דברי יואל על התורה/שמות/בא

  << וארא• חומש שמות• בשלח >>

~ בא ~

חידוש על הכבדת לב פרעה וביאת משה אליו

(מכתי"ק) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' כבר דקדקו באומרו בא ולא אמר לך אל פרעה, גם אומרו כי אני הכבדתי את לבו קשה להבין מה נתינת טעם הוא זה, גם תיבת אני מיותר דהי' סגי לומר כי הכבדתי, ובמדרש הובא בישועות יעקב בא אל פרעה בשליחותי וצ"ב מה בעי בזה.

ואפשר לומר דהנה לכאורה קשה הלא אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, וענין הכבדת הלב הי' עונש לפרעה על שחטא ברצונו תחלה כמבואר ברמב"ם ז"ל (פ"י מה' תשובה עיי"ש), וא"כ האיך הי' הקב"ה מייחד שמו ע"ז באומרו "אני" הכבדתי את לבו ומאתו ית' לא תצא הרעות, אמנם כבר נודע מ"ש הקדושת לוי בכללות הנסים דלכן הי' מכות בכורות ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו אף דמאתו לא תצא הרעות, מ"מ כאן הי' טובה גדולה גם למצרים. שע"י מכה זו נתקדש ש"ש על ידם, ואין לך טובה גדולה מזו, שע"ז נברא העולם לקדש ש"ש ברבים יעיי"ש שהאריך בדברות קדשו מלהבות אש, אמנם בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל כתב בפ' לכה ואשלחך אל פרעה דכיון שהולך לשני דברים לעשות טובה לישראל ורעה למצרים, ועל הרעה אין הקב"ה מייחד שמו, ע"כ אמר לכה נגד בחי' הרעה כלומר שילך מעצמו, ונגד הטובה לישראל אמר ואשלחך שיהי' בתורת שליחות מאתו ית'.

ובקדושת לוי הנ"ל כתב לחלק שמכות הקודמין לא היו גורמים קידוש השם כ"כ, ע"כ הי' עדיין רעה למצרים, להכי היו ע"י שליח כי מאתו ית' לא תצא הרעה, משא"כ במכת בכורות שגרמה קדושת שמו הגדול, הי' טובה גמורה גם להם והי' באפשרי שיהי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו יעיי"ש, ובאמת גם במכות הכנים כבר הודו החרטומים ואמרו אצבע אלקים הוא, ובוודאי מה שהודו כל חרטומי מצרים בכח אלקי נצמח קידוש השם גדול, א"כ גם מכה זו הי' להם לטובה גדולה, וע"כ נראה כי מה שאמר הקב"ה לכה ואשלחך שלא רצה שהמכות למצרים יהי' בדרך שליחות, זה הי' רק במכות הראשונים שהיו המצריים מחזיקים אותם למעשה כשפים כמו שאמרו תבן אתם מכניסים לעפרים, ולא נתקדש ש"ש עי"ז כלל, ואדרבה כי נתחזקו למכשפים, וא"כ הי' לפי שעה באמת רעה גדולה להם, ולא הי' באפשרי שיהי' בדרך שליחות מאתו ית', משא"כ אח"כ שהודו אצבע אלקים הוא, ומה שלא עשה הקב"ה בכבודו ובעצמו כ"א מכת בכורות, ולא המכות הקודמין אף שהיו ג"כ טובה כנז"ל אין זה קושיא, דמכות בכורות הי' עיקר הפירסום הגדול בקדושת שמו ית' עד סוף כל הדורות והוא טובה לאין שיעור וערך למעלה מהשגת כל הנבראים, אולי עבור זה לא הי' מהראוי שיהי' נעשה ע"י שליח כ"א ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. אבל מכות הראשונות אף שהיו באמת ג"כ טובה להם, מ"מ הלא מצינו כמה טובות באים לעולם ע"י שליח ממנו ית', וכן גאולתן של ישראל במצרים הי' ע"י שליח, יען שלא הי' עדיין גאולה נצחית ואך הגאולה העתידה במהרה יהי' ע"י הקב"ה בעצמו יען שהוא גאולה נצחית כנודע וכן במכות מצרים אף שהיו טובה גדולה להם. אבל תכלית טובתן בשלימות הי' רק במכות בכורות שנתפרסם שמו ית' עי"ז עד סוף כל הדורות.

והנה גם בענין הכבדת לבו של פרעה, דלולא זאת לא הי' באפשרי שיבואו עליו כל המופתים האלה עד מכת בכורות, כמבואר בקרא כ"פ דלכן הכביד את לבו למען רבות המופתים, ש"מ דלא סגי בלא"ה שלא הי' מקום לעשות גמר כל המופתים לולא הכבדת הלב, א"כ גם ענין זה הי' טובה גדולה לאין שיעור וערך, שהי' הכנה לגמר כל המופתים ותכלית טובתן בעולם, וע"כ מובן שפיר למה גם זה נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, ואמר "ואני" אקשה את לב פרעה, וגם כאן כתיב "אני'' הכבדתי, דאף שזה עונש, הי' באפשרי שיהי' נעשה ע"י הקב"ה בעצמו, ומזה ראי' לדברינו דגם כל המכות שבאו מעת שהכביד הקב"ה את לבו בע"כ, נחשבים ג"כ לטובה ולא רעה ח"ו, כי יען שהכל הי' אך ע"י הכבדת הלב מהקב"ה, ואילו הי' נחשב לרעה לא הי' באפשרי שיגרום זה הקב"ה ע"י פעולתו בעצמו ית', וע"כ אך במכות הראשונות הי' קפידא שאמר ית"ש לכה מעצמך ולא בדרך שליחות כמבואר לעיל.

והנה נודע מ"ש זקיני הגה"ק זלה"ה בישמח משה עה"פ וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, דהטעם שנקרא שקיעת השמש בלשון ביאה, עפי"מ שאמרו חכז"ל (סנהדרין דף צ"א ע"ב) למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלו' לקונה, וההתרחקות מבורא ית"ש נקרא בלשון יציאה, והתקרבות אליו נקרא בלשון ביאה, וע"כ נקרא בלשון ביאת השמש יען שמתקרבת אז אליו ית"ש, וז"ש וזרח השמש ובא השמש שנקרא בלשון ביאה יען] ואל מקומו שואף זורח הוא שם עכ"ד.

והנה מרע"ה אשר תמיד הי' דבוק בקדושתו ית"ש והוצרך לילך למצרים ארץ מלאה גילולים. אשר אפי' תפלה קלה לא הי' באפשרי להתפלל שם, כנאמר כצאתי את העיר אפרוש כפי, ולא הי' שם מקום להשראת שכינתו ית', הנה בוודאי הי' הדבר נקרא אצלו ליציאה שהוצרך לצאת ממקום דביקותו בהשי"ת למקום יבש מלחלוחית קדושה, וע"כ אמר לו הקב"ה שמעת הכביד את לב פרעה למען עשות בו כל המופתים הגדולים לפרסם קדושת שמו ית', מאז נעשה כלי לקדושת השם שזה תכלית כל הנבראים והי' לו קצת עלי' וממילא יש גם שם מציאת השי"ת, וע"כ ביאתו אליו באפשרי לקרותו גם בלשון ביאה לכח אלוקי שהי' אז בתוכו להכביד את לבו.

ובזה אפשר לתרץ מה שנתחבטו המפורשים בדברי רש"י ז"ל שפי' דבעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, דהאיך אפשר לומר במקום שלא הי' יכול להתפלל אפי' תפלה קלה, ואיך נאמרה לו פרשה שלימה שם, ועפ"י הנ"ל אפשר לומר דמעת שנמצא אצלו הקב"ה עכ"פ לענין הכבדת לבו, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, והי' באפשרי גם למרע"ה לקבל שם נבואה מאתו ית'.

וז"ש בא אל פרעה, שכעת נקרא ביאתך אל פרעה בלשון ביאה, כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי וגו', וכיון שאני נמצא שם לצורך הטובה הגדולה של האותות והמופתים, שפיר דמי למיקרי הליכתך לשם בלשון ביאה, וזה אפשר לומר גם בכוונת דברי המדרש בא אל פרעה בשליחותי, שא"צ לזה לשון הליכה שיהי' ע"י עצמך כמו שאמר בתחלה לכה שלא רצה שיהי' בדרך שליחות יען שהי' רעה, אבל כאן ע"כ שהוא טובה והראי' ממה שאני הכבדתי את לבו כנז"ל, וע"כ אפשר שיהי' בשליחותי והבן. (ע"כ מכתי"ק).

ובזה אפ"ל למען שתי אותותי אלה בקרבו, רומז על אותיות התורה שפרשה שלימה בתורה עוד נגע אחד אביא על פרעה וגו' נאמרה בתוך פלטין שלו, ומסתמא הי' זה לצורך התקון להוציא בלעם מפיהם, ועמקו מחשבותיו ית', והנה זכה לזה בסיבת הכבדת הלב כנ"ל, וז"א כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותותי אלה היינו אותיות התורה בקרבו דייקא.

פרשת בא

פירוש המרומז במכת הארבה על גלויות ישראל עד ביאת המשיח

(מכתי"ק) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו, צ"ב הלשון שאמר במכה זו מכת הארבה למען שיתי אותותי אלה ולא אמר כן בשאר המכות, גם צריך להבין הלא אמרו חז"ל כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, וא"כ צ"ב מה שאמר אותותי "אלה" דמה פוסל בזה.

ב) וברש"י ז"ל שיתי שימי שאשית אני, וצ"ב הכוונה, דבוודאי לשון שיתי סובב על הקב"ה, ולמה הוצרך להאריך ולפרט שאשית אני.

ג) ובבעה"ת נתקשו שלא הזכיר הקב"ה התראה זו של מכת הארבה ומנא ידע משרע"ה, ומסיק דהבין משה המכה מדאמר לו הקב"ה ולמען תספר, ודרך הוא לספר על מכת הארבה, שהרי גם במכת הארבה דיואל כתיב עלי' לבניכם ספרו, והרמב"ן הביא כן ממדרש שמות רבה, ולמען תספר באזני בנך הודיעו הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה ברמז ולמען תספר באזני בנך ובן בנך זו מכת הארבה כמה דתימר ביואל עלי' לבניכם ספרו ובניכם לבניכם וגו', וכתב הכלי יקר גם שאר מפורשים דעדיין אין זה מספיק והוא גופה קשיא למה נאמר במכה זו שיספרה לבניו יותר מבכל המכות.

ד) ובמסורה ולמען תספר באזני בנך, ולמען יאריכון ימיך, וצ"ב.

ה) עוד במסורה וינח הארבה בכל גבול מצרים, וינח ביום השביעי, וצ"ב.

ו) בזוה"ק עה"כ בא אל פרעה ר"י פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ע"כ, ואינו מובן קישור פסוק זה לכאן ובהגהות מהרח"ו ז"ל כתב לפרש וז"ל סמיכות פ' זה כאן יראה שהוא דרך דרש: כי משה צפה שהשטן הי' מקטרג על יציאת ישראל ממצרים וזה הי' בר"ה, ומסיבת זה לא הי' משה רוצה ליכנס לפרעה, ואמר השם אל משה בא אל פרעה ואל תפחד מקטרוג השטן כי כפרך נתתי בר"ה ואיהו איוב כנז"ל, ולכן אמר אשרי העם יודעי תרועה בר"ה עכ"ד, והנה באמת שבזוה"ק במאמר שלאחריו כתב ר"א פתח ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם, והאריך שם שבר"ה מתכנשין כלהו רברבן ממנן לקטרג על ישראל, ויבוא גם השטן בתוכם, ולכן מסר בידו את איוב, עכת"ד הזוה"ק, אמנם עדיין אינו מובן למה הביא כ"ז במכת הארבה, והי' לו להביא זה בקראי דיציאת מצרים או בקי"ס, או במכות הראשונות שהיו סמוך לר"ה, משא"כ מכת הארבה הי' בניסן כמבואר ברמב"ן, ולמה דייקא במכת הארבה נתעורר פחדו של משה והסמיכו לזה הקרא דאשרי העם יודעי תרועה שהוא בר"ה, גם בעטרת צבי ז"ל כתב שלא נודע פי' דבר זה איך יתקשר פסוק זה לכאן.

והנלפענ"ד בביאור כל הנ"ל, דהנה רש"י ז"ל כתב על אומרו לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן. ואותו שהי' בימי יואל שנא' כמוהו לא נהי' מן העולם למדנו שהי' כבד משל משה ע"י מינין הרבה שהיו וכו', אבל של משה לא הי' אלא מין א' וכמוהו לא הי' ולא יהי', והקשו בעה"ת והרמב"ן ז"ל שהרי מפורש בתהלים ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתוב א' אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. אלמא שגם בימי משה היו מינים הרבה, ובבע"ת נדחקו לתרץ והרמב"ן פליג בזה על רש"י וסיים אבל בכל גבול מצרים נמשך לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן שם יעיי"ש שהאריך בזה, ונראה כוונתו דמה שאמה"כ ואחריו לא יהי' כן נמשך על גבול מצרים שנזכר בקרא לעיל מיני' שלא יהי' אחריו כן שם, וא"כ אין קושיא משל יואל שהי' בא"י לא במצרים.

ולפענ"ד אפשר ליישב עוד דהנה הי' זמן כל מכה ומכה חודש א' בלבד, ופליגי חכז"ל (במד"ר פר' ט' סי' י"ב) דלחד מ"ד הי' המכה משמשת ז' ימים וכ"ד ימים הי' מתרה בהם, ולחד מ"ד הי' המכה משמשת כ"ד ימים וז' ימים הי' מתרה בהם, אבל עכ"פ לא הי' המכה משמשת יותר מכ"ד ימים לכל הדיעות, אמנם בימי יואל אף שלא הי' קשה כ"כ כמו בימי משה, מ"מ אריכת הזמן שסבלו ישראל מן הארבה ד' שנים רצופים, זה גרם כבידות יותר אשר כמוהו לא נהייתה, וי"ל עוד עפ"י דרכו של הרמב"ן ז"ל דמאמר לפניו לא הי' כן וגו' נמשך על גבול מצרים, ועפי"ד הגמ' סוטה (דף כ' ע"ב) ר' ישמעאל אומר יש זכות תולה י"ב חודש אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתיב (דניאל ד') וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין וגו' שנדחה גזירת העונש לנבוכדנצר י"ב חודש בשביל שפרנס והספיק מזונות לעניי ישראל ומסקנת הגמ' דאין ראי' גמורה משם דלמא שאני עכו"ם דלא מפקיד דינא עלייהו, ועיין פירש"י שם, ומצינו כ"פ בש"ס שאין להביא ראי' מעכו"ם לישראל ומישראל לעכו"ם, וא"כ י"ל דממה שאה"כ בגבול מצרים ואחריו לא יהי' כן, כיון דשם מיירי בעכו"ם אין ראי' משם לישראל, ואותו שהי' בימי יואל זה הי' עונש לישראל על חטאם לעוררם על התשובה, ואח"כ שילם להם הקב"ה כל הצער והנזק שסבלו בכל השנים שהי' הארבה כמבואר בקרא (יואל ב' כ"ה) ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה וגו': וא"כ זה ענין אחר ואין בזה סתירה מקרא הנאמר לגבי עכו"ם.

והנה בקרא דיואל כתיב ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילי הגדול אשר שלחתי בכם, ולפי פשוטו פירשו המפורשים שנשלם להם אח"כ ברכה מרובה ושובע גדול, שהי' משלים כל מה שנחסרו בשנים הקודמים ע"י הארבה, אמנם בתרגום יונתן פי' הכתוב הנ"ל, ואשלם לכון שניא טבתא חלף שניא דבזו יתכון פלחי כוכביא אומיא ולישניא ושלטוניא ומלכותא פורענות חילי רבא דשלחית בכון, וכתב הרד"ק נראה כי דעתו הי' שהוא נבואה עתידה לימות המשיח עכ"ל, ובוודאי שלפי פשוטו של מקרא דברו הכתובים מהארבה שהי' אז בימי יואל, אבל דברי הת"י צ"ל שהוא כעין דרשא, שמידי דברו מהארבה שהי' אז, רמז הנבואה גם על ימות המשיח שהקב"ה ישלם כל מה שסבלו ישראל מהאומות המצירים להם בכל משך זמן גלותם, וקרא הכתוב כל אותן האומות בשמות של ד' מיני הארבה, והפשט והדרש שבדברי חכז"ל שניהם אמיתים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים: כנודע שדרך הכתובים בכל מלה להורות על כמה ענינים, וממה שירמוז הכתוב על אותן האומות שישראל סובלין מהם בימי הגלות בשמות של ד' מיני הארבה, נראה ששורש אחד להם, כי לא בחנם קראם הכ' בשמות הללו, וכבר כתבו במה שאדה"ר קרא שמות לכל הנבראים כמבואר בקרא, שזהו מגודל חכמתו שהבין שרשו ויסודו של כל נברא, אשר לפי שורשו וענינו יקרא בשם זה, וכתב הרמב"ן בפ' בראשית עה"כ וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, שהקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם, ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה יעיי"ש שהאריך. ובספרי חכמי האמת ביארו בזה. יותר, ועכ"פ זה וודאי שהשמות הנזכרים בתורה ובנביאים המה מכוונים כפי שורשם ומהותם של בעלי השמות.

וכמו"כ לענינינו במכת הארבה רמז הכתוב על גלות האומות עד ביאת המשיח, ובפרט בפסוקי יואל לפי דעת התרגום שהוא נביאה עתידה על ימות המשיח וירמוז על האומות בשמות של מיני הארבה מפני ששורש א' להם, וא"כ אין קושיא מה שנאמר שם ביואל עלי' לבניכם ספרו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחר, דכיון שנרמז שם ענין הגליות עד ביאת המשיח, גם נרמז בו דברי התחזקות שאחר ביאת המשיח ישלם הקב"ה לישראל כל מה שסבלו מהאומות, ע"כ צריכין לידע זה בכל דור ודור. כמבואר בזוה"ק שלולא הנחמות שרואים בתוה"ק מה שיהי' אחר ביאת המשיח, לא הי' אפשרות לסבול עול הצרות ועול הגלויות. גם תלוי בתשובה ומע"ט שבדור שזה גורם להקל מצב הגליות ולקרב את הגאולה, וצריך שימת לב בכל דור ודור לעניני הגליות ולעורר רחמי שמים, ומעתה אפשר להבין גם במכת הארבה שבמצרים, דכיון ששורשם של מיני הארבה הוא שורש א' עם האומות המצירין לישראל בגלותם עד ביאת המשיח, והמשכילים יבינו שורשם ומקורם ורואים בזה עניני הגלות, לכן אמר הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, כמו שהוא בפסוקי יואל, ושפיר כתבו רז"ל דבמאמר ולמען תספר שם רמז על מכת הארבה שכן הוא ביואל, והן המה האומות המצירין לישראל וצריכין לרחמי שמים בכל דרא ודרא להנצל מהם.

ובאמת בעודם במצרים הבני עלי' שבישראל השיגו גלויות העתידים עד ימות המשיח, וע"ד שפירשתי (בפ' שמות) שאמר משה להקב"ה הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר אלהם ויאמר אלקים אל משה אקי' אשר אקי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אקי' שלחני אליכם, ואמרו חכז"ל בגמ' ברכות (דף ט' ע"ב) ובמד"ר והובא שם ברש"י ז"ל דבתחלה אמר הקב"ה אהי' עמם בצרה זאת אשר אהי' עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת די' לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו' והוא פלא לכאורה שמרע"ה הקשה קושי' לאלוקינו ית"ש, וכתב שם בהגה ברש"י ז"ל לא שהשכיל חלילה משה ביותר, אלא שלא הבין דברי הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבת השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באומרו ית' אקי' אשר אקי' למשה לבדו הגיד ולא שיגיד לישראל, וזהו יפה אמרת שגם דעתי מתחלה כך היתה שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה, אלא כה תאמר לבני ישראל אהי' פעם אחת עכ"ל וכן הוא במהרש"א ברכות (ד' ט'). אבל קשה לי טובא שהרי מבואר בקרא ששאל משה הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו מה אומר להם. א"כ לא שאל כלל בשביל עצמו לידע השם, אלא כל שאלתו הי' מה יאמר לישראל, ואם נימא דהתשובה שהשיב לו הקב"ה אקי' אשר אקי' לא הי' אלא להודיע למשה לבדו ולא להגיד לישראל, א"כ לא הי' התשובה מעין השאלה כלל.

ואפשר לומר עפ"י המבואר במד"ר (פ' נשא פ' י"ג סי' י"ג) והי' מסורת ביד שבט יהודא חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד ליארע לכל שבט עד ימות המשיח. וכן הי' ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם עכ"ל, וא"כ שהי' בכל שבט ושבט חכמים גדולים שידעו בקבלה מיעקב אבינו ע"ה כל מה שיארע להם עד ימות המשיח, ע"כ שהשיגו גלויות העתידים, כי רוב המאורעות שבאותן הזמנים עד ימות המשיח המה מאורעות של גלויות, אלא שרוב ההמון לא ידעו מכ"ז אלא יחידי סגולה החכמים הגדולים, וכמו שהוא בלשון המדרש שהי' המסורה ביד חכמיהם וגדוליהם.

ולפי"ז אותן גדולי הדור שידעו עתידות הגלות לא הי' קשה קושית מרע"ה די' לצרה בשעתה, כי הם ידעו בלא"ה מכל הצרות והמאורעות שיהיו עד ימות המשיח, וא"כ אדרבא מהראוי הי' להגיד להם נחמה זו שהקב"ה יהי' עמהם בשיעבוד שאר המלכיות, אלא שהבין מרע"ה שהקב"ה אומר לו להגיד תשובה זו לכל ישראל ונכלל בזה גם רוב ההמון שאינם יודעים כלל מגלויות העתידים, וע"ז בוודאי יפה אמר מרע"ה די' לצרה בשעתה, אמנם באמת עיקר שליחותו של מרע"ה הי' לגדולי הדור, כמו שאה"כ לך ואספת את זקני ישראל ופירש"י מיוחדים לישיבה לא זקנים סתם, ועל ידם בא הידיעה אח"כ לכל ישראל, גם השואלין ודורשין על שמותיו של הקב"ה היו המיוחדים שבדור היודעין ומבינים בידיעת השמות, כי לההמון אין להם ידיעה והבנה בזה. בפרט במצרים קודם מ"ת, ועכ"פ מובן הענין כי הקב"ה אמר לו מתחילה מה שיגיד לגדולי החכמים היודעין בלא"ה מהגלות, ע"כ הצורך להגיד לפניהם שהקב"ה יהי' עמהם גם בשעבוד שאר מלכיות, אבל בשביל ההמון שאינם יודעין מהצרות נאמרה מימרא שני' כה תאמר וגו' אקי' פ"א ולא יותר וזה ששאל משה די' לצרה בשעתה, זה הי' טרם שמע מימרא שני', אבל באמת שני המימרות האלו הם תשובה על שאלתו מה אומר לישראל, אלא שלא נאמרו לו אלו המימרות להגיד כן לכל ישראל בנוסח א', אלא הקב"ה הודיע כ"ז למשה שיבין להשיב לכל שואל כפי בחינתו וידיעתו בענין הגלות ובזה מיושב הענין, ועכ"פ הי' אז חכמים גדולים בכל שבט שהי' להם הכל בקבלה מיע"א ע"ה והבינו גם שורשם של מיני הארבה שהן המה האומות המצירים לישראל עד סוף כל הדורות, וע"ז נאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכמ"ש בנבואת יואל.

ובזה אפשר לפרש ג"כ מה שאמר למען שיתי אותותי "אלה" בקרבו, (עיין קושיא א') דהנה ק"ז בישמח משה כתב דיותר נראה לפרש מה שאמר אותותי אלה בקרבו דקאי על ישראל, מלפרשו על מצרים יעיי"ש טעמו ונימוקו, ועפי"ד אפשר לומר עפימ"ד בגמ' (ברכות י"ב ע"ב) דלדעת בן זומא אין מזכירין כלל יציאת מצרים לימות המשיח, ולדעת חכמים לא תעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, ועכ"פ לכל הדיעות הגאולה משעבוד מלכיות תעשה יציאת מצרים לטפל, ולכן במכת הארבה שנרמז שם נבואה על ימות המשיח, והשיגו המבינים שבישראל שהצלתם ממכת הארבה ירמוז על הצלה משעבוד מלכיות המרומזים בשמות מיני הארבה, ולכן אמר בזה אותותי אלה פוסל את הראשונים, כי הצלתם בשעבוד מלכיות פוסל כל מה שקדם לפני', ואף יציאת מצרים יהי' טפל, וע"כ פירש"י ז"ל שיתי שימי שאשית אני, כי אמרו חכז"ל במדרש (ילקוט זכרי' רמז תקע"ז) עה"כ ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לשעבר הייתם נושעים ע"י בשר ודם לכן לא הי' תשועת עולמים, אבל לעתיד כתיב ופדויי ה' ישובון ולא כתיב ופדויי משה ואהרן או פדויי משיח ואלי' אלא ופדויי ה' ואז תהי' תשועת עולמים והנה גם גאולת מצרים הי' ע"י שלוחים משה ואהרן אבל גאולה העתידה משעבוד מלכיות לא יהי' אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא ולא אחר, עיין מ"ש הרמב"ן עה"פ וה' הולך לפניהם יומם, וכן הוא בזוה"ק ובמדרשי חכז"ל בכ"מ, ולכן בפ' הארבה שמרמז על הגאולה משעבוד מלכיות הוצרך לפרש שיתי שימי שאשית אני, כי שיתי לבד אפשר לפרשו גם ע"י שליח כמו ביציאת מצרים שאה"כ כי ה' הוציא את ישראל ממצרים אף שהי' ע"י שליח, אבל הגאולה משעבוד מלכיות יהי' דוקא באופן שאשית אני ולא ע"י שליח.

ובזה אפשר לפרש המסורה וינח הארבה וינח ביום השביעי, כי במכת הארבה נרמז הגלות של כל המלכיות כמבואר ביואל, והעצה להנצל משיעבוד מלכיות הוא ע"י שמירת השבת, ואמרז"ל בגמ' שבת (קי"ח ע"ב) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, ובזוה"ק ובמדרש מבואר דע"י שמירת שבת א' מיד נגאלין, ואפשר להשוות המימרות עפ"י המבואר בזוהר הק' דשבת דלילה ושבת דיממא הם שתי בחינות, וא"כ אפשר דגם מה שאמרו בגמ' שתי שבתות הכוונה על שבת א' בשלימות יום ולילה ישבותו, וזה נקרא שתי שבתות דלילה ודיממא, ועכ"פ השבת הוא ההצלה משיעבוד מלכיות, ולכן א"ש קישור המסורה וינח הארבה שם רמז על המלכיות הנקראים כן, ויתקשר אליו וינח ביום השביעי כי הוא העצה היעוצה להנצל מהמלכיות.

ובזה אפשר לפרש המסורה ולמען תספר ולמען יאריכון ימיך, דלפי דברי המד"ר והרמב"ן ובעה"ת במה שאמר ולמען תספר באזני בנך שם רמז על נבואת יואל דכתיב בי' ספרו לבניכם, וכבר כתבתי הטעם בזה בשביל שבאותה נבואה נאמר ושלמתי לכם השנים, ופי' התרגום שהוא נבואה על ימות המשיח שישלם הקב"ה שניא טבתא חלף שניא וגו', והנה בזה כבר נתקשו הקדמונים דבאמת כן משמע גם מהכ' שמחנו כימות עניתנו, שיתארכו ימי השמחה כמו ימי העינוי, אבל לפי חשבון שאמרו בגמ' שית אלפי שנין הוי עלמא, כבר לא נשארו בחשבון השנים של עמידת העולם כחשבון השנים שעברו בגלות, בפרט אחר שכבר עברו שנים הרבה מאלף השישי, וניחא להו שאחר הגאולה יתארכו הימים, ויהי' יום א' ארוך כ"כ עד שיושלם החשבון של הרבה שנים, ובזה פי' המגלה עמוקות ויהי מקץ שנתיים ימים, דר"ל שבזמן הקץ יהי' חשבון שנתיים אף בימים, כי יתארכו הימים כ"כ, וזה נרמז בהמסורה שאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' שאמרו הרמז בזה לנבואת יואל דכתיב בי' ספרו לבניכם, ולפי האמור הטעם הוא בשביל דשם כתוב ושלמתי לכם את השנים וגו' שהוא נבואה עתידה על ימות המשיח ויקשה לכאורה האיך אפשר לפרש כפי' התרגום דקאי על ימות המשיח, הלא אחר ביאת המשיח איך אפשר לשלם השנים המרובין שעברו בימי הגלות לפי חשבון השנים שנשארו לעמידת העולם, והאיך אמר ושלמתי לכם השנים וגו' וע"כ הסמיכו לזה הכ' ולמען יאריכון ימיך, שזה תי' מספיק שהקב"ה ישלים הזמן ע"י אריכת הימים.

ובזה אפשר לפרש גם דברי הזוה"ק שהביא בתחלת פ' בא) הכתוב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, דלפי האמור במכת הארבה ובפסוק ולמען תספר וגו' רמז על כל המלכיות המצערין לישראל, והביא שם בזוה"ק שבר"ה מתכנשין כל שרי האומות והשטן בתוכם לקטרג על ישראל, ובר"ה הוא עיקר הדין על הגאולה משיעבוד מלכיות, כמו שהוא רוב התפלות בר"ה על זה, וכח התק"ש הוא המזכה את ישראל כנגד האומות כמבואר זה בכ"מ בדברי חכז"ל, ומובן מה שהסמיכו בזוה"ק לכאן הפסוק אשרי העם יודעי תרועה וגו', שאך בכח תק"ש ניצולין מהם, באור פניך יהלכון להצילנו ממים הזדונים ויגאלנו בקרב גאולת עולם ויתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה בימינו אמן. (ע"כ מכתי"ק)

פרשת בא

ביאור סגולת השופר לבטל גזירת הארבה על פי דרך הקבלה

באופן אחר יתבארו דקדוקים הנ"ל בהעיר עוד על מ"ש בזוה"ק (דף ל"ד ע"א) בא אל פרעה לך אל פרעה מבעי' לי' מאי בא, אלא דעייל לי' קוב"ה אדרין בתר אדרין, (פי' חדרים לפנים מחדרים) וכו' דחמא קוב"ה דדחיל משה וכו' וצ"ב מ"ט נתגדל יראתו של משרע"ה במכת הארבה יותר מבאחרינא, עוד איתא בזוה"ק (ר"פ בא) בא אל פרעה וגו' ר"י פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון. והאריך בזוה"ק לבאר דכד לא אשתכחו עובדין דישראל כדקא יאות, מתכנשין הרבה מקטריגין לעילא לקטרגא עליהון, והבוי"ת מצילם מקטרוגם, ועד"ז פי' בהגהות מהרח"ו ז"ל לבאר סמיכות הפסוק אשרי העם יודעי תרועה לפ' הארבה, כי משה צפה שהשטן מקטרג על יציאת ישראל ממצרים, וזה הי' בר"ה, ומסיבת זה לא הי' משה רוצה ליכנס לפרעה, ואמר השם אל משה בא אל פרעה ואל תפחד מקטרוג השטן וכו', וכל זה צ"ב מדוע נתיירא משרע"ה מן הקטרוג במכת הארבה דייקא, ומדוע נתעוררו המקטריגים במכה זו יותר מבאחריני.

ואפ"ל עפי"ד התרגום יוב"ע (שהבאנו לעיל) עה"פ (יואל ב' כ"ה) ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילי הגדול אשר שלחתי בכם, פי' ביוב"ע ואשלם לכון שניא טבתא חלף שניא דבזו יתכון פלחי כוכביא אומיא ולישניא ושלטוניא ומלכותא פורענית חילי רבא דשלחית בכון עכ"ל, הרי שמפרש ארבה ילק חסיל והגזם שבקרא על אומה"ע שהצירו לישראל בימי גלותם, והרד"ק כתב ויונתן תרגם הפסוק הזה דרך משל, נראה כי דעתו שהוא נבואה עתידה לימות המשיח שתרגם ואשלם לכון שניא טבתא וכו' עכ"ל, אמנם צ"ב שמוציא הכתוב מפשוטו לגמרי, ופשטות הכתוב מיירי שבאו על ישראל ארבה ילק חסיל וגזם בימי יואל, וכללא אית לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם, וכבר ביארנו בזה בדרוש הקדום, וכעת נבארהו בתוס' נופך ובאופן אחר, בהקדם מ"ש השלה"ק (ח"א דף י"ט בשער בית אחרון) וז"ל כל מה שיש בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה, וע"כ נקרא לשוננו לשון הקודש, כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשם במקום קדוש עליון, ואח"כ כשיורד ומשתלשל בעוה"ז נקרא בשמו העליון על דרך השאלה וכל מה שאנו קורין דבר בשמו, אין זה שמו העצם אלא מושאל, ועצם השם הוא למעלה בקדושה עיי"ש שהאריך בביאור הענין (הו"ד לעיל פ' ויגש עמוד תט"ז).

וכמו"כ עד"ז שמות בעלי חי הטמאים והדורסים ומזיקים, יתכן שהשתלשלות השמות שרשם ממרכבה הטמאה, ועצם השם הוא של שרי מעלה, והתחתונים שהם משרשם ותחת ממשלתם יכונו בשם זה על דרך השאלה, וע"ד מ"ש בספה"ק דשורש שם נחש הוא נחש הקדמוני הס"מ אלא לפי שהנחשים הם משורש הטומאה והסט"א, ע"כ נקראים בשם זה ע"ד השאלה, ועפי"ז יובן דברי התרגום יוב"ע הנ"ל, דארבה ילק חסיל וגזם ירמוז על אומות ולשונות הגוים שבאו להצר לישראל בימי יואל, ויתכן דשם העצם של מינים הללו הוא שם שרי האומות עוע"ז המצירים לישראל, והארבה ילק חסיל וגזם שהצירו לישראל בימי יואל נקראו על שמם בדרך שאלה מפני שהם משרשם.

והנה כשנגזרה גזירה על ישראל בימי יואל שיבואו עליהם הארבה ילק חסיל וגזם להשחית יבולם, הרגישו שרי האומות בגזירה ההוא והביאו מכל פינות העולם ארבה ילק וכו' על ישראל, כ"א משרי ע' האומות הביא ממה שהוא תחת ממשלתו ומשרשו, כי כולם רצונם להרע לישראל, וכמ"ש רז"ל דבקי"ס באו כל שרי ע' אומות לעזור למצרים וללחום בישראל, ומעתה א"ש דברי התרגום יוב"ע ומקושר עם פשוטו של מקרא דמיירי בארבה ילק וחסיל וכו' שבאו על ישראל, אמנם שורש הענין הי' משרי מעלה של אומה"ע שהביאו עליהם הארבה בגזירת השם, וע"כ בא הבטחת השי"ת ואשלם לכון שניא טבתא חלף שניא דבזו יתכון פלחי כוכביא אומיא ולשניא וכו' דשורש העונש הי' על ידיהם, וארבה שלמטה הם משורשם כנ"ל.

ובזאת ירווח לנו לפרש כוונת דברי רש"י ז"ל עה"פ ואחריו לא יהי' כן, שהקשה ואותו שהי' בימי יואל שנא' כמוהו לא נהי' מן העולם למדנו שהי' כבד משל משה, ותירץ כי של יואל הי' ע"י מינין הרבה שהיו יחד ארבה ילק חסיל וגזם, אבל של משה לא הי' אלא של מין אחד וכמוהו לא הי' ולא יהי' עכ"ל, והקשו בעה"ת והרמב"ן ז"ל שהרי מפורש בס' תהלים ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתוב א' אומר אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר, הרי שגם במצרים היו של מינים הרבה, וצ"ב דברי רש"י ז"ל דשל משה לא הי' אלא מין אחד, ולדרכנו יתבאר על נכון דהנה הארבה והילק וכו' שבמצרים לא הוסיפו עליו שרי האומות להביא גם מארצם, כי לא יחפצו ברעת המצרים להוסיף מכאובם, ובא הארבה רק מרוח א' כמ"ש ורוח הקדים נשא את הארבה, אמנם נשתנה מכת הארבה שבימי יואל שהי' כ"א מד' מינים הנזכר מארצות שונות כי נזדרזו כל שרי האומות להרע לישראל כנ"ל ובאו מכל הרוחות ומכל פינות העולם.

והנה כתב רש"י ז"ל (בפ' בראשית) ולמקו' המים קרא ימים, והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא, מבואר דקרא הכתוב לעצם אחד רבים ע"ש חילוק המקומות, וכל מקום יש לו שורש וע"כ טעם הדג העולה מן הים בעכו אינו דומה לטעם הדג העולה במקו"א אף שמינו אחד שרשו וטעמו שונה, וע"ש כך נקרא הים ימים ע"ש חילוק ארצות, וכמו"כ בארבה ילק חסיל וגזם שבאו בימי יואל הי' כל אחד ממינים הנזכר משל מינים הרבה, אבל של משה אף שהי' ג"כ ילק וחסיל כמפורש בס' תהלים, אבל כאו"א הי' רק מין א' ולא עירבוב מארצות שונות, ובזה יתורץ קושית הראשונים ויתבארו דברי רש"י ז"ל עד"ז, כי של יואל הי' ע"י מינין הרבה שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם, ר"ל הד' מינים הנזכר כאו"א הי' ממינים הרבה ע"ש חילוק ארצותם, וע"כ אמר כמוהו לא נהי' מן העולם, אבל של משה לא הי' אלא של מין א', ר"ל כ"א הי' ממין א' וכמוהו לא הי' ולא יהי' רבוי כזה.

ובזה יובן מה שהגלות אצל הערב רב קשה יותר מהגלות של אומה"ע, כי בגלות של האומות משתעבדין ישראל תחת יד אומה אחת במקום שדרים שם, משא"כ גלות הערב רב שהם משורש כל האומות כמבואר בדרז"ל, סובלים ישראל תחתיהם מבחי' כל האומות, וכל אומה יש לה מידה רעה אחרת, ואצלם נקבצים כל המידות רעות יחד משורש כל האומות והבן.

ועפי"ז יתבאר דברי הזוה"ק דדחיל משה מן המקטריגים בעת מכת הארבה (עיין לעיל העתק לשונו) שנתעוררו בעת ההוא דייקא ע"י גזירת הארבה שהוא משרשם, ואף שלא הוסיפו על הארבה להרע למצרים, אבל קטרגו על ישראל ע"י שעוררו אותם בשמותם וע"ד דאיתא במד"ר ר"פ וישלח (פר' ע"ה סי' ג') שמואל בר נחמן אמר משל לארכילסטים (פרש"י שר לסטים) שהי' ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר לי' (התחיל לעורר אותו משינתו) קם ושרי מקפח בי' וכו', א"ל ניער בישא, א"ל דמיך הו' ועוררתני כך א"ל הקב"ה לדרכו הי' מהלך ואתה משלח אצלו וכו' עיי"ש, ועד"ז לעניננו כי ע"י הזכרת שמות שרי האומות שלמעלה ע"י גזירת הארבה והילק וכו', נתעוררו גם הם ובאו לקטרג על ישראל, וע"כ דחיל משרע"ה מקטרוגם בעת ההוא, ועייל לי' קוב"ה בחדרי חדרים גם יובנו דברי המהרוו"ח ז"ל כי משה צפה שהשטן מקטרג על יציאת ישראל ממצרים, ומסיבת זה לא הי' משה רוצה ליכנס לפרעה, ואמר השם אל משה בא אל פרעה ואל תפחד מקטרוג השטן כי כפרך נתתי בר"ה ואיהו איוב עכ"ל, ומקושר כל זה לפ' הארבה כי זה הי' סיבה על שנתעוררו בקטרוגם כנ"ל.

ולזה דייק הכתוב לומר למען שתי אותותי אלה בקרבו, דהנה שורש שם הארבה נאמר על שרי אומה"ע וכנ"ל, ומין הארבה למטה בארץ נקרא ע"ד השאלה באותן האותיות עצמם שנקראים שרי מעלה המקטריגים, וז"ש הקב"ה למשרע"ה מה שאני שולח הארבה למצרים, לא תחשוב שאף שרי המקטריגים יבואו שהם שורש השם זה בעצם, לא כן הוא רק אותן הנקראים באותיות של הארבה בדרך שאלה הם יבואו על פרעה ועל מצרים, ועפי"ז יובן מה שהסמיכו בזוה"ק הפסוק אשרי העם יודעי תרועה לפ' הארבה, עפימ"ש בנבואת יואל אחר מכת הארבה (יואל ב' א') תקעו שופר בציון. קדשו צום קראו עצרה וגו', מבואר דמסגולת השופר לבטל גזירה זו דארבה, ואף שהוצרכו גם לצירוף התשובה כמבואר בפסוקים שם, מ"מ גם כח השופר סייע לבטל הגזירה, וסגולה זו לא הי' לפרעה והוכרח לבקש ממשרע"ה שיעתיר בעדו להסיר ממנו את המות הזה, ואפשר דע"כ הסמיכו בזוה"ק לפ' הארבה ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה שרק ישראל יש להם סגולת השופר המבטל גזירות רעות ומערבב המקטריגים משא"כ האומה"ע.

פרשת בא

ביאור דרשת חז"ל שהאומות הרשעות נמשלו לארבה וחיות טורפות

עוד יתבאר בענין הנ"ל, בהקדם דברי הגמ' (ב"ק קט"ז ע"ב) במתני' שם הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין, (פרש"י אנסין גזלוה מן הגזלן) אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר, ופירשו בגמ' אמר רנב"י מאן דתני מסיקין לא משתבש, ומאן דתני מציקין לא משתבש, מאן דתני מציקין וכו' דכתיב במצור ובמצוק (דברים כ"ח), ומאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב (דברים כ"ח) יירש הצלצל ומתרגמינן יחסניני' סקאה, פרש"י צלצל ארבה גזלן הוא שאוכל תבואות כל אדם עכ"ל, וכתבו התוס' יחסניני' סקאה פי' בקונטרס ארבה, כמו ומעלה את הסקאין (במס' תענית ו' ע"א) שהוא מין ארבה, ואין נראה לר"ת, דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי, ונטלוה מסיקין נמי איירי בבנ"א, ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב הנה כסה את עין הארץ וע"ש כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל וכו' עכ"ד ר"ת, ולבסוף מסקו בתוס' ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעי' ל"ד) ע"כ, ולמסקנת דבריהם יל"פ יירש הצלצל על הארבה כפרש"י, אלא דמסיקין דמתני' בעכ"ח בבנ"א איירי, וגם לפרש"י מסיקין דמתני' בגזלן בנ"א מיירי ולא בארבה כמ"ש הרא"ש ז"ל הובא בשטמק"צ וז"ל פרש"י סקאה ארבה וכו', וגזלן קורא מסיק במתני', אבל אינו גובאי ממש דא"כ מאי מחמת הגזלן, וכי אין הארבה אוכל אלא שדות של אדם אחד עכ"ד ז"ל.

נמצא בין לדעת רש"י ז"ל ובין לדעת התוס' שם הארבה סקאה, וגזלן בנ"א נקרא ג"כ בלשון משנה סקאה כשם הארבה, ע"ש שאומנתו כמעשה הארבה גוזל בנ"א, עיין בדברינו (פ' שמות עמוד צ"ח) כי האומה"ע נמשלו לחיות הטורפות כמ"ש בזוה"ק שמות (ג' ע"א) ממעונות אריות אלין בני שעיר וכו' מהררי נמרים אלין בני ישמעאל וכו', עפ"י הנודע כי באדם בעל בחירה כלול בו כוחות של כל הנבראים, ובידו להטיב או להרע, ואם אוחז במידות חיות הטורפות הוא גרוע ומסוכן הרבה יותר מהם, כמ"ש בזוהר הקדוש פרשת וישב (קפ"ה ע"ב) זעירין אינון דיכלי לאשתזבא מינייהו עיין שם, ועל כן המתדמין ועושים כמעשיהם, יאות להם להקרא בשמותם, וכמו כן לעניננו בשמות הארבה שנקראים כן על שם גזלנותא, כמו שכתב הרד"ק ז"ל (יואל א' ד') נקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב, וחסיל לפי שהוא כורת את הכל, וע"כ האנס וגזלן בנ"א יקרא בשמם ע"ש שעושה כמעשיהם, ומפורש כן במתני' לפי' רש"י והתוס' ז"ל.

ועד"ז אפ"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל, במ"ש לחלק בין ארבה שבימי יואל, דשם הי' ע"י מינין הרבה וכו' אבל של משה לא הי' אלא של מין אחד וכמוהו לא הי' ולא יהי' עכ"ל, והקשו בעה"ת והרמב"ן ז"ל שהרי מפורש בס' תהלים שגם במצרים הי' ארבה ילק וחסיל, ולדרכנו אפ"ל כוונתו כי בשל יואל הי' ע"י מינין הרבה ארבה ילק חסיל וגזם, שבאו גם מאומה"ע לבוז ולשלול שדותיהם של ישראל, דכיון שיצאה גזירה על הארבה שיכלה שדותיהם של ישראל, מצאה מדת הדין מקום לחול, ובאו גם מאומה"ע הנקראים כן ע"ש מעשיהם, ונרמז כן בדברי התרגום יוב"ע (שהבאנו לעיל) שמפרש עה"פ ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם וגו', ואשלם לכון שניא טבתא חלף שניא דבזו יתכון פלחי כוכביא אומיא ולישניא ושלטוניא ומלכותא פורעניות חילי רבא דשלחות בכון עכ"ל, ואלמלי לא היו נועלין חלק בפורעניות א"כ תשלומין למ"ל ומאי עבידתי', אלא ודאי שגם הם היו כלולים במכת הארבה המפורש בקרא, ולזה כתב רש"י ז"ל לחלק דשם הי' ע"י מינין הרבה משא"כ ארבה שבימי משה לא הי' אלא של מין אחד בלבד, ר"ל שלא הי' ממין בעלי בחירה הנקראים ג"כ בשם הארבה ילק וכו' ע"ש מעשיהם, כי כך גזרה חכמתו ית' שלא יבואו על מצרים כ"א מין בע"ח בלבד וכמוהו לא הי' ולא יהי' ריבוי עצום ממין בע"ח בלבד, משא"כ הפלגת הארבה שבימי יואל הי' לצד שהי' כלול ממינים הרבה כנ"ל ולז"א הכתוב כמוהו לא נהי' מן העולם וא"ש.

ועפי"ז אפ"ל במאמה"כ את אשר התעללתי במצרים פרש"י שחקתי וצ"ב ענין השחוק מהו, ומדוע קרא למכה זו שחוק, אמנם אמרז"ל במד"ר כיון שבא ארבה שמחו המצריים וכו', ולדרכנו אפ"ל כי כאשר שמע פרעה מגזירת הארבה, וידע כי נרמזו בשמותם גם האומה"ע הנקראים כן, וחשב כי יבואו גם הם בצירוף הארבה ויעשה עמהם שלו' ללחום בישראל, כדרך האומה"ע אף אם שונאים זא"ז משתווים בעצה אחת נגד ישראל, כדמצינו במדין ומואב, ולזה שמחו המצריים, אבל נהפכה שמחתם לתוגה כי הי' המכה רק לרעתם, ולא באו רק מין הארבה של בע"ח שהמית בהם ואכל כל אשר להם, ולא נצמח להם ממנו הנאה של כלום וז"ש התעללתי שחקתי.

פרשת בא

אור במושבותם

(מכתי"ק) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו וגו', וצ"ב מה שאמר למען שתי אותותי אלה שלא אמר זה בשאר מכות, גם למה לא אמר מופתי כמו שאמר בשאר מקומות, גם הלשון אלה שאמר כאן אינו מובן. גם מה שאמר רש"י ז"ל שתי שימי שאשית אני צ"ב, דבוודאי ידעינן שהכל היא עשי' מהקב"ה ולמה פרט את זה במכת הארבה דייקא, גם מה שאמר אח"כ ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעתם כי אני ה' צריך להבין למה דוקא במכת הארבה אמר כן ולא בשאר מכות. גם מה שאמר את אשר התעללתי ופירש"י ז"ל שחקתי אינו מובן האיך שייך ע"ז לשון שחוק הלא הוכה במכות מופלאות ואינו בגדר שחוק.

וליישב כ"ז אקדים דברי המד"ר כאן (פ' י"ג סי' ה') מהו הנני מביא מחר ארבה בגבולך ולא בגבול בני חם, וע"ז נאמר (ישעי' כ"ו) כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו' שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים, וצריך להבין שכעין זה כבר אמור במכת הצפרדעים במד"ר (וארא פ' י' סי' ב') וז"ל שם: רז"ל אמרו המכות שהביא הקב"ה על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם, כיצד הי' מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצרים, המצרים אומרים עד כאן תחומינו והכושים אומרים עד כאן תחומינו, כיון שבאו הצפרדעים עשו שלו' ביניהם, הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה של כוש, שנאמר את כל גבולך, גבולך ולא של אחרים עכ"ד המדרש, וא"כ קשה אמרם ז"ל שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים, הלא כבר הי' ניכר זה ממכת הצפרדעים, ומה יוסיף תת כח להכרה זו עדות הארבה יותר מעדות הצפרדעים, גם קשה שבמכת הארבה מקרא הוא דורש על ככה, שע"ז נאמר בישעי' כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו', ובמכת הצפרדעים שהוא מוקדם לא הזכירו דרשת הכתוב וטעמא בעי.

ואפשר לומר בהקדם המסורה וינח הארבה וינח ביום השביעי, ופי' בבעה"ט ז"ל מלמד שנח הארבה בשבת, ונתקשו המפורשים מדוע דייקא הארבה נח בשבת ולא שאר המכות, ואפשר לומר לפענ"ד דהנה הא"ע כתב במכת דם שהי' גם בישראל, וכן בשאר המכות לא הי' הפרש בין מצרים לישראל, זולתי באותן המכות שמבואר בקרא שהפלא ה' בין מצרים לישראל, וחלקו עליו שהרי במכת דם מבואר בפי' בדברי חכז"ל (מד"ר פר' ט' סי' י') שאצל המצריים הי' דם ואצל ישראל הי' מים, ומשם נתעשרו ישראל שהיו מוכרין מים למצריים, וכתב הרמב"ן ז"ל במכת הערוב בפסוק והפלתי וגו' בעבור היות המכות הראשונות עומדות, איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל זו מכה משולחת וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות ומהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים, ראוי הי' בטבעם שיבואו גם בארץ גושן אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכן הוצרך לומר והפלתי ארץ גשן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עלי' עכ"ל, הרי שברור לדעתו ז"ל שגם כל המכות הראשונות לא הי' במקום מושבותם של ישראל, ולא הוצרך הכ' לפרט זה, אלא במכת ערוב טעמא אית בי' שהוצרך הכ' לפרש, אולם במכת הארבה כתב האבן עזרא (בפסוק שמות ז' כ"ד) טעם נכון שהי' גם במחנה ישראל ולא מצינו חולק על דבריו לא בדברי חכז"ל ולא בשאר מפורשים, והוא טעמא דמסתבר שהרי ישראל יצאו ממצרים טרם זמן הקציר, ובפרט לפי מ"ש הרמב"ן שמכת הארבה הי' בחודש ניסן אחר שצמחו החטה והכוסמת והתחילו העצים להוציא פרח וכו' ואז כבר ידעו ישראל שהגיע עת גאולתם כי בר"ח ניסן נאמר להם פ' קרבן פסח ונתבשרו שבליל ט"ו יתגלה להם הקדוש ברוך הוא ויגאלם, וא"כ כל הנצמח בשדה בניסן הי' נשאר הכל למצרים אחר שיצאו משם ישראל, וא"כ לא הי' שום טובה לישראל אילו לא אכל הארבה בשדותיהם, אלא למצרים בלבד הי' טובה, כי אך להם הי' נשאר מה שהי' בשדותיהם של ישראל, וא"כ אילו הי' הנס גם במכת הארבה להפליא בין מצרים לישראל, הוו זה ניסא למגנא אך לטובת מצרים, וע"כ מסתברין בזה דברי האבן עזרא, בפרט שלא מצינו ע"ז חולק בפירוש.

נמצא לפי"ז שהי' הפרש בין שאר המכות למכת הארבה, שכולם לא היו בישראל כ"א אצל המצריים בלבד ומכת הארבה הי' גם ברשותם של ישראל, מעתה יש לנו טעם מספיק מה שכל המכות לא שבתו בשבת כ"א מכת הארבה בלבד, דכל המכות שהיו רק על המצרים בלבד אין להם שייכות לשמירת שבת כלל, ואף הגהינם אינו שובת בשבת אלא לשומרי שבת ולא לאותן שלא שמרוה בעוה"ז, משא"כ מכת הארבה שבא גם ברשות ישראל שהיו שומרי שבת גם במצרים כאמרז"ל לכן שבת ונח בשבת ולמדו ישראל מזה כחו של שבת כמו שאמרו חכז"ל נהר סמבטיון יוכיח שנח בשבת.

ואפשר לפרש בזה מאמר הכתוב למען שיתי וגו' פירש"י ז"ל שיתי שימי שאשית אני, כי הקב"ה שומר משמרתו של תורה, ואמרו חז"ל שהקב"ה מקיים גם דברי חכמים, ולכן המכות ששמשו גם בשבת לא הי' שליחותם מהקב"ה בכבודו ובעצמו, כ"א ע"י מערכת השמים שאינם שומרי תורה כנודע כי תורה לא בשמים הוא. משא"כ מכת הארבה ששבת ונח בשבת כדת של תורה, בא בשליחותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן אמר במכת הארבה שיתי שימי שאשית אני, ובחי' זו לא הי' בשארי המכות, ולכן עדות של הארבה מכוונת יותר ללמוד ממנו דין ומשפט, לפי שבא בשליחותו של הקב"ה כדת של תורה בשמירת שבת, משא"כ הצפרדעים שעשו מלאכתן גם בשבת אין במעשיהם סמיכה כ"כ כנז"ל, ובזה יובן מה שבמכת הארבה אמר שע"ז נאמר כאשר משפטיך לארץ צדק למדו, כי ממכת הארבה אפשר ללמוד משפט צדק כהלכה, אבל במכת הצפרדעים לא הביאו רז"ל דרשת הקרא ללמוד מהם צדק אלא שהמצריים והכושיים שאינם מרגישים ולא איכפת להו אם הוא מסטרא דקדושה או לא, כי המה וכל עניניהם כולם רק מסט"א, לכן עשו שלו' ע"י מכת הצפרדעים בלבד ולא הוצרכו יותר.

וי"ל עוד עפ"י פשוטו דמה שאמר גבולך ולא גבול אחרים אפשר לפרשו בשני פנים, די"ל גבולך קאי על גבול המדינה שזה גורם לגזירת המכה, גם אפשר לפרש בלשון גבולך דהגזירה הי' על גבול היחידים שבאותו האומה וכמ"ש בתוה"ק (שמות י"ג ז') ולא יראה לך שאור בכל גבולך דקאי על גבול פרטי של כאו"א מישראל, ואין נ"מ באיזה מדינה הוא אלא רשותו וגבולו של ישראל גורם האיסור, ולכן במכת הצפרדעים דחזינן שלא הי' אצל ישראל אף שהיו דרים בתוך הגבול של מדינת מצרים, וא"כ ע"כ שאין הפי' גבולך האמור שם על גבול המדינה, אלא על גבול פרטי של אנשי אומה מצרים בכל מקום שהם דרים, וא"כ אין ראי' גם בהיפוך דבכל מקום שהיו הצפרדעים דהוי' בתוך גבול המדינה, שהרי אינו תלוי בגבול המדינה אלא בגבול דירת אנשי האומה, ובכל מקום שדרו אנשי האומה הוי זה בגבולם אף שהיא מחוץ למדינה, משא"כ במכת הארבה שהי' גם אצל ישראל, א"כ לא הי' הגזירה דווקא על האומה, שהרי ישראל אינם בכלל האומה של מצרים, וע"כ שרק המקום גורם, ומה שהוא בגבול מדינת מצרים הי' בכלל הגזירה, וא"כ שפיר הוי ראי' דבכ"מ שהי' מכת הארבה הוי בכלל מדינת מצרים ולא מדינת כוש, ולכן לא הביאו במדרש דרשת הקרא ללמוד מזה אלא במכת הארבה לא במכת הצפרדעים.

ומה שאמרו רז"ל במדרש שעוד במכת הצפרדעים עשו המצריים שלו' עם הכושים י"ל דאף דפרעה ידע מהנעשה במדינתו שאצל ישראל לא היו הצפרדעים, אבל הכושים שהם מחוץ למדינה י"ל שלא ידעו מזה, ופרעה הטעה אותם ולא הודיעם שלא היו הצפרדעים אצל ישראל, כדי להביא ראי' על הגבולים שבכ"מ שנכנסו הצפרדעים הוי מדינת מצרים ולא של כושים, והכושים בטעות עשו עי"ז שלו' ביניהם, אבל במכת הארבה הי' העדות אמת וראי' וודאית, וע"כ הביאו רז"ל דרשת הקרא כאשר משפטיך לארץ צדק למדו אצל מכת הארבה דייקא.

א"י גם באופן אחר דהנה במכת הצפרדעים כתיב ויעשו כן החרטומים בלהטיהם ויעלו הצפרדעים על ארץ מצרים, א"כ הי' מעורב בין הצפרדעים גם מאותן שהעלו חרטומי מצרים. א"כ לכאורה אין ראי' ברורה ממ"ש במדרש הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה של כוש שנאמר את כל גבולך גבולך ולא של אחרים, שהרי הציווי את כל גבולך נאמר רק על הצפרדעים שבאו ע"י משה ואהרן בשליחותו של הקב"ה, אבל לא על הצפרדעים שהעלו החרטומים בלהטיהם, ויוכל להיות שכן עשו החרטומים בכוונה, שהצפרדעים שהעלו בלהטיהם יכנסו גם לתוך אותו הגבול שלקחו מהכושים, וצ"ל שלא גילו זאת להכושים שיש בין אותן הצפרדעים גם מה שהעלו בלהטיהם ולא נכללו במאמר ד' את כל גבולך, כי מה שעשו החרטומים בלהטיהם הי' לגבי משה ואהרן להקטין כח הנס, שיוכלו להגיד על מעשה משה ואהרן שהוא כשפים ואינו אצבע אלקים אבל להכושים הוצרכו לומר שדברי משה ואהרן אמת מה שאומרים בשם ה' את כל גבולך, שאילו ח"ו לא הי' אמת אלא מעשה כשפים בעלמא אין להביא משם ראי' לעשות דין שאין מביאין ראי' מדברי שקרים, ובלא"ה אין דברי הקוסמים מדוקדקים כ"כ להביא ראיות מדקדוק לשונם וכמ"ש הרמב"ם (בפ' ו' מהלכות יסודי התורה) שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתן אין מתקיימים אך הנביא כל דבריו קיימים שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה יעיי"ש, וצ"ל שיען שרצו להחזיק באותו הגבול שלקחו מהכושים שהי' ע"ז מחלוקת מהכושים, והביאו אז ראי' מלשונם הקדוש של משה ואהרן שאמרו בשם ה' גבולך, הוצרכו לומר להכושים שכל דברי משה ואהרן אמיתים בשם ה', ועכ"ח שהעלימו מהכושים מה שהכחישו במקומם את משה ואהרן ואמרו עליהם שאין דבריהם אלא דברי קוסמים בלבד, וממילא שהעלימו ג"כ מה שעשו להעלות עוד צפרדעים בלהטיהם, לכן יכלו להביא ראי' משם ונעשה שלו' בין הרשעים, אבל באמת הי' בטעות ע"י שהעלימו מן הכושים שמעורב כח אחר באותן הצפרדעים מה שבא מהחרטומים בעצמם בכח טומאתם, משא"כ אחר מכת הכנים שהוכרחו להודות גם לפני משה ואהרן ואמרו אצבע אלקים הוא וכמ"ש חז"ל שלא יכלו להוציא את הכנים מפני שאין השד שולט על פחות מכשעורה, ומבואר שם במד"ר (פ' י' סי' ז') שאז הכירו שהיו כל המעשים מעשה אלקים ולא מעשה שדים ומאז לא ניסו עוד לדמות עצמן למשה להוציא המכות, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפסוק אצבע אלקים הוא וז"ל כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה משה ואהרן שהי' מאת האלקים ולכן לא קרא אותם פרעה מן העת הזאת והלאה עכ"ל, נמצא דבמכת הארבה שהי' אח"כ לא עשו עוד החרטומים מאומה ולא הי' מעורב בתוכה שום כח אחר, אלא כל הארבה הי' מה שבא ע"י משה ואהרן בשם ה' שע"ז נאמר גבולך ולא גבול אחרים והוי ראי' וודאית שבכ"מ שנכנס הארבה לתוכו הוא גבול מצרים, ולכן לא הביא המדרש דרשת הקרא דצדק למדו אלא במכת הארבה בלבד לא במכת הצפרדעים שהי' מעורב בתוכו כח הטומאה ואינו אלא ראי' מוטעת.

וי"ל עוד באופן אחר דהנה באותן הלאווין שאסרה התוה"ק לשוב מצרימה כמ"ש חז"ל (פתיחתא דאסתר רבתי סי' ג') בג' מקומות הזהירה התורה ע"ז, איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל די"א שהטעם הוא בשביל האומה של מצרים שדרין שם, וממילא אחר שבא סנחרב ובלבל את כל העולם כולו וכל דפריש מרובא פריש, ואין שם אותו האומה נתבטל האיסור, אבל רוב ראשונים לא ס"ל כן אלא גם עכשיו האיסור במקומו עומד, וכן נראה דעת הרמב"ם והרא"ה גם הסמ"ג והרא"ם והריטב"א והגהות מיימוני ועוד כמה ראשונים שכולם טרחו לבקש טעם על מה סמכו כמה גדולים שהיו דרים במצרים ע"כ ס"ל שאינו תלוי בהאומה אלא גם עכשיו אסור. ועי' מנ"ח (מצוה ת"ק) שהביא פלוגתא זו בקצרה, ולפי דעת רוב הראשונים שאינו תלוי בהאומה אלא במדינת מצרים, צ"ל שהמקום גורם שכל מה שהוא בגבול מצרים אסרה התוה"ק, ולפי"ז אותו הפלוגתא שהי' בין מצרים והכושים עד היכן הוא גבול מצרים גם לנו נ"מ גדולה לדינא, שכל מה שהוא בכלל גבול מצרים אסור לדור שמה ומוזהרין בלאווין דאורייתא ומה שהוא מגבול כושים אינו בכלל האיסור כלל.

והנה בגבולי א"י טרחה התוה"ק בפ' מסעי לכתוב פרשה גדולה בכמה פסוקים להודיע מצרני גבולי רוחותי' סביב, וכתב הרמב"ן בס' המצות דלכן כתבה התוה"ק כל מצרני גבולי' סביב, יען שיש מ"ע בישוב א"י לכן הוצרך להודיע מהיכן מתחיל המקום לקיום המצוה ורש"י לשיטתו שסובר שאין מ"ע בישיבת הארץ כאשר הביא הרמב"ן עצמו שכן דעת רש"י ז"ל, לכן פי' שם (בפ' מסעי) עה"כ זאת הארץ לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחו"ל הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות עכ"ל הרי שכיון שיש נפק"מ במצות דאורייתא הוצרכה התוה"ק להאריך לכתוב כל גבולי הארץ, שא"א לסמוך על מדת הגבול שחושבין בנ"א מעצמם במידי דאורייתא אם אין לזה ראי' מהתוה"ק, וא"כ גם במצרים שיש איסור לאוין דאורייתא בגבול אותה המדינה, ע"כ צורך גדול להודיע לנו מצרני גבולי רוחותי' סביב לידע מהיכן מתחיל האיסור, ולא נמצא בזה שום רמז ורמיזא לא בקראי ולא בגמ' ולא בפוסקים, ואיך נוכל לידע מהיכן מתחיל האיסור, גם אותה הפלוגתא שבין מצרים לכושים אשר נתברר ע"י הצפרדעים והארבה, אין אתנו יודע עד מה, איפוה גבול המקום שלמדו צדק מהצפרדעים והארבה, ומה שאפשר לידע באיזה השערה מספרי האומות זה וודאי אינו מוסמך כלל להלכה במידי דאורייתא, ולא ראיתי מי שיתעורר בזה והוא לפלא בעיני

אמנם יתבאר עפי"ד הרמב"ן (בפ' זו) בפסוק ואחריו לא יהי' כן שכתב ר"ח שמעת עתירת משה רבינו עד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים ואם יפול בא"י ויבוא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואמר כי זה כבר דבר ידוע הוא לכל וכו' וע"ז נאמר שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל יעיי"ש, והכלי יקר פי' בזה מה שאמר הכתוב במכת הארבה ולמען תספר באזני בנך וגו' ולא אמר כן בשאר מכות, כי בשאר המכות ארכו הימים והכל נשכח, אבל במכת הארבה נשאר רושם לדורות גם אחר הסרת המכה, כי ברוב הימים ימצאו הדורות דבר חידוש, ויראו כי יבוא ארבה ולא יאכל כלום מכל יבול מצרים יעיי"ש שהאריך.

ולפי"ז נשאר לנו ידיעה והבחנה לידע ולהבחין עד היכן המה גבולי מצרים, שבכל מקום שאנו רואים שאף אם בא יבא הארבה לא יאכל משם כלום, בוודאי זה גבול מצרים וכמ"ש הר"ח שזה דבר ידוע לכל, וכמו שנתברר אז המחלוקת שבין מצרים לכושים ע"י מכת הארבה, כמו כן נשאר בירור זה לדורות ממכת הארבה על כל גבולי מצרים. אלא שבדורות האחרונים אין לנו ידיעה גם מזה, כי בדורות האחרונים גדול כח ההסתרה בכל הפרטים, ואמרו חכז"ל (בב"ר פר' מ"ב סי' ג') אין לך שעה קשה מזה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר.

ובזה מיושב היטב מה שהביא במדרש רק במכת הארבה הקרא דכאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל, כי ממכת הארבה נשאר לנו לימוד קבוע לדורות, לידע גבול מצרים היכן מתחיל האיסור, אבל במכת הצפרדעים שלא נשאר לנו משם שום זכר לדורות, אלא אז בעת ההוא הי' מזה בירור לעשות שלו' בין הרשעים מצרים וכושים, ומאי איכפת לנו בזה, הלא כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם וכמו שפי' רש"י ז"ל שיכולים עי"ז להתיעץ יחד להרע, ואין שלו' אמר ה' לרשעים, ועכ"פ מאי דהוי הוי ולא נשאר אח"כ שום זכר אי' המקום ההוא, לכן לא הביא ע"ז הקרא שאמר ישעי' צדק למדו, אבל במכת הארבה יש מזה לימוד לכלל ישראל לדורות כמו שנתבאר.

ומעתה נחזור לענינינו לפרש משאה"כ למען שתי אותותי אלה וגו' עפימ"ש ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' תשא) לפרש הפסוק כי אות היא ביני וביניכם וגו' עפי"ד השלה"ק כי ס"ר נשמות לישראל וס"ר שבתות, שי"ן אלפים בשית אלפי שני, וש' אלפים ביום שכולו שבת דהוא אלף השביעי, וכל נשמה נחצבה משבת אחד וכו', והיינו כי אות היא, דידוע דס"ר אותיות לתורה וכל נשמה יש לה אות אחת, ויובן מזה שכל שבת נחצב ג"כ מאות אחת, וא"כ כל שבת ושבת הוא ממש איזה אות בתורה, כל שבת אות אחר וזה שאמר כי אות היא עכ"ל, ולהלן בפסוק אות הוא לעולם האריך עוד יותר להסביר הדברים, דמיום שנברא העולם כל שבת ושבת מתייחס לאות אחר מהתוה"ק ולנשמה אחרת המתייחסת לאותו השבת ולאותו האות מהתוה"ק יעיי"ש, וכתב באוהחה"ק (פ' בראשית) עה"כ כי בו שבת וגו' שמיום ברא אלקים אדם על הארץ לא חסר מעולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת, ולולא זאת לא הי' אפשרות לעולם לעמוד ואפי' במצרים היו שומרי שבתות יעיי"ש.

וכבר הבאתי שהארבה נח ושבת בשבת שלא הי' כן בשאר המכות, וא"כ ממכת הארבה נקבע להם יותר כח שמירת שבת, וכל שבת ושבת נקרא אות והוא מקושר עם אות אחת בתורה, ולכן אמר במכת הארבה למען שתי אותותי אלה, ר"ל כח השבתות הנקראים אותות וגם המה מקושרים כאו"א עם אות בתוה"ק, ואלה האותות של השבתות עם אותיות התוה"ק יהי' שימה בפיהם ובלבבם ע"י מכת הארבה שיראו כח קדושת שבת, ועפימ"ש ק"ז בישמח משה (ר"פ זו באופן ז' בסופו) בפסוק למען שתי אותותי אלה בקרבו, דיותר מתיישב הלשון אם נימא דמה שאמר בקרבו קאי על ישראל ולא על מצריים יעיי"ש בטעמו. ולפי דרכינו דקאי על השרשת קדושת שבת שפיר מתפרש בקרבו על בני ישראל, אולם אפשר לפרשו גם על המצריים, דע"י שראו בהארבה כח שמירת שבת, ראו מעלתן של ישראל שמכוונים נגד השבתות ונגד אותיות התוה"ק, ומבואר במדרש שהמצריים רצו לבטל מהם את שבת, וכשראו בהארבה כח שמירת שבת הי' זה לאות בקרבם, גם אמר ע"ז ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה' כי עיקר הסיפור להשריש ידיעה זו שאני ה' וזה תלוי בשמירת שבת, דמה"ט שבת חמורה כ"כ יען שהשבת מעיד על האמונה שהקב"ה ברא העולם ושבת בשביעי כנודע.

ומה שאמר אשר התעללתי ופירש"י ז"ל שחקתי אפשר לפרש עפימ"ד במכילתא (בשלח פ"א סוף סי' י"ח) דרשעי ישראל מתו בשלשת ימי אפילה וקברו מתיהם בעת שהמצריים לא ראו איש את אחיו, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם, הרי דאף שהמצריים כבר הכו במכות נמרצות זאח"ז, מ"מ אם ראו איזה צרה גם בישראל הי' זה להם לשמחה, ובכל המכות עד מכת הארבה לא הי' כלל בישראל, אלא במכת הארבה ראו שהי' המכה גם אצל ישראל ומזה הי' להם עכ"פ קצת שמחה, אך אח"כ כשנגאלו ישראל ונשארו כל השדות להמצריים ראו שאך בשבילם הי' כל הצרה הזאת של הארבה לא לישראל, ולזה אמר את אשר התעללתי כי בתחלה בעת שבא הארבה לשם הי' להם מזה גם שמחה ושחוק במה שראו את הארבה גם בישראל, אלא שלבסוף נתגלה שהיא שחוק מכאיב למצריים וליהודים היתה אורה.

ולדרך הקדום שכתבתי שהי' להם ממכת הארבה אח"כ ברכה גדולה עד סוף כל הדורות, שאין הארבה מזיק כלל במצרים כמ"ש הר"ח, שפיר מיתפרש הלשון שחקתי שהי' להם מזה שמחה ושחוק, וגם יש בזה סיפור לדורות לזכור עי"ז נסי מצרים כנז"ל, גם יש להם מזה הפסד יותר על השכר אף שמצד א' הי' להם מזה ברכה שאין מזיק להם הארבה לעולם, אבל כיון שמזה יוודע לכל ישראל גבול מצרים שלא לדור שם, הרי זה להם הפסד גדול כמבואר (במד"ר (פר' כ' סי' ב') ובמכילתא ריש פ' בשלח) שפרעה צווח ווי במה שיצאו ישראל ממצרים, שכל זמן היותם שם הי' להם תועלת גדול והשפעה מרובה מן השמים עבור ישראל, והביאו שם חכז"ל במדרש הרבה משלים וטעמים על הצער וההפסד שנגרם להם על ידי יציאת ישראל משם, וכן הוא בכל הדורות שתועלת גדול למדינה שדרים שם ישראל והפסד גדול ביציאתם משם, וע"כ הי' מזה למצרים שחוק וגם הפסד יותר על השכר כנ"ל ומיושב בזה לשון הקרא.

עוד יש לפרש לשון למען שתי אותותי וגו', כי הכבדת הלב הנאמר במכת הארבה, קאי על הכבדת הלב שהי' לו אחר מכת הארבה, כי במכת הארבה התוודה על חטאתו ואמר שא נא חטאתי אך הפעם, ולולא הכבדת הלב שהי' לו אח"כ, הי' שולח את בני ישראל תיכף אחר מכת הארבה, ולא הי' מקום אח"כ למכת החושך. אבל החושך הוכרח להיות משני הטעמים שהביא רש"י ז"ל, והנה החושך הי' ביום ובלילה ונלקה עבורם אור שני המאורות החמה והלבנה, ובבריאת המאורות (בפ' בראשית) כתב רש"י ז"ל עה"כ והיו לאותות כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם שנאמר (ירמי' י') מאותות השמים אל תחתו וגו' בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכים לידאג מן הפורענות עכ"ל, הרי שקרא הכתוב ללקוי המאורות אותות השמים, וע"כ הוצרך לומר למען שתי אותותי וגו' בשליחות מכת הארבה, דאף שיביא עליהם הארבה שעי"ז יתוודה ויאמר שא נא חטאתי אך הפעם, מ"מ יכבד עוד אח"כ לבו כדי שיביא עליו מכת החושך שיש בו הכרח, ונתן טעם להכבדת הלב למען שיתי אותותי אלה, ע"י מכת החשך שהיא לקוי שני המאורות שקראו הכתוב אותות השמים, ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ולפניהם לא הי' שום לקוי אף באחד מן המאורות, ואמרו בגמרא לקוי חמה סימן רע לאוה"ע ולקוי לבנה סימן רע לשונאי ישראל, אבל בכאן הי' למצרים כל האותות של שני המאורות לרע, ולישראל היו כל האותות לטובה שהכל הי' מאיר לפניהם בתוספות אורה. (ע"כ מכתי"ק).

ובזה יתבאר מ"ש הכתוב ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ולכאורה הי"ל לומר דבר והיפוכו, ויהי חשך ואפלה בכל ארץ מצרים ובארץ גושן לא הי' חשך, וכמ"ש במכת הברד רק בארץ גושן וגו' לא הי' ברד וכן בערוב, ומדוע הוסיף להודיע הוית האור וסגי בהודעת העדר החשך לבד, ויתבאר לדרכנו הנ"ל כי לקוי המאורות סימן רע לשונאי ישראל, ולמצרים היו האותות של שני המאורות מורים לרע אבל לישראל היו מורים אותות אלו לטובה, ולזה דייק לומר ולכל בנ"י הי' אור וגו', דלא רק שניצולו מן המכה כמו בברד ואחריני, אבל עוד ניתוסף להם השפעת אורה.

עוד אפ"ל ברמז הפסוק דהנה מלת במושבותם מיותר ויספיק שיאמר ולכל בנ"י הי' אור, ואפ"ל עפימ"ש בדברנו (פ' נח קמ"ה.) דמכת החשך הי' נסיון גדול לישראל, שהיו המצרים כולם ככפותים עומד לא יכול לישב וכו', והי' ביכולתם של ישראל לצאת מארצם באין מפריע, אבל עמדו בנסיונם ולא עברו השבועה שהשביעם יע"א ויוסף שלא יצאו עד שיבוא גואל אמיתי בסימן של פקודה כפולה, ועי"ז זכו לגאולה ויצאו מאפילה לאור גדול ונשפע עליהם הארת הקדושה ונתעלו לרום המעלות כנודע, וזה ירמוז הכתוב שע"י מכת החשך זכו ישראל לאור גדול, ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, על כי נתעכבו במושבותם ולא יצאו ברשות עצמם.

פרשת בא

הארת תכלית מכת הארבה ותועלתה לישראל

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, צ"ב נתינת טעם זה כי אני הכבדתי את לבו, דלכאורה אדרבה ה"ז נתינת טעם למנוע ביאתו, גם אותותי אלה צ"ב דתיבת אלה מיותר, ולעיל אמר למען רבות מופתי ולא אמר אלה.

ב) עוד הקשו המפורשים מנין ידע מרע"ה מכת הארבה ולא מצינו שאמר לו ה' מכת הארבה, ובבעה"ת תירצו שהיו חקוקות על המטה דצ"ך עד"ש באח"ב, אמנם הקשו דא"כ במכות אחרונות אמאי הוצרך להודיעו, ותירצו דהבין משה מדא"ל הקב"ה ולמען תספר, ודרך הוא לספר על מכת הארבה וכו', והרמב"ן ז"ל הביא כן מדברי המד"ר (פ' י"ג סי' ד') ולמען תספר באזני בנך וגו' זו מכת הארבה כמה דתימר (יואל א') עלי' לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' אמנם גם תירוץ זה צ"ב דאם ממה שהשיג העתידות בנבואה דיואל ידע, א"כ אצ"ל מפני שדרך לספר על מכת הארבה, ויותר יתכן לומר בפשטות שראה התורה כמו שהוא כתובה ומשם ידע מכת ארבה.

ג) עוד הקשו מדוע לא נאמר התראה במכת חושך.

ד) במד"ר (פר' י"ג סי' ב') כי אני הכבדתי את לבו הה"ד (דברים ל"ב) אמרתי אפאיהם אמרתי באף שהכעיסו לפני אי' הם, לא יהיו אלא אשביתם מאנוש זכרם, ומי גרם להם שיצאו משם לולי כעס אויב עכ"ד המדרש, וצ"ב קישור דרשא זו למכת הארבה דייקא.

ה) לא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים, כתב רבינו חננאל מעת עתירת מרע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בא"י ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מיבול הארץ כלום וכו', ופי' בזה הכלי יקר דע"כ כתיב בארבה דייקא למען תספר באזני בנך וגו' ולא בשאר המכות, כי רק מזה נשאר זכר לדורות משא"כ שאר המכות יעיי"ש, אולם הא גופא טעמא בעי מדוע במכת הארבה דייקא היתה הסרת המכה נצחי וקיום לדורות משא"כ בשאר המכות.

ו) בבעה"ט בא אל פרעה בא גימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו, ראוי להבין מדוע במכת הארבה דייקא רמז לו כן, וכמו"כ הי"ל לרמז במכה החמישית שעוד חמש מכות יביא עליו, ועפ"י סודן של דברים יש בזה טעם נכון. כי נודע שהעשר מכות הם נגד הי' ספירות מתתא לעילא, וג' האחרונות נגד ג' ספירות הראשונות כדאי' בספה"ק, לכן אלו דייקא נפרעו בפ"ע אולם עפ"י פשוטן של דברים צ"ב.

ז) לעיל במכת ברד כתיב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך, פרש"י ז"ל למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, ותמהו המפורשים מה ענין התראת מכת בכורות אצל מכת ברד, גם דקדקו מ"ש כי בפעם הזאת מה בא למעט בזה, גם אל לבך צ"ב.

ח) גם כל ענין מכת הארבה יפלא, דהרי את הכל הכה הברד, ורק החטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה, ודרז"ל (תנחומא וארא סי' ט"ז) פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו וזה אשר נשאר לארבה, וצ"ב מדוע הי' צורך לנס שאח"כ יאכל אותם הארבה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא.

ולבאר הענין נקדים מה שהבאנו לעיל כי לא מצינו רמז בכתוב שהובדלו וניצולו ישראל ממכת הארבה כמו שניצולו משאר המכות לדברי רוב המפורשים, והראב"ע ז"ל כתב בפי' ששלט הארבה בשל ישראל ומסתבר כדבריו, כי הארבה הי' בניסן סמוך ליציאתם לפי חשבונו של הרמב"ן ז"ל, ואלמלי לא שלט הארבה בתבואתן של ישראל, הי' נשאר הכל להמצריים, כי לא נעלו ישראל עמהם כלום בצאתם וגם צדה לא עשו להם וא"כ הי' הנס הזה להפליא בין מצרים לישראל למגנא ורק לטובתן של המצרים, ע"כ מסתבר בזה דברי הראב"ע ז"ל, ובפרט שלא מצינו חולק על דבריו.

ובזה יובן ג"כ מה שנעשו פלאי פלאות שלא נכו החטה והכסמת בברד, כי מאחר שהי' הכרח שיאכל הארבה גם תבואתן של ישראל כדי שלא להשאיר להמצריים כנ"ל, מעתה אלמלי לא נשאר במכת ברד מתבואת המצריים כלום, הי' נראה דלא עליהן בא הארבה, דהרי אין להן מה שיפסידו אצלם, ויאמרו שנשלח המכה רק לישראל בלבד ויראתם עשתה זאת, ואין זה לכבוד שמים ולכבוד ישראל, וכמ"ש רז"ל (מד"ר פ' י"ד סי' ג') בטעם מכת חושך כדי שלא יראו. המצרים שגם ישראל לוקין כמותם ויאמרו שיראתם עשתה זאת, ע"כ הי' הכרח שישאר מן הברד גם להמצריים כדי שיהי' מקום שישלוט הארבה גם אצלם, ולא יהי' כ"כ העדר כבוד שמים כשישלוט גם בשל ישראל, ובאמת מה ששלטה הארבה גם בשל ישראל הי' לטובתן, דהנה הי' קטרוג גדול על ישראל וכמ"ש רז"ל (ילקוט ראובני פ' בשלח) שטען שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', וגם הם ראויים ללקות כמוני, ויתכן דמה ששלט הארבה אף בשלהן הי' כדי להשתיק הקטרוג, כי עי"ז חשבו המקטריגים שלא יזכו ישראל לגאולה, והראי' שגם הם לוקין כהמצריים, והקב"ה לבדו ידע התכלית שהוא לטובתם.

ועד"ז יתבאר במאמה"כ אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, דלכאורה קשה מאוד לומר כן שהקב"ה הי' עושה כלי' ח"ו לולי כעס אויב אגור, ולא עלתה מחשבה כזאת לפניו ית', דהלא עיקר הבריאה הי' אך בשביל בנ"י, ונמצא כוונת הבריאה בטלה כמ"ש הרמב"ן הק', אמנם יל"פ עפ"י אמרם ז"ל דכשרצה יע"א לברך את בניו וראה שיש קטרוג גדול מהשטן, התחיל לקנטרן וכשראה השטן כן, אמר מעתה אין אני צריך לקטרג עוד שהרי אף הוא עצמו מקנטרן, ועי"ז חדל מלקטרג ושוב הי' יכול לברכם, נמצא דמה שאמר להם דברי קנטורין הי' לטובתן שעי"ז חדל השטן מלקטרג, ועד"ז לענינינו כי השטן מקטרג תמיד על ישראל, ולזה אומר הקב"ה אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, כדי שישתתק המסטין ויחדל מלקטרג, דמאחר ששומע שהקב"ה בעצמו אומר שבמחשבתו לכלותן ח"ו, א"כ אינו צריך לקטרג יותר כנ"ל, ואח"כ אומר הקב"ה לולי כעס אויב אגור וגו' פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת, א"כ מוכרח אני להצילם בשביל כבוד שמים שלא יחולל, ובע"כ שיודו לזה גם המקטריגים, אבל באמת אף מעיקרא לא היתה מחשבה זו לפניו ית' לכלות את ישראל ח"ו.

ובזה יתבאר דברי המד"ר (הנ"ל קושיא ד') כי אני הכבדתי את לבו הה"ד אמרתי אפאיהם וכו' דהנה במכת ברד שנעשו להם פלאי פלאות בהצלת החטה והכוסמת, שמחו פרעה והמצריים ותלו נס הצלתן בכח הטומאה והכשפים, וכן במכת הארבה כשראו ששלט גם בישראל, הי"ל לשמחה שגם הם לוקין כמוהם ועי"כ הכביד לב פרעה, אמנם לבסוף נתגלה שכ"ז הי' רק לרעתן של מצרים ולטובתן של ישראל להצילם מן הקטרוג, וא"ש קישור דברי המדרש הה"ד אמרתי אפאיהם וכו' לכוונה זו להצילם מהקטרוג, לולי כעס אויב אגור ומוכרח הצלתם בעבור כבוד שמים, וכמו"כ הנסים שנעשו לפרעה וגרמו להכביד לבבו הי' ג"כ לתכלית זה לסתום פי המקטריגים

ולדרכינו אפ"ל במאמה"כ ראו כי רעה נגד פניכם ובת"א פי' חזו ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון לאסתחרא, ולפירושו אינו מתיישב הלשון "ראו" דהאיך בירר להם זאת בראי' מוחשית, גם מדוע אמר כן במכת הארבה דייקא, גם יל"ד במאמה"כ ויגרש אותם מאת פני פרעה, מדוע העיז פניו כ"כ במכת הארבה דייקא, ולדרכינו יתבאר דעל כי ראה שגם ישראל לוקין במכת הארבה כמוהם, גם שנעשה להם נסים בהשארת הברד, תלה כ"ז בכח הכשפים, ובא בטענה ראו כי רעה נגד פניכם, וכדברי הת"א חזו ארי בישא דאתון סבירין למעבד להביא מכות על המצריים, לקבל אפיכון לאסתחרא, המכה בעצמו סובב גם עליכם, וע"כ העיז פניו ויגרשם.

ועפ"י הקדמות אלו יתבארו דברי רבינו חננאל זלה"ה שמעת עתירת משרע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו', ולכאורה מדוע במכת הארבה דייקא היתה הסרת המכה נצחית וקיים לעד משא"כ בשאר המכות (עיין קושיא ה') אמנם שאר כל המכות לא שלטו כ"א על המצריים ולא בישראל כמ"ש הרמב"ן ז"ל ורוב המפורשים, לכן כשהתפלל משרע"ה על הסרתם הסכימו לזה שרי מעלה של כל ע' האומות שרוצים בטובתן של רשעים, ע"כ הי' אפשר להיות הסרתן ע"י שליח, והנעשה ע"י שליח אינו נצחי ואפשר שיחזור לשלוט בהם מכות אלו עוה"פ, משא"כ במכת הארבה ששלטה גם בישראל, הי' התנגדות גדול מצד שרי האומות על הסרתן, ובהכרח הי' הסרת הארבה ע"י הבוי"ת ולא ע"י שליח, ופעולתו ית' נצחי וקיימת לעד, לכן מאז ועד עולם אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים

ועתה נבוא לתרץ קושית המפורשים ז"ל (קושיא ב') דמנין ידע מרע"ה מכת הארבה, ולא מצינו שא"ל הקב"ה שיביא הארבה על מצרים וכן הקשו בבעה"ת, ובאמת אין זה קושיא כ"כ, שהרי אמרז"ל במד"ר (פ' ט' סי' י') שכל המכות באו על המצריים מדה כנגד מדה שהרעו וציערו לישראל, ולפי"ז יתכן שמשרע"ה מקור החכמה השיג בחכמתו איזה מכה ראוי שימדד להם כמידתם, גם בסודן של דברים השיג כל דבר בשרשו, גם השיג כל התורה טרם שניתנה ול"ק מנין ידע, אך עיקר הקושיא דא"כ כמו"כ השיג כל המכות בחכמתו, ומדוע הוצרך הקב"ה להודיעו בכולן ולא עשה כן בארבה.

ואפ"ל דהנה אמרז"ל שאחר ה' מכות הראשונות הכביד ה' את לב פרעה שלא ישלח את ישראל, כמ"ש רש"י ז"ל (פ' וארא) עה"פ ואני אקשה את לב פרעה עיי"ש, והרמב"ן ז"ל העתיק דברי המדרש (פ' י"ג סי' ג') א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, א"ר שמעון ב"ל יסתם פיהם של מינין אלא אם ללצים הוא יליץ, מתרה בו פעם ראשונה ושני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה וכו' הריני מוסיף לך טומאה על טומאתו וכו' עכ"ד המדרש עיי"ש, אמנם עכ"ז לא נמנע ממנו התשובה בהחלט, ואלמלי הי' דוחק עצמו ליכנס בתשובה היו מקבלין אותו עיי"ש, ויתכן שמה שניתוסף לו טומאה על טומאתו הי' רק להכביד עליו התשובה, כי לא הי' ראוי לזה לפי רוע מפעלו, אבל מ"מ לא נמנע בחירתו לגמרי, ויש דיעה בדברי המפרשים ז"ל שמה שהכביד ה' את לבו, הי' רק להחזירו אל קו המשקל, לפי שנתרכך לבבו ממכות הראשונות, והי' נמלך לשלחם מכובד המכות שנלאה לסובלו, לזה הכביד ה' לבבו שיחזור לבחירתו, (ונרמז כן בדברי הרמב"ן ז"ל עיי"ש) ומעתה אף שהשיג משרע"ה בידיעת חכמתו כל המכות, גם ידע ממה שהיו חקוקות על המעה, מ"מ לא סמך על ידיעתו להתרות המצריים עליהם, כי עדיין הי' תליא בבחירה, ואם יעשה תשובה וישלח את ישראל ימנעו ממנו, ע"כ המתין עד שהודיעו הקב"ה ונצטוה בהתראתן, דמילתא דתליא בבחירה אין בדעת האדם לדון בעתידות, ותליא במשקל ק"ל דיעות, והודיעו הקב"ה בכל מכה ומכה מתי הגיע שעתו למדוד לו כרשעתו ולא יחזור בזו עוד.

אמנם נשתנו ג' האחרונות ארבה חושך מכת בכורות שהיו כולן הכרחיות גם בשביל תועלתן של ישראל, וכמ"ש לעיל בתועלת הארבה לסתום פי המקטריגים, ובמכת חשך אמרז"ל במד"ר (פ' י"ד סי' ג') ב' טעמים לתועלת ישראל, שלא יראו המצריים במיתתן של רשעי ישראל ויאמרו גם הם לוקין כמוני, גם מפני המטמוניות עיי"ש, ובמכת בכורים כתב ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' שמות) דעי"ז נגאלו ישראל קודם זמנם, דכל ישראל בכלל בכורים וגם הם היו בכלל הגזירה, וקיי"ל דהמציל מזוטו של ים לעצמו הציל וקנויים אנו אליו ית', ופי' בזה כל בכוריהם הרגת ועי"ז ובכורך ישראל גאלת עיי"ש, נמצא מעתה שלא הי' תלויים בבחירתו של פרעה כי היו מוכרחים בלא"ה, ובזה א"ש מה שלא הודיעו הקב"ה למשרע"ה מכת הארבה, ול"ק קושית המפרשים דמנין ידע, שהשיג כמו"כ כל המכות בחכמתו, גם ידע ממה שהיו חקוקות על המטה, אך בכולן לא סמך ע"ז לטעם הנ"ל, אבל מארבה ואילך מספיק הידיעה בלבד כי הי' מוחלט בכל אופן.

ובזה יובן הרמז שבבעה"ט בא בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו, ולא בא רמז כזה במכות הקודמין (עיין קושיא ו') ומדוע לא נרמז כמו"כ במכה ה' שעוד ה' מכות יביא עליו או באחריני, אמנם כולהו היו תלויין בבחירתו, וע"כ הודיעו ית' כאו"א באפי נפשי' כשהגיע זמנו וכנ"ל, אבל אלה היו הכרחיים שלשתן, ואין טעם למנוע הידיעה, וע"כ רמז לו כולן בפ"א במלת בא אל פרעה, ואמר לו הטעם כי אני הכבדתי את לבו ונמנע בחירתו לגמרי, למען שתי אותותי "אלה" בקרבו שהם הכרחיים, אלה פוסל את הראשונים שהיו תלויים בבחירתו, ואפשר דלטעם זה לא התרה בו על מכת חושך, על כי הי' מוכרח בלא"ה, ומה תועלת להתרותו אם לא ימנע ממנו בשום פנים. ומה שהתרה על הארבה ומכת בכורות אולי מפני שהם ענין נסיי, וכדי שיכיר בכח הנס ולא יתלה במקרה, משא"כ חשך הי' טבעי כמ"ש הרמב"ן והראב"ע ז"ל, ולצד שלא ימנע ממנו בשום פנים ע"כ לא התרהו עליו.

ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל עה"פ כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך, למדנו מכאן שמכת בכורות קשה מכולן, ולכאורה מה ענין התראה על מכת בכורות במכת ברד דייקא, (עיין קושיא ז') אמנם פרעה כבר ידע ממכת בכורות, שבה התרהו תחילה כמ"ש רש"י ז"ל (בפ' שמות) עה"פ הנה אנכי הורג את בנך בכורך, אלא שהכביד לבבו ולא נפחד, ואולי חשב שינצל בדרך נס, וע"כ הודיעו הקב"ה בהתראת הברד שהוא מכה האחרונה התלוי' בבחירתו, שמכאן ואילך כולם הכרחיים וננעלו בפניו דרכי התשובה, ולז"א לו כי בפעם הזאת דייקא אני שולח את כל מגפתי זו מכת בכורות הקשה מכולן, אל לבך ע"י הכבדת הלב שתהי' מוחלטת וישלול בחירתו לגמרי.

פרשת בא

הסמכת משה ואהרן לדון דיני קנסות במצרים

באופן אחר אפ"ל קושית המפרשים הנ"ל, דמנין ידע משרע"ה מכת הארבה, ועל תירוצם של בעה"ת שידע ממה שראה חקוקות על המטה דצ"ך עד"ש באח"ב, הקשו הם עצמם דא"כ כמו"כ באחריני ראה וידע ומ"ט הוצרך הקב"ה להודיעו בכאו"א ולא עשה כן בארבה, ויתבאר בהקדם דברי הרב חיד"א זלה"ה (בשמחת הרגל על הגש"פ) ד"ה ריה"ג אומר וכו' שהביא דברי מהר"ש פרימו ז"ל (ברמזיו סדר שמות) בטעם ד' גאולות, דישראל יש להם דין עבד עברי, והמצריים חבלו בהם ונעשו בעלי מומין חגרים ופסחים וסומין וכיוצא, מחמת שנתאכזרו עליהם לשעבדם שעבוד קשה מר ממות וכו', וא"כ השתא שחבלו בעבד עברי, דינא היא דחייבים בד' דברים בשת צער רפוי נזק ולכן הם ד' גאולות זת"ד ז"ל, ועפי"ז יל"פ פסוק ויאמר ד' אל משה ואל אהרן באמ"צ לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, ויש לחקור מה טעם זו המצוה של קידוש החדש היתה לראש פנה, והוא מצוה הראשונה, בזמן שנשתעבדו ישראל לעבוד את ה', ואפשר דזה צורך גדול שיהיו משה ואהרן סמוכים לקנוס המצריים במה שחבלו בישראל, וחייבין בשת צער רפוי ונזק דבעינן סמוכים וכו', וז"ש החדש הזה לכם וגו' לכם שאתם סמוכים תקדשו החדש וכו', וזה עיקר גדול וכו' להסמיך למשה ולאהרן שיוכלו לדון דיני קנסות במצרים וכו' עכ"ד החיד"א זלה"ה.

ולכאורה דבה"ק צ"ב, דהרי פרשת החדש נאמרה בר"ח ניסן כמ"ש רז"ל (מד"ר פ' ט"ו סי' ר"ד) הראהו לבנה בחידושה, ולפי"ד הרמב"ן ז"ל הי' מכת הארבה בתחלת ניסן, א"כ תינח בג' מכות אחרונות ממכת ארבה ואילך דנו משה ואהרן בהם דיני קנסות, אבל עדיין טעמא בעו בז' הראשונות איך נעשו משה ואהרן שלוחים לדון דיני קנסות במצריים ועדיין לא היו סמוכים באותה שעה, ואפשר דקושיא א' מתורצת בחיק חבירתא במ"ש בעה"ת שידע משרע"ה מכת הארבה ממה שראהו חקוק על המעה דצ"ך עד"ש באח"ב, א"כ כמו"כ באחריני ידע ומ"ל הוצרך הקב"ה להודיעו ולצוותו בכל מכה ומכה, ואפשר דבז' הראשונות אף שידעו וראו אותן חקוקות על המטה, לא יכלו משה ואהרן לדון דיני קנסות בעצמם, דעדיין לא היו סמוכים עד ר"ח ניסן ע"כ הוצרך הקב"ה לצוותם בכאו"א ולעשות אותם שלוחים, משא"כ במכת הארבה שהי' אחר ר"ח וכבר היו סמוכים באותה שעה לא הוצרך הקב"ה לצוותן, וא"ש תירוצם של בעה"ת שידעו ממה שראו חקוקות על המטה דצ"ך עד"ש באח"ב, ומה שהודיעם הקב"ה חשך ומכת בכורות אף שכבר היו סמוכים באותה שעה, אולי מפני שמרובים פרטיהם, שהי' ב' מיני חשך וא' שונה מחבירו, ובמכת בכורות מת אף הגדול שבבית אם אין שם בכור ואף בכור בהמה, וכ"ז לא נשמע מהרמז שעל המטה.

פרשת בא

בירור טעם הכבדת לב פרעה וארוך המכות

ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו, ראוי להבין מה נתינת טעם הזה, במ"ש כי אני הכבדתי וגו', ואדרבה ה"ז טעם למנוע ביאתו, גם אותתי אלה אינו מבואר הכוונה, ואם קאי על מכת הארבה דעסיק בי', מדוע אמר אלה בל' רבים.

ב) גם כל ענין הכבדת הלב כבר עמדו בה מפוה"ת, דנראה כנשלל בחירתו, וא"כ במה יתוסף פשעו אם לא הי' עוד לבו ברשותו, ובמד"ר (פ' י"ג סי' ג') א"ר יוחנן מכאן פ"פ למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, ותירצו במדרש שלא הי' אלא בבחי' מוסיף טומאה על טומאתו, ולא נמנע ממנו התשובה בהחלט, אלא שלגודל טומאתו הי' כבד עליו לעשות תשובה, אמנם אף לפי"ד צ"ב דאף בלא"ה היתה טומאתו גדולה עד אין שעור ומדוע הי' צורך להוסיף עוד, ואם בשביל להשלים עליו כל המכות עד תומם, כבר הי' ראוי אליהם בעונותיו הקודמים ומה צורך להכבדת הלב.

ג) במסורה ולמען תספר באזני בנך וגו' ולמען יאריכון ימיך וצ"ב.

ואפ"ל בדרך פשוטו, דהנה כל האותות והמכות שהגיעו על פרעה ועל מצרים, לא לטעם שעכבו את ישראל ומנעום לצאת מארצם, כי אף לולי זה הי' נמדד להם כל אלה, כדאיתא במדרשי חז"ל שכל מכה הי' מדה כנגד מדה כנגד מה שציערו לישראל בימי גלותם ושעבודם, ומעתה אף אם הי' ציית לשלוחי ד' להרשות לישראל לצאת מארצו, עדיין לא הושבק חובו לשלם לו כרעתו מה שציער ולחץ את ישראל יותר מהנגזר עליהם בברית בין הבתרים אמנם אלמלי הניחם לצאת, אף אם בא יבואו עליו עונשים ומכות אחרי שיצאו ישראל מארצו, לא הי' ניכר כ"כ הכבוד שמים, ושבשביל שהרעו לישראל נלקו, כי הי' מקום לתלותן גם בשאר עבירות שהי' להם, או בסיבה של מקרה, והרבה אומות הגיע עליהם רעה בזמנים שונים וכן קרה גם להם, ע"כ הי' מחסד הבוי"ת להכביד עליו דרך תשובה, עד שנשלם עליהם כל המכות בעודם ישראל במצרים ובעוד שנתעקש מלהניחם, ועי"ז נתברר לכל העולם אהבתו ית' לישראל, והשתוקקת עבודתם והתקרבותם אליו ית', שבכל המכות התרה בהם שלח עמי ויעבדני וגו' ויחוגו לי במדבר וכו', וזש"ה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ר"ל שהוסבב מאתו ית' שכל מה שעשיתי למצרים הי' בפניכם ואתם ראיתם כל זה ולא אחרי יציאתכם מארצם, ועי"ז נתברר חיבתן של ישראל, שתבע הקב"ה עלבון ישראל ועלבון התוה"ק, דבשביל שמנעום מלעבוד את ד' ולקיים מצותיו הכו במכות נפלאים.

ולז"א ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כפרש"י אוצר חביב, שיתירה חבתכם וחשיבות עבודתכם לפני, ונתברר כן לכל ממה שראיתם אשר עשיתי למצרים, נמצא שהי' צורך להכבדת לב, שעי"ז נתגדל כבוד שמים וכבוד התורה, ולז"א בא אל פרעה בשליחותי, כי אני הכבדתי את לבו, ואף שאין הקב"ה מייחד שמו ית' על הרעה, אבל זה הי' טובה גם להם, שנעשו כלים שעל ידם נתפרסם כבוד שמים וכבוד התורה, וז"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וגו', שיכירו שאך בשביל ישראל עשיתי כל זה ויהי' זה להם להתחזקות בכל דורות הגלות, כי בעוה"ר ההסתרה גדולה והרשעים מתפארים לומר כל עושי רע טוב בעיני ד', נמצא שהי' הכבדת הלב טובה לדור ההוא ולכל דורות ישראל ונתרבה כבו"ש על ידו.

ואפ"ל עוד בענין הכבדת הלב, בהקדם לבאר פסוקי (הפטורת וארא יחזקאל כ"ט) שניבא יחזקאל על מצרים ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חורב שממה וגו', לא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה לא תעבר בה ולא תשב ארבעים שנה וגו' ואמר עוד ונטשתיך המדברה וגו' על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ לחית הארץ ולעוף השמים נתתיך לאכלה, וידעו כל יושבי מצרים כי אני ד' יען היותם משענת קנה לבית ישראל, (פרש"י והמפרשים ז"ל שכל העונש הזה יבא עליהם יען היותם משענת קנה לבית ישראל, כי היו מבטיחים את ישראל להצילם מיד הכשדים ומפני בטחונם בהם מרדו במלך בבל ולא שמעו בקול הנביא ירמי' שהתרה בהם על החורבן כדאיתא בס' ירמי'), מן הממלכות תהי' שפלה וגו' ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וידעו כי אני ד' וגו'. ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ד', וכתב רש"י ז"ל לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא זה, מה הוא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים, שהרי ישראל גלו ח' שנים לפני מפלת מצרים והיו בגלות בבל ע' שנה, ואומר אני ביום ההוא מוסב על פרשה של מעלה מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים, ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר, ומצינו בדניאל שבאותו שנה התחילו מלכי פרס להתחזק וכו', וזהו צמיחת קרן לישראל שנא' בכורש הוא יבנה עירי וגו' עכ"ל, אמנם לפירשו צ"ב סיומא דקרא ולך אתן פתחון פה וגו' דקאי על יחזקאל הנביא ולא הי' קיים עוד בזמן ההוא שנסתלק בימי נבוכדנצר.

ונל"פ דהנה המצריים הרעו לישראל מאוד בהיותם בגולה בארצם, והשליכו זכוריהם ליאור והרגום ורמסום בטיט, ואעפ"כ לא נגזר עליהם עונש קשה כ"כ כמו בימי נבוכדנצר, שאף שלקו במכות ונטבעו בים, אבל ממלכת מצרים נשאר מלוכה גדולה וארצם לא הי' לשממה, ומדוע בימי נבוכדנצר נגזר עליהם עונש קשה הימנו לזה מפרש הכתוב יען היותם משענת קנה לבית ישראל, כי חלוק גדול יש בין כובד חטאם מאז לשל עכשיו, כי בימי משה גילו המצריים רשעתם וכובד לבם, וידעו ישראל שאין לצפות מהם טובה וחסד. ותלו עיניהם למרום ויצעקו בנ"י אל ד' ובטחו בישועתו ית' וידעו כי רק הוא ית' יכול להושיע ואין זולתו, ע"כ הספיק למדת עונשם שהוכו ונטבעו החוטאים לבדם, אבל ארצם ומלכותם לא נחרבה לשממה, משא"כ בימי נבוכדנצר היו למשענת קנה לבית ישראל, והסירו את לב ישראל מאחרי ד', שלא ישימו אל לבם נבואת החורבן, כי הם יעזורו להם להצילם מיד הכשדים, ובטחו ישראל בזרוע מלכותם, ע"כ נגזר עליהם מן הממלכות תהי' שפלה וגו' והמעטתים לבלתי רדות בגוים, ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וידעו כי אני ד' אלקים, דזהו הטעם לאיבוד ארצם ושפלות מלכותם, שלא יהיו עוד לישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם, וידעו כי אני ד"א המושיע ואין זולתי, ולזה א"ש סיום הנבואה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, דע"י מפלת מצרים יהי' צמיחת קרן לישראל שישיגו ישראל ממדת העונש המגיע עליהם, שאין לבטוח כ"א בהקב"ה לבדו ושוא תשועת אדם לבטוח בגבורת האומות, ועי"כ מזה יהי' צמיחת קרן לבית ישראל כי יזכו עי"ז לישועה, ולך אתן פתחון פה בתוכה, כי יתאמת בעיניהם דברי הנביא המוכיחם, ולא יבטחו עוד לדחות הפורעניות ע"י עזרת האומות.

ולזה הי' צורך והכרח להכבדת לב פרעה, כי אלמלי הסכים פרעה מרצונו לשלחם, הי' זה למשענת קנה לבית ישראל, לבטוח בתשועת האומות, והי' ניגרם מזה הירוס וחורבן אף לדורות, שיעמדו מסיתים לישראל בדורות הגלות להסיר בטחונם של ישראל מהקב"ה, ושאפשר לגאולה ע"י חסד האומה"ע כמו שהי' במצרים. ולזה הי' משרע"ה נתיירא עכשיו לבוא אל פרעה, כי אחרי כל המכות כבר נתרכך לבבו, ופן יאבה לשלחם ברצונו, וזה יגרום ח"ו הריסה וחורבן לדורות, לז"א לו הקב"ה בא אל פרעה ואל תחוש שירצה לשלחם, כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה בקרבו שיבואו עליו כל המכות וישלחם בעכ"ח מפני כובד המכות ולא מרצונו, והצורך לכל זה למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, כי לא אבו לשלוח עד אשר תמו ונשלמו כל המכות, ועי"ז וידעתם כי אני ד' המושיע ואין זולתי, ולא תבטחו בזרוע בשר ובעזרת האומה"ע.

ובזה יתבאר קישור המסורה ולמען תספר באזני בנך וגו' ולמען יאריכון ימיך וגו', שבזכות שתתחזק בטחונכם בישועת השי"ת ושאין זולתו שיגאלנו, עי"ז יצמיח קרן בית ישראל כהבטחת הנביא, ויזכו ישראל לירושת הארץ במהרה, וז"ש ולמען יאריכון ימיך על האדמה וגו', עוד אפ"ל עפ"י אמרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ט סי' ד') כל המניח בן צדיק כאלו לא מת, וז"א למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וידעתם כי אני ד', ועי"ז למען יאריכון ימיך לעולם, אם תזכה להשריש בהם אמונת אומן שרק לד' הישועה ואין זולתו להושיע.

ונל"פ עוד במאמה"כ כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה וגו', דהנה משפט מצרים נמשך י"ב חודש כמ"ש הרמב"ן ז"ל, וכבר הקשה האוהחה"ק בפ' שמות עה"פ וארד להצילו וגו' כי למה האריך ד' י"ב חודש במכות מצרים וכו' והי' לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד עיי"ש שפי' לדרכו. ואפ"ל עפימ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' בא) עה"פ ומושב בנ"י וגו' וז"ל ואם יהי' חשבון של אותיות רד"ו מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם רד"ו שנים, עכ"ל. ולטעם זה הי' צורך להכבדת הלב שלא יאבה פרעה לשלחם עד כי יושלם זמן רד"ו, ולטעם זה נתארכו זמן המכות עד י"ב חודש כי אז הי' זמנם לצאת לא קודם לכן, וז"א כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו, וקאי על ישראל שיתאמת אצלם האותיות רד"ו שהי' מסורת בישראל לקץ גאולתם.

או אפ"ל דאותתי רמז על אותות הדם דם פסח ודם מילה, שקראן הכתוב אות שנא' והי' הדם לכם לאות וגו', והי' צורך לגאולתן של ישראל שיקיימו ישראל ב' מצות אלו, כמ"ש רש"י ז"ל בשם מדרש ר' מתיא בן חרש שלא הי' בידם מצות וכו' כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי' ונתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה וכו' ואומר (זכרי' ט') גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו וכו' עיי"ש, ולזה הי' צורך להכבדת הלב לעכב יציאתם עד ליל פסח שיקיימו ישראל ב' האותות שהי' הכרח לגאולתם, וז"א כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה בקרבו של ישראל, וע"ד שכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה דמלת בקרבו קאי על ישראל עיי"ש.

פרשת בא

ביאור הכתובים והמדרשים בענין מכת הארבה ודרכי הגאולה

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' בזוהר הקדוש ר"י פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וצ"ב קישור פסוק זה לכאן.

ב) למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' צ"ב למה דייקא במכת הארבה כתיב למען תספר.

ג) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, במד"ר (פ' י"ט סי' א') זש"ה (משלי י"ד) לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונים במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, א"ל הקב"ה ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו הוי לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר עכ"ד המדרש, וצ"ב כוונת דרשתם ז"ל הכי הי' שעבוד מצרים רק בסתרי הלב, הרי מפורש בכתוב ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך ודרשו רז"ל בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו, וכל גופן הי' בצרה ומה לב יודע מרת נפשו, גם מ"ש באו המצריים לאכול עמהן צ"ב, ממ"ש הן יזבחו תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ואמרו רז"ל שהיו המצרים שיניהם קהות ולא יכלו לעשות דבר, ואיך יתכן שגם הם בעצמן באו לאכול ממנו אתמהה, גם מ"ש ובשמחתו לא יתערב זר צ"ב מדוע נפסלו מטעם השמחה דייקא, הלא קרבן פסח ממצות התורה ולא ניתנו המצות כ"א לישראל, ואף בישראל מילת בניו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח ומכ"ש לעכו"ם.

ד) עוד במד"ר (פ' י"ט סי' ו') כל בן נכר לא יאכל בו, לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וכו' וצ"ב.

ה) ויאמר משה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים וגו', היום אתם יוצאים בחודש האביב: ראוי להבין דמתחיל בלשון עבר אשר יצאתם, וסיים בלשון הוה היום אתם יוצאים, גם למ"ל להזכיר חודש האביב, וידוע דניסן חודש האביב הוא.

ונתחיל בביאור דברי המדרש לב יודע מרת נפשו, דהנה הגלות היותר קשה במצרים הי' גלות הנפש ועד"ז בשאר גליות, ובאמת הי' להם לישראל במצרים מדות ומעלות נשגבים, כאמרז"ל שהיו גדורים מעריות ומאיסור נדה ומבת אל נכר. וכל ישראל נשמרו מכל אלה כאמרז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב, אולם אם מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו והוצרכו לתקן פגם זה טרם גאולתם, ואיתא במד"ר פ' שמות (פר' א' סי' ל"ו) וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושה תשובה, ולפי שפגם ההרהור הי' בלב ע"כ בחי' התקון והתשובה היתה צריכה להיות ג"כ בפנימית הלב, ואין אדם יודע מה בלב חבירו רק הבוכ"ע בוחן כליות ולב, ע"כ אמרז"ל אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וז"ש לב יודע מרת נפשו כי שורש פגם זה הוא בלב, כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו ז"ל עה"כ ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

והנה כל עוד שהאדם משוקע ר"ל בעבירות, לא ירגיש לבו בצרת נפשו ואינו יודע באיזה מצב הוא עומד, ועד היכן הוא משוקע בעבירות כאמרז"ל (שבת דף י"ג ע"ב) אין בשר המת מרגיש באיזמל ופירשתי במאמה"כ (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, דלכאורה הול"ל יורה חוטאים, וע"ד שהקשו (ברכות י' ע"א) מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, דחטאים לאו היינו חוטאים, אמנם אמרז"ל בזוה"ק (ויקרא כ"ג ע"ב) או הודע אליו חטאתו אשר חטא. הודע אליו מסטרא דמאן, או ידע חטאתו מבעי' לי' מהו הודע אליו, אלא קב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעה לי' לבר נש ההוא חובא דהוא חב וכו', ומאן דקאים בלילא למלעי באורייתא. אורייתא קא מודעא לי' חובי', ולא באורח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך וכו' עכ"ד הזוה"ק, ובספה"ק נועם אלימלך בהנהגת האדם כתב דחטאת הנעורים ר"ל מסמין עיני האדם ר"ל, ועי"כ נאבד ונשכח ממנו הרגשת החטא, ואי' איפא ימצא תקנה להתחרט ולשוב על חטאיו, אלא שהקב"ה בטובו וחסדו לרחם על בריותיו מודיע לי' חטאי' ומורה לו דרך תשובה, וז"ש טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.

וכמו"כ בני ישראל היו משוקעים בטומאת מצרים כ"כ, עד שנאבד מהם הרגשת החטא לגמרי, אלא שריחם הבוית"ש עליהם ושלח אליהם את משה ואהרן והפרישום מע"ז לפני גאולתם, כמ"ש רז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, ואכלו הפסח בלילה ההוא בהתעוררות קדושה נפלאה, ועשו תשובה שלימה מאהבת הנס, ונתעלו למדריגה עליונה ונתקרבו להשי"ת, ואז נודע להם למפרע באיזה מצב היו ועד היכן היו משוקעים עד הנה.

וז"ש במדרש עה"פ זאת חקת הפסח זש"ה לב יודע מרת נפשו, דבשעת אכילת הקרבן פסח נודע לכל לב מרת נפשו, ועד היכן מגיע פגם העבירה, ובעוה"ר עכשיו השפלות גדול יותר מכמו שהי' במצרים, וכמ"ש באוה"ח הק' דאז היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, ועכשיו הגענו לשער הנו"ן וע"י כח התוה"ק ננצל גם מזה, וכשיעזור השי"ת שנזכה להגאולה שלימה אז נדע ונשיג באיזה מצב היינו, ולעת עתה בעוה"ר הלבבות סתומים ואין אנו משיגין כלל באיזה מצב אנו נמצאין, והשי"ת ירחם על עמו שנזכה לראות ולספר כ"ז מתוך נחת ושמחה והתרוממות.

ופירשתי מה דאיתא במד"ר (פ' י"ח סי' י"ב) עה"כ ליל שמורים הוא לה' לדורותם, משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים, אמר לה יהא סימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן, דעי שאני בא וכו', כך ישראל מצפין משעמדה אדום, אמר הקב"ה הסימן הזה יהי' בידכם ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם ואם לאו אל תאמינו, שלא קרבה העת שנא' (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה עכ"ד המדרש, ולכאו' קשה הלא מעיקרי האמונה להאמין ולחכות בכל יום שיבוא, והיום אם בקולו תשמעו אמר המלך המשיח (סנהדרין צ"ח ע"א), וא"כ בכל יומא ויומא זמנו הוא ואיך אמרו רז"ל שצ"ל בלילה הזה דייקא, וכעי"ז הקשה הטורי אבן במס' ר"ה עמ"ד (עירובין מ"ג ע"א) הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול, ובמקו"א אמרינן בניסן עתידין להגאל וא"כ מדוע נאסר בכל ימות השנה, והוא ז"ל תירץ דבעתה צ"ל דוקא בניסן, משא"כ בחי' אחישנה יכול להיות בכל יום ע"כ תירוצו, ואפ"ל עוד עפימ"ש הנזה"ק (פ' ויחי) עה"פ אני ה' בעתה אחישנה, דיש זמן המוכן לגאולה וזהו בעתה, אמנם הבוי"ת ברצונו משנה עיתים ומחליף הזמנים ומקדים הזמן של הגאולה ומעתיקו ממקומו לקבעו כפי אשר יעלה ברצונו ית"ש, וזהו אני ה' בעתה אחישנה, היינו את הזמן של בעתה יחיש להקדימו ברצונו, נמצא שיהי' הגאולה בעתה וגם אחישנה יעיי"ש באריכות, ולפי"ז אה"נ דהזמן של בעתה הוא בניסן ובליל יצי"מ דייקא, אבל הקב"ה ברצונו ית' מעתיק הזמן הזה והמזל וכוכב המאיר בו לקבעו בכל יום שיהי' רצונו ית'.

ומעתה לא קשה קושית הטורי אבן וא"ש דברי המדרש הנ"ל דסימן זה יהא מסור בידך כשתראי אותו סימן וכו' ואם לאו אל תאמינו שלא קרבה העת שנא' אני ה' בעתה אחישנה, שתהי' הגאולה בליל יצ"מ דייקא ע"י החלפת והקדמת הזמנים כנ"ל, ורק הבוכ"ע בעצמו יכול לעשות זאת, וא"א שתהי' גאולה זולתו ית"ש, ומכ"ש ע"י סיבה של כפירה ומינות ר"ל, בוודאי שאין זה גאולה רק אסון נורא להכלל ישראל, ובעוה"ר בימינו אלה הגיעני הרעה הזה. וחזינן בדברי חכז"ל ובספה"ק כמה התרו בנו שלא נטעה עצמינו במשיחי שקר, כי ראו ברוה"ק שיעמדו על ישראל נסיונות כאלו וכמו שכבר הי' בכמה דורות, והרמב"ם ז"ל העיד שהי' כן בימיו ואח"כ הכת ש"ץ שר"י, אולם כמו שהוא בזמנינו לא הי' עוד משעת בריאת העולם, שהאפיקורסים ומעבירי הדת תפסו להם מדינה וממשלה ומעבירין על הדת והאמונה בכפי' ר"ל, ויהודים שרוצין להאמין בהשי"ת ובתוה"ק נמשכין אחריהן, אוי לנו שכך עלתה בימינו, השי"ת ירחם שיתעקר מלכות הזדון במהרה ע"י אליהו ומלך המשיח, ולא ע"י האומות ח"ו דאם ניתן רשות למשחית אינו מבחין, והשי"ת יעזור שתתקיים במהרה להעביר ממשלת זדון מן הארץ והי' ה' למלך על כל הארץ

ונחזור לבאר מאמה"כ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' היום אתם יוצאים בחודש האביב, ואפ"ל עפימ"ש בייטב פנים (לחנוכה סי' כ"ט) בשם הה"ק ר' אורי מסטרעליסק זי"ע לפרש הכתוב (בפ' עקב) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים וגו', דע"י זכירת יציאת מצרים יתעורר נס ההצלה והשפעת הגאולה, ועי"ז זוכין להנצל מהם בכל פעם. וזה שאה"כ כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים, ובכח זכירת יצי"מ תגרום עשות גם היום כן להכרית הגוים ההם יעיי"ש, וז"ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ובזכות הזכירה נזכה שיהי' היום אתם יוצאים מגלות המר הזה ויהי' בחודש האביב, דהרי הגאולה צ"ל בניסן, ואעפ"כ כל יומא זמני' וכנ"ל בנזר הקודש, ובזכות זכירת יצי"מ יזכו ישראל שהיום יהי' חודש האביב ע"י החלפת הזמנים, והיום אתם יוצאים ובחודש האביב, וז"ש ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, דע"י שמירת חקה הזאת מצות הפסח וזכירת יצי"מ, תזכו למועדה מימים ימימה מועד הגאולה שהוא ניסן. תקבע באחד מימות השנה כפי שיעלה ברצונו ית"ש, כי ימים רמז על ימי השנה כמ"ש ימים תהי' גאולתו.

והנה גם במצרים זכו ישראל אל הגאולה ולנס ההצלה בזכות זכירת יצי"מ ומצות הקרבן פסח כמ"ש וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וגו', וע"כ כשהגיעו ישראל לקיים מצות קרבן פסח הי' להם שמחה גדולה שיזכו להגאולה, שהרי רוב גדול מישראל מתו בג' ימי אפילה, כאמרז"ל (במדרש ילקוט רמז רכ"ז) שלא נשארו מהם רק אחד מחמשה, ולחד מ"ד במדרש א' מס' רבוא. וגם אחר מכת החושך לא ידעו עדיין מי יזכה להגאולה, כי קשה מאוד הבירור וצריכין רחמים גדולים לעבור את הבירור ולהנצל, וכמו שראינו שגם אותן שיצאו ממצרים וזכו להגאולה ולקריעת ים סוף ולמעמד הנבחר, אעפ"כ לביאת הארץ לא זכו רק יהושע וכלב, ובזמנינו אלה אין אתנו יודע מי יזכה להגאולה ויעבור את הבירור הקשה, דאף במצרים לא היו משוקעים בשפלות גדול כ"כ כמו בדורנו היום, ואיתא בזוה"ק (שמות דף ז' ע"ב) ר' שמעון זקף ידוי ובכה, ואמר ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקי' מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, ולכאו' נראה כסותר דברי עצמו, אמנם הדר מפרש בזוה"ק ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא וכו' ולא ישתכח זכאי, זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים וכו' לההוא נהירו דחדוה דמלכא עכ"ד הזוה"ק, לכן בנ"י במצרים כשהגיעו לאכילת קרבן פסח הי' להם עבודה זו לשמחה גדולה, על שזכו בהבירור ויזכו להגאל ממצרים: והמצרים לא היו יכולין לראות בשמחתם ויפג לבם, לכן באו אף הם להצטרף לאכול עמהם, והי' כוונתם בזה לבטלם ממצותם ועי"ז יתבטל נס הגאולה ח"ו, לזה אמר הבוכ"ע ח"ו בשמחתו לא יתערב זר, וכמו שמצינו בבנין בית שני שרצו הכותים לבטל הבנין ובעלילה זו באו לעזור ולהשתתף והשיבו להם ראשי אבות ישראל לא לנו ולכם לבנות בית לאלקינו, וז"ש ובשמחתו לא יתערב זר.

ואיתא בזוה"ק (בראשית דף כ"ז) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, בשדה דא משנה, את כל עבודתם וגו' דא ברייתא עכ"ד הזוה"ק, ובספה"ק מאור עינים (פ' שמות) מבאר עה"פ ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך, דהנה התורה אף שלא ניתנה קודם המבול, מ"מ היתה גם בזה העולם, כי כח הפועל בנפעל, רק שלא ניתנה בלבושין כמו אחר מת"ת שנתלבשה בלבושים כמו זה העולם, והיו יחידי סגולה שהיו מקיימין התורה כמו שהיא במרום מחמת שהיו משיגין וכו' את פנימיותי' האמיתי וכו', ובדור המבול היו רשעים גדולים עד שהפסיקו את העולם עם הפועל שהוא התורה מן הבוב"ה, ע"כ כשנפסק התורה והעולם משרשם ע"כ חרב העולם באותו זמן והי' מבול, ולהיכן הפילו את התורה בקליפת מצרים וכו', ע"כ הוצרכו ישראל לירד למצרים להעלות את התורה שנפלה בקליפת מצרים, וכמ"ש בזוה"ק ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא בפרך דא פירכא וכו', וזהו ממש התורה שהיתה ביניהן, הוציאו ישראל עם כל בחינותי', כי כל זה הוא בחינת התורה וכו', עד שהעלו את אותיות התורה מעומק קליפת מצרים, ואז כשיצאו יכלו לקבל התורה בג' חדשים וזהו וינצלו את מצרים

וכתב עוד שם דאחר יצי"מ שהוציאו הדעת מהגלות אף שיש גלות, מ"מ אין הדעת בגלות כ"א לתועים גמורים הכופרים במציאות וכו' עכת"ד יעיי"ש באריכות, ורואין זאת בזמנינו אלה שבאין בטענות מן התורה, ובעוה"ר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי, וכמו"כ המצרים הציקו להם בכח התורה, וע"י הקרבן פסח שהבדילם הבוכ"ע כמ"ש ובשמחתו לא יתערב זר, עי"כ ניצולו מהם על כל האופנים, ובזה מובן מה שהסמיכו במדרש לכאן הפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.

ונחזור לבאר ענין הארבה שהתחלנו בו, עפימ"ש האלשיך הק' לפרש הפסוק את אשר התעללתי במצרים ופרש"י ז"ל שחקתי, דהנה ממכת ברד לא נשאר כ"א החטה והכוסמת שלא נכו כי אפילות הנה, ודרשו ז"ל פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו, ובאמת הי' ההצלה הזו כדי להוסיף עליהם מכת הארבה, וזהו התעללתי שחקתו שהם חשבו שנעשו הנסים להם להצלתם ולטובתם ובאמת היו הנסים אלו רק להוסיף עליהן מכה על מכתם וזהו השחוק עייש"ד, ואמרתי במקהלות עם כשניצלנו עפ"י נס (בשנת תרח"ץ במדינת רומעניע מגזירת גאגא ימ"ש) עפי"ד החת"ס זלה"ה בס' הזכרון מעצם כתי"ק עה"כ נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, ותוכן דבה"ק שבשנת תקס"ט לפ"ק באו הצרפתים במצור על עיר פרעסבורג, ויורו חצים ובליסטראות אל תוך העיר והי' פחד ובהלה וסכנה עצומה, וע"י נס פתאום יצאו האויבים משם, ואמר אז החת"ס ז"ל כי אין מנס הזה עדיין ראי' שנצלנו כבר, כי לפעמים עושה הקב"ה כן כעין התראה, להודיע שנגזרה גזירה וצריכין לשוב ולהקדים תפלה לצרה ואז יהיו ראויין באמת להצלה, ואם ח"ו תקשו ערפכם הכינו למה שהוא קשה מן הראשונים, וזהו נתת ליראיך נס כדי להתנוסס היינו שיהיו ראויין לנס השני, מפני קושט סלה שהנס הזה יהי' נצחי ולא יבוא אחריו פורעניות עוד יעייש"ד (הועתק הענין בקו' עהגועה"ת סי' ל"ו).

וכן אמרתי אז כי אף שניצלנו מן הצרה לע"ע ונהייתה לנו ישועה גדולה, אבל הראו לנו מן השמים בזה התראה לשוב להשי"ת שלא יחזור וישנה פרשת הפורעניות, ובעוה"ר לא ארכו הימים ובא עלינו גזירה קשה הימנה, ונאבדו בעוה"ר מסלתה ומשמנה של בית ישראל ונשארנו מיעוטא דמיעוטא בשפל המצב באין גודר גדר ועומד בפרץ וגם אנו שניצלנו בניסי נסים מי יודע אם לא הי' ח"ו זה הנס כדי להתנוסס, וכמה וכמה מאחב"י שניצולו בשנות השואה עפ"י נס, והם עתה עוה"פ באותה צרה עצמה ואשרי אדם מפחד תמיד, השי"ת יודע מה יעבור עוד מהחבלי משיח הקשים, וכל עוד שלא שמענו שופרו של משיח צדקינו אין אנו יודעים אם לא הי' זה הנס כמו הנס דברד שהי' רק כדי להניח מקום למכת הארבה, השי"ת ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה ונזכה לומר הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

ולזה אמה"כ ולמען תספר באזני בנך וב"ב וגו' (עי' לעיל קושיא ב') דהנה כתב המהר"ל מפראג הטעם שפותחין הדלת בשפוך חמתך, להודיע לבנינו ולפרסם מה שקבלה בידינו מן הנביאים, שטרם שיבוא הגואל צדק יקדים אלי' הנביא לבוא, ולהשריש בלבות הקטנים שהגאולה שלימה תלוי' בביאת אליהו הנביא, ועד שלא הקדים אליהו לבוא לא נטעה בגאולה של שקר, וכמו"כ אנו יכולים ללמוד ממכת הארבה ע"ד שכתב האלשיך הק' דמכת הארבה הי' רק ע"י הנס שהי' במכת ברד, ונשכיל מזה שלא להתפעל מנס הנעשה לרשעים, שהנס הוא אך לרעתם ולייסרם בסופם, ולז"א במכת הארבה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, כדי להשריש בהם אמונת אומן שלא להתפעל אף מנסים בענין הגאולה, וא"א שתהי' גאולה אמיתית כ"א שיקדים אלי' הנביא לבוא כנ"ל, ולזה הסמיכו בזוה"ק לכאן הפסוק אשרי העם יודעי תרועה, דעד שלא שמענו שופר של משיח אין זה גאולה אמיתית ולא נטעה עצמינו בגאולה כוזבת, רק נצפה לישועת השי"ת ולביאת אליהו המבשר טוב, ונזכה לזה במהרה בנחת ובשמחה בלי צרה ועקתא בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, צ"ב הכוונה באומרו "אלה" ולא ביארם, גם מלת בקרבו צ"ב.

ב) למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, לכאורה עיקר הסיפור ראוי להיות שהקב"ה הציל את ישראל מתחת יד מצרים. כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ובחסדי השי"ת ניצולו ישראל ונאבדו המצריים, אבל מדוע חייבה אותנו תוה"ק לספר פרעי המכות ובכמה מכות הכו המצריים ואיך שהתעולל הקב"ה בהם כמ"ש למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים.

ג) בזוה"ק ר"פ זו ר' יהודה פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וכו' צ"ב קישור פסוק זה לכאן. ובהגהות מהרח"ו פי' סמיכות פסוק זה כאן, יראה כי משה צפה שהשטן הי' מקטרג על יציאת ישראל ממצרים, וזה הי' בר"ה וכו' עכ"ד, וקשה הרי מכת ארבה לא הי' בר"ה כ"א בר"ח ניסן סמוך ליציאתם.

ד) ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם, הקשה הכלי יקר ז"ל דאם צאנם ובקרם יצג א"כ מה יזבחו, ואיך אמר לכו עבדו את ה' והוא עצמו מעכב בידם, גם צ"ב מדוע נתהפך דעתו אחר מכת החושך, ומתחלה אמר לכו נא הגברים וגו' ורצה למנוע ולעכב הליכת הטף, ולא הזכיר מניעת הצאן והבקר, ואח"כ הסכים על הטף ורצה למנוע הצאן ובקר.

ה) להלן בפרשה והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו' הקשה בכלי יקר דבאגדת פסח מסיק שהפסוק הזה מדבר בבן הרשע האומר דרך לעג מה העבודה הזאת לכם, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל, ומקשים ע"ז למה לא זכר תשובתו בצדו כפי שנאמר בתורה ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', ולקח לו תשובה מן הפסוק שאינו סמוך לו בתורה, ועוד שכבר נדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול, ואצלו לא דייק לי ולא לו, ואיך ידרוש מפסוק אחד ב' תשובות הפכיות ע"כ קושית הכלי יקר ז"ל.

ו) במכילתא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח, ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידים לראות בנים ובני בנים להם וכו', וצ"ב מ"ש בשורה רעה נתבשרו, דאין שאלה זו מפאת שכחת התורה, אלא דמצות התורה עלינו לשאול, כמ"ש במתני' וכאן הבן שואל, א"כ מהו הבשורה רעה בשאלה זו, גם דברי הי"א צ"ב מהו הבשורה טובה, הכי יעלה על הדעת שכללות האומה לא יהי' להם בנים ובני בנים, ולמה הוצרך הכתוב לרמז על בשורה זו.

ונל"פ כל הענין בדרך רמז מוסר ונתחיל בפתרון שאלה הראשונה. מדוע חייבה אותנו התוה"ק לספר פרטי המכות מהותן ומנינם, ולמה לא יספיק הסיפור באופן כללי שנקם ה' נקמתינו להעניש המצרים תחת אשר עינו וציערו את ישראל, ומנפק"מ באופן ההכאות איך היו ובמה הכו, אמנם רז"ל במדרש נתנו טעם על כל מכה ומכה, שהי' מדה כנגד מדה נגד מה שהרעו לישראל, וכל כוונת רצונם של המצריים הי' רק להחטיא את ישראל ולהכניס בהם מעשה תועבותם, כמ"ש השלה"ק וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים, ומעשה ארץ מצרים היו מקולקלים מכל האומות, וסיבת הגלות עלול להמשיך את ישראל אחר מדות הרעות של האומות השוכנים בקרבם, כמשה"כ ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ולטעם זה הזהיר הכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, והנה דרשו חז"ל לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, אבל אתה למד שלא לעשות, הרי שזה צריך לימוד והתבוננות להתרחק מדרכיהם ומדותיהם המכוערים, ולזאת חייבה אותנו התוה"ק לספר בכל פרטי המכות ומהותן, שהיו כולם במידה מכוונת נגד מדת רעתם, כדי להשריש בלבנו הידיעה וההתרחקות ממדותיהם הרעות ותועבותם, ובזה יתבאר לנו בטעם הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך, ולכאורה מדוע היתה ההבטחה על המחלה אשר שמתי במצרים לבד, הי"ל לשלול כולן דגם אלו אשר לא היו במצרים לא אשימם עליך, אמנם הוצרכו להבטחה זו דייקא, מפני שזה הי' יראתם לצד שנמשכו אחר מדותיהם הרעות ונדבקו בתועבת מצרים, ע"כ חששו פן יענשו גם הם באותן העונשים שנענשו המצריים, שבאו במידה מכוונת כנגד מדת רעתם, ולזה הבטיח הקב"ה לישראל אם שמוע תשמע לקול ד' אלקיך והישר בעיניו תעשה וגו', כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רפאך כפרש"י ז"ל מלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, וע"י התרחקות ממדותיהם ודרכיהם הרעים תנצל מהם ויחולו על ראש שונאינו.

והנה ידוע גודל טומאת מצרים ערות הארץ, מקולקלים ומזוהמים בתאות הזימה יותר מכל האומות, וכך גזרה חכמתו ית' להיות ישראל גולים בארץ ההוא דייקא להעלות משם ניצה"ק, והקדים יוסף הצדיק לירד למצרים כדי להחליש התגברות כח הטומאה ההוא ע"י מסירת נפשו שעמד בנסיון, ועי"ז הכין כח התגברות שנגדרו כל ישראל מעריות ולא נטמעו באומות, דאלמלי כן לא היו זוכין לקבלת התורה כמבואר בזוה"ק, אמנם אף שמידי עבירה דעריות ניצולו, אבל מידי הרהור לא יצאו, ודין גרמא להכשל ח"ו בפגם הברית כאמרז"ל (ע"ז דף כ' ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והתגברו עליהם המצריים מאוד להכשילם במידה זו, ואמרו רז"ל במד"ר (פ' שמות פר' א' סי' י"ב) שגזרו עליהם שלא יהיו ישנין בבתיהם והוא חשב למעטן מפ"ו, ועוד כוונה נוספת הי"ל בזה להכשילם בהרהורים ובפגם הברית, כי ידעו והשיגו כי בזה תליא גאולתם, והי' לישראל עבודה גדולה לתקן מה שפגמו, וע"כ הימים האלה ימי השובבים שקורין בהם בתורה פרשיות הגלות והגאולה, המה מסוגלים מאוד לתיקון מידה זו, כי זהו תוכן כל ענין הפרשיות, הלחץ שלחצו אותם המצריים ומה שנענשו מידה כנגד מידה, הכל כדי ללמוד ממנו להתרחק מדרכיהם ומידותיהם המכוערים וכנ"ל.

והנה בענין הכבדת לב פרעה הקשו המפרשים ז"ל דאם השם הקשה את לבו מה פשעו. ולא הי' בידו להטיב מעשיו אם נמנע ממנו הבחירה, אמנם קושיא זו לא קשה כ"כ עפימ"ד במד"ר (פ' י"ג סי' ג') כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנא' כי אני הכבדתי את לבו, א"ל רשב"ל יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג') שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה וכו', אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו עכ"ד המדרש, הנה מבואר שענין הכבדת הלב הי' רק להכביד עליו דרך התשובה, והוסיפו לו טומאה על טומאתו, אבל לא נמנע ממנו הבחירה לגמרי, דגם מטומאה היותר קשה אפשר להמלט ולצאת ע"י התגברות גדול, ובחי' זו מצוי גם בישראל בעוה"ר, דע"י רבוי העונות ר"ל נבראים מלאכים רעים ומקטריגים המכריחים את האדם לחטוא עוד וניתוסף לו טומאה על טומאתו, וקשה להגיע ולהשיג לידי תשובה ראוי' ומעולה, ומכ"ש בחטא הידוע שמסמא עיני האדם ר"ל מלראות האמת כמ"ש בספה"ק נוע"א זלל"ה, אמנם בכל זאת לא נמנע הבחירה לגמרי ח"ו, אבל צריך התחזקות והתגברות גדול ולהתפלל על סייעתא דשמיא וקרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

ומעתה נבוא לבאר מאמה"כ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ודברי הזוה"ק (נ"ל קושיא ג') עפי"ד ק"ז הישמח משה זלה"ה דמאמר למען שיתי אותותי אלה בקרבו קאי על בני ישראל האמור בפסוק שלפניו (סו"פ וארא) וא"ש דקאמר בקרבו לשון יחיד, דאי קאי על המצריים הי' ראוי לומר בקרבם, דהא גבי עשו כתיב נפשות שהם מעלמא דפרודא, וביעקב כתיב נפש עיי"ש שפי' עפ"י דרכו. וגם אני בדרכו אלך דהנה לפי חשבון הרמב"ן ז"ל מכת הארבה הי' בר"ח ניסן עייש"ד (עה"פ הנני מביא מחר ארבה) ודרשו רז"ל במכילתא עה"פ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם מצות הפסח ולא עשו עד בעשור לחודש, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו כבר עשו, הרי שכבר קבלו ישראל על עצמם בר"ח ניסן לקיים מצות הפסח בכל פרטיה ודקדוקי' כאשר צוה ד' את משה ואהרן, ומצות הפסח מקושר עם מצות מילה כמ"ש כל ערל לא יאכל בו, וגמולו כולם לפני הקרבת הפסח א"כ בהכרח שקבלו ע"ע בר"ח גם מצות המילה, נמצא דבר"ח ניסן בשעה שהי' מכת הארבה משמשת התחילו ישראל בתיקון הברית ומדת היסוד ע"י מצות המילה, ורמז לדבר שארבה הי' מכה השמינית, ירמוז על מצות מילה שניתנה בשמיני, שביטלוהו ישראל במצרים ועכשיו חזרו ותקנוה וקבלו עליהם קבלה אמיתית לקיימה ונחשב להם כעשי', גם עשו ישראל תשובה גדולה מר"ח, כי מצות הפסח מקושר עם התשובה, כמ"ש רז"ל (במד"ר פ' ט"ז סי' ב') משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, גם דרשו ז"ל (פסחים דף צ"ו ע"א) כל בן נכר לא יאכל בו מי שנתנכרו מעשיו לשמים וכו', וכבר ביארנו שבמכת הארבה נתחזק אצל ישראל האות דשבת, עפימ"ש הבעה"ט שנח הארבה בשבת (עיין בדברנו לעיל).

ועד"ז יל"פ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, וקאי על בני ישראל כדברי ק"ז זלה"ה, והכוונה במלת אותותי על ב' אותות שבת ומילה שהן הכרחיות להיותן קביעא וקיימא אצל בנ"י בכל עת וזמן ועפ"י שנים עדים יקום דבר, וע"כ בחול בא אות דתפילין במקום האות דשבת והן ב' אותות מילה ותפילין, וז"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו שיתחזק בפנימיות לבם האות דשבת ומילה במכת הארבה, ובזה יובן קישור דברי הזוה"ק (עיין קושיא ג') בא אל פרעה ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, כי התרועה רומז אל התשובה עפימ"ש רז"ל (ר"ה ל"ד ע"א) דתרועה ילולי יליל, וכמ"ש השלה"ק בכוונת התקיעות עיי"ש, והנה כעת בזמן ביאתו אל פרעה שהי' בר"ח עשו ישראל תשובה ונתחזק אצלם אות דשבת ומילה, ע"כ הסמיכו בזוה"ק אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, שזכו ישראל להארת פניו ית' ולגלוי שכינה ע"י התשובה וב' האותות הנ"ל.

עוד אפ"ל במאמה"כ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, בהקדם מ"ש האלשיך הק' עה"פ אשר התעללתי במצרים פרש"י שחקתי, וצ"ב למה קרא המכה שחוק היל"ל אשר הכיתי במצרים, וביאר עפי"ד המדרש (תנחומא פ' וארא סי' ט"ז) כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו, ולכאורה מדוע נעשה להם נס והלא טוב הי' לבלתי השאיר להם דבר, אמנם הוא ית' משחק על הרשע ומנהלו כמרחם עליו, והוא לרעתו לתת בו כח ודרך לקבל כדי רשעתו במספר ובמשקל, כי הנה גזרה חכמתו ית' להביא על המצריים י' מכות וכו', ואם לא הי' עושה פלאי פלאות להשאיר החטה והכוסמת, במה תחול מכת הארבה, אך המצריים מה שהי' הוא ית' כמטיב ומרחם עליהם לרעתם, הי' סיבת חוזק לבם בראותם כי היתה הרוחה, והוא ית' משחק בהם מראה להם הרוחה, והוא לתת מקום לחול אותיותיו, וזהו אשר התעללתי שחקתי במצרים, כדי שעי"כ את אותותי אשר שמתי בם, כי לא הי' מקום לשום אותם בם אלא בדרך זו וכו', ומהבא על המצרים ישכילו ישראל וזהו וידעתם כי אני ד' וכו' ע"כ מקצת לשונו ובזה פירשנו מ"ש הכתוב למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' במכת הארבה דייקא שבמכה זו נתברר ונתגלה שנעשה נסים לרשעים אך לרעתם ולהטעותם, וכדי לתת מקום שיחול עליהם עוד פורעניות, ודבר זה עלינו להודיע לבנינו ובני בנינו שלא יטעו ולא יתפעלו מהניסים שנעשו לרשעים, שכבר הי' לעולמים כן אצל פרעה והמצרים וסופם מרה ותכליתם אבדון (עיין בדברנו בדרוש הקדום) וז"פ למען שיתי אותותי אלה בקרבו וקאי על בני ישראל כדברי ק"ז זלה"ה, היינו שתהי' שימה בקרבם ובפנימותם אותותי אלה, וילמדו וישכילו מהם שלא לטעות בניסי הרשעים.

ובעוה"ר בדורנו השפל טועין ומטעין אף בנס מרומה וסמיות עינים, ואף שלא נעשה להם נס כלל, רק שמרמין ומזייפין להתפאר בנסיהם שאין בו ממשות של כלום, יספיק להם לחזק כח המינות ואפיקורסות עי"ז, ולהטעות בנ"א לדעתם ושיטתם הכוזבת שיש בו ממש והראי' לדבריהם שהרי הקב"ה עוזרם ומצילם ועושה להם נס, ואין לך מינות גדולה מזו לחשוב שהקב"ה כביכול יסייע לחזק ידי הרשעים והמינות ר"ל, ובאמת כ"ז כח הסט"א להטעות בנ"א, ולא נדע מה יולד יום ואפשר שיהי' נעשים ג"כ נסים גמורים לרשעים, ואעפ"כ לא נחוש ולא נתפעל וכלל זה יהי' שמור בידנו שדרך האמת הוא רק דרך התוה"ק, ומה שמנגד לדרך התוה"ק זהו מינות ואפיקורסות, וכבר פירשתי מ"ש אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ע"ד מ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' שלח) עה"פ אפס כי עז העם וגו' מלת אפס מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שא"א בשום ענין כלשון האפס לנצח חסדו עכ"ל וז"ש אפס בלתך גואלנו שא"א בשום ענין גאולה בלתך, ורק הבוית"ש יגאלנו לימות המשיח, ומי יכול לצייר כזאת בדורות הקודמים שימצאו גם שומרי תורה ומצות שישטו עצמם בדבר פשוט כזה, והסתה זו גרמה שמד ואבדון נפשות וגם הגופים של אלפים ורבבות מישראל בעוה"ר, ומי יודע מה יהי' עוד ה' ישמרנו.

ובמד"ר (ויקרא ו' ס"ב) ושמעה קול אלה הה"ד (משלי כ"ט) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד, מעשה בשלטון א' שהי' הורג את הקבלנים ומתיר את הגנבים, והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי, מה עשה הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמה לקומפון וכו', הביא חולדות ונתן לפניהן מנות, והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכין אותם לחורים, למחר וכו' סתם את החורים והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורין ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן, לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין עכ"ד המדרש לענינינו ולכאורה עדיין צריך הסבר מדוע יהי' דינו של החולק עם גנב והלוקח ממנו גרוע יותר מהגנב עצמו, הן אמת דאילולא הקבלנים והלוקחים נמנעו הגנבים מגניבתם כמבואר במשל השלטון, אבל כמו כן לולי הגנבים לא היו הקבלנים חוטאים, ועכ"פ חלק כחלק יענשו ויהי' דינם כשותפים ומדוע הי' מתיר את הגנבים והורג הקבלנים.

אמנם מדהביאו חז"ל שבמדרש ראי' ממשפטו של אותו השלטון ודאי שפיר עביד וכן ראוי לדון, ויובן עפימ"ש החיד"א זלה"ה בס' חסדי אבות במאמר המשנה הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע וראוי להבין מה טיבו דהאי שכן רע, אם הוא רשע הרי כבר אמר אל תתחבר לרשע, גם צ"ב מדוע לגבי הרשע אמר ואל תתחבר, ולגבי השכן רע הזהיר התנא יותר וצוה על ההתרחקות ממנו, ופי' הוא ז"ל דהאי שכן רע פירושו דהוא שכן לרשע אבל מראה עצמו כצדיק במעשיו, ומאיש כזה צריך להתרחק יותר ממי שהוא רשע בפרהסיא, דאדם שמעשיו גלויים ומכירים ברשעתו לא ילמדו הכשרים מדרכיו, אבל המסתיר מעשיו ומתראה כאדם כשר למדין ממעשיו, וע"כ אם הוא שכן לרשע ומתחבר עמו ה"ה בפנימותו כמוהו וישפיע מדרכיו המקולקלים גם על אחרים, ולכך הזהיר התנא להתרחק ממנו עד קצה האחרון עכת"ד ז"ל. ועד"ז יתבאר לענינינו שהקבלנים גדלה רעתם והזיקם קרובה יותר מהגנבים, כי רוב בני אדם בחזקת כשרים ואינם רוצים להיות גנבים, על כן לא ילמדו מהגנבים לעשות כמעשיהם, אבל הקבלנים נראים בגלויים לכשרים, רק שנותנים יד וחיזוק לגנבים על כן הם מסוכנים יותר לגרום תקלה לרבים, גם ילמדו בנ"א מדרכיהם ע"כ ראויים לעונש יותר מהגנבים.

היוצא לנו מזה דמי שנוטל חלק במה שהוא משורש מינות וכפירה ע"ז וגילוי עריות מסיתים ומדיחים, הן הנאת ממון או כבוד וכדומה ואפי' לש"ש, הרי דינו כחולק עם הגנב ומחזיק בידו שהוא גרוע יותר מהגנב עצמו, ויש לו חלק בכל מעשיהם המכוערים, וצריך להתרחק ממנו כמטחוי קשת ועוד יותר, בעוה"ר מה אומר ומה אדבר אוי לנו משפלות הדור שהגענו למדריגה זו, עד שמוכרח להזהיר על דברים שהן מעיקרי האמונה, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אבל מוכרח אני לומר כמסקנת הגמ' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואילולא הייתי מזהיר ומתחנן על ההתרחקות תמיד, מי יודע אם היו נמלטים אף מנין של עשרה להיות מאמינים בהקב"ה אמונה פשוטה בלי שום פשרות ואמונות טפילות ר"ל, כי בעוה"ר רובא דרובא נתפסים ונופלים לשורש המינות ר"ל, ד' ירחם ואין לנו להשען כ"א על אבינו שבשמים.

ונבוא לביאור הכתוב והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: בהקדם להעיר במאמר המגיד רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר וכו', לכאורה מנין לנו הכרח משאלתו זאת שכפר בעיקר ר"ל, שמא אינו רק רשע לתיאבון, גם מנין שכוונתו לומר לכם ולא לו, הרי כמו"כ דרשו רז"ל (ביצה כ"א ע"ב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ר"ע אומר לכם ולא לעכו"ם, גם דרשו רז"ל לכם ולא לכלבים, ובספה"ק תפארת שלמה פי' אך אשר יאכל לכל נפש וגו', דאם יהי' כוונתו לצורך הנפש ולא לשם תאות הנאה גשמית, אז הוא לו לבדו להקב"ה ולחלק הקדושה, יעשה לכם ולא לכלבים שאין להסט"א חלק בו את"ד ז"ל, וכן דרשו רז"ל החודש הזה לכם, לכם מסור קידוש החדש ולא לעכו"ם, ואף הכא מנין שכוונתו לכם ולא לו להוציא עצמו מן הכלל, כמו"כ יתפרש מלת לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים שאין להם חלק בעבודת בנ"י.

אמנם נראה בביאור הענין כי באמת מאמר זה סובל ב' הפירושים הנ"ל, וגם בן החכם שואל שאלה זו, ולשון השאלה בשניהם שוה אלא שכוונתם שונה ורחוקה זמ"ז, ומעתה יתפרש הפסוק והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בשאלת בן החכם, הרוצה לפרוש מדרך הרשעים ולהתנהג בדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הצדיקים הקודמים, ולז"א והי' כי יאמרו אליכם בניכם, ר"ל בניכם המתייחסים אחריכם להתנהג בדרכיכם, וישאלו מה העבודה הזאת לכם, מה הוא דרך העבודה המובחרת שיהי' לכם לבדו ולא לעכו"ם, שיהי' נקי ומרוחק מתערובת דרכי האומות והרשעים, וזהו באמת שאלה טובה ונכונה, וע"כ תשובתו בצדו בתורה ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו' ואת בתינו הציל, שעשה הקב"ה הבדלה והפרשה בין בתי בני ישראל ובתי מצרים, ועי"ז ואת בתינו הציל, ואלולא כן היו ח"ו אובדים עמהם, ובזה ילמדם דעת ותבונה לעשות הבדלה והפרשה מדרכי הרשעים ולשמור על בתינו שיהיו נקיים ומופרשים מדעתם ושיטתם של המינים למיניהם, ואז נזכה לדרך העבודה האמיתי בלי תערובת זרים.

ובזה יתבאר דברי המכילתא הנ"ל (בקושיא ו') בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידים לראות בנים ובני בנים, ר"ל דורות ודורי דורות המתייחסים לדרכי אבותיהם, וישאלו מה העבודה הזאת לכם לכוונה טובה כנ"ל וז"א והי' כי יאמרו אליכם בניכם, אין והי' אלא לשון שמחה ואידך מ"ד במכילתא ס"ל בשורה רעה נתבשרו ישראל, שסוף התורה עתידה להשתכח, דלגודל פשיטותו לא הי' זה בגדר שאלה בדורות הקודמין, ואם צריכין עוד לשאול מה העבודה הזאת לכם ואיזה דרך ישכון אור, זהו סימן לשכחת התורה וע"כ יש בזה גם בשורה רעה, אולם בדור הזה שמחה גדולה הוא אם ישנם עדיין בנים כאלו שרוצים לילך בדרך הזה ומבקשים עצות איך להנצל מכשלון הרשעים, וא"ש דברי המכילתא ושני המימרות אמיתיים וקיימים ואין בהם סתירה ולא פלוגתא.

אמנם בעל הגדה מיירי באדם הנודע במעשיו לרשע ואינו רוצה לפרוש מדרכי הגוים, ואדרבה עוד כועס ומתרגז על מי שמעכב ומוחה מלהיות ככל הגוים בית ישראל, ואם איש כזה שואל מה העבודה הזאת לכם, ודאי אין כוונתו לכם ולא לעכו"ם, שהרי הוא עצמו רוצה להדמות בכל דרכיו לדרכי הגוים, אלא ודאי כוונתו להוציא את עצמו מן הכלל, ולא מכלל מצוה זו בלבד אלא מכל הדרך של לכם ולא לעכו"ם, וע"כ בודאי כפר בעיקר כיון שרצונו להדמות לעכו"ם בכל מעשיהו, אין זה אלא שכפר בעיקר ר"ל, ולזה דייק המגיד רשע מה הוא אומר, דלכאורה אריכות הלשון למה ומלת הוא מיותר ויספיק רשע מה אומר, אולם אנו מפרשים כוונת דבריו לפי מה שהוא השואל וז"א רשע מה הוא שאנו רואין באיזה בחי' הוא, ועפי"ז אומר דבריו וע"כ יתפרש דיבורו שהוציא עצמו מן הכלל, ואם אדם כשר ישאל שאלה זו ובלשון הזה בעצמו אנו מפרשים כוונתו לטובה, והכל תלוי באיכות השואל, ועד"ז יתפרש תם מה הוא אומר וכו', וקושית הכלי יקר ז"ל דתשובת הפסוק בעבור זה עשה ד' לי אנו משיבין גם לשאינו יודע לשאול, ומדוע ישתווה תשובותיהם ובחי' רחוקים זמ"ז, אפ"ל שנרמז בפסוק זה תשובה גם אליו דלכאורה מלת לאמר מיותרת, והיל"ל והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ד' לי, ומהו לאמר ולמי אנו מצווין בו שיאמר, אולם נרמז תשובה לבן שאינו יודע לשאול, שילמדו אביו לאמר לרשע הבא לפתותו ולהסיתו בדיעותיו המקולקלים ישיב לו כתשובתנו לבן הרשע בעבור זה עשה ד' לי וכו' ויבדל מחבורתו.

ולתרץ קושית הכל"י ז"ל במ"ש רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם קושיתנו הנ"ל מדוע שינה והוחלף דעתו של פרעה מהיפך להיפך ומעיקרא אמר לכו נא הגברים ורצה למנוע הליכת נשים והטף ולא הזכיר מניעת הצאן ובקר, ואחר מכת החשך נהפך דעתו מן הקצה אל הקצה, ואמר גם טפכם ילך וגו' רק צאנכם ובקרכם יוצג (עיין קושיא ד') ונל"פ דהנה פרעה מקור הרשע ומרכבה לס"מ כל מחשבותיו הי' רק להחטיא את ישראל ולהסירם מאחרי ד' ומדרך אבוה"ק ובמה שרצה לעכב הנשים והטף, חוץ מטעם הפשוט והגלוי שישארו אצלו לערבון שלא יברחו בנ"י ויוכרחו לחזור אחר ג' ימים כאשר הבטיחוהו, אולם עוד הי' לו טעם נוסף על העיקר, והוא כי השיג פרעה שבזה תליא יסוד היהדות, שאף אם האדם מדקדק על עצמו בשמירת התורה ומצותי', אבל אם מסיח דעתו מבני ביתו ובניו ובנותיו מלהשגיח על התנהגותם, אז גם הוא עצמו נתפס לאחר זמן ברשת היצה"ר, ואין צורך להאריך בפרט זה כי דבר ידוע הוא, והי' פרעה בטוח בדבר זה שאם יניחו הנשים והטף ברשותו וילמדו ממעשיהם המתועבות, אזי כשיחזרו הגברים מעבודת ה', גם הם יזניחו דרכם ויתפסו בתועבת מצרים, כי פירצות הנשים גורמת ומביא גם בעליהן להרהורים רעים ומעשים מקולקלים ר"ל, גם כי היא שותפת לחינוך הבנים והבנות, ואם היסוד רעוע ר"ל תפול כל הבנין, ע"כ אמר פרעה הרשע לכו נא הגברים ועבדו את ד' כרצונכם, אבל רק הגברים בלבד, וטפכם ונשיכם תפקירו ותזניחו עלי, והי' לבו בטוח שיכניס בהם מדותיהם ומעשיהם הרעים, ואח"כ תוכלו ליקח גם אותם לעבוד את ד' כי בלא"ה לא תצליחו ח"ו עמהם.

אמנם משרע"ה השיב לו מתחלה על שאלת מי ומי ההולכים, בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו', וצירף גם הזקנים אף שלא הי' בדעתו של פרעה למנוע הליכתם אבל התכוון להדגיש בתשובתו, כי זהו דרך בנ"י עבדי ה', שאינם זזין מדעת הזקנים והולכים בעצתם והדרכתם המקובל בידם מצדיקי דור הקדום, דאם ח"ו מבקשים ורוצים בדרך חדש נופלים ברשת היצה"ר בודאי, ולז"א לו בנערינו ובזקנינו נלך שאף הנערים ילכו בצירוף הזקנים ועפ"י דעתם ועצתם וא"א לזוז זולתו, בבנינו ובבנותינו נלך ונקח אותם עמנו, כי הם יסוד הבנין וצריכים שמירה והשגחה מעולה וסייעתא דשמיא, ובעוה"ר דין גרמא שפלות וקלקול הדורות, על שאין מתבוננין על העתיד להשגיח על התנהגות ב"ב ובנים ובנות, כי בזה תלוי קיום הדורות, וכמה פעמים הזהרתי והתחננתי לפניכם שלא ילכו הנשים בשערות הנקרא ביי האר, והם בעוה"ר וויי האר, וכן יתרחקו מכל התדמות לדרכי הפריצות שא' מביא וגורר חבירו כידוע יעזור השי"ת שאזכה לראותכם נקיים ומרוחקים מכל פירצות הדור וזה בכללם, מתי נהי' פטורים מצרה הזאת, מתי תשימו על לבבכם הדבר הזה, בעוה"ר שפלות ופריצות הדור גדולה מאוד לא הי' כמוהו מעולם, ואם ח"ו רוצין להתדמות להם אף במקצת, לסוף נדמין אליהם לגמרי וא"צ לזה זמן רב, כ"א מזניחין אף מעט מדחי אל דחי ילכו עד אשר ישתוו אליהם לגמרי ח"ו, אל נא אחי תרעו, חוסו וחמולו על נפשכם ועל נפש בניכם ודורות הבאים.

נחזור לעניננו לבאר טענת פרעה מ"ש אחר מכת החושך צאנכם ובקרכם יוצג ולא הזכיר טענה זו עד הנה, גם קושית הכלי יקר דאם צאנם ובקרם יוצג א"כ מה יזבחו (עיין קושיא ד') ונקדים מ"ש בס' חוט המשולש שלא שימשה החושך בשבת, והטעם בזה עפימ"ש רז"ל חשך למה הביא עליהם, שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בג' ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקים כמונו, ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא, והנה שני טעמים הללו לא היו בשבת, דלא היו ישראל מקברים מתיהם בשבת מפני חלול שבת, גם לא היו מחפשים בכליהם של מצרים מה"ט, ע"כ לא הי' תועלת וצורך שישמש החשך ונפסק בשבת וחזרה לאחר כן עכת"ד. ואפ"ל עוד טעם מה שפסק החשך בשבת, דהנה עפ"י חשבון הרמב"ן ז"ל הי' התחלת מכת הארבה בתחילת ניסן, וכל מכה היתה משמשת ז' ימים נמצא בז' ניסן פסק הארבה ואח"כ הי' החשך, א"כ שבת של בעשור לחודש היתה באמצע ימי החושך, ואמרז"ל במדרש שהיו שיניהם של המצריים קהות. כשראו שקשרו ישראל טלה בכרעי מיטתם וא"ל שעתידין לשחטו במצות השם, ועי"ז נתבטל הע"ז בשורשה, ובאותה שעה נתקבצו בכורי מצרים וכו' ועשו מלחמה עם המצרים והרגו מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם עכ"ד המדרש, ואפשר דלטעם זה הי' צורך והכרח שיפסק החושך בשבת שבעשור לחודש כדי שיראו המצרים שלקחו ישראל שה לפסחיהם ועי"ז נתבטל הע"ז לעיניהם, גם נהרגו עם רב מהם, ואלמלי הי' החשך משמשת לא היו מרגישים בכל זה, והסרת החשך הי' להם צרה גדולה יותר מהחשך, ועפי"ז תרצנו קושית הב"י ז"ל דהו"ל למקרי לכולהו יומי מעשרה בניסן עד ערב פסח ימים גדולים, דבכולם נעשה נס זה שראו המצריים השה קשורה וכו' ומדוע יחסוה אל השבת דייקא, ולדרכנו א"ש דאחר השבת חזרה מכת החשך ושוב לא ראו המצרים כלום וכל עיקר הנס הי' רק בשבת (עיין בדברנו בהגש"פ באריכות).

והנה פרעה כבר בא בטענה למשה ואהרן ואמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי חשש להניחם מלילך חוץ לגבול ארצו פן יברחו ולא ישובו אליו עוד, ומשרע"ה השיב אמריו אליו לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לד' אלקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו ועיין בדברנו (פ' וארא) שפירשנו בטעם טענה זו, לא שהי' משרע"ה מתיירא וחושש שיסקלום המצריים, דאם היו עושין כן במצות השי"ת, לא היו המצריים יכולין לעשות דבר, וכמו שהיו שיניהם קהות בעשור לחודש ולא יכלו לעכב בידם, אלא מפני דעדיין לא הגיע עת גאולתם ולא נצטוו בכך לעשות כן בעיני המצריים, ע"כ אסור לנו להתגרות בהם, וזה טעם לא נכון לעשות כן דאיסורא רביע עלי', (עייש"ד ביתר ביאור).

אמנם אחר מכת החושך הוסר כח טענה זו, דנצטוו על ככה מפי הגבורה לקשור טלה בכרעי מטותיהם ולא יכלו המצריים לומר דבר, ע"כ חזר פרעה לטענתו הקודמת דאין הכרח לזבוח במדבר דייקא, ותוכלו לזבוח גם בארץ ומי מעכב על ידכם, ולז"א צאנכם ובקרכם יצג, ונתכוין שישארו בידו לערבון שיחזרו ישראל לארצו, ע"כ הוצרך משרע"ה להודיעו טעם אחר מדוע לא יזבחו בארץ, ואמר לו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד באנו שמה, כי בכך נצטווינו מהקב"ה לילך דרך ג' ימים, ועדיין לא נדע תכלית ההליכה ודרך העבודה עד בואנו שמה, ורק אז יתגלה לנו אופן ומהות העבודה, ורש"י פי' לא נדע מה נעבוד, כמה תכבד העבודה שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו, ע"כ בהכרח שנקח עמנו הכל.

או אפשר דמתחלה חשב פרעה שאין הכרח שילכו גם הטף לעבוד את ה', כי אין חיוב החינוך מדאורייתא כ"א לתלמוד תורה, ולשאר מצות החינוך רק מדרבנן, ופרעה וודאי לא הי' מודה בדרבנן, וע"כ אמר לכו נא הגברים והטף ישארו במצרים, אבל אחר שראה בלקיחת הפסח שמחנכין בו גם הקטנים, וע"ד שפי' האוהחה"ק איש לפי אכלו תכסו על השה, ע"ד אומרם ז"ל ו)פסחים דף פ"ח ע"א) שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וגם ע"י אשתו וכו' עיי"ש, א"כ נתברר לו מנהג ישראל שמחנכים גם הקטנים בכל המצות, לזה חזר מטענתו ואמר גם טפכם ילך עמכם, כי השיג שלא יתרצו בלא"ה, רק צאנכם ובקרכם יצג לערבון.

ומ"ש גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו, והקשה האוהחה"ק איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל וכו', החפץ לה' בזבח רשעים עכ"ד, ואפ"ל שנתכוין מרע"ה לרמוז לו עפ"י אמרם ז"ל דרבים מן המצריים נצטרפו עם ישראל, ואף מן החרטומים ואנשי עצתו של פרעה עזבוהו והלכו עם ישראל, ובוודאי הוליכו עמהם צאנם ובקרם וכל אשר להם, ומהם יכלו ישראל להקריב, כי עכו"ם המבטל ע"ז שלו הוי בטול גמור, וז"א גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ר"ל ע"י אנשיך ואנשי בריתך, שהם עצמם ימסרו בידינו לבטל הע"ז, ועשינו לד' אלקינו כי זהו ביטול גמור.

ומ"ש נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לד' אלקינו והאוחה"ק נדחק בזה וכתב כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל והי' צורך לזה להטעות לב פרעה שירדוף אחריהם עיי"ש, ול"נ שאמת יהגה חכו של משרע"ה, כי לא אמר שאחר ג' ימים יחזרו, רק שאחר הליכת ג' ימים יעבדו את ד', ובאמת כן הי' שאז נתעלו ישראל וזכו לעבדות ה' בבחי' יותר מעולה וגבוה, דכל זמן שהיו במצרים אף שנתעלו בעשור לחדש שמשכו ידיהם מע"ז וקבלו עליהם עול מלכותו ית', מ"מ עדיין היו משוקעים עד רגע אחרונה ליציאתם כמאמה"כ ולא יכלו להתמהמה, ורק כשיצאו התחילו בעבודה האמיתית ונקי' מכל זוהמת טומאת מצרים, וידוע שעבודת יום השבת מקודשת יותר, ואינו דומה עבודת יום חול לעבודת יום השבת, וישראל יצאו ממצרים בחמישי בשבת, נמצא יום שלישי להליכתם הי' שבת ולז"א נלכה נא דרך ג' ימים ונזבחה לד' אלקינו, כי אז יזכו ישראל לשלימות העבודה מה שא"א להשיג להם בעודם במצרים ואף אחר שיצאו כ"א ליום השלישי מיציאתם והבן.

ואפ"ל עוד עפ"י דרכנו הראשון דברי הזוה"ק הנ"ל ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה וגו', עפי"מ שפי' הנוע"מ זלה"ה בספה"ק אמרות טהורות (תהלים פ"ט) אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים וזוכרים הדין, בעת שבאור פניך יהלכון בעת טובתם, ומקדימין רצון לצרה ועושין תשובה בזמן הטובה עכ"ל, והנה כבר ביארנו לעיל דהכבדת לב פרעה הי' ע"י שנעשה לו נס בהשארת החטה והכוסמת, גם כתבו התוס' (בכורות מ"א ע"א) דשחין מצרים יבש מבפנים הי' ולא מתסי, ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס הי' עכ"ל, ובראותם הצלתם בדרך נס נתחזק לבם יותר, והוא ית' משחק בהם מראה להם הרוחה, כדי לתת מקום שיחולו עליו יתר המכות כולן, דאלמלא נשארו החטה והכוסמת בברד, במה תחול מכת הארבה וכן כולן עד"ז, אמנם פרעה הרשע נתגדל בלבבו והתפאר שהקב"ה עושה לו נסים ומגין עליו להצילו מן הפורעניות ועי"ז נתוסף לו טומאה על טומאתו, לכן הסמיכו בזוה"ק לכאן אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, שאיש ישראל צריך שיהי' לבו נשבר בקרבו בכגון דא, ואף אם יש רגלים לדבר שנעשו לו נסים מצד הקדושה, מ"מ מפחד מחרדת הדין אף בעת שבאור פניך יהלכון ועושים תשובה בזמן הטובה ועי"ז זוכים להיות טובתן נצחית.

ועד"ז יתבאר במאה"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך שהקשו במכילתא אם אין בהם מחלה מפני מה צריכים רפואה, גם מדוע שלל הכתוב מחלה אשר שמתי במצרים דייקא, וכמו"כ יצילנו הקב"ה מכל המחלות, אולם לפי דרכנו הנ"ל המחלה אשר שם ד' במצרים הי' בסיבת הרפואה שקדמה לה, דע"י שנתרפאו משחין בדרך נס הי' באפשרותם לקבל עוד מחלות וכן כולם עד"ז, אמנם אם הבוי"ת מרפא, רפואתו נצחית ולא יוסיף עצב עמה לגרום עוד מחלה, רק רפואתו של פרעה והמצרים הי' בשליחות השטן להוסיף טומאה על טומאתו ולהכביד לבו וסופו לגרום להם אבדון, ולז"א אם שמוע תשמע לקול ד' אלקיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שהי' המחלה ע"י סיבת הרפואה שקדמה לה כי אני ד' רופאך ויהי' רפואתך נצחי ולא יגרום אחרי' מחלה.

היוצא לנו מזה שאיש ישראל צריך להיות תמיד לבו נשבר בקרבו, אף בעת שזוכה להיות באור פניך יהלכון כבחי' שכתב בספה"ק נוע"מ הנ"ל, ובעוה"ר רחוקים אנו מבחי' זו של באור פניך יהלכון וההסתרת פנים גדולה מאוד, השי"ת ירחם על עמו וישפיע בלבבות בנ"י קדושה וטהרה ויאיר עינינו שנזכה לראות האמת, ונזכה לעשות תשובה שלימה וכל אחד ישתדל להשריש האמונה בלב בניו וב"ב ועי"ז יתחזק גם הוא באמונתו והשגתו בידיעת ה', וז"פ הסמיכות ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ועי"ז וידעתם כי אני ד' וחלילה להיפך גם בעצמו לא ידע ויסוג אחור ר"ל, הבוכ"ע יעזור שנזכה לקבל אור פניו ית"ש, בהתרוממת קרן התורה וישראל ובישועה שלימה ואמיתית בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

פרשת בא

ביאור הכתובים והמדרשים בענין מכת הארבה ודרכי הגאולה

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' בזוהר הקדוש ר"י פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וצ"ב קישור פסוק זה לכאן.

ב) למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' צ"ב למה דייקא במכת הארבה כתיב למען תספר.

ג) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, במד"ר (פ' י"ט סי' א') זש"ה (משלי י"ד) לב יודע מרת נפשו אלו ישראל שהיו נתונים במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם, א"ל הקב"ה ח"ו כל בן נכר לא יאכל בו הוי לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר עכ"ד המדרש, וצ"ב כוונת דרשתם ז"ל הכי הי' שעבוד מצרים רק בסתרי הלב, הרי מפורש בכתוב ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך ודרשו רז"ל בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו, וכל גופן הי' בצרה ומה לב יודע מרת נפשו, גם מ"ש באו המצריים לאכול עמהן צ"ב, ממ"ש הן יזבחו תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ואמרו רז"ל שהיו המצרים שיניהם קהות ולא יכלו לעשות דבר, ואיך יתכן שגם הם בעצמן באו לאכול ממנו אתמהה, גם מ"ש ובשמחתו לא יתערב זר צ"ב מדוע נפסלו מטעם השמחה דייקא, הלא קרבן פסח ממצות התורה ולא ניתנו המצות כ"א לישראל, ואף בישראל מילת בניו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח ומכ"ש לעכו"ם.

ד) עוד במד"ר (פ' י"ט סי' ו') כל בן נכר לא יאכל בו, לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וכו' וצ"ב.

ה) ויאמר משה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים וגו', היום אתם יוצאים בחודש האביב: ראוי להבין דמתחיל בלשון עבר אשר יצאתם, וסיים בלשון הוה היום אתם יוצאים, גם למ"ל להזכיר חודש האביב, וידוע דניסן חודש האביב הוא.

ונתחיל בביאור דברי המדרש לב יודע מרת נפשו, דהנה הגלות היותר קשה במצרים הי' גלות הנפש ועד"ז בשאר גליות, ובאמת הי' להם לישראל במצרים מדות ומעלות נשגבים, כאמרז"ל שהיו גדורים מעריות ומאיסור נדה ומבת אל נכר. וכל ישראל נשמרו מכל אלה כאמרז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב, אולם אם מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו והוצרכו לתקן פגם זה טרם גאולתם, ואיתא במד"ר פ' שמות (פר' א' סי' ל"ו) וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו ועושה תשובה, ולפי שפגם ההרהור הי' בלב ע"כ בחי' התקון והתשובה היתה צריכה להיות ג"כ בפנימית הלב, ואין אדם יודע מה בלב חבירו רק הבוכ"ע בוחן כליות ולב, ע"כ אמרז"ל אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו, וז"ש לב יודע מרת נפשו כי שורש פגם זה הוא בלב, כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו ז"ל עה"כ ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

והנה כל עוד שהאדם משוקע ר"ל בעבירות, לא ירגיש לבו בצרת נפשו ואינו יודע באיזה מצב הוא עומד, ועד היכן הוא משוקע בעבירות כאמרז"ל (שבת דף י"ג ע"ב) אין בשר המת מרגיש באיזמל ופירשתי במאמה"כ (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, דלכאורה הול"ל יורה חוטאים, וע"ד שהקשו (ברכות י' ע"א) מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, דחטאים לאו היינו חוטאים, אמנם אמרז"ל בזוה"ק (ויקרא כ"ג ע"ב) או הודע אליו חטאתו אשר חטא. הודע אליו מסטרא דמאן, או ידע חטאתו מבעי' לי' מהו הודע אליו, אלא קב"ה פקיד לכנסת ישראל לאודעה לי' לבר נש ההוא חובא דהוא חב וכו', ומאן דקאים בלילא למלעי באורייתא. אורייתא קא מודעא לי' חובי', ולא באורח דינא אלא כאמא דאודעא לברה במלה רכיך וכו' עכ"ד הזוה"ק, ובספה"ק נועם אלימלך בהנהגת האדם כתב דחטאת הנעורים ר"ל מסמין עיני האדם ר"ל, ועי"כ נאבד ונשכח ממנו הרגשת החטא, ואי' איפא ימצא תקנה להתחרט ולשוב על חטאיו, אלא שהקב"ה בטובו וחסדו לרחם על בריותיו מודיע לי' חטאי' ומורה לו דרך תשובה, וז"ש טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.

וכמו"כ בני ישראל היו משוקעים בטומאת מצרים כ"כ, עד שנאבד מהם הרגשת החטא לגמרי, אלא שריחם הבוית"ש עליהם ושלח אליהם את משה ואהרן והפרישום מע"ז לפני גאולתם, כמ"ש רז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, ואכלו הפסח בלילה ההוא בהתעוררות קדושה נפלאה, ועשו תשובה שלימה מאהבת הנס, ונתעלו למדריגה עליונה ונתקרבו להשי"ת, ואז נודע להם למפרע באיזה מצב היו ועד היכן היו משוקעים עד הנה.

וז"ש במדרש עה"פ זאת חקת הפסח זש"ה לב יודע מרת נפשו, דבשעת אכילת הקרבן פסח נודע לכל לב מרת נפשו, ועד היכן מגיע פגם העבירה, ובעוה"ר עכשיו השפלות גדול יותר מכמו שהי' במצרים, וכמ"ש באוה"ח הק' דאז היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, ועכשיו הגענו לשער הנו"ן וע"י כח התוה"ק ננצל גם מזה, וכשיעזור השי"ת שנזכה להגאולה שלימה אז נדע ונשיג באיזה מצב היינו, ולעת עתה בעוה"ר הלבבות סתומים ואין אנו משיגין כלל באיזה מצב אנו נמצאין, והשי"ת ירחם על עמו שנזכה לראות ולספר כ"ז מתוך נחת ושמחה והתרוממות.

ופירשתי מה דאיתא במד"ר (פ' י"ח סי' י"ב) עה"כ ליל שמורים הוא לה' לדורותם, משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים, אמר לה יהא סימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן, דעי שאני בא וכו', כך ישראל מצפין משעמדה אדום, אמר הקב"ה הסימן הזה יהי' בידכם ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם ואם לאו אל תאמינו, שלא קרבה העת שנא' (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה עכ"ד המדרש, ולכאו' קשה הלא מעיקרי האמונה להאמין ולחכות בכל יום שיבוא, והיום אם בקולו תשמעו אמר המלך המשיח (סנהדרין צ"ח ע"א), וא"כ בכל יומא ויומא זמנו הוא ואיך אמרו רז"ל שצ"ל בלילה הזה דייקא, וכעי"ז הקשה הטורי אבן במס' ר"ה עמ"ד (עירובין מ"ג ע"א) הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול, ובמקו"א אמרינן בניסן עתידין להגאל וא"כ מדוע נאסר בכל ימות השנה, והוא ז"ל תירץ דבעתה צ"ל דוקא בניסן, משא"כ בחי' אחישנה יכול להיות בכל יום ע"כ תירוצו, ואפ"ל עוד עפימ"ש הנזה"ק (פ' ויחי) עה"פ אני ה' בעתה אחישנה, דיש זמן המוכן לגאולה וזהו בעתה, אמנם הבוי"ת ברצונו משנה עיתים ומחליף הזמנים ומקדים הזמן של הגאולה ומעתיקו ממקומו לקבעו כפי אשר יעלה ברצונו ית"ש, וזהו אני ה' בעתה אחישנה, היינו את הזמן של בעתה יחיש להקדימו ברצונו, נמצא שיהי' הגאולה בעתה וגם אחישנה יעיי"ש באריכות, ולפי"ז אה"נ דהזמן של בעתה הוא בניסן ובליל יצי"מ דייקא, אבל הקב"ה ברצונו ית' מעתיק הזמן הזה והמזל וכוכב המאיר בו לקבעו בכל יום שיהי' רצונו ית'.

ומעתה לא קשה קושית הטורי אבן וא"ש דברי המדרש הנ"ל דסימן זה יהא מסור בידך כשתראי אותו סימן וכו' ואם לאו אל תאמינו שלא קרבה העת שנא' אני ה' בעתה אחישנה, שתהי' הגאולה בליל יצ"מ דייקא ע"י החלפת והקדמת הזמנים כנ"ל, ורק הבוכ"ע בעצמו יכול לעשות זאת, וא"א שתהי' גאולה זולתו ית"ש, ומכ"ש ע"י סיבה של כפירה ומינות ר"ל, בוודאי שאין זה גאולה רק אסון נורא להכלל ישראל, ובעוה"ר בימינו אלה הגיעני הרעה הזה. וחזינן בדברי חכז"ל ובספה"ק כמה התרו בנו שלא נטעה עצמינו במשיחי שקר, כי ראו ברוה"ק שיעמדו על ישראל נסיונות כאלו וכמו שכבר הי' בכמה דורות, והרמב"ם ז"ל העיד שהי' כן בימיו ואח"כ הכת ש"ץ שר"י, אולם כמו שהוא בזמנינו לא הי' עוד משעת בריאת העולם, שהאפיקורסים ומעבירי הדת תפסו להם מדינה וממשלה ומעבירין על הדת והאמונה בכפי' ר"ל, ויהודים שרוצין להאמין בהשי"ת ובתוה"ק נמשכין אחריהן, אוי לנו שכך עלתה בימינו, השי"ת ירחם שיתעקר מלכות הזדון במהרה ע"י אליהו ומלך המשיח, ולא ע"י האומות ח"ו דאם ניתן רשות למשחית אינו מבחין, והשי"ת יעזור שתתקיים במהרה להעביר ממשלת זדון מן הארץ והי' ה' למלך על כל הארץ

ונחזור לבאר מאמה"כ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' היום אתם יוצאים בחודש האביב, ואפ"ל עפימ"ש בייטב פנים (לחנוכה סי' כ"ט) בשם הה"ק ר' אורי מסטרעליסק זי"ע לפרש הכתוב (בפ' עקב) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים וגו', דע"י זכירת יציאת מצרים יתעורר נס ההצלה והשפעת הגאולה, ועי"ז זוכין להנצל מהם בכל פעם. וזה שאה"כ כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצרים, ובכח זכירת יצי"מ תגרום עשות גם היום כן להכרית הגוים ההם יעיי"ש, וז"ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ובזכות הזכירה נזכה שיהי' היום אתם יוצאים מגלות המר הזה ויהי' בחודש האביב, דהרי הגאולה צ"ל בניסן, ואעפ"כ כל יומא זמני' וכנ"ל בנזר הקודש, ובזכות זכירת יצי"מ יזכו ישראל שהיום יהי' חודש האביב ע"י החלפת הזמנים, והיום אתם יוצאים ובחודש האביב, וז"ש ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, דע"י שמירת חקה הזאת מצות הפסח וזכירת יצי"מ, תזכו למועדה מימים ימימה מועד הגאולה שהוא ניסן. תקבע באחד מימות השנה כפי שיעלה ברצונו ית"ש, כי ימים רמז על ימי השנה כמ"ש ימים תהי' גאולתו.

והנה גם במצרים זכו ישראל אל הגאולה ולנס ההצלה בזכות זכירת יצי"מ ומצות הקרבן פסח כמ"ש וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וגו', וע"כ כשהגיעו ישראל לקיים מצות קרבן פסח הי' להם שמחה גדולה שיזכו להגאולה, שהרי רוב גדול מישראל מתו בג' ימי אפילה, כאמרז"ל (במדרש ילקוט רמז רכ"ז) שלא נשארו מהם רק אחד מחמשה, ולחד מ"ד במדרש א' מס' רבוא. וגם אחר מכת החושך לא ידעו עדיין מי יזכה להגאולה, כי קשה מאוד הבירור וצריכין רחמים גדולים לעבור את הבירור ולהנצל, וכמו שראינו שגם אותן שיצאו ממצרים וזכו להגאולה ולקריעת ים סוף ולמעמד הנבחר, אעפ"כ לביאת הארץ לא זכו רק יהושע וכלב, ובזמנינו אלה אין אתנו יודע מי יזכה להגאולה ויעבור את הבירור הקשה, דאף במצרים לא היו משוקעים בשפלות גדול כ"כ כמו בדורנו היום, ואיתא בזוה"ק (שמות דף ז' ע"ב) ר' שמעון זקף ידוי ובכה, ואמר ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקי' מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, ולכאו' נראה כסותר דברי עצמו, אמנם הדר מפרש בזוה"ק ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא וכו' ולא ישתכח זכאי, זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים וכו' לההוא נהירו דחדוה דמלכא עכ"ד הזוה"ק, לכן בנ"י במצרים כשהגיעו לאכילת קרבן פסח הי' להם עבודה זו לשמחה גדולה, על שזכו בהבירור ויזכו להגאל ממצרים: והמצרים לא היו יכולין לראות בשמחתם ויפג לבם, לכן באו אף הם להצטרף לאכול עמהם, והי' כוונתם בזה לבטלם ממצותם ועי"ז יתבטל נס הגאולה ח"ו, לזה אמר הבוכ"ע ח"ו בשמחתו לא יתערב זר, וכמו שמצינו בבנין בית שני שרצו הכותים לבטל הבנין ובעלילה זו באו לעזור ולהשתתף והשיבו להם ראשי אבות ישראל לא לנו ולכם לבנות בית לאלקינו, וז"ש ובשמחתו לא יתערב זר.

ואיתא בזוה"ק (בראשית דף כ"ז) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא, בחומר בקל וחומר, ובלבנים בלבון הלכתא, בשדה דא משנה, את כל עבודתם וגו' דא ברייתא עכ"ד הזוה"ק, ובספה"ק מאור עינים (פ' שמות) מבאר עה"פ ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך, דהנה התורה אף שלא ניתנה קודם המבול, מ"מ היתה גם בזה העולם, כי כח הפועל בנפעל, רק שלא ניתנה בלבושין כמו אחר מת"ת שנתלבשה בלבושים כמו זה העולם, והיו יחידי סגולה שהיו מקיימין התורה כמו שהיא במרום מחמת שהיו משיגין וכו' את פנימיותי' האמיתי וכו', ובדור המבול היו רשעים גדולים עד שהפסיקו את העולם עם הפועל שהוא התורה מן הבוב"ה, ע"כ כשנפסק התורה והעולם משרשם ע"כ חרב העולם באותו זמן והי' מבול, ולהיכן הפילו את התורה בקליפת מצרים וכו', ע"כ הוצרכו ישראל לירד למצרים להעלות את התורה שנפלה בקליפת מצרים, וכמ"ש בזוה"ק ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך בחומר דא ק"ו ובלבנים דא ליבון הלכתא בפרך דא פירכא וכו', וזהו ממש התורה שהיתה ביניהן, הוציאו ישראל עם כל בחינותי', כי כל זה הוא בחינת התורה וכו', עד שהעלו את אותיות התורה מעומק קליפת מצרים, ואז כשיצאו יכלו לקבל התורה בג' חדשים וזהו וינצלו את מצרים

וכתב עוד שם דאחר יצי"מ שהוציאו הדעת מהגלות אף שיש גלות, מ"מ אין הדעת בגלות כ"א לתועים גמורים הכופרים במציאות וכו' עכת"ד יעיי"ש באריכות, ורואין זאת בזמנינו אלה שבאין בטענות מן התורה, ובעוה"ר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי, וכמו"כ המצרים הציקו להם בכח התורה, וע"י הקרבן פסח שהבדילם הבוכ"ע כמ"ש ובשמחתו לא יתערב זר, עי"כ ניצולו מהם על כל האופנים, ובזה מובן מה שהסמיכו במדרש לכאן הפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום.

ונחזור לבאר ענין הארבה שהתחלנו בו, עפימ"ש האלשיך הק' לפרש הפסוק את אשר התעללתי במצרים ופרש"י ז"ל שחקתי, דהנה ממכת ברד לא נשאר כ"א החטה והכוסמת שלא נכו כי אפילות הנה, ודרשו ז"ל פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו, ובאמת הי' ההצלה הזו כדי להוסיף עליהם מכת הארבה, וזהו התעללתי שחקתו שהם חשבו שנעשו הנסים להם להצלתם ולטובתם ובאמת היו הנסים אלו רק להוסיף עליהן מכה על מכתם וזהו השחוק עייש"ד, ואמרתי במקהלות עם כשניצלנו עפ"י נס (בשנת תרח"ץ במדינת רומעניע מגזירת גאגא ימ"ש) עפי"ד החת"ס זלה"ה בס' הזכרון מעצם כתי"ק עה"כ נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, ותוכן דבה"ק שבשנת תקס"ט לפ"ק באו הצרפתים במצור על עיר פרעסבורג, ויורו חצים ובליסטראות אל תוך העיר והי' פחד ובהלה וסכנה עצומה, וע"י נס פתאום יצאו האויבים משם, ואמר אז החת"ס ז"ל כי אין מנס הזה עדיין ראי' שנצלנו כבר, כי לפעמים עושה הקב"ה כן כעין התראה, להודיע שנגזרה גזירה וצריכין לשוב ולהקדים תפלה לצרה ואז יהיו ראויין באמת להצלה, ואם ח"ו תקשו ערפכם הכינו למה שהוא קשה מן הראשונים, וזהו נתת ליראיך נס כדי להתנוסס היינו שיהיו ראויין לנס השני, מפני קושט סלה שהנס הזה יהי' נצחי ולא יבוא אחריו פורעניות עוד יעייש"ד (הועתק הענין בקו' עהגועה"ת סי' ל"ו).

וכן אמרתי אז כי אף שניצלנו מן הצרה לע"ע ונהייתה לנו ישועה גדולה, אבל הראו לנו מן השמים בזה התראה לשוב להשי"ת שלא יחזור וישנה פרשת הפורעניות, ובעוה"ר לא ארכו הימים ובא עלינו גזירה קשה הימנה, ונאבדו בעוה"ר מסלתה ומשמנה של בית ישראל ונשארנו מיעוטא דמיעוטא בשפל המצב באין גודר גדר ועומד בפרץ וגם אנו שניצלנו בניסי נסים מי יודע אם לא הי' ח"ו זה הנס כדי להתנוסס, וכמה וכמה מאחב"י שניצולו בשנות השואה עפ"י נס, והם עתה עוה"פ באותה צרה עצמה ואשרי אדם מפחד תמיד, השי"ת יודע מה יעבור עוד מהחבלי משיח הקשים, וכל עוד שלא שמענו שופרו של משיח צדקינו אין אנו יודעים אם לא הי' זה הנס כמו הנס דברד שהי' רק כדי להניח מקום למכת הארבה, השי"ת ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה ונזכה לומר הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

ולזה אמה"כ ולמען תספר באזני בנך וב"ב וגו' (עי' לעיל קושיא ב') דהנה כתב המהר"ל מפראג הטעם שפותחין הדלת בשפוך חמתך, להודיע לבנינו ולפרסם מה שקבלה בידינו מן הנביאים, שטרם שיבוא הגואל צדק יקדים אלי' הנביא לבוא, ולהשריש בלבות הקטנים שהגאולה שלימה תלוי' בביאת אליהו הנביא, ועד שלא הקדים אליהו לבוא לא נטעה בגאולה של שקר, וכמו"כ אנו יכולים ללמוד ממכת הארבה ע"ד שכתב האלשיך הק' דמכת הארבה הי' רק ע"י הנס שהי' במכת ברד, ונשכיל מזה שלא להתפעל מנס הנעשה לרשעים, שהנס הוא אך לרעתם ולייסרם בסופם, ולז"א במכת הארבה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, כדי להשריש בהם אמונת אומן שלא להתפעל אף מנסים בענין הגאולה, וא"א שתהי' גאולה אמיתית כ"א שיקדים אלי' הנביא לבוא כנ"ל, ולזה הסמיכו בזוה"ק לכאן הפסוק אשרי העם יודעי תרועה, דעד שלא שמענו שופר של משיח אין זה גאולה אמיתית ולא נטעה עצמינו בגאולה כוזבת, רק נצפה לישועת השי"ת ולביאת אליהו המבשר טוב, ונזכה לזה במהרה בנחת ובשמחה בלי צרה ועקתא בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, צ"ב הכוונה באומרו "אלה" ולא ביארם, גם מלת בקרבו צ"ב.

ב) למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, לכאורה עיקר הסיפור ראוי להיות שהקב"ה הציל את ישראל מתחת יד מצרים. כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ובחסדי השי"ת ניצולו ישראל ונאבדו המצריים, אבל מדוע חייבה אותנו תוה"ק לספר פרעי המכות ובכמה מכות הכו המצריים ואיך שהתעולל הקב"ה בהם כמ"ש למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים.

ג) בזוה"ק ר"פ זו ר' יהודה פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון וכו' צ"ב קישור פסוק זה לכאן. ובהגהות מהרח"ו פי' סמיכות פסוק זה כאן, יראה כי משה צפה שהשטן הי' מקטרג על יציאת ישראל ממצרים, וזה הי' בר"ה וכו' עכ"ד, וקשה הרי מכת ארבה לא הי' בר"ה כ"א בר"ח ניסן סמוך ליציאתם.

ד) ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם, הקשה הכלי יקר ז"ל דאם צאנם ובקרם יצג א"כ מה יזבחו, ואיך אמר לכו עבדו את ה' והוא עצמו מעכב בידם, גם צ"ב מדוע נתהפך דעתו אחר מכת החושך, ומתחלה אמר לכו נא הגברים וגו' ורצה למנוע ולעכב הליכת הטף, ולא הזכיר מניעת הצאן והבקר, ואח"כ הסכים על הטף ורצה למנוע הצאן ובקר.

ה) להלן בפרשה והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו' הקשה בכלי יקר דבאגדת פסח מסיק שהפסוק הזה מדבר בבן הרשע האומר דרך לעג מה העבודה הזאת לכם, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל, ומקשים ע"ז למה לא זכר תשובתו בצדו כפי שנאמר בתורה ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', ולקח לו תשובה מן הפסוק שאינו סמוך לו בתורה, ועוד שכבר נדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול, ואצלו לא דייק לי ולא לו, ואיך ידרוש מפסוק אחד ב' תשובות הפכיות ע"כ קושית הכלי יקר ז"ל.

ו) במכילתא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח, ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידים לראות בנים ובני בנים להם וכו', וצ"ב מ"ש בשורה רעה נתבשרו, דאין שאלה זו מפאת שכחת התורה, אלא דמצות התורה עלינו לשאול, כמ"ש במתני' וכאן הבן שואל, א"כ מהו הבשורה רעה בשאלה זו, גם דברי הי"א צ"ב מהו הבשורה טובה, הכי יעלה על הדעת שכללות האומה לא יהי' להם בנים ובני בנים, ולמה הוצרך הכתוב לרמז על בשורה זו.

ונל"פ כל הענין בדרך רמז מוסר ונתחיל בפתרון שאלה הראשונה. מדוע חייבה אותנו התוה"ק לספר פרטי המכות מהותן ומנינם, ולמה לא יספיק הסיפור באופן כללי שנקם ה' נקמתינו להעניש המצרים תחת אשר עינו וציערו את ישראל, ומנפק"מ באופן ההכאות איך היו ובמה הכו, אמנם רז"ל במדרש נתנו טעם על כל מכה ומכה, שהי' מדה כנגד מדה נגד מה שהרעו לישראל, וכל כוונת רצונם של המצריים הי' רק להחטיא את ישראל ולהכניס בהם מעשה תועבותם, כמ"ש השלה"ק וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים, ומעשה ארץ מצרים היו מקולקלים מכל האומות, וסיבת הגלות עלול להמשיך את ישראל אחר מדות הרעות של האומות השוכנים בקרבם, כמשה"כ ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ולטעם זה הזהיר הכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, והנה דרשו חז"ל לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, אבל אתה למד שלא לעשות, הרי שזה צריך לימוד והתבוננות להתרחק מדרכיהם ומדותיהם המכוערים, ולזאת חייבה אותנו התוה"ק לספר בכל פרטי המכות ומהותן, שהיו כולם במידה מכוונת נגד מדת רעתם, כדי להשריש בלבנו הידיעה וההתרחקות ממדותיהם הרעות ותועבותם, ובזה יתבאר לנו בטעם הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך, ולכאורה מדוע היתה ההבטחה על המחלה אשר שמתי במצרים לבד, הי"ל לשלול כולן דגם אלו אשר לא היו במצרים לא אשימם עליך, אמנם הוצרכו להבטחה זו דייקא, מפני שזה הי' יראתם לצד שנמשכו אחר מדותיהם הרעות ונדבקו בתועבת מצרים, ע"כ חששו פן יענשו גם הם באותן העונשים שנענשו המצריים, שבאו במידה מכוונת כנגד מדת רעתם, ולזה הבטיח הקב"ה לישראל אם שמוע תשמע לקול ד' אלקיך והישר בעיניו תעשה וגו', כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רפאך כפרש"י ז"ל מלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, וע"י התרחקות ממדותיהם ודרכיהם הרעים תנצל מהם ויחולו על ראש שונאינו.

והנה ידוע גודל טומאת מצרים ערות הארץ, מקולקלים ומזוהמים בתאות הזימה יותר מכל האומות, וכך גזרה חכמתו ית' להיות ישראל גולים בארץ ההוא דייקא להעלות משם ניצה"ק, והקדים יוסף הצדיק לירד למצרים כדי להחליש התגברות כח הטומאה ההוא ע"י מסירת נפשו שעמד בנסיון, ועי"ז הכין כח התגברות שנגדרו כל ישראל מעריות ולא נטמעו באומות, דאלמלי כן לא היו זוכין לקבלת התורה כמבואר בזוה"ק, אמנם אף שמידי עבירה דעריות ניצולו, אבל מידי הרהור לא יצאו, ודין גרמא להכשל ח"ו בפגם הברית כאמרז"ל (ע"ז דף כ' ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, והתגברו עליהם המצריים מאוד להכשילם במידה זו, ואמרו רז"ל במד"ר (פ' שמות פר' א' סי' י"ב) שגזרו עליהם שלא יהיו ישנין בבתיהם והוא חשב למעטן מפ"ו, ועוד כוונה נוספת הי"ל בזה להכשילם בהרהורים ובפגם הברית, כי ידעו והשיגו כי בזה תליא גאולתם, והי' לישראל עבודה גדולה לתקן מה שפגמו, וע"כ הימים האלה ימי השובבים שקורין בהם בתורה פרשיות הגלות והגאולה, המה מסוגלים מאוד לתיקון מידה זו, כי זהו תוכן כל ענין הפרשיות, הלחץ שלחצו אותם המצריים ומה שנענשו מידה כנגד מידה, הכל כדי ללמוד ממנו להתרחק מדרכיהם ומידותיהם המכוערים וכנ"ל.

והנה בענין הכבדת לב פרעה הקשו המפרשים ז"ל דאם השם הקשה את לבו מה פשעו. ולא הי' בידו להטיב מעשיו אם נמנע ממנו הבחירה, אמנם קושיא זו לא קשה כ"כ עפימ"ד במד"ר (פ' י"ג סי' ג') כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנא' כי אני הכבדתי את לבו, א"ל רשב"ל יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג') שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שני' ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה וכו', אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו עכ"ד המדרש, הנה מבואר שענין הכבדת הלב הי' רק להכביד עליו דרך התשובה, והוסיפו לו טומאה על טומאתו, אבל לא נמנע ממנו הבחירה לגמרי, דגם מטומאה היותר קשה אפשר להמלט ולצאת ע"י התגברות גדול, ובחי' זו מצוי גם בישראל בעוה"ר, דע"י רבוי העונות ר"ל נבראים מלאכים רעים ומקטריגים המכריחים את האדם לחטוא עוד וניתוסף לו טומאה על טומאתו, וקשה להגיע ולהשיג לידי תשובה ראוי' ומעולה, ומכ"ש בחטא הידוע שמסמא עיני האדם ר"ל מלראות האמת כמ"ש בספה"ק נוע"א זלל"ה, אמנם בכל זאת לא נמנע הבחירה לגמרי ח"ו, אבל צריך התחזקות והתגברות גדול ולהתפלל על סייעתא דשמיא וקרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.

ומעתה נבוא לבאר מאמה"כ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ודברי הזוה"ק (נ"ל קושיא ג') עפי"ד ק"ז הישמח משה זלה"ה דמאמר למען שיתי אותותי אלה בקרבו קאי על בני ישראל האמור בפסוק שלפניו (סו"פ וארא) וא"ש דקאמר בקרבו לשון יחיד, דאי קאי על המצריים הי' ראוי לומר בקרבם, דהא גבי עשו כתיב נפשות שהם מעלמא דפרודא, וביעקב כתיב נפש עיי"ש שפי' עפ"י דרכו. וגם אני בדרכו אלך דהנה לפי חשבון הרמב"ן ז"ל מכת הארבה הי' בר"ח ניסן עייש"ד (עה"פ הנני מביא מחר ארבה) ודרשו רז"ל במכילתא עה"פ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם מצות הפסח ולא עשו עד בעשור לחודש, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו כבר עשו, הרי שכבר קבלו ישראל על עצמם בר"ח ניסן לקיים מצות הפסח בכל פרטיה ודקדוקי' כאשר צוה ד' את משה ואהרן, ומצות הפסח מקושר עם מצות מילה כמ"ש כל ערל לא יאכל בו, וגמולו כולם לפני הקרבת הפסח א"כ בהכרח שקבלו ע"ע בר"ח גם מצות המילה, נמצא דבר"ח ניסן בשעה שהי' מכת הארבה משמשת התחילו ישראל בתיקון הברית ומדת היסוד ע"י מצות המילה, ורמז לדבר שארבה הי' מכה השמינית, ירמוז על מצות מילה שניתנה בשמיני, שביטלוהו ישראל במצרים ועכשיו חזרו ותקנוה וקבלו עליהם קבלה אמיתית לקיימה ונחשב להם כעשי', גם עשו ישראל תשובה גדולה מר"ח, כי מצות הפסח מקושר עם התשובה, כמ"ש רז"ל (במד"ר פ' ט"ז סי' ב') משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, גם דרשו ז"ל (פסחים דף צ"ו ע"א) כל בן נכר לא יאכל בו מי שנתנכרו מעשיו לשמים וכו', וכבר ביארנו שבמכת הארבה נתחזק אצל ישראל האות דשבת, עפימ"ש הבעה"ט שנח הארבה בשבת (עיין בדברנו לעיל).

ועד"ז יל"פ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, וקאי על בני ישראל כדברי ק"ז זלה"ה, והכוונה במלת אותותי על ב' אותות שבת ומילה שהן הכרחיות להיותן קביעא וקיימא אצל בנ"י בכל עת וזמן ועפ"י שנים עדים יקום דבר, וע"כ בחול בא אות דתפילין במקום האות דשבת והן ב' אותות מילה ותפילין, וז"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו שיתחזק בפנימיות לבם האות דשבת ומילה במכת הארבה, ובזה יובן קישור דברי הזוה"ק (עיין קושיא ג') בא אל פרעה ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, כי התרועה רומז אל התשובה עפימ"ש רז"ל (ר"ה ל"ד ע"א) דתרועה ילולי יליל, וכמ"ש השלה"ק בכוונת התקיעות עיי"ש, והנה כעת בזמן ביאתו אל פרעה שהי' בר"ח עשו ישראל תשובה ונתחזק אצלם אות דשבת ומילה, ע"כ הסמיכו בזוה"ק אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, שזכו ישראל להארת פניו ית' ולגלוי שכינה ע"י התשובה וב' האותות הנ"ל.

עוד אפ"ל במאמה"כ למען שיתי אותותי אלה בקרבו, בהקדם מ"ש האלשיך הק' עה"פ אשר התעללתי במצרים פרש"י שחקתי, וצ"ב למה קרא המכה שחוק היל"ל אשר הכיתי במצרים, וביאר עפי"ד המדרש (תנחומא פ' וארא סי' ט"ז) כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו, ולכאורה מדוע נעשה להם נס והלא טוב הי' לבלתי השאיר להם דבר, אמנם הוא ית' משחק על הרשע ומנהלו כמרחם עליו, והוא לרעתו לתת בו כח ודרך לקבל כדי רשעתו במספר ובמשקל, כי הנה גזרה חכמתו ית' להביא על המצריים י' מכות וכו', ואם לא הי' עושה פלאי פלאות להשאיר החטה והכוסמת, במה תחול מכת הארבה, אך המצריים מה שהי' הוא ית' כמטיב ומרחם עליהם לרעתם, הי' סיבת חוזק לבם בראותם כי היתה הרוחה, והוא ית' משחק בהם מראה להם הרוחה, והוא לתת מקום לחול אותיותיו, וזהו אשר התעללתי שחקתי במצרים, כדי שעי"כ את אותותי אשר שמתי בם, כי לא הי' מקום לשום אותם בם אלא בדרך זו וכו', ומהבא על המצרים ישכילו ישראל וזהו וידעתם כי אני ד' וכו' ע"כ מקצת לשונו ובזה פירשנו מ"ש הכתוב למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' במכת הארבה דייקא שבמכה זו נתברר ונתגלה שנעשה נסים לרשעים אך לרעתם ולהטעותם, וכדי לתת מקום שיחול עליהם עוד פורעניות, ודבר זה עלינו להודיע לבנינו ובני בנינו שלא יטעו ולא יתפעלו מהניסים שנעשו לרשעים, שכבר הי' לעולמים כן אצל פרעה והמצרים וסופם מרה ותכליתם אבדון (עיין בדברנו בדרוש הקדום) וז"פ למען שיתי אותותי אלה בקרבו וקאי על בני ישראל כדברי ק"ז זלה"ה, היינו שתהי' שימה בקרבם ובפנימותם אותותי אלה, וילמדו וישכילו מהם שלא לטעות בניסי הרשעים.

ובעוה"ר בדורנו השפל טועין ומטעין אף בנס מרומה וסמיות עינים, ואף שלא נעשה להם נס כלל, רק שמרמין ומזייפין להתפאר בנסיהם שאין בו ממשות של כלום, יספיק להם לחזק כח המינות ואפיקורסות עי"ז, ולהטעות בנ"א לדעתם ושיטתם הכוזבת שיש בו ממש והראי' לדבריהם שהרי הקב"ה עוזרם ומצילם ועושה להם נס, ואין לך מינות גדולה מזו לחשוב שהקב"ה כביכול יסייע לחזק ידי הרשעים והמינות ר"ל, ובאמת כ"ז כח הסט"א להטעות בנ"א, ולא נדע מה יולד יום ואפשר שיהי' נעשים ג"כ נסים גמורים לרשעים, ואעפ"כ לא נחוש ולא נתפעל וכלל זה יהי' שמור בידנו שדרך האמת הוא רק דרך התוה"ק, ומה שמנגד לדרך התוה"ק זהו מינות ואפיקורסות, וכבר פירשתי מ"ש אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ע"ד מ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' שלח) עה"פ אפס כי עז העם וגו' מלת אפס מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שא"א בשום ענין כלשון האפס לנצח חסדו עכ"ל וז"ש אפס בלתך גואלנו שא"א בשום ענין גאולה בלתך, ורק הבוית"ש יגאלנו לימות המשיח, ומי יכול לצייר כזאת בדורות הקודמים שימצאו גם שומרי תורה ומצות שישטו עצמם בדבר פשוט כזה, והסתה זו גרמה שמד ואבדון נפשות וגם הגופים של אלפים ורבבות מישראל בעוה"ר, ומי יודע מה יהי' עוד ה' ישמרנו.

ובמד"ר (ויקרא ו' ס"ב) ושמעה קול אלה הה"ד (משלי כ"ט) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד, מעשה בשלטון א' שהי' הורג את הקבלנים ומתיר את הגנבים, והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי, מה עשה הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמה לקומפון וכו', הביא חולדות ונתן לפניהן מנות, והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכין אותם לחורים, למחר וכו' סתם את החורים והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורין ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן, לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין עכ"ד המדרש לענינינו ולכאורה עדיין צריך הסבר מדוע יהי' דינו של החולק עם גנב והלוקח ממנו גרוע יותר מהגנב עצמו, הן אמת דאילולא הקבלנים והלוקחים נמנעו הגנבים מגניבתם כמבואר במשל השלטון, אבל כמו כן לולי הגנבים לא היו הקבלנים חוטאים, ועכ"פ חלק כחלק יענשו ויהי' דינם כשותפים ומדוע הי' מתיר את הגנבים והורג הקבלנים.

אמנם מדהביאו חז"ל שבמדרש ראי' ממשפטו של אותו השלטון ודאי שפיר עביד וכן ראוי לדון, ויובן עפימ"ש החיד"א זלה"ה בס' חסדי אבות במאמר המשנה הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע וראוי להבין מה טיבו דהאי שכן רע, אם הוא רשע הרי כבר אמר אל תתחבר לרשע, גם צ"ב מדוע לגבי הרשע אמר ואל תתחבר, ולגבי השכן רע הזהיר התנא יותר וצוה על ההתרחקות ממנו, ופי' הוא ז"ל דהאי שכן רע פירושו דהוא שכן לרשע אבל מראה עצמו כצדיק במעשיו, ומאיש כזה צריך להתרחק יותר ממי שהוא רשע בפרהסיא, דאדם שמעשיו גלויים ומכירים ברשעתו לא ילמדו הכשרים מדרכיו, אבל המסתיר מעשיו ומתראה כאדם כשר למדין ממעשיו, וע"כ אם הוא שכן לרשע ומתחבר עמו ה"ה בפנימותו כמוהו וישפיע מדרכיו המקולקלים גם על אחרים, ולכך הזהיר התנא להתרחק ממנו עד קצה האחרון עכת"ד ז"ל. ועד"ז יתבאר לענינינו שהקבלנים גדלה רעתם והזיקם קרובה יותר מהגנבים, כי רוב בני אדם בחזקת כשרים ואינם רוצים להיות גנבים, על כן לא ילמדו מהגנבים לעשות כמעשיהם, אבל הקבלנים נראים בגלויים לכשרים, רק שנותנים יד וחיזוק לגנבים על כן הם מסוכנים יותר לגרום תקלה לרבים, גם ילמדו בנ"א מדרכיהם ע"כ ראויים לעונש יותר מהגנבים.

היוצא לנו מזה דמי שנוטל חלק במה שהוא משורש מינות וכפירה ע"ז וגילוי עריות מסיתים ומדיחים, הן הנאת ממון או כבוד וכדומה ואפי' לש"ש, הרי דינו כחולק עם הגנב ומחזיק בידו שהוא גרוע יותר מהגנב עצמו, ויש לו חלק בכל מעשיהם המכוערים, וצריך להתרחק ממנו כמטחוי קשת ועוד יותר, בעוה"ר מה אומר ומה אדבר אוי לנו משפלות הדור שהגענו למדריגה זו, עד שמוכרח להזהיר על דברים שהן מעיקרי האמונה, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אבל מוכרח אני לומר כמסקנת הגמ' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואילולא הייתי מזהיר ומתחנן על ההתרחקות תמיד, מי יודע אם היו נמלטים אף מנין של עשרה להיות מאמינים בהקב"ה אמונה פשוטה בלי שום פשרות ואמונות טפילות ר"ל, כי בעוה"ר רובא דרובא נתפסים ונופלים לשורש המינות ר"ל, ד' ירחם ואין לנו להשען כ"א על אבינו שבשמים.

ונבוא לביאור הכתוב והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: בהקדם להעיר במאמר המגיד רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר וכו', לכאורה מנין לנו הכרח משאלתו זאת שכפר בעיקר ר"ל, שמא אינו רק רשע לתיאבון, גם מנין שכוונתו לומר לכם ולא לו, הרי כמו"כ דרשו רז"ל (ביצה כ"א ע"ב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ר"ע אומר לכם ולא לעכו"ם, גם דרשו רז"ל לכם ולא לכלבים, ובספה"ק תפארת שלמה פי' אך אשר יאכל לכל נפש וגו', דאם יהי' כוונתו לצורך הנפש ולא לשם תאות הנאה גשמית, אז הוא לו לבדו להקב"ה ולחלק הקדושה, יעשה לכם ולא לכלבים שאין להסט"א חלק בו את"ד ז"ל, וכן דרשו רז"ל החודש הזה לכם, לכם מסור קידוש החדש ולא לעכו"ם, ואף הכא מנין שכוונתו לכם ולא לו להוציא עצמו מן הכלל, כמו"כ יתפרש מלת לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים שאין להם חלק בעבודת בנ"י.

אמנם נראה בביאור הענין כי באמת מאמר זה סובל ב' הפירושים הנ"ל, וגם בן החכם שואל שאלה זו, ולשון השאלה בשניהם שוה אלא שכוונתם שונה ורחוקה זמ"ז, ומעתה יתפרש הפסוק והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בשאלת בן החכם, הרוצה לפרוש מדרך הרשעים ולהתנהג בדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הצדיקים הקודמים, ולז"א והי' כי יאמרו אליכם בניכם, ר"ל בניכם המתייחסים אחריכם להתנהג בדרכיכם, וישאלו מה העבודה הזאת לכם, מה הוא דרך העבודה המובחרת שיהי' לכם לבדו ולא לעכו"ם, שיהי' נקי ומרוחק מתערובת דרכי האומות והרשעים, וזהו באמת שאלה טובה ונכונה, וע"כ תשובתו בצדו בתורה ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו' ואת בתינו הציל, שעשה הקב"ה הבדלה והפרשה בין בתי בני ישראל ובתי מצרים, ועי"ז ואת בתינו הציל, ואלולא כן היו ח"ו אובדים עמהם, ובזה ילמדם דעת ותבונה לעשות הבדלה והפרשה מדרכי הרשעים ולשמור על בתינו שיהיו נקיים ומופרשים מדעתם ושיטתם של המינים למיניהם, ואז נזכה לדרך העבודה האמיתי בלי תערובת זרים.

ובזה יתבאר דברי המכילתא הנ"ל (בקושיא ו') בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידים לראות בנים ובני בנים, ר"ל דורות ודורי דורות המתייחסים לדרכי אבותיהם, וישאלו מה העבודה הזאת לכם לכוונה טובה כנ"ל וז"א והי' כי יאמרו אליכם בניכם, אין והי' אלא לשון שמחה ואידך מ"ד במכילתא ס"ל בשורה רעה נתבשרו ישראל, שסוף התורה עתידה להשתכח, דלגודל פשיטותו לא הי' זה בגדר שאלה בדורות הקודמין, ואם צריכין עוד לשאול מה העבודה הזאת לכם ואיזה דרך ישכון אור, זהו סימן לשכחת התורה וע"כ יש בזה גם בשורה רעה, אולם בדור הזה שמחה גדולה הוא אם ישנם עדיין בנים כאלו שרוצים לילך בדרך הזה ומבקשים עצות איך להנצל מכשלון הרשעים, וא"ש דברי המכילתא ושני המימרות אמיתיים וקיימים ואין בהם סתירה ולא פלוגתא.

אמנם בעל הגדה מיירי באדם הנודע במעשיו לרשע ואינו רוצה לפרוש מדרכי הגוים, ואדרבה עוד כועס ומתרגז על מי שמעכב ומוחה מלהיות ככל הגוים בית ישראל, ואם איש כזה שואל מה העבודה הזאת לכם, ודאי אין כוונתו לכם ולא לעכו"ם, שהרי הוא עצמו רוצה להדמות בכל דרכיו לדרכי הגוים, אלא ודאי כוונתו להוציא את עצמו מן הכלל, ולא מכלל מצוה זו בלבד אלא מכל הדרך של לכם ולא לעכו"ם, וע"כ בודאי כפר בעיקר כיון שרצונו להדמות לעכו"ם בכל מעשיהו, אין זה אלא שכפר בעיקר ר"ל, ולזה דייק המגיד רשע מה הוא אומר, דלכאורה אריכות הלשון למה ומלת הוא מיותר ויספיק רשע מה אומר, אולם אנו מפרשים כוונת דבריו לפי מה שהוא השואל וז"א רשע מה הוא שאנו רואין באיזה בחי' הוא, ועפי"ז אומר דבריו וע"כ יתפרש דיבורו שהוציא עצמו מן הכלל, ואם אדם כשר ישאל שאלה זו ובלשון הזה בעצמו אנו מפרשים כוונתו לטובה, והכל תלוי באיכות השואל, ועד"ז יתפרש תם מה הוא אומר וכו', וקושית הכלי יקר ז"ל דתשובת הפסוק בעבור זה עשה ד' לי אנו משיבין גם לשאינו יודע לשאול, ומדוע ישתווה תשובותיהם ובחי' רחוקים זמ"ז, אפ"ל שנרמז בפסוק זה תשובה גם אליו דלכאורה מלת לאמר מיותרת, והיל"ל והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ד' לי, ומהו לאמר ולמי אנו מצווין בו שיאמר, אולם נרמז תשובה לבן שאינו יודע לשאול, שילמדו אביו לאמר לרשע הבא לפתותו ולהסיתו בדיעותיו המקולקלים ישיב לו כתשובתנו לבן הרשע בעבור זה עשה ד' לי וכו' ויבדל מחבורתו.

ולתרץ קושית הכל"י ז"ל במ"ש רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם קושיתנו הנ"ל מדוע שינה והוחלף דעתו של פרעה מהיפך להיפך ומעיקרא אמר לכו נא הגברים ורצה למנוע הליכת נשים והטף ולא הזכיר מניעת הצאן ובקר, ואחר מכת החשך נהפך דעתו מן הקצה אל הקצה, ואמר גם טפכם ילך וגו' רק צאנכם ובקרכם יוצג (עיין קושיא ד') ונל"פ דהנה פרעה מקור הרשע ומרכבה לס"מ כל מחשבותיו הי' רק להחטיא את ישראל ולהסירם מאחרי ד' ומדרך אבוה"ק ובמה שרצה לעכב הנשים והטף, חוץ מטעם הפשוט והגלוי שישארו אצלו לערבון שלא יברחו בנ"י ויוכרחו לחזור אחר ג' ימים כאשר הבטיחוהו, אולם עוד הי' לו טעם נוסף על העיקר, והוא כי השיג פרעה שבזה תליא יסוד היהדות, שאף אם האדם מדקדק על עצמו בשמירת התורה ומצותי', אבל אם מסיח דעתו מבני ביתו ובניו ובנותיו מלהשגיח על התנהגותם, אז גם הוא עצמו נתפס לאחר זמן ברשת היצה"ר, ואין צורך להאריך בפרט זה כי דבר ידוע הוא, והי' פרעה בטוח בדבר זה שאם יניחו הנשים והטף ברשותו וילמדו ממעשיהם המתועבות, אזי כשיחזרו הגברים מעבודת ה', גם הם יזניחו דרכם ויתפסו בתועבת מצרים, כי פירצות הנשים גורמת ומביא גם בעליהן להרהורים רעים ומעשים מקולקלים ר"ל, גם כי היא שותפת לחינוך הבנים והבנות, ואם היסוד רעוע ר"ל תפול כל הבנין, ע"כ אמר פרעה הרשע לכו נא הגברים ועבדו את ד' כרצונכם, אבל רק הגברים בלבד, וטפכם ונשיכם תפקירו ותזניחו עלי, והי' לבו בטוח שיכניס בהם מדותיהם ומעשיהם הרעים, ואח"כ תוכלו ליקח גם אותם לעבוד את ד' כי בלא"ה לא תצליחו ח"ו עמהם.

אמנם משרע"ה השיב לו מתחלה על שאלת מי ומי ההולכים, בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו', וצירף גם הזקנים אף שלא הי' בדעתו של פרעה למנוע הליכתם אבל התכוון להדגיש בתשובתו, כי זהו דרך בנ"י עבדי ה', שאינם זזין מדעת הזקנים והולכים בעצתם והדרכתם המקובל בידם מצדיקי דור הקדום, דאם ח"ו מבקשים ורוצים בדרך חדש נופלים ברשת היצה"ר בודאי, ולז"א לו בנערינו ובזקנינו נלך שאף הנערים ילכו בצירוף הזקנים ועפ"י דעתם ועצתם וא"א לזוז זולתו, בבנינו ובבנותינו נלך ונקח אותם עמנו, כי הם יסוד הבנין וצריכים שמירה והשגחה מעולה וסייעתא דשמיא, ובעוה"ר דין גרמא שפלות וקלקול הדורות, על שאין מתבוננין על העתיד להשגיח על התנהגות ב"ב ובנים ובנות, כי בזה תלוי קיום הדורות, וכמה פעמים הזהרתי והתחננתי לפניכם שלא ילכו הנשים בשערות הנקרא ביי האר, והם בעוה"ר וויי האר, וכן יתרחקו מכל התדמות לדרכי הפריצות שא' מביא וגורר חבירו כידוע יעזור השי"ת שאזכה לראותכם נקיים ומרוחקים מכל פירצות הדור וזה בכללם, מתי נהי' פטורים מצרה הזאת, מתי תשימו על לבבכם הדבר הזה, בעוה"ר שפלות ופריצות הדור גדולה מאוד לא הי' כמוהו מעולם, ואם ח"ו רוצין להתדמות להם אף במקצת, לסוף נדמין אליהם לגמרי וא"צ לזה זמן רב, כ"א מזניחין אף מעט מדחי אל דחי ילכו עד אשר ישתוו אליהם לגמרי ח"ו, אל נא אחי תרעו, חוסו וחמולו על נפשכם ועל נפש בניכם ודורות הבאים.

נחזור לעניננו לבאר טענת פרעה מ"ש אחר מכת החושך צאנכם ובקרכם יוצג ולא הזכיר טענה זו עד הנה, גם קושית הכלי יקר דאם צאנם ובקרם יוצג א"כ מה יזבחו (עיין קושיא ד') ונקדים מ"ש בס' חוט המשולש שלא שימשה החושך בשבת, והטעם בזה עפימ"ש רז"ל חשך למה הביא עליהם, שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בג' ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקים כמונו, ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא, והנה שני טעמים הללו לא היו בשבת, דלא היו ישראל מקברים מתיהם בשבת מפני חלול שבת, גם לא היו מחפשים בכליהם של מצרים מה"ט, ע"כ לא הי' תועלת וצורך שישמש החשך ונפסק בשבת וחזרה לאחר כן עכת"ד. ואפ"ל עוד טעם מה שפסק החשך בשבת, דהנה עפ"י חשבון הרמב"ן ז"ל הי' התחלת מכת הארבה בתחילת ניסן, וכל מכה היתה משמשת ז' ימים נמצא בז' ניסן פסק הארבה ואח"כ הי' החשך, א"כ שבת של בעשור לחודש היתה באמצע ימי החושך, ואמרז"ל במדרש שהיו שיניהם של המצריים קהות. כשראו שקשרו ישראל טלה בכרעי מיטתם וא"ל שעתידין לשחטו במצות השם, ועי"ז נתבטל הע"ז בשורשה, ובאותה שעה נתקבצו בכורי מצרים וכו' ועשו מלחמה עם המצרים והרגו מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם עכ"ד המדרש, ואפשר דלטעם זה הי' צורך והכרח שיפסק החושך בשבת שבעשור לחודש כדי שיראו המצרים שלקחו ישראל שה לפסחיהם ועי"ז נתבטל הע"ז לעיניהם, גם נהרגו עם רב מהם, ואלמלי הי' החשך משמשת לא היו מרגישים בכל זה, והסרת החשך הי' להם צרה גדולה יותר מהחשך, ועפי"ז תרצנו קושית הב"י ז"ל דהו"ל למקרי לכולהו יומי מעשרה בניסן עד ערב פסח ימים גדולים, דבכולם נעשה נס זה שראו המצריים השה קשורה וכו' ומדוע יחסוה אל השבת דייקא, ולדרכנו א"ש דאחר השבת חזרה מכת החשך ושוב לא ראו המצרים כלום וכל עיקר הנס הי' רק בשבת (עיין בדברנו בהגש"פ באריכות).

והנה פרעה כבר בא בטענה למשה ואהרן ואמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי חשש להניחם מלילך חוץ לגבול ארצו פן יברחו ולא ישובו אליו עוד, ומשרע"ה השיב אמריו אליו לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לד' אלקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו ועיין בדברנו (פ' וארא) שפירשנו בטעם טענה זו, לא שהי' משרע"ה מתיירא וחושש שיסקלום המצריים, דאם היו עושין כן במצות השי"ת, לא היו המצריים יכולין לעשות דבר, וכמו שהיו שיניהם קהות בעשור לחודש ולא יכלו לעכב בידם, אלא מפני דעדיין לא הגיע עת גאולתם ולא נצטוו בכך לעשות כן בעיני המצריים, ע"כ אסור לנו להתגרות בהם, וזה טעם לא נכון לעשות כן דאיסורא רביע עלי', (עייש"ד ביתר ביאור).

אמנם אחר מכת החושך הוסר כח טענה זו, דנצטוו על ככה מפי הגבורה לקשור טלה בכרעי מטותיהם ולא יכלו המצריים לומר דבר, ע"כ חזר פרעה לטענתו הקודמת דאין הכרח לזבוח במדבר דייקא, ותוכלו לזבוח גם בארץ ומי מעכב על ידכם, ולז"א צאנכם ובקרכם יצג, ונתכוין שישארו בידו לערבון שיחזרו ישראל לארצו, ע"כ הוצרך משרע"ה להודיעו טעם אחר מדוע לא יזבחו בארץ, ואמר לו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד באנו שמה, כי בכך נצטווינו מהקב"ה לילך דרך ג' ימים, ועדיין לא נדע תכלית ההליכה ודרך העבודה עד בואנו שמה, ורק אז יתגלה לנו אופן ומהות העבודה, ורש"י פי' לא נדע מה נעבוד, כמה תכבד העבודה שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו, ע"כ בהכרח שנקח עמנו הכל.

או אפשר דמתחלה חשב פרעה שאין הכרח שילכו גם הטף לעבוד את ה', כי אין חיוב החינוך מדאורייתא כ"א לתלמוד תורה, ולשאר מצות החינוך רק מדרבנן, ופרעה וודאי לא הי' מודה בדרבנן, וע"כ אמר לכו נא הגברים והטף ישארו במצרים, אבל אחר שראה בלקיחת הפסח שמחנכין בו גם הקטנים, וע"ד שפי' האוהחה"ק איש לפי אכלו תכסו על השה, ע"ד אומרם ז"ל ו)פסחים דף פ"ח ע"א) שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וגם ע"י אשתו וכו' עיי"ש, א"כ נתברר לו מנהג ישראל שמחנכים גם הקטנים בכל המצות, לזה חזר מטענתו ואמר גם טפכם ילך עמכם, כי השיג שלא יתרצו בלא"ה, רק צאנכם ובקרכם יצג לערבון.

ומ"ש גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו, והקשה האוהחה"ק איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל וכו', החפץ לה' בזבח רשעים עכ"ד, ואפ"ל שנתכוין מרע"ה לרמוז לו עפ"י אמרם ז"ל דרבים מן המצריים נצטרפו עם ישראל, ואף מן החרטומים ואנשי עצתו של פרעה עזבוהו והלכו עם ישראל, ובוודאי הוליכו עמהם צאנם ובקרם וכל אשר להם, ומהם יכלו ישראל להקריב, כי עכו"ם המבטל ע"ז שלו הוי בטול גמור, וז"א גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ר"ל ע"י אנשיך ואנשי בריתך, שהם עצמם ימסרו בידינו לבטל הע"ז, ועשינו לד' אלקינו כי זהו ביטול גמור.

ומ"ש נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לד' אלקינו והאוחה"ק נדחק בזה וכתב כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל והי' צורך לזה להטעות לב פרעה שירדוף אחריהם עיי"ש, ול"נ שאמת יהגה חכו של משרע"ה, כי לא אמר שאחר ג' ימים יחזרו, רק שאחר הליכת ג' ימים יעבדו את ד', ובאמת כן הי' שאז נתעלו ישראל וזכו לעבדות ה' בבחי' יותר מעולה וגבוה, דכל זמן שהיו במצרים אף שנתעלו בעשור לחדש שמשכו ידיהם מע"ז וקבלו עליהם עול מלכותו ית', מ"מ עדיין היו משוקעים עד רגע אחרונה ליציאתם כמאמה"כ ולא יכלו להתמהמה, ורק כשיצאו התחילו בעבודה האמיתית ונקי' מכל זוהמת טומאת מצרים, וידוע שעבודת יום השבת מקודשת יותר, ואינו דומה עבודת יום חול לעבודת יום השבת, וישראל יצאו ממצרים בחמישי בשבת, נמצא יום שלישי להליכתם הי' שבת ולז"א נלכה נא דרך ג' ימים ונזבחה לד' אלקינו, כי אז יזכו ישראל לשלימות העבודה מה שא"א להשיג להם בעודם במצרים ואף אחר שיצאו כ"א ליום השלישי מיציאתם והבן.

ואפ"ל עוד עפ"י דרכנו הראשון דברי הזוה"ק הנ"ל ר"י פתח אשרי העם יודעי תרועה וגו', עפי"מ שפי' הנוע"מ זלה"ה בספה"ק אמרות טהורות (תהלים פ"ט) אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים וזוכרים הדין, בעת שבאור פניך יהלכון בעת טובתם, ומקדימין רצון לצרה ועושין תשובה בזמן הטובה עכ"ל, והנה כבר ביארנו לעיל דהכבדת לב פרעה הי' ע"י שנעשה לו נס בהשארת החטה והכוסמת, גם כתבו התוס' (בכורות מ"א ע"א) דשחין מצרים יבש מבפנים הי' ולא מתסי, ואם נתרפאו ממנו המצריים שמא מעשה נס הי' עכ"ל, ובראותם הצלתם בדרך נס נתחזק לבם יותר, והוא ית' משחק בהם מראה להם הרוחה, כדי לתת מקום שיחולו עליו יתר המכות כולן, דאלמלא נשארו החטה והכוסמת בברד, במה תחול מכת הארבה וכן כולן עד"ז, אמנם פרעה הרשע נתגדל בלבבו והתפאר שהקב"ה עושה לו נסים ומגין עליו להצילו מן הפורעניות ועי"ז נתוסף לו טומאה על טומאתו, לכן הסמיכו בזוה"ק לכאן אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, שאיש ישראל צריך שיהי' לבו נשבר בקרבו בכגון דא, ואף אם יש רגלים לדבר שנעשו לו נסים מצד הקדושה, מ"מ מפחד מחרדת הדין אף בעת שבאור פניך יהלכון ועושים תשובה בזמן הטובה ועי"ז זוכים להיות טובתן נצחית.

ועד"ז יתבאר במאה"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך שהקשו במכילתא אם אין בהם מחלה מפני מה צריכים רפואה, גם מדוע שלל הכתוב מחלה אשר שמתי במצרים דייקא, וכמו"כ יצילנו הקב"ה מכל המחלות, אולם לפי דרכנו הנ"ל המחלה אשר שם ד' במצרים הי' בסיבת הרפואה שקדמה לה, דע"י שנתרפאו משחין בדרך נס הי' באפשרותם לקבל עוד מחלות וכן כולם עד"ז, אמנם אם הבוי"ת מרפא, רפואתו נצחית ולא יוסיף עצב עמה לגרום עוד מחלה, רק רפואתו של פרעה והמצרים הי' בשליחות השטן להוסיף טומאה על טומאתו ולהכביד לבו וסופו לגרום להם אבדון, ולז"א אם שמוע תשמע לקול ד' אלקיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שהי' המחלה ע"י סיבת הרפואה שקדמה לה כי אני ד' רופאך ויהי' רפואתך נצחי ולא יגרום אחרי' מחלה.

היוצא לנו מזה שאיש ישראל צריך להיות תמיד לבו נשבר בקרבו, אף בעת שזוכה להיות באור פניך יהלכון כבחי' שכתב בספה"ק נוע"מ הנ"ל, ובעוה"ר רחוקים אנו מבחי' זו של באור פניך יהלכון וההסתרת פנים גדולה מאוד, השי"ת ירחם על עמו וישפיע בלבבות בנ"י קדושה וטהרה ויאיר עינינו שנזכה לראות האמת, ונזכה לעשות תשובה שלימה וכל אחד ישתדל להשריש האמונה בלב בניו וב"ב ועי"ז יתחזק גם הוא באמונתו והשגתו בידיעת ה', וז"פ הסמיכות ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ועי"ז וידעתם כי אני ד' וחלילה להיפך גם בעצמו לא ידע ויסוג אחור ר"ל, הבוכ"ע יעזור שנזכה לקבל אור פניו ית"ש, בהתרוממת קרן התורה וישראל ובישועה שלימה ואמיתית בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

פרשת בא

מאמר ארבה ואותיות הברכה

ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אתתי אלה בקרבו, יל"ד דכבר הודיע השי"ת למשה כ"פ בפרשיות הקודמת שיחזק את לב פרעה, כמ"ש (בפ' שמות) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' והכיתי את מצרים בכל נפלאתי ואח"כ ישלח אתכם, ועוד א"ל השם ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, ובפ' וארא ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אתתי וגו', ולמה הי' הצורך לכפול עוד ולהודיעו במכת הארבה בפרטיות כי אני הכבדתי את לבו, והרי כבר ידע משה רבינו בזה.

ב) גם יש לשאול דהול"ל למען שתי מכותי או מופתי, ולמה אמר הכתוב אתתי, וכתב רש"י ז"ל (בפ' ואתחנן) באותות הם סימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום כגון מה זה בידך, במופתים הם נפלאות שהביא עליהם מכות מופלאות, וא"כ יצדק על המכות לומר מופתי ולא אותתי, וכן הקשה האריז"ל בס' הלקוטים עיי"ש.

ג) גם מ"ש אתתי אלה צ"ב, דידוע דכ"מ שנא' אלה פוסל את הראשונים, ומה בא הכתוב למעט במ"ש אתתי אלה ולא אחרים.

ד) למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו', הקשה הכלי יקר למה נאמר במכת הארבה למען תספר יותר מבשאר המכות, והרי כמו"כ נצטווינו לספר בכל הנסים שעשה ד' בהוציאנו ממצרים שנא' והגדת לבנך וגו', ותירץ הכלי יקר עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בש"ר חננאל עה"פ לא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים, כי מעת עתרת תפלת משה רבינו שיוסר הארבה מאמ"צ ועד היום הזה, אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בא"י ויכנס בגבול מצרים אין אוכל מן יבול מצרים כלום וזה ידוע לכל, וע"ז נאמר שיחו בכל נפלאותיו עכ"ל ר"ח ז"ל, וכתב הכלי יקר ז"ל כי בזה יובן הפסוק למען תספר באזני בנך וגו', כי יראו הדורות דבר חידוש כזה, כי יבא הארבה ולא יאכל כלום מכל גבול מצרים וישאלו הבנים על נס זה, ויצטרכו להשיב להם סיפור כל הקורות באמ"צ, וזהו שמסיים ר"ח בדבריו פסוק שיחו בכל נפלאותיו, כי בלי ספק לכך השאיר הקב"ה רושם זה לדורות, שעל ידו יזכרו יצ"מ, וז"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך ופי' זה יקר ונכון מאוד. עכת"ד הכלי יקר ז"ל. אמנם לכאורה עדיין אין הדעת מתיישבת בזה, כי איך יסובב נס זה לידי סיפור בני ישראל, ונס זה יהי' ידוע רק למצריים הגרים שם, אבל לא לבנ"י שהזהירם הכתוב בלא תשוב מצרימה והכתוב אומר למען תספר באזני בנך ובן בנך והוא ציווי על דורות ישראל, ולא מצינו שיספרו ישראל בנס זה ואינו מפורסם כלל, ואלולי הר"ח גילה לנו דבר זה, לא היינו יודעין בו כלל, ואיך יובן שע"ז אמה"כ למען תספר באזני בנך וצ"ב.

ה) וגוף הענין צ"ב, דלמה זכו מצרים לברכה זו שיוסר מהם עונש הארבה לדורות עולם, הלא הסרת הארבה מהם הי' ע"צ העונש ולרעתם, כמ"ש במדרש ששמחו המצרים במכת הארבה, אמרו נקבוץ ונמלא מהם חביות, אמר הקב"ה במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים, מיד ויהפוך ד' רוח ים וגו' לא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים. אף המלוחים פרחו והלכו להם ע"כ המדרש. והנה לטעם זה יספיק הסרת הארבה הנמצא בגבולם באותה שעה כדי שלא יהנו מהם, אבל מדוע זכו שיוסר מהם עונש הארבה לדורות וטעמא בעי. והגם שבודאי תפלת משרע"ה כוחו נצחי ועומדת לעד, אבל הי"ל למשה רבינו להתפלל באופן שיוסר מהם עתה ויחזור עליהם לאח"ז ע"צ העונש. ולפי"ז השתכרו עוד ממכת הארבה, ולמה הגיע עליהם ככה.

ו) אשר התעללתי פרש"י שחקתי, הקשה האלשיך הק' למה יקרא המכה בשם שחוק.

ז) וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ. פרש"י לשון קצרה דבר, שהול"ל ולא יוכל הרואה לראות את הארץ: לכאורה כל המאמר ולא יוכל לראות את הארץ מיותר, דכבר אמר שיהי' הארץ מכוסה, ומה לו להכתוב להודיע עוד שלא יוכל לראות את הארץ, ומובן מאליו.

ח) גם צ"ב משפרש"י וכסה את עין הארץ את מראה הארץ, ובתרגום אונקלס עין שמשא דארעא, וכוונת הכתוב לפי"ז דמראה הארץ יהי' מכוסה, וגם ניצוץ וזריחת השמש הנופל על הארץ יהי' מכוסה מרוב הארבה, וקשה דהול"ל וכסה את הארץ ומלת עין מיותר לגמרי, דמה נפק"מ אם מראה הארץ ומראה זריחת השמש מכוסה, או הארץ עצמה מכוסה מרוב הארבה, ואדרבה זו קללה גרוע יותר שכל הארץ יהי' מכוסה בארבה, ולהלן הוא אומר ולא יוכל לראות את הארץ, וכן ותחשך הארץ ולא אמר עין הארץ ומשמע דהארץ עצמה יהי' מכוסה, ולמה יאמר כאן עין הארץ ויותר יצדק לומר עין הרואה, כמשפרש"י ז"ל ולא יוכל לראות הרואה וכו', הרי שהכתוב מדבר בעין הרואה, ועין הארץ אין לו ענין לכאן וצ"ב.

ט) בילקוט (פרשה זו רמז קפ"ו) והוא במד"ר קהלת, (פ' א' סי' ט') אמר ר"ל כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ. אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש שנא' וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנא' ויכס את עין כל הארץ וכו' עכ"ד המדרש, לכאורה לא שמעינן מהא מידי דהארץ יש לה עינים, דא"א לומר כוונת הכתוב על עין הארץ ממש, דא"כ מה דסמיך לי' ולא יוכל לראות את הארץ קאי ג"כ על עין הארץ, ואדרבה עין הארץ יראה הארבה שהרי מונח עליו, אלא ע"כ ולא יוכל לראות קאי על עין הרואה כמו שפי' ז"ל, וע"כ עין הארץ פירושו מראה הארץ או עין שמשא דארעא ולא עין הארץ ממש, ואיך נלמד מכאן דרשתם דהארץ יש לה עינים.

י) לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן, הקשה רש"י ז"ל דהרי בארבה שהי' בימי יואל כתיב כמוהו לא נהי' מן העולם, למדנו שהי' כבד משל משה, ותירץ דאותו של יואל הי' של מינים הרבה ארבה וילק וחסיל וגזם, אבל הארבה שבימי משה לא הי' אלא של מין א', וכמוהו לא הי' ולא יהי' רבוי ארבה ממין א', והרמב"ן ז"ל הקשה על פירושו שהרי כתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, ועוד כתיב אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר, הרי דגם אותו שבימי משה הי' של מינים הרבה, והדרא קושיא לדוכתי' למה נאמר ואחריו לא יהי' כן. ותירץ הרמב"ן ז"ל עפ"י דברי ר"ח הנ"ל דמעת תפלת משרע"ה לא יהי' ארבה עוד בגבול מצרים, ומ"ש הכתוב ואחריו לא יהי' קאי על גבול מצרים אבל יהי' בכל העולם, אולם לפי"ד יקשה למה אמה"כ ואחריו לא יהי' כן הרי לא יהי' בכלל מכה זו לא כיו"ב ולא שלא כיו"ב, והול"ל ואחריו לא יהי' וכבר פירשנו בזה אופנים שונים ועוד לאלקי מילין.

יא) ויסר מעלי רק את המות הזה, יל"ד דידוע דאכין ורקין מעוטין הם, ומאי בא למעט באמרו רק את המות הזה, גם דשני מעוטין איכא הכא רק והזה, וצ"ב למאי אתי.

יב) בפסיקתא זש"ה אמרו לאלקים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך, ישקרו ויעשו כחשים בדבריהם וכו', פרעה אמר לא ידעתי את ד', נעשה כחשן והודה ואמר ה' הצדיק, הוא אמר גם את בנ"י לא אשלח, א"ל הקב"ה למשה בא אל פרעה ועל ידך ישלח, שנא' שלח משה עבדו וגו' ויוצא עמו בששון עכ"ל, ובמד"ר (פ' כ' סי' י') איתא מאמר זה עה"פ ויהי בשלח פרעה עיי"ש, ולכאורה צ"ב דאין זה בגדר כחש וכזב, דבשעה שאמר לא ידעתי את ד' נתכוין כן באמת בדבריו, כמ"ש הרמב"ן ז"ל דפרעה הי' חכם גדול ויודע את האלקים ומודה בו אבל לא הי' יודע את השם המיוחד וכעי"ז איתא בזוה"ק, ואח"כ נתוודע לו ע"י המכות כמשה"כ וידעו מצרים כי אני ד' בנטותי את ידי על מצרים וגו'. וכן מ"ש את ישראל לא אשלח, באותה שעה הי' פיו ולבו שוין ולא רצה לשלחם ברצונו, ואח"כ שלחם מחמת ההכרח ע"י שנלקה במכות גדולות ואין זה בגדר כחש וכזב אלא בגדר רשעות, וצ"ב דרשתם ז"ל.

יג) ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אלהם לכו עבדו את ד' וגו' מי ומי ההולכים, אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט הביא מדרש בשם ס' עיר דוד וז"ל, אמר פרעה מי ומי ההולכים, עתידים אתם אומרים מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו וזה מי ומי ההולכים, וצ"ב דמה ענין הך קרא להכא.

יד) גם ראוי להבין בתשובת משרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך, דלמה כפל לומר בנערינו בבנינו והיינו הך, וגם נלך נלך ב' זימני למה ויספיק בחדא, והאברבנאל הקשה דהול"ל לשון קצרה כולנו נלך, ולמה הי' הצורך לפרוט כל סוג לבדו. ובבעה"ט כתב אמר פרעה למשה וכי סבורים אתם ליכנס לארץ והלא כולם ימותו במדבר, ולא יכנסו לארץ כ"א שנים בלבד יהושע וכלב, ועליהם אמר פרעה מי ומי ההולכים, והאברבנאל הביא מאמר זה בשם מדרש, ומשה השיבו בנערינו ובזקנינו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יותר מבן ס' עיי"ש. ולפי"ז מ"ש בבנינו ובבנותינו נלך הכוונה על הפחותים מבן כ' בשעת הגזירה, אולם אלו הרי כבר נכללו במ"ש בנערינו, והכפל בדבריו למה.

טו) להלן בפ' קרבן פסח דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו', ובמכילתא לאמר צא ואמור אליהם מיד דברי ר' ישמעאל, שנא' ויצא ודבר אל בנ"י את אשר יצוה, וצ"ב דלמה צריך לימוד ע"ז, ומהיכי תיתי ימנע משה רבינו הדיבור, ובודאי שיודיע לישראל מצות השי"ת בלי איחור.

טז) איתא במכילתא (הובא ברש"י ז"ל) מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, מה שלא צו' כן בפסח דורות, הי' ר' מתיא בן חרש אומר, ה"ה אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט"ז), הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא הי' בידם מצות כדי שיגאלו כמ"ש ואת ערום וערי' וכו', ולפי שהיו שטופים בע"ז במצרים, וע"ז שקולה כנגד כל המצות וכו', אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עכ"ד המכילתא, ובמד"ר (פ' ט"ז סי' ג') איתא א"ל הקב"ה למשה חייך אין ישראל יוצאין מכאן, עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. עכ"ד המדרש. ולכאורה קשה הרי בר"ח נצטוו ישראל במצו' זו, כמ"ש ז"ל הראהו הלבנה בחידושה וכו' והצווי הי' שיקיימו המצו' בעשור לחדש, ולפי טעם המכילתא דהקדים לקיחתו ד' ימים כדי לפרוש מע"ז, למה לא נצטוו ישראל לקיים מצו' זו מיד בר"ח, ולמה ימתינו לפרוש מע"ז עד בעשור לחדש, וכל רגע ורגע הוי פסידא דלא הדר וצ"ב.

יז) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן וגו', ולכאורה הרי היתה מצות השם אליו דברו אל כל עדת ישראל לאמר, ומדוע אמר לזקני ישראל, ובמכילתא איכא פלוגתא בזה, ר' יאשי' ס"ל הדבר יצא מפי משה לישראל אלא שעשאן להזקנים בית דין, ור' יונתן ס"ל הדבר יצא מפי משה לזקנים והזקנים לכל ישראל, ובמדרש רבה (פ' ט"ז סי' א') ויקרא משה לכל זקני ישראל הה"ד בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, למה זכו הזקנים שיגאלו ישראל על ידיהן, בשעה שבא משה למצרים וא"ל אלקי אבותיכם שלחני אליכם, אילו לא קבלו הזקנים את דבריו של משה, אף כל ישראל לא היו מקבלים אותה, אלא הזקנים קבלו תחלה ומשכו כל ישראל אחריהם, אמר הקב"ה הריני פורע לזקנים ויהי' גאולת מצרים על ידיהן. שיהיו ישראל שוחטין פסחיהן על ידם של זקנים שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' עכ"ד המדרש, ועדיין צ"ב כי למה הוצרכו להיות נעשית מצוה זו ע"י הזקנים, ולא סגי שיצוה משה לבני ישראל, כאשר א"ל השי"ת דברו אל כל עדת ישראל וגו' ומה הוסיפו כח הזקנים בעשייתן.

יח) במכילתא והובא ברש"י ז"ל וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, וכי כבר עשו והלא מראש חודש נאמר להם מצוה זו ולא עשו עד בעשור לחודש, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו, ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו, וצ"ב דמאי למימרא, וכי ס"ד שמשה ואהרן לא קיימו ח"ו מצות השי"ת ולא עשו הפסח אשר צוה השי"ת לכל ישראל, ולמה צריך יתור קרא להורות על זה.

טרם שנבוא אל הביאור נקדים לפרש מאמר פלא בדברי חז"ל בסנהדרין (קי"א ע"א) עה"פ (זכרי' י"ג) והי' בכל הארץ נאם ד' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו' (והוא נבואה על גאולה העתידה וחבלי משיח), אמר ריש לקיש שלישי של שם, פרש"י ששני חלקים של כל העולם יהיו נכרתים, וחלק שלישי יוותר בה, ואיזהו חלק שלישי, כל שלישיות שיש לשלש אנו משלשין, שמנח נפרדו כל העולם וג' בנים היו לו, הרי שליש בניו הוא שם, ושלישי של שם הוא ארפכשד, ושלישי של ארפכשד שהי' אברהם מבני בניו יוותר וכל העולם יכרת, ולדברי ר"ל נמצאו ישראל מתמעטין ביותר ושמא יהיו נכללין בפי שנים אשר יכרתו, א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, פרש"י לא ניחא להקב"ה שאתה ממעט אותם כ"כ, אלא אפי' שלישית של נח דהיינו מכל ב"נ ומכל העולם כולו יוותר השליש, וכל ישראל ישארו ואם אין ישראל מרובין כ"כ, להיות אחד משליש העולם, יהיו הגרים וחסידי עובד כוכבים משלימין לשליש עיי"ש.

עוד פליגי ר"י ור"ל על משה"כ (בנבואת ירמי' ג') שובו בנים שובבים נאם ד' כי אנכי בעלתי אתכם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה, והבאתי אתכם ציון ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכל, אמר ר"ל דברים ככתבן, פרש"י שלא ימלטו אלא אחד מעיר וב' ממשפחה ח"ו, א"ל ר"י לא ניחא לי' למרייהו דאמרת עלייהו הכי, אלא א' מעיר מזכה כל העיר כולה, ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה, פרש"י בשביל חסיד א' שיש בעיר אקח את כל העיר כולה, ובסוף הסוגיא שם, תניא ר' סימאי אומר נאמר ולקחתי אתכם לי לעם ונאמר והבאתי אתכם, מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שנים מס' רבוא, פרש"י שלא נשתיירו אלא יהושע וכלב מכל דור המדבר, אף יציאתן ממצרים שנים מס' רבוא, (פרש"י שהשאר מתו כולן בג' ימי אפילה) אמר רבא וכן לימות המשיח שנאמר וענתה שמה כימי נעורי' וכיום עלותה מארץ מצרים, פרש"י ז"ל וכן לימות המשיח שלא ישארו מכל ס' רבוא אלא שנים עכ"ד ז"ל

והנה המאמר הזה מרפסן איגרא, וכל השומע תצלנה אזניו, והיתכן שלא ישארו ח"ו לימות המשיח אלא ב' מס' רבוא, וא"א להעלות על הדעת שיהיו דברי רבא הנ"ל ככתבן וכפשוטן, ויותר תמיה על מ"ש המהרש"א וז"ל ואולי שאלו השנים שנשארו שהם כלב מיהודה ויהושע מאפרים, הוא רמז על הב' דלעתיד משיח בן דוד מיהודה ומשיח בן יוסף מאפרים עכ"ל, ואיך יעלה על הדעת שלא ישארו לעתיד מישראל כ"א תרין משיחין, ובודאי לא ניחא לי' למרייהו למימר הכי.

עוד קשה דכמו דפליג ר' יוחנן בב' פלוגתות הנ"ל, ואמר דלא ניחא לי' למרייהו למימר הכי, מכ"ש דהו"ל לאפלוגי הכא, ומדוע אין כאן חולק על דברי רבא שלא ישארו כ"א שנים מס' רבוא, שהוא פחות הרבה מחשבון השלישית שאמר ר"ל, ואף מחשבון א' בעיר וב' ממשפחה, ואיך יתכן שכ"ע יודו לדברי רבא ואין חולק על דבריו כלל.

עוד קשה עמ"ש המהרש"א ז"ל דדברי ר"ל א' בעיר וב' ממשפחה דברים ככתבן. לשיטתו אזיל דס"ל שלישית של שם ויתמעטו ישראל ח"ו, ור' יוחנן אזיל לשיטתו שלא יתמעטו עיי"ש, ואינו מובן דבריו דלפי האמת אין זה לשיטתו, ואדרבה דבריו סותרין דברי עצמו, דאיך שיהי' חשבון של שלישית הוא הרבה יותר מא' בעיר וב' ממשפחה, ומ"ש ר"ל א' מעיר וב' ממשפחה אינו בסוג חשבון שלישית לד"ה, ולפעמים לא יעלה אפי' לא' מני אלף, ואיך אפשר שיחלוק ר"ל על דברי עצמו.

וע"ק דאין החשבון מכוון ומדוקדק משה"כ א' בעיר וב' ממשפחה, דהרי בעיר ימצא עפ"י רוב הרבה משפחות, ויספיק לדברי ר' יוחנן הגנת צדיק א' על כל העיר ועל הרבה משפחות שבתוכה, ואיך משפחה שעפ"י הרוב אנשי' מועטין מעיר, יצטרכו ב' צדיקים להגין עליהם שימלטו בזכותם, ואינו מובן עפ"י פשוטו והסברא יורה ההיפך, וראיתי שהרי"ף בעין יעקב הקשה כן, ותירץ דהכי קאמר דא' מגין על כל העיר ועל כל המשפחות אשר בתוכה, אבל אם חלק ממשפחתו בעיר אחרת אין כח זכותו מגין על אלו שהם בעיר אחרת, ע"כ צ"ל להיות שנים, דזכות הצדיק השני מגין על אלו שהם בעיר האחרת עכ"ד. אבל תירוצו דחוק קצת דלפי"ז עיקר חסר מן הספר, דהו"ל לר' יוחנן למימר דא' ממשפחה מזכה כל המשפחה כולה לאותם שהם בתוך העיר, אבל לאותם שהם מחוץ לעיר צריך להגנתם זכות עוד צדיק, ואינו מוזכר כלל תוך העיר וחוץ לעיר במימרא דר' יוחנן וצ"ב.

ועוד דאפי' לפי תירוצו של הרי"ף לא יונח אלא לדברי ר' יוחנן, אבל לפי דברי ר"ל ורב כהנא דס"ל דברים ככתבן, וכפרש"י שלא ימלטו ח"ו אלא א' מעיר וב' ממשפחה, הרי אין חשבון זה צודק, דאיך יתכן דמעיר שאנשי' מרובים לא ימלט אלא א', וממשפחה ימלטו שנים, ואינו מובן המאמר כפשוטו כלל, ובודאי שאין פירוש המאמר הזה כפי פשטות המשמעות.

ועוד דאיך אפשר דכללא כייל ר"ל, לחשוב כל העיירות בדרגא חדא, וכל המשפחות בדרגא חדא. והחוש והמציאות יכחיש דבר זה, דישנם הרבה עיירות שאין בהם אפי' א' שומר תומ"צ בעו"ה, וישנם עיירות שנמצא בהם לאלפים שומרי תומ"צ, וכן לא כל המשפחות שוות, ואיך אפ"ל שמכל עיר ימלט רק א' ומכל משפחה ב'. גם לא הגביל ר"ל מדת העיר כמה יהי' בה וישאר ממנה א', וכמה יהי' המשפחה שישאר ממנה ב' וצ"ב.

וראיתי שהרד"ק ז"ל יש לו פי' אחר בפסוק הנ"ל, וכתב שקאי על עיירות הגוים ועל משפחות הגוים, וז"ל א' מעיר אפי' יהודי א' יהי' לבדו בעיר מערי הגוים משם אקחנו, וכן אם יהיו אפי' שנים לבדם באומה אחת של גוים משם אקחם, ואומה נקרא משפחה כמשה"כ ואם משפחת מצרים לא תעלה, וכמ"ש לכל משפחות ממלכות צפונה עכ"ד, אולם גם על פירושו קשה דלמה הגביל בעיר סכום הא' ובמשפחה אמר שנים, ובודאי שלא יודח ממנו ית' נידח, ואפי' א' מישראל שיהי' באומה של גוים יקבצהו השי"ת משם, ועוד דאין סוגית הגמ' סובל פירושו כלל, דא"כ למה אמר ר' יוחנן לא ניחא למרייהו וכו', וע"כ שאין סוגית הגמ' אזלא כפירושו.

ורש"י ז"ל פי' בזכרי' פסוק הנ"ל והבאתי את השלישית באש, דקאי על גירי האומות, שיסבלו בצרת חבלי משיח ובמלחמות גוג ומגוג עם ישראל, ומשם יבחנו אם גרי אמת הם, והרבה מן המתיהדים תחלה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג, ולפי"ז לא קאי השלישית על ישראל, ואפשר דישראל ישארו כולם חיים וקיימים, אבל הצירוף יהי' בגירי האומות. אמנם שיטת הגמ' לא אזלא כפי פירושו, ועדיין דברי הגמ' הנ"ל צ"ב.

ואפשר לומר הערה בדרך רמז על משה"כ א' בעיר ושנים במשפחה, עפימ"ש הרד"ק ז"ל (ירמי' ה') עה"פ שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותי' אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה וגו' והקשה הרד"ק ז"ל כי הנה היו בירושלים חסידים ועבדי ד' כמבואר בפסוקים בכ"מ, ואיך אמר ירמי' אם תמצאו איש עושה משפע מבקש אמונה, ופי' אדוני אבי ז"ל כי ירמי' אמר בחוצות ירושלים ואמר ברחובותי', כי החסידים שהיו בירושלים היו מתחבאים בבתיהם, ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחוצות מפני הרשעים עיי"ש, וכן פי' השלה"ק שלכן אמר הכתוב בחוצות וברחובות, כי אלמלי לא היו יראים מן העם לעשות משפט ולבקש אמונה ברחובה של עיר, אז היו בכוחם להגין עליהם וז"ש ירמי' שוטטו בחוצות ירושלים ובקשו ברחובותי' אם תמצאו שם איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לכל העיר בזכותם. וכעי"ז פירש האבן עזרא בפ' וירא עה"פ אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, וז"ל וטעם בתוך העיר, שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן שוטטו בחוצות ירושלים עכ"ל, (והארכתי בזה בהקדמת ספרי ויואל משה עמוד ט"ו) ולזה לא התפלל אברהם אלא על אותן הצדיקים שהן בצדקתן בתוך העיר, אבל באלו שיראים להגיד האמת ולהוכיח בשער בת רבים, ידע אברהם שאין בהם כח הגנה להיות העיר נמלט בזכותם, ולא ניסה להתפלל בזכותם, ומילתא דמסתבר הוא, כי אם אין מתקשר עמהם להטיב דרכיהם אין זכותו מצטרף להגין עליהם ג"כ. ולפי"ז אפשר לומר בכוונת חז"ל דא' מהעיר מזכה כל העיר כולה, היינו בצדיק שהוא בתוך העיר ומוכיח בשער בת רבים, אז יש לו כח הגנה להציל את כל העיר כמ"ש הרד"ק ז"ל, ושנים ממשפחה מיירי בצדיקים שמוכיחים רק לבני משפחתם, ואין להם התקשרות עם בני העיר להטיב מעשיהם, ע"כ אין בהם כח הגנה להציל את כל העיר רק את בני משפחתם, גם כח זכותם מועטת משל הראשונים, וצריך זכות שני צדיקים להגין על בני המשפחה, ואם גם בני משפחתם לא יוכיחו, אין להם כח הגנה כלל שיצילו אחרים בזכותם, כ"ז אפשר לומר בדרך רמז בגמרא הנ"ל.

וליישב סוגית הגמ' הנ"ל בדרך קרוב לפשוטו אפ"ל, בהקדם מ"ש בגמ' במס' שבת (ס"ג ע"א) לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת, ר"א אומר תכשיטין הן לו, וחכ"א אינן אלא לגנאי וכו', ופי' בגמ' מ"ט דר"א דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך (תהלים מ"ה) א"ל רב כהנא ההוא בדברי תורה כתיב, פי' דהפסוק מיירי בד"ת כפרש"י שם: ולא בשבח החרב והגבור ואין ראי' מכאן לדברי ר"א, א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והו' גמירנא לכולי' הש"ס ולא הוי ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא וכו'. וכתב הענף יוסף כי בודאי חלילה לומר שבדורות תנאים ואמוראים לא הי' ידוע להם דבר פשוט כזה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואפי' תשב"ר יודעים אותו, וחס לן מלחשוב כזאת, אלא כך פירושו שזה לא ידע שאף במקום שנראה לעין שהכתוב מדבר רק דרך חידה ומשל כמו כאן חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך שגלוי וברור לכל שאין הכתוב מספר בשבחו של בעל מלחמה, ועכ"ח הדרש עיקר שהכתוב מדבר בד"ת, וע"כ הקשה רב כהנא על דברי ר"א שאין ראי' מכאן על פשוטן של דברים שהחרב הוא תכשיט, וסבר לעקור הפסוק לגמרי מפשטי'. ע"ז השיבו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, אף שהדרש הוא העיקר כאן בכוונת הפסוק, אבל הכתוב לא יביא משל וחידה מה שאינו אמיתי בפשטן של דברים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' המורה, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דיבור על אופניו, שאף המשכיות שהוא המשל הוא ג"כ כסף צרוף עיי"ש.

וכ"כ החת"ס סופר זלל"ה בדרשותיו לשבה"ג (ח"ב דף רנ"ג ע"ב) בפי' דברי הגמ' הנ"ל, דכ"ע לא פליגי בין ר"א ובין רבנן דהדרשה עיקר בהאי קרא, וחגור חרבך על ירך בדברי תורה נאמר, אלא דר"א ס"ל דיתפרש המקרא גם עפ"י פשוטו, ומדבר במלך המשיח, דמלבד כח תורתו יהי' ג"כ חגור חרב כגבור ואיש מלחמה ומפליא גבורות, ואימתו מוטל על האומות מחמת גבורתו, שלא יאמרו אין כוחו אלא בפה, אבל לא יצטרך לחרבו, והוא חגור על יריכו לכבודו, וברוח שפתיו ימית רשע, ועכ"פ נשמע דתכשיטין הם אף לע"ל, וחכמים אומרים דגנאי הוא לו וא"א לומר פסוק זה עפ"י פשוטו, ורק הדרש עיקר כאן ובד"ת כתיב, א"ל אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אף דהדרש עיקר כאן, אבל גם פשוטו של מקרא מורה דרך התורה ומיני' לא תזוע עכת"ד הח"ס זלל"ה.

אמנם לפעמים מצינו בדברי חז"ל, דמפקי' לי' לקרא מפשטי' לגמרי', כמ"ש ביבמות (דף כ"ד ע"א) והי' הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן על שם אחיו, ונאמר להלן ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם, מה להלן נחלה, אף שם האמור כאן נחלה, אמר רבא אע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גז"ש אפיקתי' מפשטי' לגמרי, ופרש"י שא"צ לקרות לבנו בשם אחיו המת כפשוטו של מקרא. וכן אמרי' ביבמות (י"א ע"ב) לרבנן אחרי אשר הוטמאה האמור במחזיר גרושתו, כיון דאיתעקר מפשוטו לדרוש על סוטה שנסתרה איעקר לגמרי עיי"ש. וכן עין תחת עין קבלו חז"ל שהוא ממון, והוציאוהו מפשוטו של מקרא לגמרי, וכתב האבן עזרא בש"ר סעדי' גאון, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו, כי אם אדם הכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו איך יתכן שיוכה, מכה כזאת בלי תוס' ומגרעת, ואם אדם עור יעור עיני הפיקח מה יעשה לו, והכלל העולה דלא נוכל לפרש ע"ד מצות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל, כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבע"פ אין הפרש ביניהם. ואח"כ כתב דפי' הכתוב עין תחת עין, דראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו עכ"ד הראב"ע ז"ל והביא הרמב"ן ז"ל דבריו ונראה שהסכים עמו, וכעי"ז כתב הספורנו דכפי שורת הדין הגמור כך הי' ראוי לענוש מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון בדרך פדי' וכופר עיי"ש. וכן בוקצותה את כפה, קבלו חז"ל להוציאו מפשוטו ולחייבה בממון, וגם שם כתב הראב"ע ז"ל דאם לא תפדה כפה תקוץ, דס"ל דבעיקר הדין כפשוטו של מקרא, אלא שקבלת חז"ל לפדותו בממון כעין כופר.

ועפי"ז יבואר אצלינו פלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל, דהנה מ"ש ר"ל א' בעיר ושנים ממשפחה דברים ככתבן, זהו פשוטו של מקרא ומשמעות הכתוב כן הוא, ודברי ר' יוחנן שא' מעיר מזכה את כל העיר כולה וב' ממשפחה מזכה את כל בני המשפחה זהו דרשת חז"ל, ומצאתי כן מפורש בפי' מהר"י קרא זלל"ה וז"ל, ולקחתי אתכם א' מעיר וגו' אמר הקב"ה אלו הייתי ממתין שיהיו כל בני הדור צדיקים, לא הי' מדת הדין נותנת שתהיו נגאלין עולמית, אלא בזכות צדיק א' שימצא בעיר ובזכות ב' צדיקים שימצאו במשפחה והבאתי אתכם ציון זה הוא מדרשו, ופשוטו של מקרא אני עתיד ללקט אתכם א' בעיר וב' ממשפחה והבאתי אתכם ציון וכו'

מבואר דאם ידין הקב"ה אותנו כפי שורת הדין הגמור, לא ימצא זכאי בדינו וראוי להגאל בזכות עצמו כ"א א' מעיר וב' ממשפחה, ומועטין המה אשר יכלו לעמוד נגד דין הקשה, כי החשכות והתגברות כוחות הטומאה יהי' גדול מאוד בדור האחרון בעוקבתא דמשיחא, ומי יוכל לעמוד בנסיונות הקשים האלו, וזהו פשוטו של מקרא ודברים ככתבן שאמר ר"ל, שלא ימצא אלא א' בעיר וב' ממשפחה שימלטו בזכותן, אבל לא מיירי הכתוב מכריתה ח"ו, וח"ו לומר שהשאר יכרתו, דע"כ גם ר"ל סובר דדרשת חז"ל מוכרח וקיים, דאותו הא' שימצא זכאי יגין על כל העיר והב' יגינו על כל המשפחה, אלא שלא ינצלו השאר בזכות עצמן. ונפק"מ כמ"ש חז"ל דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי' באפי', ואותם שיזכו בזכות עצמן לא יהיו בושים, ויקבלו פני משיח צדקנו והישועה האמיתית בנחת ובשמחה, משא"כ האחרים יהיו בושים מצד מעשיהם, אבל עכ"פ אחרי כל הצירופים ישארו חלק גדול מישראל, ואפי' לר"ל דס"ל דדברים ככתבן ע"כ אית לי' דרשת חז"ל דא' מגין על כל העיר כנ"ל. וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצות (ש"ב), דלא אמרו חז"ל אין המקרא אלא כפשוטו, אבל אמרו אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ויש לו פשוטו ומדרשו, ואינו יוצא מכל א' ויסבול הכתוב את הכל ושניהם אמת עכ"ל.

ורבי יוחנן ס"ל לא ניחא להו למרייהו דאמרת להו הכי, ובאמת גם ר' יוחנן סובר דפשוטו של מקרא כן הוא כמ"ש ר"ל, ולפי שורת הדין הגמור לא יצאו זכאי כ"א א' מעיר וב' ממשפחה, אבל ס"ל דהדרש עוקר פשוטו של מקרא ומפיק לי' ממשמעותי' לגמרי, ולא ירצה הקב"ה להשתמש בפשוטו של מקרא ולהתנהג ח"ו בדין הקשה, וכמשפרש"י לא ניחא להו למרייהו, לא ניחא להקב"ה שאתה ממעט אותם כ"כ, אלא ידון הקב"ה אותנו במדת הרחמים, ובערך מצב הדור ונסיונות העצומות אשר יהיו בימים ההם יהי' לימוד זכות גדול על ישראל, ואם ימצאו עובדי השי"ת והולכי בדרך האמת למרות הנסיונות הקשים, אע"פ שלא יהיו נקיים לגמרי מחטאים ועונות, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, אעפ"כ אם ידין הקב"ה אותם במדת הרחמים, חלק גדול מישראל יצאו זכאי בדינם, ויזכו בדין בזכות עצמן, וכמ"ש ז"ל בעין תחת עין שלפי שורת הדין הגמור ראוי להיות כפשוטו, כאשר עשה כן יעשה לו, אלא דחס רחמנא עלי' וקבלו חז"ל שיתן כפרו, ויתקיים פשוטו של מקרא עפ"י דרשתם ז"ל ויהי' עין תחת עין בדרך פדי' וכופר.

וכמו"כ לעניננו מודה ר' יוחנן דפשוטו של מקרא הוא כדברי ר"ל, אלא דס"ל דלא יתנהג הקב"ה בדין הקשה וכפי פשוטו של מקרא, אלא ידון את ישראל במדת הרחמים ולפי מצב הדור ונסיונות הקשים, וא"כ יהיו הרבה מישראל הזוכים בדין ומזכין אחרים להיות ניצולים בזכותם, ומ"ש ר' יוחנן א' מעיר מזכה כל העיר ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה, אין החשבון מצומצם דרק א' בעיר וב' ממשפחה יהיו מן המזכין, ובאמת יהיו הרבה בעיר ובמשפחה אשר יזכו בדין ומזכין אחרים להמלט בזכותם, והכתוב להקל בא דיהי' כח ההגנה גדול מאוד וירצה הקב"ה לזכות את ישראל, וע"כ אפילו יהי' רק צדיק אחד בעיר יגין על כל העיר, ובאמת לא יצטרכו כולם אל זכות הא', דרבים יהיו הזוכים בדין ויהיו בכוחם לזכות את האחרים, אלא שהכתוב להפליג בא ועל צד הרחוק כתב א' בעיר, לומר דאפילו בעיר גדולה ויהי' בה צדיק א', יהי' זכותו מספיק להגין על כל העיר, דהקב"ה יהפוך בזכותנו בכל אופן ואופן, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, והנסיונות עצומים וקשים ובערך הנסיונות יהי' נחשב מיעוט עבודתינו להרבה, וכן שנים במשפחה לאו כללא כייל לכל המשפחות כן, דיהיו הרבה במשפחות אשר יזכו להיות מן הזוכים והמזכין, אלא בדרך הפלגה אמר הכתוב כן, שאפילו משפחה היותר גדולה ונחלקת בהרבה עיירות יספיקו לה זכות ב' צדיקים, אבל לאו כללא הוא ולא בא הכתוב לעשות חשבון מצומצם, ובאמת יהיו רבים במשפחה הזוכים לזה, והראי' שלא הגביל הכתוב מדת העיר כמה יהי' גדולה שיספיק לה זכות צדיק א', וכמה יהי' המשפחה אשר יספיק אלי' זכות ב' צדיקים, אלא ודאי שעל צד הרחוק יאמר הכתוב, שבכל אופן שאתה יכול לרחק ולגדל מדת העיר וגודל המשפחה, יספיק אלי' זכות הא' לעיר וב' למשפחה, ואף לא יצטרכו כולם לזכותו, כי יהיו הרבה מן הזוכים בדין לעתיד.

וריש לקיש ס"ל דברים ככתבן ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, דגם פשוטו של מקרא קיים, דכפי שורת הדין הגמור לא ימצא זכאי בדינו וראוי להגאל בזכות עצמו, כ"א א' בעיר וב' ממשפחה, ולא הגביל הכתוב לומר באיזה עיר אמרו כן, וכמה יהי' מדת המשפחה, דע"צ הפלגה אמר הכתוב כן, וכמ"ש הפייטן דמצוי הדין אם תמתח, גם שמים בעיניו לא זכו, וע"כ כפי שורת הדין הגמור, כל כך שאתה יכול להגדיל את העיר לא תמצא בה אלא א', וכ"כ שתגדיל מדת המשפחה ואפילו יהי' המשפחה נחלקת בכמה עיירות לא תמצא בה יותר משני צדיקים הזוכים בזכות עצמם, אבל באמת לא יתקיים הדין כן, דחלק גדול יתקיימו וישארו לעתיד, ולא מיירי הכתוב מכריתה ח"ו, וגם ריש לקיש ס"ל דרשת הכתוב דא' מגין על כל העיר וב' על כל המשפחה, אלא שלא יזכו כולם בזכות עצמם, ורק א' מעיר וב' במשפחה יזכו בזכות עצמן.

ובזה פליגי ר"י ור"ל, דלריש לקיש דברים ככתבן ולא יהי' רק א' בעיר וב' ממשפחה הזוכין בזכות עצמן, ולר"י זכות ההגנה יהי' גדולה מאוד ויהיו הרבה בעיר ורבים במשפחה הזוכין ומזכין אחרים, ולא בא הכתוב אלא להגדיל כח ההגנה, דאפי' א' בעיר יהי' זכותו מספיק לכל העיר וכן ב' במשפחה כנ"ל, אבל למעשה לא פליגי ושניהם מודים דרבים מישראל ימלטו בדין, אלא דנפק"מ ביניהם דלר"י יהיו זוכין בזכות עצמן ולר"ל יהיו זוכין בזכות אחרים, ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכלי כנ"ל.

ומעתה יתורץ קושית הרי"ף הנ"ל, וא"ש תירוצו בין לדעת ר"ל ובין לדעת ר' יוחנן, דלפי דרכנו הנ"ל גם ר"ל מודה דיהי' כח ההגנה מרובה לעתיד, וסוכ"ס חלק גדול מישראל ימלטו, וע"כ לא חש הכתוב להאריך בחילוקים, בין אם יהי' כל המשפחה בתוך העיר, או אם יהי' נתחלקה המשפחה בכמה עיירות וחלק ממנה יהי' מחוץ לעיר, דאין נפק"מ לדינא בכל אלו החילוקים, דסוכ"ס חלק גדול מישראל ימלטו, ובין ר"י ובין ר"ל שניהם מודים דמשה"כ א' בעיר יהי' זכותו מגין על כל העיר, וב' במשפחה יספיק זכותם לכל המשפחה, ואפשר שעל צד הפלגה שיערו בכך, שכל כמה שתתרחק המשפחה, אף אם יהיו מפוזרים בכמה עיירות יספיקו להם זכות ב' צדיקים.

ומעתה אין שום סתירה בדברי ר"י ור"ל, דס"ל לעיל דשלישית יוותר בה, וכאן אמרו דא' בעיר וב' ממשפחה, ולפי דרכנו פלוגתתם כאן בענין אחר לגמרי, דלעיל מיירי הכתוב מכריתה ח"ו כמשה"כ פי שנים יכרתו, ופליגי ר"י ור"ל בחשבון השלישית הנשאר כנ"ל. אבל בפלוגתתם כאן לא מיירי מכריתה כלל, אלא כמה יהיו הזוכין בזכות עצמן, והשאר יחיו וישארו בזכות הצדיקים כנ"ל. ויתבארו דברי המהרש"א ז"ל דלשיטתם אזלי ר"י ור"ל, דכמו דס"ל לר' יוחנן בחשבון השלישית שיתנהג הקב"ה לדון את ישראל במדת הרחמים וישארו בחשבון השלישית כל ישראל, כמו"כ ס"ל בפלוגתא זו דיהיו זוכין בזכות עצמן רבים מישראל, ור"ל לשיטתו דלפי מדת הדין לא יזכו אלא יחידים כנ"ל, אבל סוכ"ס ישארו וימלטו בזכות הצדיקים כפי חשבון שלישית לשיטתו, ואין כאן סתירה בין המאמרים ור"י לטעמי' ור"ל לטעמי'.

ובדרך הנ"ל יתפרש גם דברי רבא שאמר וכן לימות המשיח יהי' שנים מס' רבוא, והכוונה דרבא מיקל יותר מכולהו אמוראי הנ"ל, וס"ל דיספיק הגנת ב' צדיקים לס' רבוא ולמד כן ממשה"כ וענתה שמה כימי נעורי' וכיום עלותה מאמ"צ, הקיש הכתוב ימות המשיח לדור המדבר ולדור שיצא ממצרים. דבאמת כתב האריז"ל דאותן שמתו במצרים ולא יצאו לא ידחו ח"ו עולמית, ועתידין לבוא בגלגול בדרא בתראה וחלק גדול מהם יהי' להם תיקון במשך הדורות ויזכו לימות המשיח, וכמשה"כ והנידחים בארץ מצרים, אלא שנדחו לפי שעה, דלא הי' רצונו ית' שילכו עם ישראל במדבר, פן יגרמו הריסות כמו הערב רב שהלכו אתם גרמו נסיונות וחטאים גדולים ר"ל, אבל סוכ"ס יתבררו כל אלה הנשמות ע"י שיבואו בגלגולו בנ"י, ויזכו חלק גדול מהם לימות המשיח. ובדור המדבר מבואר בדברי חז"ל בפירוש שיזכו כולם לימות המשיח, והאריז"ל בס' הלקוטים בפ' שמות כתב, דאין לך דור ודור שמשה רבינו לא יהי' בתוכו, להשלים הדור ההוא של המדבר כי גם דור המדבר יחזרו להתגלגל בדורנו זה דרא כ' דף י"ט ע"ב).

ומעתה אותן שנים מס' רבוא שעלו ממצרים, על ידיהם נשלמו ונתקנו כל הס' רבוא, ע"י שנתגלגלו בבניהם ונתבררו ויזכו כולם לימות המשיח, וכן בבאי הארץ דאותן השנים שנכנסו זיכו לכל דור המדבר תיקון לעתיד, וז"ש רבא וכן לימות המשיח שהקב"ה ידון אותנו ברחמים גמורים, ולפי המצב הקשה ונסיונות העצומים יהי' כח ההגנה גדולה כ"כ, עד ששנים מס' רבוא יהיו זוכים ומזכים לכל הדור ההוא ויצילו את כולן בזכותן, ויהושע וכלב עצמן יעמדו בתחי' לעתיד ויגין זכותם כמו שהגין אז בביאת הארץ, וא"ש מ"ש המהרש"א דאותן השנים ירמוז על ב' משיחין, והכוונה דזכותם יגין על כל הדור, וא"ש דלא אמרו בגמ' על דברי רבא לא ניחא לי' למרייהו דאמרת הכי, דודאי ניחא וניחא, ולפי דברי רבא יהי' רחמים מרובים על ישראל לימות המשיח בב"א.

ולדרכנו מ"ש רבא וכן למות המשיח יהי' שנים מס' רבוא, אין הכוונה שלא יהיו אלא ב' צדיקים מס' רבוא, דודאי יהי' הרבה יותר דהקב"ה ידון אותנו ברחמים מרובים, אלא רבותא קמ"ל דיהי' כח ההגנה מרובה עד שיספיק זכות שנים לכל ישראל, וס' רבוא ישראל ימלטו בזכות השנים אבל באמת לא יצטרכו כולם אל זכות השנים דיהיו מרובין הזוכים בדין, ומה שאמר הכתוב א' בעיר וב' במשפחה נצטרך לומר דרבא יסבור כדברי ר"ל בזה, דכפי שורת הדין הגמור ודברים ככתבן לא יזכו בזכות עצמן כי אם א' בעיר וב' במשפחה, אלא שלא יתקיים כן ויהי' כח ההגנה מרובה, וזכות שני צדיקים יהי' מגין על כל ישראל, ובזה הוא מקיל יותר מדברי שניהם. ונתבאר כל השקלא וטריא.

ועתה נבוא לבאר מדרש הנ"ל, אמר פרעה מי ומי ההולכים, עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו וכו' ויובן עפימ"ש הבעה"ט וכעי"ז כתב האברבנאל בשם מדרש שצפה פרעה באצטגנינותו שמכל יוצאי מצרים לא יכנסו אלא שנים בלבד והם יהושע וכלב, ועליהם אמר מי ומי ההולכים, ולמה אתם מתאוים לצאת והלא אין סופכם ליכנס לארץ, ונקדים עוד מ"ש הערבי נחל זלל"ה (פ' שלח), בענין המרגלים בהקדם דברי הזוה"ק וכתבי האריז"ל שהקשו דאיך הקריבו ישראל קרבנות במדבר, הלא ידוע דאין חו"ל סובל קדושת הקרבן, ואין מקום להקריב קרבן כ"א בביהמ"ק שעומד בא"י, ושם עשר הקדושות המבוארים בכלים, ותירצו שכמו שמצינו ביעקב אבינו שקיפל הקב"ה את כל א"י והניחו תחתיו, כך הי' הענין מעת צאתם ממצרים בכל מקום חנייתם הי' שם כל עשר קדושות של א"י, ומקום המשכן הי' ממש בקדושת מקום המקדש, וא"ש שהקריבו שם קרבנות, ולא רק במקום חנייתם לבד הי' שם כל קדושת א"י אלא גם בעת נסיעתם נסע קדושת א"י עמהם, ופירש בזה הערבי נחל מ"ש חז"ל במס' שבת (ל"א ע"ב) כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי, דאותו מקום שסתרו וגם המקום שבנו בו הי' בא"י ומקודש בקדושת המקדש והוי סותר ע"מ לבנות במקומו עייש"ד ז"ל.

ופירשתי בזה דברי המדרש (פ' ואתחנן) ואתחנן אל ד' בעת ההוא וגו', ואתחנן למה כדי שיכנס לארץ, ולכאורה הרי מפורש בפסוק דתפילתו הי' כדי שיכנס לארץ, ומאי קושיא ומאי פירוקא, אמנם מיושב לפי"ד הזוה"ק והאריז"ל הנ"ל, כי בכל מקום חנייתם ומסעם במדבר נעקר קדושת א"י לבוא אצלם, ומקום המשכן הי' מקודשת בקדושת המקדש, וע"כ הי' אפשר להם להקריב קרבנות כנ"ל, וא"כ קשיא לי' למדרש ואתחנן למה, כי למה הי' מתפלל ומתאו' כ"כ אעברה נא. הלא הי' שרוי בקדושת א"י גם במדבר. ותירצו כדי שיכנס לארץ, כי אינה דומה קדושת א"י במקומה הראוי' לה, לקדושת א"י שנעקר ממקומה למדבר, דזו אינה נצחי וקדושת א"י שם היא בבחי' גלות, וע"כ הי' משרע"ה מתאו' שהוא יכנס לא"י במקום קדושתה, ולא שקדושת הארץ תבוא אליו

ואפשר שפרעה ראה באצטגנינתו שגם בכל מקום חנייתם ונסיעתם במדבר יזכו אל קדושת ארץ ישראל, ע"י שתעקור ממקומה לבוא אצליהם, אבל ידע והשיג ג"כ שאין זה קדושה המתקיימת, ונצחיות קדושתה א"א שיהי' כ"א במקום הקודש בא"י, ושם יתקיים לדור ודור ולנצח נצחים, וע"כ טען פרעה מי ומי ההולכים שלא יכנסו לא"י כל דור המדבר כ"א יהושע וכלב, ומה שיזכו לקדושת א"י במדבר אין זה קדושה המתקיימת ונצחיות, וז"ש עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, שא"א שיהי' קיום נצחי לקדושתה כ"א במקום קדשו ולקדושה זו לא זכו ישראל כי כולם ימותו במדבר, וזה מי ומי ההולכים, ולמה אתם מתאוים לצאת ממצרים הואיל ואין סופכם ליכנס לא"י, וע"ז השיב לו משה רבינו בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, וב' תשובות הם, חדא שלא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' ועל יותר מבן ס', והנערים והזקנים יכנסו לא"י מיד, וז"ש בנערינו ובזקנינו נלך כמ"ש הבעה"ט והאברבנאל בשם המדרש כנ"ל, ועוד אמר לו משרע"ה שאפי' אותם שימותו במדבר לא ידחו עולמית, וסוכ"ס יכנסו לא"י ע"י שיתגלגלו בבניהם כמ"ש לעיל, ולא קשה מה שכפל מלת נלך ב' פעמים, כי יהי' ההליכה בכמה אופנים ובכמה זמנים כמ"ש האריז"ל דיתגלגלו בכל דור ודור עד שיתקנו, וכמו שדרשו ז"ל נתן תתן אפילו מאה פעמים, כן נכלל במ"ש כאן נלך נלך הליכות הרבה וא"ש.

ועתה נבוא לפרש הפסוק וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות וגו' ומ"ש במד"ר קהלת הארץ יש לה עינים וכו' (עיין לעיל קושיא ז' ח' ט'), והנ"ל בביאור הענין עפימ"ש המהרש"א ז"ל במס' מגילה (דף כ"ט ע"א) על מ"ש בגמ' שם למה תרצדון הרים וגו', שבשעת מתן תורה באו ההרים לעשות דין עם הר סיני שינתן התורה עליהם, עוד אמרו בגמ' שם שבאו תבור וכרמל ללמוד תורה בשעת מ"ת, וכתב המהרש"א ז"ל נראה דההרים אינם בעלי בחירה לבוא לשמוע תורה, אלא ששר ההרים בא, וכ"כ התוס' בריש פ"ק דחולין גבי גינאי נהרא שהשיב לרפב"י, ששר של ים השיב לו כן. והגאון רבינו סעדי' כתב כי הנחש וגם האתון לא דברו רק מלאך דיבר בשבילם עיי"ש. והרדב"ז כתב בענין פרו של אליהו שאמרו חז"ל במדרש פר שעלה בגורל לשם הבעל לא רצה להמסר ביד נביאי הבעל ודבר הפר עם אלי', וכתב הוא ז"ל דהשר של פר דבר עם אלי' והוא עכבו מלילך, דאין בפר כח הדיבור ואינו בעל בחירה למנוע מן הרע, ואם הי' כן בדרך נס הי"ל להכתוב לומר ויפתח ד' את פי הפר כמ"ש באתון, אלא ודאי שהשר דיבר עם אלי' עיי"ש. ועד"ז אפ"ל לעניננו שמ"ש במד"ר קהלת הנ"ל שהארץ יש לה עינים ואזנים, הכוונה על שר הארץ שרואה ומשגיח בכל עניני הארץ.

ובדרך זה יתפרש הכתוב וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות וגו', ויובן עפימ"ש רש"י ז"ל במגילת איכה (ב' ב') עה"פ חלל ממלכה ושרי', במדרש שבשעת החורבן החליף הקב"ה שרי מעלה, והשר שהי' ממונה על האור מינה על המים וכן כולם, ושינה את שמותם, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, והיו בוטחים בהם שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב, ועכשיו כשהי' משביע את שר האש בשמו, הוא השיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם, וז"ש חלל ממלכה ושרי' עכ"ל, ולכאורה הרי הקב"ה הוא כל יכול, והיכולת בידו ית' ליקח מרשעים הכח הזה, ע"י שישכחו ידיעתם בשם המפורש, או באופן אחר למנוע אותם מעשי' זו. אמנם נראה דיותר נייחה לפניו ית' לשנות סדרי הבריאה, ולשנות תפקידתם של שרי מעלה שנתמנו כן בבריאת העולם, ואין רצונו ית' למנוע הבחירה מבני אדם, וע"כ בחר הוא ית' יותר להחליף את השרים, מליקח מאתם היכולת וכח ההשבעות.

והנה המצריים הי' כוחם גדול בכשפים מאוד כידוע, ואמרו חז"ל (סנהדרין דף ס"ז ע"ב) כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ופי' הרמב"ן ז"ל דהכוונה פמליא של מעלה היינו השרי מעלה, שיש כח בכשפים למשול בהם, אבל אעפ"כ אין עוד מלבדו כתיב, ואם רצונו ית' למנוע הכח מהם, אין ביכולתם לעשות כלום, אלא שמחוקי ויסודות הבריאה נמסר תפקיד הנהגת הטבעיים לשרי מעלה, ואין ברצונו ית' למנוע הבחירה מבנ"א, וע"י כשפים מכריחים בשרי מעלה לעשות כרצונם, ומעתה הי' החשש כאן במכת הארבה שע"י כשפים יכריחו מצרים את שר הארץ, והוא ימנע את הארבה מלבוא, ולכך החליף הקב"ה את שר הארץ, ונטל ממנו כח תפקידו, ואפשר שזה כוונת הכתוב וכסה את עין הארץ, שעין שר הארץ המפקיח על הארץ יכוסה וינטל כוחו, ולא יוכל לראות את הארץ, כי ימנע הכוח ממנו ולא יראה ולא ישלוט עלי' כלל, וזה הי' התראת משה ואהרן לפרעה במכת הארבה, שאל יבטחו בכח כשפיהם למנוע הארבה מהם ע"י שליטתם בשרי מעלה, כי השי"ת יכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות וגו' ולא יפעלו כלום בכח כשפיהם. ובזה יבואר מ"ש הכתוב ואחריו לא יהי' כן, והכוונה לדרכנו דלא יהי' בבחי' זו לשנות סדרי הבריאה ולמנוע כוחם של שרי מעלה. דבארבה שהי' בימי יואל לא הוצרכו לזה, כי לא נחשדו ישראל להשתמש בכשפים, וגם לא השתמשו בשם המפורש נגד רצונו ית' בימי יואל, זולת בעת החורבן אמרו רז"ל שהיו רשעי ישראל רוצים לעשות כן, עכ"פ הארבה שהי' בימי יואל הי' מלובש בטבע וע"י הנהגת שרי מעלה ולא נשתנו בו סדרי בריאה, וז"ש ואחריו לא יהי' כן, לא על רבוי הארבה נאמרה, ואפשר שהי' הארבה שבימי יואל מרובה וכבד משל משה כקושית רש"י ז"ל, אלא שלא הי' בבחי' זו במניעת הטבע ובהשתנות סדרי הבריאה.

ואפ"ל עוד רמז בכוונת הכתוב וכסה את עין הארץ וגו', בהקדם מה שהקשה האוהחה"ק עה"פ הטרם תדע וגו' דלכאורה יפלא היתכן שהיו פרעה ומצריים טפשים כ"כ, שיסבלו כל הרעות והצרות ההמה, והכניסו את עצמם בסכנת נפשות, ולא אבו לשמוע בקול ד' לשלח את ישראל מארצם, הגם כי הקשה ד' את רוחו, עכ"ז צריך שתהי' לו איזה סברא שבה יתלה טפשותו, ותירץ הוא ז"ל דטעותם הי' באופן השליחות אשר שלח השי"ת, לשלוח את ישראל לחוג במדבר על ג' ימים, וע"כ חשבו מחשבות און, כי כביכול אין כח בו ח"ו להוציא בהחלט ולהכריחם ע"ז הכרח גדול, ולכך מאנו שמוע בדבר ד' עכת"ד ז"ל. אמנם אין תירוצו מספיק כ"כ, דכ"ז יצוייר אלולי לא נלקה במכות גדולות ונוראות כאלה, אבל אחרי שנלקה במכות שלא כדרך הטבע, ובהשתנות סדרי הבריאה במכת הארבה ובמכת חשך, והשתמשות שני הפכים במכת ברד כמבואר בדברנו בפ' וארא ונתברר לו בירור גמור שהמכות האלה הם מאלקי היכולת ולא ע"י כשפים, וכמ"ש התרגום יוב"ע והאוהח"ק בפ' ברד, א"כ כבר ידע שהיכולת בידו ית' לעשות כרצונו, ולא יצדק עוד טעותו כתירוצו של האוהח"ק, ואעפ"כ החציף את רוחו ולא נכנע גם אחר מכת הארבה ודיבר בעזות נגד משה וא"ל ביום ראותך פני תמות, ואיך סר שכלו ממנו ולא נשאר בו דעת כלל.

אולם באמת תמיהות כאלו נמצא גם אצלינו, ונראים בחוש בכל דור ובכל יום, וכמו שאומרים בתפלה זכה מתמיהים אנחנו על נפשינו איך נעשתה התועבה הזאת וכו', ואחר החטא שכבר הוסרה הנגיעה יפלא בעיני החוטא, איך בא לידי סמיות עינים כ"כ, ואיך סר שכלו ממנו בעת החטא. אבל ההסבר הברור בענין זה כבר נתבאר בדברנו בכ"מ, דכח הנגיעה והרצון המוחלט משחד דעתו של אדם, ואין בכוחו לראות ולהשיג האמת, כי השוחד יעור עיני חכמים, וע"כ עושה גם מעשים אשר הם זר ורחוק משכל האנושי, ולא ירגיש בהם לצד אבדון נפשו ושכלו ע"י כח הנגיעה, ואח"כ כשיוסר ממנו הנגיעה יראה למפרע בטפשותו, ויתמה על נפשו ועל דעתו, איך הסכימה דעתו לעשות כזאת, אבל כל זמן שאש הנגיעה תבער בו, הוא משוחד אלי' בכל חושיו ואבריו, ולא יראה ולא ישמע ולא יבין בשכלו כלל, עיין בדברנו (פ' וישלח עמוד ר"ג) שפירשנו בזה ענין חטא שכם, שעשו מעשה זר ורחוק משכל אנושי, בהמולו כל אנשי עירם נערים וזקנים ללא תועלת, אלא שלצד גודל רשעתם הי' להם נגיעה לכלות אומה הישראלית, וע"כ נאבדה עצתם, ועשו כנגד השכל עיי"ש בדברינו באריכות.

עכ"פ טבעו של אדם כן הוא, דע"י הנגיעה ורצון המוחלט יתעלם ממנו כח הראות וחוש ההבדל להבחין דרך האמת, ויראה ההיפך וידמה על החשך שהוא אור, ואלולא דבר זה הי' בעוכרינו הי' אפשר להשמר מעצת יצה"ר עפ"י רוב, וכמ"ש ז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. ומעתה יתורץ קושית האוהח"ק הנ"ל, דבאמת הי' פרעה חכם גדול כמ"ש הרמב"ן ז"ל דחכם גדול הי' אלא שלא ידע בחי' שם הוי' וע"כ אמר לא ידעתי את ד', אבל ידע את אלקים ומודה בו עייש"ד. וכפי המושג בשכל אנושי הי' לו לירא מפחד ד' ומהדר גאונו, כי ידע בשם אלקים כמו שהביא הרמב"ן ז"ל ראיות מכתובים, ובפרט אחרי שהוכה במכות גדולות בהשתנות סדרי בריאה ובשנוי הטבע אבל לפי שהי' משוחד לתוקף הרצון להרע לישראל מגודל רשעתו, ורצה לכלות ח"ו זרע ישראל שיהיו משוקעים אצלו בנ' שערי טומאה שלא יוכלו לצאת משם לעולם, ע"כ הי"ל סמיות עינים ולא ראה האמת, ועוד דימה בדעתו על השקר שהוא אמת ועל הטפשות שהוא חכמה גדולה, ולא יקשה קושית האוהחה"ק הנ"ל, ויונח בתירוצו שהי"ל לפרעה חשבון מוטעת מפני שא"ל משרע"ה בשליחות השי"ת דרך ג' ימים נלך, חשב כי ח"ו כביכול אין בידו להציל בהחלט, ואע"פ שהוא דבר זר וטפשות לחשוב כן, אחרי שראה יכולת ד' באותות ובמופתים, אבל אין שום קושיא כי ע"י תוקף הנגיעה יעשה האדם אפי' דבר זר ורחוק מן השכל, כי לא יראה ולא יבין.

ובזה יבואר המדרש הנ"ל זש"ה ברוב עוזך יכחשו לך אויביך וכו', מתחלה אמר לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח נעשה כחשן והודה ואמר ד' הצדיק ואמר קומו צאו מתוך עמי וכו' (עיין לעיל קושיא י"ב), כי באמת היו כל דבריו מתחלה כחש ושקר, ומ"ש לא ידעתי את ד' הי' שקר בפיו, כי הי"ל לירא מפחד ה' אחרי שידע שם אלקים, וגם מ"ש את ישראל לא אשלח הי' מתחלה כחש וכזב, כי הי"ל לידע במושג שכל אנושי כי לא יעלה בידו ולא יצליח נגד רצונו ית', אלא שהנגיעה מדמה ומכחש ונדמה לו שלא ידע את ד', ולולי הנגיעה הי"ל ידיעה, אלא שנעלמה ידיעתו מחמת הנגיעה, ואחרי שהוכרח לשלח ראה למפרע שהי' שטות וכחש ושקר כל מה שאמר, וז"ש יכחשו לך אויביך שע"י גודל השנאה באים לידי כחש ושקר ע"י סמיות עינים, וברוב עוזך יכחשו לך אויביך, שע"י המכות שהוכה הודה אח"כ בעצמו על כחשותו ואמר ד' הצדיק.

ועד"ז אפ"ל מאמה"כ וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות וגו', עפי"מ דאיתא במדרש (ילקוט רמז תתקמ"ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וגו', שקרא משה ליושבי השמים וליושבי הארץ, וא"ל הרי גזר הקב"ה עלי שאמות ואיני יודע להיכן נפשי הולכת וכו' תנו דעתכם שתהיו מקבלין אותי בכבוד ומסתכלין בי כאלו אני חי ומדבר את דברי תורה לעולם עכ"ד המדרש, וכמו"כ אפשר לפרש לעניננו וכסה את עון הארץ על עין יושבי הארץ, אלו שכל מחשבתם שקועים בעניני ארציות, ואינם חושבים מה למעלה ממך, ועינם מכוסה מלראות דרך האמת, וז"ש ולא יוכל לראות את הארץ, וה"ז מקרא קצר ולא פי' מי הרואה, דבדרך כלל כן הוא, דמי שמשוחד לתאוותיו וכל רצונו להשיג רק עניני גשמיות, אינו יכול לראות האמת ורואה ההיפך ומדמהו לאמת, וא"א לכוין האמת כ"א מי שכל רצונו לעשות רצון אבינו שבשמים ואין לו רצון אחר זולתו. וזה ירמוז הכתוב שגם אחר המכות לא ישמע פרעה ולבו לא יבין, והטעם דמכוסה עין הרואה את הארץ ולא יוכל לראות האמת, וע"כ יתחזק ברשעו.

ועתה נבוא לבאר פרשת קרבן פסח והדקדוקים שבענין (עיין לעיל קושיות ט"ו י"ח) ולתרץ קושיתנו הנ"ל מדוע לא נצטוו ישראל לעשות הפסח מיד בר"ח, דלפי טעם המדרש והגמ' שתכלית וטעם המצו' הי' להפרישם מע"ז שהיו שטופים בה, א"כ בכל יומא ויומא זמני', וכל רגע ורגע הוי פסידא דלא הדר, והו"ל להתחיל במצו' זו בר"ח ומדוע נצטוו להמתין עד בעשור לחדש. ואפ"ל בהקדם דברי המדרש בפ' וארא (פ' ו' סי' ה') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, והנה הסיבה לזה היתה מפני שהיו משוקעים ומורגלים בע"ז וטומאת מצרים, ולפרוש מעבירה שמורגל האדם בה גדול הנסיון וקשה מאוד להשיגו, גם מפני שהי' ביניהם רשעי ישראל מרובים, עד שאמרו חז"ל במס' סנהדרין לחד מ"ד שלא יצאו אלא א' מס' רבוא והשאר מתו בג' ימי אפילה מפני שלא רצו לצאת ממצרים, ואלו היו רשעים ודבוקים בע"ז, וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' דיעות), דדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו וכו', לפיכך אם הוא דר במדינה שמנהגותי' רעים ואין אנשי' הולכים בדרך ישרה, יעזוב את המדינה וילך למקום שאנשי' צדיקים וכו' עכ"ל, ולטעם זה הי' קשה להם לפרוש מע"ז ולעשות תשובה גמורה, כיון שהיו מסובבים ברוב רשעים ועוע"ז, ודרך האדם להיות נמשך אחר ריעיו ולנהוג מנהג בני מדינתו.

ונקדים עוד מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' הארבה, כי לפי החשבון הי' מכת ברד בחודש אדר לא קודם לכן, כי אז השעורה אביב והחטה אפילה, ואח"כ בחודש ימים עד ניסן צמחה החטה והכוסמת והתחילו העצים להוציא פרח, והארבה הי' בניסן, וזה טעם הכתוב ואכל את כל העץ הצומח לכם וגו' עכ"ל, נמצא לפי חשבונו דשלש המכות היו בניסן ארבה חושך ומכת בכורות, ומכת ארבה נמשך עד ז' בניסן, כי כל מכה היתה משמשת ז' ימים, ומכת חשך מפורש בקרא שהי' ו' ימים, ואפשר דבשבת לא הי' מכת החשך משמשת, לפי הטעם שנזכר במדרש שיהיו ישראל מקברים מתיהם, דטעם זה לא שייך בשבת, ולפי"ז נשלמה מכת חשך בערב פסח, ובלילה הי' מכת בכורות, נמצא דבעשור לחודש שהוא שבת הגדול הי' בתוך ימי החושך, ורבינו בחיי חולק על הרמב"ן ז"ל, וס"ל דמכת ארבה הי' באדר, ובר"ח ניסן התחילה מכת חשך והיתה משמשת ז' ימים, ואחריו ז' ימים היו ימי הרוחה שבין מכה למכה, ולפי"ד היתה עשור לחודש אחר תשלום ימי החשך עיי"ש.

והנה נצטוו ישראל משכו וקחו לכם, ודרשו חז"ל במד"ר (פ' ט"ז סי' ב') משכו ידיכם מע"ז, והי' צורך לזכות גאולתם תשובה ופרישה מע"ז, בצירוף שמירת שבת כמ"ש (בדברנו פ' בשלח) מדברי הירושלמי (תענית פ"א) דע"י זכות שמירת שבת ותשובה ישראל נגאלין, ויליף לה מדכתיב בשובה ונחת תושעון, וע"כ הי' הצווי של משכו וקחו לקיימה בעשור לחדש שהי' שבת הגדול, כדי שיהי' להם זכות השבת וזכות התשובה, ופירשנו בזה דברי המדרש (שם) משכו וקחו הה"ד בשובה ונחת תושעון עיי"ש. וכתב הטו"ז (או"ח סי' רמ"ב) דמ"ש חז"ל כל המשמר שבת כהלכתה אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, היינו שמירת שבת בצירוף התשובה, אלא דתשובה לחוד לא מהני כמ"ש ז"ל בד' חלוקי כפרה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה תולה ומיתה ממרקת, ע"כ קמ"ל כאן דתשובה עם שמירת שבת אפי' עוע"ז כדור אנוש שיש בה מיתת ב"ד, מ"מ נמחל לו חטאו לגמרי עכת"ד הטו"ז ז"ל, ומעתה ישראל במצרים שהיו עוע"ז הוצרכו לשני הזכותים גם יחד, דהיינו זכות שמירת שבת וגם זכות התשובה.

ומעתה אפשר לומר דע"כ לא נצטוו במצו' זו עד בעשור לחדש, כי עד שהיו מסובבים בעובדי ע"ז ורשעי ישראל, הי' קשה להם לעשות תשובה גמורה ולפרוש מע"ז לגמרי, ולהרחיק מלבם ומדעתם תאוות וטומאת מצרים, כי היו רשעי ישראל מרובים עליהם, ובלי ספק הי' ביניהם הרבה מן הצבועים, והי' החשש פן יעכבו עליהם מלפרוש מע"ז פרישה גמורה ע"י כח ההסתה, או ע"י שיכניסו דיעות נפסדות ופשטים שאינם אמת בצווי הבוי"ת ובאופן הפרישה מע"ז, וע"כ לא הי' אפשר לפרוש מע"ז פרישה גמורה עד בעשור לחודש, שהיו ימי החשך משמשים ולדעת רמב"ן ז"ל הי' בעשור לחודש אחר ג' ימים הראשונים של ימי החושך, ולדעת רבינו בחיי הי' אחר תשלום ימי החושך, עכ"פ אפשר שאז כבר מתו כל רשעי ישראל, ונשארו רק בני ישראל הכשרים, שהי' רצונם לפרוש מע"ז ולקיים צווי הבוי"ת באמת, ואז הי' מציאות שתתקיים צווי הבוי"ת משכו ידיכם מע"ז בשלימות גמור, ולא קודם לכן.

ועוד טעם בדבר דעד שלא נתקיים אצלם פרישה וביטול גמור בע"ז, לא הי' אפשר להם לקיים מצות ק"פ, עפימ"ש הפנים יפות ז"ל לפרש דברי המכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצו', דלכאורה איך אפשר שיקחו מן המצרים שה לקרבן פסח, והרי יש בו איסור משום נעבד שמצריים היו עובדין לצאנם, אלא דאמרינן דע"ז שמכרו עכו"ם או משכנו מסתמא ביטלו, ודוקא שמכרו לישראל אבל מכרו לנכרי לא ביטלו, ע"כ היו צריכין ישראל למשוך ידיהם מע"ז תחלה, ואז נתבטל הע"ז ע"י מכירה עיי"ש, ומעתה א"ש מה שהיתה צווי השי"ת להיות מקחו בעשור דוקא ולא קודם לכן, כי הי' עליו חשש נעבד עד עתה, דלא אמרינן דעכו"ם בטולי' בטלי' אא"כ מכרה לישראל הפרוש מע"ז, ולא הי' הפרישה בשלימות אלא אחר ימי החשך כנ"ל. גם שהוצרכו ישראל לזכותא דשבת בצירוף התשובה ופרישה מע"ז כמ"ש לעיל, ובעשור לחדש הי' השבת היחידה ממכת חושך עד יצ"מ בין לדברי הרמב"ן ז"ל ובין לשיטת הרבינו בחיי ז"ל, ומעתה יובן הטעם שלא יכלו לקיים מצות פרישה זו מר"ח ניסן, והוצרכו להמתין עד בעשור לחדש.

ומעתה א"ש מה שהוצרך המצו' הזאת להיות נעשית ע"י הזקנים דוקא כמבואר בדברי המדרש לפי שהזקנים הכניסו האמונה בלב כל ישראל, בשעה שבא משה למצרים וא"ל אלקי אבותיכם שלחני אלכם, וקבלו הזקנים את דבריו של משה, ועי"ז הכניסו אמונת הגאולה בלב כל ישראל, ובזכות האמונה נגאלו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה הריני פורע לזקנים ויהי' גאולת מצרים על ידן שנא' ויקרא משה לזקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו וגו', וגם עכשיו הי' צורך לכח הזקנים, שיסייעו לישראל להפרישם מע"ז פרישה גמורה, כי הי' קשה להם לפרוש מע"ז כמ"ש במדרש הנ"ל, נמצא כי היתה גאולת ישראל על ידיהן של הזקנים, כי אלולי הפרישה מע"ז לא היתה אפשר להן להגאל, וז"ש במדרש שאמר הקב"ה הריני פורע לזקנים מידה כנגד מידה על שהמשיכו את ישראל להאמין בבשורת הגאולה, ע"כ תהי' גאולת ישראל על ידיהן (ומתורץ קושיא י"ז הנ"ל).

וא"ש מ"ש במכילתא לאמר צא ואמור להם מיד דברי ר' ישמעאל, (עיין לעיל קושיא ע"ו) דהנה אע"פ שלא הי' אפשר לקיים מצות פרישה מע"ז אלא בעשור לחודש כנ"ל, ולטעם זה לא נצטוו לעשותה בר"ח, אעפ"כ היתה הצווי לאמר להם מיד. כדי שעכ"פ יקבלו עליהם קבלה אמיתית בלב שלם לפרוש מע"ז מיד בהקדם זמן שאפשר, ושלימות הפרישה לא הי' אפשר עד בעשור לחודש. אבל לפי שלא הי' החסרון מצידם, ע"כ דרשו חז"ל משקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו. וא"ש מ"ש במכילתא הנ"ל אף משה ואהרן כן עשו, דבאמת משה ואהרן לא הוצרכו להמתין מלקיים המצו' עד בעשור לחדש, כי היו קדושים וטהורים ומוכנים אל המצו' מיד, ולא היו צריכים לטעם הפרישה מע"ז, וא"כ למה לא יקיימו מצות ד' תיכף בר"ח בשעת שנצטוו עלי' כי זריזים מקדימין למצות, ע"כ אמרו במכילתא אף משה ואהרן כן עשו והמתינו עד בעשור לחדש, לפי שהכלל ישראל היו צריכים להמתין עד בעשור לחדש והי' צווי הבוי"ת כן, אין להתחכם על גזירתו ית', ע"כ השמיענו הכתוב דאף משה ואהרן כן עשו והמתינו עד בעשור לחדש. וא"ש.

נחזור במה שהתחלנו לבאר מקראי קודש בפרשת הארבה, והדקדוקים שבענין שנפרטו לעיל, בהקדם דברי הכלי יקר ז"ל בפ' וארא עה"פ הנה אנכי מכה במטך וגו' וז"ל בקיצור, בעשר מכות רבו בהם הדיעות, למה זה ועל מה זה היו המכות האלו לעונש על מצרים, וחז"ל נתנו טעם על כל המכות שהיו מידה כנגד מידה על המצריים, והוא ז"ל כתב ג"כ טעמים על כל המכות מדעתי' דנפשי', ובמכת הארבה נתן טעם, דארבה בא עליהם לפי שרצו לבטל מישראל ברכת הרבה ארבה את זרעך ואמרו פן ירבה, ע"כ שלח הקב"ה עליהם מכת הארבה, כי לשון ארבה משמש על הרבוי, כמו שמצינו כן בכמה פסוקים עכת"ד ז"ל, ומצאתי סעד וסמך לטעם זה בש"ך עה"ת, וז"ל מעולם לא הי' ארבה במצרים, ואם בא אינו מזיק ואינו נח, לפי שנתן פרעה את הגר בתו לשרה, ונאמר לה הרבה ארבה את זרעך עכת"ד ז"ל, ואפ"ל בצירוף דברי הכלי יקר ודברי הש"ך ז"ל, דמעולם לא הי' ארבה ע"צ העונש למצרים, מפני שהי' להם ברכת הרבה ארבה שאמר המלאך להגר, וכיון שהיו אותיות אלו מצטרפים להם לברכה, ברכת ד' לא יוסיף עצב עמה, ע"כ לא הצטרפו אותיות אלה להם לקללה ועונש. אבל עתה בא עליהם מכת הארבה ע"צ העונש לפי שרצו לבעל מישראל ברכת הרבה ארבה, ע"כ נצטרפו אותיות אלו להם לקללה וע"צ העונש, גם נפסק מהם ברכת הרבה ארבה מדה כנגד מדה, לפי שרצו לבטל מישראל ברכה זו ואמרו פן ירבה, ואחר שהתפלל משרע"ה להסיר מהם הארבה, הוסר מהם לגמרי צרופי אותיות של ארבה, ולא הי' להם עוד אחיזה באותיות אלו, ומעתה לא הי' עוד ארבה בכל גבול מצרים עד עולם, וגם ברכת הרבה ארבה הוסר מהם, וא"ש מ"ש רבינו חננאל עה"פ לא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים, כי מעת תפלת משרע"ה ועד היום הזה אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, והי' כ"ז ע"י כח תפלתו של משה שיוסר מהם הארבה עד עולם, אבל לא ע"צ הברכה הגיע להם ככה כ"א ע"צ העונש, כי לא רצה משרע"ה שיהי' להם עוד אחיזה בברכת הרבה ארבה, ולא יתרבו עוד רשעים בעולם, ע"כ הוסר מהם לגמרי הכח באותיות אלו של ארבה, ונתבטל מהם הארבה וגם ברכת הרבה ארבה (ומתורץ קושיא ה' הנ"ל).

והנה כל המכות היו מדה כנגד מדה לפי המעשים, ומכת הארבה הי' מדה כנגד מדה באותיות, לפי שרצו לבטל ברכת הרבה ארבה נענשו במכת הארבה, והוסר מהם ברכת הרבה ארבה, ובזה יובן הכתוב למען שתי אותותי אלה בקרבו, שהאותיות אשר בו הרעו לישראל, מדה כנגד מדה באותיות אלו יענשו ויבא אליהם הארבה ויוסר מהם ברכת הרבה ארבה. וא"ש מ"ש אותותי אלה, דכ"מ שנא' אלה פוסל הראשונים, דנפסלו אותיות הראשונים אשר הי' משתמשים להם לברכת הרבה ארבה את זרעך, ונתחלפו ונצטרפו האותיות לקללה ע"צ העונש, וז"ש אותותי אלה פוסל הראשונים (וסרו קושיות ב' וג').

והנה פרעה הי' חכם גדול כמ"ש הרמב"ן ז"ל, והי' חושש שכאשר יתפלל משה להסיר ממנו הארבה, יסיר מהם כח אותיות אלו ויתבטל מהם גם ברכת הרבה ארבה כאשר הי' באמת כן, ע"כ אמר פרעה העתירו אל ד' ויסר ממנו רק את המות הזה, כוונתו למעט במלת רק ותיבת הזה, שלא יוסר ממנו לגמרי אותיות של ארבה, אלא שלא ישמשו ע"צ העונש, וז"ש רק את המות הזה, אבל כח הברכה בתיבת ארבה ישאר לו. אבל משרע"ה לא עשה כן אלא התפלל שיוסר ממנו לגמרי אותיות אלו ולא נשאר ארבה בכל גבול מצרים עד עולם, וגם ברכת הארבה נתבטלה מהם עד עולם. (ומתורץ קושיא י"א).

ובזה מתורץ משה"כ התעללתי במצרים ופרש"י שחקתי, דעד עכשיו הי"ל אותיות אלו של ארבה לברכה, ועכשיו שחקתי בהם ונהפכה לצרה ותוגה עליהם, או אפשר לפי שנשאר להם עכ"פ קצת ריוח ממכה זו, שלא והי' עוד ארבה בגבולם עד עולם, ע"כ קורא הכתוב למכה זו שחוק. ויבואר מה שאמר הכתוב למען תספר באזני בנך וגו' במכת הארבה דייקא, כי הכלל הוא דזה לעומת זה עשה אלקים, וכשזה נופל זה קם, כמו שלמדו חז"ל (פסחים דף מ"ב ע"ב) ממה שאמר הכתוב ולאום מלאום יאמץ, וממ"ש אמלאה החרבה, וע"כ מפני שע"י מכת הארבה הוסר מהם ברכת הרבה ארבה, נתחזק אצל ישראל ברכה זו, וז"ש במדרש למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' מכאן בשורה על הבנים, ר"ל שנתבשרו בברכת הרבה ארבה שיזכו לבנים ובני בנים ואפ"ל עוד כוונה בזה דלכאורה מה צורך לבשורה זו, וכי אפשר שאומה שלימה לא יהי' להם בנים, אמנם הבשורה הי' שיהי' להם בנים ובני בנים מאמינים בד' ובתורתו ויהי' בהם אמונת אומן בנסי ד', וז"ש למען תספר באזני בנך וגו' ולא אמר והגדת לבנך כמ"ש במקו"א, דעצם הבשורה הי' כאן שיכנסו הדברים באזניהם, וזו הברכה האמיתיות של בשורת הבנים.

עוד אפ"ל בענין הנ"ל עפ"י המבואר בספה"ק דבכח הצדיקים לבטל גזירה רעה ולהפך הדין לרחמים ע"י שמהפכין צרופי אותיות של הגזירה לטובה, עד"מ צרה לרצה נגע לענג ופי' בזה והנה הנגע לא הפך את עינו, דאם נהפך העי"ן לבוא בראש התיבה נעשה מנגע לענג ונהפך לרחמים ולטובה, וכמו"כ פירשו (תהלים ל"ג י"ח) הנה עין ד' אל יריאיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם, שאם נגזר ח"ו גזירת מות על המיחלים לחסדו, הבוי"ת מצרף אות עי"ן לתיבת מות ונעשה מעות, וזהו הנה עי"ן ד' אל יריאיו וגו' ועי"ז להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב ונתהפך הגזירה לטובה, ועד"ז מבואר בספה"ק שפרשת התוכחה רמוזים בה ברכות וטובות לישראל, ואם יזכו יתהפכו כולם לברכות ע"י התהפכות צירופי האותיות מקללה לברכה, ועד"ז בתיבה שיש לה ב' משמעות לטובה ולהיפך ח"ו, בכח הצדיקים וברצונו ית' מהפך המשמעות לטובה ומהדין עצמו נעשה רחמים גמורים לישראל ולהיפך לשונאי ישראל. ועד"ז יתבאר לענינו דהמצרים מפני שרצו לבטל מישראל ברכת הרבה ארבה את זרעך ואמרו פן ירבה, ע"כ נהפך להם משמעות ארבה לקללה במכת הארבה והוסר מהם ברכת הרבוי ולישראל נעשה ממכת הארבה ברכה ונתחזק אצלם ברכת הרבוי

ובזה יל"פ דברי הזוה"ק בפתיחת פ' הארבה, ר"י פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון ע"כ וצ"ב הקישור ויתבאר עפי"ד הגמ' (ר"ה ט"ז ע"ב) וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן עכ"ד הגמ' וכתב הטו"ז (ה' ר"ה סי' תקפ"ה) שנתגלה לו בחלום פי' הכתוב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד', עפי"ד הגמ' הנ"ל, שיהיו נזהרים לקיים התרועה ע"י שופר, קודם שתהי' התרועה ח"ו בסוף השנה מאתו ית', ובזה אמר לפני המלך ד' כלומר קודם תרועת המלך ב"ה עכ"ל, וע"ד הרמז נל"פ עפ"י דרכנו הנ"ל דהנה מלת תרועה יש לה ב' משמעות, כמ"ש המהרש"א ז"ל בח"א (ר"ה ל"ב ע"ב) דמלת תרועה מורה על מדת הדין מלשון שבר עכ"ל, ובפ' בלק פרש"י ז"ל עה"פ ותרועת מלך בו לשון חבה וריעות וכו' וכן פי' הרשב"ם כמו איש רעים להתרועע וכן ת"א ושכינת מלכהון ביניהון, ומסגולת השופר להפך מדת הדין לרחמים ונעשה מתרועה שהוא לשון שבר תרועה של חבה ורעות, וז"פ הריעו לפני המלך ד' קודם תרועת המלך וכו', ר"ל שע"י סגולת השופר יתהפך הגזירה לטובה וימתק הדין בשרשו.

ובזה יל"פ מאמה"כ אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון, ר"ל שישראל ניתן להם הכח להפוך התרועה לטובה, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פ' כ"ט סי' ד') יודעי תרועה שיודעים לרצות את בוראם בתרועה, ומהפכים הדין לרחמים, ונתן טעם ד' באור פניך יהלכון שנשפעים מאורו ית', ובחי' האור משמשת ג"כ לב' פנים כמ"ש רז"ל ריש פסחים דאור משמעותי' יממא ומשמעותי' נגהי עיי"ש, והגה"ק מברדיטשוב זלה"ה פי' בזה כיתרון האור מן החשך כן יתרון לחכם מן הכסיל, כמו שהאור משמשת לב' פנים משא"כ החשך, כן יתרון לחכם מן הכסיל, כי החכם יכול לשנות את טעמו כמ"ש לדוד בשנותו וגו' משא"כ הכסיל עיי"ש וא"ש קישור דברי הזוה"ק לפ' הארבה, דגם בארבה הי' בחי' זו שע"י עתירת משרע"ה הוסר מכת הארבה ונתחלף לישראל לברכת הרבה ארבה ולמצרים להיפך, כן יעזור השי"ת בכל הדורות להמשיך השפעות טובות על ישראל רחמים וחסדים, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

פרשת בא

ביאור דרך ה' בהכבדת לב פרעה ובמכת הארבה

באופן אחר נל"פ דברי הזוהר הקדוש, בהקדם לבאר עוד בדברי הגמ' דסנהדרין הנ"ל, על פי המבואר בדבריהם ז"ל כי יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכנגדן ס' רבוא שרשי נשמות ישראל, ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכל נשמה נאצל מאות א' שבתורה הקדושה, ובני ישראל שבכל דור ודור כולן שורשם וגזעם מאותן הששים רבוא שרשי נשמות ישראל שקבלו התוה"ק, נמצא כל א' מישראל מקושר באות א' בתורה, וק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' תשא) הביא מ"ש השלה"ק בשם מגלת סתרים כי ס' רבוא נשמות לישראל וס' רבוא שבתות, שי"ן אלפים בשית אלפי שנין, וש' אלפים ביום שכולו שבת דהוא אלף השביעי, וכל נשמה נחצבה משבת א' עיי"ש, ופי' ק"ז זלה"ה בזה הפסוק כי אות היא ביני וביניכם, דס' רבוא אותיות לתורה וכל נשמה יש לה אות, וכמו"כ כל שבת ג"כ נחצב מאות א' שבתוה"ק, וא"כ כל שבת ושבת הוא ממש איזה אות בהתורה כל שבת אות אחר, וז"ש כי אות היא, ונמצא לפי"ז אותו האדם שהשבת מתייחס לו ביום השבת ההוא והבן, אם מחלל ח"ו השבת ההוא עונשו גדול מכל מחללי שבתות שהיו בעולם ושיהיו בעולם, דהרי הוא פוגם בעצם אותו השבת במקומו ובשעתו וכו', ופוגם בכל ישראל שסותם עצם האור שלא תוכל להאיר לישראל, וההיפך באם שמרו שכרו גדול יותר מכל שומרי שבתות שהיו ושיהיו, דהרי נותן הארה לשבת בהעצם ומאיר לכל ישראל בהארה יפה וברה, ומקבל הארה מכולם בסוד אור חוזר עכ"ל ק"ז זלל"ה, וכן הוא ממש באותיות התוה"ק אם ח"ו פוגם באות הזה המתייחס אליו ולשרשו גדול עונו מנשוא ר"ל וה"ה פוגם בכל ישראל למנוע הארת הקדושה ח"ו, להיפך באם שמרו מאיר לכל ישראל וכנ"ל, נמצא דע"י התוה"ק מתקשרין ומתאחדין כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, דכולם נכללים בס' רבוא שרשי נשמות ישראל שקבלו התוה"ק, וכל א' מהם נאצל מאות א' שבתוה"ק, וכל אותיות שבתוה"ק מתקשרין ומתאחדין כחדא, דס"ת שחסר ממנה אפי' אות א' פסולה, והמגיה בה אפי' אות א' כאילו כתבה כולה, ועד"ז כל ישראל עד סוף כל הדורות מקושרים באותן ס' רבוא שרשי נשמות ישראל ובתוה"ק,

והנה מצינו דשורש נשמות ישראל שבדור המדבר היו כלולים כולם בס"ה משפחות, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' פנחס עה"פ ואלה בני שותלח וז"ל צא וחשוב ותמצא בפרשה זו נ"ז משפחות ומבני לוי שמונה הרי ס"ה, וז"ש כי אתם המעט וגו' ה"א מעט, חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהם שבעים, וכו' מיסודו של ר' משה הדרשן עכ"ל, נמצא דכל ישראל שבכל הדורות שרשם מאותן ס"ה משפחות, כל אחד משורש משפחה א' מהם אשר משם חוצבתו, ומקושרים כולם כאחד ע"י קדושת התוה"ק כנ"ל, וכענין הזה בעיירות של ארץ ישראל שנתחלקה הארץ בימי יהושע בגורל עפ"י ד', כל א' מישראל קבל חלקו המתייחס אליו ולשורש נשמתו, (ובספרי ויואל משה מאמר ישוב א"י סי' קכ"ח הארכתי בזה עיי"ש) היוצא לנו מזה דכל ישראל עד סוף כל הדורות מקושרין באותן ס' רבוא שרשי נשמות ישראל שבדור המדבר ובאותן ס"ה משפחות ובאותן עיירות שמתייחסים לשורש נשמתם ונפל בגורלם עפ"י ד' וברוה"ק.

ולפי"ז אפ"ל דמ"ש הכתוב ולקחתי א' מעיר ושנים ממשפחה מיירי באותן עיירות ובאותן ס"ה משפחות שהם מתייחסים לשרשי נשמות ישראל, והעיירות של עכשיו והמשפחות של עכשיו אינם בחשבון הזה, כי איך אפשר לכייל כולם בדרגא חדא וישנם עיירות גדולות ומרובים יושבי' המחזיקים בתורת ד' וכן להיפך ח"ו, ועד"ז במשפחות, ואיך יהי' מידתם שוה לדברי ר"י ולר"ל כקושיתנו לעיל, אמנם אותן העיירות והמשפחות כולם משורש א', וכל ישראל עד סוף כל הדורות מקושרים בהם כל א' בשרשו כנ"ל, ובזה מיירי הכתוב ור"ל ס"ל דברים ככתבן, דפשוטו של מקרא כך הוא ועפ"י תוקף ודקדוק הדין לא ימצא זכאי בדינו כ"א א' מעיר וב' ממשפחה, ור' יוחנן ורב פליגי עלי' וס"ל דא' מעיר מזכה כל העיר כולה, ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה שינצלו בזכותם שכלולים כולם בשורש א' כנ"ל.

וא"ל ר' יוחנן לר"ל לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, פרש"י אין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה, דהנה קיי"ל היכא דפליגי ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן וכן הלכתא כוותי' לגבי רב, ומכ"ש כאן דרב ור' יוחנן פליגי על ר"ל ושניהם ס"ל דא' מעיר מזכה כל העיר וכו', אך כבר כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פרק חלק אצל הפלוגתא אם עשרת השבטים עתידין לחזור וז"ל, כבר כתבתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהי' בין החכמים שאינו בא לידי מעשה, אלא שהוא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כא' מהם עכ"ל, והנה בכל פלוגתת חז"ל נמסרה כח ההכרעה לחכמי הדור כמ"ש הריטב"א (ערובין י"ג ע"ב) בביאור אמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים עיי"ש אבל בענין כזה שביד הקב"ה לעשות תליא ההכרעה במשקל ק"ל דעות ולכך א"ר יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, כלומר בודאי הקב"ה לא יכריע כדבריך, דרב חסד מטה כלפי חסד והבוי"ת יסכים על ידינו להכריע לכף זכות דאחד מעיר יציל כל בני העיר וב' ממשפחה יגינו על כולן, ובלבד שיהיו מקושרים בהשורש באותן ס"ה משפחות ובאותיות התוה"ק, כי אלו שנפסקו ונעתקו ח"ו משרשם בקדושה, עליהם אמר הכתוב וברותי מכם המורדים והפושעים וגו', אבל כל א' מישראל המקושר בתוה"ק ומצותי', ה"ה מקושר בשורש נשמות ישראל ולאותן ס"ה משפחות, ושנים מהם יגינו ויצילו כולם.

ואפ"ל עוד בביאור הענין דהנה בגמ' דסנהדרין הנ"ל פליגי ג"כ ר' יוחנן ור"ל בפי' הכתוב (ישעי' ה') לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, אמר ר"ל למי שמשייר אפי' חוק אחד פרש"י שמשייר אפי' חוק א' מלשמרו נדון בגיהנם, א"ר יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפי' לא למד אלא חוק א' עכ"ד הגמ' וכתב המהרש"א ז"ל בח"א לכאורה לפי משמעו קשה לדברי ר"ל, וכי משום עבירה א' נופל בגיהנם ולר"י נמי וכי מצוה אחת מצלת האדם מן הגיהנם עיי"ש תירוצו ועוד לאלקי מילין.

ונל"פ דהנה קיי"ל בכל פלוגתת חז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים כמ"ש רז"ל (ערובין י"ג ע"ב) והסביר רש"י ז"ל במס' כתובות (נ"ז ע"א) וז"ל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא וכו', מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא וכו', ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים דזמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשינוי מועט עכ"ל, והריטב"א כתב (ערובין י"ג) שאלו רבני צרפת האיך אפשר שיהיו שניהם דא"ח זה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים להיתר ומ'"ט פנים לאיסור, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהי' ההכרעה כמותן עכ"ל.

אמנם בפלוגתת חז"ל שאינו בא לידי מעשה בנ"א לא נמסרה כח ההכרעה לחכמי הדורות, כמ"ש לעיל עפי"ד הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות, וכמו"כ בהך פלוגתא הנ"ל מי שמשייר חוק א' נדון בגיהנם ולר"י אפי' למד חוק א' ניצול מגיהנם, הכרעה זו תליא במשקל ק"ל דיעות, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (ה' תשובה פ"ג ה"ב) אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו' וכן מדינה שעונותי' מרובין מיד הוא אובדת וכו', ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גדלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו', ואין שוקלין אלא בדעתו של קל דיעות, והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העונות עכלה"ק.

ומעתה דברי ר"י ור"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, ועפימ"ש רש"י ז"ל (במס' כתובות הנ"ל) דזמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא, ותליא באיכות המצו' ואופן קיומה, דלפעמים אם יקיים האדם מצו' אחת במסנ"פ וברעותא דלבא ובכוונה אמיתית לש"ש, מצו' כזה מכריע את האדם לכף זכות אפי' אין בידו עוד זכיות, ובאופן זה יש מקום לשיטת ר' יוחנן שאפי' לא למד אלא חוק א' ניצול מגיהנם, ולעומת זה לפעמים עושה האדם ח"ו עבירה שהוא כנגד כמה זכיות ומכריעו לכף חובה ר"ל, ואז יש מקום לשיטת ר"ל למי שמשייר אפי' חוק א' מלשמרו נדון בגיהנם, ואו"א דברי אלקים חיים וזמנין שייך האי טעמא וכו' ותליא באיכות המעשים ובמשקל קל דיעות, וכמו"כ בפלוגתא דר"י ור"ל בפי' הפסוק ולקחתי אתכם א' מעיר ושנים ממשפחה, דר"ל ס"ל דברים ככתבן ור"י אמר א' מעיר מזכה כל העיר כולה וכו', אלו ואלו דברי אלקים חיים: שיש מקום לדברי שניהם ותליא באיכות הזכיות של אותו א' מעיר וב' ממשפחה המגינים בזכותם עליהם, ולפי שקול העונות של בני העיר או בני המשפחה, וההכרעה תליא במשקל ק"ל דעות ד', ולפי האמת אין כאן פלוגתא בעצם בין ר"י לר"ל, ותרווייהו מודים שתליא הכרעת פלוגתתם באיכות הזכיות ובמצב הדור ויש מקום כדברי כל או"א.

ומ"ש ר"י לר"ל לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, נל"פ עפימ"ד בגמ' (יבמות קכ"א ע"ב) מעשה בבתו של ר' נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרחב"ד, שעה ראשונה אמר להם שלו' וכו' שלישית אמר להם עלתה וכו', אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו, א"ר אבא אעפ"כ מת בנו בצמא וכו', ובשיטה מקובצת (ב"ק דף נ') כתב ע"ז ולרבינו נל"פ אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה, דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו, והסכים הקב"ה לדברי שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא עכ"ד, וכעי"ז מצינו עוד בגמ' (חגיגה ט"ו ע"ב) אשכחי' רבה בר שילא לאלי' א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומי' דר"מ לא קאמר, א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומי' דאחר, א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר, הרי שהקב"ה מסכים לסברת הצדיקים אף בענין הכרעת זכותים דתליא במשקל קל דיעות.

ובזה יובן דברי ר"י לר"ל לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכפרש"י ז"ל אין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה, דהאמנם שגם דרשת ר"ל בפירוש הפסוק אמיתית, ולפי מצב הדור יש מקום שמצד הדין הי' ראוי לפרש ח"ו כשיטת ר"ל, מ"מ אמירת הצדיק גורם השפעת רחמים וחסדים, ובכוחו להפך ולבטל שליטת הדין, והבוי"ת יסכים לסברת הצדיקים אם יכריעו לכף זכות אף אם אין זכותים בדור כמו שהי' ראוי להיות וז"ש לו ר"י לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, כי אמירת הצדיק עושה רושם, ולכן לא תאמר כן בפירוש הכתוב כמו שאמרת, כי אין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל לכף חובה, רק תאמר הפי' להכרעת הזכות שאפי' א' מעיר מזכה כל בני העיר וכדברי ר"י, וכשתאמר כן תשפיע בדבריך רחמים וחסדים וידון הבוי"ת את ישראל לכף זכות, כי הבוי"ת מסכים לסברת הצדיקים.

ויל"פ עוד במאמר לא ניחא למרייהו וכו', עפימ"ד במד"ר (ר"פ דברים) אלה הדברים זש"ה (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא וגו', אר"י בן סימון מהו אחרי, אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם חטאה גדולה, להקב"ה אמר למה ד' יחרה אפך בעמך עכ"ד המדרש, הרי שכן דרך הצדיקים להגדיל מדת החטא בתוכחתם לישראל, אבל בינם לבין קונם מלמדים זכות על ישראל וז"ש ר"י לר"ל לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, שאם תאמר דבריך לישראל לעוררם אל התשובה ולהודיעם שאפשר להיות פי' הפסוק דברים ככתבן, ואולי עי"ז ישימו על לבם להטיב מעשיהם מפחד העונש, אז שפיר עבדת, אבל בינך לבין קונך לא יאות לומר פירוש הזה, רק תכריע כפירוש האחר לכף זכות, וז"ש לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, שלפני מרייהו לא תימר הכי דלא ניחא לי' להבוי"ת בכך.

ועתה נבוא לפרש דברי רבא (בגמ' דסנהדרין שם) דבברייתא דר' סימאי אמרו מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שנים מס' רבוא, אף יציאתן ממצרים שנים מס' רבוא, וע"ז אמר רבא וכן לימות המשיח שנא' וענתה שמה כימי נעורי' וכיום עלותה מארץ מצרים, פרש"י וכן לימות המשיח שלא ישארו מכל ס' רבוא אלא ב', וענתה שמה כימי נעורי' וכיום עלותה מארץ מצרים פרש"י עניים ושפלים יהיו כימי עלותה מארץ מצרים, ולכאורה אמאי לא אמרו בגמ' על דברי רבא לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, וכמ"ש ר' יוחנן על דרשת ר"ל, מכ"ש דהול"ל כן על דברי רבא שהוא ממעט המנין ח"ו יותר שלא ישארו ח"ו אלא ב' מששים רבוא, אמנם כבר פירשנו לעיל (בדרוש הקדום) דרבא מיקל יותר אף מדברי ר' יוחנן, וס"ל דיספיק הגנת ב' צדיקים לס' רבוא, ולמד כן ממשה"כ וענתה שמה כימי נעורי' וכיום עלותה מארץ מצרים, הקיש הכתוב ימות המשיח לדור המדבר ולדור יוצאי מצרים, ומבואר בדברי האריז"ל דאותן שמתו במצרים לא ידחו עולמית, ועתידין לחזור בגלגול בדרא בתראה, וחלק גדול מהם יתוקנו במשך הדורות ויזכו לימות המשיח נמצא שע"י השנים מס' רבוא שיצאו יתוקנו כולם, שיתגלגלו בבניהם ויתבררו, וכמו"כ דור המדבר כולם יזכו לימות המשיח כמפורש במד"ר פ' ואתחנן (פ' ב' סי' ט') שלכך נקבר משרע"ה במדבר כדי שיבואו עמו כל דור המדבר עיי"ש, ואפשר שאותן השנים יהושע וכלב שנכנסו מיד לארץ הם סייעו בזכותם ופעולתם שכל דור המדבר יזכו לביאת הארץ בגאולה העתידה, כי ידוע שביאה הראשונה הי' הכנה לביאה הנצחי בגאולה העתידה, גם משה ואהרן שנקברו במדבר עמהם יבואו בגאולה העתידה ויביאו עמהם כל דור המדבר, הרי הגנת שנים מועלת לס' רבוא וכן ליוצאי מצרים, וע"ז אמר רבא וכן לימות המשיח, מדהקיש הכתוב ימות המשיח לדור המדבר ויוצאי מצרים, בעכ"ח שאף אז יגינו זכות השנים על כל ס' רבוא וכולם יזכו לימות המשיח דאין היקש למחצה דהרי אף דור המדבר ויוצאי מצרים יזכו לימות המשיח.

ואפשר שלזה דייק רש"י ז"ל לפרש הכתוב וענתה שמה כימי נעורי' וגו', פי' עניים ושפלים יהיו כימי עלותה מארץ מצרים עכ"ל, ואלמלי הפי' בדברי רבא וכן לימות המשיח שלא ישארו ח"ו אלא ב' מס' רבוא. אמאי הוצרך לפרש עניים ושפלים יהיו, וכי יש עניות ושפלות יותר מזה. אלא ודאי ללמדנו בא שאין הפי' בדברי רבא שלא ישארו בחיים אלא ב' מס' רבוא כמו במצרים שמתו כולם בג' ימי אפילה, אלא היקש הכתוב הוא על מצב הדור לימות המשיח, שיהיו ישראל עניים בדעת ושפלים בכח התורה כימי עלותה מארץ מצרים, וישארו רק שנים הראויים בזכותם להגין על כולם, ובזכותם יזכו כל ישראל לימות המשיח, ועד"ז יתפרש הכוונה בדברי רש"י ז"ל שלא ישארו מכל ס' רבוא אלא שנים, ועכ"פ יש ללמוד מזה שלא להתפעל מדעת הרוב אף אם יהי' רק ב' נגד ס' רבוא, שאף במצרים הי' ב' כנגד ס' רבוא שלא היו ראויים לצאת, ואלמלי היו אותן השנים מושפעין ומשתווין לדעת הרוב, לא הי' ח"ו תקומה לשונאיהם של ישראל, ולא היו זוכין ליצ"מ וקבלת התורה והיו משתקעין שם לעולם ח"ו, והשי"ת יעזור לנו להתחזק ולהתגבר נגד זרם העולם ולא נזיז מדרך האמת לעולם.

וז"ש המהרש"א ז"ל שאלו השנים שנשארו כלב מיהודה ויהושע מאפרים, הוא רמז על השנים דלעתיד משיח בן דוד מיהודה ומשיח בן יוסף מאפרים עכ"ל, והכוונה לדרכנו כי בזכותם יגינו על כל הס' רבוא, וכל אלו הדבוקים בתוה"ק הרי הם מקושרים ומתאחדים אל הס' רבוא שרשי נשמות ישראל שבדור המדבר, והם ודאי יזכו לימות המשיח כמפורש בדרז"ל, וכל אלו הנכללים בשורשם יזכו עמהם, וכבר ביארנו בדברנו לעיל דע"י אותיות התוה"ק כל ישראל מתקשרין ומתאחדין כחדא, וע"כ בדין הוא שהחלק מצטרף עם כולו כי א"א להפרידם, וכמו אותיות התורה שאם חסר ממנו אות א' פסולה, והמגיה בו אות א' כאילו כתבה כולה, וע"כ יועיל הגנת זכות השנים על ס' רבוא, אך צריכים לסייעתא דשמיא שנתחזק נגד התגברות הנורא ונהי' מקושרים בתוה"ק, ובאמת אין אתנו יודע עד מה, באיזה בחי' צ"ל ההתקשרות בתוה"ק, ואם אינו ח"ו בכלל המנותקין מקדושת התוה"ק, דאף המקיים קצת ממצות התורה, הרי יכול להיות מלא עונות ופשעים ר"ל, וכל א' יודע נגעי לבבו, וחיל ורעדה יאחז בהתבונן במאמרי רז"ל הנ"ל, כמה קשה יהי' הבירור לפני ביאת המשיח, ולכל הפירושים איך שנאמר, צריכים עכ"פ לעבור לפני הגאולה צירוף אחר צירוף, מי שיהי' ראוי להצטרף בהגנת א' מעיר וב' ממשפחה, דא"א זה כ"א ע"י ההתקשרות בתוה"ק כנ"ל, ואיך אפשר לשכוח אף רגע אחד הבירור הקשה שצריכין לעבור לפני הגאולה שלימה.

וע"כ ברישא דהאי קרא כתיב שובו בנים שובבים ולקחתי אתכם אחד מעיר וגו' שצריך לעשות הכנה לזה ע"י תשובה ומע"ט כדי שנהיו ראויים להצטרף בהגנת הצדיקים, וימים האלה ימי השובבי"ם מסוגלים לזה כידוע, והנה בקשתנו בתפלה נגילה ונשמחה בישועתך ולכאורה הכי יש הו"א שלא נשמח בישועתו ית' כשנזכה לראותה, אמנם לגודל שפלות מצבינו בעוה"ר שמלאים עונות ופשעים ומלוכלכים בחטאת נעורים ר"ל, והעינים סמויות והלב אטום ואין יודעין ואין מרגישים עד היכן משוקעים, וכשיבוא הישועה בגאולה הנצחית יהי' התגלות האמת, ובאיזה פנים נתראה לקבל ישועתו ית', ע"כ בקשתנו על ישועה כפולה, שנזכה אל הישועה הכללית ולא נדחה חלילה, גם שנזכה להיות נגילה ונשמחה בישועתו, ולא נבוש ולא נכלם ממעשינו, ואנו מקוים ומצפים שנזכה לזה, דהרי עכ"פ נמצאים בתוך הכלל ישראל יחידים שעושים נחת רוח להבוית"ש, והם יגינו בזכותם גם עלינו, ורק השי"ת יודע היכן הם, ובעוה"ר כולנו כצאן תעינו בשפלות וחשכות נורא הזה.

ולדרכינו יתבארו דברי המדרשים הנ"ל (בדרוש הקדום) אמר פרעה וכי סבורים אתם ליכנס לארץ והלא כולם ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ כי אם שנים יהושע וכלב ועליהם אמר פרעה מי ומי ההולכים, ומשה השיבו בנערינו ובזקנינו נלך כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יותר מבן ס', עוד במדרש אמר פרעה מי ומי ההולכים עתידים אתם אומרים מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו וזה מי ומי ההולכים, עוד במדרש כי חג ד' לנו זה חג הסוכות וברבינו בחיי הביא מדרש כי חג ה' לנו זה חג השבועות וצ"ב.

ונקדים דברי המדרש (ילקוט תהלים רמז תרס"ד) מזמור לדוד ד' מי יגור באהליך, כתיב (ישעי' ל"א) נאם ד' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים אמר דוד אם אור לו בציון ותנור לו בירושלים, ד' מי יגור באהליך, כתיב (זכרי' ב') ואני אהי' לה נאם ד' חומת אש סביב ולכבוד אהי' בתוכה אמר דוד אם חומת אש מבחוץ וכבוד מבפנים מי יכול לשרות בתוכה, דבר אחר מי ידור באהליך אין כתיב כאן אלא מי יגור, מאן יכיל לאיתותבא גבך ומאן יכיל למהוי תותבך וכו' משל לעירוני שנכנס למדינה וראה אותן מוכרין מיני כתיתין (פי' מיני מאכל תענוג) אמר מי יוכל לשבוע מאלו, אמרו לו חביריו מי שיש לו מעות, כך אמר דוד לפני הקב"ה ד' יגור באהליך, א"ל הקב"ה מי שיש לו מצות פרישות הולך תמים ופועל צדק עכ"ד המדרש. והמאמר הזה מבהיל ונורא מאוד, כי מבואר להדיא שא"א לדור בארץ ישראל אפי' דרך גרות כי אם מי שיש בו מדות הללו הולך תמים ופועל צדק וגו' וחומת אש בחוץ וכבוד השכינה בפנים לשמור על קדושתה.

עוד יש מדרש כעי"ז (שוח"ט סי' כ"ה) מי ועלה בהר ד', א"ל הקב"ה אין אתה יודע, נקי כפים ובר לבב מי שיש בו ב' מדות הללו, מיד שמח ואמר יש בי עכ"ד המדרש, האמנם אין זה מדרך החסידים להיות בטוחים בנפשם שכבר הגיעו לשלימות המדות, ולבם נשבר בקרבם על שלא יצאו עדיין ידי חובתם לפי ערך השגתם, אמנם דוהמע"ה הובטח מהקב"ה על המלוכה לו ולזרעו כמ"ש (ש"ב ז') מי אנכי ד' אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום וגו' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, פרש"י להמליך גם את בני אחרי, וכתיב לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד, הרי שכסא דוד מקושר עם ירושלים, ולעתיד תחזור אליו המלוכה בבנין ירושלים, כמ"ש וכסא דוד לתוכה תכין בא"י בונה ירושלים, דצ"ל מעין החתימה סמוך לחתימה, וע"כ כששמע מהקב"ה שא"א שיעלה בהר ד' כ"א מי שיש בו ב' מדות הללו, מיד שמח ואמר יש בי, כי הבטחתו ית' לא ישוב ריקם, וכיון שהי' מובטח על זרעו עד סוף כל הדורות שישבו על כסא המלוכה בירושלים, ה"ז ג"כ הבטחה שימצא בזרעו תמיד מי שיש בו מדות הללו ולזה שמח. ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל אמר פרעה מי ומי ההולכים עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, ושאלה גדולה שאל שהרי צריך למדות הללו הולך תמים ופועל צדק נקי כפים ובר לבב וזולת זה א"א לגור בא"י ובירושלים, וכמ"ש דוד אם חומת אש מבחוץ וכו' מי יכול לשרות בתוכה, ומי יהי' ראוי לזה שיעלה בהר ד', ובא בטענה כפולה, הראשונה מכח ידיעת האצטגנינות שכולם ימותו במדבר ולא יכנסו כי אם שנים יהושע וכלב כדברי המדרש שבבעה"ט, וע"ז השיבו משרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך כי לא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' ועל יותר מבן ס', בבנינו ובבנותינו נלך שאף אותם שימותו במדבר יתבררו ויתוקנו בהמשך הדורות ויתקיים אף בהם ההליכה ע"י שיתגלגלו עוה"פ בבניהם שיכנסו לעתיד בביאה הנצחי (עיין באריכות בדברנו לעיל), אמנם שאל עוד קושיא גדולה מהראשונה, כי עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, ואף לעתיד מי יהי' ראוי לזה, כי לא ישארו רק ב' מס' רבוא ומפני מה אתם רוצים לצאת.

ומשרע"ה השיבו בבנינו ובבנותינו נלך, בגלגולי הדורות העתידים עד עת קץ, כי חג ד' לנו זה חג הסוכות, ויתבאר עפימ"ד בגמ' (ע"ז דף ב' ע"א) לע"ל מביא הקב"ה ס"ת בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנא' כל הגוים נקבצו יחדיו וכו' ולבסוף יאמר להם הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בע"ש מהיכן יאכל בשבת, אלא אעפ"כ מצו' קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו', וכאו"א מבעט בסוכתו ויוצא וכו', מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהם שנא' (תהלים ב') יושב בשמים ישחק, א"ר יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד עכ"ד הגמ', ובספה"ק בנ"י (מאמר צלא דמהימנותא אות ח') כתב ע"ד הגמ' הנ"ל וז"ל הנלע"ד מהיכן שמעו רז"ל שהמבחן והנסיון לעתיד, מה בין ישראל לעכו"ם יהי' במצות סוכה, הגם שכל דרשותיהם היו מקובלות אצלם בתושבע"פ כל אחד כפי מה שקיבלה נשמתו בעמדה בסיני, עכ"ז כל דבר בתורה שבע"פ מיבע"ל סמיכות בתורה שבכתב, ונ"ל שהי' להם בקבלה זה ברמיזת המסורה, נמסר ב' פעמים ויד"ע, א' ויודע ד' את אשר לו, ב' וידע בהם את אנשי סוכות, רצ"ל ע"י אנשים המקיימים מצות סוכה ויודע ד' את אשר לו עיי"ש לדרכו.

ואפ"ל עוד עפ"י דרכו ברמיזת המסורה, בהקדם מ"ש הבנ"י (שם אות ט"ו) בשם הרב החסיד מו"ה יהודא חאביליי ז"ל הביאו החיד"א זלה"ה, מדוע לא צוה השי"ת לעשות זכר למן ובאר כמו שצוה לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה. להיות ענני הכבוד היו רק ישראל מיוחדים בטובה זו, כי הערב רב פלט אותם הענן, משא"כ מן ובאר גם הע"ר נהנו מהם עכ"ד, הראת לדעת כי שורש מצות סוכה שהוא זכר לענני הכבוד, מורה על הבדלה והפרשה, ויודע ד' את אשר לו ואת הקרוב והקריב אליו להקיפם בענן כבודו ית', והבדיל והרחיק הערב רב עוע"ז, ולכן לעתיד שיהי' רצון הבוי"ת להודיע לבאי העולם את אשר לו, המה בני ישראל אשר יבואו על שכרן ואין לאוה"ע חלק אתם, יעשה הבדלה ובירור זה ע"י מצות סוכה דייקא, כי שורש מצות סוכה הוא הבירור והבדלה בין ישראל לעמים, וז"פ המסורה ויודע ד' את אשר לו, וידע בהם את אנשי סוכות. ע"י אנשים המקיימים מצות סוכה כנ"ל.

והנה פרעה הרשע שאל ע"מ לקנטר מי ומי ההולכים עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ד', ומי יהי' ראוי לכנוס בביאה ראשונה גם בביאה דלעתיד, כי לא יהיו אלא שנים, ובאמת יש תשובה ניצחת על שאלתו כי זכות השנים יגינו על ס' רבוא, גם משיח ואלי' יחזרו את כל ישראל למוטב, והבוי"ת יקרבנו אליו ויטהר לבבינו, אמנם לא רצה משרע"ה ליכנס עמו בטענות, כי א"א לברר אליו אמיתת טענותיו והמה צפונים ונעלמים עד עת קץ, ולא נתגלה אף לנביאים הרבה פרטיים בענין גאולה העתידה, והבוי"ת לבדו יודע איך שיהי' הבירור ומי יהי' ראוי, אבל השיבו בדרך כלל ואמר בבנינו ובבנותינו נלך, שאף אותם שימותו במדבר יחזרו ויתקנו בגלגוליהם בבנינו וכו' וכולם ילכו ויכנסו לארץ ישראל, ואל תקנטרני לשאול מי יהי' הראוי לזה, כי חג ד' לנו זה חג הסוכות, וע"י מצות סוכה יתברר מי ומי ההולכים, וישראל ינצחו במבחן ההוא ויצאו כולם זכאין משא"כ האומה"ע, ובזה נדחו כל טענותיו.

ועד"ז יל"פ המדרש רבינו בחיי כי חג ד' לנו זה חג השבועות, דכל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות עמדו במעמד הנבחר, וכל או"א יש לו אחיזה באותיות התוה"ק ועי"ז המה מקושרים ומתאחדים בקדושת הבוית"ש כביכול, דאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, חוץ ה' מינים שבערב רב והמינים ואפיקורסים שלא עמדו אבותיהם בהר סיני שאין להם התקשרות באותיות התוה"ק ובקדושתו ית', וא"כ גם חג השבועות יהי' בירור שיודיע השי"ת את אשר לו, ושניהם צדקו יחדיו, ועליהם רמז משרע"ה בתשובתו לפרעה.

ונל"פ במאמה"כ למען תספר באזני בנך ובן בנך ואת אשר התעללתי במצרים פרש"י שחקתי וצ"ב ענין השחוק מהו, ויתבאר עפי"ד הגמ' ע"ז הנ"ל, אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד, והקשו בגמ' והא"ר יהודה א"ר רב רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנא' לויתן זה יצרת לשחק בו, א"ר נחמן בן יצחק עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד, פרש"י על בריותיו על עבירות שעושין בריותיו אינו משחק אלא אותו היום עכ"ל, ובס' תורת חיים (מס' ע"ז) כתב לפרש ע"ד הגמ' הנ"ל, עם בריותיו משחק, שהוא שמחה לפניו ית' שברא בריות טובות, על בריותיו על עבירות שעושין בריותיו אינו משחק, שהוא ית' מצטער במפלתן של רשעים, כמ"ש חז"ל (מגילה י' ע"ב) מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו (ביהושפט שנלחם עם העמונים) לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים עכ"ד.

ואפשר להסביר יותר עפי"ד הקדושת לוי זלה"ה בכללות הנסים (הו"ד לעיל) דלכן היתה מכת בכורות ע"י הבוב"ה בעצמו, כי היא היתה העיקר הגורם יציאת מצרים לבנ"י, ומחמת יצ"מ נתגדל שמו הגדול, וכו', והיתה טובה גדולה גם להאומות וכו', שהמצרים נעשים כלים שעל ידם נודע מציאות הבוב"ה ונתקדש ונתגדל שמו הגדול, משא"כ מכות הקודמין הי' ע"י שליח כי הם לא היו גורמים קדושת שמו הגדול כ"כ וכו' עיי"ש שהאריך, ועפי"ז יובן אמרם ז"ל בגמ' דע"ז הנ"ל מיום שחרב ביהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד, דמיום שחרב בית אלקינו ההסתרת פנים גדולה עד מאוד, לכן אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, כי לא נצמח כבוד שמים מזה, ובנ"א תולים אותו במקרה וטבע, משא"כ בזמן שהביהמ"ק קיים הי' התגלות יותר והכירו בנסי ה' ונוראותיו, ונתקדש ש"ש ע"י הכאת הרשעים נמצא הי' טובה גם להם, ועד"ז לעתיד כשיבחן השי"ת האומה"ע במצות סוכה ולא יעמדו בנסיונם, מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהם, כי אז יהי' התגלות כבוד שמים גדול ע"י מפלתן של רשעים, ולז"א אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.

והנה כבר ביארנו לעיל דע"י הכבדת הלב שבמכת ארבה ג"כ נתקדש ש"ש, וראי' לזה מדכתיב כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה פרש"י שאשית אני, דע"כ הי' באפשרי שיהי' נעשה ע"י הקב"ה כביכול, יען שנתקדש ש"ש והי' טובה גם להם (עייש"ד באריכות) ובזה יונח מ"ש אשר התעללתי במצרים שחקתי, כיון שיצמח מזה כבוד שמים לדורות, וכמ"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, וכשנתגדל כ"ש ע"י מפלתן, הקב"ה משחק ושמח עליהם, וכמו שיהי' לעתיד.

ולדרכינו יתבאר הכתוב כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותתי אלה וגו', (הדקדוקים כבר נפרטו לעיל) בהקדם מה שפירשתי דברי המדרש ילקוט (פ' במדבר רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומה"ע בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין שנא' ויתילדו על משפחותם עכ"ד המדרש והקושיא מפורסמת דהרי רצה הקב"ה ליתן להם את התורה אף שאינם מיוחסים אלא שמיאנו לקבלו, וא"כ מה מקום לטענתם מה ראו להתקרב ישראל יותר מהם, ומדוע תלה הקב"ה סיבת מניעתם לטעם חסרון יחוסם וכבר פירשנוהו באופנים שונים, והנ"ל לעניננו עפימ"ש לעיל דס' רבוא שרשי נשמות ישראל שעמדו בהר סיני, כל נשמה נאצל מאות א' שבתוה"ק, נמצא יש להם התקשרות ואחיזה בעצם התורה, וע"כ זכו ישראל להשגת פנימיות התורה, משא"כ האומה"ע מעיקרא כשרצה הקב"ה ליתן התורה גם להם, הי' הכוונה רק בלבושים דיני התורה ומשפטי', כי אינם ראויים להיות להם חלק והשגה בעצמית התורה, אבל ישראל התוה"ק הוא חלקם וכחלק ממנה נחשבו, וישראל ואורייתא חד הוא, ועד"ז היתה טענת אומה"ע מה ראו ישראל להתקרב יותר מכל האומות שיש להם חלק עצמי בתוה"ק, ולא עשה כן לכל גוי, א"ל הקב"ה הביאו ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין וכו', שישראל מקור מחצבתם קדוש מזרע אבוה"ק, ושורש נשמותיהם נאצל ממקום גבוה עליון, ע"כ זכו להיות להם אחיזה והתקשרות באותיות התוה"ק משא"כ אומה"ע שהם זרע פסול.

והנה איתא בזוה"ק (פ' שמות) שהעבודה והעינוי הי' טובה גדולה לישראל, דהמצריים חשיבו להון עבדין ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו, גוברין געלן בהון נוקבתא געלן בהון, עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא, ועי"כ יצאו כולם זרע קדוש ולא נטמעו בהם עכת"ד, ובזה יתבאר מאמה"כ כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כדי שיבדלו ישראל מהתחברותם כל עוד שמוכרחים להיות בארצם ולא הגיע עדיין עת יציאתם, למען שתי אותתי אלה בקרבם, שעי"ז זכו ישראל להיות להם אחיזה בס' רבוא אותיות התוה"ק, ומלת בקרבם קאי על ישראל ע"ד שפי' ק"ז הישמח משה זלה"ה, והביא ראי' מוכרחת ע"ז (הו"ד לעיל), ולז"א אותותי "אלה" ועפימ"ש האוהחה"ק (ר"פ דברים) אלה הדברים, אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה, שאין דבר בעולם במדריגה שוה להם עיי"ש, וכמו"כ לענינינו אומרו אותותי אלה ירמוז על אותיות התוה"ק, לז"א אלה פוסל כל הדברים זולתו, כי אין בעולם דבר שישתוו' בערכם.

ונקדים לבאר במאמה"כ להלן ליל שמרים הוא לד' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לד' שמרים לכל בני ישראל לדורותם, פירש רש"י ז"ל ליל שמרים לה', שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים, שמרים לכל בני ישראל לדורותם פרש"י משומר ובא מן המזיקין כענין שנאמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף עכ"ל, וראוי להבין מדוע לא פי' רש"י גם סיפא דקרא שמורים לכל בנ"י לדורותם כמו הרישא, שישראל שומרין ומצפין על קיום הבטחתו ית' שיגאלנו בלילה הזה, וע"ד אמרז"ל (ר"ה דף י"א ע"א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.

ונל"פ בהקדם לבאר מאמה"כ (תהלים ק"ל) נפשי לד' משומרים לבקר שומרים לבוקר, פרש"י נפשי לד' משומרים לבוקר הריני מן המצפים לגאולה, שומרים לבוקר מצפין וחוזרין ומצפין עד עת קץ עכ"ל, ולפירושו עדיין צ"ב כפל הלשון, כי לשון ההוה מורה על התמידית, וכיון שאמר שומרים לבקר הריני מן המצפים לגאולה, מה צורך לכפול עוד, ויתבאר עפימ"ש האלשיך הק' (הו"ד בערבי נחל פ' נצבים) לפרש הפסוק (ישעי' ס"ב) על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ד' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, וביאר הוא ז"ל כי בנין בית העתיד ב"ב יבוא מהשמים בנין של אש, וזה נעשה מרוחניות התורה ומע"ט שעושים ישראל מעת שנחרב ביהמ"ק, וכמו בנין גשמי שנעשה מאסיפת אבנים. שמשימין אבן על אבן עד שנגמר וכו', כך הוא בנין הרוחני חומת אש, כי המצות מאנשים פחותי הערך אשר אינם כ"כ חשובים, הם כענין אבנים הקטנים, והמצות מאנשים צדיקים הרמים הם כענין אבנים גדולות ומכולם נגמר הבנין, וכל ישראל יש להם חלק בו, ומי שאין לו חלק בו לא יראנו.

ואמנם יקשה שבכל דור יש צדיקים הרבה אשר ממעשיהם הטובים כבר נגמר הבית ביתר שאת ויתר עז, ומה זה ככה עיכובא שעדיין לא נבנה ביהמ"ק, והתירוץ לזה כי אחד בונה ומאה סותרים, כי כל איש העושה עבירה מפיל קצת מחומת ביהמ"ק, ואם עושה ח"ו עבירה גדולה יצוייר שמפיל ח"ו כותל שלם אשר עמלו בוניו בו, ולזה צוה ד' הוכח תוכיח עד הכאה וקללה ולהתקוטט בחוטאים וכו', לזה מינה ד' שומרי החומות בלי יניחו לסותרה, והם המוכיחים את עם ד' וכו' המונעים את עוברי עבירה בל יפילו חומת ביהמ"ק, ולז"א על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו', ומיסב הדיבור אל המוכיחים ואומר להם, אתם המזכירים את ד' אל דמי לכם וגו', לא ישיג אתכם עייפות למחות בעוברי עבירה ולהתקוטט עמהם עכ"ל הועתק בס' ערבי נחל בשמו.

ובזה פירשתי (בהקדמת ספרי ויואל משה) מאמרז"ל (ר"ה י"ז ע"א) המינין והאפיקורסין שכפרו בתורה ובתחה"מ וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו', וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול, פרש"י שהחריבו ביהמ"ק בעוונם, והובא מאמר הזה ברמב"ם פ"ג מה' תשובה עיי"ש, ולכאורה ראוי להבין כי הטעם זה מפני שפשטו ידיהם בזבול יצדק לפי הפשטות על המינים ואפיקורסים שהיו קודם החורבן, אמנם מימרא זו נשנית בימי חכמי הש"ס אחר החורבן גם הביאו הרמב"ם ז"ל, א"כ בודאי שנאמרה על המינים ואפיקורסים שבכל הדורות, ואיך אפשר לומר שפשטו ידיהם בזבול שכבר נחרבה בעוונותינו, הרבים, ויתבאר על פי דברי קודש האלשיך הקדוש הנ"ל, כי הרשעים בעוונותם מהרסים ומחריבים הבנין של מעלה שנבנה ע"י מעשה הצדיקים, ושמעתי כי פ"א אמר מרן הקדוש בעל דברי חיים זלה"ה בשלחנו הטהור. שהביהמ"ק של מעלה נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת, ענה הרה"ק ר"י מטאמאשוב זלה"ה אנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו הק' יוכל לעשות הפרוכת ולא השיב אז הד"ח זלה"ה דבר, אלא פ"א כשישב אל השולחן אמר מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת, אלא שרשע גדול במעשיו קרע אותו עכדה"ק, ובזה יובן אמרם ז"ל שהפליגו בעונש המינים והאפיקורסים על שפשטו ידיהם בזבול, כי הם הם המהרסים והמחריבים בנין ביהמ"ק וירושלים של מעלה, ובעוה"ר לבלבול המוחות וטשטוש הדעת שבזמנינו מכנין לאלו בוני ארץ וירושלים, ואינם אלא מחריבים ומהרסים, והם היו בעכרינו ולולי כן כבר היינו נגאלים, וכמ"ש בילקוט (פ' זו) שבזכות נטרונא יזכו ישראל להיגאל, והכתוב צווח ככרוכיא המזכירים את ד' אל דמי לכם, ובעוה"ר איך נמצא מרגוע לנפשנו שנמצאים גם שומרי תומ"צ המתחברים עם המהרסים ומחזיקים במעשיהם ונוטלים חלק עמהם, ד' ישמרנו מהם ומהמונם.

ובזה יתבאר כפל הלשון שאמר דוהמע"ה, נפשי לד' משומרים לבוקר שומרים לבוקר, והראשון יתפרש מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר פי' ממתין ומצפה, וכפרש"י ז"ל כאן הריני מן המצפים לגאולה, והשני יתפרש שמירה כמשמעו כמ"ש הנביא על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו', וכפי' האלשיך הק' שהשמירה הוא למחות בעוברי עבירה המהרסים בנין של מעלה, ולזה כפל ב"פ שומרים לבוקר, דלא סגי בציפוי לגאולה לחוד, אבל גם לשמור הגאולה, דהיינו למחות במהרסים והנוטלים חבל עמהם המאחרים אותה, ולז"א דוהמע"ה נפשי לד' משומרים לבקר הריני מן המצפים לגאולה, שומרים לבקר הריני גם מן השומרים ומשגיחים על הגאולה, לבל יתקרבו המהרסים במעשיהם לאחרה ולדחותה ח"ו.

ועד"ז יתבאר הפסוק ליל שמורים הוא לד' וכפרש"י שהקב"ה שומר ומצפה לו, שמורים לכל בנ"י לדורותם, השני יתפרש על שמירה כמשמעו וע"ד שפרש"י שמירה מן המזיקין, ולדרכנו ירמוז על השמירה מן המזיקין המהרסים ודוחים אותה, ושמירה זו על כל ישראל לדורותם ולז"א שמורים לכל בנ"י לדורותם, ובעוה"ר בזמננו עושין ההיפך שהולכים שלובי זרוע עם המהרסים ונותנים להם כח וחיזוק באופנים שונים ומה נוראים דברי האלשיך הק' שכתב באמצע הדברים וז"ל ומכולם נגמר הבנין וכל ישראל יש להם חלק בו, ומי שאין לו חלק בו לא יראנו עכ"ל, ועאכו"כ מי שנוטל חלק עם מהרסי הבנין ר"ל, וכאו"א יעשה חשבון לנפשו האם עשה ופעל לסייע לבנין של מעלה, ובודאי שלא יהי' ח"ו חלקו וגורלו בין המהרסים, והאלשיך כתב שהחסרון הוא שאחד בונה ומאה סותרים, וא"כ הי' בימיו מה נענה אנן בדורנו השפל, שישנם בעוה"ר מהרסים לרבבות והבונים מועטים ה' ירחם ונזכה לראותה בבנינה במהרה.

ולכאורה ראוי להבין דא"כ שרשעי הדורות סותרים ומהרסים כל פעם הבנין אשר בנו הצדיקים במעשה ידיהם הטובים, הכי נאבד וכלה כל יגיעת פעולתם, ולשוא עמלו בוניו בו בתמי', ובודאי לא יתכן כן מהיות, אמנם כעין קושיא זו כבר הקשו הראשונים דהרי הרבה תפלות התפללו צדיקי הדורות ושפכו דמעות כמים עבור ישועתן של ישראל וביאת משיח צדקנו, הכי יצוייר שתפילותיהם הזכות והקדושות הי' לריק ח"ו אחרי שלא פעלו להחיש הגאולה בימיהם, ותירצו דכח וזכות תפילותיהם קיים נצחי, ונגנזו במקום גבוה עליון, אלא שלא הי' עדיין הזמן ראוי בימיהם שתתקבל תפלתם על הגאולה מפני גרמת העוונות ומצב הדור, וכשיגיע זמן המקו' יתגלו ויאירו כל אותן התפלות א' מהם לא יעדר, ויתרבה אורן וישועתן של ישראל בכח תפילותיהם וכולן יסייעו אל הגאולה, וכמו"כ בבנין ביהמ"ק וירושלים של מעלה כשנזכה אל זמן המקו' לראותה בשכלולה, כאמרז"ל שביהמ"ק דלעתיד ירד מן השמים בנוי ומשוכלל, אז יתקבצו כל חלקי הבנין שבנו הצדיקים איש איש על עבודתו, ומהם ישתלם הבנין של אש דלעתיד.

ועד"ז יתבאר דברי הזוה"ק בר"פ זו (הובא לעיל בדרוש הקדום) ר' יהודה פתח ואמר אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון ע"כ, וצ"ב קישור דרשת הזוה"ק לפ' זו, ונל"פ עפ"י דרכנו הנ"ל, דהנה אמרו רז"ל בגמ' ר"ה (ט"ז ע"א) למה תוקעין ומריעין כשהן עומדים ותוקעין ומריעין כשהן יושבין כדי לערבב השטן, ובתוס' הביאו דברי הירושלמי כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימני' למתבלע, ומתערבב ולית לי' פנאי למעבד קטרוגיא עכ"ל, ולכאורה אינו מובן כלל בדרך הטבע דהרי השטן מלא תחבולות ומשטה את כל באי עולם, ואיך נשטה וטועה כ"כ עד שנתבהל וחושב דמטא זימני' למתבלע, וכבר ביארנוהו באופנים שונים, והנ"ל לעניננו דבאמת סגולת השופר כן הוא, וצדיקי אמת כשתוקעין בשופר לקיים מצותו ית', הי' ראוי להיות כן שיגיע זימני' למתבלע, אלא שמתעכב ונתאחר לסיבת מצב הדור, אמנם כח התקיעות של צדיקי הדורות עומדים נצחיים וקיימים וגנוזים במקום גבו' עליון, וכשיגיע זמן המקו' יאירו ויזהירו כל אלו התקיעות וישלימו פעולתם, ועד אז יש להם עכ"פ סגולה זו שנבהל השטן ומתבלבל מקטרוגו, וק"ז הייטב לב זלה"ה בהספידו על מרן הדברי חיים זלה"ה אמר ללמד את בני יהודה קש"ת ר"ת תקיעה שברים תרועה, כי כל זמן שהי' מרן הד"ח בחיים אתנו בכח תקיעותיו פתח כל השערים עליונים לעורר רחמים ורצון על ישראל ואף התקיעות של ישראל שאין יודעים לכוין ולהשלים פעולת השופר מ"מ היו מצטרפים כולם אל מצותו, אבל עכשיו שנסתלק מאתנו צריך ללמד לבני יהודה קש"ת, כוונת השופר ותקיעה ש"ת.

היוצא לנו מזה כי כח אלו התקיעות ותרועות של כל דורות ישראל הצדיקים נגנז למעלה, ופעולתם קיים נצחי, אלא שנעלם מהשגתינו ורק הבוי"ת יודע, ולעתיד כשנזכה אל הגאולה שלימה נדע ונשיג פעולתם, ויתגלה לעינינו אור הגדול והשפעה הגדולה שנגרם בכח התקיעות, ועד"ז יל"פ הפסוק אשרי העם יודעי תרועה, הכוונה על הדור דלעתיד שיזכו להיות יודעי תרועה, להשיג ולידע כח ופעולת התרועות של כל דורות ישראל, ד' באור פניך יהלכון שיהיו מושפעין מאורו ית' ועי"כ תתרבה השגת ובחי' הדעת של כל ישראל, ובזה יובן קישור דברי הזוה"ק לפרשה זו, כי בחי' זו נרמז ג"כ כאן במשה"כ למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וידעתם כי אני ד', עפימ"ש האריז"ל בס' הלקוטים (פ' ואתחנן) עה"פ (מיכה ז' ט"ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו וגו' הול"ל אראך מהו אראנו, ומה צאתך צאתו הול"ל, אלא רמז לאמור שאתה בעצמך יצאת ממצרים, ואמר אראנו שאתה עצמך אותו הדור, וזה סוד הדור שהולך הוא הדור שבא עכ"ל עיי"ש, ועד"ז יתקיים יעידת הבטחה זו וידעתם כי אני ד' בדור העתיד, וז"א ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וזהו ציווי על כל דורות ישראל, וסגולת המצו' להביא לידי ידיעת אלקית, אלא שלא זכינו להתגלות בחי' זו בדורות הגלות, ובדור הגאולה כל אלו הדורות בעצמן יקומו וישיגו פעולת מצותן של כל דורות הגלות, ובחי' זו נרמז בכתוב אשרי העם יודעי תרועה וא"ש הקישור.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, פירש"י ז"ל שיתי שימי שאשית אני, וצ"ב דממ"ש שיתי מובן שאשית "אני" ולא אחר, ומדוע הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולדייק שאשית אני.

ב) הנני מביא מחר ארבה בגבלך וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ, צ"ב כפל הלשון דממה שאמר וכסה את עין הארץ מובן כבר שא"א לראות הארץ, ורש"י ז"ל פי' ה"ז מקרא קצר וכמ"ש ולא יוכל הרואה לראות הארץ, ולכאורה אדרבה האריך הכתוב יותר מדאי, ולא יוכל לראות את הארץ מיותר, או הול"ל ולא יוכל לראות הארץ וממילא ידוע דמכוסה הוא, ותרווייהו למ"ל, גם מאי נ"מ בידיעה זו אם יוכל לראות הארץ או לאו, וכבר סיפר הכתוב הפלגת רבוי הארבה, באמרו לפניו לא הי' וגו', ומאי נ"מ בראיית הארץ וצ"ב הכוונה.

ג) בקהלת רבה (ובילקוט שמעוני כאן רמז קפ"ו) כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ וכו', אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנא' ויכס את עין כל הארץ, ולפי"ד המדרש יתפרש וכסה את עין הארץ על עין הארץ ממש, וצ"ב איך לא ראתה עין הארץ את הארבה והרי הי' מונח עליו, ומהו הפי' ולא יוכל לראות את הארץ.

ד) לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן, פירש"י ז"ל ואותו שהי' בימי יואל שנא' כמוהו לא נהי' מן העולם למדנו שהי' כבד משל משה, כי של יואל הי' ע"י מינין הרבה, ארבה ילק חסיל וכו', אבל של משה לא הי' אלא של מין א' וכמוהו לא הי' ולא יהי' והקשו הרמב"ן ובעה"ת הרי מפורש בספר תהלים שהי' גם במצרים מינים הרבה, דכתיב ויתן לחסיל יבולם וגו' אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר.

ה) דבר נא באזני העם וישאלו וגו' בגמ' ריש ברכות (דף ט' ע"א) אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם עכ"ד הגמ', וראוי להבין טעם שליחות זה שיאמרה לישראל בדרך בקשה דייקא, גם למה הוצרך הבוכ"ע לבקש כ"כ ממרע"ה, הלא אם הי' הבוי"ת מצווהו בוודאי הי' מקיים ציווי הבוי"ת בשמחה.

ו) עוד דקדקו המפורשים דהלשון "בהם" אינו מובן, והול"ל ועבדום ועינו אותם קיים ואח"כ יצאו לא קיים ומהו "בהם".

ונל"פ במ"ש "בהם" דלכאורה כל הטורח הזה בשאלת כליהם למה, דהרי גם זה הי' בדרך נס מלובש בטבע שנתנו להם כל ממונם. כמ"ש וינצלו את מצרים, ולא מטוב לבם עשו כן, כ"א מן השמים הכריחום על כך וניטל מהם הבחירה, ואם הי' רצון הבוי"ת שיצאו ישראל ברכוש גדול הרי הרבה דרכים לפניו, ומצינו ברשב"י שאמר בקעה בקעה התמלא דינרין והתחילה מושכת דינרי זהב לפניהן, כדאיתא במד"ר סו"פ פקודי (פ' נ"ב סי' ג'), והבוכ"ע הי' יכול ליתן להם הרכוש בדרך השפעה מן השמים, אמנם אלמלי כן לא הי' אפשר ליהנות ממנו דאין נהנין ממעשה נסים, משא"כ עתה שהי' הנס מלובש בטבע דדרך העולם ליתן בשאלה, ה"ה מותר בהנאה, וז"ש הבוכ"ע שישאלו דאל"כ יהי' אסור בהנאה, והטעם שלא יאמר אותו צדיק ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים "בהם" כי אף שיתקיים הבטחתו ית' עכ"פ להשפיע להם רכוש גדול בדרך נס, אבל כיון שלא יהנו ממנו, לא יתקיים הבטחת "בהם", כמו ועבדום ועינו אותם שנתקיים בהם בהרגש צער גופם.

או יאמר דלכאורה למה הוצרכו ליקח בשאלה, והמצריים היו מרוצים ליתן להם אף במתנה, וכמ"ש טול שנים וצא, שהי' פחדם גדול כי אמרו כולנו מתים. וכן כתוב שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם, והאוה"ח הק' דקדק דסוכ"ס אינו מדרך המוסר לגנוב דעתם בהשאלת כליהם, ומצינו שבימי אלכסנדר מוקדון באו לדין עם ישראל עבור שאלה זו, ולמה יצו ה' לעשות דרך ערמה, כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם, ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות עיי"ש תירוצו.

ואפ"ל עוד דהנה כבר הקשו המפורשים ז"ל איך הותר להם לישראל ליהנות מרכוש מצרים, והרי כלי כסף וזהב שלהם היו רובן תשמישי ע"ז ואסורים בהנאה, וישראל הוזהרו על ע"ז וכל אביזרייהו, וקיי"ל דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם ורק עכו"ם יכול לבטלו, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ואפשר דהערב רב שהלכו עם ישראל, שהיו מתערובת אומות שונים כפרש"י ז"ל הם בטלו הע"ז, ויתכן שלא נתגיירו בשלימות בעת רגע יציאתם, כי אין הזמן גרמא אז, והי"ל עדיין דין עכו"ם ויכלו לבטל הע"ז, ובזה פירשתי דברי הספרי (פ' בא) וגם ערב רב עלה אתם וגו', כאן נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול עכ"ד הספרי, והוא לכאורה פליאה נשגבה, דמה"ת לומר דברכוש של ערב רב נתקיים הבטחת הקב"ה לאאע"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ולמה לא ברכוש שהוציאו ישראל כמפורש בתוה"ק וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וגו', ולדרכינו אפ"ל דע"י הערב רב שעלו עמהם נתקיים הבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול בישראל, דאל"ה לא היו רשאים ליהנות ממנו, וכ"ז תינח אם לקחוהו בדרך שאלה ולא נתכוונו ישראל לזכות בה, דלא הוה ע"ז של ישראל ויוכל העכו"ם לבטלה, אבל אלמלי לקחוהו בדרך מתנה, מדאגבהה ישראל קניא וה"ה ע"ז של ישראל ולא מהני ביטול, ע"כ הזהירם הבוי"ת וישאלו איש וגו' כלי כסף וכלי זהב בדרך שאלה דייקא, כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים "בהם" שאין להם בו הנאה של כלום.

והנה כשיצאו ישראל ממצרים לא הי' בידם זכות מצות ומע"ט כמ"ש ואת ערום וערי', וע"כ ניתן להם מצות פסח ומילה, אולם הרי אמרז"ל (קידושין דף ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואיך זכו לרכוש מצרים וביזת הים שהם מטובות העוה"ז בשכר המצוה, ואף שאמרז"ל בפ' חלק שהי' מגיע להם כ"ז בשכר עבודתם במצרים עיי"ש, אולם הי' מדה"ד מקטרג עליהם שלא נשלמה עדיין זמן שעבודם במצרים ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, גם קטרגה מדה"ד בטענת הללו עוע"ז והללו עוע"ז, והיו צריכים זכות גדול לעמוד נגד מדה"ד הקשה, ואיך זכו לזה דהרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אמנם כבר כתבו המפרשים ז"ל דהמביא עצמו לידי חיוב והמקיים מצות חכמים משתלם שכרו בעוה"ז, ואפשר דמה"ט לא אמר הבוי"ת בדרך ציווי שישאלו, כ"א בדרך בקשה כמ"ש בגמ' א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם, כי הי' רצון הבוי"ת שיקיימו מצו' זו ברצון עצמם מבלי שיצטוו, ומה"ט לא נאמרה למשרע"ה בדרך ציווי כ"א בדרך בקשה דעי"ז קיימו ישראל מצות חכמים, ועל כיו"ב איכא שכר מצוה בהאי עלמא, ועי"ז נתקיים בידם הבטחת הרכוש (עיין בהגש"פ עמוד כ"ה עוד ביאור בזה).

או"י בביאור דברי הגמ' הנ"ל שלא יאמר אותו צדיק וכו', דהנה לכאורה מהו החשיבות של הבטחת הרכוש בעיני אאע"ה, ובודאי שלא הי' כסף נחשב בעיניו למאומה, ומעיקרא מה צורך להבטיחו בכך, ובודאי לא יעלה על הדעת שיתרעם ח"ו על מדותיו ית', בשביל חסרון הרכוש, וצ"ב אמרם ז"ל שלא יאמר אותו צדיק וכו', ואפ"ל עפי"מ שפרשתי (בדברנו פ' לך עמוד ר"י) מאמה"כ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כי הנה האבוה"ק היו רוב ימיהם בצער ורדיפות, ויע"א אמר מעט ורעים היו ימי חיי, ואין זה כבוד שמים אם הצדיקים בצער ולחץ, הגם ששכרם צפון ושמור לעוה"ב, אבל בחי' שכר הזה עין לא ראתה אלקים זולתך, אמנם יוסף הצדיק נתעלה בעילוי רב, ויוסף הוא השליט והמשביר לכל הארץ, וכל האומות כפופים אליו, הי' נראה לעין כל גדולת הצדיקים עובדי השי"ת, ונתגלו על ידו רחמיו וחסדיו ית"ש למראית העין יותר ממה שנתגלה אצל שאר האבוה"ק, וז"ש בן פורת יוסף ופי' בת"א ברי דיסגי יוסף לשון רבוי, שאצלו הי' מדה טובה מרובה משאר האבוה"ק, במה שהי' בן פורת עלי עין, שנתגלה גדולת הצדיקים למראית העין ונתגדל כבוד שמים על ידו.

ועד"ז יתבאר לעניננו כי הנה ישראל במצרים היו בעוני ושעבוד ולחץ, ואין זה כבוד שמים שזרע צדיקים האבוה"ק דוווים וסחופים, גם שהם בעצמם הי"ל מדות נשגבות שלא נטמעו באומות ונזהרו מנדה ובת אל נכר וכו', ע"כ הבטיח הבוי"ת לאאע"ה שיצאו ברכוש גדול ויתגלה לעין כל הכבוד שמים כי עין ד' ליריאיו למיחלים לחסדו, וזה שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, שיצטער אאע"ה אם לא יתקיים להם הבטחת הרכוש, ולא בשביל העדר הרכוש כי אין זה נחשב בעיניו למאומה, כ"א על העדר כבוד שמים, והבוכ"ע הבטיחו בבנים, ויצטער בראותו שאינם ראויים להרבות כבוד שמים.

ונחזור לבאר הדקדוקים הנ"ל בפ' הארבה, בהקדם דברי הזוהר חדש (דף צ"ו ע"ב) עה"פ ויכס את עין כל הארץ וגו', המכשפים אינם יכולים לעשות כישוף אלא דבר אחד, ובדרגא אחד, ובזמן אחד, ומכת ארבה שבמצרים הי' עירוב מכמה מינים מבולבל זה מזה, ולא היו יכולים החרטומים למיקם קמייהו, ועל זה נאמר ויכס עין הארץ ותחשך כל הארץ, נאמר על חרטומי מצרים שכיסה והחשיך עיניהם והכחיש בהם עכ"ד הזו"ח, ולכאורה נראה ממשמעות דבריהם שגם במצרים הי' עירוב מהרבה מינים, שלא כדעת רש"י והמפרשים ז"ל שהי' במצרים מין ארבה בלבד.

אמנם יתבאר בהקדם דברי הזוה"ק (בשלח דף נ"א ע"א) ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, וכי שש מאות רכב בחור לא הוו רכבי מצרים, אלא הכי תאנא הוה ס"מ אוזיף לי' שית מאה רתיכין מקטרגין לסייעא לי', הה"ד ויקח שש מאות רכב בחור וכו', וכן דרשו בזוה"ק (שם דף מ"ו ע"ב) ויקח שש מאות רכב בחור, ר' חייא אמר כתיב (ישעי' כ"ד) יפקוד ד' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה וכו', ויקח שש מאות רכב בחור הא ממנא דלהון, ואוקמוה דדבר רתיכין דשאר עמין וכו' והיינו בחור וכל רכב מצרים, ועד"ז פי' בזוה"ק ויסר את אופן מרכבותיו על מרכבת שר של מצרים ממנא דלהין עיי"ש, מבואר שהיו שם כוחות מעורבין, שהמצריים בכח כשפיהם הוון שליטין בשרי המקטריגים של שאר האומות, ולקחום לעזרתם ללחום נגד ישראל, אלא שמן השמים הוסר ממשלתם וכוחם של שרי מעלה, וע"ד שדרשו רז"ל במדרש איכה (פ' ב' סי' ו') חלל ממלכה ושרי' אלו שרים שלמעלן, שהרשעים רצו להשביע בשרי מעלה ע"י שם המפורש להכריחם שיעשו כרצונם, והחליף הקב"ה את השרים שר של אש מינה על המים וכו' ולא יכלו לעשות דבר, ועד"ז אירע להם במצרים שבכח כשפיהם רצו המצרים לשלוט בשרי מעלה ומקטריגין של שאר האומות שיבואו לעזרתם, אבל הוסר ממשלתם ולא יכלו לעשות דבר.

ועד"ז יתבאר בענין הארבה, דלכאורה יקשה מדוע שינה דוד המע"ה בס' תהלים והזכיר ילק וחסיל, ובתוה"ק לא נזכר כ"א ארבה לבד, וממנ"פ אם היו שם כל אלה המינים מ"ט לא הזכירם הכתוב בתוה"ק והזכירם דוהמע"ה, ואפשר דהכוונה בזה ג"כ על שרי מעלה, דהנה כל מה שיש בארץ יש לו שר למעלה וכל מין יש לו שר מיוחד כידוע, ואולי שבעצם לא הי' רק מין הארבה בלבד, אבל היו בו כוחות מעורבים משרי הילק והחסיל שהיו שאולים לו להכות במצרים, או אפ"ל להיפך שהילק והחסיל היו שם בלא השרים שלהם, וכולם היו שאולים ונכנעים תחת שר הארבה, ועכ"פ היו הכוחות מעורבים וע"ד שדרשו רז"ל חלל ממלכה ושריה שהחליף הקב"ה שרי מעלה וכוחותם, ועל כן לא יכלו החרטומים למיקם קמייהו ונתבטל כח כשפיהם, וי"ל שע"כ לא נזכר בתוה"ק כאן כ"א הארבה בלבד, כי מין הארבה בלבד הי' במצרים בשלימות, משא"כ שאר המינים היו שאולים אצלו כוחות השרים בלבד, או הם בעצם בלא שריהם עמהם כנ"ל, ודוד המע"ה מפרשו בס' תהלים שהי' במצרים גם מתערובת הכח של שאר מינים, אבל בימי יואל היו כל הד' מינים בשלימות הם ושריהם, וע"כ נאמר שם כמוהו לא נהי' מן העולם, ובימי משה הי' הארבה בלבד בתערובת כל הכוחות של שאר מינים וע"כ אמה"כ כאן לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן. ר"ל בהפלגת הארבה לבד, גם דלא יכלו למיקם קמייהו, כי נאבדה בינתם מפני עירוב הכוחות גם שהי' הארבה ממית ומכלה בהם כמ"ש ברבינו בחיי וע"ז נאמר ואחריו לא יהי' כן.

ובזה אפ"ל במאמה"כ למען שתי אותותי אלה וגו' פרש"י שתי שימי שאשית אני, בהקדם דברי הגמ' (סנהדרין ס"ז ע"ב) א"ר יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, אין עוד מלבדו א"ר חנינא אפי' לדבר כשפים פרש"י אין בהם כח לפני גזירתו שאין כח מלבדו, ההוא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי' כרעי' דר' חנינא, אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, אין עוד מלבדו כתיב, איני והא"ר יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ותירצו שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', פרש"י ומסרו נפשייהו משמיא לאצולי עכ"ל ולכאורה מעיקרא מאי קושיא דהרי אין עוד מלבדו כתיב, ובודאי שאין כח לכשפים לפני גזירתו ית', ויובן עפי"ד הרמב"ן ז"ל (בפ' שופטים) ועתה דע והבן בענין הכשפים, כי הבוי"ת עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה להן, ונתן כח ארץ וכל אשר עלי' בכוכבים ומזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם וכו', ועשה עוד על הכוכבים ומזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם וכו', ושם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכוחות להמיר אשר למטה מהם וכו' והמכשפים בכח הכשפים ממירים הפנים העליונים להפך מבט המזל והשר הממונה עלי' לטובה או לרעה כרצונם, והנה גם זה בכח המזלות ומנהיגי' אשר שם בהם הבוי"ת כדרכי התמורה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבוי"ת וכו', וזה היפך סוד הכשפים שאמרו בהם שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם היפוך הכוחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מהצדדין וכו' עכת"ד עיי"ש.

מבואר שמחוקי ויסודות הבריאה נמסר תפקיד הנהגת הטבעיים לשרי מעלה, ובכח הכשפים להמיר בהם ולהטותם לטובה או לרעה, ואין רצון הבוי"ת למנוע הבחירה מבנ"א כ"א לצורך והכרח גדול, וע"כ מניחין אותם מן השמים לשלוט בכח כשפיהם, וזה שהקשו בגמ' והא"ר יוחנן כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ותירצו שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' ומסרו נפשייהו משמיא לאצולי, ואין בהם כח לפני גזירתו ית' דאין עוד מלבדו, ובזה יונח לדרכנו דהנה במכת הארבה נלאו החרטומים להבין מה שלפניהם, מפני עירוב כח השרי מעלה כמבואר בזוהר חדש הנ"ל, והוסר מהם כח הכשפים לשלוט בשרי מעלה, ובעכ"ח הודו והכירו כי אין עוד מלבדו ית', ונתגלה הנהגתו ית' והשגחתו בארץ, וראו גדולתם של ישראל ואהבתו ית' אליהם, וז"ש למען שתי אותותי אלה בקרבם, וכפרש"י שתי שאשית אני, שיכירו כי מעשה אלקים הוא ואין עוד מלבדו.

ויל"פ בזה וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ, עפימ"ש האוהחה"ק (פ' ראה) עה"פ כי יסיתך אחיך וגו' נלכה ונעבדה אלהים אחרים וגו' הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ, כי יבוא המסית בטענה להוכיח הוכחה גדולה, והוא כשתהי' עבודה זרה שנתפשטה בעולם, שכל העולם או רובו עובדים אותה וכו', ולדברי רז"ל שאמרו עתידה מלכות הרשעה שתתפשט בכל העולם, הנה ע"ז אחת בכל העולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ, והסתה זו עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש ח"ו, אעפ"כ אמר לא תאבה לו וגו' פי' נותנת התורה עצה לאדם שימלט בה ממנה, אומר לא תאבה לו וכו' פי' לא תכנס עמו בטענה אלא שלילת הרצון בלא טענה וכו' עיי"ש שהאריך בדה"ק, והנה במכת הארבה נתגלה השגחתו ויכולתו ית' שאשית אני ואין עוד מלבדו, וכל כוחות הע"ז בטלים ומבוטלים ולא יכלו לעשות דבר, ע"כ אמר וכסה את עין הארץ, כי עין הרואה את הארץ יתכסה, ולא יוכל הרואה לראות את הארץ, ר"ל הרגיל לראות בעין שכלו הארציות והטבעיות ומתפתה מדעת העולם וממה שעובדין ע"ז מקצה הארץ ועד קצה הארץ, מעתה לא יוכל עוד לראות את הארץ, כמ"ש בזו"ח דלא יכלו החרטומים למיקם קמייהו ולעמוד על ענינו, וע"ז נאמר ויכס עין הארץ וכו' והכירו והודו כי אין בראיית הארץ ממש, והכל מתנהג בהשגחתו והשפעתו ית'.

ועד"ז יל"פ כוונת דברי המדרש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ וכו' האדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנא' ויכס את עין כל הארץ, דכל מה שבעוה"ז יש לו גבול וקצבה ועין האדם ראייתה מוגבלת וכמו"כ עין הארץ השגתה רק בערך העוה"ז, אבל השגת אלקית והנעשה בעולמות העליונים אפשר להשיג רק בתוה"ק, ולז"א הארץ יש לה עינים, אבל לפעמים מכוסה ונעלם ראייתה שנא' ויכס את עין כל הארץ. ולז"א הכתוב במכת הארבה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, דזה הי' ענין השחוק שראו שאין ביכולתם לעשות דבר אף שהיו בקיאים וגדולים בחכמת הכשפים מ"מ לא יכלו להסיר הארבה ובקשו ממשרע"ה שיתפלל עליהם ויסר מעליהם רק את המות הזה ונתברר אמונת השגחתו ית', וע"כ אמר למען תספר באזני בנך וגו' להשריש בלבם אמונת השגחתו ית'

ואפ"ל עוד עפי"ד רבינו בחיי ז"ל שהיו בנ"א מתים במכת הארבה ובבעה"ט כתב שעם הארבה היו נחשים והיו ממיתים בהם ע"כ אמר ויסר מעלי רק את המות הזה, והנה לפי מדת הדין הי' מגיע להם לאבדם מן העולם מיד, אבל נמנע מיתתם בשביל שיהי' מקום לחול עליהם עוד מכת בכורות וקי"ס ועי"ז נתקדש שמו ית' בעולם, וכמ"ש הכתוב ואך אותך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ, ועד"ז יתבאר לעניננו למען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים שחקתי כי הי' הצלתם לשחק בהם ולהוסיף עליהם עוד מכות ותכליתו הי' למען תספר באזני בנך וגו' וע"ד הכתוב למען ספר שמי בכל הארץ.

פרשת בא

הבחנה בנסים ובהצלחות מה מקורם

(מכתי"ק) ולמען תספר וגו', ונתקשו מפוה"ת למה דוקא במכת ארבה אמר הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך ולא בשאר מכות, ובבעה"ת הקשו משה האיך ידע והלא לא מצינו שאמר לו הקב"ה מכת הארבה וכו', ומסקנת תירוצם דהבין משה המכה מדאמר לי' הקב"ה ולמען תספר, ודרך הוא לספר במכת הארבה, שהרי גם במכת הארבה דיואל כתיב עלי' לבניכם ספרו עכ"ד ז"ל, וכעי"ז במד"ר (ר"פ זו) וז"ל גלה הקב"ה למשה מה מכה הביא עליהם, וכתב משה ברמז ולמען תספר זו מכת הארבה, כמה דתימא עלי' לבניכם ספרו, אמנם אינו מובן מה ענין הסיפור לבנים במכת הארבה יותר מבשאר מכות.

ב) את אשר התעללתי במצרים ופירש"י ז"ל שחקתי כמו כי התעללת בי, והקשה האלשיך למה קרא המכה בלשון שחוק, ותי' כי החטה והכסמת שנשארו אחר הברד אמר הכתוב כי אפילות הנה ודרשו חכז"ל (תנחומא וארא סי' ט"ז) פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו, ואח"כ אכל הארבה את יתר הפליטה אשר השאיר הברד, וא"כ הנסים שנעשה להם בהשארת החטה והכסמת ששמחו בזה, נהפך שמחתם ליגון במכת הארבה וע"כ קרא הכתוב בלשון התעללתי שהי' שמחתם לשחוק עכת"ד, ועדיין צריך להבין למה צוה הכתוב לספר את השחוק, הלא תכלית הסיפור לדורות הוא ידיעת נסי הקב"ה לישראל והנקמה במצרים, ואין נ"מ באיזה אופן נעשו הנסים, ולאיזה תועלת הצריך הכתוב לספר שנעשה בדרך שחוק וטעמא בעי.

ג) גם יל"ד בלשון הכתוב שאמר פרעה והעתירו לה' וגו' ויסר מעלי "רק" את המות הזה, דנודע שאכין ורקין מיעוטין הם, וכאן לא הי' המדובר אלא ממכת הארבה בלבד, ומה בא למעט באומרו רק.

ד) ובמד"ר (פ' י"ג סי' ז') א"ר יוחנן כיון שבא ארבה שמחו המצריים, אמרו נקבוץ ונמלא מהם חביות, אמר הקב"ה רשעים במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים, מיד ויהפוך ה' רוח ים וגו' וישא את הארבה וגו', מהו לא נשאר ארבה אחד, אפי' מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם עכ"ד המדרש, ויש להבין הלא בתחלה כשהתרה בהם משה על מכת הארבה פחדו מאוד, עד שאמרו עבדיו לפרעה הטרם תדע כי אבדה מצרים, ואיך אח"כ כשבא עליהם הארבה נהפך להם לשמחה, וכי לא ידעו זה מעיקרא שאפשר למולחם ולבשלם, אלא צ"ל שאין הקומץ משביע נגד מדת העונש שלא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, וא"כ גם אח"כ לשמחה מה זו עושה.

ה) וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ, פירש"י ז"ל ולא יוכל הרואה לראות את הארץ ולשון קצרה דבר, ולכאורה כל המאמר ולא יוכל לראות את הארץ מיותר, דממילא נשמע ממה שאמר וכסה את עין הארץ, ואדרבא בלשון ארוכה דבר הכתוב וכפל הענין במילות שונות.

ו) לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן, כתב רש"י ז"ל ואותו שהי' בימי יואל שנא' כמוהו לא נהי' מן העולם למדנו שהי' כבד משל משה, ע"י מינין הרבה שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם, אבל של משה לא הי' אלא מין א' וכמוהו לא הי' ולא יהי' עכ"ל, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל שהרי כתיב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתיב אמר ויבוא ארבה וילק ואין מספר, וע"כ דחה דעת רש"י ז"ל ותירץ באופן אחר, וכבר כתבתי מה שיש לפקפק גם על תירוצו של הרמב"ן ז"ל, והנה כל המפורשים שם ביואל פירשו כדעת רש"י ז"ל, וז"ל הרד"ק שם עה"כ כמוהו לא נהי', כי אותו של מצרים לא הי' אלא מין א' והוא הארבה, והי' רב אותו המין במצרים יותר ממה שהי' עתה בארץ ישראל, לפיכך אמר ואחריו לא יהי' כן. והנה אמר כמוהו לא נהי' כן כי היו ארבעה מינים, ושבמצרים לא הי' אלא מין אחת עכ"ל, וכן כתבו הראב"ע ושאר מפורשים, ולפירושם יקשה קושית הרמב"ן ממ"ש בס' תהלים שגם אותו שבמצרים הי' הרבה מינים, גם בלא"ה צריך טעם שהזכיר בס' תהלים גם שאר מינים, ולמה לא נזכר בתוה"ק אלא ארבה בלבד.

ולולא דבריהם ז"ל הי' נלענ"ד לתרץ סתירת הכתובים עפימ"ש הרבינו בחיי זלה"ה עה"כ רק את המות הזה, למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי הי' הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בימי יהושע עכ"ל, ובבעה"ט כתב שעם הארבה היו נחשים והיו ממיתים בהם, ע"כ אמר ויסר מעלי את המות הזה, ולפי"ז מתורץ היטב הסתירה, דאז בימי יואל אף שהי' גדול וכבד מאוד בריבוי המינים יותר משל משה, ואכל כל מה שהי' בארץ עד שנעשה מדבר שממה כמבואר בקרא, וע"ז אמר שלא הי' כמוהו מעולם, אבל עכ"ז לא היו ממיתים בני אדם כי אין זה מטבע הארבה, אבל משונה הי' הארבה שבימי משה שהמית בני אדם, וע"ז אמר ואחריו לא יהי' כן, דאף שלא הי' בעצם גדול וכבד כ"כ כמו בימי יואל, אבל אותו שינוי הטבע שהי' בו בימי משה להמית בני אדם זה לא יהי' כן לעולם וע"כ אמר פרעה ויסר מעלי "רק" את המות הזה, ולמעט בא שאין בקשתו כ"א להסיר ממנו החיים הממיתים, אבל המלוחים לא יסורו ממנו כי הי' שמח בהם כמבואר במדרש, ולא נענה בזה כי גם המלוחים פרחו.

ולתריו דעת רש"י והמפורשים ז"ל שלא הי' בימי משה אלא מין א' שלא יקשה עליהם מס' תהלים אפשר לומר עפימ"ש הרד"ק (יואל א') טעם על קריאת השמות של מיני הארבה, וז"ל יש אומרים שנקרא גזם על שם שגוזז את התבואה, וארבה לפי שהוא הרב שבמינים, וילק לפי שהוא לוקק ולוחך את העשב, וחסיל לפי שהוא כורת את הכל מן לשון יחסלנו הארבה עכ"ל, מבואר בזה ששמותיהם הם לפי מעשיהם, וכעין זה פירש"י ז"ל (בפ' תבא) עה"פ כי יחסלנו הארבה, יכלנו וע"ש כך יקרא חסיל שמכלה את הכל עכ"ל, ולכאורה לפי"ד הי' צריך לכתוב כי יחסלנו החסיל, שזה מעשה החסיל שנקרא כן ע"ש מעשיו לא הארבה, ומדוע אמר כי יחסלנו הארבה, וצ"ל שגם זה בחי' קללה הוא הנזכר בפ' התוכחה, שגם הארבה יעשה כמעשה החסיל לכלות הכל, ובדרך זה אפשר ליישב דעת רש"י והמפורשים ז"ל, דס"ל שכיון שלא נזכר בקרא אלא ארבה לא הי' אלא ארבה בלבד, לא כמו בימי יואל שהיו ממש כל הארבעה מינים ביחד, וע"כ אמר שם כמוהו לא נהי' מעולם, אבל משונה הי' הארבה שבימי משה שאף שלא הי' אלא מין א', מ"מ עשה כל המעשים שעושים גם שאר המינים, וע"כ פי' דוהמע"ה בס' תהלים ויתן לחסיל יבולם וגו' אמר ויבוא ארבה וילק אין מספר, היינו שהארבה בלבד עשה מעשה של כל אלה המינים וכילה את הכל, וע"ז נאמר ואחריו לא יהי' כן ארבה כמוהו, היינו שהארבה בלבד יעשה מעשים כאלו, וע"כ בתחלה כשהתרה בו משה הי' פרעה מפחד שמא יבואו כל המינים יחד שזה באמת צרה גדולה, אבל כשראה שלא בא אלא הארבה בלבד שמח, כי אין טבע הארבה לכלות הכל, וישתלם הפסדו במקצת ע"י שימלח וישלק מהם, אבל נהפכה שמחתו לתוגה שגם הארבה עשה כמעשה שאר המינים, ונוסף לזה גם אותן שמלחו פרחו ונלקה בכפלים, וזה אמרם ז"ל במדרש שאמר הקב"ה רשעים במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים, וז"ש אשר התעללתי במצרים מלשון שחקתי שנהפך שמחתם לשחוק.

ובילקוט ראובני עה"כ ויכס את עין הארץ וגו', הביא דברי הזוהר חדש וז"ל המכשפים אינם יכולים לעשות כישוף אלא דבר אחד ובדרגא א' ובזמן א', ומכת ארבה שבמצרים הי' עירוב מכמה מינים מבולבל זה מזה, ולא היו יכולים החרטומים למיקם קמייהו, ועל זה נאמר ויכס עין הארץ ותחשך כל הארץ, נאמר על חרטומי מצרים שכיסה והחשיך עיניהם והכחיש בהם עכ"ד הזו"ח, לכאורה נראה ממשמעות דבריו שגם במצרים הי' הרבה מינים, שלא כדעת רש"י והמפורשים ז"ל שלא הי' במצרים אלא מין א', אמנם לפי דרכנו הנ"ל י"ל דאין הכוונה שהי' הרבה מינים ממש, אלא שהי' מעורב בו כוחות של הרבה מינים לפעול כפעולתם, וכן נראה הלשון שכתב מבולבל זה מזה, וע"כ לא יכלו החרטומים לעמוד על ענינם ולדעת באיזה כח יפעלו פעולתם, ולזה אמר ותחשך הארץ שהי' טח עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, ובחשיכה יתהלכו לראות מה הגיע אליהם, וכמ"ש בחלומותיו של פרעה שבאו החרטומים לידי סמיות עינים שלא לראות הפתרון האמיתי בשביל שיבוא יוסף לאותו הגדולה, וע"כ כפל הכ' לומר ולא יוכל לראות את הארץ ופרש"י ולא יוכל הרואה לראות, ר"ל דאף הרואה ומבין בטוב ענינים אלו כמו החרטומים וחכמי מצרים, לא יכלו לראות ולהתבונן בזה כלל שכיסה והחשיך עיניהם.

והמתבונן בזה יראה ענין פלא ונחוץ לדעת, דאף שאמרו רז"ל לא עביד קוב"ה ניסא למגנא, מ"מ נעשה פלאות לפרעה במה שנשארו החטה והכסמת, כמו שדרשו מהקרא כי אפילות הנה, אף שהי' ללא תועלת להם כי לבסוף אכלו הארבה, וגם זה הי' בדרך פלא שלא הי' ולא יהי' ארבה כמוהו, ואין ספק כי באותה שעה שראה פרעה שנעשה לו נסים פלאי פלאות בהשארת החטה והכסמת, התפאר בלבבו שהקב"ה עשה לו נסים ונפלאות, וחשב שאעפי"כ הקב"ה אוהבו אף שעושה כל הרעות שבעולם, או אולי חשב שכח הע"ז עמדה לו להשפעת נסים ונפלאות כאלה, וכן במ"ש במדרש שגם במכת הארבה גופי' שמח בתחלתו כאשר נתבאר לעיל, וא"כ ראה בתחלה גם במכת הארבה הצלחה גדולה לפניו, שבא אליו ארבה מרובה כ"כ מה שבדרך הטבע לא הי' ארבה כמוהו, עד שנתגלה לו לבסוף שכל הנסים והנפלאות האלה שהי' שמח בהם, הי' רק להוכיחו ולייסרו במכות נפלאות ומשונים, אלא שהי' טח מראות עיניו ולא הי' מחכמים הרואים את הנולד, והנסים הבאים לרעה אינם באים מהקב"ה בעצמו אלא מהסט"א ושלוחיו, וכמו שאה"כ ונתן אליך אות או מופת, שהקב"ה מניח להסט"א לעשות אותות ומופתים ע"י המסיתים ומדוחים לפתות בני אדם להטעותם ולנסותם, גם בארבה שבימי יואל הי' באותו שנה טרם בוא הארבה ברכה והצלחה גדולה בארץ, כמ"ש הכתוב כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה, ומדהפליג הכתוב לדמותו לגן עדן בוודאי שהי' ברכה והצלחה גדולה, אבל לא הי' בו שום תועלת, כי נעשה אח"כ מדבר שממה ע"י הארבה וקמי' שמיא גליא כל הנעשה אח"כ, אעפי"כ לא מנע ברכתו מטעמים הידועים לפניו ית"ש ואנחנו לא נדע, עד אשר נתגלה לפעמים בימים הקרובים ולפעמים בימים רחוקים מאוד, וכ"ז הוראה גדולה לידע ולהודיע בכל הדורות, שאם ח"ו יש מינות אין לבטוח על מה שרואים הצלחה גדולה. ואף אם גם נסים ונפלאות גדולות, כי מאוד עמקו מחשבותיו ית"ש, אלא צריך לשוב אל ה' בכל לב ונפש ולהדבק במצותיו ותורתו ית"ש אשר הוא המגנת ומצלת לא זולת וע"כ אמר הכ' במכת הארבה ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי, דפרש"י ז"ל שחקתי, היינו בהצלחה ונסים טרם בוא המכה כאשר נתבאר לעיל, ויש בזה צורך גדול לידע ולהודיע בכל הדורות עד ביאת המשיח, שלא להטעות עצמם מסמיות עינים של הצלחה ונסים שאינם ממקור הקדושה, ועינינו תראנה מלכותו ית"ש בביאת משיח צדקינו בקדושה ובטהרה במהרה בימינו אמן

פרשת בא

ביאור חדש בענין מכת הארבה

למען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים, התעללתי פרש"י שחקתי, דקדק האלשיך הק' דלמה יקרא למכות שחוק.

ב) לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן, והקשה רשיז"ל דהרי בארבה שהי' בימי יואל כתיב כמוהו לא נהי' מן העולם, למדנו שהי' כבד משל משה, ותירץ דאותו של יואל הי' ע"י מינין הרבה שהיו יחד ארבה ילק חסיל וגזם, אבל של משה לא הי' אלא של מין אחד, וכמוהו לא הי' ולא יהי' והקשה הרמב"ן ז"ל שהרי כתיב (תהלים ע"ח) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתוב אחר אומר (שם ק"ה) ויבוא ארבה וילק אין מספר, הרי דגם הארבה שבימי משה הי' של מינים הרבה, ותירץ דמשאה"כ לפניו לא הי' כן ואחריו לא יהי' כן קאי על מצרים לבד, אבל אפשר שיהי' כן בשאר ארצות כבד כמוהו, אבל קשה דא"כ הי"ל להכ' לומר ואחריו לא יהי' דהרי לא הי' מכת הארבה כלל במצרים מעת תפלת משה להסיר הארבה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בש"ר חננאל, ולמה כתיב ואחריו לא יהי' "כן" דמשמע שיהי' אבל לא כמוהו.

ג) ויסר מעלי רק את המות הזה, יל"ד תרי מיעוטא למאי אתי, דרק מיעוטא הוא, והזה מיעוטא הוא, ומה בא למעט.

ואפשר לתרץ קושיית הרמב"ן ז"ל בהקדם דברי הגמ' (פסחים דף נ"ג ע"ב) דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניא מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו ועלו בביתך ובתנורך וגו' אנו שמצווין על קדושת השם עאכו"כ, והרי"ף בעין יעקב הקשה הרי כך גזר הקב"ה על הצפרדעים ועלו ובאו בביתך ובתנורך א"כ הרי נצטוו בפירוש, ואין כאן ק"ו כלל, ואיך אמרו בגמ' ומה צפרדעים שלא נצטוו.

ואפ"ל דהנה התוס' הקשו על דברי המקשה בגמ' מה ראו חמו"ע שמסרו עצמן וכו' הא בפרהסיא הוה ולכ"ע חייב למסור עצמו אפילו על מצוה קלה, ור"י מפרש דה"פ מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולין לברוח כמו שעשה דניאל שקיים בעצמו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, וכ"כ הר"ן עיי"ש.

ומעתה מתורץ קושיית הרי"ף ז"ל דאף שגזר הקב"ה על הצפרדעים ועלו ובאו בביתך ובתנוריך וכו' אבל הצווי הי' רק על כלליות המין, וכאו"א הי' יכול לברוח מהסכנה ולקיים צווי הבוי"ת במקום שאין בו סכנה בחדר משכבך ועל מטתך ובביתך, שהרי גם שם הי' הצווי עליהם, ואעפ"כ כיון שהי' גזירת הבוי"ת ובתנורך ובמשארותיך מסרו נפשם לקיים צווי הבוי"ת ולא ברחו מהסכנה, אע"פ שלא נצטוו בפרטיות והי' בידם לברוח, ע"כ משם למדו חמו"ע ולא ברחו מהגזירה, אלא מסרו עצמן על קדה"ש עכ"פ מצינו אצל הצפרדעים שהשתדלו כולם לקיים הציווי של ועלו ובאו בתנורך אף שהי' הציווי רק על כללות המין, וכעי"ז איתא במכילתא (פ' יתרו) כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה"א באו ההרים תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי וכיון ששמעו מפיו אשר הוצאתיך מאמ"ל עמד כל א' במקומו ואמרו לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים ע"כ, ואפשר שכמו"כ הי' כאן בגזירת הארבה שהקב"ה אמר ויבוא ארבה, ורצו כל מיני ארבה למצרים לקיים צווי הבוי"ת כי כל אחד אמר אני נקראתי, ואח"כ במצרים נתוודע להם שהצווי הי' רק על מין ארבה לבד, ע"כ לא אכלו ולא הזיקו מינים האחרים כ"א מין הארבה לבד, וזשאה"כ ויאכל כל עשב בארצם, ולא כתיב ויאכלו דלא אכל אלא מין הארבה לבד, אמנם אצל הביאה מונה הכתוב מינים הרבה, אמר ויבוא ארבה וילק אין מספר כי כולם באו.

ומעתה א"ש מ"ש רש"י ז"ל שהי' יתירה ארבה שהי' בימי משה שלא הי' אלא מין א' ר"ל שלא הזיק אלא מין הארבה משא"כ בימי יואל הזיקו הרבה מינים, וע"כ אמה"כ לפניו לא הי' כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהי' כן ר"ל רבוי ארבה ממין א' ומשאה"כ ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה דמשמע שגם מין החסיל הזיק, אפ"ל עפי"מ שכ' רש"י ז"ל בפ' עקב עה"פ והאדמה לא תתן את יבולה, פי' הזרע שאתה מוביל לשדה לזרוע עיי"ש, וכמו"כ אפ"ל כאן דמין הארבה לבד הזיק ומפני שאכל גם היבול הנזרע בארץ ע"כ נקרא חסיל ועפימ"ש הרא"ם ז"ל (בפ' תבוא) שהמין מהארבה שמכלה הכל נקרא חסיל, שחסיל הוא לשון כליון ולפי"ז משאה"כ ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה הכל מין א' כי לא הזיקה אלא מין הארבה לבד כנ"ל.

והנה ארז"ל במד"ר (פ' י"ג ס"ז) א"ר יוחנן כיון שבאו הארבה שמחו המצריים וכו' אמר הקב"ה רשעים במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים מיד ויהפך ה' רוח חזק וכו' לא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים, ולכאורה למה שמחו במכת הארבה הרי אכל הארבה כל יבולם, ולשמחה מה זו עושה, אולם יובן ע"פ הנ"ל דהיו הרבה מינים ארבה וחסיל וילק ומכל המינים. ולא הזיק אלא מין א' לבד, והם אמרו נקבוץ ונמלא מהם חביות וע"כ שמחו דהי' הרווח יותר מההיזק, דרבוי הארבה הי' ממלא חסרון התבואה, גם כי לא הי' היזק התבואה רב דלא הי' כ"א מעט מה שהותיר הברד, ע"כ שמחו אבל נהפכה שמחתם לתוגה שהיו מתים ע"י מכת הארבה כמ"ש הבעה"ט ז"ל שעם הארבה באו גם נחשים והיו ממיתים בהם, והרבינו בחיי ז"ל כתב שהי' הארבה מסמא עיניהם כענין הצרעה בימי יהושע, עיי"ש.

וע"כ אמר פרעה והעתירו לה' וגו' ויסר מעלי רק את המות הזה, ובא למעט שלא יסרו כולם רק אותם המזיקים והממיתים, כי רוב המינים לא הזיקו כלל ולא אכלו מיבול הארץ, ואפילו במין הארבה לא היו כולם מזיקים, ובקש פרעה שיתפלל מרע"ה שיסר ממנו רק אותו מין הממית, ושארי המינים ישארו אצלם לטובתם אמר הקב"ה רשעים במכה שהבאתי עליכם אתם שמחים וכו' לא נשאר ארבה א' אף המלוחים שמלחו מהם כמ"ש במדרש ומעתה מתורץ קו' האלשיך הק' וא"ש מה שפרשיז"ל התעללתי שחקתי וקרא הכ' למכת הארבה שחוק שבמכה זו שמחו המצריים כנ"ל במד' והי' לשחוק בעיניהם כי חשבו שיהי' הרווח אצלם יותר מההיזק כנ"ל, אבל הקב"ה שחק מהם ונהפכה שמחתם לתוגה ולא נשאר ארבה א' בכל גבול מצרים והבן.

פרשת בא

גאולת ישראל בזכות זקנים ותינוקות

ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהי' זה לנו למוקש וגו', ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים, דקדק בכלי יקר דאומרו ההולכים לשון הוה אינו מתיישב, כי הי' לו לומר מי ילך משמע להבא, כי ההולכים משמע שהולכים עכשיו והרי עדיין לא הלכו.

ב) ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו וגו' נלך, ראוי להבין דמלת בנערינו מיותר, ואם התכוין על בנים הקטנים הרי נכללו במאמר שאחר זה בבנינו וגו', ואם על הגדולים שעדיין לא הגיע לזקנה קשה למה הוצרך לפרט קטנים ונערים כ"א לחוד, דוודאי אין סברא לחשוב שהנערים לא ילכו לעבוד את ה', אדרבה ימי הנעורים חשובים יותר לעבדות הבוב"ה, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז י"ט ע"א) אשרי איש ירא את ה' אשרי איש ולא אשרי אשה, א"ר עמרם א"ר אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, (פירש"י כשהוא בחור בכחו כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה) וכן אמר הפסוק טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו. גם מדוע הוצרך לפרט נערים וזקנים הי' לו לומר כולנו נלך, או יפרוט את הקטנים בלבד שעדיין אינם בגדר חיובא לעבוד את ה' דקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ואותם הוצרך לחשוב בפרטיות אבל בנערינו ובזקנינו מיותר, גם אומרו שני פעמים נלך מיותר. ויספיק לומר בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו נלך.

ג) במדרש (הביאו כ"ק אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט) אמר פרעה מי ומי ההולכים, עתידים אתם אומרים מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, וזה מי ומי ההולכים עכ"ד המדרש, והוא תמוה מה ענין הך קרא לכאן.

ויתבאר בהקדם לפרש מאמה"כ בפרשת וארא וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, דלכאורה יפלא שמצינו כשבא משה פעם ראשונה לבשר את ישראל בשורת הגאולה כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו, ואיך נשתנה בחינת מצבם כ"כ פתאום עד שלא שמעו אל משה כלל ובמד"ר (פ' ו' סי' ה') דרשו ז"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז וגם זה צ"ב.

ונל"פ דהנה משרע"ה ואהרן בתחילת שליחותם אל פרעה אמרו אלקי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך ג' ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו ועפ"י הדין אסור לקבל קרבנות מישראל מומר לע"ז כדאיתא בגמ' (חולין ה' ע"ב) מכם ולא כולכם להוציא את המומר, בכם חלקתי ולא באומות, ע"כ כששמעו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את עניים, היו מצפים שיזריח הקב"ה בלבם רוח טהרה לפרוש מדרכי עבודה זרה ומתועבת מצרים עד שיהיו ראויים להקריב קרבנות להשי"ת, וכמו שכן הי' באמת קודם הגאולה כמ"ש רז"ל עה"פ משכו וקחו לכם צאן וגו', משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, וזולת זה לא היו יכולין להקריב קרבן פסח דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו, ודרשו רז"ל (פסחים דף צ"ו ע"א) שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ולזה כשבא מרע"ה אל ישראל פעם שנית בשליחות השם ואמר להם ד' לשונות של גאולה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' והצלתי וגאלתי וגו', והמה ראו כי עדיין מקושרים בתאוות יצרא דע"ז, ע"כ לא יכלו לצייר שזהו גאולה אמיתית, ולא השיגו שהשפעת הקדושה יבוא להם פתאום סמוך ליציאתם, ולפי שראו שקשה להם עדיין לפרוש מדרכי ע"ז ע"כ לא שמעו אל משה בבשורת הגאולה, והאמת אתם בטענה זו שא"א להיות גאולה אמיתית מהקב"ה כ"ז שדבוקים עדיין בדרכי ע"ז, וזה שטען גם מרע"ה הן בנ"י לא שמעו אלי מפני שלא הי' בי יכולת להפרישם מע"ז, ואיך ישמעני פרעה לשלחם, ובוודאי שא"א להיות הגאולה בלי פרישה מע"ז.

ובזה יתבאר במאמה"כ הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים דלכאורה הלא כבר טען טענה זו כי כבד פה וכבד לשון אנכי והשיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה', א"כ מדוע חזר על טענתו ואמר ואני ערל שפתים וכבר הובטח מהקב"ה שיוכל לדבר, אמנם שם הבטיחו השי"ת ואנכי אהי' עם פיך, שיחול בחי' השראת השכינה בדיבורו ועי"ז יתקבלו דבריך לפני פרעה, וידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) עה"פ לך רד, רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', כמו כן בזה חשש משרע"ה שמה שהובטח על השראת השכינה הוא רק בזכותן של ישראל, אבל אם בני ישראל לא שמעו אליו לפרוש מע"ז, א"כ איני כדאי לזכות לבחי' השראת השכינה דלא קבל גדולה אלא בשביל ישראל, וא"כ חזרה טענה ראשונה למקומה, וע"כ חזר ואמר ואני ערל שפתים.

ועד"ז יתבאר לענינינו עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה בתפלה למשה עה"פ (תהלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, דהליכה זו לאו הליכה ממש, אלא שלא הלך בדרכם ועצתם כענין שנאמר והלכת בדרכיו, דאף בשעה ששוכב או יושב ועומד אם עושה רצון הבוב"ה מקיים מ"ע של והלכת בדרכיו עד כאן דבריו, ועל דרך זה טען פרעה. למשה רבינו ע"ה אתם אומרים שלח עמי ויעבדני, שרצונכם לעבוד השם יתברך ולהקריב לו קרבנות, נראה מי ומי ההולכים בדרך הזה לחפוץ בעבדות ה' ב"ה, וכמו שטענו בני ישראל אליו איך אפשר שאתה שליח ה' לגאול את ישראל אם אינך יכול להפריש אותנו מדרכי ע"ז, וא"א שתהי' גאולה בלי פרישה מע"ז וטענה זו טען גם פרעה, ואף דשבע לוי לא עבדו ע"ז וגם בין שאר השבטים הי' הרבה צדיקים, עכ"ז רוב גדול מישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ואז לפני מכת חושך היו רבים שלא רצו לצאת ממצרים, ומבואר בדברי חכז"ל שהם היו מרובים פי כמה על ישראל, ע"כ טען פרעה למשה אתה רוצה להוציא את ישראל ע"מ לעבוד את השי"ת, נראה מי ומי ההולכים בדרך הזה לבקש עבדות ה', ולזה לא אמר מי ומי ילכו בלשון עתיד דלא הי' כוונתו על היציאה ממצרים לבד, רק אמר בלשון הוה מי ומי ההולכים, ר"ל מי מקיים מ"ע של והלכת בדרכיו ורצונו ומאוויו לבקש עבדות ה' ב"ה.

ונקדים עוד מ"ש בבעל הטורים מי ומי ההולכים אמר פרעה למשה מה אתם מבקשים כ"כ ללכת, וכי אתם סבורים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים ליכנס לארץ כי כולם ימותו במדבר חוץ יהושע וכלב, מי ומי ההולכים גימטריא כלב ובן נון, השיבו משה בנערינו ובזקנינו נלך. כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ועל יתר מבן ס' ע"כ, והאברבנאל מביאו בשם מדרש רז"ל, והנה לפי"ז ראה והשיג פרעה העתיד ליארע לישראל, ויתכן שראה כמו כן מה שיארע להם בדורות העתידים בעיקבא דמשיחא, שהי' כוחו גדול בכשפים ואצטגנינות, והנה דרשו רז"ל בגמ' (פסחים פ"ח ע"א) מ"ד (ישעי' ב') והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו', אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ופי' המהרש"א ז"ל בח"א שהאבות הם סימן לבנים, ואברהם שקראו הר הוא סימן לבית ראשון שהשכינה היתה שומרת בו כשומר בראש ההר, מיהו שמירת ארעי ולא קבע, ועליו נאמר על הר ציון ששמם, ויצחק קראו שדה סימן לבית שני שהי' בו שמירה פחותה ביותר, ועליו נאמר ציון שדה תחרש, יעקב קראו בית סימן לבית האחרון שיבנה ב"ב, שיהי' בו שמירה מעולה ומיושבת בבית הפלטין שאז ילכו וגו' אל בית אלקי יעקב וכו' ע"כ מקצת לשונו.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ג') שאמר פרעה עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ה' וע"ד מ"ש בבעה"ט ששאל מי יכנס לא"י לבית ראשון שנקרא הר, שלא יכנסו רק יהושע וכלב וכולם ימותו במדבר, ומדוע אתם רוצים לצאת ממצרים ועל תשובתו של משרע"ה שלא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' ויתר מבן ס', חזר וטען עוד הלא בית המקדש זה עתיד ליחרב וע"ש זה נקראת הר ועליו נאמר על הר ציון ששמם, וע"ז מי יעלה בהר ה', ואמר עוד ומי יקום במקום קדשו ירמוז על בנין השלישי שיהי' קיום נצחי, אבל מי יזכה לראותו ויתקיים בחבלי משיח, וכמו שאירע בעוה"ר בדורינו זה שנהרגו יונקי שדים עם איש שיבה זקנים ונערים, צדיקים וגדולי הדור נהרגו בעוה"ר ונאבדו מאתנו, ונשארנו ערום ויחף ואין לנו אל מי לפנות לבקש דבר אמת ותנועה אמיתית בעבודת השי"ת, ושאל פרעה קושיא חזקה מאוד ומי יקום במקום קדשו, פי' מי יזכה אל בית המקדש העתיד שקיומה נצחי ועל זה אין תשובתו הקודמת מספיק שלא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' ויתר מבן ס', שבעוה"ר אף יונקי שדים וזקנים נאספו בכלל הגזירה

אמנם יתבאר ענין התשובה שהשיב משרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך עפימ"ד בגמ' (חגיגה י"ד ע"א) י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעי' ג') ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ומפרש בגמ' ירהבו הנער בזקן אלו בני אדם שמנוערין מן המצוה ירהבו במי שממולא במצות כרמון, והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות, וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות עכ"ד הגמ', וקשה להבין מאמר זה כפשוטו דוודאי שישעי' הנביא לא חפץ ברעתן של ישראל ח"ו, ומדוע לא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה, והמהרש"א ז"ל פי' בח"א עפימ"ש בפ' חלק (דף צ"ז ע"א) דור שבן דוד בא יראי חטא ימאסו וכו' נערים ילבינו פני זקנים וכו' וכיון דקללה זו סימן לביאת המשיח נתקררה בה דעתו של ישעי' עכ"ל, וצ"ב דאין הלשון ירהבו וילבינו גזירתם שוה ואין הא' סימן לחבירו, גם מדוע בשביל סימן זה דייקא נתקרר דעתו של ישעי' הנביא, ואף לולא הסימן אנו מצפים ומחכים על ביאת המשיח שתהי' ב"ב, ועפ"י פשטות אפ"ל וכמדומה ששמעתי כן בשם צדיק אחד, דהנה בגמ' שם פי' י"ח קללות מאי נינהו, ודרשו ז"ל מקרא שלא יהי' בישראל לא תורה ולא חכמה לא נביא ולא מלך ולא זקן הראוי לישיבה ולא מי שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ע"כ הי' מתיירא שמא יפסק ח"ו כח התורה לגמרי, ולזה כשנאמרה לו נבואה זו ירהבו הנער בזקן וכדרשת רז"ל דזקן מיירי שממולא מצות כרמון נתקררה דעתו בזה שעכ"פ יהי' עוד במציאות יחידי סגולה שהם מלאים מצות כרמון ולא יהי' ת"ו שכחת התורה לגמרי, ונחה דעתו של ישעי' הנביא בפסוק זה.

ובענין שני מאמרים הנ"ל ירהבו הנער בזקן ונערים ילבינו פני זקנים שהמהרש"א ז"ל רוצה להשוות עניניהם, וכבר הזכרנו לעיל שאין משמעות הלשון מורה כן ע"כ נ"ל שנרמז בזה ב' בחי' שונות, שהפסוק ירהבו הנער בזקן מיירי בנער וזקן שניהם בעוה"ז, ואין הכוונה על מדריגת רשעים בלבד, שכבר זה הי' גם בדורות הקודמים שהרשעים שנאו הצדיקים בתכלית השנאה, וכמ"ש הישמח משה זלה"ה בפ' בלק עיי"ש, ומצינו באחאב שאמר לאלי' האתה זה עוכר ישראל וכן לאברהם אע"ה ביזוהו רשעי דורו וקיללוהו כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ואולי כאן רמז הכתוב על אותן שאינם בגדר אנושי כלל, ואין בהם לא תורה ולא חכמה ולא דרך ארץ. ואלה יתגאו על הזקנים שלא הי' כדוגמתו בדורות הקודמים, ולא אמר הכתוב שהנערים ילבינו פני זקנים, דלא איכפת להו לזקנים בגאותם, והמה ששים ושמחים לעשות רצון קונם ואין משגיחים על הנערים הרקים שמתגאין לנגדן.

אולם המאמר נערים ילבינו פני זקנים ירמוז על בחי' אחרת, ויתבאר עפ"י דברי הנביא (ישעי' כ"ט) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וגו', מבואר מזה שאם אין ישראל מקדישין שם שמים וח"ו אין עושים רצונו של מקום מלבינים פניו של יע"א ישראל סבא, ומביישין השבטים הק' שהם נכללים ג"כ בשם יעקב כמ"ש היפ"ת בפירושא דהאי קרא יעקב אשר פדה את אברהם עייש"ד (הובא בדברינו במקו"א), וכן אמרז"ל בפתיחתא איכה רבתי (סימן כ"ד) ארשב"נ בשעה שחרב ביהמ"ק בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וכו', אמר לפני הקב"ה מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת וכו', ואולי זהו כוונת המאמר ונערים פני זקנים ילבינו שבעיקבא דמשיחא המנוערים מן המצות שאין בהם לא תורה ולא חכמה, ילבינו פני זקנים אבותינו ורבותינו הקדושים שהמה בעולם העליון שמתביישין ממעשינו.

והנה מבואר בדברי הראשונים ז"ל דתרי תחיות יש, והצדיקים הגדולים יעמדו בתחי' תיכף בביאת המשיח ויאכלו שני משיח, והשני הוא תחי' הכללי לכל העולם (הובא בדברינו בכ"מ), ואמרז"ל במד"ר (סוף פ' עקב) א"ל הקב"ה למשה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן בעוה"ז, כך לע"ל כשאביא להם את אלי' הנביא שניכן באין כאחת, מנין שכ"כ ה' ארך אפים וגדל כח וגו' ה' בסופה ובסערה דרכו וגו' בסופה זה משה וכו' ובסערה זה אלי' וכו', ועוד אמרז"ל במד"ר פ' חקת (פרשה י"ט אות ו') א"ל הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ס' רבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעוה"ב, אלא תהא בצידן ותבא עמהן שנאמר ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה, לכך כתיב לא תביאו את הקהל הזה אלא שיצאו עמך ע"כ, א"כ כשיבוא משה רבינו ע"ה עם אלי' יבואו עמו כל הדור ההוא ויעמדו צדיקי הדורות והם יסייעו לנו לעשות תשובה אמיתית, ובזכותם יעזור השי"ת שנוכל לעשות תשובה ולזכות אל הגאולה שלימה, כדי שלא יתביישו על ידינו שיהיו טוענין לפני השי"ת למה מגיע לנו בושה וכלימה הזו.

ועד"ז אפ"ל בכוונת התשובה שהשיב משה רבינו ע"ה על שאלת פרעה מי ומי ההולכים, ועפי"ד המדרש אמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ר"ל מי יזכה אל גאולה העתידה כנ"ל, והשיב לו משה רבינו בנערינו ובזקנינו נלך שאף הנערים המנוערים מן המצות ילכו עם הזקנים שיעמדו בתחיית המתים בביאת אלי', ובזכותם שלא יתביישו ממעשיהם יזכו לעשות תשובה ויתקנו מעשיהם ויזכו אל הגאולה, ועוד אמר לו בבנינו ובבנותינו נלך היינו תינוקות של בית רבן שהבל פיהם אין בו חטא, ואם נזכה לגדלם על דרך התורה והיראה זה יעמוד לנו לזכות ויגן עלינו שנוכל לילך בנערינו ובזקנינו ביחד עם זקני הדורות וצדיקים הקודמים, ונזכה גם אנו אל הגאולה שלימה, ולזה כפל לומר ב"פ נלך שהם שני זכותים שעל ידיהם נזכה אל הגאולה, זכות הזקנים שלא יתביישו ממעשינו, וזכות תשב"ר, והבוכ"ע יעזור שבמהרה נזכה אל הגאולה שלימה האמיתית בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת בא

חינוך בנערינו ובזקנינו בדרך הישן המסורה

במסיבה להחזקת הישיבה (מיאמי תשי"ח)

ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם וגו' מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך וגו', הקשה הכלי יקר ההולכים לשון הוה אינו מתיישב, והי"ל לומר מי ילך משמע להבא, וכמו שהשיב לו משרע"ה בבנינו ובבנותינו נלך, גם יל"ד בתשובת משרע"ה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך, דהזכיר בתחלה דרך כלל בנערינו, וכבר נכלל בזה בבנינו ובבנותינו, ומה צורך לפורטם ולכפול עוד, גם מדוע הזכיר ב' פעמים נלך וחלקן לתרי בבא, וסגי שיאמר בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו נלך, גם יל"ד דמעיקרא צירף הליכת הנערים אל הזקנים, במ"ש בנערינו ובזקנינו נלך, ואח"כ הזכירן עוה"פ לבדם בבנינו ובבנותינו בלי צירוף הזקנים וכ"ז טעמא בעי. ב) בתרגום יונתן (פ' בשלח) יש מאמר פלא עה"פ וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים, פי' יוב"ע וכל חד עם חמשא טפלין סליקו בני ישראל מארעא דמצרים, והוא פליאה נשגבה דאיך יצוייר דכל ישראל הי"ל במספר מכוון ומצומצם ה' טפלין לא פחות ולא יותר, גם הרי אמרז"ל (במד"ר פ' א' סי' ח') שהיו יולדות ששה בכרס א' והיו פרין ורבין שלא כדרך הטבע.

ואפ"ל עפ"י דרשתם ז"ל וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים, אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה, לפי שהיו רשעים ולא רצו לצאת ע"כ במדרש, אמנם יש לחקור דאותן הד' חלקים שנשארו במצרים מה נהי' עם בניהם הקטנים אשר אין עול בכפם, ובל"ס היו מספר רב, הכי נאמר שגם הם מתו ונשארו במצרים. זה דבר זר ורחוק מן השכל, דאם אבותיהם נטמעו והתחברו אל המצריים ולמדו ממעשיהם, וראתה חכמתו ית' שלא יאות התחברותם לכלל ישראל, ובעכ"ח נשארו שם ולעתיד יהי' תקון לנפשותם ויצטרפו ויתבררו כמבואר בדברי האריז"ל, אבל וודאי בניהם הקטנים לא חטאו ולא יעלה על הדעת שגם הם נתרחקו ונבדלו מכלל ישראל בעון אבותיהם, ויתכן שבניהם של אותן ד' חלקים שנשארו, נצטרפו אל הכלל ישראל ויצאו ממצרים עם חלק א' מחמשה אשר היו טהורים ונבדלים מהתחברותם של מצרים ודיעותוהם, והאמינו בדברי ה' ובמשה עבדו לצאת ממצרים והופרשו מע"ז, ועל ידיהם נתגדלו במדבר גם אלו הילדים לתורה ולמצות, ובזה יתבאר דברי יוב"ע וכל חד עם חמשה טפלין סליקו בנ"י מארעא דמצרים, ולא נחית למנינא שהיו במספר חמשה, אולם הכוונה ע"ד דרשתם ז"ל א' מחמשה יצאו וד' חלקים מתו וכו', ועד"ז הכוונה עם חמשה טפלין ר"ל ה' חלקים: שחוץ ממה שעלו עם טפלהון, הוליכו עמכם עוד הטפלים של אותן ד' חלקים שנשארו במצרים והוא פי' נכון בס"ד.

והנה כבר ביארנו (לעיל בדרוש הקדום) שהשיג פרעה דרוב גדול מישראל אינם רוצים לילך בעצתו והדרכתו של משה ואהרן, ע"י שהתחברו עם המצריים ולמדו ממעשיהם, ועד"ז הי' שאלתו מי ומי ההולכים בלשון הוה, ר"ל מי ומי ההולכים בדרכיכם ובדרך עבדות ה', וכמ"ש ק"ז זלה"ה עה"פ (תהלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. דהליכה זו לאו הליכה ממש, אלא שלא הלך בדרכם ועצתם, וכעין שפירש"י ז"ל וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו, הרי מבואר דהליכה בעצה יקרא הכתוב בשם הליכה סתם, ואף כאן טען פרעה אתם אומרים נלכה ונזבחה לה' אלקינו וגם את הטף רצונכם לצרף עמכם בהליכה זו, מי ומי ההולכים הלא מועטים הם אשר הולכים בעצתכם לעבודת הקב"ה ואיך תדברו בעד כללות האומה, והלא אחרי רבים להטות ורבים לא יצטרפו עמכם בהליכה זו, ובאמת לא הי' גם רצון הבוי"ת שיצטרפו ויתחברו עם ישראל לצאת עמהם, וע"כ מתו בג' ימי אפילה, כי הי' מזיק התחברותם לבנ"י הכשרים, אמנם טענת פרעה הי' כיון שאין כאן אלא מיעוטא דמיעוטא ההולכים בדרך זה, א"כ מה כח טענתכם לדבר בשם כלל ישראל, ובעיקר רצה לעכב הטף שלא יצאו, כמו שפירש דבריו מיד אח"כ ואמר לכו נא הגברים, שאם האבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה ולא נתגדלו עד"ז, ומה לכם להכריחם בעכ"ח על דעתכם.

ואפ"ל במאמה"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, דיל"ד דהול"ל ולא שמעו אליו, שכבר נזכר שמשה הי' המדבר אליהם, ומה ת"ל ולא שמעו אל משה. ובמד"ר (פר' ו' סי' ה') מקוצר רוח ומעבודה קשה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וג"ז תמוה דמעיקרא כתיב ויאמן העם וישמעו וגו' ומדוע עכשיו לא שמעו אל משה, ויתכן שהכשרים שבישראל שהאמינו בשליחותו מעיקרא, גם עכשיו לא נתהפך דעתם ורצונם, ומ"ש ולא שמעו אל משה הכוונה על אותן הד' חלקים אשר לא רצו לצאת, ואף אלו שמעו אליו בתחלה כמ"ש ויאמן העם וישמעו, אף שהיו אדוקים בתועבת מצרים ובע"ז, אבל חשבו לעשות פשרות ואחוז בזה וגם מזה אל תנח, אבל כאשר נוכחו לדעת שהדרך המבוקש ע"י משרע"ה בשליחות ה' להפריש מע"ז ותועבת מצרים פרישה גמורה בלי פשרות, לא אבו שמוע ולא רצו לקבל ממנו, וז"ש ולא שמעו אל משה, ר"ל לצד שמשה הי' המדבר אליהם וע"כ הי' קשה להם לפרוש מע"ז על דעתו וכוונתו, ומה"ט לא יצאו אלא א' מחמשה, כי לא היו ראויים אלו שיתחברו עם ישראל, עד שיתבררו ויתוקנו לעתיד ויחזרו לשורשם, ופרעה השיג זאת ועד"ז הי' טענתו מי ומי ההולכים

אמנם משה רבינו השיב להכחיש טענתו, שלא כאשר תחשוב שהטף ישארו ברשותך, אבל בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך, ועפ"י דרכנו הנ"ל שגם אותן הד' חלקים שלא יצאו אבל בניהם יצטרפו אל הכלל ישראל ויתגדלו ע"ד התורה, ואפשר דע"כ עשה מהן ב' חלוקות במ"ש בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך, דהבנים מאותן ד' חלקים שנשארו במצרים, אף שהי' צורך גדול לחזור על תקנתם ולהצילם, אבל הרי נתגדלו בבית הורים אשר התחברו לדרכי המצריים, והי' סכנה גדולה בדבר שאלו הבנים יתחברו עם הבנים של הכשרים אשר נתגדלו בדרך הישן המסורה, ע"כ עשו מהם ב' חלוקות, ואלו הבנים שנשארו אבותיהם במצרים נצטרפו אל הזקנים שילמדום דרכי ה' איך לפרוש מדרכי האומות ותועבותם, והכשרים שבישראל הוליכו בניהם ובנותיהם עמהם ונתגדלו על ידיהם, וז"ש משרע"ה לפרעה בנערינו ובזקנינו נלך היינו דגם אלו שישארו במצרים, נעריהם יצטרפו אל הזקנים וילכו עמהם בדרכיהם ועצתם, ואמר עוד בבנינו ובבנותינו נלך על בני הכשרים שיתגדלו אצל אבותיהם, ולזה הזכיר כפל הלשונות נלך נלך דלא סגי בחדא והצורך להפרידם ולגדלם כ"א בפ"ע עד שיתעלו להיות כולם אהובים וברורים בדרך המסורה.

המורם מזה ללמוד עד כמה חיוב הזהירות בגידול הבנים ובנות בדרך הישן המסורה, וא"צ לפרט שהרבה מאוד פעלו להחזקת היהדות, הישיבות ובתי ת"ת שנתייסדו על טהרת הקודש באמעריקא לפני שנים הרבה, וניצולו על ידם ילדי ישראל במספר רב אשר לא ראו אצל הוריהם זיק של יהדות, אבל בכל זאת לאלו הילדים שנתגדלו בדרך הישן צריך הליכה מיוחדת, וא"א שיצטרפו אלו עם אלו כמו שפירשנו במאמה"כ בבנינו ובבנותינו נלך, ועד"ז נקוה שיהיו כולם אהובים כולם ברורים ע"ד המקובל מאבותינו הקדושים, והאמת שהתוה"ק ודרך היהדות לא נשתנה כמ"ש החת"ס זלה"ה בצוואתו אל תאמר נשתנו העתים, יש לנו אב זקן הוא לא נשתנה ולא ישתנה, וכשנזכה אל הגאולה יחזור ויתוקן הכל אל מקומו ושרשו, וחיובא רמיא על כל א' מישראל, אף שלא הגיע עדיין לבחי' זו ואין בכח השגתו לשנות עצמו מדרכו הרגיל, וגם את בניו קשה לשנות בפ"א, עכ"ז חיובא רמיא לחזק חינוך כזה ע"ד הישן המסורה, שיהי' זה המציאות בעולם, ולהוי ידוע דאם יש במציאות חינוך כזה, ה"ה משפיע גם על אחרים אף על אותן שלא הגיעו עדיין להשגה זו, והבוכ"ע יעזור שהנלך הראשון יתעלה אל בחי' נלך השני, ונלך מעלה מעלה ולא נסוג אחור ח"ו, ונזכה לראות כל ישראל ברום המעלה ובשלימות האמיתי ומלכם בראשם, ולקבל פני משיח צדקנו בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

פרשת בא

דרוש לפסוק "מי ומי ההולכים" ובו ביאור על התשובה והכנה הראויה לעבודת ה'

ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אלהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. הקשה בכלי יקר וז"ל יש בענין זה ספיקות, ההולכים לשון הוה אינו מתיישב, כי הול"ל מי ילך משמע להבא, כי ההולכים משמע שהולכים עכשיו והרי עדיין לא הלכו, ועוד שני פעמים נלך וודאי אחד מהם מיותר כי הול"ל בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו נלך, ועוד כי חג ה' לנו והרי למעלה אמר בשם ה' ויחגו לי במדבר, משמע שיהי' חג ה' ולא לנו, והבדל זה ידוע כי חג לה' הוא בעבדות השי"ת, וחג לנו הוא בשמחת העובדים, כמ"ש עצרת לה' וכתיב עצרת תהי' לכם, ורז"ל אמרו (ביצה דף ט"ו ע"ב) דרך פשרה חציו לה' וחציו לכם, וכאן מי כהחכם ומי יודע פשר דבר עכ"ל הכלי יקר, עוד יל"ד מדוע חלקם הכתוב לתרי בבא בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו, והרי הבנים ובנות כבר נכללו במאמר בנערינו.

ב) בבעל הטורים כתב אמר פרעה למשה מה אתם מבקשים כ"כ ללכת, וכי אתם סבורים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים ליכנס לארץ כי כולם ימותו במדבר חוץ יהושע וכלב. השיב משה בנערינו ובזקנינו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ועל יתר מבן ס' עכ"ל, והאברבנאל מביא זה בשם מדרש רז"ל, וגם לפי"ד צ"ב המשך דברי הפסוק בבנינו ובבנותנו על מי קאי, אם על הפחותים מבן כ' כבר נכללו במלת בנערינו, ואם על היתרים מבן כ' הלא היו בכלל הגזירה למות במדבר וא"א לומר שעמהם יכנס לא"י.

ג) כ"ק אבא מארי זלה"ה בדרושים לסוכות הביא מדרש פליאה וזה תוארו ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, זה חג הסוכות והוא תמוה, וברבינו בחיי פי' כי חג ה' לנו זה חג שבועות עיי"ש, וג"ז צ"ב כי משרע"ה אמר דרך ג' ימים נלך ונזבחה וגומר, ועדיין היו ב' חדשים ויותר עד חג השבועות ומהו הכוונה במ"ש כי חג ה' לנו זה חג השבועות.

ד) ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג וגו', ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו, הקשה האוהחה"ק וז"ל איך שאול ישאל עבד ה' זבחי אלקים מאיש בזוי וטמא אשר הרים פיו בקדוש ישראל וכו' החפץ לה' בזבח רשעים.

ה) עוד יל"ד דמאמר ועשינו לה' אלקינו מיותר, ומובן מאליו שהזבחים ועולות יקריבום לה' ולא לע"ז ח"ו, ומדוע הוצרך לפרט ולפרש ועשינו לה' אלקינו, ועוד דמאמר וגם מקננו ילך עמנו ג"כ מיותר ומובן מאליו. דאם פרעה יתן זבחים ועולות משלו, כ"ש שמקנה ישראל ילך עמהם, עוד יל"ד באומרו גם אתה וגו' וגם מקננו וגו', מ"ט כפל מלת גם ב"פ, והחיד"א זלה"ה מדייק באומרו גם אתה תתן בידנו דמלת בידינו מיותר, והול"ל גם אתה תתן זבחים וגו', ועוד היכן מצינו שנתקיים דיבור זה שאמר משה רבינו גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, ולא יתכן שיכתב בתוה"ק דיבור שלא נתקיים.

ו) להלן בפרשה ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו וגו' גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, פירש"י מהו כאשר דברתם גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, וצ"ב איך יתקשר זאת עם משמעות הכתוב, הלא בפירוש אמר צאנכם בקרכם דייקא קחו, ואם התכוין על מ"ש גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, הול"ל גם צאני ובקרי אתן לכם.

ולבאר הענין נקדים דברי אאמו"ר זלה"ה בקדויו"ט לפרש דברי המדרש (מובא בעיר דוד) אמר פרעה מי ומי ההולכים, עתידים אתם אומרים מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וזה מי ומי ההולכים, והוא תמוה מה ענין הך קרא לכאן ואאמו"ר ז"ל מפרשו בדרך הסוד עפ"י הנודע דמ"י נקרא מדת הבינה, (עיין בזוה"ק בהקדמת בראשית בדף הראשון ע"ב) ומ"י הוא"ו רומז למדת יסוד (עיין זוה"ק ויצא קס"ב), ובזה נזכה להבין מאמר דוהמע"ה, מ"י היינו מדת הבינה שהוא לשוב בתשובה כל ימיו יעלה בהר ה' ירצה שיעלה מעלה מעלה בהר ה' ע"י שירגיל עצמו במדת הבינה שהוא לשוב בתשובה כל ימיו. ורק תקומה לא יוכל להשלים זה הבנין אא"כ שיתקן קודם מדת היסוד, וזה שגמר אומר ומ"י הוא"ו רומז למדת יסוד יקום במקום קדשו, עי"ז יהי' תקומה לכל מדרגותיו, וז"ש פרעה אל משה ואהרן לכו עבדו את ה' וגו' מי ומי ההולכים, היינו אם אתם רוצים לילך לעבדות ה', צריכים אתם קודם לראות אם תקנתם את מדת הבינה התשובה בהקדמת מדת היסוד הנרמז בוא"ו של תיבת ומ"י, שבלא זה מה יתרון לכם במה שתלכו לעבודת השם, כי לא ירצה אם לא תקנתם מדת היסוד שהוא יסוד ושורש הכל, וע"ז השיב משה לאותו רשע בנערינו ובזקנינו נלך, כאמרם ז"ל (סוכה דף נ"ג ע"א) אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, דהיינו שבעת הזקנה עשו תשובה על מה שפגמו בחטאת נעורים ונתקנו אף ימי הנעורים, ובשניהם נלך לעבוד את ה', את"ד ומקצת לשון קדשו עייש"ד שהאריך.

ובדרכו אלך בתוס' נופך לפרש גם סיפא דקרא בבנינו ובבנותנו וגו', גם מה שהקשה בכלי יקר דההולכים לשון הוה אינו מתיישב והול"ל מי ילך, דהנה לפי חשבון הרמב"ן ז"ל מכת הארבה הי' בחודש ניסן לא קודם לכן (עייש"ד עה"פ הנני מביא מחר ארבה) ואמרז"ל במכילתא עה"פ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם מצוה זו ולא עשו עד בעשור לחדש, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו עכ"ד המכילתא, עכ"פ מבואר שבאותה שעה שהתרה משרע"ה בהם על מכת הארבה, כבר קבלו ישראל ע"ע מצות הפסח ועשו הכנה לקדושה נפלאה שהשיגו בליל יציאתם, ובאמת כן צריך להיות בכל מעשה המצות להקדים בחי' הרצון בחשוקה וחפיצה ודבוקה עוד טרם הגיע לידו לקיימנה, ואז הקב"ה מחשבה לו למעשה, וע"ד שפי' בספה"ק סידורו של שבת (ח"ב דרוש ד') מאמרם ז"ל (ויק"ר פ' כ"ז סי' ב') מי הקדמני ואשלם, מי עשה לו מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן וכו', ולכאורה יפלא דבריהם והלא ידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר רז"ל (ע"ז ג' ע"א) מה יש לו לעשות האם יעשה לו מזוזה בלא בית או מעקה בלא גג וכו' אתמהה, כי אם אין בית אנא יקבע המזוזה וכו' ופי' הוא ז"ל כי המשכיל וההולך בדרך אהבת אמת של הקב"ה ותורתו, כל מחשבתו ודעתו סובב על זה רק לקיים מצות ה' ולעסוק בתורתו ורוצה בקיומן באמת וכו', הנה בתחילת מחשבת בנין הבית עיקר ויקר בעיניו לקיים מצות ה', ובונה הבית לשם כך כדי שיקיים בו מצות מזוזה או מעקה וכדומה, וכל יגיעותיו וטרחותיו הכל יעשה בשביל המצוה כי היא אהובה לו, וכמו"כ בלישת העיסה משים תוכן כוונתו בתחילת הלישה כדי לקיים מצות בוראו להפריש ממנה חלה או ליתן ממנו לעניים, וע"ז אמה"כ מי הקדמני ואשלם, כלומר הנה אמת שבסוף הבנין אתה עושה מזוזה ומעקה, ובסוף הלישה אתה מפריש חלה, אבל נראה מה הי' העיקר והחשוב בעיניך, ואיזה הקדמת במחשבתך בתחילת הבנין והעשי', אם בנית מתחילה כדי שיהי' לך מקום לקבוע מזוזה וכו', ואז בודאי אשלם לך לראותי שמצותי יקר וחשוב בעיניך וכו' עיי"ש שהאריך.

ובאמת אף שיש לאיש הישראלי רצון לעבוד את ה' ב"ה, אבל אית רצון ואית רצון, כמ"ש ק"ז זלה"ה (בתפלה למשה מ"ב) עה"פ צמאה נפשי לאלקים וגו', כי יש ב' בחינות צמאון, יש צמאון בלא חשוקה ודבוקה וחפיצה ובלא דחילא ורחימא, רק רצון פשוט שרצונו הי' שיהי' טוב, אבל אינו רוצה לעמול זה מקרי צמאון מת ולא פרחת לעילא, וכדברי הצה"ק מו"ה ר' אלימלך ז"ל רצון דרצון שרוצה שיהי' רוצה, אבל אין זה התגלות הרצון, אבל התגלות הרצון בהתגלות הלב בחשוקה ודבוקה וחפיצה בהתלהבות רשפי אש שלהבת י"ה רוצה להדבק בדחילא ורחימא עכלה"ק, והתגלות הרצון האמיתי ניכר במעשה האדם בתנועותיו ובהתרגשותו.

והנה פרעה הרשע הי' גדול מאוד בחכמת מרכבה הטמאה, ומשם השיג בחי' מדריגתם של ישראל עד היכן הם משוקעים בטומאת ותועבת מצרים, ולזה שאל קושיא חזקה למשה ואהרן, אתם אומרים נלכה נזבחה לה' אלקינו, שרוצים אתם להתדבק בקדושתו ית' ולעבוד עבודתו, נראה מי ומי ההולכים, מי הם אשר הכינו עצמם בהכנת קדושה להיות נמנה בין ההולכים מיד ע"ד מי הקדימני וכו', וע"כ לא אמר מי ומי ילך בעתיד, כי לא שאל על פעולת ההליכה בעצם רק מי הם אשר כבר עשו הכנה לזה לתקן מדת היסוד ולהקדים רצון האמיתי להיות נחשב לו כמעשה מיד.

או אפ"ל ששאל פרעה מי המה הראויים להיות בין ההולכים, כי באמת לא היו ישראל ראויים להגאל עד רגע אחרונה, שהפלא ה' חסדו להעלותם לרום המעלות ועשו תשובה שלימה מאהבה והודו ושבחו להשי"ת באמירת הלל בהתעוררות נפלאה ואהבה עזה, ואז נעשה בהם השתנות גדול לטובה והיו ראויים להגאל, אמנם פרעה לא ידע העתיד וראה רק מצבם הנוכחי, וע"כ שאל מי ומי ההולכים ר"ל הראויים להיות בין ההולכים, ולזה לא אמר מי ילך כי לא שאל על עצם ההליכה כ"א על זכות ההליכה והבן.

אמנם תלונתו הנ"ל מעיקרא ליתא, דבאמת באותה שעה כבר עשו ישראל הכנה להדבק בקדושתו ית', וקבלו עליהם לקיים מצות הפסח מר"ח כמבואר במכילתא הנ"ל, ונוסף לזה הגדיל השי"ת חסדו עמהם בגאולת מצרים להעלותם שלא על סדר המדריגות רק בדרך דילוג וקפיצה ונתעלו בפ"א מדיוטא התחתונה לרום המעלות, וכמ"ש בספה"ק ופסח ה' על הפתח, להיות שצריך להקדים לכל דבר שבקדושה אתערותא דלתתא, כמ"ש רז"ל (שהש"ר פ' ה' סי' ג') פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אבל בגאולת מצרים הפליא ה' חסדו להקדים אתערותא דלעילא, וז"ש ופסח ה' על הפתח להושיעם טרם שפתחו פתח באתערותא דלתתא עכ"ד ז"ל, וע"כ מה ששאל בענין ההכנה מי הם הראויים להיגאל אינה שאלה, אמנם מה שנרמז בתיבת מ"י ומ"י ההולכים על תשובה ותיקון היסוד כמ"ש אאמו"ר זלה"ה, וזולת זה לא ירצה העבודה, ע"ז השיבו לו משה ואהרן ב' תשובות, בנערינו ובזקנינו נלך, ע"ד שאמרז"ל (סוכה דף נ"ג ע"א) אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, היינו אף אלו שפגמו ר"ל בנערותם בחטא הנורא, עשו תשובה בעת זקנתם והעלו ותקנו אף ימי הנעורים ובשניהם נלך לעבוד את ה', וע"ד שפי' אאמו"ר זלה"ה, ואמר עוד בבנינו ובבנותינו נלך שנשתדל ונזדרז להשגיח על בנינו ובנותנו הקטנים שיתנהגו בטהרה ולא יתלכלכו בפגם מדת היסוד, וזה יהי' תקון גם לנפשינו, וז"ש בבנינו ובבנותנו נלך, שעל ידם נזכה גם אנו לילך ולהדבק בעבודת השי"ת.

או אפ"ל דעל שאלת פרעה מי ומי ההולכים, ר"ל מי הם הראויים להיגאל ובאיזה זכות כנ"ל, ע"ז השיבו משרע"ה בבנינו ובבנותנו נלך, בזכות שנדריך בנינו ובנותנו על דרך ה' ודרך התוה"ק, וזה כחו יפה על הגאולה כמו שהפליגו רז"ל (שבת דף קי"ט ע"ב) בשבח תשב"ר הבל פיהם שאין בו חטא שאין ערוך אלי', ובזכותם משרה הקב"ה שכינתו בישראל, ועי"ז יהי' תקנה גם לנו, כי בהכח וזכות של בנינו ובנותנו נזכה עוד גם אנו לעשות תשובה ראוי' והגונה, והשי"ת יעזור לנו שיתקיים בנו בנערינו ובזקנינו נלך, לתקן בימי הזקנה ולהעלות גם ימי הנעורים, ואם לא השלמנו אף זה כדבעי, נזכה עכ"פ בבנינו ובבנותנו נלך לגדל דורות ישרים ועל ידם נבנה גם אנו.

ומעתה נבוא לבאר עפ"י דברי המדרש הובא בבעה"ט שהשיב משה בנערינו ובזקנינו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ועל יתר מבן ס', ולפירוש זה צ"ב המשך דברי הפסוק בבנינו ובבנותנו, דכבר נכלל במאמר בנערינו ובזקנינו (עיין לעיל קושיא ב'), ויובן עפימ"ש בש"ך עה"ת (פ' דברים) בהקדם קושית המפורשים וכן הקשה באור החיים הק' שמצינו שהוכיח משרע"ה את ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף, ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט"ו באב של שנת המ' קודם מאמר זה של משה, וא"כ אלה הצאן מה עשו שמוכיחם עיי"ש תירוצו, ובש"ך עה"ת כתב לתרץ דשפיר הוכיחם דעכשיו כבר חזרו ונתגלגלו בהם אותם החוטאים וידעו בעצמן ולזה שתקו ע"כ, נמצא דאותו הדור שנכנסו לא"י הם בעצמן היו דור המדבר שנתגלגלו עוה"פ בבניהם.

ולפי"ז אפ"ל דעל שאלת פרעה מי ומי ההולכים ליכנס לארץ כי כולם ימותו במדבר, השיבו משרע"ה ב' תשובות בנערינו ובזקנינו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יתר מבן ס' כמ"ש בבעה"ט, ועוד השיבו בבנינו ובבנותנו נלך, שאף מתי מדבר יכנסו לא"י ע"י שיתגלגלו עוה"פ בבניהם כדברי הש"ך עה"ת, ובזה יובן מה שחלקן לשתים גם כפל מלת נלך ב"פ על שהם ב' בחי' הליכות, או אפשר שירמוז על לעתיד שאז יקומו מתי מדבר ויעמדו בגופם וע"כ כפל עוה"פ נלך. וכמו"כ בחורבן הנורא שהי' בימינו שנאבדו בעוה"ר אלפים ורבבות מישראל, מי יודע אם לא חזרו כבר ונתגלגלו בבנינו ובנותנו, והדור של עכשיו הם חלק מאותו הדור וניצוצי נשמתם, ועלינו מוטל לגדל אלו הבנים בדרך התוה"ק שיזכו לקבל פני משיח צדקינו, ועל כל אב מוטל להשגיח על בניו שיתנהגו בטהרה ולא יתלכלכו בעונות ח"ו ויהיו זכאין ובזה יהי' תיקון גם לנפשנו.

ולבאר יתר הדקדוקים עה"פ כי חג ה' לנו גם עה"כ גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו', נקדים מ"ד במד"ר (פ' וארא פ' י"א סי' ה') מהו ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, אפי' בהמה שהיתה ביד מצרי והי' לו לישראל תרעומת עלי' שיש לו חלק בה היתה ניצולת ובכך ידעו דינן של ישראל עכ"ד המדרש, והנה האומות אומרים אם בגופן שלטו בנשותיהם עאכו"כ, אבל האמת לא כן שהיו ישראל גדורים בעריות ושמרו קדושתם במסנ"פ וכמ"ש רז"ל (ויק"ר פ' ל"ב סימן ה') אחת היתה ופרסמה הכתוב, ובזכות יוסף הצדיק נגדרו כל ישראל בעריות, אכן על מקניהם של ישראל בוודאי שלטו המצריים וגזלו מקנה ישראל, ולא הי' להם מי שיצדיק את דינם, ובערכאותיהם היו מצדיקים את המצרי ונשארו הבהמות אצלם, אבל באמת מצד הדין הרי זה מקנה ישראל אלא שהם ביד המצרי.

והנה לא מצינו בכל המכות ששלח פרעה לראות אם שלטה גם בבנ"י, ומה נשתנה מכת דבר דכתיב בו וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, ואפ"ל דגם במכה זו לא שלח לראות בבתי ישראל כי כבר ידע כי הפלה ה' להבדיל את ישראל ולהצילם, אבל שלח לבית המצרים לראות אם שלטה הדבר בבהמה שהיתה ביד המצרי והי' לו לישראל תרעומת עלי', וע"ז אמר והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, שאף אלו לא מתו מפני שהם מקנה ישראל מצד הדין כנ"ל, ואיתא בגמ' גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו, זה מפני שאינו שלו וזה מפני שאינו ברשותו, ולפי"ז המקנה שגזלו המצריים לא יכלו בנ"י להקדישם עד שלא הי' ברשותם, ובזה יובן מה שאמר משה רבינו לפרעה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות, הכוונה על מקנה ישראל שיחזירום לרשותם, כי משמעות ידו יתפרש ברשותו וכמ"ש ויקח את כל ארצו מידו פירש"י מרשותו, וז"ש גם אתה תתן המקנה שלנו בידינו ר"ל ברשותינו ואז נוכל להקדישו וז"ש ועשינו לה' אלקינו, ואין הכוונה שפרעה יתן משלו כי אין חפץ לה' בזבח רשעים, אלא שיחזיר לישראל את שלהם.

ועפי"ז יובן מה שחזר לומר וגם מקננו ילך עמנו דמיותר ומובן מאליו (עיין קושיא ה') אמנם המקנה של ישראל שהי' ביד המצריים לא נתייאשו ממנו הבעלים שהיו מצפים לישועה שיוסר מעליהם שלטנותם ויחזרוהו להם בהכרח, ואפשר שאעפ"כ לא רצו ליהנות מהם שהוא כמעשה נסים והקדישום לשמים, אבל מקניהם שברשותם אין הכרח להקדיש כולם, ואולי הספיק המקנה שהי' ביד המצריים לכך הדגיש לומר גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלקינו, שינה הלשון ולא אמר ועשינו לה' אלקינו כמו במקניהם, ואפ"ל הכוונה עפימ"ש ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' צו) לפרש הכתוב ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהי' וגו', ותוכן הדברים דעיקר הוא דע"י הקרבן ישים החוטא אל לבו, ויחשוב בעצמו מה זה שבשביל שחטאתי אני ישחט תמורתי בע"ח שלא חטאה ואין עול בכפה, ובוודאי אין זה כ"א השתעבדות הפחות להנכבד ממנו, ומזה יבוא החוטא ליקח ק"ו בעצמו, ומה אם הבע"ח לנגד האדם, אשר לא בראו ולא גמלו כל טוב כך, עאכו"כ איך ראוי להאדם להשתעבד ולהכנע לממ"ה הקב"ה שבראו והוציאו מאין ליש, ומזה יבוא לחשוב עם קונהו וישוב בתשובה שלימה וכו' עיי"ש.

וז"ש וגם מקנינו ילך עמנו אע"פ שלא נקריב כולם לה' זבחים ועולות אבל יש לנו צורך בהם, כי ממנו דייקא נקח לעבוד את ה', דממה ששוחטין בהמה לצורך אכילה יכולין ג"כ ללמוד ק"ו הנ"ל השתעבדות הפחות לנכבד, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה שם דזהו כוונת אמרם ז"ל (ברכות דף נ"ה ע"א) שולחנו של אדם דומה למזבח, דמה ששוחט בהמות ועופות למאכלו ע"כ מטעם השתעבד פחות לנכבד, א"כ גם מזה יקח ק"ו הנ"ל לעצמו להשתעבד לרוממות הבורא ית', וז"פ כי ממנו נקח לעבוד את ה', אף אם לא נקריבנו לה' זבחים ועולות, יש צורך לנו בהם לעבודת ה', ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', לעשות חשבון הנ"ל עד בואנו שמה, וכשנבוא שמה נלמוד דרך העבודה ההוא.

ובזה יתבאר מ"ש רש"י ז"ל בפסוק גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, מהו כאשר דברתם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, (עיין קושיא ו') ולדרכינו כוונת הפסוק על מקניהם של ישראל שנטלוהו המצריים שלא כדין, ואז הודה פרעה שהאמת והצדק אתם בטענתם, ועל זה הכוונה אמר משה תחלה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכנ"ל, ועכשיו הודה לדברי משה באומרו גם צאנכם גם בקרכם קחו, ר"ל אותן השייכים באמת לכם כאשר דברתם שהי' לכם תרעומת על המצריים ולא יכולתם להוציאם בדין, עכשיו קחו אותם לכם ולכו.

וזה שאמר משה לפרעה בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו, פי' שנקח עמנו כל הצאן ובקר אשר לנו כי ממנו נקח לעבוד את ה' ללמוד חשבון השתעבדות פחות לנכבד, ואף אם לא נקריב כולן זבחים ועולות וכנ"ל, ע"כ סיים ואמר כי חג ה' לנו ר"ל אפילו ממה שנשחוט לעצמינו לצורך החג שצריך להיות חציו לכם גם מזה ניקח חשבון לעבוד את ה', ובזה יובנו שני המדרשים הנ"ל בפסוק כי חג ה' לנו זה חג הסוכות, ובמדרש רבינו בחיי כתב זה חג השבועות, כי עה"פ הנאמר בחג הסוכות עצרת תהי' לכם דרשו בגמ' (פסחים ס"ח ע"ב) שצריך להיות חציו לכם, ובשבועות הכל מודים דבעינן נמי לכם כמו שאמרו שם, ומזה ראי' שגם עבודת האכילה הוא עבודת ה', משא"כ מפסח א"א להביא ראי' כי שם כתיב עצרת לה' אלקיך, אבל מסוכות ושבועות איכא ראי' מדחייבה תורה לעשות חציו לכם ש"מ שגם זהו עבדות ה', וע"כ צריכין אנו למקננו כי ממנו נקח לעבוד את ה', ומתורץ ג"כ קושית הכלי יקר במאמה"כ כי חג ה' לנו (לעיל קושיא א') והבן.

פרשת בא

ביאור הליכת ישראל במדבר דרך שלשת ימים לזבוח קרבן פסח במקום המקדש שנעקר לקראתם

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ד' לנו, במדרש כי חג ד' לנו זה חג הסוכות וצ"ב.

ב) ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, בגמ' ברכות (דף ג' ע"ב) הקשו ודוד מי הו' ידע פלגא דלילא אימת, השתא משרע"ה לא ידע דכתיב כחצות לילה וגו' אלמא מספקא לי', ודוד הו' ידע, ותירצו בגמ', דוד סימנא הוה ליה וכו', כינור היה תלוי למעלה ממטתו וכו', וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו וכו' עכ"ד הגמרא, ולכאורה קושית הגמ' חוזר וניעור, דאף לפי תירוצם אמאי מספקא לי' למשרע"ה ודוד הו' ידע, וכמו"כ הי' יכול משרע"ה לכוין ע"י סימנא דכינור ורוח צפונית.

ג) וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, ובמכילתא מהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו, והקושיא מפורסמת דמה צורך לדרשא, ובודאי שמשה ואהרן קיימו מצות הבוי"ת שצו' לכל ישראל.

ד) האוהחה"ק הקשה עה"פ ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו (שמות ג'), למה יצו ד' לעשות דרך ערמה, כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם של מצרים ועיניהם רואות וכלות, ותירץ כי נתכוין ד' בזה להטעותם, כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וכו', ודקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר, כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, ולצד מעלת קדוש אלקי ישראל, לא רצה לכנות הדברים אליו, אלא הם בני ישראל ידברו כזה ולזה אמר תיבת ועתה, פי' לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון וכו' עכ"ל, אמנם עדיין צ"ב כי כל מה שנכתב בתוה"ק הוא אמת לאמיתו, ודברי משרע"ה אף אם אמרם מפי עצמו הם אמיתיים בכל אופן ואופן, מה גם שחזר ושנה טענה זו פעמים הרבה, כמ"ש שלח עמי ויחוגו לי במדבר, נלכה נא דרך ג' ימים ונזבחה, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ד' לנו, ולא מצינו שהי' הליכתם על מנת לזבוח במדבר, וצ"ב לקרב הענין עפ"י פשוטו.

ויתבאר הענין בהקדם לפרש מאמה"כ (בפ' יתרו) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ובתרגום יוב"ע פי' וטענית יתכון על עננין וכו' ואובילית יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא וכו', ולכאורה לפירושו צ"ב, דהרי הרבה נסים נעשו לישראל ביציאת מצרים ומדוע הזכיר נס זה דייקא, שהעננים הוליכו את ישראל למקום המקדש לעשות פסחיהן וחזרו אח"כ למצרים, ומהו הקישור אל מה דסמיך לי' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה.

ונל"פ דהי' רצון הבוי"ת שישחטו ישראל פסחיהן כדינו בפסח דורות, דאין שוחטין את הפסח אלא בעזרה דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, אמנם לא היו ישראל ראויים עדיין ליכנס לארץ ישראל, כי לכל הוקצב זמן מאתו ית', ובפרט ביאת הארץ תליא בזמן כמשה"כ ודור רביעי ישובו הנה, וא"א להקדים אף רגע א' לפני הזמן, ואפשר דלחביבותן של ישראל עשה הקב"ה להם נס, שנעקר מקום המקדש ובא לקראתם במדבר ושם הקריבו קרבן פסח וע"ד שאמרז"ל שנעקר הר המורי' ובא לקראת יעאע"ה שיתפלל בתוכה, ואולי זהו טעם הכתוב נלכה דרך שלשת ימים ונזבחה לד' אלקינו הכוונה על זביחת קרבן פסח שהי' הכרח לפני יציאתם, כאמרז"ל במד"ר (פ' ט"ז סימן ג') אמר הקב"ה חייך אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו אלהיהן וכו' והנה מצרים היתה מלאה גילולים, ומצינו שמה"ט לא התפלל משה בתוך העיר, ומכ"ש שלא הי' ראוי שיעקר מקום המקדש לתוכה, ועד מהלך ג' ימים אתחזק טומאה, וכדמצינו לגבי טומאת נדה דבג' ימים ראשונים אתחזק טומאתה, ואיתא בזוה"ק דישראל כד נפקו ממצרים הוצרכו ספירת נקיים לצאת מטומאתם כנדה.

ומעתה נבין כי כל טענותיו של משרע"ה במ"ש נלכה נא דרך ג' ימים ונזבחה לד' וגו', כי חג ד' לנו, ויחוגו לי במדבר, הם כולם אמת ואין בהם עקש ונפתול, ולא על הליכה המוחלטת בקש רשותו, כ"א על הליכה זמנית שילכו להקריב קרבן פסח ויחזרו למצרים, אלא שלא גילה לו פי' הדברים כדי להטעותן שירדפו אחריהם כדברי האוהחה"ק, ומדוייק בלשון התרגום יונתן שמפרש ואובילית יתכון לאתר בית מקדשא, לא אמר לבית מקדשא אלא לאתר בית מקדשא, שנעקר מקום המקדש ובא לקראת ישראל למדבר, ובאתר בית מקדשא הקריבו ישראל פסחיהן.

והנה משה ואהרן גזרה חכמתו ית' עליהם שלא יכנסו לארץ עד ביאה העתידה, וחוץ מטעם המבואר בכתובים, כתב המגלה עמוקות עוד מאה טעמים עיי"ש, ותו"ד דלהפלגת קדושתן לא היו ראויים ליכנס כ"א בקדושת א"י דלעתיד, ומעתה הי' ס"ד, שמשה ואהרן לא נצטרפו עם ישראל בעשיית הפסח במקום המקדש, ע"כ דרשו רז"ל אף משה ואהרן כן עשו, דלא נמנע מהם הכניסה כ"א במקומה הראוי', אבל כשנעקר מקום המקדש למדבר אף הם נצטרפו עם ישראל וכן עשו מצות הפסח עם ישראל.

והנה לפי"ז העננים הוליכו את ישראל למדבר והחזירום למצרים, ואמרינן בגמ' (יבמות ע"ב ע"א) דכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, אב"ע דלא נבדוד ענני כבוד פרש"י ז"ל משו"ה לא נשבה שלא יפזרו ענני הכבוד, ואפשר דמה"ט לא נשבה רוח צפונית גם באותו הלילה, וסימנא דכינור היתה ע"י רוח צפונית שמנשבת בחצות לילה, וא"ש דמשרע"ה לא הו"ל סימנא דכינור.

ולדרכנו יתבאר דברי המדרש כי חג ד' לנו זה חג הסוכות, עפי"ד הגמ' (סוכה י"א ע"ב) כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו' ר"א אמר ענני כבוד היו, ופסקינן כוותי', נמצא כי שם סוכות ירמוז על ענני הכבוד, ועד"ז רמז לו משרע"ה בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך, לזבוח במקום המקדש, כי חג ד' לנו זה חג הסוכות, ורמז לו דרך הליכתם עם העננים, אלא שלא גילה לו פירושו כדי להטעותו כנ"ל, ובזה יבואר קישור הכתוב אתם ראיתם וגו' ואשא אתכם על כנפי נשרים, ונתקרבתם אל הקדושה בלי עמל ויגיעה ובבת אחת שלא על סדר המדריגות, אולם ועתה מזמן הזה ואילך אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי אז והייתם לי סגולה מכל העמים ותזכו לביאת הארץ והכל תליא במעשיכם.

פרשת בא

זכות עמידתם בנסיון חשך מצרים

ויהי חשך וגו' פרש"י ז"ל מדברי המד"ר (פר' י"ד סי' ג') ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים וכו' ומתו בג' ימי אפילה כדי שלא יראו מצרים במפלתם וכו', יל"ד מדוע הקשה כן במכת חשך דייקא למה הביאן עליהם, ורז"ל נתנו טעם לכל המכות, ומדוע ניחא לי' באחריני וקשיא לי' בחשך לבד.

ואפ"ל דהנה תכלית המכות הי' להודיעם גבורתו ית' כמפורש בכתובים והרבתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים וגו' וידעו מצרים כי אני ד' וגו', וכן הזכיר הכתוב ברוב המכות למען תדע כי אין כד' וגומר, למען תדע כי אני ד' ועוד לשונות דוגמתו, והנה כל המכות היו דרך נסיי, ובמכת הדם כתיב ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם, וכתב הראב"ע ז"ל יש הפרש גדול בין מעשה אהרן למעשיהם, כי אהרן הפך כל היאור וכו' וכל מים שהי' בכל גבול מצרים שלא הי' רואה אותם, ועוד כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד ומים אחרים באים, ועוד כי עמדה המכה ז' ימים, והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מועטים עומדים בכלי, וזה הי' רגע א' עד ששב פרעה אל ביתו עכ"ל, הנה אף שהכיר פרעה שאין מעשיהם בערך מעשה אהרן, מ"מ לא שת לבו אל מופת הדם, שכבר הי' לו פ"פ.

והנה מכת החשך לא הי' ענין נסיי כלל כמ"ש הרמב"ן והאבן עזרא זלה"ה, וז"ל הראב"ע הנה בים אוקינוס יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים ה' ימים ואני הייתי שם פעמים רבות, והרמב"ן כתב חשך אפילה כלומר איד עב מאוד שירד מן השמים וכו' עיי"ש, ע"כ הקשה לרש"י ז"ל חשך למה הביא עליהם, אם לא הי' בדרך נסיי הרי לא הכירו על ידו להודות בגבורתו ית' ומ"ט הביאו עליהם ומתרץ כדי שלא יראו המצריים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו ואין זה לכבוד שמים וכבודן של ישראל, ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא, ומזה נצמח כבוד שמים גדול וטובה גדולה לישראל עד סוף כל הדורות, על שעמדו בנסיונם במכת החושך, דהנה המצריים היו כולם ככפותים העומד אינו יכול לישב והיושב אינו יכול לעמוד מחמת כפילת החושך, והי' אפשר להם לישראל ליקח כל כספם וזהבם ולצאת מארצם באין מפריע, ומ"ט המתינו עד שישאלו מהם וא"ל אני ראיתיו בביתך ועי"ז נתרצו ליתן להם, אמנם בנ"י שמרו דבר ד' שלא לצאת מעצמם כי אם עפ"י משה ובעת יבא זמן פקודתם, ולא להקדים אף רגע א' לפני זמנו, גם קיימו מצות השי"ת ליקח רכושם בדרך שאלה דייקא, כמאמה"כ ובנ"י עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ולא נטלו בזרוע בימי אפילה.

והזכות הזה עמדה לישראל בכל הדורות ואף לעתיד בעת הגאולה, כמשה"כ (ירמי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר ר"ל אחרי דייקא לקיים פקודתו ית', ולא על דעת עצמם כ"א כאשר צו' ד' ולא שינו דבר, ואמרז"ל (סנהדרין ק"י ע"ב) שאף אחרים יזכו בזכותן לעוה"ב, ובזה יל"פ הפסוק ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ולכאורה הרי אמרז"ל (קידושין ל"ז ע"א) שכל מקום שנא' מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, ואף למ"ד מושב כ"מ שאתם יושבים משמע אבל ארץ מצרים ודאי אינו ראוי ליקרא מושבותם שלא נתיישבו בה כ"א גרים היו בארץ לא להם, ולדרכנו הכוונה על העתיד שע"י שעמדו בנסיונם בימי החשך, זכו לאור שכינתו ית' במושבותם בביאת הארץ ויזכו בזכותו גם בביאה דלעתיד וזה ירמוז ולכל בנ"י הי' אור במושבותם, וזכו לזה במכת החשך ע"י שעמדו בנסיונם.

ויל"פ בזה דברי המדרש הים ראה וינוס ראה רכוש מצרים בידם, דהנה שר של ים הי"ל טענה שעדיין לא השלימו זמן גלותם הנגזר עליהם ת' שנה, וא"כ אין לו לקרוע בפניהם, אמנם ממה שראה רכוש מצרים בידם ר"ל ברשותם, שלא לקחוהו בגזל כ"א עפ"י ציווי השי"ת ורחמנא אפקעא מרשותם, ומזה ראי' גם על יציאתם שהי' עפ"י ה' וכך הוקצב זמנם מאתו ית', ולכך וינוס מפניהם.

פרשת בא

זכות החושך והשאלת הכלים ממצרים

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' ויתן ד' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאוד וגו' בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, בגמ' ברכות (דף ט' ע"א) דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם עכ"ד הגמ', ראוי להבין מה צורך להזהרה ובקשה כ"כ, ובודאי יתרצו ישראל במה שהוא לטובתם, גם מה טעם שלא יאמר אותו צדיק וכו', והלא זולת טעם זה ראוי שיקיים הבוי"ת הבטחתו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, והבטחתו ית' לטובה אינה חוזרת ריקם, גם דקדקו המפרשים דמלת בהם אך למותר, ויספיק במ"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים ומה צורך להוסיף מלת "בהם" ומובן מאליו שמוסב על בנ"י האמור בקרא, גם הכי יעלה על הדעת שאאע"ה יתרעם על מדותיו ית"ש ומה לו לבצע כסף וחמדת הממון לא נחשב אצלו למאומה.

ב) גם יל"ד בסיפא דקרא גם האיש משה גדול מאוד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, ראוי להבין מה ענינו אל השאלת כליהם דעסיק בי', ומשרע"ה לא הי' צריך לחן שלהם כי לא עסק בזה כאמרז"ל (סוטה י"ג ע"א) גם מהו רבותי' שהי' גדול בעיני עבדי פרעה, וכבר ידענא כן מפרשיות הקודמים, ועוד מ"ש גם האיש משה, גם הרבוי צ"ב, ומי כמוהו עוד גדול.

ג) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים וגו', וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וגו', יל"ד מה צורך להקדמה זו ובנ"י עשו כדבר משה, ובמ"ש וישאלו ממצרים כבר ידענא שעשו כדבר משה, גם מדוע הזכיר עוה"פ וד' נתן את חן העם בעיני מצרים, וכבר נזכר לעיל ויתן ד' את חן העם וגו'

ונל"פ בהקדם דברי המדרש תנחומא (וארא סי"ג) א"ר אבין הלוי ברבי ממכת הדם העשירו בני ישראל, כיצד המצרי וישראל בבית א' והגיגית מלאה מים, והמצרי הולך למלאות את הקיתון מתוכה מוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים ומצרי דם מתוך הגיגית וכו', וכשהי' לוקח מישראל בדמים יקרים הי' שותה מים, מכאן העשירו בני ישראל עכ"ד המדרש, א"כ לפי"ז מה טעם בטענה הנ"ל ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים, וכבר הי' בידם רכוש ועשירות, ומה צורך עוד להשאלת כליהם, ואפשר ליישב עפי"מ שהקשו בעלי התוס' ז"ל (בפ' וארא) עה"פ ויעשו כן חרטומי מצרים וגו', מהיכן לקחו חרטומי מצרים מים להפכו לדם, והרי כל מימי מצרים נהפכו לדם במאמר ד' עפ"י משה, ותירצו שחפרו מים סביבות היאור, אמנם דחו תירוץ זה, כי אח"כ כתיב ויחפרו כל מצרים סביבות היאור, ובחד פרשה לא שייך למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה, והאוהחה"ק תירץ עפ"י דבריהם ז"ל כי ישראל נתעשרו ממכת היאור, שהיו מוכרים מים למצרים וכו', כפי זה עשו ההחרטומים מהנמכר להם עכ"ל.

והנה ע"י שמכרו מים לחרטומים, השתמשו בהם להכחיש נסי ד' ומעשיהם של משה ואהרן, ואמרו דכמו שעשו הם בכשפים כך מעשיהם ח"ו בכשפים, ובודאי שבנ"י השלימים באמונת הבוי"ת לא היו מתרצים למכור מים להם, אף אם היו נותנים להם כל כסף וזהב שבעולם, ועכ"ח צ"ל שקנו מים מאותן שנתחברו אליהם ולא האמינו בנסי ד', והם שהעשירו ממכת היאור, ומ"ש ז"ל ממכת הדם העשירו בנ"י יתפרש על קצתם וחלק מהם, וכמ"ש בעכן חטא ישראל אף שלא חטא אלא א' מהם, והנה מקצתם עשו תשובה סמוך ליציאתם של ישראל ונצטרפו עמהם לצאת כמו הע"ר, ואלו כבר הי' בידם רכוש רב, אבל בני ישראל הכשרים לא רצו לנגוע בממון כזה, אמנם לענין העבדות והעינוי הי' להיפך כי אותן שהתחברו להמצריים וחרטומיהם לא סבלו כלל שעבוד ועינוי, והמצריים עשו אותן פטרונים, ונתנו להם עשירות עבור שהחזיקו בידם להראות נסיהם ולהכחיש נסי משה ואהרן, אבל בני ישראל הכשרים שהתרחקו מדרכיהם והתחברותם ופנו עורף לנסיהם, הם היו מאוסים בעיני מצרים ושעבדו ועינו אותם, נמצא שאותם שנתקיים בהם ועבדום וענו אותם, לא הי' בידם רכוש לולי השאלת כליהם, ואלו שהי' בידם רכוש לא נתקיים בהם ועבדום וענו אותם.

ובזה יבואר אמרם ז"ל לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו', דע"כ הי' הצורך לבקשם ולהזהירם כ"כ, כי בנ"י הכשרים היו מתייראים מליקח רכוש מצרים, כי ראו מה שעלתה להם לאותן שנתעשרו מממונם, ועי"ז הי"ל חלק בהכחשת נסי ד' ולפרסם נסי המכשפים וכוחות הטומאה, אמנם כשהבוי"ת מצוה ליקח רכושם ה"ה ממקור הקדושה ואין זה ממונם של מצרים כי לא מרצונם ניתן להם, אלא וד' נתן את חן העם בעיני מצרים שלא כדרך הטבע, כי הרשע שונא לצדיק בטבע, והטעם שהזהירם הבוי"ת על ככה, כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים "בהם" במיעוט הכשרים ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, כי אלו הי' בדחקות ועוני במצרים, ויצטער אאע"ה על כובד הנסיונות של בנ"י הכשרים ועל העדר כבוד שמים, שבנ"י המאמינים המה בלחץ ועוני, ועבדום וענו אותם נתקיים בהם, והרכוש לא נתקיים בהם, ואיך יוכלו להתקיים ולעמוד בנסיון שלא ליהנות מממון הרשעים, ולזה הזהירם הקב"ה בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ועד"ז יתקיים בהם הבטחת הרכוש ממקור הקדושה.

ובזה נבין במאמה"כ להלן ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים, ולכאורה מה צורך להודעה זו שעשו כדבר משה, ונשמע כן ממ"ש וישאלו ממצרים (עיין קושיא ג') ואפ"ל דהנה ציווי השי"ת הי' שיקחו מהם בדרך שאלה, וא"כ הוצרכו למצוא חן בעיניהם שיבטחו באמונתם ויתרצו להשאיל להם כלי חמדתם, ובדרך הטבע שנאה כבושה לרשע על הצדיק וכמ"ש בישמח משה (פ' בלק) ששומה מאת ד' למען לא יבואו לידי התחברות עיי"ש, ובדרך הטבע לא ימצא חן בעיניהם כ"א ההולך בדרכם והדומה להם, ואיך יצוייר שהמצריים יתנו כלי חמדתם לבנ"י הכשרים שיעשו בהם רצון הבוב"ה, אלא שלא הי' זה בדרך הטבע, אלא וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום ושלא יעלה על דעת אדם לומר, דבשביל שרצו ישראל להשלים רצון הבוי"ת בהשאלת כליהם, בקשו התחברותם גם ויתרו קצת מדרך היראה והקדושה כדי למצוא חן בעיניהם לזה שלל הכתוב לומר ובני ישראל עשו כדבר משה, שלא זזו אף כקוצו של יו"ד מכל דברי משה, ואעפ"כ וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כי הי' שלא כדרך הטבע, וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, ונתן הכתוב ראי' לזה וגם האיש משה גדול מאוד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, והפלגת צדקתו נודע וברור לכל, ומלפנים ויגרש אותם מאת פני פרעה, ועכשיו הי' גדול בעיני עבדי פרעה וגו' אלא ודאי שלא הי' בדרך הטבע מציאת החן, ועד"ז גם לגבי ישראל לא זזו מיראתם ואמונתם, ומציאת החן הי' בדרך נס ושלא כדרך הטבע, ומה ששאלו רכושם עשו כן רק לקיים מצות הבוי"ת שהזהירם על ככה, וזולת זה נתייראו לנגוע בשלהם, ובאמת כי כל הממון זכה בהם יוסף הצדיק כמ"ש וילקט יוסף את כל הכסף, וה"ה ממקור הקדושה, גם מגיע להם הרכוש עפ"י הדין בשכר העבודה שעבדו להם כאמרז"ל, והטעם העקרי כי נצטוו על ככה בגזירת השי"ת, ורחמנא אפקעא מרשותן, והשי"ת הוא הנותן וה"ז מוסיף כח קדושה.

ועפי"ז יל"פ דברי המד"ר (בפ' נח פ' ל"ו סי' ה') וישלח את העורב זש"ה (תהלים ק"ה) שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, עפימ"ש רז"ל (סנהדרין דף ק"ח ע"ב) דלא כתיב וישלח את העורב מאתו כמ"ש ביונה, מכאן שדירתם של צדיקים אצל עופות טהורים, והנה אין הכוונה כפשוטו שדירתן אצל העופות ממש, אבל ירמוז להיות כל דבר נמשך אחר שרשו ועיקרו, ע"כ הצדיקים מתרחקין ממיני הטמאים, והטהורים מתחברין אליהם, וכבר בארנו לעיל שהי' לבנ"י הכשרים נסיונות גדולים במצרים, שהיו מעונים בצער ועוני ואלמלי נתחברו לרשעי ישראל, היו מעניקים להם מטובם כי הי' להם עשירות ולא חסר להם מאומה, ואמרז"ל (עירובין דף מ"א ע"ב) עניות מעביר את האדם על דעתו וע"ד קונו אמנם ע"י השאלת כליהם זכו לעשירות ממקור הקדושה ולא הוצרכו עוד להתחברותם ונפטרו מנסיון הזה ונתחברו רק עם הצדיקים, והנה החשך הי' סיבה להשאלת כליהם כפרש"י ז"ל שחפשו ישראל וראו כליהם וכו', ובזה יבואר המדרש הנ"ל וישלח את העורב ולא כתיב מאתו מכאן שדירתם של הצדיקים עם הטהורים דייקא הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, דעי"ז ניצולו ישראל מהתחברותן הגורם ר"ל למרות בדברו ית', ועד"ז ירמוז הכתוב ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, עפימ"ש רז"ל במד"ר (בראשית פ"ב ס"ה) אור אלו מעשיהן של צדיקים, כי ע"י החושך נמשך להם האור להתדבק במעשיהן של צדיקים ולהתרחק מהתחברות הרשעים.

פרשת בא

שכר מצוה שלא לשמה בעולם הזה

עוד יתבאר בדברי הגמ' הנ"ל, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (והדקדוקים כבר נפרטו לעיל), גם יל"ד במאמה"כ וישאלו איש מאת רעהו וגו', מדוע יכנה הכתוב המצריים רעהו ורעותה של ישראל, והוזהרו ישראל על התרחקותם, ונל"פ בהקדם לבאר הכתוב (בפ' תולדות) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, פרש"י כתרגומו בפיו של יצחק ובת"א ארי מצידי' הוה אכיל, ומדרשו בפיו של עשו שהי' צד אותו ומרמהו בדבריו, ואמרו בתנחומא שהי' שואלו אבא האיך מעשרין את התבן ואת המלח, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות, וכבר ביארו המפרשים ז"ל שהי' סיבה מאת ד' שיטעה יצחק אבינו בו, בשביל שיטול יעקב הברכות בלא דעתי' דיצחק אלא בדעתי' דקוב"ה כדאיתא בזוה"ק, אמנם פי' התרגום קשה להולמו, דלא יתכן לומר על יצחק אבינו דבשביל הנאת מאכליו אהבו, והתינח לדברי המדרש, דסבור יצחק שעשו מדקדק במצות, ויצאע"ה הי' אוהב מצות ע"כ אהבו, והי' סיבה מד' שיחשוב עליו כן, אבל פי' התרגום צ"ב.

ואפ"ל דב' הפירושים בקנה א' עולים: עפי"מ שפרשתי אמרם ז"ל (נדרים דף ל"ח ע"א) פסל לך הפסולת יהי' שלך ומשם נתעשר משה, ואפ"ל דהנה קיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם דהשכר רוחני והעוה"ז אינו ראוי וכדאי אליו, אמנם כתבו המפו' דמצו' שלא לשמה אפשר ליהנות משכרה גם בעוה"ז, והנה משרע"ה כל מצותיו היו רק לשמה וא"כ מנין לו עשירות עוה"ז, אמנם משרע"ה הי' כולל כל נשמות ישראל וכל המצות של כל ישראל הי"ל חלק בהם, ע"י שהוא הי' הגורם ומסייען לכך, ואחר חטא העגל בלוחות השניות כבר נמצאו בישראל כאלו המקיימין מצות שלא לשמה, בשביל ליהנות משכרן וכדומה ועל ידם נמשך שכר עוה"ז ועשירות גם למשרע"ה, וזה נרמז באמרז"ל הפסולת שלך ומשם נתעשר משה (עיין בדברנו במקו"א ביאור הענין).

ועד"ז אפ"ל לעניננו, דיצחק אבינו הי' נזהר בכל מצותיו לקיימן על בחי' הרוממה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי', וא"א שישתלם משכרן בעוה"ז, כי כל העוה"ז ומלואה אינו כדאי לשכר מצו' א', כאמרז"ל (אבות פרק ד' מי"ז) יפה שעה של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, אמנם קצת המצות שקיים עשו כיבוד אב וכדומה, הי' הכל שלא לשמה לרמות את אביו ולרמות הבריות, ואין הקב"ה מקפח שכר שום מצוה, וע"כ קבל שכרו בהשפעת עוה"ז ומיד, ועל כי הי' סיבה מאת ד' שיטעה יצחק וידמה עליו שהוא צדיק וראוי לברכות, ע"כ נתלה בזה סיבת טעותו וחשב שנמשך אליו השפעת עוה"ז בזכות מעשיו של עשו, ועכ"ח שהוא צדיק וזכותו גדול להשפיע גם לאחרים, ולפי"ז ב' הפירושים בקנה א' עולים, דעל כי מצידי' הו' אכיל, שנמשך לו השפעת עוה"ז על ידי מצותיו, עי"ז הי' צד ומרמהו וכסבור שהוא מדקדק במצות.

וכמו"כ לענין הרכוש מצרים, דהרי ישראל במצרים לא הי' להם זכותים כמש"ה ואת ערום וערי', ומהיכן זכו לעשירות גדול כזה, ואם נאמר שניתן להם ע"ש העתיד, כמאמה"כ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, אבל הרי אז נתעלו ישראל לרום המדריגות והי' בחי' עבודתן לשמה, וא"א שיהנו משכרן בעוה"ז כנ"ל, ומנין זכו לעשירות, ואפשר שהערב רב אשר עלו עמהם, שהי' בחי' מצותם שלא לשמה אף אחר מ"ת, ומשם זכו לעשירות ע"ש העתיד, וע"ד שפירשנו הפסולת שלך משם נתעשר משה, ואפשר דזה ירמוז הכתוב וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, היינו הערב רב הראוים לכנות רעהו ורעותה של המצריים הם ישאלו, ועל ידם נמשך לישראל עשירות עוה"ז, כי לולא הם לא הי' מגיע לישראל שכר עוה"ז בשכר מצותם.

והנה מבואר בדרז"ל ובמפוה"ת דאף שנגזר על ישראל בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו', אבל לא נגזר עליהם שעבוד קשה כ"כ, אלא ע"י שהרעו מעשיהם והפרו ברית מילה, ע"כ נכבד עליהם השעבוד והעינוי נוסף על הגזירה, ומעתה יהי' לאאע"ה מקום לטעון, דכמו ועבדום וענו אותם נתקיים "בהם" ר"ל על ידם וגרמת מעשיהם נוסף על גזירה הקדומה, כמו"כ ראוי שיתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול ג"כ "בהם" על ידי זכות מעשיהם, נוסף על המגיע להם מהבטחה הקדומה. ויש לזה מעלה ועדיפות שיהנו ישראל ממה שמגיע להם בזכות מעשיהם, ע"כ אמר הבוי"ת בבקשה מכם וישאלו איש מאת רעהו וגו' ר"ל בצירוף הערב רב תוכלו להמשיך עשירות עוה"ז בשכר מעשיכם, נוסף על המגיע לכם בכח ההבטחה, והטעם שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו קיים בהם כנ"ל.

פרשת בא

שלימות הקדושה - מרכוש מצרים ועד קבלת התורה

באופן אחר אפ"ל דברי הגמ' ברכות הנ"ל, בהקדם מ"ד בגמ' (סוטה דף י"א) דרש רבי עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים וכו' בשכר שתשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים עכ"ד הגמ', וראוי להבין מדוע בשכר אלו דוקא.

ב) במדרש (הובא בישמח משה) הים ראה וינוס מה ראה, ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, עוד במדרש מה ראה ברייתא דרבי ישמעאל ראה וצ"ב.

ולבאר הענין נקדים דברי הפרשת דרכים (דרך מצרים דרוש חמישי) וז"ל: איך דן הקב"ה את המצריים במיתה וממון, והא קיי"ל אין אדם מת ומשלם, וכתבו התוס' בפ"ה דמס' ע"ז (דף ע"א) דגם בבני נח אמרינן קם לי' בדרבה מיני', וא"כ כיון שהמצריים נתחייבו מיתה איך נתחייבו ג"כ ממון. ותירץ דקיי"ל כרבנן דס"ל דלא אמרי' קם לי' בדרבה מיני' אלא במיתה בידי אדם, אבל במיתה בידי שמים אדם מת ומשלם, כדאיתא בפרק אלו נערות (דף ל') דלא קיי"ל כר' נחוניא בן הקנה שהי' עושה את יוהכ"פ כשבת ע"כ, ולכאורה א"כ יוקשה לשיטת ר' נחוניא בן הקנה, ולהלן (בדרך המצפה דרוש כ"ו) מתרץ גם אליבא דר' נחוניא בן הקנה דהנה התוספות במסכת פסחים בפרק כל שעה וכו' הכריחו, דכי היכי דלדידן דקיי"ל במחויבי מיתת בית דין אין אדם מת ומשלם, אין חילוק בין מזיד לשוגג דבשוגג נמי אין אדם מת ומשלם, מהיקשא דתנא דבי חזקיה הקיש הכתוב מכה אדם למכה בהמה וכו', הכי נמי לר' נחוניא שהי' עושה את יוהכ"פ כשבת, אין לחלק בין שוגג למזיד, דגם שוגג במיתה בידי שמים אין אדם מת ומשלם, ומכח זה הקשה להם אליבא דרבי דאמר הזיד במעילה במיתה בידי שמים, איך חייב הכתוב תשלומין במעילה בנהנה מן ההקדש, והלא כיון שחייב מיתה אין אדם מת ומשלם, ותירצו דגזה"כ היא בהקדש דלא אמרינן קם לי' בדרבה מני', דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש והרב ר' בצלאל בחידושיו כתב דאף לדידן דלא קיי"ל כר' נחוניא מ"מ צריכין אנו לתירוץ התוס', דהא קיי"ל אין אדם לוקה ומשלם, ואילו הרמב"ם כתב כל המועל בזדון לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, הרי דגבי הקדש ס"ל להרמב"ם דאדם לוקה ומשלם, עוד הקשו התוס' אליבא דר' נחוניא, מאוכל תרומה דחייב הכתוב קרן וחומש וכו', ותירצו דגזה"כ גבי תרומה דלא אמרינן ק"ל בדרבה מיני', נמצינו למדין דאף לר' נחוניא דהי' עושה את יוהכ"פ כשבת, קודש ותרומה נשתנה דינם מכל התורה. דבכל התורה קיי"ל אין אדם מת ומשלם, ובהני גזה"כ הוא דלא אמרינן קם לי' בדרבה מיני', וכבר נתבאר שה' הבטיחם לישראל שכל מה שלקחו העכו"ם מהם, עתידין לשלם קרן וחומש מלבד מה שיעניש אותם ה' על מה שצערו את ישראל, ואפשר שיהי' עולה בדעתם של ישראל דהא תינח אם הלכה כרבנן דבמיתה בידי שמים לא אמרינן קם לי' בדרבה מיני', אך אם הלכה כר' נחוניא וכו' איך יתכן שישלמו העכו"ם מה שלקחו וכו' וגם יענשו בידי שמים, לזה בא הכתוב לצאת ידי חובתם של ישראל אפילו אליבא דר' נחוניא, ואמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו וכו' וא"כ כיון שאתם נקראים קודש ותרומה, אליבא דכ"ע כל אוכליו יאשמו דהיינו שישלמו מה שאכלו, ורעה תבוא עליהם שיענשו בידי שמים ולא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' וכו' עיי"ש.

ונקדים עוד דברי מרן החתם סופר זלה"ה עה"פ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וז"ל: כתיב (פ' שמיני) והייתם קדושים כי קדוש אני וגו' כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו' י"ל דרך דרוש ומוסר, ידוע שהקב"ה אמר לאאע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אבל לא היו אלא רד"ו שנה והרבה טעמים נאמרו על זה, ולי נראה כי הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, והקב"ה הקדיש את בנ"י לעצמו ולכבודו ככתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, וא"כ ההקדש הוה מפקיע מידי שעבוד מצרים, הגם בשהרהינו אצלו לא מהני ההקדש להפקיע מידי שעבוד, אבל בנ"י גרשו ממצרים ויצאו משמה, אך כל זה אם ישראל קדושים גדורים מעריות, שכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה, ופרושים מטומאת מאכלות אסורות המטמאים גוף ונפש אז נקראים קדושים והמה קודש לה' אבל לא אם חלילה מחללים עצמם מקדושתם, ובזה יש לפרש והייתם לי קדושים כי קדוש אני כי (עי"ז שאתם קדושים) אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים אבל בתנאי והייתם לי קדושים וכו' עכדה"ק.

ועפי"ז יתבאר הגמרא סוטה הנ"ל דהנה בנ"י היו גדורים בעריות במצרים כמו שאמרו ז"ל במד"ר פ' אמור (פרשה ל"ב סי' ה') ולא נמצא אחד מהן פרוץ בערוה, תדע לך שהי' כן אחת היתה ופרסמה הכתוב, ועי"ז נעשו ישראל קודש שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ועי"ז זכו לגאולה, וזהו המשך דברי הגמרא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים כנ"ל בחת"ס, דעל שהיו גדורין בעריות י"ל דין קודש והקדש מפקיע מידי שעבוד, ובשכר שתשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים דמפני שהם קודש כל המועל בהם חייב לשלם ולא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' לכ"ע.

ובזה יתבארו דברי המדרשים הנ"ל, דהנה תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל אכן הרי גזר הקב"ה עליהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין לא עברו אלא רד"ו שנה, ולא הגיע עוד הזמן לקיים התנאי, אמנם לפי שהיו גדורים בעריות נקראו קודש והקדש מפקיע מידי שעבוד, כבר כלתה שעבודם וחל התנאי שיקרע הים לפניהם. והראי' לזה שנקראו קודש מרכוש מצרים בידם, דהרי קיי"ל קם לי' בדרבה מיני' ואין לוקה ומשלם, ואיך זכו ישראל לרכוש אחרי שנלקו המצריים בגופם, ועכ"ח משום דקודש הם, וז"ש הים ראה וינוס מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, ומזה ראי' דכלתה שעבודם ועליו להקרע מיד.

ויתבאר אידך דברי המדרש ברייתא דר' ישמעאל ראה, דהנה עונש מיתה עדיין לא הגיע עליהם עד שירדו לים, ולע"ע רק הלקו בעשר מכות, והא דלא אמרי' לוקה ומשלם ילפינן בגמ' (כתובות ל"ב ע"ב) מגז"ש תחת תחת מתחת אשר ענה, וז"ש ברייתא דר' ישמעאל ראה דגז"ש מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, וא"כ למדין דלא אמרי' לוקה ומשלם, ומדהי' רכוש מצרים בידם, ע"כ ראי' דיש להם דין הקדש והקדש מפקיע מידי שעבוד וכבר כלתה שעבודם וע"כ נקרע לפניהם.

ובזה נבוא לביאור דברי הגמ' הנ"ל שלא יאמר אותו צדיק וכו' דהנה באמת אין שום הו"א על אברהם אבינו ע"ה שיתרעם ח"ו על מדותיו של הקב"ה אף אלמלי היו יוצאין בלי רכוש, אך לפי שאאע"ה פעל כל ימיו עבור דורות הבאים אחריו שישארו זרע קודש ולא יטמעו בין האומות, לכן ביקש ע"ז הבטחה מאת הקב"ה שישארו דורות ישראל נאמנים, וכן הובטח לו מפי הגבורה כמשה"כ וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכבר אמרנו שהרכוש גדול זכו לו רק בשביל שנקראו קודש ע"י שהיו גדורין בעריות, ומעתה אם יצאו בלא רכוש יצטער אותו צדיק אברהם אולי לא היו גדורים בעריות ובשביל כך לא זכו לרכוש מצרים, ואפשר דממה שהוקדם יציאתם ממצרים עדיין אין הוכחה שהם קדושים, כי אולי מתחיל חשבון הגלות משעה שנולד יצחק, או כאידך תירוצים שכתבו המפרשים, וממילא יהי' לו צער גדול לאברהם, ורצה הקב"ה למנוע ממנו אותו הצער ולכן אמר למשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם, היינו שאין ראי' מהקדמת הזמן שהם קדושים, דאפשר שעבדום וענו אותם כבר נתקיים בהם כתירוץ המפורשים, והראי' שאחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ולזה יתלה אאע"ה שלכן לא נתקיים בהם מפני שנטמעו ח"ו בין המצריים ויהי' צער גדול לאותו צדיק, ע"כ בבקשה ממך הזהירם על כך.

או אפשר דהנה האומות טענו אם בגופם שלטו בנשותיהם לא כש"כ, עד שהעיד הקב"ה עליהם שאין בשבטיו כושל, ועפי"ז יל"פ שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם שבגופם שלטו א"כ בנשותיהם עאכו"כ, והראי' דהרי ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כנ"ל, ומשום זה הוצרך לומר לו בבקשה ממך וכו'

ויל"פ מה שצוה הקב"ה שיקחו הרכוש בתורת שאלה דייקא, עפי"ד הרמב"ן הק' (בפ' קדושים) עה"פ קדושים תהיו פירש"י הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו', ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכרת בכל מקום בתלמוד וכו' שנהי' פרושים מן המותרות וכו' וכאמרם ז"ל (יבמות כ' ע"א) קדש עצמך במותר לך עכ"ד ז"ל, והנה בנ"י אף שהיו גדורים מן העריות במצרים, רצה הקב"ה להמתין עד שיגיעו למדריגת קדש עצמך במותר לך (כפי' הרמב"ן ז"ל) שהוא קדושה גבוה יותר והרי במצרים לא זכו לכך, ע"כ צוה הקב"ה שיהי' בידם בתורת שאלה וכשיגיעו למתן תורה שאז פסקה זוהמתן, גם אצל הים זכו למדריגה גבוה כאמרז"ל ואז זכו ברכוש בקנין גמור מדין הקדש והבן.

פרשת בא

אור לנתיבה - בביאור הלכות מכת בכורות

ויאמר משה כה אמר ד' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' בגמ' ברכות (דף ג' ע"ב) הקשו מאי כחצות אילימא דאמר לי' קוב"ה כחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, אלא דא"ל בחצות ואתא איהו ואמר כחצות וכו', ומתרצי' קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא עכ"ד הגמ', וכתב בלבוש האורה דלמסקנת הגמ' לא קיים סברת הס"ד דא"ל קוב"ה בחצות ואתא איהו ואמר כחצות, כי חלילה למשה שישנה בדיבור השי"ת, בפרט במקום שאמר כה אמר ד', אלא השי"ת בעצמו אמר כן כדי שלא יטיחו דברים כלפי מעלה וכדי שלא יאמרו וכו', אמנם גם על טעם זה תמה, כי קשה לומר על השי"ת כביכול שישנה בדבר וכו' משום כדי שלא יאמרו הבריות עליו כך וכו', כי מדתו הוא לומר כתוב והרוצה לטעות יטעה, כמ"ש גבי נעשה אדם וכו' כי צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם עיי"ש תירוצו, גם צ"ב דמה מקום לתלונתם, והלא יראו שנתקיימו כל דברי משה שאמר מפי ד', וברגע א' מתו כל הבכורים ואין בית אשר אין שם מת, ומה איכפת להם אם הוכו בחצות או ברגע אח"כ, והרי כבר במכת כנים הודו ואמרו אצבע אלקים הוא: ומכ"ש במכה זו שאמרו כלנו מתים ומה מקום לחששא זו שיאמרו משה בדאי הוא.

ב) ומת כל בכור באמ"צ מבכור פרעה וגו' עד בכור השפחה, פרש"י כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל עכ"ל, וכאן בהתראת המכה לא נזכר בכור השבי, כ"א להלן בשעת מעשה בפסוק וד' הכה כל בכור וגו' עד בכור השבי, אלא שרש"י הוסיף עד בכור השבי, ומפרש למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורעניות על מצרים, ותמהו המפרשים דאין כאן מקומו לבאר זאת, כיון דלא נזכר כאן בקרא בכור השבי.

ג) גם הא גופא צ"ב מדוע לא נאמר בהתראה בכור השבי, כ"א עד בכור השפחה ואין השבוים בכלל, כמ"ש רש"י להלן בשעת מעשה דכתיב עד בכור השבי, דאף בכור השפחה בכלל הי' שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי עכ"ל, א"כ בהתראה שאמר משרע"ה עד בכור השפחה, אין בכור השבי בכלל, וטעמא בעי כיון דסוכ"ס גם השבוים לקו ומדוע לא התרה בם, וכתב הלבוש ז"ל דאין לומר שמשה לא ידע בעת ההתראה שתהי' המכה בשבויים, כי לא נאמר לו רק בכור השפחה, חלילה כי לא יעשה אלקים דבר כ"א גלה סודו לנביאיו, ק"ו למשה בחירו ובעת צורך שליחותו.

ונל"פ דכל הטורח הזה אינו בשביל המצריים, דלא איכפת לן אם יאמרו או לא יאמרו ובלא"ה נטבעו בים, אמנם תכלית האותות והמופתים במצרים היו, כדי להשריש האמונה הברורה והודאית בלבות בני ישראל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בה' יסוה"ת פ"י ה"ז) לא כל העושה אות ומופת מאמינים לו וכו' אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו' מתהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ופרישותה וכו', ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו וכו' ולהלן בפ"ח כתב הרמב"ם שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף וכו' עיי"ש, (ומבואר הענין בדברנו לעיל פ' שמות באר היטב ולא נכפיל הדברים) ותוכן הענין דאין להאמין לאותות כ"א שברור לן שהם מצד הקדושה וזולת זה יש חשש ששורשם מסט"א שגם להם ניתן מן השמים כח להראות אותות לנסות בהם הבריות עיי"ש.

והנה האצטגניני וחרטומו מצרים השתדלו תמיד לבקש עילות להחליש כח הנסים ואמרו על מעשה משה ואהרן שכח כשפים הם, ומעתה אם יהי' להם מקום לומר שמשה בדאי הוא ח"ו, א"כ שמו קץ וסוף לכל המופתים, ויעלה בידם עי"ז לעקור האמונה מלבות בנ"י ח"ו, כי הבדאי אין יכול לעשות מופתים מצד הקדושה כ"א משורש הסט"א, ע"כ הי' צורך לזהירות יתירה והבוי"ת צוהו למשרע"ה לומר כחצות, כדי שלא יאמרו אצטגניני פרעה משה בדאי, ולא ימצאו עילה לקלקל האמונה בבנ"י, ועד"ז יובן הטעם שאמרז"ל למה לקו השבוים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, דמצד הדין לא היו ראויים ללקות, כמ"ש הרא"ם ז"ל שלא היו משעבדים בישראל, להיותם גם הם משועבדים כישראל, והטעם שכתב רש"י ז"ל מפני שהיו שמחים בצרתם של ישראל אין זה טעם מספיק דלא נתחייבו ללקות בעבור זה כמ"ש הרא"ם ז"ל, וכל עיקר הטעם שנלקו, כדי שלא יהי' להם מקום לומר יראתם תבעה עלבונם, דזה יוכל לגרום קלקול כח האמונה בבנ"י, וימצא המערער מקום לפקפק דכל הענין הי' מכח הסט"א ח"ו, ולא יגרמו הנסים תכלית הנרצה על ידיהם לחזק האמונה בבנ"י, ע"כ הוצרכו לשמור מזה ולטעם זה לקו גם השבוים.

אמנם הרי מידתו ית' דלא עביד דינא בלא דיינא ואינו דן את האדם אלא באשר הוא שם, וכמ"ש בישמעאל כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם, ואמרז"ל (בב"ר פ' נ"ג סי' י"ד) שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבש"ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר וכו', אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם עכ"ל והובא ברשיז"ל, וכתב הרא"ם ז"ל שאין זה דומה לבן סורר ומורה שנהרג ע"ש סופו, שבן סורר ומורה אע"פ שאינו מחוייב מיתה עכשיו, מ"מ כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, אבל ישמעאל עדיין לא התחיל לעשות שום פועל המביא אותו ענין שעתיד להמית את בניו בצמא עכ"ל הרי חידש לן הרא"ם דכל היכא שכבר עשה התחלה למעשיו הרעים, אפשר לדונו ע"ש העתיד ולא שייך האי כללא דבאשר הוא שם אני דנו, ובזה יונח לעניננו דבהתראת המכה לא אמר בכור השבי, כי מצד הדין לא היו ראויים ללקות כנ"ל, וכל עיקר הטעם שלקו הוא בשביל שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, ובשעת ההתראה עדיין לא חשבו ולא עלה בלבם לומר כן, וכיון שלא התחילו עדיין בעבירה, לא הי' הגזר דין עליהם עדיין כי אין מדתו ית' לדון ע"ש העתיד כ"א באשר הוא שם, ואף שהבוי"ת ידע מראש שעתידים לומר כן אם לא ילקו, אבל כך מדתו ית' דלא עביד דינא בלא דיינא ואינו דן אלא באשר הוא שם, ע"כ לא נאמר בהתראה בכור השבי, אבל אח"כ בשעת מעשה כבר הרהרו בלבם לומר כן, וכיון שכבר התחילו בעבירה נלקו גם הם בשביל שלא יאמרו.

ובזה א"ש מ"ש רש"י ז"ל בהתראת המכה הטעם שלקו השבוים בשביל שלא יאמרו וכו' ולכאורה אין זה מקומו דלא נזכר בקרא בכור השבי כ"א בשעת מעשה (כנ"ל קושיא ב') ולדרכנו אפ"ל דנתכוין רש"י ז"ל לתרץ בזה קושיא הב', דמדוע לא הזכירן הכתוב בהתראה כ"א בשעת מעשה, לז"א דכל הטעם שלקו השבוים בשביל שלא יאמרו וכו', ובשעת ההתראה עדיין לא היו ראויים ללקות לטעם זה, כי עדיין לא התחילו ולא עלה בלבם לומר כן, ועוד טעם כתב רש"י ז"ל מפני שהיו שמחים בצרתם של ישראל, ואין טעם זה מספיק להיות ראוים ללקות על ידו כמ"ש הרא"ם ז"ל, ועכ"פ רואין מזה דרך שונאי ישראל, כי אף שהיו השבוים בהתנגדות גדול להמצריים, עד שחשבו לומר יראתם תבעה עלבונם, מ"מ לגבי שנאת ישראל עשו שלו' ביניהם והיו שמחים עמהם על צרתם של ישראל.

פרשת בא

קיום מצות הפסח בתמימות מנצל מן המשחית

עוד יתבאר בדברי רש"י ז"ל למה לקו השבוים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, ולכאורה מדוע צורך לחפש טעם למה לקו השבוים, כי הלא אף ישראל היו בסכנה לגודל הקטרוג, ולטעם זה ציום הקב"ה ליתן מדם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות, כמ"ש ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין וכו', ובמד"ר (פי"ח ס"ז) וראה את הדם, כביכול עמד בפתח ודוחה המשחית שלא יגוף את ישראל, א"כ השבוים שלא הי' להם דם פסח, אף אם לא הי' דינם למיתה, מ"מ לקו דכיון שניתן רשות למשחית וכו' ומה צורך עוד טעם לדבר.

ב) להלן בסו"פ זו וילכו ויעשו בנ"י כאשר צו' ד' את משה ואהרן כן עשו. ובמכילתא הובא ברש"י ז"ל מהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו והוא תמוה הכי יעלה על הדעת שמשה ואהרן לא עשו ככל הלכות הפסח אשר צו' ד' לבנ"י ומה צורך להשמיענו כן.

ואפ"ל בהקדם דברי התוס' יו"ט במתני' דאבות (פ"ה מ"ה) ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל ז' הימים: והוא בטהרה כל היום ההוא וכו', והתשובה כי היצר טוב והיצה"ר מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשא' מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה הי' קרוב מאוד הכהן להיות ב"ק, לפי שבו תלוי כפרתן של כל ישראל, והתגבר הס"מ בכל כחו להכשילו ח"ו וניצל רק בדרך נס עכת"ד, וביארנו בדברנו לעיל (פ' שמות), דכבחי' הזה הי' לישראל סמוך ליציאתם ממצרים שהי' ההתגברות והקטרוג גדול עליהם עד מאוד לטעם הנ"ל, שהרגיש הס"מ ושר של מצרים שקרוב קיצם ומפלתם, התגברו בכל עוז ללחום לעומתם בכל אופנים, ולזה הטעם לא יכלו ישראל להתמהמה עוד אף רגע א' במצרים, כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ולולי התמהמהו עוד רגע הי' נכנסים בשער הנ' ח"ו, וכ"ז לגודל הלחץ של כוחות הטומאה שהתגברו לעומתם סמוך לגאולתם ביתר שאת ויתר עז כמקדם, ולטעם הזה היו ישראל נתונים בסכנה שלא יבוא המשחית אל בתיהם לנגוף, כאמרז"ל (מדרש ילקוט רמז ר') הקב"ה כביכול עמד בפתח ודוחה המשחית שלא יגוף את ישראל, ורז"ל (מדרש ילקוט רמז ר"ו) אמרו מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין וכו', ר"ל לצד שמדת הדין מתוחה מתגבר בקטרוגו אף על הצדיק ואינו רוצה להבחין, אמנם טעם לא שייך כ"א על ישראל שהי' מתגבר הס"מ לקטרג עליהם עד מאוד. אבל השבוים לא נכנסו בגדר הקטרוג כי ה"ה מסיטרא דידי', וע"כ לטעם זה שניתנה רשות למשחית אינו מבחין לא היו לוקים, והוצרך לטעם כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם.

ונקדים עוד מ"ש בספה"ק אוהב ישראל (פ' נח) בשם המגיד הק' מזלאטשוב זי"ע לבאר דברי רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין וכו' ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, ותו"ד ז"ל כי נח הצדיק בודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות וכו', אך בדבר זה הי' ירא להאמין וכו' בכל לבבו, כי אולי יהי' הוא הגורם להבאת המבול, היינו ע"י שלימות אמונתו יומשך בודאי מזה הבאת מי המבול, כי בכח הצדיקים ע"י האמונה להמשיך הדבר ההוא ממקורו וכו', ולא הי' יודע ליתן עצה בנפשו מה לעשות: ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים את"ד ז"ל, ועד"ז יתבאר לענינו כי ע"י מצות הפסח נמשך מפלתן של מצרים והצלתן של ישראל, כמשה"כ ועבר ד' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו' ופסח ד' על הפסח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, ומעתה נתייראו משה ואהרן פן לא יקיימו ישראל מצות הפסח כהלכתו ולא ינצלו מן המשחית, ובהתעסקם הם במצות הפסח ימשיכו הפורעניות על מצרים וכיון שניתן רשות אינו מבחין, ע"כ השמיענו הכתוב ויעשו בנ"י כאשר צו' ד' את משה ואהרן, שקיימו כל מצות הפסח בכל פרטי' ודקדוקי' כאשר צו' ד', ואף משה ואהרן כן עשו ונמשך ע"י עשייתם מפלה למצרים, ולא הי' מקום עוד לחששא הנ"ל לפי שקיימו ישראל כל מצות הפסח ועי"ז ניצולו ממלאך המשחית.

פרשת בא

אמרי כהן על פסח מצרים ופסח דורות

ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו' יל"ד כי בתחלה הקדים הכתוב מלת לכם במ"ש לכם ראש חדשים. ואח"כ הפך הסדר לומר ראשון הוא לכם וטעמא בעי.

ב) דברו אל כל עדת בנ"י לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו וגו', דקדקו האוהחה"ק מהו לאמר ולמי יאמרו ישראל עיי"ש, גם ראוי להבין מה שדרשו ז"ל (פסחים צ"ו ע"א) בעשור לחדש הזה, פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות, וטעמא בעי מדוע לא יהי' טעון בקור ד' ימים גם בפסח דורות, ורש"י ז"ל הביא מדרש מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר ה"ה אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים. הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא הי' בידם מצות וכו' כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי', ונתן להם ב' מצות דם פסח ודם מילה וכו' עכ"ל, ועדיין צ"ב דסוף סוף מדוע לא צוה הקב"ה כן גם בפסח דורות להגן בזכותה על העוסקים בה.

ג) ליל שמרים הוא לד' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל בנ"י לדורותם, ובמד"ר (פר' י"ח סי' י"ב) דרשו רז"ל מה ראה לומר ליל שמורים, שבו עושה גדולה לצדיקים כשם שעשה לישראל במצרים, ומונה והולך הרבה נסים שנעשו בו, וכן גאולה העתידה תהי' באותו לילה עיי"ש, אמנם יל"ד במ"ש הוא הלילה הזה, דמלת הוא לשון נסתר, והזה נוכח.

ד) עוד במד"ר (שם) משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים, אמר לה יהא סימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן דעי שאני בא ואני קרוב לבא, כך ישראל מצפין משעמדה אדום, אמר הקב"ה הסימן הזה יהי' בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם, ואם לאו אל תאמינו שלא קרבה העת, שנא' אני ד' בעתה אחישנה עכ"ד המדרש הרי מבואר שא"א שתהי' הגאולה בזמן אחר זולתו כ"א בניסן ובלילה הזה דייקא, ויקשה ממ"ד בגמ' (ערובין מ"ג ע"א) הריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו', אסור לשתות יין כל ימות החול והטעם דכל יומא ויומא זמני' הוא ואמרי' דלמא השתא אתי.

וכבר תרצנו קושיא זו (בדברנו לעיל) עפימ"ש הנזה"ק (פ' ויחי) לפרש הפסוק אני ד' בעתה אחישנה, ותו"ד ז"ל דאף שהגאולה יש לה זמן קבוע של בעתה, באיזה מזל וכוכב וצירוף שם הוי' המאיר בו יהי' זמנה, אבל ברצונו ית' מעתיקם ממקומם להקדימם ולקבעם ברקיע כרצונו, והבוי"ת משנה עתים ומחליף את הזמנים כשיהי' הרצון מלפניו ית' להחיש עת הגאולה עכת"ד ז"ל, וכעי"ז כתב בספה"ק דברי חיים (פ' בא) בשם רבו הה"ק מראפשיטץ זלה"ה דמה שאמחז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) זכו אחישנה לא זכו בעתה, הפי' הוא כך דידוע שיש למעלה קץ ידוע, ובשעה שהעולם תחת נקודת הקץ לא יאחר, כי ידוע שהעולמות יש להם הילוך, ובהגיע העולם תחת נקודת הגאולה לא יאוחר, אך אם זכו ישראל יבואו למדריגת אאע"ה שא"ל הקב"ה מאי חזית דקאי צדק במערב, מהדרנא לי' למזרח וכו', כמו"כ אם זכו ישראל יקרא הקב"ה להעולמות ויבואו תחת נקודת הקץ, אבל ח"ו אם לא זכו והלכו העולמות בדרכם, אך עכ"פ בבואם בזמנם לנקודת הקץ לא יאחר הקב"ה מלגאול עכלה"ק עיי"ש.

ובזה יתורץ קושיתנו הנ"ל דבאמת תהי' גאולה העתידה בניסן ובלילה הזה דייקא כמבואר במדרש הנ"ל, אך ברצונו ית' מחליף הזמנים להעתיקם ממקומם כרצונו, והיכולת בידו ית' לקבוע ניסן והמזל והכוכב והצירוף הראוי להיות בו הגאולה, באיזה יום מימות השנה שיעלה הרצון מאתו ית', וע"כ אמרי' דבכל יומא זמני' ודלמא השתא אתי, וא"ש אמרם ז"ל במס' ערובין דאסור לשתות יין כל ימות החול כנ"ל.

והנה כל זה תליא במעשינו כאמרז"ל זכו אחישנה, וז"א החדש הזה לכם ראש חדשים, וע"ד שדרשו ז"ל (ר"ה דף ו') עדות זה מסורה לכם ולדרכינו כי הכל תליא במעשיהם של ישראל, ואם יזכו יקבע הבוי"ת ניסן בא' מכל חדשי השנה ויהי' ראש חדשים וראשון לגאולה, וע"כ הקדים מלת לכם לראש חדשים, לרמוז על בחי' הנ"ל שלכם מסורה לעשותו ראש לחדשים, וח"ו בלא זכו יתקיים הגאולה בעתה בחדש ניסן שכבר נקבע ועומד עפ"י חשבון וזה ירמוז ראשון הוא לכם, הקדים ראשון למלת לכם שכבר נקבע ראשיתה שלא ע"י מעשיכם, ואפשר דע"כ לא נצטוו ישראל בפסח דורות שיהי' טעון בקור ד' ימים, יען כי הקב"ה מצפה שיגיעו ישראל לבחי' זכו ומיד יגאלו, ויקבע הבוי"ת הלילה הזה בא' מלילות השנה, ואין הקב"ה רוצה להמתין עוד ד' ימים זמן ביקור קרבן פסח, אלא יעשו ישראל הפסח מיד כשיעלה רצונו ית' לגאלם.

ועכשיו לגודל ההסתרה והשפלות לא הגענו לבחי' זכו עדיין, אבל הבוי"ת ברוב חסדו יגאל אותנו למען שמו המחולל בגוים כמ"ש וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, וכתיב למעני למעני אעשה, וישפיע הארת קדושה וטהרה בלבות בנ"י ויעשו תשובה, ועי"ז נזכה לבחי' זכו אחישנה, ואולי ע"ז ירמוז הוא הלילה הזה, הוא לשון נסתר מורה על הסתרה וחשכות הגלות, ובחסדי השי"ת נזכה במהרה שיהי' הלילה "הזה" התגלות הגאולה והתגלות כבוד מלכותו עלינו, ועד אז אין בידנו להקריב קרבן פסח כ"א באמירה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו ועל זה ירמוז "לאמר" דברו אל בנ"י לאמר בעשור לחדש הזה וגו' ירמוז על זמן גלותינו שיקיימו ישראל כל מצות הפסח באמירה, או אפ"ל דכוונת לאמר שיתפללו ישראל על הגאולה, לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ולא יתמהמה ולא יתאחר עוד.

פרשת בא

שמירת הברית במצרים וקדושת הגאולה

ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לד', פרש"י הקרבן הוא קרוי פסח ע"ש הדלוג והפסיחה וכו', ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים וכו' זכר לשמו שקרוי פסח עכ"ל רש"י ז"ל, וצ"ב הקישור והחיוב בכל המצות לעשותם לש"ש ולשם פעלם, ומה ענינו אל הפסיחה והדלוג דייקא, ובספה"ק בני יששכר עמד בדברי רש"י אלו, וכתב שלא ראה עדיין פי' מספיק מתיישב אל הלב.

ב) ליל שמורים הוא לד' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לד' שמורים לכל בני ישראל לדורותם, פרש"י ז"ל ליל שמורים הוא לד' שהי' הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים, שמורים לכל בנ"י לדורותם משומר ובא מן המזיקין כענין שנאמר ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם וגו' וצ"ב לפרש"י ז"ל מלת לדורותם אין לו קישור, ובתרגום יוב"ע פי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם שהלילה הזה שמור להם לגאולה לדורותם, וע"ד שאמרז"ל שגאולה העתידה תהי' בניסן ובליל פסח דייקא, ולפירושו שמורים לד' ושמורים לבני ישראל תרווייהו בענין הגאולה, אמנם לפרש"י ז"ל סיפא לאו רישא וצ"ב כוונת הקישור.

ונל"פ בדרך רמז מוסר בהקדם דברי הזוה"ק (פ' בא דף ל"ו ע"א) א"ר יוסי מ"ד ופסח ד' על הפתח, מאי על הפתח, ופסח ד' עליכם מבעי' לי', אבל על הפתח וכו' זהו פתח הגוף, ואי זהו פתח הגוף הוי אומר זו מילה וכו', ולהלן שם בזוה"ק מפרש ע"ד הסוד מפני מה המילה נקראת פתח הגוף, משום דאיהו פתחא ומשיכא דרוחא וגופא, והיינו רזא דתנינן והוא יושב פתח האוהל משום דאתגלייא יו"ד וכו' עיי"ש, ואפ"ל גם עפ"י דרך הפשט עפימ"ד במכילתא פ' בא ומנין שלא נחשדו ישראל על העריות במצרים, שנא' ויצא בן אשה ישראלית, להודיע שבחן של ישראל שלא הי' ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב, ועליהם מפורש בקבלה גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, גן נעול אלו הזכרים גל נעול מעיין חתום אלו הנקבות, ובגמ' פסחים (דף פ"ז ע"א) דרשו רז"ל עה"פ (תהלים קמ"ד) בנותינו כזויות מחוטבות אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן פרש"י סותמות פתחיהן וכו' ואינן נבעלות לאחרים עיי"ש, ומה"ט כינוהו רז"ל פתחא דגופא באנשים וגם בנקבות מפני שצריך שמירה ונעילה, כי בפרט זה מתגבר היצה"ר מאוד כידוע, גם הוא פתחא דרוחא ונשמתא כמ"ש בזוה"ק, כי שמירת הברית הוא יסוד תקון כל המדות, והוא שער ופתח ליכנס דרך בה לכוחות הקדושה, וחלילה להיפך נעשית לו פתח ליכנס לעומק הקליפות ר"ל, דכל פגם מכניס לכוחות הסט"א, ובכל תיקון מתקרבין אל הקדושה, ולטעם זה נקראת פתח והבן.

והנה אמרז"ל במדרש (ילקוט ראובני) שטען שר של ים מה בין אלו לאלו הללו עובדי ע"ז והללו עוע"ז, הללו מגלי עריות והללו, והשיב לו הקב"ה הללו באונס והללו ברצון, והקשו המפרשים ז"ל דהרי טענת אונס בע"ז ליתא, וה"ה ביהרג ואל יעבור, גם הרי כבר פרשו ישראל עצמם מע"ז לפני יציאתם ממצרים, וכמ"ש רז"ל (במד"ר פ' ט"ז סי' ב') משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה, גם מה שקיטרג הללו והללו מגלי עריות אינו אמת, דהרי כל ישראל נשמרו מעריות במצרים כאמרז"ל (ויק"ר פ' ל"ב סי' ה') אחת היתה ופירסמה הכתוב, וא"כ טענתו מעיקרא ליתא, ומה צורך להצטדקות דאנוסים היו, ואפשר שהקטרוג הי' על חטא ההרהור, דאף שנשמרו ישראל מעריות בפועל, מ"מ להיותם מסובבים בזוהמת מצרים זמן רב, לא נטהרו מחטא ההרהור לגמרי ואף דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אבל מ"מ הי' זה טענה בפי המקטרג, דהרהור ה"ה תולדה דעריות ומביא לידי מעשה ר"ל, ובפרט בע"ז שמענישים אף על ההרהור כמו שדרשו רז"ל (קדושין ל"ט ע"ב) מהכתוב (יחזקאל י"ד) למען תפוש את בית ישראל בלבם עיי"ש, והבוי"ת לימד זכות על ישראל הללו באונס והללו ברצון, דהשעבוד וטירוף הדעת גרם להם כל זה, והמצריים המה הגורמים וראויים שילקו גם על חטאם של ישראל.

ועכ"פ מבואר דבשעת יציאתם ממצרים אף שהופרשו מטומאת מצרים, לא נטהרו לגמרי מזוהמתם עד מתן תורה, כמ"ש ברעיא מהימנא (זוה"ק פ' אמור צ"ז ע"א) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' פקודא דא לספור ספירת העומר וכו' ורזא דא, ישראל אע"ג דאתדכו למעבד פסחא ונפקו ממסאבו, לא הוו שלמין ודכיין כדקא חזי וכו', כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה וספרה לה, אוף הכא ישראל וכו' עיי"ש, ובמתן תורה נזדככו ונטהרו ונתעלו כמלאכי השרת, ואיתא בפדר"א שכל. אותן שעמדו במעמד הנבחר לא ראו קרי מימיהן, ומעיקרא הוציאם השי"ת ממצרים ע"ש זכות העתיד, דקמי שמיא גליא שיטהרו לגמרי בתיקון מדת היסוד בשלימות בשעת מ"ת, ואפשר שנרמז זה בדברי הזוה"ק הנ"ל, ופסח ד' על הפתח, ופסח ד' עליכם מבעי' לי', אבל על הפתח זה פתח הגוף, ואי זהו זו מילה אף שלא השלימו התיקון במידה זו, נשתמרו מן השמים בדרך נס כמו שיבואר להלן, והקדים השי"ת גאולתם ע"ש העתיד.

ואפ"ל בדברי רש"י ז"ל שמורים לכל בני ישראל לדורותם, משומר ובא מן המזיקין, כענין שנא' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם וגו', ולכאורה הרי כתיב ועברתי באמ"צ בלילה הזה וגו' ודרשו רז"ל אני ולא מלאך אנו ולא השליח, וא"כ ליתא לחששא דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו' ומהו שאמה"כ ולא יתן המשחית וגו', ובמכילתא איתא שמורים לכל בני ישראל מגיד שכל ישראל צריכים להשתמר בו עכ"ל וצ"ב הכוונה, ובמרכבת המשנה מפרש הואיל ובאותה הלילה נאמר ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו, הוקבעה סכנה זו לדורות שצריכים להשתמר בו, עוד במדרש מגיד שישראל עתידין להשתמר בו עכ"ד המרכבת, ולדרכינו אפ"ל הכוונה, מפני שבליל יציאתם התגברו עליהם כחות הטומאה מאוד להחטיאם ר"ל ולמנוע עי"ז גאולתם, וע"ד שפי' התויו"ט ולא אירע קרי לכה"ג ביום הכפורים, שהי' התגברות היצה"ר גדולה מאוד להחטיאו לפי שבו תלוי כפרתן של כל ישראל, ולזה הי' צורך לנס שימלט מהתגברותן עיי"ש, וכמו"כ בליל היציאה הוצרכו ישראל לשמירה זו בדרך נס, כי אין בכח בשר ודם לעמוד נגד התגברות קשה כ"כ, ולזה הבטיח הבוי"ת להם ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם וגו', ירמוז על נוקבי' דס"מ המחטיא בחטא השחתה ר"ל, ושמה כשם העבירה, משחית ע"ש ההשחתה.

וז"ש רש"י ז"ל שמורים לכל בנ"י לדורותם, משומר ובא מן המזיקין כענין שנא' ולא יתן המשחית וגו', וירמוז לדורותם שיהיו נשמרים מחטא הנורא שהוא פגם הברית ר"ל, וה"ז הבטחה על שמירת הדורות ג"כ, גם נרמז בזה הבטחה לדורות העתידים, כי גאולה העתידה תהי' ג"כ בליל פסח, ובכל ליל פסח נתעורר כח הגאולה, וע"כ כל ישראל צריכין להשתמר בו מהתגברות כוחות הטומאה כנ"ל, והבטיח הבוי"ת שמורים לכל בנ"י לדורותם שינצלו מהתגברותן כנ"ל, והנה איתא בזוה"ק דהשומר ברית שריא עלי' שם שמים, ובאינו שומר הברית הס"מ שורה עליו ר"ל, ואפשר לרמוז בדברי רש"י ז"ל הנ"ל הקרבן קרוי פסח ע"ש הדלוג והפסיחה וכו' וכענין שנא' ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם וגו', וירמוז על פתחא דגופא כמ"ש בזוה"ק ונשתמרו ישראל בקדושת היסוד בליל היציאה, ולזה סיים ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים, להתקדש ולהתטהר בקדושת היסוד ולהשרות עליכם שם שמים זכר לשמו שקרוי פסח.

או אפ"ל בדברי רש"י ז"ל הקרבן קרוי פסח ע"ש הדלוג והפסיחה ירמוז על שדילג הקב"ה וקפץ על הזמן לקרב גאולתם של ישראל, שהי' הגזירה על ת' שנה ונגאלו לסוף רד"ו שנה, וכמ"ש בפייט לפ' החודש דילג פעם וזאת רגעה וכו' זמן קפץ עשות רבות, טס וידא ועידן שינה, שקפץ ודילג הקב"ה על הזמן לקרב גלות, וע"כ נצטוינו לעשות זכר לשמו שקרוי פסח ע"ש הדילוג והקפיצה, לקבוע בלבנו אמונה זו, שדבר זה למהר ולקרב הגאולה בדרך דלוג וקפיצה הוא רק ביד הבוי"ת לבדו וכמו שהי' במצרים, ואין בכח אנושי לעשות שום פעולה לזה, ואסור לנו לעשות שום פעולה בענין דחיקת הקץ, רק לעורר רצון העליון ע"י מעשה המצות, ובכח מצות הפסח שהוא ע"ש הדלוג והפסיחה יתעורר רצון העליון ית"ש להחיש גאולתנו, וז"ש הקרבן קרוי פסח ע"ש הדלוג והפסיחה וכו', ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים, לעורר רצון העליון ב"ה למהר גאולתנו, זכר לשמו שקרוי פסח, ונצטווינו לעשות זכר לשמו, כדי לקבוע בלבנו אמונה כזו כנ"ל, וז"ש ליל שמורים הוא לד' להוציאם מארץ מצרים, פרש"י שהי' הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים, ולטעם זה קפץ ודילג על הזמן לקרב גאולתם, שמורים לכל בני ישראל לדורתם משומר ובא מן המזיקין, שכל ישראל צריכים שמירה מן המזיקין, היינו דוחקי הקץ שהן המה גרמו חורבן ואבדון לישראל בכל הדורות, וקשים יותר מן המזיקים רוחות ושדים ר"ל, הבוי"ת ישמרנו ויצילנו מהם ומהמונם.

פרשת בא

ביאור נפלא על שם קרבן פסח ועל השתתפות ישראל במצוה עם משה ואהרן

במכילתא וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, מהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו עכ"ל המכילתא (והובא ברש"י ז"ל עה"ת) וצ"ב מאי למימרא שאף משה ואהרן קיימו מצות הבוב"ה, ומדוע צריך יתור קרא להורות על זה.

ונל"פ בהקדם מ"ש בזוה"ק וחכמי אמת דהמצות שעושין בעודו מלוכלך בעבירות ר"ל חוטפין הס"א ומוסיפין עי"ז כח בהטומאה ר"ל, והובא בעט"ז ובאר הטב (או"ח סי' תק"ע) עיי"ש, ובספה"ק דרך פקודיך בהקדמתו האריך בענין זה טובא ונעתיק מקצת לשונו, אמר הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים, כמו שהזורע אל הקוצים קודם שמתקן את האדמה ומסקלה מאבני נגף והקוצים, הנה עמלו לריק ומקלקל את התבואה הנזרעת, ואדרבה נותן כח יותר בהקוצים שיסתבכו וירבו ויגדילו וכו', כמו כן הוא הענין בעניני התורה ותפלה ומצות, אשר יעשה אותם האדם בעודו נקרא רשע, ונסבך בקוצים ואבני נגף מהקליפות וסטרין בישין נותן ח"ו כח בהם, אמנם אל יאמר האדם לכשאפנה מן העבירות אשר בידי ואעשה תשובה הקצובה לכל חטא ועון אז אשנה, ע"כ אמר התנא שלא יאות לומר כן דשמא לא תפנה וכו', אבל ענין התשובה הוא החרטה באמת על מה שעשה והכעיס להבוי"ת ויקבל קבלה אמיתיית שאפי' יהבי לי כל חללי דעלמא לא ישוב עוד לדבר הרע הזה, ואם ככה הוא מחשבתו ולבו טרם עסקו בתורה ומצות, יקובל הכל לרצון לפני השי"ת, ואם לאו הוא ח"ו כזורע אל הקוצים עכ"ל.

אמנם עדיין לא עלתה לנו מרפא וארוכה בעצה זו, דבערך שפלות דורנו קשה להשיג אף בחי' תשובה כזו, כי הלבבות סתומים ואטומים וזעירין אינון שיוכלו להכניס בלבבם חרטה וקבלה אמיתית שלא ישובו לכסלה עוד ואם נימא שח"ו ימנע האדם מתורה ומצות עד שיגיע לנקודה האמיתית הזאת, לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד וח"ו תפוג תורה, ולא ניחא לי' למרייהו דלימרו הכי, ובספה"ק אור לישרים (דרוש א') נתן עצה לומר לשם יחוד קוב"ה ושכנתי' קודם כל מעשה המצוה ותורה ותפלה, והוי כמתנה בפירוש שלא לצאת ידי חובתו באופן אחר רק אם יהי' יחוד קוב"ה, וזולת זה הוי מתכוין שלא לצאת י"ח, ובזה כ"ע מודים דאינו יוצא, אפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה, וא"כ אם רוצים הסט"א לחטוף אין להם מה לחטוף. וכיון שאין חוטפין המצוה עולה למעלה עכ"ח בתוס' ביאור כפי מה שביארו ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' תשא עיי"ש).

ועפי"ד הק' אפ"ל קישור דברי רש"י ז"ל עה"פ פסח הוא לד', הקרבן הוא קרוי פסח ע"ש הדילוג והפסיחה וכו' ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים עכ"ל וצ"ב הקישור, גם הרי כל המצות צריך לעשותן לש"ש ומדוע השמיענו בפסח כן, ואפ"ל עפ"י המבואר בדבריהם ז"ל, כי בצאת ישראל ממצרים נתעלו שלא על סדר המדריגות, כ"א מבירא עמיקתא לרום המעלות בפ"א דרך דלוג וקפיצה, וע"ז ירמוז שם הפסח ע"ש הדלוג והקפיצה, ובייט"פ לפ' החדש פ"ב הביא בשם הרב הקדוש רבינו ברוך זצ"ל לפרש בזה מאמה"כ ופסח ד' על הפתח, דהנה אמרז"ל (שיר רבה ה' ג') פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם, וצריך להקדים אתערותא דלתתא, אבל בפסח מצרים פסח ד' על הפתח. ר"ל שלא המתין עד שיפתחו ישראל כפתחו של מחט רק הקדים והשפיע לישראל הארה גדולה שלא היו ראויים אליו מצד הכנתם, וכ"ז מגודל חסדו וטובו ית' כי ראה בשפלותם שלא יכלו להתמהמה עד כי יתעלו בסדר המדריגות, אמנם לפי"ז איתא להאי חששא הנ"ל, דכיון שלא נטהרו כראוי ממעשיהם הראשונים, פן יחטפו הסט"א מעשה המצות שלהם ומה יועילו, והעצה לזה להתנות בעשיית המצו' שעושין אותה רק לכוונה לשם שמים ולשם יחוד קוב"ה כמבואר לעיל, ובזה יתבאר קישור דברי רש"י ז"ל פסח הוא לד', הקרבן קרוי פסח ע"ש הדילוג והקפיצה, ירמוז שנתעלו ישראל שלא על סדר המדריגות, ע"כ ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים להתנות בפי' לשם יחוד קוב"ה ועי"ז תנצלו מחטיפתם.

ונ"ל עוד עצה עפימ"ש בספה"ק נועם אלימלך זלה"ה בשם אחיו הה"ק מוה"ר ר' זושא זי"ע לפרש אמרם ז"ל (קידושין דף מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דלשון מצרפה צ"ב והול"ל מחשבה כמעשה, וביאר הוא ז"ל דישנם המקיימים מצות בפועל המעשה, אבל נחסר להם בחי' המחשבה וכוונה הראוי' ונכונה לקיום מצות ד', נמצא יש להם חלק המעשה בלבד, והנה צדיקים יש להם השתוקקות תמיד לקיים מצות ד' יותר מאשר תשיג ידם לקיימו בפועל, נמצא יש להם עודף מחשבת המצות בלי חלק המעשה, והבוי"ת ברוב חסדו מצרף מחשבת המצו' למעשה, ר"ל להמצו' שנעשה במעשה לבד בלי חלק המחשבה ועי"ז נגמר המצו' בשלימות עכתדה"ק.

וענין ההצטרפות הנ"ל אפשר להסביר שהוא מדינא דשותפות, ע"ד שתיקנו רז"ל לומר לפני כל מעשה המצוה הריני מקיים מצו' זו לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' ביחודא שלים בשם כל ישראל, נמצא כל או"א מישראל מתנה ועושה המצוה בשם כל ישראל, ויש לכולן חלק בה וה"ה כשותפין וע"כ חזי לאצטרופי, וקמי שמיא גליא איך ראוי לצרפם וע"כ הקב"ה מצרף מחשבתו של זה למעשהו של אחר שהרי יש לשניהם דין שותפות במחשבה ובמעשה וחזיא לאצטרופי.

ומעתה עלתה לנו ארוכה מהאי חששא הנ"ל, דכיון שהבוי"ת מצרף מעשינו למחשבת הצדיקים, אינם יכולים הסט"א לחטוף המצות עוד, אף שהעושה אותם עדיין לא נטהר מכתמי נפשו ומלוכלך בעבירות ר"ל, אולם הרי יש ע"ז שותף גדול, ובשלו אין יכולים ליגע, ולהפרידן א"א כיון שהשתתפו ועשוהו בשם כל ישראל, ה"ה שותפין בכל תנועה של המצוה, וא"כ כל מצו' יש עלי' בעלות מצדיקי אמת המשותפין בה, וחלק זה מונע להסט"א מליגע בה.

ובזה יתבאר דברי המכילתא הנ"ל וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו אף משה ואהרן כן עשו עכ"ל, ולא בא היתור ללמדנו שאף משה ואהרן קיימו מצות הפסח דמאי למימרא, אמנם אפ"ל בכוונת דרשתם ז"ל שנצטרפו והשתתפו ישראל במעשה מצו' זו עם מעשיהם של משה ואהרן, ע"י שהותנו בעשייתו שעושים אותו על דעתם כפי שקבלו מפי הגבורה, ועי"ז נתעלה מצותיהם לבחי' גדולה מאוד, וז"א וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן ר"ל על דעתם, ואף משה ואהרן כן עשו והצטרפו עם כל ישראל, והנה משה ואהרן הקריבו הקרבן פסח אבל א"א להקריב יותר מפסח א', וא"א לקיים מצות אכילתו בכולו דהרי נאכל למנויו ונאכל על השובע, א"כ לא יכלו לשבוע די סיפוקם מהשתוקקות מצו' גדולה זו, דלעולם לא יספיק להם דאוהב מצו' לא ישבע נפשו מהם, ע"כ נשארו אצלם מחשבת המצו' עודפת על חלק המעשה, ובני ישראל קיימו המצו' במעשה אבל נחסר להם חלק המחשבה הנכונה והראוי', כי היו עדיין משוקעים בטומאת מצרים כנודע, והקב"ה צירף מעשיהם למחשבתם של משה ואהרן ונגמרה המצו' בשלימות ועל בחי' גדולה בערך קדושתם של משה ואהרן, וז"ש אף משה ואהרן כן עשו וה"ה שותפין במעשה ובמחשבה, וממילא לא יכלה הסט"א ליגע בה ונתקבל לרחמים ולרצון.

ובזה אפשר ליתן טעם על מה שנקרא שבת שבעשור לחודש שלקחו ישראל פסחיהן שבת הגדול, ע"ד מ"ד במד"ר (פ' וירא פר' נ"ג סי' י') והובא ברש"י ז"ל עה"פ ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור שם ועבר וכו', הרי דבשביל שהשתתפו בו גדולי הדור קראו הכתוב גדול, וכן אירע להם לישראל בשבת זו כי אז קיימו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצו' והגיעם התעוררת קדושה גדולה והשיגו כי עדיין רחוקים הם ממעלת השלימות, ע"כ השתתפו בשמירת וקדושת השבת עם מעשיהם של משה ואהרן וכמו"כ עשו במצות הפסח, נמצא שנתעלה קדושת ומצות שבת זו יותר מכל השבתות ששמרו ישראל עד עכשיו שעשו אותם לעצמן, אבל עכשיו השתתפו במעשיהם עם משה ואהרן, ולפי שהי' בהשתתפות גדולי הדור ע"כ נקרא שבת הגדול, וכמו שדרשו רז"ל משתה גדול ע"ש שהיו מסובין בה גדולי הדור

עוד אפ"ל בביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל פסח הוא לד', הקרבן קרוי פסח ע"ש הדילוג והקפיצה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דלוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח, וצ"ב הקישור, גם ראוי להבין מ"ט נקרא הפסח ע"ש הדילוג והקפיצה, והיציאה ממצרים הי' נס גדול ועוד הרבה נסים היו שם ומדוע לא נקרא הקרבן על שמם, עוד יש להעיר מ"ש הכתוב במכת בכורות ומת כל בכור בארץ מצרים וגו' ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו וגו' למען תדעון אשר יפלה ד' בין מצרים ובין ישראל, וראוי להבין נתינת טעם זו למען תדעון וגו' וכי הי' הצלתם של ישראל לצורך ידיעה זו בלבד, גם בשאר מכות הובדלו ישראל וניצולו, כמשה"כ והפלה ד' בין מקנה מצרים וגו' וכן באחריני, ולא תלה הכתוב סיבת ההצלה בידיעת ההפלאה, ומ"ש במכת בכורות דייקא.

ואפ"ל עפי"ד התרגום יוב"ע פ' יתרו עה"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים, שהטעינם הקב"ה ע"ג העננים והוליכם למקום המקדש לעשות שם הקרבן פסח בליל היציאה, ואח"כ החזירום למצרים וכו', וכבר ביארנו שהי' הצורך להחזירם למצרים כי לא נשלם זמנם לצאת עד יום ט"ו, וא"א להקדים בענין הגאולה אף רגע לפני הזמן, אמנם ראוי להבין דהנה הפסח נאכל לפני חצות דייקא, וא"כ כבר היו כל ישראל במקום המקדש לפני חצות, ומכת בכורות הי' בחצות ממש, ומה צורך הי' להחזירם מיד ולהצילם בדרך נס ע"י דילוג וקפיצה, והי' אפשר שישתהו שם כשעה חדא עד אחר חצות וינצלו בדרך הטבע, וע"ז בא הכתוב לתרץ למען תדעון אשר יפלה ד' בין מצרים ובין ישראל, כי הרבה דרכים לפניו ית' להציל את ישראל, אך למען ללמדנו ידיעה זו של הבדלה והפרשה, אשר א"א לנו להתקיים בגלויות זולתה, וזו תנחומין לדורות ישראל מעורבים ודרים בין האומות, הבוי"ת מצילינו ע"י הבדלה והפרשה, ואנחנו מחוייבים לעשות הבדלה והפרשה מהם ומדרכיהם וזהו קיומנו והצלתנו בגלות, ועל שם כך קרוי הקרבן פסח ע"ש הדילוג והקפיצה כדי לקבוע בלבנו ידיעה זו, דזהו כוונת הקרבן להזכיר הנס, וסיבת הנס הי' למען תדעון אשר יפלה ד' וגו', ובזה יבואר קישור דברי רש"י ז"ל הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והקפיצה וכו', ר"ל כדי לקבוע בלבנו הבדלה והפרשה מדרכי האומות, ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דלוג וקפיצה וכו' לכוונה זו ולא לכוונת המועיל למנוע המשחית, רק לעשות זכר לשמו שקרוי פסח והבן.

פרשת בא

ישיבת דברי משה באזני העם

ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', במכילתא וכי מה אמר להם משה לישראל במצרים, הרי הוא אומר דבר נא באזני העם וכן עשו בנ"י עכ"ד המכילתא, וצ"ב מאי קושיא ומאי פירוקא, ונל"פ דהנה לא מצינו בכל המקרא שצוה משרע"ה לישראל וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', רק שצוהו הקב"ה לאמר לישראל דבר נא באזני העם וישאלו, האמנם שהרמב"ן ז"ל (פי"א פסוק א') הניח כלל גדול תמצא בפרשיות רבות בתורה שלפעמים יקצר הכתוב בדבור הקב"ה למשה ויאריך במאמר משה אל העם ולפעמים להיפך עיי"ש ובכ"מ, מ"מ כאן שלא הזכיר הכתוב דברי משה אל העם אף בקיצור, אין הכרח מן הפסוקים שצוה משה רבינו מצוה זו לישראל, וא"כ מנין השיגו ישראל ידיעת מצוה זו. ומבואר במכילתא (ובילקוט פ' שמות רמז קע"ב) לא נחשדו ישראל על לשון הרע שנא' ושאלה אשה משכנתה, כבר הי' בידם י"ב חודש, ואין אתה מוצא באחד מהן שהלשין על חבירו ע"כ, מבואר שידעו ישראל מצוה זו י"ב חודש לפני יציאתם, ומנין ידעו אם לא אמרה משרע"ה להם.

ונל"פ עפי"ד ק"ז הייטב לב זלה"ה (בפ' מטות) לפרש הפסוק לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך וגו', עפימ"ש הבינה לעתים (דרוש ס"ד) לפרש אמרם ז"ל כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כי הנביא אמר על מלך המשיח ושפט בצדק דלים וגו' והכה ארץ בשבע פיו, כלומר מה שבשאר כל אדם יצטרך דבור ואמירה, יעשה הוא בלי מוצא שפתים וכו', שהוא בעצמו בכל פעולותיו ומעשיו יעשה הצדק והמישור, וזה יעשה רושם בלב כל אדם לעשות כמעשהו וכו', וז"ש ושפע בצדק (הנמצא בו) דלים, גם כשיבוא להוכיח לא יצטרך לדבר דברי תוכחות וכבושין, כ"א והוכיח במישור (הנמצא בו) לענוי ארץ וכו', וזה מאמרם כל מי שיש "בו" בתוכו יראת שמים, אז אפילו אין אומר ודברים, דבריו ממילא נשמעים ועושים רושם כאלו הי' תוכחת מגולה עכ"ד הבל"ע, ויותר מזה שמעתי מפי דודי הגאוה"ק מו"ה ארי' ליב זלה"ה מווישניצא לפרש הפסוק ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו' ושרת את אחיו וגו' לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד, שהוא לכאורה כפל לשון, אבל הענין כי עיקר עבודת הלוים בשירם ובזמרם בקול וכנור ונבל, הי' למען לעורר לבבות ישראל לתשובה בבואם להקריב קרבנותיהם חטאות ואשמות וכדומה, ומבן חמשים שנה נפסל בקול וכו', ולא הי' יכול עוד לעשות עבודתו בקול, עכ"ז עמד על משמרתו עם אחיו הלוים לעורר הלבבות לתשובה, והענין כי אז בינה יתירה נודעת להם, שהם היו מתבודדים בינם לבין קונם איש על עבודתו לשפוך כמים לבו ושיחו לפני ה', ובאו בקושרות עם כללות לבבי ישראל האחוזים זה בזה, ובכן היו מעוררים הלבבות לפשפש מעשיהם וכו', וז"ש ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד בפועל ממש, ועכ"ז ושרת את אחיו וגו' עם אחיו לשמור משמרת לעורר הלבבות, הגם ועבודה לא יעבוד בפועל עכ"ד.

ועד"ז אפ"ל לענינינו עפימ"ש האוהחה"ק (פ' שמות) עה"פ ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר וגו' וז"ל צריך לתת לב למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם בין בהליכתם בין בהשאלת חפציהם, והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק, כי לצד ששעבדו בישראל צריכין לעלות שכר שכיר וכו', אלא למה יעשה ה' דרך ערמה, כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם, ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות, ותירץ כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם וכו' וזולת השאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור, לא היו המצריים רודפים אחריהם וכו', ולצד מעלת קדוש ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו, אלא הם בנ"י ידברו כזה, ולז"א תיבת ועתה, פי' כי הם דברי עצמם לא דברי עליון וכו', וכמו"כ תמצא בדברי משה עם פרעה אמר לו שלח עמי ויעבדוני במדבר מבלי להזכיר זמן, אלא ישראל אמרו לו נלכה נא דרך שלשת ימים עכ"ד, וכן פי' להלן עה"פ ויאמרו אליו נלכה נא דרך שלשת ימים וגו', דברים אלו הם של ישראל עיי"ש, ואולי הטעם מפני ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה א"כ דבריו הם דברי ה', וע"כ לא הזכירן משרע"ה כ"א ישראל אמרוהו.

ועד"ז אפ"ל במצות השאלת כליהם, אף שבדין הי' ומגיע להם בשכר עבודתם: מ"מ מפני שנראה למראית העין כערמה ח"ו, לא נצטוו הדברים מפי משה בפירוש דדיבורו הם דברי ה' אלא שאמרם משרע"ה בינו לבין קונו ית', ונשמעו דיבוריו והאירו בלבות בנ"י להשיג ידיעת המצוה, וכענין שפי' לעיל כל מי שיש בו יר"ש דבריו נשמעים. ואף בלי אומר ובלי דברים נשמע קולם, ועפי"ז מדוייק לשון הכתוב דבר נא באזני העם. דלכאורה מלת באזני מיותר וצ"ב, הול"ל דבר נא אל העם, ולדרכינו רמז לו ית' שידבר דיבוריו בינו לבין קונו ויגיעו באזני העם, ומבלי לצוותם בפירוש ישיגו ישראל רצונו ית', ולז"א לא נאמר לו דבר אל העם.

ובזה יתבאר היטב דברי המכילתא הנ"ל, ובנ"י עשו כדבר משה וישאלו וגו', וכי מה אמר משה לישראל, כוונת הקושיא דלא מצינו שאמר משה לישראל מצוה זו ואיך יצדק המאמר ובנ"י עשו כדבר משה, ותירצו במדרש הרי הוא אומר דבר נא "באזני העם" שהשיגו בנ"י הדיבור אף בלי אומר ובלי דברים, וכן עשו בני ישראל והבן.

פרשת בא

עמידה בנסיון העושר

בספרי וגם ערב רב עלה אתם כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וצ"ב.

ונל"פ דהנה האדם כל זמן חיותו בעוה"ז עומד תמיד על שדה המלחמה נגד הצר הצורר הוא השטן הוא היצה"ר, וב' סוגי נסיונות יש נסיון העוני ונסיון העושר, ומבואר בספרי מוסר דנסיון העושר גדול יותר מנסיון העוני, דאף שאמרו חכז"ל (עירובין דף מ"א ע"ב) עניות מעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, עכ"ז עלול האדם יותר לבעוט מרוב טובה וכמ"ש וישמן ישרון ויבעט, ומצינו שהזהיר הכתוב ע"ז ביותר באמרו פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת, וביותר יוגדל הנסיון הזה על האדם כשימצא בין חבורת אנשים ההולכים בשרירות לבם, לרדוף אחר תענוגים תאות העוה"ז, ואף הוא יש לו יכולת לעשות כמעשיהם, ונמנע רק בשביל רצון הבורא ית"ש, זהו חשיבות גדול מאוד נעלה.

ובזה יל"פ קישור הכתובים (בפ' וישלח) עפי"ד רז"ל ששלח יעקב לעשו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים, ויהי לי שור וחמור וגו' וההמשך צ"ב, ואפ"ל שהתכוין יעקב אבינו ע"ה להודיעו שעמד אף בנסיון העושר, אולם כל זמן שהי' סגור ומסוגר בבית מדרשו של שם ועבר, לא הי' רבותא כ"כ שעמד בצדקו כי לא הי' הנסיון גדול כ"כ, משא"כ בזמן שהי' בבית לבן מסובב באנשי רשע, ואעפי"כ לא הזיק לו העשירות אשר הרכוש שם, וזה ששלח עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ויהי לי שור וחמור, ואעפי"כ לא למדתי ממעשיו הרעים.

והנה כמו"כ בישראל שיצאו ממצרים והלכו מ' שנה במדבר מקום ציה ושוממה, אף שלקחו עמהם ממצרים רכוש רב ועצום, מ"מ לא הי' נחשב להם העושר לנסיון גדול כ"כ, לולא הערב רב שהתחברו עמהם והי' להם ממי ללמוד לעשות הרע בעיני ה' ע"י הרכוש ואעפי"כ לא עשו, וי"ל דזהו הכוונה במה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, דלכאורה מהו חשיבות הרכוש לגבי אברהם אבינו ע"ה, שהי' בוטח בהשי"ת בכל לבבו ומסר נפשו על קידוש שמו ית', ומי שהוא במדריגה כמוהו אין שמחה לפניו ברכוש גשמי של עוה"ז, ובאמת כבר פירשו בספה"ק דהכוונה על רכוש נציה"ק שהוציאו ישראל ממצרים, ולהנ"ל יובן גם ע"פ פשוטו, דההבעחת הבוי"ת הי' שישראל יהיו במדריגה כזו בשעת יציאתם, שיוכלו לעמוד גם בנסיון העושר אחרי שעמדו במצרים בנסיון העוני, ופירשתי בזה מאמר חכז"ל במסכת ברכות (דף ט' ע"א) עה"פ דבר נא באזני העם וגו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והדקדוקים ידועים, ולהנ"ל הכי קאמר שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, דהיינו הצרות והעבדות מקיימים אותם שלא לסור מאחרי ה', ועוד מתחזקים באמונתם על ידם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, דהיינו אם ישיגו רכוש גדול וכל טוב עוה"ז אינו מקיים אותם ומזיק להם העשירות להביאם לידי חטא, ויצטער אאע"ה על חסרון שלימותם, וע"כ א"ל הקב"ה למשה רבינו ע"ה בבקשה ממך וישאלו וגו' כדי להרגיע רוחו של אאע"ה, ומובן בזה דברי המדרש הנ"ל וגם ערב רב עלה אתם, כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כי מפני שהיו מסובבים בערב רב נחשב להם העושר לנסיון גדול ועי"ז נתקיים בהם ההבטחה ואח"כ יצאו ברכוש גדול כי על זה הי' הבטחת הרכוש שיהיו קיימים ועומדים בנסיון העושר והבן.

פרשת בא

שני קצים לגאולה

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מאמ"צ, דקדק האוהחה"ק באומרו ויהי מקץ וגו' ולא נתבאר מה הי', ואם נתכוין על היציאה הרי חזר ואמר פעם ב' ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', ומדוע חלקינהו לתרי בבא וכפל מלת ויהי ב"פ, עוד צל"ד מה צער ירמוז בתיבת ויהי עיי"ש שפי' לדרכו.

ונל"פ בהקדם דברי הזוה"ק (בא ל"ד ע"א) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה, מקץ ימים ולא מקץ ימין, איהו דחה לקץ ימין ואתקריב לקץ ימים והא אוקימנא ואתה לך לקץ (דניאל י"ב) ואמר דניאל לאן קץ לקץ הימין או לקץ הימים. עד דא"ל לקץ הימין, ועל דא דוד דחיל ואמר הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה היא, או לקץ הימים או לקץ הימין והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין, ובג"כ לא אתקבל קרבני' דהא מסטרא אחרא הו' וכו' מקץ ימים רזא דסטרא אחרא וכו' עכ"ד הזוה"ק לעניננו, מבואר דבענין קץ הגאולה הנרמז בפסוקי דניאל, תרי קצין נינהו, קץ הימים רזא דסט"א, וקץ הימין פרש"י (בדניאל שם) קץ של אחרית הימים, ובגמ' (פסחים נ"ו ע"א) בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, פרש"י שיחזור ימינו לפניו, שהשיב אחור ימינו מפני אויב וכן פרש"י בסנהדרין (צ"ב ע"ב) עיי"ש וכן פי' רבינו סעדי' גאון ז"ל בדניאל שם: ולכאורה ראוי להבין מדוע סתם תחלה בחזון דניאל ואמר ואתה לך לקץ. ולא נתפרש לו לאיזה קץ עד ששאל לקץ הימים או לקץ הימין, ואח"כ חזר וביאר לו לקץ הימין. ומעיקרא מ"ט הניח מקום להסתפק בו ולא גילה לו מיד לקץ הימין.

אמנם כוונת הסתימה להודיע דתרי קצין נינהו וכמו שפי' הכתוב לעיל מני' כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו ופי' המפרשים יתבררו הדברים ע"י חוקרים ומחשבים, ורבים יטעו בחשבונם ובעבור זה ירשיעו הרשעים ולא יבינו לתלות הדבר בטעות החשבון אבל המשכילים יבינו עיי"ש, ואולי דקץ הימים ירמוז על מחשבי הקץ במדת הימים ואריכות ימי הגלות גורם להם לטעות בחשבונם, וע"ז אמרו בזוה"ק דרזא דסט"א הוא, כי סתומים וחתומים הדברים ואין אתנו יודע אבל קץ הימין הוא קץ האמיתי שתתקיים באחרית הימים כשיושיע לו ימינו אשר השיב אחור מפני אויב, ועל קץ הזה אנו מצווים לצפות ולחכות עפ"י התוה"ק ולא ח"ו להקדים קץ מסט"א, ואפשר דג"ז ירמוז קץ הימין, דימין היינו התוה"ק הניתנת מימינו של הקב"ה כמ"ש מימינו אש דת, וקץ האמיתי יהי' ע"י התוה"ק ודרך התורה והקדושה ולא זולת, ומעתה אלמלי לא סתם בחזון דניאל והי' מפרש מיד קץ הימין, הי' מקום לטעות דאין כאן אלא א', ויטעו רבים גם בקץ המזוייפת שהוא קץ הימין ולזה סתם תחלה ואתה לך לקץ עד ששאל דניאל לאיזה קץ לקץ הימים או לקץ הימין ואח"כ ביאר לו לקץ הימין כדי להודיע דתרי קצין נינהו וצריך התבוננות וסייעתא דשמיא שלא יכשלו ברשעת הרשעים.

ועד"ז יבואר לעניננו עפימ"ש ז"ל דאלמלי זכו ישראל לעשות תשובה שלימה ולהשלים התקון בירור ניצה"ק במצרים, היו נגאלים מיד גאולת עולם שאין אחרי' גלות עוד. אלא מפני שהיו משוקעים בטומאת מצרים ולא יכלו להתמהמה עוד הי' ההכרח שיגאלו מיד אף שלא השלימו חקם, וע"כ הי' רק גאולה לשעה ועתידין להשלים בשאר גליות, והנה אף שגאולת מצרים הוא שורש כל הגאולות כנודע מ"מ קץ הימין לא אקרי רק קץ הנצחי כשיושע לו ימינו ית' כפרש"י ז"ל, ועפי"ז אפ"ל בכוונת הכתוב ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה, וסתם הכתוב ולא ביאר מה הי' בו, לרמוז כי הי' התעוררות מן השמים לקץ האמיתי קץ הימין שיהי' מיד לסוף ת"ל שנה, אלא לפי שלא עשו ישראל תשובה ראוי' בערך הדור. נדחה ונתאחר ונעשה הוי' חדשה גאולה לשעה וז"א ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים דייקא ולא זכו לקץ הימין, ולזה כפל הכתוב מלת ויהי ב"פ, כי ב' הויות היו, מתחלה הי' התעוררות על גאולה נצחית קץ הימין ולא בא לידי התגלות הרצון כי לא היו ישראל ראויים אלי' ע"כ סתם הכתוב הוית הקץ ההוא, ואח"כ נעשה הוי' חדשה על גאולה זמנית וז"א ויהי בעצם היום הזה וגו' אין ויהי אלא לשון צער, שנדחה ונתאחר קץ הנצחי והי' רק גאולה לשעה ומאמ"צ דייקא.