ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צט

צט

ואולי אפשר לומר עפ"י מה שאמרו בגמרא ברכות דף י"ט ע"ב מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים ומסיק הטעם דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל פח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו רבנן וא"כ כיון דאף אם ידעינן בודאי מקום הארון אינו אלא גזירה דרבנן דהולכין אחר הרוב לכן כשהיא ספק ואינו ידוע היה ספק דרבנן להקל ואין בזה מכשול בעצם אלא שקמי שמיא גליא והצדיקים בעצמם יודעים אם יש בארונם חלל טפח הוי זה קפידא אצלם אם יארע מכשול על ידם לכן כתב רש"י ז"ל טעם זה, והיכא דלא אפשר לא חיישינן כיון דמעיקר ההלכה אין לחוש. אמנם בב"ב כתבו התוס' מציין מערתא משום דקבר סתים טומאה בוקעת ועולה משמע דמיירי התם בטומאה דאורייתא דטומאה דרבנן יש בכל הארונות לכל הדיעות, ואולי בשביל שרואין שהחמיר כ"כ אף בספק שאמר בעינא לציון מערתא לכן מיסתבר לאוקמי' בטומאה דאורייתא לא בטומאה דרבנן. ובתוס' ב"ב ד' ק' ע"ב ד"ה ורומן כתבו שהכוכין שלהם היו פתוחים מן הצד דאלו היו סתומין היתה בוקעת טומאה ועולה ואדרבא יותר יש טומאה כשהוא פותח טפח יעיי"ש, וכעין זה הוא בתוס' ברכות דף י"ט ע"ב ד"ה רוב. ומלשון התוס' שכתבו שהכוכין שלהם היו פתוחים משמע דלאו בכל הדורות היו עושין כן אלא בדור שלהם ר"ל בזמן שתנאים והאמוראים היו הכורין והארונות נעשים כן וא"כ מה שאמרו בגמרא ברכות רוב ארונות יש בהם חלל טפח ואינו אסיר אלא מדרבנן משום גזירה זה קאי על זמניהם שהיו עושין את הארונות פתוחים ואין ראיה משם על דורות הקודמים בזמן האבות הקדושים ואדה"ר. ובפרט לפי המבואר בב"ב דף ק' ע"ב במשנה דהמוכר מקום וכו' ורומן שבעה דכתבו שם הרשב"ם והתוס' דמש"ה היו עושין הארון בפחותח טפח כדי שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה שלא לטמא העוברים על המערה וא"כ מה שאמרו רוב ארונות יש בהם חלל טפח הוא ג"כ מטעם זה שהיה המנהג לעשות כן להציל עכ"פ מטומאה דאורייתא את העובר על גביו ולא שייך זה אלא אחר מ"ת שיש דיני טומאה וטהרה בישראל אבל קודם מ"ת שלא היו עדיין דיני טומאה וטהרה לא היה המנהג לעשות הארונות בפותח טפח וממילא לא היו רוב ארונות בפותח טפח והוי העברה על גבי הארונות טומאה דאורייתא שבוקעת ועולה. ובזה מובן החילוק שבב"מ שאמר ר"ל הוי מציין מערתא דרבנן ולשון זה קאי על התנאים והאמוראים שקראום חכמים רבנן ובזמניהם היו עושין הארונות בפותח טפח ולא היה אלא איסור דרבנן לא החמיר כ"כ לחוש לספיקא היכא דלא אפשר ליה ליכנס לתוך המערה שאין הטעם בשביל מכשול אלא בשביל כבוד הצדיקים כנז"ל משא"כ בב"ב דר' בנאה הוי מציין המערות שמדירות הקודמים כמי שאמר כי מטא למערתא דאברהם ולמערתא דאדה"ר ומערות שקודם מ"ת לא אמרו שרובן נעשו בפותח טפח והוי איסור דאורייתא לכן החמיר כ"כ אף במקום ספק ואמר בעינא למציינא מערתא וכתב רש"י ז"ל הטעם בשביל תקלת הטהרות כנז"ל.

עוי"ל בזה דהנה בדברי יחזקאל שם כתב לברר שהיא איסור דאורייתא לכהנים לטמאות עצמם אף בקברי צדיקים וראיותיו עצומות ממערתא דאברהם ומנושאי ארונו של יוסף ועוד כמה ראיות ברורות יש בדבר ובודאי דהלכה כמותו באיסור הכהנים בקברי צדיקים, אבל לעומת זה מבואר בכמה מקומות שאין בקדושים האמיתיים שום טומאה. ובדברי יחזקאל נדחק לתרץ איזה מקומות, ועדיין אינו מיושב שפיר. גם מבואר כן בשאר מקומות שלא הובאו בדברי יחזקאל ואין להאריך בזה כי דברים ברורים כתב בזה ק"ז הישמח משה פ' שמיני שבזה מיושב הכל דנתקשה שם בדבר מיתת נדב ואביהוא האיך עשה ה' ככה להמיתם במקדש ה' ולעבור על לאו דטומאת מקדש והקב"ה שומר תורתו, ודחה כל התירוצים שנאמרו בזה, גם מ"ש הצל"ח דאז אכתי לא נצטווינו בפ' טמאים כתב שאין זה מספיק אלא לדידן אבל לא על השי"ת איך עבר על לאו דהא ואהיה אצלו אמון וגו' כתיב, ומסיק דבאמת צדיקים איןלהם טומאה והיה ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותו כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב והאדם יראה לענים ולכך אין לנו להתנהג בזה כלל אף אם נודע לנו שהוא צדיק כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק דאין כח המבחין בידינו. וא"כ השיב אלי' האמת דקברי צדיקים אין מטמאים אלא שעפ"י הלכה אין להתנהג כן, ולכן במיתת נדב ואביהוא שלא נאמרה עדיין פ' טמאים ולא היה איסור מצד בי"ד שלמטה אלא שהקב"ה ידע מתורתו הקדושה ולפניו ית"ש נגלו כל תעלומות שלא הי' בקדושים האלה שום טומאה יעיי"ש שהאריך והם דברים ברורים דהלא גם במיתת בי"ד אמרו שאין מועיל תשובה אף דודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה ואם עשה תשובה שלימה באמת אין ספק שנתכפר עונו וא"כ אין בו עוד חיוב מיתה ואעפי"כ סוקלין ושורפין את המחייב בבי"ד ואינו מועיל תשובה, יען שעיקר התשובה תלוי בנקדה שבלב שיעיד עליו יודע תעלומות, ומה שתלוי בנקודת הלב זה לא נמסר לבי"ד של מטה אלא ה' הוא הבוחן כליות ולב וככה ניתנה התוה"ק לפי מה ששכל האנושי מקיף ותורה לא בשמים היא. וכבר הבאתי בזה דברי הנוב"י והחיד"א. ומכש"כ להבחין מי שהוא קדוש באמת עד כדי מדה זו שלא ישלוט בו שום טומאה זה ודאי לא נמסר לבי"ד של מטה וצריכין להורות איסור בזה אף בקדושים אמיתיים ממילא שהכהן עובר על איסור דאורייתא אף אם קמי שמיא גליא שאין בו טומאה כי ככה ניתנה התוה"ק לפי הוראת הבי"ד ומתנהגים למעלה לפי הוראת התוה"ק, ובזה מיושבין כל הסתירות דוק ותשכח.

ולפי"ז אפשר לומר במערת ר"ח ה' יודע האמת שאין שם שום טומאה אלא כיון שהבי"ד צריכין להורות בזה איסור ממילא הוי תקלה וגנאי לצדיקים אם נכשלים על ידן והוצרך לציינו, אבל כיון שנעלמה אח"כ פי' רש"י ז"ל שלא ידע מקומה ובכה"ג שא"א לבוא לידי ידיעה להנכיר את המקום ומאין תמצא והיא נעלמה מעיני כל חי תו ליכא איסור עפ"י הוראת בי"ד כמ"ש הר"ש מקינון על הקושיא מנחל איתן האיך מותר לזרוע דכיון דאין המקום נכיכר איןלו דין קבוע ומותר לזרוע בכל העולם כולו, עי' פר"ח סי' ק"י ס"ק י"ג ובשאר פוסקים וא"כ גם בזה כיון שעפ"י הוראת בי"ד אין איסור בכה"ג שאינו ניכר מקום הקביעות אלא שקמי שמיא גליא מקום הקבר והיא היודע שאין שם טומאה תו אין תקלה להעובר דרך שם ולא הוצרך לציינו עוד, משא"כ בר' בנאה במערת המכפלה כיון שלא היה רצון הבורא ית' להעלימו והוצרכו הבי"ד להורות איסור אף בספיקי ויוכל להיות מזה תקלה עפ"י הלכה שיטעו בו ההולכין שמה ולכן הקשה לשאול בעינא למציינא מערתא. ויש עוד דברים בזה אלא שאין להאריך כ"כ.