ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן לט
~ סימן לט ~
הרבה בנ"א אין דעתם חזקה שיהיה ראוי ללמדם ד"ת
וכדי להבין טעמו של רבן גמליאל, למה החמיר כ"כ בלימוד התורה למנוע תורה הרבה מישראל, צריך לומר שהוא כמו שהחמירו כ"כ בלימוד התורה לנשים, שאמרו בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) ומובא בתוס' (סוטה כא: ד"ה בן עזאי) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. אף שבודאי אית להו חזקת כשרות, ומאמינין להם באיסורי כריתות ושאר איסורין חמורין, אבל לימוד התורה שאני, כמו שכתב הטור (סי' רמ"ו) שרוב נשים אין דעתם מתכוונת להתלמד, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתם. והרי שיוכל להיות אף במי שיש לו חזקת כשרות, שאין דעתו חזקה כ"כ שיהיה ראוי למסור לו דברי תורה, עד שיותר ראוי לשרוף דברי תורה מלמסרם לו. ולזה היה דעת רבן גמליאל שגם באנשים אין הכל ראוים למסור להם דברי תורה, אלא שצריך לעמוד על בחינתם לירד לסוף דעתם, כי באמת המכשול הוא רב מתלמידים שאינם ראוים.
תלמידים שלא הרבו תורה כראוי הם מחריבים את העולם
וזה לשון הרמב"ם (בפ"ה מהל' תלמוד תורה הל' ד): "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' עליו נאמר (משלי ז, כו) רבים חללים הפילה וכו', אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת, והם המחריבין את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו (שיר השירים ב, טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים", עכ"ל.
כן אנו רואים בזמנינו כדברי הרמב"ם
וכן אנו רואים בעוונינו הרבים, שהתלמידים שאינם הגונים החריבו את כל העולם כולו, שגם בזמן הש"ס היו הרבה עמי הארץ שלא יכלו אפילו להתפלל, ואעפי"כ היה אימת שבת עליהם, לא רק על חילול שבת בלבד אלא אף בשאר דברים, כמבואר במשנה (דמאי פ"ד מ"א ובירושלמי שם) שבשבת יראו לשקר, וכן בכל ענינים זולת בדברים פרטים שנפרצו היה בהם הרבה יראת שמים, בשביל ששאלו הכל לתלמידי חכמים, והתלמידי חכמים היו כולם קדושים גודרי גדר ועומדים בפרץ, וידעו הכל שדעת תורה הוא נגד דעת עמי הארץ, אבל בעוונינו הרבים עכשיו דשרו חכימיא וכו' כעמא דארעא (סוטה מט.) להחזיק דעתם ושיטתם, ואדרבה עוד ממציאים להם דרכים שונים ומשונים לישא חן בעיניהם, יותר ממה שהם מבקשים, עד שכמעט נשתכח דעת התורה מהעולם. ואי אפשר להאריך בזה בכתב, אבל על זה ידוו כל הדוים, אוי לדור שכך עלתה בימיו.
שיטת ר"ג דבדבר שגורל כלל ישראל תלוי בו יש להחמיר ללמד למי שתוכו כברו
ואמרו חכמינו ז"ל (בסוטה דף מ"ז:) משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, רבו הוי הוי בעולם. וה' ירחם, ועיקר גרמא בניזקין המה התלמידים שאינם הגונים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ובבראשית רבה (פכ"ו ס"ה) תני רבי שמעון בן יוחאי, כל פירצה שאינה מן הגדולים אינה פירצה. ובדברים רבה (פ"ב סי"ט) אמר רבי שמואל בר נחמני, כרובם כן חטאו, כל מה שהגדולים עושין כן הדור עושה, כיצד הנשיא מתיר ואב בית דין אומר הנשיא מתיר ואני אוסר, והדיינים אומרים אב בית דין מתיר ואנו אוסרים, ושאר הדור אומרים הדיינים מתירין ואנו אוסרים, מי גרם לכל הדור לחטוא, הנשיא שחטא תחלה. ובשבת (דף קל"ט ע"א) מבואר שכל פורעניות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר (מיכה ג, ט-י) שמעו נא וגו' בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. ובתוס' (יומא דף ב' ע"א ד"ה וחכ"א) שבכהן גדול שכפרת כל ישראל תלוי בו צריך להחמיר יותר, אף דמיירי התם בחשש מיתה שהוא נגד החזקה. וגם בזה, הגורל של כלל ישראל תלוי בזה שלא יהיו תלמידים שאינם הגונים המכבין נרה של תורה.
חזקת כשרות אינו מועיל, כי לפי סמיות עיניו דרכו דרך ישרה
ובפרט דבענין תוכו כברו ליכא למימר חזקת כשרות, כי חזקת כשרות אינו אלא שלא להכשיל לישראל באיסורין במזיד ובשאט נפש, דבזה לא חשידי ישראל. ומהאי טעמא אמרו בגמרא (ע"ז דף ל"ט:) דבסוריא דהחנונין חשודין ליכא חזקת כשרות, כמו שפירש רש"י שם (ד"ה אין לוקחין), והבאתי לעיל מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה. אבל ענין תוכו כברו שהוא תלוי בשלימות המדות וחובת הלבבות לא רבים מגיעים לידי מדה זו. ואמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח:) הלואי יהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
וכתב החובת הלבבות (בשער הפרישות אמצע פרק ב') בענין הגברת התאוה על השכל, וז"ל בקיצור נמרץ: "חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו כי היא הישרה, ושמוהו לחק ולמוסר וכו', ותועים במצולות הסכלות וכו', עמוסים במעמסות התאות, ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים, ומדריגות הצדיקים במנהגי הרשעים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה כב:) עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו, נצטרכנו לעמוד נגדו בפרישות המיוחדת וכו', והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה, להועיל בה אנשי התורה עם פנות נפשותם ונטות מדותם וכו', והם דומים בעולם לשמש שפושטת אורה בעולם עליונו ותחתונו וכו', וכן אלה היחידים שספרתי לך בעולם הזה, כמו שנאמר (בראשית יח, כו) 'ונשאתי לכל המקום בעבורם', ואמר (תהלים קו, כג) 'לולי משה בחירו', ובעולם הבא וכו', יעיי"ש באריכות דבריו ז"ל הקדושים והנוראים.
המבואר בדבריו ז"ל, שגם ברוב אנשי התורה, מתגבר יצרם עליהם להטות לבבם מדרך האמת והישרה, ואך יחידים שבדור המאירים לבבות אנשי התורה. ואותן שלא תקנו מדותיהם ונקודת לבבם, שחושבים דרכם הרעה כי היא הטובה ותעותם כי היא הישרה כנזכר לעיל, לא שייך בזה חזקת כשרות, כי לפי סמיות עיניו דרכו דרך הישרה, ועוד מבקש על זה שכר כפנחס כדברי הקדוש בחובת הלבבות. והתלמיד חכם אשר עיני ישראל צופיות עליו ועל מדותיו, הוא היזק נורא להדור והירוס הדת, אם אין מדותיו מתוקנים ואין תוכו כברו, ואינו רואה דרך האמת בתורה הק', וכל העם נכשלין על ידו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על התלמידים שלא למדו כראוי, שהן המה המחריבין את העולם ומכבין נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות.
ואם כן מובן שלא בחנם החמיר רבן גמליאל כ"כ למנוע הרבה תורה מישראל, אף שאין לשער ולהעריך את גודל המצוה והחיוב ללמוד תורה עם ישראל, עם כל זה ראה למנוע אף מחובה עצומה כזאת, במקום שיש לחוש לתלמידים שאינם הגונים, שזה דוחה הכל.
וחכמינו ז"ל החמירו בהמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון שהוא כעובד עבודה זרה, כאשר אמרו בזה (חולין קלג.) שהוא כזורק אבן למרקוליס. ומה שכתבו דוקא אותה עבודה זרה של זורק אבן למרקוליס, פירש הפרישה (בסי' רמ"ו) דהכונה היא, דכמו הזורק אבן למרקוליס אף שמכוין בדעתו לעשות מצוה, דהיינו לבזות העבודה זרה בזריקת אבנים, מכל מקום עושה עבירה, אף זה שמדמה לעשות מצוה ללמדו תורה, אבל עבירה היא.