ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ז

ז

ויש לומר עוד דהנה התשב"ץ (ח"ג סי' ר') כתב דמה שאמרו הכל מעלין לארץ ישראל אינו בשביל מצות דירה אלא בשביל מצוות התלויות בארץ הנוהגות שם. אבל המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כ"ח) כתב שהטעם הוא משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה שלמד הרמב"ן מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה דאי משום קיום המצוות התלויות בה אשה מאי עבידתה במצות אלו שתהא כופה את האיש לעלות, הרי אמרו בפ"ק דקידושין וכו' אשה אין סיפוק בידה לעשות, וכל שכן מצוות התלויות בארץ דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו', ותו עבד מה שייך במצוות התלויות בארץ, יעיי"ש.

אמנם בגמ' (ב"ב צא.) בברייתא דאין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ כתב שם הרשב"ם הטעם שמפקיע עצמו מן המצות ולא הזכיר כלל אף באיסור היציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ שהוא בשביל מצות הדירה שם. וצריך לומר דאזיל בשיטת ז' רש"י ז"ל שאין מצוה כלל בישיבה שם שאינו אלא הבטחה. או אפשר סובר כדעת הריטב"א דבזמן הגלות בטל מצות דוישבתם שם, והוצרך לומר הטעם גם באיסור היציאה משם בשביל שמפקיע עצמו מן המצות, ואם גם ביציאה אין הטעם אלא בשביל הפקעת המצות קל וחומר דבמה שמעלין אין הטעם אלא בשביל ביטול המצות ויוכל לכופה שלא יהיה נמנע מהמצוות הנוהגות שם, וזה כדברי התשב"ץ.

ומה שהקשה המהרי"ט דאשה ועבד מאי עבידתייהו במצוות התלויות בארץ, לפי עניות דעתי לא קשה מידי, דהלא גם האשה והעבד נזהרין שלא לאכול טבל ולהפריש תרומות ומעשרות ממה שאוכלין, וכן בשביעית ליזהר לאכול פירות בקדושת שביעית וכדומה הרבה פעמים יוכלו גם המה לקיים מצות התלויות בארץ, ומבואר במשנה (שבת פ"ב מ"ז) ג' דברים חייב אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, והרי שהיתה הרגילות שב"ב היו המעשרין כמו שהדליקו את הנר ולא הבעל, ואם כן מקיימת מצות מעשר אף שהיא בשליחות הבעל כמו כל שלוחי מצוה שגם מברכין על המצוה אף שאינו אלא בשליחות כמו מילה ושופר וכדומה. ועל כל פנים אין ספק שאם דרים שמה יש להם זכותים הרבה ממצות התלויות בארץ.

גם הרמב"ן ז"ל בפרשת תצא על הכתוב (דברים כג, טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו כתב שם וזה לשונו: ורבותינו אמרו אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה' וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצוות נוהגות שם. ומבואר בלשון זה שאף לעבד כנעני יש זכות במה שמשמש במקום שנוהגות מצות התלוית בארץ, וכל שכן שיש לו חלק באלו המצות, כמו שאמרו חז"ל (מכות ה:) הנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה, ובפרט אם הוא מסייע ממש שמביא לידי קיום המצוה. גם יש לומר הטעם בהך דמעלין אף בשביל שאר המצות אף אותן שאינו תלוין בארץ, דכל המצות שעושים שמה חשובים יותר בשביל קדושת המקום. אבל הטעם שכתב המהרי"ט בשביל מצות עשה דוישבתם בה אינו מובן שהרי כמו כן אמרו שם דמעלין לירושלים, ובזה ודאי אי אפשר לומר שהוא בשביל מצות עשה, שהרי העשה דוישבתם בה הוא על כל ארץ ישראל כמו בירושלים, ואין מצות עשה לילך מארץ ישראל לירושלים. וכמו כן אמרו (כתובות קי:) מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, והכל הוא בשביל חשיבות ומעלה שיש להמקום.

שוב ראיתי במהרי"ט (ח"א סי' מ"ז) שהאריך שם בדין עזה אם יש לו דין ארץ ישראל להך דינא דהכל מעלין לארץ ישראל, והביא דברי כפתור ופרח שכתב דלכל מילי בר מעשרות ומצות אין הפרש בקדושתה בין מה שנתכבש על ידי עזרא למה שלא נתכבש, וכתב עליו דאף אם נודה לו לענין קבורה שיש לה מעלה כמו ארץ ישראל, מכל מקום לענין כפיית עליה שאינה אלא בשביל מצות התלויות בה לא אמרינן אלא ארץ ישראל המקודשת ומחויבת במצות, כמו שאמרו לענין המוכר עבדו יעיי"ש. וחזינן בזה שהמהרי"ט בעצמו כתב שאין טעם הכפיה לארץ ישראל אלא בשביל מצות התלויות בארץ, וכתב כן גם לענין המוכר עבדו. והוא סתירה למה שכתב בח"ב סי' כ"ח.

והיעב"ץ בספרו מור וקציעה (סי' ש"ו) בקונטרס גדר ישוב ארץ ישראל הביא דברי המהרי"ט האלו שבחלק א', והרבה לתמוה עליו שלא נמצא זה בשום מקום אלא שמצות ישוב ארץ ישראל הוא להרמב"ן ז"ל גזירת מלך ואינה צריכה טעם. גם האריך שם בשבחי ארץ ישראל האמורים בדברי חכמינו ז"ל, וגם שכל שמירת תרי"ג מצות אף אותן שנוהגות בחוצה לארץ עיקר חיובן תלוי בה בעצם וראשונה, כי לעם עליה חל החיוב בכולן ביתר שאת ויתר עז. וכתב עוד שם, הגע בעצמך הלא כל העולה לה בזמן הזה אין לו קרקע בארץ ואין דעתו בשביל לקיים מצות התלויות בארץ שאי אפשר לו לקיימה שמה כמו בחוצה לארץ, האם בשביל זה בטלה מצות ישיבת הארץ עתה.

הנה מה שכתב בחשיבות המצות שמה זה אמת ויציב, ואדבר מזה להלן, וגם שלהרמב"ן ז"ל יש בזה מצות עשה מן התורה. אמנם מה שהרבה לתמוה מי שאין לו קרקע שם שאי אפשר לו לקיים מצות התלויות בארץ זה אינו מובן כלל, וכי מי שאין לו קרקע אינו מקיים מצות התלויות בארץ, הלא תרומות ומעשרות ואיסור טבל הם מצות תדירות בכל יום אף בהלחם אשר הוא אוכל תמיד, וכן אזהרת פירות שביעית וכדומה, אלא שמי שיש לו קרקע נתוסף לו עוד איזה מצות, אבל יותר מרובים ותדירים המצות התלויות בארץ ששייכים אף במי שאין לו קרקע, שהרי יוכל לקנות פירות טבלים לקיים בהם בעצמו המצות התלויות בהם, וכן בפירות שביעית ליזהר בהם לאוכלם בקדושת שביעית וכדומה.

וחידוש הוא מה שלא העיר היעב"ץ שהמהרי"ט סותר עצמו, שבח"ב סי' כ"ח כתב בעצמו שאין הטעם בשביל מצות התלויות בארץ אלא שגם על טעם זה לומר שטעם הכפיה לעליה לארץ ישראל הוא בשביל מצות התלויות בארץ, קשה גם כן דהלא גם לעליה מארץ ישראל לירושלים כופין כמו לעליה מחוצה לארץ כמבואר במשנה, ושמה אי אפשר לומר הטעם בשביל מצות התלויות בארץ המה בארץ ישראל כמו בירושלים ואין שום הפרש, בשלמא בזמן הבית אפשר דבשביל שהיה שם בית המקדש, היו בה מצות נוספות כמו התפלה בבית המקדש וכדומה, גם לראות בעבודת הכהנים הוא ענין גדול כמו שכתבו התוס' במס' בבא בתרא (כא. ד"ה כי מציון תצא תורה), לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, והביאו כן מהספרי יעיי"ש. אבל בזמן הזה שאין בית המקדש ואין עבודה, איזה מצוה יש יותר בירושלים מבשאר ערי ארץ ישראל. וצריך לומר בשביל שקדושתה יותר, וכל המצות כולן חשובים שם יותר לפי ערך קדושת המקום ולא גרע ממה שכופין לנוה היפה. וצריך לומר דמה שכתב הטעם בעליה מחוצה לארץ לארץ ישראל בשביל מצות התלויות בארץ הוא לרווחא דמילתא, דבעליה מחוצה לארץ לארץ ישראל מרויחין הרבה גם במצות התלוות בארץ, אבל לענין דינא אין נפקא מינה דגם מארץ ישראל לירושלים כופין כמו כן בשביל חשיבת כל המצות התלויות לפי קדושת המקום.

אלא שהרמב"ן בפרשת מסעי על הכתוב (במדבר לג, נג) והורשתם את הארץ, אחר שכתב שם שזה מצות עשה, סיים עוד, שמה שדנו רבותינו את האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה בארץ ישראל כמורדת, הוא מציווי מצות עשה זו. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה מטעם שכתבתי. ובספר המצוות שמאריך יותר לבאר שהוא מצות עשה לא הביא כלל מהך דהכל מעלין לארץ ישראל. ונראה דמה שהביא בפרשת מסעי מהך דהכל מעלין לא בא להביא ראיה משם שהיא מצות עשה, דבאמת אין משם ראיה כלל כמו שכתבתי, אלא שכיון שבלאו הכי דעתו ז"ל שהיא מצות עשה, לכן ראה להסמיך כל מה שאמרו חכמינו ז"ל איזה חשיבות לדירת ארץ ישראל שיש בזה חשיבות מצות עשה זו.

וכן הוא לשון האור החיים הק' שם, שאחר שהביא דעת הרמב"ן סיים שמכאן סמכו לומר הכל מעלין לארץ ישראל, ושוב אח"כ הכריע כדעת רש"י שאינו סובר כהרמב"ן. ואם כן מה שכתב קודם שמכאן סמכו לומר הכל מעלין לארץ ישראל הוא סיום דברי הרמב"ן, וכתב הלשון סמכו, שאינו אלא אסמכתא בעלמא, ושוב אח"כ כשהכריע כדעת רש"י שאין בזה מצות עשה לא הזכיר כלל ליישב מהך דהכל מעלין, כי אין משם התחלת קושיא לשיטה זו דאינו מצות עשה, אלא שהרמב"ן ז"ל לשיטתו ראה להסמיכו למצוה זו.

וכתב הב"ח (חו"מ סי' פ"ד ס"ו וסוף סי' ק"ח) על תשובת הרא"ש שמצרף טעמים שאינם כהלכה, שלהפסק שיש לו יסוד קיים מכבר מצרף עוד סניפים שאף שאינם כהלכה לרווחא דמילתא, וכתב על הרא"ש שכן דרכו ברוב תשובותיו, וכן הוא דרך כל בעלי תשובות יעיי"ש. וכן כתב המהריב"ל (ח"ג סי' י"ב) דדרך הפוסקים הוא דאם ברירא להו מילתא מחד טעמא מחזיקים דבריהם בטעמא אחריתי. וחזינן דהתשב"ץ בספרו זוהר הרקיע כתב כדברי הרמב"ן דוישבתם בה היא מצות עשה, ובתשובותיו כתב על הך דהכל מעלין שהיא בשביל מצות התלויות בה, ולא הזכיר כלל ממצות עשה דישיבה, ועל כרחך שאף שסובר בזה כשיטת הרמב"ן ז"ל שהיא מצות עשה, מכל מקום לא ראה בזה טעם להך דינא דהכל מעלין ולא כתב בזה הרמב"ן ז"ל אלא לסמך בעלמא לרווחא דמילתא.

וחידוש הוא בעיני שבתשובת הרשב"ש (סי' א') כתב גם כן כשיטת זקינו הרמב"ן שיש מצות עשה בישיבה בארץ ישראל, והביא שכן כתב גם אביו התשב"ץ בספרו זוהר הרקיע, ושוב כתב שאפילו מי שאינו מונה אותה למצוה דאורייתא, מכל מקום ישיבת הארץ מצוה היא, ואם אינה לדעתם מן התורה הוי להו מדרבנן, שאם לא כן למה כופין לעלות, עכ"ל. ולפלא שהרי אביו התשב"ץ כתב בפירוש בהך דינא דכופין לעלות שהיא בשביל מצות התלויות בארץ, ואין ראיה משם כלל על מצוה דישיבה אם היא אפילו מצוה דרבנן. - ועל כל פנים זה ודאי שהיושבין בארץ ישראל ונזהרים לקיים כל התורה כולה ומצותיה מרויחין הרבה במצות התלויות בארץ שאין להם בחוצה לארץ.