ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן לח

לח

הנה כל הנ"ל ודאי ברור שאין מקום להסתפק בו שכן הוא לדעת רש"י והרמב"ם וההולכים בשיטתם שאין חיוב מצוה בעצם הישיבה בארץ ישראל אלא שהחשיבות הוא בקדושת המקום בקיום התורה והמצות שמה. אמנם לדעת הרמב"ן וההולכים בשיטתו שיש מ"ע דאורייתא בעצם הישיבה בארץ ישראל וכיון דאף במי שעובר עבירות ומבטל כמה מצות שאינו מקיימם מ"מ לא מיפטר משום מצוה חיובית שעליו א"כ יש מקום לטעות שאפשר הוא מקיים מצוה גם בישיבתו בארץ ישראל דאף שמגדיל את העבירות הרבה ע"י ישיבתו שם מ"מ אין עבירה מכבה מצוה כנודע ובמצות נשיאת כפים שנלמוד מקרא דכהן שהרג את הנפש וכן עובד ע"ז לא ישא את כפיו ולדעת הרמב"ם בפט"ו מה' נ"כ הל' ג' אפילו הי' בשגגה וגם עשה תשובה אינו מועיל להיות רשאי אח"כ לישא את כפיו, ומ"מ בשאר עבירות שאין לנו לימוד מקראי למונעו מנ"כ הוא נושא את כפיו אפילו לא עשה תשובה. וכתב הרמב"ם שם בהל' ו' הטעם לפי שזה מ"ע על כל כהן וכהן שראוי לנ"כ ואין אומרים לאדם רשע הוסיף רשע והמנע מן המצות.וכן הוא לשון זה בטור או"ח סי' קכ"ח אבל י"א דווקא בעשה תשובה כמו שהביא המג"א בסי' קכ"ח ס"ק נ"ו.

ולכאורה יש מקום לטעות גם במצוה זו של ישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ן שאין למנוע מעשיית מצוה אף מי שהוא בעל עבירה. והנה באבני נזר בתשו' סי' תנ"ד כתב קודם מסברתו שאין מצות ישיבת ארץ ישראל אלא באיש צדיק דאם היו כל ישראל כמותו היו נגאלים או בשעכ"פ ספק לו אם איש צדיק הוא ואם לאו יציאתו מארץ ישראל לחוצה לארץ חנם אין כוסף ונחת רוח ביציאתו, והביאו לכך הקושי' העצומה מה שאמרו בגמ' ברכות דף נ"ז הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו אמר ר' זירא אנא לא סלקי מבבל לארץ ישראל עד חזאי שערי בחלמא. וקשה טובא שישיבת ארץ ישראל היא מצוה ואפילו נבואה ורוה"ק אין להם עסק בהלכה כי לא בשמים היא ואיך ישגיח בחלומות. וע"כ העלה מזה שאין המצוה אלא בצדיק גמור שאין בו חטא אלא שאח"כ כתב שאין כן משמעות הפוסקים. ובתוך אריכות דבריו כתב די"ל דבמצוה דאורייתא אין לדקדק אם הוא ראוי או לא כיון שמצות המקום היא בהדי כבשי דרחמנא למה לך.ולדעה זו צ"ל דמה שלא עלה ר"ז עד שראה שעורים בחלום הוא בשביל דסובר דבזמן הזה ליכא מצוה רק דרבנן ובדרבנן קיי"ל בעירובין עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ועשוה מעשה כהוראת רבו אף שנראה להיפך ע"כ לא עבר על דעת ר"י רק כשראה שהוא נקי מהחטא אזי הוא הסברא לדור בארץ ישראל מה"ת לכן עלה, והאריך בזה בחילוקים למה שכשהוא נקי מחטא הוא דאורייתא ואם לאו הוא דרבנן יעיי"ש שהאריך וכתבתי התמצית בקיצור.

אבל דבריו ז"ל בזה אינם מובנים כלל ראשיתמ"ש לתרץ דלכן לא נסע ר"ז לארץ ישראל כיון שהוא דרבנן לכן עשה כדעת רבו אף שדעתו בהיפך יען שקיי"ל בעירובין בדרבנן עבדינא עובדא והדר מותבינן תיובתא וזה תמוה ראשית לא מיירי שם בגמ' כלל לעשות בעצמו מה שסובר ההיפך דלא איירי אלא אם למחות ברבו העושה וכמו שפירש"י ז"ל שם בעירובין סוף דף ס"ז ע"ב דבדרבנן שבקינן לחכם לעשות כהוראתו והדר מותבינן לי' ללמוד אם יפה הורה וכן הוא הלשון בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ב ברמ"א שם הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות ע"ז אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע וודאי שעובר אלא שיש לו להקשות ע"ז עכ"ל. וא"כ לא מיירי כלל אלא להניח רבו לעשות כדעתו.

ובתשובת הרדב"ז ח"ד סי' אלף צ"ג שאל שם השואל על הא דאמרינן בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אם יהיה הדין כן אם נסתפקנו בדין מן הדינים בדבר שהוא מדרבנן והרי הספרים מצוין אצלנו נלך לבקש הדין או דילמא כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעשה ואח"כ נבקש הדין, והשיב ע"ז וז"ל זה טעות גדול בהבנת המאמר שהרי אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפילו במילתא דרבנן ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה בהא לא אזלינן לקולא כלל והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע וברור לו ועושה מעשה וא' מן התלמידים יש לו ספק או קושיא על המעשה אם בדרבנן עבדינן ובתר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין, וזה פשוט מאוד, עכ"ל. והרי שזה ברור דלא מיירי שם אלא אם למחות ברבו שברור לו הדין והתלמיד אין לו אלא ספק או קושיא ע"ז כלשון הרמ"א ז"ל. ועוד הלא לא מיירי התם אלא טרם שנתברר להתלמיד הדין וכמ"ש והדר מותבינן תיובתא לברר הענין דלכן כתבו הרדב"ז והרמ"א דמיירי שהוא ספק להתלמיד אבל בכאן כבר היה השקלא וטריא בין ר"י לר"ז וכמבואר שם בגמ' כתובות כל הויכוח והקשיות ותירוצים שיש בדבר ור"ז עמד על דעתו והוי משתמיט מיני' דר"י דבעא לעשות מעשה היפך דבריו והאיך אפשר לדמות זה למה שאמרו דבדרבנן הדר מותבינן תיבותא, וליכא למימר שגם אצל ר"ז היה הדבר בספק ולכן הקיל בדרבנן והחמיר בדאורייתא דאם נימא דאצל ר"ז היה ספק ובדר"י לא מצינו שום ספיקא שהרי החליט ואמר עובר בעשה וזה כללא הוא בכל הפוסקים דלא שבקינן פשיטותא מקמי' ספיקא והאיך פסקו כר"ז וע"ז אנו סומכין אם גם לדעת ר"ז אינו אלא ספק, אבל ברור הדבר שר"ז סובר כן בהחלט ופליג על ר"י ועשה מעשה היפך דבריו, וכן הוא משמעות דברי הש"ס, וקשה טובא האיך תלה הענין בחלומות.

גם בעיקר הסברא שכתב האבני נזר לחלק שאם הוא צדיק גמור היא מצוה דאורייתא ואם לאו היא מצוה דרבנן אף שכתב בזה איזה סברא אבל קשה להעמיד הלכה על המצאות סברות חדשות שאין להעמיד הלכה על המצאות סברות חדשות שאין להם זכר בגמ' ובראשונים. אלא שגם לפי סברתו לחלק בכך אינו מתורץ הקושיא כמ"ש לעיל. ולפענ"ד הוא ענין פלא מה שר"ז מנע עצמו מליסע לארץ ישראל עד שהראו לו מן השמםי שהוא נקי מכל חטא ואמרו בגמ' כתובות דף קי"ב ע"א ר"ז כי הוה סליק לארץ ישראל לא אשכח מברא למעבר נקט במצרא ועבר אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו ופרש"י ז"ל עודכם בבהלתכם למהר לעשות דבר בלא עתו ואמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לא, וא"כ הי' לו השתוקקות כ"כ לעלות בבהלה יתירה שמא לא יזכה לה ונהרות וגשרים לא עכבוהו, אבל יראת חטא שהיה מתיירא שמא יש בו איזה עון עי"ז נסוג אחור מלעלות וא"כ מי לא יירא ולא יפחד, והלא עיקר סמיכתנו היא רק על ר"ז דלא מצינו היתר מפורש דלא קאי השבועה על יחידים אלא על העלי' בחומה אלא בדבר ר"ז, ואם גם ר"ז בעצמו לא עשה מעשה כשמעתתי' עד שהראו לו מן השמים שהוא נקי מכל חטא נפל פיתא בבירא כי מי יוכל לומר טהרתי מחטאי כמו ר"ז בעת שהראו לו כן מן השמים.