ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פא

פא

ובעיקר הדבר מה שנתקשה בתומת ישרים על הר"ח מהאי עובדא דר' חנינא שהשיב להאי גברא שלא לצאת לכאורה הלא יותר מפורש לאיסור בגמ' קידושין ד' ל"א ע"ב בעובדא דרב אסי שהיתה לו אמא זקינה אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מהו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ א"ל אסור, לקראת אמא מהו א"ל איני יודע וכו' הדר אתא א"ל נתרצית לצאת המקום יחזירך לשלום. עכ"פ הורה לו בתחלה לאיסור עד אח"כ שא"ל לקראת אמא. והנה המהרי"ט בחידושיו לקידושין תמה שם מה נסתפק בלקראת אמא הלא ודאי שאין איסור לצאת לקראת אמו אפילו לקראת אחרים כיון שאינו יוצא להשתקע, ובמה שאמרו בגיטין ס"פ מי שאחזו דף ע"ו ע"ב כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ צ"ל דמחמירין על עצמם היו תדע דהיכי נפקי הנך דאזלי אינהו ללוותן אטו הני רבנן והני לאו רבנן, והאריך עוד בקושיא על שסיים לבסוף דרב אסי כהן היה כדאמרינן בהניזקין ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל ולא מצי למיפק לחוצה לארץ בשביל דגזרי טומאה על ארץ העמים יעיי"ש. וזה תי' מספיק גם על מה שלא הביא משם התומת ישרים שאין משם ראיה כלל על איסור יציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ דשאני ר' אמי שהיה כהן ואית ביה איסורא מחמת טומאת כהנים כמבואר בכ"מ בגמ' ובראשונים ובטושו"ע יו"ד סי' שס"ט, ולדינא בזמן הזה יתבאר להלן.

אמנם במ"ש המהרי"ט בהני רבנן דמיפטרי בעכו שאינו איסורא אלא מחמירין על עצמם היו קשה לכאורה שהרי מבואר שם בגמ' הטעם משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ א"כ כתבו בזה איסורא ולא חומרא בעלמא. וביותר קשה מה שהביא ראיה שאינו אלא חומרא בעלמא דאל"כ היכי נפקי הני רבנן דאזלי אטו הני רבנן והני לאו רבנן, וזהו תימא דבלא"ה ע"כ צריך לחלק בין הני רבנן והני רבנן שהלא הטעם שכתב שאינו אלא חומרא בעלמא הוא בשביל שלא הלכו אלא ללוותן לא לדור ולהשתקע בחוצה לארץ אבל הני רבנן דנפקי חזרו לבתיהם לחוצה לארץ מקום שהיו דרים שם כמ"ש רש"י ז"ל שם שהיו אותן רבנן בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחזרו לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלווין אותם עד עכו ומשם נפטרים מהם, והרי שהם חזרו לבתיהם והוא מקום דירתם, וכן הוא בתוס' קידושין דף כ"ט ע"ב ד"ה הא שהיה ר"י מלמד לתלמידים דינים שאינם אלא בבבל יען שהיו לו תלמידים מבבל שבאו ללמוד תורה וחוזרים לבבל והוצרכו לידע הדינים שיתנהגו בבבל. ובלא"ה וכי אך עליהם הוי הקושיא הלא רוב האמוראים היו דרים בבבל שבשביל כן נתחבר שם תלמוד בבלי ומשם אנו חיין, וע"כ שיש איזה טעם בדבר שלא עברו ח"ו כולם על איסור לדור בחוצה לארץ באיסור ולא אמרו בגמ' איסור זה אלא לאותן רבנן שבארץ ישראל, ורש"י ז"ל דקדק בלשונו הזהב במה שאמרו בגמ' דמיפטרי בעכו בשביל שאסור לצאת מארץ ישראל ופי' רש"י ז"ל וז"ל שאסור לבני ארץ ישראל לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, והרי שדקדק בלשונו לומר שאיסור זה הוא לבני ארץ ישראל ולא לבני חוצה לארץ שבאו רק לשעה ללמוד תורה בארץ ישראל ודעתם לחזור, ויתבאר להלן ענין זה בארוכה.

אמנם בעיקר הדבר מ"ש שמה שהחמירו החכמים שלא לצאת אף בשביל מות לוי' לרבנן חבריהם ולחזור תיכף זה ודאי דבר המסתבר שאין בזה אלא חומרא בעלמא דא"א לומר שיש בכה"ג איסור מצד הדין אלא שצריך להבין לשון הגמ' שאמרו בזה לשון איסור. ואולי הכוונה דבשביל שהיכא שהולכים לדור ולהשתקע בחוצה לארץ הוי איסור לכן החמירו על עצמם משום גדר וסייג שלא לצאת כלל מארץ ישראל אף לצורך מצות לויה דשמא יארע להם איזו סיבה שלא יוכלו לחזור, או יהיו נמשכין שם אחר חבריהם שבחוצה לארץ וישתקעו שמה, וזה אינו אלא חומרא בעלמא שהחמירו על עצמם. וא"כ אפשר לומר עפ"י מ"ש החיד"א ביעיר אוזן אות א' סי' ק"ג בשם כמה ראשונים דמצינו בדברי חכז"ל שאמרו לשון איסור אף על מה שאין בו שום איסור לא דאורייתא ולא דרבנן אלא מדת חסידות בלבד. ובפסחים דף נ"ה ע"א גבי הא דקאמר מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא עיי"ש בתוס' ובפי' המהרש"א דלפעמים אמרו לשון איסור אף על מה שאינו אלא מנהגא בעלמא. והשד"ח בכללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"א האריך בזה מערכה מול מערכה. וא"כ אין קושיא כ"כ גם בנ"ד שאמרו לשון איסור אף אם אינו אסור מצד הדין אלא ממדת חסידות נהגו להחמיר בכך.

ומה שלא התעורר בתומת ישרים להביא מהך גמ' שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ פשוט גם בלא"ה שהרי כתב דלדעת הר"ח כל המימרות שנאמרו בש"ס באיסור יציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ לא נאמרו אלא על זמן הבית וא"כ ניחא ליה לפרש על כל מימרות האמוראים שנאמרו במקומם להלכה שאין כוונתם אלא על זמן הבית כמו ששנינו כל סדר קדשים הרבה מימרו האמוראים אף שאינו נ"מ בזמן הזה, וא"כ מכש"כ בהך סוגיא דפ' מי שאחזו דלא עסיק שם כלל בהך דינא של יציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא שאמר למימרא דעכו במדינת הים קיימא והא אמר ר"ס כי הוו מיפטרי רבנן בעכו הוו מיפטרי א"כ לא הביא מימרא זו אלא לברר דעכו לא במדינת הים הוא, ושפיר יוכל להיות דאותו המנהג היה בזמן הבית אלא דראיה משם דעכו לאו מדינת הים הוא, וכן מוכיח הלשון שלא אמר לשון הוה דמפטרין בעכו, אלא אמר לשון עבר הוו מיפטרי בעכו, ואפשר לומר דמספר מה שהיה בעת שהיו מקפידין שלא לצאת לחוצה לארץ והוא כש"כ שאפשר לפרשו כן ממה שמפרשין כן סתם מימרות הנאמרים סתמא להלכה, ובפרט דדרך הש"ס לקצר במימרא הנשנית שלא במקומה כיון דלא עסיק ביה שמה כמ"ש התוס' בכ"מ וזה פשוט, וע"כ לא קשה ליה להתומת ישרים אלא מהך מימרא דר"ח דהשיב הלכה למעשה בזמנו. ועכ"פ צ"ל שהבין מדעת הר"ח דלא פליג בין גברא לגברא.