ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קד

קד

וטרם שאבוא אל המכוון בהלכה זו ראיתי לעורר עוד במה שצריך שימת לב דוודאי אף שמעיקר הדין אין חיוב ליסע לארץ ישראל מ"מ זה ודאי שכל היושבין בחוצה לארץ מפסידין הרבה כל מצות התלויות בארץ. גם כמה מעלות טובות נשגבות שיש להעובדים השי"ת בארץ ישראל ונזהרים שם מכל חטא, ובודאי שנתאוו כל גדולי ישראל וקדושים לקיום התורה והמצות בארץ ישראל כמו שהתאוה מרעה"ה אף שהשי"ת אמר לו בפי' שלא יבוא לארץ ישראל ופטרו הקב"ה בפי', מ"מ לא נח דעתו מלהתאוות לקיום מות התלויות בארץ והפציר בתפלה עד שאמר לו הקב"ה אל תוסף דבר אלי וגו' שמזה למדו בתוס' שצריך להתאוות למצות אף שאינו מחויב. ובלי ספק שכל הגדולים וקדושים שהיו כל מגמת נפשם אך לקיום התורה והמצות שהיו מתאוים לארץ ישראל בכליון עינים ודאבון נפש, ואוהב מצות לא ישבע מצות וז"ב.

וא"כ קשה להבין מה זה ועל מה זה שבכל הדורות מזמן התנאים והאמוראים עד עתה לא נסעו לארץ ישראל כל גדולי ישראל וקדושי עמודי העולם כ"א מיעוטא דמיעוטא בתכלית המיעוט שהיו בארץ ישראל. וכתב בתשובת חות יאיר סי' ר"י כמה אלפי אלפים גדולים וחסידים ות"ח שכבוד מנוחתם בחוצה לארץ והמה בכל דור ודור מרובים מבני ארץ ישראל כהם וכהם מאה פעמים חלילה שילדו לריק ויגעו לבהלה. והיעב"ץ כתב עוד יותר שאין א' מני אלף מתעורר להחזיק בה לדור בארץ ישראל, וכתב אח"כ שבאמת היא תמיהה קיימת על ישראל קדושים בכל מקום החמירו על עצמם בכמה דקדוקי מצות מדקדקים בהם ביותר מפזרין ממון רב וטורחים בהם ביותר לקיימם בשלימות האפשרי, ומדוע מזלזלין ומתעצלין במצוה החביבה הזאת, יחד שכל התורה תלויה יעיי"ש.

וזה באמת תמיהה קיימת על כל הדורות, ובכל הדורות הקודמים לא היה ציונות ומלכות המינות המסיתה ומדיחה ר"ל, כי אדרבא בכל הדורות היתה ארץ ישראל מלאה קדושה וטהרה וא"א להבין למה לא נסעו אז לארץ ישראל. גם היעב"ץ בעצמו שהרעיש כ"כ באותו התמיהה גם הוא ז"ל בעצמו לא נסע לארץ ישראל והאריך ימים אח"כ בחוצה לארץ ושם מנ"כ, ומ"ש התנצלות על עצמו הם דברים בלתי מובנים דא"כ נפל פיתא בבירא שאם הוא ז"ל ברוב קודשתו היה מפחד שלא הכין צדה לנפש כראוי שלא לבוא בהיכל המלך ביאה ריקנית מי לא יירא ולא יפחד. גם בניו הקדושים ז"ל שכתב להם יעקב אביהם בצוואה חמורה ליסע לארץ ישראל שום א' מהם לא קיים אותה הצוואה ונשארו כולם בחוצה לארץ אף שהיו כום צדיקים וקדושים.

גם המהרי"ט שהחמיר כ"כ במצות ישוב ארץ ישראל עד שחשב עי"ז לדחות דברי הר"ת שבתוס' שלא ממנו יצאו הדברים גם הוא בעצמו היה בתחלה בצפת ואח"כ נסע מארץ ישראל וקבע דירתו בחוצה לארץ בקונשטאנטינא ושם מנ"כ. כהנה וכהנה תמוהות רבות ועצומות בכל הדורות כולם. הן אמת כי הערה זה כבר נפתח בגדולים ועוד בכלבו סי' קכ"ז הביא תשובת הר"ם שכתב בסוף התשובה וששאלת למה לא הלכו גדולי ישראל לארץ ישראל, אשיבך דלא הוי מוותר להו והיו צריכין להתבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם וכו' יעיי"ש. ואינו מובן כי זה היה תי' אלו הי' המדובר מאיזה גדולי ישראל קצתם שלא הלכו, אבל אם היה בכל הדורות מאה פעמים או אלף פעמים יותר בחוצה לארץ מבארץ ישראל הכי אירע לכולם כן בכל הדורות שלא יכלו להתפרנס בארץ ישראל. ואין ספק שהיה גם הרבה אין מספר שהיה בכחם לפזר ולא היו נשארים גם בארץ ישראל בלי מזונות.

וחץ לזה הלא היו מוסרים נפשם ומאודם רוחם ונשמתם עבור קיום המצות וכלל גדול הוא רצון יראיו יעשה ואמרו חכז"ל עה"כ לא יגרע מצדיק עיניו שאין הקב"ה מונע מן הצדיק מה שמתאוה אלא כשיש טעם בדבר, והאיך אירע כזאת לכל גדולי ישראל וקדושיו, זולת מיעוטא דמיעוטא. ומבואר בס' הישר לר"ת בשער התשיעי שכאשר ירצה האדם לעשות דבר מצוה ותזדמן ותקרב לידו ולא נזדמן לו דבר מעכב לו ידע כי מצא חן בעיני אלקיו ואם יראה בעשותו דבר מצוה יזדמן לו דברים מעכבין ומטרידין ידע כי הבורא מואס בו ואינו אוהב מעשיו שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם עכ"ל יעיי"ש. והוא כעין שאמרו בגמ' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון של מים על פניו, ואין לך אהובים למקום יותר מהתנאים והאמוראים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעלי התוס' וכל צדיקים וקדושים שהיו מושפעים אך מהשי"ת בכל תנועה ותנועה שבדרכיהם וא"א לומר שבחנם הזדמן לכולם דברים מעכבין ומטרידין מהעבודה החביבה שבארץ ישראל, והלא הקב"ה הוא המכין מזון ומסבב כל הסיבות והאיך הסתבב כן לכל עובדי השי"ת, באת הלא דבר הוא. ובמרע"ה אמרו חכז"ל כמה טעמים במה שלא הניחו הקב"ה לבוא לארץ ישראל, ובוודאי יש גם לכל הנ"ל טעם מספיק וצריך להבינו.

ובספר האלף לך שלמה מהגאון מהרש"ק ז"ל באהע"ז סי' קי"ח כתב שם דעתו דבזמן הזה אין מצוה ליסע לארץ ישראל וא' מן הראיות כתב ממה שרואין צדיקים שבוודאי בכחם לעלות לארץ ישראל ואעפי"כ אינם עולין, ובע"כ סוגיא דעלמא הוי כדעת הסוברים דבזמן הזה אין מצוה יעיי"ש. ולפענ"ד אף לדעת הסוברין שאין מצוה מ"מ אינו מובן עיכוב נסיעתם של כל הצדיקים וקדושים כמו שכתבי לעיל. וחלילה להעלות על הדעת שכ"ז הוא ממקרה וסיבות טבעיות. גם היעב"ץ טרח לתרץ על מה שחכמי הש"ס בבלי לא נסעו לארץ ישראל, ובתחלה רצה לומר שלא היתה בארץ ישראל הרבצת התורה כ"כ אולי מסיבת מלכות הרשעה ואח"כ כשהביא שכמה אמוראים נסעו לארץ ישראל לא מצא תי' על הנשארים בבבל אלא שבוודאי אנוסים היו אם מחמת חולי ויסורין או עוני או תלוי בהו טפלי. וקשה להבין על כל חכמי הש"ס בבלי שהיו מרובין כ"כ שכולם היו אנוסים, ובתוס' קידושין ד' כ"ט ע"ב ד"ה הא מבואר שהיו הרבה תלמידים שבאו מבבל לארץ ישראל ללמוד וחזרו לבבל שלכן הוצרך לומר להם ההלכה כמו שהביא בבבל.

וכבר הבאתי במאמר ג' שבועות סי' י"ב שהרבה מהתנאים הקדושים לא נסעו לארץ ישראל, גם הלל הזקן שהלכה כמותו בכ"מ היה דר בבבל אף בזמן שביהמ"ק היה קיים והיה שם תורה ועבודה כהנים בעבודתם ונשיאי ישראלוסנהדרין בלשכת הגזית ואעפי"כ לא עלה הלל לארץ ישראל אלא בשביל הג' שאלות בהלכה כמבואר בירושלמי פסחים פ"ו ה"א ובתו"כ פ' מצורע שבשביל הלכות האלו עלה מבבל, ויש שני פירושים שם בראב"ד או שהוצרך הוא לשאול שאלות אלו בארץ ישראל או בהיפך שבני ארץ ישראל הוצרכו ללמוד אצלו הלכות האלו ושלחו אחריו ובא וא"כ לא היה אנוס ומוכרח לישב בבבל כי בשביל הלכות האלו עלה, אלא שלולא צורך הלימוד בג' הלכות האלו לא היה עולה לארץ ישראל בשביל ישוב ארץ ישראל. גם בעובדא דפסחים דף ג' ע"ב ששלחו חכמי ארץ ישראל לריב"ב שלם לך דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים, ונתקשו שם בתוס' ד"ה מאליה למה לא עלה ריב"ב לרגל, וא' מן התירוצים הוא שהיה זקן שאינו יכול להלוך ברגליו, ושוב כתבו התוס' תי' אחר דנציבין חוצה לארץ הוא נמצא דלפי תי' הא' היה אנוס ולפי תי' השני שהיה בחוצה לארץ א"צ לומר כלל שהיה אנוס, ואף שאפשר לדחוק בפי' דברי התוס' דתרי מיני אנוס הוי אבל חזינן שעל ישיבתו בחוצה לארץ לא עשה שום קושיא שיהיה צורך לומר אנוס היה. והאיך אפשר לומר על כל הדורות שאחר חכמי הש"ס הראשונים והאחרונים שכולם אנוסים היו. ועל דורו הוא עצמו מתמה על הגדולים תמיהה קיימת, אבל אותה התמיהה קיימת בכל דור ודור על הראשונים ועל האחרונים.