ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פו

פו

ולדינא בעיקר דין מצות ישוב ארץ ישראל בחיוב הדירה שם ובהאיסור לצאת משם הנה בשו"ט אין לנו בזה כלום, והברייתא דלעולם ידור אדם בארץ ישראל השמיטה הרי"ף והרא"ש והטור והשו"ע, וכבר כתבתי דאפשר בשביל שסיים הטעם דבחוץ לארץ הוי כעובד ע"ז כדכתיב בדוד כי גרשוני היום וגו' לאמר לך עבוד ע"ז, ומבוא רבתרגום יונתן בורש"י וברבינו ישעי' וברד"ק שלכן אמר הכתוב בזה דהוי כעוע"ז בשביל שהלך דוד למלכי עכו"ם וזה לא שייך אלא בעת שיש בארץ ישראל מלכות של תורה, לא אחר החורבן שגם בארץ ישראל אין שם מלכות של תורה, וא"כ לא נאמרה מימרא זו אלא בזמן הבית, אבל אלו הדינים של הכל מעלין ואין מוציאין הביאו הרי"יף והרא"ש והטוש"ע וכבר נתבאר שזה ענין אחר שעשו חכז"ל תקנה שלא לעכב את הרוצה לעלות, ואין זה תלוי אם יש חיוב לעלות דאף מארץ ישראל לירושלים הדין כן דוודאי אין שום חיוב לעלות מארץ ישראל לירושלים ואין איסור לצאת מירושלים לארץ ישראל אף לדעת הרמב"ן שיש מצוה לדור בארץ ישראל מקרא דוישבתם בה אין חילוק בין ארץ ישראל לירושלים וכן במצות התלויות בארץ אין נ"מ אלא אף דלא מצינו בזה שום חיוב ומצוה על מי שאינו רוצה לעלות מ"מ עשו תקנה זו שלא לעכב את הרוצה לעלות לירושלים.

וכמו כן י"ל בכל אלו הדינים של הכל מעלין ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ וסברי דכל אלו הדינים הם גם אחר החורבן שכן הוא המשמעות שנשנו סתם בגמ' ואין שום גילוי דעת שיש חילוק בזה בין הזמנים כמ"ש הטור בסי' ע"ה על שיטת הר"ם דירושלמי איירי בזמן הזה ומתני' דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית, ואין תי' זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה, אלא נראה שאין חילוק בין זמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני' עכ"ל. ונראה בזה שאלו היה מספיק לו תירוצו של הר"ם לא היה מקשה על מה דמוקי הר"ם המתני' והסוגי' בזמן הבית דווקא אלא כיון שבלא"ה אין תירוצו מספיק מיסתבר ליה יותר לאוקמי הסוגיא כסתימת דבריהם שכתבו סתמא ולא נמצא בדבריהם שום חילוק בין זמן הבית לזמן הזה והסוגיא שבמס' ב"ב ד' צ"א דאין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ והחילוקי דינים שבשם בזה הביאם הרי"ף ז"ל בהלכותיו, וז"פ דגם שם הוא בסתמא ואין שם רמז שיהיה חילוק בין זמן הבית לזמן הזה, ואינו דומה להברייתא דלעולם ידור אדם בארץ ישראל שמסיים שם הלימוד מדוד שהיה בזמן שישראל שרויין על אדמתם ומלכות של תורה שמה.

אמנם הרא"ש והטוש"ע השמיטו גם סוגיא זו דאין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ וכל החילוקי דינים שבשם וזה אינו מובן לכאורה מדוע השמיטוהו, ולא נמצא בדבריהם שום רמז ורמיזא שיהיה מצוה לעלות לארץ ישראל או שיהיה אסור לצאת משם, כי ממה שהביאו הדינים דהכל מעלין ואין מוציאין כבר נתבאר דאין ראיה שהוא כמו מארץ ישראל לירושלים. גם ממה שהובא בשו"ע ה' שבת הדין דכותבין אונו אפילו בשבת משום ישוב ארץ ישראל כבר כתבתי לעיל דאין ראיה דזהו בשביל לשלח עכו"ם משם, ומבואר בריב"ש שזה מצוה גדולה יותר מעליה לארץ ישראל, והארכתי לעיל בביאור ענין זה ואין צורך לכפול הדברים. וליכא למימר שהשמיטוהו בשביל שלא היה שכיח בימיהם, חדא דהלא בכל משך זמן שנותיהם היה ישוב גדול בארץ ישראל והיה צורך לידע תדיר הדין הן מעליה לארץ ישראל והן מיציאה מהתם, ועוד שהרי טרחו להביא כל הדינים של הכל מעלין ואין מוציאין שזה קאי רק על מי שרוצה לעלות או לצאת ונעשה עי"ז פירוד בין איש לאשתו עד שבאין לידי גירושין עי"ז והשאלה היא לענין הכתובה ואין זה כשיח כ"כ כי יותר שכיח שסתם בני אדם רוצים לידע הדין ושניהם איש ואשתו רוצים לעשות כהלכה והשאלה היא מה יעשו ישראל, ומזה לא כתבו מאומה.

ומלבד שאי אפשר ללמוד איסור היציאה מארץ ישראל מהך דינא דאין מעלין כמו שנתבאר, הנה יש גם חילוקי דינים בהלכה זו כגון אם עמדו סאתים בסלע או שאינו מוציא ליקח או החילוק בין פירות ביוקר ומעות ביוקר וזה ודאי לא ידעינן אם השמיטו כל הענין, ובשו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף כ"ו הביא הדין דאין מוציאין פירות מארץ ישראל לחוצה לארץ וחילוקי דינים שיש בזה וכל הסוגיא דאין יוצאין מארץ ישראל וכו' שהיא סמוכה בגמ' לדין הנ"ל לא הביאו כלל אף ברמז והלא דבר הוא.

וממה שהוא בשו"ע או"ח סי' רמ"ח במפליג בספינה דהעולה לארץ ישראל הוי דבר מצוה ומותר להפליג בספינה בע"ש אין ראיה כלל שהרי הטור שם פסק כר"ת דלענין מפליג בספינה כל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראית פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל וכן פסק הרמ"א שם וכתב המג"א בס"ק י"ט דאפילו יש לו מזונות והולך להרווחה הוי דבר מצוה לענין זה והוא מוכרח מבלשון הר"ת והטור ושאר פוסקים שכתבו שאין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל ואם יש חילוק גם בהולך לסחורה בין עני או עשיר דאם יש לו עשירות ואינו צריך עוד לאותו דבר הוי הליכתו לסחורה דבר הרשות לא היה אומרים שאינו חשיב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל שהרי רבים הם ההולכים למו"מ אף שהם עשירים מופלגים יותר מההולכים לטיול בעלמא, והמחבר לא הביא שיטת ר"ת מטעם שכתב בב"י דרבים חולקים על ר"ת בזה, וכן הביא מהריב"ש בתשובה שזה שכתב רבינו בשם ר"ת קולא גדולה וסיים דמ"מ כתב דלעלות לארץ ישראל הוי שפיר דבר מצוה ולכן לא העתיק במחבר אלא העולה לארץ ישראל.

והנה באמת לא מצינו זה בשום מקום דהעוסק במו"מ יש לו דין עוסק במצוה ובפרט אם יש לו פרנסה ועוסק במו"מ להתעשר יותר הכ' צווח ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי כי גדול נסיון העושר גם יש עושר שמור לבעליו לרעתו כמאה"כ. ובחובת הלבבות כתב שאם יש לו פרנסה יעסוק בתורה ולא בהבלי עולם לבקש מותרות והיעב"ץ כתב על העוסקים בהבלי עולם בארץ ישראל יתר על פרנסתם שהם בכלל ותבואו ותטמאו את ארצי. ועכ"פ זה וודאי שאין מחייבין לשום אדם שיש לו פרנסה לעסוק עוד במו"מ להתעשר ואינו אלא רשות וצ"ל דבדין מפליגין בספינה הקילו וסגי דבמה שיש במו"מ ענין ישוב העולם גם יש עשירים שע"י עושרם עושים הרבה מצות ומע"ט וזוכים לנפשם ולאחרים לא החמירו בכה"ג בדין מפליגין בספינה זולת כשהולך באופן שאין בו צורך כלל אלא לתענוג של הטיול שאין בו שום סרך מצוה ובההולכים לסחורה לדעת הר"ת והטור והרמ"א הלכה ומורין כן לכל אדם שמותר להפליג בספינה ואף לאנשים שאין עושין מצות בממונם אלא אדרבא ח"ו, כי לא מצינו חולק בהלכה זו בין גברא לגברא והרמ"א ז"ל סתמה להלכה בשו"ע בלי שום חולק. וצ"ל דבשביל שסתם בני אדם שהם בחזקת כשרות יש בו מציאות של דבר מצוה לא החמירו בדבר ולא אמרו לנו להבחין בין גברא לגברא, והפוסקים החולקים שלא נראה בעיניהם להקל כ"כ. מ"מ העולה לארץ ישראל עדיף יותר ממו"מ כי זוכים שם הרבה מצות הן במצות התלויות בארץ והן בשאר מצות ובפרט בימיהם שרובם ככולם מהעולים היתה כוונתם לשם מצוה, והשלה"ק כתב שכל העולה לארץ ישראל הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ ולהתקדש בקדושת הארץ. ועכ"פ ראו בזה עדיפות יותר ממו"מ ע"כ לא הרחיקו פלוגתתם על הר"ת גם בזה. וא"כ אין ראיה כלל מדין מפליגין בספינה דשא"ה שהקילו כ"כ כמו שאין ראיה מדברי הרמ"א על מו"מ וסחורה ואדרבא יש ראיה להיפך שהרי המחבר בתחלת הסימן כתב שלדבר מצוה מותר להפליג וא"כ למה הוצרך אח"כ לבסוף לפרט שעליה לארץ ישראל הוי דבר מצוה לענין זה דאם סובר דעליה לארץ ישראל הוי דבר מצוה כאשר מצות מה נשתנה מצוה זו שצריך לפורטה אח"כ בהיתר זו הלא בסתימת דבריו שמתחלה שכתב סתם שמותר לדבר מצוה נכלל בזה כל המצות אף מצות דרבנן באין חילוק וכן מורין להלכה, וע"כ דסובר דעליה לארץ ישראל איננה כשאר מצות ולא נדע ההיתר בזה ממה שמתירין בשאר מצות והוצרך להודיע דלענין הפלגה בספינה הוי דבר מצוה כמו שהוצרך לפרט גם בסחורה. גם מלשון הב"י שהביא דעת החולקים דסחורה לא הוי דבר מצוה סיים דמ"מ העולה לארץ ישראל הוי דבר מצוה, ואם סובר דעליה לארץ ישראל הוי כשאר מצות הנה ודאי יש חילוק בין סחורה למצות כאשר כתב זה כבר, ומדהוצרך לומר דמ"מ העליה לארץ ישראל אינו כמו"מ נראה דסובר שאין עליה לארץ ישראל כשאר מצות. ועכ"פ זה ודאי שא"א לומר שסמכו הטור והשו"ע בדין עליה לארץ ישראל על מ"ש בדין מפליגין בספינה. וקשה טובא על השמטתם לגמרי את כל הסוגיא וחילוקי דינים של האיסור לצאל מארץ ישראל לחוצה לארץ שיש כמה חילוקי דינים באותה הסוגיא.