ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פ
פ
ומעתה אחר שנתבאר דלאו כללא כייל ר"ח שאין מצוה לשום אדם לדור בארץ ישראל תו אין התחלת קושיא מהאי עובדא דשלהי כתובות ד' קי"א ע"א בהאי גברא דאתא לקמיה דר"ח שהרי אין המדובר שם אלא מאדם א' שבא לשאול לר"ח יוכל להיות שראה בו ר' חנינא שעומד בנסיונות ומקיים שם כל התורה כולה ואינו חוטא שזה ודאי זכות היא לו, וגם ר"ח שבתוס' סובר כן. ולשון הגמ' בזה ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דר' חנינא א"ל מהו למיחת ולייבמה, א"ל אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו עכ"ל. והנה אינו מוזכר בכאן שאסור לצאת ויוכל להיות דההוא גברא בעצמו לא רצה לצאת אלא שהיה לו שאלה שמא מחויב לצאת בשביל מצות יבום והשיב לו ר"ח שאינו מחויב. ואין זה דומה לכפיית בי"ד שדעת ר"ח שאין לכוף, גם אין בזה הוראה סתמיות אלא גילוי דעת ליחמיד שהכיר אותו שראוי הוא לאותה איצטלא שמשלים נפשו בארץ ישראל שאינו מחויב לחזור אחר אותה היבמה לחוצה לארץ, וזה סובר גם הר"ח ז"ל. והמאירי כתב בסוף מס' כתובות ד' קי"א שבדרך צחות אמרו בא' שבארץ ישראל נפלה לו יבמתו בחוצה לארץ אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשיו ירד אחריו יעיי"ש, ומדאמר שהוא בדרך צחות משמע שאינו הוראה ברורה לכל אדם.
אמנם התומת ישרים שעשה מזה קושיה צ"ל שהבין מדברי הר"ח דכללא קאמר ואין שום חילוק כלל בין גברא לגברא ואף במעשה שהיה באיש א' ששאל לר"ח ולא עשה ר"ח שום כפיה אלא שהשיב לו על שאלתו אין שום מציאות לדעת הר"ח שבתוס' להסכים אף באמירה בעלמא לשום אדם שבעולם יהיה מי שיהיה שמי שראוי לאותה איצטלא ליזהר מכל חטא יש מצוה בישיבתו בארץ ישראל. ואף דבריש דברי התוס' שכתבו מטעם סכנת דרכים אין זה כלל חזקה כ"כ אפשר דסובר שזה מובן יותר שתלוי אם היא סכנה או לאו ואין צריך לפרש, אבל בטעם חשש מכשול מחמת חטא אין החילוק ברור כ"כ והיה לו לפרש וע"כ הבין מסתימת הלשון שאינו מחלק כלל בין גברא לגברא.
או אפשר סובר שבזמן התוס' לא היה שום מקום שלא היה בו סכנה לעלות, וזה דוחק גדול. ועכ"פ אנו רואים שהוכרח מחמת אותה הקושיא לחלק בין העולה ובין הדר שם מכבר, ואף דבאמת גם חילוק זה הוא נגד לשון התוס' שהרי לא כתבו התוס' שאין מצוה לעלות אלא שאין מצוה לדור בארץ ישראל ובלשון דירה נכלל גם הדר שם מכבר. גם לפי טעמו של הר"ח נראה דאין חילוק בין העולה ובין הדר שם כמ"ש זה הכנה"ג, וצ"ל לדעת התומת ישרים דכיון דדברי התוס' האלו סובבים על הך מימרא שבש"ס דכופין לעלות אין קושיא על סתימת הדברים שאינו מבואר שאין כוונתו אלא על העליה כיון דעלה קאי על מה דאמרו דכופין לעלות, אבל לחלק בין גברא לגברא לא ניחא ליה לפרש בסתימת הלשון. ואף שלפענ"ד הארכתי לבאר שיותר מתפרשין דברי הר"ח דלאו כללא הוא ואף אין צריך לומר בזה אין למדין מן הכללות כי לא אמר שהוא כללא אלא שדבר סתם בלשון שרגילין לדבר בו על הרוב, אבל מה אעשה שהתומת ירשים לא הבין כן מדברי התוס', וצריך לפרשו ע"ד שכתבתי וצע"ע.