ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פז
פז
והנה מצינו עוד בטוש"ע הל' חוה"מ סי' קל"א בענין יציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ בהא דקאמר שם סעיף ד' דביצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל אסור לגלח בחוה"מ ומקור הלכה זו הוא מגמ' מ"ק ד' י"ד אמתניתין דאלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וקאמר מתניתין דלא כר"י דתניא ר"י אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויחא ופירש"י ז"ל שיש לו נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה כלמזונות ושקו"ט שם הרבה בגמרא בפלוגתא דר"י ורבנן ולמסקנת ההלכה סברי רבנן דלהרווחה הוי ברשות כמו למזונות ואך לשוט הוי שלא ברשות וכתב הרא"ש דקי"ל כרבנן, והראב"ד פי' דמיירי ביוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ והכי מוכח בירושלמי וכו' ומיסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר"י שלא ברשות היוצא להרווחה שכן הוא דרך כל התגרים. ועוד גרסינן בגמרא אלא למזונות הא אמרת ד"ה מותר והאיך סליק אדעתיה דר"י קרי למזונות שלא ברשות אבל לפי הירושלמי ניחא. ובקיצור פסקי הרא"ש העתיק קודם שאינו אסור אלא לשוט ואח"כ כתב ולהראב"ד אף בלשוט אינו אסור אלא מארץ ישראל לחוצה לארץ. ומבואר ממ"ש ולהראב"ד שאך הראב"ד חידש זה ואין כל הפוסקים סוברים כן אלא שהרא"ש ז"ל הסכים כדברי הראב"ד, ובטוש"ע פסק כהרא"ש והראב"ד. וחידוש שלא נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם שסתמו דבריהם ולא הזכירו כלל מארץ ישראל. ובביאור הגר"א שם הקשה על הרא"ש והשו"ע שראייתם מהירושלמי ובירושלמי משמע להיפך דמיירי רק בכהן ומשמע דשאר כל אדם מותר, ובגמ' לא משמע כן יעיי"ש.
ולפענ"ד עיקר ראיית הרא"ש הוא מחמת הקושיא דמיסתבר כן ומהירושלמי לא הביא אלא לסניף שאפשר לאוקמי במארץ ישראל לחוצה לארץ אף שסתמו הדברים. ויהיה איך שיהיה הנה לא אמרו דמארץ ישראל לחוצה לארץ הוי שלא ברשות אלא כשהוא לשוט בעלמא וא"א לומר דמיירי כשהוא לשוט לרפואה או לאיזה צורך שהרי רפואה הוי כמזונות והלא אף בעשיר גדול שנוסע להתעשר יותר הוי ברשות כמבואר ברש"י ובנימו"י ושאר פוסקים ואינו נקרא שלא ברשות אלא כשהוא לשוט להתענג בתענוגים בלבד בלי שום צורך, וא"כ אין זה ענין כלל לאותה הסוגיא דב"ב שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אף בשביל דוחק מזונות אא"כ עמדו סאתים בסלע ועוד חילוקי דינים, גם אפילו לטייל דהוי שלא ברשות אין זה במשמע איסור גמור. ומקור ברייתא זו דהוי שלא ברשות הוא מהתוספתא פ"ב דמו"ק ושם איתא הלשון שלא נטל רשות ולדעת כמה פוסקים גם בחוצה לארץ הוי לשוט שלא ברשות לענין זה שיהיה איסור הגילוח בחוה"מ אף דלא מצינו איסור לשוט אלא שאין רוח חכמים נוחה מזה וסברי דלא שייך בזה נטילת רשות מהחכמים להתענג בתענוגים בלי שום צורך כלל. וחזינן שגם הרא"ש שהביא ראיה דמיירי מארץ ישראל לחוצה לארץ לא הביא ראייתו אלא ממה שהיה ס"ד דאף למזונות קרי שלא ברשות אף גם דלשוט לא מצינו איסור אלא שאין רוח חכמים נוחה מזה כמ"ש, וא"כ גם לפי הוכחת הרא"ש ז"ל דלרבנן אך היכא דתרווייהו איתנהו שהוא מארץ ישראל לחוצה לארץ וגם הוא לשוט אז הוי שלא ברשות אין ראיה שהוא איסור גמור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אף כדי לשוט בעלמא כמ"ש ועכ"פ כשיש איזה צורך אף להתעשר טובא ומכש"כ שאר צורך מבואר בפי' שהוא היתר גמור, גם חכמים נותנים רשות לדבר, וזה היפך מהסוגיא דב"ב שאסור לצאת. הגם שאפשר לדחוק לחלק בין אם נוסע ע"ד לחזור או להשתקע אבל סתימת ההלכה שאין איסור לגלח אלא כשהוא לשוט משמע שאין חילוק דאל"כ עדיין יש אופנים באיסור הגילוח אף בנוסע בשביל איזה צורך אם הוע ע"ד להשתקע. גם מטעמים אחרים הוא דוחק ואין להאריך, כי יהיה איך שיהיה עמדה הקושיא שאין לנו רמז ורמיזה מזה, ומדוע השמיטו כל הסוגיא דב"ב וחילוקי דיניה, ואנחנו לא נדע מה נעשה בדבר השכיח בכל יום ויום תמיד, ובלי ספק יש טעם בדבר.