ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן עא

עא

וגדולה מזה שאף אם כבר נתחייב בהמצוה ורוצה לעשות טצדקי להפקיע עצמו מן המצוה שזה וודאי אסור מדינא מ"מ אם אין בזה איסור דאורייתא אלא מדרבנן אסור. ועי' בתשו' צ"צ ליבאוויטש יו"ד סי' צ"ב דקשה ליה על פסקו של הריב"ש ועוד הרבה פוסקים דמותר לצאת בשיירה ג' ימים קודם השבת אף שיודע שיצטרך לחלל שבת אח"כ מפני הסכנה כשיטת הרז"ה בהך דאין מפליגין בספינה, ותוכן סברתם דכיון דבשעה שעושה החילול שבת בהיתר הוא עושה מפני פק"נ א"כ אף שמכניס עצמו בידים למדה זו שפורש למדבריות שרי כשמכניס עצמו בג' ימים הראשונים שבשבוע. ונתקשה בזה טובא שהרי אף במ"ע ענשינן בעידן ריתחא כשעושה טצדקי למיפטר נפשיה מציצית וא"כ כש"כ במצות ל"ת של חילול שבת שחמיר יותר האיך יהיה שרי למעביד עובדא להכניס עצמו לדרך זה שיצטרך אח"כ לחלל שבת והלא גדול עונו יותר מעושה טצדקי למיפטר מעשה. וכתב לחלק דהתם שאני שעושה כן בלי דבר המכריחו אבל הכא שמוכרח לצאת למדבריות בשביל פרנסתו י"ל שאין שייך ע"ז כ"כ טצדקי וכו', והביא אח"כ שיש חולקין בדין זה וחקר אם לדעת החולקין הוא איסור מדאורייתא או רק דרבנן, והביא ראיה מגיטין ד' מ"ד סע"א דקאמר אבל הכא איסורא דרבנן הוא והרי מפקיעו מן המצות שחייב בהן מדאוריית.א ובתוס' שם ע"ב ד"ה נטייבה הביאו שבגמ' בכורות יש סברא דחמיר טפי מאיסורא דאורייתא מה"ט, וברש"י פ"ב דמו"ק די"ג ע"א דכל זמן שהוא ברשות העכו"ם אינו עוסק במצוה ועכ"ז נקרא רק איסורא דרבנן וצ"ל הטעם דכיון דכשהוא ברשות העכו"ם מה שאינו עושה המצות אנוס הוא אין בגרמא שגורם לזה איסור דאורייתא יע"ש שהאריך ולא העלה דבר ברור. ועכ"פ זה ודאי מבואר בגמ' שם דמה שמפקיעו מן המצות הוי איסורא דרבנן ומה שאמרו בבכורות ד' ל"ד דיש סברא דמחמרינן ביה טפי מבאיסורא דאורייתא שם הטעם כיון דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות החמירו ביה טפי לקונסו עבור זה, אבל עצם הענין שמכרו להעכו"ם אינו אלא איסורא דרבנן.

ובאמת שזהו חידוש שהרי אף כשהוא אצל העכו"ם לא מיפטר מהמצות אלא שהוא אנוס בדבר א"כ המוסרו לעכו"ם הביאו לידי כך לעבור על המצות שחייב עליהם, ועי' בשו"ע או"ח סוף סי' ש"י אם מותר לחלל שבת להציל את בתו מעבירה חמורה ר"ל. ובמג"א שם ס"ק כ"ט הביא מ"ש הב"ח לחלק דהיכא שהעבירה היא באונס אין לחלל שבת עבור זה דאנוס רחמנא פטריה, והמג"א כתב אח"כ בהיפך דאדרבא כיון שהוא באנוס אומרים חטא בשביל שיזכה חבריך, והביא כן מהתוס' וכתב ע"ז שהוא דבר ברור. וא"כ מכש"כ להביאו לידי כך שיעבור באונס דהוי עבירה חמורה, ובישראל הנמכר לעכו"ם אמרה התוה"ק בפ' בהר גאולה תהיה לו ופירש"י מיד אל תניחוהו שיטמע, וא"כ מכש"כ שאסור למוכרו לעכו"ם. ואף שאפשר שיש לחלק בין עבד לישראל אבל מ"מ עבירה חמורה הוא שמביאו לידי כך לעבור על כל התורה כולה בכל יומא ויומא דמש"ה קנסוהו רבנן, ואעפי"כ אמרו שאינו אלא איסור דרבנן. ובכל הנך איבעיא דפ' השולח ד' מ"ד במכרו על מנת שיחזירהו לו או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות ויו"ט וכדומה כתב הטור ביו"ד סוף סי' רס"ז דכל הנך הוי איבעיא דלא איפשטא אם יצא לחירות ולקולא דאיסורא דרבנן הוא, וכתב שם הב"ח ה"א בגמרא דהכא איסורא דרבנן הוא, פי' דההוא איסורא דעביד דמכר עבדו לנכרי איסורא דרבנן הוא דקא עביד דאין אסור למוכרו לנכרי מד"ת אלא מדרבנן משום דמפקע ליה ממצות וכו' א"כ הכא דמיבעיא לן ולא איפשטא הוי ספיקא במידי דרבנן ולקולא, והרי שזה פשיט להו דאיסור הפקעה ממצות אינו אלא איסור דרבנן.

ואף שהש"ך שם בסי' רס"ז ס"ק ק"ז כתב הטעם דהוי איסורא דרבנן בשביל דהך דיצא לחירות משום מכירה קנסא דרבנן הוא ולא כתב הטעם בשביל שאיסור המכירה הוא דרבנן זה כמ"ש המהרי"ט בח"ב יו"ד סי' מ' דלא איבעיא להו בש"ס אם מותר למכרו בתנאים הללו דפשיטא דזה אסור דאף אם מתנה חוץ משבתות ויו"ט מ"מ מפקיעו ממצות אחרות וזה וודאי אסור אלא דמיבעיא להו בש"ס בדיעבד אם מכרו אם קנסינן ליה, ולכן לא נראה ליה להש"ך לפרש הכוונה מה דהוי עיקר האיסור דרבנן דלא מיירי בזה כלל מעיקר האיסור אלא מהקנס היכא שמכרו. ולהב"ח נראה דאעפי"כ מיסתבר ליה יותר לפרש מה שכל הענין מתחלתו אף עיקר האיסור של המכירה אינו אלא דרבנן ואין החילוק ביניהם אלא בפי' הלשון אבל בעצם העניןש אין במכירה זו שיש בה הפקעת המצות אלא איסור דרבנן בזה לא מצינו פלוגתא שכן הוא מבואר בש"ס.

ואם ככה הוא באותה ההפקעה שאינו מביאו אותו לידי פטור אלא מביא אותו לעבור על המצות שגם אז נתחייב בהם מהתוה"ק אלא שהוא באונס ואעפי"כ לא הוי אלא איסורא דרבנן, וק"ו בן בנו של ק"ו היכא שמפקיע מן המצות באופן שאחר ההפקעה הוא מיפטר לגמרי שלא ציוותה התורה כלל באופן זה דהוי ודאי איסור הפקעה זו רק איסורא דרבנן ומכש"כ היכא שלא עשה מעשה להפקיע עצמו מידי חיוב. וכבר נתבאר שבבי"ד של מטה אף חיוב דרבנן אין בזה אלא בבי"ד של מעלה לפעמים כשהוא בעידן ריתחא.

ובשו"ת בית אפרים יו"ד סי' נ"ד מחלק דהיכא דגם אחר ההפקעה אינו היתר גמור אלא דחוי' אסור להפקיע עצמו מדאורייתא להביא עצמו למה שאינו דרך היתר אלא דרך דחויי' אבל היכא שאחר ההפקעה הוא היתר גמור כמו בפק"נ שהותרה אין איסור להפקיע עצמו יעיי"ש, ואם כן מכש"כ בכה"ג במצות התלויות בארץ שמעולם אין ציווי כלל ע"ז בחוץ לארץ ועדיף מהותרה ואי אפשר שיהיה בזה איסור דאורייתא, ומכש"כ כשלא נתחייב עדיין כלל.

וקצת משמע בע"ז ד' כ"א ע"א שאמרו שדה דאית ביה תרתי חדא חניית הקרקע וחדא דמפקע ליה ממצות גזרינן סוריה אטו ארץ ישראל, בתים דלית בהו תרתי לא גזרינן. ומשמע קצת מזה דאיסור הפקעה ממצות בקרקע ארץ ישראל הוי איסור דאורייתא כי איסור חניית קרקע הוי ודאי מדאורייתא מקרא דלא תחנם ונמנה במנין המצות ולא גזרינן עבורו ולא מיסתבר למימר דבשביל שנתוסף איסור דרבנן גזרינן מה שלא גזרו בשביל איסור דאורייתא, ומיסתבר דגם איסור הפקעה ממצות הוא איסור דאורייתא ובשני איסורי דאורייתא גזרו יותר מבאיסור אחד, וכבר הארכתי בענין זה בקונטרס שלש תשובות. [ולדינא במה שכתבו שם באיסור אתרוגי שביעית אין נ"מ אם יש באיסור הפקעה דאורייתא או דרבנן, ראשית יש בעצם המכירה בארץ ישראל איסור דאורייתא מלבד איסור ההפקעה כמבואר שם בגמ' ואין נ"מ אלא לענין הגזירה בסוריה וגם אפילו אלו לא היה בזה אלא איסור דרבנן הוי ג"כ הערמה ניכרת ואין המכירה מועלת כלום. והארכתי שם עוד בהרבה טעמים ברורים אשר כל המעיין בצדק יראה ברור כי כל ההיתרים שנכתבו בדורינו בזה חדשים מקרוב באו שלא התירו כזאת מעולם ואין שום התחלה לדבריהם ואין צורך לכתוב עוד בזה כי כל מי שישים עיניו ולבו לעיין בכל הדברים שכתבתי בקונטרס הנ"ל יראה האמת הברור. ובעוה"ר מטמאים את כל העולם באיסור שביעית ומעכבים את הגאולה ע"י אתרוגי ארץ ישראל, גם מביאים יותר טומאה על הארץ כי צריכים לעבוד שם בארץ ישראל יותר בשביעית בשביל לשלוח לחוצה לארץ, גם בשאר השנים ע"י שמפיצים אתרוגי ארץ ישראל בחוצה לארץ אשר רובם ככולם הם מורכבים וא"כ עוברים יותר בארץ ישראל על איסור הרכבת אילן כדי שיהיה יותר לשלוח לחוצה לארץ ומרבים בעו"ה יותר הטומאה בארץ ישראל ומעכבים את הגאולה ר"ל. ועיקר האיסור של אתרוג המורכב חמור יותר אם הוא מארץ ישראל דלדעת הלבוש טעם איסור אתרוג המורכב הוא בשביל שנעבדה בו עבירה ולחד מ"ד גם נכרי מצווה על איסור הרכבת אילן והרבה פוסקים חולקים ע"ז דאין הנכרי מצווה ולא הוי נעבדה בו עבירה ויש בזה אריכות גדול לא עת האסף פה ועכ"פ אין האיסור ברור לכל הדעות, משא"כ באתרוג ארץ ישראל שהישראל עובר על הרכבת אילן זה ודאי איסור ברור יותר לכל הדיעות. אבל יותר מזה הוא מה שגורמים להרבות באה"ק בהרכבת אילן במזיד ובשאט נפש בשביל הצורך לשלוח אתרוגים לחוצה לארץ והוי זה כתרי עברי דנהרא כי לולא הקונים המרובים בחוצה לארץ בודאי שלא היו מרכיבים כ"כ אילנות בארץ ישראל ואוי לו ולנפשו למי שיש לו חלק בזה להרבות טומאה בארץ ישראל ולעכב את הגאולה, וכ"כ טח עיניהם מראות באומרם שהוא חשיבות וחיזוק לארץ ישראל במה שקונים אתרוגי ארץ ישראל אבל הארץ שרויה בצער נורא במה שמחטיאים אותה וכמ"ש העקידה והאלשיך הק' והארץ אזכור שזה עיקר טעם הגלות מה שאמר הקב"ה שא"א לסבול צער עלבונה של הארץ מה שמחטיאים אותה וה' ירחם, לא עת להרחיב הדיבור פה בזה ולא כתבתי אלא להעיר שלא לטעות שתלוי בזה אם איסור הפקעה היא מדאורייתא או דרבנן, אבל מיסתבר שהוא דאורייתא כמו שכתבתי למעלה].

ואין בזה קושיא ממה שהבאתי דברי הש"ס שאיסור הפקעה ממצות אינו אלא מדרבנן כי אין הנושאים דומין להדדי, ראשית מבואר במנחות צ"ט ע"א דמעלין בקודש ולא מורידין ילפינן מקראי דויקם משה את המשכן ומאת מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח יעיי"ש וא"כ בקרקע ארץ ישראל שיש עליה קדושה זו של מצות התלויות בארץ אם מפקיעין אותה מזה ע"י מכירה לנכרי הוי לגמרו הורדה מקדושתה וגרע מקצת הורדה דילפינן מקרא כנ" והוי זה איסור דאורייתא וחזינן שם בגמ' ע"ז דמקשה דבבתים איכא נמי הפקעה ממצות מזוזה במה שמוכרין לנכרי ומשני מזוזה חובת הדר הוא, והרי דבמזודה כיון שאינו מהות קדושת הבית אלא חיובא אקרקפתא דגברי חובת הדר אין בזה איסור הפקעה שאין בזה הורדה מקדושה אלא בקרקע שמצות התלויות בה היא חובת הקרקע וקדושתה הוי המכירה לנכרי הפקעה והורדה מקדושתה ואסור מה"ת. גם לפי מה שהבאתי לעיל מתשו' בית אפרים שמחלק דהיכא שגם אחר ההפקעה אינו היתר גמור אלא דחי' אסור להפקיע עצמו מדאורייתא להביא עצמו למה שאינו דרך היתר אלא דחייה. אבל היכא שאחר ההפקעה הוא היתר גמור אין איסור להפקיע עצמו, וא"כ נראה דאף למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מן המצות אין זה אלא בדרך דחיה שנדחו המצות מחמת רשות הנכרי עליהם, דלמ"ד אין קנין לנכרי בארץ ישראל אין בקנינו כח כלל אף לדחות את המצות ולמ"ד שיש כח בקנינו מנ"ל דפליג כ"כ לומר שקנינו עושה היתר גמור ויוכל להיות שבא בדרך דחיה כמו שהוא למ"ד טומאה דחי' בציבור וא"כ אסור מה"ת להביא לידי כך. ולקמן יתבאר בעניני דחויה והותרה שאין כל המקומות והענינים שוין ולפעמים אומרים דחויה ולפעמים הותרה, ויש בזה פלוגתא ומבוכה גדולה בין הפוסקים. ועכ"פ זה ודאי שהדר בחוצה לארץ פטור לגמרי ממצות התלויות בארץ וקרקע חוצה לארץ הותרה לגמרי שלא היה עליה שום התחלת חיוב בזה, וכן הוא בכל המצות היכא שהוא בדרך הותרה ולא דחויה אין איסור בהפקעה ומכש"כ שאין חיוב דאורייתא להביא עצמו לידי חיוב.

וכן מבואר בלשון הר' יונה שהבאתי שכתב דאין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד של ד' כנפות ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו וכן הוא מבואר בשו"ע או"ח סי' י"ז סעיף ב' דציצית אינו חובת גברא שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית וכן הוא בשו"ע סי' י"ט וע"ש בסי' כ"ד דנכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום זהו זהירות כמו שאמרו בגמ' דענשינן בעידן ריתחא, והאיך אפשר לומר בזה שהוא חיוב דאורייתא ולהעמיס זה בש"ס שהוצרך ע"ז קרא דכי יקרא.

ומ"ש המק"ח אח"כ שצריך לבער החמץ קודם שיבטל כדי שיקיים המצות עשה בחמץ שלו כמו שמחויב לקנות בגד ד' כנפות להתחייב בציצית, שמה אפשר אין כוונתו שהוא חיוב דאורייתא אלא כיון שהחמץ בידו ונתחייב בביעור אסור לו להפקיע עצמו מן המצוה מדרבנן. גם מ"ש בציצית שמחוייב לקנות בגד בת ד' כנפות אפשר שאין כוונתו על חיוב גמור דלפעמים אין מדקדקין הפוסקים לקרות גם מה שיש בו איזה זהירות בלשון חיוב אף שאינו חיוב גמור אלא כיון שזה כל האדם לחמוד את המצוות בכל לבבו, ואמרינן בגמ' סוכה ד' ל"ב ע"ב וב"ב ד' כ"ז ע"א אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן אלמא דלחומרא אמרינן לפעמים אף באמוראים לא דק ומכש"כ בפוסקים האחרונים.

אמנם מ"ש כאן להעמיס בלשון הש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דבלא ביטל הוי דאורייתא בשביל שצריך להדר להביא עצמו לידי חיוב, וכן מפרש זה בלשון הש"ס בשילוח הקן שהוצרך קרא דכי יקרא דנמצא לפי"ז שהוא חיוב גמור מדאורייתא מקראי זה אינו מובן כאשר נתבאר לעיל. ואולי סובר המק"ח דיש לחלק דמה שאמרו שאין חייב לקנות טלית לציצית זה מיירי כשהטלית אינו ברשותו כלל וחסר עדיין מעשה הקנין אבל כשהטלית הוא ברשותו ואין צריך לקנותו יש חיוב יותר ללבשו. וכמו כן הוא היכא שהחמץ ברשותו ואינו חסר אלא לילך ולבדוק, וכמו כן בשילוח הקן שהקן הוא שם במקומו אלא שחסר הליכה בהרים שמה. וזה דוחק מכמה טעמים, ואין להאריך. וזה ודאי שהמק"ח כתב זה בשביל הקושיא שעל שיטת התוס' שאינו עובר בחמץ שארץ ישראל וקשה ע"ז מדברי הש"ס שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ומחמת קושיא זו כתב שהם מפרשים דברי הש"ס באופן זה שחייב לטרוח אחר המצוה לקיימה, אבל לשיטת הרא"ש והטור והמג"א וסייעתם שעובר אף בחמץ שארץ ישראל, וכתב הפר"ח שכן גם דעת רש"י ז"ל שכתב בריש פסחים בודקין שלא יעבור על ב"י וב"י א"צ לדחוק בזה דחל עליו החיוב אף שאינו ידוע, וא"כ לא קשה מה שהקשו על המק"ח ממ"ש רש"י ז"ל בחולין פרק שילוח הקן דמקרא דשלח תשלח היה הו"א שצריך לחזור בהרים, ואם כן משמע דבעלמא לא, די"ל דכן הוא האמת לדעת רש"י ז"ל, והמק"ח לא אמר זה אלא לשיטת התוס' שלא מצא ישוב לדבריו באופן אחר. ואפשר דלא סברי התוס' כדברי רש"י דהיו למדין זה משלח תשלח ב' פעמים אלא שגם בכל המצות הוא כן, אלא שגם מל' הש"ס משמע כדברי רש"י שהתחיל לומר לפי שנאמר שלח תשלח וגו', ומשמע דאך מקרא דשלח תשלח היו למדין כן. ואפשר לתרץ זה עפ"י דברי התו"י סי' ס"ז שמסתפק שאפשר לא חייבה התוה"ק לשלח את האם אלא כשרוצה ליקח הבנים ואז אמרה התוה"ק לא תקח האם על הבנים אבל אם אינו רוצה ליקח כלל אינו מחוייב לקיים המצוה, וכתב דמדברי הגמ' משמע דאמר יכול יחזור בהרים תלמוד לומר כי יקרא במאורע אם כן נהי דממעט שלא יחזור בהרים מכל מקום במאורע רמי עליה ליזקק לה.וזה י"ל דלמדין מקרא דשלח תשלח ב' פעמים, ולכן התחיל לומר בלשוןזה שאם אין לנו לימוד לחייבו אף אם אינו רוצה ליקח הבנים תו אין מקום לחשוב לחייבו לחזור בהרים כיון שאף אם הוא לפניו אינו חייב בכה"ג שאינו רוצה ליטול את הבנים, ואין להאריך עוד בזה. ובלא"ה כבר כתבתי במאמר ג' שבועות שאף לולא דברי רש"י צ"ע להבין דברי המק"ח בזה. גם בעיקר הקושיא שעל שיטת התוס' ממה שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי יש גם תירוצים אחרים, ואין נ"מ להאריך פה בזה.