דברי יואל על התורה/שמות/משפטים

  << יתרו• חומש שמות• תרומה >>

~ משפטים ~

פתח לגאולה בהלכות עבד עברי

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ברש"י ז"ל כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, הקשו המפורשים הלא בפ' בהר פירש רש"י ז"ל כדעת רע"ק שכל המצות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מהר סיני, וא"כ לפי"ד מה צורך לרבות על פ' המשפטים שהוא מהר סיני וה"ה מכלל התורה והמצות, והרא"ם ז"ל פי' אף אלו מסיני שנאמרו המשפטים בקולות וברקים כמו עשרת הדברות, ובאוה"ח הק' כתב דברים אלו אין לשמוע להם יעיי"ש.

ב) הקשו רז"ל (סנהדרין דף ז' ע"ב) אשר תשים אשר תלמדם מבעי' לי', וברש"י ז"ל פי' אמר הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם עכ"ל. והוא מדברי הגמ' עירובין (דף נ"ד ע"ב) מניין שחייב להראות לו פנים. שנא' ואלה המשפטים אשר תשים, פירש"י ז"ל להראות לו פנים ללמדו לתת טעם בדבריו, ולא יאמר כך שמעתי, הבן אתה הטעם מעצמך וכו', אשר תשים לפניהם ולא כתיב אשר תלמדם, צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם עכ"ל. ועדיין צריך להבין הלא גם הטעמים המה לימודי ה' ודברי תורה, ומדוע שייך בזה יותר לשון אשר תשים ולא אשר תלמדם, גם מה"ת הי' עולה על דעתו לשנות להם ההלכה ב' או ג' פעמים ולא להבינם הטעמים עד שהי' צורך להזהירו על ככה.

ג) גם מה שדרשו לפניהם ולא לפני עכו"ם צריך ביאור וכי לא ידעינן שבגוים אין תורה, וכל המדות שמנו חז"ל בדייני ישראל, אינם נמצאים בעכו"ם, ובודאי שאין ביכלתם לדון דין אמת, ובפרט שהדיינים צריכים להיות סמוכים, ובוודאי שאין סמוכים בעכו"ם, ובישראל שאין לנו סמוכים בזה"ז, אמרו דשליחותייהו דקמאי עבדינן (גיטין פ"ח ע"ב) ולא שייך לומר כן בעכו"ם.

ד) במד"ר (סי' ע') ד"א ואלה המשפטים הה"ד (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור, וצ"ב שייכות מימרא זו לכאן הלא בכל התורה כולה כן הוא, כמו שהתחיל לומר מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות וכן הוא בכל חוקי התורה, וצריך טעם מה שהביא זה לפרשת ואלה המשפטים.

ה) עוד שם במד"ר (סימן י"ב) הה"ד מגיד דבריו ליעקב, והאריך שם בחשיבות התורה שאינו אלא בישראל, וסיים שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי, ולמי לבני ישראל ע"כ. ואינו מובן דכיון שכבר ביאר באריכות שאין התורה אלא לישראל, גם הביא לשון הקרא לא עשה כן לכל גוי וגו', האיך סיים אח"כ בלשון שאלה ולמי לבנ"י וזה לכאורה מיותר ובלי הבנה, גם לשון הקרא צריך להבין שהתחיל לומר מגיד דבריו שהוא לשון דיבור, וסיים במעשה לא עשה כן לכל גוי והוי כפתח בכד וסיים בחבית, גם לאיזה צורך הביא מימרא זו לכאן.

ו) עוד שם במד"ר (סי' כ"ד) ואלה המשפטים הה"ד (ישעי' נ"ו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה והאריך שם בחשיבות המצות. שבעולם הזה אין יודעין מתן שכרן, אבל לעולם הבא כשיראו מתן שכרן של מצות הם תמהים שאין העולם כלו יכול לקבל את השכר וכו', אמר הקב"ה אני מביא את הישועה שנאמר לה' הישועה, ומי שהוא עושה משפט כותב אני עליו שהוא מקרב הישועה וכו', לכך נאמר שמרו משפט ועשו צדקה, הוי ואלה המשפטים מה כתיב אחריו כי תקנה עבד עברי עכ"ד המדרש, וצריך להבין דכיון שכתב שבעשיית המשפטים מקרבין הישועה, כל המשפטים בכלל, ומדוע טרח לכתוב אח"כ מה כתיב אחריו כי תקנה עבד עברי, וסגי במה שאמר הוי ואלה המשפטים שכולל הכל, ומהו הכוונה במה שפרע דין ע"ע דייקא.

ז) קושית האלשיך הק' מדוע התחיל במשפט הראשון בדין עבד עברי, (ועי' מ"ש הרמב"ן בזה).

ח) במדרש ילקוט (צפני' א') עה"כ והי' בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, א"ר אחא לא תהא קורא בסמ"ך אלא בשי"ן. אחפש אמר הקב"ה מוציא אני אותה לחירות, כשם שהכתבתי בתורה וכי יכה איש את עין עבדו וגו' לחפשי ישלחנו, ואני הכיתי את שתי עיניהם של בני, שנאמר (ישעי' כ"ט) כי נסך ה' עליהם רוח תרדמה ויעצם את עיניהם, אינו בדין שיצאו לחפשי, א"ר ברכי' הכתבתי בתורה שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם עכ"ד המדרש הובא בישמח משה פ' זו וסיים שהוא תמוה, ובאמת אינו מובן כלל דברי ר' ברכי' בזה.

ט) בפסיקתא הובא בתפלה למשה מק''ז זלה"ה (תהלים י"ט) משפטי ה' אמת זה סדר נזיקין צדקו יחדיו רשב"ל אומר מק"ו צדקו, ורבנן אמרי מגז"ש צדקו, וק"ז זלה"ה פי' סדר נזיקין ר"ל סדר העונשין על העונות, צדקו יחדיו שהם במדה למרק העונות, וע"ז יש פלוגתא בגמ' ח"א בק"ו משן ועין וח"א מגז"ש דברית האמור במלח יעיי"ש, ועוד לאלקי מילין.

י) בגמרא קידושין (דף כ"ב ע"ב) ריב"ז הי' דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנה אוזן מכל האברים שבגוף. אמר הקב"ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר הי' דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדי במצרים: בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם עכ"ד הגמ', והקשה בס' מים יחזקאל על מה שאמר אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים, הלא פסוק זה לא נאמר בסיני אלא בפ' בהר, ובאמת יש לתרץ זה שהרי כהתו"כ נאמרה בסיני, אלא שבישמח משה הקשה שהרי לא שמעו בסיני מפי הקב"ה אלא עשרת הדברות, ולדעת כמה ראשונים לא הבינו אלא שני דברות הראשונות. כאמרם ז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום ולא יותר ואיך שייך לומר אוזן ששמעה ''קולי' כי לי בנ"י עבדים וביותר קשה מאי שאייטי' דקרא כי לו בנ"י עבדים לדלת ומזוזה, היכן שמעו זה הא עדיין לא ניתנה התורה, וזהו קושית האלגזי והניחה בצ"ע עיין ביש"מ.

ולבאר כ"ז אקדים פסוקי הפטורה שבוע זו (ירמי' ל"ד) כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך וגו', וזה לכאורה תמוה דהלא פרשת שילוח עבדים נאמרה בין המשפטים שניתנו בסיני או במרה וכריתת הברית הי' אחר מ"ת, וצ"ב אומרו כרתי ברית ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, ובמצודת דוד נדחק לומר שאין הכוונה ביום היציאה אלא בעת היציאה, ועל מעמד הר סיני יאמר שאז כרת ברית על כל המצות בכללן, ובמלבי"ם פי' דר"ל שכמו שהוצאתים מבית עבדים כן יקיימו מצות שילוח עבדים, וכ"ז דוחק גדול שהרי הכתוב צווח ואומר ביום הוציאי אותם ממצרים, הרי מבואר בקרא שנצטוו במצוה זו בעודם במצרים סמוך ליציאתם.

ותמהני שכולם לא הביאו דברי הירושלמי (ר"ה פ"ג הל' ה') וז"ל אמר ר"ש בר"י וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרשת שילוח עבדים ואתיא כהאי דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הה"ד מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, ופי' בקרבן העדה דלכן לא נענשו ישראל שגלו מן הארץ אלא על פרשת שילוח עבדים, לפי שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו ממצרים, ובמ"ש בירושלמי הה"ד מקץ שבע שנים וגו' פי' בקרבן העדה דלעיל מיני' כתיב כה אמר ה' וגו' אנכי כרתי ברית ביום הוציאי אותם ממצרים וגו' לאמר מקץ שבע שנים תשלחו, וקשיא היכן כרת ברית שעי"כ יהיו נגאלים, אלא כדאמר ר"ש ויצום אל בני ישראל, דר"ל שהי' הציווי על שילוח עבדים עוד בהיותם במצרים יעיי"ש, הרי מבואר בירושלמי פירושא דקרא כפשוטו, שהי' כריתות ברית על מצוה זו של שילוח עבדים בעודם במצרים, וצ"ב להבין הדברים מדוע הקדים הקב"ה לצוות לישראל מצוה זו במצרים יותר משאר מצות שבתורה, גם כי באמת עפ"י שיטת ההלכה האיך הי' נוהג אז דין עבד עברי, הלא אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, גם הלא היו כולם עבדים לפרעה במצרים, ומנין היו עבדים לישראל.

ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' ברכות (דף ה' ע"א) גבי יסורין ממרקין דרשו רז"ל אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ומתורתך תלמדנו, א"ת תלמדנו אלא תלמדנו דבר זה מתורתך תלמדנו, ק"ו משן ועין מה שן ועין שהן א' מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות יסורין שממרקין כל גופו עאכו"כ, והיינו דרשב"ל דאמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו' מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, ופירשתי דצריכא תרווייהו הק"ו והגז"ש, שמהגז"ש יש ללמוד דאף יסורין קלים ממרקין, כמו המלח שממתקת הבשר כשהוא מועט, ואם מרבין במלח יותר על המדה מקלקל התבשיל ואינו ממתק, אבל מהק"ו נלמד רק על יסורין שהם שקולין כנטילת שן ועין או ח"ו יותר, אבל לעומת זה מהגז"ש אין ללמוד אלא המתקה בעלמא ולא יציאה לחרות, ע"כ צריכנא לק"ו ללמוד על יציאה לחרות לגמרי, ובהצטרף שניהם יחד נלמוד מזה שיצאו לחרות לגמרי ק"ו משן ועין וגם נילף שסגי ביסורין קלים כהמתקת המלח. אמנם קושיא גדולה הקשה הרי"ף בעין יעקב דשן ועין אינו נוהג בעבד עברי כי אם בעבד כנעני, ואיך נלמוד בק"ו לאיש מבני ישראל מעבד כנעני, בדבר שאינו נוהג בעברי, שהרי ע"ע אינו יוצא בזה לחרות. וכתב שהוא באמת קושיא גדולה ומכח קושיא זו הוציא דברי הש"ס ממשמעותן לפרשם בדרך דרוש ורמז יעיי"ש, והנה קושיא זו קשה ג"כ על הך מימרא שבילקוט צפני' שהבאתי עה"כ אחפש ירושלים בנרות שר"ל בנרות של תורה, יען שכתוב בתורה לחפשי ישלחנו תחת עינו, לכן בדין שיצאו ישראל לחפשי, הלא דין זה כתוב בתורה רק בעבד כנעני ואינו נוהג בעבד עברי, והאיך יליף משם על ישראל וירושלים.

ולתרץ זה נ"ל שהרי אם נדון עבדות ישראל בגלות כדין עבד עברי, אמרה תוה"ק שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, ולכל היותר בנרצע הוא עד היובל ולא יותר בשום אופן, ובעו"ה לגלות ושעבוד ישראל ארכו הימים עד אין שיעור וערך: ונראה ח''ו כערך עבדים כנענים אשר אמר עליהם הכתוב לעולם בהם תעבודו, וה"ז ח"ו כמו שאה"כ (בפ' עקב) כגוים אשר אני מאביד מפניכם כן תאבדון ופי' שם באוה"ח הק' שזה דמיון כמו שאירע להם בימי מרדכי, שהיתה הגזירה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים וזה מאמר כגוים שגזר עליהם ה' לא תחי' כל נשמה כן יהי' העונש ח"ו, והי' כן בימי המן לולא זכות מרדכי ואסתר שעמדו וביטלו הגזירה יעיי"ש, וכמו כן כתבו המפורשים (בפ' מסעי) בפסוק והי' כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, שהעונות יוכלו ח"ו להיות גורמים לדונם כמשפטי הגוים חלילה, וע"כ אמרו ז"ל על אריכת הגלות הזה, שאין זה כדין עבד עברי אלא כדין עבד כנעני, שכל כך גרמו העונות והקטרוג הגדול בעו"ה, אבל אחר שנענשו בסמיות עינים ובלקיחת עיני העדה זה כמה בעו"ה, אף לפי הקטרוג לדונם כדין עבד כנעני, בדין הוא שיצאו לחירות כדת של תורה, אלא שעון הדור מחדש הגלות והגזירות בעו"ה, אבל כשיעלה זכרונינו לפני השי"ת לפקדינו בדבר ישועה ורחמים, זכות התורה יעמוד לנו ויוציא לאור משפטינו עפ"י דיני התורה כנז"ל

ובזה מובן היטב דברי הילקוט כמין חומר, שאחר שאמר שיצאו לחפשי מכח הדין של סמיות עינים, כאן הבן שואל הלא אין זה אלא משפט עבד כנעני, דעבד עברי אינו יוצא בשן ועין, ע"כ הסמיכו לזה מאמר ר' ברכי' כתבתי בתורה שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם וא"כ ממ"נ אם יטעון הטוען דין ע"ע להם כבר היו צריכין לצאת לחפשי, וע"כ שאין זה אלא בשביל הקטרוג לדונם כגוים שנאמר בהם ועבדו לעולם, א"כ אחר הסמיות עינים ממ"נ דינם מפורש בתורה לצאת לחפשי.

ובזה מובן מה שכרת הקב"ה ברית עם ישראל על ציווי זה של שילוח עבדים בעודם במצרים ולא המתין עד מתן תורה כמו בכל המצות שבתורה, כי באמת יצאו ממצרים קודם זמנם. שהי' הגזירה על ת' שנים ולא היו אלא רד"ו כנודע, והוצרך לזה התירוץ של סמיות עינים שאף בעבד כנעני שנגזר עליו ועבדו לעולם יוצא בשן ועין, אבל יען שהמה עבריים וההכרח לצרף לזה גם דין ע"ע שנאמר עליו בשביעית יצא לחפשי חנם כנז"ל, וע"כ הי' צורך בדבר שהקב"ה כרת עמם ברית במצרים על מצות שילוח עבדים, וכשקבלו עליהם בכריתת ברית נחשב להם כאילו כבר עשו וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' בא בפסוק וילכו ויעשו, שיען שקבלו עליהם נחשב כאלו כבר עשו, והנה אמרו חכז"ל, (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) דכל המצות שהקב"ה גוזר על ישראל גם הוא עושה ומקיים שהקב"ה שומר משמרתה של תורה, ולכן אחר שקבלו עליהם מצוה זו כראוי, הי' בדין שהקב"ה יעשה כן ויוציאם לחירות מבית עבדים, וע"כ דרשו בירושלמי בפסוק ויצום אל בני ישראל וגו' להוציא את בנ"י ממצרים שזה הציווי הי' על מצות שילוח עבדים, וממצוה זו נצמח שורש הדין להוציא את בנ"י ממצרים וזה שאמר הנביא שהי' כריתת ברית ע"ז ביום הוציאי אותם מארץ מצרים שזה גרם יום היציאה, וע"כ כשביטלו אח"כ מצוה זו חזר הגלות למקומו בעוה"ר.

ומה שאמר ריב"ז אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בנ"י עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (עיין לעיל קושיא י'), נל"פ דהנה עה"כ אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' מבית עבדים (שמות פ"כ), כתב הרמב"ן ז"ל טעם מבית עבדים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבוים לפרעה ואמר להם שהם חייבים שיעבדוהו כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים יעיי"ש, וא"כ מקרא זה דהוצאתיך מבית עבדים יש לו טעם א' עם הכתוב כי לי בני ישראל עבדים, וישראל כששמעו מפי הגבורה השני דברות בוודאי הבינו אותם בטעמם ושורשם, וכל מה שנכלל במאמר אנכי ותו לק"מ, גם יתורץ קושית האלגזי על מה שאמרו דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי עליהם ואמרתי כי לו בנ"י עבדים שנתקשה טובא היכן שמעו זה במצרים הלא הי' עוד קודם מ"ת, אבל לדרך הירושלמי א"ש, שאף שהי' קודם מ"ת אבל המצוה דשילוח עבדים נאמרה לישראל בעודם במצרים, ונזדרזו ע"ז מן השמים עבור אותו התכלית להוציאם משם מבית עבדים, א"כ השיגו מאז גם טעמא דקרא כי לי בני ישראל עבדים ולק"מ.

ומובן בזה מה שהתחיל הכתוב פרשת המשפטים במצות עבד עברי, שזאת המצוה היתה שורש הגאולה במצרים וגם שורש גאולה העתידה, כמבואר בילקוט צפני' עה"כ בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ומרומז זה בקרא דאשר תשים לפניהם, עפי"מ שדרשו רז"ל לפניהם ולא לפני עכו"ם, ומבואר בגמ' (יבמות דף מ"ה ע"ב, ובקידושין דף ע"ו ע"ב) וברמב"ם הל' מלכים (פ"א הלכה ה') וז"ל אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל וכו' אפי' ממונה על אמת המים ואצ"ל דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל משימות שאתה משים לא יהי' אלא מקרב אחיך עכ"ל, א"כ חזינן דכל ענין התמנות אף שררה קלה יקרא בלשון שימה, וכבר נתבאר שבכח מצוה זו של דין ע"ע יצאו ישראל לחפשי משיעבוד העכו"ם, ובזה יפטרו שלא יהי' עליהם שררה כ"ד משום עכו"ם שבעולם, כ"א שררות ישראל קדושים מוסמכים, כאשר יהי' בעת הגאולה שיבוא מרע"ה עם אלי' זל"ט ויחדש ענין הסמיכה כמ"ש הפוסקים, וע"כ אמר ואלה המשפטים שע"י משפטי ה' האלה המתחילים בדיני עבד עברי ועבד כנעני, יצא משפט ישראל לאורה ויתקיים אשר תשים, ר"ל כל משימות לא יהי' אלא לפניהם ולא לפני עכו"ם, שאחר שיצאו משעבוד לגאולה לא יהי' עוד עליהם שום שימה של עכו"ם ואף הדיוטות נתמעטו בזה, אלא הכל יהיו פונים אך אל המוסמכים מפי מרע"ה.

והנה כבר נתבאר שיטת הירושלמי דמצוה של שילוח עבדים נאמרה לישראל בעודם במצרים וכרת הקב"ה ברית עמהם ע"ז, ושזה פי' הכתוב ויצום להוציא את בנ"י שציווי זה הוא סיבת יציאתם משם, ויתכן שנשרש זה בלבם יותר מאלה המצות שניתנו במרה שלא הי' כ"כ בפרטי' וטעמי', גם לא היה כריתת ברית עליהם אלא לאחר מ"ת שכרת ה' ברית בחורב על כל המצות, וע"כ הי' צורך לשנותם בסיני להודיע שגם עליהם קאי כריתת הברית, אמנם פ' זו של שילוח עבדים שהי' עלי' כריתת ברית בעודם במצרים, וכבר נעשה מעשה רבה בכח פ' זו שיצאו משעבוד לגאולה, והשיגו ישראל היטב טעמי' ושרשי' מעתה יש סברא שלא הי' צורך לשנותו עוה"פ בסיני אלא שמרע"ה ישנה להם פ' זו כמשנתה כמו שנצטוו כבר במצרים כדי להזהירם שלא יבטלוה, כמו שאירע אח"כ בעו"ה כמבואר בדברי הנביא, גם שידעו לצפות עי"ז לגאולה העתידה, וע"כ אמרו רז"ל ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה עליונים מסיני אף אלו מסיני שלא לחשוב כנז"ל אלא שגם בסיני נשנו אלו הדברים כהוויתן.

ויש בזה רמז עוד כי הר סיני הי' הוראה על החורבן כמבואר בקינה לת"ב שיסד רבינו מאיר, סיני העל כן בחר בך אלקים ומאס בגדולים להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו' תחת מעיל שק תתכס וכו', ובישמח משה (פ' יתרו) האריך לבאר ענין הרמז שמהר סיני הי' סימן על חורבן הדת עיי"ש, ולכן הי' צורך ששם באותו המעמד יתראה להם סימן הגאולה העתידה בהזכרת אותה הפרשה של שילוח עבדים, למען לא יפול לבבם ויתנחמו במאמר הנביא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, וזה אומרו מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ירמוז שבשביל שהראשונים נאמרו בסיני שזה סימן על חורבן הדת לכן נשנה להם גם זה בסיני לנחמם שיצפו על הגאולה.

והנה בסיני הבינו ישראל הכל בטעמם ושורשם כמו שהבאתי לעיל על מאמרם אוזן ששמעה בסיני כי באמת אז פסקה זוהמתן ולא הי' שום מסך המבדיל להשגתם והבינו הכל בסקירה אחת, וע"כ אמר הקב"ה למשה שלא תאמר איני מטריח עצמי להבינם הטעמים אלא יבינו הטעם מעצמם. כאשר באמת כן הי' בסיני שלא הי' צורך להבינם הטעמים, אמנם לא כל העתים שוות, כי בהימים שאחר מעמד הר סיני לא היו עוד במדריגה הנשגבה כמו שהיו בעמדם בהר סיני: ואמר לו הקב"ה להבינם הטעמים אף בפרשה זו של שילוח עבדים שהבינו היטב בעודם במצרים, וע"ד שאמרו חכז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

ומובן בזה דברי הפסיקתא המובא בתפל"מ (עיין לעיל קושיא ט') משפטי ה' אמת זה סדר נזיקין צדקו יחדיו חד אמר בק"ו וח"א בגז"ש ר"ל כי סדר נזיקין שמתחיל בפרשת שילוח עבדים בשביל שיש בזה הצלת ישראל, הנה לא סגי בדין עבד כנעני שיוצא בשן ועין, כי יש ע"ז פירכא שאין זה נוהג בעבד עברי, ובדין ע"ע בלבד ג"כ לא סגי, כי מאריכות הגלות נראה שנגזר עליהם דין עבד כנעני שאין יוצאין בשש, אבל בשני אלה ההלכות צדקו יחדיו, דממ"נ הם ניצולים כאשר נתבאר לעיל, גם י"ל צדקו יחדיו על ענין הפלוגתא אם הוא בק"ו או בגז"ש, כאשר ביארתי לעיל דהגז"ש מלמדת על היסורין הממרקים אם הם כמו המלח שהוא ממתק רק כשהוא במדה ידועה לא ח"ו גדושה, אבל על יציאה לחירות נצרך כח הק"ו ובשניהם צדקו יחדיו שיצאו ישראל לחירות עולם ולא ע"י יסורים קשים ח"ו.

ויש לפרש בזה דברי המדרש הנ"ל (קושיא ד') מ"ש במד"ר (סי' ט') ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו וגו' שהקב"ה מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור, הכוונה בזה דלכן לא אמר חוקים ומשפטים כמ"ש בכ"מ בתורה, דר"ל דאלה המשפטים מה שהקב"ה מגיד לישראל, המה גם חקיו ומשפטיו שגם הוא ית' עושה כן: והביא מימרא זו לכאן. שזהו הטעם שהתחיל פרשת המשפטים בדיני העבדים תחלה שע"י שישראל מקבלים עליהם הלכות אלו לקיימם, גם הקב"ה עושה כן להוציאם מבית עבדים, וכן הי' במצרים וגם לעתיד יהי' כן כמ"ש הנביא אחפש את ירושלים בנרות של תורה, ויסוד הענין שהקב"ה שומר משמרתה של תורה

ומ"ש במד"ר (סי' י"ב) אחר שהאריך בחשיבות התורה שאינו אלא בישראל שכן כתיב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וסיים ולמי לבני ישראל שזה פלא לכאורה כנז"ל, ולדרכינו יש לפרש שמה שכתב למעלה הכוונה על השגת התורה שלא נמצא אלא בישראל לא בעכו"ם, אבל נרמז עוד בקרא שגם הקב"ה שומר משמרתה של תורה, ומדתו ית' להציל ולהושיע את ישראל כפי הנלמד מדיני התוה"ק, ובזה יש מקום לטעות אולי גם הגוים יוכלו לזכות עי"ז, שיגיע להם טובות ממה שידונו אותם עפ"י דיני התוה"ק יען שכן מדותיו של הקב"ה, אבל האמת הוא שלא עשה כן לכל גוי, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכמאמרם ז"ל (מדרש הובא בשלה"ק שער הגדול) עה"כ (תהלים קכ"א) ה' צלך שכמו שהצל עושה מה שהאדם עושה כמו כן הקב"ה עושה מדה כנגד מדה מה שהאדם עושה, וע"כ ישראל שקבלו את התוה"ק בעשיית מצותיו, גם הקב"ה מתנהג עמהם כן ובמקום שיש דין למטה אין דין למעלה, אבל הגוים שלא רצו לקבל את התוה"ק אינם זוכים שהקב"ה יתנהג עמם במשפטי התורה לזכותם כדרך שהוא עושה לישראל, וע"כ אמרו רבנן בכפילא למי לבני ישראל שזה סובב על הקב"ה, שמה שהוא עושה ומקיים את המשפטים האלה אין זה אלא לבני ישראל. ומתורץ בזה שינוי הלשון שהתחיל לומר מגיד דבריו ליעקב וגו' בלשון הגדה וסיים בלשון עשי' לא עשה כן לכל גוי וגו', שהתחלת הקרא קאי על מה שהגיד הקב"ה לישראל והזהירם על החוקים והמשפטים, אבל מה שנרמז עוד בקרא שגם הקב"ה עושה כן, ע"ז סיים שפיר לא עשה כן לכל גוי, שמה שהקב"ה עושה הצלה וישועה ע"י המשפטים האלה זה וודאי מעשה רבה ועצומה ולא עשה כן לכל גוי, וע"כ ביארו אח"כ באמרם למי לבני ישראל שלא לטעות כנז"ל.

ומ"ש עוד במד"ר (סי' כ"ד) שמרו משפט ועשו צדקה שהאריך שם במה שלעתיד לבוא יראו גודל שכרן של מצות. ומי שעושה משפט הקב"ה כותב עליו שהוא מקרב הישועה, וסיים הוי ואלה המשפטים מה כתיב אחריו כי תקנה עבד עברי, ולדרכינו מובן מאליו מה שבנה היסוד על הכתוב אחריו כי תקנה עבד עברי, שע"י אותה המצוה נזכה לראות בישועה ונחמה כנז"ל וכמבואר בילקוט עה"כ אחפש את ירושלים בנרות, כן יעזרינו השי"ת עדכ"ש ית'.

תורה

קדושת ישראל - מפתח להשגת התורה

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ברש"י ז"ל כ"מ שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, והקשו ברא"ם ובעה"ת ושאר מפרשים דלר"ע שסובר דכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מה"ס אין צורך ללמדינו בכאן שהוא מסיני שהרי בכל המצות הוא כן ואין זה אלא לר"י שסובר דכל המצות לא נאמרו אלא כללותיהן מה"ס ופרטותיהם באוה"מ, ובפ' בהר כתב רש"י ז"ל כדעת ר"ע ולמה כתב כאן כדעת ר"י, גם לדעת ר"י שסובר דכל המצות לא נאמרו פרטותיהם בהר סיני צריך להבין מה נשתנה מצוה זו שנאמרו אף פרטותיה בה"ס דא"א לומר שסובב רק על הכללים, דהרי הכללים כל המצות נאמרו בהר סיני לכו"ע ואין צורך ללמד זה כאן והרא"ם כתב שהכוונה הוא שנאמרו בקולות וברקים כמו עשרת הדברות, ובאוה"ח הק' דחה פי' זה בשתי ידים יעיי"ש, ואפשר לפענ"ד לומר בזה בכמה אנפי כאשר יתבאר.

והנה כבר דקדקו חז"ל באומרו אשר תשים לפניהם ולא אמר אשר תלמדם וברש"י ז"ל אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, ומבואר בזה כי לימוד ההלכה אף ב' וג' פעמים עד שתהא סדורה כמשנתה אינו נקרא שימה אלא לימוד בעלמא, אך הטורח להבין טעם הדבר ופירושו זה נקרא שימה, וצריך הסבר בהבנת הגבול מה נקרא לימוד ומה נקרא שימה.

ובמד"ר (פרשה ל' סי' עט') ואלה המשפטים הה"ד (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב וגו', פעם אחת אמר לו עקילס לאדריינוס המלך רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל א"ל אומה זו אתה מבקש וכו' א"ל הקטן שבהם יודע האיך ברא הקב"ה את העולם וכו' ותורתן אמת, א"ל לך ולמד תורתן ואל תמול, א"ל אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ולמי לבני ישראל ע"כ. והנה צריך להבין גם גופי' דקרא, ראשית השינוי שהתחיל ליעקב וסיים לישראל וצ"ב, גם למה חלקן בשתים שהתחיל לומר מגיד דבריו וסיים בחקיו ומשפטיו הלא דבריו המה חקיו ומשפטיו, וחקיו ומשפטיו המה דבריו, וכולהו חדא הוא. גם קשה שהתחיל לומר מגיד שאין זה אלא הגדה בעלמא וסיים לא עשה כן שזה עשיי' ולא הגדה בלבד, גם להבין מה שייכות דרשה זו לכאן.

והנה ידוע דברי המדרש ילקוט בפ' במדבר (רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, מיד סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, עכ"ד המדרש, וכבר נתקשו בזה דהרי מתחלה רצה הקב"ה ליתן להם התורה ולא רצו לקבלה ומה הקשו אח"כ מה ראו אלו להתקרב יותר, גם התי' הביאו לי ספר יוחסין אינו מובן לכאורה דמה ענין יחוס לזה דהלא חזינן דרצה הקב"ה ליתן את התורה לאומה"ע אף שאינם מיוחסין.

ולבאר כ"ז נראה בהקדם דברי הגמרא (קידושין כ"ב ע"ב) עה"כ ורצע אדוניו את אזנו במרצע אמר ר"י ב"ז אוזן ששמעה קולי בה"ס בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע, והקשה בס' מים יחזקאל מבעל כנסת יחזקאל הרי הקרא דלי בני ישראל עבדים הוא בפ' בהר והאיך אמר ע"ז ששמעה בהר סיני, ולפענ"ד זה לק"מ שהרי כל התורה כולה נאמרה בסיני אפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי פאה פ"ב ה"ו), אבל ק"ז בישמח משה פ' זו הקשה באופן אחר שהרי כל ישראל לא שמעו בהר סיני אלא שני דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך ושאר הדברות אף מעשרת הדברות לא שמעו ואפי' לאותן הדיעות ששמעו כל עשרת הדברות אלא שלא הבינו אך שתי דברות הראשונות, אבל יותר מעשרת הדברות לכל הדיעות לא שמעו כל ישראל אלא משה בלבד, והאיך אמר על זה שמכר עצמו אוזן ששמעה קולי בהר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים.

ונראה לפענ"ד בזה עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בסוף הפרשה עה"כ ואתנה לך את לוחות אבן והתורה והמצות, כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדי' פי' באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצות התלויות בו ובאוהחה"ק פ' יתרו עה"כ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור כתב שם בסוף דבריו וז"ל, עוד אומרו לאמר יכוין אומרם ז"ל (זוה"ק פ' יתרו צ"ג ע"ב, במדבר רבה פי"ג ט"ו) שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות והוא אומרו לאמר פי' דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כוללות ורמוזות והוסיף עוד שם וז"ל וראיתי לתת טוב טעם בהשמעת ה' לישראל ב' דברים אנכי ולא יהי' לך כי הם ב' שרשים לב' כללות המצות מצות עשה ומצות ל"ת, אנכי הוא עיקר ושורש כל מ"ע, לא יהי' לך הוא עיקר ושורש כל מצות ל"ת, לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שרשי ב' עיקרי המצות שבזה לא תמוש תורה מזרעינו לעולם ועד עכ"ל, ובאמת אמרו חכז"ל במכילתא פ' יתרו והובא ברש"י ז"ל שם שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדיבור א' מה שא"א לאדם לומר כן אלא שחזר ופי' אח"כ כל דיבור ודיבור בפ"ע ובזה לא שמעו ישראל אלא השנים, יעיי"ש ברש"י ז"ל במוסגר ובדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וא"כ בב' דברות הראשונות נכללו כל העשרת הדברות כיון שהכל הי' דיבור א' ושפיר עולין דברי האוהחה"ק שבהשמיעם הקב"ה ב' דברות הראשונות השמיעם שורש ועיקר כל התורה כולה שנכלל בזה, ונטע בהם הקב"ה בזה כח כל המצות עשה ול"ת שלא תמוש תורה מזרעינו לעולם ועד.

ומעתה לפי"ז בעת ששמעו מפי הקב"ה הדברות בהר סיני, הנה נשמע להם אז כל מה שנכתב בתורה כי הכל נכלל באלו הדברות ואף שלא הבינו כל מה שנכלל באותן הדברות קודש מלהבות אש, אבל השמיעה לאוזן אף מה שאינו מובן טעמו ופירושו, מ"מ נקרא שמיעה לאוזן וכשלמדם אח"כ מרע"ה כל פסוקי התורה והסביר להם טעמם ופירושם האיך נכללו בהדברות ששמעו מפי הגבורה הבינו למפרע שכבר שמעו זה בסיני אלא שלא הבינו עד שלמדם מרע"ה, והנה פרשת העבדים לא הי' נוהג במדבר כי אין דין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (גיטין ס"ה ע"א), ואין היובל נוהג אלא בארץ, וא"כ כשבאו לארץ כבר ידעו ממה שלמד עמהם מרע"ה במדבר הכ' כי לו בני ישראל עבדים והבינו שכבר נשמע זה בסיני בדברות קודש, ומובן מה שאמרו אוזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים ובפרט שבוודאי הי' שם באותו הדור דיעה הרבה בני עלי' שהבינו בעמדם על הר סיני הרבה ענינים ממה שנכללו בהדברות קודש ששמעו והבינו גם אז ששמעו בזה המאמר דלי בני ישראל עבדים, אלא אפי' אותן שלא הבינו אז אלא אח"כ כשלמד עמם מרע"ה, נקרא ג"כ שמיעה לאוזן מה ששמעו עיקרי ושרשי הדברים שהבינו אחר זמן.

ומעתה לפי"ז פ' זו דאלה המשפטים המתחלת בכי תקנה עבד עברי הוא מתנגד למה ששמעו בסיני כי לי בני ישראל עבדים, ובפרט אז בשעה שעמדו במעמד הנבחר שאמרו חכז"ל (שבת קמ"ו ע"א) שפסקה זוהמתן ולפי מדריגתם אז לא הי' מציאות שיעברו על מה ששמעו בהר סיני, וא"כ לפי מצבם אז לא הי' מציאות שיהי' ע"ע בישראל נגד מה ששמעו בה"ס ולא הי' מקום להגיד להם אז כי תקנה ע"ע והי' סברא לומר די' לצרה בשעתה להגיד להם פ' זו אחר שנפלו ממדריגתם ובאו לידי מדה זו שנעשה אפשרות להעשות נגד מה ששמעו בהר סיני, וכמו שהי' בעת שאמר הקב"ה למשה להגיד לישראל במצרים שיהי' עמהם בגלות אחר ובקש מהקב"ה שלא להגיד זה אז כי די' לצרה בשעתה (ברכות ט' ע"ב).

וכעין זה הוא בגמ' ע"ז (ד' ה' ע"א) למימרא דאי לא חטאו לא הוי מייתי והכתיב פ' יבמות ופ' נחלות, על תנאי, ומי כתיבי קראי על תנאי, אין, דהכי אמר רשב"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו', וצריך להבין לכאורה הלא אפשר לומר דמש"ה נכתב פ' יבמות ופ' נחלות אף שלפי מצבם אז לא הוי מייתי, אבל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידין לחטוא ויצטרכו לפ' יבמות ונחלות.

ונראה לפי מה שנודע שאף שאין הידיעה מבטל הבחירה אבל הדיבור מכריח ומש"ה צדיק ורשע לא קאמר כמו שאמרו ז"ל (נדה ט"ז ע"ב), ולכן כיון שמה שעתידין לחטוא הוא תלוי בבחירה מש"ה נתקשו במה שנכתבו אלו הפרשיות בתורה כיון שכל מה שנכתב בתורה הוא מפי הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא ט"ו ע"א) הקב"ה אומר ומשה כותב וזה לכאורה מבטל הבחירה, וע"ז תירצו שכתב על תנאי, ומה שהוא על תנאי אין זה דיבור מוחלט שיבטל הבחירה ועדיין נתקשו אם יש מציאות לכתוב קראי על תנאי עד שהוצרכו להביא ראי' לדבר ממאמרו של רשב"ל, ומעתה לפי"ז י"ל בפרשת כי תקנה ע"ע הי' סברא לומר שכיון שהוא מתנגד למה ששמעו בסיני ולא הי' אז מציאות לדבר לא נאמרה אז הפרשה על תנאי אלא אח"כ בעת שהגיעו לידי מדה זו לכן גילה לנו הכ' דמה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ונאמרה על תנאי.

והנה ממה שמבואר במד"ר שא"ל עקילס לאדריינוס אפי' חכם שבמלכותך וזקן בן מאה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שלא הגיד הקב"ה תורתו אלא לישראל, מזה מבואר שלהשגת התורה לא סגי החכמה והלימוד בלבד אפילו כמה שנים, אלא צריך להתקדש בקדושת ישראל ואז מועיל לו הלימוד והיגיעה לבוא לידי השגת התורה. ומובן שמי שקדושתו גדולה יותר, גם השגתו בתורה חזקה יותר, וכמו שאמרו חכז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א) מתוך שחסידים היו תורתן מתברכת.

ובזה מובן מה שכתב רשיז"ל במה דכתיב אשר תשים ולא אשר תלמדם להורות שיטריח להבינם טעמי הדבר ופירושן כי להבין הדברים כפשוטן וכמשמען סגי בלימוד ב' או ג' פעמים, אמנם להבין מה שנכלל עוד מלבד פשטות הדברים כמו שנכלל כה"ת כולה בעשרת הדברות וכדומה שזה תלוי בטעמי הדבר ופרושיהן מה שלאו כל מוחא סביל דא, זה תלוי עוד בקדושה וחסידות יתירה ע"ד שאמרו תורתן מתברכת, ולכן אמר הקב"ה למרע"ה שיטריח לקדש אותם בקדושה יתירה שיבינו טעמי התורה ופירושן וזה וודאי נקרא מעשה רבה בתיקוני כוחות הנפשות, ולכן אמר ע"ז אשר תשים ולא סגי בתלמדם בלבד ולכן הביא המדרש ע"ז הקרא דמגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, דפשוטי עם הנקראים יעקב הבינו הדברים ששמעו כמשמען, אבל מה שנכלל בה עוד חקים ומשפטים כמו שנכלל כהת"כ בעשרת הדברות זה לא הבינו אלא בני עלי' הנקראים ישראל, וע"ז סיים לא עשה כן לכל גוי שזה וודאי נקרא מעשה רבה להביאם לידי השגה זו ולא נעשה כזאת לכל גוי דאף שאמר להם הקב"ה מדיני התורה בעת שהציע לפניהם לקבל התורה, אבל לא נאמר להם אלא הדברים כפשוטן ולא ניתן להם השגה זו לידע מה שנכלל עוד בזה.

ואפשר לפרש בזה דברי המדרש שנתקנאו בהם אוה"ע ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, שלישראל ניתן התוה"ק בהשגות גדולות מרובות, ולאוה"ע אף שנאמר להם דברים כפשוטן אבל לא נודע להם שום השגה יותר ממשמעות הדברים, וע"ז השיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שהשגות כאלו א"א אלא בבני האבות הקדושים שמקור נשמתם ממקום גבוה, וגם הגרים כתבו שמינן נדחו ומקור נשמתם הוא מישראל, אבל א"א זה באומה"ע כמו שאמר עקילס הגר שלא ניתן הבנה זו אלא לישראל.

תורה

מרחיקים מחברת רשעים ושמרים על כל תנועה

דרשה בק"ק טעטש יצ"ו שנת תרצ"ט לפ"ק

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בגמרא סנהדרין (דף ז' ע"ב) מאי אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה, ודרשו אלו כלי הדיינים מקל ורצועה וכו'. אמנם בפשטות עדיין צ"ב מדוע כתיב לשון שימה ולא לשון לימוד.

ונקדים מה שכתב אאמו"ר זלה"ה בקדושת יו"ט לפרש המדרש ואלה המשפטים וגו' הה"ד מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. דהנה הקב"ה נתן לישראל את התורה, וברשותם לדרוש ולהוסיף בה כפי שכלי עיני העדה בכל דור ודור, וזאת לא מצינו אלא בישראל, אבל בעכו"ם אף בשבע מצוות שלהם לא מצינו שיהא להם רשות להוסיף ולדרוש ולחדש בהם דבר, וז"ש רש"י ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים, ר"ל מה שהחכמים שבכל דור ודור מוסיפים גדרים וסייגים על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, כי הקב"ה הראה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (שמו"ר פכ"ח ד) וז"ש המדרש ואלה המשפטים וגו' ומיניה מרבינן כל מה שהחכמים מחדשים בכל דור ודור הה"ד מגיד דבריו ליעקב וגו', שניתנה התורה לישראל לחדש בה כפי השגתם: אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שאין כח זה בידם, את"ד ז"ל. אמנם אף שכלולים כאן גם מה שעתידים החכמים לחדש בכל דור ודור, אבל לא לימד עדיין משה לישראל מה שעתיד להתחדש. כי עדיין לא היה אז הזמן לכך, וז"ש הכתוב אשר תשים לפניהם ולא כתיב תלמדם, ר"ל כי המשפטים העתידים להתחדש במשך הדורות שם משה לפניהם, כי כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש מונח בתורה, אבל לא למד זאת עמהם, כי כל אחד ואחד מוכן לפניו חלקו שעתיד הוא לחדש בתוה"ק,

ואפשר לומר שע"כ כתיב ''לפניהם" ולא כתיב ''אליהם'', הכוונה ששם לפני כל אחד ואחד חלקו המוכן לו מאז מ"ת ועל כן משכחת לפעמים שצריך להזדמן ולומר דרשה לקיבוץ עם רב, כי אם מוכן לאחד חלקו, א"א לשום מרא דאתרא לומר זאת, והנה זכות הצדיק הולך עמו בכל מקום, ועושה רושם במקום ההוא לעולם, ואף ביציאת צדיק מן העיר נשאר רישומו, ובפרט כאן שהרבה פעמים היה מתגעגע אאמו"ר זי"ע הקדושת יו"ט על הימים שהיה בטעטש, ובודאי גם זכותו נשאר פה. והשי"ת ישים בפי שאכוון למה שמוכן לי וכמ"ש אשר תשים לפניהם חלק המוכן לכאו"א וע"ד שפירש הדברי יחזקאל זי"ע מאמה"כ הקם לעבדך אמרתיך אשר ליראתיך, שכל אמרותי יהיו אשר ליראתך.

להלן בפרשה (פכ"ג י"ג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וגו', פירש"י לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו (מכילתא) עכ"ל. והא דאין לוקין על מצות עשה כתב הרמב"ן ז"ל משום דהוי לאו שבכללות שכולל כל העשין שבתורה ולאו שבכללות אין לוקין עליו. ועפ"י דרשה זו נתן החזקוני טעם למה דקיי"ל עשה דוחה לא תעשה (יבמות ג' ע"ב) משום דכל עשה ישנו גם באזהרה, וע"כ אלים למדחי לא תעשה. אמנם הקשו המפרשים על דבריו, שהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן ביבמות (שם) מכלאים בציצית, וא"כ למה לי טעם החזקוני, ואפ"ל שכוונת החזקוני לתת טעם וסברא למה דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת, משום דבכל עשה איכא גם לאו.

עוד הקשו המפרשים דמנא לן למידרש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ"ע באזהרה, דילמא אתי לרבויי אזהרה ללאוין. וקושיא זו מעיקרא ליתא, שהרי אמרו ז"ל (פסחים כ"ד ע"ב) כל היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ע"כ מוטב לדרוש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ"ע באזהרה, ומיניה ילפינן טעמא למה שנלמד מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת, מאשר נרבה אזהרה יתירה ללאוין.

והנה איתא במס' שבת (דף י"ח ע"א) אין נותנין חטים לתוך הריחים של מים בע"ש אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום מ"ט אמר רבה מפני שמשמעת קול א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר ר' יוסף משום שביתת כלים, והשתא דאמרת ב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא גפרית ומוגמר מ"ט שרי משום דלא קעביד מעשה וכו'. ומסיק בגמרא והשתא דאמר ר' אושעיא אמר ר' אסי מאן תנא שביתת כלים דאויותא בית שמאי היא ולא ב"ה לב"ש בין קעביד מעשה בין לא קעביד מעשה אסור לב"ה אע"ג דקעביד מעשה שרי וכו', עכ"ל הגמרא. והקשו התוספות (ד"ה ולימא מר משום שביתת כלים) וא"ת למאי דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאו' ב"ש היא מאי פריך ר' יוסף ולימא מר משום שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתיא כב"ה, ועיי"ש מה שתירצו. והרשב"א הוסיף להקשות דאמאי מוקי ר' אושעיא האי ברייתא כב"ש, הלא אפשר לאוקמה כב"ה מטעם שביתת כלים, וס"ל לחלק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, ומה"ת נוקי ברייתא כב"ש.

ונראה לתרץ הסוגיא, בהקדם מה שנחלקו ב"ש וב"ה במתניתין ריש מסכת ביצה השוחט חיה ועוף ביו"ט ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרים לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואיתא בגמרא שם (דף ז' ע"ב) א"ר יהודה אמר רב לא שנו אלא שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום ופירש"י ז"ל דטעמא דב"ה לאו משום דאתי עשה וכסהו בעפר ודחי ל"ת דיו"ט. אך הטו"ז בהלכות יו"ט סי' תצ"ח (ס"ק י"א) כתב דבמסקנא לא סבירא ליה לגמרא כדר' יהודה אמר רב אלא דטעמא דשרי לשחוט חיה ועוף ביו"ט ולחפור בדקר ולכסות דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט אמנם כתבו התוספות (דף ח ע"ב) דע"כ לא אתיא כמאן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת, דא"כ ודאי לא דחי עשה דכיסוי הדם לעשה ול"ת דיו"ט. ונראה לתרץ שגם לסברת האומר דיו"ט עשה ולא תעשה א"ש מה שמתירין ב"ש לשחוט לכתחילה ולכסות כי אתי עשה דכיסוי ודחי עשה ול"ת דיו"ט. דהנה איתא במנחות (דף מ' ע"ב) ת"ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין (ופירש"י ב"ש פוטרין מן הציצית דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית וב"ה מחייבין ליה בציצית דדרשינן ביבמות (דף ד' ע"א) סמוכין למשרי כלאים בציצית שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך) ולכאורה לדברי ב"ש דלא דרשי סמוכין מנא להו דעשה דוחה לא תעשה, שהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מדסמיך קרא כלאים לציצית, וב"ש דלא דרשי סמוכין מנא להו דעשה דוחה ל"ת.

וי"ל דהנה ביבמות (דף ה' ע"ב) פריך בגמרא אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי וכ"ת נילף ממילה (שדוחה שבת שהוא ל"ת שיש בו כרת) מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וכו' נילף מתמיד (שהקרבתו דוחה שבת) מה לתמיד שכן תדיר וכ"ת נילף ממילה ותמיד מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה (פירש"י עולה שהקריבו ישראל במדבר, דכתיב (שמות כ"ד) ויעלו עולות עולת תמיד הוה). והנה במס' חגיגה (דף ו' ע"א) פליגי ב"ש וב"ה, ב"ש ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, וב"ה ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ע"כ. נמצא כי לדברי ב"ש דס"ל דעולת ראיה הואי שפיר איכא למילף דעשה דוחה אפילו ל"ת שיש בו כרת מתמיד שדוחה את השבת, וליכא למיפרך כפירכת הגמרא מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור, שהרי ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, ועולת תמיד לא הואי לפני הדבור.

ולפי"ז א"ש טעמא דב"ש דסברי השוחט חיה ועוף ביו"ט יחפור בדקר ויכסה, דכיון דילפי ב"ש עשה דוחה ל"ת מתמיד שדוחה את השבת, נשמע מיניה נמי דעשה דוחה ל"ת ועשה, שהרי עשה דתמיד דחי ל"ת ועשה דשבת, וא"כ שפיר דחי עשה דכיסוי לעשה ול"ת דיו"ט. וגם א"ש מה שהקשינו לב"ש דלא דרשי סמוכין מנ"ל עשה דוחה ל"ת, שהרי ילפי מתמיד שדוחה את השבת.

ועתה נבא ליישב קושיית התוספות והרשב"א הנ"ל, דהנה בחגיגה (דף ו' ע"א) איתא אמר אביי ב"ש ור' אלעזר ור' ישמעאל כולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי וב"ה ור"ע ור' יוסי הגלילי כולהו ס"ל עולת תמיד הואי. וכתבו התוספות (ד"ה ור' ישמעאל) ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כבית שמאי הלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וי"ל דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה עכ"ל. הרי מצינו תרי תנאי דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכולהו ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, וכן עלינו לתפוס דלא פליגי, ואף דבברייתא שם פליגי ב"ש וב"ה בזה, מ"מ נאמר סמי חדא ברייתא דסבירא דפליגי, מקמי תרתי תנאי דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וא"כ שפיר איכא למילף עשה דוחה לא תעשה מתמיד, שכן תמיד הוא עשה שאחר הדבור, ושוב ליכא למימר כדברי החזקוני דטעם עשה דוחה ל"ת הוא משום דבכל עשה איכא נמי אזהרה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, כי דברי החזקוני אמורים רק אם נאמר דעשה דוחה ל''ת גרידא וילפינן לה מסמיכות כלאים לציצית, אזי איכא למימר דאתי אזהרת ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לתת טעם וסברא למה דילפינן מסמוכין עשה דוחה ל"ת, כי כל עשה ישנו גם באזהרה, משא"כ אי ילפינן עשה דוחה ל"ת מתמיד שדוחה שבת, ליכא למימר דטעמא דמילתא משום דבכל עשה איכא לאו, שהרי ילפינן מתמיד שעשה דוחה אפילו ל"ת ועשה, ומאי אולמיה דעשה מפני שישנו באזהרה לדחות ל"ת ועשה, אלא ע"כ דלא אתי אזהרת ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות אזהרה לעשין, וא"כ אייתר האי קרא למידרש מיניה לרבות שביתת כלים.

והנה כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לספר הי"ד, כי אביי ורבא קבלו מרבה ור' יוסף. ע"כ. וכיון שמצינו דאביי ס"ל במס' חגיגה שם דר"א ור' ישמעאל ס"ל כב"ש דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי, ועל כרחך לומר כמ"ש התוספות דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וכולהו ס"ל עולת ראייה הואי, וא"כ שפיר ילפינן מתמיד עשה דוחה לא תעשה, שהרי עולת תמיד לאחר הדיבור הואי, ואם כן ליכא למימר דאתי בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לתת טעם למאי דאמרינן עשה דוחה ל"ת, שהרי ילפינן מתמיד שעשה דוחה גם ל"ת ועשה כנ"ל, ואייתר לן קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים, וא"כ כיון שע"כ לומר דאביי ס"ל דמרבינן מבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שביתת כלים, מסתמא קבל כן מרבה ור' יוסף רבותיו ואינהו נמי ס"ל עולת ראיה הואי, ואייתר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים.

והשתא מובן היטב מה שהקשה ר' יוסף לרבה ולימא מר משום שביתת כלים שנאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולא קשה קושיית התוספות דאמאי פריך ולוקמה משום שביתת כלים דאתיא כב"ש, שהרי רבה ור"י ס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי כאביי, וע"כ לומר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וגם ב"ה ס"ל הכי, וא"כ אייתר קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים גם לב"ה.

אמנם מסקנת הגמרא בחגיגה היא. דר' ישמעאל ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, וסמי מכאן ר' ישמעאל, נמצא דלדברי ר' ישמעאל פליגי ב"ש וב"ה בזה, וגם בברייתא שם חזינן דפליגי ב"ש וב"ה בדבר זה, ורק ר' אליעזר לחודיה ס"ל עולת ראיה הואי ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וא"כ ר"א יחידאה הוא נגד הברייתא וכולהו תנאי, דסבירא להו עולת תמיד הואי לפני הדבור כדברי ב"ה, וא"כ ליכא למילף עשה דוחה ל"ת מתמיד, דאיכא למיפרך מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור, וע"כ לומר דילפינן עשה דוחה ל"ת מסמיכות כלאים לציצית, וא"כ איכא למימר דאתי ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לתת טעם למאי דאמרינן עשה דוחה ל"ת כדברי החזקוני, ולא אייתר קרא לרבות שביתת כלים לדעת ב"ה. שהרי איצטריך קרא לעשה דוחה ל"ת, ע"כ מסיק בגמרא מאן תנא שביתת כלים ב"ש הוא, דס"ל עולת ראייה הואי, ואיכא למילף מתמיד עשה דוחה ל"ת ואייתר בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים.

ומיושב שפיר מה שהקשה הרשב"א ז"ל אמאי מסיק ר' אושעיא מאן תנא שביתת כלים דאורייתא בית שמאי היא. הלא אפשר לאוקמה כבית הלל וסבירא ליה לחלק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה, והשתא ניחא, דמסקנת ר' אושעיא הכא היא כמסקנת הגמרא בחגיגה, דב"ה ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, וא"כ ליכא למילף עדל"ת מתמיד, שכן ישנו לפני הדבור, וע"כ ילפינן ליה מכלאים בציצית, ואיצטריך קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לתת טעם וסברא למאי דילפינן מכלאים עדל"ת, ולית להו לב"ה שביתת כלים דאורייתא ואף ר' ישמעאל דס"ל למסקנת הגמרא בחגיגה כב"ה דעולת תמיד הואי, על כרחך ס"ל דילפינן עשה דוחה ל"ת מקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, שהרי לדידיה ליכא למילף עדל"ת מדסמיך קרא כלאים לציצית, דכתב הר"ש מקינון ז"ל בספר הכריתות דלא דריש ר' ישמעאל סמוכין מדלא מני ליה בהדי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ועל כרחך יליף עדל"ת מבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו

ועל פי האמור דלא דריש ר' ישמעאל סמוכין, נראה לפרש דברי המדרש פליאה (הובא בישמח משה פ' בשלח) הים ראה וינוס, מה ראה, ברייתא דר' ישמעאל ראה. דהנה איתא במד"ר (שמות פכ"ג ז') ואני אשיר עוזך (תהלים נ"ט). אימתי בשעה שעמדו ישראל על הים ואומרים שירה שנאמר אז ישיר משה (שמות ט"ו), ומה אמרו עזי וזמרת יה. וארנן לבקר חסדך וכו'. אותו הבקר של מתן תורה שנאמר (שמות י"ט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, ופי' אא"ז זלה"ה בייטב לב פ' בשלח, דהנה השר קטרג מה נשתנו אלו מאלו וכו', כי באמת מצד העבר עדיין לא. היו ישראל ראוים לנס גדול כקריעת ים סוף, אמנם ישראל קבלו עליהם מהיום והלאה מלכותו יתברך בנפש חפצה, לשמור מצוותיו חקותיו ותורותיו אשר יצוה להם בהר סיני, ובזכות זה נקרע הים לפניהם כי כך מדתו יתברך להיטיב לישראל אף אם לפי מעשיהם אינם ראוים עדיין לאותה טובה, צופה ומביט במה שהם עתידין להיטיב ואינו מביט על מה שעתידין לחטוא, כדאיתא בגמרא ר"ה (דף ט"ז ע"ב) א"ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו ולכן אף שהיו ישראל עתידין לחטוא בעגל לא דנם הקב"ה אלא לפי מעשיהם באותה שעה, ולעומת זאת חשב להם זכות שעתידין הם לקבל התורה, ומצורף לזה גם מחשבתם הטובה שקבלו עליהם מיד לשמור ולעשות מצוות ה' שעתיד הוא לצוותם, ובזכות זאת קרע הים לפניהם, וז"ש המדרש ואני אשיר עוזך שזכו שיקרע הים לפניהם ויאמרו שירה, ואף שלא היו ראוים לכך לפי מעשיהם באותה שעה, צירף להם הקב"ה זכות של וארנן לבקר חסדך, זה בקרו של מתן תורה עכת"ד ז"ל

אך אכתי קשה, שהרי אמרו ז"ל במס' סנהדרין (דף ע"א ע"ב) בן סורר ומורה נידון על שם סופו ותניא ר' יוסי הגלילי אומר וכי בשביל שאכל זה תרטימר בשר וכו' אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו וכו'. ע"כ. הרי להדיא שדנין את האדם ע"ש העתיד אף לרעה, וקושיא זו הקשה הרא"ם ז"ל (בפ' תצא) ממה שאמרו ז"ל גבי ישמעאל (בראשית רבה פנ"ג י"ט) שהיו מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא את מעלה לו באר, א"ל עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק, א"ל איני דן את האדם אלא בשעתו, ותירץ דיש חילוק בדבר אם התחיל כבר להזיד ולהרשיע, אזי דנו השי"ת גם לפי מעשיו הרעים שהוא עתיד לעשות, משום דחזי לאיצטרופי עם המעשים הרעים שכבר החל לעשות, ועל כן נידון בן סורר ומורה על שם סופו, לפי שהתחיל כבר להרשיע, והא דאמרינן שאין האדם נידון אלא בשעתו היינו היכא שלא חטא עדיין. ע"כ. ועפי"ז א"ש שלא חשבה להם ה' לרעה מה שהם עתידים לחטוא בעגל, כי עדיין לא החלו בחטא.

אמנם המהר"ם גלאנטי ז"ל כתב טעמא אחרינא למה דאמרינן בן סורר ומורה נידון על שם סופו כי החמירה תורה לפי שנולד מאיסורי ביאה, ולפי טעם זה איכא למימר דבעלמא אין הקב"ה דן את האדם ע"ש סופו אף היכא דהתחיל כבר בעבירה, כי שאני בן סורר ומורה שנולד מאיסורי ביאה, ברם הא דבן סורר ומורה נולד מאיסורי ביאה ילפינן מדנסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר, כדאיתא במדרש תנחומא (ריש פ' תצא) וא"כ ר"י דלא דריש סמוכין כמ"ש בספר הכריתות, לית ליה הך דרשה דבן סורר ומורה בא מאיסורי ביאה, וע"כ לומר כי טעם שהוא נידון ע"ש העתיד, כמ"ש המזרחי משום שכבר החל בעברה.

והשתא יובנו דברי המדרש פליאה כמין חומר הים ראה וינוס מה ראה וכו', פירוש הוקשה לו דלכאורה לא היו ישראל ראויים עדיין באותה שעה שיקרע הים לפניהם, ובאיזה זכות נעשה להם נס גדול כ"כ, וע"כ לומר שצירף להם הקב"ה מה שעתידים הם לקבל את התורה, כיון שכבר התחילו לעשות מעשים טובים וקבלו עליהם לקיים מצוות ה' אשר יצוום בהר סיני, חזי לאיצטרופי עם זכות התורה שהם עתידים לקבל ומנא לן סברא זו דהיכא שהתחיל בדבר הקב"ה דן ע"ש העתיד, ונראה דילפינן ליה מבן סורר ומורה שנהרג ע"ש סופו, וקשה הא אין הקב"ה דן את האדם ע"ש העתיד, וי"ל כתירוץ המזרחי ז"ל דשאני בן סורר ומורה שכבר החל לעשות מעשים רעים, ע"כ נידון הוא ע"ש סופו. וא"כ א"ש מה שנקרע הים לפני ישראל בזכות שעתידין הם לקבל את התורה, אף שבאותה שעה לא היו ראויים לנס גדול כ"כ, מ"מ כיון שכבר התחילו במעשים טובים חזי לאיצטרופי עם מה שעתידים הם לקבל את התורה, וק"ו הוא מבן סורר ומורה כי מרובה מדה טובה. אמנם אם נאמר כי טעם שבן סורר ומורה נידון על שם סופו משום שנולד מאיסורי ביאה כסברת המהר"ם גלאנטי, א"כ ליכא למילף מינה דבעלמא דנין על שם העתיד, דשאני בן סורר ומורה.

וזאת כונת המדרש מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, ר"ל ברייתא דר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהם, שממנה נשמע דלא דריש ר' ישמעאל סמוכין, כמ"ש הר"ש מקינון, וא"כ ליכא למימר כסברת המהר"ם גלאנטי ז"ל דטעם שבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו משום שנולד מאיסורי ביאה, שהרי לא דרשינן סמיכות פרשת בן סו"מ לפרשת יפ"ת וע"כ דהטעם הוא משום דהתחיל בעבירה חזי לאיצטרופי, וא"כ מרובה מדה טובה שצירף הקב"ה לישראל זכות שעתידים הם לקבל התורה, כיון שכבר התחילו במצוה וקבלו עליהם לשמור התורה וע"כ נקרע הים בפניהם.

ועפ"י זה יש לפרש דברי המדרש (בראשית רבה פפ"ד) עה"פ וישנאו אותו וגו' (בראשית פל"ז) למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים בפניהם. דהנה איתא בשל"ה הקדוש (פ' וישב) כי השבטים דנו את יוסף למיתה עפ"י ד"ת כחולק על מלכות בית דוד כי יהודה היה מלך באחיו והחולק על מלכות ב"ד חייב מיתה. ולכאורה היה יהודה יכול למחול לו, ואף דקיי"ל (כתובות י"ז ע"א) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, היינו טעמא מפני שאינו יכול למחול כבוד העם, משא"כ הכא שכל העם דהיינו השבטים היו באותו מעמד והיו כולם יכולים למחול, וע"כ צ"ל כדאיתא במד"ר פ' וישב עה"פ הנה בעל החלומות הלזה בא, א"ר לוי זה עתיד להשיאם לבעלים (ופירש במתנות כהונה להשיאם לבעלים, להשתחוות לבעל ובעל קדריש לשון בעלים ורמז לירבעם ואחאב שבאו מיוסף ע"כ) ועל שם שעתידין לצאת ממנו עובדי ע"ז דנוהו השבטים למיתה, ולכאורה הא אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה כדכתיב גבי ישמעאל (בראשית כ"א) באשר הוא שם, ועל כרחך לומר דהתחיל בעבירה שאני, ולזה כיון שיוסף התחיל בעבירה לדעתם, שמרד במלכות בית דוד, חזי לאיצטרופי עם מה שעתיד הוא להשיאם לבעלים, וע"כ דנוהו ע"ש העתיד.

וזאת כונת המדרש למה וישנאו אותו, הרי מה שדנוהו למיתה היה משום שמרד במלכות בית דוד, והיו יכולים למחול לו, וע"כ לומר שדנוהו על שעתידים לצאת ממנו ירבעם ואחאב שישיאו את ישראל לעבוד ע"ז, ולכאורה אין דנים ע"ש העתיד, וצ"ל כי כיון שהתחיל בעבירה שמרד במלכות ב"ד חזי לאיצטרופי ודנין גם על העתיד, וז"ש המדרש כדי שיקרע הים בפניהם, כי גם לנס קריעת ים סוף לא היו ישראל ראוים באותה שעה, אלא כיון שהתחילו במצוה במה שקבלו עליהם לשמור מצוות השי"ת צירף להם הקב"ה זכות שעתידים הם לקבל את התורה.

היוצא מדברנו כי מאד מאד חייב האדם להזהר בכל תנועה ותנועה לבל יחטא ואשם אפילו בחטא כל דהו, כי גם חצי שיעור חזי לאיצטרופי ויבא ח"ו לידי איסור שלם, וז"פ הפסוק ''ובכל'' אשר אמרתי אליכם תשמרו, דהנה תיבת ''כל'' אתי לרבויי חצי שיעור, ע"ד דאיתא ביומא (דף ע"ג ע"ב) אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ויליף לה מדכתיב כל חלב וגו' לרבות חצי שיעור, ועל זאת בא הכתוב להזהיר ''ובכל" אשר אמרתי אליכם אפילו חצי שיעור ונדנוד עבירה כל שהוא תשמרו.

וכיון שכל תנועה קטנה של חטא מצטרפת, מה מאד על האדם להשגיח עם מי הוא מתחבר וישנא קהל מרעים ועם רשעים לא ישב, וביותר צריך האדם להתרחק מחברת הכשרים המתחברים עם הרשעים, וכמ"ש החיד"א ז"ל בספרו חסדי אבות עמ"ס אבות לפרש המשנה (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, דלכאורה מה טיבו דהאי שכן רע אם הוא רשע א"כ למה כפל התנא דבריו לומר פעם שנית ואל תתחבר לרשע, גם למה ברשע אמר אל תתחבר, ובשכן רע הזהיר ביתר שאת להתרחק ממנו. וביאר דהאי שכן רע פירושו שהוא שכן לרע, אבל הוא בעצמו נראה כצדיק במעשיו, ומאיש כזה חייבים להרחיק יותר ממי שהוא רשע בפרהסיא, כי ממעשה הרשע לא יבאו ללמוד לפי שהוא גלוי ומפורסם ברשעו ודי באזהרה שלא להתחבר עמו, אבל מי שהוא נראה כצדיק למדים ממעשיו, וכיון שהוא שכן לרע יבוא להשפיע ממעשיו הרעים ומדרכיו המקולקלים על אחרים, על כן הזהיר התנא להתרחק ממנו עד קצה האחרון עכת"ד ז"ל. וצריך האדם להרחיק מלהתחבר עם הכשרים המתחברים עם הרשעים אפילו כשההתחברות היא בדברים שנראה לעין שאין בהם נדנוד עבירה, כי כל הכתות שקמו לעשות חדשות הם שוא ותוהו ולא תצמח כל תועלת ממעשיהם, ואין גם אחד אשר ידע באיזה אופן תבא ישועת ה' לישראל, אמנם זה ברור אשר באותו אופן שמדמים בודאי לא תהיה, וכמו שמצינו בקריעת ים סוף שנחלקו ישראל לארבע כתות אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן (ילקוט פ' בשלח). והישועה היתה באופן שלא חשב גם אחד מהם שנקרע הים לפניהם וכמו כן הגאולה העתידה תבא בדרך שלא חשב אדם מעולם, וכמ"ש בספר בינה לעתים עה"פ (תהלים ט) כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד, דהכי פירושו כי מבטיח הכתוב שלא לנצח ישכחנו השי"ת ובבא העת תהיה הגאולה השלמה אמנם תקות עניים, היינו האופן שמקוים ומחשבים שתבא הישועה, תאבד לעד, כי לא תבא הישועה בדרך שחושבין, אלא בדרך נעלמה מעין כל חי, יה"ר שנזכה לה במהרה בימינו. אבל צריך התחזקות והתאמצות גדולה בזמן הקצר שעדיין נותר לנו לבל נפול ברשת זו טמנו פועלי און וחייבים לעמוד על המשמר בכל תנועה כי חזי לאיצטרופי אל העתיד.

עוד יש לפרש דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה עפ"י מה שאמרנו לפרש דברי המדרש פליאה עה"פ ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שמות א) חד אמר בק"ו וחד אמר בגז"ש עוד איתא במדרש רבה ר"פ שמות ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך ר"א אומר בפה רך ר"ש בר נחמן אומר בפריכה בעבודה המפרכת את הגוף ומשברתו. ובארנו (עי' בדברינו לעיל פ' בראשית דף פ"ד) דפלוגתתן תליא בפלוגתא דר"י וריש לקיש במס' ברכות (דף ה' ע"א) דר' יוחנן ס"ל יסורין ממרקין עוונותיו של אדם בק"ו משן ועין ומה שן ועין שהם אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהם לחרות יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה ור"ש בן לקיש יליף לה מגז"ש נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין עוונותיו של אדם ע"כ. ואפ"ל כי חלוק יש אי ילפינן לה מקל וחומר או מגז"ש, דאי ילפינן לה מק"ו א"כ כל מה שהיסורין קשים יותר הם ממרקין יותר, שהרי הק"ו אלים יותר ומה אם יסורין מועטין כשן ועין מועילים לעבד שיצא לחרות, כ"ש יסורין מרובין מועילין למרק עונות, אמנם אי ילפינן יסורין ממרקין בגז"ש ברית ברית ממלח די למרק העונות במעט יסורין. דוגמת המלח הממתיק את הבשר רק בפיזור מלח מעט, אבל אם יזרה עליו מלח יתר על המדה יתקלקל המאכל וכמו כן מעט יסורין בבחינת חצי שיעור דיים למרק עונות.

ובזה אפ"ל דברי המדרש פליאה ויעבידו מצרים וגו' בפרך ח"א בק"ו וח"א בגז"ש, דפליגי בפלוגתת ר"י וריש לקיש מהיכא ילפינן יסורין ממרקין עוונותיו של אדם, דלמאן דיליף בק"ו משן ועין פירוש תיבת פרך הוא כפשוטה, כי כל מה שהרבו יסורים על ישראל הועיל להם לכפרת עונותיהם, ומ"ד בגז"ש ס"ל כריש לקיש דדי ביסורין מעטים ופירוש תיבת פרך הוא בפה רך והני אמוראי פליגי בפלוגתא דהני אמוראי במדרש רבה ר"א אמר בפה רך דס"ל שדי ביסורים מעטים ור"ש ב"ר נחמן ס"ל בפריכה בעבודה המפרכת את הגוף, והנה כתבו התוספות דהיכא דאיכא למילף מילתא בק"ו וגם בגז"ש הק"ו איננו עיקר ונסתר בפירכא כל דהו. והכא איכא למיפרך האי ק"ו משן ועין דשן ועין אין יוצא בו אלא עבד כנעני, וליכא למילף מינה מילתא לישראל, וא"כ נותרה לנו רק הגז"ש ברית ברית ממלח, ומכח הגזרה שוה די ביסורים מעטים, וא"כ בדין יצאו ישראל קודם זמנם, כי השלים קושי השעבוד את הזמן כמ"ש הפר"ד ז"ל, שהרי היה די להם ביסורין מעטים דוגמת מלח הממתק את הבשר רק במעט, וע"י ששעבדו בהם מצרים בעבודה קשה יצאו לחרות לפני הזמן.

וזאת כונת המדרש הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה. דהיינו ברייתא דשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, וביניהם ק"ו וגז"ש דמינייהו ילפינן יסורין ממרקין עוונותיו של אדם, ולפי דברי התוספות הנ"ל היכא דאיכא ק"ו וגזירה שוה הגזירה שוה עיקר, ונמצא שהיה די להם ביסורים קלים וקושי השעבוד השלים את הזמן. וזה כונת המדרש מה ראה הים להקרע בפניהם שהרי עדיין לא נשלם הזמן, ברייתא דר' ישמעאל ראה, דדרשינן גז"ש, ודי ביסורין קלין וקושי השעבוד השלים וע"כ נקרע הים בפניהם.

נחזור לעניננו שצריך להשגיח על כל פסיעה ופסיעה שלא להכשל בחטא, וזה אפ"ל בכונת המשנה (ריש מס' שקלים) באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים, דהנה כתבו הספרים דמחצית השקל רומז על אחדות, כי כל אחד מישראל הוא רק בבחינת חצי ונעדר השלימות, ושלימותו תהיה רק בהתחברות עם ישראל, ועל כן כיון שהזהירנו על האחדות ע"י נתינת חצאי השקלים, רמז לנו כי כשם שמצוה להתחבר עם הצדיקים, כן אסור להתחבר עם הרשעים, וכמו דאיתא באבות דר"נ (פ"ל ג) ר' עקיבא אומר כל המדבק בעוברי עבירה אע"פ שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורעניות כיוצא בהם וכל המדבק בעושי מצוה אע"פ שלא עשה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהן, ע"כ. וע"כ השמיעו גם על הכלאים להזהר מאד מלהתערב ומלהתחבר עם הרשעים.

וזה אפ"ל בכוונת המדרש פליאה (הביאו אאמו"ר זלה"ה בספרו קדוי"ט) כשראתה שרה שמשה לא יכנס לארץ אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה, דהנה מבואר בזה"ק (בראשית כ"ז ע"ב ושם דף כ"ח ע"ב) דבגינייהו דערב רב נקבר משה בחו"ל, ומזה ראתה מה מזקת היא ההתחברות עם הע''ר, על כן אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה שלא תהיה התחברות בינו לבין יצחק.

תורה

דעת תורה לישראל ולא לגוים

אור ליום ד' פרשת לך (תרפ"ז) ראיתי בחלומי והנה הוא ליל שבת קודש פ' משפטים, ועלה בדעתי לפרש דברי המדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, הה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, והנה יש להבין שהתחיל לומר חקיו ומשפטיו לישראל, ומסיים רק ומשפטים בל ידעום ולא הזכיר חקיו, דמשמע שרק המשפטים לא נתן להם אבל החוקים נתן להם וזה אינו (דאדרבה הוא בהיפך דבני נח מצווין על הדינין אבל החוקים לא נתן להם).

אלא נ"ל דהנה באמת התוה"ק שנתנה לישראל מפי הגבורה לא נתפרשו בה טעמי המצות אלא גזירת מלך היא. אך כל ת"ח שעוסק בתורה ובמצות הוא מוצא בה טעמים חדשים בכל עת (עירובין נ"ד ע"ב) וא"כ אף מה שהוא אצלו חק בלי טעם בתחילה, אבל ע"י תורתו מחדש בה שכליות ומוצא בה ענינים נפלאים ושוב רואה שאינם חק בלי טעם, אלא הכל הוא שכליות וטעמים עמוקים עד אין חקר, אבל כל זה רק בישראל שקבלו התורה ודבוקים בשכלם בעצם התורה הק', לזה דעתם דעת תורה ומתחדש בשכלם במצות השם כמה ענינים, אבל אומות העולם אף כי גם להם נתן מצות, אבל שיחדשו בשכלם לאמיתתו במצות השם זה דבר שא"א, כי אין דעתם מכוונת כלל למצותיו יתברך. ואף בישראל כתב הסמ"ע בש"ע חו"מ (סי' ג' ס"ק י"ג) בשם תשובת מהרי"ו דפסקי הלומדים ופסקי הבעה"ב המה שני הפכים הרי שאף הבעה"ב שאינם עוסקים בתורה הקדושה דעתם מכוונת היפך דעת התוה"ק, וא"א לכוין לעניני התורה אלא ע"י דעת תורה ועאכו"כ שק''ו הוא באוה"ע שדעתם הוא היפך דעת תוה"ק וא"א שיכוונו בדעתם במצות השם לאמיתת הענין.

והנה המצות שנמסרו מאתו יתברך ואף הז' מצות לא נתן בהם שום טעם רק גזירת המלך, וכיון שהאוה"ע לא יוכלו לחדש משכלם שום טעם, א"כ נשארו המצות אצלם הכל כחוק בלי טעם, ולא כן בישראל אשר בדעת שכלם מחדשים בה טעמים והוא דעת תורה ממש. והנה חק נקרא מה שהוא בלא טעם, ומשפט נקרא דבר שהשכל מחייבו, וז"ש חקיו ומשפטיו לישראל, דבישראל אף מה שהוא חוקים מתחילה אח"כ יהי' משפטים, דהשכל מחייבו לעשות. אבל לא עשה כן לכל גוי שיהי' להם דעת תורה, לכן ומשפטים בל ידעום, דהכל רק חק אצלם ואין להם משפע שכליות בשום מצוה.

ונראה לפרש דברי רש"י ז"ל אשר תשים לפניהם אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול וכו', ר"ל שלא יעלה על דעתך שלא לשנות עמהם ההלכה אלא כמשנתה, היינו כמו שנישנית לו בהר סיני סתם, כי הטעמים והביאורים השיג מרע"ה בדעתו הרחבה, ויהי' חושש בדבר שאין בכלל עצם התוה"ק אלא גוף הגזירה שגזר מלכו של עולם יתברך בלי שום טעם לזה אמר לו אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך, להבינם גם הטעמים שהכל הוא מעצם התורה אצל ישראל שיש להם דעת תורה.

ומובן בזה ג"כ דברי רש"י ז"ל והוא מהמדרש ואלה המשפטים כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ר"ל הכוונה על מה שאמר שם אשר תשים לפניהם, והכוונה בזה על הבנת הטעמים כפירוש רש"י, וזה נתחדש ונתבאר בשכלו הזך אחר ששנה עצם ההלכה בסיני, לזה אמר מה עליונים מסיני היינו גופי ההלכות כמשנתן שנתנו בהר סיני, כך אלו הבנות הטעמים והביאורים שנתבארו לו בכל פעם יותר הכל הוא מסיני, כל מה שהשיג בדעת התורה, ומובן היטב קישור הכתוב מגיד דבריו ליעקב כנ"ל, (כל זה ראיתי בחלומי כאשר כתבתי פה מתחילה ועד סוף ואיקץ, והתבוננתי בדבר והנה הוא ענין פלא ודבר נחמד, לזה רשמתי לי למזכרת).

ונ"ל לפענ"ד לפרש בזה דברי חכז"ל (איכה רבתי פ"ב סי' י"ז) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין הה"ד (עובדי' א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמין דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה, רצ"ל דאף שיש ביניהם חכמים מופלגים בשאר חכמות, אבל שיחדשו בשכלן איזה ענין בתורה הק' זה אי אפשר כי לא עשה כן לכל גוי שיוכלו לכוין לדעת תורה, וז"ש בגוים אין תורה כי לא נתן מתנה זו רק לישראל עם קרובו הדבקים בה' ובתורתו הקדושה, אשרי העם שככה לו.

תורה

שיבת שופטים אמיתיים לישראל - הכנה והכרח לגאולה השלמה

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. פירש"י ז"ל לפניהם ולא לפני עכו"ם וצ"ב. בגמרא סנהדרין (ז' ע"ב) איתא מאי אשר תשים תלמדם מיבעי ליה א''ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינים וצ"ב.

ונ"ל לבאר הענין בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' מעות) עה"פ וידבר משה אל ראשי המעות לבני ישראל וגו' איש כי ידור נדר לה' וגו' דהנה ע"כ אין לומר שהכתוב מדבר בנדרי רשות שהרי אמרו ז"ל (נדרים כ"ב ע"א) תניא ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה (בשעת איסור הבמות) והמקיימו כאילו הקריב עליה (קרבן בשעת האיסור) ע"כ. וא"כ הנודר רעה הוא עושה, ואיך כתיב נדר לה', והלא אמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ג ח') אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, אלא ע"כ לומר כי נדר לה' היינו לדבר מצוה, כדאיתא במס' נדרים (דף ז' ע"ב) א"ר גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר (תהלים קי"ט) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

והנה אמרו ז"ל (נדרים ח' ע"א) האומר אשכים ואשנה פרק אחד נדר גדול נדר לאלקי ישראל, וכן בכל המצות, נמצא כי בכל יום כשאדם מישראל קורא ק"ש שהוא מ"ע מדאורייתא הרי הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצות, כי אין נקרא אמירה באמת אלא אם הוא ע"מ לעשות וכו', וא"כ אין לך נדר גדול לאלקי ישראל מזה וכו', ואם כל אחד מישראל היה מקיים מה שמקבל עליו בק"ש ודאי הגאולה קרובה לבא, והנה בעת שישבו ישראל על אדמתם היו המלכים והשרים ושופטים ושוטרים הכל מישראל, מה שאין כן בגלות אנו נכנעים תחת מלכי ושרי האומות, וזה כונת הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ר"ל בשביל שיזכו שראשי המטות המלכים והשופטים יהיו מבני ישראל, איך יגיעו לכך איש כי ידור נדר לה' וגו', דהיינו שמקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע לא יחל דברו וגו' שיקיים מה שמקבל על עצמו. כנ"ל, וע"י כך יצאו מן הגלות, ויחזרו להיות ראשי המטות מבני ישראל, עכ"ד ז"ל.

והנה איתא במד"ר כאן כי הגאולה תלויה בזכות המשפטים, וע"י שאין שומרים משפטי התורה כראוי מתעכבת הגאולה, ועל אחת כמה וכמה אם ישראל בעצמן ממנים שופטים שישפטו עפ"י חוקי עכו"ם אין לך מרידה גדולה מזו במשפטי התורה, והם המעכבים גאולתינו ופדות נפשינו, ואיתא במכילתא פ' יתרו עה"פ לא יהי' לך אלהים אחרים למה נקראו אחרים שמאחרין את הטובה מלבא בעולם ואותם הממנים שופטים כאלו הם המעכבים טובתם של ישראל, ובעוה"ר מה מר הדבר שיש שומרי תורה ומצוות הנוטלים חלק בזה אוי להם ואוי לנפשם שהם מעכבים את הגאולה, ומרבים צער וגלות השכינה הקדושה ומאריכים גלות ישראל וצערם, השי"ת יצילנו מהם ומהמונם.

ובזה פירשתי מטבע הברכה בתפלת י"ח השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, ונוסח זה תקנו אנשי כנה"ג על פי דברי הנביא (ישעי' א) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, ולכאורה יל"ד מדוע כתיב כבראשונה וכבתחלה וסגי בהבטחה שהשי"ת ישיב שופטינו ויועצינו, ובהבטחה זו כלול הכל, כי וודאי הוא שהשי"ת ישיב לנו שופטים ויועצים אמיתיים, אמנם כיון שהיום מתעים את העולם ומסמין עיניהם לומר על שופטים אלו שהם טובים, על כן בא הכתוב להוציא מלב התועים והמתעים, כי רק שופטים כמו שהיו בראשונה ויועצים כבתחלה ההולכים בדרך התורה ועל פיה ישפוטו טובים הם לישראל, ולא זולת.

ועפי"ז אפ"ל דברי הכתוב ואלה המשפטים וגו' כי דברי הכתוב הם גם הבטחה שע"י שישמרו ישראל את המשפטים, נזכה שיתמנו שופטי ישראל אמיתיים שישפטו את ישראל על פי התורה הקדושה, וז"ש הכתוב ואלה המשפטים ר"ל ע"י שמירת המשפטים יזכו ישראל אשר תשים לפניהם, שישימו שופטים אמיתיים שדיניהם עפ"י התורה, וזאת אפ"ל בדברי רש"י ז"ל לפניהם ולא לפני עכו"ם, שע"י מינוי השופטים הכשרים נצא מתחת יד שופטי עכו"ם ומשפטיהם, אשר תחתיהם אנו נכנעים בזמן הגלות.

ובזה מיושב למה נקוט תשים ולא כתיב תלמדם דהנה איתא בגמרא מגילה (דף י"ז ע"ב) כי תחלת הישועה בביאת המשיח תהיה בחזרת השופטים האמתיים לישראל וע"כ כתיב לשון שימה כי מעשה רבה הוא, שע"י מינוי השופטים האמתיים שהם לרצון לפני ה' להרחיב גבולות הקדושה ולרומם קרן התורה ולהחזיר את ישראל בתשובה, נזכה לגאולה השלמה.

תורה

הגדרת כח ההוראה שבידי ישראל לדון גם בב"ד של מעלה

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. פירש"י ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ע"כ. הקשו המפרשים והרי רש"י ז"ל ס"ל בפ' בהר כשיטת ר"ע שכל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני וא"כ למאי איצטריך לרבות שהמשפטים נאמרו בסיני והלא בכלל התורה הם.

ב) אשר תשים לפניהם פירש"י ז"ל א"ל הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה וכו' ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם ע"כ. וצ"ב כי על לימוד טעמי התורה והמצוות שייך יותר לכתוב אשר ''תלמדם''

ג) לפניהם פירש"י ז"ל ולא לפני עכו"ם וכו' וצ"ב.

ד) במד"ר הה"ד (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' פ"א א"ל עקילס לאדריינוס המלך רוצה אני להתגייר וכו' א"ל לך ולמד תורתן ואל תמול א"ל עקילס אפי' חכם שבמלכותך וכו' אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב וגו'. וצ"ב שייכות מדרש זה לפ' משפטים דייקא. והרי איש אשר לא ימול בשר ערלתו לא יוכל להשיג גם שאר חלקי התורה, ולא רק את המשפטים בלבד. עוד יל"ד על כפל לשון הפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו וגו', והלא דבריו הם חקיו ומשפטיו.

ה) במד"ר (פ' ל' סי' א) הה"ד (תהלים צ"ט) ועוז מלך משפט אהב וכו' אמר להו משה לישראל הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו אם אין אתם עושין את הדינין נועל תורתו מכם וכו' ע"כ. וקשה מה כונת המדרש באמרו נוטל תורתו מכם והרי בכל עת ובכל מצב חייבים ישראל לקיים מצוות התורה ולא יועילו כל טצדקי לפטרם ממנה.

ונראה לפרש הענין, עפ"י מה שכתבו הקדמונים (עי' בעקרים מאמר ג' פכ"ח) כי עיקר שלימות הנפש הבא מקיום המשפטים הוא ע"י הכוונה שמקיימם לעשות נחת רוח לבוראו, אבל אם תהיה כוונתו לקיימם עבור שהשכל מחייבו כי בלתי קיום המשפטים ימלא העולם בעושק ובגזל ויהרס בנינו. אזי אינם מביאים שלימות לנפשו, ועפי"ז פירש ק"ז זלה"ה בייטב לב ס"פ אחרי דברי הכתוב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. דהנה בבחינת הכוונה לשם שמים קל יותר לקיים את החוקים, כי הן עלומי הטעם ואין בהם תיקון העולם, ובודאי העושה אותם כוונתו לה' אבל במשפטים שהם תיקון העולם, כי אם יגנוב ויגזול ויעשוק את העולם יהרס בנין העולם, א"כ יוכל המקיימם להתכוון לתועלתו ולהנאתו, על כן הזהיר הכתוב ושמרתם את חקותי כי שמירה רומז על ל"ת ר"ל שמעיקרא תקיימו החוקים על הכוונה לעשות רצון הבורא, כי זה יעלה לו בניקל, ואח"כ ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ר"ל שמהראוי היה שיעשה אותם האדם מעצמו מחמת שיש בהם חיי העולם, ועל כן מזהירנו הכתוב שאעפי"כ לא נעשה אותם לכוונת תיקון העולם, אלא אני ה' מכח גזרת מלך מלכי המלכים, עכת"ד היטב לב זלה"ה

ונקדים עוד דברי הירושלמי במס' ר"ה (פ"א ה"ג) בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה רצה מקיימה רצה אחרים מקיימים אותה אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזרה ומקיימה תחלה מ"ט ושמרו את משמרתי אני ה' (ויקרא כ"ב) אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחלה עכ"ל הירושלמי. ולכאורה יש להפליא כי מקרא זה בפרשת עריות כתיב, ומה שייך לומר בענינים אלו שהקב"ה שומר משמרת התורה ועל כרחך לומר שכוונת הירושלמי כי בכל מצוה יש פנימיות וטמונים בה סודות נעלמים, ושרש המצוה אחוז בגבהי מרומים, וזאת כונת הירושלמי כי הקב"ה שומר מצוותיה של תורה, הכוונה על פנימיותם וזה הוא הטעם אשר המשפטים מביאים שלמות לנפש ישראל המקיימם, כי נצטווינו בהם עבור הטעמים והסודות הנעלמים אשר גנז בהם הבורא, ולא לקיום העולם, אמנם בני נח המקיימים את המשפטים למען קיום העולם בלבד אין קיום המשפטים גורם שלמות לנפשם.

ועפי"ז י"ל דברי רש"י ז"ל מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ר"ל כי כמו ששאר חלקי התורה שנתנו מסיני גנוזים בהם טעמים רבים ונסתרים, ואין הטעם בהם מחמת שהשכל מחייב לקיימם, כן גם המשפטים נתנו בסיני שיקיימו אותם ישראל לפי שכך צוה הבורא יתברך, ולא נצטוינו בהם בסיני לטעם קיום העולם כאשר בני נח מקיימים אותם.

והנה כ"ק אבא מארי זלה"ה בספרו קדושת יו"ט פ' זו כתב לבאר שאלת יתרו למשרע"ה (שמות י"ח) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב ופירש"י ז"ל אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולכאורה קשה והלא כתיב להדיא וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ואיך אפ"ל שדנם רק שעה אחת, אכן אפ"ל שבדינים שבין אדם לחבירו לא היה דן רק שעה אחת, אבל העם באו אליו לשאול בדבר אלקים ולבקש עליהם רחמים שהקב"ה ישפיע להם זה מזונו וזה פרנסתו כל איש בבקשתו הנצרך לו, וזה היה קשה ליתרו כיון שאתה יושב ודן כל הדינים ביניהם, ע"כ אלקים נצב בעדת א"ל ובזמן שיש דין למטה אין דין למעלה, וא"כ למה צריכין הם לעמוד לפניך כל היום שתבקש עליהם רחמים, והלא בדין הוא שיוושעו אף בלא תפלה מכיון שאין דין למעלה והכל הוא רחמים וחסדים משמי מעונה עכת"ד ז"ל עיי"ש מה שפירש תשובת משה ליתרו.

ולי נראה לפרש תשובת משה ליתרו בדרך אחר, בהקדם לפרש המדרש הנ"ל אם אין אתם עושים את הדינין נוטל תורתו מכם דהנה בסה"ק ראשית חכמה כתב כי תורה הוא מלשון הוראה, שהיא מורה לנו דרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, ולפי זה י"ל כי דין הנפסק בב"ד של מעלה הוא בבחינת תורתו של הקב"ה, כי בהוראה זו הוא מנהיג עולמו, וכאשר ישראל משמרים את הדינים מתנהגים גם בב"ד שלמעלה עפ"י הוראת בי"ד שלמטה, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, נמצא כי כביכול מסר הקב"ה כח ההוראה בהנהגת העולמות ליד בי"ד שלמטה, וזאת כונת המדרש הרי נתן לכם הקב"ה תורתו, ר"ל הכח להורות לב"ד שלמעלה את אשר יעשון אמנם אם אין אתם עושים את הדינים נוטל הקב"ה תורתו ממכם דהיינו שנוטל מישראל כח זה שיקיימו בב"ד שלמעלה הוראות ב"ד שלמטה. כי כשאין דין למטה יש דין למעלה.

ועפי"ז י"ל כי תשובת משה ליתרו היתה בדרך זה כי אף שאני דן בין איש לרעהו לא סגי בכך לבעל תוקף דיני מעלה, אלא באים אלי העם לדרוש אלקים, ר"ל כי כל זמן שהם משמרים את הדינים לצד תיקון העולם, כטעם שבני נח משמרים אותם עדיין יש דין למעלה, וע"כ והודעתים את חקי האלקים ואת תורותיו, ר"ל שיקיימו הדינים לפי שנצטוו עליהם מאת ה' ולא למען תיקון העולם, וכאשר ישיגו כונה זו בשלמות, ינתן כח ההוראה ביד ב"ד שלמעלה, ויתבטלו מהם דיני מעלה ויהיו רק רחמים וחסדים.

ועפ"י זה יתבארו לנו דברי רש"י ז"ל שלא תעלה על דעתך וכו' לא אטריח עצמי להבינם טעמי המצות וכו' לכך נאמר אשר תשים לפניהם, והכוונה שילמדם משה רבינו ע"ה טעמי המצוות, שיקיימו את המשפטים לטעם שהם גזירות המלך מלכו של עולם, והוא טמן בהם טעמים עמוקים לאין חקר, ולא תהיה כוונתם בקיום המשפטים למען קיום העולם. ובזה מיושב לשון הכתוב אשר תשים לפניהם ולא כתיב אשר תלמדם, כי ע"י שיקיימו את המשפטים עבור גזרת המלך נותן הקב"ה כח ההוראה ביד ב"ד שלמטה, וכשם שיגזרו בב"ד שלמטה כך יקיימו למעלה, ושפיר שייך ביה לשון שימה כי מעשה רבה היא שתהי' הנהגת העולמות ביד בית דין שלמטה.

ואפ"ל כי גם כונת רש"י ז"ל באמרו מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני היא לבאר מה דכתב אשר תשים לפניהם ע"כ קאמר מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, וכמו שפירשנו שהכוונה כי נצטווינו לקיים את המשפטים מחמת ציווי הבורא, ולא למען קיום העולם, ובשמירת המשפטים לכוונה זו נמסר ביד ב"ד שלמטה כח ההוראה וגם בשמי מעלה יפסקו כמותם, וע"כ כתיב תשים לפניהם, ופירש"י ז"ל ולא לפני עכו"ם, כי כח זה שנמסר ביד הב"ד שיעשו בב"ד שלמעלה כהוראתם הרמוז במאה"כ אשר תשים כנ"ל, אינו אלא לפניהם ולא לפני עכו"ם, שאף כאשר העכו"ם שומרים את הדינים שנצטוו בהם, לא ניתן להם כח זה שיתנהגו בשמי מרום על פיהם.

וזאת גם כוונת המדרש ואלה המשפטים וגו' הה"ד מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו', כי לפי מה שפירשנו שרמוז בדברי הפסוק כח ההוראה שמסר הקב"ה ביד ב"ד שלמטה, שעל פיהם תהיה הוראת ב"ד שלמעלה, ולא נמסר כח זה אלא ביד ישראל, כמאה"כ לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ע"כ קאמר המדרש הה"ד מגיד דבריו ליעקב, שמסר להם הקב"ה את התורה, ולא רק שאר חלקי התורה נצטוו לקיימם עבור ציווי הקב"ה אלא גם חקיו ומשפטיו לישראל, שגם קיום המשפטים יהיה לפי שכך צוה הבוי"ת, ולכן נמסר בידם כח ההוראה שעל פיהם יתנהגו בב"ד של מעלה, וז"פ ''חקיו ומשפטיו" לישראל שגם הוראות ב"ד שלמעלה שהם חקיו ומשפטיו של הקב"ה בידם נתנו, וזה שמסיים הכתוב לא ''עשה'' כן לכל גוי כי גם רישא דקרא מיירי בעשייה, כי מעשה רבה היא שתהי' התנהגות ב"ד שלמעלה על פי הוראת ב"ד שלמטה, והוראה זו לא עשה כן לכל גוי, שלא מסר בידם כח זה שעל פי הוראתם יתנהגו בב"ד שלמעלה, לפי שמשפטים בל ידעום שאין הם מקיימים את המשפטים לצד ציווי הבורא אלא למען תיקון העולם.

וזאת אפ"ל בכוונת המדרש ואלה המשפטים הה"ד (ישעי' נ"ו) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. כי הן היום בטלה מאתנו הסמיכה, ואין בידינו כח המשפט לדון ולהורות בב"ד שלמטה, ולבעל בכך תוקף דיני מעלה, על כן מביא המדרש דברי הכתוב שמרו משפט, פירוש שתקיימו את המשפטים שעדיין בידינו לקיים ועשו צדקה וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה (ב"ב דף י' ע"א), וע"י כך קרובה ישועתי לבא, ותחלת הישועה תהיה בהחזרת השופטים לישראל וכאשר יהיה בידם כח הדין יתבטלו תוקף דיני מעלה ויתגלו רחמיו וחסדיו יתברך, כדמסיים קרא וצדקתי להגלות.

תורה

ביאור על מאמר חז"ל "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ופנימיות התורה לפי מצב הדור

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, פירש"י ז"ל כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני, ע"כ. וכ"כ רש"י ז"ל במסכת שבת (דף י"ג ע"ב) על הא דאיתא במתני' שם ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה וכו', ומיבעיא בגמרא ואלו תנן או אלו תנן, וכתב רש"י ז"ל הכי גרסינן ואלו תנן הני דאמרן (פירוש ההלכות השנויות במשניות הקודמות), או אלו תנן הני דבעינן למימר קמן. וכתבו התוספות שם וז"ל, רש"י גריס ואלו תנן הני דאמרן ומביא ראיה דאמר במדרש כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פוסל את הראשונים. ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית (האמור בסוף פרשת התוכחה בכי תבא) קאי אמה שכתוב למעלה, ע"כ. ועיין בדעת זקנים מבעהתו"ס כאן שנדחקו ליישב דברי המדרש הנ"ל.

ב) בגמרא סנהדרין דף ז' ע"ב) איתא אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינין (פירש"י דשייכא ביה שימה דבר המיטלטל) וצ"ב.

ג) בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ז) איתא תני רשב"י ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים. (פירש בפ"מ ודרש מל' סימא ואוצר שלפעמים צריך להסתיר אותה האוצר הזה) וצ"ב והלא התוה"ק ניתנה לכל ישראל ללמדם חוקים ומשפטים ולהורותם הדרך ילכו בה, ואיך אפשר להעלים מהם דיני התורה, וכן צ"ב להבין הא דאיתא בגמ' (פסחים מ"ט ע"ב) תנא ר' חייא כל הלומד תורה לפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו שנא' תורה צוה לנו מורשה אל תיקרי מורשה אלא מאורשה.

ונראה לבאר דברי הירושלמי, שאין כוונתו באמרו שאין לגלות ד"ת לכל אדם, על פשטות דיני התורה וגופי ההלכות, כי ד"ת נמסרו לכל ישראל בשוה, אלא הכוונה על טעמי ההלכות ופנימיותם, שאין לגלותם לכל אדם, אלא כל חד לפום דרגיה דיליה מגלים לו רזי תורה ופנימיותה, ולאו כל אנפי שוין בזה.

ואפשר לומר כי דברי הירושלמי תואמים יחדיו עם דרשת חז"ל שהביא רש"י ז"ל וז"ל אשר תשים לפניהם אמר הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' וג' פעמים וכו' ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, ע"כ. וכיון שנצטווה משה במאמר תשים לפניהם לגלות להם טעמי התורה ופירושיה, וכלול בזה גם פנימיות התורה, על כן כתיב בקרא לשון שימה המורה על דבר הסמוי מן העין, כדדריש בירושלמי, להודיע כי לא לכל אדם הותר לו לגלות פנימיות התורה, אלא לכ"א כפי מדרגתו.

והנה אף כי דיני התורה ומצותיה שוים הם בכל דור ודור: ואי אפשר שישתנה מן התוה"ק אף כקוצו של יו"ד, אמנם פנימיות הענינים והבחינות והמדות תלוים ועומדים במצב הדור, וכמ"ש בסה"ק דגל מחנה אפרים (פ' וארא) עה"כ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל שהתורה נתנה תמיד להדרש לפי ענין ראשי הדור ובחינתם ומדרגתם, כמו שראיתי באיזה ספר וכו' וידוע דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, נמצא כי בודאי היא ג"כ נדרשת בכל דור ודור לפי דורשיו, ולפי נשמת אותו הדור, וכתב שפסוק זה היה נדרש בימי הבעש"ט זללה"ה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל שצועקים עבור השכינה כביכול לקרב את השכינה הקדושה, כך היה נדרש בימי הבעש"ט ואנשי דורו, שהיו במדרגה גדולה כזו שלא להתפלל על חסרון עצמם רק על חסרון השכינה, ועתה לפי דורותינו נדרש הפסוק וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אפילו אם הם צועקים עבור עצמם, אשר מצרים מעבידים אותם, אעפי"כ לגודל רחמיו וחסדיו יתברך מקבל אפילו תפלה וצעקה שהיא עבור עצמם, עוד כתב שם בשם הבעש"ט הקדוש שהסה"ק ברית מנוחה מאיר בכל דור ודור לפי בחינתו עכת"ד ז"ל

ועל פי דברים אלו יש למצוא לימוד זכות על מה שמצינו בזה"ק (ח"א רי"ט ע"ב) שהחמיר כ"כ בענין החטא הידוע שאין מועלת לו תשובה, ובמקו"א כתב (ח"ב דף רי"ד ע"ב) שאף שיש תשובה גם לחטא זה אבל רק תיובתא סגיא מהני. וכתבו הסה"ק בכוונת הזה"ק דתיובתא סגיא היינו תשובה מאהבה, וכבר כתבנו כי תשובה כזאת קשה היא מאוד, וכמעט מן הנמנע הוא להגיע אליה בדור שפל זה, כי קשה להגיע אפילו לתנועה קטנה של תשובה, ועל אחת כמה וכמה לתשובה גדולה כ"כ.

אמנם יש לומר כי מהות התשובה על החטאים תלויה במצב הדור, ודברי הזה"ק אמורים לפי מצב הדורות ההם שהיו קדושים וטהורים, ולא היה קשה כ"כ לחזור ולהתקרב לפני הבוכ"ע, ולהגיע למדרגה גדולה של תשובה מאהבה. אבל לפי מצב דורנו וכובד הנסיונות, בניקל יותר להתקרב אל הקדושה אף במעט תשובה, כי הקב"ה מביט על שפלות הדור ענים ולחצם, ודן אותם לפי בחינתם ולפי מצבם, וכפי מצב הדור אפשר לומר, כי אם שמים על לב גודל הפגם, ומתחרטים עליו, ומתקנים רק מעט מה שפגמו, מקובלת התשובה לפני השי"ת יותר מתשובה גדולה בדורות הקודמים. וכדאיתא בספר חסידים (סי' תתקמ"ה) שחשוב לפני הקב"ה לב שאינם פקחים בדורות האחרונים כלב פקחים בדורות הראשונים ע"כ. וכן בעת שהיו ישראל משועבדים במצרים כתיב ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים וגו' וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, פירוש כי אף שלא חזרו בתשובה שלמה בכל נפשם ומאודם, שמע אלקים זעקתם והקשיב לקול שועם, כי ראה ה' שפל מצבם, והיותם משוקעים בטומאת מצרים, על כן נתקבלה לפניו תפלתם אף שלא היתה מקרב לב ונפש. ולכן עלינו לדעת, כי לפי שפלות הדור נקל עלינו יותר להתקרב אל הבוכ"ע, שאף שקיום התורה לא נשתנה אף כקוצו של יו"ד, מ"מ הענינים הפנימיים והבחינות והתשובה המועלת להתקרב לפני הבוכ"ע קלה יותר, וכידוע המשל למלך וכו' שבהיותו בדרך נקל יותר להתקרב אליו ולהביאו אל ביתו, כי כאשר המלך שוכן בהיכלו, כבוד אומר כולו, וסביב לו שמירות ומחיצות רבות המונעים להתקרב אליו אבל כאשר המלך הוא נודד ממקומו בגולה ובמרחקים, אזי קל להתקרב אליו, כי בכל מקום שהמלך מוצא אכסניא נקיה ומכובדת קצת שוכן הוא בה. וכעין זו הבחינה אפ"ל כי בשפלות הגדול ובעומק הגלות שהדור שקוע קל יותר להתקרב אל השכינה הקדושה במעט תשובה, שהרי גם היא עמנו בגלות כדכתיב (ישעיה נ') ובפשעיכם שולחה אמכם. שהוא כינוי לגלות השכינה הקדושה, אך עכ"פ אותו מעט תשובה חייבים לעשות, ובעוה"ר כל כך כבדו הנסיונות, עד שאפילו אותו המעט אין עושין, וברבות העתים מתרחקים יותר ויותר מן הקב"ה. הבוכ"ע יעזור שנזכה להתקרב אליו במקצת עכ"פ, ונשים אל לבנו מה שפגמנו ורק בקצת בטחון אפשר להתקרב אל הקב"ה, כי גדול מאד עול הגלות ברוחניות ובגשמיות.

ונבוא לבאר דברי הגמ' סנהדרין הנ"ל שדרשו אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינין מקל ורצועה המוכנים לרדות ולהעניש י"ל כי מרומזים בזה כוחות הדין הם כלי המשחיתים הנמצאים בעולם, ובאמת אם מתבוננים בזה קצת רואים כי יש פחד גדול ח"ו לחרבן העולם, ה' ישמרנו, כי כלי הדיינים והמשחיתים מלאים עולם, אבל לא על מנת שישתמשו בהם בפועל נעשו, אלא האלקים עשה שיראו מלפניו, כדי שע"י כך יוטל פחד על העולם ויתקרבו בתשובה אל הקב"ה. אמנם בעוה"ר מונחים כ"כ בעומק הגלות, שגם זה אינו מועיל, אבל באמת לא סגי בלאו הכי, וזה מרומז במאה"כ ואלה המשפטים הם כלי הדיינים המשחיתים שהם כחות הדין והמשפט אשר תשים לפניהם, פירוש שבשימה בעלמא לפניהם סגי. שבפחד בלבד די להם, וע"י שמשמים השמעת דין, יתקיים ארץ יראה ושקעה.

ובבחינה זו יש ליישב קושית התוספות במס' שבת (דף י"ג ע"ב) הנ"ל שהקשו על המדרש מדברי הכתוב אלה דברי הברית ששם אי אפשר לומר שפוסל את התוכחה שהרי עליה קאי, ואפ"ל דהנה האמת הוא כי בדברי התוכחה טמונים גם ברכות עצומות, וכאשר מצאנו מקצת מן המפרשים שפירשו דברי התוכחה לברכות, ואילו היו ישראל ראוים היתה מתפרשת התוכחה לברכות.

אמנם כשאין זוכין חלילה הפירוש הוא כפשוטו וכאשר ביארנו כי הפנימיות והבחינות בתוה"ק תלויות במצב ובהנהגת ישראל כי אם הם הולכים בדרך האמת ודבוקים בתוה"ק, יהפוך ה' להם את הקללה לברכה, וכמבואר במד"ר פ' בחקותי (פל"ה א) הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קי"ט) ר' אבא בריה דר' חייא בשם ר' יונתן אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאל"ף ועד תי"ו קללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי, ע"כ. הרי כי אף שהתוכחה כתובה בתורה אילו זכו ישראל נהפכת היא להם לברכה, והטעם לפי שהתוה"ק כולה צירופי שמות היא, ע"ד הכתוב (תהלים י"ח) אמרת ה' צרופה, וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בפתיחתו לפירוש התורה, על כן יתכן שאותיות התוכחה עצמן יקבלו צירוף אחר.

והשתא מיושבת שפיר קושית התוספות הנ"ל דכתיב אלה דברי הברית אשר נתן ה' ביד משה, ועל כרחך לומר דקאי על הכתוב למעלה שהם דברי התוכחה דהנה איתא בתיקונים (תיקון ס"ט) איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, ונתן הקב"ה כח ביד הצדיקים הקדושים שהם ניצוץ נשמת משה שע"י שיחזירו את ישראל בתשובה יהפוך ה' להם את הקללות שבדברי התוכחה לברכות, וז"ש הכתוב אלה דברי הברית אלה פוסל את הראשונות, כי אף דתיבת אלה קאי על התוכחה, מ"מ בא לרמוז בזה כי בכח בני ישראל להפוך את התוכחה לברכה וזהו פוסל את הראשונות, כי מעיקרא נתפרשו דברי התוכחה לקללה, וע"י מעשי בני ישראל בידם להפכה לברכה, וז"ש הכתוב אשר נתן ה' ביד משה, כי כח זה מסור ביד הצדיקים שבכל דור ודור שהם בבחינת משה.

ובעוה"ר עד עתה ראינו במשך השנים שחלפו ועברו כי את אשר יגורנו בא לנו. ונשארנו מעט מהרבה, נתונים בשפלות ברוחניות ובגשמיות, ונסתלקו מאתנו הצדיקים והקדושים, וכתב האה"ח הקדוש בפ' כי תשא וז"ל ובדרך רמז תתבאר עז"ה כי בא הקב"ה לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו וכו' אשר ע"כ אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת וכו' הטעם הוא לפקודיהם וכו' לשון חסרון ע"ד אומרו (במדבר ל"א) ולא נפקד ממנו איש כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל וכו'. עכ"ל. ואם הוא כתב כן בימיו שאירעה סבה שנסתלק ראש הדור איש צדיק טרם זמנו, מה נענה אנן אבתריה שנסתלקו כל הצדיקים והקדושים שהיו בדורות הקודמים, ואין לנו השגה כמה כח והשפעה נמשך לישראל על ידם והתחממו לאורם, ובעוה"ר כלו כל הקיצין ומה גדול השפלות בו אנו מונחים, ונמצאים בקרב ישראל אנשים אשר לבבם שותת דם מחמת רצונם להיות יהודים כדבעי, ואין זוכים לכך, כי אין השפעה, וזקוקים אנו לרחמי שמים, ונפיל תחנתנו לפני בורא כל העולמים, שיזכור לנו זכות הדורות הקודמים, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וזכותם יעמד לנו להנצל מכל צרה וצוקה, ונזכה להתדבק בבורא כל העולמים ולתקן את אשר פגמנו.

ודכירנא מה שאמר כ"ק אבא מארי זלה"ה בשבת האחרון לפני הסתלקותו. שהיה שב"ק פ' משפטים שנת תרס"ד, ופתח דבריו בלשון התרגום עה"פ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ואלין דיניא די ''תסדר" קדמיהון, ופירש דבריו שהדינים של שנת תרס"ד ''קדמיהון" יחולו על אומות העולם. והנה אז אף שהיו הדינים שורים בעולם, אבל היו עוד צדיקי אמת: והיה במה להתחזק, אבל מה יהיה עם הדינים של השנים הבאות, הבוכ"ע יעזור שיגין עלינו זכותם.

ובגמרא מגילה (דף י"א ע"א) איתא שמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כ"ו) לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי אספסיינוס קיסר לכלותם בימי המן וגו' כי אני ה' אלוקיהם בימי גוג ומגוג במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזרי' ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כה"ג לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר וכו' כי אני ה' אלקיהם לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, ע"כ. ופירשנו הכוונה (עי' בדברנו פ' מקץ דף שמ"ז ע"א) כי בדורות הקודמים היה לנו כח הצדיקים הקדושים שסייעו לבני ישראל להתגבר על הנסיונות, אמנם עתה בדורנו זה נראה כי כל הצרות והיסורין שישראל סובלים הכל הוא מלחמת גוג ומגוג, ואין לנו כח הצדיקים שיגן בעדנו, אלא אני ה' אלקיהם הבוי"ת בעצמו ילחם עמהם ויקנא עלבון התוה"ק וישראל. ועל כן עלינו לתקן עצמנו באמונה חזקה ולא נשכח מהבוכ"ע וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק) וזה בלבד נותר לנו להתחזק בכח האמונה וללכת בדרך האמת. וכמה סייעתא דשמיא מרובה צריכים אנו לבל נתפס אחרי כללות העולם שנמשכו בכוחות עוברי עבירה וסט"א. הבוכ"יע יעזור שיגן עלינו זכות וכח הצדיקים הקודמים האמיתיים, שננצל מכובד הגלות בכלל, שתבא הישועה לבני ישראל, ובזה מונח גם גלות הפרט, כי כל אחד מישראל מונח בעומק הגלות, והבוכ"ע ירפא שברון לבבות בני ישראל השבורים כחרס הנשבר, ואין דורש ואין מבקש, ולפי הנראה הם כאובדו עצות בעוה"ר וילכו אחרי ההבל ויהבלו, והבוכ"ע יזריח אורה בלבבות בנ"י וישמחם, ונזכה להיות מאותם שיתקיים בהם מקרא שכתוב שמחנו כימות עיניתנו, כי הישועה ודאי בא תבא לבני ישראל, אבל מי יודע מי יהיה בין הזוכים לראותה. ויעזור השי"ת שכל ישראל שנשארו עדיין יזכו יחדיו לראות ישועת ישראל בחיים חיותם, וירחם ה' שנזכה להיות מאותם שיזכו לעבוד את השי"ת בלב טהור, ונזכה לראות קדושת ישראל והתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה

מעלת חכמת ישראל להשיג התורה מעצמם

או יאמר ליישב פירש"י ז"ל ואלה המשפטים וגו' ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. והקשו המפרשים הלא דעת רש"י ז"ל בפ' בהר כר"ע דס"ל שכל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, ומאי איצטריך לרבות המשפטים שנאמרו בסיני.

ב) במד"ר ואלה המשפטים וגו' הה"ד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וגו' (תהלים קמז) וכו' ע"כ. ודקדקו המפרשים במאמר הכתוב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, למה חלק הכתוב בין דבריו לחוקיו ומשפטיו, הלא החוקים והמשפטים בכלל דברי הקב"ה הם, ותו יל"ד דסיפא דקרא לאו היפוכא דרישא, דפתח דבריו בהגדה, וסיים לא עשה כן לכל גוי, עשייה מאן דכר שמיה. עוד יל"ד מה כוונת הכתוב לא עשה כן לכל גוי, וכי רצה הקב"ה למנוע מהם קבלת התורה, והרי הקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וא"כ לא מצדו היתה המניעה, אלא הם מאנו בה ולא רצו לקבלה.

ג) אשר תשים לפניהם בגמרא סנהדרין (דף ז' ע"ב) מאי אשר תשים תלמדם מיבעי ליה אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא אלו כלי הדיינין (פירש"י דשייכא בהו שימה דבר המיטלטל) וזה דרך דרש, אבל פשטות הכתוב צ"ב מדוע כתיב תשים ולא כתיב תלמדם.

ד) בגמרא קידושין (דף כ"ב ע"ב) ר' יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אוזן מכל איברים שבגוף אמר הקב"ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כ"ה) עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע, ע"כ. והקשה ק"ז זלה"ה בישמח משה על לשון הגמרא אוזן ששמעה קולי על הר סיני וכו' כי לי בני ישראל עבדים, והרי בני ישראל לא שמעו מפי הגבורה אלא עשרת הדברות בלבד, וכל התורה מפי משה נאמרה להם, וא"כ למה נקט בגמרא אוזן ששמעה קולי, והלא לא שמעה אזנם מפי הגבורה מאמר כי לי בני ישראל עבדים.

ונראה לבאר הענין עפ"י מה שכתבנו לפרש כוונת המסורה (עיין בדברנו לקמן פרשת תרומה) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ונשמע קולו בבואו אל הקודש וגו' ונשמע פתגם המלך, בהקדם מ"ש בסה"ק קדושת לוי במאמר קדושה ראשונה לפרש מאמר בעל ההגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, דלכאורה קשה מה תועלת היה בקריבה אל הר סיני לולא קבלת התורה, וביאר עפ"י מאמרם ז"ל (יומא דף כ"ח ע"ב) קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה, ולכאורה מאין ידע אברהם אבינו ע"ה לקיים מצוות התורה, אך הענין כי נודע אשר רמ"ח מצוות עשה הם מכוונים נגד רמ"ח אברים הרוחניים שבאדם, ושס"ה מצוות ל"ת הם נגד שס"ה גידים הרוחניים, והמביט ברוחניות אבריו וגידיו הוא משיג את הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, וע"י שזיכך אברהם אבינו ע"ה אבריו וגידיו זכה להשיג כל התורה טרם נתנה, ובמעלה זו זכו גם בני ישראל מיד בעת הגיעם אל הר סיני ופסקה זוהמתן ונזדככו אבריהם, וזאת כוונת בעל ההגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי טרם קבלת התורה זכו להשיגה ע"י הזדככות אבריהם, ובזה מובן שפיר מה שהקדימו נעשה לנשמע, כי גם טרם השמיעה השיגו כל המצוות עכ"ד הקדושים. ועפי"ז נבא לביאור המסורה כי הנה בני ישראל בעמדם על הר סיני ידעו והבינו כי לא כל העתים שוות, ויהיו זמנים אשר יפלו ממדרגתם ולא יוכלו לקיים המצוות ע"י השגת אבריהם וגידיהם: על כן אמרו נעשה ונשמע, כי "נעשה" קאי על זמן היותם ברום המעלה שאז אינם זקוקים לציווי, כי אבריהם ירוצו מעצמם לעשות רצון קונם: "ונשמע" קאי על זמן שלא יהיו במעלה זו, להשיג מצוות ה' בלי ציווי, אזי נשמע, לקיים המצוות מכח גזירת המלך עלינו

וזאת תורת המסורה נעשה ונשמע, דלכאורה למה הוצרכו לומר נשמע כיון שכבר השיגו אבריהם תוכן המצוות טרם נצטוו, וע"ז בא כמשיב שע"כ הוצרכו לומר ''ונשמע" למען יהיה ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ''ובצאתו", שאף בשעה שיצאו מבחינת לפני ה' ולא יוכלו לקיים המצוות מחמת השגת אבריהם, אעפ"כ יקיימו מצוות ה' ע"י ונשמע פתגם המלך, כי מצווים ועומדים הם מחמת ציווי המלך עליהם.

ונקדים לבאר עוד כי לא רק דבר הנשמע באזני האדם יקרא שמיעה אלא אף דבר המושג בשכל האדם אף על פי שלא שמעו באזניו שייך לכנותו בלשון שמיעה. והדבר יובן ע"ד שכתב השל"ה הקדוש על מה שמצינו בפסוקים ובדברי חז"ל עיני ה' אזני ה' וכדומה, וקשה והלא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ולא יתכן לכנות אליו צורת גוף וגויה, ופירשו הקדמונים כי הוא לשון מושאל ונכתב רק לסבר את האוזן, וכתב הוא ז"ל להיפך כי עיקר שם עין ואוזן וכו' נאמר גבי הקב"ה, כי שם עין הוא כינוי לכח הראייה, ושם אזן הוא כינוי לכח השמיעה, ושייך שפיר אצלו יתברך כי אין דבר נעלם ממנו, ועיני ה' משוטטות בכל הארץ, ומה שמכנים גם את חוש הראיה הגשמי של האדם עין, וחוש השמיעה בשם אוזן, הוא רק שם מושאל, כי לפי שהוא רואה ושומע בהם הושאל אליהם כינוי זה, אבל עיקר שם זה קאי על השגחת הבורא, וכן הוא בכל התורה, כי עיקר התורה הוא הפנימיות שבה. אלא שיש בה גם פשטות.

ועפ"י זה שפיר מיושב מה שאמרו ז"ל אוזן ששמעה קולי על הר סיני וכו' כי לי בני ישראל עבדים (עי' קושי' ד') ולא קשה שהרי לא שמעו זאת מפי הקב"ה אלא מפי משה, כי לא קאי על מה ששמעו מפי משה, אלא הכוונה על מה שהשיגו כאשר עמדו רגליהם על הר סיני טרם נצטוו, כי גם לזאת יקרא שמיעת קול ה' כי השיגו ציווי ה' מעצמם.

והנה אף שהוצרכו ישראל לציווי המצוות, ולא הספיק להם מה שהשיגו אבריהם תרי"ג מצוות טרם נצטוו, כמו שביארנו כי לא כל העתים שוות: אמנם בכל דור ודור היו יחידי סגולה שכ"כ גדלה מעלתם שלא הוצרכו לציווי, אלא השיגו את התורה מעצמם, הגם שאין אתנו יודע ומבין בחינה זאת מ"מ אנו מאמינים שכן היו ונמצאו יחידי סגולה שהשיגו התוה"ק בלא ציווי, ולעתיד יגיעו כלל ישראל לבחינה זו, שישיגו את התוה"ק מעצמם, כמו שפירשו כוונת אמרם ז"ל (נדה ס"א ע"ב) מצוות בטלות לעתיד לבא, שאין הכוונה שלא ינהגו דיני התורה, אלא שלא יצטרכו לצוות עליהם, כי מה שהוצרכו לציווי הוא מפני שניתנה הבחירה לאדם, ובידו לעשות נגד רצון הבורא, אמנם לעתיד תמלא הארץ דעה וכולם ירדפו לדעת את ה', וז"פ מצות בטלות לעתיד לבא, שיחזרו כלל ישראל אל הבחינה שהיו בה קודם מתן תורה, ולא יצטרכו לציווי.

והנה בשעה שעמדו על הר סיני לא נהגה בהו פרשת עבד עברי, שאינו כי אם ע"י חטא כי מוכר עצמו עובר על כי לו בני ישראל עבדים וכן כמה דברים הכתובים בפרשה זו לא נהגו עדיין, כי נעקר היצה"ר מלבם והיו כמלאכי השרת, וא"כ הוה אמינא שלא נתגלתה להם פרשה זו עדיין, כאשר השיגו שאר חלקי התורה מיד בבואם אל הר סיני, שהרי אם היו משיגים פרשה זו היתה ידיעתם מכרחת את הבחירה שיבאו לידי חטא.

אמנם כתב ק"ז הישמח משה זלה"ה פ' וישלח לבאר מה שאמרו ז"ל (ב"ב דף י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא וז"ל, שהצדיקים הגדולים המתדבקים בחכמה העליונה יוכלו להשיג גם מחשבתו של יוצר בראשית, משא"כ הנביאים אין השגתם רק במה שיצא לפועל הדבור ולא בחינת מחשבה, ועל כן משיג החכם גם דברים התלויים בבחירה, אשר אין הקב"ה מגלה אותם בבחינת דיבור, לפי שדבור של הקב"ה מכריח את הבחירה, משא"כ נביא אינו משיג דברים התלויים בבחירה עכ"ד ז"ל ועפ"י זה יובן מה שלמדו בגמרא שם מקרא דחכם עדיף מנביא, שנאמר (תהלים צ) ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוה אומר קטן נתלה בגדול, ע"כ. כי לולא קרא הו"א שאף החכם א"י להשיג דבר התלוי בבחירה, כי זה שהידיעה אינה מכרחת את הבחירה, הוא דייקא אם רק הקב"ה יודע ואינו מגלה לאחרים, משא"כ אם הקב"ה גילה סודו לעבדיו, אף שלא גילה להם בדבור, לכאורה הוה מסתבר לומר שזוהי בחינת דבור אצלו יתברך, וכמו שפירשו המפרשים ז"ל שבכל מקום שנאמר גבי הקב"ה לשון דיבור הכוונה הוצאת הדבר מן ההעלם אל הגילוי, וכמאה"כ (תהלים י"ט) השמים מספרים כבוד א' וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ואעפי"כ בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם הרי כי אף שדבר אין בפיהם ובלשונם מלה כיון שנתפרסם הדבר מקצה העולם ועד קצהו מכנהו הכתוב ספור, ועל כן הוצרכו חז"ל ללמוד ממקרא דחכם עדיף מנביא כי כל כך גדלה מעלת החכם, שהשגתו היא בחינת מחשבה בלבד, ויכול הוא להשיג גם דברים התלויים בבחירה

ועל פי זה א"ש כי השיגו ישראל בבואם אל הר סיני גם תורה ושאר המצוות התלויות בבחירה, כי השגתם היתה מבחינת חכמה שהיא בחינת מחשבה, ואין ידיעתם מכרחת הבחירה. וזה שכתב רש"י ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני, כי אף דסבירא ליה כר"ע שנאמרו המצוות פרטיהם ודקדוקיהם בסיני, הוה אמינא כי יצאה פרשה זו מן הכלל, לפי שכלולות בה מצוות התלויות בבחירה, ואילו נתגלתה להם פרשה זו היתה ידיעתם מכרחת את הבחירה, על כן כתיב ואלה וא"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר כי כשם ששאר חלקי התורה נתגלו להם מיד בבואם אל הר סיני, כי אין ידיעתם מכרחת את הבחירה, כן השיגו גם פרשיות התלויות בבחירה, ואין ידיעתם מכרחת את הבחירה, לפי שהשגתם היתה בבחינת חכמה שאינה מכרחת את הבחירה.

ומיושב גם מה שאמר הכתוב אשר תשים לפניהם ולא כתיב תלמדם, דהנה כדי שיגיעו ישראל למעלה זו שישיגו מעצמם מצוות התורה טרם נצטוו, בבחינת חכמה, ויוכלו להתדבק בחכמה עליונה, ולהשיג מחשבתו של יוצר בראשית, הוצרכו לעשות תשובה שלמה ולתקן מעשיהם כדי שיזדככו אבריהם מכל שמץ עון ואשמה. וידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פ"ב ה"ד) וז"ל מדרכי התשובה להיות השב וכו' ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולם לטובה, עכ"ל. הרי כי בעל תשובה גמור הוא המשתנה לגמרי ונהפך והיה לאחר, וז"ש הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא כתיב תלמדם, כי כדי שיוכלו ישראל להשיג משפטים אלו מיד בבואם אל הר סיני, הוצרכו למעשה רב שיעשו תשובה שלמה, עד שישתנו לאנשים אחרים, וע"כ כתיב לשון שימה.

ועפ"י זה יש ליישב כוונת המדרש הה"ד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וגו', דהנה בשם יעקב מכונים פשוטי העם, ושם ישראל מורה על בני העליה, והנה פשוטי העם שאינם במדרגה זו להשיג תמיד התוה"ק מעצמם בלא ציווי, הוצרכו להגדה, אמנם בני העליה המכונים ישראל, לא הוצרכו לאמירה כלל, כי אבריהם משיגים מצוות הבורא מעצמם, וע"כ חלקם הכתוב לתרתי, לפי שרישא דקרא דכתיב ביה מגיד דבריו ליעקב קאי על פשוטי העם, הצריכים לציווי, וחקיו ומשפטיו לישראל קאי על בני העליה, שאינם צריכים לציווי, וע"כ לא כתיב בהו הגדה. והנה לפי מה שבארנו כי מאה"כ אשר תשים לפניהם פירושו שצוה הקב"ה שישתנו ישראל ויזדככו, כדי שיוכלו להשיג גם משפטי התורה מעצמם בלי ציווי, ע"כ קאמר המדרש הה"ד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שפירושו כי בני העליה המכונים ישראל, משיגים התוה"ק בלא הגדה, כי ע"י שזככו עצמם ועשו מעשה רב, נתעלו למדרגה זו.

ויתיישב גם מה שדקדקו המפרשים שסיים הפסוק לא עשה כן לכל גוי וגו', עשייה מאן דכר שמיה, ולדברנו א"ש כי מרומז עשייה ברישא דקרא דכתיב ביה חקיו ומשפטיו לישראל, ולא כתיב הגדה, ועל כרחך שזכו לכך ע"י שעשו מעשה רב ושבו בתשובה שלמה, כנ"ל. וע"כ סיים קרא לא עשה כן לכל גוי, פירוש דאף שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, מ"מ בחינה זו של עשיה שיוכלו להשתנות לאנשים אחרים, וע"י כך יהיה בידם להשיג את התורה מעצמם, לא רצה הקב"ה לתת להם, אף אם היו מתרצים לקבל את התורה.

תורה

ביאור מעמיק בפרשת עבד עברי על הגלות והגאולה

או יאמר באופן אחר קצת ליישב פירש"י ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים וכו' ושאר הדקדוקים. דהנה אמרו ז"ל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) שהקב"ה שומר משמרתה של תורה, וא"כ קשה איך מכר הקב"ה את ישראל להשתעבד בגלות בין האומות זה זמן רב כ"כ, והלא מקרא מלא הוא שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. אמנם י"ל עפ"י מה שכתבו התוספות (בבא מציעא דף י' ע"א) ד"ה כי לי בני ישראל עבדים דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל התוספות. ולכן כיון שהקב"ה בידו לגאול את ישראל בכל עת ורגע אשר יעלה רצון לפניו יתברך. והדבר תלוי רק בתשובה, וכאשר השיב משיח לריב"ל ששאלו אימתי אתי מר א"ל היום ופירש לו אליהו זל"ט שכוונתו היתה (תהלים צ"ו) היום אם בקולו תשמעו (סנהדרין צ"ח ע"א) ולפיכך אין אנחנו בבחינת עבדים כי אם בבחינת שכיר שיכול לחזור בו.

היוצא מזה כי בפרשת עבד עברי מרומזים אופני הגלות והגאולה, וכן פירש בזה"ק פרשה זו על הגלות ועי' באה"ח הקדוש שהאריך בזה. והנה כאשר עמדו ישראל על הר סיני לא היו בבחינה שיתחייבו גלות, כמו שדרשו ז"ל (שה"ש רבה פ"ח ג) חרות על הלוחות, (שמות כ"ו) אל תיקרי חרות אלא חירות חירות ממלה"מ חירות משעבוד מלכיות וכן אמרו ז"ל (ע"ז דף ה' ע"א) ר' יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא על מנת שלא ישלטו בהן אומות העולם, וא"כ קשה איך נתגלתה להם פרשה זו שהיא מרמזת על הגלות, והלא הוא דבר התלוי בבחירה אם יחטאו ויתחייבו גלות, ועל כרחך לומר כי השגתם היתה בבחינת חכמה שאינה מכרחת הבחירה.

וזה אפ"ל בדברי הכתוב ואלה המשפטים וגו', כי הוא מורה על הגלות הקרוי משפט, וכמו שפירשו הכתוב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים י"ט) ר"ל אף שאין אנו משיגים בדעתנו על מה ולמה נתארך כ"כ קץ גלותנו, מ"מ בעת בוא הגאולה יבינו הכל למפרע כי כל הגליות והיסורים היו לטוב לנו, וז"ש הכתוב משפטי ה' אמת, ר"ל אף שמשפט הגלות שגזר עלינו הבורא הוא אמת, אבל אין הבריות משיגים להצדיקו עליהם, כי לא ידעו ולא יבינו על מה ארך כ"כ קץ הגלות, ואימת ישיגו הכל אמיתת משפטי ה' ויצדיקו דין הגלות עליהם כאשר יגיע קץ גלותנו, ונזכה אל הגאולה, אזי כשיהיו בידינו שניהם יחדיו הגלות וגם הגאולה, נודה למפרע כי הגלות היה לטוב לנו וז"ש הכתוב צדקו יחדיו שהבריות יצדיקו הגלות כאשר תהי' הגאולה השלמה.

ועפי"ז יש ליישב הדקדוקים הנ"ל, דהנה על כרחך לומר שישראל השיגו את המשפטים שכלול בהם גם דין הגלות בבחינת חכמה שאינה מכרחת הבחירה, ולהגיע לבחינה זו הוצרכו לזכך חומרם ולשוב בתשובה שלמה, וז"ש הכתוב אשר ''תשים'' לפניהם, כי הוצרכו למעשה רב כדי שיוכלו להשיג הענינים התלוים בבחירה הכלולים בפרשה זו. וזאת כוונת רש"י ז"ל ואלה המשפטים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, פירוש שגם בחינת הגלות הקרוי משפט כנ"ל השיגו בסיני אף שהוא דבר התלוי בבחירה.

ועל פי האמור יש ליישב לשון הגמרא (אות ד') ר' יוחנן בן זכאי היה דורש מקרא זה כמין חומר ופירש"י ז"ל חומר, צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט, והוא פלא לכאורה למה כינה דרשה זו שהיא כמין צרור של מרגליות וצרור של בושם דייקא. אמנם לדרכנו י"ל כי כיון שר' יוחנן בן זכאי דרש טעם שעבד עברי נרצע לפי שמכר עצמו ועבר על אזהרת לי בני ישראל עבדים, א"כ ע"כ לומר שנתגלו לישראל בבואם אל הר סיני גם מצוות התלויות בבחירה, לפי שהיתה השגתם מבחינת חכמה שאינה מכרחת הבחירה, ע"כ קאמר שהיה דורש מקרא זה כמין חומר שהוא צרור של בשמים, ור"ל כמו שצרור זה מונחים בו כמה מיני בשמים, כך נתגלו לישראל בהגיעם אל הר סיני כל מצות התורה יחד, ואפילו אותם התלוים בבחירה

ולדרכנו יש לפרש גם דברי התוספות שם שכתבו וז"ל ור"ת פירש חומר מעשה וכן פירש הערוך, ובלשון ערבי האומר לחבירו מה מעשיך אומר לו מה אחמרך, עכ"ל. והוא תמוה לכאורה מה מעשה שייך הכא, אמנם לפי שמדרשת ריב"ז נשמע כי השיגו ישראל גם דברים התלוים בבחירה, ולכאורה איך נתגלו להם דברים התלויים בבחירה, והרי דבור מכריח את הבחירה, וע"כ לומר שהשגתם היתה בבחינת חכמה ולהגיע למדרגה זו שאבריהם ישיגו מעצמם מצוות התורה בבחינת חכמה, היו צריכים לעשות מעשה רב ולהשתנות ע"י תשובה. ע"כ קאמר בגמרא שדרש מקרא זה כמין חומר, ופירשו התוספות מעשה כי נעשה בהם שינוי מעשה, וע"י כן יכלו להשיג גם פרשה זו התלויה בבחירה. והשי"ת יעזור שנזכה במהרה לאחרית ותקוה טובה בזכות אבותינו הקדושים שהיו עובדי ה' באמת זי"ע, ובזכותם נזכה במהרה שיהיה צדקו יחדיו הגלות והגאולה, ובמהרה תהיה האחרית המקווה, ונזכה לישועה שלמה ואמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

תורה

בירור חומר החטא של דור המבול ותיקונו ע"י תשובת הרבים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בגמרא (סנהדרין ז' ע"ב) מאי אשר תשים תלמדם מיבעי ליה, ודרשו אלו כלי הדיינים מקל ורצועה וכו'. אמנם עדיין צ"ב מדוע כתיב לשון שימה.

ב) דקדקו המפרשים למה מתחלת פ' זו בלשון רבים תשים ''לפניהם" והרי כל הפרשה כתובה בלשון יחיד כי תקנה עבד עברי וכן להלן.

ונראה לפרש עפ"י מה שביארנו לעיל (פ' נח עמוד קצ"ו קצ"ז) לבאר הכתוב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו). ודרשו ז"ל (סנהדרין ק"ח ע"א) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. והקשו המפרשים שהרי לעיל מיניה כתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ואמרו ז"ל שם אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינם מינם, הרי שנגזרה עליהם כלייה עבור חטאם בגילוי עריות.

ופירשנו עפ"י מה דאיתא בגמרא (ברכות ל"ה ע"א) א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, ופירש"י ז"ל גוזל להקב"ה את ברכתו וכנסת ישראל שבחטאו הפירות לוקין. וכתב המהרש"א ז"ל לבאר הטעם אשר ע"י חטא זה הפירות לוקין, כי הברכות מורידים שפע ברכה על הפירות, ובאינו מברך על דבר הנהנה הוא מפריד ומשחית שפע הקדושה והברכה לכנסת ישראל מאביהם שבשמים עכ"ל המהרש"א. המורם מדבריו כי הממעט שפע הברכה מן העולם ע"י חטאיו נקרא גזלן. והנה ידוע כי ע"י הפגם באות ברית קודש נופלת השפעת הקדושה ליד החיצונים ר"ל ומתמעט שפע הברכה מן העולם, וזה ראשית לכל דבר הממעט את המחיה מן האדם. (עי' יש"מ פ' מקץ צ"ז ע"ג) ועפי"ז נראה לפרש מאמרם ז"ל (ב"ב קס"ה ע"א) רובם בגזל ומיעועם בעריות, דלכאורה אינו מובן וכי רוב העולם גזלנים, אמנם לדברינו מובן כי הכוונה הוא שרוב העולם נכשלים בחטא הידוע וע"י כך גוזלים השפע מן העולם, וז"פ רובם בגזל ומיעוטם בעריות: כי בעריות ממש נכשלים רק מיעוט העולם אמנם בגזל דהיינו החטא הידוע שהוא ענף ג"ע נופלים רוב העולם.

ועפ"י האמור יתיישב היטב, כי באמת עיקר חטאם של אנשי דור המבול היה בגילוי עריות, כמאה"כ כי השחית וגו', וע"י חטא זה הפסיקו את השפע מן העולם, וז"פ לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, היינו גזל השפעת הברכה מן העולם שנגרם ע"י חטאם בגילוי עריות. והנה באמת זה לא הוי גזל בידים, כי אם גרמא בנזיקין, שע"י מעשיהם המקולקלים גרמו להפסקת השפע מן העולם, וקיי"ל (ב"ק נ"ה ע"ב) גרמא בנזיקין פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, וא"כ למה נתחייבו דור המבול כלייה בעבור גזל ההשפעה מן העולם שהוא רק גרמא בנזיקין, אמנם יבואר דהנה איתא במד"ר (שמות פ"ל) ביקש הקב"ה ליתן לדור המבול תורה וכו' ולא רצו אמר להם הקב"ה מי גרם לכם שתאבדו וכו' מפני שלא קבלתם את התורה שיש בה דין וכו' ע"כ. והנה אמרו ז"ל (דברים רבה פ"ה ד') ר"א אומר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין וכו' אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה ואם לא נעשה הדין למטה נעשה למעלה. ע"כ. ומעתה אם היו מקבלים עליהם לשמור את הדין לא היו מתחייבים כליה על שגרמו להפסקת השפע מן העולם, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, ולא היו נענשים על גרמא בנזקין. רק ע"י שלא רצו לקבל את הדינים ובזמן שאין דין למטה יש דין למעלה נענשו גם על גרמא בנזקין החייב בדיני שמים.

ועפי"ז נבא לבאר הדקדוקים הנ"ל, בהקדם מ"ש בסה"ק ש"ך על התורה (פ' זו) כי במשפטים נכללים שני דברים הא' דינים שבין אדם לחבירו ואחד הדינים שהם לצורך הנהגתו במאכלו ובשתיתו והנהגתו עם אשתו בימי נדתה ולבונה ושאר דברים שבצנעה וכו' יע"ש וכן נכלל בכלל המשפטים הפגם באות ברית קודש, ובפרט כי ע"י פגם זה נקרא גזלן שגוזל שפע הברכה מן העולם נמצא כי הוא בכלל דיני גזלה, וזה אפשר לרמוז במאה"כ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי הכוונה הוא על פגם הברית שנקרא גזלן על ידו, אמנם הוא רק גרמא בנזיקין ובדיני אדם אינו חייב, והתקנה לכך שלא יענש בידי שמים אשר תשים לפניהם שיקיימו ישראל את הדינים וכשיש דין למטה אין דין למעלה וכנ"ל.

ויש לומר עוד כי ידוע מ"ש בזה"ק (ח"א רי"ט ע"ב) כי אין מועיל תשובה לחטא הידוע ובמקום אחר כתב כי אמנם מועילה תשובה גם לחטא זה אבל רק תיובתא סגיא (ח"ב רי"ד ע"ב) וכתבנו לעיל (פ' ויחי ע' תקע"א) שאין דברי הזה"ק סותרים, כי מ"ש שאין מועיל תשובה היינו תשובה מיראה, והתשובה המועילה היינו תשובה מאהבה, והנה כתב ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' האזינו קמ"ו ע"ג) כי תשובת רבים אף שהיא מיראה נחשבת כתשובה מאהבה, כי גדול כח הרבים ומועילה תשובתם להפוך זדונות לזכיות, וז"ש הכתוב ואלה המשפטים הרומז על פגם הברית, כמ"ש הש"ך עה"ת הנ"ל, אשר תשים פירוש שצוה הקב"ה למשה רבינו ע"ה שיעורר בלבם הרהורי תשובה בכח קדושתו, וישימו אל לבם את אשר עוותו ויתחרטו בחרטה גמורה על מעשיהם, עד שיגיעו למדרגת בעלי תשובה שהם נחשבים כאחרים ואינם אותם שעשו את העברות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות תשובה ה"ד) מדרכי התשובה שיהא השב וכו' ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים עכ"ל. ואין לך שימה גדולה מזו, שעשאם בעלי תשובה ונהפכו לאנשים אחרים.

ורמז לנו הכתוב באמרו לפניהם לשון רבים כי שימה זו תועיל ביותר בעת שישובו ברבים. וכמ"ש הישמח משה ז"ל הנ"ל כי תשובת הרבים אין לשער ולהעריך, שכל מה שיוכל היחיד לתקן בעידן עידנים וזמן זמנים טובא יוכלו הרבים לתקן ברגע אחד, כי אל כביר לא ימאס (איוב ל"ו) ולמדו רז"ל מפסוק זה ברכות דף ח' ע"א) שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, וכ"כ גדול כחה כתשובה מאהבה המהפכת זדונות לזכיות, ועל כן כיון שמרומז בקרא פגם הברית שהכריע בזה"ק שמועלת לו רק תשובה מאהבה, רמזה לנו תורה במאמר תשים לפניהם שגם תשובת הרבים תועיל לפגם נורא זה, ומקובלת ומרוצה התשובה לפני אדון כל כתשובה מאהבה.