ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ו

ו

אמנם לתרץ דעת רש"י והרמב"ם נראה לפי עניות דעתי דלא קשה מידי. ראשית מצינו כהאי גוונא דכתיב (במדבר יג, ג) וישלח אותם משה על פי ה'. ופרש"י ז"ל: ברשותו, שלא עכב על ידו. ופירשו שם המזרחי והגור אריה, דאי אפשר לומר שהיה על פי גזירתו יתברך, שהרי בפירוש אמר אני איני מצוה אותך - אם תרצה שלח. אלא שהיה זה ברשותו יתברך, שלא היה מוחה בדבר, נקרא זה על פי ה'. ובאמת העובר על דברי משה רבינו ע"ה מה שאומר ברשותו ית"ש - אף שלא נצטוה בדבר הוי זה עובר את פי ה', שהרי גם בשאר החכמים העובר על דבריהם עובר בעשה ולא תעשה דלא תסור, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בשורש הא', ובגמרא שבת (כג.) היכן צונו מלא תסור, ומכל שכן משה רבינו ע"ה אדון כל החכמים והנביאים העובר על דבריו עובר את פי ה' אף שאין בו ציווי מדאורייתא. וברש"י ז"ל על הכתוב (במדבר יג, ל) עלה נעלה - אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם. ומבואר בזה שהוכיחם על שלא שמעו לקול משה שאמר להם לעלות, ואמר להם שאף לעשות סולמות ולעלות לשמים שזה ודאי לא מצינו בשום מקום שיהיה מצוה לעשות כן, גם הוא דבר שאין לו אפשרות כלל לפי ראות העין, מכל מקום אלו היה אומר משה לעשות ככה היו צריכין לשמוע אליו, ומכל שכן בזה שאומר לעלות לארץ ישראל העובר על דבריו עובר את פי ה', אף שאין מצוה דאורייתא.

ואולי הרמב"ן ז"ל לשיטתו שכתב בשורש הא' לחלוק על הרמב"ם וסובר דהעשה דעל פי התורה אשר יורוך וגו' והלא תעשה דלא תסור וגו' לא נאמרו אלא על מה שאמרו החכמים בפירושא דקראי ובפרטי המצות הנלמדים מקראי או בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אבל לא בהמצות שחדשו חכמים מדעתם שזה אינו אלא מדרבנן ואינו כלל בדין פרשה זו שאמר הכתוב על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכתב טעם אחר בהאיסור של העובר על דברי חכמים, יעיי"ש שהאריך טובא. ולכן לא ניחא ליה לפרש גם כאן במקרא מפורש דותמרו את פי ה' דקאי על אמרי פיו של משה בלבד, דלשיטתו גם הקרא דעל פי התורה אשר יורוך לא קאי בכהאי גוונא, ולכן הביא ראיה מזה שמשה רבינו ע"ה אמר כן בפירושא דקרא דוישבתם בה שהיא מצוה ולא הבטחה, דזולת זה לא שייך לומר בקרא מפורש ותמרו את פי ה'. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דעל כל מצות חכמים אף מה שחדשו מדעתם ואין להם שום סמך במקרא עם כל זה אמר הכתוב על פי התורה אשר יורוך כמו שהאריך בזה בשורש הא', אם כן שפיר אפשר לפרש גם הקרא ותמרו את פי ה' על אמירתו של משה בלבד, כמו שמפרש גם הקרא דעל פי התורה אשר יורוך על כל דברי החכמים שבכל דור ודור ולא קשה מידי.

גם אפילו אילו לא היה בזה שום מצוה אלא שאמר להם משה הבטחה מפי השי"ת שיעלו ויצליחו בעלייתם לארץ ישראל ולא האמינו בזה ולא בטחו בישועתו ית"ש, זהו בעצמו הוי גם כן המרה את פי ה', כמבואר במדרש רבה פ' שלח (פט"ז סי' ז') משל למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה, אמר לו המלך זמנתי לך אשה וכו' אמר לו הבן אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה לך הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו ראה אותה ותדע אם כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה. וכך הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו, אמר הקב"ה אם מעכב אני וכו' אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר יד, כג) אם יראו את הארץ וגו' וכל מנאצי לא יראוה אלא לבניהם אני נותנה. - והרי דמה שאמרו לשלוח מרגלים היה זה חסרון אמונה בהבטחתו ית"ש, והוי זה ניאוץ בה' והמרת פיו ית"ש.

והרמב"ן עצמו בפ' שלח על הכתוב (במדבר יד, ג) ולמה ה' מביא אותנו וגו' כתב שם באמצע דבריו וזה לשונו: והעם מרו את פי ה' כשלא ירצו לעלות מפני אמרם כי עז העם ויש בהם לעזור ולהכשיל וכאשר יפרש שם ה' אלוקיכם הוא ההולך לפניכם הוא ילחם לכם כי אחרי שאין המניעה מכלום רק מתוקף העם, היה להם לבטוח בשם ה' כי לה' המלחמה, עכ"ל. והרי שכתב הוא ז"ל בעצמו שבמה שאמרו אפס כי עז העם ולא בטחו בישועתו והבטחתו ית"ש, בזה נקראו מרו את פי ה'. ואם כן אין מזה שום ראיה שיש מצות עשה בישיבת ארץ ישראל. ובוודאי שדעת הרמב"ן ז"ל היא דעת גדולה שנראה בעיניו מפשט הכתובים שהיא מצות עשה, אבל גם דעת רש"י והרמב"ם ז"ל שאינו אלא הבטחה מתורצים שפיר כמו שכתבתי, ויתבאר להלן שעוד הרבה ראשונים סברי כוותייהו.