ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן לח
~ סימן לח ~
חסר קעפל ???
אמנם גם מטעם אחר עכשיו אין ללמד את בתו תורה לכולי עלמא, דהנה לדעת רבן גמליאל (ברכות כ"ח.) שהיה מכריז ואומר 'כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש', ובימיו היה שומר הפתח על זה, אלא שאחר כך נדחה שיטתו וסלקוהו לשומר הפתח, ופלוגתתם היא בתם שאין יודעין אם הוא טוב או רע, אבל במי שיודעין בו שאינו הגון, כולי עלמא מודי שאסור ללמדו, כדרבי זירא (בחולין קל"ג.) כל הלומד לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' ת"ת ה"א) ובטור (סי' רמ"ו), ופירש בכסף משנה ובבית יוסף שם, דבתם שאין יודעין בו מה הוא, הוי פלוגתת רבן גמליאל ומחלוקותו.
ולכאורה יש להבין לדעת רבן גמליאל, למה לא סמך על סתם אדם שהוא תם על חזקת כשרות ללמדו תורה, הלא בכל האיסורין שבתורה סמכינן על חזקת כשרות אף בדבר הרשות, דאין פלוגתא בזה, ולמה יגרע לימוד התורה שהוא חיוב דאורייתא ללמד את בני ישראל תורה, כמו שדרשו בספרי (ואתחנן סי' לד) 'ושננתם לבניך', אלו התלמידים שנקראים בנים. ולמה לא סמך גם בזה על חזקת כשרות, ונחסרו בימיו הרבה מאות ספסלי בבית המדרש כמבואר בגמרא (שם כח.). ולדעת הרמב"ם שאין חזקת כשרות אלא בארץ ישראל כמבואר ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ג הכ"א ופי"א הכ"ה) וכתבו שם הרב המגיד והכסף משנה בשם הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תה) שטעמו דהא דאמרו בגמרא (עבודה זרה לט:) אין לוקחין בסוריא, לא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל, אבל וודאי כל שכן היא בחוץ לארץ, ואף ארץ ישראל בזמן הזה הרי היא כחוץ לארץ, כמו שביארו שם בכסף משנה והרב המגיד מדברי הרמב"ם. ואם כן אפשר שבימי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו אחר החורבן, לא היו עוד ידם תקיפה כל כך, ושוב לא היה שם חזקת כשרות אף שהיו בארץ ישראל, כמו שכתבו הרמב"ם והרב המגיד והכסף משנה בארץ ישראל שבזמן הזה. אבל לדעת הראב"ד (בהשגותיו הל' מאכלות אסורות פי"א הכ"ה) דיש חזקת כשרות בכל מקום, ולא אמרו בגמרא אלא סוריא דווקא שהיו חשודין, אינו מיושב כלל.
גם לדעת הרמב"ם אינו ברור, אם בימי רבן גמליאל שהיה נשיא ב' או ג' שנים אחר החורבן, כמבואר בתוס' (שבת דף נ"ד ע"ב ד"ה הוי) שהיה אז עדיין כל הדור ההוא שהיה בזמן הבית, אם גם אז פסקה חזקת כשרות בארץ ישראל כמו בחוץ לארץ. ולשון הרמב"ם אינו מבורר, שבפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות כתב בזמן שכולה לישראל, ובפרק ג' כתב בזמן שרובן ישראל, ואינו מובן שינוי הלשון.
גם לא ביארו המפורשים מאי נפקא מינה ברובן או כולן, הלא הנפקא מינה היא רק אם יד ישראל תקיפה שם להשגיח שיהיה הכל בכשרות על פי בית דין, וכן כתבו המפורשים במשנה דפרק ח' דמקואות (מ"א) גבי הא דארץ ישראל מקואותיה טהורות, וכתב בכסף משנה על הרמב"ם (בפ"י דמקואות ה"ה) ובבית יוסף (סוף סי' ר"א) דאין זה אלא בזמן שישראל שרוין על אדמתם, אבל האידנא דין ארץ ישראל שוה לארץ העמים בזה, יעיי"ש. והטעם הוא גם כן דבזמן שישראל היו שרוין על אדמתם, היו משגיחין על כל המקואות ולא הניחו שום מקוה פסולה שם, לכן היו אז כל המקואות בחזקת כשרות, מה שאין כן אחר כך, וטעם זה הוא בכל ענינים שצריכין חזקת כשרות.
גם הלשון שאמרו 'תלמיד שאין תוכו כברו', אינו נראה כל כך שיהיה תלוי בחזקת כשרות, דלחזקת כשרות בודאי סגי אם רואין הנהגותיו בחוץ שמתנהג כהלכה, אבל מהלשון 'תוכו כברו' משמע שבחנו גם את הפנימיות שבו, ולא מצינו בשום מקום שהוצרכו חזקת כשרות שיאמרו הלשון 'תוכו כברו'.
והמהרש"א בחידושי אגדות (שם) בברכות, כתב על הא דאמרו שאין תוכו כברו, דהיינו דמדמו ליה בחלמא לחצבי דמליין קיטמא, דמבחוץ הכד הוא מלובן ושלם, ובתוכו אין בו רק אפר שהיא דבר שפל ואינו ראוי. ובגמרא (יומא דף ע"ב:) אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ונקרא נתעב, שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. וכתב המהרש"א שם מפירוש רש"י דקאי אדלעיל מיניה דכתיב (שם פסוק טו) הן בקדושיו לא יאמין. וברי"ף שם בעין יעקב כתב דמשום הכי מדמי ליה לשותה מים, דשותה יין ניכר בו מבחוץ, אבל שותה מים אינו ניכר מבחוץ מה שבתוכו, וכן מי שיש לו עולה מבפנים ואינו ניכר מבחוץ, ולא הוי תוכו כברו, דומה לשותה מים. וכן כתב שם בעיון יעקב שהוא על דרך שאמרו בגמרא (חגיגה דף ט"ו:) טינא היתה בלבם.
והרי שפירשו ענין 'תוכו כברו' היכא שמבחוץ מתנהג כראוי אלא שמבפנים לב אין. וכן משמע מדאמרו בגמרא, שאותו היום שסילקו לשומר הפתח אתוספו שבעה מאות ספסלי בבית המדרש, שזה חשבון של אלפים אנשים, ולא היה הלכה שלא פירשו באותו היום, ופירש"י ז"ל, מתוך שרבו התלמידים רב החידוד והפלפול. והיאך אפשר שיהיה בפעם אחת רוב תלמידים כל כך שלא ידעו כלום מהתנהגותם, הלא לכל אדם יש לו איזה מכירים שיכלו למישאל עליה. ובגמרא (ר"ה ריש פרק ב') גבי עדות החודש אמרו, אם אין מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו, ופירש"י ז"ל, ואם אין בית דין מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא, משלחין בית דין שבעירו אחר עמו, להעיד עליו לפני בית דין הגדול שמקדשין את החודש. והרי שעל ידי הבית דין שבעיר יש עצה להעיד על כל אדם אם כשר הוא, והאיך נשאר שם אלפים תלמידי חכמים גדולים שהיה בכוחם להרבות החידוד והפלפול, עד שעל ידם לא נשאר שום ספק שלא פירשוה, ולא היה להם עצה להעיד על חזקת כשרותם.
ועל כרחך דלא סגי לרבן גמליאל מה שרואין מבחוץ שיש לו חזקת כשרות, אלא שהוצרך לשיטתו בחינה על דעותיו ושיטותיו שמבפנים, ולזה נשארו הרבה תלמידים כל כך שלא ירדו לסוף דעתם עדיין. וכן נראה ממה שבמשנה (פ"א דאבות מ"א) הם אמרו שלשה דברים וכו' והעמידו תלמידים הרבה, פירש הרע"ב שם לאפוקי מרבן גמליאל דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם, ואין צריך לבדוק אחריו, ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלין. ואם נימא שטעמו של רבן גמליאל הוא, בשביל שהיה אחר החורבן ונפסקה חזקת כשרות כמו שהוא לדעת הרמב"ם, אם כן אין ראיה כלל מאותה המימרא שאמרו אנשי כנסת הגדולה 'והעמידו תלמידים הרבה', שהוא לאפוקי מרבן גמליאל, הלא אנשי כנסת הגדולה היו בזמן הבית בשעת שלטון עזרא, והיה חזקת כשרות, ואין ראיה כלל לדורו של ר"ג. ועל כרחך שגם רבן גמליאל מיירי אף בדאית להו חזקת כשרות לכל האיסורין שבתורה, אלא שללימוד התורה הוצרך בחינה גם על הפנימיות שיהיה תוכו כברו, ולזה היה צורך גם בימי אנשי כנסת הגדולה, ועל כרחך דפליגי.