דברי יואל על התורה/שמות/תרומה

  << משפטים• חומש שמות• תצוה >>

~ תרומה ~

צירוף מחשבה למעשה

תרומה (מה שאמרתי ביומא דהילולא של כ"ק אאמו"ד הגה"ק זצללה"ה, ער"ח אדר א', שנת אפר"ת לפ"ק, בעיר סיגעט)

() וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. והדקדוק בשינוי הלשון מתרומה לתרומתי מבואר. דהו"ל לסיים התרומה כמו בפסוק שלאחריו, וחוץ לזה אריכות הלשון צריך ביאור, דהול"ל ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחשת.

ב) וברש"י ויקחו לי תרומה לי לשמי, יש להבין מה הוסיף רש"י בזה.

ג) ובמדרש תנדב"א (תדא''ר פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ואין לו שום ביאור לכאורה.

ד) ובמד"ר ויקחו לי תרומה הה"ד תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב אל תיקרי מורשה אלא ירושה. וגם זה צריך ביאור מאי ירושה שייך בזה, גם מה זה דסיים הכתוב קהלת יעקב ולא ישראל.

והנ"ל עפ"י מ"ש אאמו"ר זצוקללה"ה בפרשה זו בספרו קדושת יו"ט לפרש הפסוק שהתחלנו בו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, ותוכן דבריו, דגם אותם שלא נתנו בפועל נדבת המשכן, מחמת שלא יכלו עוד להביא, מגזירת הקב"ה מרבים העם להביא (שמות ל"ו), אבל מחמת שהיתה להם השתוקקות להביא, זאת נחשב אצל הקב"ה כאילו הביאו, עיי"ש. ובהקדם הידוע מדברי המפרשים ז"ל, דבעושין לשמה טובים השנים המחשבה והמעשה, אבל בשלא לשמה המחשבה לא נחשב לכלום, כי אדרבה מגרע המעשה, ובזה יתבאר השינוי מתרומה לתרומתי, כי בסיום הפסוק מדבר מאותם שאינם נותנים בפועל, רק הלב נודב במחשבה, ואם גם זאת לא יעשו לשמה, לא יהיה נחשב לכלום, לזה מסיים אשר ידבנו לבו, לא בפועל, תקחו את תרומתי, אם בפועל, אפי' אם לא יהיה רק סתם תרומה, שלא לשמה, ג"כ יהיה חשוב המעשה, אולם לפי"ז קשה, דרש"י הו"ל להעמיד דבריו דהעיקר הוא שיהיה לשמו יתברך. אתיבת תרומתי לא ברישא.

ויתבאר עפ"י דברי הרה"ק הר"ר זושא זלל"ה לפרש מאמר חכז"ל (קידושין מ' ע"ב) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה דהול"ל מחשבה למעשה, ומפ' דעם הישראלי נחשבים אצל הקב"ה לגוף אחד, ומצרף מחשבת הא' למעשה השני, דאם א' חשב מחשבה טובה ולא בא לידי גמר מעשה, והב' עשה מעשה בלא מחשבה טובה מקודם, מצירוף שניהם נעשה מצוה בשלימות, ובזה יתפרש היטב המשך הכתוב, בצירוף דברי רש"י ז"ל ויקחו לי תרומה, היינו אותם שנותנים שלא לשמה, ואין להם רק מעשה, יקחו הלי לשמי, היינו צירוף המחשבה טובה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, מאותם שרק לבם נדבו ולא היה להם רק מחשבה, ויצורף משניהם מצוה בשלימות, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, והשתא מדבר מאותם שרק לבם נדבו, ולא היה להם רק מחשבה, הם יקחו מאותם שנותנים בפועל, זהב וכסף ונחשת, היינו מעשה הנתינה.

ובזה אמרתי לפרש מאמר חכז"ל (הובא ביש"מ פ' עקב) ההולך בדרכי אבות מזכירין לו זכות אבות, דקשה במובן לכאו' דאם הולך בדרכי אבות יש לו זכות עצמו ומה לו לזכות אבות, ולפי הנ"ל א"ש, דבאמת אין לנו מחשבות זכות וצלולות כמו אבותינו הקדושים נ"ע, ואם הראשונים כמלאכים (שבת קי"ב ע"ב) וכו', אבל עכ"פ אם אנו עושים כמעשיהם, ואנו הולכין בדרכיהם, ויש לנו מעשה בלי מחשבה, הקב"ה מזכיר ומצרף לנו זכות אבות, המחשבות זכות של אבותינו, שלהם היה השתוקקות רב ומחשבות טהורות לעשות מצות, אפי' בשעה שלא יכלו לבא לידי גמר מעשה, ואותן המחשבות מצרף למעשים שלנו.

ובזה יתבאר דקדוק המפרשים עה"פ והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלקיך לך וגו' אשר נשבע לאבותיך, דקשה קושיא הנ"ל, דבעת שאנו שומרים המצות אין אנו צריכים לזכות אבות, ויתפרש עפימ"ש זקיני הגאוה"ק זצללה"ה בפ' זו בספרו יש"מ לפרש הפ' (תהלים קי"ט) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. נחלתי עדותיך לעולם, ר"ל בלי ביטול רגע אחת, אימתי, כי ששון לבי המה, דאז אין שום דבר מבטלו, כיון דחביב יהיב דעתיה, אבל נטיתי לבי לעשות חקיך, היינו שמוכרח לכפות יצרו ע"ז, אבל אינו חביב אצלו, אז לעולם הוא בעקב בהסוף, אחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אז פונה להתורה עיי"ש. ועפי"ז יתפרש היטב והיה עקב תשמעון, אם לא תשמעו להמצות רק בסוף מחמת שאינם חביבים אצליכם כנ"ל, והעשיה אינה לשמה, ואין לכם רק מעשה, אעפי"כ הקב"ה ברב חסדו מבטיח להם שישמור להם את הברית אשר נשבע לאבותיהם, היינו המחשבות זכות שלהם, לצרפם למעשה בניהם כנ"ל.

ובזה יתבאר המדרש תדב"א, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע היינו, גם אחר המעשים שלהם, צריכים לשמוע ולקבל מאחרים המחשבות זכות שלהם, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כנ"ל, דהעושין שלא לשמה צריכים לקבל המחשבות מהעושין לשמה, ומבואר גם המד"ר הה"ד תורה צוה לנו משה מורשה, אל תיקרי מורשה אלא ירושה, היינו אותם המחשבות קדושות שהיו למרע"ה והשתוקקות שלו לקיים כל המצות, אותם הוריש לכל ישראל, ולזה מסיים קהלת יעקב, היינו, לאותם שעושים המצות בעקב בסוף שלא לשמה כנ"ל, להם הוריש המחשבות קדושות שלו. והבן כי נכון הוא מאד.

תורה

שורש הקדושה והשפע בנדיבות הלב

() ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. יל"ד באומרו אשר ידבנו לבו, דלכאורה נראה כשפת יתר.

ב) ובמדרש תנחומא ויקחו לי תרומה, זש"ה (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ד' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשיו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. וצ"ל מה ענין זה לזה, גם הפסוק הוא קשה במובן לכאורה.

ג) ובמדרש תדב"א רבה (פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. וגם זה אין לו שום קישור לכאורה.

ד) ובמדרש רבה ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי כ"ב) נבחר שם מעושר רב נבחר שמו של משה וגו' מעשרו של קרח. והקישור מב' פסוקים הללו אין לו שום פי' לכאורה, והדרוש בעצמו אין לו הבנה, דאיך אנו מדמין זה לזה באיזה דמיון, לומר שא' טוב מחבירו, הלא אינם ממש בסוג אחד.

ויתבאר עפ"י מה שפי' האלשיך הקדוש בפ' זו עה"פ ויקחו לי תרומה, דהול"ל ויתנו, ומפ' עפ"י דברי חכז"ל (קידושין ז' ע"א) גבי נתנה היא ואמר הוא, דאינה מקודשת, דאם אדם חשוב הוא מקודשת, משום שיש לה הנאה במה שלוקח ממנה, וחשוב אצלה כלקיחה ממנו, וכמ"כ גבי נדבת המשכן, מחמת שהיה חשיבות אצלם עד אין שיעור, שהקב"ה לוקח מהם נדבה, ונחשב אצלם כאילו לקחו ממנו, עיי"ש, אולם לפי"ז תיבת מאת הוא מיותר לכאורה דהול"ל כל איש וגו' דהם הלוקחים, ויתבאר בצירוף דברי אאמו"ר זצוקללה"ה הנ"ל, עה"פ אשר ידבנו לבו, דהעיקר חשוב אצל הקב"ה נדיבות הלב, עיי"ש אולם לפי"ז הול"ל ויתנו דזהו נוכל לומר דמה שרצונו ליתן נחשב כנתינה, אבל לא כלקיחה אצל מקבל, דהא באמת לא לקח מאומה ממנו, ומה לו לרצונו בזה.

והנ"ל בזה עפ"י דברי דו"ז הגאוה"ק מהר"ל מווישניצא זצללה"ה, המובא בייט"ל לאא"ז זצוקללה"ה, עה"פ (במדבר י"ח) ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד והם ישאו את עונם, דע"י שהלוי עובד העבודה לעצמו גורם לכללות ישראל כפרת עון, והשפעת קדושה רוחניות ושפע גשמיות, ובזה פי' זקיני הנ"ל ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו' ועבודה לא יעבוד היינו גם בעת שלא יוכל לעבוד בפועל רק במחשבה, אעפ"כ ושרת את אחיו, בהשפעת קדושה עליהם, וזהו ביאור הכתוב ויקחו לי תרומה כפי' האלשיך הקדוש שמגודל החשיבות שזכו לתת נדבה לבנין המשכן נחשב להם כאלו לקחו, ומסיים הכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו מי שלא זכה לתת בפועל נדבתו למשכן ואך לבו נשאו לתת, נחשב לפני המקום כאלו נתן בפועל וכדברי א"א הקדושת יו"ט זללה"ה, וא"כ נמצא כי אף אותם שלא יכלו לתת בפועל, כיון שהיה ברצונם לתת השפיעו ע"י מחשבתם הזכה השפעות קדושה רוחנית ושפע גשמיות לכלל ישראל, וכדברי דו"ז הגאה"ק מהר"ל זללה"ה הנ"ל, וז"פ תקחו את תרומתי, היינו שכ"א יקח מחבירו השפעות קדושה רוחניות ושפע גשמיות מעשיית המצוה של חבירו כי זאת לקחו מאת כל איש, אפילו מאותם שאינם נותנים בפועל, רק אשר ידבנו לבו גם מהם תקחו השפעה זו.

ועפי"ז יבואר קישור המדרש תדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו גם אחר העשייה שלו צריך לשמוע מאחרים ולקבל מהם השפעה ושפע כנ"ל מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה היינו שכ"א יקח מחבירו השפעה כנ"ל. גם המדרש תנחומא יתבאר עפ"י מה שהובא בישמח משה לאא"ז הגה"ק זצלל"ה (פ' תולדות דף ס' ע"א) מה שהוגד לו בחלום לפרש הפ' הנ"ל אהבתי אתכם וגו', ותוכן דבריו דבמה אהבתנו הוא קושיא כמו במה אדע (בראשית ט"ו ח') ר"ל באיזה זכות הוא האהבה, הא יעקב נולד בטוב ומבטן אמו היה מפרכס על בתי כנסיות, ולהיפך על שנאת עשיו ג"כ קשה, הא נולד ברע נוטה לרע ומבטן אמו היה מפרכס על פתחי ע"ז, וא"כ כמעט היו משוללי הבחירה, ומתרץ הלא אח עשיו ליעקב מחמת שהם אחים תאומים ובבטן אמם היתה להם התערבות, ודי להם התחזקות הבחירה שכ"א עמד בשלו ולא קבל אחד מחבירו, ועי"ז ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי עיי"ש.

ובזה יובן היטב קישור המדרש לפסוק ויקחו לי תרומה, דמפסוק הנ"ל מובן דגם בבטן אמם בעת שלא היו יכולים לעשות שום דבר בפועל רק במחשבה היו עלולים לקבל א' מחבירו, ומשו"ז א"ש תיבת ויקחו וגו' מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו גם מאותם שאינם נותנים בפועל צריך ליקח שהרי גם זה נחשב ללקיחה, ובזה נבא לבאר המד"ר נבחר שם מעושר רב דהנה מויקחו לי תרומה מוכח דהעיקר שיהיה לעם הישראלי התחברות זה עם זה, וזה יוכל להיות ע"י ב' אופנים, ע"י תורה דת"ח מרבים שלום בעולם, וע"י עשירות כמאמר חז"ל (שבת ל"ב ע"א) אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי (פירש"י ז"ל לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר הרבה אחים והרבה אוהבים יש הכל נעשים אוהבים), והחילוק בין ב' אופנים האלו דע"י תורה ההתחברות הוא בתמידות, משא"כ בעשירות דבר העשוי להשתנות הוא, כמו גבי קרח דנעשה התפרדות, וזהו קישור המד"ר ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו שכ"א יקח מחבירו השפעות הקדושה, והיינו ע"י התחברות עשיית המצות, הגם דוזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת, היינו דגם ע"י זהב וכסף וכו' יוכלו להתחבר זע"ז, עכ"ז התחברות עשיית המצות טובה יותר מזה, ולזה מסיים הה"ד נבחר שמו של משה, דת"ח מכונים בשם משה כמאמר חז"ל (חולין צ"ג ע"א) משה שפיר קאמרת היינו התחברות התורה טוב יותר, מעשרו של קרח, מהתחברות העשירות, דזה יוכל לבא לידי פירוד כמו גבי קרח משא"כ בתורה. והבן.

תורה

אמירת נעשה ונשמע - תרומת הלב והמצווה

() דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. דקדק המאור ושמש דמעיקרא אמר ויקחו שמשמע אפילו אם לא יתנו ברצון. יקחו מהם בע"כ, וכן הוא באמת שג' תרומות נאמרו כאן ועל מחצית השקל היו ממשכנין, וא"כ איך אמר הכתוב אח"כ, אשר ידבנו לבו, שמשמע מרצון טוב בלא כפייה. וברש"י לי לשמי וצ"ב.

ב) בתנדב"א (תדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וצ"ב.

ג) במסורה נעשה ונשמע (שמות כ"ד) ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כ"ח), ונשמע פתגם המלך (אסתר א).

ונקדים מה שדקדק בסה"ק קדושת לוי איך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה, האיך היו יכולים לעשות קודם ששמעו. וביאר עפ"י מה שילמד במאמר ההגדה, אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה דיינו, ולכאורה מה טובה היה בקריבה לפני הר סיני, בלתי קבלת התורה. וביאר עפ"י מאחז"ל (יומא כ"ח ע"ב) קיים אאע"ה כל התורה עד שלא נתנה, ולכאורה גם זה מקושי ההבנה, מנין היה יודע לקיים התורה טרם נתנה, רק הענין הנה ידוע כי הרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים הרוחנים, והשס"ה מצות ל"ת כנגד שס"ה גידים הרוחנים, והמסתכל ברוחניות אברים וגידים שלו, הוא משיג את הרמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת, וכמו שאברי הגוף צריכים למזון הגשמיות שלו, ולדברים הגשמיים הצריכים לכל אבר, כן האברים הרוחניים צריכים כל אבר ואבר למצוה שלו. וכמו שלאברים הגשמיים א"צ ללמד אותם גשמיות שלהם, כן האברים הרוחניים א"צ ללמד אותם, כי מעצמם משיגים את המצות השייכים להם, כי המצות הם עצם החיות של אברים הרוחניים, כי הרוחניות הוא דקות השכל והמחשבה, והזדככות המחשבות הוא רק המצוה, נמצא מי שיש לו התפשטות הגשמיות, כמעמד הר סיני, הוא מדובק באור השכל שלו במצות, ויש לו כח המושך למצות, ולכן אף קודם שניתנה התוה"ק היו יכולים להשיג כל התורה והמצות, אפס מה שאנחנו אין אנו משיגים התורה מעצמינו ומשכלינו, הוא מחמת החומריות אשר הוא מסך המבדיל להשיג אור הרוחניות. אמנם מי שיש לו התפשטות הגשמיות, והזדככות הרוחניות, כמו אברהם אבינו ע"ה שנזדכך חומר שלו, השיג ע''י רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מעצמו את כל התורה אף טרם ניתנה.

והנה אמרו ז"ל (שבת קמ"ו ע"א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ונזדכך החומר שלהם עד אשר היו דומים למלאכים, וכיון שפסקה זוהמתן השיגו את התורה מעצמם, כי נדבק אור השכל לאור המצות ונעשה אחד, וזהו אילו קרבנו לפני הר סיני, שאז פסקה זוהמתן, והשיגו את התורה טרם נתנה, כמו אאע"ה, ולכן אפי' לא נתן לנו את התורה דיינו. והנה כאשר נפסקה זוהמתן והשיגו את התורה, מיד אמרו נעשה, אמנם האדם אינו עומד תמיד במדרגה אחת, וכשנתעבה ונתגשם, אז אינו מתאווה ונמשך כ"כ לתורת ה' כי א"א לאדם שתהיה מחשבתו תמיד זכה ונקיים ואחרי חטא העגל חזרה זוהמתן, ומתורץ קושית התוס' (שבת פ"ח ע"א ד"ה כפה). למה כפה עליהם ההר, הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, משום שהקדמת נעשה לנשמע היינו שיעשו בעת שמחשבתם תהיה צלולה, ובהשראת שכינה עליהם, ולאשר שהיה רצון השי"ת שיעשו מצותיו אפי' כשיפלו ממדרגתם למחשבה עבה וגסה, ולא ישיגו מעצמם את התורה, ע"כ כפה עליהם ההר, שאעפי"כ יקבלו עול מלכותו עליהם עכ"ד, עיי"ש באורך דב"ק.

ולפי"ז יתכן שגם ישראל הרגישו בזה, כי לא כל העתים שוות, ע"כ מקודם אמרו נעשה, שהוא מוסב על מה שהשיגו מעצמם ע"י הזדככותם, את טוב התורה והמצוה, ואעפ"כ אמרו ונשמע ג"כ, שיהיה מגזירת מלכו של עולם, שזה יהיה לתועלת, בעת יפלו מעט ממדריגתם, ובזה יובן כונת המסורה (קושיא ג') נעשה ונשמע, וקשה לכאורה דאם כבר השיגו את התורה מעצמם, ואמרו נעשה, א"כ למה להם לומר ונשמע, וע"ז בא כמתרץ, שהוא למען יהיה ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ''ובצאתו" היינו שבעת שיפלו ממדרגתם, ויצאו מבחינת לפני ה' ולא ישיגו מעצמם ע"י הזדככות אבריהם את התורה והמצוה, אז ג"כ יתעורר לבם לקרבה אל המלאכה, לקיים את התורה, שיתעוררו ע"י ונשמע פתגם המלך, שאז יגן עליהם מה ששמעו את התורה מפי השי"ת, אף שלא יהיה להם מעצמם כח המושך למצות, והנה באמת זה עצה נכונה בכל פעם אשר יתעורר לב האדם לעשות איזה מצוה מהמצות, אפי' מעצמו, אעפי"כ יכוין שעושה זאת בשביל ציווי השי"ת, שעי"ז יחזיק במצוה ולא ירף ידו ממנה, אפי' בעת שלבו בל עמו, ואז יתעורר מחמת שהוא גזירת המלך.

והנה כי כן בא מאמר השי"ת, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, ופירש"י לי, לשמי, היינו מחמת הציווי שצויתי, ואף מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו שינדבנו לבו מעצמו, אעפי"כ תקחו את תרומתי, מחמת פקודת השי"ת, וכ"ז למדנו ממה שאמרו ישראל נעשה, ואעפי"כ אמרו ונשמע ג"כ וכאמור. וזהו כונת התדב"א, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ולא הסתפקו באמירת נעשה בעצמו, ורצונם היה בזה למען יתעורר לבבם מחמת ציווי השי"ת, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, אף מאת כל איש אשר ידבנו לבו מעצמו, עכ"ז תקחו את תרומתי, דייקא לי לשמי מחמת ציווי השי"ת וגזירת המלך.

תורה

ביאור לתרומת מחצית השקל על חזרה לירושת אבות

() או"י באופן אחר קצת ויבואר גם המדרש רבה ויקחו לי תרומה הה"ד (שה"ש ה) אני ישינה ולבי ער, אמרה כנסת ישראל אני ישנה ממעשה העגל, ולבי ער, והקב"ה מרחיק עלי וכו'. עוד איתא במדרש, הה"ד (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה וגו', אל תקרי מורשה אלא ירושה, ירושה היא לישראל לעולם. משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדה"י, אפי' לאחר כמה שנים אינו בוש, מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר, כך ת"ח שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים, אפי' לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש, מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר, עכ"ד המדרש.

ונקדים לפרש המדרש ילקוט (פ' במדבר רמז תרפ"ד), בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה, אמר להן הביאו ספר יוחסין שלכם, שנאמר וכו' כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם וכו' עכ"ל. ולכאורה תמוה מה ענין יחוס לזה, ועפ"י האמור אפ"ל דהנה נודע מ"ש בספר פלח הרמון על הפסוק (שמואל א' טז ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, כי אדם הראשון קודם החטא היו אבריו וגידיו מזוככין, עד שהיה להם מעצמן כח המושך למצות, כל אבר וגיד למצוה השייך לה, וזהו ענין אמרם ז"ל (ויקרא רבה פ"כ ב זהר ח"ג ש"ו ע"ב), עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, כי פעולת האברים היתה שוה, כי העקב עשה פעולה כמו הלב, אמנם ע''י החטא נתגשם ונפל מן המדרגה הראשונה, ולא נשאר כח המושך רק בלב, וזה האדם יראה לעינים, היינו שראה בעינים, כמ"ש (בראשית ד') כי תאוה הוא לעינים, ע"כ, וה' יראה ללבב. דוקא. שמעתה נפסק הכח המושך של כל האברים, ולא נשאר רק בלב, והנה עפ"י המבואר בדרוש הקדום, היה ענין הכפיה, כדי שיתעורר לבבם בעת יפלו ממדרגתם, ולא יהיה להם כח המושך, שלכונה זו אמרו ונשמע.

והנה עיקר טענת אוה"ע היה, כלום כפית עלינו הר כגיגית (ע"ז ב' ע"ב), אשר באמת אין זו טענה מספקת, דהא קיי"ל אונסא כמאן דלא עביד, ורק בישראל שמקודם היה להם הזדככות האברים, והשיגו התורה מעצמם, ע"י שנפסקה זוהמתן כשעמדו על הר סיני, כמו שהיה לאבותם, כמ"ש באברהם, ע"כ גם באם יפלו ממדרגתם, ולא יהיה להם כח המושך מעצמם, תועיל להם הכפיה, שמתוך שיעשו ע"י הכפיה, שהוא כענין שלא לשמה, יבואו לשמה, שלא יבושו לחזור לירושת אבותם, שעבדו את השי"ת בלי כפיה מעצמם אמנם אוה"ע שלא רצו לקבל את התורה ברצון טוב מעולם, גם אם היה כופה עליהם ההר כגיגית, לא היו יכולים לקיים את התורה אח"כ לשמה, כי יגיע להם בושה וחרפה לחזור מדעתם הראשונה, יען אינם חוזרים לירושת אבותם, כי זנתה אמם הובישה הורתם (הושע ב' ז') גם ידוע מה שכתבו הסה"ק, כי באם יטו אשוריו של האדם ח"ו מהתוה"ק אז אפי' אם יש את נפשו לשוב בתשובה, יבא אליו היצה"ר בערמה, ומגדיל לו את מהות החטא, ומסיתו שיהיה מסוה הבושה על פניו, שיבוש ויכלם מלחזור בתשובה, כמרומז גם במדרש, שאפילו ישראל היו בושים, אם לא מחמת שהוא חוזר לירושת אבותיו משא"כ באוה"ע.

וזהו כונת המדרש שאמרו אוה"ע מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, במה שכפה אותם, וסתם הקב"ה פיהם, שיביאו גם הם ספר יוחסין שלהם כשם שמביאין בני, דדוקא בישראל שייך כפיה, כי אח"כ יחזרו לירושת אבותם ולא יבושו, משא"כ באוה"ע, ועפי"ז יבוארו מקראי קודש בפ' עקב, והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וכו' אשר נשבע לאבותיך, דלכאורה התמיהה מפורסמת דאם ישמרו ויעשו כל המצות, א"כ מה צורך יש לתלות השכר בשבועת האבות, גם מאי דנקט תשמעון ולא תעשון, אמנם לפי האמור, כי מה שאמרו ישראל גם ונשמע היה בכונה כאשר יגיע זמן שיפלו ממדריגתם אז יוכרחו לקיים מחמת גזירת השי"ת וע"י כפיה, וכדי שלא יקשה בעיניהם, ושלא יבושו לחזור, ע"כ הבטיח אותם שיתקבלו ברצון, לאשר הם חוזרים לירושת אבותם, וזהו והיה עקב, היינו בסוף, כשיהיו במדרגת עקב, שיהיו בדיוטא התחתונה ובסתר המדרגה, שאז תשמעון דייקא את המשפטים וכו' היינו שיקיימו את המצות רק מחמת בחינת ונשמע שהוא ע"י כפיה, שאז לא יהיה להם כח המושך מעצמם, אעפי"כ לא יתיאשו כי יתקבלו לרצון, ואין להם ליבוש, כי ושמר ה' א' לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, דייקא כי יחזרו לירושת אבותם.

נחזור לדברינו, שבעת שנופלים ממדרגתם, ולא קם עוד רוח בהם בכל האברים, עדיין הותיר לנו שריד כמעט ע''י הלב, כי ע"י שיתעורר הלב, זה יהיה הגורם שיכוף את כל האברים, לקיים מצות השי"ת, והנה נודע (זהר ח"א דף קכ"ו ע"ב) כי אחר חטא העגל חזרה זוהמתן. והתרומה באה לכפר על חטא העגל, וע"כ היה מחצית השקל ע"י כפיה, שמשכנו אותם, לרמז כי אף כי כח המושך נעדר מאתם, ולא נשאר להם רק רצון הלב, צריכים הם לגבר את הלב על כל האברים.

וזהו אמרו ויקחו לי תרומה, לי, לשמי דייקא, ע"י כפייה וגזרת המלך. מחמת כי הוא מאת כל איש אשר ידבנו לבו דייקא, ונדבת כל האברים נעדר ע"כ תקחו את תרומתי בכפיה, וכ"ז הוא רק לאשר חוזרים לירושת אבותם, וכמבואר בדברינו, וזהו כונת המדרש אני ישינה מן המצות, ואין לי כח המושך באברים, ולכאורה איך לא יבושו לעשות המצות, וע"ז אמר אבל זכות אבותי עומדת לי דייקא ולבי ער, כי אני חוזר לירושת אבותי, ע"כ אני ישינה מן העגל, אעפ"י שע"י העגל חזרה זוהמתן ונפסק מאתם כח המושך, ורק ''ולבי ער" אעפי"כ הקב"ה מרתיק עלי, ויקחו לי תרומה בכפיה, לאשר חוזרים לירושת אבותם. וממילא גם המדרש, הה"ד תורה צוה לנו משה מורשה וכו', הרי הוא כמבואר, כי כ"ז שמועיל הכפיה, הוא מחמת שהוא ירושה מאבותם וחוזרים לירושתם, ובזה מבואר ג"כ התד"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, שאמרו ונשמע ג"כ, שהוא לצורך בעת יפלו ממדרגתם, ולא ישאר להם התשוקה להשי"ת רק בלבם, שאז יתאמצו לגבר הלב על כל האברים, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה בכפיה, אעפ"י שיהיה רק מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ולא כל האברים, יען שהם חוזרים לירושת אבותם.

תורה

פירוש מחודש על פסוקי ויקחו לי תרומה וביאור מעלת נדבת הלב והעשייה בפועל

() ויקחו לי תרומה וגו', כבר דקדקו באמרו מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דהוא יתי"ר נפי"ש, דהלא בודאי לא יקחו אלא מאשר ידבנו לבו ליתן.

ב) גם קשה, דהתחיל לומר ויקחו בלשון נסתר וסיים תקחו את תרומתי, דהוא לשון נוכח.

ג) וברש"י ז"ל לי לשמי, וצ"ב. דמאי קמ"ל בזה, דהלא פשיטא שהכל צריך להיות לשמו יתברך.

ד) גם מה שפירש"י ז"ל יפרישו מממונם לי נדבה, צ"ב מאי בעי בזה.

ה) ובתדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וצ"ב.

ונראה לפענ"ד דהנה בפ' בא (שמות י"ב כ"ח) אחר פ' קרבן פסח, כתיב וילכו ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד' את משה כן עשו. וקשה כפל הלשון, כן עשו. מאחר דכתיב כבר ויעשו בני ישראל, ואפשר לומר דהנה הרבה אנשים אשר רצונם ומאוים לעשות רצון השי"ת, ולפעמים מקבלים עליהם עול תורה ועול מלכות שמים בלבם בהחלט, להזהר בכל פרט ופרט מתוה"ק, בכל זמן ועידן, ואעפי"כ בבוא עת לעשות לה', אינם מוציאים מחשבתם מכח אל הפועל, ואינם עושים ומקיימים כאשר היה במחשבתם, וזה לאות על שהרצון אינו בשלימות גמור, לכן אין בכוחו לכוף את יצרו לעשיה בפועל ולהזהר כראוי. והנה רש"י ז"ל הביא דברי המכילתא על אומרו וילכו ויעשו בנ"י, וכי כבר עשו, והלא מר"ח נאמר להם. אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו הרי דאומרו ויעשו בנ"י קאי על הקבלה והרצון שבלב, והנה היה אפשר לומר דאף שקבלו עליהם לעשות, מ"מ בעת העשיה יכול להיות שלא הוציאו מחשבתם מכח אל הפועל, ולזה העיד הכתוב אח"כ, כן עשו, דאחר שקבלו עליהם לעשות כן עשו גם בפועל ממש.

ובזה אפשר לפרש לשון רז"ל (קידושין מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שדקדקו כולם בלשון מצרפה למעשה, ולא אמר מחשבה למעשה, דמאי לשון צירוף שייך בזה. והנה מבואר הדבר, דאם מחשבתו מביאה לידי מעשה, אזי היא מחשבה שלימה ואמיתית, אבל אם אינו עושה כלום, הוא לאות, שגם המחשבה אינה בשלימות, הגם כי אף קצת רצון להשי"ת היא ג"כ טוב עכ"פ, אבל עדיין הוא מבחוץ, ורחוק משלימות, וכמו שהביא בספר דברי אמת מרבינו הק' מלובלין ז"ל, עה"כ (ויקרא י"ט) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, דר"ל שלא יספיק לו מה שיש לו רצון להשי"ת, וידיעה בדרכי ה' כי אובות הוא מלשון רצון, כמ"ש ולא אבה, רק יעשה כל האפשרי ואך אם א"א לו לעשות עוד, ועדיין נפשו משתוקק וברצונו לעבוד להשי"ת יותר ממה שביכולתו. בזה נחשב המחשבה לבדה כעשיה ממש, וע"ז אמרו חז"ל (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אבל דקדקו לומר רק ונאנס ולא עשאה, הא אם סיפק בידו לעשות, אזי רק בצירוף העשיה נחשב המחשבה ג"כ כהמעשה, ולא זולת, וז"ש מצרפה למעשה, שאינה רק בצירוף.

והנה בעת שביקש הקב"ה מישראל שיתנו כאו"א נדבת לבו למשכן השראת שכינתו יתברך, הנה בעת שנדבה לבם ליתן, כבר היה נחשב לפני הקב"ה כאלו כבר נלקח מאתם התרומה, כמו שפירש"י ז"ל בפ' וילכו ויעשו בנ"י, דמעת שקיבלו עליהם נחשב כאילו כבר עשו, אבל לא היה נחשב נדיבות הלב כעשיה ממש, אלא לאותן שנתנו באמת בפועל ממש, היה מצורף להם גם המחשבה שמכבר כאלו כבר נתנו שהיה מחשבה אמיתית ולא זולת. וז"ש ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ר"ל דמוי שודבנו לבו, זהו בעצמו יהיה נחשב ללקיחה, אבל לא יספיק זה נדיבות הלב בעצמו, כ"א וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחשת, דאם יתנו אח"כ זהב וכסף ונחשת, אזי גם נדיבות הלב שמעיקרא יהיה נחשב ג"כ ללקיחה בפ"ע, אבל לא אם לא יתנו אח"כ.

ובזה מבואר מה שהתחיל לומר ויקחו בלשון נסתר, וסיים תקחו בלשון נוכח, דהנה לשון תקחו לא שייך לומר אלא להלוקחים את התרומה מאת הנותנים, והנה הן אמת שמעת שנדבה לבם של הנותנים ליתן, נחשב לפני השי"ת כאילו כבר נלקח מאתם, אבל אצל הלוקחים לא שייך לומר דנחשב זה כאילו כבר לקחו, כיון דאין בידם מאומה מנדיבות לבו של הנותן, ואך אצל הנותן שייך לומר דנחשב אצל השי"ת, כאילו כבר נלקח מאתו, וז"ש ויקחו לי (לשמי) תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דר"ל דאותן שידבם לבם ליתן, יהיה נחשב להם זה ללקיחה לשמו יתברך, ולא להלוקחים וע"ז סיים דלא סגי להם זה, כ"א תקחו את תרומתי, שגם הלוקחים יקחו בפועל, וגמר אומר שהלקיחה בפועל תהיה, זהב וכסף ונחשת, וזה הכונה בדברי רש"י ז"ל, יפרישו מממונם לי נדבה, דר"ל כיון שזה קאי על הלקיחה שהיא ע''י נדיבות לבם, ואז עדיין הוא ממונם, שלא ניתן עדיין לרשות אחר, ע"כ אמר יפרישו מממונם, דמעת שעדיין הוא ממונם, נחשבת ההפרשה לנדבה לשמו יתברך.

והנה כבר נודע הקושיא בדברי חז"ל (שבת פ"ח ע"א) מה שהקדימו נעשה לנשמע, ולדרכינו אפ"ל, דהנה נעשה הוא על העשיה בפועל, ונשמע הוא על הקבלה בלב, כמ"ש התרגום נעביד ונקביל וע"כ אמרו נעשה, דבכל עת שיהיה אפשרות בידם לעשות, לא יספיק להם הקבלה והרצון, כ"א יעשו בפועל, ואך אחר שיעשו כל מה שבידם, ולא יוכלו לעשות יותר, אזי יקבלו בלבם עכ"פ לעשות, שאזי יהיה נחשב לפני השי"ת, כאלו עשו אף יותר ממה שביכלתם, וע"כ לא הקדימו נשמע לנעשה, כי לא יסמכו על הקבלה זולת אחר כל המעשים שיעשו. ומעתה מובן היטב כונת התדב"א. בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דר"ל דכל מה שיהיה אפשרות בידם לעשות, לא יסמכו על הקבלה בלבד, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וגו' תקחו את תרומתי, דר"ל שאותן שידבנו לבם יקחו גם בפועל, ולא יסמכו על נדבת הלב בלבד כמבואר

תורה

קניין התרומה ע"י נדבת הלב

() ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. הדקדוקים מפורסמים מדוע כתיב ''ויקחו" ולא ''ויתנו". גם מקודם אמר ויקחו, דמשמע אף אם לא ינדב לבם יקחו מאתם, ושוב אמר אשר ידבנו לבו.

ואפ"ל בשנקדים דברי אאמו"ר זצוק"ל בספה"ק קדושת יו"ט פ' זו, בביאור המד"ר בפסוק ויקחו לי תרומה, זש"ה (תהלים ס"ח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, וגם לבאר דברי התדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. וביאר עפ"י מה שעמד על המחקר בסה"ק ישמח משה לאא"ז זצ"ל (פ' תרומה דף ק"פ) על מה צוה ה' ככה לבנות משכן לשמו יתברך, ולא שלח משכן ממרום בלי נדבת ישראל, כמו שיהיה לעתיד כשיבנה המקדש בב"א, וניחא ליה, דזה היה לפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, שיהיה לכל אחד ואחד חלק בבית מקדשו, והנה אמרו חכז"ל (ילקוט פ' תולדות תנדב"א זוטא פי"ט) שיעקב ועשו חלקו בנחלת שתי עולמות, יעקב נטל עוה"ב ועשו נטל עוה"ז, והקשו קמאי א"כ לכאורה נמצא דאם יש לבני יעקב איזה רכוש והון, בפרט יותר מכדי ספוקם וחיותם גזל הוא בידם מבני עשו, כי להם יאתה עוה"ז, ותי' דע"י שישראל קבלו את התורה א"כ כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילם, כדכתיב (ירמיה לג כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכן דרשו (במס' שבת פ"ח ע"א) עה"פ (בראשית א') יום הששי וכו', א"כ כל העולם הזה גם מה שביד בני עשו ג"כ אינו אלא בשביל ישראל, שכל קיום העולם אינו אלא בשבילם, ובני עשו לא עשו שום פעולה לקיום העולם. ע"כ בשכר זאת זכו בני ישראל, מדינא דהמציל מן הנהר וכו' הרי הוא שלו (ב"מ כ"ב ע"ב) והנה כ"ז שייך במי שמקיים את התורה שאז עושה פעולה ודבר המעמיד לקיום העולם ונחשב שפיר כמציל מן הנהר וכו', אבל מי שאינו מקיים התורה ואינו עושה שום פעולה ודבר המעמיד לקיום העולם, אז נחשב העוה"ז שיש לו גזול מיד עשו.

והנה כאן שציותה התוה"ק אשר יתנו תרומה, למען יהיה לכאו"א חלק במשכן ה' זה שייך רק באם מקיימים את התורה. דאז מה שנותנים הוא משלהם, משא"כ אם אינו מקיים התורה אז מה שיש לו אינו שלו, דגזל הוא מעשו, ע"כ אין לו חלק במשכן, וזהו פירוש הפ' עלית למרום שבית שבי, היינו התורה שנשבה מיד המלאכים, ולכן לקחת מתנות באדם לצורך המשכן, כי הוא שלהם כדין מציל מן הנהר, אבל זולת התורה לא יוכל ליקח מתנות מישראל הנקראים אדם (ב"מ קי"ד ע"ב) מפני שהונם שבידם הוי גזילה מבני עשו. וזהו פירוש דברי המדרש ויקחו לי תרומה וכו' והכונה הוא למען יהיה להם חלק במשכן ה' וכדי שלא יקשה הא עוה"ז שייך לעשו, ע"ז אמר זש"ה עלית למרום שבית שבי, היינו התורה שהיא קיום העולם, עי"ז הוי כמציל מן הנהר, וע"כ לקחת מתנות באדם, ובזה מבוארים גם דברי התנדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע דהיינו שקבלו את התורה, ואז הונם לא נחשב לגזלה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כדי שיהיה להם חלק במשכן ה', עכ"ד.

ובדרכו אלך רק בסגנון אחר קצת, בשנקדים מאמר חז"ל (ברכות ל"ה ע"א) ר' לוי רמי כתיב (תהלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה וכתיב (תהלים קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והענין הוא דכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו (אבות ספ"ו) דהיינו כדי שישמרו תורתו ומצוותיו וידעו כי ממנו הכל ומידו נתנו להם, ולתכלית זה נברא כל העולם, והברכה שמברך על המאכל הוא לאות כי מקבל עליו מלכותו ואדנותו יתברך, נמצא כי בזאת השלים תכלית כונת הבריאה, שהרי לכך נברא. וע"י ברכתו עושה קנין במאכל ההוא שהרי הוא סבה לחזוק וקיום העולם, וע"כ כתיב והארץ נתן לבני אדם, משא"כ קודם ברכה שלא עשה עדיין פעולה לחזוק וקיום העולם, אין לו קנין במאכל וע"כ כתיב לה' הארץ ומלואה כי לא השלים עדיין תכלית הבריאה.

ובזה ביארתי דברי הכתוב בס"פ ראה ולא יראה את פני ה' ריקם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. ובתרגום כברכתא דה' וגו', דלכאו' כיון שאמר איש כמתנת ידו כבר ידענו שהוא כפי אשר תשיג ידו, וכפי' רש"י ז"ל מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובין ולמה האריך במאמר כברכת ה' וכו', גם תיבות אשר נתן לך כמיותר, ולפי האמור מובן היטב, שמקודם אמר ולא יראה את פני ה' ריקם איש כמתנת ידו, ושלא יקשה הא אינו שלו, וכאמרם באבות (פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו: ומדוע יקרא מתנת ידו וע"ז בא כמשיב כברכת ה' אלקיך, והתרגום יבאר בביאור יותר, כברכתא דה' אלקיך, היינו שעל ידי הברכה שמברכין להשי"ת, וע"י האמונה שמאמין כי הכל מאת ה' הוא, בזה יעשה חזקת קנין שיקרא על שמו. וזהו כברכת ה' אלקיך. ע"י הברכה אשר נתן לך, נחשב כאלו הוא שלו, כי לאחר הברכה והארץ נתן לבני אדם.

וזהו ג"כ כונת הפסוק (דברים ט"ו) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי איך יקמץ ויחסר מהונו ורכושו ויתן לאחרים חילו, כי אדרבה בגלל הדבר הזה, שתתן צדקה ותאמין באמונה שלימה כי כל העושר אשר הציל אלקים לך הוא רק כדי לקיים תורה ומצות, בגלל זה יברכך ה' אלקיך שיהיה נקרא מה שבידך על שמך, כי אחר כונת הלב הן הן הדברים, שיכוין שעושה זאת ליתן צדקה, כי רק לצורך תכלית זה השפיע ה' לו עושר ונכסים, ועי"ז יקרא על שמו, אמנם באם אינו רוצה ליתן, או שירע בעיניו ובלבו, זה חולי רע מאד, שעי"ז מעיד על עצמו כי אינו מאמין בהשגחת השי"ת, ושברא הכל רק לכבודו ית"ש לקיים תוה"ק, ואז גם זה שיש לו אינו שלו.

ובזה מובן כונת מאמר חכז"ל (כתובות ס"ח ע"א) כל המעלים עין מן הצדקה כאלו עובד ע"ז, כי בטח מדמה בנפשו, כי הוא בעצמו עשה את כל הכבוד הזה, ובזה נבוא לביאור הפסוק שהתחלנו, דהנה ביארנו כי כונת השי"ת היה בנתינת התרומה, כדי שיהיה לכל אחד ואחד חלק במשכן, וכדי שלא יקשה הא כתיב לד' הארץ ומלואה, וא"כ אפילו אם יתנו, לגבוה סלקא, ולא יקרא על שמם, ע"כ בא הציווי דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, קיחה אקרי קנין (קידושין ב' ע"א), היינו שמקודם יעשו בני ישראל בעצמם קנין בתרומה, שיהיה שלהם ויהיה נקרא על שמם, ומפרש והולך כי איך יפעלו הקנין הלז, וע"ז אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דייקא, היינו ע"י שינדבם לבם לקיים ציווי השי"ת, אשר לתכלית זה היה בריאת העולם בכללו, דין גרמא שיהיה להם קנין בנכסים אשר חנן ה' אותם, ושוב יתנו לו משלהם, כי נקרא על שמם ויהיה חלק לכאו"א במשכן.

תורה

ביאור ויקחו לי תרומה בענין נדבת הצדיקים ובני העלייה שבערב רב למשכן

(ע"כ מכי"ק). דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'. דקדקו המפרשים שהרי ציווי זה על הפרשת נדבה למשכן נאמר, וא"כ הול"ל ויתנו ומדוע כתיב ויקחו, דאין לומר שזה הוא ציווי אל הגזברים הממונים על לקיחת התרומה מאת העם המתנדבים, שהרי לכל ישראל נאמר ציווי זה, כדכתיב דבר אל בני ישראל, ולא יתכן שיהיו כולם לוקחים.

ב) רש"י ז"ל פירש ויקחו לי לשמי, וצ"ב שהרי כל המצוות חייב האדם לקיים לשמו יתברך ומדוע כתיב במצות הפרשת התרומה דייקא שיפרישו נדבתם לשמו יתברך.

ג) במדרש (הובא בספר נחל קדומים פרשה זו) ויקחו לי תרומה הה"ד (דברים ו') שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והוא פלאי.

ד) בילקוט איתא ובשם מדרש אבכיר) דבר אל בני ישראל לשון פיוס והרי דברים קל וחומר ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל לשון פיוס, כמה דאת אמר (ישעי' מ) דברו על לב ירושלים, האומות שהן דוחקין את ישראל ונוטלין ממונן על כרחן מה תהא עליהם, שכל מי שנוטל ממון כאילו שופך דמים וכו' עכ"ל. וצריך ביאור שהרי בכל מקום מצינו להיפך שדבור הוא דברים הקשים כגידין ולא לשון פיוס, ואף הראיה שמביא המדרש שדיבור הוא לשון פיוס אינה מובנת לכאורה, שהרי התם גלי לן קרא בפירוש שהדיבור האמור שם הוא פיוס, דכתיב דברו על לב ירושלים וגו' כי נרצה עונה, וכל הפרשה ענינה נחמת ציון וירושלים, אבל הכא לא מצאנו שום פיוס במקרא, שיכריחנו לפרש דבור האמור כאן לשון פיוס. היפך ממשמעות דבור בכל מקום.

ואפ"ל בכוונת המדרש כי לפי שבני ישראל היו מרי נפש ונדכאי רוח על חטאם אשר עשו את העגל, ואשר ע"י כך נשתנו לגמרי ממעמדם ומצבם בעת מ"ת. כי הורידו עדים מעליהם וחזרה זוהמתן, לכן פיוס גדול היה להם במה שצוה להם הקב"ה לתת נדבתם לבנין המשכן, כדי שיחזור וישרה שכינתו בתוכם, כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וא"כ אתי שפיר שהמדרש מפרש דבור האמור כאן לשון פיוס, שהרי הפיוס מבואר במקרא במה שהבטיח הקב"ה להשרות שכינתו בקרב ישראל, והנה השראת השכינה במשכן היתה בבחינה מעין מה שתהי' לעתיד, כשירד בית המקדש בנוי ומשוכלל מן השמים ויבא הקב"ה לשכון בתוכו, ויתגלה כבוד מלכותו לעיני בני ישראל, ויאמרו הנה אלקינו זה, וזה אפ"ל בכוונת המדרש שהביא ראיה מדכתיב דברו על לב ירושלים, כי הני תרתי נחמות שייכי אהדדי, שהרי הקב"ה פייס אותן בהקמת המשכן והשראת שכינתו בתוכו, מעין מה שהוא עתיד לפייס את ירושלים לעתיד. ובדברנו להלן יתבאר מדרש זה באופן אחר.

ה) פרשה זו רבו עליה קדמונינו ז"ל אימת נאמרה, רש"י ז"ל בפ' תשא (פל"א יח) כתב שפרשת ויקחו לי תרומה נאמרה אחר חטא העגל. וז"ל שם אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים הה שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביוה"כ נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן וכו' עכ"ל. וכן איתא במדרש תנחומא תורה (ח) שפ' ויקחו לי תרומה נאמרה למשה ביוה"כ, וכן מצינו בהרבה מקומות במדרשי חז"ל שהמשכן בא לכפר על מעשה העגל, וכן במד"ר פ' פקודי (פנ"א ו) אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל הרי מוכח כי ציווי המשכן נאמר אחר מעשה העגל.

ו) אבל דעת הזה"ק (פ' ויקהל דף קצ"ה וקצ''ז ע"א) שתורה נאמרה למשה קודם מעשה העגל, וע"כ כתיב מאת כל איש וגו', לרבות הע"ר שגם המה יתנו חלקם לבנין המשכן, אמנם לאחר שחטאו בעגל, מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שהקהילם להפרישם ולהבדילם מן העזרת וצוה אותם קחו מאתכם תרומה לד', למעט הערב רב מכלל נתינה. וכן כתבו רבותינו בעה"ת (ר"פ תרומה) שפרשה זו נאמרה תוך מ' יום למתן תורה, כשעמד משה בהר לקבל לוחות הראשונות, וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש והנה הם קדושים ראוים שיהי' בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן וכו' עכ"ל. הרי שנתן טעם לציווי הקב"ה להקים לו משכן, לפי שהם קדושים, ואילו לאחר מעשה העגל כבר נפלו ממדרגתם ונחלש בהם כח הקדושה, וגדולה מזו איתא בתנדב"א (פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. מדקאמר מיד משמע שעוד טרם קבלת התורה מיד באמרם נעשה ונשמע נצטוו על בנין המשכן, וכן משמע דעת האבן עזרא ז"ל ר"פ זו, שכתב בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן וכו' עכ"ל, משמע שמיד בעלותו אל ההר לקבל לוחות האבן נאמרה לו פרשה זו.

ז) אמנם לכל הפירושים צריך ביאור עדיין, כי לדעת רש"י ז"ל קשה למה כתובה תורה בתורה קודם מעשה העגל, והגם שכתב רש"י ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, מ"מ בכל מקום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, ישנו בנותן טעם על שינוי הסדר, והכא לא נתפרש מ"ט הקדימה תורה המאוחר.

ח) גם לדעת הזה"ק יש להקשות, שהרי על כרחך לומר לפי שטתו שתורה לא נאמרה כלל מפי משה לבני ישראל, שהרי פרשה זו נאמרה לו בארבעים יום הראשונים שעמד בהר לקבל לוחות הראשונות, וברדתו מן ההר ושני לוחות אבנים הוריד בידו, כבר היה אחר מעשה העגל, ובא ציווי השי"ת קחו מאתכם למעט את הערב רב מכלל נתינה, לפי שהיו לבני ישראל לפוקה ולמכשול בדבר העגל, ושוב לא היה יכול לצוות את בני ישראל דברי השי"ת אליו ויקחו לי תרומה מאת כל איש שהרי הע"ר כבר נתמעטו, וא"כ קשה למה נאמרה פ' תרומה דכתיב בה מאת כל איש מפי הגבורה למשה, והלא הקב"ה צופה כל הנסתרות ולפניו נגלו כל תעלומות, ויודע בראש מה שעתיד להיות שעתידים הע"ר לעשות עגל, ולא יהיו ראוים לתת תרומה לבנין המשכן. וח"ו היה דבור זה לבטלה, וביותר קשה כיצד נכתב בתורה דבר שלא נתקיים לעולם.

וגם דברי רבינו בחיי ז"ל קשים להלמם שכתב וז"ל כי נצטווה משה קודם חטא העגל פרשת ויקחו לי תרומה, ומצוה זו היתה למחרת יוהכ"פ, ואע"פ שהעון ההוא קודם למעשה המשכן, שהרי העון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יוהכ"פ, מ"מ התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום רצתה להקדים ענין המשכן, שהוא הכפרה קודם שיזכיר העון כי כך מדתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה, ע"כ. ולכאורה דבריו אינם מובנים כי אם הטעם שהקדים הקב"ה לצוות על מעשה המשכן הוא כדי להקדים רפואה למכה, א"כ כבר נתגלה מעיקרא כי מעשה המשכן יהיה כפרה על חטא העגל, וא"כ מפני מה נצטוו ויקחו וגו' מאת ''כל איש'' דמרבינן מיניה הערב רב, והלא כבר גלתה תורה בהקדמת פרשה זו שעתידים הערב רב לעשות עגל, ולא יקחו מהם נדבות לבנין המשכן

ונראה ליישב דברי הזה"ק בהקדם מה דאיתא במד"ר פ' תרומה (פל"ג י) א"ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו א"ל היו יודעים שהקב"ה עתיד לומר לבניכם משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם שנא' וכו' כך הוא עתיד לומר לכם ועשו לי מקדש וכו' ויש מהם שהתקינו עצמם לדברים ויש ששכחו וכשאמר משה שיעשו המשכן וכו' ויש מהם שהביאו ממה שהיה מונח בידו, עכ"ד המדרש. הרי מבואר כי היו בקרב בני ישראל אנשים שהכינו נדבתם למשכן טרם בוא ציווי השי"ת לבנות לו משכן, כי זכרו צוואת יעקב אבינו ע"ה, וכן איתא במד"ר (שם אות ע') אמרו רבנן אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהם באין ומלקטין אותן והיו גונזין אותן וממנו הביאו נדבה, ע"כ. ובאמת יש להפליא על שאר העם שלא זכרו צוואת יעקב אע"ה, ולא הפרישו נדבתם עד בוא ציווי השי"ת, והרי עיני כולם ראו כי הוציאו ממצרים משא כבד של קרשים וקורות, וידעו כי עתידים הם לבנות משכן במדבר, ואעפ"כ לא הפרישו נדבתם עד עת בא דבר מלך שלעון ויקחו לי תרומה, אמנם מכאן יש להתבונן מה גדולות הנסיונות המתגברים על האדם, שאפילו דבר הגלוי לעין כל טמיר ונעלם הוא ממי שלא זכה, ברם בני העליה לא שכחו ציווי יעקב אבינו ע"ה ועוד טרם עת בוא דברו יתברך לעשות לו משכן. כבר הכינו והפרישו נדבתם לקומם בית אלקינו, ובתוכם היו גם אנשים מבין הע"ר שהיתה נשמתם גבוהה וזכו לתת תרומת ה' טרם ציווי השי"ת, שהרי גם בין הע"ר נמצאו נשמות גבוהות וגם בקרב אוה"ע נטמעו נשמות גבוהות ונתגיירו לבסוף כגון עובדי' שהיה גר אדומי (סנהדרין ל"ט ע"ב) ושמעי' ואבטליון ור"מ היה מבני גרים וכהנה וכהנה.

והשתא יונח לנו מה שהקשינו על דברי הזה"ק, למה צוה הקב"ה פ' ויקחו לי תרומה מאת כל איש, לרבות הע"ר בכלל הנותנים, והרי לא נאמרה פרשה זו מפי משה לישראל, כי חפץ ה' שיתנו לנדבת המשכן גם בני העליה אשר בקרב הערב רב, ועל כן צוה למשה ויקחו לי תרומה מאת כל איש כדי שירגישו גם בני העליה שבין הע"ר כי רצון ה' הוא שיתנו נדבתם, ויתנו מיד תרומה למשכן, ואף שלא נאמר להם ציווי זה מפי משה מ"מ בעת צוה ה' למשה פ' ויקחו לי תרומה, השיגו בני העליה מעצמם מצות ה' וכמו שפירש בסה"ק קדושת לוי מאמר בעל ההגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו דלכאורה מה תועלת היה בקריבה להר סיני גרידא, ופירש דהנה אמרו ז"ל (שבת קמ"ו ע"א) כשעמדו ישראל לפני הר סיני פסקה זוהמתן, וכיון שהיו אבריהם וגידיהם מזוככים השיגו מעצמם כל המצוות טרם ניתנו כי האברים והגידים השיגו כ"א מצוה השייכת אליו, עכ"ד ז"ל. וכמו כן הכא, מיד בעת ציוה ה' למשרע"ה פרשת ויקחו לי תרומה השיגו אבריהם מצוה זו ונזדרזו לקיימה.

וכעין בחינה זו פירש הבעש"ט הקדוש בדברי המשנה (אבות פ"ו מ"ב) בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ולכאורה מה תועלת יש בבת קול אם אין הבריות שומעים אותה ופירש הבעש"ט הקדוש כי בעת שהבת קול יוצאת, נכנסים הרהורי תשובה בלב כל אדם מישראל, ומי שהוא ירא שמים, ונפשו אותה לעשות רצון בוראו אזי בעת בוא התעוררות העליון עליו הוא מחזיק בו כמאה"כ (שה"ש ג) אחזתיו ולא ארפנו, ואם יחזיק בו ולא ירף יביאוהו הרהורי התשובה לתקן מעשיו ולשוב בתשובה שלמה, משא"כ האיש אשר הוא שקוע בהבלי הזמן. אזי אף בעת בוא עליו התעוררות העליון. נפנה הוא לעסקיו, ואינו שם על לב. וגדולה מזו איתא בספה"ק, כי לפעמים יחשוב האדם על ההתעוררות העליון כי הוא ענין מרה שחורה, ומגרשו מיד ממחשבתו, והוא בער ולא מבין כי אלו הם רשפי קודש הנשלחים אליו ממרום לעוררו מתרדמת הזמן.

היוצא מזה הוא כי כל דבור למעלה עושה רושם בלבות בני ישראל, וכן היה בעת ציווי השי"ת למשה ויקחו לי תרומה וגו', שעשה הדבור רושם והרגישו בני העליה אשר בקרב ישראל וגם בני העליה אשר בקרב הע"ר את דבור השי"ת, והפרישו מיד נדבתם לבנין המשכן, כי מי שנשמתו זכה וכוונתו לשמים, אינו מתעצל להמתין עדי יצטווה, כי נפשו תערוג לעשות נחת רוח לבוראו, וע"ד שכתב קיז זלה"ה בישמח משה פרשה זו לפרש הפסוק (תהלים קיט) נחלתי עדותיך לעולם וגו', כי אם היתה התורה חשובה בעינינו כאילו היום ניתנה וכל שעה חשובה כשעה ראשונה לא היתה שום טירדה מבטלת אותנו ממנה כי אם חיבת התורה היא כראוי כאמור הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' יקרה היא מפנינים וגו' לא היה שום דבר מבטל אך מחמת היצה"ר המדמהו לעול אף אם כופיהו מ"מ אינו חביב כ"כ וע"י זה הטרדה מבטלת, ועפי"ז פירש הפסוק הנ"ל נחלתי עדותיך לעולם ר"ל בלי ביטול רגע אחת, כי ששון לבי המה דאז אין שום דבר מבטל, לפי שהתורה חביבה עליו, והיא ששון לבו וחמדת נפשו אבל נטיתי לבי לעשות חקיך, דהיינו שכופה יצרו אבל אינה חביבה עליו, אז לעולם עקב, ר"ל דאחר שפנה מכל הטרדות בסוף הכל אזי הוא פונה אל התורה, משא"כ כשיש לו איזה טרדה לא יוכל לכוון דעתו, עכ"ד. וכ"כ רבינו בחיי ז"ל פרשה זו כי מי שאין לבו שלם עם אלקיו מתעצל ומחכה עד לבסוף, ואיתא במדרש (במדבר רבה פי"ב י"ט) כי הנשיאים נתעצלו להביא נדבתם למשכן אמר הקב"ה בני שנזדרזו יכתב שהביאו והותר והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם שכן כתיב (שמות ל"ה) והנשיאם חסר יו"ד, ע"כ. ואף שאיחור הנשיאים להביא נדבתם היתה סיבה מן השמים כדי שיביאו קרבנם לחנוכת המזבח, אעפי"כ נחשב להם כפגם וחסר הכתוב אות אחת משמם.

נחזור לענינינו כי בני העליה שבישראל וגם בני העליה שבין הערב רב הפרישו נדבתם מיד בעת מאמר השי"ת למשה ויקחו לי תרומה, אמנם מיד בעת ציווי ה' קחו מאתכם תרומה לה'. כמ"ש הזה"ק מאתכם למעט הע"ר מכלל נתינה, נתמעטו כל הע"ר ממצוה זו, ואף בני העליה אשר ביניהם משום לא פלוג, אך אותם הנדבות שנתנו בני העליה שבין הע"ר קודם שמיעט הקב"ה את הע"ר מנתינה, שוב לא נאסרו, כי כיון שהם הפרישו נדבתם בעת שלא נאסר עליהם עדיין לתת נדבה למשכן, לא חל האיסור על נדבתם, דוגמת מה דאיתא בגמרא (חולין י"ז ע"א) בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ומפרש בגמרא דאיבעי ליה אם נשתיירו אברי בשר נחירה לאחר שבע שכבשו שכבר נאסר להם מהו, ופירש"י ז"ל מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן ולאכול, אבל הנחורות ובאות מן המדבר כיון דבשעת נחירתן היתר היתה תו לא מיתסרי, או דילמא לא שנא. וכתב הרא"ש ז"ל שם (סי' כ"ג) דנפקא מינה להלכה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינים מזמן ידוע וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר מה שנותר בידו ע"כ. ואף דהתם מיבעיא הוא ולא איפשיטא, הכא פשיטא שלא נאסרו הנדבות שנתנו בני העליה שבין הערב רב קודם שאסר הקב"ה לקחת מהם, שהרי כבר נתנו נדבתם בזמן ההיתר כשלא חטאו בעגל עדיין ולא חל עלייהו איסור נתינה עדיין. משא"כ גבי אברי בשר נחירה, איכא למימר דכיון שעתה כבר נאסר להם בשר נחירה, לא שנא לן בין מה שנשתייר מזמן ההיתר, ובין הנחורות מכאן ולהבא.

אמנם לא זכו לתת נדבה למשכן אלא בני העליה מן הע"ר, אבל פשוטי העם שבהם, שלא השיגו אבריהם מצוה זו בעת צוה ה' למשה ויקחו לי תרומה מאת כל איש, לפי שנפשם לא מטוהרה היא וסורם רע, הם לא זכו לתת נדבה למשכן ה', כי בעת ירד משה מן ההר ודבר אל בני ישראל את אשר צווהו ה', כבר היה אחר מעשה העגל, ונצטוה לאמר קחו מאתכם תרומה לה', למעט הערב רב מכלל נתינה, לפי שהם חטאו והחטיאו את ישראל בעגל, וסכנה גדולה יש בהתקרבות אליהם ובהשתתפות עמהם.

והשתא נתיישבו היטב דברי הזה"ק, כאשר ביארנו. שלא שב דברו יתברך ריקם, כי אם עשה את אשר חפץ ה', ועורר את בני העלי' שבין הע"ר שימהרו לתת נדבתם למשכן. מיד בעת הרגישו אבריהם שצוה ה' פרשה זו למשה, בטרם יאסר עליהם לתת, בעת בא ציווי ה' קחו מאתכם למעט הע"ר, ואלו מבין הערב רב שלא השיגו את המצוה בעת אמרה ה' למשה. אות הוא כי נפשם ממקור הטומאה, והוכיח סופם על תחלתם שהכשילו את בני ישראל בעגל, ואין חפץ לה' בנדבתם, כאשר צוה קחו מאתכם למעט הערב רב. ובזה נתיישבו גם דברי רבינו בחיי הנ"ל (קושיא ה) דאף שכבר נתגלה מעיקרא שהמשכן יהי' לכפרה על מעשה העגל מ"מ נאמר בפ' תרומה מאת כל איש לרבות העיר כדי שיקדימו בני העלייה שבהם לתת חלקם למשכן.

ועפ"י דברנו יש לישב מה שדקדק האה"ח הקדוש על מאה"כ וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו', דלכאורה תיבת לאמר יתירא היא, שהרי כתיב בתריה דבר אל בני ישראל, והשתא א"ש דאילולא כתיב לאמר הו"א שלא נצטווה משה לומר פרשה זו לבני ישראל אלא קודם חטא העגל, שאז נצטוו גם הערב רב לתת כדכתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש משא"כ אחר חטא העגל, שנתמעטו הערב רב מכלל נתינה אין עליו לומר לבני ישראל פרשה זו, שהרי ציווי ויקחו לי תרומה מאת כל איש לא נהג כבר למעשה, ודי במה שיצוה להם קחו מאתכם תרומה לה', האמור בפ' ויקהל, ע"כ כתיב לאמר יתירא, שאעפי"כ יאמר לבני ישראל פרשה זו.

ועפ"י דברינו תתבאר היטב כונת התדב"א (אות ו) דהנה אותו המין טען (שבת פ"ח ע"א) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו: שאמרו נעשה קודם לנשמע כי לא הבין ולא האמין שבני ישראל היו במדרגה עליונה, שאבריהם השתוקקו למצוה טרם נצטוו, אבל האמת הוא כי טרם ישמעו מצות הבורא, השיגו באבריהם וגידיהם כל המצות, ולכן הקדימו נעשה לנשמע, וזאת כונת התדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהיו במדרגה עליונה זו שאבריהם השיגו תוכן מצות מעשיהם. מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, דלכאורה היה קשה למה אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה מאת כל איש, והרי לא צוה משה כן לבני ישראל, אלא קחו מאתכם למעט הערב רב, ועל כרחך לומר שציוויו יתברך ויקחו לי תרומה מאת כל איש נאמר לעורר את בני העליה שישיגו אבריהם מצוה זו טרם בוא הצווי, ובפרט הנשמות הגבוהות שבין הע"ר, שאחר הציווי לא יכלו לתת. ע"כ כשבאו להר סיני ונזדככו עד שהגיעו למדרגה זו ואמרו נעשה ונשמע, שהשיגו המצות קודם השמיעה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה מאת כל איש, והאיש אשר נפשו זכה ומשתוקקת למצוה, הרגיש מיד והרים את נדבתו למשכן.

והנה הקשה באה"ח הקדוש על מאמר הפסוק בפ' ויקהל והמלאכה היתה דים וגו' והותר, דלכאורה דברי הפסוק סותרים מרישא לסיפא אם דים אינו הותר והותר אינו דים, וכתבנו שם לבאר דאיתא במדרש תנחומא פ' תרומה (סימן ד) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן שנשתלחה ברכה בנדבתם, ע"כ. ולכאורה קשה והלא לא עביד קב"ה ניסא למגנא, ומה צורך היה בכך שתשלח בנדבתם ברכה מרובה כ"כ עד שיותיר, וסגי אם היתה הברכה שורה שתספיק הנדבה לכל הצריך למלאכת המשכן, ולא יותר, ופרשנו כי לצד שלא כל הנותנים זכו שיבנה המשכן מנדבתם, כדאי' בזה"ק פ' תרומה (דף קכ"ח ע"א) ומי שלא היה ראוי שיבנה המשכן מחלקו נותרה נדבתו, וע"כ הוצרכו לברכה, ולא היתה הברכה לחנם, שהרי לא הספיקה הנדבה של אלו אשר היו ראוים שיבנה המשכן בממונם, ומה שנותר לא היה ממה שנתרבה ע"י ברכה, כי אם חלקם של האנשים אשר לא זכו שיבנה המשכן בנדבתם, וז"ש הכתוב דים והותר כי אמנם היה רק דים מן הממון שהיה ראוי לבנין המשכן, שהספיק בצמצום לבנינו ולא נותר ממנו מאומה, ומה שנותר היה חלק האנשים אשר לא נפל חבלם בנעימים להשתתף בבנין המשכן.

ולפי זה עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור בדברי הזה"ק הנ"ל (אות ד), מדוע צוה הקב"ה קחו מאתכם וגו' למעט הע''ר והלא היו יכולים לקחת מהם, ואם לא טוב לפניו יתברך שישתתפו בבנין המשכן, היתה נדבתם נותרת, כמו שנותרה נדבת בני ישראל שלא זכו. אמנם נ"ל כי לפי שהע"ר היו עלולים להתעות אחריהם את בני ישראל, כאשר היה במעשה העגל שנמשכו אחריהם מבני ישראל ונתקלקלו ואיתא בזה"ק (שמות דף קצ"א ע"ב) וז"ל, ת"ח כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וכו' וכל אינון ערב רב הוו אזלי לבר ממשרייתא וכו', אמרו הע"ר או נהא כלנא עמא חדא (שיכנסו בתוך העננים) ונהוי בכללא עמכון או דיהא לן מאן דיהך קמנא (שיעשו להם העגל) וכו' אמר אהרן ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא, עכ"ל. הרי שאמר אהרן מוטב שיעשו עגל, מאשר להיות עם הע''ר ביחד, ומסיים שם הזוה"ק דאהרן לטב איכוין והצדק היה אתו, אלא שהיו רבים מבני ישראל שהרהרו בלבם אחר העגל אף שהיה מחוץ לעננים.

היוצא לנו מזה כמה שמירה גדולה וזהירות יתירה צריך שלא להתחבר עם הע"ר, וע"כ צוה הקב"ה קחו מאתכם למעט הע"ר, אף שהיו יכולים לקחת מהם, והיה נותר ממילא, כמו שנשתייר חלק הפחותים שבישראל, אבל יכול לצאת מזה מכשול לרבים, כי בחוץ לא ידעו שנותרה נדבתם, ויאמרו שגם לע"ר חלק בבנין משכן ה', ועלולים בני ישראל להגרר אחריהם ולהתחבר עמם, צא ולמד ממ"ש בספר אהל יעקב למהר"י ששפורט זי"ע (סי' ע') שאפילו מנהג טוב שמקורו ממסית ומדיח אסור לנהוג כמוהו כי נותנים שבח למסית ומדיח במה שנוהגים כמותו, וע"ז נאמר לא תחמול ולא תכסה עליו (דברים י"ג) ואסור ללמד זכות על המסית, כי עברה זו חמורה מכל עבירות שבתורה שיבאו להמשך אחריו, וכמו שכ' הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ח') הטעם בס"ת שכתבו מין ישרף כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, עיי"ש.

ובדרך זה ביארנו דברי הגמרא (סנהדרין ק"ז ע"ב) וילך אלישע דמשק (מלכים ב ח) להיכן הלך, א"ר יוחנן שהלך להחזיר גיחזי בתשובה ולא חזר, א"ל חזור בך. אמר לו כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מאי עביד (גיחזי) איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים ולארץ, ואיכא דאמרי שם חקק בפיה והיתה מכרזת ואומרת אנכי ה' אלקיך ולא יהי' לך וגו' ע"ש.

ולכאורה כל הענין הוא פלא עצום, שהרי כתבו המפרשים שהעגלים שעשה ירבעם לא היו ע"ז, וכל כונתו היתה לשם שמים, ועי' ברד"ק שמאריך בזה, ואף שעבר על לא תעשון אתי אלהי כסף, מ"מ טעה בזה וכונתו היתה לש"ש, ואיתא בגמ' (סנהדרין ק"ב ע"ב) א"ר יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם ומפני מה תלה הכתוב בירבעם (פירש"י שבכמה מקומות כתיב לא סר מכל חטאת ירבעם ולא תלה באחאב שהיה רשע ממנו) מפני שהוא היה תחלה לקלקלה, שהוא היה מלך ראשון שהקדיח את תבשילו, והוא גרם לאחאב שימשך אחריו ויעבוד ע"ז, אבל ירבעם בעצמו לא היה עובד ע"ז, וכן מצינו שטעו בעגלי ירבעם יהוא ובניו (מלכים ב י) שהיו צדיקים ולחמו במסירות נפש להשמיד את כל משפחת אחאב בציווי ה' אליהם עפ"י נביא, ואעפי"כ כתיב (שם) רק חטאי ירבעם בן נבט לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב וגו' וע"כ לומר שעגלי ירבעם לא היו ע"ז וא"כ איך העמיד גיחזי שם בפיהם והכריזו על עצמם אנכי ה' אלקיך, והרי לא נעשו מעולם לשם ע"ז, ואפילו אחאב שעבד ע"ז, ג"כ לא האמין בע"ז שהוא אלוה, רק האמין בבורא כל העולמים, וכמ"ש הראשונים ז"ל דכל עובדי ע"ז בימים ההם האמינו כולם בסיבה ראשונה (ועי' ברמב"ן פ' יתרו עה"פ לא יהי' לך). וכן איתא בגמרא (מנחות דף ק"י) שאמרו כי הקב"ה הוא אלהא דאלהא, רק שאחאב האמין שהע"ז הוא ממוצע, והשפעת הבורא באה על ידה, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"א ה"א) שזאת היתה גם טעות דור אנוש שסגדו לע"ז ואמרו שמגדולת העבדים ניכרת גדולת רבם. וכ"ש דורו של ירבעם שלא עבדו ע"ז אפי' בבחינה זו, ואיך היה יכול לצמוח טעות כזה שיאמרו על העגלים אנכי ד' אלקיך.

וביותר קשה דמפורש בגמ' (מנחות ק"י) תניא א"ר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתוב בפ' קרבנות שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלקים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק (פירש"י לאומרים רשויות הרבה והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לו מנחה וזה ששמו כך צוה להקריב לו פרים וזה אלים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה'). ופירש המהרש"א ז"ל, לפי שבכל שאר השמות מכונה גם עבודה זרה, דע"ז נקראת אלהים אחרים, ושרים ודיינים ג"כ נקראים אלקים, וגם מלאכי עליון נקראים בשם זה, וכן בשארי השמות מכנים בהם הרבה שרים וצבאות מעלה, לכן יש חשש פתחון פה למינים, משא"כ בשם הוי"ה ב"ה אין שום ע"ז שתקרא בשם זה ואין כאן מקום לטעות. (ועי' בזה"ק פ' משפטים דף צ"ו ע"א מבואר הכי). היוצא מזה הוא כי בשם הוי"ה ב"ה אין מקום לטעות כי אין ע"ז המכונה בשם זה, וא"כ יש להפליא ביותר, איך טעו גדולים וטובים בעגלי ירבעם שהכריזו על עצמם אנכי ה' אלקיך.

ונראה לבאר הענין דהאמת הוא כי עגלי ירבעם לא הכריזו על עצמם אנכי ה' אלקיך, אלא שהעידו על הבורא יתברך שהוא אחד, ופרסמו אלקותו יתברך בקרב ישראל בהכרזת אנכי ד' אלקיך. ודא עקא שזו היתה הסבה שנמשכו אחריהם גדולים וטובים, וזה גרוע אלפי מונים מע"ז עצמה, כי כשראו ששני עגלי בקר מראים נס נגלה כזה, שצועקים ומפרסמים אמונת הבורא בעולם, נמשכו אחרי העגלים רבים ושלמים, דכיון שהכניסו בזה כונה לשם שמים, יכולים להטעות את העולם בזה והסוף היה שעבדו את העגלים עצמם, כי כיון שהיו העגלים נגד רצון הבורא, ומשתפים עמה כונה לשם שמים זה גרר שעבדו לע"ז עצמה. וכמ"ש בעקידת יצחק (פ' ואתחנן) על מה שאמר יהושע לישראל (יהושע כ"ד) בחרו לכם וגו' את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנכי וביתי נעבוד את ה' דהוא פלא עצום ומשולל הבנה שנראה כאילו רצה יהושע לפתות את ישראל ח"ו לעבוד ע"ז, וביאר שם לפי שראה יהושע שישראל חפצים לעבוד לע"ז, רק שרוצים לעבוד גם להשי"ת, ע"כ אמר להם מוטב תעבדו רק לע"ז, ולכאורה עדיין אינו מובן דסוף סוף למה לא רצה יהושע שיעבדו גם את ה', אלא ודאי דגרוע יותר לעבוד בשיתוף להשי"ת והע"ז יחד, ומוטב לעבוד רק לע"ז, כי אם מכניסים בע"ז איזה כבוד שמים, אזי אין עושים תשובה כי מסמא עיניו לומר כי מרבה כבוד שמים, וגורם להמשיך העולם אחריו, משא"כ כשעובד ע"ז עצמה אולי ישוב וניחם. וכן מצינו שהש"ץ שר"י החזיר בתשובה אלפים ורבבות מישראל, וזה גרם שהמשיך אחריו את כל העולם, רק הצדיקים ראו מיד מה שיסתיים מזה, וכן עשה גחזי כי הכניס בפי העגלים שם שצווח ופרסם אמונת הבורא, ובזאת הטעה העולם אחרי העגלים, ועל כן לא הועילה לו תשובה, כי בזאת שהכניס אמונה בהשגחה עליונה בעגלים חטא והחטיא את הרבים.

ומזה יכולים להבין רעת האנשים האלה, שרוצים להעמיד אמונת השי"ת ונסים בעבודה זרה של זמנינו, המסיתה ומדיחה את ישראל מן התורה הקדושה, וכמו שרואים בעוונותינו הרבים במו עינים, איך שלוקחים נפשות ישראל ומטביעים אותם בתוך הטומאה, ומביאים אותם למינות ואפיקורסות שאלו הם מנאצי השי"ת האמתיים בעוה"ר, והעגלים שעשה ירבעם עכ"פ צעקו אנכי ה' אלקיך. והכניסו אמונת השי"ת בישראל, והיה במה לטעות. אבל אלו מכניסים אמונה ונסים בדבר אשר לא כן הוא והוא שקר וכזב, שהרי הם עשו להיפוך ומחקו מעשרת הדברות את אנכי ה' אלקיך, כידוע ומפורסם מי חשב כזאת שעל העבודה זרה הגדולה ביותר, וההסתה וההדחה החריפה ביותר שעמדה על ישראל, ימצאו יהודים שיאמרו שזה מביא אמונה, ובזה ממשיכים לבבות ישראל אחריה בעוה"ר, אוי לנו שכך עלתה בימינו, עונותינו הטו את אלה, כי על ידי עוונת ישראל מתגדל כח הסט"א שהעמיד אסון נורא כזה על כלל ישראל, וכל אלו שרוצים ומעמידים בזה השגחה ונסים ואמונה, אלה הם המחטיאים את הרבים, וכמו שרואים שנמשך לב העם המוכים בסנורים אחריהם, והם העושים מעשה גיחזי שחקק שם בפי עגלי ירבעם והחטיא את הרבים, וכשהרגיש מה שעשה לא הספיקו בידו לעשות תשובה ולא הועיל גם מה שאלישע בא להחזירו בתשובה.

וזה הטעם שלא רצו לקבל מהערב רב לנדבת המשכן, אף שהיו יכולים לקחת והיה נותר מאליו, כי לא רצה השי"ת שיאמרו כי הע"ר היה להם חלק בהקמת המשכן: כי היו דור דעה ושמר הקב"ה אותם שלא יחשבו העולם כי אלה עשו טובה והשתתפו עם בני ישראל. והגם שאותם הערב רב לא היו אלה אשר חטאו בעגל, כי אלה אשר עבדו לעגל השקום כסוטות ובדקום ונהרגו, אבל מ"מ לא רצו לקחת מהם כי בלבם החזיקו עם עושי העגל, והיו עלולים להחטיא את בני ישראל. וזה מרומז במאמר הכתוב ויקחו לי תרומה, ותרגם אונקלוס ויסבון קדמי אפרשותא, ולכאורה מהו לשון הפרשה האמור כאן רק הכונה כי במקום השראת השכינה וישועה לכלל ישראל, צריך להיות מובדל ומופרש בכל וכל מכוחות הטומאה, וזהו ויקחו לי תרומה שיפרישו ויבדילו עצמם מכוחות הטומאה.

עוד יש לתרץ דברי הזוה"ק (אות ד) באופן אחר, עפימ"ש הרמב"ם (פ"א הלכות בית הבחירה ה"א) מצות עשה לבנות בית המקדש שנאמר ועשו לי מקדש, וביאר האור החיים הק' שהרמב"ם סובר דועשו לי מקדש לא קאי על הקמת המשכן בלבד, אלא היא מצוה כוללת כל הדורות וכל הזמנים, לבנות בית לה'. וכן כ' האור החיים הק' על מ"ש רש"י ז"ל וכן תעשו לדורות שאם יצטרכו לעשות כלי בית עולמים לא ישנו ממה שהיה במשכן. והקשה הרמב"ן שהרי מצינו שלא עשו כמדת כלי המשכן, ותירץ האוחה"ק כי מה ששינו נלמד מפ' ככל אשר אני מראה אותך דלא קאי אמשכן אלא לדורות עיי"ש. עכ"פ פ' תרומה קאי גם על המקדש וגם על בנין העתיד, וכן איתא במדרש ילקוט ועשו לי מקדש כל מקום שנא' לי הוא לעולמי עולמים.

והנה זה ודאי כי לעתיד כשיהי' עולם התיקון ותתברר הקליפה, יהיו גם מקרב הע"ר נשמות העתידות להתברר, כי יש ביניהם ה' מינים כדאיתא בזה"ק (בראשית כ"ה ע"א) נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים, ויש ביניהם רשעים גדולים שלא יוכלו להתברר ויש נשמות גבוהות שיתבררו אחרי כל הגליות והיסורים בגיהנם. ואותם מהע''ר שיתבררו לעתיד יזכו לתת תרומתם לבנין המקווה יחד עם בני ישראל כי בנין המקווה יבנה גם בידי אדם ואף כי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים כדאיתא ברש"י ותוס' סוכה (מ"א ע"א), מ"מ תרווייהו איתנייהו ביה, כי קודם יבנה בי"א, ואח"כ ירד עליו משמים בנוי ומשוכלל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פי"א ה"א וה"ד) שהבית השלישי יבנה בידי אדם (ועיין בספרי ויואל משה מאמר שלש שבועות סימן ס"א באריכות). רק שאין אתנו יודע עד מה איך ובאיזה אופן יהיה הבנין, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א ה"ד) בנין העתיד להבנות אעפ"י שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, עכ"ל. אבל זה דבר ברור שיבנה בי"א קודם, ואז יתנו הע"ר שישארו אחר הבירור נדבה לבית ה' יחד עם ישראל, כי אז לא יהי' חשש שימשכו אחריהם לע"ז. כי תמלא הארץ דעה את ה' (ועי' בישמח משה יתרו דף קס"ח ע"א מה שפי' הקינה שחיבר רבינו מאיר עיי"ש באריכות) וגם בקרב ישראל יהיה בירור, כמ"ש הראב"ד בעדיות (פ"ב מ"ט) כי יוליך הקב"ה את ישראל למדבר העמים, ושם יהיה הבירור, ואלה שישארו יעשו תשובה שלמה, ולא יהיה חשש לקחת מהע"ר, והשתא א"ש שלא היה דברו של הקב"ה לריק ח"ו, כי צווי ויקחו לי תרומה מאת כל איש דמרבה הע"ר, קאי על העתיד, שהרי גם ועשו לי מקדש קאי על כל הדורות, וגם על בית השלישי, ואז יהיה ומלאה הארץ דעה, ויקחו מאת כל איש והע"ר מכללם.

ועפי"ז נבא לביאור המדרש (אות ג) הה"ד שמע ישראל וגו'. דהנה רש"י ז"ל פירש (דברים ו ד) שמע ישראל ד' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות הוא עתיד להיות ד' אחד שנא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכו', ע"ש. וזאת כונת המדרש שמסמיכו לפ' ויקחו לי תרומה, כי סובר דמאת כל איש אתי לרבות הע"ר כפי' הזוה"ק, והוה קשה ליה הרי נאסרו לקחת מהם, כדכתי' קחו מאתכם ולא מהע''ר, וא"כ מה בצע במאמרו ית' ויקחו לי תרומה, וע"ז בא כמתרץ הה"ד שמע ישראל ה' אלקינו ד' אחד, דזה שאסור לקחת מהם הוא רק עתה, שאין האומות מאמינים בהשי"ת, ואין אמונת יחודו יתברך רק אצל ישראל קדושים המתייגעים בעבודת ה' ומתרחקים מן הרשעים בתכלית הריחוק ומי שנוטה קצת מדרך זה ומתחבר עם שורש פורה ראש ולענה הוא נופל מן האמונה, ולכן אסור לקחת מהם כדי שלא ימשכו אחריהם, אבל לעתיד כשיהיה ד' אחד ושמו אחד, וכל האומות יאמינו ביחודו יתברך וירצו להדבק בישראל, ויהיו גרים גרורים אם יזכו, אזי יקחו גם מהע"ר, ועל אותו זמן קאי ויקחו לי תרומה מאת כל איש.

ועתה יובנו לנו דברי המדרש (אות ד) דבר אל בני ישראל לשון פיוס, שהוצרכו לפייס את הע"ר שלא זכו לתת נדבתם לבנין המשכן. והיו ביניהם גם כאלה שנכספה נפשם לתת תרומה לה', וע"ז פייסום, ובמה פייסו אותם. ובא המדרש לפרש כי יבא זמן וגם הם יזכו לתת לבנין המקדש, ומתי יהיה זאת על כן אמר דברו על לב ירושלים, כשתיוושע ירושלים, ומקדש מלך עיר מלוכה תצא מתוך ההפכה, והבורא יתברך יחמול עליה וכל הקדושה תהיה בירושלים, אזי כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעי' ד) ויוכלו לקחת מהם נדבה למקדש העתיד.

עוד יש לישב דברי המדרש הנ"ל (אות ד) דבר אל בני ישראל לשון פיוס וכו' ויבוארו גם הדקדוקים בפסוק, (אות א ב) עפ"י מה שכ' רבינו בחיי שהפסוקים הראשונים בפ' תרומה אין המכוון בהם על ממון, אלא הכונה על פנימיות המשכן, שבנו פנימיות המשכן שלמעלה המכוון נגד המשכן שלמטה, וע"כ כתיב פעם שנית וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. כי שם מתחיל לצוות על נדבת הממון זהב כסף ונחשת וגו', וכונת אמרו ויקחו לי תרומה הוא שיקחו הכוחות הפנימיים וייחדו אותם למשכן, ועיין שם בדבריו הקדושים, ועפי"ז מובן אומרו אשר ידבנו לבו, כי מיירי מפנימיות הלב שינדב וימשיך לבו וכוחותיו הפנימיים ובזה יובן למה כתיב ויקחו, כי כל אחד מישראל צריך לקחת פנימיותו, ולא שייך ויתנו כי לא נתן אחד לחבירו, רק כ"א לקח והמשיך פנימיות עצמו, או אפשר לומר כי איש את רעהו עזרו ולאחיו יאמרו חזק, והמשיכו אחד את חבירו להעלות פנימיותו, לשאוב ולהוציא כוחות הקדושה שבקרבו, כדי שיחדיו יקימו את פנימיות המשכן שלמעלה, ועפ"י יתפרש דבר אל בני ישראל ויקחו כי כלל ישראל יחד יקחו פנימיות הקדושה שבתוכם, וז"ש רש"י לי לשמי, שדבר זה אין מכיר בו רק הבורא יתברך שכולו ענין פנימי, עוד איתא בספרים הקדושים דרמז בזה שיוציאו כל הניצוצות הקדושות ויעלו אותם לשרשם, וכמו שתרגם אונקלוס תרומה אפרשותא שצריכים להפרישם ולהגביהם.

והנה לכאורה יש להתבונן למה צוה הקב"ה קחו מאתכם למעט הע''ר, והרי אותם אשר עשו את העגל וזבחו לפניו ועבדוהו נידונו ונהרגו במיתת ב"ד כמבואר בקרא, ואף אותם שעבדוהו במחשבה גרידא איתא בגמ' (יומא ס"ו ע"ב) שנבדקו כסוטות, וא"כ אם נותרו עדיין מן הע"ר ע"כ היו מאותם שלא חטאו בעגל, וא"כ למה לא לקחו מהם נדבה למשכן, ובאמת באוה"ח הקדוש כתב כי כל הע"ר מתו אחר חטא העגל, שאפילו פטרון שקבלם הסכים על כלייתם, ולא היו לו פנים לבקש עליהם רחמים, כי גם על קבלתם נענש וכו' ע"כ. ויש להביא ראיה לדבריו, דהנה מעולם נתקשיתי כי בפרשת נחלת הארץ אין מוזכרים הע"ר כלל ולכאורה הרי היו רבים במספר מבני ישראל, ולמה לא נתנו להם ערים לשבת ואחוזת נחלה בתוך בני ישראל, וע"כ כדברי האה"ח הקדוש שמתו כולם בחטא העגל, אמנם מדברי הזה"ק הנ"ל לכאורה לא משמע כן. שאם מתו כולם למה הוצרך הכתוב להזהיר קחו מאתכם למעט הע"ר, ואפשר כי אין כונת האה"ח הק' לומר שמתו כולם מיד אחר מעשה העגל, אלא הכונה כי מיד אחר שחטאו בעגל נגזרה עליהם כליה במדבר, אמנם לא כלו בבת אחת, אלא במשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מתו כולם ולא נכנסו מהם לארץ. ותפלת משה הועילה על בני ישראל שלא יכלו במדבר, ובניהם ירשו את הארץ, ואילולא שחטאו אח"כ במרגלים היו כולם זוכים להכנס לארץ. עכ"פ עדיין צ"ב למה לא קבלו נדבת הע"ר לבנין המשכן, והרי החוטאים בעגל מתו כבר, ולמ"ש כי היו בני ישראל צריכים לנדב ולהמשיך פנימיותם ולהקים המשכן של מעלה המכוון כנגד המשכן שלמטה, מובן כי לא היו הע"ר במדרגה זו.

והנה הסכימו כל המפרשים, דכשעשו העגל לא היתה כונתם לע"ז אלא שביקשו להם מנהיג, ועי' ברמב"ן פ' תשא ובבעהתו"ס שם, אלא שהרמב"ן כתב שחומר החטא היה כי יצא מזה לשמצה בקמיהם, שדורות הבאים למדו מזה לע"ז. ולכאורה קשה להבין שכל חטאם היה שבקשו מנהיג, והרי כתיב מיד כשיצא העגל ויקומו לצחק, ודרשו חז"ל (שמות רבה פמ"ב) ג"ע ושפיכות דמים וע"ז (ומובא ברש"י ז"ל), ואם לא כוונו כלל לע"ז, איך נולדו מיד עבירות חמורות כאלו, ואף שבודאי לא היה ג"ע ושפ"ד ממש, דא"כ היו דנין עליה, ולא מצינו בקרא רק שדנו את העובדים לעגל, אלא חטאו בהרהורים ומחשבות, דקה מן הדקה, שנקרא בלשון חז"ל ג"ע ושפ"ד, וכדאיתא בגמ' (שבת נ"ה ע"ב) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה אלא הא כתיב אשר ישכבן את הנשים מתוך ששהו קיניהם וכו' מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום. עכ"פ צריך להבין כיון שהם ביקשו רק מנהיג במקום מרע"ה איך נהפכו כמו רגע וחטאו בעבירות אלו.

אכן בתרגום יונתן (שמות ל"ב י"ט) איתא וסטנא הוה בגויה מטפז ומשוור קדם עמא שהס"מ נכנס בתוך העגל ופיזז וכרכר לפניהם, ולפי"ז מובן שפיר כי הם באמת לא נתכוונו אלא למנהיג. אמנם כיון שהס"מ נכנס לתוך העגל שלקחו להם למנהיג נעשו נכנעים תחת הס"מ, וזה הביא מיד לכל העבירות החמורות, כי הס"מ הוא המסית לכל העבירות, וכיון שנמצאים תחת מנהיג שמקורו מן הס"מ נעשים עבדים לעובדיהם כמו שפי' רש"י ז"ל עה"פ (דברים ד) ועבדתם שם אלהים אחרים כתרגומו משאתם עבדים לעובדיהם כאילו אתם עבדים להם ע"כ. ואף שאנחנו נמצאים בגלות תחת ממשלת האומות אמנם כיון שאנחנו בגלות אשר גזר עלינו הבורא יתברך, ע"כ הוא משגיח עלינו שלא נאבד, וכמ"ש האלשיך הקדוש פ' תבא (פכ"ח ל"ה) כי בלכת ישראל בגלות לפי הטבע היו עדי אובד מהעולם הזה והעוה"ב לולי ה' היה לנו להצילנו ששלח שם עמנו שכינתו להנהיגנו כאמרם ז"ל (מגילה כ"ט ע"א) בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, אבל בדרך הטבע אם נמצאים תחת מנהיג שמקורו מן הסט"א נופלין בכל אלו העבירות, כי רק כשאנו בגלות שהוא גזירת המקום עלינו. אזי הוא משגיח עלינו לבל נמוט, אבל אם נועלים גאולה מעצמם נגד התורה זה רע ומר.

היוצא מזה הוא שעל ידי חטא העגל שנשתעבדו לס"מ, נכשלו בכל אלו העבירות. ואף שכל אלו שעבדו את העגל אפילו במחשבה נהרגו שבדקום כסוטות, מ"מ כל העבירות החמורות שנגרמו ע"י שנכנסו תחת רשות הס"מ נשארו, וזאת גרם להם שנהפכו כמו רגע, ואף שמקודם היו במדרגה עליונה שפסקה זוהמתן ולא שלט בהם מלאך המות, ירדו מיד ממדרגתם ויתנצלו את עדים, ואף ששבו בתשובה שלמה על חטאם, ועשו את המשכן לכפר עליהם לפני ה' והיו להם לבבות נשברות להבורא יתברך, שהרי היו עדה קדושה כל הדור ההוא שעמדו במעמד הנבחר, ויגעו עצמם במחשבות קדושות וטהורות, והקימו את המשכן בכוחות עליונים, אעפי"כ לא חזרו למדרגה הגדולה שזכו לה קודם החטא, והיה לבם נשבר בקרבם ונפשם מרה עליהם, בראותם את אשר עוללו למו, ומי יודע אימת יוכלו לחזור למצב ומעמד שהיו בו קודם החטא. ובאמת כמה קשה הדבר לחזר אל המצב הקודם, ובחינה זו שהיו בה ישראל במעמד הנבחר לא ישיגו אלא בעת הגאולה השלמה, אמנם מה שעושים תשובה ומתקנים עכשיו יהיה לעזר ולהועיל אל העתיד, כי כפי מדרגת התשובה שהאדם מגיע אליה עתה, יזכה להשיג מדרגה גבוהה לעתיד, ואף שהבטיחנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעי' י"א) שפיל לסיפא דקרא מה כתיב ביה כמים לים מכסיס, וביאר החת"ס ז"ל שהכוונה כי כמו מי הים שאף שמלמעלה נראה כאילו הם שוים, האמת אינו כן, כי יש מקומות בתחתיות הים שהם עמוקים ביותר ומקומות שאינם עמוקים, כמו כן אף שיתקיים הכתוב ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג), מ"מ לא תהי' בחינתם שוה, והכל לפי ערך מה שזכו לתקן, והעיקר צריכים לסייעתא דשמיא להיות מאלה שיזכו לזאת, ומי יודע מי נדחה ח"ו מרוב העוונות, דשום אדם אינו יודע באיזה מצב הוא, אלא השי"ת לבדו, כי א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב) וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פ"ג ה"ב) שפעמים שוקלת מצוה אחת נגד כמה עבירות וכן להיפך ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות נגד העוונות.

וזאת אפ"ל בכוונת המדרש דבר אל בני ישראל לשון פיוס, כי ידע הבוי"ת שאעפ"י שיבנו משכן במדבר ויראו השראת השכינה, יהיה כואב לבם על שלא זכו לחזור למדרגה שהיו בה קודם החטא וכמו שמצינו בבנין בית שני (עזרא ג) כי הזקנים אשר עדיין ראו את הבית הראשון, כשראו ביסוד בית שני, כתיב בוכים בקול גדול בזכרם גודל כבודו של הבית הראשון, ושאר העם שלא ראו את הבית הראשון הריעו תרועת שמחה וגבר קול הבוכים על תרועת השמחה, וכן בני ישראל שעמדו במעמד הנבחר, ופסקה זוהמתן כמו קודם חטא אדה"ר, אף שראו השראת השכינה במשכן, בכל זאת נשבר לבם בקרבם בזכרם כל מחמדיהם אשר היו להם בימי קדם, וע"כ הוצרך הקב"ה לפייסם, שכל היגיעה והעבודה שמיגעים עצמם להשי"ת בעבודת המשכן, תהיה לתועלת לעתיד כשתתנחם ירושלים ויחזרו למדרגתם הרמה, ועוד יעלו למדרגות רמות יותר. ובאמת כן הוא בזמן זה אצל כל אדם שהוא יהודי דאלו שאין מבקשים יהדות הרי אין יודעים ואין מבינים כלום ומגששים כעוורים באפילה אבל מי שרוצה להיות יהודי, וחלילה פגם ומתחיל להתבונן עד כמה שנתרחק מהשכינה הקדושה, ואיזה חלוק גדול הוא בין המצב שהיה בו לפני החטא, למצב שהוא בו עתה שנתרחק, וכדאיתא בזוה"ק שע"י החטא הידוע אין זוכין לקבל אפי שכינתא. ואפילו אם עושים תשובה ומתקנים, אף עפי"כ רחוק מאד לחזור למצב הראשון, ובפרט דאיתא בזוה"ק (ח"א רי"ט ע"ב) דאין מועיל תשובה ע"ז, אבל באמת איתא דאין לך דבר העומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ועכ"פ התשובה קשה היא מאד, ובפרט שאין עושים תשובה שלמה, אבל גם כשהבורא כל העולמים עוזר עכ"פ בהרהורי תשובה ובקצת ניצוץ וגם אם מתכוננים ומקבלים על עצמם עול מלכות שמים, עכ"ז יכול להיות לבו נשבר בקרבו, ויכול ליפול חלילה ליאוש שלא לעשות גם זה.

אכן יתבונן האדם שכל תנועה של תשובה אין לשער גודל התועלת שלה, הגם שלא פעל על אתר ולא תיקן עדיין, אבל מכל תנועה של תשובה שעשה תצא לו תועלת בזמן מן הזמנים, אף שלא חזר למדרגה הקודמת, וכמו שהיה בבני ישראל שאף שלא הועילה תשובתם בשלימות, לחזור למדרגה שהיו בה במעמד הנבחר, אף על פי כן פעלו עד כדי כך שהניח הקב"ה את המלאכים והשרה שכינתו ביניהם, כדכתיב כי היום ה' נראה אליכם, (ויקרא ט) ואפילו אם אין משיגים לזה, על כל פנים כל מה שמתקנים אין להשיג ולשער גודל התועלת, ובפרט שאנו מקוין שיגיע הזמן שנזכה לעשות תשובה שלמה, והבורא כל העולמים יעזור שנזכה בקרוב לישועה השלימה. ומי שיזכה לזה ודאי יעשה תשובה שלימה, ממילא יהיה לתועלת כל תנועה של תשובה שעשו בזמנים הקשים בימי הנסיון. וכמה גדולה תהיה החרטה על שאבדו הזמן בחנם, ואפילו תנועה קטנה של תשובה חשובה מאד לפני הבורא לגודל הנסיונות, ועתה הוא העת והעונה שאמר עליו הכתוב (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך. וכדמפרש להאי קרא בירושלמי (סוף מסכת ברכות) תניא רשב"י אומר אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה עמוד והתחזק ה ואתה מקבל שכר כולם מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה', ע"כ. ועתה הוא הזמן לעשות לה' הכי היה עוד דור כזה שהפירו תורת ה' כל כך, בכל מיני עבירות, ובזמן כזה מבקש הבורא כל העולמים תנועה אמיתית של תשובה אצל כל יהודי, וחשובה היא למאוד לפניו. וכדאיתא בספה"ק משל למלך שהיה בשביה, גולה ומטולטל מביתו ומהיכלו, והיה שם איש אחד שהכניס את המלך לביתו וקירבו בסבר פנים יפות, וכאשר חזר המלך למלכותו זכר את חסד האיש ההוא ואת טובו לעולם ושלח אחריו שלוחים לחפשו, וכגמולו שלם לו, וכולם משבחים ומפארים אותו וקראו לפניו זה האיש אשר קירב את המלך בהיותו בשביה, כי כאשר המלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות, אין חשיבות ורבותא גדולה כ"כ שיראים ממנו, כי הודו והדרו מטיל אימתה ופחד על כל סביביו, ואף אי אפשר לזכות לקרב את המלך בביתו, כי המלך שוכן במכונו והיכלו כבוד אומר כולו. והנמשל הוא כי בהיות ישראל שרויים על אדמתם, ועיר האלקים על תלה בנויה, וההיכל בתפארתו, וכבוד השכינה היה מלא את כל העולם, לא היתה חשיבות גדולה כ"כ במי שקירב עצמו אל השכינה הקדושה, כי עין בעין ראו כבוד השכינה הקדושה, אבל לא כן היום שחרבה עירנו ושמם מקדשנו וניטל כבוד השכינה מבית חיינו ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר ושכינתא בגלותא ובשביה, וכלם לדרכם פנו שנתרחקו מדרך ה' ובחרו בכל אשר שנא ה', אזי הוא חשיבות גדולה לקרב את המלך בהיותו בשביה, ומי שמקרב עצמו אל המלך בהיותו בשביה ומכניסו בביתו במה שמייחד מחשבותיו לבורא כל העולמים ואינו מאבד הזמן בחנם, מה טוב יהיה לו כאשר יחזור המלך להיכלו ווכריזו לפניו זה האיש קירב את המלך בהיותו בשביה, אבל אוי חלילה לאלו שיוכלו לומר עליהם שכשהיה המלך בשבי לא קירבו את המלך, אלא אדרבה עשו יד אחת עם שבאי המלך, וסייעו לכל המסיתים והמדיחים והלכו נגד רצון הבורא, אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה.

עוד יש לומר בדברי המדרש הנ"ל (אות ג) הה"ד שמע ישראל וגו' דהנה כלל ישראל קרויים תרומה, כדאיתא במד"ר (שמות טו ו) א"ר שמעון גדולה חבתן של ישראל שנגלה הקב"ה עליהם במקום ע"ז ובמקום טנופת ובמקום טומאה כדי לגאלם משל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות אמר מה אעשה לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר מוטב לי לטמא את עצמי פ"א וחוזר ומטהר ולא לאבד את תרומתי כך ישראל הן תרומתו של הקב"ה שנא' (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה והיו בין הקברות וכו' אמר הקב"ה וכו' להניחן אי אפשר מוטב לירד ולהצילן שנא' וגו', עכ"ל. ומה"ט כתב הפרשת דרכים שהאומות לוקין ומשלמין על מה שהצרו לישראל, אף דקי"ל אין לוקה ומשלם (כתובות ל"ב ע"א) מ"מ ישראל דין הקדש יש להם, ובקודש קיי"ל לוקה ומשלם, והנה להציל את בני ישראל יכול רק הבורא לבדו, כדאיתא במדרש ילקוט (בא רמז קצ"ט) ועברתי בארץ מצרים בלילה ההוא אני ולא מלאך אני ולא שליח וכו', ובפרט בגאולה העתידה שתהיה ע"י הקב"ה בעצמו, כדאיתא במדרש תנחומא (פ' אחרי י"ב ע"ש) אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים בידי אדם במצרים ע"י משה ואהרן וכו', אבל לעתיד אני בעצמי גואל אתכם וכו' עכ"ל.

וזאת י"ל בכוונת המדרש ויקחו לי תרומה, היינו שיקחו ויצולו את כלל ישראל הנקראים תרומה, וזה יעשה הקב"ה בעצמו, וקשה הלא כהן הוא ואיך יטמא עצמו להציל את בני ישראל המפוזרים במקומות הטמאים, וע"ז בא כמשיב הה"ד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ורק הוא יכול להצילנו, וע"כ הוא ירד בעצמו למקומות הטומאה ויצילנו, כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם (ויקרא ט"ז).

עכ"פ ויקחו לי תרומה קאי על הכלל ישראל, וכמ"ש לעיל בשם רבינו בחיי דקאי על פנימיות המשכן שיקימו אותו בני ישראל, ובמה מקימים פנימיות המשכן ע"י שמקרבין עצמם להשי"ת, וזה מרומז באמרו ויקחו לי תרומה פירש"י לשמי שייחדו שמו הגדול, מאת כל איש אשר ידבנו לבו ממי שלבו עדיין כוסף להתקרב להשי"ת, אבל כשרואין את עצמן בשפלות הגדולה שנמצאים בה, ומתנסים בנסיונות המרים, שעוברים וחולפים השבועות והימים ועדיין לא הטיבו דרכיהם, רק נעשים בכל פעם יותר גרועים, ואין רואים ואין שומעים, אזי ח"ו חושבים את עצמם לאבודים ובאים לידי יאוש, אבל הרי הבוכ"ע הבטיח לנו שהסוף יהיה שניוושע. ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ולזאת כשאמר ויקחו לי תרומה דהיינו שיתקרבו בני ישראל לאביהם שבשמים, וראו ישראל כובד הענין וגודל הנסיונות האורבים לנפשם, נפל לבם בקרבם, הוצרך הקב"ה לפייסם שכמו שעשו משכן להשראת השכינה, כן יכול כל יהודי לעשות בלבו מקום להשראת השכינה, כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהבוכ"ע מבקש מקום השראת השכינה, בתוך כל יהודי, כי כל יהודי יש בו ניצוץ הקדוש ופנימיות, וע"י שיכין עצמו ימצא מין את מינו וניעור.

עוד יש לומר שהוצרך לפייסם דאיתא במד"ר (שמות פל"ה ו) ועשית את הקרשים למשכן וכו' מהו למשכן א"ר הושעיא ע"ש שהוא עומד למשכן שאם נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה יהא מתמשכן עליהם, אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהם אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק א' וממשכנו בעדם ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם עכ"ל ולזה כשהתחיל לצות להם ענין המשכן, ושמעו שעתידים ליקח מהם את הצדיקים למשכון, הוצרך לפייסם, ובעוה"ר אנו מכוסין כ"כ בגודל החשכות והסתרת פנים שהבוכ"ע לקח מאתנו את כל כוחות הקדושה, שבזמן שביהמ"ק היה קיים היה כח הקדושה גדול והיה נראה בעליל השראת השכינה בקרב ישראל כגון הא דאיתא בזוה"ק פ' אחרי (נ"ט ע"א) עה"פ והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה שהיו ג"פ ביום ניסים גלוים בכנפי הכרובים, שהיו פורסין כנפיהם על הכפורת וחוזרים ומקמטים אותם. וגם אחר החרבן שנעשה חשכות בעולם אבל היו התנאים והאמוראים והצדיקים שבכל דור ודור שהאירו בקדושתם אופל הגלות אבל בעוונותינו הרבים נשארנו בדור שפל כזה שלקחו מאתנו את כל הצדיקים הקודמים, מורי הדרך האמיתיים, ולקחו מאתנו כ"כ משכונות ונתקיים הקרא ועשית קרשים למשכן למשכון, ולכן מסיים הפ' עצי שטים עומדים דחז"ל דרשו (סוכה מ"ה ע"ב) שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל עומדים לעד ולעולמי עולמים, ולזה כשרמז להם הענין שימשכנו אותם ניחמם שאעפ"כ יהיו עומדים, שיהיו קיימים לעד. וזהו שניחמם הקב"ה כשרמז להם שיקחו צדיקים למשכון, פייסם דברו על לב ירושלים, כי כשתתנחם ירושלים אזי יוושע גם כלל ישראל, ולא יוסיפו לקחת משכונות מכלל ישראל. ובעוה"ר משכנו את כל צדיקי הדור שהיו בדור הקודם, ונשאר דור ערום ויחף, ואלו הם חבלי משיח הקשים ביותר, והחשכות הנוראה בעיקבתא דמשיחא. והבוכ"ע יעזור שמעתה נעבדו ונתקרב לפניו ונוושע שימחלו עוונותינו ואנחנו אלה פה היום כלנו חיים נזכה לראות בישועת כל ישראל ויתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעי' ס"ו) והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני וגו', כי אנו עומדים היום בשבת ר"ח אדר, ונזכה שתהיה הישועה בזה השבת ובר"ח זה והשי"ת יעזור שיתקיים בנו שמחנו כימות עניתנו, שיראה את הלבבות הנשברים של בני ישראל, ונמיכות הרוח וגודל השפלות, שאין אנו יכולים להרים ראשינו כלל, ונראים כאובדי עצות בעוה"ר, והשי"ת יעזור שישמח כבר לבבות בני ישראל, כי אנו נכנסים עתה לחדשי השמחה אדר א' ואדר ב' ונסמוך גאולה לגאולה שלא יעברו שלשת החדשים ויהיו כבר ימי הישועה, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ובשמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה

שלמות הלב בנתינת התרומה למשכן

באופן אחר יש ליישב מה שקשה על דברי הזה"ק שפי' מאת כל איש לרבות הע"ר, והרי לא נתקיים דבור זה, שהרי מיד אחר מעשה העגל נצטוו קחו מאתכם. ויתיישב גם המדרש הנ"ל (אות ד) דבר אל בני ישראל לשון פיוס.

ב) פירש"י ז"ל ויקחו לי תרומה, הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה, וצ"ב מה משמיענו בזה דודאי מה שנותנים למשכן מפרישים משאר הממון.

ג) אשר ידבנו לבו צ"ב, דודאי אינו נותן רק מי שלבו נדבו.

ד) במדרש תנחומא (סי' ג) ויקחו לי תרומה זש"ה (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. וצ"ב שייכות פסוק זה לכאן, ואף שמדבר כאן באהבת הקב"ה לישראל והשראת שכינה בתוכנו, מ"מ ישנם הרבה פסוקים בתורה על אהבת הקב"ה לעמו ישראל, ולמה הסמיכו המדרש דוקא להכא.

ה) במדרש הובא בעקידת יצחק הה"ד (שה"ש ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, מים רבים אלו אומות העולם שנא' (ישעי' י"ז) כהמות מים יהמיון, לא יוכלו לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אבל בני יעשו משכן ואשכון בתוכם. וקשה ג"כ כנ"ל למה צריך המדרש להשמיענו דוקא כאן כי אין יכולת ביד המון גוים לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, יותר מבשאר מצות התורה, ועוד יש להבין במה רוצים אוה"ע להפר את האהבה שבין ישראל להקב"ה וכי חפצים הם בקיום התורה, והלא החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה,

והנראה לפרש הענין בדרך פשוט דלכאורה יש לדייק מדוע כתיב אשר ידבנו לבו דהול"ל לבבו וכמו שפירש"י ז"ל פרשת וירא עה"פ וסעדו לבכם, לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם מכאן שאין יצה"ר שולט במלאכים, וא"כ בבני אדם ששולט יצה"ר הוי ליה לכתוב לבבכם. ואפ"ל דהנה איתא במדרש פליאה (הובא ביש"מ) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע נעקר יצה"ר מלבם ע"כ. והנה הקב"ה כשצוה לישראל לתת תרומתם לבנין המשכן רצה שתהיה הנתינה בלב שלם בלי שום תערובת היצה"ר, אולם ידע שעתידים לעשות את העגל ויחזור היצה"ר לשלוט בהם, ע"כ צוה שיפרישו נדבתם מיד במתן תורה כשנעקר היצה"ר מלבם, כי אז היתה ההפרשה בלב שלם, אבל לא נתנו עדיין הנדבה למשכן, כי את המשכן התחילו להקים אחר חטא העגל, אלא הפרישו את הנדבה משאר הממון, והכינו אותה לעת הצורך לתת תרומת ה', ואף שבעת הנתינה כבר לא היה לבם שלם, שחזר להם היצה"ר, מ"מ כיון שההפרשה היתה בשעה שנעקר היצה"ר מלבם והיתה כונתם שלמה ורצויה, זה גרר אחריו שגם הנתינה נתקבלה ברצון, כי הכל בתר רישא גריר, ולזאת כתיב ויקחו ולא ויתנו. כי עדיין לא נצטוו לתת את הנדבה למשכן, אלא הציווי היה להפרישה בעת לבם שלם מכל סיג ופגם, וז"ש רש"י יפרישו מממונם, שלא יתנוהו עדיין לבנין המשכן אלא ופרישוהו משאר הממון, ובזאת מובנים דברי התרגום שפי' ויקחו ויסבון, שהוא לשון לקיחה ולא לשון נתינה, כי באמת לא נצטוו עדיין על הנתינה, כי אם ויסבון שיפרישו ממון. ובזה אתי שפיר מאי דכתיב ידבנו לבו ולא כתיב לבבו, כי הציווי היה בעת שהיה להם לב אחד דייקא כמלאכים שנעקר היצר הרע מלבם, ואתי שפיר התנדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ונעקר היצר הרע מלבם מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, שיפרישו מממונם בעת לבם שלם בלי תערובת יצה"ר, וז"ש רש"י לי לשמי, כי אז היה לבם זך ונקי, ונתנו לשמו יתברך בלי פניות.

והשתא מיושבים דברי הזה"ק, ולא שב דבורו יתברך ריקם כי גם הע"ר קיימו מצות הפרשה, שהרי נצטוו על ההפרשה בעת שנעקר יצה"ר מלבם, וגם הע"ר עמדו רגליהם על הר סיני בקבלת התורה, ושמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, ונסתלק מהם יצה"ר, על כן צוה הקב"ה מאת כל איש לרבות הע"ר, אמנם לכלל נתינה לא הגיעו. כיון שהנתינה היתה אחר מעשה העגל שחזרו לקלקלתם, וראו כמה הזיקה ההתחברות עמהם, ע"כ נצטוו קחו מאתכם למעט הע''ר ויתכן שקיימו הע"ר גם מצות נתינה, אבל לא לקחו מממונם למשכן, אלא לדברים שקדושתם פחותה כגון ביהמ"ד וכדומה. (ועי' בדברנו להלן פ' פקודי באורך).

ועתה נבא לבאר המדרש תנחומא (אות ד) זש"ה הלא אח עשו ליעקב וגו', עפ"י מה שכ' ק"ז ביש"מ פ' תולדות שנתגלה לו בחלום דלכאורה מה הרבותא בצדקת יעקב אבינו וברשעת עשו, והלא מבטן אמם זה היה מפרכס כשעברה על פתח ביהמ"ד, וזה מפרכס על פתחי ע"ז, וא"כ לכאורה היו משוללי הבחירה כמעט, אך עיקר פעולת הבחירה היה ע"י שהיו תאומים בבטן אמם, והיתה להם התערבות, א"כ עשו בנטותו לרע בחשק נמרץ מושך יעקב עמו, וההפך ביעקב, וא"כ היה די בהתחזקות הבחירה בכל א' שכל אחד עמד בשלו, ועפי"ז פירש הוא ז"ל בחלומו הכ' (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה' ובאה הקושיא ואמרתם במה אהבתנו, דהלא עיקר אהבתינו נצמח מאהבתו יתברך את האבות הקדושים וכו', רק אב זקן יעקב אבינו גרם אהבה לישראל, ומה הרבותא שהיה צדיק והלא נולד בטבע טוב, וע"ז מתרץ הלא אח עשו ליעקב והיה להם השתתפות, ואעפ"כ זה פירש לתומו וזה לרשעו, ע"כ ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי עכת"ד.

וזאת אפ"ל בכונת המדרש שמסמיך פ' זה לכאן, כי בא לפרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש דמרבה הע"ר, שגם הם יפרישו מממונם לתת תרומת ה' כנ"ל, ולמה לכלל נתינה לא באו, וההסבר ע"ז הוא כי מצות הפרשה קיים כ"א בביתו, ולא באה להם התחברות עמהם, לכן נצטוו גם הע"ר עליה, אבל כשבאו לכלל נתינה, לא הותר לקחת מהם, כי זה מביא להתחברות עמהם, אם היו נותנים נדבתם יחד עם כלל ישראל, והתחברות עמהם מזיק מאד, כי אפילו כשהע''ר היו חוץ לעננים, ולא היו ביחד עם כלל ישראל, אעפ"כ כיון שקבלו את התורה יחד הזיקה התערבות זו, והיה מה שהיה, וזה שמביא המדרש הלא אח עשו ליעקב, שכל הרבותא בצדקת יעקב איש תם הוא כי היה בהתחברות עם עשו, ואעפ"כ הלך בתומו, מזאת רואים מה גדול נסיון ההתחברות, וע"כ כתיב מאת כל איש רק אצל ההפרשה, אבל בנתינה קחו מאתכם למעט העיר כדברי הזה"ק.

ויש לפרש הפ' הנ"ל באופן אחר קצת. דהנה יש לדקדק דפתח בישראל משא דבר ד' אל ישראל וגו', וסיים ביעקב דכתיב הלא אח עשו ליעקב, ואפ"ל עפ"י דברי הדגל מחנה אפרים פ' וישלח עה"כ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, דהנה איתא במדרש (תנחומא צו ב') כי לעתיד יתעטף עשו בטליתו כזקן וישב אצל יעקב וכו' וי"ל דהוא על דורינו שנתרבה השקר, ויש שרואים שהצדיקים לובשים טלית בערב שבת במנחה, ועושים כמותם, וזהו הצילני נא מיד אחי אפילו שהוא לבוש כמוך, אעפי"כ הוא עשו, עכדה"ק. ובזה אפ"ל דברי הפסוק במה אהבתנו. דהקושיא הוא כמ"ש היש"מ ז"ל שהרי יעקב נולד בטבעו נוטה לטוב, וע"ז תירץ הלא אח עשו ליעקב כי עיקר הנסיון הוא מאנשים כאלה המתנהגים כמו הצדיקים, כמו שיעשה עשו לעתיד, ומאלה קשה מאד להזהר, כי אין תוכם כברם ובחובם עמון ארבם, יארבו לחטוף עני למשכו ברשתם אשר טמנו, ואין מבין, כי פושטים טלפיהם לאמר ראו כי כשר אני, וע"כ ואוהב את יעקב כי נסיון גדול הוא להשמר מהם.

ולבאר המדרש הה"ד מים רבים וגו' (אות ה) נראה לומר, דהנה כששמעו אומות העולם אשר צוה הקב"ה ויקחו לי תרומה מאת כל איש, שמשמעו אפי' מן הערב רב חשבו בלבם שיעלה בידם להפיק זממם ולבטל את ישראל מבנין המשכן, ע"י שיתנו הערב רב נדבתם למשכן, ולאומות העולם היתה עדיין השפעה על הע"ר, כי הערב רב עדיין יש להם אחיזה בשרשם, ומזיקים לכלל ישראל, ומשום כך אמרו חז"ל (קידושין ע' ע"ב) קשים גרים לישראל כספחת, וע"י השפעתם המזיקה על הע''ר יסובבו לבטל בנין המשכן, שהרי משום כך אסור לקחת נדבה למשכן מן העכו"ם, כדאי' בגמ' (ע"ז כ"ג ע"ב) תני שילא מ"ט דר"א (דסבר שאין פרה אדומה ניקחת מן העכו"ם) דאמר קרא דבר אל בני ישראל ויקחו וגו' בני ישראל יקחו ואין עכו"ם יקחו אלא מעתה ויקחו לי תרומה ה"נ דבני ישראל יקחו ואין עכו"ם יקחו וכו', ע"ש שמסקנת הגמ' שאסור לקחת מהם תרומה לבנין המשכן.

וכן מצאנו בבנין בית שני (עזרא ד) שרצו אומות העולם לסייע ולהשתתף בבנין בית המקדש, אמרו להם ישראל לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו, כי דבר פשוט היה להם שאין להשתתף עם העכו"ם בבנין המקדש, כי ע"י השותפות עמהם יבאו לבטל בנין המקדש, וזה שהביא המדרש הפ' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, כי אבד סברם ובטל סיכוים של אוה"ע, החורשים מחשבות און על כלל ישראל לבטלם מבנין המשכן, שהרי בני יעשו משכן ולא הערב רב כי אין להם חלק ונחלה בבנין המשכן, והאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים בתוקפה עומדת.

תורה

אהבת ה' לישראל בגלות וגאולה

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל הה"ד מים רבים וגו' (אות ה') דהנה איתא במדרש תנחומא פ' תרומה (ז') עה"פ וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת זהב כנגד בבל שנא' וגו' (דניאל ב) אנת הוא ראשה די דהבא כסף כנגד מלכות מדי דכתיב (אסתר ג) ועשרת אלפים ככר כסף נחשת כנגד מלכות יון וכו' ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנא' (בראשית כ"ו) ויצא הראשון אדמוני אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואים ארבע מלכיות מתגאות ובאות עליכם אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד מה כתיב אחריו שמן למאור זה מלך המשיח שנא' (תהלים קל"ב) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, עכ"ל. והקשה בכלי יקר על דברי המדרש תנחומא שהוציא המקרא מפשוטו ופתרו על ארבע מלכיות, ותירץ כי גם בעל המדרש סובר שהכל כפשוטו וכו', אלא שדעתו לפרש על מה זה הראה הקב"ה לנבוכדנצר הרשע כל ד' מלכיות וכי נמשלו לזהב כסף ונחשת וברזל וכי הרשע הגון שיודיעהו השי"ת כל זאת, אלא ודאי שכוונתו לתועלת ישראל שיש בידם זכיות אשר בכחם יוכלו עמוד נגד כל ד' מלכיות אלו. שלא יוכלו לכלות את ישראל, כי מלכות בבל נמשלה לזהב ויש לישראל מצות זהב התנופה שבזכותה ינצלו מהם וכן כסף כנגד מדי וכו' ובזכות עורות אלים מאדמים יתקיימו בגלות החל הזה תחת מלכות הרשעה עדי יבא שילה בזכות שמן למאור, עכת"ד.

והנה כששמעו בני ישראל ציווי הקב"ה וזאת התרומה וגו' שמעו גם כל הדרשות הנלמדות מן הכתובים והרמזים והתועליות היוצאים מהמצוה וכדאיתא בגמרא (שבת ס"ג ע"א) אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא לכל הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא עכ"ל. הרי שלמד תחלה את דרשות הפסוקים ואח"כ את הפשטות. וכתב התניא בהלכות ת"ת (בקונטרס אחרון ס"א) דמקרא פירושו עם הדרשות. ולכן כששמעו ישראל הציווי זהב וכסף ונחשת, שמעו גם מה סגולת מצוה זו ונודע להם שעתידים להיות בין האומות בארבע הגליות, וחרדה גדולה נפלה עליהם איך תוכל להתקיים כבשה אחת בין שבעים זאבים, לכן מביא המדרש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, שכל אלו הגליות לא יוכלו לכבות את האהבה הנצחית שבין ישראל לאביהם שבשמים. וזאת כונת המדרש דבר אל בני ישראל לשון פיוס, כי הוצרכו לפיוס על שראו את כובד הגלות העתיד לבא עליהם, ומהו פיוסם דברו על לב ירושלים, כי אין נחמה אחרת בגלות, רק נחמת ציון וירושלים. ואותה נחמה נאמרה אז לבני ישראל שלבסוף יהיה שמן למאור שיזרח אורו של מלך המשיח, ובזאת נתפייסו ונחמה אחרת אפס.

ובזה אפשר לפרש גם המדרש תנחומא זש"ה במה אהבתנו וגו' הלא אח עשו ליעקב, דהנה כתיב במדבר כ) כה אמר אחיך ישראל וגו', ופירש"י מה ראה להזכיר לו אחוה אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנא' לו כי גר יהיה זרעך ועל שנינו היה מוטל החוב לפרעו וגו' לפיכך פירש אביכם מעל אבינו וכו' מפני השט"ח המוטל עליהם והטילו על יעקב ע"כ. וזה ג"כ הפיוס לבני ישראל כי כשיבא מלך המשיח ויתקיים (ירמי' מ"ו כ"ח) כי אעשה כלה בכל הגוים, לא יהיה להם שום תרעומת, שהרי הם לא פרעו השט"ח אלא ישראל, ויראו הכל כי הגליות והשעבוד היו לטובת ישראל ולזה מסמיכו המדרש לכאן כי צרת הגליות המרומז בפ' זהב וכסף ונחשת וגו' הוא הכל אהבת הקב"ה לישראל, והסוף יהיה כשתבוא הגאולה השלמה יראו ישראל כל הטובות של אלו הגלות והצרות שסבלו, וזהו ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, שהכל הוא מחמת אהבה, כי אע"פ שאח עשו ליעקב אעפי"כ שנאתי את עשו ואת יעקב אהבתי ואת אשר יאהב ה' יוכיח. והבוכ"ע יעזור שנזכה לראות במהרה בימי אדר וניסן ימי הגאולה, ונזכה לראות הישועה השלמה בקדושה ובטהרה, שהבוכ"ע יאיר עיני ישראל, ונזכה לראות פני משיח צדקינו מתוך נחת ושמחה, ונזכה לעשות רצון הבוי"ת, ונעמוד בנסיונות הכבדים של הדור האחרון והחשכות הגדול בעיקבתא דמשיחא, ונזכה לישועה השלמה ונגלה כבוד ה' ונזכה לראות בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

תורה

ביאור ענין ויקחו לי תרומה בכתבי האר"י והזוה"ק

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. דקדקו המפרשים, למה כתיב ויקחו, ולא כתיב ויתנו.

ב) רש"י פירש ויקחו לי לשמי, וצ"ב.

ג) בתנא דבי אליהו, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, וצ"ב.

ד) בירושלמי שקלים (פ"א ה"א) איתא, ר' יהודה בן פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת, (איך אפשר לקרוא פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה) לטובה כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם וגו'. (לנדבת המשכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב ובמעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם) וכו'. ע"ש. ויש להבין הלשון ולא נבעת מהו הבעיתה והרעדה.

ה) בזוה"ק (ח"ב דף קצ"ה) איתא, שפרשת ויקחו לי תרומה נאמרה קודם חטא העגל, וע"כ כתיב מאת כל איש אפי' מע"ר, משא"כ בפרשת ויקהל שנאמרה אחר חטא העגל, כתיב קחו מאתכם למעט את הע''ר וקשה דנראה ח"ו כשינוי רצון לפניו יתברך.

ו) ותו קשה דלכאורה יש סתירה בדברי הזוה"ק עצמו, שכ' (ח"ב קכ"ח ע"א) עה"פ מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וז"ל מההוא דאיקרי איש, דאתגבר על יצריה, וכל מאן דאתגבר על יצריה איקרי איש וכו', מאי אשר ידבנו לבו, אלא דיתרעי ביה קב"ה, כד"א לך אמר לבי צור לבבי וכו', אוף הכי אשר ידבנו לבו מניה תקחו את תרומתי וכו', ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה, כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' עיי"ש באריכות. מבואר מזה שהזוה"ק סובר, דכל איש אשר ידבנו לבו, לא קאי על הע"ר, שהרי אפי' מבני ישראל לא לקחו לנדבת המשכן, אלא מאותם ששכינה שרויה עליהם. ושמה משכנה בתוכם, המה נתנו חלקם לבנין המשכן, וכ"ש שלא לקחו מהע"ר, כי ודאי שאין בהם גם אחד, שהגיע למדרגה רמה של השראת השכינה, וזה סותר לדברי עצמו, שפי' מאת כל איש אפי' העיר.

ונראה ליישב דברי הזוה"ק שלא יסתרו אהדדי דבאמת היתה כונת השי"ת: באמרו מאת כל איש, לקחת רק ממי שיש עליו השראת השכינה, ואם המצא ימצא בין הערב רב, איש אשר רוח בו, ושכינה שורה עליו, נתון יתן להקמת המשכן. וזאת כונת הזוה"ק המפרש מאת ''כל איש'' אפי' הערב רב, היינו אם ימצא ביניהם איש שהשכינה שורה עליו. אבל האמת הוא, שלפניו יתברך היה גלוי וידוע, שבל יראה ובל ימצא בין הערב רב, איש די רוח יתירא ביה, ורודף לדעת את ד' בכל נפשו ומאודו, רק שלא חפץ השי"ת לגלות זאת בפירוש, כי דרכו לרחם על בריותיו, ואינו רוצה לגלות החוטאים, כמו דאיתא בגמ' (סנהדרין י"א ע"א), במעשה עכן. כשאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל (יהושע ז) אמר יהושע, רבש"ע מי חטא, א"ל וכי דילטור אני, לך והטל גורלות, לכן סתם הקב"ה דבריו, באמרו מאת כל איש, ולא גילה במפורש שכוונתו למעט העיר, וטמנו ברמ"ז באומרו אשר ידבנו לבו, כפי' הזוה"ק שהשכינה שורה עליו ומי האיש החכם ויבין זאת, שממילא נתמעטו הע"ר, שאין בהם גם אחד שהגיע למדרגה זו.

אכן בחטא העגל נתגלתה חרפתם בקהל רב, שהם אשר היו לבני ישראל לפוקה ולמכשול למסר מעל בד' על דבר העגל, וידוע מאמרם ז"ל, (בבא בתרא ל"ט ע"א) כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מיד צוה השי"ת קחו מאתכם תרומה לד' ולא מהע"ר, ונראה בעליל כי בציוויו יתברך מאת כל איש. היתה כונתו למעט את הערב רב ולא היה שינוי רצון לפניו יתברך.

המורם מדברי הזוה"ק הוא. שלא לקחו להקמת המשכן. אלא ממי שהתגבר על יצרו, ורודף אחרי הקב"ה בכל נפשו ומאודו, וזכה להשראת השכינה, כדי שתהיה הנתינה בלב שלם ונפש חפיצה ובכונה רצויה, בלתי לד' לבדו, בלי מחשבת פיגול כלל. והגם שבשאר מצוות אמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. נדבת המשכן שאני, שהמשכן נבנה בשביל הקב"ה, שידור בתוכנו כמבואר במדרש רבה (ר"פ זו) משל לבת מלך וכו' כך אמר הקב"ה בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, לכן צ"ל נקי מכל סיג ופגם. רק מיוחד לשמו יתברך בלי מחשבת שלא לשמה כלל. משא"כ שאר מצוות, שהאדם עושה לתועלת עצמו, יעסוק בהם אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, וזאת כונת רש"י ז"ל, לי לשמי, שיקחו נדבת המשכן רק מאלו שכונתם לשמו יתברך בלי פנייה כלל.

ובזאת תתבאר כונת הכתוב, ויקחו לי תרומה, ולא כתיב ויתנו, כי אם תתן תורת כל אחד בידו שישער בנפשו אם ראוי הוא לתת נדבת ד' או לא, יפוק מניה חורבא כי יבאו בתוכם גם אנשים אשר אין השכינה שורה עליהם מחמת גודל השתוקקותם לתת תרומת ד', לכפר על נפשם מעון העגל, או כדי שלא תשיגם בושה וכלמה, כי עליה ירמזון דין הוא שלא התגבר על יצרו כאיש, ולא זכה לאור באור פני מלך חיים. וגם לאידך גיסא יש לחוש, כי הצדיקים אשר זכו להשראת השכינה ימנעו לתת נדבת ד', כי לא יחזיקו את עצמם ראוים לתת לנדבת המשכן, כי במקום גדולתם שם אתה מוצא ענותנותם, וכדאיתא בילקוט פ' מטות עה"פ וימסרו מאלפי ישראל, אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה, הרי שהצדיקים לא רצו לילך בעצמם מגודל הענוה אשר בקרבם, וכמו כן יש לחוש בנדבת המשכן, על כן צוה השי"ת ויקחו לי תרומה, לא שהנותנים יבחינו בעצמם אם הם ראוים ליתן, אלא שימנו לוקחים. והם יבחינו מי הגיע למדרגה של השראת השכינה וראוי ליתן.

אמנם תנאי יש בדבר, אימתי יזכו הלוקחים להבחין מי הוא האיש אשר זכה לחזות בנועם ד' ואור השכינה נגה עליו. אם תהיה כונתם בלקיחה לשמה, בלי שום תערובות מחשבה זרה ופניה כל שהיא, כי אם תתערב בלקיחה מחשבת פסול, לא יוכלו להבחין בין עובד אלקים באמת שזכה להשראת השכינה ללא עבדו, כי הם משוחדים מאותה פניה ומחשבה זרה, ומקרא מלא כתיב כי השוחד יעור עיני חכמים לכן הזהיר הקב"ה ויקחו לי, פירש"י לשמי, שכונת הלוקחים תהיה זכה וברורה לשמו יתברך.

והנה הזמן המוכשר ביותר לישראל להיות בכונה טהורה, בלי פיתוי היצה"ר, היה מיד אחר מ"ת, כדאיתא במדרש (הובא בישמח משה) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע נעקר יצה"ר מלבם, וע"כ היתה אז שעת הכושר לתת לנדבת המשכן, שהיו במדרגה רמה, ונתנו לשם שמים בלי פניות. וזאת כונת התדב"א, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ונעקר היצה"ר מלבם, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כי עתה הזמן המוכשר לתת לשם שמים.

ועל פי האמור נבין דברי הירושלמי (אות ד') דלכאורה משמע מפשטות לשון הירושלמי, שהפחד והרעדה הוא שבמעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם ולא היה בהם גם אחד שנמנע מלתת, ובנדבת המשכן כתיב כל נדיב לב. שלא נתנו רק הנדיבים בעם, ושאר העם קפצו את ידם ולא רצו לתת לבנין בית אלקינו. ובאמת מדברי הזה"ק נראה, שלא רצו לקחת רק מאנשים אשר נדב לבם אותם, והתגברו על יצרם, אבל לא מפשוטי עם שלא זכו למדרגה זו, אבל בודאי לא נמצא בקרב כל ישראל גם אחד, שלא רצה לתת לנדבת המשכן, כי מי האיש אשר לא יחוס על נפשו לתת תרומת ד' לכפר על נפשו מחטא העגל, וכמו שאמרו ז"ל (ערכין כ"א ע"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם כיון דלכפרה הן באין יביאו בעצמם כפרתם, כי ניחא ליה לאינש דניהוי ליה כפרה.

אלא נראה לפרש כוונת הירושלמי, שמחטא העגל נקח מוסר השכל, איך שצריך האדם להזהר, שלא יכשל בחטא, דבחטא העגל נכשלו כולם, כמ"ש ויתפרקו כל העם, ובבנין המשכן המכפר על חטא זה, לא זכו כולם שיהיה להם חלק בבנינו, כי השי"ת צוה שלא יקחו רק מאותם שיש עליהם השראת השכינה, וזה פי' הן נקרא ולא נבעת, כשנקרא פ' העגל, יאחזינו חיל ורעדה, ומורא יעלה על ראשינו שלא נכשל בחטא, כי מי יודע אם נזכה לתקן, ופוק חזי מה שאירע לעם בחטא העגל, שלא רצה השי"ת לקבל נדבתם לבנין המשכן, והגם שי"ל שגם אותם שלא זכו לתת תרומת ד' לבנין המשכן, היתה להם כפרה על ידי אותם שנתנו מטעם ערבות, או אפשר לומר ע"ד שאמר שמעון העמסוני (פסחים כ"ב ע"ב) כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כן אקבל שכר על הפרישה, וע"י שפרשו עצמם מלתת לנדבת המשכן במצות השי"ת, נשבר לבם בקרבם, שאינם זוכים שיהי' להם חלק להעמיד בית אלקינו, והקב"ה הצופה בעלבון אנוחים: חשב להם שברון לבם לכפרה על חטא העגל. או יתכן לומר שעל ידי הקרבנות שהקריבו אחר כך במשכן נתכפר להם עון העגל, אבל מכל מקום בודאי אינה דומה כפרה זו, לכפרה שהשיגו אותם שזכו לתת לבנין המשכן, כי אותה כפרה היתה בשלמות. וממנו ניקח לעבוד את ד' ויראה ורעד יבא בנו ותכסנו פלצות, ונזהר בכל כחנו מלהכשל בחטא.