דברי יואל על התורה/במדבר/קרח
~ קרח ~
מאמר א
ויקח קרח בן יצהר וגו', איתא במדרש ילקוט הה"ד אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק על משה וכו', שפשע בתורה שהוא קרית עמו של הקב"ה שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב מה בא ללמדנו, ודבר פשוט הוא, דאפילו העובר על מצוה אחת בתורה במזיד וביד רמה ה"ה פשע בתורה, ומכ"ש קרח שנחלק על משרע"ה שהיה מקור התורה, וחלק על נבואתו של משרע"ה שכל התוה"ק תלוי בזה, ובודאי שפשע בתורה.
ב) ויקהלו על משה ואהרן ויאמרו אליהם רב לכם וגו', ומדוע תתנשאו על קהל ה' פי' רש"י ז"ל אם לקחת אתה מלכות, לא הי' לך לברר לאחיך כהונה וכו', וצ"ב מה טעם בטענה זו, וכי הני תרי מילי סתרי אהדדי, ומדוע תלו טענה הא' בירך חבירתה.
ג) וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו פירש"י ומדרשו, א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב, כך תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו, ראוי להבין איך יתברר בטענה זו הכחשה על שיטתו של קרח, כי בודאי לא טען קרח, שרוצה לבטל ולהפך דברי ה', אבל טען שזהו רצון ה', כמו שביארו המפרשים כ''א עפ''י דרכו במה נתלה טעותו של קרח, עכ"פ לפי שיטתו אין בזה דמיון להפיכת בקר לערב.
ד)
לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, במד"ר (פ' י"ח סי' ט') כך אמר להם משה, אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, עכשיו הקב"ה נתן לו, שהגדולה והגבורה והמלכות שלו, כל מי שעומד על אהרן לא על הקב"ה עומד, לכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו, נזדעזע אהרן ונבעת, אמר למשה, אחי שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקודש, ומעלתי ונתחייבתי כרת, שאמר הקב''ה על בשר אדם לא ייסך, לפיכך העיד הכתוב עליו (תהלים קל"ג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכו', כטל חרמון, הקיש שמן המשחה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן היורד על אהרן אין בו מעילה, לפיכך הנועדים על ה', כל הדברים האלו פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבו דבר וכו', ראוי להבין מהו התועלת במה שסיפר משרע"ה לקרח מחסידותו של אהרן, ואיך יהיה בטענה זו להסיר תלונתו, גם תחלת הפסוק מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה ענינה לבטל טענת קרח, ומ"ט הזכירו לו משרע"ה.
ה) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, ופירשו האוחה"ק והשלה"ק טעם כפל הלשון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי, כי צד החשד היה, שמשה היה חפץ וחשק בלבו לתת לאחיו הכהונה וכדומה, והשי"ת נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר, כי הוא זה ראוי לכהונה, והוא ע"ד שכתבו התוס' (שבת פ''ז ע"א) דאע''ג דהסכים הקב''ה על ידו של משה שיפרוש מאשתו, שאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, מ"מ התרעמו עליו אהרן ומרים, לפי שאילו לא פירש מדעתו לא הי' הקב''ה מסכים עמו, דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו וכו', ע"כ אמר להם כי לא מלבי, פי' לא הייתי אני חפץ בדבר הזה וה' מסכים על מה שבלבי עכ''ד, אמנם הקשה ק''ז הישמח משה זלה"ה דהא המופת של הבליעה, אינו הוכחה רק על שה' שלחו, אבל על זה שלא הי' רצון לבו סיבה לדבר זה אין מופת, כי אף אם כן היה, מ''מ החולקים עליו ראויים לעונש גדול, מאחר שה' הסכים על ידו ושלחו, ועו"ק דלפי פירושם שהי' טענת קרח שקדם רצון לבו, ולטעם זה שלחו ה', הי"ל להקדים ג"כ בסתירת טענותיהם כי לא מלבי רק ה' שלחני, והי"ל להקדים העיקר, כי לא מלבי, כי זה שה' שלחו היו גם הם מודים.
ו)
גם צ"ב להבין כל ענין מחלקותו של קרח, איך הרהיב בנפשו לחלוק על משה רבינו נביא אמת, והוא אחד מי"ג עקרים להאמין בנבואת משה רבינו ע"ה, וקרח הי' בעל רוח הקודש, וכמו שהביא רשיז"ל ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקל כנגד משה ואהרן וכו', וק"ז הישמח משה זלה"ה כתב שהשיג קרח הענין של פרה אדומה, ע"כ בקש להיות כמשה, עכ"פ כיון שגדלה השגתו כ"כ, איך עלה בדעתו לחלוק על נבואת משרע"ה מפי ה'.
אמנם יבואר הענין בהקדם דברי הגמרא (סנהדרין דף כ''ו ע''א) שבנא הו' דריש בתליסר רבוותא, חזקי' הו' דריש בחד סר רבוותא כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא שדא בגירא, שבנא וסיעתו השלימו חזקי' וסיעתו לא השלימו וכו', הוה קא מסתפי חזקי' אמר דלמא ח"ו נטיה דעתי' דקוב''ה בתר רובא, כיון דרובא מימסרו אינהו נמי מימסרי, בא נביא ואמר לו לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, כלומר קשר של רשעים הוא וקשר של רשעים אינו מן המנין עכ"ד הגמ'.
ובספרי ויואל משה (מאמר א' סי' קנ"ד) בארתי דלכאורה צריך להבין, מ"ש דלמא ח"ו נטי' דעתי' דקוב"ה, כיון דידע חזקי' דהאמת כדבריו, איך שייך נטיית הדעת אצל הקב"ה אל מה שהוא היפך האמת ח"ו, וממנ"פ אם דעת הקב"ה הוא כן, בוודאי שכן האמת, והאיך אמר ע''ז ח''ו, ועכ"ח צ"ל ע"ד שאמרו בגמ' (ב"מ דף נ''ט ע"ב) בתנורו של עכנאי, שאמרו מן השמים שהלכה כר"א, ואעפ"כ כיון שרוב החכמים לא הכריעו כן, והתוה"ק אמרה אחרי רבים להטות, אמר הקב"ה נצחוני בני, ולכן אמר חזקי' דלמא ח"ו נטי' דעתי' דקוב''ה בתר רובא עד שאמר לו הנביא שלא נחשב רובא כי האי לכלום, דקשר רשעים הוא, ואינן מן המנין עייש"ד.
ואפשר שזה היה שיטת קרח שהקהיל אליו רוב העדה וראשי סנהדראות, נמצא שהרוב היו בשיטתו, ע"כ הי' לו סברא, שאע''פ שהקב"ה אמר למשה שאהרן יהי' כ"ג, אעפ"כ כיון שהרוב עמדו בשיטתו, יסכים גם הקב"ה עמו ליטול הכהונה מאהרן.
ואפ"ל עוד ע"פ מה דאיתא בגמרא (מגילה י"ג ע"ב) אר''א כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם, פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות וכו', ואם הגיס דעתו הקב''ה משפילו וכו', הגם שאמרו רז''ל (ברכות ז' ע"א) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו וכו', מ"מ אם האדם מגיס דעתו, נוטל הקב"ה הגדולה ממנו, שהגדולה אינו טובה רק אם אין מגיס דעתו, דאל''כ אינו רק רעה לבעלי', והנה קרח אמר להם מדוע תתנשאו על קהל ה', שחשב דמה שבחר את אהרן להיות כ"ג והוא מלך, הוא מצד רמות רוחא דאית בי', א''כ הדין נותן לפי סברתו, שהקב"ה יטול מהם הגדולה והכבוד, ע"כ חשב קרח שהקב"ה יסכים עמו ליקח מהם השררה, שלפי שיטתו היו מתנשאים ח"ו על קהל ה'.
אמנם משרע"ה דחה טענה זו ואמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, והוא ע"ד דאיתא בגמרא (מנחות ק"ט ע"ב) א"ר יהושע בן פרחי' בתחלה כל האומר לי עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה ביקש להרוג את דוד, הרי דלפעמים אף מי שממאס מתחלה בשררה, מ"מ אחר שכבר עלה לגדולה רוצה בה, וכועס על מי שאומר לו לירד, וזה שאמר לו משה, לא רק שלא חשבתי עליו בתחלה שאהי' מלך ואהרן אחי כהן, ועי"ז הסכים הקב"ה על ידי, אלא אפילו אחר שכבר נעשיתי מלך, ג"כ לא הי' בלבי לחשוב עליה ולהניס דעתי בה, וע"כ אמר כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים, וגם אח"כ "כי לא מלבי" שלא הי' בנו גם אח"כ רמות רוחא רק אדרבה שפלות רוח, א"כ אין לך שום טענה שהקב"ה יסכים על ידך ליקח מאתנו הגדולה.
וז"ש לו משרע"ה בא וראה חסידותו של אהרן, שאפילו בשעה שנמשח בשמן המשחה וניתן לו הגדולה, חשד את עצמו שמא אינו ראוי לכהונה, ונמצא שמועל ח"ו בקדשים, הרי ראיה מזה על גודל שפלות רוחו ולסתור סברת קרח שמגיסין את דעתם ומתנשאים על קהל ה'.
ועפי"ד המדרש הזה יש לפרש דברי רשיז"ל (בפ' בהעלותך) עה"פ ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, ותמהו כולם על דברי רש"י אלו, דמה רבותא הוא לאהרן קדוש ה' שלא שינה מציווי השי''ת, ואפ"ל דהנה איתא בגמרא (מעילה י"ח ע"א) כי תמעול מעל בה', אין מעל אלא שנוי, וכן הוא אומר איש איש כי תשעה אשתו ומעלה בו מעל, ואומר וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי הבעלים, פירש"י ששינו עצמם מן המקום לעבודת כוכבים, וכמו"כ במעילה משנה מרשות הקדש לרשות חולין. ובזה יבואר דברי רש''י ז"ל, דהרי אם אינו ראוי לכהונה אז מועל בקדשים, וכמו שהיה מתיירא אהרן שמא אינו ראוי נמצא שמועל בשמן המשחה, וז''ש להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, כלומר שלא מעל, שהי' ראוי לעבודת הכהונה ולא מעל בהקדש וזה הוא שבח גדול לאהרן.
עכ''פ טענת קרח הי' שמשה ואהרן מתנשאים על קהל ה', שלקחו לעצמם המלוכה והכהונה, והדין נותן לפי סברתו שהקב"ה ישפיל אותם, אבל הפסוק מעיד על חסידותו של אהרן שלא הגיס דעתו, ואמר הכתוב מה טוב ומה נעים שבת "אחים" גם יחד, אע"פ שהיו שני אחים יחד, זה לקח המלוכה וזה כהונה, אעפ"כ הי' טוב ונעים, ולא הי' בהם ח"ו רמות רוחא, אדרבה שפלות רוח הי' בהם, שהיה אהרן מתיירא שמא מעל בקודש בשעה שנמשח בשמן המשחה, וממילא בטלה טענת קרח ליקח מהם הגדולה והכבוד.
ואפ"ל עוד מ"ש שבת אחים גם יחד, בהקדם לתרץ קושיא ב' הנ"ל על דברי רש"י, אם לקחת אתה מלכות לא הי' לך לברר לאחיך כהונה, דהנה רשיז''ל פי' עה"פ שלח נא ביד תשלח, ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה, וכתב האר"י הק' על קרח שיפה ראה, שכן יהי' באמת לע''ל, שקרח יהי' כהן, אלא שטעה ורצה שיהי' אז עולם התיקון מיד וקרח פגה אכל, ובזה אפשר לומר שטענת קרח הי', ע"ד שאמר משה בתחלה שלח נא ביד תשלח, כיון שאין סופי להכניסם לארץ, וטען קרח ממנ"פ, אם לקחת אתה מלכות א"כ מוכרח שכבר הוא עולם התיקון, שהרי זה הוא אחד מהטעמים שלא נכנס משה לארץ, מפני שבביאתו לארץ תלוי גמר התיקון כידוע, א"כ כיון שבררת אתה לעצמך המלכות, בוודאי אתה חושב שמיד יהי' התיקון כמו שיהי' לעתיד, א"כ לא הי' לך לברר לאחיך כהונה, שהרי לעתיד יהי' קרח כה"ג, אלא וודאי כיון שבררת לאחיך הכהונה גלית דעתך, שלא זכינו עדיין אל עולם התיקון, א"כ למה לקחת לעצמך מלוכה, כיון שאין סופך לכנס לארץ עכשיו, ורק לעתיד יהי' משה רבינו הגואל ישראל, והדרא טענה לדוכתה שלח נא ביד תשלח כיון שאין סופי להכניסם לארץ.
אמנם הכתוב מעיד לסחור טענת קרח, ואמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים "גם יחד", שקאי על משה ואהרן כדרשתם ז"ל, וראתה חכמתו ית' שכן צריך להיות שמשרע"ה יהי' מלך ואהרן כוה"ג, ויהיו שניהם נוהגים בשררותם גם יחד, לא כמו שטען קרח שממנ"פ לא יאות הגדולה רק לא' מהם, עכ"פ נמצא מבואר שקרח בטענתו רצה להפך דברי השם, שבחר הקב"ה במשה להיות מלך ואהרן כוה"ג, והוא רצה לבטל אחד מהם בטענת ממנ"פ, ואיך שיהיה מהפך דברי ה', ע"כ א"ל משה בקר ויודע ה' וגו', יכולים אתם להפך בקר לערב, כך תוכלו לבטל את זו, (ומתורץ קושיא ג').
ונבוא לבאר דברי המדרש שבפתח דברינו, גם נבאר דברי הגמ' ב"ב (דף ע"ד ע"א) א"ל תא אחוי לך בלועי דקרח וכו', א"ל אצית מאי שמעית, ושמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והן בדאין עכ"ד הגמ', וצ"ב מ"ש והן בדאין כתולה קללתו באחרים, וממנ"פ אם רוצים להצדיק דינם ולהתודות על עונם, צריך שיתודו על עון עצמם, לא על עון אחרים, והי"ל לומר ואנחנו בדאין.
אמנם הבאנו לעיל מדברי האריז"ל שקרח ראה ברוה"ק האמת, שכן יהיה לעתיד שהוא יהי' כהן, אלא שפגה אכל, וטעה וחשב שיהי' תקון השלם מיד, ומגיע הכהונה אליו, והנה כתב האוהחה"ק (בפ' תצוה עה"פ ויקחו אליך) וז"ל הובא בס' זוהר חדש כי ד' גליות של ישראל, כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות א', גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה וכו', והרביעי תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורת ובמצות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה עכ"ד ז"ל, והגם שבעוה"ר כח התורה מתמעט והולך מדור אל דור, וא''כ אי' תקותנו, ואפשר שע"י אריכת הגלות ורוב הנםיונות, גם מעט כח התורה חשוב לפני הקב"ה, ויזכו ישראל לגאולה שלימה בקרוב, אבל אז בדור המדבר שהיו נשמות גדולות ודור דיעה ולפי שנכשלו בחטא העגל ומרגלים ובמחלקותו של קרח, לא הי' כח התורה בשלימות, ע"כ לא זכו שיהי' תקון השלם מיד בימיהם, ואפשר שזה הי' טעותו של קרח, שלא השיג שא''א שתהי' הגאולה שלימה ועולם התיקון כ"א ע"י שלימות כח התורה.
וז"פ המדרש (בקושיא א') אח נפשע מקרית עוז זה קרח וכו' שפשע בתורה וכו' שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שזה היה סיבת טעותו, שפשע בכח התורה, וחשב שאפשר להיות גאולה נצחית בלי שלימות כח התורה, והנה אמרז"ל אין אלי' בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם, ופי' המפרשים לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אבל צריך שתקדים ה' עוז לעמו יתן, שיהיו ישראל שלימים בכח התורה, ואח''כ ה' יברך את עמו בשלום, וקרח לא השיג זה, ע"כ חשב שיהיה תקון השלם מיד, וז"ש שפשע בתורה שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וא"א שתהיה הגאולה באופן אחר.
נמצא היו ג' כתות חלוקות בדבר מחלוקת זו, משרע"ה והעומדים בשיטתו, שהי' שיטתם ברורה וכולו אמת, ואף שהשיג משרע"ה ג''כ שלעתיד יהי' קרח כהן, אבל באותה שעה לא היו ישראל ראויים שיהי' תקון השלם מיד, ולכן מגיע הכהונה לאהרן, והב' היה קרח שרצה להשיג האמת, אבל טעה וחשב להקדים גאולה נצחית ועולם התקון, וכת הג' הי' דתן ואבירם וחבורתם שלא רצו רק מחלוקת, ולא כוונו ברצונם אפי' נדנוד של אמת, וזה שאמרו משה אמת ותורתו אמת, שהאמת עם משרע''ה שצ"ל כח התורה בשלימות, וזולת זה א"א במציאות שיהי' עולם התקון, ובזה התוודו והודו על טעותם, ומ"ש והם בדאין כוונו על דתן ואבירם וחבורתם, שהן בדאים ולא הי' בדבריהם שום צד אמת, אבל שיטתו הי' ממוצע בין ב' בחי' הנ"ל, שלא הי' בכלל הבדאין, וגם לא השיג האמת לפי שטעה בדמיונו, ולכן לא אמרו ואנחנו בדאין, אבל במ"ש משה אמת ותורתו אמת כבר הודה בטעותו.
תוכן הדברים שטעותו של קרח הי' במה שרצה להקדים עולם התיקון קודם זמנו נגד רצון ה' ב"ה, ע''כ אמרו במדרש עה"פ ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, דדבר זה לעשות פעולות להקדים גאולה נצחית ועולם התיקון לפני זמנו, הוא מקח רע מאד, שהוא דבר התלוי ביד הבורא עולם לבדו, ולא נמסר ביד אחר זולתו, השי''ת יעזור שנזכה לברכת ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ונזכה להיות דבוק בדרכי התורה בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, ובהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר ב
ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו', פירש"י לקח את עצמו לצד א' להיות נחלק מתוך העדה וכו' וזהו שתרגם אונקלס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים וכו', וכן פרש"י להלן עמד וכנס ר''נ ראשי סנהדראות וכו', ולפי פי' השני לא לקח את עצמו לצד א', להיות נחלק מתוך העדה, אלא הקהיל ומשך את העדה עמו, והכתוב מסייע לפירוש זה, דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה, ופרש"י בשם תנחומא, בדברי ליצנות כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים, ופתה אותם וכו', עד שנתפתו כולם, ולכאורה צ''ב דב' הפירושים הם רחוקים מהיפך להיפך, וא''א לומר דמדרשות חלוקות הם, דאיך יחלוקו במציאות, גם קשה להבין פי' הראשון שברש''י שהי' נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, והרי בפסוק מבואר להיפך, דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה.
ב)
במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה וצ"ב.
ג)
ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם וגו', פירש''י לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם, והמדרש אומר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו, ופי' האוהחה''ק לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו, מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור, אשר טבע לשנוא בחינת הטוב, שנאת מות בלא סיבה וכו', וכבר קדם לנו שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי', וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע, אשר ע"כ חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה וכו', כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים, כשיראו שהם מוחלטים ברע וכו', ותמצא בדין של מטה כיוצא בדבר, שיכול בי"ד להפקיר נכסי אדם רשע, כאומרם הפקר בי''ד הפקר וכו' עכלה"ק, ועדיין צ"ב, דמאי נפק"מ למשה שלא יהי' להם חלק בתמידי צבור, ובודאי שלא רצה ח"ו לנקום בהם, אלא עשאו לשם תועלת, ובשלמא העונשין שהביא עליהם שיאבדו מתוך הקהל, הי' הכרח בשביל כבוד שמים, שהי' ירא שמא יצטרפו אליהם כל ישראל ח''ו, אבל כלפי שמיא שלא יהי' להם חלק בהקרבת ציבור, מאי איכפת לי' למרע''ה, דוודאי אין עונשין בחנם אפילו לעושי רשעה, שהרי מדת הקב''ה שטוב ומטיב לרעים ולטובים, ואמרו ז"ל הדבק במדותיו, ואין עושים להם רעה בלא שום טעם, א''כ יש להבין למה התפלל משה שלא יקובל חלקם בתמידי ציבור.
ד)
וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם ויאמר א-ל אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, כתב הרמב"ן יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה הי' הקצף עליהם, לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף וכו', אבל הטעם, כי מתחלה הי' לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וכו', אז קרא קרח לכל העדה, ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כולם וכו', והנה נתחייבו כלי' שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה, ומוותרים על נבואתו של נביא וחייבין מיתה בידי שמים, ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו ולהודיע ענשו לרבים, וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם, ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים, וכן אמר דוד וגו' ואלה הצאן מה עשו וגו' עכ''ל, אמנם לשון הפסוק עדיין צ"ב גם לדבריו, שאמר האיש אחד יחטא, דעכ"פ גם שאר ישראל חטאו, אלא שלא היה חטאם רק במחשבה, ואפשר שלשון יחטא ר"ל מחטיא הרבים וכאלו הי' כתוב יחטיא, אבל עדיין אינו מיושב, שאפילו המחטיא לא הי' רק אחד, ודתן ואבירם היו גרועים מעדת קרח, וכמ''ש האוהחה''ק שעל עדת קרח נאמר מוריד שאול ויעל, אבל דתן ואבירם אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה, כן יאבדו כל אויביך ה', ומצינו שמשה בעצמו הזהירם שלא תתחייבו מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים, א''כ הסכים משה רבינו שכל הר''ן איש היו חטאים בנפשותם, וכמ"ש רש"י ז''ל ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, א"כ ודאי שלא הי' איש אחד החוטא, והי' לו למשה לומר אם חטא חלק מישראל תקצוף על כל העדה, אבל אומרו האיש אחד צ"ב לכאורה.
עוד קשה ממה דאיתא בגמרא (מגילה כ"ח ע"א) את הכבש הא' תעשה בבוקר וגו' אם נאמר כבש למה נאמר אחד, א''ל אחד מיוחד שבעדרו, ובמס' יומא (דף ל''ד) דרשו דרשא אחרת מאומרו אחד שהוא מיותר אחר שאמר כבש, א"כ גם כאן קשה שתיבת אחד מיותר, דאם נאמר איש למה נאמר אחד.
ה)
ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה וגו', אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו', לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' וגו', וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', יל''ד דהול"ל וידעתם כי ה' שלחני, וכמו שהזכיר בחלוקה הראשונה לא ה' שלחני, ומה שסיים וידעתם כי נאצו וגו', אין זה דבר והיפוכו, עו''ק מ"ש הכתוב אם כמות כל האדם ימותון וגו' לא ה' שלחני דנראה כמטיל ח"ו ספק בנבואתו, אם הוא שליח מאת ה', והלא א' מי"ג עקרים להאמין בנבואת משרע''ה שהוא אמיתית, והמסתפק באמונה זו ה"ז כפירה ר''ל, ואפי' משה רבינו בעצמו לא הי' רשאי לומר לא ה' שלחני אפילו ע''צ הספק, גם קשה דאם אינו שליח מה' למה ימותו, והיל''ל אם לא ימותו לא ה' שלחני.
ו)
זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' ולא יהי' כקרח וכעדתו וגו', יל"ד ב' כ"ף הדמיון למ"ל, והיל"ל ולא יהי' כקרח ועדתו.
ויתבאר הענין עפימ"ש בלקוטי תורה בשם האריז"ל עה"פ לכה ואשלחך אל פרעה, כי בשליחות ששלח הקב''ה את מרע"ה הי' בו טובה ורעה, טוב לישראל ורעה למצרים, ומאת ה' לא תצא הרעה, להכי נגד הרעה שמגיע משליחות, אמר לו השי"ת לכה, ונגד הטובה אמר לו ואשלחך, שנקרא עליו שלוחו של מקום, והקשה הקדושת לוי (פ' שמות) למה מכת בכורות היתה נרי הקב''ה בעצמו, כמ"ש והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא מלאך, אני ה' אני הוא ולא אחר, וכל תשעה מכות הקודמים הי' ע"י שליח, ופי' דבאמת מאתו ית' לא תצא הרעה רק טובות, וכאשר יפקחו עינינו לראות גודל התועלת, המגיע לרשעים עצמם מחמת הכאה שמכה השי"ת אותם, נראה בחוש התועלת הגדולה, רק הרשעים האומות בעצמם, שבשר חמורים בשרם וערלי לב המה, ועיניהם סתומות ולבם אטום להבין הטובה שמגיע להם ע"י המכות, שעל ידם נתגדל ונתקדש שמו הגדול והקדוש בעולם, ואנחנו עומדים ומצפים כל הימים לזה, שיתגדל ויתקדש שמו ית' על ידינו, ולהכי מכת בכורות הי' ע"י השי"ת בעצמו, כי היתה עיקר הגורם ליציאת ב"י ממצרים, נמצא שמכה הזאת הי' טובה גדולה להאומות, ע''כ הי' ע"י הקב"ה בעצמו עכת''ד.
ונראה להסביר יותר, דשאר המכות אע"פ שגם בהם נתקדש שמו של הקב"ה, מ''מ לא הי' הפרסום גדול כ"כ כמו שהי' במכת בכורות, ע"כ שאר המכות היו ע"י שליח, ומכת בכורות ע"י הקב''ה בעצמו, דזה הי' טובה גדולה גם להם שעל ידם נתקדש כ"כ שמו של הקב"ה, עיין בדברי יואל (פ' בא עמוד רכ"ז) ביאור הענין באריכות, ומה"ט אמרו חכמז"ל מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, שקצת זכות הי' לו להמן, שעל ידו נתקדש שם שמים, ע"כ זכה שמבני בניו למדו תורה.
ועד"ז יתבארו הפסוקים, דהנה מצינו בתורה מאמר אלה הדברים, דלפעמים מוסב על להלן, ולפעמים על מה דסליק מני', כגון אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, מוסב על הפסוקים דלהלן, ובפ' ואתחנן אחר עשרת הדברות כתיב, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגו', ושם קאי אדלעיל, עשרת הדברות דסליק מיני', ולענינינו במאמה''כ בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים,,האלה'' וגו', אף דלפי פשוטו מוסב מלת האלה על המעשים שעשה כבר, מה שבחר באהרן ובניו ואליצפן, וע"ד שפר רוב מפוה"ת, אמנם לצד עוצם הקושיא דאיך יתכן להטיל ספק ותנאי בנבואת משרע''ה (עיין לעיל קושיא ה'), נראה יותר לפרש דמלת האלה מוסב על להלן, דהיינו מופת הבליעה שיתבארו בפסוקים שאח"כ, ובין כך ובין כך עשה משה הכל עפ"י ה', ואין מקום להטיל ספק ותנאי בדבר זה, וכמ"ש רש"י ז"ל להלן עה''פ ויעמד בין המתים ובין החיים, אחז את המלאך והעמידו על כרחו, א"ל אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, א"ל אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל.
אמנם הבירור והתנאי הי' עד"ז, אם יהי' שליחות זו בבחי' ואשלחך, ויתייחד שמו ית' על שליחות זו, או יהי' בבחי' לכה, כמבואר לעיל החילוק בלקוטי תורה מהאריז"ל, לז''א אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא ה' שלחני, ר"ל כיון דבדרך זה לא יתפרסם ויתקדש שמו ית' אינו ראוי שאהי' בבחי' שליח, דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ואז יהי' בבחי' לכה בהכרח, ואף שהוא מפי ה' בכל אופן ואופן, אך אינו ראוי להתייחד שמו ית' על המעשה שהוא רעה, אבל אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו', שיענשו בדרך נס מופלג, יוצא מגדר הטבעי, ועי"ז יתפרסם ויתקדש שמו ית', וז"ש וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', ר''ל שידעו כל ישראל ידיעה ברורה שבשביל שנאצו את ה' נענשו, ונתרבה כבוד שמים על ידם, וכל ישראל הודו ואמרו משה אמת ותורתו אמת, נמצא הי' העונש זה טובה גם להם, שעל ידם נתקדש ש''ש, וע"כ יהי' נקרא השליחות על שמו ית', ולז"א בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה וגו', ומלת האלה מוסב על ואם בריאה יברא ה' ופצתה וגו', והאמת כן הי' שנענשו בדרך נס מופלג ונתקדש ש''ש על ידם, וע''כ נאמר על עדת קרח מוריד שאול ויעל, ויצא ממנו שלשלת גדולה שמואל הנביא וכו', וכמ''ש בהמן על שנתקדש ש"ש על ידו, זכה שמבני בניו למדו תורה ברבים, מכ"ש קרח שהי' כוונתו מתחלה לטובה אלא שטעה, ולבסוף נתקדש ש"ש על ידו, זכה שיתעלה לעתיד כמבואר בדברי רז"ל, ועכ"פ הי' כל עשיותיו של משרע"ה לטובתם, שנתקדש ש"ש על ידם, ולטובת ישראל ולהרבות כבוד שמים.
ומה שהתפלל משה לה' ואמר אל תפן אל מנחתם, נראה לבאר דגם בזה נתכוון לטובת ישראל, עי"מ שפירשתי דברי רשיז"ל (פ' תשא) עה"פ וחלבנה, בשם שריחו רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו, לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו, את פושעי ישראל שיהי' נמנין עמנו, וצ"ב מ"ש שלא יקל בעינינו, דממנ''פ אם רצון השי"ת שנצרף עמנו את פושעי ישראל, מהיכי תיתי יקל הדבר בעינינו, דכל דבר עושין רק עפ"י התוה"ק, והכל נלמד מן התורה, א''כ מה''ת נקל בדבר הזה יותר משאר המצות.
ונראה לבאר הענין עפימ''ד בגמרא (כריתות דף ו' ע"ב) אר''ש חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ומה"ט נוהגין ביוהכ''פ לומר קודם תפלת כל נדרי על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' אנו מתירין להתפלל עם העבריינים, ובשערי תשובה (או"ח סי' תרי''ט) הביא בשם שכנה"ג לומר הנוסח אנו מתירין את העבריינים, והכוונה שמתירין אותן מעבריינותן כדי להתפלל עמהם, אבל אנו נוהגין לומר עם העבריינים, שביום הקדוש אנו מתירין האיסור שנוהג כל השנה להתפלל עם העבריינים, ולכאורה מאי הוא האיסור בזה, דוודאי מיירי שיש מנין זולתם, כמו שהוא ברוב קהלות ישראל, שכל ישראל בחזקת כשרות, רק נמצאו יחידים עבריינים, א"כ שיש מנין גם זולתן מאי האיסור להתפלל עמהם יחד, דאין מדברין ממינין ואפיקורסים שאינם בכלל ישראל, רק עבריינים סתם שעוברין על דברי תורה או אפילו על דברי חכמים, ולמה יהי' אסור להתפלל עמהם יחד בכל השנה, ואפי' ביום הכיפורים שמתירין להתפלל עמהם, כתב הב"ח וז"ל והתירו ג''כ להתפלל עם העבריינים ביוהכ''פ, ע''ד המקום וע"ד הקהל, כלומר שלא יחשבו שכבר נפטרו מעבריינותם, כיון שהתירו להתפלל עמהם, זה אינו כי לא התירום רק ע''ד המקום, שיחזרו בתשובה למקום ב''ה, ולא יחזרו עוד לעבריינותם עכ"ל, הרי שאפילו ביוהכ''פ לא הותר, רק ע''ד שיעשו תשובה, אבל בלא"ה לא הותר, רק הטו"ז חולק על הב"ח בזה, דא''כ במקום הקירוב יהי' מרומז הריחוק, אם לא ישובו, וקמי שמיא גליא העתיד, ונמצא זה לקטרוג, אבל עכ"פ בכל השנה כו"ע מודי שאסור להתפלל עם העבריינים, ומה שאמרו בגמרא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, דמשמע דבכל תענית צריך להיות בה מפושעי ישראל, ראיתי בא' מן הראשונים לפרש, כל תענית שאין בה אחד מפושעי ישראל, שלא יעשה תשובה ע''י התענית לא נקרא תענית כלל, ובוודאי מדברין מפושעי ישראל כאלו, שיש להם עדיין מציאות לחזור בתשובה, שאינם מאותן שנאמר עליהם כל באיה לא ישובון, שהם מינים ואפיקורסים ר"ל.
וכן מבואר ברבינו בחיי (פ' תשא) וז''ל וחלבנה ריחה רע, ואעפ''כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים, ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל, שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתינו, וכמו שאמרו רז"ל כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, וביאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש, בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונימנים בכלל הצדיקים וכו' עכ"ל, הרי שרק באופן זה מותר לצרף את פושעי ישראל, אם חוזרים בתשובה, אבל לולי זאת אסור להצטרף עמהם, והר"י עמדין זלה"ה דייק כן ממה שאומרים ביוהכ''פ אנו מתירין להתפלל עם העבריינים, מוכח שבכל השנה כולה אסור להתפלל עמהם יחד, ולכאורה לא חדענו מהו האיסור בזה כיון שיש מנין גם זולתם.
אמנם נראה טעם הדבר, שכל שותפות עם אנשי דלא מעלי, עושה פגם גדול בכל הענין, וכמו בבית שני שחסרו ה' דברים כמפורש בגמרא, האורים ותומים וכו' והשראת השכינה, אע"פ שהי' ע"י עזרא הסופר, וגם היו עוד נביאים חגי זכריה מלאכי, וגם כורש עצמו מלך כשר הי' עכ''ז חסרו ה' דברים, ולא הי' שלימות כ''כ כמו בבית ראשון, שהי' ע''י שלמה המלך מקור הקדושה בלי שום שותפות אחר בדבר, משא"כ בבית שני ע"י שהי' יד עכו"ם באמצע, נחלש כח הקדושה וחסרו הרבה דברים שהיו בבית ראשון.
והנה לכאורה קשה על דברי רשיז"ל, שפי' אל יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל וכו', ודבר זה נלמד ממה שמנה הכתוב את חלבנה בין סממני הקטורת, הרי תענית ותפלה הם כנגד הקרבנות, ולמה לא נמנה החלבנה עם הקרבנות, שהתפלה ותענית נתקנו כנגדן, דתפלה מבואר בגמרא (ברכות דף כ''ו ע"ב) תפלות כנגד תמידין תקנום, וגם בתענית אומרים חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים וכו', וא"כ גם בקרבנות היו צריכים לצרף את חלבנה, ולא דוקא בקטורת, אלא נראה שלא רצה התוה"ק לצרף חלבנה עם הקרבנות, רק עם קטורת שכחה גדול, ובכחה לעשות בירור גדול, כמו שמצינו בקטורת שיש לה שני כוחות מנגדות, שבזה התרה משה את הר"נ איש, ואמר להם הא לכם תשמיש חביב מכל, הוא הקטורת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהו לפיכך התרה בהם וכו', מי שיבחר יצא חי וכולכם אובדים, ולהלן כשאמר משה לאהרן קח את המחתה וגו', והולך מהרה אל העדה, פירשיז"ל למה בקטורת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת, לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהו, על ידו מתו ר''נ איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגיפה הוא והחטא הוא הממית ע"כ, נמצא שהי' לו להקטרת כח גדול לעשות בירור אמיתי, מפני שהוא עבודת פנים, ע"כ יכלו לצרף עמו גם חלבנה, אבל בשאר הקרבנות שנעשו בחוץ ואין כחם גדול כל כך, א"א לצרף עמהם חלבנה.
וז"ש רש"י ז"ל ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת דייקא ולא נמנה בין שאר הקרבנות, לומר שלא יקל בעינינו לצרף עמנו וכו', כלומר שלא יחשבו שהוא דבר קל לצרף את פושעי ישראל באגודת תעניותנו ותפלתינו, והכוונה שלא בכל אופן מותר לצרף פושעי ישראל, רק באופן אם יעשו תשובה וכמו שכתב הרבינו בחיי והב''ח, אבל באופן אחר אסור להצטרף עמהם באגודה אחת, וכל זה הוא אם עדיין ראויין הם לעשות תשובה, אבל המינים והאפיקורסים שעליהם נאמר כל באיה לא ישובון, אסור להצטרף עמהם אפילו ביום הכיפורים, דאם עושין עמהם שותפות עושה פגם גדול, וגורם שלא יהי' סיעתא דשמיא.
והנה הקרבנות הם הצלת ישראל כמבואר בגמרא (תענית דף כ"ז ע"ב) אמר אברהם, רבוש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול ודור הפלגה, א"ל לאו, אמר לפניו רבוש"ע הודיעני במה אירשנה, א"ל קחה לי עגלה משולשת ועז משולש, א"ל רבש"ע תינח בזמן שביהמ''ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות וכו', הרי שהקרבנות הם הצלת ישראל, שלא יעשה הקב"ה עמהם כדור המבול ודור הפלגה, והוא כל הכח של ישראל שיוכלו לעמוד, ע"כ הי' סכנה גדולה לישראל, אם היו שותפין בקרבנות עם רשעים מינים ואפיקורסים, שכל שותפות עם רשעים מזיק מאד, דמה"ט כתיב (בפ' שלח) שיהושע וכלב שהלכו יחד עם המרגלים, לא רצו ליטול מפירות הארץ, מפני שאמרו כל עצמם אין מכוונים אלא להוציא דבה, כשם שפריה משונה כך עמה משונה, ולכאורה קשה הלא מה שאמרו המרגלים על פירות הארץ שהיא משונה זה היה אמת, וכמו שאמרו ז"ל כל דבר שקר שאין בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו, א"כ כיון שזה הי' אמת הי' לכאורה מותר להיות עמהם שותפות בדבר זה, ורק כשיגיעו אל השקר אז יתפרדו מהם, ועוד קשה הרי היו מצווים מפי משה רבינו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, ואיך עברו יהושע וכלב על צוויו של משה בשביל שהמרגלים לקחו במחשבה רעה, הרי יכלו ליקח במחשבה טובה ולקיים מה שנצטוו מפי משה, אלא ודאי שאסור לעשות שום שותפות עם עוברי עבירה אפילו לדבר מצוה, וכיון שהמרגלים כוונתם הי' לדבר עבירה, אסור להשתתף עמהם אפילו לקיים מצות ה', דשב ואל תעשה עדיף, אע"פ שהיו יכולין ליקח מהפירות על דרך האמת ובמחשבה טובה, אעפ''כ לא רצו להשתתף עמהם אפילו לדבר אמת, שהשותפות עם רשעים פוגם המצוה שעושין עמהם בשותפות.
וע"כ התפלל משה לה' אל תפן אל מנחתם, שלא יקובל לרצון חלקם בתמידי ציבור, כדי שלא יהיו ישראל שותפים עם רשעים אלו בקרבנם, שזה פוגם את כל הקרבן, ורצה מרע"ה שקרבנם של ישראל יעלה לרצון לפני השי"ת להביא השפעות טובות, ע"כ התפלל שלא יהי' לדתן ואבירם חלק בקרבן, לא לנו ולכם לבנות את בית ה', ולא היה יכול לבטל את הקרבן תמיד בשביל זה, ויותר הפקיע את חלקם של הרשעים שלא יהי' להם חלק בה, ויעלה קרבנה אשה ריח ניחוח לה', ולזה ניחא שעשה דבר זה בשביל טובת ישראל והצלתם, כדי שלא יהיה להם שותפות עם רשעים שהוא חמור מאד.
ועפי"מ שפירשתי מה דאיתא במדרש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה אברהם שלא הלך בעצת דור הפלגה, והוא לכאורה הפלא ופלא לומר זאת לרבותא על אאע"ה, שהי' עבד נאמן לה', שלא הלך בעצת דור הפלגה שהי' נמרוד הראש עליהם, ומה זה שבח ורבותא לגבי אברהם, ופירשתי עפימ"ד בגמרא ובמדרש שהי' בדור הפלגה ג' כתות, כת אחת אמרה נעלה בשמים ונלחום עם הקב"ה, כת ב' אמרה נעשה סמוכות לשמים שהוא מתמוטט אחת לכמה שנים, כת הג' אמרה נעלה בשמים ונהי' כמלאכי השרת, ולכאורה ג' כתות אלו הם רחוקים זה מזה מרחק רב, שכת הראשון רצתה להלחם ח"ו עם השי"ת, וכת הג' רצו להיות כמלאכי השרת, והאיך כולם הלכו על מגדל אחד.
אמנם כך דרכם של המסיתים ומדיחים, שמעמידים כתות שונות שיוכלו לצוד במצודתם כל המינים, יש שיכולים לצודם אפילו אם יאמרו להם בפירוש שרוצים להלחם עם השי"ת, ויש שצריכין לפתותם, ע"י שאומרין להם שהם מצילין, ויש שאינם נתפסין גם בדרך זה, ומוכרחין להעמיד להם כת שלישית שיאמרו נהי' כמלאכי השרת, ובזה יכולין לתפוס אפילו צדיק כיון שאומרים לו שיהי' כמלאך ה' צבאות, נתפס גם הוא והולך עמהם במגדל אחד, וזהו השבח של אברהם אבינו, שאעפ"י שאמרו לו שעל מגדל הזה יוכל להיות כמלאך ה' ובודאי שאאע''ה הי' חשקו ורצונו רק להרבות בעבדות ה' אעפ"כ לא רצה לילך על המגדל שבנה נמרוד, כדי לתפוס בה גם את הצדיקים, עכ''פ כל שותפות עם רשעים הוא איסור גדול ופוגם מאד, ע"כ התפלל משה אל ה' אל תפן אל מנחתם, שלא יהי' להם חלק בתמידי ציבור, והכל לטובת ישראל וכנ"ל.
והנה האמת שקרח הי' איש גדול וקדוש ועובד ה', וגם בעל רוה''ק אמיתי, וכמ"ש רש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', והאר"י הק' כתב שקרח ראה מה שיהי' לעתיד, שבאמת יהי' הוא כהן לעתיד לבא, רק שחשב להקדים הזמן של עולם התיקון בימיו, וזה הי' טעותו של קרח, ועובדא ידענא שאא''ז הייטב לב זלה"ה שמע מזקינו הישמח משה זלל''ה, שאמר לו שהוא נתגלגל בעוה''ז פעם הג', פעם אחת הי' בדור המדבר, ואמר שכל ראשי סנהדראות עמדו בשיטתו של קרח, ורק ההמון עם הי' עם משה רבינו, ושאל אותו הייטב לב באיזה צד עמד הוא ז''ל, השיב שהוא עמד בפני עצמו לא עם משה ולא עם קרח, שאלו הייטב לב היתכן לעשות כך נגד משה רבינו, השיבו שאתה לא היית יודע את קרח, אילו היית מכיר אותו לא היית שואל כך ע"כ, עכ"פ היוצא לנו מזה שקרח הי' איש קדוש וצדיק אמת אלא שטעה בדבר כמ"ש האר''י הק'.
ובזה יובן מה שאמר משה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, שרצה ללמד זכות על ישראל על מה שנתפסו לשיטת קרח, דבשלמא אם לא הי' כאן רק דתן ואבירם שהיו ידועין ברשעתם, ואעפ"כ היו ישראל נתפסין אחריהן, אז לא הי' עליהם לימוד זכות, אבל כיון שגם קרח נתפס שהי' ידוע לצדיק גדול, אין קושיא כ"כ על ישראל שנתפסו עמו, ולמה יענשו כל הדור, כיון שהי' להם מקום גדול לטעות, וזה הוא לימוד זכות גדול על ישראל, וז"ש האיש "אחד" יחטא, כמו שדרשו בגמרא גבי הכבש האחד אחד המיוחד שבעדרו, כמו"כ האיש אחד יחטא המיוחד שבדורו, ואם איש כזה חוטא ה"ז לימוד זכות גדול על שאר העם, וכן איתא במד"ר (בראשית פ' כ''ו) תני רשב''י כל פירצה שאינה מן הגדולים אינה פירצה, דהכל הולך אחר גדול הדור, ואם גדול הדור נופל בטעות, אינו קשה עוד על שאר העם, ע"כ ניחא אעפ"י שהיו שם הרבה שחטאו חוץ מקרח, אבל מכולם לא הי' לימוד זכות כ"כ על ישראל, שלא הי' להם ללמוד מן החוטא, משא"כ קרח שהי' צדיק וגדול הדור בעל רוה"ק, וגם הוא נפל בטעות, מה יעשו עוד שאר העם שלומדין ממנו.
ובזה יובן מה שפי' רש"י עה"פ א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, יודע מחשבות אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה וכו', אבל אתה גלויות לפניך כל המחשבות, ויודע אתה מי החוטא, ולכאורה קשה הרי משה ג''כ אמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, א"כ גם הוא ידע מי החוטא, אע"פ שאינו יודע מחשבות, ולמה הוצרך לתלות שהקב"ה יודע המחשבות. אמנם אמת הדבר שאעפ"י שהי' לו למשה לימוד זכות גדול על ישראל, כיון שגם קרח נפל בטעות אין קושיא כ"כ עליהם, אבל כמה מדריגות הי' בין החוטאים, יש שהי' בעצם בעל חוטא גדול, רק שיש לו בושה לצאת בריש גלי ולכפור במשה רבינו, אבל אם מצא לתלות עצמו באילן גדול, אין לו עוד בושה ומגלה האמת שהי' בלבו מקודם, ועל אלו לא הועיל לימוד זכות זה, שחטאו ע"י טעות הצדיק, כיון שהם חטאו בלא"ה, רק שלא נתגלה חטאם עד שלא טעה הצדיק, אבל יש גם כאלו שלא היו חוטאין אם לא גדול הדור שטעה, ורק ע"י שטעה הוא טועין אחריו גם אנשים הרבה, ועל אלו מועיל הלימוד זכות הנ"ל, ודבר זה אין יכול להבחין רק השי"ת לבדו, שהוא יודע מחשבות אדם, ורואה אם איש זה חטא רק בסיבת טעותו של הצדיק, או שחטא בלא"ה, ע''כ הוצרך משה רבינו לעשות הקדמה הזאת לתפלתו, שהתפלל האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, שכל העדה חטאה ע"י שחטא איש המיוחד בדורו, אבל לזה צריך אלקי הרוחות שיודע מחשבות, להבחין מי הי' החוטא ע"י המיוחד בדורו, והגם שנחשב לחטא גם באופן זה, אבל אעפ"כ לימוד זכות גדול יש על אנשים אלו, ודבר זה אינו יכול להבחין רק השי"ת לבדו, לזה אמר אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו'.
ונבוא לביאור המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דהנה בפשטות קשה מאוד להבין, איך בא קרח לחלוק על משה רבינו נביא ה', שהוא א' מי''ג עקרים להאמין בנבואת משה רבינו עליו השלום שהוא אמיתית, ואיך יחלוק קרח על זאת, ובארנו בדרוש הקדום לתרץ קושיא זו, עפי"מ דאיתא בגמ' (סנהדרין דף כ"ו ע"א) שבנא הו' דרש בי"ג רבוותא חזקי' הו' דרש בי"א רבוותא, כי אתא סנחרב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא, שבנא וסיעתו השלימו חזקי' וסיעתו לא השלימו, הוה קא מסתפי חזקי', אמר דילמא ח"ו נטי' דעתיה דקוב"ה בתר רובא, כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרו, בא נביא ואמר לו לא תאמרון לכל אשר יאמר העם הזה קשר, כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין, ולכאורה הוא פלא איך חשב חזקי' שינטה דעתיה דקוב"ה בתר רובא, וכי איכא ספיקא וטעות קמי שמיא ח''ו, ותו דהאמת הוא שגם שבנא הי' גדול מאד, כדמצינו בגמ' (גיטין דף נ"ט ע"א) מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והקשו בגמרא ולא הא הוה שבנא, ומשני הא איקטל וכולהו שני קאמרינן, אבל לולי זאת הי' נחשב בין אותם שהי' אצלם תורה וגדולה במקום אחד, וזה ודאי שאם לא הי' לומד תורת אמת, לא הי' נחשב בין אותם שהי' אצלם תורה וגדולה, אלא ודאי הי' איש קדוש ויחיד בדורו שלמד תורת אמת, א"כ איך אמר עליו הנביא שהם קשר רשעים.
אמנם המהרש"א מבאר הענין קצת וז"ל, ביאור המאמר כי סנחרב חרף מערכת אלקים חיים, וע"כ שבנא וסיעתו שבאו להשלים עמו, הי' מחשבותם לרעה על ה', וכאילו חשב לעבוד ע"ז, דאמרינן מחשבה רעה בע"ז הקב"ה מצרפה למעשה, וע''כ אף שהוא וסיעתו היו רובן של ישראל, אין הולכין לרעה אחר הרוב, אבל שבנא טעה בכל זה וכו', בא הנביא ואמר לו לא תאמרון קשר וכו', כי הקשר הזה שהי' להם עם סנחרב, אין הקב"ה מן המנין רוב שלהם וכו', ואין לך לחוש על קשר מנינם שהוא הרוב, כיון שאין הקב"ה בקשר מנינם ע''כ, נמצא שזה הי' טעותו של שבנא, שרצה לעשות שלום עם סנחרב הרשע, וע''כ אף שהי' גדול בתורה מאד, וגם הי' עמו רוב ישראל, קורא אותו הנביא קשר רשעים, ומה שטעה חזקי' וחשש שמא ינטה דעתו דקוב''ה בתר שבנא, יובן עפי"מ דאיתא בגמ' (בבא מציעא דף נ"ט ע"ב) גבי ר"א הגדול בתנורו של עכנאי, שיצתה בת קול ואמרה הלכה כר' אליעזר, ואעפי''כ קבעו הלכה שלא כמותו, דתורה לא בשמים הוא, ולפי דעת התורה יחיד ורבים הלכה כרבים, ואמרו שם בגמ' אשכחי' רבי נתן לאלי', א"ל מאי עביד קוב''ה האי שעתא, א"ל קא חייך ואמר נצחוני בני וכו', הרי שאע"פ שיצתה ב''ק שהלכה כר"א, לא השגיחו עלי' חז"ל מפני שהלכה כרבים, וגם הקב"ה הסכים לשיטתם, כמו"כ חשש חזקי' שינטה הקב''ה אחר הרבים, שכן הוא שיטת ההלכה עפ"י תורה, ע"כ בא הנביא ואמר לו שאין רוב שלהם חשוב כלום כיון שהם קשר של רשעים.
והנה קרח הי' לו ג"כ טעות זו, שהרי כנס כל ראשי סנהדראות וגם את כל העדה, וחשב שהקב"ה יסכים עמו, וגם ע"י שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, ושמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט, אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו שהוא יהי' אותו האחד שיבחר ה', וכ''ז הי' מחמת שחשב שגם הקב"ה יסכים עמו, ואעפ''י שבחר מתחלה באהרן, דכיון שהרוב עמדו בשיטתו, יאמר הקב"ה נצחוני בני כמו גבי ר' אליעזר הגדול.
אמנם קרח טעה בשני דברים, א' דמה שהרוב יכול להכריע נגד המועט, הוא דוקא בדבר שיש בו ספק, ואינו מבואר בתורה אז הרוב מכריע ההלכה, אבל נגד דבר המפורש בתורה אין בכח שום רוב להכריע נגדו, א"כ נבואת משה רבינו שהוא דבר המבואר בתורה הקדושה, לא מהני שום רוב בעולם להכריע נגד זה, והב' שלא הי' הקב"ה במנין זה של קרח, א''כ אין הרוב שלהם חשוב כלום, דקשר רשעים הוא, וכמו שלא הועיל הרוב לשבנא, כיון שלא הי' הקב"ה במנין שלהם כמו שכתב המהרש"א, וזה הי' טעותו של קרח, עכ"פ טעותו נצמח ממה שחשב שהקב''ה ילך אחר הרוב, דאחרי רבים להטות, ויסכים ליקח הכהונה והשררה ממשה ואהרן, ולכאורה הרי היו מוחזקים כבר מקודם, ואיך חשב שע"י הרוב יסכים השי''ת ליקח מהם השררה, אמנם התוספות כתבו (חולין דף י''א ע"א) ע''מ דאיתא שם בגמ' מנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא, דרובא וחזקה רובא עדיף וכו', ולמאי דמפרש רבינו חיים, דהא דרובא עדיף מחזקה לא ילפינן מסברא, אלא ילפינן מפרה אדומה, דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה נגד הרוב, דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא א"ש, עכ''ד התוס' עיי"ש, ומעתה למד קרח מפרה אדומה, שהרוב עדיף מחזקה, ע''כ בא לחלוק על משה, וז"פ המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, ומשם שפט דרובא וחזקה רובא עדיף, ע''כ אע"פ שמשה ואהרן מוחזקין מכבר, מ"מ חשב שיסכים הקב''ה על ידו דרובא עדיף מחזקה.
ונבוא לתרץ הקושיא שבפתח דברינו, ואפשר לומר בה ב' בחינות, א' לדרכינו הנ"ל שקרח היה המיוחד שבדורו, ולא היה עוד כמוהו חוץ ממשה רבינו, ובזה לימד משה זכות על ישראל, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, ע"כ פי' רש"י ויקח קרח ואתפלג, שנחלק משאר העדה, אע"פ שבאמת כנס והקהיל את כל העדה אליו, מ"מ נחלק מהם שהוא היה מיוחד בגדולתו, ומה"ט יכול משה ללמד זכות על ישראל, כיון שגדול הדור כזה נתפס מה יעשו שאר העם, ואפשר לומר עוד דהנה קרח משך ראשי סנהדראות וכל העם, ע"י שאמר להם שמתכוין לטובתם, ובזה פיתה אותם, כמבואר במדרשי חז"ל, אבל האמת לא כן הי', רק לטובת עצמו התכוון, שרצה להיות כה''ג, לכן אעפ"י שמשך לצדו כל ראשי סנהדראות, אעפ"כ בלבו היה נחלק משאר העדה, ועל כן הביא רש''י ז"ל ראי' לפירושו, מהפסוק מה יקחך לבך, לרמז על בחי' זו שגם קרח הי' נחלק בלבו משאר העדה שלא נתכוין אלא לטובת עצמו להיות כהן גדול, ושני הפירושים אמת, שאעפ"י שמשך אותה אליו מ"מ בלבו הי' נחלק משאר העדה.
ואפ"ל עוד באופן אחר, דהנה חילוק גדול הי' בין קרח ובין דתן ואבירם, שהם היו רשעים גמורים מחרפים ומגדפים את ה', משא"כ קרח הי' כוונתו לטובה, שראה העתידות שהוא יהיה כהן לעתיד כידוע מהאר"י הק', נמצא שכל אחד חשב דבר אחר, וקרח הי' נחלק משאר העדה, שהוא לבדו ראה העתידות, והלך במחשבה אחרת ממה שהלכו כולם, ורק שבמעשה היו בדרך אחד, וכולם עלו על מגדל אחד, ובבחי' המחשבה הי' קרח נחלק משאר העדה.
ובזה יובן מ"ש הפסוק ולא יהי' כקרח וכעדתו בשני כ' הדמיון, לומר דכיון שמשנים מדרך משה רבינו, אפי' אם כוונתו לטובה כמו קרח ג"כ אסור ללמוד מהם ולהתדמות אליהם, ואם הי' אומר ולא יהי' כקרח ועדתו הי' נשמע דוקא בצירוף כל העדה שלא כוונו לטובה אסור, אבל כקרח לבדו מותר, ע"כ אמר ולא יהי' כקרח וכעדתו, שאפי' מאיש המיוחד שבדורו אסור ללמוד אם הולך בדרך אחד עם אותם שהולכין נגד התוה''ק, ואנו אין לנו אלא דרכי אבותינו ורבותינו הקדושים שבזכותה אנו חיים, ואסור לנו לזוז מדרכם הקודש זיז כל שהוא, אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ורק להחזיק בקבלה האמיתית בתוה''ק, ונזכה שהשי"ת יהי' בעזרינו שנוכל לילך בדרך האמת, ולהיות מקושר בדרך התורה האמיתית בקדושה ובטהרה, וזכות אבותינו ורבותינו הקדושים וזכות תורתם יגן עלינו, שנזכה להיות דבוק בתוה''ק ובהשי"ת, השי"ת ירחם על עמו ישראל, ויאר עיניהם ולבם של ישראל לראות את דרך האמת בתוה"ק, ונזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, בקדושה ובטהרה בנחת ובשמחה, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר ג
במדרש (הובא בישמח משה) מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת אדומה ראה, וצ"ב, ואפ"ל דהנה בגמרא (נדרים דף ל"ה ע"ב) אבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא, למאי נפק"מ למודר הנאה מכהן עיי"ש, ובקידושין (דף כ"ג ע"ב) אסיקו דשלוחא דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן עיי"ש, ואפשר שבזה נתלה טעותו של קרח, דהוא סבר כהני שליחא דידן הוו, וא"כ תליא בדעת המשלח, וע"כ כיון שרוב העדה בחרו בו, להיות כה"ג, מגיע הכהונה אליו, אבל באמת הכריעו רז"ל דכהני שלוחא דרחמנא נינהו ולא תליא בדעת הצבור כלל.
ונקדים עוד מה דאיתא בגמרא (סנהדרין דף צ' ע"ב) אמר ר' יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (במדבר י"ח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה, אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנים לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה, דבי ר ישמעאל תנא לאהרן כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים עכ"ד הגמרא, ולכאורה אפ"ל דפלוגתתן תליא בהך אבעי', אי כהני שלוחי דידן או שלוחא דרחמנא נינהו, דבי ר' ישמעאל ס"ל דשלוחא דידן נינהו, ותליא בדעת המשלח, ומ''ש קרא אהרן לאו דוקא אהרן, וה"ה כל הנבחר בדעת הצבור, וע"כ קרא אתא להוציא את שאינו חבר, אבל ר"י ס"ל דשלוחא דרחמנא הוו ולא שלוחא דידן, ואהרן דוקא שהוא הנבחר מה', ועכ"ח נשמע מכאן תחיית המתים מן התורה.
ונקדים עוד מ"ד בגמ' סנהדרין (שם להלן) שאלו רומיים את ר' יהושע בן חנני' מנין שהקב"ה מחי' מתים, ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר (דברים ל"א) הנך שוכב עם אבותיך וקם, ודלמא וקם העם הזה וזנה, אמר להו נקוט מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות עכ"ד הגמרא.
והנה הרומיים ידעו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות, דהרי גם הנביאים התנבאו וכוונו אל העתידות, אמנם שאלתם הי' במילתא דתליא בבחירה, כגון וקם העם הזה וזנה, ועתידות כזו לא נתגלה לשום נביא, רק הבוי"ת לבדו יודע, וע"ז הי' שאלתם, דידיעה והבחירה סותרין זא"ז, דאם יש ידיעת ודאי, איך אפשר להיות עוד הבחירה חפשית, והביא להם ר"י בן חנני' ראי' מן התורה, דגם במילתא דתלי' בבחירה יודע הקב"ה מה שעתיד להיות, ואין בזה סתירה כמבואר בראשונים.
אמנם גם ידיעה זו כבר נלמד מפ' פרה אדומה, שהרי במרה כבר נצטוו ישראל על מצות פרה אדומה, והי' עדיין קודם חטא העגל, ועיקר טעם פרה לכפר על עון העגל, כמ"ש ר' משה הדרשן, ומבואר כן במדרשי חז"ל ולא נתגלה לנו טעם אחר עפ"י פשוטו ועכ"ח נשמע מינה, דאף במילתא דתלי' בבחירת בנ"א, גלוי לפניו ית' העתידות, ולפי''ז לא צריכנא לדרוש ידיעת העתידות מפסוק וקם העם הזה, ודרשינן מיני' אידך פלגא שהקב"ה מחי' מתים, ולפי"ז הפסוק ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן וגו', לא אתי' לדרוש ממנו תחיית המתים, שכבר נלמד ממאמר הכתוב וקם העם הזה, ובעכ"ח אתי' לדרשא מה אהרן חבר אף בניו חברים.
ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, ולדרכנו אפשר דבזה נתלה טעותו של קרח, כי למד מפ' פרה, דהקב"ה יודע עתידות אף במילתא דתליא בבחירה, ומאמר וקם העם הזה לא צריכנא לדרשא זו, ונלמד מינה תחיית המתים מה"ת, וע"כ מאמר ונתתם ממנו וגו' לאהרן הכהן, נדרש אף בניו חברים, וא"כ נשמע מינה דכהנים שלוחא דידן הוו, ותליא בדעת המשלח, ולכך חלק על משה, להיות רוב העדה מסכימים על כהונתו, אבל באמת טעה עכ"פ ואיך שיהי', דכיון שהקב"ה בחר באהרן, לא תליא עוד בדעת הבוחרים, וגם דבלא"ה מסקנת רז"ל דכהני שלוחא דרחמנא נינהו, אלא דאפשר שנתלה טעותו בדעת התורה ולא כיון יפה.
מאמר ד
ויקח קרח בן יצהר וגו' איתא במדרש (הובא בישמח משה) מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, וצ''ב, עוד במדרש מה לקח אמת לקח, וצ"ב.
ואפ"ל עפ"י מה דאיתא במסכת חולין (דף י"א ע"א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין, לא קא מיבעי' לן, רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן וכו', רבה בר שילא אמר אתיא מפרה אדומה, דאמר רחמנא ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלימה, אף שרפתה כשהיא שלימה, וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפק"מ (פירש"י הא לאו קרבן הוא) חטאת קרי' רחמנא ע''כ, והקשה בס' עיר דוד, השתא דילפינן מפרה אדומה רובא דליתא לקמן, אמאי איצטריך קרא דאחרי רבים להטות, מה רובא דליתא קמן אזלינן בתר רובא, כ''ש רובא דאיתא קמן, ותירץ דאיצטרך קרא דאחרי רבים להטות, עפ"י מה דאיתא בגמרא (עירובין דף י''ג ע"ב) שלש שנים נחלקו ב''ש וב"ה, הללו אמרו הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאת בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה.
והנה הקשו התוס' (בב"מ נ"ט ע''ב) ד"ה לא בשמים הוא, והא דאמר בפ"ק דיבמות (י"ד ע"א) דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול, והכא אמרינן לא בשמים הוא, אין אנו משגיחין בב"ת ותירצו שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה, דכתיב אחרי רבים להטות, אבל התם אדרבה ב''ה רובא, אי לאו דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא, משום דב''ש חריפי טפי וכו' עכ"ד לענינינו, מבואר מדבריהם דהבת קול לגלויי אתי, דאף היכא דהמיעוט חריפא טפי, איתי' להאי כללא אחרי רבים להטות, ומעתה אפ''ל דאף דנלמד מפרה אדומה כל רוב בין רובא דליתי' קמן, ומכש"כ רובא דאיתי' קמן, מ"מ צריכנא לקרא דאחרי רבים להטות, ללמוד דאף היכא דהמיעוט חריפא טפי זיל בתר רובא עכת''ד העיר דוד
ובזה יתבארו דברי המדרש הנ"ל, דהנה קרח הקהיל אליו את כל העדה, ורצה להכריע נגד משרע"ה בכח הרוב, אמנם היכא דהמיעוט חריפא טפי, איכא סברא לדחות כח הרוב, דלולי הבת קול היו חז"ל ג"כ מסופקין בזה כמ"ש התוס', והשגת משרע''ה הי' למעלה מגדר אנושי, שהשיג עד שער הנ', ואיך רצה קרח לחלוק עליו בכח הרוב, וז''ש במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה כקושיתנו הנ''ל, ותירצו פ' פרה אדומה ראה, דנלמד משם בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתי' קמן, ועכ"ח קרא דאחרי רבים להטות, אתי' ללמוד דאפי' היכא דהמיעוט מחודדין טפי אזלינן בתר רובא, ומה''ט הרהיב עוז לחלוק על משרע''ה.
אמנם טעה עפימ"ש הח"ס זלל"ה (בפ' משפטים) לפרש הפסוק לנטות אחרי רבים להטות, דדין זה רק בדבר שיש סברות וצדדים וטעמים לכאן ולכאן, אזלינן בתר רוב, אבל בדבר ברור לנו, אפי' אלפי אלפים אומרים נגד הברור וידוע לנו, אין שומעין להם, ואנו יודעין שד' אלקינו הוא אלקים אמת ותורתו אמת וכו', ואז אין שייך לילך בתר רוב, וז"ש לנטות, בדבר שיש נטי' וצדדים לכאן ולכאן אז אחרי רבים להטות, משא"כ בדבר ברור עכ''ד החת''ס זלל''ה, וז''פ דברי המדרש מה לקח אמת לקח, דבסופו של דבר, בא לידי הכרה דהרוב שמתנגד להאמת אין בו ממש, ולא יועיל ולא יציל, ע"כ לקח לעצמו מדת האמת, כי ראה שיקרה הוא מאוד ומכריע אף נגד עולם מלא של שקר.
ובזה יתבארו דברי הגמ' (ב''ב ע''ד ע"א) תא אחוי לך בלועי דקרח וכו', ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין, ולכאורה הי' להם לומר ואנחנו בדאין, ומדוע תלו הקלקלה באחרים, אמנם לדרכנו הם סמכו על כח הרוב, וחשבו לילך עפ"י התורה אחרי רבים להטות, ואח''כ נתוודע להם שהרוב שסמכו עליהם הם בדאין, ורובא כי האי כמאן דליתא, ע"כ הצדיקו הדין והודו שטעו בהוראתם, ולז"א והן בדאים, כי זה הי' טעותם.
מאמר ה
ויקח קרח וגו' במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה וצ"ב.
ב)
ויקומו לפני משה וגו' אנשי שם, במדרש הובא בילקוט ראובני שהיו יודעים שם המפורש, ראוי להבין מדוע לקח דוקא אנשים שהיו יודעים שם המפורש, ומה ענין זה למחלקותם.
ונל"פ בהקדם מ"ש בספה"ק נועם אלימלך (פ' קרח) עה''פ לא חמור אחד מהם וכו', דהנה כן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו, אז ההנאה הזאת תביאהו שלא במהרה הוא חוטא, להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה וכו', וזהו שאמר לא חמור וכו', כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"י שלא לקחתי מהם, זה גרם להם שחטאו, שאם נהניתי מהם הי' מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו וכו' עכלה"ק, וידוע שכן הוא דרך הצדיקים, לתלות החסרון בעצמם וללמד זכות על ישראל, אמנם ראוי להבין מדוע באמת שלל משרע"ה הנאתו מכל ישראל, אם הי' זה לטובת נפשותם להגין עליהם לבלתי יחטאו, והרי כל השתדלותו ורצון נפשו הי' אך ורק לטובת ישראל.
ופרשתי עפי"ד הירושלמי (במס' קדושין) דמאן דידע שם המפורש לית לי' לאתהנוי' משל אחרים, ואיתא במדרש תנחומא (ר"פ שמות) שלא גילה הקב"ה שם המפורש לאבות הקדושים, ולמה גילה אותו למשה רבינו ע"ה, על שהלך לגאול את ישראל, שהי' צורך הגאולה כמבואר בדרז"ל, ואפשר דמה"ע לא הי' אפשר לו לאתהנוי' משל אחרים, עיין בדברי יואל (פ' וארא ע' קס"ד) ביאור הענין באריכות.
עכ''פ מבואר במדרשי חז"ל, שידיעת שם המפורש יש בו צורך לגאולתן של ישראל, דמה"ט גילה אותו הקב"ה למשה, ולא גילה אותו לאבוה"ק, מפני שהי' בו צורך למשרע"ה בשביל גאולתן של ישראל, משא"כ אבות העולם, ויובן בזה דברי המדרש שבילקוט ראובני, אנשי שם שהיו יודעים בשם המפורש, דהנה מבואר בדברינו (בדרוש הקדום) דקרח רצה למהר את הגאולה ושיהי' תקון השלם מיד בימיו, ואפשר דע"כ המשיך אליו אנשי שם שיודעים בשם המפורש כדי לסייע לו בענין הגאולה, והנה ודאי הרבה בחי' יש בידיעת שם המפורש, וא"א לומר שמה שלא נתגלה לאבות העולם, ולשום אדם זולת משה רבינו כמבואר במדרשים, נתגלה ידיעה זו לאנשי שם שבעדת קרח, וחלילה לחשוב ככה, אך אפשר שקרח לשיטתו חשב, שידיעתם מספקת להחיש הגאולה, ולטעם זה צירף אותם בחבורתו, ועיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' כ"ח) בשם ק"ז הישמח משה זלל"ה שפי' בדברי הגמ' (כתובות קי"א ע"ב) שלא ידחקו את הקץ, היינו בני עלי' ע"י השבעות שמות, וכעי"ז פי' החת"ס זלל"ה שלא לעשות פעולות ע"י השבעות כמו שעשה ר"י דיליריינא עיי"ש, עכ"פ מבואר שיש אפשרות ע"י השבעות והשתמשות בשמות הק' לדחוק את הקץ, אמנם מבואר בדברי האריז"ל דאין להשתמש בשמות הקדושים אם לא טהר גברא, והפגם גדול בזה מאוד ר"ל, ואפשר דסמך קרח על פ' פרה אדומה, דעל ידה יטהרו הטמאים מטומאתן, ויוכלו להשתמש בשם המפורש כנ"ל, וז"פ המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, דידוע דכל סיבת מחלקותו הי' על דלעתיד יהיו הלוים כהנים, ורצה לקרב בחי' העתיד בימיו ע"י ידיעת שם המפורש, ולז"א פרשת פרה אדומה ראה, וע"י כח הטהרה שבפרה, יוכלו להשתמש בשם המפורש, ולעשות פעולות לקרב את הגאולה.
מאמר ו
ויקח קרח בן יצהר וגו', ראוי להבין שאין מבואר בפסוק מה לקח, ואונקלס פי' ואתפלג, וכן פרש"י ז''ל לקח א"ע לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה וכו', וקשה הלא מצינו דאדרבה המשיך אליו את כל העדה עם ראשי סנהדראות שבהם, כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, אם כן לא נחלק מתוך העדה, ואדרבה משך את כל העדה אליו.
ב)
במסכת סנהדרין (דף ק"ט ע"א) דרשו רז"ל ויקח קרח, אמר ר"ל שלקח מקח רע לעצמו, ראוי להבין מה חידש לן ר"ל, ופשיטא דכל מה שעושין נגד התורה הוי מקח רע, דאין טוב אלא תורה, ועל התורה נאמר כי לקח טוב נתתי לכם, אבל נגד התורה ודאי מקח רע הוא.
ג)
בילקוט ראובני דרשו, ויקח קרח שלקח לעצמו אנשים רעים, ונתנו לו עצות רעות, וגם זה צ"ב, דמצינו שמשך אליו ראשי סנהדראות ושבט לוי, שהיו כולם קדושים ועברו הרבה נסיונות בעגל ובמרגלים ונשארו נאמנים לה', ועוד במצרים היו כולם צדיקים, כמו שכתוב כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, אלא שעכשיו נפלו בטעות ונמשכו עם קרח, ומדוע אמרז"ל שלקח לעצמו אנשים רעים.
ד)
בילקוט ראובני הביא מדרש נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם, שהיו יודעים שם המפורש, והוא פלא, דמאי נפק"מ אם יודעים בשם המפורש או לא, ומה ענין זה למחלוקתם.
ה)
במד"ר ובילקוט ויקח קרח וגו' הה"ד אח נפשע מקרית עוז זה קרח, שחלק כנגד משה וכו', שפשע בתורה שהוא קרית עזו של הקב"ה, שנא' ה' עוז לעמר יתן וכו' וצ"ב.
ו) וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו' פי' רש"י ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כך תוכלו לבטל את זו, ראוי להבין מה ענין זה לזה, כמו שאין יכולים להפוך בקר לערב כן לא יוכלו לבטל את זו.
ז) המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם וגו' ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה, לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' וגו', וקשה דמשמעות לכן, נראה שהוא נתינת טעם אל מה שהקדים לומר המעט מכם כי הבדיל וגו', ולכאורה אין לו קישור עם זה, דבכל אופן אם חולקין על כהונת אהרן שנבחר לכהן עפ"י ה', הוי חולק על השי''ת, וגם אם לא הי' שבט לוי נבחר מעדת ישראל, היו נועדים על ה' ע"י שחלקו על כהונתו של אהרן.
ח) במס' שבועות (דף ל"ט ע"א) אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ומפרש בגמרא (להלן ע"ב) כדתניא ר"ש בן טרפון אומר שבועת ה' תהי' בין שניהם, מלמד שחלה שבועה על שניהם עיי"ש, ראוי להבין מדוע בחרו בפסוק זה הנאמר אצל בליעת קרח, דבאמת אינם צריכים להתרחק מאותן הנשבעין, רק שאומרים פסוק זה, ואצל קרח היו צריכין להתרחק מהם מחמת הסכנה, כמ"ש וכל ישראל נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ, א"כ אין ענין לאומרו שם, ואם רצו לקוראם רשעים, היו יכולין לומר שאר פסוקים המדברין מרשעת הרשעים ולמה בחרו דוקא בפסוק זה הנאמר אצל קרח, ובודאי יש טעם בדבר.
והנ"ל בביאור הענין דהנה דבר ידוע שקרח היה איש קדוש ובעל רוה"ק, וכמ"ש רש"י ז"ל ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו', וראי' זו ברוה"ק הי', וכן כתב האר"י הק' דלע''ל הלוים יהיו כהנים, וקרח ראה האמת בבחי' שיהי' לעתיד, רק שטעה שעדיין לא היה זמנו, ואעפ''י שכוונתו הי' לשמים לעבוד את השי''ת, בבחינה גבוה יותר, עכ"ז אין ראוי להשתוקק למדריגות נגד רצון השי"ת, וע"י שהי' חולק על משה רבינו נעשה לו מה שנעשה, אבל עכ''פ מבואר בספה"ק שקרח הי' איש קדוש, רק שהי' לו טעות, אמנם דתן ואבירם היו רשעים גמורים בתכלית הרשעות, וכמ''ש האוהחה"ק בפסוק ויאמר אל ה' אל תפן וגו', שאנשים אלו אינם בכלל עדת קרח, שנאמר עליהם מוריד שאול ויעל עיי"ש, ועוד במצרים מסרו את משה רבינו ע"ה לפרעה על דבר הריגת המצרי, והם שהותירו המן, ועוד רעות עשו, והיו מופלגים ברשעתם, ולכאורה פליאה על קרח איך התחבר עם אנשים ההם שהיו רשעים גמורים.
ויתבאר עפי"מ שפרשתי דברי המדרש, מה ראה קרח לחלוק על משת פרשת פרה אדומה ראה, דקרח לשיטתו חשב לעשות דבר טוב, לעבוד השי"ת בבחי' גבוה יותר, ובבחי' שיהיה לעתיד שהלוים יהיו כהנים, אבל לא יכול להשיג ולפעול כלום, שמשרע''ה הי' מתנגד לשיטתו, ומי יכול לעמוד נגד משרע''ה שהי' מקור התורה, ושליח ד' ונביא אמת, ע"כ לקח לעזרתו את דתן ואבירם, שהיו כח מנגד חזק נגד משרע"ה, וזה לעומת זה בקליפה ר''ל כמבואר, וחשב שעל ידם יוכל להוציא מחשבתו אל הפועל, ואף שידע מהפלגת רשעתם, חשב שאף מרשעים אפשר שיצמח דבר טוב, ולקח ראי' מפרה אדומה, כמ''ש רז"ל במדרש מי יתן טהור מטמא וכו', העוסקין בפרה וכו', מטמאין בגדים, והוא גופא מטהרת בגדים.
אמנם טעות גדול נזדמנה לידו, דענין זה להוציא טהור מטמא, רק הבוי"ת יודע, כמ"ש שם במד"ר הנ"ל, מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקי' מאחז וכו', ישראל מאומות וכו', מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, וא''א בגדר אנושי להשיג דבר זה וז"פ המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פ' פרה אדומת ראה, ר''ל מה ראה להתחבר עם רשעי הדור דתן ואבירה ולחלוק על משה, דלולי התחברותו עמהם לא היה יכול לעמוד נגד משרע''ה כאשר בארנו, לז"א פ' פרה אדומה ראה, ומזה נצמח טעותו, שחשב דאפשר להוציא טהור מטמא, ואפשר שזהו כוונת המדרש ילקוט, שלקח לעצמו אנשים רעים ונתנו לו עצות רעות, והכוונה על דתן ואבירם שהיו מופלגים ברשעתם, ולבסוף נתנו לו עצות רעות לא כמו שחשב להוציא טהור מטמא, וז''פ ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם, ומלת ויקח מוסב על דתן ואבירם, שלקחם לעזרתו, והם גרמו לו כל הרעה.
ונקדים דברי המדרש תנחומא (פ' תרומה) ויקחו לי תרומה זש"ה (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אמר רשב''ל שני פרקמטוטין (סוחרים) עומדים זה עם זה, א' בידו מטכסא, וא' בידו פלפלין, אמרו זל"ז בא ונחלוק ביני ובינך, נטל זה את הפלפלין וזה המטכסא, מה שביד זה אין ביד זה, ומה שביד זה אין ביד זה, אבל התורה אינה כן זה שונה מדר זרעים, וזה שונה סדר מועד, השנו זה לזה נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, יש פרגמטיא יפה מזו, הוי כי לקח טוב נתתי לכם עכ"ד התנחומא.
והנה אם מתחברין אנשים צדיקים לתורה אז הוי מקח טוב, שכ"א יש לו שלו ושל חבירו, משא"כ אם מתחברין עם אנשי רשע, כמו שעשה קרח שהתחבר עם דתן ואבירם, אין זה מקח טוב, דדתן ואבירם ודאי לא קבלו מקדושת קרח כלום אלא קרח קבל מרשעתם, א''כ לקח מקח רע, שע"י התחברותו עמהם נטפל לדרך השקר, ולא הי' מציאות להעמידו על האמת, משא"כ אם הי' הולך יחידי בלי התחברות עם דתן ואבירם, הי' אפשר לו למרע"ה להחזירו לדרך האמת, כיון שהי' איש קדוש שביקש את האמת, ורק ע"י התחברות עם רשעים נעשה לו מה שנעשה.
ונקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל (בר"פ במדבר) יש לתמוה על שלא הגיע מנין שבט לוי מבן כ' ולמעלה, לחצי מספר הפחות שבשבטים וכו', עיי"ש שכתב ב' טעמים ע"ז, והאוהחה"ק הקשה על שניהם, וכתב טעם אחר עיי"ש, ועיין בדברי יואל (פ' במדבר עמוד פ') שגם על הטעם שכתב האוהחה"ק קשה, ובארנו שם לתרץ תמיהת הרמב"ן ז"ל בב' אופנים, ובאופן הב' עפימ"ד במד"ר (פ' במדבר) בשעה שאמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי לא תפקוד, נתיירא משה ואמר שמא יש פסול בשבטי, שאין הקב"ה חפץ שאמננו, א''ל הקב''ה למשה, לא אמרתי לך כן, אלא להוציאם מכלל הגזירה וכו', שאם נמנה שבט לוי עם ישראל ומתערב עמהם, ובא מלאך המות להרוג את ישראל וכו', והוא מוצא לשבטו של לוי מעורב עמהם, והם מתערבים עם ישראל למות, לפיכך לא מנה אותם עם ישראל אלא הפרישן במנין עכ"ד המדרש, ומעתה אלמלי היו נמצאים גם בשבט הלוי אנשים שטעו בעגל, לא הי' ניתן להציל את כל השבט, מגזירת דוד המדבר ולמנותן בפ"ע, וע''כ היתה השגחה מיוחדת מן השמים, שירדו כולם נשמות קדושות וטהורות, בלי תערובת פסולת כלל, כדי שיהי' כל השבט נבחר קדושים לד', ולטעם זה היו מועטים במספרם מכל השבטים, דבמקום שיש רבוי עם בהכרח שיתערב עמהם גם פסולת, ולזה שיהיו כולם צדיקים בהכרח שיהיו מועטים, כמו שאמרז''ל (יומא ל''ח ע"ב) ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור, ונשמות כאלו מועטין הם, וזהו הטעם שנתמעט מספרם כ"כ עייש''ד באריכות.
עכ"פ נשמע משם גודל החיוב להתבדל ולהתרחק מהתחברות עם עוברי עבירה ר''ל, דמה"ט היו נמנים בפ"ע, כדי שיהיו מובדלים ומופרשים מאלו שנכשלו בעגל ומרגלים, דאלו לטעם הצלה בלבד שלא יהיו בכלל הגזירה למות במדבר, הבוי''ת כל יכול להבחין ולהציל את מי אשר לא חטא, אף אם היו נמנים עמהם, אלא ודאי עיקר טעם ההתבדלות מפני שע"י התחברות עלולים לחטוא עוד, ואז לא יהיו ראויים להצלה, עיין בדברי יואל (פ' במדבר עמוד פ"ח) ביאור הענין באריכות.
ובזה יתבאר מאמה"כ המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם וגו', לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ד', והדקדוקים כבר נפרטו לעיל (בקושיא ז') ולדרכנו בירר להם משרע"ה בראי' חותכת, שטעות גדול בידם מה שנתחברו עם עושי רשעה דתן ואבירם ודומיהם, ואף אם כוונתם מתחילה לעבדות ה', לא ימנע שלא יגררו אחריהם להיות כמותם ממש, ולז"א המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל מעדת ישראל וגו', ר"ל דמה שאתם מועטים במספרכם מכל השבטים, הוא לטעם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל, ונלמד מינה גודל הנזק של התחברות עם עוברי עבירה ר"ל, לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ד', ר''ל גם אתה אף אם כוונתך לש''ש, אבל ע"י שנתחברת עם כל עדתך, המה דתם ואבירם ודומיהם, גם אתה בכלל הנועדים על ד' וחולק על הקב"ה.
ועתה נבוא לבאר מאמר הכתוב בקר ויודע ד' את אשר לו, ומדרשו גבולות חלק הקב"ה בעולמו וכו' (עיין קושיא ו') בהקדם דברי החת"ס זלל"ה (שו"ת או"ח סי' ר"ח) מה שאמרו חז''ל אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, שהוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאל"ה אין כאן תורה כלל וכו', ואפשר יעשה אותות ומופתים ע''י תחבולות וכשוף, ונביא הישמעאלים עשה כן וכו', כ"א יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וכו', ותפוג תורה, ע''כ כללא כייל הקב"ה, שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה וכו', אבל משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' עליו חשש זה, דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן, ויצא מבי"ד של משה חייב, דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, וקשה מ''מ מי הגיד לנו שאיננו משבט דן, וכי מפני בעילה א' שבעל הנוגש המצרי את אמו, נדון לבן איש מצרי, הלא קיי"ל רוב בעילות אחרי הבעל וכו', אם לא מרע''ה ברוה"ק וכו', והנה פשוט דאם יאמר נביא על א' שהוא פסול, לא נפסק דין על זה וכו', ורק משרע''ה הי' בידו כן ולא אחר עכ"ל החת"ס זלל''ה.
הנה גברא רבא אמר מילתא, בודאי שהענין אמת, אמנם הראי' שהביא ממגדף לדעתי תמוה, שהרי לא באו לבית דינו של משה לשאול, אם הוא בן איש מצרי או לא, דזה הי' ידוע להם, רק הנדון הי' אם הולד הולך אחר האם או אחר האב, וכמפורש במתניתא שהביא רש"י ז"ל (בפ' אמור) שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב עמד וגידף, הרי שהנידון הי' אם הולך אחר אמו שהיתה משבט דן, או אחר האב שהי' מצרי, ולזה לא הי' צורך רוה"ק כלל, גם לא אמרו שנכנס למשה לדין, רק לבית דינו של משה ואין הכרח שמשה רבינו עצמו פסק דין זה, ונראה דזה שהי' בן מצרי הי' ידוע לכל, דאפשר שהי' להם ראיות ברורות, או שהיא עצמה הודית בדבר, גם מבואר בדברי חכמז''ל שלא מלו אותו כשנולד, רק אח"כ נתגייר בעצמו, שדרשו (בתורת כהנים) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר, והרמב"ן ז"ל כתב דלא הוצרך להתגייר, דהרי קיי"ל גוי שבא על בת ישראל הולד כשר, רק שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מ''ת ככל ישראל, ונתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל, ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי, והתוס' תירצו כי טעם הגירות מפני שהי' קודם מ''ת, והי' משפטו לילך אחרי הזכר, ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי הי' בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול, והרמב"ן ז"ל כתב ואין דעתי כך, דמעת שבא אברהם בברית, הי' להם דין ישראל וכו' עיי"ש, וזה הוא פלוגתא קדומה אם האבות הי' להם דין ישראל או דין בן נח, ועכ"פ נראה מבואר, שידוע הי' להם שהוא בן איש מצרי, וספיקתם הי' לענין הדגלים ונחלת הארץ, אם נתייחס אחר אמו, ונפסק ההלכה דלבית אבותם כתיב, א"כ אין זה ענין לרוה"ק כלל, ואין משם ראי' שמשרע''ה היה בידו להכריע בהלכה עפ"י רוה"ק.
אך הענין ודאי אמת, דנבואת מרע"ה נשתנה בזה ויתירה על כל הנביאים, שהר יכול לברר הלכה עפ''י רוה''ק, וכמו שהשיב לאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכת וזה ודאי שאם נביא אחר יאמר שמעתי מהשי"ת הלכה זו שיקריבו פסח שני וכדומה בשאר מצות ה"ז נביא שקר, וכמ''ש הרמב"ם ז"ל (יסודי התורה פ"ט ה"א) גם יש להביא ראי' מענין התיחסם של ישראל, דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, ופי' רש''י ז''ל הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כאו''א להתיחס על השבט, והקשה החתם סופר זלה"ה (ר''פ במדבר) מהיכא תיתי להם, וכי במצרים בהיותם בעבודת הפרך, כתבו שטרי יחוסם עם עידי לידת כ''א, ונ''ל שהיו ישראל נמנים למלך מצרים, לידע כמה עבדים רומסי חומר יש כדרך כל עבדי המלך נמנים ונכתבים בלידתם בשמם ושם אבותם עיי"ש, אמנם עדיין קשה, שהרי הרבה ילדים שהטמינו אותם, ומשה רבינו יוכיח שהר טמון ג' חדשים, וכן הרבה מישראל הטמינו ילדיהם בשדה, כמפורש במדרשי חכמז''ל, א''כ מנין הי' לכל ישראל שטרי יחוס ועידי לידה, אלא ע"כ צ"ל שכ"ז הי' עפ"י רוה''ק של משרע''ה, ואצל שבט לוי מפורש כן בדברי חכמז"ל, הביאו רש"י ז"ל עה"פ, ויפקד אותם משה על פי ה', אמר משה לפני הקב''ה האיך אני נכנס לתוך אהליהם, לדעת מנין יונקיהם, א"ל הקב"ה עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצא מן האוהל, ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה וכו', ואפשר דכמו כן ביחוסם של ישראל עשה משה עפ"י רוה''ק, והנה ההתיחסות הזה, הי' נוגע גם להלכה, לידע כל אחד אם הוא ישראל ומחויב במצות התורה, ועל שבט לוי אם הוא לוי שיש בו מצות יתירות, או אם הוא ממשפחת קהת או גרשון וכדומה, שכל זה הי' נוגע להלכה, וסמך מרע''ה לפסוק הלכה עפ"י רוה''ק, ומוכרח מזה שנבואת משה רבינו עליו השלום יתירה על כל הנביאים שלא ניתן להם הכח להכריע הלכה עפ''י רוה"ק.
והנה איתא בגמ' יומא (דף ע"ה ע''א) והמן כזרע גד, שמגיד להם לישראל אי בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון וכו', תניא ר' יוסי אומר כשם שהנביא הי' מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אחה מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גונבו, אם נמצא עומרו בבין רבו שני, בידוע שזה מוכרו לו וכו', נמצא המן הי' מברר את נבואתו של מרע"ה, שהוא הי' מייחס את כל ישראל ברוח קדשו, ואמר לכל או"א אתה שייך לשבט זו ולמשפחה זאת, ואחר שירד המן בבוקר נתגלה ונתברר אמיתות נבואתו, ע"י שראו היכן עומרו נמצא, ועי"ז נתברר שנבואת מרע''ה ורוח קדשו אמיתית ואין בו טעות, ומעלת נבואתו יתירה על כל הנביאים, שהוא לבדו היה בכח להכריע בהלכה עפ"י נבואתו, משא''כ שאר הנביאים כנ"ל.
נחזור לענינינו, ואפשר דטענת קרח הי' שגם הוא נביא כמשה רבינו, ורואה ברוה"ק שהכהונה מגיע אליו, ומשרע''ה אמר עפ''י הנבואה שאהרן יהי' כוה"ג, ומה הכרח בדבר שנבואת משרע''ה מכרעת ועדיפא על נבואתו, ומצינו שאהרן ומרים אמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר, עד שהוכיחם הקב"ה, ואמר להם אם יהי' נביאכם ה' במראה וגו', לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו וגו', שלא ידמו שאר הנביאים למעלת נבואתו של משרע"ה, ואולי גם קרח בא בטענה כזאת לדחות נבואתו של משרע"ה, ע''כ השיב לו משה בקר ויודע ה' את אשר לו, ר"ל ע"י ירידת המן בבוקר בבוקר, יתברר הפלגת מעלת נבואתו, שהוא לבדו בכחו להכריע הלכה עפ''י נבואתו, משא''כ שאר הנביאים זולתו.
ונל"פ דברי המדרש אגדה שהביא רש"י ז"ל גבולות חלק הקב"ה בעולמו וכו', ויבואר עפ"י דרכינו הנ"ל, דהנה בב"ר (פרשה ג' סר ו') דרשו רז"ל עה"פ ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה ויבדל וגו', ר"י ור''ש בן לקיש הבדלה ממש וכו', ויקרא אלקים לאור יום, אמר לו יום יהא תחומך, ולחושך קרא לילה, אמר לו לילה יהא תחומך, עוד דרשו רז"ל א"ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים וכו', ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים, ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים, ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים וכו', ופי' היפ"ת שהבדיל את הרשעים מן הצדיקים, כדי שלא ילמדו ממעשה הרשעים, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים עיי"ש, והנה כלל גדול בידינו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש והפשט מתאחדים ומקושרים כאחד, וא"א שיתקיימו זה בלא זה, עיין בדברינו בכ"מ, כי זה דרכנו בכ''מ לברר, שהדרש והפשט המה דבוקים ומתקיימים שניהם כאחד, וא"א להפריד ביניהם, ועד"ז השיב להם משרע"ה לברר טעותם, ואמר להם יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו וכו', ר"ל כשם שלא תוכלו להפוך בקר לערב ולעקור ההבדלה כפשוטו, כך לא תוכלו לעקור את מדרשו, ולבטל את הבדלה בין מעשיהן של צדיקים למעשיהן של רשעים, וא"א להשיג את האור ע''י התחברות עם עושי רשעה, דתן ואבירם ודומיהם.
והנה רש"י ז"ל כתב (שבועות דף ל''ט ע"ב) שבועת ה' תהיה בין שניהם, מלמד שחלה שבועה על שניהם, ששניהם נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן, ובאו לידי חלול השם עכ"ל, ונענש המשביע אפילו אם הדין עמו, כן הוכיחו התוס' בדברי רש"י ז"ל (עיי"ש דף מ"ז ע"ב תוס' ד"ה חלה על שניהם), והנה בודאי בדק בו מתחלה אם הוא נאמן, שכן דרך העולם, שאין מוסרין ממון למי שהוא, אם לא נתברר אמונתו, אבל מ''מ לא יצא ידי חובתו, כיון שבא לידי שבועה נראה שלא דקדק יפה, ולכן נענש גם הוא, וכמ"ש בספה"ק באר מים חיים (פ' חיי שרה) עה"פ ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שלא הועיל לו כל נאמנות, שהי"ל על ביתו ועל כל אשר יש לו, והכל נתן בידו על נאמנות, ובמצוה אחת לא חפץ להאמינו, כי גדלה יראתו את פני ה' וכו', משא"כ בבני עמנו בדורותינו היום עושים ההיפוך, אשר אם יבוא אחד ובידו סכין לשחוט, ויאמר כי הוא שו"ב ומומחה יאמינו בכל שהוא, ולא ישאול ויחקור וידרוש עליו כ"כ וכו', ולא כן יעשה אם יבוא אחד ללוות מאתו מעות, או שאר דבר חפץ לא יאמין לו כפשוטו בשום אופן, עד אשר ידרוש ויחקור וישאל עליו מי הוא זה ואיזה הוא, ואם נאמן הוא או אינו כ"כ וכו', עכלה''ק (עייש"ד באריכות), והנה האיש שמסר ממון לחבירו, מסתמא בדק בו אם הוא נאמן, ואעפ"כ אם בא הדבר לידי שבועה ולידי חילול השם, נקראין שניהם רשעים, לפי שהי' צריך לדקדק יותר שלא יבוא לידי חילול השם, אע''פ שאת מעותיו יש לו רשות להפקיר, וליתנו למי שירצה, אבל לא בענין שיבוא לידי חילול השם, ולפי שלא דקדק בענינו ונתן מעות למי שאינו נאמן, והי' לו התחברות עמו נקרא רשע כמותו, והעומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה כמבואר בגמ' שם, שע"י ההתחברות שניהם קרויים רשעים.
וזה הענין עצמו הי' גם אצל קרח, שע''י שנתחבר עם דתן ואבירם, נאמר על כולם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, שגם קרח נקרא רשע ע"י התחברותו עם דתן ואבירם, כך זה שנתן מעות למי שאינו נאמן ונצמח על ידו חילול השם, נקראים שניהם רשעים ע"י התחברותו עם איש שאינו נאמן, וע"כ אומרים עליהם הפסוק סורו נא מעל אהלי הרשעים וגו' האמור בקרח, שהוא ענין אחד ובחי' א' לשניהם.
ובזה יתבאר דברי המדרש אח נפשע מקרית עוז וכו' (עיין קושיא ה') עפי"מ שפירשתי בפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, דאע"פי שאמרו רז"ל גדול השלום, שהוא מעלה גדולה עד מאד, אבל מקודם צריך לראות אם הוא עפ"י תורה, ולא לעשות שלום ח"ו עם עוברי עבירה, ולזה הקדים הפסוק לומר ה' עוז לעמו יתן שהוא התוה"ק, ואח"כ ה' יברך את עמו בשלום, וז''פ אח נפשע מקרית עוז, שנעשה אח במקום שראוי להתרחק, שהתחבר עצמו עם דתן ואבירם, ועי"ז נפשע מקרית עוז, שלא הקדים חצי הראשון של הפסוק ה' עוז לעמו יתן, רק אחז בסיפא דקרא ה' יברך את עמו בשלום, ולא הקדים להיות נשמר, שלא יהיה נצמח משלום זה התנגדות לתורה, ופשע עי"ז בתורה.
עוד נראה לפרש מ"ש פסוק זה, סורו נא מעל האהלי האנשים הרשעים האלה על הנשבעים, דאיתא בגמרא שם (שבועות דף ל"ט ע''א) בענין חומר שבועת שוא ושקר, דברים שאין אש ומים מכלים אותן, שבועת שקר מכלין אותן, והנה כבר נתבאר לעיל בשם האר"י הק', שטעותו של קרח נצמח ממה שראה שהלוים עתידין להיות כהנים לע"ל, ורצה לקרב הקץ קודם זמנו, שהוא הר גדול מאד ונביא ובעל רוה"ק, וחשב שבכחו לקרב ולדחוק את הקץ, אמנם ע"ז יש שבועה חמורה מהקב"ה שלא לדחוק את הקץ, כמבואר בתרגום יונתן שיר השירים, עה''פ השבעתי אתכם בנות ירושלים, ששבועה הראשונה היתה לדור המדבר שלא ידחקו את הקץ עיי"ש, וקרח עבר על שבועה זאת, ורצה לדחוק את קץ הגאולה וע''כ הי' העונש חמור כ"כ.
והנה רש"י ז"ל פי' במס' כתובות (קי"א ע"ב) על שבועה שלא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי, והקשו המפרשים מה הוא השיעור של יותר מדאי, ועד היכן מותר להתפלל, ובכל התפלות אנו מתפללין על הגאולה וביאת המשיח, ופי' ק"ז הישמח משה זללה''ה, וכעין זה פי' גם החת"ס זללה"ה שהכוונה על השבעות ע"י שמות הקדושים, וזה הוא בכלל השבועה שלא ידחקו את הקץ, וזה כוונת רש''י ז"ל שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי, ובזה יובן כוונת המדרש שהביא הילקוט ראובני, בפסוק אנשי שם שידעו את שם המפורש, דהנה מבואר במדרש ילקוט (פ' וארא) שהקב"ה גילה את שם המפורש למרע"ה, שהי' לו צורך אל הגאולה (הובא לשונו לעיל) וכונת קרח הי לדחוק את הקץ, ע"כ לקח לעצמו אנשים שידעו את שם המפורש, שבעזרתם יוכל לדחוק את הקץ קודם זמנו, ולזה התקינו רז"ל לומר פסוק זה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה על הנשבעים, להראות חומר העונש של שבועת שוא, והעוברין על השבועה, דגם עונש החמור שהי' לקרח, הי' בשביל שעבר על שבועתו של הקב"ה, שלא ידחקו את הקץ, ועי"ז מטילין פחד על הנשבע שלא יעבור על שבועתו ולא ישבע לשקר ויפחד מעונש הנורא שיש בזה.
תוכן הענין דדבר שבא ע"י רשעים עוברי עבירה, אסור שיהיה לאיש ישראלי חלק בה, וצריך להבדל מהם ולהתרחק כמטחוי קשת, ואין לנו רק לילך בעקבי הראשונים, כמ"ש צאי לך בעקבי הצאן וכפירש"י שם, השי"ת יעזור שנזכה לילך בדרך האמת בתוה"ק, יאר ה' פניו אלינו, להשפיע בלבבות בני ישראל השפעה אמיתית בתוה''ק, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א
מאמר ז
ויקח קרח וגו' יל"ד באומרו ויקח, ורז"ל דרשו הרבה דרשות, רש''י פי' לקח א"ע לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה, וזהו שתרגום אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, ולכאורה קשה דהלא בפסוק מבואר ההיפך, דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה, וכן פי' רש''י ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, וזהו ההיפוך מהפי' הראשון, שלקח עצמו להיות נחלק מתוך העדה, עוד דרשו רז"ל (סנהדרין ק''ט ע''ב) ויקח קרח אמר ר"ל שלקח מקח רע לעצמו, וצ"ב.
ב)
במדרש (הובא בי"מ) מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, וצ"ב.
ג)
בגמרא סנהדרין (דף ק"י ע"א) ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, מיוחדים שבעדה, קרואי מועד שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם שהי' להם שם בכל העולם, ראוי להבין מה צורך בסיפור זה, שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, ומה ענין זה למחלוקתן, דאם רוצה לומר שחשובים היו, למה נקט פרט זה דוקא, וגם אומרו אנשי שם שהי' להם שם בכל העולם צ''ב, דמה היו יודעים בכל העולם מה שנעשה במדבר.
ד) לכם בני לוי בגמרא סוטה (שם י"ג ע"ב) ברב בישר דכתיב רב לכם בני לוי, ברב בשרוהו רב לך, פי' רש"י והקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה, ראוי להבין דמה חטא בזה, שאמר רב לכם, ופירש"י דבר גדול אמרתי לכם, וכי לא הי' דבר גדול, ומדוע נענש עלי', גם מהו ברב בשרוהו ומה בשורה הוא זה.
ה)
בגמרא בבא בתרא (דף ע"ד ע''א) אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך בלועי דקרח וכו', אמר לי אצית מאי שמעית, ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת, והן בדאין, אמר לי כל ל' יומי, מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין, פירש"י כל ל' יומי ראש חודש, ומקשים למה דוקא בראש חודש ומה ענין חטאם לר"ח, גם צ"ב הלשון והן בדאין, והיה להם לומר ואנחנו בדאים.
ו)
רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', במדרש כששמע דוד שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים, נטל הכנור בידו ומנגן ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי ע"כ, וצ''ב.
ז)
כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגו' ולכאורה מה נתינת טעם בזה, ואם הם כולם קדושים ובתוכם ה', וכי אין צריכין למשה רבינו שיהי' מנהיגם,. הלא הוא אשר הביאם לכל זה, לקבלת התוה"ק וניסי מצרים וקריעת ים סוף.
ונראה לבאר הענין, עפימ''ש האר"י הקדוש זלה"ה על קרח שהי' גדול מאד, צדיק כתמר יפרח ס''ת קרח, וכתב ק"ז זלה"ה בישמח משה שקרח השיג מעלה גדולה, שלא הי' עוד בישראל כמוהו זולת משה רבינו, וע''כ ביקש להיות כמוהו, והי' בעל רוה''ק, כמ''ש רש"י ז"ל ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו' רק שטעה שחשב להיות כהן מיד, בבחי' שיהי' לעתיד, כמו שמפרש האר''י הק' והכהנים הלוים שלעתיד יהי' הלוים כהנים, אבל עד אז צריך להיות הכהנים כהנים והלוים לוים, ורק כשיהיה עולם התיקון יהיו הלוים כהנים, והנה רש''י ז"ל כתב מה ראה קרח לחלוק על משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו', ולכאורה למה נתעורר עכשיו לחלוק על משה, הלא כבר נתמנה אליצפן לנשיא, והרמב"ן ז''ל כתב בריש הפרשה וז''ל והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אליצפן וכו', והנה ישראל בהיותם במדבר סיני, לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהי' החטא גדול ומפורסם, היו המתים מועטים וכו', והנה היו אוהבים אותו כנפשם, ושומעים אליו, ואלו הי' אדם מורד על משה בזמן ההוא, היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה, אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה וכו', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם, כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם וכו', וזה טעם תלונותם הנה, במקום הזה אחר גזירת המרגלים מיד ע"כ.
ובדרכו הקדוש נלך לפרש באופן אחר קצת, שאחר חטא המרגלים מצא מקום לחלוק על משה, עפימ"ד בתרגום יונתן עה''פ בכה תבכה בלילה (איכה א' ב') וז"ל כד שלח משה נביא אזגדין, לאללא ית ארעא דישראל, וההיא ליליא תשע יומין באב הוה, וכד שמעו עמא וכו', נטלו עמא ית קליהון ובכו בליליא ההוא, מן יד תקיף רוגזא דה' בהון, וגזר למהוי בכן בליליא הדא לדריהון, על חורבן בית מקדשא, וכן איתא בגמרא סנהדרין (דף ק"ד ע''ב) בכה תבכה בלילה, אמר רבה אר"י אותו היום ערב תשעה באב הי', אמר להם הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכי' של חנם, ואני אקבע לכם בכי' לדורות, וכן מבואר במד"ר פ' שלח (פ' ט''ז סי' י"ב) וא"ל הקב"ה אתם בכיתם וכו', ומן אותה שעה נגזרה על בהמ"ק שייחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, נמצא לפי"ז שלולי חטא המרגלים לא היתה גזירת הגלות מוחלטת, והי' אפשר שיהיה העולם התיקון מיד, ויכנסו לא"י ויחזרו הלוים להיות כהנים, אבל אחר חטא המרגלים ראה קרח שנגזרה גזירת הגלות, ומשה רבינו אינו מבטלו אז חלק עליו, שקרח חשב שאפשר לבטל הגזירה ע"י שיחזרו כל ישראל בתשובה, דהגאולה א"א להיות באופן אחר, כמבואר ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ז הלכה ה') דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, והמלך המשיח יחזיר את כל ישראל בתשובה.
וז"ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', עפימ''ד במדרש רבה פ' ויחי (פ' צ"ח אות ט') א''ר חנין אין ישראל צריכין לתלמודו של מלך המשיח לעתיד לבא, שנא' (ישעי' י"א) אליו גוים ידרושו לא ישראל וכו' עיי"ש, אבל ישראל ישמעו תורה מפי הקב"ה, כמבואר במד"ר שה''ש (פ' א' סי' י"ד) ישקני מנשיקות פיהו, בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך, נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו, תעשה את פריזביון שליח בינותינו, שנא' (שמות כ') דבר אתה עמנו ונשמעה, ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבדה שלנו, חזרו להיות לומדים ושוכחים, אמרו מה משה ב"ו עובר, אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה, אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שני', לוואי ישקנו מנשיקות פיהו, לוואי יתקע ת"ת בלבנו כמות שהי', אמר להם אין זו עכשיו, לעתיד לבוא הוא שנא' וכו', וז"ש כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וראויים שישמעו תורה מפי הקב"ה בבחי' שיזכו לעתיד, א"כ ומדוע תתנשאו על קהל ה' שישמעו מכם תורה, ובזה יובן שקודם חטא המרגלים היה קרח מצפה עדיין שיכול להיות העולם התיקון מיד, שהרי לא הי' לו הוכחה על ההיפוך, ורק אחר חטא המרגלים שנגזרה על ידה בכי' לדורות, והי' הגזירה מוחלטת, ע"כ רק אז חלק עליהם ורצה שיהי' עולם התיקון מיד ולהיות כהן מיד.
ונקדים דברי הנזה"ק (פ' ויחי) שהקשה על אומרם ז"ל אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה לא זכו בעתה, דלפי דרשתם הול''ל מעיקרא אחישנה, ועוד דהול"ל או אחישנה או בעתה, משא"כ בעתה אחישנה הם ב' הפכים בנושא אחד, וביאר ע"פ מאמרם ז"ל בחלק, עיתים מזומנים לטובה עתים לרעה, והוא כי תתר"ף רגעי השעה יש לכל רגע כוכב ומזל המנהיג העולם באותה רגע וכן גבוה מעל גבוה וכו', ולעולם אי אפשר להיות קץ הגאולה, אם לא בהגיע אותה העת הנשפע מכוכב ההוא, אשר העיר בו הצירוף ההוא אשר הוא רחמים גמורים מורה על הגאולה וכו', ולפי"ז תיקשי איך אמר זכו אחישנה איך אפשר דבר זה, ויובן עפימ"ש בנוסח ערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו, ולכאורה איך יובן לשון מחליף בזמן, שהוא דבר שאין בו ממש, והוא עם האמור, שכאשר ישראל עושין תשובה וראוין ליגאל, ועדיין לא בא אותו עת הארת צירוף ההוא אשר הגאולה בו, אזי הקב"ה מחליף את הזמנים, ר''ל מעביר אותן הצירופים לצד אחור, ומאיר עתה צירוף הגאולה, אך הכוכב ההוא השייך לזה אינו מושל עדיין, לז"א כי גם מסדר את הכוכבים וכו' כרצונו, שמעביר השי"ת כל ממשלת הזמנים העתידים, ומגיע תיכף עת הגאולה, ולז"א בעתה אחישנה, ר"ל שיחיש להביא העת אשר בו הארת הגאולה, קודם הגיע העת ההוא, ולזה הוקשה לרז"ל כיון שיחיש להביא את העת, א"כ אין זה נקרא אחישנה, לז"א זכו אחישנה, אבל בלא זכו לא יבוא עת ההוא רק בזמנו עכ"ד, וכעין זה הובא בספה"ק זרע קודש בליקוטים, שמפרש עד"ז הפ' אני ה' בעתה אחישנה עיי"ש.
ולכאורה יפלא על קרח, איך רצה להקדים זמן הגאולה, הלא כתיב,,אני ה'" בעתה אחישנה, שהוא רק ביד הקב"ה לבד, אך נראה עפימ"ש בספר קדושת לוי (בכללות ימים טובים) לפרש המשנה (ראש השנה דף כ"ד ע"ב) ראינוהו שחרית במזרח ערבית במערב, אמר ר' יוחנן בן נורי עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה קבלן ר"ג, ואמרינן בגמ' מ"ט דר"ג, כך מקובלני מבית אבא, פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, אמר ר"י מ"ט דר"ג, דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, שמש הוא דידע מבואו, הא ירח לא ידע מבואו, עכ"ד הגמ', והנה כל המפרשים ובראשם מאור עינינו הרמב"ם ז"ל תמהו ע"ז, הלא אמרו חז''ל לעיל (דף כ' ע"ב) כ"ד שעות מיכסי סיהרא וכו', ונראה דצריכין להבין מ"ש בגמ', כך מקובלני מבית אבא פעמים בא בארוכה וכו', ומביא ראי' מהפסוק עשה ירח למועדים וכו', ולפי דעת הרמב''ם ז"ל וכו', ל"ל קרא הלא הדבר שהוא בחכמת התכונה א''צ קרא לזה, ונראה מדוע שפעמים הי' הבי"ד הגדול צריכין לעבר לחדש או לחסרו, כפי שהיו רוצין הב"ד, כמ"ש חז"ל (שם דף כ' ע"א) ב"ד מאיימין על עדות החדש שיאמרו ראינוהו אע"פ שלא ראו אותה וכו', שזה הדבר תלוי בב"ד, כשהיו רוצין לחסרו או לעברו, ולכן אמרו, ר' חייא הוה קא חזי לסיהרא דקאי בצפרא בכ"ט, אמר לאורתא בעינא לקדושי, ואת קאי הכא, זיל איכסייא וכו' ויש נוסח ואזלה ואיכסייא וכו', והנה עבור שר' חייא הי' רוצה לקדש את החודש, הי' מצוה את הלבנה לכסות, וכן עשתה הלבנה ואיכסייא, שבנ''י יש להם כח על מאור הלבנה, ועל מאור החמה לעשות כרצונם וכו', לכן אם צריכין בי"ד לחסר החודש או לעברו, אזי נראית הלבנה שלא בזמנה, או נתכסה הלבנה שלא בזמנה וכו', שהמאורות צריכין לציית את ישראל, לכסות א''ע או להראות כפי צורך הבי''ד, נמצא לפי"ז מה דאיתא כ"ד שעות מיכסי סיהרא, למאי נפ"מ לאכחושי סהדא, היינו אם הבי"ד יודעים שאין צורך לעברו או לחסרו, והם לא גזרו על הלבנה לכסות א"ע וכו', רק שהמאורות ינהגו כמנהגן, כפי אשר הוטבע בהן בששת ימי בראשית, אז כ"ד שעות מיכסייא סיהרא וכו', נמצא מיושב קושית המפרשים וכו', ולכן הי' צריך ר"ג להביא ראי' מקרא, דפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, דמביא ראי' דהלבנה עושה רצון הבי"ד וכו'.
ועפי''ז יתורץ דברי הגמ' בשבת (דף ע"ה ע"א) אמר רשב"נ אמר ר"י מנין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות, שנא' ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', הוי אומר זה המחשב תקופות ומזלות, ולכאורה אין לו פי', כי למה הוא תקופות ומזלות חכמה לעיני העמים וכו', והנה גם תקופות ומזלות האוה"ע יכולין זה, עבור שחכמת התכונה גלוי לאוה"ע ג"כ, אזי אין אנחנו חשובים לחכמים עבור זה שהרי גם המה משיגים אותו, ולפי דברינו יתכן, שע"י חשבון תקופות ומזלות, נודע חכמתנו ובינתנו לעיני העמים בזמן שביהמ"ק קיים, שהרי ע"י חשבון תקופות ומזלות הי' נודע מולד הלבנה באיזה יום ראוי לראות על פי חשבון, והנה ע"י בי"ד הגדול שמקדשין החודש, נשתנה סדרה ונראית הלבנה ביום אחר, אשר ראוי' לראות עפ"י חשבון, א"כ בזה רואין כוחן של ישראל, אשר משנין סדרי בראשית, ולכן מי שיודע לחשוב תקופות ומזלות יודע כחן של ישראל וכו', ולכן שפיר חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שהעמים רואין כחן של ישראל, שיש לישראל ממשלה על המאורות וכו', ומקום הניחו לי מן שמים להתגדר בזה, ועתה נבאר הטעם למה אמרו חז"ל במס' ר''ה שרצו הבייתוסין לקלקל עדות החודש וכו', ולכאורה מה הי' כוונת הבייתוסין בזה שיקלקלו עדות החודש, ולפי דברינו יתכן שהצדוקים מכחישין שיש לחכמים כח לעשות פירוש על התורה וכו', כש"כ שמכחישין ואומרים שהבי"ד אין להם כח על המאורות, ולכן שנראית הלבנה או שנכסה הלבנה שלא על פי חשבון, הם מתקנאין בזה ומכחישין את זה, שבזה נראה קלונם, שהרי יש כח לבי"ד הגדול בפמליא של מעלה, לעשות במאור הלבנה כרצונם, הרי כח בי''ד יפה וכו', עכ''ל הקדו"ל.
ובזה נבוא לביאור הענין דהנה קרח הי' בעל השגה גדול, ואף שראה שלא הגיע עדיין אותו הזמן, והמזל והכוכב שבו צריך להיות הגאולה, אעפ''כ חשב למהר הגאולה, והי' לו ראי' מקידוש החודש, שיש ביד חכמים לשנות המזל כרצונם, כנ"ל בקדושת לוי, שקידוש החודש נמסר לבי"ד, וקרח חשב שכמו"כ מ"ש בעתה אחישנה, ג"כ נמסרה לבי"ד, וכמו שמושלים על הלבנה כן ימשלו על הכוכבים ועל המזלות, וממילא הם יכולים לגזור להקדים אותו הזמן, שבו צריך להיות הגאולה, ויהי' בעתו אחישנה.
ובזה יתבאר דברי הגמרא הנ"ל (סנהדרין דף ק"י ע"א) ויקומו לפני משה וגו', ר"ל שהיו רוצים לקרב הגאולה שיהי' עולם התיקון מיד, והסיבה לזה הי', מפני שהיו קריאי מועד יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וע''כ חשבו כיון שאפשר לשנות עתים ולהחליף זמנים, יכולים אף לקרב זמן הגאולה ולשנות זמנו, ולז"א אנשי שם שהי' להם שם בכל העולם ע"י קידוש החודש כנ"ל בקדושת לוי, שעי"ז רואים חכמתם ובינתם של ישראל, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, וזה הי' שורש טעותם, שחשבו שכמו"כ ימשלו על זמן הגאולה, ימצא לפי"ז ג' כתות חלוקים, האפיקורסים והצדוקים מכחישים ואומרים, שאין ביד חכמים למשול על מערכת השמים, ואין להם כח לעשות פירוש עה"ת כנ''ל, ודרך זה שקר גמור, שכח החכמים נשגב מאד, כמו שרואין אצל קידוש החודש, שיש בידם לשנות בהילוך המזלות, וקרח ועדתו הפליגו כח החכמים יותר, וחשבו דכמו שיש ביד החכמים למשול בקידוש החודש, כמו"כ יכולים למשול בזמן הגאולה, ובאמת אינו כן, שזה לא נמסרה אפי' להנביאים, והוא רק ביד הקב"ה לבד, וכדאיתא במד"ר (נשא פ' י''א סי' י"ג) עה"פ יברכך ה' וישמרך ישמור לך את הקץ, דזמן הקץ שמור ביד הקב"ה, ואין יכולת לשום איש לשלוט עלי', ורק הוא ולא אחר, וכמו שכתוב,,אני ה'" בעתה אחישנה, וזה הי' שיטתו של משה רבינו עליו השלום, וכן הוא האמת, ורק קרח טעה בזה, ובשביל שחלק על משרע"ה נפל בטעות זה.
ובזה יובן דברי הגמרא בבא בתרא הנ"ל, דהנה כל טעותו נצמח מראש חודש, ממה שהבי"ד קובעים אותו כרצונם, וע''כ בכל ראש חודש נתעורר חטאו של קרח, וז"ש בגמ' כל ל' יומי מהדרא להו גיהנם וכו', ופי' רש"י כל ראש חודש, שאז נתעורר חטאו, ויובן ג"כ מ''ש משה אמת ותורתו אמת "והן" בדאין, דהנה קרח טעה, שהי' סובר דכמו שיש ביד חכמים להקדים קידוש החודש, כן יש בידם להקדים זמן הגאולה, כנ"ל, אבל אח"כ הודה שדבר זה אינו בידם, ולז"א והם בדאין היינו הצדוקים שמכחישין ואומרים שאין כח כלל ביד חכמים, אבל על עצמו לא אמר כן, שהוא הודה שמשה אמת ותורתו אמת, ויש כח בידם לשנות הילוך המזלות, חוץ מהגאולה, שבזה טעה מקודם, ולא רצה לשקר ולהכחיש כח התורה וחכמינו ז"ל, אבל והם בדאים, שהם חולקים על החכמים וזה דרך שקר לגמרי, ובזה הוא מלמד זכות ע"ע, שהוא לא הי' כוונתו לשקר ורק הם בדאים.
ונל"פ עוד אומרו והם בדאים, ולא אמרו ואנחנו בדאים, מפני שעכשיו בעולם האמת ראו מה שהוא אמת, ע''כ אמרו דיבורים כאלו, שיהי' נכלל בהם, דכל מי שאומר נגד התורה, יהי' מי שיהי' הרי זה בדאי ושקרן, שהוא מינות ואפיקורסות ושקר, ע"כ אמרו שרק משה אמת ותורתו אמת וכל אלו ההולכים בדרך כזה, שמתנגד לדרך התורה הוא שקרן, ולכן אמרו בלשון כולל והם בדאים.
ובזה יתבאר דברי הגמ' סוטה הנ''ל, ברב בישר דכתיב רב לכם בני לוי וכו' (עיין קושיא ד') דהנה רש"י פי' רב לכם בני לוי, דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקב''ה, ואפ"ל ע''ד שאמר הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא, לפני בא יום הגדול והנורא, הרי דיום הגאולה נקרא גדול, והם רצו לקרב אותו יום הגדול לפני זמנו, ולז''א להם משה רבינו רב לכם דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקב"ה, שענין הגאולה הוא ביד הקב"ה לבדו ית', ומי שעושה פעולות לדחוק את הקץ, הרי הוא כחולק על הקב"ה כביכול.
והנה מבואר בספה"ק דגם משרע"ה רצה לקרב הגאולה שיהי' עולם התקון בימיו, ואמרו רז"ל שהתפלל משה רבינו תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן, כדי שיכנס לארץ, והנה אלמלא נכנס משה רבינו לא"י, והי' נבנה ביהמ"ק על ידו, לא הי' נחרב לעולם, כאמרז"ל סוטה (דף ט' ע"א) דמשה ודוד לא שלטו השונאים במעשיהם, וע"י החורבן ניצולו ישראל מכלי', כאמרז''ל שפך חמתו על עצים ואבנים, ולכאורה ראוי להבין דא''כ מדוע השתוקק משרע"ה כ"כ ליכנס לארץ, והלא עי"ז הכניס את ישראל לסכנת כלי' ח"ו, ומשרע"ה ראה בנבואה מצב הדורות, שיגרמו בעונותיהם חורבן וגלות, כמו שהזהירם ע"ז כ"פ בתורה, ומדוע א''כ השתוקק ליכנס לארץ, ולהכניס את ישראל לסכנת כלי' ח"ו, אמנם משרע"ה בכח קדושתו הנשגב ובכח תפלותיו, הי' מצפה שיהי' תקון השלם מיד, ויתוקנו כל הניצה"ק, והסט"א יתבער מן העולם, ולא יהי' חורבן וגלות עוד, שהם רק בסיבת העונות, כמבואר כ"ז בספה"ק.
נמצא דמה שרצה קרח לדחוק את הקץ ע''י פעולות, רצה גם משרע"ה לקרב את הקץ ע''י תפלות, עד שא''ל הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, שגם ע"י תפלות אסור לדחוק את הקץ, וכמו שפירש"י ז"ל (בכתובות קי"א ע"א) שלא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, ואפשר שלא נתגלה דבר זה עד אז, ובמאמר הקב"ה שא''ל למשה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, גילה לו ית' שאסור להתפלל תפלות המכריחים לקרב את הגאולה, (ועיין בדברינו במקרא ביאור הענין באריכות).
וז"ש הקב"ה למשרע"ה רב לך וגו', דבר גדול הוא זה, לקרב את יום הגדול לפני זמנו, ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל ברב בישר דכתיב רב לכם בני לוי, ברב בישרוהו רב לך אל תוסף וגו', והוא ענין א' ובחי' אחת להם, ולכוונה זו עצמה שאמר לקרח רב לכם, נאמר לו רב לך, ומה שאמרו רז"ל לשון בשורה ברב בישרוהו, שבאמת הוא בשורה טובה כי בחר הגאולה נורא ונשגב מאוד, כאמרז"ל על ימות המשיח עין לא ראתה אלקים זולתך, ויזכו ישראל להשגות גבוהות ונשגבות, ומי שיזכה לזה אשרי חלקו, והבוכ"ע יזכה אותנו להיות חלקנו עמהם, וע"כ במ"ש לו הבוי"ת רב לכם שענין הגאולה גדול מאד, נתבשר גם בבשורה טובה, שיזכה לבחי' גדולה כזו.
ונבוא לבאר דברי המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה (עיין קושיא ב') ונל"פ בהקדם מ"ש בספה"ק קדושת לוי בלקוטים לפרשת המשנה במסכת פרה (פ"ג מ"ז) מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים, שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ע"כ, ופי' בקדושת לוי עפ"י בחינה הנ"ל, כי הצדוקים אינם מאמינים שישראל יש להם כח למעלה מן הזמן, וע''כ הראו להם אצל פרה אדומה שהוא למעלה מן הזמן, שאין צורך בהערב שמש, והצדוקים מכחישים זה ואומרים שצריך להמתין על זמן של הערב שמש ע"כ, ולכאורה קשה להבין דמה ענין זה למצות פרה אדומה דוקא, ואולי מפני שהפרה עיקרה על טהרה ותיקון חטא העגל, שאפשר לעשות תשובה בכל רגע ורגע, ומשום הכי הראו זאת אצל פרה אדומה, כי החכמים יש יכולת בידם לשלוט על הזמן, והנה שיטת קרח הי' כנ"ל, לקרב את הזמן שיהי' מיד עולם התיקון, ואיך אפשר זה הוא רק ע"י חשובה, ולז"א כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ויכולין לעשות תשובה שלימה, וראיה הי' לו מפרשת פרה אדומה, שיש ביד חכמים כח למעלה מן הזמן, וממילא יכול להיות העולם התיקון מיד, וז"פ המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, אבל האמת הוא שזמן הגאולה לא נמסר אפילו לחכמים ולנביאים, והוא רק ביד הקב"ה לבדו.
ונקדים דברי הגמ' ע"ז (דף ד' ע"ב) א"ר יוחנן משום ר'ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להו כלך אצל צבור, פרש"י גזירת מלך היתה, ליתן פתחון פה לשבים עכ"ד הגמ', ונקדים עוד דברי הגמ' שבת (דף ל' ע"א) אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מחול לי על אותו עון, אמר לו מחול לך, אמר לו עשה עמי אות בחיי, א"ל בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע, כשבנה שלמה את ביהמ"ק, בקשו להכניס ארון לבית קדשי קדשים, דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה וכו', כיון שאמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, וכן פי' רש"י (תהלים ל') עה"פ ארוממך ה' כי דליתני הגבהתני, ולא שמחת אויבי לי, כמו עלי, שהיו אומרים אין לדוד חלק לעוה"ב, וכשראו שבשבילו נפתחו הדלתות לארון, אז ידעו שמחל לו הקב''ה על אותו עון, ונהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה ע"כ, עכ''פ זה המאמר אמר דוד על שנעשה לו אות ע"י הדלתות, ודיליתני מלשון הגבהתני כפירש"י, ובפי' ארץ החיים על תהלים מפרש דיליתני לשון דלתות, שעי"ז ידעו כל ישראל שנמחל לו על אותו עון, והנה דוד המלך ע"ה ביקש מהקב''ה שימחול לו, והקב"ה הודיעו שמחל לו, ולכאורה מדוע ביקש עוד עשה עמי אות, להודיע לכל ישראל שנמחל לו העון, ומה נפק"מ אם ידעו או לא, והעיקר שכבר נמחל, אמנם מפני שאמרו ז"ל לא הר דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד, ואם לא יתוודע שנמחל לו אותו עון, א"כ אין כאן הוראת תשובה ואין כאן התנצלות, וע"כ בקש שיודיע הקב"ה לכל ישראל שנמחל לו, ואז יש הוראת תשובה וגם התנצלות שהי' גרמת החטא בשביל להורות תשובה.
ולכאודרה מדוע נבחר דוקא דוד המלך, שעל ידו יהי' הוראת תשובה ליחיד, הלא הי' אפשר להיות הוראה זו גם ע"י צדיקים אחרים, אך מפני שדוד יהי' מלך המשיח, כמ"ש בפסוקים יחזקאל ועבדי דוד מלך עליהם, שכולם מודים שמלך המשיח יהי' בו נשמת דוד, ובאוה"ח הק' כתב שיהי' בו נשמת משה ודוד, והוא יחזיר את ישראל בתשובה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וע"כ נבחר דוד המלך דוקא להורות תשובה, שהוא יהי' בעל המעשה שיחזיר את כל ישראל לתשובה ועי"ז יהיה הגאולה, וע"כ הי' שמח על שהודיעו הקב"ה שנמחל לו אותו עון, וממילא יהי' לו הכח להחזיר בתשובה את הכלל ישראל, והנה קרח טען כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', דאף שאינם ראויים עדיין לגאולה נצחית אבל המלך המשיח יוכל להחזיר אותם בתשובה, ויהיו זכאים לכך, הנה אלו הדבורים אמתיים הם וכן הוא האמת, אלא שהוא אמר זאת קודם זמנו, אבל כשיהיה זמן הגאולה המלך המשיח יחזיר את כל ישראל בתשובה, וע"ז שמח דוד שהרי על ידו בא הוראת תשובה שגם כל יחיד יכול לחזור בתשובה ונתקבל תשובתו, ועד"ז טען קרח כי,,כל" העדה,,כולם" קדושים ונרמז בכפל הלשון שכל א' וא' יכול לחזור בתשובה והוא ע"ד שפי' הטו"ז (הל' ר"ה) מלוך על כל העולם כולו, דמלשון כולו י"ל שהוא רובו, דרובו ככלו עיי"ש, ועד"ז טען קרח שלא רק רובם רק כל העדה כולם קדושים, כל אחד ואחד יוכל לזכות לזה, אלא שאז לא הי' הזמן, אבל כשיהי' הזמן המלך המשיח יחזיר את כל ישראל בתשובה ויהיו כולם קדושים, וע"כ כששמע דוד שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים, נטל הכינור ומנגן ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, וא"ש דברי המדרש.
והנה ליישב הדקדוקים עה"פ ויקח קרח (עיין קושיא א') יתבאר עפ"י מה שבארתי במאמה"כ האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, דממנ"פ הרי הקב"ה לא עביד דינא בלא דיינא, ואם לא חטאו כולם מה"ת יענשו כולם, אלא ע"כ שכולם חטאו וכמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, א''כ מה מקום לטענה זו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, אך הענין שבאמת כולם חטאו, אבל גרמת חטאם הי' ע"י קרח, שהוא המשיכם לחלוק על משרע"ה, ובזה המליץ משרע"ה זכות עליהם שהכלל ישראל אינם חייבים בדבר, רק איש אחד "יחטא" ולא אמר חטא ור"ל שהחטיא את הכלל ישראל והתפלל משרע"ה שאין לחייב את הכלל ישראל, רק את האיש שהוא המחטיא, ועליו מוטל כל עון בית ישראל שהוא הביאם לידי חטא, וזה שהתפלל א-ל אלקי הרוחוח לכל בשר, פירוש רש"י יודע מחשבות וכו', אבל אתה לפניך גלויות כל מחשבות ויודע אתה מי החוטא, האיש אחד יחטא שהוא הביא את כולם לידי חטא, ועל כל העדה תקצוף, והשית לו הקב"ה יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא, דבאמת לא חטאו מעצמם רק קרח הביאם לזה.
והנה לכאורה יש להבין דהאיך הי' יכול קרח להמשיך את כולם, אכן יתבאר עפ"י הנ"ל שקרח רצה להביא הגאולה מיד שהוא דבר גדול מאד, ולזה משתוקק כל אחד ואחד, ובזה יכולים להמשיך את הרבים, ואם יאמרו להם להביא גאולה שלא בזמנה יטעו רבים אחריו, וכמו שאיתא במס' תמיד (דף ל"ב) שטנא נצח, ומפרש רבינו גרשום, כלומר אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולסוף יורידם לגיהנם ע"כ, ולכאורה הלא לא מיירי התם מענין הגאולה כלל, ומה ענינו להתם, אך מפני שע"י הגאולה יכול להתעות לכ"א, שע"ז מצפים בכליון עינים ודאבון נפש, מתי יגיע זמן הגאולה, ואפי' הפשוטי עם רוצים בגאולה, שהגאולה יהי' בגשמיות וברוחניות, ובדבר שכ"א משתוקק אלי' יכולין להמשיך כל ישראל, וכן קרח אף שהי' כוונתו לטובה, אבל הי' ע"י טעות שעדיין לא הגיע הזמן, הי' בכחו להמשיך את כל ישראל ע"י שאמר לקרב הגאולה, ומאז כל המסיתים ומדיחים, שרוצים להמשיך את הכלל, מפטפעין בדברי גאולה, שיודעין שהוא הכח להמשיך לבבות בני ישראל, וזהו ויקח קרח שמשכן בדברים, שע"י דיבורים הללו שהוא מקרב הגאולה, הי' מושך את כולם שכולם עמדו בשיטתו, אבל באמת אז הי' דור דעה, וע"י תפלתו של משה פעל שהקב"ה הבדיל אותם מקרח, ואמר הבדלו מתוך העדה והראה הקב"ה מי החוטא, והבדלה כזה א"א להיות רק ע"י הבורא עולם לבדו, שהוא היודע מחשבות לבו של כאו"א, ומי הוא החוטא בעצם, ומי שהוא רק נמשך אחריו, וכמו שהי' בעדת קרח שהקב"ה עשה הבדלה זו ביניהם, ובזה יובן פי' התרגום עה"פ ויקח קרח, ואתפלג בלשון התפעל, שנעשה חלוקה ביניהם, שנבדלו ממנו כל העדה, וזה שפירש רש"י לקח את עצמו לצד אחד "להיות נחלק" מתוך העדה, לא שהוא עשה החלוקה, שלא אמר להחלק לשון הפעיל רק להיות נחלק לשון נתפעל, שמן השמים נעשה חלוקה זו ביניהם.
ובזה יובן מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, היינו שמתחלה משך כל העדה אליו והחטיאם, אבל בסוף הם נבדלו ממנו, והחטא של כל העדה נתלה בו, ובזה לקח מקח רע לעצמו, שכולם עשו תשובה, רק הוא לקח לעצמו כל החטאים שהחטיא את ישראל, וזה מקח רע מאד, ובזה מובן כל הפירושים שבמלת ויקח, שכולם על כוונה אחת נאמרו, שע"י שמשכן בדברים לבסוף לקח מקח רע לעצמו, ולקח א"ע לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה כנ"ל.
ונל"פ עוד מ"ש לקח מקח רע לעצמו, דהנה קרח טעה במה שראה ששמואל הנביא יוצא ממנו, וכ"ד משמרות עומדות לב"ב כפירש"י, וזה באמת נתקיים שבניו עשו תשובה, אבל לעצמו לא הי' שום תקנה אז, ולעצמו לא פעל כלום, וז"ש לקח מקח רע "לעצמו", ולעתיד גם הוא יתעלה, כדכתיב מוריד שאול ויעל כמש"כ האוהחה"ק, אבל עכ"פ אז לא פעל לעצמו כלום, וטעה בדבר ונפל ברשת היצר, השי"ת ישמרנו שלא נפול ח"ו בדרך הרשעים, ליקח גאולה קודם הזמן שהוא מעכב הגאולה, ונהיה דבוקים בהקב"ה, ולהאמין באמונה שלימה, שמשה אמת ותורתו אמת והם בדאים, הבוכ"ע יאיר עינינו וישמח לבינו, ובמהרה נזכה לקבל פני משיח צדקינו בשמחה ונחת, ונזכה לראות התרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
מאמר ח
ויקח קרח בן יצהר וגו', במדרש ילקוט, זש"ה אח נפשע מקרית עוז זה קרח, שעמד כנגד משה וכו', שפשע בתורה שהוא קרית עוזו של הקב"ה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו', וצ"ב.
ב)
במדרש כששמע דוד שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים, נטל הכנור בידו ומנגן, ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי עכ"ד המדרש, וצ"ב דמה ענין שני פסוקים אלו זה לזה, עוד קשה הלשון כששמע דוד הלא בימיו של דוד לא הי' קרח בעולם שישמע ממנו, אלא שראה דוד כתוב כן בתורה, א"כ הי' לו לומר כשראה דוד מה שאמר קרח וכו'.
ונל"פ בהקדם דברי הישועות יעקב (סוף הלכות ציצית סי' כ"ד) וז"ל והנה יש הרבה כתות, שאומרים אין חפץ לה' במעשה, ועיקר הוא מחשבת ה', שיקבע בלבו, ועניני המעשה הוא רק למי שאין יכולת בידו, קביעות המחשבה בלב בלי עשי', אבל האנשים החכמים בעיניהם, אשר בידם לקבוע המחשבה בלבם, אינם צריכין למעשה המצות, וזהו באמת אפיקורסים גמורים, כי העיקר הוא המעשה וכו', אבל מי שאינו עושה המצוה בפועל, אף אם יחשוב בלבו כל עניני ההשכלה וכדומה, אין בידו כלום וכו', וזה הי' שיטת קרח שאמר רב לכם, היינו שהעמיס עליהם הרבה מצות יותר מדאי, ביאור הדבר, שהי' בדעתו שבאמת אם האדם חושב בלבו אמונת השם וההשכלה, אף אם אינו מקיים המצוה בפועל צדיק יחשב, וענין עשיית המצות, הוא רק לאנשים אשר אין בידם לחשוב מחשבות, המה צריכין אל המעשה, ולכך אמר למשה רב לכם, היינו כי הרבה העמיס עליהם במצות המעשה, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', דהיינו שיש די להיותם קדושים, על אשר ה' בתוכם, דהיינו שנקבע ה' במחשבתם בלי מצות המעשה, ומדוע תתנשאו על קהל ה', לחשבם הדיוטות, שאין בידם לחשוב מחשבות בלי פעולת המעשה וכו' עכ"ל הישוע"י זלל"ה.
ונקדים עוד מה שפי' בספר אמרות טהורות (תהלים ל') עה"פ ארוממך ה' כי דליתני וגו' וז"ל ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה דף נ"ב ע"א), וצריך עזר ותשועת ה', יותר מן הקטן ממנו במדרגה להנצל מיצה"ר וכו', וזהו ארוממך ה' כי דליתני, שהגבהת אותי במדרגה גדולה, ועכ"ז לא שמחתי אויבי לי, דהיינו היצה"ר וכת דילי', והיית בעוזרי להצילני מהם עכ"ל, ויש להוסיף עוד עפ"י דברי הישועות יעקב הנ"ל, דהנה לטעות כזה שיהי' די לעבוד את ה' במחשבה לחוד, א"א שיבוא רק אדם גדול במדריגה, שיכול לייחד את ה' במחשבתו בלי מצות מעשיות, איש כזה יכול לטעות שיהי' די לו לעבוד במחשבה לבד, משא"כ איש פשוט שאין לו השגה לייחד את ה' במחשבה, א"א שיבוא לידי טעות כזה, אם לא שהוא כופר גמור ר"ל, ובהפקירא ניחא לי' שלא לקיים מצות השי"ת, וע''כ קרח שהי' אדם גדול מאד, כידוע מספה''ק, וכמ"ש קדוש זקני הישמח משה זלה"ה שלא היה באותו דור אדם גדול כקרח חוץ ממשה רבינו ע''כ לצד גדולתו נכשל בטעות זו, שא''צ לקיים המצות בפועל רק במחשבה לחוד סגי, וז''פ הפסוק ארוממך ה' כי דליתני, שהגבהת אותי במדרגה גבוה, והייתי עלול לטעות כמו שטעה קרח, ועכ''ז לא שמחת אויבי לי, היינו היצה"ר וכת דילי'.
ואיתא בזוה"ק (פ' חיי שרה) עה"פ ואברהם זקן בא בימים וגו', ולא אתקריב אברהם ביומא חדא, או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי, מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי וכו', והנה האדם טרם הגיע למדרגה גדולה, אין לו השגה לטעות בשיטה זו, שאין צורך לקיים המצות בפועל, רק אחר שמשיגין העבודה בבחי' המחשבה אז יוכלו להבין טעות זה, כיון שאז עלולים ג''כ לטעות כמו שטעה קרח. וכמו"כ דוד המלך עד שלא בא לידי שלימות לא השיג טעותו של קרח, אבל כשבא לידי השגות גדולות השיג מה היה טעותו, ונתן שבח והודיה להקב"ה על אשר הוא לא טעה בזה. והנה רש"י ז"ל כתב עה"פ והם לא ידעו כי שומע יוסף וגו' מבין לשונם וכו', הרי כי תיבת שומע יתפרש בלשון הבנה, ובזה יובן המדרש "כששמע" דוד שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים, פי' שהבין מה היה טעותו בדבריו אלו, וכפי' הישועות יעקב הנ"ל, נטל הכנור בידו ומנגן ארוממך ה' כי דליתני שהגבהת אותי, ועכ''ז לא שמחת אויבי לי, שלא טעיתי כמו שטעה קרח על ידי גדולתו ורוב השגתו.
ובספה''ק חובת הלבבות (שער עבודת האלקים פרק ג') האריך שיש ב' מיני עבודת אלקים, הערת השכל, והערת התורה, וחושב שם ז' מעלות שיש לעבודה ע"י הערת השכל, וז' מעלות שיש להערת התורה וכו', כי ההערה השכלית, איננה כוללת כל המצווים, מפני קוצר מחשבת קצתם, ויתרון הכרת קצתם על קצתם, והערת התורה כוללת כל מי שהגיע לתנאי הציווי על דרך שוה, ואם הם חלוקים בהבנתם אותה וכו', והערת התורה אינה מתחלפת בעצמה, אבל צורתה צורה אחת לנער ולבחור ולזקן למשכיל ולכסיל וכו', כמ"ש הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' עכ"ל. ובזה אפשר לפרש הפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כי ע"י נתינת התורה שהיא שוה לכל, נעשה שלום בישראל שכולם מקיימין מצות מעשיות בשוה, אעפ"י שההשגות בהם חלוקים, מ"מ בחיצוניות המעשה כולם שוין, וזה גורם שלום, דעי"ז יכול להיות התקשרות בין אחד לחבירו, משא"כ לפי הערת השכל אי אפשר לשני בני אדם שיהיו השגותיהם שוות, כמו שאחז"ל (ברכות נ"ח ע"א) הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה וכו', וע"כ קשה להיות התקשרות ואחדות ביניהם. וז"פ ה' עוז לעמו יתן, שנתן לנו את התורה, עי"ז ה' יברך את עמו בשלום.
והנה קרח רצה לבטל את השלום בישראל שנעשה ע"י התורה ורצה שיעבדו את השי"ת בהערת השכל לבד. וזה כוונת המדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה, פי' שפשע ומרד בהערת התורה, שנאמר בה ה' עוז לעמו יתן וגו', והוא חפץ רק בהערת השכל אף במקום שמתנגד לדעת תורה, ולזה מתודים בלועי דקרח ואומרים משה אמת ותורתו אמת, דלכאורה למה להו לומר תרווייהו, כיון שהתורה אמת בודאי גם משה אמת, שהוא לא אמר רק מה שכתוב בתורה וכחד סגי, אבל לדרכינו שטעותם היה, דאדם שזכה לידי שלימות ההשגה, אין צריך למצות מעשיות, ע''כ אומרים משה אמת ותורתו אמת פי' שאף אדם גדול כמשה שבא לידי שלימות השגה, צריך לקיים גם מצות מעשיות, שכן גזרה חכמתו ית"ש לקיים המצות בפועל דוקא, ולא לסמוך על המחשבה בלבד, ולא שנא אנשים גדולים או אנשים פשוטים, כולם חייבים במצות מעשיות. ולזה הוסיפו ותורתו אמת, שהערת התורה העיקר אף למי שהוא גדול כמשה.
מאמר ט
ויקח קרח וגו' פירש"י ז"ל (הובא במד"ר) עמד קרח וכנס ר"נ איש וכו' הלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט א' של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. ותמי' גדולה על קרח שהיה בעל השגה ובעל רוח הקודש, כמ"ש רש"י ז"ל ראה שלשלח גדולה יוצאת מבניו, וק''ז זלה''ה הישמח משה כתב, שקרח השיג טעמו של פרה אדומה, דבר שלא השיג שום נברא חוץ ממשה רבינו ע"ה, ואיך אפשר שאיש כזה יכפור ח''ו בתורת משה לבטל מצות ציצית. גם קשה דק''ו פריכא היא, לפי מה דאיתא בדרז"ל טעם מצות ציצית, הביאו רש''י ז"ל עה''פ וזכרתם את כל מצות ה' שמנין גמטריא של ציצית שש מאות ושמונה חטים, וחמשה קשרים הרי תרי"ג, וכוונה זו לא ימצא בטלית שכולה תכלת, ואין כאן ק"ו. גם צ"ב כל ענין מחלקותו איך רצה לבטל כהונת אהרן, הלא בפירוש נצטוה משה מפי הקב''ה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' לכהנו לי, ואיך מלאו לבו לחלוק על זה, ולבטל מצות השי"ת.
ב)
כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', פירש"י כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה וכו', לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו, וצ"ב מה ענין זה לבטל כהונת אהרן, בשביל ששמעו כולם מפי הגבורה אנכי ה''א. גם קשה וכי בשביל ששמעו שני הדברות מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אין צריכין עוד למשה רבינו, שילמוד עמהם כל התורה כולה, שלא שמעו ישראל, רק משה לבדו שמע מפי הגבורה, ומה טעם בטענתם זו.
ג)
וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו', פירש"י אמר להם משה גבולות חלק הקב''ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו וכו', וצ"ב למה נקט ענין זה דוקא להפוך בוקר לערב, וכי שאר נבראים שבעולם יכולים להפוך, כגון אש למים וכדומה.
ד)
בגמרא (סוטה י"ג ע"ב) ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף וגו' א"ר לוי ברב בישר ברב בישרוהו, ברב בישר רב לכם בני לוי, ברב בישרוהו רב לך (פירש"י, ברב בישר את בני מחלוקתו רב לכם בני לוי, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ונענש באותה מדה). וצ"ב מה חטא במה שאמר רב לכם בני לוי, ולמה נענש על זה. גם יש להבין הלשון בישר ובישרוהו שהוא לשון בשורה טובה, ומהו הבשורה טובה במה שאמר רב לכם, וגם מה שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף וגו' ונגזר עליו שלא יכנס לארץ.
ה)
במדרש, מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, וצ''ב.
ונל"פ בהקדם מה דאיתא בגמרא (נדה ס"א ע"ב) ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנה לנכרי וכו', אבל עושה ממנו תכריכין למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא. וכתבו התוס' תימא אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים, דתנן בהדיא תכריכין למת אין בהן משום כלאים, וי"ל דהך מתניתין לא משמע, אלא שכ"ז שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים, אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים, אע''פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן, שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא עכ"ל. מדברי התוס' הללו מבואר, שלע"ל אחר התחיה, שיעמדו האנשים בגוף ונפש, יהיו המצות בטלים, דמה"ט עושין תכריכין למת מכלאים.
אמנם בחידושי הרשב"א (הובא בעין יעקב ספ"ק דברכות) האריך לברר, דמה שאמרו מצות בטלות לעתיד לבא, הכוונה לאחר המות, ר"ל שבעודם מתים פטורים מן המצות, אבל אחר התחי', ודאי שינהגו כל המצות כמו עכשיו, ולא יבטל שום מצות, דחוקת עולם לדורותיכם כתיב זת''ד עיי''ש. גם בתשובת הרשב"א (סימן צ"ג) מברר שאי אפשר לשום מצוה שבתורה להבטל לעולם עיי"ש. וכתב היפ"ת פ' שמיני (פרשת י"ג סימן ג') וז"ל, שאם נודה שבזמן התחי', בהיות האנשים בגוף ונפש יהיו המצות בטלות, עדיין ישאר פתחון פה לבעל דין לחלוק, ולומר שכמו שיתבטלו אז, כן אפשר שיתבטלו ח"ו בזמן הזה, ובשביל קושיא זו נדחק ליישב כל מאמרי חכז''ל, שנראה מהם שיהיה איזה שינוי בתורה לעתיד לבא, עיי"ש שהאריך בזה הרבה. וכן רוב הראשונים ממאנים בשיטה זו, לומר שיהיה איזה שינוי בתורה לע''ל, מטעם זה דלמא נפיק חורבא מיני' לבטל ח''ו גם בזה''ז מצות התורה, ומתרצים כל המאמרים שנראים כסותרים לשיטתם, אמנם שיטת התוס' מבואר לעיל, שסוברים בפירוש הגמ' מצות בטלות לעתיד לבא, שקאי על אחר התחי'.
וכתב בספה"ק תולדות יעקב יוסף בהקדמתו, כי תרי"ג מצות נאצלו מן שם המיוחד ד' אותיות וכו', וכמו שהוא ית' נצחי, היה הוה ויהיה, כן שמו ית', כי הוא ושמו אחד, וגם תרי"ג מצות שנאצלו מן שמו המיוחד, נצחיים וקיימים לעולם. ומעתה יש לתמוה אהא דאמרינן בש"ס (נדה ס"א ע"ב) מצות בטילות לע"ל, וכן מפורש בתוס' שם דמצות בטלות לעתיד לבא, והוא תמוה. ומבאר שם כי לע"ל לא יהיו המצות בלבוש גשמי רק ברוחני, ולכך בגד שאבד בו כלאים עושין ממנו תכריכין למת, שלא יהיו אז המצות בתואר לבוש ובגד, שיהיה שייך בו כלאים, רק ברוחניות, ולכך מצות בטלות לעתיד, אבל רוחניות תרי"ג המצות, הם נצחיים וקיימים נצח ועד עכלה"ק. מבואר מדבריו הק', שגם הוא סובר בשיטת התוס' כפשוטו, שיהיו המצות בטלות לעתיד לבא אחר התחי', ולא יהיה עוד קיום המצות בלבוש גשמי כמו שהוא עכשיו רק ברוחניות.
וכעין זה כתב בספה"ק חסד לאברהם (מעין ב' נהר י"ב) וז''ל, אחר שיצא העולם משיעבוד הקללות, וישבר הקב"ה הקליפות ויבטלם מכל וכל, כי אז ישכל התורה בלי מלבוש חיצוני, וזהו סוד התורה שעתיד הקב"ה לחדש, כי אין התורה ח''ו מתחדש, רק שישתברו כל הקליפות, ונשיג אז התורה בבחינה יותר פנימי, אשר להשגה ההוא ולמתיקותיה ולנעימותיה אין תכלית עכלה"ק. הרי דבריו מכוונים כדברי התולדות הנ"ל. ולכאורה צריך ליישב קושית היפ"ת, דעדיין ישאר פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר, כמו שיתבטלו אז כן אפשר שיתבטלו ח"ו בזמן הזה.
אמנם נראה דקושיא זו לא קשה כלל, בשנקדים דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ט ה' יסודי התורה) שהאריך בענין הפלגת מעלת נבואת משה רבינו ע"ה על כל הנביאים, דמשה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר וכו', ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו', כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, וא''צ לעשות להם אות וכו', לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו, אין שומעין לו וכו', לפי שנבואת משה רבינו ע"ה אינה ע"פ האותות, כדי שנעריך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה, ובאזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא וכו', לפיכך אמרה תורה, שאם בא האות והמופת, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת, להכחיש מה שראית בעיניך וכו' עכ"ל.
ונקדים עוד מ''ש הסמ"ג בהקדמתו, וז"ל בתוך הדברים: וכאשר רצה אדון הכל ליתן תורה, הטה השמים ושמי שמים על הר סיני, בקולות ולפידים נוראים, וקרא למשה בחירו ואמר לו וכו', אבל בתורה שאני רוצה ליתן, איני רוצה שיאמינו בך ע''י שום אות ומופת, אלא ע"י שישמעו באזניהם שאני מדבר עמך, ולכך עשה הקב"ה את הדבר הזה, שכשיהיו ישראל בגולה, אם יאמר להם עכו"ם, לעזוב תורתם ולעבוד ע"ז, ויתן להם אות ומופת, יכולין ישראל לענות לו, אפילו תרבה אותות ומופתים כמשה בן עמרם, לא נאמין אותך בחילוף תורתינו, אלא אם כן נשמע באזנינו, שנדבר השם עמך כמו שדיבר עם משה, כי אפילו משה בחירו נאמן ביתו, לא רצה הקב''ה שנאמינהו בתורה, אלא ע"י מה ששמענו שדיבר עמו, ולאחר שנתן את התורה, אמר אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, כלומר אין לכם להאמין עוד לשום אדם, שיאמר שהחלפתי תורה זאת, אם לא תראו שאדבר עמכם מן השמים להחליפה וכו' עכ''ל.
מבואר מדבריהם שיש מציאות להחלפת התורה, ע"י שנשמע עוה"פ מפי הקב"ה, כמו ששמענו במעמד הר סיני. והנה ידוע מה דאיתא במד"ר פ' ויחי (פ' צ"ד סי' י"ד) א''ר חנין אין ישראל צריכים לתלמודו של מלך המשיח לעתיד לבא, שנאמר (ישעי' י"א) אליו גוים ידרושו לא ישראל ע"כ, אבל ישראל ישמעו תורה מפי הקב"ה כביכול. וכן מפורש במד''ר (שה"ש א' סי' י''ד) עה"פ ישקני מנשיקות פיהו, בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך, נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחים וכו', חזרו להיות למדים ושוכחים וכו' אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שנית וכו', אמר להם אין זה עכשיו לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמי' ל"א) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה ע"כ. וכיון שכן שכל ישראל ישמעו תורה מפי הקב"ה, לע''ל אחר תחי' הכללית, ולא יצטרכו ישראל ללמוד לא מפי נביא ולא מפי שום נברא בעולם רק מפי הקב''ה, א"כ סרה קושית היפ"ת שישאר פתחון פה לבע"ד לומר, כמו שיתבטלו אז כן אפשר שיתבטלו ח"ו בזה"ז, דזה אינו, כי אז ילמדו תורה מפי הקב"ה, והשינויים שבתוה''ק ישמעו מפי הקב''ה עצמו כביכול, אבל ע''י אחר זולתו א"א להיות שינוי בתורה, לא ע"י נביא ולא ע"י חולם חלום, והקב"ה יש בידו לשנות התורה, ומפיו ית"ש נשמע אז כל השינויים, ובזה מיושב שיטת התוס' מקושית היפ"ת.
והנה ראי' לדבר, שלעתיד לבא יהיה שינוי בתוה''ק, ממ"ש האר"י הק' בספר הלקוטים בליקוטי יחזקאל (בדרוש הפ' והחיות רצוא ושוב) וז"ל והנה יחזקאל היה משורש קין, וכבר הודעתיך כי קין הוא הבכור, שנוטל עטרת הכהונה כידוע, אלא שאח"כ ניטלה הכהונה מבכורים, וניתן לכהנים וכו', אבל לעתיד לבא, שינקה קין ויטהר, יחזור לבכורתו, באופן שהכהנים יהיו לוים והלוים כהנים, ולפי ששום א' לא דיבר בענין העבודה שלע"ל זולת יחזקאל, לכן היה מתנבא הדבר הזה, ואמר הכהנים הלוים, שהלוים יחזרו להיות כהנים וכו' עכלה"ק. וזה היה טעותו של קרח, שהוא ראה מה שעתיד להיות אחר ביאת המשיח, ורצה לקרב אותה השעה כמבואר בדברינו לעיל, עכ"פ אם נאמר שאי אפשר להיות שינוי בתורה גם אחר התחי', איך אפשר שהלוים יהיו אז כהנים, הלא כמה ציוויים מפורשים בתורה באר היטב בענין עבודת הלוים, שלא יקרבו לעבודת הכהנים, רק ישרתו את הכהנים בעבודתם, ואיך ישתנו לע"ל כל אלו הציוויים, והלוים יעשו עבודת הכהנים, אלא ודאי שיהי' לע"ל שינוי בתוה"ק, ולפי שישמעו כל ישראל מפי הקב"ה, לא יהיה עוד חשש שיפוק חורבא מיניה כקושית היפ''ת, כי אינו דומה שומע מפי בשר ודם, לשומע מפי הקב"ה כנ"ל.
אמנם עדיין יש לפקפק בזה, איך ישתנו דיני התורה לע"ל ע"י הקב''ה, דזהו מי"ג עיקרי האמונה להאמין, שזאת התורה לא תהא מחולפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית"ש, מבואר שלא ישתנו דיני התוה"ק אף ע"י הקב"ה בעצמו. הגם דלפי דברי התולדות והחסד לאברהם לא יקשה כ"כ, דבאמת לא ישתנו דיני התורה ומצותי', רק שיעדר מהם לבוש הגשמי, ויתקיימו כל מצות התורה ברוחניות כנ"ל, אמנם מצאתי תירוץ נכון עפ"י פשטות הובא בשדי חמד (מערכת דברי חכמים סימן נ"ג) בשם הריטב"א זלל"ה דבהיותו משמש לפני הרשב"א, הקשה על פירושו דאינו מתיישב לא מצד הלשון ולא מצד הענין (הוא פי' הרשב"א הובא לעיל, דמה שאמרו מצות בטלות לעתיד לבא ר''ל שהמתים בעודם מתים פטורים מן המצות) ומסיק שהעיקר כפירוש הראשונים, דמצות בטלות לע"ל, היינו כי בזמן התחי' לא נהיה חייבים, אבל יתנהגו מעצמן מפאת שלימותן ותפארתם, לא בדרך חיוב, אלא כמו האבות שקיימו כל התורה כולה עכ"ל.
הנה עפ"י דבה"ק נפתח לנו דרך חדש להאיר כל הענין, ויתיישבו כל המאמרים והסתירות, דבאמת לא ישתנו דיני התורה ומצותי', אלא שיהיו בבחי' אינן מצווין ועושין, ויתבאר עפי"מ שהבאנו לעיל מדברי המדרש דלעתיד לבא ישמעו ישראל תורה מפי הקב"ה, ומה"ט יהי' מעלתם יתירה, שלא יהיו בבחי' מצווין ועושין, עפי"מ שכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה, (פ' יתרו) לפרש דברי המדרש, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעקר יצר הרע מלבם, דהנה מצד הסברא שאינו מצווה ועושה עדיף, וטעם שאמרו מצווה ועושה עדיף, הוא בשביל דמגרי בי' יצה"ר כמ''ש התוס', ולולי היצה"ר אינו מצווה ועושה עדיף, והנה כאן אמרו ישראל נעשה ונשמע, משמע נעשה קודם שנשמע, וקשה למה לא אמרו נשמע ונעשה, דמצווה ועושה עדיף, לז"א המדרש בשעה שאמרו נעשה ונשמע נעקר יצה"ר מלבם, א"כ אינו מצווה ועושה עדיף, ושפיר הקדימו עשייה לשמיעה, עכ"ל. והנה איתא עוד במדרש שיר השירים הנ"ל, בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך, נעקר יצה"ר מלבם, באו אצל משה, אמרו לו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו וכו', מיד חזר יצה"ר למקומו, חזרו אל משה ואמרו לו משה רבינו, לואי יגלה לנו פעם שני' וכו', אמר להם אין זו עכשיו, אבל לע"ל הוא, דכתיב (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ע"כ. מבואר דלעתיד לבא, כשישמעו ישראל תורה מפי הקב"ה יעקר היצה"ר מלבם, וכיון שאין עוד התגברות היצר, עדיף יותר אינו מצווה ועושה, א"כ מובנים היטב דברי הריטב''א, דלע''ל יהיו ישראל בכללות התורה בבחי' אינם מצווים ועושים, כמו האבות הק' קודם מתן תורה.
ומעתה אין עוד קושיא מה שמצינו בדברי חכז"ל שישתנו כמה מצות לע"ל, דכיון שלא יהיה התורה עוד בגדר חיובי, כשיראה חכמתו ית' צורך לשנות איזה מצוה, ישנה בהם כרצונו, וע''ד שכתב האוהחה"ק (פ' ויחי) עה"פ ראובן בכורי אתה, בענין מה שנשא יעקב שתי אחיות, הגם שקיימו האבות כל התורה כולה, אעפ"כ כיון שלא היו מצווים עליהם, במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות, העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה עכלה"ק. וכמו"כ לע"ל שיהיו ישראל בבחי' אינם מצווים ועושים, כשיראה חכמתו ית"ש תועלת הצלחה בשינוי המצות, אין קפידא בדבר, כיון שלא יהיה עוד קיום התורה בגדר חיובי, וגם דרכם של התולדות והחסד לאברהם הנ"ל ימתקו בזה, שיוכלו לקיים התורה בלא לבוש הגשמי, כיון שלא יהיו עוד בגדר מצווים ועושים, דהנה אחר קבלת התורה אסור לנו לשנות ממצות התורה, ואף מי שיכול לקיים המצות ברוחניות, לא נפטר מקיום המצוות בלבושים הגשמיים כפי שנצטווינו בתורה, שכן רצונו ית"ש, שבזה העולם יקיימו המצות באלו הלבושים, משא''כ לעתיד לבא שלא יהיו עוד בבחי' מצווים ועושים, אז יוכלו לקיים המצות גם באופן אחר, וכמו שהיה אצל האבות הק' קודם מתן תורה, שלפעמים קיימו מצות התורה בלבושים אחרים.
ובדרך הזה נוכל להבין קצת דברי הרשב"א בתשובה (סימן צ"ד) וז"ל, ולענין מה שאמרו כי קיים יעקב תרי"ג מצות, והוקשה לך היאך קיימם ועדיין לא נצטוו וכו', ואל תתמה כי כבר נתעוררת אתה לדעת, כי אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת על עניני החכמה וכו', והאבות הגיעו ברוב חכמתם אל העיקרים ההם, וכמו שארז"ל באברהם שתי כליות מביעות לו חכמה כשני מלמדים, וכן כל האבות וכו', ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות, דע שהתורה נכונה על ג' עמודים, הא' זמן, והב' מקום, והג' כלים. הזמן לא כל הימים אסורים במלאכה כשבת וכיו"ט וכו', והמקום שלא בכ"מ חייבין בתרומות ובמעשרות, ואסורין בטבל כא"י, ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה, והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג וכו', ואיני יכול לפרש יותר, ומשכיל על דבר ימצא עכ"ל. הנה דבריו נפלאים מאד, דאיך מתורץ בזה קושיתו מה שנשא יעקב שתי אחיות, והיה מקום לומר שנתכוין לדברי הרמב"ן ז"ל הובא באוהחה"ק במאמר הנ"ל (פ' ויחי) שהטעם שנשא יעקב שתי אחיות, לפי שלא היה עדיין בארץ ישראל, דמה שקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה הוא רק בא"י. ואולי זה כוונתו במה שאמר שהתורה נכונה על ג' עמודים וכו' והב' מקום, לומר שלא קיימו האבות התורה רק בא"י, אמנם אין נראה כן משטחיות לשונו, שהרי כשמפרט הדברים שאין נוהגין בכ''מ, אינו מפרט רק תרומות ומעשרות וטבל וקרבנות, ולפי דברי הרמב"ן ז"ל כן הוא בכל המצות, שלא קיימו אותם האבות אלא בא"י, ולדרכינו אפשר לומר בכוונת דבריו, שהתורה נכונה על ג' עמודים זמן מקום וכלים, ר"ל שישנם זמנים שאין חיוב קיום המצות בלבושים הגשמיים דוקא, אלא אפשר לקיימם ברוחניות, וע"כ האבות הקדושים ע"י שהשיגו בחכמתם העיקרים והשורש מכל מצוה, וכמ''ש הרשב''א בתחילת דבריו, היה להם רשות לקיימם ברוחניות כל זמן שלא היו מצווים עדיין, וכעין שכתבו התולדות ובחסל"א על לע"ל, וע''כ כשראו תועלת הצלחה שלא יקיימו המצות באלו הלבושים, כגון יע"א שהרגיש הצלחה גדולה במה שנשא שתי אחיות, מותר לשנות המצוה ויקיים זה המצוה רק ברוחניות, דדוקא אחר שניתן לנו התורה אסור לשנות שום מצוה מלקיימם בלבושים הגשמיים כנ"ל, משא"כ כל זמן שאינם מצווים ועושים יש רשות לשנות במקום הצורך, ומהאי טעמא ישתנו כמה מצות לע"ל, כשיראה חכמתו ית"ש הצורך לדבר כיון שלא יהיו עוד בגדר מצווים ועושים, ע"כ יתקיימו ברוחניות.
היוצא לנו מזה דלע"ל יהיה שינוי בתורה, על ידי שישמעו ישראל מפי הקב"ה בעצמו, דאז אפשר להיות שינוי כמבואר מדברי הסמ"ג הנ"ל. וראי' גדולה לזה מדברי האר"י הק', דלעתיד לבא יהיו הלויים כהנים כנ"ל. וזה היה טענת קרח, שהוא רצה לקרב אותה הבחי' שיהיה לעתיד לבא, שהכהנים יהיו לויים, וע"כ רצה לבטל כהונתו של אהרן, ואעפ''י שידע שהקב"ה צוה בפירוש למשה, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, חשב שאין זה הכרח, כי אפשר להיות שינוי בתורה כמו שיהיה לע"ל. אמנת זה השינוי צריך לשמוע דוקא מפי הקב"ה, דאל"ה נפיק חורבא מיניה כקושית היפ"ת, ואולי אין ישראל ראויים באותה שעה למעלה זו, שישמעו תורה מפי הקב''ה, וא''כ א''א להיות שינוי בתורה, לזה אמר כי כל העדה כולם קדושים כולם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, הרי שישראל ראויים הם למעלה הגדולה הזאת, לשמוע תורה מפי הקב"ה, והגם שמשה אמר להם אין זה עכשיו אלא לע"ל כנ"ל במדרש שה"ש, בזה חשד קרח את מרע"ה, שהוא עושה זאת מדעתו, שלא ידבר הקב"ה עם ישראל אלא על ידי משה, כדי להתנשאות על קהל ה', ולזה אמר לו מדוע תתנשאו על קהל ה', כולם שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך והם ראויים לשמוע מפי הקב"ה, וכיון שכן אפשר להיות שינוי בתורה, ע"י שישמעו מפי הקב"ה שהלוים יהיו כהנים כמו שיהיה לע"ל, והוא רצה לקרב אותה השעה, ולזה הביא ראי' לסברתו שכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך, שזה מחזק שיטתו שאפשר להיות שינוי בתורה כמו שיהיה לעתיד לבא.
והנה איתא בתנא דבי אלי' (הובא במדרש ילקוט ס"פ שלח) וימצאו איש מקושש עצים, אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפלין בראשו תפלין בזרועו, ורואה אותן וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפלין חלל זה את השבת, א''ל הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת וביו"ט, שנאמר ועשו להם ציצית, לדורותם אין לדורותם אלא לדור תם, ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל תם מגלוי עריות תם משפיכת דמים, עכ"ד המדרש.
ויל"פ הכוונה עפ''י מה שפי' האוהחה"ק עה''פ לדורותם וזל"ק, הצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו, אלא לזכרון המצוה כשיראו אותו, תבוא הסברא לומר, כשיבוא דור קדוש וטהור, שאין צריכין לזכרון זה, אין צורך בציצית, ת''ל לדורותם, עכלה''ק. וז''פ המדרש אחר שאמר שמצות ציצית להזכיר את האדם על קיום המצות, היה סברא לומר שדור תם כמו יעקב אבינו לא יתחייב בה, כי בלא''ה לא ישכח מלקיים המצות, לזה צריך לרבות בתיבת לדורותם, שגם דור תם כיעקב אבינו מחוייב במצות ציצית. אבל שיטת קרח היה דמה שמרבה הכתוב גם דור תם למצות ציצית, זה רק בזמן הזה, כי אמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, דכל זמן שיש יצה"ר בעולם אין צדיק בארץ שיוכל להאמין בעצמו, שיעמוד בצדקו עד סוף ימיו, לזה ריבתה התורה גם דור תם לחיוב מצות ציצית, משא''כ לע"ל שרוח הטומאה יעבור מן הארץ, ולא יהיה עוד יצה"ר בעולם, אין עוד חשש זה שישכח מלקיים מצות התורה, א"כ יהיו פטורים ממצות ציצית, שכל תכליתה רק להזכיר את האדם על קיום המצות. ולזה כיון שקרח רצה לקרב עולם התיקון, בבחי' שיהיה לע"ל, ע"כ עשה ק"ו, טלית של מין אחר חוט אחת של תכלת פוטרת אותה, כולה תכלת אינו דין שתפטור את עצמה, הגם שלא ימצא רמז של תרי"ג מצות בטלית שכולה תכלת, אבל לע"ל שיתקיימו המצות ברוחניות לא בלבושים הגשמיים, יתכן שגם בטלית שכולה תכלת יוכלו לאיים מצות ציצית, דבאמת כל הטעמים שנאמרו בקיום המצות, הם רק כטפה מן הים, שישנם טעמים רבים עד אין חקר, וא"כ אפשר דלפי אותן הטעמים שלא נתגלו לנו עדיין, יוכלו לקיים המצוה גם בטלית שכולה תכלת, ולא מופרך הק"ו שעשה קרח, לפי שיטתו שרצה לקרב את הבחי' שיזכו ישראל לעתיד לבא.
והנה בפסיקתא (הובא בילקוט פ' חקת) דרשו כל הפרשה של פרה אדומה על הגלות ועל הגאולה, ובסוף מסיים והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, לפי שבעוה"ז ישראל מיטמאין ומיטהרין ע"י כהן, אבל לע"ל הקב''ה עתיד לטהרן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'. הנה מזה ג''כ ראי' להנ"ל, שיש מציאות לדיני התורה שישתנו לע"ל, ואף שהשינוי בזה הוא לטובה, שהקב"ה עצמו יטהר את ישראל, אבל עכ"פ הרי זה שינוי ממה שמפורש בתוה"ק, שטומאה וטהרת ישראל תלוי בכהן, הגם שי"ל שזה ענין טהרה אחרת, מה שהקב''ה יטהר את ישראל, ולא קאי על טהרה מטומאת מת, וא"כ אין זה שינוי כלל, אבל מלשון המדרש לפי שבעוה"ז ישראל מיטמאין ומיטהרין ע"י כהן וכו', נראה שהכוונה על טהרה מטומאת מת, שהרי דורש אותה מפסוק והיתה לעדת בנ"י למשמרת, ומזה למד גם קרח להביא ראי', שיש מציאות שישתנו דיני התורה, וע"כ מלאו לבו לחלוק על משה רבינו ולבטל כהונת אהרן. ובזה יובן דברי המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, שמשם הביא ראי', דלע"ל ישתנו דיני התורה, והוא סבר שמיד יהיה אותו הזמן בימיו, וע''כ חלק על משה רבינו.
ולפרש מאמרם ז''ל ברב בישר ברב בישרוהו, אפ"ל עפימ"ש רש"י ז''ל עה''פ רב לך אל תוסף וגו', הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך, ויל"פ הכוונה עפי"מ שאמרו רז"ל שאם היה מרע"ה נכנס לארץ, והיה בונה את ביהמ"ק לא היה נחרב לעולם שלא שלטו האויבים במעשה ידיו, ולטובת ישראל לא נכנס משה לארץ, שעי"ז שפך הקב"ה את חמתו על עצים ואבנים וניצולו ישראל מכלי' ר"ל. ולכאורה לפי"ז מה היה סברת משה שהפציר כ"כ ליכנס, וכי לא היה נחשב בעיניו הצלתן של ישראל. אמנם כבר ביארנו לעיל, שהיה מצפה שיהיה עולם התיקון מיד בבחי' שיהיה לע''ל, שאז רוח הטומאה יעבור מן הארץ, ולא יהיה עוד חטאים בעולם, ואין עוד חשש כלי' לישראל, וכמ''ש האוהחה''ק בפרשת מי מריבה עיי''ש, וע''ז השיב לו הקב''ה רב לך, הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך, ויובן עפימ"ש רז''ל (שבת קרא ע"ב) עה''פ (קהלת י''ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, שאז תתבטל הבחירה ולא יתכן קבלת שכר על המצות שיקיימו אז, רק על המצות שמקיימין בעת שיש שליטת יצה"ר בעולם, והבחירה חפשית לבחור בטוב או ברע ח''ו, משלם הקב"ה שכר הרבה על קיום המצות ועל הבחירה בטוב, וזה שאמר לו הקב"ה למשה רב לך, ע"ד שפי' האוהחה"ק (ר"פ שלח) כי באמצעות שליחות המרגלים נתעכבו ישראל ארבעים שנה במדבר עד מלאת ימיו, ולא ירד משה מגדולתו, ויהי בישורון מלך מ' שנה, והוא אומר שלח לך, כי לך הנאה בזה בתכלית הדברים עכ"ל.
ועד"ז יתפרש גם כאן רב לך, כי לך הנאה בזה, שאין אתה נכנס עכשיו לארץ, ולא יהיה עולם התיקון עדיין, כדי להרבות שכרך בכל המצות שיעשו ישראל עד עולם התיקון, דגם כל המצות של ישראל תלויים במשה כי הוא זכה וזיכה את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו, נמצא שבתכלית הדברים נצמח טובה גדולה למשה, במה שלא נכנס עדיין לארץ, ששכר הרבה שמור לו, ורב טוב צפון לו, על כל המצות שמקיימין ישראל עד שיהיה עולם התיקון, ועל מצות האלו שמקיימין בזמן הגלות והנסיונות משלמין עליהן שכר הרבה, וזהו רב לך שהיא לטובתך ולהנאתך מה שלא תכנס לארץ.
והנה כבר נתבאר שסברת קרח היה לעשות עולם התיקון מיד בבחי' שיהיה לע"ל, על זה השיב לו מרע"ה רב לכם בני לוי, ר''ל אעפ"י שלע"ל יוגדל מעלתכם, שתתעלו למדרגת כהנים, אבל לעומת זה השכר על עבודתכם, עכשיו גדול יותר, אע''פ שבחי' העבודה אין לה ערך, כנגד מה שיהיה לעתיד, אבל השכר של עכשיו גדול יותר, ולזה טוב לכם שלא תדחקו את השעה לקרב עולם התיקון, כי אז יהיו ימים שאין בהם חפץ, לא זכות ולא חובה. והגם שמשתוקקין על עולם התיקון בכלות הנפש, שאז יהיה נשלם תכלית הבריאה, ויוכלו לעבוד את השי"ת בשלימות ובלי מניעות, אעפ"כ לעובדי השי"ת גם זה הוא בשורה טובה, שמקבלין שכר על עבודתם, כי שכר מצוה מצוה, שיש לו להקב''ה נחת רוח, ממה שמשלם שכר טוב לעובדים אותו, וע"כ הגם שצער הוא מה שנתארך הזמן עד עולם התיקון, עכ''ז יש בה גם בשורה טובה. ולפי"ז הוא בחינה אחת, עם מה שהשיב לו הקב"ה על טענתו, שרוצה ליכנס לארץ, והא בהא תליא.
ובזה יתבארו דברי רז"ל ברב בישר ברב בישרוהו, שיש בזה לפי האמת גם בשורה טובה, מה שלא נכנס משה לארץ, כי יוגדל עי''ז שכרו כנ''ל, ובשורה זו השיב גם הוא לקרח ועדתו, שלא ידחקו את השעה לעשות אז את עולם התיקון, כי לענין קיבול שכר, יותר טוב כמו שהוא עכשיו. וזה שאמרו ז"ל ברב בישר שהוא בישר לקרח ועדתו, באומרו רב לכם בני לוי, שיוגדל שכרם בבחי' שהם כעת, ולא ידחקו לקרב עולם התיקון, וכמו"כ בישר הקב"ה אותו, ואמר לו רב לך, שלא תדחוק את השעה לקרב עולם התיקון, ויוגדל שכרך עי''ז, ורב טוב צפון לך כנ''ל.
והנה איתא במד"ר פ' בראשית (פ' ג' סי' י') א"ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם, צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו', ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים, ויהי בוקר אלו מעשיהן של צדיקים וכו', והנה אם עושין כמעשה הרשעים, נקראים כמותן, וכמו שהביא רש"י ז''ל ממד"ר (פ' וישלח) עה''פ גוי וקהל גוים יהיו ממך, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אלי', וע''כ נכללו במשמעות קהל גוים, א"כ לעתיד לבא שישתנו הרבה מצות שבתורה כנ"ל, יהיו עושין אז כמעשה הרשעים של עכשיו, שזהו בבחי' הפיכת בוקר לערב, דערב הוא מעשיהם של רשעים. וכבר נתבאר שקרח רצה לקרב אותו הזמן שיהיה לעתיד, ע"כ רצה לבטל כמה מצות שבתורה, ולהפוך בוקר לערב ולעשות כמעשה הרשעים. ע"כ אמר לו משה שאין עוד הזמן לזה עדיין אע"פ שיהיה כן לעתיד לבא, אבל עכשיו אין אתם יכולים להפוך בוקר לערב, ולעשות כמעשה הרשעים בביטול המצות, וכמו כן לא תוכלו לבטל כהונת אהרן. וע"כ נקט דוקא הפיכה זו של בוקר לערב, כי זה היה רצונו של קרח לבטל מצות התורה, ציצית ומזוזה, שהוא כמעשה הרשעים שנקראים ערב.
מאמר י
ויקח קרח וגו' פירש"י לקח את עצמו לצד א' להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן (איוב ט"ו) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. וקשה דאדרבה מצינו שמשך לשיטתו את כל העדה, כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, שחטא והחטיא גם אחרים עמו. גם יש להבין תיבת ואתפלג שתרגם אונקלוס, לשון נתפעל משמע, שנחלק ע"י אחרים, ולא שחלק א"ע מתוך העדה, וצ"ב דלשון ויקח משמעותו ע"י עצמו.
ב) להלן בפרשה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו', האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. הקשו המפרשים ממנ"פ, אם חטאו כל העדה, איך אמר משה האיש אחד יחטא, ואם לא חטא רק קרח לבדו, איך רצה הקב"ה לכלות את כולם ח"ו, וכי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דיינא. והרמב"ן הק' תירץ, שכן דרך מבקשי רחמים, שיקלו החטא מעל העם, ונותנים אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים עיי"ש. אבל עדיין קשה מ''ש האיש אחד, הלא הי' שם יותר מאחד, כל הר"נ איש שהיו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ועל ידם המשיך אליו את כל העדה, ואיך אמר מרע''ה האיש אחד יחטא.
ויל"פ לפי פשוטו עפי"מ דאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) אמר רבי יוחנן קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם, ומפני מה תלה הכתוב בירבעם, מפני שהוא היה תחלה לקלקלה. הרי מבואר שהכל תלוי במתחיל שהוא עיקר הגורם, ולזה אע"פ שמשך קרח אצלו את כל העדה, אמר משה רבינו האיש אחד יחטא, כי קרח היה המתחיל, ותולין הקלקלה בו לבדו, וכמו שכתב הרמב"ן הק', שכן דרך מבקשי הרחמים שנותנין אותו על היחיד הגורם, נמצא שלפי האמת נשאר קרח יחיד, אחר שהמליץ משה רבינו על הכלל ישראל, באומרו האיש אחד יחטא, ולזה אמר הפסוק מתחילה ע''ש סופו, דלפי האמת היה ויקח קרח ואתפלג, להיות נחלק מתוך העדה, ואמר לשון נתפעל לומר, שלא הוא חלק את עצמו מתוך העדה, אדרבה המשיך אצלו את העדה, כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, אלא שלבסוף נחלק מתוך העדה ע"י המלצתו של מרע"ה, שאמר האיש אחד יחטא, ולז"א "להיות" נחלק, שנחלק על ידי אחרים מתוך העדה, גם ואתפלג לשון נתפעל, שזה נעשה נרי מרע"ה כנ"ל, ולא קרח עשה חלוקה זו.
מאמר יא
ויקח קרח וגו' פירש''י לקח את עצמו לצד א', להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזה שתרגם אונקלוס ואתפלג וכו', ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים וכו'. ויל"ד דשני פירושים אלו סותרים אהדדי, דלפירוש ראשון היה נחלק מתוך העדה, ולפירוש הב' משך אליו ראשי סנהדראות, ובאמת נראה כן מלשון הפסוק, דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה וגו'. גם יש להבין פי' התרגום ואתפלג לשון התפעל, דמשמע שנעשה כן ע"י זולתו, וצ"ב הכוונה, גם רש"י פי' לקח את עצמו לצד א', א"כ הוא עצמו עשה החלוקה, ואיך הביא ראי' מפי' אונקלוס לפירושו.
ב) בגמרא (סנהדרין ק''ט) ויקח קרח, אמר ר"ל שלקח מקח רע לעצמו, צ"ב מה מקח רע לקח, גם הלשון לעצמו צ''ב.
ג)
במד"ר הה"ד (משלי י"ח) אח נפשע מקרית עוז, זה קרח שחלק כנגד משה, ומרד וירד מן הכבוד שהיה בידו, ומדנים כבריח ארמון שהעלית הארץ בריחי' בעדו, ארמון שחלק על משה ועל המקום. ראוי להבין מה שדרשו אח נפשע וגו' על קרח, דמה ענין האחוה, ועם מי היה אח, והנה גם בגמרא (הוריות דף י' ע"ב) דרשו אח נפשע וגו' זה לוט שפירש מאברהם וכו', ופירש''י זה לוט דכתיב ביה ויפרדו איש מעל אחיו, וגם רש"י במשלי פירש, יש אח נפשע מאחיו וכו' כגון לוט באברהם, עשו ביעקב ע"כ. אבל כאן עם מי היה קרח אח, שנדרש עליו פסוק זה. גם יש להבין מ"ש נפשע שהול"ל פשע, גם מ''ש מקרית עוז צ"ב, שהיל"ל בקרית עוז.
ונל"פ בהקדם לבאר ב' הפירושים שברש"י הנ"ל, דלפי האמת אין בהם סתירה, דקרח בודאי רצה להמשיך אליו את כולם, וכן עשה כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, אלא מפני שהקהלה זו היתה לחלוק על משה מקור התורה, לא היה מתקיים, ולבסוף נעשה הבדלה ביניהם, ונחלק מתוך העדה, וכמו שפירש"י עה"פ האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, אמר הקב"ה יפה אמרת אני יודע ומודיע, מי חטא ומי לא חטא, וצוה מרע''ה לכל העדה, העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם, ונעשה הבדלה גמורה ביניהם. והנה כללא הוא, דאף מה שהאדם אינו עושה בידים, רק מעשיו גרמו, נקרא ג''כ על שמו, ונחשב כאילו בעצמו עשאה, וכמ''ש רש"י ז''ל (פ' ראה) עה''פ לא תעשון כן לה' אלקיכם (בספרי), אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח וכו', א"ר ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב, הרי שהתוה"ק קורהו עשי', אף שאינו רק ע"י גרמא, וכמו כן לעניננו, שקרח במעשיו גרם שיהיה נחלק ונבדל מתוך הכלל ישראל, אעפ"י שהוא עשה ההיפוך, שרצה להמשיך אליו את כל העדה, אבל ע"י גרמת מעשיו, נעשה ע"י הקב"ה הבדלה והפרשה גמורה. ושפיר פירש"י לקח את עצמו לצד א' להיות נחלק וכו', שמעשיו גרמו לזה, וכן פי' התרגום ואתפלג לשון התפעל, שנתפעל ע"י אחרים. ובזה אפשר להבין מה שדרשו עליו אח נפשע וגו', כי באמת הוא רצה להיות אח עם כל אחד, אבל נפשע מקרית עוז, שעל ידי שחלק על התורה, נעשה החלוקה ונבדל מתוך העדה, וכמו שאמר להם מרנרה הסירו נא מעל אהלי הרשעים האלה, ומדנים כבריח ארמון שהעלית הארץ בריחי' בעדו, ועי"ז נבדל מעדת ישראל.
ואפשר לפרש עוד, בהקדם דברי ק"ז זלה"ה ביש"מ, לפרש המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, כי ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף וכו', אך נודע דבפרה אמר השי"ת למשה, לך אני מגלה טעמה של פרה, שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה, לכך אבל לאחרים חקה וכו', והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, ע"כ ביקש להיות כמשה, וידוע דראי' בכמה מקומות הוא לשון הבנה וכו', ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול, שאדם כזה בשביל גאוותו נפל ונשבר, עכל"ק.
והנה איתא במד"ר (ר"פ תרומה) הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם לוקח מקח, יש בו זהב ואין בו כסף, יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו וכו', ובמדרש תנחומא מבואר יותר, שני פרקמטוטין עומדין זה עם זה, אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין, אמרו זה לזה בוא ונחליף ביני ובינך, נטל זה את הפלפלין וזה המטכסא, מה שביד זה אין ביד זה וכו', אבל התורה אינה כן, זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר מועד, השנו זה לזה, נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, יש פרקמטיא יפה מזו, הוי כי לקח טוב נתתי לכם עיי"ש. וכבר פירשתי במאמה"כ (פ' נצבים) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, דלכאורה קשה הלא מאתו ית' לא תצא הרעות, ואפ"ל הכוונה, עפימ"ד בגמ' (יומא ע"ב ע"ב) אמר ריב"ל מאי דכתיב זאת התורה אשר שם משה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם מיתה, וז''פ הכ' ראה נתתי לפניך, פי' התורה שנתתי לפניך, אם זכה אז הוא חיים וטוב, ואם ח"ו לא זכה אז הוא מות ורע, נמצא מי שזוכה התורה הוא לו למקח טוב, ואם ח''ו לא זכה, שמהפך דברי אלקים חיים, אז נעשה לו התורה מקח רע. והנה מחלוקת קרח נצמח, על ידי שהיה גדול כל כך שנתעצם עם התורה כנ"ל ביש"מ, ואילולא זאת לא עלתה על לבו לחלוק על משה, נמצא שהתורה נעשה לו מקח רע, דבאמת הוא מקח טוב לאחרים הזוכים בה, אבל קרח ע"י שפשע בתורה, נעשה מקח רע לעצמו, וז"פ הגמרא לקח מקח רע לעצמו, שרק לעצמו היה מקח רע.
ובזה יובן מה שדרשו עליו אח נפשע וגו' פי' על ידי שהיה בבחי' אח עם משה רבינו, שגם הוא נתעצם עם התורה כמשה רבינו ע"ה, נפשע מקרית עוז, ולא אמר בקרית עוז, ר"ל שהפשיעה בא לו מקרית עוז מהתורה, שע"י שנעשה לו מקח רע וסם מיתה, עי"ז נפשע שעשה מחלוקת עם משה רבינו ע"ה.
מאמר יב
ויקח קרח בן יצהר וגו', במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, וצ''ב.
ב)
רשיז"ל פי' מה עשה עמד וכנס ר"נ איש, והלבישן טליתות שכולם תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר, חוט אחת של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. ראוי להבין מדוע בחר לחלוק על משה רבינו במצות ציצית דוקא וכמו"כ ישנם הרבה מצות שהם גזירת המלך ואין שכל האדם משיגתן, כגון כלאים ובשר בחלב, דכ"א לחודי' שרי', ובהצטרפם יחד אסורים, ועד"ז בשאר המצות שהם חק ובלי טעם, ומה ענין מצות ציצית למחלוקותו.
ג)
במד"ר, ויקח קרח לקח טליתו, והלך ליטול עצה מאשתו, וצ"ב הכוונה. ומהו הקישור לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו.
ד)
ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', פירש"י כולם שמעו מפי הגבורה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ולא יהיה לך, כל העדה שמעו. לכאורה קשה מה טענה הוא זה, וכי מפני שכולם שמעו בסיני מפי הגבורה, אינם צריכים עוד למנהיג.
ה)
ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה וגוק לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' וגו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. לכאורה צ''ב שהתחיל לומר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו', הרי רצה לברר במופת הבליעה שהיה שליח ה', ולא מדעתו עשה ח''ו, א"כ היה לו לסיים ואם בריאה יברא ה' וגו' וידעתם כי ה' שלחני, וכמ"ש בחלוקה הראשונה אם כמות כל האדם ימותון וגו' לא ה' שלחני, ומ"ש וידעתם כי נאצו וגו' אין זה דבר והפיכו, ולא מענין התנאי שהתחיל בה.
ו)
כל הענין צ"ב, שקרח נבלע בארץ עם כל רכושו, וחז"ל אמרו במדרש אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, היתה באה ונבלעת עמהם, הגם שעמקו דרכי ה', אעפ''כ בפשטות יש להבין, בשלמא הם עצמם נבלעו בארץ, מפני שקלקלו הרבה והמשיכו את העם לחלוק על משה רבינו והתוה"ק, ולהטעותם מדרך האמונה, שכל קיום התורה תלוי' באמונה במשה רבינו, שהרי כל ישראל לא שמעו מפי הגבורה כי אם אנכי ולא יהיה לך, וכל התורה נמסר להם ע''י משרע"ה, ואם אין מאמינים ח"ו בנבואת משרע''ה אין תורה חלילה, ע"כ מובן שנבלעו קרח ועדתו, כדי לבער דיעה כוזבת זו מקרב ישראל, אבל רכושם למה, ומה נפק"מ אם ישאר רכושם, ומדוע אף על מחט שהיתה שאולה ביד אחרים, הוצרך ליעשות נס שיתגלגל למקום הבליעה, והוא לכאורה פלא.
ז)
ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם וגו'. קשה טובא למה התפלל משה רבינו שלא יפנה ה' אל מנחתם. והאוהחה"ק פי' לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו, מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור, אשר טבעו לשנוא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ע"כ אמר אל תפן אל מנחתם, עכת"ד. ועדיין צ"ב היה לו להניח פרטיות מדת עונשם ביד הקב"ה, יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, דוודאי א"א לומר שמשה רבינו רצה ח"ו לנקום בהם, שהי' משרע''ה מושלל מכל מדה רעה של נקמה, א''כ מה נפק"מ לו בזה, והענין צ"ב.
ח)
בגמרא ב"ב (דף ע"ד ע"א) א"ל ההוא טייעא לרבב"ח תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו', אמר לי אצית מאי שמעת, שמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והם בדאין, אמר לי כל תלתין יומין מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והם בדאין, ופירש"י כל תלתין יומין כל ראש חודש. וצ"ב למה דוקא בר"ח אומרים כן ולא בשאר ימים מימי החודש. גם צ"ב מה שאומרים והם בדאים, היה להם לומר ואנחנו בדאים, ועל מי אומרים כן, הלא הם עצמם היו הבדאים.
ונל"פ דהנה קרח לשם שמים נתכוון, וכמו שכתב רש"י קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, וכתב האר"י הק' דלעתיד יהיה באמת כן כמו שרצה קרח, רק אעפ''כ כיון שחלק על משה רבינו מקור התורה, עי"ז נטרד מן העולם, דכל החולק על משרע"ה כחולק על השכינה, גם בשביל שנתחבר עם דתן ואבירם, שהם היו מקור הרע ולא כוונו לשם שמים כלל, והוא התחבר עמהם ועי"ז משך כל העדה לשיטתו, כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, ע''כ הי' הפגם גדול כ"כ, ונבדלו מכל ישראל ונבלעו.
ואפשר שזה פי' הפסוק שהתפלל משה רבינו א' אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, דלכאורה קשה ממנ"פ, אם גם הם חטאו מה זה שאמר משה האיש אחד יחטא, הרי כולם חטאו, ואם לא חטאו כולם אלא קרח לבדו, א"כ למה אמר הכתוב ואכלה אותם כרגע, וכי חשיד קוב"ה ח"ו דעביד דינא בלא דיינא, ומדוע רצה לכלות כל העדה ח"ו. אמנם באמת כח גדול היה לו לקרח, שמשך אליו הגדולים שבישראל ראשי סנהדראות וגם את כל העדה, וחטאו כולם על ידו, ע''כ היה הקטרוג מצד מדת הדין לכלות כל העדה, רק משרע"ה המליץ זכות על ישראל, שבאמת המחטיאים שהמשיכו את כל העדה לחטוא הם גרמו כל הרעה, וטען להקב"ה שאם יסלק מבין ישראל המחטיאים, אז יחזרו כולם לדרך האמת, דרק הם גרמו להטעותם ע"י שהכניסו בלבם הרהור כנגד משה רבינו, דכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, וגם ההרהור לבד מזיק מאד, ע"כ אמר משה א' אלקי הרוחות, שהקב"ה יודע מחשבות ובוחן כליות ולב, ויודע האמת שאין יד ישראל במעל הזה, רק אותם היחידים הם שגרמו להם והמשיכו כל העדה לדרכם, וז"ש אלקי הרוחות שמביט בעומק הלב של כל אחד, האיש יחטא, היינו שרק אחד הוא המחטיא, ועל כל העדה תקצוף, והתפלל שלא יקצוף הקב"ה רק על אותם המחטיאים שגרמו הכל, ושאר כל העדה ינצלו, וכן עשה הקב"ה וקיבל תפלתו של משרע"ה, ולא נאבדו רק המחטיאים ושאר כל העדה ניצולו.
אמנם אעפ"כ גם אחר הנס שנבלעו המחטיאים נשאר עוד חקוק בלבבות בני ישראל, מדיעות המחלוקת שהכניסו בהם, וכמ"ש וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ואהרן לאמר אתם המיתם את עם ה', שהתרעמו על משה ואהרן ועל דרכי השי"ת, כי קשה מאוד להפטר מן הארס ההוא שהכניסו בלבבות בנ"י, ומצינו שהזהיר הכתוב מאוד בנביא השקר, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל דברי החולם החלום ההוא, ופירשו המפרשים שאינו אומר הנביא בפירוש שילכו לעבוד ע"ז, אבל אומר להם דברים אחרים שסופו ותכליתו לילך לעבוד ע"ז, ובא על זה לאו מיוחד בתורה לא תשמע אליו, ולא בא אזהרת הלאו הזה לאסור לעבוד ע"ז, דיש על זה הרבה לאוין בתורה, אלא שהוא לאו על השמיעה לחוד, שאם מדבר דיבורים כאלו להסית ולהדיח את ישראל מדרך התוה"ק אסור לשמוע אליו, ואין צריך לומר אם מדבר דברי מינות שגרועים הרבה יותר מע"ז, בודאי שאסור אפילו לשמוע אליו.
והטעם, מפני שאף אם לא יצייתו לדבריו, ורחוקים עוד מדרך הזה לשמוע אליו בפועל, אעפ"כ מכניסים דיבורים אלו ארס בנקודת לבבם, ובהמשך הזמן יזיקו אלו הדיבורים, והשמיעה לבד פוגם, וכמו שמצינו במדרש (קהלת פ"א אות כ"ח) ר' יהודה בן נקוסה היו המינין מתעסקין עמו, היו שואלין אותו ומשיב, אמר לון על מגן אתון מגיבין אתון, נעביד בינינן, דכל בר נש דנצח חבריה, יהא פצע מוחיה דחברי' בקורנס, והוא נצח לון ופצע מוחיהון, עד דאתמלאון פצעין פצעין, וכיון דאתי, אמרי ליה תלמידיו רבי סייעוך מן השמים ונצחת, אמר לון ועל מגן, לכו והתפללו על אותו האיש ועל אותה החמת, שהיתה מלאה אבנים טובות ומרגליות אבל עכשיו מלאה פחמין, ע"כ. הרי שהשמיעה לחוד פוגם באדם מאוד, שאע"פ שנצח אותם בטענותיו ופצע את מוחם, אעפ"כ כיון ששמע מהם ונתווכח עמהם, זה עצמו הזיק לו, ונשאר חקוק במוחו מדבריהם הכוזבות, ע{כ החמירה התורה כל כך לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שאפילו השמיעה לחוד ג"כ אסורה.
וכן היה במעשה קרח, אעפ"י שכבר נאבדו מבין ישראל, נשאר עוד כוחו חקוק בלבבות ישראל, והיו צריכים לכח גדול להשריש מלבבם מחשבות קרח, כמו שמצינו בפרשה שאחר כל הנס הגדול שנעשה, התרעמו ישראל למחרת לומר אתם המיתם את עם ה', ואף שראו כל הניסים הגדולים שנעשו אעפ"כ נשאר במוחם כוחו של קרח, אע"פ שהם כבר לא היו בעולם ונאבדו מתוך הקהל. ואפשר שמהאי טעמא נאבד גם רכושם, עפי"מ שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה בטעם שהחמירה התוה"ק, ואמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם, דטבע האדם הוא, שאם מקבל מאיזה אדם פרוטה וכדומה, ואח"כ מצליח, תולה ההצלחה בפרוטה או בחפץ ההוא, ואם יטול איזה דבר מן החרם, ואפשר שבאותו זמן יצליח באיזה ענין, יתלה ההצלחה בדבר ההוא, ויומשך אחר כך על ידי זה לע"ז, על כן החמירה התוה''ק ואמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם, כדי שלא יבואו להימשך אחר הע"ז.
וכענין הזה הג' ברכושו של קרח, דאלמלא נתקיים בידי ישראל, והיו יורשים ישראל רכושו ויצליחו עי"ז, או ישתמשו ברכוש הזה לחינוך בנ"י, יבואו עי"ז להימשך אחר שיטת קרח. וכעין שכתב הרמב"ם ז"ל הטעם שספר תורה שכתבו מין ישרף, מפני שלא יזכר שמו לומר זה הס"ת כתבו המין, וכמו''כ כאן אם היה נשאר הרכוש ומכ"ש אם היו ישראל נהנים ממנו היה קשה מאוד לעקור מהם הדיעות נפסדות של קרח ועדתו, ע''כ רצה השי''ת לטובת ישראל, שלא יהנו ישראל מרכושם כלל, אפילו לחנך בזה בתי בנ"י לתורה הק' וליהדות, ע"כ עשה השי"ת נס זה, שאפילו מחט שאולה ביד אחרים, נתגלגל ונבלע עמהם כדי שלא יהנו ישראל מנכסיו, ויבואו עי"ז להמשך אחר דרכם הרעה. וממון כזה שבא ממקור מסיחים ומדיחים נגד השי"ת והתוה"ק ונגד משה רבינו, אסור ליהנות מהם אפילו לצורך יהדות, משום דהממון עצמו גורם רעה לנהנים ממנה, וכמו שכתב הה''ק צבי אלימלך זלה"ה (בספר אגרא דכלה פ' שופטים) בשם הר''ר בער זלה''ה עה"פ ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, הכלל הוא שכח הפועל בנפעל, ואם נהנים מממון של אדם רשע מזיק זה להנהנה ממנה מפני שכח הפועל בנפעל, ע"כ נתייראו ישראל כשיבואו לארץ ישראל וירשו רכושם של הכנענים שמא יזיק לנפשם, אבל מפני שהשי"ת הוא הנותן, שוב אין חשש זה, עייש"ד.
וזה היה בירושת הארץ שהיה רצון השי''ת שירשו ישראל רכושם, עשה הקב"ה בדרך זה שלא יזיק להם לישראל, אבל כאן לא היה רצון העליון שישראל ירשו נכסיהם, דבשלמא אז שלחמו עמהם להשמידם אין חשש כל כך, שיומשכו אחר דרכם הרעה, כיון שלוחמים לעומתם, משא"כ כאן אלו שהיו חלק מהכלל ישראל, וגם ההתחלה היה לשם שמים, דקרח לשם שמים נתכוון, והיו בעלי מוחות גדולים, ע"כ חש הקב"ה שלא יזיק להם רעיונותיו ומחשבותיו של קרח, וע"י שיהנו ישראל מנכסיו יכנס בהם ארסו של קרח שהיה לו טענות נגד משה רבינו, ע"כ כדי שלא יוכשלו ישראל עשה הקב"ה נס הזה שנאבד מהם הרכוש לגמרי, ולא נשאר בידם אף כל שהוא, ואפי' מחט שהיתה שאולה בידם נבלעת עמהם.
ואפשר שעד"ז קלל ירמי' הנביא את אנשי הענתות שהיו רשעים, ואמר הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים (ב''ב ט' ע"ב), לטעם זה שלא יבוא רכושם ביד בני אדם מהוגנים ויגרום נזק לנפשם, ע"כ התפלל שיתנו צדקה לבנ"א שאינם מהוגנים, מפני שהממון הבא מרשעים מזיק מאוד להנהנים ממנה, וכ''ש אם בא ממקור המסיתים ומדיחים את ישראל מדרך התוה"ק ודרך האמת (עיין דברי יואל וישב עמוד רס"ו).
והנה האוהחה"ק פי' עה"פ בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, דלכאורה מה שאמר עוה"פ כי לא מלבי, הוא כפל. ופי' שהם חשדו את משה רבינו שהוא היה חפץ בכל הדברים האלה, ועד"ז היה ה' מסכים על ידו, כדרך שכתבו התוספות (שבת פ"ז) דמה שהתרעמו אהרן ומרים על משה שפירש מאשתו, הגם שהשי"ת הסכים על ידו, מ"מ אילו לא היה הוא חפץ בדבר לא היה ה' מצוה לו, רק כיון שהוא מעצמו חפץ בדבר ע"כ הסכים ה' על ידו, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והקשה אא"ז הישמח משה זלה"ה דאם כן שעד"ז היה טענתם, אין ראיה ממופת הבליעה שלא היה מחשבתו של משה להשתוקק להשיג כל אלה, דגם עכשיו אפשר עוד לחשדו שהוא היה רצונו בזה, והשי"ת רצון יריאיו יעשה והסכים על ידו, עייש"ד.
אמנם האמת הוא דעל האמונה יש הרבה נסיונות, והוא עיקר גדול בתורה, כמו שאמרו רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ותמיד צריך האדם ללחום עם יצרו בשביל האמונה, דאם לא יהיו נסיונות אין עבודה, דמה שרואין בגלוי ומפורש לא יתכן לומר עליו שהוא אמונה, כיון שרואין אותו בחוש, גם אין שייך ליתן עליו שכר, כיון שאין שום נסיונות בדבר, וכבר אמרו חז"ל אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמונה, א"כ כיון שנותנים עליה שכר, מוכרח להיות בחירה בזה הענין, דאל''כ אין ליתן עליה שכר. וכמו שרואין בחוש, שכל הרוצה לכפור בהשי"ת ובתוה"ק, יש לו דרכים רבים, ורק אותם שמייגעין עצמם על האמונה יש להם סייעתא דשמיא. והעיקר הוא להתקדש ולהטהר, ולבקש בעינים צופיות למרום, שנזכה לאמונה שלימה בהקב"ה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שכל החוקרים שחקרו במציאות הבורא ב"ה, הודו ואמרו שהשגחה פרטית הוא רק ע"י אמונה שלימה בתוה''ק, והוא למעלה מן הדעת ומהשגה האנושית, והוא בחינת אלקות ולא ישיגהו משיגי הגוף, ואין שום דעת בעולם שיוכל להשיג ענין זה בשכלו, רק ע"י אמונה שלימה בהשי"ת ובתורתו הקדושה. ורק כלל אחד צריך לשמור להתרחק מאנשים שהם מנאצי השר'ת, ואם לא יתחברו עמהם, ממילא ישארו באמונה שלימה, שהרי יש הבטחה על האמונה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דמאמר הבוי"ת גם בך יאמינו לעולם הוא הבטחה, שתמיד יהיו ישראל מאמינים בהשי"ת ובמשה עבדו, אבל זה הוא רק אם אין מקלקלין את האמונה, ע"י התחברות עם מנאצי ה', שידעו שהם מנאצי ה', ולא יהיה לישראל שום שייכות עמהם, אז ממילא יש אמונה מצד ההבטחה. וזה הוא העיקר, לידע שהם מנאצי ה', ולהשמר ולברוח מהם כבורח מן הארי.
וזה שאמר להם משה רבינו בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה וגו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', וממילא כיון שידעו ישראל שהם מנאצי ה', לא יבואו עוד להרהר אחר משה רבינו, ויהיה להם אמונה מצד הבטחת הקב"ה וגם בך יאמינו לעולם, ע"כ שפיר סיים משה וידעתם כי נאצו, שזה הוא העיקר, ואין צורך לברר להם האמונה ע"י מבחן אחר, וא"א לברר דבר זה בחוש, שכן הי' רצון הבוי"ת שיהי' בחירה ונסיון בדבר זה דאל"כ אין זה אמונה, רק שידעו שהם מנאצי ה', ולא יבואו עוד להרהר אחר משה כלל, כיון שלא יהיה להם עוד התחברות עמהם.
והנה הכלי יקר פירש על מה שאמרו חכז"ל (ערכין ט"ו ע"א) גבי לשון הרע, סיפר אין לו תקנה, דכל עבירות שאדם עושה בינו לבין עצמו יכול לשוב עליהם בתשובה, משא"כ לשון הרע שנתפשטו דיבוריו בין הבריות, ואף לאחר שעשה תשובה עדיין מספרין בשמו מה ששמעו מפיו, ע"כ אין תקנה למספרי לשון הרע. וזה הענין גם בקרח, כמו שאמרנו לעיל, שגם אחר שנאבדו מתוך הקהל, עדיין נשאר כוחם בישראל ונחקק דיעותיהם במוחות בני ישראל. והנה כשנבלעו בארץ כבר השיגו האמת ואמרו משה אמת ותורתו אמת, אך התמרמרו על התלמידים שהעמידו, שהם נשארו עוד בעלמא דשיקרא, ואינם חוזרין מדרכיהם הרעה, וזה הכל מכחם שהם העמידו אותם התלמידים, ע''כ התמרמרו ע"ז ואומרים משה אמת ותורתו אמת, אבל והם בדאים היינו התלמידים שלהם שנשארו בעולם הם נשארו בדאים, לבלבל מוחות ישראל לחלוק על משה רבינו והשי"ת ותוה''ק.
ע"כ הוכיחם משה רבינו בערבות מואב וחצרות מה שעשו בחצרות היינו מחלקותו של קרח, דלכאורה מאי דהוה הוה, וכבר נאבד זכרם מישראל, ומה לו למשה רבינו להזכיר דבר שהיה כבר, ולא נמצא באותו הדור כלל, אמנם לדרכינו יובן, מפני שנשאר גם אח"כ כוחו של קרח בישראל, וקשה מאד להפטר ממנה, ולטהר את לבבות בני ישראל מרעיונות כאלו שהם נגד השי"ת ומשה רבינו ודרך האמת, ובאים מכחם של מסיתים ומדיחים, ע"כ אמר להם משה רבינו מוסר על מה שעשו בחצרות, מפני שגם אז היה עוד כחו של קרח בין ישראל. וככה רואין גם בדור הזה בעוה''ר, ששולט כח גדול של הסט"א זו ונתפסו בו רוב הדור, וגם כוחו של הש"ץ שר"י שלט כמה מאות שנים אח"כ, ונתייגעו עליה צדיקים גדולי עולם, לשרש ולעקור אותה מלבבות בנ"י, ועלה הדבר ביגיעות גדולות ומסרו נפשם לבטל רעיון שלו, ואפילו פעולה טובה או מנהג טוב שמקורו היה מהם, דאף דבר טוב אם מקורו מאדם רשע אסור לנהוג בו, וכמ"ש המהר"י ששפורט זלה"ה בענין נשיאות כפים, (עיין בקונטרס עה"ג עמוד ק"מ).
עכ''פ קרח וכל הנבלעים כבר ראו האמת שמשה אמת ותורתו אמת, אבל התאוננו על מה שהעמידו תלמידים הרבה, והשאירו כחם בישראל, ונמשך מזה דור אחר דור כל השמדיות, וכל הדרכים המקלקלין את האמונה בישראל הכל מקושר בזה, והכל מכוחם של מנאצי ה' והזיקו לדורי דורות, ואפילו רק הרהור בענין זה מחזק כחם של מנאצי השי"ת, ומכניסים בלבבות בנ"י נטייה לדרך הכפירה ומינות ע"י מסיתים ומדיחים ר"ל, ע"כ הצטערו מאד על הדבר, ואמרו משה אמת ותורתו אמת, שאנחנו כבר יודעים האמת, אבל מה נעשה והם בדאים, שנשארו תלמידיהם הבדאים בעולם וכל זה מכחם.
ונקדים עוד לבאר דברי הגמרא (סנהדרין ק"י ע"א) וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע, א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה, א''ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קינא לאשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, והוא דבר תמוה מאוד לחשוד את משה בכזאת, וראו כל ישראל כי קרן אור פני משה, ולא יכלו להביט בפניו מחמת גודל הקדושה, והיה אור גדול נורא ונפלא, והוריד התוה''ק לישראל ועשה נסים גדולים, ואיך יתכן שחשדו אותו בכזאת, הגם שכל דברי חז"ל הם סודות גבוהים ונוראים, אמנם צריך הסבר להבין הענין גם עפ"י פשוטו.
ונראה דבאמת לא חשדו אותו חלילה בכך, ולא נמצא אפילו אחד בישראל שיחשוד את משה רבינו באשת איש, אלא שרצו להקטין רוחו של משה רבינו בזה, ויובן עפימ"ש האוהחה"ק (פ' ראה עה"פ שמור ושמעת) על מה שאמרו בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב) אשכחיה לבה בר שילא לאליהו, א"ל מאי קא עביד קב"ה, א"ל קאמר שמעתא מכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר, א''ל רבי מאיר רמון מצא וכו', א''ל השתא קאמר מאיר בני אומר וכו', והקשה האוהחה"ק הקב"ה מתחילה מאי קסבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רב"ש, דרבי מאיר רמון מצא, ותירץ וזל"ק, דע כי יקפיד ה' על האדם, בעשותו דבר, שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם, ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ומאדם, ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה, שהיה לומד מאדם שאינו כמלאך, היה ר"מ נקי מה', אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע טעמו, אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו, להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה, טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, עכלה"ק. ואפשר שזה הענין ג"כ מה שחשדו את משה בא"א, הגם שידעו שאינו אמת, אעפ"כ חשבו שבזה לחוד שיאמרו עליו כן, יכניסו בו קצת פגם ויקעינו את כחו, על ידי שלא יהיה נקי מישראל אף שהוא נקי מה', שהם לחמו עם כוחות עליונים ג"כ נגד משה רבינו, וחשבו שאפשר שיזיק קצת למשרע"ה במה שיאמרו עליו שחושדין אותו בא"א. יהיה איך שיהיה, עכ"פ כן אמרו חכז"ל שחשדו אותו בא"א, וכל אחד קינא את אשתו ממשה.
והנה איתא בגמרא (סוטה דף ג' ע"א) תנא דבי ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מאי רוח, רבנן אמרי רוח טומאה (פירש"י ע''י השטן הבא להחטיאו ולהקניט את אשתו), רב אשי אמר רוח טהרה, ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה, אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי לאינש רוח טומאה בנפשיה. והנה לכאורה זהו קושיא עצומה על רבנן הסוברים שהוא רוח טומאה, ולמה לא מקשה הגמרא ואידך, כדרך הש"ס בשאר מקומות שמקשה על סברת. החולק, וכאן לא הקשו כלום על דברי רבנן האומרים רוח טומאה.
ואפ"ל דהנה בוודאי סתם קנאות הוא רוח טהרה כמו שסובר רב אשי, אבל כבר היה מעשה שהקנאות היה מצד רוח הטומאה, שקינא כל אחד את אשתו ממשה רבינו. וזה הקנאות ודאי שהיה מרוח הטומאה, ולדברי רבנן הפסוק מדבר מקנאות כזה שהיה נגד משה. והנה הכלי יקר פי' עה"פ הוי מושכי עוון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, דלכאורה קשה הרי עון הוא מזיד, והוא גדול מחטא שהוא רק שוגג, ולמה יחס העון לחבלי שוא, והחטאים לעבותות העגלה, והי' לו לומר להיפוך, להמשיל המזיד לעבותות העגלה והחטא כחבלי שוא. ופי' דדרך העולם בעוה''ר, על בעלי עבירה שצריכים להשמר ולברוח מהם, מלמדים זכות עליהם ומקטינין חטאם לומר שלא חטאו חטא חמור כל כך, ואם רואין אצל הצדיק אפילו חטא קל, דאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מגדילין החטא מאוד. וז"פ הפסוק, שהנביא מתאונן על מצב הדור, הוי מושכי עון, שבמקום שיש עונות גדולים עושין ממנו חבלי שוא, שמקטינים בחי' החטא, וכעבותות העגלה חטאה, היינו אצל הצדיק שרואין איזה חטא קל עושין ממנה עבותות העגלה, עכ"ד.
ועד''ז יתבאר לענינינו דקנאות טוב הוא במקום הצורך כשיש חשש פריצות, וכמו שפירש"י רוח טהרה, ששונא את הפריצות, ואז הקנאות רוח טהרה, וזהו סברת רב אשי, אבל רבנן מיירי מהקנאות שהוא נגד צדיקי עולם וקדושים, כמו שקינאו את נשיהם נגד משה רבינו, וזהו ודאי רוח טומאה, נמצא שאלו ואלו דא''ח, רק מסקנת הגמרא, דמסתברא כמ"ד רוח טהרה, ויותר מסתבר לאוקמי הפסוק בדבר ששייך בכל העולם, דעפ"י הרוב קנאות הוא רוח טהרה, ומסתבר יותר להדר אחר טהרה, אעפ''י שיש מציאות גם דבר זה שהקנאות יהיה רוח טומאה, וגם רב אשי מודה בזה, אעפ"כ כיון שאפשר לאוקמי שיהיה הקנאות רוח טהרה, יותר מסתבר להדר אחר טהרה, כמ"ש אשריך כלים שנכנסת בטהרה ויצאת בטהרה, דבכל מקום דיברה התורה בלשון נקי', ע"כ יותר מסתבר כרב אשי, אבל א''א להקשות מזה קושיא על רבנן, דג"ז במציאות כמו שביארנו. יהיה איך שיהיה, הקנאות שהי' נגד משה רבינו היה רוח טומאה לכל הדעות.
והנה בגמרא (סוטה ג' ע''א) פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אם וקנא את אשתו רשות או חובה, והנה הם רצו לתלות כל מעשיהם בתוה"ק, ואם האמת הוא שהפסוק וקנא את אשתו חובה, היה להם אמתלא על מה שקנאו את נשותיהם, דהרי הוא מתרי"ג מצות לשיטת ר"ע, ע''כ כל אחד ואחד היה מהדר לקיים מצות קנאות זו, משא''כ כשהוא רשות ואינו הכרח, אין להם מענה והצטדקות על שכאו''א קנא לאשתו נגד משה רבינו.
והנה בגמרא סוטה (דף ג' ע"א) פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא בג' דברים אם הן רשות או חובה, וקנא את אשתו רשות דברי ר"י, ר"ע אומר חובה. לה יטמא רשות דברי ר"י, ר"ע אומר חובה. לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר''י, ר"ע אומר חובה. והקשו בתוס' וכי לית להו הא דאמר בשלהי מס' מכות (כ"ג ע''ב) תרי''ג מצות נאמרו למשה מסיני, וכי לר' ישמעאל דאמר רשות בצר להו, או לר"ע טפי להו, ותירצו בתוס' דבשאר מצות דמפיק ר' ישמעאל מקרא, עביד ליה ר"ע אסמכתא, עכ"ד. ולא ביארו כוונתם באיזה מצות פליגי, דר''י ס"ל שהם חובה, ור"ע אסמכתא, ועדיין הענין סתום. ובפי' ידי משה על המד"ר הביא בשם הגאון ר' דוד אפענהיימער ז"ל דבר נכון, דהנה איתא בגמרא (מנחות כ"ח ע"א) ד' ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת, ר' ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. א''כ אתי שפיר, דר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בג' מצות הנ"ל שהן רשות, יש לו בציצית ג' מצות יתירות, שסובר ד' ציציות ד' מצות הם, להשלים מנין התרי"ג, אבל ר''ע שסובר באלו הג' שהם חובה, סובר כת"ק דשם דד' ציציות הם מצוה אחת, וא"ש חשבון התרי"ג לדברי שניהם, עכת"ד.
והנה אם נאמר שד' ציציות ד' מצות הם, אי אפשר שיהיה טלית שכולה תכלת פטורה מציצית, דהרי עכ"פ אינו רק במקום מצוה אחת ועדיין חסרים ג' מצות ממנין התרי"ג. והנה קרח רצה לברר לשיטתו שהפסוק וקנא את אשתו חובה כדברי ר''ע, ע"כ לקח טלית שכולה תכלת ואמר חייבת בציצית או פטורה, ואמר לו משה חייבת בציצית, התחיל לשחק עליו ואמר ומה טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרתה זו שכולה תכלת לא כ"ש, ורצה להכריע דד' ציציות הם מצוה אחת, וע"כ יוצאים בטלית שכולה תכלת מצות ציצית שלשיטתו מצוה אחת יש בה, וכיון שד' ציציות הם מצות אחת, מוכרחין לומר וקנא את אשתו חובה, להשלים מנין התרי"ג, וע"כ היה להם אמתלא שכל אחד ואחד קינא לאשתו ממשה, ולכן בדבר זה הלך ליטול עצה מאשתו, שגם היא תסכים על הקנאות הזה, וז"ש במדרש לקח טליתו, והלך ליטול עצה מאשתו, דהא בהא תליא.
ועכ"פ כל כוונתם היתה רק לצער את משה רבינו, ולהקניטו בדברים, ולהקטין ח"ו את כוחו, ולז"א וישמע משה ויפול על פניו, שהיה ירא שלא יזיק לו באמת, שהוא היה צריך לכל הכוחות שלו בשביל ישראל והיה מתיירא שלא יפול ח"ו ממדריגתו, רק השי"ת עזר לו ופירסם על ידי נס הבליעה שהם מנאצי ה', כמ''ש וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', וכיון שנתודע שהם מנאצי ה' לא יכלו עוד להזיק למשה רבינו.
ודבר פלא איתא ברבינו יונה על משלי שכל הדורש לעם ישראל מחוייב להודיע, שרשעים שונאים את הצדיקים ולא ילמדו ממעשיהם. וז"ש משה רבינו וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', שידיעה זו צורך והכרח, והתוה"ק הודיע לישראל שהם מנאצי ה' ולא ילמדו מהם, וממילא ישאר כח התורה בכלל ישראל, ולא יתחברו עוד עמהם.
נחזור לעניננו לבאר מה שהתפלל משרע''ה אל תפן אל מנחתם, דלא היה ח''ו בשביל נקמה, אבל ביאור הענין עפי"מ דאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ג ע',ב) תניא ר' נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים, ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם עכ"ד הגמרא. הרי שעל שהיה בידו זכות מצוה זו, שפתו מצויה לעוברי דרכים, עי"ז נהרגו כמה רבבות מבני ישראל, ואם לא היה לו מצוה זו היה יותר טוב, וכן מצינו בנבוכדנצר (סנהדרין צ''ו ע''א), בשכר ד' פסיעות שרץ אחר כבודי וכו' זכה למלוך על כל העולם, ולבסוף החריב את ביהמ"ק, והכל בשביל שהיה לו קצת זכות, וזה סייע לו לכל הכבוד הזה, וכן אמרז''ל (סנהדרין ק''ב ע''א) מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א' בארץ ישראל, ואח''כ הרע במלכותו והחטיא את ישראל. נמצא שיותר טוב לרשעים שלא יהיה להם זכותים כלל, שהזכותים שלהם גורמים רק רעה לישראל, אבל כך הוא מדתו של הקב"ה שמשלם עבור כל דבר טוב שעושה הרשע, אף שעי"ז מוסיף רשעה על רשעותו, וז''פ הכתוב ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו, שמה שמשלם שכרו גם זה הוא להאבידו, שע"י הטובה גורם עוד רעה לישראל וזה הטובה עצמה רעה הוא לו. ע"כ כשראה משה רבינו שהכרח יש בדבר שיבלעו קרח ועדתו, חשש פן יהיה להם איזה זכות שיעכב הדבר, ויגרום רעה לישראל, ויהיה רעה גם להם, שיכשלו ישראל על ידם, ע''כ לטובת ישראל להציל את הדור וגם לטובתם שיוכל הדבר לבא לידי גמר, הוצרך למנוע מהם כל הזכותים, כדי שלא יתעכב הדבר.
ואפשר שגם בשביל טעם זה הי' הצורך וההכרח שיבלע הארץ את כל רכושם, דאלמלא נשאר הרכוש בין ישראל, בוודאי היו עושין בהם מצוות ומעשים טובים, לחזק בזה חינוך בתי ישראל, והיה להם זה הדבר לזכות, שנעשה מרכושם מצות ומע"ט, ע''כ כדי שיוגמר הענין בשלימות, הוצרך שגם רכושם יאבד, דאל''כ כל זכות היה יכול למנוע הדבר מלאבד אותם, ואם היו נשארים בין ישראל הי' יכול להביא אח"כ עונשים קשים ומרים על הכלל ישראל. ע"כ להציל את ישראל מעונשים האלו הוצרכו לאבד את רכושם, בשביל כבוד שמים וכבוד ישראל והצלת ישראל, והכל היה בדין ובחכמה וע"י גודל מדת האמת של משרע''ה משה אמת ותורתו אמת.
ומה שפירש''י כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, נראה לפרש עפי"ד ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' ואתחנן) שאמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה וא''ל השי"ת הטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו', דלכאורה קשה הלא אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, א''כ יותר טוב היה לשמוע מפי הקב"ה, ולמה אמר מי יתן והיה וגו'. וביאר עפימ"ש בס' העיקרים טעם, למה בשאר כל המצוות יכול נביא לשנות לצורך שעה למיגדר מילתא, חוץ מבע''ז שאינו רשאי שום נביא לשנות אפילו לצורך שעה, דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ודבר שצוה השי"ת בפירוש, אי אפשר שיהיה בו איזה שינוי, משא"כ שאר התורה כולה שנצטוינו ע''י משה, ע"כ למיגדר מילתא יכולין לשנותו לצורך שעה. והנה ראתה חכמתו ית' שלא יהיו ישראל תמיד ביראה הגדולה שהיו אז בשעת מתך תורה, ומחמת קלקול הדור יהיה צורך לשנות מצוה, כמו אליהו בהר הכרמל למגדר מילתא ולחזק האמונה בין ישראל, ע"כ אמר הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, דהרי לא יהיו ישראל תמיד במדרגה זו, ע''כ טוב יותר שלא ישמעו הכל מפי השי"ת, כדי שיוכלו לשנות לצורך שעה למיגדר מילתא, (ועפ"י נביא דוקא), עכת''ד.
והנה קרח לשם שמים נתכוון, שרצה לקרב עולם התיקון בבחי' שיהיה לעתיד, ע''כ חשב שאף שמשה נצטווה מפי השי"ת לעשות כל הדברים, אעפ''כ לצורך שעה אפשר לשנות מצווי השי"ת כיון שלא שמעו כל ישראל מפי הקב"ה, ע"כ חשב לשנות לצורך שעה. ומצינו כזאת גבי ר"ח שנמסר לבי"ד מצות קידוש החודש, ודרשו חז''ל (ר''ה כ"ה ע"א) אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין וכו', עוד אמרו ז"ל עה''פ לא-ל גומר עלי עיברו בי"ד את החודש בתולי' חוזרין, שהכל תלוי בבי"ד של מטה, והכריח רבן גמליאל הנשיא את ר' יהושע לחלל יום הכפורים שחל להיות בחשבונו, הרי שקדושת המועדות תלוי בב"ד, וזה היה טעותו של קרח שחשב כמו שניתן להם הכח לשנות אצל ר''ח כמו"כ חשב שיוכל לשנות גם בענין הכהונה, על כן בכל ראש חודש מודים על האמת שטעו, שאין ראיה מראש חודש על שאר מצות, דענין ר"ח בלבד נמסר לבי"ד של מטה, אבל בשאר המצוות אסור לשנות מציווי הקב"ה, כי אם עפ"י נביא ולמיגדר מילתא בהוראת שעת ועד''ז היה טענתם כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, הרי שישראל היו ראויין לשמוע מפי הקב"ה, א"כ מדוע לא שמעו כמו''כ כל התורה, אלא ודאי מפני שרצה השי"ת שיוכלו ישראל לשנות לפעמים לצורך שעה, ע"כ חשב גם הוא לשנות לצורך השעה כדי לקרב את עולם התיקון.
והנה כל אלו הטענות והפלפולים הוא רק אם דרשינן טעמא דקרא, משא"כ אם נאמר שהכל גזירת הכתוב אז נופלין כל טענותיו של קרח, דאין לומר טעמים וסברות על המצות, שכולם גזירת מלך הוא. והרמב''ם ז"ל בספר המורה כשאומר טעמים על המצות, הקשה הוא על עצמו, הלא אמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות, ותירץ שהוא פלוגתא בגמרא, והוא נותן טעמי המצות למ"ד דרשינן טעמא דקרא. עכ"פ יש בזה פלוגתא, ואם אין אומרים טעמים על המצוות נסתרו כל טענותיו של קרח. אמנם הוא היה לו ראיה שדרשינן טעמא דקרא, מהפסוק זאת חקת התורה, דמשמע שזאת הוא חקה ולא שאר המצוות, הגם שיש באמת עוד חקים אבל הרבה בחינות יש בענין זה, דבשאר מצוות אע"פ שהוא חקה, מ"מ נתגלה בה קצת טעם, משא''כ בפרה אדומה לא נתגלה בה טעם כלל, וע"כ אמר הפסוק זאת חקת התורה, דמשמע זאת היא חקה, משא"כ שאר כל המצות יש להם טעם גם עפ"י פשוטו.
וז"פ המדרש, מה ראה קרח לחלוק על משה, שבא לטעון בטלית שכולה תכלת, אי חייבת בציצית או פטורה, ואם נאמר שהוא גזירת הכתוב, אין שייך לטעון ק"ו מסברא, אלא וודאי שהיה קרח סובר כמ"ד דרשינן טעמא דקרא, ומהיכן היה לו ראיה לדבריו, לזה אמר פרשת פרה אדומה ראה, שאמרה תורה זאת חקה, משמע אבל שאר מצות אינם חקה, ע"כ היה יכול לטעון עליו מכח ק"ו, דכיון שאומרים בה טעם, יש מקום לפלפל על הטעם, וכמו שאיתא בגמרא (שבת י"ב ע"ב) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר רבי ישמעאל אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא והטה, אמר כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, ופירשו שבמשנה אמרו סתם לא יקרא, ולא אמרו טעם שמא יטה, דכיון שאומרים טעם יש מקום לבע"ד לחלוק על הטעם, וכמו שעשה ר' ישמעאל, ע"כ אמרו במשנה סתם לא יקרא לאור הנר. וכן היה שיטת קרח שסובר שיש טעם על המצות, ע''כ רצה לפלפל עם משה בטלית שכולה תכלת מכח ק"ו. ובאמת כתב הרא"ה ז"ל שאפילו אותן המצוות שנאמרו בהם טעמים אין זה עיקר הטעם, דעיקר הוא הפנימיות, עמקו מחשבותיו ית"ש, והם למעלה מהשגה אנושית, רק צריך להאמין באמונה פשוטה, וכמו שאמרו רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, ועי"ז יכולין להתקיים בדרך התורה והקדושה ודרך האמונה האמיתית.
וזה שאומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, היינו כל המשנים אפילו קוצו של יו"ד מהתוה"ק הם בדאים, אפילו אם חושבין שכן הוא דרך התורה מ"מ כיון שמשנים מדרך התורה המסורה לנו מדור דור זה הדרך מוליך למינות ואפיקורסות, הגם שההתחלה הוא עפ"י התורה, אבל הסוף הוא אבדון ר"ל, כיון שמתחילים לשנות מדרך התוה"ק. ועל כל אלו אומרים והם בדאים ורק משה אמת ותורתו אמת, והעיקר רק לילך עפ"י קבלת אבותינו הקדושים. והשי"ת יאיר את עיני ישראל ויזריח בלבבות בני ישראל, שנזכה להיות דבוקים באמת במקור הקדושה והטהרה, ונזכה לראות ישועת ישראל במהרה, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר יג
והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי, פירש"י ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו. יש להבין דאין זה תירוץ על קושיתו ולא טפשים היו, דאף שחטאו, אבל איך הכניסו את עצמם לסכנה, אחר שהתרה בהם משה רבינו ע''ה. גם מדוע הקשה עוד על קרח, ולא יספיק תירוץ זה גם עליו.
ונל"פ עפי''מ שאמרו רז"ל אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואפשר להיות חכם מתוכם ואעפ"כ יעשה נגד השכל, דע"י שנכשל בחטא נכנס בו רוח שטות, וכמ"ש בספר הקדוש מאור עינים (פרשת תבא) עפימ"ד שנתפתתה חוה לדברי הנחש, שדחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה. ולכאורה קשה הלא היא ידעה שעל נגיעה לא נצטווה, וא"כ איך נתפתתה לו, וגם מה ראיה הוא שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, הלא הקב''ה אמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקב"ה אלף שנים. ופי' כי אדם שהבעל דבר מפתה אותו ונופל בידו, אזי הוא עושה דברים אף נגד השכל. וז"ש דחפה, וממילא ע"י שנפלה במדת השקר אין להקשות כלל, דאף שעפ"י השכל קשה להבין, אבל אחר שנתפתה ניטל ממנו השכל, ונכנס בו רוח שטות עיי"ש.
וז"ש ולא טפשים היו וכו', ומתרץ שהם חטאו על נפשותם, ונכנס בהם רוח שטות ואין להקשות עליהם. ואח''ז הקשה רש"י וקרח שפקח היה, שהיה גדול מאד כמבואר לעיל, ואיך הטעה אותו היצה"ר עד כדי כך שיעשה טפשות כזה, וע"ז תירץ רשיז"ל עינו הטעתו, שאצלו היה עוד ענין, במה שטעה בו, על ידי שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, וממילא אם היה היצה"ר מעעהו בדבר מצוה ושיזכה למדריגות, עשה אף הוא נגד השכל.
מאמר יד
במסורה הובא בבעה"ט, ובקשתם גם כהונה, ובקשתם אותי, ובקשתם משם את ג' אלקיך, עכ"ד המסורה.
ונל"פ בהקדם דברי הגמ' (יומא פ"ו ע"ב) היכי דמי בעל תשובה וכו', מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, פרש''י באותה אשה ובאותו מקום שעבר כבר העבירה, ובאותו פרק, שמתוך שדומה הכל מכל וכל, לזמן שנכשל בה כבר, יצרו מתגבר עליו וכו', ואפ"ל עוד שחז"ל הורו לנו בזה דרך תשובה ודרך העבודה, שבאותו מעמד ומצב, ובאותו פרק ובאותו מקום שהוא עומד, ישתדל להשלים עצמו בעבודת השי"ת, בכל כחו ונפשו ומאודו, ולא יחשוב אמתלאות לומר, אילו הי' כך, הייתי יכול לעבוד השי"ת עבודה תמה, כי זהו רק עצת היצה"ר, לרשל אותו מעבודת השי"ת, וברור שמי שאומר כן, אף אם יסיר ממנו מניעה זו, ויושלם לו החסרון הזה, ימצא מניעה אחרת, ויחסר לו דבר אחר, וימצא כמו"כ אמתלא לתלות בו התרשלותו בעבודת השי"ת, אבל מי שרוצה באמת לעבוד השי"ת, אין שום מניעה בעולם מעכבתו.
וכשבאתי למדינה זו, מצאתי מאנ"ש, שהכרתי אותם היטב מימים הקדמונים, והיו מדקדקים על מצוה קלה כבחמורה, וכאן התרשלו והקילו ע"ע בקלות ובחמורות, גם לא השגיחו על חינוך הבנים כדבעי, והוכחתי אותם על פניהם שישובו מדרכיהם, והם השיבו אותי באמתלאות שונות, ואמרו שנשתנו העתים, וא"א לעשות הכל כבימים הקודמים, והוכחתי אותם שיהודי המאמין בהקב"ה ובתוה"ק, אין רשאי לומר דיבורים כאלה, וכבר כתב החת''ס זלה"ה בצוואתו, אל תאמר שנשתנו העתים, יש לנו אב זקן, לא נשתנה ולא ישתנה עכדה"ק, אז באו באמתלא שני', שהמדינה קשה, וא''א לקיים התורה ומצות בכל דקדוקי' במדינה זו, ולא הרי מדינה זו כמדינות שיצאנו משם, אמרתי להם שגם זה מעצת היצה"ר, כי התורה הקדושה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, מבלי השתנות כל דהו, וכשנדחה גם אמתלא זו, אמרו לי כאשר אמר אדה"ר האשה אשר נתת עמדי וגו', שהוא מצד עצמו הי' מסכים להתנהג בכל ההידורים כבימים הקדמונים, אבל האשה רוצית בהתחדשות כמנהג המקום והזמן, אמרתי להם שכל אלה רמזו לנו חז"ל בדבריהם הקדושים, היכי דמי בעל תשובה וכו', מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, שאם רוצים באמת לעשות תשובה לפני הבוי"ת, אין שום מניעה בעולם מעכבתו ומונעו מלשוב, ואף באותו מקום ובמדינה זו שעומד בה, ובאותו זמן ובאותה אשה אפשר שישתלם בעבודתו ית', רק שיהי' לו הרצון האמיתי, ואז השי"ת יסייע בידו.
והנה החיוב מוטל על כ"א מישראל לעיין על דרכיו ועל ב"ב שיהי' עפ"י התוה"ק, נוסף לזה נתחייבנו מדין ערבות, להשגיח גם על אחרים, ולקיים הוכח תוכיח, ולהיות מן העושים והמעשים לדבר מצוה, צדקה וגמ''ח, ולהחזיק לומדי תורה ולתמוך בקיום הישיבות, והנה יאמר האדם אם הי' לי איזה נשיאות או שררה בהנהגת הכלל, הי' היכולת בידי לפעול גדולות ונצורות בעניני הכלל, ע"כ ישתדל להשיג נשיאות ושררה, באמרו שהוא מכוין לשם שמים, אמנם כבר כתבנו הבחינה, שמי שבאמת כוונתו לשמים, אין שום מניעה בעולם מעכבתו מעבודת השי"ת, ואף בלא נשיאות משתדל בכל יכולתו, ומפנה את עצמו מכל עסקיו, לסייע בעניני הכלל, ואיש כזה אם ישיג נשיאות, בודאי עוד יוסיף אומץ ויעשה יותר, אבל אם כל זמן שאין לו נשיאות, אומר ידי מסולקת, ומשתמט באמתלאות שונות, ברור שגם אחר שישיג נשיאות, לא יעשה כלום, ומכ"ש מי שגם אחר שיש לו נשיאות, משתמט, ורוצה בנשיאות ושררה גדולה מזו, ברור שאין כוונתו לשמים, רק יצרו מטעהו, שיחפוץ בגדולה וירבה במחלוקת, אבל גם אחר שישיג נשיאות הגדול שבגדולים לא יעשה כלום.
וזהו לדעתי פי' המסורה, ובקשתם גם כהונה, כהונה הוא מלשון שררה, כשאדם מבקש שררה ונשיאות על הצבור, יש תנאי בדבר ובקשתם אותי, שיהא כוונתו לשם שמים, והבחינה בזה, אם באמת כוונתו לש"ש, ובקשתם,,משם" את ד' אלקיך, היינו באותו מעמד ומצב שהוא עומד כעת, אם גם משם מבקש את ד', אז גם אחר שישיג הנשיאות יוסיף דעת ויראת ד'.
ועד"ז אל''פ תשובת משה רבינו אל קרח, המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל וגו', דהנה אם השי"ת נותן לאדם נשיאות על הכלל, צריך שימעט בצרכי עצמו, ולעיין בצרכי הכלל, ואם עושה כן לש"ש, ראוי להוסיף לו על שררותו, ואז יוסיף עוד גם הוא להשתדל בצרכי הכלל כפי כחו ויכולתו, והנה שבט לוי כבר קבלו שררה ונשיאות, ועכשיו בקשו גם כהונה, ואמר להם משרע"ה להוכיחם, המעט מכם כי הבדיל וגו', ר"ל אם המעטתם בצרכי עצמכם, בעת הבדיל ד' אתכם מעדת ישראל לתת לכם שררה, ובקשתם גם כהונה וכעת תבקשו להוסיף על שררותכם, והלא צריך להיות ובקשתם אותי, שבקשת השררה יהי' אך ורק בשביל ובקשתם אותי ובכוונה לש"ש, והבחינה בזה ובקשתם משם את ד' אלקיך, שבאותו מעמד שאתם עומדים כעת צריך לבקש את ד', ועד עכשיו לא מעטתם את עצמכם, ה"ז מבחן שאין כוונתכם לש"ש, השי"ת יזכנו לעבודת השי"ת בלי שום מניעה בכל עת ובכל שעה.
מאמר טו
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. יל"ד למה אמר כרגע, וכן הקשה האוהחה"ק.
ב)
ויפלו על פניהם ויאמרו וגו' האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. כתב הרמב"ן הק' יש לשאול אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם, למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו, איך אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, עכ"ל.
ג)
בגמרא (נדרים ל"ט ע"ב) איתא דרש רבא וכו' מאי דכתיב (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה. שמש ירח בזבול מאי בעיין, והא ברקיע קביעי, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם (פירש"י, מקרח ועדתו) אנו מאירין, ואם לאו אין אנו מאירין, באותה שעה ירה בהם חצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם, ובכל יום ויום יורין בהם חצים וחניתות וכו' עכ"ד הגמרא וצ"ב.
ונל"פ מ"ש האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, עפ"י מה דאיתא במסכת שבח (דף נ"ה) מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה וכו', אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו, אמרה לפניו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, עכ''ד הגמרא. והנה מה שנענשו כ''כ על מצות עשה דהוכח תוכיח, יובן עפ"י מה דאיתא בגמרא מנחות (דף מ"א ע"ב) דבזמן דאיכא ריתחא נענשין על עשה עיי"ש, ועיין בהקדמת ספרי ויואל משה (עמוד י"ב) שביארנו בדברי הגמ' שבת הנ"ל, דבשעה שמדת הרחמים והחסד שולט בעולם סומכין על שיטת המקילין, ולכן טרם שהיה שליטת מדת הדין בעולם, נאמר עליהם שקיימו כל התורה כולה מא' ועד ת' וכו', אך אחר ששלטה מדת הדין בעולם נקטו כדעת המחמירין, דצריך עד כדי הכאה, ולפי"ז לא יצאו ידי חובתם במחאה וכו', ולכן שלטה בהם מדת הדין על שלא מיחו עייש"ד.
ומעתה לא יקשה קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל (קושיא ב'), דאם ישראל לא חטאו, למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח ועדתו איך אמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ולדרכנו יתבאר כי באמת כל העדה לא חטאו רק קרח ועדתו, אבל הי' עליהם קטרוג על שלא מיחו, ואפשר שהכשרים שבהם גם מיחו, אלא שלא מיחו כל צרכם עד כדי הכאה, וע"כ לולי שליטת מדת הדין לא יתחייבו רק החוטאים, אבל אחרי שיצא הקצף נתחייבו כולם, ולז"א הקב"ה אל משה ואהרן הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, אמנם משה ואהרן הרבו בתחנונים להשתיק מדת הדין ולהמתיקו, ולז"א האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, דבאמת רק יחידים חטאו, ולמה על כל העדה תקצוף, דע''י שיצא הקצף יתחייבו כולם, והתפללו משה ואהרן למנוע הקצף וממילא לא יענשו.
והנה בגמרא ברכות (דף ז') תניא וא-ל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע וכו' ואין כל ברי' יכולה לכוין אותה השעה חוץ מבלעם הרשע וכו'. ועפי"ז נראה לפרש מה שאמר ה' אל משה ואכלה אותם כרגע, היינו הרגע שהקב"ה כועס, ואז הוי עידן ריתחא ומענישין גם על מ"ע כנ"ל, והנה איתא עוד שם בגמרא ברכות ואימת רתח, אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא וכו', תנא משמיה דר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה, ע"כ. והנה מהפכת סדום היה בעלות השחר וכמ''ש וכמו השחר עלה, ופירש"י שם הטעם, שבעלות השחר הוא השעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם עובדין ללבנה וכו', ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים, ע"כ.
ויתבאר לדרכנו דברי הגמ' דנדרים הנ"ל (בקושיא ג') עפ''י המבואר לעיל דזריחת השמש והירח ועכו"ם המשתחוים אליהם, גורמים לשליטת הדין בעולם, וע"כ לא רצו שמש וירח לצאת להאיר, כי השיגו שאם יצא הקצף יהיו כל ישראל ח"ו בסכנת כלי', ולז''א רבש''ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין, ואם לאו אין אנו מאירין, ולדרכנו ר''ל אם אתה עושה דין על דעת משה רבינו ע"ה שהתפלל האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והתפלל להשתיק מדת הדין, שלא יענשו כי אם החוטאים, אז נצא, ואם לאו אין אנו מאירין כדי למנוע שעת הזעם, ובאמת לא היה להם להתערב בריב לא להם, דמשה ואהרן היה בכח תפלתם להמתיק ולמנוע שליטת הדין, אף אם יצאו להאיר, אלא שהיה להם מסירת נפש בשביל הצלת ישראל, ולא יצאו עד שזרק בהם חצים וחניתות.
מאמר טז
ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא ה' שלחני, פירש"י אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי, עכ''ל רש"י ז"ל. והוא פליאה נשגבה איך יעלה על הדעת לומר כן שמשה רבינו עשה מעצמו מבלי שנצטוה מהקב''ה, והרי אם אומרים אפילו על אות אחת בתוה"ק שמשה מפי עצמו אמרן, הוא כפירה בתוה"ק. ובשלה"ק הקשה כן יש לתמוה איך אמר משה שח''ו רוצה לכפור בנבואת עצמו, הלא נבואת משה רבינו ע"ה שהוא יתירה על כל הנביאים, הוא א' מעיקרי הדת, ותירץ שחשב משה שלא עשה הקב"ה זה הדבר מצד עצם הענין, שיהר אהרן דוקא מוכן לכהונה ואין זולתו, רק אולי עשה השי"ת כן לכבוד משה, אע''פ שלא בקש משה ממנו זה הדבר, וז''ש אם לא תעשה בהם דין, אז גם אני אומר לא ה' שלחני, כלומר השליחות של התמנות הזה לא היה בשביל ה', שהוא ידע עצמיות הענין, רק עשה זה בשביל כבודי, עכלה"ק. וכעין זה כתב האוהחה"ק שהחשד היה כי לצד שמצא משה חן בעיני ה', כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו, היה עושה ונמלך בה', והיה ה' מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת כהונה לאחיו, וה' נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר, כי הוא זה הראוי לכהונה עכל"ק. וק''ז הישמח משה זלה''ה הביא תירוצם של השל"ה והאוהחה"ק הנ"ל, והקשה עליהם דהמופת של הבליעה אינו מופת רק על שה' שלחו, אבל על זה שלא היה רצון לבו סיבה לדבר אין מופת, כי אף אם כן היה, מ"מ החולקים על גוף הענין, וכופרים בשליחות ראויים לעונש גדול, מאחר שה' הסכים על ידו וכו', א"כ ממופת הבליעה אין ראי'.
עוד קשה במ"ש משה רבינו ע"ה אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא ה' שלחני, דאם יש מציאות לומר ח"ו שלא שלח אותו ה' רק מלבו עשה כל הדברים, למה מגיע להם עונש מיתה, הרי בדין חולקים עליו וכפירש"י, והיה לו לומר אם לא ימותו אלה לא ה' שלחני, ואיתא במדרש (הביאו הפני יהושע פסחים ו' ע"ב בסוגיא דשואלין ודורשין בה' הפסח קודם לפסח) דלא מת אדם באותן הימים במדבר, וכן נראה מפירש"י בחומש עיי"ש, ואם בדין חלקו על משה למה יגיע להם עונש מיתה יותר משאר ישראל שלא מת מהם אדם באותן הימים.
ונראה לפרש עפ''י מה דאיתא בתנא דבי אלי' (רבה פ"ד) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו', מעיד אני עלי שמים וארץ, שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה, ולומר מי לה' אלי וכו', ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו, והוא אמר כה אמר ה' אלקי ישראל וגו', אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו, אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו וכו', יהיו ישראל דנין ק"ו ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו, סנהדרין שהרגו נפש אחת מישראל פעם אחת בשבוע נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד, לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על יריכו וגו' וכו', עכ"ד המדרש.
והקשו המפרשים, וכי ס"ד דמשה רבינו ע"ה לא אמר אמת ח"ו במה שאמר כה אמר ה' וגו', אחר שהקב"ה לא אמרו ולא צוהו לאמר כן, ובשו"ת עטרת חכמים מהגאון ברוך טעם זלה"ה (אה"ע סי' כ"ט) נדחק לתרץ עפי"מ דאיתא (יבמות ס"ה ע"ב) מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום וכו', ועפ"י זה יש לקיים מ"ש שהי' משה דן בעצמו וכו', כלומר שדן ק''ו ומה מפני השלום בין אדם לחבירו, מותר לשנות ולומר פלוני אמר כך, אף שלא אמרו, ק"ו להסיר חרון אף בשעת הזעם על כלל ישראל, ולעשות שלום ביניהם לאביהם שבשמים עכ"ל. ובאמת מבואר במכילתא הביאו רש"י ז''ל עה"פ כה אמר ה', והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא עכ''ל. נמצא שעשה משה רבינו ע"ה כדת וכהלכה שכן נצטוה מפי הגבורה. אלא שעדיין קשה הלשון שאמר משה כה אמר ה' שימו איש חרבו וגו', דלפי האמת לא אמר הקב"ה בזה הלשון אליו.
אמנם נראה דלא קשה כלל, עפי"מ דאיתא בגמרא (שבת כ"ג ע"א) בענין נר חנוכה, מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו (פירש"י, הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם), רב אויא אמר מלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו', הרי שאף על מצוה דרבנן יכולין לומר וצונו, שמשמעותו ממש כמו כה אמר ה', דאחר שחכז''ל ביררו בדעת תורה, וחייבו להדליק נר חנוכה, הוי דיבורם תורה שלימה, כמו דברי הקב"ה בעצמו. וכמו"כ מרע"ה שבירר עפ"י הלכה שמגיע להם עונש הריגה, אעפ"י שלא שמע בפירוש מהקב"ה, היה יכול לומר כה אמר ה', דדבריו של משה רבינו ע"ה הוא תורה שלימה, אלא שלא פירש להם טעמו, כי לא היה הזמן גרמא באותה שעה, כי הקטרוג היה גדול מאוד על הכלל ישראל, ומיהר משה רבינו ע"ה במעשיו להשתיק את הקטרוג הנורא, ע"כ סתם הדברים ואמר בקיצור כה אמר ה', ודבריו נאמרו באמת וצדק, כי דיבורו של משה רבינו ע"ה הם תורה שלימה.
ובזה יובן דברי משה רבינו ע"ה לקרח, דהנה קרח מחוייב מיתה בכל אופן, גם אם לא היה מרע"ה שליח בפירוש מהקב"ה, ואף אם משה רבינו ע"ה בירר בדעת תורה, שאהרן כהן והם לוים, החולק על דבריו חייב מיתה, וכך הוא שיטת ההלכה, דכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, (עירובין כ"א ע"ב, ברכות דף ד' ע"ב), והחולק על הוראת בי"ד הגדול חייב מיתה בידי אדם, שהבי"ד ממיתין אותו בחנק, אולם באופן זה לא יענשו רק במיתה טבעית, או בא' מארבע מיתות בי"ד, או במיתה בידי שמים שאינו יוצא מגדר הטבעי, ונראה כמיתה טבעית, אבל מה שנענשו קרח ועדתו בדרך נס מופלג, יוצא מגדר הטבעי, שפתחה הארץ פיה ובלעה אותם וכל אשר להם חיים, ודרשו רז''ל במדרש, עה''פ וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, יש אומרים עד עכשיו הם חיים וקיימים וכו', עונש כזה אינו מדיני התורה, ולא חייבה תורה עונש כזה, כי התוה"ק אינה מיוסדת על מעשה נסים, ולענשם בדרך נס מופלג כזה, בשינוי טבע העולם אי אפשר, רק אם היה שליח מפי השי"ת.
ובזה יתבאר מאמה"כ, ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, פי' לא אני בעצמי ביררתי ההלכה בדעת התורה, אלא הייתי שליח בפירוש מפי הקב''ה. והביא ראי' לדבריו, אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא ה' שלחני, כי מיתה טבעית הם חייבים בלא"ה, ואין הכרח שהוא שליח מהקב''ה בפירוש, שאף אם אינו כן, הם חייבים מיתה מחמת שעוברין על דברי משה רבינו ע"ה שהוא תורה שלימה, ואף אם עשיתי הכל מדעתי ומלבי, בלא שליחות מהקב"ה ג"כ חייבים מיתה, אבל אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, שהיא עונש נסיי בשינוי טבע העולם, אז וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' דייקא, היינו שאני שליח בפירוש מפי הקב"ה, והוא צוה לי לעשות כל המעשים ההם, ובתורת שליחות עשיתי הכל, ולא שאני בעצמי ביררתי כן מלבי, וע"כ מגיע להם עונש משונה כזה, כדי שידעו דורות הבאים, שאפילו אנשים צדיקים כקרח ועדתו, ע"י שנטו מדרך האמת, נפלו עד כדי כך להיות מנאצי השי"ת, וזה צורך גדול לידע בכל הדורות, ולהיות נשמר שלא לנטות מדרך האמת, שלימד אותנו משה רבינו ע"ה אפילו נטי' קלה. נמצא לפי זה דאומרו לא ה' שלחני, לא קאי על נבואתו של מרע"ה, שיכפור ח"ו משה רבינו בנבואת עצמו, דזה דבר שאי אפשר כנ"ל, אלא קאי על אומרו אם כמות כל האדם ימותון אלה, ובירר להם הלכה זו, דלעונש כזה אין הכרח שהייתי שליח בפירוש, אלא גם אם מלבי עשיתי הדברים ג"כ חייבים מיתה, כי מה שמשה רבינו בירר בדעת תורה הוא תורה שלימה וכנ"ל.
ובזה יתבאר על נכון הלשון שאומרים בלועי דקרח (סנהדרין ק"י ע''א) משה אמת ותורתו אמת וכו', דלכאורה הוא כפל משה אמת ותורתו אמת, דהרי כל דבריו של משה רבינו לא הי' רק תורה. ולדרכנו כוונתם לב' בחינות בדיבוריו של משה רבינו ע"ה, א' מה שאמר בשליחות מהקב"ה על זה אומרים משה אמת שהוא ידוע לשליח תמידי מהקב"ה, ותורתו אמת היינו כל מה שבירר משה רבינו בדעת התורה מלבו, אף במה שלא היה שליח מפורש מהקב"ה, גם זה אמת ותורה שלימה.
מאמר יז
ואם בריאה יברא ה' וגו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. יל"ד דמאמר האנשים האלה מיותר לכאורה, שהרי מהם דיבר גם עד עכשיו, ויספיק לומר וידעתם כי נאצו את ה', ומובן שעליהם קאי.
ב)
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה וגו' ויאבדו מתוך הקהל. במדרש ילקוט (הביאו הישמח משה זלה''ה) הם אבדו אבל שררותן לא אבדה, שנתמנו אחרים תחתיהן. והקשה ק"ז זלל"ה דמה"ת לא ימנו אחרים תחתיהן. ובמדרש תנחומא סיימו אלא נעשו תחתיהם שרי אלפים ושרי מאות. וגירסא זו קשה יותר, דמה ס"ד שלא ימנו עוד שרי אלפים ושרי מאות, שהיה עצת יתרו בפ' ואתה תחזה וגו', והיה עצה טובה להקל מעל משה, ומדוע לאחר מיתתן של אלו לא ימנו עוד שרי אלפים וכו'.
ונל"פ דהנה יתרו אמר למשה לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול גם אתה וגו', ולכאורה אינו מובן דמשה רבינו היה כחו גדול להנהיג את כל ישראל, ולהודיע אותם חוקי האלקים ואת תורותיו, ועשה אותות ומופתים ומלחמות, ולא עיף ויגע, ומדוע דוקא בענין זה, לדון בין אדם לחבירו נעשה עיף, ולא יכול עשוהו לבדו, עד שהוצרך למנות שופטים לסייעו. ובפשטות י"ל עפ"י מה שדרשו ז''ל במד"ר (ריש פ' בא) אמר הקב''ה יקרה היא בעיני בני אדם, ורואין כאילו יגיעה היא ואינה יגיעה, שנאמר (ישעי' מ') לא ייעף ולא ייגע, במה אני ייגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כמד"א (מלאכי ב') הוגעתם ה' בדבריכם, ואף שאצל הקב''ה לא יתכן עייפות ויגיעה כלל, כמ"ש לא ייעף ולא ייגע, עכ"ז על ידי דיבורים אסורים אמר הפסוק שנעשה כביכול הקב"ה עיף ויגע. ולזה בדברים שבין אדם לחבירו, שעפ"י רוב יש בהם דיבורים אסורים כגון שקר וכדומה, נעשה עי"ז מרע"ה עיף ויגע, והוצרך למנות שופטים לסייע לו, אף שהיה כחו גדול להנהיג את ישראל לבדו בשאר ענינים בלי שום סיוע. ואפשר שאחר שנעשה דין בקרח, ונתברר לכל ישראל גודל הפגם של דרך השקר, מנעו את עצמם כל ישראל ממחלוקת ומלדבר דיבורים שהם נגד התורה, ומעתה היה סברא לומר, שמעכשיו אין צריכין עוד לשרי האלפים והמאות, ומשה רבינו בעצמו יוכל לדון את כולם, לז"א ששררותן לא אבדה, ומינו שרי אלפים ושרי מאות אחרים תחתיהם.
עוד אפשר לומר עפי"מ שהביא בילקוט ראובני בשם ספר גליא רזיא, שעצה זו של יתרו למנות שופטים ודיינים, לא היה עצה טובה מצדו, וכוונתו היה לעשות קנאה בין ישראל ע"י התמנות השופטים עכת"ד. הגם שדבריו נפלאים הם, כי מצינו לחכז"ל שאמרו, כי שבח גדול היה זה ליתרו, ונתוסף על ידו פרשה אחת בתורה, אעפ"כ נוכל ללמוד מדבריו, שיש גם סברא כזה שמינוי השררות גורם קנאה ושנאה בין ישראל. ולזה אחר מעשה קרח, שמקור מחלוקותו בא על ידי קנאה, שנתקנא על נשיאותו של אליצפן כמ"ש רש"י ז"ל ממד"ר, היה סברא לומר שמעכשיו לא ימנו עוד שרי אלפים ומאות, שכבר ראו מה שעלול הקנאה לגרום, לזה אמרו דאעפ"כ מינו אחרים תחתיהן, ולא נמנעו מחשש זה, ואע"פ שהם אבדו שררותן לא אבדה (שוב מצאתי בעץ יוסף על מד"ת שפירש כעין זה בשם זית רענן עיי''ש).
עוד יל"פ דהנה מנהיגי ישראל, בעת שמנהיגים את העם על דרך התורה, אין לך מעלה גדולה וטובה מזה, אמנם כשיש בישראל ח"ו מנהיגים לא טובים, הם גורמים מכשולים גדולים, וכמבואר בגמרא (ב"ק נ"ב ע"א) כד רגיז רעיא על ענא עבד לנגדא סמותא, פירש"י כשהמקום נפרע משונאי ישראל, ממנה להן פרנסין שאינן מהוגנין. וכמו שרואין בחוש בעוה''ר בדור האחרון הזה עיקבתא דמשיחא. וכבר ניבאו לנו חכז"ל (סוטה מ''ט ע''ב) פני הדור כפני וכו', וסיימו אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. וכן מצינו בפסוקי יחזקאל (ל"ד) שהנבואה מקוננת על רועי ישראל, הוי רועי ישראל וגו', וסיים שהקב''ה יציל צאנו מהם (עיין ויואל משה מאמר א' סי' קנ"ג). ובזה פירשתי מה דאיתא במד"ר (ריש פרשת לך) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וכו', כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה, ואמר לו אני הוא בעל העולם. והתמי' מבואר איך אפשר שאברהם אבינו יחשוב אחר כל הנסיונות שנתנסה ועמד בכולן, שהעוה"ז הוא בלא מנהיג. ופירשתי דהנה הקב"ה אמר לו לך לך אל הארץ אשר אראך, והכוונה עפ''י אמרם ז''ל שהראה לו הקב"ה עד סוף כל הדורות דור ודור ודורשיו וכו', וז"ש אשר אראך, וכיון שראה אברהם אבינו ע"ה גם דור האחרון הזה, שלא יהיה כח הנהגה בישראל, ואיש כל הישר בעיניו יעשה, וזה יגרום שח''ו תפוג תורה, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ריש פרשת עקב שהזהיר הכתוב מאד על המשפטים, כי רק במשפטים יעמידו התורה וכו', וכיון שלא יהיה כח הנהגה בישראל, ולא יעשו משפטים בעוברי עבירה ח"ו תפוג תורה. וז"ש תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, היינו שלא יהיה כח הנהגה בישראל בדורות האחרונים, הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל העולם, היינו שהקב"ה משגיח בפרטיות, שלא תשכח ח''ו התורה מישראל, כמו שהבטיח אותנו כי לא תשכח מפי זרעו.
והנה במדבר נכשלו ישראל כמה פעמים על ידי המנהיגים, כמו בחטא המרגלים שנשיאי ישראל גרמו מכשול גדול לישראל כמבואר בפסוקים, גם במתאוננים כתיב, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, ודרשו ז"ל בקצינים שבהם ובגדולים, ובמחלקותו של קרח היו ג"כ נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ודרשו רז"ל שהיו להם שם בכל העולם, ועל ידם המשיך לשיטתו את כל העדה, אם כן ראו כבר והנסיון העיד, שהמנהיגים שבישראל הם גורמים כל המכשולים. וכן הוא גם בדורות האחרונים הללו, וכמו שפירש החתם סופר זלה"ה (ס"פ שופטים) עה''פ ונגשו הכהנים בני לוי וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וז"ל, דת"ח כשהמה כראוי אזי תלמידי חכמים מרבים שלום וכל טוב עליהם נאמר, כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו, אבל אם לא יתנהגו ויעשו כראוי, אדרבה יהיה כל ריב על ידיהם, ונאמר עליהם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, והכהנים הם המורי העם הת"ח, עכל''ק. וא"כ כיון שסבלו כל כך מהמנהיגים הלא טובים, היה הסברא נותנת שאחר שנאבדו קרח והנשיאים שחלקו על משה רבינו, לא יתמנו עוד מנהיגים אחרים במקומם, וישאר רק משה רבינו המנהיג, והנהגה יהיה בכח השפעה אלקית, וכמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה אני הוא בעל הבירה, ולא יצטרכו לסבול עוד מהמנהיגים לא טובים.
ולזה אמרו במדרש אע"פ שהם אבדו ותכס עליהם הארץ, אבל שררותן לא אבדה, דראתה חכמתו ית"ש שיש עוד צורך לישראל במנהיגים, ובדורות הראשונים היו נביאים אמתיים שהדריכו את ישראל בדרך הישרה, עד שרבו נביאי הבעל והטעו את ישראל אז , והגם שהיה אח"כ אנשים גדולים הראויים לנבואה, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ח ע"ב) שיצתה בת קול ואמרה יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, אבל כיון שיצא מכשול לישראל על ידי הנבואה בזמן נביאי הבעל, בטלה אח"כ הנבואה לגמרי. ואחר זמן הנביאים היו עוד בישראל מנהיגים טובים ואמתיים, שהנהיגו את ישראל בדרך הטובה והישרה, וברוב הדורות הם הם שהעמידו את הדת על תילה, עד דור האחרון הזה שהוא להיפוך בעוה"ר, ולזה ראתה חכמתו ית"ש, אף שגרמו מנהיגי ישראל מכשול גדול כמה פעמים בדור המדבר, והיה הסברא נותנת שמעכשיו לא יתמנו עוד מנהיגים אחרים תחתיהם, עכ"ז שררותם לא אבדה ונתמנו תחתיהם שרי אלפים ושרי מאות, כי יש צורך לדורות הבאים במנהיגים אמתיים.
ולזה אמר הפסוק וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', דסתם אנשים שבמקרא הם אנשים חשובים וצדיקים, כמו שפירש"י בכמה מקומות, והדגיש להם משה רבינו, שידעו זאת בכל הדורות, שגם אנשים צדיקים כמו קרח ועדתו יכולים ליפול בניאוץ ה', אם נוטין מדרך האמת שהורה לנו משה רבינו ע"ה, לזה חזר וכפל לומר להם האנשים האלה דייקא, שהיו צדיקים וקדושים ואעפ"כ נעשו מנאצי ה', ודבר זה צריך ידיעה בכל הדורות, שלא לנטות מדרך האמת אפילו נטיה קלה, וצאו וראו מה אירע לקרח ועדתו, שהיו צדיקים ונעשה עמהם מה שנעשה.
עוד יתפרש אומרו וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', בהקדם לפרש דברי הגמרא (סנהדרין ק"י ע"א) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא, אמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו', א"ל אצית מה שמעת, ושמעית דהוו קאמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. והקשו המפרשים על מ"ש והם בדאים, דהיה להם לומר ואנחנו בדאים. אך יל''פ עפ"י מה שהביא בספר תפארת הגרשוני (פרשת קרח) בשם המגלה עמוקות (אופן קי"א) וז"ל, שהקב"ה לקח אליהו וחנוך למעלה, שיעידו על מעשה בני אדם העולה למעלה, ואת קרח לקח למטה, להעיד על מעשה בני אדם היורדים למטה, וז"ש על פי שנים עדים או על פי שלשה יקום דבר, כי למעלה יש ב', וכשתצרף קרח עמהם הרי שלשה וכו' עיי"ש. ואיתא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) בענין רוחו של נבות, שאמר לו הקב"ה צא ממחיצתי, שכן כתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. והם הם הנשמות שיורדים למטה, ואין יכולים ליכנס במחיצתו של הקב"ה, הבדאים והשקרנים, נמצא שקרח מעיד על הבדאים היורדים למטה, ולזה אמר משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, היינו אותן הנשמות שיורדים למטה הם בדאים, שקרח ירד לשם בשביל כך להעיד עליהם.
וזה שאמר משה רבינו אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', ולא קאי על קרח בלבד, רק על כל האנשים המנאצים את ה', ויתברר ניאוצם על ידי קרח, שיעיד על כל היורדים למטה. וז"פ וידעתם היינו ע"י ירידתם לשאול יתברר הידיעה לבאי עולם, מי הם המנאצי ה' בכל הדורות, דכמו שאליהו וחנוך מעידים על העולים למעלה, ועל ידם נתברר ונתוודע צדקת האנשים הכשרים, כמו"כ על ידי קרח נתוודע ונתברר רשעת המנאצים את ה' שבכל הדורות, ע"י שהוא מעיד עליהם כמבואר במג"ע.
מאמר יח
וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, בקר ויודע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. יל"ד בכפילת הלשון והקריב אליו, יקריב אליו, גם בשנותו את טעמו מעבר לעתיד, והקריב אליו לשון עבר, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו לשון עתיד.
ב)
רשיז"ל פי' עפ"י דברי המדרש, אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו. וצ"ב דמה ענין הפיכת בקר לערב למחלוקתם, וכמו"כ לא יוכלו להפך שאר הנבראים במעשה בראשית, ומדוע בחר בזה לסתור שיטתו של קרח.
ג)
במדרש, מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, וצ"ב.
ד)
אא"ז הישמח משה זלה"ה מביא מדרש וזה תוארו, לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, הלא מתו שני בניו, ע"כ. והוא פלא.
ה)
בגמרא ב''ב פרק הספינה (דף ע"ד ע"א) אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא, תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו', אמר לי אצית מאי שמעת, ושמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והם בדאין, אמר לי כל תלתין יומין מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי, משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. פירש"י כל תלתין יומין כל ראש חדש. ראוי להבין למה דוקא בר"ח ולא ביום אחר מימי החודש.
ו)
בגמרא סנהדרין (י"ג ע"א) אמר רבא מאי דכתיב שמש וירח עמד זבולה, מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא וכו', וצ"ב.
ויתבאר הענין דהנה ידוע מדברי האר"י הק' דקרח היה בעל השגה ובעל רוח הקודש, וכמו שפירש"י ז"ל ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו וכו', וראי' זו היתה ברוה"ק, אלא שטעה במה שהשיג שלעתיד יהיו הלוים כהנים והוא יהיה כהן גדול, ורצה להקדים אותו הזמן שיהיה עולם התיקון מיד, כמבואר בדברינו לעיל בדרוש הקדום.
והנה מדת יום ולילה של עכשיו לא יתקיים לעתיד, כמ"ש רז"ל בשמות רבה (פי"ח סי' י"א) לעתיד לבוא הלילה נעשה יום, שנאמר (ישעי' ל') והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים וגו', כאור שברא הקב"ה בתחלה וגנזו בגן עדן, נמצא שמדת יום של עכשיו יהיה אז מדת לילה, והלילה כיום יאיר, וכן מדת החמה והלבנה ישתנו לעתיד, ולא יהיה עוד מיעוט הירח, אבל יתגדל אור הלבנה כאור החמה של עכשיו, ואור החמה יהיה שבעתיים.
ובזה יתבארו דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ב'), א"ל משה גבולות חלק הקב''ה בעולמו, יכולים אתם להפך בקר לערב, כך תוכלו לבטל את זו, דהנה קרח רצה לקרב בחי' העתיד, שיהיה מיד כהן גדול בבחי' שיהיה לעתיד, א"ל משרע"ה אין זו עכשיו, כל זמן שגבולות אלו בין יום ללילה לא נשתנו, הרי זה סימן שאין עדיין עולם התיקון, ומה שאתה רוצה לקרב בחר העתיד, זה אי אפשר, דכמו שאי אפשר להפך בוקר לערב שזה ביד הקב"ה כך לא תוכלו לבטל את זו, דהא בהא תליא, דכשיהיה לילה כיום תאיר אז יהיו הלוים כהנים, ולא קודם לכן.
ויל"פ בזה דברי הגמ' סנהדרין הנ"ל (בקושיא ו') שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא, דלפי טענת קרח שיהיה עולם התיקון מיד כבחי' העתיד, א''כ ישתנו מדת החמה והלבנה לבחר העתיד, וע''כ אם אתה עושה דין לבן עמרם, להעניש את קרח ועדתו, ולהצדיק שיטתו של משה רבינו, שלא הגיע עדיין עולם התיקון, אז נצא בזה הבחי' של עכשיו, ואם לאו לא נצא במידה זו, דאז בהכרח ישתנו מדת החמה והלבנה מכמות שהם עכשיו.
ויובן בזה דברי הגמ' ב"ב (לעיל קושיא ה') מדוע דוקא בכל ראש חודש מתודים ואומרים כן, משה אמת ותורתו אמת, דע"י מולד הלבנה וחידושה נתברר שטעות היה בידם, ולא הגיע בחי' העתיד עדיין, דאז לא יהיה פגימת הלבנה ויהיה אורה תמידית כאור החמה, וע"כ בכל ר"ח שנתברר טעותם לכל, מודים ומתודים על חטאם, ואומרים משה אמת ותורתו אמת.
נחזור לבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ד') ואהרן מה הוא כי תלינו עליו והלא מתו שני בניו, בהקדם דברי המדרש רבה (אחרי פ"כ) שאמרו נדב ואביהוא מתי ב' זקנים הללו מתים, ואנו נוהגין שררה על הציבור, עכ"ד המדרש. והוא תמוה מאוד, דלא יתכן לדבר דברים כאלה אף לאיש המוני, ומכ"ש נדב ואביהוא שהיו גדולים במעלתם מאוד, כמ"ש בקרובי אקדש, ואמר משה לאהרן שהם גדולים ממני וממך, ואיך אמרו כזאת על משה ואהרן. אמנם אפ"ל דבתרגום יוב"ע פי' עה"פ שלח נא ביד תשלח, ביד פנחס דחמי למשתלחי בסוף יומיא, ואמרו חכז"ל פנחס זה אליהו, ומבואר בזוה"ק שנכנסו בו נשמת נדב ואביהוא, ופי' שם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה גם בן אהרן, מפני שפרחה נשמתו במעשה זמרי מחמת פחד, והיו נשמות נדב ואביהוא משוטטים באויר ונכנסו בפנחס, ופי' שם בזה הפסוק אחרי מות שני בני אהרן, שבחי' המיתה היה, שעד עכשיו היו שני בני אהרן, ועכשיו נעשה מהם אחד, שנכנסו שניהם בגופו של פנחס, והוא יהיה מבשר הגאולה לעתיד לישראל. נמצא לפי"ז שפנחס זה אלי' מבשר הגאולה לישראל, יהיו כלולים בו גם נשמת נדב ואביהוא.
ואמרו ז"ל במד"ר (סו"פ עקב) א"ל הקב"ה, משה חייך כשם שנתת את נפשך עליהם בעולם הזה, כך לעתיד לבוא כשאביא לכם את אליהו הנביא, שניכם באים כאחת, והנה נדב ואביהוא היו משתוקקים מאוד לקרב את הגאולה מיד, עיין בדברינו (פ' אחרי עמוד כ"ד) שפירשנו בזה טעמא דמ"ד שמתו בשביל שלא נשאו נשים, דכוונתם גם בזה היתה להכריח למהר את הקץ, עפימ"ש בגמרא (ב"ב ס' ע"ב) מיום שפשטה מלכות הרשעה וכו', דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, ופי' המפרשים דזהו כעין הכרח לבטל הגזירה, דא"א שיהיה זרעו של אברהם כלה, שהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו ע"ה שזרעו לעולם יהיה, ובהכרח תתבטל הגזירה, ועד"ז היתה כוונתם במה שלא נשאו נשים, כדי שישראל ילמדו מהם ויעשו כמותם, ובזה יכריחו את הגאולה, ולפי שדחקו את הקץ נענשו ומתו, עיי"ש בדברינו. ועד"ז היתה כוונתם במה שאמרו מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור, כי היה הכרח שמשה ואהרן ימותו במדבר, והרבה טעמים נאמרו ע"ז בדברי רז"ל, (ובמגלה עמוקות פ' ואתחנן האריך בזה) ורצו הם לנהוג שררה על הציבור על זמן קצר, שבו יעשו פעולות לקרב את הקץ, וכשיהיה זמן הגאולה יבואו משה ואהרן עמהם ויחזירו להם שררותם, ולא לבקשת השררה נתכוונו, כי אם כל כוונתם היתה לקרב את הקץ, ועל כי דחקו את הקץ שלא בעונתו ע"כ נענשו ומתו.
והנה קרח חשש שמשה ואהרן אין עושין פעולות לקרב גאולתן של ישראל, מפני שהוא עתיד להיות כהן גדול לעתיד, ועכשיו אהרן כה"ג, חשד אותם שלטובתם אין עושין פעולה לקרב את הגאולה, ע"כ חלק עליהם ורצה לעשות עולם התיקון מיד, ע"כ אמר לו משרע"ה לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', היינו שדבר זה הוא רק ביד הקב"ה, ואין לעשות לזה שום פעולה לדחוק את הקץ, ולז"א ואהרן מה הוא כי תלינו עליו הלא מתו לו שני בניו, שהם ג"כ מתו בשביל שרצו לקרב את הגאולה לפני הזמן, ומזה ראי' ברורה שהוא רק ביד הקב"ה, וא"א לעשות פעולות לקרבו קודם זמנו.
והנה יקשה לכאורה על קרח שפקח היה, ומסתמא השיג וידע גם זאת, שעדיין לא הגיע הזמן שיהי' הגאולה שלימה מיד ומהיכן נצמח טעותו, שיטעה כ"כ למהר את הגאולה לפני זמנו, ואפשר שטעותו הי' מפרשת פרה אדומה, שאמרו חז"ל תבא אמה ותקנח צואת בנה, ופרה אדומה בא לכפרת חטא העגל. ולכאורה הלא עוד במרה נצטוו עלי' ועדיין הי' קודם חטא העגל, ואיך יתכן שבא לכפרת עון העגל, אלא רואין מזה שהקב"ה מקדים רפואה למכה, והכין את התיקון מראש ומזה נצמח טעותו, שחשב שאפשר להקדים את עולם התיקון שיהי' מיד. וז"פ המדרש, מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה, דמשם נצמח טעותו להקדים עולם התיקון לפני זמנו.
וז"פ הפסוק בקר ויודע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו לשון עבר, קאי על אהרן שנבחר כבר, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו לשון עתיד, על קרח שהוא יהיה נבחר לעתיד להיות כהן, משא"כ אז לא היה עדיין זמנו, על כן אמר בקר ויודע ה' את אשר לו, שבוקר מכונה ע"ש הגאולה, כמו שדרשו רז"ל אמר שומר אתא בוקר על הגאולה, וכן במד"ר בראשית דרשו ויהי ערב על הגלות ויהי בוקר על הגאולה עיי"ש, וז"פ בוקר כשיהיה הגאולה שלימה, אז ויודע ה' את אשר לו, שאז יתברר ששיטת קרח אמת היה אלא שטעה ורצה להקדימו לפני זמנו, ולעתיד יתעלה קרח להיות כהן, וכמ''ש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר, ונפל כדה לבאר, והיתה מצטערת ובוכה עד שבאת שפחת המלך לשאוב, ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי לבאר, התחילה הראשונה לשורר, ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא אדם כדי שהוא של חרס, מן הבאר, ועכשיו מי שיוציא אותו כלי של זהב יוציא כדי עמו, כך בני קרח כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה, אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו, לכך אמר אסף מזמור, שהוא ממשפחת קרח, והא בהא תליא, שכשיהיה הגאולה שלימה ויוציאו השערים מן הארץ, אז יתעלה גם קרח ועתיד להיות כהן, ונזכה במהרה לראות בישועת ישראל ובגאולה שלימה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.