דברי יואל על התורה/במדבר/נשא

<< במדבר • חומש במדבר • בהעלותך >>

~ נשא ~

מאמר א

התרצ"ג לפ"ק

וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם וגו'. יל"ד אומרו גם הם שהוא כמיותר לכאורה. ובמדרש רבה (פ"ו א') הדא הוא דכתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה וכו' (משלי ג') מדבר בקהת וגרשון אף על פי שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון וכו', הוי יקרה היא מפנינים מבכור שיצא ראשון וכו', ע"כ. והקשה הכלי יקר ז''ל דהיא גופא טעמא בעי אמאי לא נתנה לבני גרשון העבודה החביבה יותר לשאת את הארון שבו התורה דמכיון שהוא הבכור הי' ראוי להקדימו גם במעלה זו להיות מטועני הארון.

ב)

עוד במד"ר (פ"ו ב') נשא את ראש וגו' הה''ד (איוב ל''ו) לא יגרע מצדיק עינו וגו' אין הקב"ה מונע דוגמא דידהו (פי' במת''כ מה שחפצים בו וקובעים דוגמתו ומגמתו נגד עיניהם ולבם) לפי שמצינו שיעקב חמד את הבכורה לשם שמים כדי שיוכל להקריב ולקחה מעשיו בדמים והסכים הקב"ה עמו וקראו בני בכורי ונתן גדולה לבכורים שיקריבו לפניו, הוי לא יגרע מצדיק עינו ואין עינו אלא תחתיו כמה דתימא וכו', ומהו תחתיו אלא בניו כמה דתימא (תהלים מ''ה) תחת אבותיך יהיו בניך, וכו'. ולכאורה אין קישור ושייכות בין סוף דברי המדרש לתחילתן, דמעיקרא דרש עינו מלשון רצון וחפץ שאין הקב"ה נמנע מלמלא חפצן ובקשתן של הצדיקים, ואח''כ חזר ודרש אין עינו אלא תחתיו ואין תחתיו אלא בניו. ובמתנות כהונה כתב דסוף דברי המדרש ענין בפני עצמו הם, דעכשיו לא דרש עינו מענין דוגמא ורצון, והוא כמו ד"א, ע"כ. אמנם מפשטות דברי המדרש לא מוכח כן.

ונראה עפ"י מ"ש בספה''ק אוהב ישראל בכמ''ק (עי' באו''י פ' וירא עה''פ וה' אמר המכסה וגו', ועי' שם בלקוטים לפ' נח) כי האבות הקדושים נכללו בהם כל נשמות ישראל, כי הם השרשים שמהם מתפשטים הענפים, וכשעשו האבוה''ק מצוה נצמח מזה טובה גדולה לזרעם אחריהם עד סוף כל הדורות. דמאחר שכל נשמות ישראל היו כלולים באבוה''ק, א''כ בשעה שקיימו האבות הק' מצוה עשו עמהם מצוה זו כל נשמות ישראל הכלולים בשרשם, ובזה עשו דרך ומסלול לדורות הבאים שיוכלו לקיים מצוות השי"ת כתיקונן, שכבר נפתח להם השער מימות אאע''ה, שאז קיימו המצוות בכח עם אאע''ה ביחד. ובזה ביאר הוא ז''ל מאמרם (תדבא''ר פכ''ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. ולכאורה איך אפשר להגיע למעשי האבות הקדושים ולהשגתם הגבוהה אכן באמת אין הכוונה שיגיע למעשי אברהם בעצמו רק למעשיו של אותו האדם בעצמו שעשה בעודו כלול וכמוס בעצמיותו לפי שהי' כלול אז בשורשו נמצא שהוא בנקל לכל אדם כיון שכל אדם עשה כל המצוות כשהי' בכוחו של אאע"ה א''כ א''צ רק לשוב לשרשו ולכוחו של אאע"ה כדי להוציא הדבר מכח אל הפועל עכתדה''ק יע''ש.

עוד זאת נקדים מה שמבואר בספה''ק כי כאשר יראה שנפשו מתאווה ומשתוקקת תמיד לאיזו מצוה ביחוד ואליה לבבו שואף להיות זוכה לקיימה תמיד אזי ידע כי עיקר ביאתו לעולם הוא בעבור אותה מצוה והיא משורש נשמתו אשר אליה שייכת מצוה זו ביותר.

ועפ"י זה מתורצת קושיית הכלי יקר ז''ל למה לא ניתנה העבודה המקודשת יותר לשאת הארון לבני גרשון הבכור, שהרי כיון דהכל תלוי בשורש הנשמה וכל אחד צריך לתקן מה ששייך אליו מצד שורש נשמתו שבעבורה בא לעולם, א''כ אפשר שעבודה הזו שייכא לבני קהת לפי שורש נשמתן ולא יתכן שתנעל מהם.

ובדרך זה יהי' ביאור הכתוב נשא את ראש בני גרשון גם הם בדרך זה שבא הכתוב לבאר טעם שלא נבחרו בני גרשון הבכור לשאת את הארון שהי' ראוי לכבדם בעבור מעלת הבכורה כקושיית הכלי יקר וע"כ לומר שהיתה עבודה זו מיוחדת לבני קהת מצד שורש נשמתן, וא"כ אין זו פחיתות הכבוד לבני גרשון שלא מחמת מיעוט ערכן לעומת ערך בני קהת נתמנו בני קהת לנשיאת הארון אלא לצד שורש נשמתם הבא מכח נשמות האבות הקדושים. ומפאת זה שייך נשיאת הארון לבני קהת ושורש נפשם מושך ומתאוה אליה.

וזש"ה נשא את ראש בני גרשון שתרומם ותנשא את בני גרשון למנות אותם על משמרת הקדש, ואל תאמר שיש איזו פחיתות בזה שיהיו בני קהת גדולים מהם במעלה לז''א,,גם הם'' פי' שגם בני גרשון נתמנו על משמרתם לצד שבשורש נשמתם הם שייכים לעבודה זו ביחוד וגמר אומר,,לבית אבותם" למשפחותם כלומר לפי חלק נשמתם הכלולה בנשמת האבות הקדושים.

ועפ"י זה נבוא גם לביאור המד''ר הנ''ל (קושיא ב') הה''ד לא יגרע מצדיק עינו וכו' שבא ליישב ג''כ קושיא הנ"ל אמאי ניתנה לגרשון עבודה זו ולא החשובה יותר שהוא הארון, לז''א לא יגרע מצדיק עינו שאין הקב''ה מונע דוגמא דידהו, וכמו שנתבאר כי אותה מצוה שהאדם מתאוה לה ביותר היא עיקר עבודתו וצריך לתקן אותה כראוי ולהשלים לו עבודה הלזו. ומפרש המד''ר דבריו ואין עינו אלא תחתיו, ר"ל שזהו מקומו הראוי לו ובזה צריך לשים עיקר מגמתו כנ"ל, ומסיים דבריו לבאר העעם שצריך הוא להשתדל בעבודה זו דייקא, ואין תחתיו אלא בניו, פי' לפי שהכל תלוי במצב שורש נשמתו שהיא ענף מנשמת האבוה''ק ולפי חלקו בנשמת האבות תהי' עבודתו לתקנה ולהעלותה עד שורשו, וזהו שמביא המד''ר ראי' כמה דתימא תחת אבותיך יהיו בניך שנשמות בני ישראל כלולים בנשמות האבות הקדושים ועליהם להשתדל ולאמר מתי יגיעו מעשי למעשי האבות ודו"ק.

מאמר ב

דברים חוצבים להבות אש שהשמיע כ"ק מרן אדמו"ר (שליט"א) [זי"ע] לעורר ולהזהיר על פרצות הדור בכינוס הכללי של היהדות החרדית שנקרא על ידי,,התאחדות הרבנים" באסרו חג השבועות התשכ"א לפ"ג.

וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. צריך ביאור שהרי פסוק זה בא לצוות למשה למנות את בני גרשון, ובא ציווי זה אליו ביחוד שעליו המצוה מוטלת למנותם (וכמ''ש האה''ח הקדוש דלא כתיב ואל אהרן במנין זה), וא''כ מה עעם כתיב כאן לאמר, וכי למי יאמר משה דברים אלו, הרי אליו בלבד נוגע ציווי זה, ולא לזולתו, וסגי שיאמר וידבר ה' אל משה נשא וגו'.

ב)

להלן בפרשה. וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וגו', ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. לכאורה קשה דכיון שהכתוב ביאר בתחלת דבריו כי הציווי לבנ"י הוא שישלחו את הטמאים מן המחנה, א''כ ממה שגמר אומר ויעשו כן בני ישראל כבר הוה ידעינן כי עשו מה שנצטוו לשלחם מן המחנה, ולאיזה צורך הוזקק הכתוב לחזור ולפרט וישלחו אותם אל מחוץ למחנה וגו', אחר שכבר קדם לומר ויעשו כן בנ"י. עוד יל"ד מדוע חזר הכתוב לכפול הדברים באמרו כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, הלא אחרי הודיעו לנו את כל זאת, באמרו ויעשו כן בנ''י, וחזר ופרט וישלחו אותם אל מחוץ וגו', נראים הדברים לכאורה דסיפא דקרא יתירא היא לגמרי, וצ''ב.

ג)

במד"ר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה ריב"ב אומר אין צווי בכ''מ אלא זירוז וכו', רשב"י אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו', (במדבר כ''ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני וכו'. עכ''ד המדרש. לכאורה צריך להבין דהתינח בכל הני קראי דמני המדרש דכתיב בהו צווי כגון הקרבת תמידין והדלקת המנורה אית בהו חסרון כיס, אבל מאי חסרון כיס איכא בשילוח טמאים אל מחוץ למחנה שהוצרך הכתוב לזרז עליהם ביותר.

בטרם נבא לביאור הענין ברצוני להזכיר פה כמה ענינים הטעונים תיקון, בעיקר בפרט זה של חסרון כיס כשהדבר נוגע למצוה, וכסבורני שאפשר לתקן הרבה בפרט זה, ועל מנת כן נתאספנו פה כדי לעורר על הנחוץ לתקן. והאמת הוא כי לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכמ''ש ק''ז זלה''ה (בישמח משה ס''פ ראה) בשם הגה"ק מניקלשפורג זלה''ה לפרש הכתוב (תהלים ל''ד) לכו בנים שמעו לי וגו' דלא סגי במה ששומעין בשעה שהחכם יושב ודורש, אלא גם אחרי כן כשהולכין לביתם שמעו לי לקבל תוכחת מוסרי ולתקן מעשיכם, ע"כ.

הבה נתבונן נא מה פני הדברים בפרט זה של חסרון כיס בדבר מצוה. ואקדים מה שפירשתי מאמרם ז''ל (סנהדרין צ''ז ע''ב) אין בן דוד בא עד שתכלה פרושה מן הכיס, דלכאורה צ"ב אומרו,,מן הכיס'', די שיאמר עד שתכלה פרוטה, ומה לי מאיזה מקום תכלה, ויובן עפ''י מה דאי' בגמרא (ב"מ פ''ה ע"ב) בלב נבון תנוח חכמה וכו' ובקרב כסילים תוודע זה ת''ח בן ע"ה, אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. וכתבו התוס' בשם ריב''א לפרש הכוונה לפי שאין דרך זוז להניחו בלגין הוא מקשקש ואם היה מניחו בארנקי כדרכו להיות שם לא היה מקשקש, וע"כ ת''ח שהוא בן ע''ה שאינו במקומו הוא מקשקש בלימודו יותר, עכ"ד. והנה איתא במד''ר פ' משפטים (פל"א ה') שבעוה"ז הרשעים עשירים ונתונים בשלוה ובהשקט ואוצרות הממון מסורים בידיהם אבל לעת''ל כשיפתח הקב''ה לצדיקים אוצרות ג"ע וכו', יעו''ש. וא''כ נמצא שבעולם הזה הכסף אינו נמצא במקומו הראוי לו, שבאמת הי' ראוי שיהיה הממון מונח אצל יהודים כשרים. ועוד שגם אלו שחננם ה' בעושר ובנכסים אינם יודעים כדת מה לעשות איך להשתמש בממונם ולאיזה מקום ליתנו.

וזהו מה שאמרו אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה,,מן הכיס" דייקא, כלומר, שבטרם יבא משיח צדקנו ימצא הממון שלא במקומו הראוי, ולכוונה זו אמר,,מן הכיס'' שדרך הממון להיות בכיס כמ''ש התוס' הנ"ל, לרמוז על כך שיהי' הממון בנמצא, אלא שלא יהי' במקומו הראוי, שלא יהיו יודעים ומבינים היכן הוא המקום אשר ראוי להשקיעו.

ואפרשה שיחתי בפרט אחד, אולי יכולים לבא לכלל מעשה ולפעול לטובה בענין זה, והוא רק פרט א' בלבד מפרצות הדור לדאבון הלב, אבל אף שהוא פרט הוא שורש גדול לכמה דברים, כי שרש המצוות תלוי בחסרון כיס. הנה אף כאן בין יהודי אמעריקא יש חלק גדול מהם אנשים יהודים בשלימות הרוצים להניח תפלין בכל יום ולקבוע מזוזה על פתח ביתם וכוונתם רצויה בזה, אלה וכאלה נמצאים פה במדינה זו אלפי יהודים ואף כמה שגרוע מצב היהדות עכ"פ נמצאים הרבה הרוצים בזה. ובעוה''ר לא בלבד רובא דרובא אלא כמעט רובם ככולם תשעים ותשע אחוז פסולים אצלם התפלין והמזוזות, וכך עוברים ימיו ושנותיו של יהודי ולא יצא ידי חובתו בהנחת תפילין אפילו פעם אחת, ומעולם לא היתה לו מזוזה כשרה בפתחו, ואילו היו יודעין זאת היו הם עצמם מרעישים על כך. ויודע אני מעשה שהי' באחד שהביאו לפניו תפלין לבודקן, וראה שהיה בפרשיות פסול מתחלת כתיבתן, כך שמעולם לא הניח תפלין כשרים, והאומלל בעל התפלין התחיל לבכות מרה ולהתאונן שה,,ראביי'' שלו הביא לו תפלין אלו במחיר זול, ואילו היה דורש ממני כהנה וכהנה בעד תפלין כשרים האם לא הייתי נותן לו. וכשנתבונן מדוע עשה אותו ראביי ככה להמציא לו תפלין כאלו, אין זאת אלא בעבור שמתיירא מפני דעת הציבור, שההמון רגילים בכך לקנותם בזול, שכך דרכם לעשות סעודת בר מצוה לבנם, ומוציאים על הסעודה סכומים עצומים, וביום המחרת נשכח כבר כל השבע מאותה הסעודה ואבד זכרה, ואילו על תפלין שהוא קונה רק פעם אחת והוא זקוק להם כל ימי חייו, הוא מחפש אחרי הפחותים והזולים ביותר, ואם מבקשים ממנו קצת יותר בעד התפלין הוא צועק חמס שזה מעשה גזלנות.

זה שורש התקלה שדיעה כזאת מושרשת בקרב ההמון, שאין יודעים ומשיגים שלדבר מצוה צריך לשלם ממון. כאשר הדברים נוגעים לצרכי הגוף מכינים לעצמם כלים וצרכי דירה יקרים ביותר, ולא יחשב אצלם למאומה להוציא בעבור כך ממון הרבה כדי להשיג את המובחר ביותר, ולעומת זאת בעבור המזוזה שקונים רק פעם אחת לכל ימי חייהם אם דורשים מהם עוד כמה זוזים, יזעקו מרה, כבר גזלו וחמסו אותם, ושוכחים לגמרי ואין שמים על לב כי בזה תלויה כל החיות (עי' קידושין דף ל"ד ע"א).

וכמה רבה המכשלה בענין התפלין והמזוזות. עיני ראו ולא זר מזוזה שנמכרה בחזקת כשרה, והובאה לפני ונתתיה לסופר אחד לבודקה, ונתברר שלא נכתבה על קלף כי אם על נייר עשוי מבד, שהיו החוטים נמשכין ממנה. גם עתה הביאו לידי מזוזות מבני ברק שנמכרו בחזקת כשרות, ואינם אפילו בגדר מזוזה. ודבר זה יכולין להווכח בעצמן אם יתנו תפליהן ומזוזותיהם לבדיקה, כי רובא דרובא פסולים, וגם אם אין רואים הפסול בעין, אבל נכתבו ע''י סופרים קלים וריקים שאינם בגדר סופרים. כי כך דרך הסוחרים לקחת בעלי מלאכה העובדים כשכירי יום ומרבים חבילות חבילות סחורה ושולחים מאותם תפלין ומזוזות גם למרחוק, שכן הוא הצורך למסחר להרבות בכמות הסחורה כדי שיוכלו למוכרן בזול. וצריך להשריש כל זאת באותם היהודים אשר רוצים לקיים המצוה כדבעי. לצערי עלי לומר כי אשמים בדבר המנהיגים אשר מעלימים כל זאת מן ההמון, ולא עוד אלא שעושים ההיפוך להשריש בהם שיקנו תפילין ומזוזות רק בזול ובזה המכשלה תלויה בהם שנותנים מכשול לפני אלפי יהודים אשר היו חפצים להיות יהודים כדבעי, ואילו היו יודעים העם שכל ימיהם לא הניחו תפלין ומעולם לא היתה להם מזוזה כשרה בפתח ביתם היו הם עצמם צווחים ככרוכיא, אלא שנכשלים בכל אלו מחסרון ידיעה באשמת הרועים, ולדאבון הלב כך היא המציאות שרק מעטים הם שיש להם תפלין ומזוזות.

ומן הראוי לעשות לתיקון הדבר, ולדעתי היה אפשר לתקן הרבה בפרט זה, והוא דבר שיכולין לעמוד בו ואינו כ''כ קשה. אף כי לדאבון הלב קשה לגדור גודל הפרצות ביהדות שכבר נפרצו בעוה''ר, אבל פרט זה תקנה יש לו, והוא שכל ארגון רבני יאסף את כל הקהל הנמצאים תחת השפעתו הסרים למשמעתו ויוכיח להם עד היכן הדברים מגיעים, ומה גדול המכשול, ע''י שיקחו מפה סופרים כשרים ויתנו התפלין ומזוזות לבדיקה ואזי יווכחו לדעת כי רובא דרובא הם פסולים מתחלת הכתיבה כי כל הסחורה של היריד (מארק סחורה) הנמכרת כאן שולחים הכל לשם מסחר. ויש כאלה שגם אינם נכתבים בעט סופר כי אם נדפסים ואף לא על קלף כי אם על נייר, כי רוצים להרויח גם את פיסת הקלף הקטנה. והמשתמשים בכאלה לא נכנסו אפילו בגדר מי שיש לו מזוזה על פתחו, ואף אינם בסוג הזה שהניחו מעולם תפלין, והמברך עליהם ברכה הרי זו ברכה לבטלה. וכך עוברים כל ימיהם ושנותם ריקם מכל, לא הניחו תפלין ולא קיימו מצות מזוזה מימיהם, וככה הוא ברחבי המדינה לדא''כ

ומעולם נתקשיתי במה שאמרו ז''ל (פסחים נ' ע"ב) אריב''ל כ''ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפלין ומזוזות שלא יתעשרו שאלמלי מתעשרין אין כותבין. עוד איתא בגמרא התם ת''ר כותבי ספרים תפלין ומזוזות וכו' הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכו' אינם רואין סימן ברכה לעולם וכו'. ופירש''י כדאמרן שאם יתעשרו לא יהיו עסוקין. ולכאורה הלא הדברים הפוכים דדבר שמביא עשירות הכל קופצין להרבות בו דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים ואילו ממה שאין מתעשרין הכל מושכין ידיהם ואינם חפצים לעסוק בו. וא"כ איזו תקנה עשו אנכה''ג שהתענו ובקשו רחמים על הסופרים שלא יתעשרו, אדרבה מי יחפוץ עוד להיות סופר כאשר ידוע לו שאי אפשר לו להתעשר מזה, ולכאורה איפכא היה ראוי להם לעשות, להתענות על הסופרים שיהיו מתעשרין וע''י כן יקפצו הכל לאחוז בקסת הסופר ויהיו סופרים די והותר.

וחשבתי לומר בטעם הדברים, כי אם יראה הסופר המושך בקסת לתומו שנשתלחה הברכה במעשה ידיו והעשיר, יעשה חשבון לנפשו עד היכן יכולה להגיע עשירותו ממה שהוא עמל ביגיע כפיו, וכי מה יוכל כבר אדם להתעשר בב' ידים, מוטב אעשה סוחר לקבץ חבורה גדולה של סופרים שיעבדו בעבורי וייצרו הרבה סחורה, ואז אתעשר עשרות מונים יותר. על כן כשראו אנכה"ג המכשול העלול לצמוח מכך התענו וביקשו רחמים על הסופרים ותגריהן ותגרי תגריהן שלא יעשירו, כדי שידע הסופר שבין כך ובין כך לא יוכל להתעשר ולא יתאווה להיות סוחר. וצריכים לדעת כי עבור תפלין ומזוזות צריכין ללכת לסופר, ומה שבא לעולם המסחר הוא כבר מר כלענה.

ואין כאן המקום לפרט כיצד המצב בענין ההכשרים, כי לדאבון הלב גם עניני כשרות ירודים מאד. הלא הכל יודעים כי רבה העזובה בשטח הכשרות שכל הנבלות וטרפות מחתימין בחותם הכשר, ואין אף אחד מסופק בזה, אלא שכל אחד אומר זאת על זולתו, אבל הצד השוה שבהם כי על הכל ישנם הכשרים. והעיקר שיהודי צריך להזהר ולהשגיח בעצמו מה שהוא לוקח, כי א"א לפרסם בכל פעם שעל הכשר זה יכולין לסמוך ועל זה אין לסמוך. וככה הוא גם בענין התפלין והמזוזות הבאים לעולם המסחר, שכבר נוכחו לדעת כמ''פ שהסחורה שבשוק רובם פסולין, ויתכן לפעול בזה ולתקן לטובה, כי זאת אפשר להסביר ליהודים ולדבר על לבם כי על תפלין ומזוזות צריכים לשלם ממון, שהם חשובין עכ''פ כמו כלי דירה הקטנים שבבית, שאין לך אחד מן כלי הדירה הקטנים ביותר שנמכרין בזול כמו המזוזה היקרה ביותר, ומדוע לא יראו להשריש זאת בלב יהודים הרוצים לנהוג כן אלא שנעלם כל זאת מידיעתם. זה ברור שאין הם קמצנים כ"כ על ממונם, אלא שגודל השפלות מביאם לזלזל בענין התפלין והמזוזות. בו בזמן שעל הבר מצוה יוציא כמה אלפים אבל את התפלין אינו מחשיב לכלום, וכי מה יהי' אם יוסיף עוד כמה זהובים על ההוצאות הגדולות שהוציא על הב"מ, וכי במה נחשב זה לעומת המצוה היקרה והחביבה של תפלין, אבל זה שפל כ''כ בעיניו שאין עולה כלל על דעתו להוציא סכום הגון על מצוה זו. וכן בונים לעצמן בתים לדור בהם, ואין מביאין כלל בחשבון את המזוזות שצריכים לקבוע בהם. וזהו דבר שהי' אפשר עוד להשריש בבני מדינה זו, ולא מהיהודים החרדים למצוות אני מדבר, כי אם אף מ,,יהודי אמעריקא'' החפצים עוד להניח תפלין, ולקבוע מזוזה בפתחן.

וכשהייתי דר בא"י דברתי שם עם כמה תלמידי חכמים. וכולם פה אחד אמרו כי רק על סופרים אחדים אפשר לסמוך, ואילו השאר הוא מסחר ששוכרין איזה נערים מנוערים והמה כותבין, ואיני מדבר ממה שמדפיסין מזוזות, וכל זה בא עם הכשרים על צד היותר טוב, וזהו אפקרותא שלא ניתן להאמר עד היכן מגעת.

והעצה היעוצה במצב הזה שימצאו איזה מבוא איך שיבוא הדבר לכלל מעשה, ויחליטו כל הרבנים ביחד, לסדר שבכל ביהמ"ד יקחו איזה סופר שיבדוק את התפלין והמזוזות אצל כאו''א ויש די סופרים לעסוק בזה, כי אין הכרח לעשות הכל בפעם אחת והמלאכה לא ליום ולא ליומים. ובאמת עפ"י הלכה מחוייב כ"א לבדוק התפלין פעמיים בשבוע כמבואר בשו"ע, וככה היו נוהגין מלפנים בכל תפוצות ישראל, ופה מתעלמים מכ"ז, וכבר שכחו אם כבר בדקו אי פעם. והנני אומר לעשות תקנה זאת כדי שיקבלו מושג מה מצב הדברים ויתברר להם באיזה תפלין ומזוזות עברו כל ימיהם, ואף בין יהודים כשרים שנזהרים בקניית תפלין אעפ''כ נכשלו גם כן בזה מפעם לפעם, וצריכין בזה זהירות ושמירה יתירה כי הפירצה גדולה מאד שלא ניתן להאמר עד היכן מגעת. והמהר"ם שיק זלה"ה כתב בתשובה שכמעט בטלה היום חזקת כשרות וכמו שרואין בשנים קדמוניות שעשו תקנות על השחיטה שתהי' דייקא תחת השגחת הקהלה בשביל שראו רבת המכשלה כמבואר ברמ"א, וככה אפ"ל היום גם בענין הסופרים (שלא בלבד שאינם תחת השגחה אלא שהם עצמן קלי דעת) ופעמים יארע שגם היהודי החרדי נתפס בזה בעבור מסחרו שכ''א סומך על זולתו וכן כולם ולא ניתן לפרט גודל האפקרותא בזה רק אם מתבוננים בטוב יכולים לראות. ואף אם כבר יבדקו התפלין והמזוזות שהם סחורה מן השוק, וימצאו כהוגן, עדיין לא יוכלו להוודע אם אמנם כשרים הם, כי גם אחר הבדיקה אי אפשר לדעת מה טיבן, כי יתכן שנכתבו על ידי סופרים קלים וריקים שאינם מקדשים את השם, וכדומה. אבל עכ"פ הצלה פורתא מיהא הויא אם בודקין אותם ורואין שהם כשרים, ושגיאות מי יבין. ובאמת הי' צורך שכ"א יקח בעצמו תפלין ומזוזות מסופר, כי כשבא לעולם המסחר כל אחד הוא נוגע בדבר. ואם ישאל השואל הלא אין די סופרים להספיק תפלין ומזוזות לכ"א, על זאת אשיב כי אילו הי' כ''א לוקח מסופר, היו כמה מאות סופרים מתפרנסים מכך, והי' לכמה מאות יהודים יראים ושלמים ות"ח פרנסה ע"י כתיבת תפלין ומזוזות. ודבר זה לחוד הי' תיקון גדול שיהיו כמה מאחב"י מתפרנסין מכך, שכ''א יזמין לו תו"מ אצל סופר וישלם בעדם המחיר הראוי, והקונים היו מרויחין שיהיו להם תפלין ומזוזות כשרים. ואין המדובר כאן מאותם שאינם רוצים להניח תפלין קרקפתא דלא מנחי תפלין, ומאותן שאין חפצים שיהי' להם מזוזה, בעוה"ר אין בנו כח לתקנן, אבל אף אותם היהודים החפצים בזה אין מי שיאמר להם דבר ויעורר אותם על כך.

והסמ"ג כתב (במצות עשה ג') שהחזיר בתשובה כל המדינה ובראשונה הביא לכך שיקיימו מצות תפלין שהיתה רפויה בידם. ובעוה''ר כעת עושים ממש להיפך לבטל מצוה זו ואין דורש ואין מבקש, הסוחרים עסוקים במסחרם כ"א חבילות הכשרים בידו מכל המינים ואיני רוצה לפרט יותר אבל האמת הוא כן, דוק ותשכח.

ועתה נחזור לענינינו לביאור הכתובים בפרשה, בהקדם עוד דהנה ק''ז זלה''ה בייטב לב פרשה זו כתב לבאר כפל הלשון בפרשת שילוח טמאים דכתיב ויעשו כן בנ"י וגו' והדר כתיב כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בנ"י (עי' קושיא ג'). וביאר דהנה במדרש רבה פרשה זו נדרשת על שלש עבירות החמורות שהם ע"ז ג"ע ושפכ''ד, כללות העבירות החמורות שמהם מסתעפים ענפי יתר העבירות. ובתחלה צריך האדם שיהיה בבחינת סור מרע ואח"כ ועשה טוב והיינו שבראש כל יסיר זוהמת הרע מקרבו ואז יטעום טעם מתיקות התורה והמצוות. וזהו שאמה"כ וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' ולא יטמאו את מחניהם, כלומר אבריהם אשר אני שוכן בתוכם דייקא, ומסיים הכתוב ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' ואחרי שטהרו עצמם מטומאות בני ישראל והסירו מקרב לבם כל עוון וחלודה שהיו דבוקים בהם, אזי,,כאשר דבר ה' אל משה", היינו כל מצוות התורה, כן עשו בני ישראל, דאחרי שסרו מן הרע היו קרובים אליהם כל דברי התורה בפיהם ובלבבם לעשותם, עכת"ד ק"ז זלה''ה.

אולם אפ"ל עוד באו"א קצת בביאור מקראי קדש הללו, עפ"י מה שאמרתי לבאר מה שאומרים בסיום מסכת מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי ביושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי ביושבי קרנות, ולכאורה הרי יושבי בהמ"ד אינם בסוג אחד עם יושבי קרנות ולא קרב זה אל זה כלל ועיקר, ומכוון שכבר פתח לתת הודאה על אשר חבלים נפלו לו בנעימים להיות חלקו בין יושבי ביהמ"ד, א"כ ממילא ידוע שאין חלקו בין יושבי קרנות, ולמה לו לפרט ולומר ולא שמת חלקי ביושבי קרנות הלא מרישא כבר שמעינן לה.

וביארנו שקדמונינו ז"ל ביסדם נוסח הודאה זו לסיום מסכת הרגישו בחכמתם כי יהי' גם זמן כזה אשר ימצאון אנשים כאלו הפוסחים על שני הסעיפים לה' ולבעל גם יחדיו רח"ל, בבואם לביהמ"ד מקומם בין אנשי בהמ"ד, שיושבים ביניהם ועוסקים בד"ת, ובבואם בין יושבי קרנות גם שם קנו מקומם, שהם כאחד מהם ויכולים לדבר בלשונם ממש. והשתא אצל אלו אין כאן תרתי דסתרי כלל, שהרי יתכן להיות מיושבי בהמ"ד ומן יושבי קרנות גם יחד, דשניהם יש להם מקום אצלו, ואוחז בזה וגם מזה לא יניח ידו, לזאת תיקנו לומר מודה אני וכו' ששמת חלקי ביושבי בהמ"ד ולא שמת חלקי ביושבי קרנות, שאינו מאותם המשלבים ישיבת קרנות עם ישיבת ביהמ"ד והיו לאחדים בידם, אלא חלקו בין יושבי ביהמ"ד בלבד, ואינו יכול להתחבר גם אל יושבי הקרנות דאצלו הם תרתי דסתרי ולא יכול לכוללם יחד.

ואפ''ל עוד ביתר ביאור בהקדם לבאר מאה''כ בפרשת קרח ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, וידוע הדקדוק דמה צורך שיאמר הכתוב ויאבדו מתוך הקהל, הלא מכיון שכיסתה עליהם הארץ כבר נודע שאבדו מתוך הקהל. אכן הנה במד"ר פ' קרח (פי"ח י''א) איתא עה''כ ותפתח הארץ את פיה ותבלע וגו' ואת כל היקום אשר ברגליהם זה הממון וכו', א"ר שמואל בר נחמני אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא היתה נבלעת שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ע''כ. ולכאורה דברי המד"ר צריכים ביאור דהא קי"ל לא עביד קב"ה ניסא למגנא, וא"כ התינח עצם מעשה הבליעה שהי' נס היוצא מדרך הטבע הי' בו הכרח, דכיון שעמדו לחלוק על משרע''ה בהצותם את כל עדת בנ"י על ה' הרי זה נוגע לכל התורה והאמונה, ולפיכך אף שקרח אדם גדול ובעל רוה''ק הי' הוצרך להעשות הנס הזה שתפתח הארץ את פיה ותבלעם חיים כדי להעמיד הדת והאמונה הטהורה על תלה, אבל לאיזה צורך היה הנס שנעשית כל הארץ כמשפך שאף המחט שהיתה שאולה ביד אחד מישראל תתגלגל אל פי הארץ ותבלע, וכי מה בכך אם מחט א' מעדת קרח היתה נותרת לפליטה, וטעמא בעי מדוע הוצרך הנס הגדול הלזה הלא דבר הוא.

אך יובן עפ''י מ''ש הרמב''ם ז''ל בספר המורה בטעם הדבר שהחמירה התה''ק כ"כ בהנאת עבודה זרה לאסור אפילו הנאה כל דהיא, כמאה''כ ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, לפי שישנם בני אדם שאם נהנין מאיזה דבר מדמין בנפשם שהחפץ ההוא גרם לו ההצלחה, ונתעין אחר אותו דבר לחשוב שיש בו איזה ממש, ואחר שכבר טעו אחריו שוב א"א להוציא הדבר מלבם. ולזאת חששה התה''ק שאם יהנה מן החרם הנאה כ''ש ידמה להם כי הע''ז היא שנתנה להם הצלחה, ושוב לא יוכלו לפרוש מע"ז, לפיכך אמרה תורה שאסור להנות מזה כלל ועיקר, כי סופה אבדון, וכיון שלא יהנו ממנה יהי' אפשר להפרישם מע''ז, עכת'ד הרמב"ם ז"ל.

ומעתה יובן היטב טעם שהוצרך הנס הגדול הזה שתעשה הארץ כמדרון ויבלע כל רכושם של קרח ועדתו עד בלי השאיר שריד, דכיון שתכלית הנס של פתיחת פי הארץ היה להציל את כלל ישראל מן השיטה הרעה ההיא שתפשו בה קרח ועדתו לחלוק על משרע''ה שהיא מחלקת על כל התה''ק והאמונה, לא הוה סגי במה שנבלעו קרח ועדתו לבטל אותה שיטה רעה מקרב עדת ישראל מכל וכל, דאף שנבלעו בארץ מ''מ מי יודע אם לא נשארו בקרב בנ"י הדיעות המקולקלות שלהם שהכניסו בלבות העם, שהרי אם נותר מרכושם כל מאומה שלא נבלע ואפילו רק מחט ויהיו ישראל נהנים מאותו הממון הנאה כל דהיא או תביא להם איזו תועלת, כך הוא הטבע שאם נהנין ממאן דהוא נמשכין אחריו ונתעין אחרי דעותיו, וכך הוא הדבר אם הולכין להתחבר עם אותם האנשים ההולכים נגד התה"ק הרוצים לעקור את התה''ק וחפצים להנות מהם, בלי ספק נמשכין אחריהן.

על כן לפי שחפץ הקב"ה בחמלתו על עם סגולתו לעקר ולשרש אחרי כל שורש מן הדיעות הכוזבות, לזאת עשה ה' ככה שלא תשאר אף מחט מהם, כי אילו תשאר מחט כל דהיא מהם בקרב עדת ישראל סופה,,לדקור כמדקרות חרב", לזאת נעשה הנס הגדול הזה שנעשית הארץ כמדרון שאם המצא ימצא בקרב ישראל דבר מה מרכושם של עדת קרח תתגלגל ותרד שאולה אתם עמם, כי אפילו מחט השייכת למפירי התה"ק צריכה להבלע עמהם יחד, וע''י שלא יהי' ביד שום אדם להנות מהם ומהמונם יתבטלו דעותיהם ומחשבותיהם הרעות הנפסדות מקרב ישראל.

וזהו שאמה"כ ותכס עליהם הארץ שנבלעו הם וכל אשר להם ואבד זכרם המה, ועוד זאת השמיענו הכתוב ויאבדו מתוך הקהל, כלומר שגם דיעותיהם הנפסדות נאבדו מבין קהל עדת ישראל, ולא נותר זכר למו, דמאחר שאבדו הם וכל אשר להם, לא נותר בקרב ישראל שום שמץ פסול מרוע מחשבותיהם.

ועד"ז ביארתי (עי' בדברינו לעיל פ' אמור עמוד רס"ח) מאה"כ (דברים פרשה ד') או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו'. דלכאורה צ"ב הלשון גוי,,מקרב" גוי דהול"ל גוי מתוך גוי. ופירשתי דהנה עיקר יציאת מצרים הי' מה שיצאו בנ"י משערי טומאה שהיו משוקעים בהם לשערי הקדושה כדאי' בספה"ק. שהרי במה שיצאו ממצרים ונעשו בני חורין אכתי לא סגי, דכל זמן שכוחות טומאת מצרים אשר ספגו אל קרבם בהיותם דרים ביניהם עדיין מצויים בפנימיות לבם בקרב איש ולב עמוק אין תועלת ביציאת גופם מעבדות לחירות, כל עוד שהנשמה עדיין שבויה ולכודה בכבלי כוחות הטומאה שנדבקו בה, ועדיין כוחות מצרים מקור הטומאה והזוהמא אחוזים בהם. על כן עשה השי''ת עמהם נסים ונפלאות לטהרם ולזככם מכוחות טומאת מצרים אשר נדבקו בהם, ונעשו בני חורין מכוחות הטומאה.

ולפי דרכנו תהי' משמעות הכתוב הנ''ל היפוך המובן הפשוט, דבפשטות ביאור הפסוק הוא או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי אלו בני ישראל מקרב גוי המצרים, וקאי על יציאתם משעבוד הגוף מעבדות לחירות. אבל לפי''מ דאמרן שכוונת הכתוב להשמיענו גם הוצאת טומאת מצרים מקרב לבבות בני ישראל יתבאר הכתוב או הנסה אלקים לבא לקחת לו,,גוי" אלו מצרים כלומר טומאת מצרים,,מקרב גוי'' אלו ישראל, שהוציא הקב''ה את טומאת הגוי מפנימיות בני ישראל ועקר ושירש מלבותם כל שרידי הטומאה.

ומעתה נחזור לביאור המאמר הנ"ל מודה אני וכו' ששמת חלקי ביושבי בהמ"ד ולא שמת חלקי ביושבי קרנות, דהנה ההולך בין יושבי קרנות ומתחבר עמהם הריהו סופג אל קרבו דיעותיהם ורעיונותיהם, ואח''כ כאשר הוא הולך לביהמ''ד ובקרבו טמונים אותם הדיעות הזרות שקבעו משכנם בלבבו מאז שבתו בחבורת יושבי הקרנות, הרי גם בביהמ"ד עצמו הוא נעשה מיושבי קרנות, כי גרר אחריו והביא עמו לבהמ''ד כל אותם הדיעות הזרות והרעות, להכניסן בקרב לומדי תורה להרעיל הלבבות באותם השיטות הנפסדות הזרות שקלט מיושבי קרנות. לזאת האיש אשר שפר חלקו להיות מיושבי בהמ''ד בלבד מודה להשי"ת ששמת חלקי ביושבי בהמ''ד ולא שמת חלקי ביושבי קרנות, כלומר בעת שאני יושב בבהמ"ד חלקי בין יושבי בהמ"ד בלבד, ולא שמת חלקי ביושבי קרנות כלומר יושבי בהמ"ד המתהלכים בדיעות הכוזבות של יושבי קרנות, וכמו שרואין בעוה''ר שגם בבהכנ"ס ובביהמ"ד כרוכין רח"ל אחר דיעות של מינות ואפיקורסות כידוע.

ולענינינו יתבארו הכתובים בפ' שילוח טמאים (קושיא ב' ג') דהנה במדרש הנ''ל איתא וישלחו מן המחנה כל צרוע זו עבודה זרה וכל זב ג"ע וכל טמא לנפש שפ"ד. והכוונה בזה לדרכנו שציווה הקב"ה להרחיק מקרב בני ישראל כל אותם הרשעים בעלי עבירות חמורות אלו, ולא יהי' לבני ישראל שום קשר ושייכות אליהם, ולא שיג ושיח להם עמהם, כי קרבת הרשעים מזקת מאד לנפש הישראלי, ומנפש ועד בשר תכלה, להכניס השפעות זרות ודיעות מקולקלות בלבות ישראל. והיינו טעמא שאמה''כ בכאן צו לשון זירוז כי חסרון כיס גדול איכא בשלוח הרשעים ובהרחקתן מקרב בני ישראל, שהם עשירים והממון נתון בידיהם, והיה אפשר ליהנות מהם ומממונם, לפיכך הזהיר הכתוב וזירז על כך צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', ולא ויחושו אף שהדבר כרוך בחסרון כיס, כי סכנה גדולה יש בלקיחת הנאה כל דהיא מן הרשעים, וכמו שנתבאר בארוכה.

אכן מה בצע יש בשילוח הרשעים החטאים בנפשותם אל מחוץ למחנה, הרי אכתי החששא במקומה נצבת דכיון שכל אותו פרק זמן עד שלא נשתלחו אל מחוץ למחנה היו עם ישראל בצוותא והשרישו דעותיהם הכוזבות הנפסדות בין בני ישראל, הרי נשאר מהם שורש פורה ראש ולענה בפנימיות לבבות ישראל, ואין שילוחיהן שילוחין גמורים, והדבר עדיין חסר גמר תיקון. לזאת מעיד הכתוב על בני ישראל דמאחר שראו חומר הקלקול מהתקרבות אל הרשעים ממה שצוה הקב"ה למשה להרחיקם מביניהם ולהפרד מהם בתכלית, אזי תיכף ומיד כן עשו בני ישראל בעצמם ובפנימיותן ובתוככי לבבם, שעקרו ושירשו מקרבם כל שמץ מדיעותיהם של אלו.

וזהו שיעור הכתוב ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כדבר ה' למשה עבדו לצוות על הרחקת הטמאים ממחנה ישראל, ואח''כ אמה"כ,,כאשר דבר ה' אל משה", היינו מצות שילוח הטמאים שענינה פירוד והתבדלות מן הרשעים,,כן עשו בני ישראל" גם בפנימיות לבבם, להפריד ולהרחיק מהם כל שמץ טומאה אשר היתה דבוקה בהם מזמן היותם דרים בקרבת הרשעים.

ולבא אל ביאור שאר הדקדוקים (קושיא א') נקדים לבאר מאמר פלאי בדבריהם ז''ל (זבחים קע''ז ע"א) כשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם עד סופו וכל מלכי אוה"ע אחזתן רעדה בהיכליהן וכו' נתקבצו אצל בלעם ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם וכו' א''ל חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנא' ה' עוז לעמו יתן מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, עכ''ד הגמרא. ולכאורה הרי הקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון והם מאסו בה ולא אבו לקחתה (ספרי פ' ברכה), ודרשו ז"ל שבת (פ"ע ע"א) למה נקרא שמו מדבר סיני שירדה שנאה לאוה''ע עליו, ופירש"י על שלא קבלו את התורה. ואמרו חז"ל שלטעם זה נחלק הדיבור לשבעים לשון שלא יאמרו אילו שמענוה בלשונינו קבלנוה (שבת פ''ט ע"א), הרי מכל אלה כי אוה"ע הם אשר בעטו בתוה''ק ולא חפצו בה, וזהו טעם לשנאה הכבושה ששונאים אוה''ע את ישראל, כמ''ש הרמב''ם ז''ל באגרת תימן ששנאתם היא מחמת קנאה שיש להם על ישראל שיש להם דת חשובה כ''כ. וא''כ איך זה נהפכו אוה''ע שהם שונאי ישראל מאז ומקדם דהלכה בידוע עשיו שונא ליעקב, ודוקא עתה בשעת קבלת התורה שמשם נובע ונמשך מקור שנאתם העזה אז נעשו כולם לפתע אוהבי ישראל להעניק להם ברכת השלום.

עוד יל''ד בלשון הגמרא מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום מה הלשון,,פתחו'', דלכאורה לא שייך כהאי לישנא אלא בזמן שאומרים ב' דברים בזה אחר זה, אז יתכן לומר על מימרא שהתחילו בה פתחו, ועל השנית שבה סיימו, אבל כאן שלא אמרו כ"א ענין א' ותו לא מה שייך לומר פתחו, וכי מה אמרו אחרי זה שיפול עליו הלשון,,פתחו", והיה ראוי שיאמר מיד אמרו ה' יברך את עמו בשלום.

ונראה לומר, דהנה האמת היא כי מדת השלום היא המדה טובה הנחוצה מאד מאד ליהודים שומרי תורה ומצוות, ואין לך מדה טובה בעולם שתהיה רבת התועלת כזו שיהיה שלום בין יהודים שומרי תורה ומצות, ובעוה"ר זה אחד מן החסרונות הגדולים שבדור שאלו המעטים מישראל הנאמנים לתורת ה' יש ביניהם פירוד לבבות, ואין ביניהם שלום ואחדות, וזה מר כלענה, ואם הי' באפשרי הי' החיוב מוטל במסנ"פ לעשות כל טצדקי בעולם כדי לעשות אחדות בין ישראל שזה כל כוחנו וחיותנו. אמנם כשם שרב ועצום כ"כ ההכרח שיהי' שלום בין בני ישראל, כמו כן להיפך ח"ו צריכים להתרחק לגמרי מאותם הרוצים להפר את התה"ק, וכלפי אלו ההשתמשות במדת השלום הוא הסכנה הגדולה ביותר שמביאה להמשך אחריהן.

וכמו שכתב ק"ז זלה"ה בישמח משה בפ' בלק (כידוע שק"ז זלה"ה בספרו מרבה כמה פעמים לדבר במעלת השלום והאחדות) לחקור למה הוא הטבע שהרשעים שונאים את הצדיקים בלא טעם וסיבה, ואפילו לא עשה לו מאומה ואינו מכירו, וראוי לדעת שנאה זו מה טיבה. וכתב הוא ז"ל שהוא דבר טוב ושומה היא זאת מאת ה' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע אף אם אין מכירין זל"ז היטב במעשיהם, כדי שלא תהי' להם התחברות וילמד ממנו, משל לנכנס לחנות של בשם וכו' וכן מי שנכנס לחנות בורסקי, ואין דבר בעולם מזיק לנפש אדם כמו התחברות עם אדם רשע, אף לפי שעה, ואף אם אינו ניכר נכנס בנפש כמו העכס והארס, וברוב הימים ימצא. וצריך לזה זכות גדול בצירוף העסק בתורה שיצא ממנו העכס והארס כולי האי ואולי אחרי זמן רב, עכלה"ק. מבואר מזה כמה חמורה התחברות צדיקים אל הרשעים והיו תוצאותיו להכניס השפעת הארס המזיקה של הרשע בנפש הצדיק.

והחסיד בעל חובת הלבבות (בשער אהבת ה' פ"ה) כתב כי ממפסידי האהבה באלקים מהם השנאה באוהביו והאהבה בשונאיו כמש"ה מצדיקי רשע ואמר מצדיק רשע ומרשיע צדיק ואמר עוזבי תורה יהללו רשע ואמר אומר לרשע צדיק אתה, עכ"ד. והטעם כי מי שאין לו די שנאה לרשעים לא יתכן שיהי' אוהב את השי''ת כדבעי, דזה לעומת זה והא בהא תליין, וכמאמר דהמע"ה הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. וא''כ נמצא דהשלום עם הרשעים מר כלענה, וכל קיום התורה תלוי בכך שלא יתחברו אל הרשעים ולא יחניפו להם לחפות על תועבותיהם. וכמו שכתב הרמב"ן ז''ל בפ' תבא במאה"כ ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת בשם הירושלמי סוטה וכי יש תורה נופלת וכו', א"ר אסי בש"ר תנחום ב"ר חייא למד ולימד ושימר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים וגו'. וסיים הרמב"ן ז''ל דרשו בזה בית המלך והנשיאים שבידם להקים התורה ביד המבטלים ואפי' היה צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה ולא החזיק הרי זה ארור, עכ"ל. מבואר מכל זה עד היכן חומר הנמנע מן התוכחה ומן המחאה מחמת שהוא חפץ בשלום ובאחדות עם הרשעים.

ובזה פירשנו מאה''כ בפ' נצבים והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. ולכאורה צ"ב דכי בשביל שישמע את כל דברי האלות הם התוכחות והקללות משום כך יתברך בלבבו לומר שלום יהי' לי. למען ספות הרוה את הצמאה פירש"י ז"ל לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג וכו' שאצרפם עם המזיד וכו' וכן תרגם אונקלום בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות, ע"כ. וקשה וכי כך היא המדה והכי כשר למעבד לחשב את השגגות כזדונות למדוד עליהם במדת העונש שעונשין על המזיד.

אכן יבואר עפי''ד הירושלמי הנ"ל שפירש הפסוק ארור אשר לא יקים שהחיוב מוטל ללחום בעד קיום התורה הקדושה למחות במבטליה ולהתייצב בשער נגד מפיריה, והנה מכיון שחייבים לעמוד ולהתייצב כנגד הרשעים עוקרי הדת, באים מזה לידי מחלקת, וכמ"ש המהר''ם חגיז ז"ל בס' שפת אמת על מה שאומרים על מחזיק הדת שהוא בעל מחלוקת, דכיוצא בזה מצינו באברהם אע"ה שהי' איש החסד הגדול והי' יכול ע''י מדה זו לחיות בשלום ובשלוה עם כל העולם, ואעפ"כ מצינו ששנאו אותו שנאה עזה כמוות, עד שזרקוהו לכבשן האש, וחירפו אותו בחירופים וגידופין הרבה, וכל זאת מפני שנלחם בעוע''ז כמ"ש הרמב"ם בספר המורה. הרי דלא יתכן לאחוז תמיד במדת השלום, והכרח הוא להחזיק במחלוקת נגד עוברי רצונו, וכ"כ הרמב"ן ז"ל עה"פ והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה, כי רק במשפטים יעמידו התורה כמ"ש הכתוב וכל ישראל ישמעו ויראו, ע"כ.

אמנם יש מקום לחוש פן ימצא איש בין רועי ישראל מנהיגי העם שלא יהי' זאת לפי רוחו ללחום ברשעים, ויתן אמתלא לדבריו כי גדול השלום, על כן בא הכתוב והזהיר פן יש בכם איש או אשה וגו' שורש פורה ראש ולענה, שיש בלבו מחשבות עמל ואון להתחבר אל הרשעים ולחפות על מעשיהם, והי' כשמעו את דברי האלה הזאת, היינו האלה האמורה בפ' הקודמת היא פרשת כי תבא, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת שהיא אזהרה להלחם ברשעים ולמחות במפירי התורה, והתברך בלבבו לאמר דלא כן הדבר, והוא לא ינהג כך כי לבבו לא כן ידמה, וטענה בפיו כי גדול השלום והמחלוקת שנואה. וז"ש שלום יהי' לי, שאיני חפץ להחזיק במחלקת ולהלחם נגד הרשעים, ועל כן שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך להמנע ממחלקת, ושלום עלי נפשי. לפיכך מזהירו הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה, שאף השגגות יתוספו לו על הזדונות, כי אם המנהיג המדריך את העם שותק על מעשי הרשעים ואינו מוחה בהם, כי נוח לו להיות שקט ממחלוקת, אזי המון העם אשר ברגליו הם בלתי אשמים ושוגגים.

וכמ"ש הנביא (ירמי' ב') הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים נבאו בבעל. ופי' דהכהנים שהם מנהיגי ישראל ידעו באמת אלא שלא אמרו איה ה' מאימת העם, וכיון שהכהנים מנהיגי ישראל כמאה''כ שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו לא אמרו דבר לעם, זה גרר אחריו,,ותופשי התורה" שהם בני ישראל שהתורה אצלם כשבויה בזמן שאין מחזיקין בה, והיא להם נתפשה "לא ידעוני", שהם כבר שוגגין ולא ידעו את ה' מאחר שהמנהיג לא גילה להם את האמת. א"כ נמצא דבאשמת המנהיג האומר שלום יהי' לי נכשלים כל העם בעוונות, והכל בסבתו, וחטא הרבים תלוי בו, על כן כל עוונות העם שחטאו בלא יודעין כי לכל העם בשגגה חוזרין אליו ונשא כל עוונותם על ראשו, ואליו כמזיד יחשבו. וז"ש הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה, שיוסיפו לו אף השגגות על הזדונות, דלפי שהוא היה מזיד בדבר שהיה בידו למחות ולהתריע ולא מיחה, ובסיבתו נלכדו רבים שטעו ונתעו, לכן חטא רבים הוא נושא, לאוספא ליה חטאי שלותא של ההמון על זדנותא, הם החטאים שעשה הוא עצמו במזיד.

וכזאת רואים כהיום בעוה"ר כי נסיון גדול הוא זה, שהמנהיגים יראים מן הדור ואין מי שיפתח פה למחות, וזהו כל האסון בדור הזה ברוחניות ובגשמיות, ואם יפקחו עינים ולא יתנו להטעות עצמן מכוחות היצה"ר יראו בעליל בלי שום ספק שכל האסון הנורא שהיה בדורנו ל"ע שנעדרו מאתנו שש מאות רבוא מאחב"י הוא בסבת הרעיון הטמא של לקיחת ממשלה לעצמה, שבזה הציתו חמתם של אומות העולה בישראל והעלו אש תבערת האנטיסעמעטיזאם והי' מה שהי' לדאבונינו. וכל זה הי' נראה בעליל לכל בר דעת. מלבד מה שהיתה הגזירה הנוראה עונש על הרעיון של לקיחת ממשלה לפני הזמן והעברה על השבועות שעליהם הוזהרנו בעונש המר של אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה (וכאשר נתבאר ענין זה בספרי ויואל משה מאמר שלש שבועות באורך). ודבר זה הי' אפשר לברר בספרים ארוכים, ואין רצוני להאריך כעת בזה בפרטי הדברים אבל כבר נודע בין החיים.

ונהירנא עוד מלפני חמשים וששים שנה שכמה מגדולי ישראל אמרו שיהי' רק נס אם לא יארע האסון הנורא אשר אירע לבסוף לדאבונינו, עקב המלשינות שאותם הרשעים הטיחו על ישראל אצל אומות העולם כנודע. וכאשר נתברר עתה כי הרוצחים הארורים ימ"ש אמרו בין הטענות כי מלשינותו של אותו טמא הידוע הראשון שלהם שהדפיס ופרסם בספרו הידוע, זה גרם את הכל להסית אותם על ישראל. ובפרט בהשמדת יהודי אונגארין שנתברר במשפט שהתנהל בא"י מנת חלקם בו כידוע, ואין צורך להאריך ולפרט כמה עובדות שכבר נודעו בזה.

גם היום הם ממשיכין בדרכם הרעה ובזרוע רשע שלהם להסית ולגרות את המדינות שהיהודים שוכניה בהם לעורר קצפם וחמתם עליהם. לדוגמא: קול דמי אחינו תושבי מאראקא צועקים אלינו, ומגיעין משם מכתבי זעקה שהיו דרים תחת מלכות של חסד ולא חסר להם כל טוב עד שבאו אלו ועשו מהפכה (רעוואלוציאן) והכניסו את כל היהודים בסכנה הגדולה ביותר, והכל עומדים מן הצד ושותקים, והכתוב אומר לא תעמוד על דם רעך. ואם רק יביטו ויתבוננו היטב יראו בחוש כי גם כאן בארה"ב הם עושיה כל טצדקי להגדיל שנאת האומות ("אנטיסעמיטיזאם"), כאשר כן עשו מלפניה במדינות אירופא. וזקוקין ישראל לרחמים גדולים שלא תעלה בידם להפיק זממם הרע ולבצע את אשר יזמו לעשות, כי ע"י עזות ומלשינות יכולין להרוס הכל.

ולמותר להאריך כי המצב הנורא שכלל ישראל נתון בו ברוחניות הוא בסיבתם ומהם יצא שורש המינות, כי אף יהודי אמעריקא לא הי' בהם מינות לצאת ולהזיק שכבר התבוללו, משא"כ אלו שהם ממש מקור של מינות שמשם מפיצין מינות וכפירה לכל העולם, וזהו דבר שא"א להכחישו בשום אופן, שזה הכריח את הכל ל"ע, כל אותם הרבבות ורבי רבבות שטרחו ויגעו להכניס בהם בעל כרחם מינות וכפירה גמורה בתכלית ל"ע כידוע לכל. ואת כל אלה סובלים ושותקים ומבליגים, ולא עוד אלא שמרימין ומנשאין אותה למעלה ראש בעוה"ר. איה המהנהיגים שישמיעו קולם נגד ניאוץ שם שמים וכפירה גמורה כזאת, ולא עוד אלא שמעודדין אותם ונותנים להם כח וחיזוק. וזאת היא סכנה חמורה לכלל ישראל לומר על אלו שאינם שומרי תורה ומצוות כופרים בעיקר, שהם מנהיגי ישראל, וכל האומות נתעים על ידי כן לחשוב כי הם מדברים בשם כלל ישראל, ונהפכין ע"י כן לשונאי ישראל. ובאמת אילו הי' באפשרי אף במסירות נפש ממש להודיע לאומות העולם כי רשעים הללו אינם באי כוחו של כלל ישראל, ויהודים שומרי תורה ומצוות אין להם שום שייכות עמהם, היה דבר זה מן המצוות הגדולות ביותר, והי' צריך לעשות כן במסנ"פ. אבל בעוה"ר יראים מן הדור, ואם כבר נמצא אחד האומר זאת בפומבי, הרי המנהיגים החרדים לוחמים נגדו ומחפים עליהם בתירוצים שונים.

תמצית הדברים, כי יהודים שומרי תורה ומצוות ההולכים בשיטה האמיתית צריכים לוותר על הכל כדי שיוכל לשרור ביניהם שלום ומנוחה שהוא גדול מאד, כאמרם ז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום אבל לאידך גיסא כן הוא להיפוך ג"כ כלפי אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, ועאכו"כ כלפי אותם שיש בהם תנועה של מינות, או אלו המחזיקים את המינות שהם כמותם ממש בסתר, אלא דמצא מין את מינו וניעור, כדאיתא במד"ר פ' ויקרא (פ"ו ב') עה"פ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה שהמחזיקים את הגנב גרועים יותר מן הגנב עצמו. ומעשה בשלטון אחד שהיה הורג את הקבלנין (פי' הקונים מן הגנבין מה שגנבו) ומתיר את הגנבין וכו' לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין. ובעוה"ר מי זך ונקי מבלתי היותו מחזיק את הכופרים ל"ע, שנותנים להם חיזוק בכל מיני דברים לטובתם ולהנאתם, אלא שאין אומרים אחריהם בפירוש את כל דברי הכפירה, אבל כל דבוריהם ומעשיהם ושיטתם הלא ידועים הם שמטרתם להחזיק כח המינות.

ובדברים אלה נחזור לבאר מאמרם ז"ל בזבחים הנ"ל שבשעת מ"ת פתחו כל האומות ה' יברך את עמו בשלום, דהנה מבואר מכל הלין כי השלום טוב והגון הוא רק כשיהודי שומר תורה אומרו וחפץ בו, משא"כ כשאומרים אותו מפירי תורה והתועין והמתעין. ולפיכך כאשר אומות העולם שלא רצו לקבל את התורה קוראים לשלום, הנה שלום כזה מר כלענה, כי כמובן אם הם יוציאו לפועל את השלום ודאי יהיה בזה הפרו תורתך.

ולכוונה זו אמר הכתוב תחלה ה' עוז לעמו יתן והדר ה' יברך את עמו בשלום. דהנה בימיו של המהר"ם שיק זלה"ה היתה החלוקה הידועה במדינת אונגארין שהתפרדו ונחלקו לגמרי מן הפושעים, והיא שעמדה להם שנשארו שלומי אמוני ישראל, והיום מליזים על זה שזאת "תורת אונגארין", אבל האמת שזוהי תורה שלמה, כאמרם ז"ל (אבות פרק ב') אל תתחבר לרשע, וגם במדינת פולין רצו כל הצדיקים לעשות חלוקה זו רק שבתחלה עדיין לא היה בזה כ"כ הכרח במדינתם, ואח"כ כשכבר דיברו ממנה לא היה באפשרי להוציאה לפועל מחמת הדור. וזה ברור בלי שום ספק. וכתב הוא ז"ל בתשובותיו על מה שהתחילו הפושעים בימיו צועקים לשלום ככרוכיא שלום שלום הלא כולנו בני אברהם יצחק ויעקב יהא נא השלום בינותינו. והביא על כך בשם רבו הגה"ק חתם סופר זלה"ה דכתיב (זכריה ח') והאמת והשלום אהבו, דבטרם השלום הקדים הכתוב אמת היא התה"ק הקרויה אמת, דכתיב (משלי פ' כ"ג) אמת קנה ואל תמכור. והיינו דבתחלה צריך לראות אם השלום הוא עפ"י התה"ק הקרויה אמת, ורק אחרי שנתברר כן צריך לאהוב את השלום.

וזאת אפ"ל במה שהקדים הכתוב ה' עוז לעמו יתן, וכמו שפירש"י ז"ל שהתה"ק קרויה עוז שהיא מעוזן ותוקפן של ישראל, ורק אח"כ ה' יברך את עמו בשלום, דבתחלה צריך להיות חזק ואמיץ בתה"ק ולאחוז בעזות דקדושה שלא להתיירא ולא להתבטל מהתנגדות, ורק אח"כ ניתן לאמר ה' יברך את עמו בשלום. אמנם אוה"ע מדלגין מחציתו הראשונה של הפסוק שהוא ה' עוז לעמו יתן, ואינם מתחילים אלא מחציו השני ה' יברך את עמו בשלום, שהרי הם מעלימים עין מכך שאינם חפצים שיהי' השלום עפ"י התורה, והוא ע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל שיכולים להביא ראיה מן התורה שצריך לעבוד ע"ז ממקרא שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, אם מדלגין חצי הפסוק הראשון השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם נשאר ועבדתם אלהים אחרים. וזה מה שדייקו חז"ל במתק לשונם מיד "פתחו" ואמרו ה' יברך את עמו בשלום להורות על כוונה זו שבחצי הפסוק השני פתחו, ואת חציו הראשון דלגו והשמיטו, ופסקו ליה לקרא בסכינא חריפא לפתוח בשלום זולתי התוה"ק, ולא זו הדרך, כי מתחלה צריך לפתוח ה' עוז לעמו יתן, ואח"כ ה' יברך את עמו בשלום ואם משמיעין תחלת הפסוק כדרך שפתחו אוה"ע ה' יברך את עמו בשלום זה מר כלענה, וכאשר כן עושים כל אלה המתכנים מתווכי השלום, שפותחין ה' יברך את עמו בשלום ומשכיחין רישא דקרא לגמרי, ולא יעשה כן, כי אם צריכים ללכת בקרא כסדרו להתחיל ה' עוז לעמו יתן וכל אלו שהם בבחינה זו ורוצים להחזיק במעוז התוה"ק ולנהוג בתקיפות על פי התורה ואינם חתים מפני כל אזי ה' יברך את עמו בשלום.

ובהילולא של כ"ק אבא מארי זלה"ה פירשתי מאמר המד"ר פ' ויקרא ואחזור פירוש זה שנית, כי נ"ל שזהו פשט אמיתי בדבריהם ז"ל, דהכי איתא במד"ר פ' ויקרא (פ"ד ו') גוי א' שאל את ריב"ק כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובים בכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז, א"ל יש לך בנים א"ל הזכרתני צרתי וכו' כיון שיצא א"ל תלמידיו רבי לזה דחית בקנה רצוץ לנו מה אתה משיב, א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בהו נפשות הרבה וכו' וביעקב ע' נפש וכתיב ביה נפש א' וכו', עשיו שעובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה אבל יעקב שעובד לאל אחד כתיב ביה נפש א', עכ"ד המדרש. ולכאורה הך קושיא נפלאת היא וגם רחוקה דמה שאלה היא זו דמפני שאוה"ע רבים מאתנו עלינו לנטות אחריהם ולהשוות עמהם בע"ז, הלא התה"ק עצמה העידה כי אתם המעט מכל העמים, וצותה עלינו לקיים מצוות התורה שקבלנו בהר סיני, ואוה"ע לא רצו לקבלה, וכי יעלה על הדעת לומר אחרי רבים להטות שנבטל התורה חלילה ונלך בתר רוב גוים, אלא חזינן מהא דלא שייך ענינא דאחרי רבים להטות רק עם התורה, אבל ח"ו לא לבטל את התורה ולפיכך לא שייך לומר שנבטל ברוב לגבי אוה"ע, וא"כ מה זו שאלה דמפני שכתוב בתורה אחרי רבים להטות נשוה עמהם בע"ז ח"ו, והתינח אותו גוי ששאל שאלה זו לא ידע מאי קאמר, לפיכך דחאו בקנה אבל מדחזינן שתלמידיו דרשו ממנו שישיב להם תשובה על קושייתו מוכח שיש כאן איזה מקום קושיא, ובפרט שריב"ק השיב על קושיא זו וחז"ל קבעו השאלה ותשובתה בצדה במדרש, מסתמא יש דברים בגו וצריך ביאור.

אכן הנה החסיד כתב בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ב) אחרי שמתאונן שם על אנשי העולם שנתפסו להבלי עוה"ז ונתרחקו ממאור האמת, עד שגדלה האפלה עליהם וגדל העולם בלבם וכו', עד שחשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ותעותו כי היא הישרה וכו' ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים ומדרגות הצדיקים במנהגי הרשעים כמו שאמרו ז"ל עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס וכו', וכאשר הגיע היצר "ברוב אנשי התורה" וכו' נצטרכנו לעמוד כנגדו וכו' והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה וכו' ויהיו רופאים לאמונה ולנפשות יעלו ארוכה בעת נטות מהמדות הטובות אל המדות שאחריתם מגונה, וכו' וכן אלה היחידים אשר ספרתי לך בעוה"ז כמ"ש ונשאתי לכל המקום בעבורם וכו', יעיי"ש דברות קדשו באורך.

מבואר מדבריו הקדושים שבכל דור עלולים רוב ישראל ח"ו להיות נטבעים במצולות התאוה, עד שחושבים דרכם הרעה כי היא הישרה ומנהגיהם הרעים כי הם הטובים, לולא יחידי סגולה העומדים לנו בכל דור ודור המעמידין הדת על תלה. ובעוה"ר היום אפסו יחידי הסגולה ואותו הרוב הוא רובו ככולו, על כן פני הדור הזה ככה, ואין צורך להאריך ולפרט שפל המצב.

ועפי"ד החוה"ל הללו תתבאר שאלת הגוי מריב"ק, דכיון שלולא יחידי הסגולה גם רוב ישראל אינם טובים, א"כ הלא גם בין בני ישראל עצמן מועטין הם המבקשים את האמת, ורוב ישראל הם כנגדם, וקשה הלא כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות ועליכם ללכת בתר רוב ישראל, וממילא תשתוו עמנו בע"ז. וא"ש דלא היתה שאלת הגוי שיתבטלו ישראל ברוב בין האומות, דאף הוא ידע זאת דלא שייך דין ביטול כלפי אוה"ע אלא שהקשה דניזיל בתר רובא דישראל, אכן הנה התה"ק הקדימה בטרם אמרה אחרי רבים להטות כתבה לא תהי' אחרי רבים לרעות, ורק אם מקרא זה מתקיים אז יתכן לומר אחרי רבים להטות. ובעוה"ר היום הכל יראים מן הדור ונגררין אחרי דעתם, ואת דעת הקהל מכוונים ומנהיגים מספר לבלרי עתונים שפלים ובזויים חלאת אנוש, העושים מלאכתם הבזויים להפיץ ניבול פה מינות וכפירה בחילול שבת בפרהסיא בעד בצע כסף. והוא המייצר והמדריך את דעת הקהל, והמנהיגים מתפחדים מפני העם והולכין שולל אחרי דעת הקהל שמקורה מאותם לבלרים פחותים, נמצא כי הנהגת הדור נתונה בידי בני אדם בליעל שפלים שבדיוטא תחתונה איזה כותבי עתונים מחללי שבת בפרהסיא, ואם יביטו ויתבוננו היטב יראו כי זו היא הנהגת הדור, ואין להאריך כ"כ בזה והרוצה להכיר האמת יתבונן ויראה דברים הנאמרים בחמת.

היוצא לנו מכל זה כי בראש כל צריך להקדים את התה"ק ולראות שיתאימו דרכיו אל התורה, ורק אחרי כן יתכן לעשות שלום והתחברות. ובזה נבא אל הביאור במקרא קדש הנצב פתח הדביר וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם (קושיא א') דהנה איתא במד"ר ר"פ זו דאע"פ שגרשון בכור ומצינו בכ"מ שחלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת ואח"כ אמר נשא את ראש בני גרשון וגו'. ולהלן שם במדרש (פ"ו ב') איתא ומהו שאמר הכתוב בבני גרשון "גם הם", שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת לאו אלא כתב גם הם שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת אלא שהקדימו הכתוב כאן מפני כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת, עכ"ד המדרש. והקשה הכלי יקר ז"ל דכיון שאף בני גרשון היו שוים במעלה לבני קהת, א"כ הא גופא קשיא מדוע לא ניתן הארון שבו התורה אל הבכור לכבדו ביתר שאת וביתר עז, התורה אשר לה משפט הבכורה. ותירץ כי רצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמוד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לכבדו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה קהת תחלה בעבור משא דבר ה' אשר אתו, ואילו היה נותן הארון לגרשון הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחלה, ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון, ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחלה וידעו הכל לתת כבוד לתורה וללומדים, עכ"ד ז"ל.

ולי נראה לומר בתוספת נופך על דבריו אלו, דהנה לימוד זה שרצה ה' להראות שראוי לכבד לומדי תורה לא נצרכה לשעתה לאותו הדור, דבדורו של משה ידעו בלא"ה כי התורה קודמת לכל וראוי לכבדה ולהוקירה, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, וכמו שביארו הסה"ק דכל אותם שהיו סמוכים לגבי משה נאותו לאורו והתחממו מנגה קדושתו היתה היראה אצלם מילתא זוטרתא, וכיון שמשרע"ה הוא מקור כח התורה וכל ישראל זכו לחזות עוצם מעלותיו ותוקף קדושתו כי קרן עור פני משה האם הי' עוד מקום להסתפק שהראש והראשון בטרם הכל היא התה"ק. וע"כ כדאמרן שלא נצרכה הוראה זו לאותו דור, אלא שנאמר על לעתיד, כדמצינו מקראות רבות שנאמרו לצורך העתיד.

וזה יהי' שיעור הכתוב וידבר ה' אל משה "לאמר" נשא את ראש וגו', תיבת לאמר פירושה אמירה לדורות, כמו שמצינו בדבריהם כמ"פ לאמר לדורות, והכוונה שטעם ציווי זה הוא בעבור דורות הבאים ללמד דעת את העם כי התוה"ק קודמת לכל, וזולת התה"ק לא יתכן לכבד ולנשאות מאן דהוא.

תוכן הדברים חייבים לדעת שהנהגת בני ישראל יכולה להיות רק בידי שומרי תורה ומצוות, וראש לכל מרעין הוא אם מדמין שמפירי הדת ועוזבי תורה עושים טובות לכלל ישראל, והרי אפילו מחט שאולה מהם דוקרת כמדקרות חרב הם עצמם לא כ"ש. ומזה מקור כל האסון שחושבין להנות מטובתן ומגאולה של אלו המתכוונין להעביר על הדת רח"ל. וזאת צריכים להשיב אל הלב ולדעת שהעיקר והראשון היא התורה הקדושה. כן יעזור השי"ת שנהי' דבוקים בתורתו הקדושה, ואנחנו אלה המעט בנ"י שומרי תורה ומצוות נוכל להתחבר ולהתקיים יחדיו. והבורא כל העולמים יעזור שיתרומם קרן התורה וישראל, ונזכה לפעול ולתקן את הטעון תיקון, ובמהרה ננצל מכל צרה וצוקה. ונזכה לביאת הגואל שאז יעשו כל ישראל תשובה ואחר כך נוכל להתקרב עם כל אחד ואחד, ונזכה לתשובה שלמה בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ג

וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם. יל"ד דאומרו גם הם הוא מיותר לכאורה, שהי' די שיאמר נשא את ראש בני גרשון לבית אבותם וגו'. ובמד"ר (פ"ו ב') יש יישוב לאומרו גם הם וז"ל המד"ר ומה שאמר הכתוב גם הם שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת לאו, אלא כתב גם הם שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת, ע"כ.

ב) עוד צל"ד טעם שהכתוב משנה כאן מסדר הרגיל בכ"מ, דדרך הכתוב לכתוב למשפחתם לבית אבותם ואילו כאן היפך וכתב לבית אבותם תחלה ואח"כ למשפחותם. ובספה"ק נועם אלימלך כתב לפרש שינוי הכתוב עפ"י דרכו בקדש (העתקנו דבריו להלן עיין שם).

ג) במד"ר (פ"ו ב') נשא את ראש וגו' הה"ד (איוב ל"ו) לא יגרע מצדיק עינו וגו' אין הקב"ה מונע דוגמא דידהו (מה שהם חפצים בו) לפי שמצינו שיעקב חמד הבכורה לשם שמים כדי שיוכל להקריב ולקחה מעשו בדמים הסכים הקב"ה עמו וקראו בני בכורי ונתן גדולה לבכורים שיקריבו לפניו, הוי לא יגרע מצדיק עינו ואין עינו אלא תחתיו וכו', ומהו תחתיו אלו בניו כמד"א תחת אבותיך יהיו בניך, ע"כ. וראוי להבין שייכות דרשה זו לכאן, דלכאורה אדרבה מעשה לסתור, דבפרשה זו קא חזינן שלא החשיב הכתוב לבני גרשון, אעפ"י שהי' בידם מעלת הבכורה. ותו, שכבר בטלה מעלת הבכורים שנטלה עבודה מהם ונתנה ללויים, וא"כ אין כאן מקומו לשבח גדולת הבכורים, אלא הי' ראוי שיהיה מקומה של דרשה זו לעיל בפרשיות הקודמות במקום שהכתוב מדבר במעלת הבכורה, כגון היכא דכתיב כי לי כל בכור בבני ישראל וכו', ולמה הביאו המדרש הכא הלא דבר הוא.

ונראה לבאר כל הענין בדרך פשוט, בהקדם לבאר המדרש פליאה הים ראה וינוס וכו' ברייתא דר"י ראה, דהנה הים לא רצה להקרע לפני משה, כי הי' בא בטענה אני קשיש ממך שאני נבראתי בג' ואתה בו', אכן ממה שהקדים הכתוב את בני קהת לבני גרשון אעפ"י שגרשון הוא הבכור נדחתה טענת הים, שהרי מהכא חזינן דכבוד התורה עדיף ממעלת הבכורה, ולהכי בדין הוא שיהיו בני קהת נמנין תחלה שהם היו טועני הארון שבו התורה. וא"כ אף אם הים קשיש ממשה מ"מ ראוי לו להיות נכנע ושפל לפני קדושת משרע"ה בעבור כבוד התורה שהוא קודם לכל דבר, וכ"ש נגד כבוד משרע"ה שהוא עצם התה"ק וודאי שבטלה מאליה טענת בכורה או קשישות. וא"כ נמצא דמכח פ' זו שהקדים בה הכ' קהת לגרשון מתבטלת טענת הים אני קשיש ממך, שהרי כבוד התורה עדיף ממעלת הבכורה שהקדימן הכתוב לבני קהת בעבור מעלת התורה. אך אכתי איכא למדחי דלעולם מעלת הבכורה עדיפא, ובאמת אין ראוי להקדים את בני קהת תחלה ומה שבני קהת כתיבי ברישא אין זה מחמת מעלת הקדימה אלא דקיי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואין להקפיד על סדר הכתובים, ואם כן הדרא טענת הים לדוכתא.

אמנם הא לאו מילתא היא, שהרי אמרינן בגמרא (פסחים דף ו' ע"ב) דבחד עניינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט וכו' דלמא פרט וכלל הוא, ע"כ. והכא כל מנין הלויים הכתובים בס"פ במדבר ובר"פ נשא חד עניינא הוא, (ואע"ג דב' פרשיות נינהו אפ"ל דבכה"ג חשיבי חד ענינא וכעין מ"ש התוס' שם ד"ה אבל בתרי, דהדברות חשיבי חד עניינא אעפ"י שכל דבור פרשה לעצמו וה"נ י"ל כאן) ולא שייך למימר אין מוקדם ומאוחר אלא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, וכיון שהקדימה תורה לבני קהת חזינן דכבוד התורה עדיף ממעלת הבכורה.

וזה יהי' ביאור המדרש פליאה הים ראה וינוס מה ראה, כלומר, הרי היתה טענה נכוחה בפיו אני קשיש ממך, ומה ראה להבקע מפניו, וא"ת דמעלת התורה עדיפא וגלל כן הוכרח להקרע מפני כבוד התורה של משרע"ה שהוא עצם התורה, וכבוד התורה דוחה אפילו מעלת הקשישות, כדחזינן שהקדים הכתוב את בני קהת לפני בני גרשון הבכור מפני שהם טועני הארון שבו התורה, על כך יש לטעון דלעולם אימא לך דמעלת הבכורה גדולה, ואין ראוי שתדחה מפני מעלה אחרת, והא שהקדים הכתוב לבני קהת, איכא למדחי, דאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולעולם מעלת בני גרשון הבכור גדולה מהם, אלא שלא הקפיד הכתוב על סדר הכתובים. לזאת אמר ברייתא דר' ישמעאל ראה, והיינו ברייתא דרבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן, ואחד מהם מכלל ופרט, וכיון דדרשינן כלל ופרט, בע"כ לומר דבחד עניינא אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר כנ"ל, וא"כ שפיר יש להוכיח ממה שהקדים הכתוב את בני קהת לבני גרשון דמעלת התורה עדיפא על הכל, ועל כן נקרע הים בפני ישראל.

ובדרך זה אמרנו לבאר תפלת יעקב אע"ה כאשר חזר לבית אביו ובא עשו לקראתו וד' מאות איש עמו התחנן יעקב אע"ה לפני השי"ת הצילני נא וגו' קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשתי מחנות, ופירש"י מדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ולכאורה מדוע נקט יעקב אע"ה נס זה דייקא, והלא נעשו לו עוד נסים הרבה בברחו מפני עשו כמבואר בדבריהם ז"ל.

אכן יתבאר בהקדם עוד להבין הכתובים בפ' תולדות דאחר שבירך יצחק את יעקב ובא עשו לפני אביו אמר לו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. ולכאורה הרי עשו מכר לו את הבכורה מרצונו הטוב, ומה לו כי נזעק לבא בטענה את בכורתי לקח, הלא הוא עצמו מכר אותה לו בנזיד עדשים. עוד צריך להבין אומרו והנה עתה לקח ברכתי, דמשמע שיש איזה שייכות בין לקיחת הבכורה ללקיחת הברכות שהוא כוללן יחד.

ופירשתי עפ"י מ"ש רש"י ז"ל עה"פ הכי קרא שמו יעקב בשם מדרש תנחומא למה חרד יצחק אמר שמא עון יש בי שבירכתי קטן לפני גדול ושניתי סדר היחס התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמיים אמר לו אביו מה עשה לך אמר לו את בכורתי לקח אמר בכך הייתי מיצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין עכשיו לבכור ברכתי גם ברוך יהי', ע"כ. הרי מזה שיצחק אע"ה תלה נתינת הברכות במעלת הבכורה, ואם עשו הוא הבכור אזי הברכות מגיעים לו. וזו היתה טענת עשו דמה שמכר את בכורתו ליעקב בנזיד עדשים זה הי' מפני שלא קדמה לו הידיעה על גודל מעלת הבכורה, ומה שהי' עתיד לזכות ולהרוויח על ידה, דאילו הוה ידע שבבכורה תלויים גם הברכות לא הי' מוכרה ליעקב, ונמצא שהמכירה היתה מכירה בטעות. וזהו שטען ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כלומר, עתה כשלקח את ברכתי נתוודע לי שגם במכירת הבכורה עקב אותי שלא היה שווייה וערכה האמיתי ידוע לי. וז"ש ויעקבני "זה" פעמיים, כלומר כאילו הוי ב' הרמיות זה עתה ביחד, שהרי עם לקיחת הברכות נודעה ונתגלתה הערמה שבלקיחת הבכורה.

והנה בענין מכירת הבכורה נתחבטו בה המפרשים להבין מה טיבה של מכירה זו, וכי מי שהוא כהן יכול למכור כהונתו לאחר. ובמדרש איתא עה"פ בא אחיך במרמה בחכמת תורתו, והוא פלא דבקרא כתיב להדיא במרמה, ואיך דרשו על כך בחכמת תורתו שהוא היפוך המרמה. ואפ"ל דהנה הר"א מזרחי ז"ל כתב דבאמת לא היתה כאן מכירה גמורה אלא שלא רצה יעקב אע"ה שיעבוד עשו הרשע עבודה לפני המקום ב"ה מאחר שהי' מבזה את העבודה אמר יעקב אין רשע זה כדאי לשרת לפני הקב"ה, אלא שעשה כן כדי להשתיק אותו רשע שלא יוכל לבא בטענה, על כן קנה ממנו את הבכורה שלא יבא לערער, אבל באמת לא הועילה המכירה כלום. והמהר"ל ז"ל בגו"א הקשה עליו דמן המקראות מוכח שהיתה מכירה גמורה ומועלת ע"כ כתב הוא ז"ל לתרץ דבשלמא מה שחייבה תורה איזה איש שיהי' כהן וכיו"ב לא ניתן למכור לאחר, דמאחר שהתורה חייבה איש זה בכך כיצד יוכל להעבירנה לאחר שלא נתחייב בה, הלא החיוב מוטל על גופו, משא"כ ענין העבודה באותו הזמן לא היתה חיוב גמור שתהא נעשית בבכורים דוקא, אלא שהי' מנהג וחשיבות בלבד שתהא עולה לגורלו של הבכור על כן שפיר הי' יכול למכור והועילה המכירה.

אמנם בדעת זקנים מבעהתו"ס נראה להדיא שהם סוברים ג"כ שלא היתה בזה מכירה גמורה אלא שבערמה נעלה ממנו, שמביא בשם ר"י החסיד דמכאן אתה למד שאם יש ביד רשע ס"ת או מצוה אחרת דמותר לצדיק לרמותו וליטלו הימנו. ע"כ. הרי מזה שהוא קורא למכירת הבכורה ענין של ערמה ורמאות, ומשמע מזה כדעת המזרחי ז"ל הנ"ל, שלא עשה יעקב אע"ה ענין המכירה אלא לסכור פיו של אותו רשע שלא יערער.

ול"נ לבאר הענין בדרך פשוט, דבאמת לא הי' צריך יעקב אע"ה לקנות ממנו את הבכורה כלל, שהרי מכיון שיעקב אע"ה הוא מקור התורה כמבואר בקרא ויעקב איש תם יושב אהלים, ואיתא בתנא דבי אליהו שהי' יושב בבית מדרשו של שם ועבר ועסק במקרא ובמשנה ובגמרא, א"כ בדין הוא שיהא זוכה בכל המעלות בעבודה וכו', שהרי נגד כבוד התורה בטלה טענת הבכורה, ואף אם עשו הוא הבכור ראוי שינתן הכל ליעקב שהוא קודם לכל בעבור מעלת התורה. וא"כ באמת לא הי' צריך יעקב אע"ה לקנות מאת עשו את בכורתו, דאף אם ישאר עשו עם הבכורה בדין הוא שתנתן העבודה ליעקב שהוא מקור התורה, אלא דכיון שעשו הרשע לא היה מודה בתה"ק ולא היה מכיר בכך דבעבור מעלת התה"ק יגיע ליעקב הכל, על כן עשה יעקב אע"ה בערמה שימכור לו את הבכורה כדי להפיס דעתו, אבל באמת גם בלא"ה היו כל המעלות הראויות לבכורות שייכות ליעקב אבינו ע"ה עפ"י הדין מחמת מעלת התורה.

ובזה יבואר המדרש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו שעפ"י דין היו הברכות שייכות לו מחמת חכמת תורתו, שמעלת התורה היא הקודמת לכל, אלא שבצירוף לזה בא אחיך במרמה כדי להשתיקו שלא יערער אותו רשע. והשתא תרוייהו איתנייהו ביה, שבא לזכות בברכות מחמת חכמת תורתו ועוד בא במרמה לקנות הבכורה הימנו, והבן.

והנה כאשר בא עשו לקראתו וד' מאות איש עמו להלחם אתו על שהערים עליו ולקח את הברכות רצה יעקב אע"ה לברר ענין זה שלא עשה כנגדו דבר שלא כתורה, אלא עפ"י דין מגיעים אליו הברכות, על כן אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה ואמרו ז"ל שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, ומכאן יש הוכחה חותכת דמעלת התורה קודמת לכל המעלות, דאל"כ למה נקרע הירדן לפניו, הלא הי' יכול לטעון אני קשיש ממך, אלא וודאי דלעומת כבוד התורה בטלה מאליה טענת הבכורה והקשישות, וא"כ אין לו לעשו להתרעם על שלקח יעקב את בכורתו בערמה וע"י כך נטל את הברכות, דגם בלי שלקח בכורתו ראויות הברכות אליו דנגד כבוד התורה אין טענת בכורה כלום. ולפי זה יהי' סגנון הכתוב באופן זה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה וכדרשת המד"א שנתן מקלו בירדן ונבקע, וזה לך האות שמעלת התורה גדולה מכל המעלות, ונגדה בטלין ומבוטלין טענת הבכורה, וא"כ בדין לקחתי את הברכות מעשו, על כן הצילני נא מיד אחי מיד עשו.

ומעתה נחזור לבאר מה שאמה"כ נשא את ראש בני גרשון גם הם וכו' (עי' קושיא א') וגם מה שהקדים לומר לבית אבותם ואח"כ למשפחתם, דהנה כבר נתבאר בדברנו דממה שהקדים הכתוב למנות את בני קהת בראשונה לפני בני גרשון הבכור נודע גודל כח התורה ומעלתה שהיא קודמת לכל. והכלי יקר ז"ל כתב לבאר ענין זה ביתר שאת, דלכאורה תקשה ע"ד המד"ר שע"כ הקדימו לבני קהת מפני שהיו טועני הארון דהא גופא קשיא למה לא נתנו הארון לבני גרשון הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לו מעלת הבכורה, ותירץ שבזה רצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה, ולקרוא לקדוש ה' מכובד לקדשו לכל דבר שבקדושה כדרך שמנה את בני קהת תחלה בעבור משא דבר ה' אשר אתם, ואילו היה נותן את הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאן תחלה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון, ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחלה, וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה, עכ"ל.

עכ"פ מבואר מזה שרצה השי"ת להוכיח ולהראות גלוי לכל העמים מעלת כבוד התורה שהיא העולה על כולנה והיא הקודמת לכל דבר, ובעבור כך עשה ה' לתת את משא הארון לבני קהת דייקא, כדי ללמד דעת את העם לדעת גודל יקר תפארת התורה ועוצם מעלת כבודה, מה שלא הי' דבר זה מושג כ"כ אילו היו בני גרשון נושאים אותה, נמצא מזה דמפרשה זו ישנה נשיאות ראש לכל כלל ישראל, שהרי כל ישראל הם לומדי תורה והתורה קנויה בידם, וידעו כל האומות שראוי לכבד ולהוקיר את ישראל בעבור שהם לומדי תורה, וא"כ אף לבני גרשון הבכור יש בכך נשיאות ראש, שהרי מכאן נודעת וניכרת מעלת ישראל לעומת האומות, שראויים הם לכבדם ולנשאה בעבור כח התורה שבידם. ולפי מה שנתבאר בדברנו נמצא דאף יעקב אע"ה נצול מידיו של עשו הרשע בעבור כח התורה שבידו, שהרי מחמת זכות התורה היתה בידו טענה הנשמעת שהברכות מגיעין לו בדין ובעבור כן ביקש הצילני נא.

וזה יהיה ביאור הכתוב נשא את ראש בני גרשון "גם הם", כלומר שגם להם יש בכך נשיאות ראש דאף שאיחרן הכתוב ובזה תקטן מעלתן לעומת ערך מעלת בני קהת שנמנו ראשונה, מ"מ יש בכך גם מעלה וחשיבות להם עצמם. דזיל בתר טעמא שנמנו בני קהת תחלה בזכות התורה, וכיון שנשמע מכאן גודל כח התורה יש בזה רוממות וגדולה ונשיאות ראש גם לבני גרשון ולכל כלל ישראל.

וגם יובן שפיר מה ששינה כאן להקדים לבית אבותם ואח"כ אמר למשפחתם, דהנה בשאר המניינים ראוי שיקדים למשפחתם ואח"כ לבית אבותם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' במדבר שזכות וחיים הי' המנין לישראל כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, ע"כ. נמצא שזכות הי' לנמנים שנתקשרו לכללות ישראל ולאבות הקדושים, על כן כתיב למשפחתם לבית אבותם, פירוש שמשפחותם נתקשרו בבית אבותם, משא"כ במספר בני גרשון שבזה נודע ונגלה לעיני הכל גודל כח וחשיבות התה"ק, א"כ היה בזה זכות לאבות הקדושים בעצמם, כדאמרן שיעקב אע"ה ניצול ע"י שנודע שכח התורה שלו עדיף ממעלת הבכורה, לפיכך מקדים כאן לבית אבותם לרמוז על הנשיאות ראש והגדולה שנצמחה ממנין זה לאבות הקדושים דמזה נתברר שיעקב אע"ה מוקדם לברכה אעפ"י שעשו הבכור, ואח"כ אמר למשפחותם שהוא נשיאות ראש גם להם בעצמם.

ועתה יבואר המד"ר בטוב טעם ודעת נשא את ראש וגו' הה"ד לא יגרע מצדיק עינו ומביא שחמד יעקב את הבכורה לשם שמים ולקחה מאת עשו בדמים והסכים הקב"ה עמו וקראו בני בכורי ונתן גדולה לבכורים, דשפיר שייכא דרשה זו להכא, שהרי לפי"מ שנתבאר לא היתה מכירת הבכורה מכירה גמורה, אלא שעשה יעקב כן בערמה לרמות ממנו הבכורה כדי להשתיקו שלא יערער, אבל באמת לא הי' ליעקב אע"ה כל צורך במעלת הבכורה, דכיון שכח התורה בידו הוא קודם לכל, ומעלת הבכורה בטלה כנגדו. ודבר זה שמענו מפרשה זו שנתן הקב"ה משא הארון לבני קהת והקדים למנותן תחלה כדי להראות מעלת התורה.

והנה האבות הקדושים כל מה שעשו הוא פועל דמיוני לדורות העתידים, כמבואר ברמב"ן ז"ל בכ"מ דמעשה אבות סימן לבנים וכל מה שעבר עליהם הוא סימן למה שעתיד לעבור על דורות ישראל. וכן מבואר במדרש שכל המאורעות שעברו בינו לבין עשו הוא סימן למה שעתיד להיות בדורות הגלות, וכל מה שהתפלל יעקב אע"ה הצילני נא מיד אחי מיד עשו לא בעבור עצמו בלבד התפלל אלא שנתכוון בתפלתו בעבור דורות הבאים, ופעל יעקב אע"ה בתפלתו דרך זה אשר בכח התה"ק יוכלו להנצל תמיד מכוחותיו של עשו הרשע, וכמו שנתבאר שע"כ התפלל הצלני נא וגו' מחמת שהי' בידו כח התורה הקדושה. ולפיכך קורין פ' נשא סמוך לזמן מתן תורתנו או מלפניו או מלאחריו, כי מפרשה זו נמצינו למדין גודל חשיבות התה"ק, שדוחה חשיבות הבכורה, והיא הקודמת לכל. ונזכה לקבלת התורה באמת בקדושה ובטהרה, ונזכה להיות דבוקים בתוה"ק וללכת בדרך האמת בתה"ק עדי נזכה לישועה השלמה בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ד

או יאמר לפרש תיבת לאמר, ויתבאר בדרך אחר קצת אומרו גם הם, בהקדם דברי הכלי יקר ז"ל הנ"ל שהקשה דהו"ל למנות תחילה את בני גרשון הבכור. ומה שרצו לתקן זה במד"ר לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת ע"כ מנאו תחלה לכבוד הארון הא גופא קשיא, למה לא נמסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה, ותירץ שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, כדי ללמוד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה וכו', ואילו היה ניתן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחלה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון, ע"כ מסר הארון אל בני קהת ומנאן תחלה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה, עכ"ד הכלי יקר ז"ל.

והנה מה שהקשה הכלי יקר ז"ל מדוע לא נתנו את הארון לבני גרשון הבכור כדי לכבדו ביתר שאת וכו', נראה דלא קשה כולי האי, כי הנה כל המינויים והשררות שהיו עתידים להתמנות במשך כל ימות עולם כבר קבען יוצר בראשית מאז תחלת הבריאה, וכדאיתא במד"ר פ' תשא עה"פ ראה קראתי בשם בצלאל וגו' וז"ל אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה, בא משה לירד סבור שהוא עושה אותה, קרא לו הקב"ה א"ל מלך עשיתיך אין דרך המלך לעשות דבר אלא אמור להם והם עושים ולא אמר לו למי יאמר, אמר משה למי אומר, א"ל אני מראה לך, ומה עשה הקב"ה הביא לו ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שעתידין לעמוד וכו', א"ל כאו"א התקנתיו מאותה שעה וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו וכו', עד שאדה"ר מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו יש שהוא תלוי בראשו של אדם ויש שהוא תלוי בשערו ויש שהוא תלוי במצחו יש בעינו יש בחוטמו וכו', ע"כ. וזה ענין מה שגילו חכמי האמת האריז"ל ותלמידיו שורשי הנשמות באיזה אבר מאיבריו של אדה"ר הם תלויים, כנודע מדבריהם ז"ל שגילו בזה סודות נוראים. ומזה מבואר שכל צדיק וצדיק העתיד לעמוד בעולם כבר נקבע לו מאז תחלת הבריאה מה יהי' תפקידו, עפ"י שורש נשמתו שבזה תלוי מצבו ומעמדו, ובאיזה אבר מאיבריו של אדם קדמאה היה תלוי.

וזה גם הביאור להא דאיתא במד"ר (ר"פ זו) חכם שמת אין לנו כיוצא בו, דאף שאמה"כ (קהלת א') וזרח השמש ובא השמש, ודרשו חז"ל (קידושין ע"ב ע"ב) שאין הקב"ה מסלק את הצדיק מן העולם עד שקם תחתיו צדיק כיוצא בו במקומו, מ"מ לא שייך לומר שהצדיק אשר יקום ישלים וימלא כל החסרון שנתהווה בהעדר הצדיק הקודם, שהרי כל צדיק וצדיק שונה תלמודו ועובד עבודתו בקדש עפ"י שורש נשמתו שממנו בא, כפי המקום שהיה תלוי באדה"ר בשעת הבריאה, וא"כ כששוקעת שמשו של הצדיק אבד גם חלק התורה השייך לשרש נשמתו, וחסרון זה לא יוכל להמנות ולא יושלם ע"י אותו צדיק אשר קם תחתיו, שהרי הוא בא מבחי' אחרת ושורש נשמתו ממקום אחר, והבן.

המורם מזה כי כל אחד ואחד כבר נקבע לתפקידו מאז ששת ימי בראשית, ונכתב בספרו של אדה"ר מה תהא עליו, והכי איתא נמי במסכת בבא מציעא (דף פ"ו ע"א) בעובדא דשמואל ירחינאה שהי' רופאו של רבי דהוה מצטער רבי למסמכיה ולא הוה מסתייעא מילתא (פירש"י שהי' רבי טורח ומתעסק לסומכו וכו' ולא הוה מסתייעא מלתא) עד שא"ל לא לצטער מר לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון וכתיב ביה שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי וכו'. (ספרא דאדם הראשון, שהראהו הקב"ה דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו), ע"כ.

ובאמת הדבר צריך ביאור, כיצד יתכן שהי' משה רבינו כסבור שהוא בעצמו יקים את המשכן, הלא אם כבר הי' רשום בכתב אמת עלי ספרא דאדם קדמאה שבצלאל עתיד להקים אותו, וכי לא ידע משרע"ה כל הכתוב בספרו של אדה"ר. וכיוצא בזה יש לתמוה כיצד היה שמואל ירחינאה בקי בספרא דאדם קדמאה, ולדידיה הוה חזי ליה דחכם יתקרי ורבי לא יתקרי, ואילו רבו הוא רבינו הקדוש לא ידע מזה והיה מתאמץ לסומכו.

וצריך לומר דאותם שראו בספרא דאדם קדמאה, היינו דבר הנוגע להם בעצמם הראו אותם מן השמים, שכך היא המדה להראות הכתוב שם לאותו האדם בעצמו שצריך לדעת מה שכתוב שם הנוגע אליו ביחוד, ולכן היה שמואל ירחינאה יודע מה שכתוב שם עליו כי הדבר נוגע לו, מה שאין כן רבי לא הי' יודע. וכמו"כ במשרע"ה לא הראו לו מן השמים הכתוב בספרו של אדה"ר עד שהגיע הזמן להקים את המשכן, והיה משה סובר שהוא עצמו מקימו עד שהביא לו הקב"ה ספרו של אדה"ר והראה לו כי בצלאל עתיד להקימו.

מכל הלין מבואר כי כבר נכתב בספרו של אדם הראשון משפט האדם ומעשהו תפקידו בזה העולם, אשר גזר עליו יוצר בראשית בתחלת הבריאה, ולפי זה נמצא דמה שנתמנו בני קהת לשאת את הארון כבר נקבע עליהם כל זאת משעת הבריאה, ונכתב בספרא דאדם קדמאה, וכיון שמינוי זה של בני קהת כבר נכתב בספרו של אדה"ר אין זה פחיתות הכבוד לבני גרשון שלא היו הם טועני הארון אלא בני קהת, שהרי הכרח היה הדבר שיתמנו בני קהת להיות טועני הארון, משום שכך נכתב עליהם בספרו של אדה"ר.

ועפ"י זה אפ"ל לשון הכתוב וידבר ה' אל משה "לאמר" נשא את ראש בני גרשון וגו', דאומרו לאמר קאי שיאמר לבני גרשון לבל יפול רוחם בראותם שהגדולה והכבוד ניטלו מהם וניתנו לבני קהת, על כן נצטווה "לאמר" להם שכך נכתב בספרא דאדם קדמאה שבני קהת יהיו טועני הארון ולא הם, ושוב אין להם להתאונן על כך, שאין זה גנאי להם, שהרי כך גזרה חכמתו יתברך מתחלת הבריאה.

והנה ממה שהקדים הכתוב את בני קהת בעבור שהם נושאי הארון שבו התורה נתגלה ונודע לכל גודל חשובות התוה"ק ויקר מעלתה שהיא נותנת כבוד וגדולה לעוסקים בה, ולא עוד אלא שלפי דברי הכלי יקר ז"ל הנ"ל נמצא כי לכך נתמנו בני קהת דייקא לטעון את הארון ולא בני גרשון הבכור כדי שבכך יתוודע ויגלה ויהא ניכר לכל גודל מעלת התה"ק, מה שלא הי' ניכר כ"כ אילו היו בני גרשון הבכור טועני הארון, א"כ נמצא שגם לבני גרשון הבכור היה חלק במה שנתוודע לעולם גודל חביבות התוה"ק ויקר מעלתה, שהרי באמצעות מה שהם נמנים אחרי בני קהת נתוודע ונתגלה דבר זה ביותר. והנה ידוע מ"ש הקדושת לוי זלה"ה כי האומות שהקב"ה עושה בהם נקמה כדי שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בהם זכות גדולה היא להם, שהם כלים שבאמצעותם נתגדל ונודע שמו של הקב"ה וכוחו וגבורתו בעולם. וא"כ מרובה מדה טובה, וק"ו בבני גרשון שהיו צדיקים וגם נתקדש שם שמים על ידיהם, שע"י שהם בני גרשון הבכור ואעפ"כ הקדימו את בני קהת ונמנו הם אחריהם נודעה ונתגלתה לישראל עוצם מעלת התוה"ק, וודאי שזכות גדולה היא זו לבני גרשון, שנתגלתה ונודעה על ידם מעלת התוה"ק. וזהו נשא את ראש בני גרשון גם הם, כי מה שנמנו הם אחרי בני קהת יש בה עילוי ונשיאות ראש גם להם בעצמם, שנתקדש שם שמים על ידם ונתוודע מעלת התורה.

ולפי"מ דאמרן יובן גם מה שמביא המד"ר להכא הה"ד לא יגרע מצדיק עינו, ומביא מה שחמד יעקב את הבכורה מעשו ולקחה ממנו בדמים והסכים הקב"ה עמו וכו'. דהנה יעקב אע"ה שחמד את הבכורה מעשו הוא ג"כ מטעם שראה בספרו של אדה"ר שהכהונה וכל המעלות הנתנות לבכור שייכות לו, אלא שלא היה הדבר ידוע בעולם שהיו סוברים שהבכורה שייכת לעשו עד שקנה אותה יעקב אע"ה הימנו בדמים, והסכים הקב"ה על ידו, כי באמת הוא הבכור כמבואר בדבריהם ז"ל, ואליו מגעת הזכות לעבוד העבודה.

וז"ש הכתוב לא יגרע מצדיק "עינו", פי' שלא מנע הקב"ה ממנו מלראות בספרא דאדם קדמאה שהבכורה שייכת לו, ומשום כך חמד אותה מעשו ונטלה הימנו. ושפיר שייך ענין זה לכאן, לפי מה שביארנו שנצטווה משרע"ה להראות לבני גרשון ולהעיר אזנם על הכתוב בספרו של אדם הראשון, שכבר נגזר מתחלת הבריאה שיהיו בני קהת טועני הארון, להכי מייתי הה"ד לא יגרע מצדיק עינו, שנתגלה ליעקב אע"ה מה שכתוב בספר של אדה"ר שהבכורה שייכת אליו.

מאמר ה

וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. צל"ד אומרו לאמר שפירושו לאמר לאחרים, וכי למי יאמר משה אלה הדברים, הלא אליו הציווי נוגע נשא את ראש וגו' ולא לאחרים.

ב) עוד דקדקו המפרשים באומרו גם הם שהוא מקרא מיותר לכאורה.

ג) עוד דקדקו הספה"ק במה ששינה הכתוב לשונו בבני גרשון לכתוב לבית אבותם למשפחותם ובשאר שבטים כתיב למשפחותם ואח"כ לבית אבותם.

ובספה"ק נועם אלימלך פירש עפ"י הפסוק שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' לגלגלתם וגו' למשפחותם וכו', כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא אותם ע"י דבקותו וקדושתו וכו', לכן צוה ה' שהנשיאות ראש ההוא יתנהג לפי הגלגולים, כי הצדיק היודע גלגולי הנשמות יכול לידע איזה איש יש לו נשמה קדושה או מאיזה עולם נשמתו נלקחה וכו', אך פשוטי בני אדם אשר נשמתם אינה כ"כ במדריגה גדולה גם הם צריכים עלייה ונשיאות ראש, ובמה הם יכולים להנשא כיון שהם למטה, לזה צריך הצדיק לקשר אותם באבות הקדושים הכלולים מכללות ישראל, ואז יתעלו למעלה על ידם. וזהו לפעמים כתיב לבית אבותם קודם למשפחותם, על שצריכים לקשר אותם באבות תחלה, כדי להעלות אותם בתוך שאר משפחות ישראל. ובאותם שהם צדיקים שנשמתן היא מעולם העליון הוא להיפוך וכו' מתחלה למשפחותם ואח"כ לבית אבותם, עכדה"ק, יע"ש.

ופלא שנתקשו כולם בלשון הכתוב שהקדים לבית אבותם טרם אומרו למשפחותם, ולא הביאו מה שמבואר במד"ר על קושיא זו, דזה לשון המד"ר, למה נאמר בבני קהת ובני מררי למשפחותם ולבית אבותם ובגרשון הקדים לבית אבותם ואח"כ אמר למשפחותם, לפי שנשיאות ראש של בני גרשון באה מבית אב שלהם, אבל נשיאות ראש של בני קהת אינה תלויה בבית אבות שלהם כ"א בנשיאת הארון, וכן בני מררי לא היו כי אם מבית אב פשוט לכך הקדים משפחות לבית אבות, עכ"ד המדרש. הרי שלך לפניך טעם הגון על ששינה לכתוב בבני גרשון לבית אבותם תחלה, משום שזה עיקר מעלתן שהם בניו של גרשון הבכור, על כן נמנו מיד אחר בני קהת.

ועפי"ז אף אנו נאמר ליישב מה שדקדקו המפרשים באומרו גם הם שבא הכתוב לרמוז בזה כלפי שהקדים לבית אבותם בבני גרשון, משום שעיקר מעלתן היא מצד אביהן הבכור, לז"א שאל תדמה בנפשך שאין להם אלא המעלה מצד אביהן בלבד, וזולת זאת אין להם בעצמן זכות להיות ראויים לשרת בקדש, על כן אמר גם הם, פי' שיש להם גם זכות עצמן מצורף לזכות בית אבותם, והבן.

ואפ"ל עוד באו"א קצת, עפ"י מ"ש בספה"ק נועם אלימלך ריש פרשת אמור לפרש הכ' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, דהנה יש ב' גווני צדיקים, יש צדיקים שנתקדשו מאבותיהם שהיו קדושים יראים ושלמים והתורה מחזרת על אכסניא שלה, ויש צדיקים הנקראים נזירים ע"ש פרישותם מעצמם אעפ"י שהם בני עניי הדעת, והצדיקים ההם לא במהרה הם יכולים ליפול ממדריגתם הקדושה, כי אין להם על מה שיסמוכו, והם נכנעים בדעתם ומשגיחים על עצמם בעינא פקיחא תמיד בלי הפסק, אבל הצדיקים הקדושים שנתקדשו מאבותיהם אף שהם מלאים תורה ומצוות מחמת שזכות אבותם מסייעתם, לפעמים יכולים לבא ע"י זה לפניה וגדלות מזה ויפלו מהר ממדריגתם. וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן פי' רמז לאותם הצדיקים אשר הם בני צדיקים והם הנקראים כהנים בני אהרן, תזהיר אותם מאד שלא יעלה על מחשבתם כלל יחוס אבותם, רק ינזרו ויפרישו לעצמם פרישות מחדש ויבחרו להם הדרך הטובה וכו', אמור אל הכהנים רמז לב' מדרגות שצריך אתה לחזור אליהם וכו', וזהו ואמרת שלא ישגיחו בזכות אבותיהם כ"א על עצמם וכו', כאילו אין להם זכות אבות כלל וכו' עכלה"ק. המורם מזה כי לא די לו לאדם זכות אבותיו בלבד כדי שיוכל לעלות מעלות בקדש, כי אם אין מצורף לזה זכות עצמו לא יועילנו מעלות אבותיו, ולא עוד אלא שיכול להזיק לו ח"ו.

ועפ"י זה אפ"ל דלפי שגילה הכתוב בהקדמת לבית אבותם בטרם אומרו למשפחותם כי נשיאות הראש שלהם היא מצד משפחות בית אב שלהם, על כן רמז לו הקב"ה למשה נשא את ראש בני גרשון גם הם שתראה להזהירן ולזרזן שיעלו גם הם בעצמן מעלות בקדש, מלבד מה שיש בידם מצד אבותם. וזהו שאמה"כ וידבר ה' אל משה "לאמר", שנצטווה משרע"ה לאמר דברים אלו לבני גרשון, דלא סגי להו ביחוס בית אבותם אלא ישתדלו גם הם בעצמן במיטב יכולתם לקנות קנין הקדושה בנפשן, שיהיו ראויים לשרת בקדש, ולא יסמכו על יחוס אבותיהם הקדושים, שאין די ביחוס אבות בלבד כדברי הנוע"א, הגם שהיחוס מסייע קצת לעבוד השי"ת למי שרוצה לעבוד את ה', אבל עיקר העשיה מוטלת על האדם עצמו.

ולדרך זה אפ"ל עוד מה שרמז הכתוב בתיבת לאמר, עפ"י מה דאיתא במד"ר להלן בפ' עגלות הנשיאים ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם וגו', מהו לאמר תני ר' אושעיא צא ואמור להם דברי כבושים ודברי נחמות. (וכבר נתבאר בדברנו להלן מה הם הדברי כבושים ונחמות שנצטווה לומר להם בזה). ולפי מה שפירשנו מה שאמה"כ גם הם שאמר להם משרע"ה לבני גרשון שלא יסמכו עצמן על זכות אבותיהם כי אם גם הם בעצמם ישתדלו להוסיף אומץ בעבודת ה' א"ש אומרו לאמר, שרמז לו הקב"ה למשה צא ואמור להם דברי תוכחה, שיש בדברים אלו דברי תוכחה לבני גרשון לזרזם ולהזהירם שיעלו מעלה בעבודת ה'.

וגם לפי מה שדרשו בתיבת לאמר צא ואמור להם דברי נחומים יתבאר על נכון, דהנה בעבודת המשכן הקדים הכתוב את בני קהת מחמת שהם נושאי ארון הברית שבו התורה הקודמת לכל, וא"כ יש בכך משום צער גדול לבני גרשון הבכור שיהיו בני קהת קודמים להם במעלה. אמנם הנה מעלה זו שהיו בני קהת קודמין לא היתה אלא כל זמן שהיו ישראל במדבר, שהיו הם נושאי הארון שבו התורה, על כן הקדימן הכתוב לבני גרשון, אבל משבאו אל המנוחה ואל הנחלה ונבנה ביהמ"ק ששוב לא הוצרכו בני קהת לשאת הארון, שהרי הארון היה על מכונו בבית עולמים, שוב חזרו בני גרשון למעלתן הראשונה היא מעלת הבכורה, ואלו הם דברי הנחמה שנאמר להם בזה כי אף שבעת הזאת גדלה מעלת בני קהת ממעלתן, מ"מ אין להם להתעצב על כך כי עתידין הן שיחזרו לחשיבותן כשיבנה בהמ"ק, והבן.

מאמר ו

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וגו', ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. יל"ד מדוע פתח פרשה זו בלשון צו, שלא כדרך הכתובים בכ"מ לומר דבר אל בני ישראל אמור אל בני ישראל וכיו"ב. וחז"ל דרשו מדכתיב צו את בני ישראל כמה דרשות, והכי אי' במד"ר (פ"ז ז') ריב"ב אומר אין ציווי בכ"מ אלא זירוז רשב"י אומר אין ציווי בכ"מ אלא חסרון כיס שנא' צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו', יעיי"ש. וצריך להבין מה חסרון כיס יש בשילוח זבים מצורעים וטמאי מת אל מחוץ למחנה שהוצרך הכתוב לזרז כל כך על שילוחם.

ב) ראוי להבין מה ששינה הכתוב במצות שילוח טמאים מסדר הרגיל בשאר המצוות, דהנה ענין פרשה זו היא אזהרה שיהיו הטמאים בדילים ופרושים מישראל, ויהא מקום מושבם מחוץ למחנה, וא"כ מן הראוי הי' שיתחיל הכתוב הפרשה בציווי אל הטמאים עצמם שיצאו אל מחוץ למחנה, ולא יטמאו את מחניהם וכו' (וכענין שאמה"כ בפרשת נגעים בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהוא ציווי אל הטמא עצמו) שזהו עיקר הציווי שיתרחק המצורע מן המחנה, דמה שהב"ד מצווים להשגיח על קיום מצוה זו ה"נ כן הוא בכל המצוות שאם אין ישראל מקיימין המצוות שהם חייבים בהם בית דין מוזהרין עליהם לכופם על קיום המצוה. ומדוע איפוא פתח הכתוב דבריו בענין שילוח הטמאים בציווי אל הבית דין באומרו צו את בנ"י וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' כאלו הי' זה עיקר האזהרה והציווי, למה לא פתח באזהרה אל הטמאים עצמן, ואנחנו כבר נדע שבית דין מחוייבים לפקח על הדבר, שאם אינם מקיימים מצוה זו מרצונם עליהם הדבר מוטל לכוף את הטמאים ולשלחם מן המחנה.

ג) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. צל"ד מדוע הוצרך הכתוב לכפול הדברים, הלא ממה שאמר ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם וגו' כבר שמענו שקיימו מצוות ה', ומה צורך שיחזור ויכפול הדברים במאמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. ובמד"ר (שם סי' ט') דרשו מכפל הכתוב וז"ל, מנין על המשתלחים שלא הוצרכו לכפותם ת"ל כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל מעצמן לא הוצרכו שיעשיאום משה ואהרן. ע"כ.

ד) במד"ד (פ"ז י') רבנן פתרין קרייה בגלות צו את בני ישראל, על שעברו ישראל על המצוות נתחייבו שילוח זה גלות הה"ד וישלחו מן המחנה אין וישלחו אלא ל' גלות וכו'. מן המחנה, זו א"י ששם השכינה חונה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכו', על ג' עבירות הללו ע"ז ג"ע ושפכ"ד יתחייבו גלות וכו', יעיי"ש שדורש כל הפרשה על גלויות ישראל. ומסיים המדרש ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כיון שחטאו גלו, כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל מה דבר הקב"ה למשה שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם הקב"ה מקבצם שנא' והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והביאך וגו' ומל ה"א וגו'. כן עשו בני ישראל שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלין שנא' (ישעי' ל') בשובה ונחת תוושעון וכו', ע"כ. ולכאורה לפי דרשת המדרש לא יתיישב לשון הפסוק בפרשת שילוח טמאים, שהרי לפי דברי המדרש נמצא דעיקר הציווי האמור בפרשה זו הוא שיעשו ישראל תשובה בגלותן, דאין לומר שהשילוח בגלות הוא הציווי, שהרי הגלות היא גזירה מאתו יתברך, דמפני חטאינו גלינו מארצינו וא"כ כיצד יתפרש לפי"ד המד"ר מאה"כ צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, והרי לפי דבריו דשילוח מן המחנה קאי על גלויות ישראל, מאי ציווי שייך בזה.

ה) גם צ"ב דלפי דרשת המדרש דאומרו כאשר דבר ה' אל משה וגו' קאי על זמן אחרית הימים שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, כיצד יתיישב אומרו כן עשו לשון עבר, דמשמעותו שכבר עשו, הול"ל כן יעשו, וקאי על העתיד.

ו) צריך לתתטעם לסמיכות פ' גזל הגר לפ' שילוח טמאים, ומצינו לחז"ל שנתנו טעם לסמיכות כל הפרשיות הללו, מלבד בענין סמיכות פ' גזל הגר לפ' שילוח טמאים לא אמרו בו דבר למה נסמכו להדדי.

וכדי לבא אל הביאור נקדים מה שהיו אמרינו (בספרי ויואל משה מאמר ישוב א"י סי' קי"ב) לבאר המדרש בפתיחתא דאיכה רבה (סי' ד' וכ"ה בב"ר פי"ט ח"י) ר' אבא פתח והמה כאדם עברו ברית אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וציוויתיו ועבר על ציוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וכו', אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל וכו' וצויתים ועברו על ציוויי וכו' ודנתי אותם בגירושין שנאמר מביתי אגרשם ודנתי אותם בשילוחין שנא' שלח מעל פני וכו', עכ"ד המ"ר. ונתקשו המפרשים בלשון המדרש ודנתי אותם בגירושין ובשילוחין, דלכאורה הוא כפל הענין במלות שונות דהיינו גירושין היינו שילוחין, ולישנא כפילא למה לי. (יעי' ביפ"ת ובנזה"ק פ' בראשית שם מ"ש בזה).

אמנם אפ"ל בדרך פשוט החילוק שבין גירושין לשילוחין, דגירושין הוא עונש הבא בסיבת החטא, דמחמת שחטא אדה"ר נענש להגרש ממקום המקודש ולהתרחק משם, וזהו שאמר ודנתי אותו בגירושין, הוא ענין גירושו וריחוקו מג"ע מחמת החטא, ואין הגירושין שליחות שנשתלח לאותו מקום, כדי למלא שליחות שהוטל עליו. אכן מלבד מה שנתגרש אדה"ר מגן עדן בתורת עונש, עוד נכלל בגירושו ענין שליחות ששלחו הקב"ה לעולם הגשמי, כדי לעשות ולתקן הצריך תיקון כפי רצון הבוי"ת לתיקון עולם. אך אילולא חטא אדה"ר לא היה צורך בשליחות זו לעולם השפל כדי לתקן, דאילו לא חטא הי' יכול לפעול ולתקן כל זאת ממקום מושבו בגן עדן, שאז הי' כוחו יפה לפעול למרחוק' דכל כך חזק הי' תוקף קדושתו, אבל עכשיו שחטא נחלש תוקף הקדושה ונתפזרו הנצוצות, ושוב לא הי' בכוחו לפעול כל התיקונים הצריכים, כי אם ע"י שילך במקומות ההם ויתקן אותם. והשתא היו שני ענינים ביציאת אדה"ר מגן עדן, דמלבד מה שנתגרש מג"ע מחמת החטא עוד לו ענין נכבד בגירושין ההם, והם השילוחין, שבא לעה"ז בתורת שליח מאת הקב"ה לתקן כל הצריך תיקון. וז"ש המדרש ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין, דתרוייהו איתנייהו ביה.

וכמו כן בישראל משנחרב הבית בעוונותינו הרבים, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו, יש בגלותינו ב' ענינים, חדא שהגלות הוא עונש על החטאים, ומלבד זאת יש בגלותינו ענין שליחות, שאנחנו שלוחי המקום ברוך הוא בכל מקום בואינו בחוץ לארץ, לתקן שם כל הטעון תיקון, כפי דעתו וחפצו של יוצר בראשית ית"ש. וכידוע מה שפירש האריז"ל מאמרם ז"ל (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, דהכוונה על ניצוצות הקדושה שנתפזרו בעולם ונטמעו בעמקי הקליפות, וישראל בהיותם בגולה הם מעלים אותם נצה"ק בכל מקומות מושבותיהם, ומחזירין אותם למקורן ושרשן. אכן לולא חטאו ישראל הי' בכוחם לתקן נצה"ק ולקבצם ממקום פזוריהם בכל העולם לארץ ישראל, ולא היו צריכים לצאת בגולה בעבור כן אבל אחר שחטאו נחלש כוחם, ולואי שישיגו לתקן ניצה"ק במקום בואם, וכמ"ש האוה"ח הק' בפ' בהר עה"פ וכי ימוך אחיך, יע"ש.

נמצא דיש בענין הגלות ב' דברים, הא' שנתחייבנו גלות בסיבת החטא, ומלבד זאת מכיון שנחלש תוקף הקדושה וא"א לתקן כל הטעון תיקון מארץ ישראל, ע"כ בכל מקום בואינו מוטלת עלינו שליחות מאת הבוי"ת לתקן את הנצה"ק הצריכים תיקון. וצריכים אנו לדעת כי בכל מקום בואנו מוטלת עלינו שליחות זו, ואין הליכתנו בחנם, וכמאה"כ (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו וגו', שבכל תנועה ופסיעה שהולכים הוא כדי לעשות ולתקן דבר מה. ואף כשהולכין ממקום למקום יש בכך סיבה מן השמים לתקן הצריך תיקון שם, ושום הליכה אינה בחנם. ועל זה אנו מברכין בכל יום המכין מצעדי גבר, שמן השמים מכוונין ומדריכין אותנו בכל מצעדינו ופסיעותינו. אכן כל זה רק כאשר חפצים לעשות רצון הבוי"ת, אבל בלא"ה כגון אם הולכים בכוונה לרע, לדבר עבירה וכדומה, אזי אין הליכה זו בהכנה מן השמים, אלא מעצמו הוא מהלך.

ופירשתי בזה הפסוק מה' מצעדי גבר כוננו, שכל צעדיו של אדם ופסיעותיו הם בהכנה מן השמים, אבל רק אם "ודרכו" יחפץ, הך "ודרכו" קאי על "מה'" הנאמר בראש הפסוק, כלומר אם מחשבתו ורצונו וחפצו ללכת בדרכי ה', אזי כאשר הוא מהלך ממקום למקום בסתם, הליכה זו היא בשליחות מסיבת כל הסיבות, שצריך לתקן שם איזה דבר. וצריך האדם להשתדל למלא תפקידו ולעשות רצון בוראו אשר שלחו לשם, ולא ילך משם בריקניא, כי אם ישתדל ויתאזר עוז לתקן את הטעון תיקון, וכולי האי ואולי, וכמ"ש האה"ח הקדוש שם: והלואי שישיגו לתקן במקום בואם.

ובדרך זה נבוא אל הביאור בפסוקי הפרשה, דהנה אף שהזיבה והצרעת בסיבת החטא הם באים, וכן טומאת מת, מכל מקום הא גופא בעי טעמא למה יעשה ה' ככה להענישו באופן זה דייקא, שיהי' משתלח מחוץ למחנה, ולא בא העונש בדרך אחר, דהרבה דרכים למקום, אלא מסתמא יש בענין שילוחן אל מחוץ למחנה סיבה נוספת מלבד בחי' העונש שיש בזה. דהעונש על החטא הוא להרחיקן מקרב ישראל עדי ישובו ורפא להם, אמנם אם בעבור זה בלבד לא היה הקב"ה צריך להענישם דוקא באופן זה, לטלטלם למקום אחר, אלא וודאי שיש בשילוחם ענין של שליחות מאתו יתברך לתקן את הצריך תיקון במקום שנשתלחו. ושלא תתמה כיצד היו מתקנין כל זאת אילולא החטא, אין בכך תימה, כי לולא חטא הי' יכול להמשיך נצה"ק ולתקן הטעון תיקון והוא יושב בביתו, אבל עכשיו שחטא והקב"ה בא להענישו על חטאו, הריהו מסבב לו להשתלח מחוץ למחנה, ולתקן שם הצריך תיקון, וגם לקבל עונשו בטלטולא דגברא קשה.

ועפ"י זה יתבאר היטב מה שאה"כ צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' ולא בא הציווי אל הטמאים עצמם שילכו אל מחוץ למחנה (עי' קושיא ב') דבא הכתוב להורות שהליכה זו של הטמאים יש בה גם בחינת שליחות מאת הבוי"ת, וכמו שנתבאר, שעל כן עשה ה' ככה שיהי' עונשן של הטמאים לצאת אל מחוץ למחנה ולא באופן אחר, לצד שיש בהליכתן גם ענין שליחות מהבוכה"ע ומכלל ישראל לתקן את הצריך תיקון באותם המקומות, וכל מה שבני ישראל עושים ללקט הנה"ק אשר נפזרו, יש בכך קירוב והכנה אל הגאולה העתידה, שהיא תלויה בקיבוץ נדחים והעלאת כל הנצה"ק לשרשן כנודע. אמנם אם ח"ו חוטאים ופוגמין אזי פסק כח השליחות, דאין שליח לדבר עבירה, ולא בלבד שאין מתקנין אלא עוד מוסיפין לקלקל ח"ו. אך אם עושים ישראל תשובה וחפיצים ומשתוקקים לעשות רצונו יתברך ולהתנהג כדת של תורה, ומתאמצים לדרוש ולדעת איך לקיים רצונו יתברך, אזי הם שלוחים מאת הבורא יתברך בכל מקום בואם.

ולזאת אמר הכתוב צו את בני ישראל "וישלחו" מן המחנה כל צרוע וכו', שמלבד הציווי אל הטמאים לצאת חוץ למחנה, יש בכך העלת שליחות עליהם, כי בבואם לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאתם אשר עשו ולהתקרב אל השי"ת באמת, אזי יש בשליחותם אל מחוץ למחנה תפקיד נכבד, ואחריות מועלת עליהם למלאות תפקידם אשר למענו נשתלחו, לתקן כל הצריך תיקון באותם מקומות.

ומעיד הפסוק ויעשו כן בני ישראל "וישלחו" אותם אל מחוץ למחנה וגו', שקיימו דברי ה' אשר צוה לעשותם שלוחים לתקן. אמנם שלא תאמר הן אמת שהמשלחים עשו עמהם כאשר נצטוו, אבל מנא ידעינן שאף המשתלחים עצמם הם הטמאים שנשתלחו אל אותן המקומות מילאו תפקידן כראוי, לתקן כל הצריך בכל אתר דמשתלחין, ואולי הלכו ובאו למקומות ההם שנשתלחו ולא פעלו מאומה. לזאת מעיד הכתוב כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, וכדרשת המד"ר (הובא בקושיא ג') דכן עשו קאי על המשתלחים, שאף המשתלחים פעלו ועשו שליחותם בשלימות, ככל אשר שלחם השי"ת.

וע"ד זה יתבארו פסוקי הפרשה גם עפ"י דרשת המד"ר (קושיא ד') דכל הפרשה קאי על גלויות ישראל, ובסופו של דבר יעשו ישראל תשובה ויגאלו. דהנה לפי דרשה זו קשה להבין מה שפתח הכתוב "צו" את בני ישראל, שהרי הגלות הוא עונש, ומה ציווי שייך בעונשין. אכן הנה מצינו דבכל הגלויות שהיו ישראל שרויין נמצאו והיו נביאי שקר מסיתים ומדיחים שונים, אשר הסיתו את ישראל לפרוק מעל צווארם עול הגלות, ולקחת להם חירות נגד רצון הבוי"ת. וכאשר כן הי' אחרי חורבן הבית הראשון שהנביא ירמיהו הי' עומד וצווח בשם ה' שיקבלו על עצמם עולו של נ"נ מלך בבל כי כך גזרה חכמתו יתברך, עמדו לנגדו נביאי הבעל ואמרו להם לא תעבדו את מלך בבל (ירמי' כ"ז). וכן הי' בכמה דורות במשך ימי הגלויות המרים, שקמו תרבות אנשים חטאים להדיח את ישראל לשבור מעליהם עול הגלות ולמרוד באומות.

וכדי להזהיר על כך אמר הכתוב צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו', דקאי על הגלות שנשתלחנו מארץ ישראל והפיץ ה' אותנו בעמים, ונתכוון הכתוב כלפי האומרים שהגלות הוא גזירה בלבד, אבל אם בידינו להשתחרר מעול הגוים ולפרוק מעל צוארינו עול הגלות רשאים אנחנו, שלא נצטווינו על כך. לכן הקדים הכתוב ואמר "צו" את בני ישראל "וישלחו", שאנו מצווין ועומדין מאת השי"ת לקבל על עצמנו עול הגלות, ולסבול כובד השעבוד והצרות, ולא לעשות פעולות מעצמנו לפרוק עול הגלות מעל צווארנו בטרם יגיע עת לחננה.

ובזה מובן גם מה שאמר הכתוב "צו" ודרשו ז"ל מיד ולדורות, כי אזהרה זו לקבל עול הגלות היתה נוהגת מיד, דבאותו זמן שהיו ישראל במצרים כבר היו ביניהם מתפרצים בעם אשר רצו לפרוק עול השעבוד, ולצאת ממצרים בטרם הגיע הזמן שרצה הקב"ה לגאלם. והכי איתא בתרגום יונתן לשיר השירים (פ"ב ז') שמפרש את שלש השבועות שהשביע הקב"ה את כנסת ישראל דשתי השבועות הראשונות קאי על דור המדבר, שהשביע אותם משרע"ה באמרו השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, שלא תזידו לעלות לארץ כנען עד דיהא רעוא מן קדם ה' שיכלו כל אנשי אותו הדור, ולא יארע לכם כאשר אירע לאחיכם בני אפרים שיצאו ממצרים שלשים שנה קודם זמן הקץ. אלא תמתינו במדבר ארבעים שנה, ובניכם אשר יקומו אחריכם יעלו וירשו את הארץ. והשבועה השלישית קאי על דורות הגלות וז"ל, יאמר מלכא משיחא משביע אנא עליכון עמי בית ישראל, מה דין אתון מתגרין בעמי ארעא למיפק מן גלותא, ומה דין אתון מרדין וכו', אתעכבו פון זעיר עד דישיצון עממיא וכו'. יעיי"ש. (ועי' מ"ש בזה בס' ויואל משה מאמר א' סימן כ"ד). עכ"פ מבואר כי בכל אחת מן הגלויות הי' זה רצונו ית' שיסבלו ישראל עול הגלות, ולא ימהרו לצאת בטרם הזמן, הן בגלות מצרים, הן בזמן היותם במדבר, וכן במשך כל הגלויות המרים הארוכים, עד סוף כל הדורות, עד אשר יעלה ברצונו יתברך לגאול אותנו גאולת עולם, אנו מצווים ועומדים להיות בגולה ולא לקחת מעצמנו חירות מן הגלות בידי אדם ח"ו למהר הזמן. וזהו ציווי מיד ולדורות, כי ציווי זה נוהג תדיר שהיו מוזהרין על כך עוד בהיותם בגלות מצרים לסבול עול הגלות, וכן הם מוזהרים ועומדים על כך עד סוף כל הדורות.

ובזה יובן גם מה שאמר רשב"י אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס עפ"י מה דאיתא במד"ר פ' משפטים דבזמן הגלות אוצרות הכסף נתונים בידי הרשעים עוברי רצונו יתברך והצדיקים עניים. וא"כ ציווי זה לסבול עול הגלות הוא מקושר בחסרון כיס, שכ"ז שאנו בגלות השפע בידי הסט"א, על כן הוצרך הכתוב לזרז על כך ביותר. ועוד אפ"ל דהנה לפי שמקורות השפע הם אצל עוברי דת צריכים אנו לסייעתא דשמיא מרובה שלא נתפס ח"ו ברשתם, ע"י שיהיו מבקשים להטת אותנו מממונם, וכאשר פירשתי מאמר בעל ההגדה והקב"ה מצילנו מידם, ע"ד שדרשו עה"פ ויקח מן הבא "בידו", דקאי על כסף וזהב דבר הניתן מיד ליד. וז"ש והקב"ה מצילנו "מידם", שלא נלכד ברשת הרשעים, ליהנות אפי' הנאה כל דהיא מממונם, שהוא דבר הניתן מיד ליד. וע"כ לפי שהזהיר הכתוב וציוה לשמור גזירת הגלות, ובימי הגלות הרשעים עשירים ומקורות השפע נתונים בידם, על כן אמר צו ל' זירוז שהוצרך הכתוב לזרז להשמר ממגע ומשא עם הרשעים, אף שזה כרוך בחסרון כיס, ואית ביה דררא דממונא, והבן.

המורם מזה כי גזירת הגלות ישנה בציווי מאת הקב"ה עלינו, כאומרו צו וגו' וישלחו מן המחנה וגו', והשי"ת דורש ותובע מאתנו לקיים שליחות זו, ולסייע לכך שתתקיים. ואין לנו לבקש אופנים ותחבולות לצאת מן הגלות מעצמנו, אלא עלינו להרבות בתשובה ומע"ט, ולעשות רק רצון הבוב"ה, וזה יחיש וימהר גאולתינו ופדות נפשנו, לא ח"ו להיפוך שעושין נגד רצון ה', ומתפרצים לפרוק עול הגלות מעצמן כמעשה האפיקורסים הרשעים, וכל ההולכים עמהם ונלוים אליהם וכרוכים ונגררים אחריהם, הם וראשיהם המנהלים אותם.

ובדרך זה יובן כפל הכתובים דתחלה אמר ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם וגו' והדר אמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל (קושיא ג'), דהנה הבאנו לעיל דרשת המדרש כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מה דבר הקב"ה למשה שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם הקב"ה מקבצן וכו' כן עשו בני ישראל שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והן נגאלין וכו'. ולפי זה אתי שפיר, דמה שאמר ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' זה קאי על הציווי לסבול עול הגלות, שהזהיר הכתוב על כך באמרו צו את בני ישראל וישלחו, והדר אמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, זה קאי על דבר ה' למשה שיעשו ישראל תשובה בגלות ומיד יגאלם הקב"ה, כמבואר במדרש הנ"ל. ואתי שפיר מה ששינה הכ' דפתח בל' צו, וסיים כאשר "דבר" ה' אל משה כן עשו וגו', ולא סיים בל' שפתח כאשר צוה וכו', דזה ענין בפני עצמו, ולא קאי על צווי הגלות, אלא על מה שדבר ה' שיעשו תשובה בסוף גלותן, וכאשר ביארתי (בספרי ויוא"מ מאמר ש"ש סי' מ"א) דמה שכ' הרמב"ם ז"ל שיעשו ישראל תשובה ואח"כ יגאלו, היינו תשובה תתאה, אבל תשובה גדולה בבחי' תשובה עלאה יעשו רק אחרי ביאת המשיח, יע"ש. ועד אז עלינו להחזיק מעמד בגלות ולהתאמץ ברעיון זה ובשיטה זו שאיסור חמור עלינו להשתחרר מן הגלות טרם שיהי' כן רצון הבוי"ת.

ואפ"ל עוד באו"א קצת להבין דברי המד"ר הנ"ל כן עשו בני ישראל, שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והן נגאלין וכו'. דלכאורה לפי"ז נמצא שהפסוק הזה הוא נבואה על זמן העתיד באחרית הימים, וא"כ כיצד יתיישב זה בלשון הפ' דכתיב כן עשו לשון עבר, דמשמע שכבר עשו. אכן יובן דהנה אבותינו בהיותם במדבר בטרם באו להכנס לארץ קיימו מצוות השי"ת הנרמזים בפרשה זו, כדברי המד"ר שדבר ה' אל משה שיעשו ישראל תשובה בטרם יגאלו. וזה וודאי שקיימוה בנפשם בטרם נכנסו לארץ שעשו תשובה, והתקדשו וטהרו עצמם כדי שיהיו ראויים להגאל ולבא לרשת את הארץ. ובמה שקיימו אבותינו מצוה זו באותו זמן, הכינו בזה כח נצחי לדורות העתידים שיוכלו אף הם לקיים מצות ה', לעשות תשובה בטרם יגאלו. דכלל גדול הוא שכל מה שקיימו אבותינו הכניסו ע"י זה כח נצחי לדורות, שיוכלו ישראל לעשות כן, ולולא הקדימו הם לכבוש דרך לדורות הבאים לא הי' מציאות לבא לידי מדה זו בדורות העתידים. וכמ"ש בספר חסידים (סי' ק"ס) אם באת לידי נסיון והתאפקת מלחטוא אל תחזיק טובה לך וכו' שמא באו אבותיך לאותה מדה והתפללו עליך, ע"כ.

ועד"ז פירש ק"ז זלה"ה בייטב לב פ' אמור מאה"כ (תהלים י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד. דהנה כתבו המפרשים ההבדל בין יראת העונש ליראת הרוממות, דיראת העונש לפי שאינה עצמות אלא מחמת סיבה חיצונית, ע"כ אין בכח האדם להוריש יראה זו לבניו, דלפי שאינה אלא במקרה מחמת סיבה לא יורק מכלי אל כלי. משא"כ יראת הרוממות שהיא עצמית וקנויה היא לו בנפשו היא לו ולזרעו אחריו ברית עולם. וזה גם ביאור הכתוב (משלו כ' ז') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, כי אם עבודתו של הצדיק היא בתום ובשלימות בלי חסרון ומגרעת אזי צדקתו תמשך גם לבניו אחריו, ואשריהם כי בצל זכות אביהם הצדיק יחסיון לעד וצדקתו ותום לבו תעמוד להם להצילם מן הרע. וזש"ה יראת ה' "טהורה" שאין מעורבין בה פניות ומחשבת חוץ עומדת "לעד", שהיא ירושה לדורותיו אחריו ולא תפסק מהם לעולם, עכת"ד ק"ז זלה"ה. ועד"ז יתבאר הכתוב ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' כאשר דבר ה' אל משה, כלומר שקיימו מצוות ה' הן בשלוח טמאים אל מחוץ למחנה כפשוטו של מקרא, וגם כמדרשו שקבלו עליהם להתעכב בגלות ולצפות לישועת ה' כאשר יעלה ברצונו לגאול אותם.

והדר אמר קרא כאשר דבר ה' אל משה, זה קאי על מה שהי' דבר ה' למשה עבדו נאמן ביתו שיעשו ישראל תשובה בגלותם ואח"כ יגאלו, ודבור זה נאמר הן על אותו דור דיעה הן על דורות הבאים כשיהיו ישראל בשפלות המצב. ואל תתמה כיצד נוכל לקיים דבר ה' להתחזק בקיום השבועות, שלא להתנועע לצאת מן הגלות בטרם עת, וכיצד נוכל להתאמץ לשוב בתשובה בהיותנו כבושים בגולה עשוקים ורצוצים בארץ מאפליה, והחשכות גובר מאד, לזאת אמר "כן עשו בני ישראל", כלומר בני ישראל שבדורות הקודמים קיימו מצוות ה' לעמוד בגבורה מול המסיתים והמדיחים מחריבי עולם מחללי תורה המכשילין ומתעין את ישראל לעבור על השבועות לפרוץ חק ולקחת גאולה לעצמם בזרוע בשר, ובכך הם מאריכים את הגלות, ה' ישמרנו מהם ומהמונם. ולפי שקדמה לנו עבודת הקדש של הדורות הקודמים, אשר "כן עשו", יעמוד לנו כחם וזכותם שנוכל להתקיים ולעשות רצון הבוי"ת, שלא לילך בדרך התועים והמתעים, כי אם לבטוח בה' ולשוב בתשובה שלימה, ולהרבות בתורה ומצוות ומע"ט המקרבים את הקץ, והבוכה"ע יעזור שנזכה לראות בישועת כל ישראל וגאולתן.

ובדברנו יתבאר ע"נ סמיכות הפרשיות, למה נסמכה פ' גזל הגר לפ' שילוח טמאים, דלפי שבפרשת שילוח טמאים הכתוב מדבר בשילוח ישראל לבין העמים, להיות הולכים בגולה, כדי לקבץ נפזרים וללקט נפרדים, הם כוחות הקדושה אשר הן בעוונות נטמעו לבין הקליפות, על כן סמך אליה פרשת הגר, שאף הגרים הם מאותם הנשמות הקדושות שנדחו לבין הקליפות, ומחמתן הוצרכנו לגלות כדי להחזירן אל חיק הקדושה. והשתא חד טעמא אית להו וענין אחד הם ב' הפרשיות הללו.

היוצא לנו מכל זה שתכלית הכל הוא לקיים שליחות הבורא ית"ש, לעשות תשובה ולהרבות מצוות ומע"ט בכל מקום בואנו בארצות הגלות, וכל מה שבני ישראל נדים ונעים גולים ומטולטלים בארבע פנות העולם, ובכל מקום שהולכים ובאים אליו הן בתוך המחנה או מחוץ למחנה מוטל עלינו שליחות נכבדה. הבוכ"ע יעזור שנזכה לעשות שליחותנו ולמלא תפקידנו, להפיק רצון הבוי"ת אשר שלחנו. וכל זה הוא נחוץ אל הגאולה וכמ"ש השלה"ק דהגלות הוא צורך הגאולה. והבוכה"ע יעזור שנזכה לעשות רצונו באמת, ולתקן את אשר פגמנו ללקט את אשר פזרנו, ולא נהי' ח"ו שליחים לדבר עבירה. והבוכה"ע יעזור שנזכה לתקן את אשר מוטל עלינו לתקן לנחת רוח לפניו יתברך, ונזכה שיתרבה כבוד שמים על ידינו, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ז

באופן אחר יתיישב כפל הלשון דכתיב ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה והדר אמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. ויתבאר עפ"י מה שאמרתי בהא דאיתא במד"ר פ' תזריע (פט"ו א') עה"פ אדם כי יהי' בעור בשרו שאת וגו' הה"ד (איוב כ"ח) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה וכו', ומפרש והולך שכל הדברים שבעולם נתנו במדה ובמשקל יע"ש, ואח"כ אמר ומים תכן במדה אדם הי' משוקל חציו מים וחציו דם בשעה שהוא זוכה לא המים רבים על הדם ולא הדם רבין על המים ובזמן שחוטא פעמים שהמים רבין על הדם וכו' ופעמים שהדם רבין על המים ונעשה מצורע הה"ד אדם או דם, עכ"ד המדרש. והנה לכאורה צ"ב שהרי לא צרעת בלבד באה מחמת הקלקול במשקל הדם והמים ורבוי א' מהם על חבירו אלא כל החולאים יסודם בקלקול הדם כדאיתא בגמרא (ב"ב נ"ה ע"ב) בריש כל מרעין אנא דם, יעיי"ש, ומדוע העמיד המד"ר דרשה זו בעניינא דמצורע דוקא.

אמנם הנה נודע שהתוה"ק הזהירה את ישראל לעשות משמרת וגדרים וסייגים למצוות התורה כדי שלא יבואו להכשל בגופו של איסור, וע"ד שאמרו ז"ל (שבת י"ג ע"א) לך נזירא אמינא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וביותר מי שנכשל כבר בעבירה שהוא צריך להתרחק ממנה עד קצה האחרון. אך לא כן בענין העוון החמור של לשון הרע, דהגם שסיפור לה"ר חמור מאד, ועוונו גדול מנשוא כמבואר בדברי חכז"ל בכ"מ שהוא שקול נגד שלש עבירות החמורות, מ"מ לא יתכן להרחיק מסיפור לה"ר עד קצה האחרון ולהמנע ממנו בכל אופן ואופן, שהרי חיוב גדול מוטל על האדם לגלות מעשי הרשעים למחות ולהתריע כנגדם כדי שידעו להתרחק מהם ומהמונם ולהבדל מהם לגמרי, ועוון פלילי נורא הוא לשתוק למעשי הרשעים, כי בזה מחפים על כל תועבותיהם.

והכתוב צווח ואמר (משלי י"ז) מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם, הרי שהשוה ב' דברים אלו חטא סיפור לה"ר על הצדיק לחטא מצדיק רשע, ומינה כי שקולים הם, דכשם שאסור לדבר לה"ר על יראי ה' כך חיוב הוא לספר לה"ר על הרשעים כדי שלא יטעו לומר שהוא מצדיקם ומחפה על מעשיהם. ויתירה מזה מסדר הכתוב שהקדים מצדיק רשע ואח"כ מרשיע צדיק נראה שזה חמור יותר. עכ"פ באיסור לה"ר אין שייך לומר שצריך לרחוק עד קצה האחרון אלא צריך למדוד ולשקול מעשיו בפלס ובמשקל אימתי אסור לדבר לה"ר ואימתי יש חיוב לספר בגנותן ולהודיע תועבותיהם (ועי' מ"ש בזה בפ' מצורע ע' שפ"ג יעוי"ש).

והנה הנגעים באים על עוון לה"ר כאמרם ז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) על כן כאשר בא הכתוב להזהיר על עוון לה"ר שבסיבתו נגע צרעת בא, ושלא תטעה לומר שכשם שבשאר עבירות צריך לעשות גדרים וסייגים כדי להרחיק מן העבירה כן הוא גם בעוון לה"ר, לזאת סמך המדרש הך קרא לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, שהכל נתן במשקל ובמדה, ולהורות בא שאף איסור לה"ר צריך לשקול במאזני הדעת, ולהתבונן היטב אימתי אסור לספר לה"ר ואימתי עת לדבר לה"ר, דיש עת שחייבים לספר לה"ר לדבר בגנות הרשעים ולתעב מעשיהם, והבן.

ועפ"י זה נבא אל הביאור דהנה כאן נצטוו בני ישראל לשלח את הבעלי עבירות אשר בתוכם אל מחוץ למחנה, וכמו שדרשו ז"ל כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דקאי על ג' עבירות החמורות, והנה כאן הי' מקום בית מיחוש שלא יהיו ישראל מקיימין ציווי זה בשלימות, מאחר שיש צורך לספר לשון הרע על הרשעים ולגלות פשעיהם בקהל רב למען יוודע מי הם הרשעים אשר צריך להרחיקם מקרב ישראל, ופן יאמרו בישראל לעשות גדרים וסייגים להתחסד גם במצוה זו של איסור לשון הרע שלא לספר בגנות הרשעים, על כן בא הכתוב ופירש כאשר דבר ה' אל משה "כן עשו', בני ישראל, כלומר שלא הוסיפו גדרים וסייגים במצוה זו של סיפור לה"ר, להחמיר על עצמם ולהוסיף זהירות וחומרות יתירות, להמנע מלדבר בגנות הרשעים אף במקום שמותר, אלא כן עשו בני ישראל, להזהר מדיבור לה"ר במקום שנצטווינו עליו דוקא ולא יותר, דבמקום שהדבר נוגע לקיום הדת ולכבוד שמים שם לא נמנעו מלדבר בגנות הרשעים, וע"י כן זכו לקיים מצוות הבוי"ת בשלימות, לשלח את הטמאים בעלי עבירות מחוץ למחנה, שנודע ונתגלה לכל מי המה הרשעים ועשו להם כתורה וכמצוה, להבדילם מכלל ישראל ולשלחם אל מחוץ למחנה.

מאמר ח

וידבד ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וגו'. צל"ד טעם שנכתבה פרשת שילוח טמאים בכאן. והלא פרשה זו כבר נאמרה בר"ח ניסן ביום שהוקם המשכן, וכאמרם ז"ל (גיטין דף ס' ע"א) שמונה פרשיות נאמרו בו ביום וחד מינייהו פ' שילוח טמאים, וא"כ היה ראוי להקדים פ' זו לפרשת במדבר דמיירי במספר בני ישראל, שהי' באחד לחדש השני, ומדוע נכתבה כאן שהוא שלא במקומה. והגם שאמרו ז"ל בפסחים (דף ו' ע"ב) אין מוקדם ומאוחר בתורה, מ"מ עלינו לתת טעם על שנכתבו שלא על הסדר להקדים המאוחר ולאחר המוקדם, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בכמה מקומות דכל היכא שאין הפרשיות כתובות כסדרן יש טעם בדבר.

ב) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. יל"ד במקראי קדש הללו שיש כאן כפל לשונות לכאורה שהרי מאחר שאמר ויעשו כן בני ישראל יודע אני דקאי על הציווי האמור למעלה שעשו כדבר ה' ושלחום אל מחוץ למחנה, ומדוע הוצרך לכתוב וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. ותו דאח"כ חזר ואמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, והך קרא יתירא הוא לגמרי, שכבר קדם לומר ויעשו כן בני ישראל ואח"כ כתיב וישלחו אותם אל מחוץ למחנה ומה צורך עוד לכפול הדברים. ומלבד זאת יש לדקדק באומרו כאשר דבר ה' אל משה וגו' שהוא מיותר, שהרי מאחר ששלחו אותם יודע אני שעשו כדבר ה' אל משה שזה היה הציווי לשלח אותם.

ג) במד"ד (פ"ז ט') צו את בני ישראל רבנן פתרין קרי' בגלות וכו', ודורש מפסוקי הפרשה כל הגלויות שגלו ישראל ואח"כ מסיק ויעשו כן בנ"י וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כיון שחטאו גלו, כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מה דבר הקב"ה למשה שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם הקב"ה מקבצם, שנאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' והביאך ה"א וגו' ומל ה' אלקיך את לבבך וגו', כן עשו בני ישראל, שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלין שנאמר (ישעי' ל') בשובה ונחת תוושעון. וכתבו מפרשי המדרש דדריש לה מכל הני יתורי, וכן ממה שחזר ואמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, דאם אינו ענין לכאן דרשוהו כאשר דבר במקו"א, שאם יעשו תשובה הוא גואלם, אמנם עדיין צריך להבין דהלא כן עשו הוא לשון עבר ומשמעותו שכבר עשו, וכיצד הוא נדרש שהן עתידין לעשות תשובה.

ד) להלן בפרשה וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו', יל"ד דאמור להם הוא כמיותר לכאורה, וכלום הי' המקרא חסר אילו הוה כתיב כה תברכו את בנ"י יברכך וגו'.

ה) בשאלתות דר"א גאון פ' בהעלותך (הביאו כ"ק אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט) איתא מנין שגם הקב"ה צריך לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ע"כ, והוא פלאי. גם בילקוט פ' זו (והוא מגמ' סוטה ל"ח ע"א) איתא מאמר זה בשינוי לשון קצת וז"ל, אריב"ל מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו וגו' ואני אברכם, ע"כ, וצ"ב.

ו) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו' ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם שש עגלות צב וגו' ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד וגו'. במדרש (הובא בישמח משה) זש"ה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו', וצ"ב.

ויתבאר הענין בהקדם מה שפירשנו (בדרושים לחג השבועות) הא דאיתא בגמרא (בבא מציעא פ"ד ע"א) יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה (ראה אותו ר"ל שהי' לסטים וקפץ אחריו לירדן) אמר ליה ר"י חילך לאורייתא (כמה כוחך יפה לסבול עול תורה) וכו', אקרייה ואתנייה ושווייה גברא רבה וכו', יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין וכו' מאימת מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן ר' יוחנן אמר משיצרפן בכבשן, ר"ל אמר משיצחצחן במים, א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע (לפי שהיית לסטים אתה בקי באותם כלי אומנות לסטיות), א"ל ומאי אהנית לי התם רבי קרו לי והכא רבי קרו לי (פירש"י התם רבי קרו לי, רבן של לסטים וראש להם הייתי), א"ל אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה, חלש דעתיה דר' יוחנן, וכו'. וכל הענין תמוה עד מאד והוא מחוסר הבנה לכאורה, איך פה קדוש כר"ל ידבר כזאת מאי אהנית לי, התם רבי קרו לי והכא רבי קרו לי, ולא מיבעיא לפירש"י ז"ל התם רבי קרו לי רבן של לסטים וכו', בוודאי תמיהה טובא הך מילתא, האם לא הי' אצלו שום חילוק בין אם הוא רבן של לסטים או רבן של ישראל, וכי שמא בלבד קגרים דרבי קרו ליה, וח"ו שוים הם אצלו אם הוא קרוי רבן של לסטים או רב וגדול בתורה. אלא אפילו לפירוש רבינו תם (בתוספות ד"ה אי) דריש לקיש מתחלה ידע הרבה תורה אלא שפרק עול תורה מעליו ונעשה ע"ה ועוסק בלסטיות, וזהו שא"ל מאי אהנית לי מעיקרא רבי הוו קרו לי, היינו מתחלה כשלמד תורה בטרם שנעשה לסטים כבר היו קורים לו רבי שהי' מופלג בתורה, ע"כ. וכתב המהרש"א ז"ל דלפי' התוס' יובן מה שהשיב לו התם רבי קרו לי שנתכוון בזה כלפי מה שקנטרו ר' יוחנן באמרו לסטאה בלסטיותיה ידע, השיבו ר"ל התם רבי קרו לי שעוד בטרם נעשה לסטים היתה הלכה זו ידועה לו דצחצוחן היא גמר מלאכתן, אבל ר"י הבין דבריו כפשוטן וע"ד מה שפירש"י ז"ל דהתם רבי קרו לי, היינו רבן של לסטים, וע"כ היטב חרה לו וחלשה דעתיה, ע"כ. מ"מ גם לפי' התוספות תימה הוא מה שא"ל ר"ל מאי אהנית לי וכו' דהן אמת שגם בטרם נעשה לסטים ידע הרבה תורה, מ"מ הרי אח"כ פרק מעליו עול תורה ונעשה לסטים אלא שהחזירו ר"י וקירבו לתחת כנפי השכינה, א"כ פשיטא שעשה עמו טובה גדולה שהחזירו למוטב וקרבו אל תחת כנפי השכינה.

וביארנו הענין על פי מה שמצינו בדבריהם ז"ל באיזהו מקומן דבטרם הרים יולדו עוד בתחלת בריאת העולם כבר נכתב בספרו של אדה"ר מעשה איש ותפקידו, ומה שהוא עתיד להיות, ומכיון שכך נכתב בספרא דאדם קדמאה כן יקום וכן יהי'. ודבר זה למדנו ממה שאמרו ז"ל במד"ר פ' תשא עה"פ ראה קראתי בשם בצלאל אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה, בא משה לירד סבור שהוא עושה אותה, קרא לו הקב"ה א"ל משה מלך עשיתיך אין דרך המלך לעשות דבר אלא אמור להם והם עושים ולא א"ל למי יאמר, אמר משה למי אומר, אמר לו אני מראה לך, ומה עשה הקב"ה הביא לו ספרו של אדה"ר והראה לו כל הדורות שעתידין לעמוד וכו', א"ל כאו"א התקנתיו מאותה שעה, וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו וכו', עד שאדה"ר מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו יש שהוא תלוי בראשו של אדם ויש שהוא תלוי בשערו ויש שהוא תלוי במצחו יש בעינו יש בחוטמו וכו', ע"כ. הרי שלך לפניך שכבר נגזר ונחקק בגזירת יוצר בראשית משפט כל איש ומעשהו לאיזה דבר הוא מתוקן, וכאשר נקבע עליו מראש בגזירת הבוי"ת ונכתב בספרא דאדם הראשון כן יקום וכן יהי'. ואף מה תהי' שררתו ותואר שמו אשר יקרא בו, כגון אם יהי' סמוך או לאו גם זה כבר נכתב בספרא דאדם קדמאה, וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה ע"ב) בשמואל ירחינאה אסי' דרבי, דהוה קא מצטער רבי למסמכיה ולא הוה מסתייעא מילתא, א"ל לא לצטער מר לדידי חזי לי בספרא דאדם הראשון וכתיב ביה שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי, ואסו דרבי על ידו תהא (פרש"י לדידי חזי לי ספרא דאדה"ר, שהראהו הקב"ה דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו), ע"כ. מבואר מזה שכבר הי' נכתב בספרא דאדה"ר מי הוא העתיד להקרא רבי ומי לא, וכיון שכך נגזר מאז תחלת הבריאה בהכרח שיתקיים הדבר.

ועפ"י זה נאמר לבאר כוונת מה שהשיב ר"ל לר' יוחנן מאי אהנית לי התם רבי קרו לי וכו', דהנה זה כלל גדול דדבר שנקבע מראש בגזירת יוצר בראשית שעתיד להיות בהכרח הוא שיבוא, אלא שאופן ביאת הדבר ע"י מי יבוא וכיצד יהיו הגלגולים והסיבות לקיומו תלויות ועומדות, אפשר שיהי' באופן זה ואפשר באופן אחר, אך הדבר אשר נגזר ונקבע מתחלת הבריאה יתקיים על כל פנים. והוא דוגמת מה שאמרו ז"ל בספרי פ' תצא לא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו ראוי זה שיפול אלא שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. הרי שעונש הנפילה כבר הי' נגזר על אותו אדם אשר יש עליו חטא משפט מות, אלא שאם נתחייב זה נתגלגלה מיתת אותו אדם על ידו שמגלגלין חובה ע"י חייב, ואם לאו תהי' מיתתו באופן אחר. וכיו"ב אי' בפרשת בנות צלפחד שדרשו ז"ל (סנהדרין דף ח' ע"א) ראויה היתה פרשה זו להכתב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן וכו', ללמדך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, ע"כ. וזהו הביאור בדברי ריש לקיש, התם בספרא דאדם הראשון רבי קרו לי, כבר כתוב עלי שאני מתוקן להיות רבי, וא"כ גם בלא השתדלותך וטרחך לקרבני ולהחזירני תחת כנפי השכינה בהכרח הייתי חוזר בתשובה ונעשה רבי, שכך נקבע ממרום ונכתב בספרו של אדה"ר אלא שזכית אתה ונתגלגלה זכות על ידך שנעשיתי רבי ע"י השתדלותך, וא"כ מאי אהנית "לי", כלומר לי בעצם לא הועלת כלום, דאילולא חזרתי בתשובה על ידך היה הקב"ה מגלגל כן באופנים ובסבות אחרות, והבן.

ולדרכנו אפ"ל עוד ליישב גם פירש"י ז"ל התם רבי קרו לי, רבן של לסטים וכו', שאין כוונתו לומר רבי קרו לו מחמת שהי' רבן של לסטים וראש להם, אלא דהכי קאמר התם רבי קרו לי, כלומר "התם" כשהייתי רבן של לסטים גם אז רבי קרו לי, היינו בספרא דאדם קדמאה, ששם נקראתי רבי מאז ששת ימי בראשית, וכיון שהייתי מתוקן להיות רבי מוכרח הדבר להיות ובאיזה אופן שהוא הייתי מוכרח לחזור בתשובה כפי שנקצב עלי בספרו של אדה"ר, וא"כ מאי אהנית לי, הלא אילולא היית אתה מחזירני בתשובה הייתי חוזר באופן אחר.

והשיב לו ר' יוחנן אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה, דאף כי אמת נכון הדבר דכיון שכך כתוב בספרו של אדה"ר הכרח הוא שיהי' כן באיזה אופן, ואם לא היית מתקרב על ידי הי' הקב"ה מגלגל כן על ידי סיבה אחרת, מ"מ אהנאי לך "דאקרבינך" וכו', כלומר שקירבתי והקדמתי הזמן שחזרת בתשובה, ואילולא שקרבתיך אולי היו עוברים עוד זמן זמנים טובא עד שהיית מתקרב לתורה, והיית מפסיד כל אותן הזמנים שכלו בהבל וריק. ואף אם לא ההניתי אותך אלא לקרב אותך ביפה שעה אחת קודם, ג"כ עשיתי לך טובה גדולה, שזכית לעסוק בתורה ולהרבות חבילות חבילות מצוות ומעשים טובים.

ואפ"ל עוד בחינה אחרת מה שהשיב לו ר' יוחנן אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה ועפ"י בחי' זו נבא לבאר המדרשים והדקדוקים הנ"ל בפרשה, בהקדם מ"ש בסה"ק נועם אלימלך פ' ויחי בהא דאי' בגמרא (ברכות דף ל"ד ע"ב) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהי' מתפלל על החולה הי' אומר זה חי וכו', אמרו לו מנין אתה יודע אמר אם תפלתי שגורה בפי יודע אני שהוא מקובל וכו', וזלה"ק, דהנה לכאורה יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החולה והוא מתרפא ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי וחלילה לחשוב ולומר כך, אך הענין דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחלה קודם בריאת העולם בכח אין סוף ב"ה, ואח"כ כשעלה ברצונו הפשוט לבראם הוציאם מכח אל הפועל, וכל מה שיהי' הוא שהי' בכח א"ס ב"ה וב"ש, ונמצא אין כאן שום השתנות, כי כל זאת הי' בכח האין סוף, שזה יהי' חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפלתו וכו', ע"כ דה"ק. היוצא מדבה"ק שענין תפלת הצדיק לרפאות החולה היינו משום שמתחלת הבריאה גזר הבוכה"ע כן שיהי' זה חולה, ואם יתפלל הצדיק עליו תהי' תפלתו מועלת ויקום מחליו.

וכיוצא בענין זה מוכח מתוך דברי השטמ"ק על הא דאיתא ביבמות (דף קכ"א ע"ב) מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לים ובאו והודיעו לר"ח בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום וכו' שלישית אמר להם עלתה. אמר לה בתי מי העלך אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו אמרו לו וכי נביא אתה, אמר להם לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא דבר שהצדיק מתעסק יכשל בו זרעו (בתמיה). א"ר אבא אעפ"כ מת בנו בצמא וכו'. ולכאורה תקשי למה לא הועיל לבנו הטעם דבר שנתעסק הצדיק וכו', וכתבו התוספות (ד"ה אף עפ"י) וז"ל אעפ"כ מת בנו בצמא, מ"מ לא הוי דבר שנצטער בו הצדיק שלא עשה הבור ע"כ. אמנם ראיתי להשיטה מקובצת שתירץ תמיהה זו באופן אחר, וז"ל, ולרבינו נראה לפרש אמרתי (לפניהם היתה הגירסא אמרתי דבר שנצטער וכו') כלומר, השמעתי דבר זה לפני הקב"ה והוא דבר שנצטער אותו צדיק וכו', והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא, עכ"ל. ודברים אלו תואמים עם דברי הנוע"א הנ"ל שזה נגזר מתחלת הבריאה מה יארע עם כל אדם, אלא שאם הצדיק מתפלל לבטל הגזירה אזי הקב"ה מסכים לסברת הצדיקים שבדור, ואין בזה שינוי רצון כלל, דכך חקק יוצר בראשית הבריאה שתהא תפלת הצדיקים מקובלת ואת שועתם ישמע ויושיעם.

ולהכי גבי בנו של ר' נחוניא אף שהיתה סברא הגונה ונשמעת דדבר שנצטער אותו צדיק וכו', מ"מ כדי לבטל הגזירה יש צורך והכרח שיהיו הדברים נאמרים מפי צדיק, וע"י שיאמר הצדיק סברא זו יסכים הקב"ה על ידו ויבטל רוע הגזירה, ולכן מאחר שלא חי' ר' חנינא ב"ד כשמת בנו של ר' נחוניא בצמא לא נתבטלה הגזירה, אעפ"י שיש כאן סברא נכוחה דדבר שנצטער בו אותו צדיק וכו', מ"מ לא אמר רחב"ד דבר זה, וכך גזרה חכמתו ית"ש בתחלת הבריאה שיש צורך באמרי פי צדיק שיסכים הקב"ה על ידו.

ועפ"י זה יובן מה שהשיבו ר"י לר"ל אהנאי לך דאקרבינך וכו', דכלפי מה שטען ר"ל מאי אהנית לי וכמו שפירשנו שכבר הי' נגזר עליו וכתוב בספרא דאדה"ר דרבי קרו ליה ובלא השתדלותו של ר"י נמי בהכרח הי' חוזר להיות רבי, לזאת אמר דלא כן הוא אלא כשנקבע עליו בספרו של אדה"ר שיהי' רבי תנאי הי' הדבר שיקרב אותו ר' יוחנן לתשובה ויכניסו תחת כנפי השכינה, שכך הי' כתוב שם שיתקרב ר"ל לתורה על ידי ר' יוחנן, וכמו שמבואר בנוע"א הנ"ל שיש צורך בתפלת הצדיק כדי לבטל הגזירה, שזה הי' תנאי בתחלת הבריאה שיתרפא החולה אם יתפלל הצדיק עליו. וכמו"כ גבי ריש לקיש שנכתב עליו בספרו של אדה"ר דרבי יתקרי הי' צורך בהשתדלותו של ר"י שיקרב אותו אל הקדושה, וזהו שהשיב לו ר' יוחנן לא כמו שאתה סבור שגם בלא פעולותי והשתדלותי היית מתקרב, אלא אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה, שעל ידי דוקא נתקרבת אל תחת כנפי השכינה, והבן.

מכל הלין מבואר ענין תפלת הצדיקים והשתדלותם לבטל הגזירה, שכך הוא רצון השי"ת שיעשה הדבר בצירוף תפלת הצדיק, ואף שכבר נגזר כן מתחלת הבריאה הי' תנאי בדבר שיהי' באמצעות תפלת הצדיק. ומצינו כיוצא בזה בענין ברכת הכהנים לישראל שכתב היפה תואר על המד"ר פ' לך (פמ"ג י"א) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים וכו', וז"ל, ידוע שבענין ברכות הנביאים והחסידים ובפרט בברכת יצחק לבניו נבוכו המפרשים אם הם נבואת הגדת העתידות או תפלה. והראב"ע הסכים היותן תפלות וכו' גם הר"ן וכו', ובעל העקרים וכו' אחז דרך זה, גם בברכת כהנים אמר שהן ע"ז הדרך. אמנם אחרים כתבו שאינם אלא הגדת עתידות מפי הנביא. אמנם רלב"ג ואחרים כתבו שענין הברכות מורכב מהגדת עתידות ותפלה, והוא דרך נכון וכו', ומ"מ מ"ש שם שברכת כהנים שאינם עפ"י נביאים אין בהם הגדת עתידות כלל אינו מוכרח, שאפשר זה ג"כ בכהנים מאחר שבמצוות ה' הם עושים, כי הוא יתברך יודע העתידות לבא על ישראל ציוה אותם שיגידוה בפיהם ויהי' בזה צירוף תפלתם להרבות הטוב, עכ"ל היפ"ת ז"ל.

המורם מדבריו כי ענין הברכות שציוה הקב"ה לברך את ישראל הוא לפי שזה רצונו ית"ש לברך את ישראל ולהשפיע להם כל טוב, אלא שחפץ הקב"ה שיהיו הדברים נאמרים מפי הכהנים הקדושים כדי שתתרבה השפעת הטובה בצירוף תפלתם ואמרי פיהם. וזאת אצלי גם כוונת המד"ר בפרשתן (פי"א ג') בשעה שאמר הקב"ה לאהרן ולבניו כה תברכו אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו אין אנו צריכים אלא לברכותיך ולהיותן מתברכים מפיך, הה"ד וכו', אמר להם הקב"ה אעפ"י שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם עמהם אני עומד ומברך אתכם, ע"כ. ולכאורה קשה דמכיון שהקב"ה בעצמו עומד ומברך אותנו מה צורך עוד שיהיו הכהנים מברכים אותנו, ועל כרחך כדאמרן שכך חקק הקב"ה מתחלת הבריאה שתהי' חלות הברכות ע"י נביאי ה' צדיקים וקדושים והם הכהנים שנצטוו לברך את ישראל, וע"י שהם מברכים יצו הקב"ה את ברכתו והוא עומד עמהם ומברכם.

ועפ"י האמור יתבאר הפסוק כה תברכו את בני ישראל אמור להם (עי' קושיא ד') דאין כאן לישנא יתירא כלל וה"פ דקרא כלפי שציוה הכתוב את אהרן ובניו לברך את ישראל בברכה המשולשת בתורה, ולכאורה תמצא התמיהה מקום לנוח מה ענין ברכה זו הלא הקב"ה בעצמו מברך את ישראל, כדכתיב להלן בקרא ואני אברכם, ומה יתן ומה יוסיף שגם הכהנים יברכו אותנו, לז"א הכתוב "אמור" להם, שברכת הכהנים יש בה צורך כדי שתהא האמירה לישראל, דע"י שיהיו הברכות נאמרות מפיהם יברך הקב"ה את ישראל, וכדברי הנוע"א הנ"ל שהי' צורך בתפלת רחב"ד כדי שיקום החולה מחליו, אף שכבר נגזר כך מתחלת הבריאה תנאי היו הדברים שיתפלל הצדיק בעדו, וה"נ כן הוא שע"י "אמור" להם שיאמרו הכהנים הברכות תצטרף זכות אמירתם ויברכנו הקב"ה עמהם.

וע"ד זה יתבאר גם המדרש (רות רבה פ"ו ד') עה"פ ברוכה את לה' וגו', ר"י אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז היה בן פ' שנה ולא נפקד וכיון שהתפללה עליו אותה צדיקת מיד נפקד, שנאמר ותאמר נעמי ברוך הוא לה' וגו', ר"ל אמר רות בת מ' שנה היתה ולא נפקדה וכו' וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה, רבנן אמרי שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהם של צדיקים וכו', ע"כ. והנה הא דקאמר שלא נפקדו בועז ורות אלא מברכותיהן של צדיקים מילתא תמיהה הוא, שהרי כל ענין בועז ורות היה סיבה מן השמים שמהם תצא מלכות בית דוד, והיה הכרח שיפקדו כדי שתשתלשל מהם נשמת משיח, וכדאיתא בגמרא בבא בתרא (דף צ"א ע"ב) והדברים עתיקים (דברי הימים א' ד') דברים הללו עתיק יומין אמרן, דכתיב מצאתי דוד עבדי וכתיב שני בנותיך הנמצאות, ופירש"י ז"ל דברים הללו שיצאו מחלון וכליון לחוץ לארץ וע"י כך באה רות ונשאת לבועז ונולדו מלכי בית דוד עתיק יומין אמרן מאתו יצאו כבושים. ואיך אמר שלא נפקדו אלא מברכותיהם של צדיקים, והלא הכרח הי' שיקום הדבר ויהי' כדי להוציא מהם נשמת משיח. וע"כ כדאמרן דאף שכן נקבע מן השמים, עדיין היו זקוקים לברכותיהן של צדיקים כדי שיתקיים הדבר, שכך הוא רצון השי"ת שיתקיים הדבר ע"י אמרי פיו של הצדיק, וכנ"ל בנוע"א.

ובזה יובן שפיר השאלתות (קושיא ה') מנין שהקב"ה צריך לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ע"כ. כלומר, מנין שהקב"ה שהוא המברך את ישראל צריך שיהיו הברכות נאמרות מפי כהנים, כדי שתהי' תפלת הצדיקים עושה רושם להרבות הטובה שנאמר ושמו וגו' ואני אברכם הרי שהקב"ה הוא המברך את ישראל, וא"כ לאיזה צורך מברכים הכהנים, אלא וודאי שכך הוא רצון השי"ת שתהי' הברכה חלה ומתקיימת ע"י שיהיו הברכות נאמרות מפי הכהנים, והבן.

ומעתה נבוא לביאור המדרש המובא ביש"מ קח מאתם וגו' הה"ד והיה ביום הששי והכינו וגו', בהקדם עוד הא דאיתא במד"ר (פי"ב י"ח) עה"פ ויאמר ה' אל משה קח מאתם וגו' וז"ל באותה שעה היה משה מתיירא ואומר תאמר שמא נסתלקה ממני רוה"ק ושרתה על הנשיאים, א"ל הקב"ה משה אילו להם הייתי אומר שיביאו לך הייתי אומר שתאמר להם אלא קח מאתם מאתם היה הדבר הא הסכימה דעתם לדעת העליונה, ע"כ. ובאמת הדבר טעון ביאור למה זכו הנשיאים להשיג מדעת עצמם כל הצריך להביא למשכן, והסכימה דעתם לדעת הקב"ה, ונתכוונו כאו"א מדעתו להביא נדבתם בשוה כדאיתא במד"ר, ומדוע לא זכה משרע"ה לכך שישיג גם הוא בדעתו הרחבה ובהשגתו הנפלאה מה שהשיגו הנשיאים מדעת עצמם.

ולדרכנו אפ"ל דכך הי' נחקק וקבוע מתחלת הבריאה שיהיו הנשיאים מתוקנים לכך שיביאו קרבנות אלו, ונכתב כן בספרו של אדה"ר שיהיו הם המביאים קרבנותיהם לחנוכת המזבח, על כן זכו להשיג זאת ולהסכים דעתם לדעת העליונה, שזהו דבר השייך להם מאז תחלת הבריאה. (וע"ד שנתבאר בדרוש הקודם שזכה שמואל הקטן להשיג בספרא דאדם קדמאה מה שנוגע אליו ואילו רבינו הקדוש לא ידע זאת).

ואל תתמה הלא זהו מילתא דתליא בבחירה אם יזכו נשיאי ישראל להביא את נדבתם, וכיצד היה כתוב כן מראש מקדם בספרו של אדה"ר שכך עתיד להיות בטרם עשהו, והרי כל מה שזכו לכל הכבוד הזה שיזכו להסכים דעתם לדעת עליונה ולכוון להביא את הנדבה כרצונו של מקום הכל היה בזכות המצוות והמעשים טובים שעשו, שבעבורם זכו להשיג ברוה"ק איזה תשורה להביא לעשות נח"ר להבוית"ש. וכיו"ב מצינו גבי יוסף שזכה לכל הגדולה והכבוד בעבור צדקתו וקדושתו, כדאיתא במד"ר (פ' ויגש פ"ד ג') עה"פ ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתנה ליוסף וז"ל יוסף משלו נתנו לו הפה שלא נשק בעבירה על פיך ישק כל עמי צואר שלא דבק בעבירה וכו'. עיי"ש שמפרש והולך כל פרטי גדולתו לעומת זהירותו ופרישותו מעבירה, שבעבור כן זכה לכל הכבוד. וכמו"כ גבי נשיאי ישראל לא זכו לכל הכבוד הזה להסכים ברוה"ק לרצונו של הקב"ה אלא בשכר מצוות ומע"ט שהרבו, ואיך יתכן שיהי' כל זה נכתב בספרא דאדה"ר בטרם היו הם בעולם, ועדיין לא עשו כל אותם המצוות שבעבורם זכו לכל זה, ואכתי היו תלויים בבחירתם אם יזכו ויבחרו בטוב.

ועל כרחך למר דדבר הכתוב בספרא דאדם קדמאה אין זה בחי' דיבור המכריח את הבחירה, אלא בחינת מחשבה, וכן מי שנתגלה לו או ראה או ידע מה שכתוב בספרו של אדה"ר אין גילוי זה בחי' דיבור המכריח את הבחירה, אלא בחינת ידיעה בלבד שאינה מכרחת כידוע מדברי הרמב"ם שהידיעה והבחירה אינם סותרים להדדי, ע"ש. וכדבר הזה צריכים אנו לומר במה דאיתא במד"ר פ' תשא (פ"מ ב') שהראה לו הקב"ה למשה כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחיית המתים דור דור ומלכיו דור דור ומנהיגיו דור דור ונביאיו א"ל כאו"א התקנתיו מאותה שעה וכן בצלאל וכו', ע"כ. וכן הא דאיתא במד"ר פ' אמור (פכ"ו ז') הראה הקב"ה למשה דור דור ושופטיו וכו' דור דור וחומסיו דור דור וגזלניו וכו'. דלכאורה תמוה והלא דברים אלו תלויים בבחירת האדם אם יבחור בטוב או בהפכו, ואיך הראה הקב"ה מתחלת הבריאה הצדיקים שבכל דור ודור וכן הרשעים שבדורות הבאים, אלא עכצ"ל כדאמרן שמה שהראה הקב"ה וכתוב בספרו של אדה"ר אינה אלא בחי' ידיעה שאינה מכרחת הבחירה.

העולה מכל זה כי גם מה שכתוב בספרו של אדם הראשון עדיין היא מילתא דתליא בבחירה, והכל לפי מעשי האדם והשתדלותו, שכך הוא רצון הבוי"ת שיצטרכו לפעולות בני אדם, וכמו שנתבארו דברי ר' יוחנן אהני לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה, דאעפ"י שהי' כתוב כן בספרו של אדה"ר הי' צורך שישתדל הוא בדבר ויטרח לקרבו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. וכענין שכ' הנוע"א זלה"ה הנ"ל בענין תפלת רחב"ד זה חי וכו', שגם כשנגזר ממרומים שיקום זה החולה מחוליו תנאי היו הדברים שיתפלל הצדיק עליו. וכן הוא בכל ענין שאמרו ז"ל שכך נכתב בספרו של אדה"ר שצריך להתייגע ולעמול על זה שיתקיים הדבר וכאמרם ז"ל (מגילה ו' ע"ב) לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, ע"כ. והכל לפי רוב העמל והיגיעה ובלא זה א"א להגיע לכלום.

ואפשר לומר עוד בתוספת ביאור קצת וע"ד זה נבוא אל ביאור המדרש הנ"ל עפ"י מה דאיתא במכילתא פרשת יתרו פרשת בחדש השלישי אני ה' דובר צדק מגיד מישרים כבר עד שלא נתתי לכם המצוות הקדמתי לכם מתן שכרן שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה וכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. יכול אלו בלבד ת"ל ויתן להם ארצות גוים מפני מה בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, ע"כ. מבואר מזה שבגודל טובו וחסדו של המקום ב"ה על ישראל הרי הוא מקדים לשלם להם שכר על מצוות שעדיין לא עשו בעבור שהם עתידים לעשותן, ודבר זה למדנו ממה שאמה"כ והי' ביום הששי וגו' והיה משנה על אשר ילקטו יום יום, דעוד בטרם קיימו מצות השבת כבר הקדים ונתן להם שכרן ביום הששי לחם משנה, וכן הוא מקדים לצוות את ברכתו לישראל בשנה הששית בעבור שהן עתידין לשמור מצות השמיטה בשנה השביעית. וה"נ כן הוא שהקדים הקב"ה לקבוע מתן שכרן של נשיאי ישראל שהם עתידין להסכים דעתן לדעת העליונה ולהביא כל אלו הקרבנות והעגלות לחנוכת המשכן, בעבור שהן עתידין להרבות במצוות ומעשים טובים שבשבילן יזכו לכל זה.

ולדרכנו יתבאר המדרש ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם וגו' הה"ד והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו, דהנה ממה שציוה ה' את משה קח מאתם וכדרשתם ז"ל מאתם הי' הדבר שהסכימה דעתם של נשיאים לדעת העליונה בהבאת הנדבה, ואילו משה לא ידע מזה כלל על כרחך שנתגלה הדבר לנשיאים מה שהיה כתוב עליהם בספרא דאדה"ר שהם מתוקנים לכך מתחלת הבריאה, שיהיו נשיאי ישראל באותו דור דיעה ויביאו נדבתם לחנוכת המזבח. ולכאורה תקשה היאך נכתב בספרו של אדה"ר מראש מה שעתיד להיות מתן שכרן, והלא עדיין הם צריכין להתייגע עליו, ואכתי הוא דבר התלוי בבחירה, וע"ז בא המדרש כמתרץ הה"ד והיה ביום הששי והכינו וגו' וכדרשת המכילתא דיליף מהך קרא עד שלא נתתי לכם המצוות הקדמתי לכם מתן שכרן.

והיוצא לנו מכל זה שכל מה שעתיד להיות בדורות הבאים כבר כתוב בספרו של אדה"ר, ואפילו עניינים התלויים בבחירה והצריכים יגיעה והשתדלות להשיגם הלא המה בכתובים על ספר זה. והנה זה מבואר בדבריהם ז"ל בכמה מקומות שבטרם ביאת משיח צדקנו עתידין ישראל לעשות תשובה ואחרי כן יגאלו, וכן כתב הרמב"ם בספר הי"ד שלו אין ישראל נגאלין אלא בתשובה (ועיין מה שכתבנו בזה בספרי ויואל משה מאמר שלש שבועות מסי' מ"א יעיי"ש). וזה דבר ברור שכל אחד מישראל שיזכה לקץ הגאולה עתיד לעשות תשובה לפנו ביאת המשיח, ככתוב בנבואת ישעי' כל הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו. ובאמת קשה מאד לצייר בשפלות הגדול איך אפשר שיעשו ישראל תשובה שלימה, אבל בוודאי יהי' כן שתרד השפעה מלמעלה ע"י אליהו הנביא ומלך המשיח ורוח טהרה יערה ממרום לעורר לבבות ישראל לתשובה אחרי שהתייגעו בגלות המר בחשכות הנורא, והיה להם רצון והשתוקקות להיטיב מעשיהם.

ומכיון שבוודאי יהי' כן שיעשו ישראל תשובה, הרי זה כבר כתוב בספרא דאדה"ר, דכשם שנכתב שם מעשי כל דור ודור כן נכתב בספר שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומי שיודע ורואה בספרו של אדה"ר לדידיה חזי ליה נמי דבר זה שיעשו ישראל תשובה בטרם יגאלו. וכבר נתבאר בדברינו לעיל שכל הדברים העתידים להיות נחשבים אצל המקום ב"ה כאילו כבר היו, וכדאיתא במכילתא הנ"ל עד שלא נתתי לכם המצוות הקדמתי לכם מתן שכרן.

ועפ"י זה יתבארו הכתובים בפרשת שילוח טמאים ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' והדר אמר כן עשו בני ישראל (קושיא ב'), דהנה בדברי המד"ר פרשה זו נדרשת על הגלות ושעתידין ישראל לעשות תשובה באחרית הימים והם נגאלין כנ"ל. ומאחר שכבר הי' כתוב כן בספרו של אדה"ר הרי זה נחשב אצלו יתברך כאילו כבר קם הדבר והי'. ולפי זה יהי' סגנון הכתוב באופן זה, ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, קאי על הגלות וכמו שביארנו בדברנו לעיל בפרשה זו, שקבלו על עצמן בני ישראל באהבה עול השעבוד ועול הגלות אשר גזר עליהם הבוי"ת שמו, ואינם מבעטין ח"ו לדחוק את הקץ ולקחת לעצמן גאולה בטרם הזמן, והדר אמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בנ"י ומה דיבר שאם יעשו ישראל תשובה במלכיות שיהיו שם הקב"ה מקבצן כדכתיב בקרא ושבת עד ה' אלקיך וגו', ואח"כ ושב ה' אלקיך את שבותך, שלא יתכן שתהי' הגאולה אם לא תקדים אליה התשובה. ולפי שנכון הדבר לפני האלקים ובוודאי הוא כך שיקדימו ישראל לעשות תשובה ואח"כ יגאלו, וכבר נכתב כן בספרו של אדם הראשון על כן העיד הכתוב כן עשו בני ישראל, דלפי שברי הדבר שיעשו תשובה הרי זה כאילו כבר עשו. ואמר הכתוב בלשון עבר כן עשו לאלומי מילתא שבוודאי כן יהי' שיעשו תשובה, והחולק על זה הריהו חולק על דבר ה' למשה נביאו, דכתיב כאשר דבר ה' אל משה, שנאמרו הדברים מפי הקב"ה למשה שיעשו ישראל תשובה במלכויות ואח"כ יגאלו.

ועד"ז נל"פ בטעם שהעמיד הכתוב פרשת שילוח טמאים שהיתה באחד לחדש הראשון אחרי המנין הכתוב בפרשת במדבר שהי' בא' לחדש השני. דהנה הרמ"ע מפאנו זלה"ה כתב עה"פ שאו וגו' לגלגלתם שראה משרע"ה כל הגלגולים שעתידין לעבור על נשמת כל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות, וכל הגלגולים שיעמדו הם ניצוץ מנשמות אותם ס' רבוא יוצאי מצרים שהם כללות נשמות ישראל כנודע, מלבד הע"ר שאינם בכלל. ועפי"ז אפ"ל דלפי שרמז הכתוב בפרשה זו שהראה הקב"ה למשה מה שעתיד לעבור על ישראל במשך כל הדורות עד זמן הקץ, וכדאיתא במד"ר הנ"ל שאמר לו הקב"ה שהם עתידין לעשות תשובה ומיד הן נגאלין, לפיכך הקדים הכתוב להודיע מספר בני ישראל שהם ס' רבוא, ואח"כ כ' בפרשה זו שהראהו הקב"ה מה שעתיד לעבור על כל הענפים שיעמדו מאותם ס"ר נשמות עד סוף כל הדורות. והשי"ת יעזרנו על דבר כבוד שמו שנזכה לתשובה שלימה ובמהרה נגאל גאולת עולמים בב"א. 08

מאמר ט

התרצ"ד לפ"ג

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ויעשו כן בני ישראל וישלחו וגו' כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. יל"ד בהני קראי טובא, חדא דאומרו כאשר צוה וגו' מקרא יתר הוא, שהרי ברישא דקרא נכתב הציווי לשלח מן המחנה כל צרוע וכו' ואח"כ כתיב ויעשו כן בני ישראל, ומאליו מובן שקיימו את אשר צוה, ומה צורך לחזור ולכפול הדברים.

ב) גם מה שסיים כן עשו בני ישראל קרא יתירא היא לכאורה, שהרי כבר קדם וכתב ויעשו כן בני ישראל.

ג) צו את בני ישראל וישלחו וגו' במד"ר (פ"ז ז') כל מקום שנאמר ציווי הציווי מיד בשעת המעשה ונוהג לדורות ריב"ב אומר אין ציווי בכל מקום אלא זירוז שנאמר וכו' ולפי דרכנו למדנו שאין מחזיקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא המזורזין, וצ"ב.

ד) עוד במד"ר שם, רשב"י אומר אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנא' וכו'. וצריך ביאור מאי חסרון כיס יש במצות שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה, שהוצרך להזהיר ולזרז עליו בצווי.

ונל"פ עפ"י מה ששמעתי מאאמו"ר זלה"ה (הלא הוא בכתובים על ספרו קדושת יום טוב בדרושים לחנוכה או' ע"ו, וכיו"ב ראיתי כתוב בסה"ק אוהב ישראל) לפרש פלוגתת ב"ש וב"ה בנרות חנוכה, ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך וכו'. ומפרש בגמרא טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה מעלין בקדש ולא מורידין ע"כ. וביאר דהנה בימי החג היו ישראל מקריבים ע' פרים נגד ע' אומות, וכל יום הי' פוחת והולך כדי שיתמעטו כח הקליפות והחיצונים שמהם שורש יניקת האומות, וממילא תתרבה הקדושה כדרך שיהי' לעת"ל, שבתחלה תתמעט הטומאה וממילא יתוסף רבות קודשא, וכיוצא בזה ס"ל לב"ש בנרות חנוכה שאף הם סגולתם להכניע כוחות הרע והסט"א ולמעטם (עי' באוה"י שם שהאריך בזה בסודן של דברים) ולפיכך אמרו פוחת והולך, ע"ד אומרו וכל קרני רשעים אגדע וממילא תרוממנה קרנות צדיק, וכנ"ל שצריכין תחלה להכניע ולהשפיל כח הסט"א וממילא יתרומם קרן הקדושה. ובית והלל ס"ל מוסיף והולך משום דמעלין בקדש, פי' דכוונתינו להעלות ולחזק כח הקדושה ולרוממה וממילא יתמעט הטומאה, דכשזה קם זה נופל, וע"ד שאמרו (גיטין ז' ע"ב) השכם והערב עליהם לבהמ"ד והם כלים מאליהם, וז"ש מוסיף והולך, עכת"ד ז"ל.

ומעתה נבא אל הביאור בפסוקי הפרשה ובמד"ר הנ"ל, דהנה מבואר במד"ר דפרשה זו של שילוח טמאים נדרשת על בעלי עבירות החמורות, שדרשו צרוע זו ע"ז זב זה ג"ע טמא לנפש זו שפכ"ד. ועפ"י זה יהי' ביאור הכתוב וישלחו מן המחנה ר"ל שירחיקו מבין בני ישראל את כל בעלי העבירות כי באלו ג' עבירות החמורות נכללים כל עבירות שבעולם. והנה לכאורה תקשה הרי התוה"ק נצחית ונוהגת בכל זמן וא"כ כיצד אפשר לקיים מצות שילוח טמאים בזמן שאין יד ישראל תקיפה, דבשלמא בזמן שיד ישראל תקיפה בידם לקיים מצוה כמאמרה להבדילם ולהרחיקם מקרב המחנה, אבל צריך לדעת מה יעשה ישראל כשאין ידינו תקיפה ח"ו. אך הענין הוא כמו שנתבאר לעיל דאין הכוונה לדחותם בידים, רק לחזק עצמנו בתורה ומצוות ומעשים טובים וכשיתגבר כח הקדושה ממילא יתבטלו.

ועפי"ז יובן הכתוב ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם וגו', ר"ל שריחקו את כל בעלי העבירות וביטלו אותם, ולכאורה תקשה לך הרי התוה"ק נצחית ונוהגת בכל דור ודור ואיך יהי' בזמן שאין ידינו תקיפה ואין לאל ידינו להרחיקם ולהבדילם מתוכנו, לזאת בא הכתוב ופירש שלא תסבור שבידים עשו כן להבדילם מתוך העדה, אלא הרחקת בעלי העבירה היתה ע"י שכאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל, ולא קאי על מצות שילוח טמאים וכמו שדקדקנו שכבר כתב ברישא ויעשו כן בני ישראל, אלא שהודיענו הכתוב בזה שהתחזקו בני ישראל בתורה ומצוות ובמעשים טובים. וז"ש כאשר צוה ה' את משה, ר"ל כל התורה, כן עשו בני ישראל, וע"י כן ממילא היתה נפילה לכוחות הרע והסט"א ונתבדלו הרשעים מקרב עדת ישראל. ויובן גם מה שמסיים המדרש ולפי דרכנו למדנו שאין מחזיקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא המזורזין, ר"ל שזו היא הדרך הישרה שציוותה עלינו התה"ק להתחזק ולזרז עצמנו בתורה ובמצוות, ולא להתחיל לעקר ולשרש את הרשעים, כי אם מוסיף והולך להגביר חילים בכוח הקדושה ומאליהם הם נופלים וכלים.

ולבאר דברי רשב"י במד"ר הנ"ל (קושיא ד') אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, נראה עפ"י מה שאמרתי לפרש מאה"כ ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו. ותרגם אונקלוס ארי מצידיה הוה אכיל ותמהו המפרשים ז"ל בזה היתכן כזאת שבעבור שהביא לו עשו מעט אוכל טעה בו יצחק כ"כ ואהבו וחבבו, והלא זדון רשעו של עשו הי' גלוי לכל, ואיך נתעלם כל זה מעיניו של יצחק אע"ה עד שרצה לתת הברכות לעשו ולא ליעקב. (ועי' בדברנו לעיל פ' תולדות שהארכנו בביאור הענין בכמה אנפי). ובזה"ק מבואר שהיה הדבר סיבה מן השמים להעלים רשעת עשו מיצחק אע"ה, כדי שיבואו הברכות ליעקב בלא דעתו, כי אם בדעתו של הקב"ה. והספה"ק ביארו הענין בארוכה שהי' צורך שיטול יעקב הברכות בלבוש עשו מפני המקטריגים שלא יעכבו. אך עדיין צריך להבין הדברים עפ"י פשוט כיצד נסתבב טעות זה ליצחק, שהרי עכ"פ הי' צריך איזה דבר לתלות בו סיבת טעותו.

ואפ"ל בהקדם לפרש הא דאיתא בגמרא (נדרים ל"ח ע"א) אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנא' פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים פסולתן שלך יהא. וביארנו דהנה אמרו ז"ל (קידושין ל"ט ע"א) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכתבו הקדמונים ז"ל בטעמא דמילתא כי המצוה היא רוחניית ולא יתכן לשלם בעבורה שכר עוה"ז הגשמי, כי במה נחשב שכר עוה"ז הגשמי הכלה והנפסד לעומת ערך המצוה שיסודתה בהררי קודש בעולמות העליונים וכולה רוחניית, על כן יהי' תשלום שכר המצוות לעוה"ב שכולו רוחניי. אמנם כל זה באם המצוה נעשית לשמה, שאז היא כולה רוחניית, משא"כ בעושין שלא לשמה שבמעשה המצוה הוא מכוון לתועלת גשמית ולאיזה פניה, על כן הוא בא בשכרו בעה"ז הגשמי, כי לפי ערך המצוה שנעשתה במחשבה גשמית יוצדק לשלם שכר עוה"ז.

והנה משה רבינו ע"ה בוודאי הי' עושה המצוות בשלימות למעלה בגבהי מרומים עד אין חקר, וא"כ מהיכן היתה לו למשרע"ה השפעת העוה"ז, הלא בשכר מצוותיו א"א שיקבל השפעה גשמית. אכן הנה מנהיג הדור מקבל השפעה מכל ישראל, שכולם נפעלים מכוחו, שהוא משפיע בהם תורה וקדושה. ואיתא באבות משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ובקרב כלל ישראל נמצאים כמה סוגי אנשים העושים תורה ומצוות שלא לשמה, ששכרן משתלם בעה"ז להשפיע להם השפעה גשמית. אך קודם שחטאו ישראל בעגל היו כולם בתכלית השלימות, ולא נמצאו בהם אנשים העושים תורה ומצות של"ש, ורק אחר שחטאו בעגל ונפלו ממדריגתן היו בין ישראל אנשים העושים שלא לשמה, ונשפעה להם השפעת עוה"ז בשכר אלו המצוות, ומכוחם נשפע אף למשרע"ה השפעת עשירות, שהרי כל ישראל תלויים בו.

והנה המצוות הנעשים בפניות ובמחשבת שלא לשמה מעורב בהם פסולת, והוא ע"ד שפי' ק"ז זלה"ה בישמח משה פ' בראשית מה שדרשו חז"ל (ברכות נ"ז ע"א) עה"פ כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון, דהכוונה כשם שהרמון מעורבין בו אוכל ופסולת ביחד, כך מצוותיהם של הריקים מעורבים טוב ורע. ובעבור חלק הרע הוא הפסולת המעורב במצוותיהם הרי הם באים בשכרן בהשפעת עולם הזה הגשמי. וזהו ביאור הגמרא שא"ל הקב"ה למשה פסל לך פסולתן שלך תהא, פי' השפעת עשירות הבאה מאותם המצוות שמעורב בהם אוכל ופסולת טוב ורע יחדיו, שלך תהא שמהם תקבל השפעת עשירות (וע' בדברינו לעיל פ' ויקרא ע' פ"ה). ובזה יובן מה שנתן הכתוב טעם לאהבת יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ותרגם אונקלוס ארי מצידיה הוה אכיל. דהנה עשו היה מקיים מצוות בפניות ובמחשבות זרות, שכל כוונתו היתה לרמות את אביו, ומכח מצוות אלו הגיעה אליו השפעת עוה"ז. והנה יצחק אע"ה הרגיש וראה שכל השפעת עוה"ז שלו מגיעה אליו ע"י עשיו כנ"ל, דלפי שכל מצוותיו היו לרמות המשיך בכך השפעות עוה"ז, אמנם יצחק טעה בכך וסבר שעשיו גדול כ"כ במעלה שבזכותו מגיעה אליו כל ההשפעה, ובאמת מאת ה' היתה זאת שיטעה יצחק אע"ה בכך ויחפוץ לברך את עשו כמבואר בזה"ק הנ"ל (והארכנו בזה בדברינו לעיל פ' תולדות) וזש"ה ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ר"ל לפי שראה שהוא המביא אליו כל השפעת השפעת עשירות. (ועיין בדברינו לעיל פ' ויקרא עמוד פ"ה).

ועתה יתבאר על נכון המד"ר הנ"ל ארשב"י ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, דהנה לפי שציווה הכתוב לשלח ולהרחיק מבין ישראל כל בעלי עבירות, יש מקום לחוש שיאמרו ישראל הלא בעלי העבירות מקיימים לפעמים מצוות שלא לשמה, ונמשכת להם מחמת כן השפעת עוה"ז הגשמי, ומחמת שיש לנו התחברות עמהם נקבל אף אנו על ידיהם השפעות גשמיות, ואם נרחיק אותנו מבינינו נפסיד השפעה זו, לזאת אמה"כ "צו" את בני ישראל, כי ביותר צריך הכתוב לזרז שלא יחושו לחסרון כיס הנמשך מסיבת ריחוקם ושילוחם אלא ירחקו אותם כדבר ה'.

מאמר י

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וגו'. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. דקדקו המפרשים דלכאורה סיום הכתוב כן עשו בני ישראל מיותר הוא לגמרי, שהרי כבר קדם לומר ויעשו כן בני ישראל, ולאיזה צורך חזר וכפל הדברים.

ב) גם אומרו כאשר דבר ה' אל משה, קרא יתירא הוא לכאורה, שהרי ממה שציווה השי"ת לשלח את הטמאים אל מחוץ למחנה, וכתיב ויעשו וגו' וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, ידעינן שעשו כמו שציווה הקב"ה, ומאי למימרא.

ג) עוד יל"ד בל' הכתוב כאשר דבר ה' אל משה, ולא נקט כאשר ציווה ה' את משה כדרך המקרא בכ"מ. ועוד שכאן יפול ביותר לכתוב כאשר ציווה, שהרי גם דברי ה' אל משה באו בלשון זה, דכתיב "צו', את בני ישראל וישלחו וגו', וא"כ הי' ראוי שבהודעת הכתוב שקיימו ישראל דברי ה' יאמר כאשר "צוה" וגו' כן עשו בנ"י. ובשנותו את טעמו לכתוב כאשר דבר וודאי מוטל עלינו להתבונן מה זה ועל מה זה.

וק"ז זלה"ה בייטב לב פ' זו כתב ליישב כפל לשון הכתובים כן עשו בני ישראל. עפ"י הנודע שמתחלה צריך האדם לקיים סור מרע לתקן מה שחטא על הנפש, ולנקות הזוהמא אשר דבקה בנפשו מחלאת עוונותיו, ואחר כל אלו ועשה טוב יטעום ויראה כי טוב דרך התורה והמצוה, ובכל כוחו יכסוף ויחפוץ ויחשוק בחשק נמרץ לעשות טוב, וישא משלו שהוא דוגמת חולי הגוף אשר בעוד האצטומכא איננה נקיה אפי' נותנים לו כל מעדני עולם לא יטעם בהם טעם מתוק כי אם מר לו מר, כן הוא בחולי הנפש, כל עוד שנפשו לא מטוהרה לא יצליח בדרכיו לקיים התורה והמצוות כראוי.

וז"ש הכתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע זו ע"ז וכל זב זו ג"ע וכל טמא לנפש זו שפיכות דמים, כדאי' במד"ר, שהם כללות העבירות החמורות, ומהם יסתעפו יתר ענפי העבירות, ולא יטמאו את מחניהם, כלומר אבריהם, אשר אני שוכן בתוכם. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, אז כאשר דבר ה' אל משה, כלו' כל התורה כולה כן עשו בני ישראל, כי אחר שסרו מהרע קרוב אליהם כל דברי התורה בפיהם ובלבבם לעשותם. והשתא נתיישב ע"נ מה שחזר הכתוב לומר כן עשו בני ישראל, ואין כאן לישנא כפילא כלל, דזה קאי על כללות התורה והמצוות דאחרי שניקו עצמם מטומאת זוהמת הרע שהיתה דבוקה בהם קיימו כל מצוות השי"ת בכל נפשם ומאודם. ולדרכו ניחא נמי מה ששינה הכ' לומר כאשר דבר ולא אמר כאשר צוה, שהרי אומרו כאשר דבר לא קאי על הציווי האמור למעלה וישלחו מן המחנה, אלא על כללות התורה אשר דבר ה' אל משה. אמנם אכתי צ"ב דאף לדרכו דקאי על כללות התורה והמצוות הול"ל כאשר ציוה, דכל התורה הוא ציווי השי"ת, ומדוע שינה כאן לכתוב כאשר דיבר, הלא דבר הוא. ובדברנו להלן יתבארו ע"נ הדקדוקים הנ"ל בפסוקי הפרשה באופן אחר.

ד) להלן בפרשה ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה וסמיך ליה

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו'@44. ופירש"י ז"ל מה כתוב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה. נתקשו המפרשים בזה (עי' גור אריה) מדוע תהי' מדת העונש דוקא באופן זה שיצטרך להביא אל הכהן את הסוטה מחמת שעיכב ממנו מתנות כהונה, הלא יתכן גם שיוצרך לבא אל הכהן באופנים אחרים כגון אם יטמא בזיבה או בצרעת, שאף הם צריכים לבא אל הכהנים, יעיי"ש מ"ש בזה לחד תירוצא דאה"נ לאו דוקא נקט סוטה, אלא ה"ה זב או מצורע. ולדרכנו יתבאר היטב מה דנקטו חז"ל שיצטרך לבוא אל הכהן להביא אצלו את את הסוטה דייקא.

ה) עוד יל"ד בלשון רש"י ז"ל שכתב חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה, מדוע נקט "שתצטרך" לבא, דמשמע לכאורה שיהי' צריך לבא אבל באמת לא יבא, הול"ל חייך שתבא אצלו, ותיבת "שתצטרך" נראה כמיותר לגמרי. גם יל"ד במה דנקט הסוטה בה"א הידיעה, שהיה ראוי שיאמר להביא לו סוטה.

ו) ועבר עליו רוח קנאה, בגמרא סוטה (ג' ע"א) תניא היה רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנא' (במדבר ה') ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנא' ויצו משה ויעבירו קול במחנה. ופרש"י ז"ל ואין עבירה אלא לשון הכרזה, הקב"ה מתכוון להעביר קול. ולשון רש"י ז"ל צריך ביאור, שכ' הקב"ה מתכוון וכו', מאי שייך לכתוב כן כלפי הקב"ה, הלא בוודאי דמה שהוא יתברך עושה הוא מתכוין לעשותו, דכל אשר חפץ ה' עשה, ואין מי שיאלצהו לעשות או ימנע ממנו לעשותו, ולא שייך לומר כך אלא כלפי בני אדם, דפעמים עושה מעשהו בכוונה ויש אשר יעשה בלי כוונה או רצון, אבל אצלו יתברך לא יצוייר העדר כוונה בדבר אשר הוא עושה. וצ"ע ליישב לשון רש"י ז"ל.

ז) יל"ד בלשון הברייתא תניא היה רבי מאיר אומר וכו' שהי' די שיאמר רבי מאיר אומר וכו' ואיני יודע מה מלמדנו בתיבת "היה" רבי מאיר וכו'.

ח) להלן בפרשת חנוכת המזבח. ויקריבו נשיאי ישראל וגו' ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר וגו'. הנה בפרשת ויגש כתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף וגו' פירש"י ז"ל סימן מסר להם במה הי' עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה. אכן בדעת זקנים מבעלי התוספות שם הקשו על פירש"י ז"ל דדוחק לפרש עגלות (בפתח) מל' עגלה (שהוא בסגול). לכן פירשו בעהתו"ס שהיו עוסקים בפרשת עגלות המשכן דכתיב שש עגלות צב. ולכאורה פירושם ז"ל צ"ע דמה שייכי פ' עגלות המשכן שיהיו עוסקים בהם כשפירשו זה מזה, דבשלמא לפירש"י ז"ל ניחא, דלפי שהי' יעקב מלוה אותו היו עוסקים בפ' עגלה ערופה, דמיירי במצוות לויה. אבל מה ענין שש עגלות צב לכאן, שעסקו בהם דוקא.

ט) במדרש פליאה (הביאו אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט) כשראה יעקב את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו אמר עכשיו אני יודע בוודאי שלא חטא יוסף באשת פוטיפר. והוא פלא מנא ידע זאת מן העגלות.

יוד) ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד וגו'. צל"ד מהו לאמר, וכי למי יאמר משה דבר זה, הלא אליו בלבד בא הציווי קח מאתם ולא לזולתו. ורז"ל (מד"ר פי"ב כ"ג) דרשו מהו לאמר תני רב הושעיא א"ל הקב"ה משה צא ואמור להם דברי כבושים ודברי נחמות. וצ"ב מה דברי כבושים יש בכך שנצטוה לקחת מהם את העגלות ואת הבקר, ואין זה אלא שבח וגדולה להם, כי רצה אלקים את מעשיהם ויפן אל מנחתם. גם למה היו צריכים לנחמה, מדוע נתעצבו האנשים אל לבם מפני שלקחו מהם העגלות עד שהוצרכו לדברי תנחומין, אתמהה.

יא) ק"ז זלה"ה בישמח משה הביא מדרש תמוה וזה תוארו, קח מאתם והיו לעבוד וגו' ונתת אותם אל הלויים, זש"ה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והוא פלאי.

ונראה לבאר המדרשים והדקדוקים בהקדם להבין דרשת המד"ר בפ' חנוכת הנשיאים (פי"ב כ"ג) וז"ל, והי' משה מתיירא ואומר תאמר שמא אחת מן העגלות נשברה או אחד מן השוורים מת ונמצא קרבנן של נשיאים פסול, א"ל הקב"ה והיו לעבוד את עבודת אהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימים לעולם. עד היכן היו קיימים וכו'. תני בשם ר"מ עד עכשיו הן העגלות והפרות קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו, והלא הדברים ק"ו מה אם העגלות שנדבקו במלאכה באהל מועד ניתן להם הויה עד שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה עאכ"ו שנאמר (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו', עכ"ד המד"ר. והנה דברי המד"ר תמוהין לכאורה כיצד עבד קל וחומר מן הפרות והעגלות שהם קיימות לעולם לישראל הדבקים בהקב"ה דעאכ"ו שהם חיים וקיימין לעולם, הא לכאורה חזינן דלא כן הוא, שהרי העגלות והפרות עודם בהווייתן ובקיומן כאז כן עתה, ולא אירע בהם שום הפסד וכליון כלל, משא"כ ישראל לכאורה קחזינן שאין הם בהוייתן ובקיומן בעה"ז, שהרי הם בני תמותה, והמות מצודה פרוסה הוא על כל החיים, והחיים כולם יודעים שימותו, מקרה אחד לצדיק ולרשע. ולא עוד אלא אף בעודם בחיים בעולם הזה יש בהם בני אדם המלאים מומין בגופם, ואלו הן הלוקין ביסורין ומכאובות ונגעי בני אדם, וכדאי' במד"ר פ' זו (פ"ז א') עה"פ צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו', בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין למה מפני שהיו יגעין בטיט ובלבנים וכו' או האבן קוטעת ידו או הקורה או הטיט נכנס בעינו והוא נסמא וכו' כיון שבאו למדבר סיני אמר הקב"ה למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותם וכו' אבל כיון שעשו אותה מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין וכו', ע"כ. הרי שהיו בקרב ישראל בעלי מומין וכו', וא"כ אין הק"ו דומה יפה שהרי העגלות והפרות לא הוממו ולא נטרפו מעולם, ואכתי בהווייתן ובקיומן הם, משא"כ ישראל.

ואף אם נאמר דהכל הוא בסיבת החטא, דאילו לא חטאו לא היתה המיתה שולטת בהם, וכן המומין והנגעים באו עליהם מחמת שחטאו, מ"מ אכתי תקשי דליכא למילף מידי מן העגלות והפרות שנדבקו בעבודת אהל מועד, דבהם לא שייך ענין החטא על כן ניתנה להם הוייה וקיום עולמית, משא"כ ישראל שחטאו, והחטא גרם לכל זה כאמרם ז"ל (שבת נ"ה ע"א) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, כיצד איכא לדמויי אדם שחטא לבהמה שלא חטאה.

וצריך לומר דהק"ו אזיל על זמן התחיה, דאף שבעוה"ז לא שייך למיעבד הך ק"ו דאית ליה פירכא כדאמרן, איכא למעבד קל וחומר זה על לעת"ל כשיקומו המתים לתחי', שאז יתקיים ואת רוח הטומאה יעבור מן הארץ. ולא יהי' עוד מציאות החטא בעולם, ויתקיים וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. ומכיון שיתמו חטאים מן הארץ יוסרו כל המחיצות והמסכים שהיו מבדילים בין ישראל לאביהם שבשמים, ואז יהיו ישראל דבוקים אליו יתברך בדביקות גמור, שהרי כל הגורם להפריד הדביקות ביננו לבין קוננו הם החטאים שמהם מתהוה מחיצת הברזל המבדלת, כמאה"כ (ישעי' נ"ט) כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וגו', ובהבטל החטאים והעוונות לא יהי' עוד דבר המפריד בין הדבקים. וא"כ כל אותם שיזכו לעמוד בתחיית המתים, והם היהודים המאמינים בה' ובתורתו הקדושה, יתקיים בהם מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו', שיתבטל כל הריחוק והפירוד שהי' מבדיל בינותינו לבינו יתברך, מלבד אותם אשר לא יעמדו לתחייה הם האפיקורסים וכו' היורדים לבאר שחת ונידונים לדורי דורות, שהם אינם נכללים בכלל הדבקות, אבל כל הפירוד שהוא בסיבת החטאים יתבטל לעתיד.

וראי' לדבר דהק"ו קאי על זמן התחי', מהא דאיתא בסנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו המינים את רבן גמליאל מנין שהקב"ה מחיה מתים וכו', ויש אומרים מן המקרא הזה אמר להם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום מה היום כולכם קיימים אף לעה"ב כולכם קיימין, ופירש"י דיליף ליה מיתורא דתיבת היום דאתיא לדרשה, ע"כ. הרי דמקרא זה נדרש על זמן התחי', וכיון דמיניה מייתי המד"ר ראי' לחיזוק הק"ו, כדמסיק שנא' ואתם הדבקים וגו' ע"כ דגם הק"ו גופיה קאי אלעת"ל בזמן שיקומו ישראל לתחי'. והשתא שפיר עביד המדרש ק"ו מן העגלות והפרות, דמה אם העגלות והפרות ניתנה להם הויה והם קיימות לעולם בעבור שנדבקו במלאכת אוהל מועד, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה עאכו"כ, פירוש לעת"ל כשיעמדו ישראל לתחי' ויתבטלו החטאים מן העולם, ויהי' הקשר אמיץ בין ישראל לאביהם שבשמים בדביקות גמור אשר לא ינתק לעולם, אזי יכון הק"ו מן העגלות, שאם העגלות קיימות לעולם מחמת שנדבקו במלאכת אהל מועד, עאכ"ו שיהי' לישראל הויה וקיום עולמית מחמת דביקותם בהקב"ה, כדאמרן דאחר שיקומו לתחי' ויהיו דבוקים בו יתברך שוב לא יהי' בהם הפסד וקלקול לעולם.

וזה מכוון אל מה שאמרו ז"ל (סנהדרין דף צ"ב ע"א) צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אין חוזרין לעפרן לעולם שנא' (ישעי' ד') והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ע"כ. וא"ש הק"ו דקאי אלאחר התחיה הכללית, שיהיו ישראל הדבוקים בהקב"ה חיים וקיימים לעולם ק"ו מן העגלות.

אך אי קשיא על דרשת המדרש הא קשיא, דקאמר שהעגלות ניתן להם הויה והם קיימות לעולם בעבור שנדבקו במלאכה באהל מועד, ועל כך יש לשאול תמה על עצמך כלום עדיפי העגלות שכל מעלת חשיבותן היא משום שנדבקו באהל מועד מן האהל מועד עצמו, שיהיו העגלות דאתי מחמתיה קיימים לעולם ואילו אהל מועד בטל ונגנז והמקדשות נחרבו בעוה"ר.

אמנם נראה ליישב דברי המד"ר, דהנה מלבד הטעם הפשוט שחרב הבית בעוונות ישראל עוד ישנו טעם אחר לדבר שהוצרך ביהמ"ק להחרב, והוא מה שכ' ק"ז זלה"ה בישמח משה פ' תצוה עה"פ כתית למאור, ותו"ד שחקרו הקדמונים האם שני המקדשים שחרבו הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו חלילה מלומר כן. אכן ביאור הענין עפ"י משל לא' שהביא זרע אילן טוב ממרחק ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואח"כ עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי ועקרו, וחזר והביא זרע אילן אחר דוגמתו מן המובחר ונטעו והכניסו להיות דבר המתקיים לעד. והנה בעת עקירת ב' אילנות הראשונים כל הרואה משתומם ומתפלא על מה עשה ככה לארץ הזאת לנטוע אילן טוב ויפה ולעקור אותו פעמיים, אמנם האיש הנוטע השיב אמריו להם כי הכל בחכמה ובהשכל, וכי גם נטיעת ב' האילנות הראשונים ועקירתן הכל הי' צורך קיום האילן השלישי, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה, ולא תוכל שאתו, לזה הקדים לנטוע ב' נטיעות הראשונות עד שיקבל עפר הארץ טבע ותכונה לגדל אילנות כאלו, ואחרי שכבר קבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי אז נטע האילן השלישי הנחמד, אשר לכך היתה מגמתו מאז מקדם.

והנמשל הוא כאשר ראתה חכמתו ית' אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לסבול נוגה אור קדושת בהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו, אשר כוננה היוצר בגבהי מרומים לייסדו על מרום הר ציון, לולא ב' המקדשות הראשונות, אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקדש אשר היה שם כמה מאות שנים קנתה הארץ כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עד שמעתה תוכל לסבול קדושת הבית השלישי מעשי ידי יוצר, בית המקדש שלמעלה המכוון כנגד בהמ"ק שלמטה, וגדול יהי' כבוד הבית האחרון קיום נצחי בית עולמים יקרא. והשתא לא היו ב' המקדשות הראשונות פועל ריק ח"ו, כי אם היו הכנה והזמנה לביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה.

ובזה ביאר הוא ז"ל הפסוקים בשירת הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' וגו', וה"פ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך קראו הכ' הר ע"ש שעתיד להחרב כדכתיב (מיכה ג') והר הבית לבמות יער, ושמא תאמר א"כ מה התועלת ממנו כיון שעתיד להחרב, לז"א שהתכלית הוא "מכון" לשבתך פעלת ה' שהיו המקדשות שנחרבו הכנה לבית השלישי אשר פעלת ה', שכוננוהו מעשי ידי יוצר, ולולא הראשונות לא הי' בכח הארץ הגשמית לסבול ולקבל קדושת הבית השלישי.

וזה גם ביאור הכ' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז), דלכאורה יל"ד בשנותו את טעמו מעתיד לעבר דתבת "יבנה" מורה על עתיד ותי' "עמלו" לשון עבר, והי' ראוי שיאמר הכל על משקל א', או הכל ל' עבר אם ה' לא בנה וכו', או הכל בל' עתיד. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, דממה שעינינו רואות בית המקדש בנוי וחרב זה פעמיים נצמחת תקוה טובה ופתחון פה למיחלים לו ומצפים לגאולה העתידה, כי לולא זאת שעתיד הקב"ה לבנות במקומו הבית השלישי למה הי' זאת שיבנה הקב"ה ויסתור ב' פעמים, חלילה מליחס לו פועל ריק ח"ו, אלא וודאי דכל זה היה הכנה לבית האחרון שיבנה ב"ב. וז"ש לחזק אמונתנו שבודאי מהרה יבנה הבית הג', אם ה' לא "יבנה" בית, ר"ל איך יעלה על הדעת שה' לא יבנה בית השלישי, הלא אז שוא עמלו בוניו בו בב' המקדשות הראשונות חלילה, וזה לא יתכן, א"ו שעתיד הקב"ה לבנותו במהרה בימינו. עכת"ד הקדושים, יעיי"ש שבאר בזה כמה מקראי קדש בדרך נפלא.

תמצית הדברים כי בתי המקדשות שחרבו אית בהו טעמא אחרינא, שהוצרכו להכין את הארץ שתקלוט את קדושת הבית השלישי העתיד להבנות במהרה. ולפי"ז אין כאן מקום לתמוה על דברי המדרש שהעגלות והפרות יש להם הויה מתמדת וקיום נצחי מחמת שנדבקו באהל מועד, ואילו ביהמ"ק גופיה נחרב, דשאני ביהמ"ק שהוצרך להחרב מטעמא דאמרן, שהם היו רק הכנה והזמנה לבית השלישי, שע"י העבודה הקדושה של כהני ה' בב' המקדשות קנתה הארץ איכות קדושה נפלאה, משא"כ הפרות והעגלות דלא שייך בהו ענין זה, לפיכך זכו להיות להם הויה לעולם. ושפיר עביד המד"ר ק"ו לישראל שיהיו קיימין לעולם, מן הפרות והעגלות, דשאני בית המקדש דטעמא רבא אית ביה שהוצרך להחרב.

ודאתאן להכי יתבאר לנו המד"ר (קושיא ט') שאמר לו הקב"ה למשה צא ואמור להם לנשיאים דברי כבושין ודברי נחמות. דבמה שאמר להם על העגלות והפרות "והיו" לעבוד את עבודת אהל מועד, שממנו שמענו שהובטחו הנשיאים שתהי' להם הויה עולמית, שלא ישברו ולא יטריפו ולא ימותו לעולם, משום שנתדבקו בעבודת אהל מועד, היה בדברים אלו דברי כבושין ודברי נחמות גם יחד. דברי כבושין יש בזה דהא עבדינן קל וחומר מן הפרות והעגלות שהם קיימים לעולם, עאכ"ו שישראל הדבוקים בחי העולמים יש להם הויה וקיום נצחי. ותקשה לך הא קא חזינן דאכתי לא כן הוא שעדיין המיתה שולטת בהם, ועל כרחך שהחטא גרם כל זה, דאילו לא חטאו לא הוה מייתו. ואלו הם דברים הכובשים את הלבבות לתשובה, בראותם עד היכן הדברים מגיעים, שהחטא גורם להפריד בין הדבקים, שנתהוותה מכח החטאים מחיצת ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ומחמת שאין ישראל דבוקים אליו ית' בדביקות גמור מלה"מ שולט בהם.

אמנם בדברים אלו עצמם שם טמונים וספונים גם דברי נחמות, שהרי מכח הק"ו הנ"ל היה ראוי להיות שיעמדו המקדשות לעולם ולא ישלטו בהם ידי זרים, דמה אם העגלות שנדבקו למלאכת אהל מועד קיימים לעולם מקדש עצמו לא כ"ש, וע"כ כדאמרן דטעמא אחרינא איכא למה שנחרב הבית, כדי להכין את המקום שיהי' ראוי לקלוט ולקבל את קדושת הבית השלישי, ואלו הם דברי נחומים לישראל שעתידין הם לזכות לקדושה גדולה מזו, גדול יהי' כבוד הבית האחרון, שעליו תקוות כל ישראל ועינינו נשואות ומצפות לראות הבית בהבנותו במהרה, והבית הזה יהי' עליון ירום ונשא וגבה, ויהי' לו קיום תמידי נצחי מק"ו הנ"ל, ואז יהיו ישראל עצמם קדושים בקדושה עלאה, ודבוקים אליו יתברך דבקות גמור כנ"ל, וממילא תהי' להם הויה נצחית בק"ו מן הפרות והעגלות שנדבקו למלאכת אהל מועד, עאכ"ו ישראל הדבוקים בהקב"ה, כאשר הכתוב מעידן ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.

ובזה יבא ע"נ המדרש (קושיא י"א) המובא בישמח משה קח מאתם והיו לעבוד זש"ה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. דשפיר שייכו הנך תרי קראי להדדי, וענין אחד להם. דהנה ממה שאמה"כ בפרות ובעגלות והיו לעבוד את עבודת אהל מועד שמענו ענין ההכנה, שהרי אם הפרות והעגלות קיימים לעולם מחמת שנדבקו באהל מועד, עאכו"כ שביהמ"ק עצמו ראוי שתהי' לו הויה לעולם, אלא שע"כ נחרבו ב' המקדשות כדי להכין את הארץ הגשומה לקבל קדושת הבית השלישי. וענין הכנה הזו היא כבחינת ההכנה שנצטווינו להכין עצמנו מיום הששי כדי שנוכל לקבל שפעת אור נוגה קדושת השבת השביעי. אשר גדלה מאד מעלתו, וצריך האדם לעשות בטרם כניסת השבת הכנה דרבה שיהי' ראוי לקבל השפעת קדושת השבת. ודבר זה למדנו ממאה"כ והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו, כמבואר בספה"ק (יעוי' בר"ח שער הקדושה). וז"ש המדרש קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, שתהי' להם הויה קיימת לעולם, וע"כ דמה שלא נתקיים בהמ"ק לעולם הוא כדי להכין את המקום לקבל קדושת הבית השלישי, זש"ה והי' ביום הששי והכינו וגו', שאף השבת קדש זקוק להכנה מיום הששי, כדי לזכות להשפעת הקדושה הגדולה המתנוססת בו והבן.

וכדי לבא לביאור הקושיות והדקדוקים בפ' סוטה ובפ' שילוח טמאים, נקדים לבאר מאמר חז"ל הנ"ל (קושיא ו') היה ר"מ אומר כל העובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו'. דהנה ממאמר זה למדנו שהקב"ה חפץ לגלות החוטאים, ולפרסם גנות מעשיהם. וכיוצא בזה אי' נמי במד"ר (פ"ט ה') עה"פ ומעלה בו מעל הה"ד (ירמי' כ"ג) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, אמר הקב"ה לנואף וכו' לפי שאני רואה הכל שנאמר (זכרי' ד') עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ וכו'. ואני אהי' עד ממהר לפרסמך בעולם שנא' (מלאכי ג') והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים וגו'. אף כאן הוא אומר ואני לא אראנו נאום ה' קרי ביה לא אראנו לבריות ואפרסם מעשיו כיצד הוא מפרסם מעשיו שהקב"ה נותן בלב בעל הסוטה לקנאות את אשתו וכו', ע"כ. עכ"פ נמצינו למדים מפרשת סוטה שהקב"ה מגלה החוטאים העושים במחשך מעשיהם ואומרים לא יראני אדם. ודבר זה הי' נס גדול וכבוד יש בו לישראל לגלות החוטאים ולבערם מתוכם, כדי שיהיו ראויים להשראת השכינה, כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל המובא להלן באורך.

אכן כל זה בזמן שישראל ראויים, שאז הקב"ה עושה לגלות החוטאים בעבור כבודן וקדושתן של ישראל, משא"כ בזמן שהדור פרוץ ונתרבו עוברי על דת. אזי אין ישראל ראויים לכך שיעשה הקב"ה בעבורם לגלות ולפרסם עוברי עבירה, והיינו טעמא דמתניתין שלהי מסכת סוטה (דף מ"ז ע"א) משרבו המנאפין פסקו המים המרים. ובירושלמי סוטה (פ"ט ה"ט) דריש לה מדכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה, בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים וכו' (ופירש בקרבן העדה בזמן שעמה וכו', הלכך אפילו מהכשרים נתבטלו מי המרים כיון שרובן פרוצים) וזה המכוון גם בדברי הספרי וז"ל: יתן ה' אותך לאלה וגו' בתוך עמך ועמך שלום, בתוך עמך ולא בזמן הזה. היינו דבזמן שהדור פרוץ אין המים המרים בודקים כלל.

והרמב"ן ז"ל בפרשתן ביאר טעם הדבר בארוכה וז"ל, והנה אין בכל משפטי התורה דבר התלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצש"מ, כי ה' חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כיתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמ"ש משרבו המנאפים פסקו מי סוטה וכו', שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש וכו', והכלל שהוא נס וכבוד לישראל, עכ"ל.

מכל הלין שמעינן דאף שהקב"ה חפץ בכך לגלות החוטאים ולפרסם הטמאות, למען תווסרנה הנשים ולא תעשנה כזימתם, והי' מחנינו קדוש, מ"מ עוון הדור גורם לבטל דבר זה מישראל, ונמצא שבעוון הפרוצות אף הכשירות לוקות שלא תתברר טהרתן, ולא תגלה צדקתן, דאל"כ תקשי לך אם פרוצות חטאו כשרות מה חטאו, ולמה לא יועילו כלל המים המרים לגלות צדקתם, כאומרו ונקתה ונזרעה זרע, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים וכו', אלא וודאי כך היא המדה, דכאשר הדור אינו ראוי הקב"ה מסתיר פנים מישראל, ואף הכשרות אינן זוכות בעוון הפרוצות שנתרבו.

ולא בלבד בענין מים המרים אלא כך היא המדה בכללות הענין במה שאמרו ז"ל אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי, וכו'. שאין הדברים אמורים אלא בזמן שהדור זכאי שאז הקב"ה מכריז ומודיע מי המה החוטאים, כדי שידעו להפרישם מעדת ישראל, וכל העם על מקומו יבא בשלום, וזר לא יתערב בתוכם, משא"כ בזמן שאין הדור ראוי אזי כביכול הקב"ה מסתיר פניו ואינו מגלה את החוטאים. ועל כרחנו אנו צריכים לומר כן, שהרי כל ענין זה שהקב"ה מגלה ומפרסם החוטאים מסוטה גמרינן, וכיון דבסוטה ל"ש כל זה אלא בזמן שרובן כשרים, אבל לא בזמן שרובן פרוצים, גם בשאר עבירות הוא כן דאין הקב"ה מגלה החוטאים אלא בזמן שישראל ראויין, אבל בזמן שהדור חוטא הכל טמיר מכוסה ונעלם. ואין יודעים מי המה החוטאים. וכאשר צווח הנביא מלאכי על זמן אחרית הימים (מלאכי ב') הוגעתם ה' בדבריכם וגו' באמרכם כל עושי רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ וגו'. ובעוה"ר בדורנו זה נתקיימה נבואה זו במלא מובן המלה, וכמדומני שעדיין לא הי' עדיין מעולם דור שפל כזה שהכל מכוסה ואין יודעים כלום, דהן מלפנים ידעו והבינו ממי להתרחק, והיום גדלה מאד ההסתרה שאין יודעים ולא משיגים שפלות המצב שנמצאים בו, עד שמאשרים זדים ומשבחים ומפארים ומהללים אותם על הצלחתם, וקדוש וברוך יאמרו לעומתם, ה"י.

ובבחינה זו היו אמרנו לבאר דרשת התורת כהנים פ' אמור עה"פ (ויקרא כ') ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך וגו', ופירש"י ז"ל אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימו סנהדרי גדולה. ומקור דברי רש"י ז"ל הוא מתורת כהנים פ' קדושים, ושם אי' באריכות יותר אם העלימו בית דין אחד סוף שיעלימו הרבה בתי דינים וכ"ה הגי' בילקוט. והקשה בזית רענן מבעל מג"א ז"ל שם, אם בית דין אחד חטא מה חטאו שאר בתי דינין וק"ו סנהדרי גדולה. והוא ז"ל כתב לתרץ עפ"י מה דאי' בפ"ק דעבודה זרה (דף ח' ע"ב) מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, למאי הלכתא וכו' שלא דנו דיני נפשות, מ"ט כיון דחזו דנפישי להו רוצחים ולא יכלו למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא לחייב וכו' (פירש"י שאין דנין דיני נפשות ואפי' בסנהדרי קטנה שבכל עיר אלא בזמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית). וזהו אם העלימו סנהדרי קטנה עיניהם מן הרוצחים ומחמת כן יהיו נפישי רוצחים סוף שיעלימו סנהדרי גדולה, שיהיו סנהדרי גדולה זקוקים לגלות ממקומם, ולא יוכלו עוד לדון דיני נפשות שהרי המקום גורם, עכת"ד הזית רענן. אמנם בדבריו אכתי לא הונח לן ליישב גם סוף דברי הת"כ והילקוט, אם העלימו ב"ד א' סוף שיעלימו שאר בתי דינין.

והנראה בזה לעניינינו דהנה זה דרכו של השטן להתגבר על האדם בתחבולות שונות, ולהסירו מדרך הטוב להטותו לרע. וכדי שיוכל לפתות את האדם לעבירה הוא מסתיר כוונתו האמיתית ומרמה את האדם לחשוב כי לא יקרהו עוון בדבר הזה, ומאד קשה על האדם להרגיש נכלי רמאותו של היצה"ר ולגלות עומק רשעתו, מחמת שהכל בלאט ובסתר עטוף ומכוסה בערמת רשע, וזקוק האדם לסייעתא דשמיא מרובה להכיר המצב בו הוא נמצא. וכמו שכתב האה"ח הקדוש בפ' ראה עה"פ כי יסיתך אחיך וגו' בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים, דלכאורה מה רמז הכתוב באומרו בסתר מאי נפק"מ באיזה אופן תהי' ההסתה בגלוי או בסתר, וביאר שבא הכ' להעיר כי המסית מסתיר עצמו כי הוא המסית, ומדבר דברי אהבה וריעות, ומראה טלפיים כי לא להרע הוא מתכוון, ואומר "לאמר" נלכה ונעבדה, פי' לא שאומר להדיא נלכה ונעבדה אלא אומר דברים מסותרים ותכלית דבריו לאמר נלכה ונעבדה וכו', עכ"ד לענינינו, יע"ש שהאריך לבאר אופני תחבולות היצה"ר אשר בהם ערום יערים על האדם להעטיף ולכסות את העבירה במכסה שלא יבין האדם מה טיבה.

ובעוה"ר הן היום ירוד ירדנו פלאים, שאם בדורות הקודמים הי' היצה"ר זקוק ללבושים עבים וגסים, כדי להסתיר תחתם את חומר העון, בדורנו זה די לו בלבוש דק שקוף (דורכזיכטיג), שהרוצה לראות יראה במו עיניו שיש בזה משום עון עבודה זרה, שאומרים במפורש שנעשים נסים לע"ז, ואעפ"כ צוהלים ושמחים לזה כאילו נדמה להם שהיא דבר מצוה. וכל זה מחמת ההסתר הנורא שהדור שרוי בו, וכאשר נתבאר באורך דבזמן שהדור זכאי הי' הקב"ה בעצמו מכריז ומפרסם את החוטאים, וידעו והכירו הכל להבדיל בין צדיק לרשע, וכמאה"כ היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו אראנו (בפתח) קרי. אבל בזמן שהדור אינו ראוי אין מדה זו נוהגת, והכל נסתר מכוסה ונעלם, אין מכריזין על החוטאים לפרסם מעשיהם, והרשעים עושים כל תאוות לבם, ואין מכלים, וכמה גדולה ההעלמה וסמיות העינים של הדור.

וזהו שאמה"כ ואם העלם יעלימו וגו' ודרשו ז"ל בת"כ אם העלימו ב"ד אחד סוף שיעלימו הרבה בתי דינים, שאם יעלימו ב"ד אחד עיניהם מעוונות הדור, גרמו בכך שיתהוו פירצות גדולות, ויעשה הדור פרוץ, וזה יגרור אחריו שיעלימו גם בתי דינין אחרים, כי מחמת גודל הפירצות שנתרבו ח"ו לא יהי' הדור ראוי לגלות החוטאים ולפרסם רשעתם, שיהי' ההסתר מרובה, והחשך יכסה ארץ בעוה"ר, וממילא יעלימו גם בתי דינים אחרים. כי בעוונות חשכו הרואות בארובות, שלא יראו הבתי דינים מי המה החוטאים, ונעלם מהם ולא ידעו, ולא עוד אלא שגם סנהדרי גדולה יעלימו, ולא ידעו באיזה מצב עומדין. ויתירה מזו שאף הבתי דינים עצמן יהיו בהעלמה שלא ידעו בבירור באיזה מצב הם, מה מעשיהם ומה משפטם, כל כך גדול יהי' ההסתר פנים והחשכות הנורא. (ועי' מה שכתבנו בביאור הת"כ הנ"ל לעיל בפ' קדושים ע' ק"נ).

ובדברנו יובן היטב לישנא דברייתא תניא הי' רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי וכו' (עי' קושיא ד') דהנה רבי מאיר דרש מן הכתוב שהקב"ה מפרסם החוטאים, ושלא תתמה הא חזינן דלא כן הוא, שהרשעים עושים במחשך מעשיהם, ואין חטאיהם מתגלים ונודעים בין החיים, וע"כ שלא נאמרו דברי ר"מ אלא על זמן שהדור זכאי שאז הקב"ה מגלה החוטאים כדי לשמור על קדושת כלל ישראל, משא"כ כשהדור פרוץ אזי הכל נסתר ונעלם, וכמבואר במתני' דסוטה משרבו המנאפין פסקו מים המרים. אף שדבר זה כתוב בתורה שיעשו המים פעולתם, מ"מ בטל כוחן אחרי שרבו המנאפין, וכמו"כ במה שהקב"ה מגלה החוטאים דגמרינן מסוטה תו אין הדבר הזה נוהג משרבו עונות ונעשה הדור פרוץ.

וזה שרמזה הברייתא בלשונה תניא "היה" רבי מאיר אומר פי' כך הי' ר"מ רגיל לומר כן בדורו שהי' דור קדוש, שהיו ראויים ולא היתה עדיין ההסתרה גדולה, אז נתגלו בעלי עבירות לעין כל, משא"כ בדורות אחרונים חסרנו כל זאת והכל מכוסה ונסתר.

ובדרך זה נלך לבאר מה שדרשו חז"ל אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך שתצטרך לבא אצל הכהן להביא לו את הסוטה (עי' קושיא ד'), בהקדם להבין דברי בעלי התוספות שכתבו שהי' יעקב אע"ה עוסק בפ' עגלות צב בשעה שפירש ממנו יוסף (קושיא ט'), דלכאורה הוא קשה ההבנה מה ענין עגלות צב שנתנדבו הנשיאים לחנוכת המשכן לכאן שהי' יעקב אע"ה עוסק באותה פרשה בשעה שליוה את יוסף. אכן יובן דהנה אמרו ז"ל (סוטה ל"ו) גבי יוסף הצדיק שניצל מאשת פוטיפר על ידי שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. וראוי להתבונן בכך מה טיבו של ענין זה שנראה לו יעקב אע"ה. הרי הוא לא ידע מכל זה מאומה, שהי' סבור כי טרוף טרף יוסף, ורק כשחזרו השבטים הקדושים ושלחו לבשרו כי יוסף חי, אמר רב עוד יוסף בני חי, שהי' מסתפק עדיין באמיתות דבריהם. והי' הדבר סיבה מן השמים להעלים מיעקב אע"ה כל השנים הללו כי יוסף חי, מדה כנגד מדה על שלא קיים הוא מצות כיבוד אב ואם כ"ב שנה, ועוד מחמת טעמים רבים נכבדים עד אין חקר שהוצרך להיות כן. ועל כרחך אי אפשר לומר שנראה אליו יעקב אע"ה בידיעתו וברצונו כדי להצילו מחטא.

אמנם ביאור הדבר עפ"י הידוע מספה"ק שהאיש אשר הוא דבוק בצדיק אמת והוא מקושר אליו אזי בעת הצורך תראה לנגד עיניו צורתו הקדושה להצילו מן החטא. וק"ז זלה"ה בייטב לב פ' פנחס ביאר בד"ז כוונת המסורה יפקוד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, וזל"ק, עפ"י המבואר בספרים כי מי שמחוקק בלבו ומצייר בעיניו צורת צדיק ורבו המובהק הוא לעזר ולהועיל להגן עליו להנצל מן החטא וכו', ועובדא ידענא מאשר ספרו לנו אשר הי' בימי מחו' האי ס"ק הצדיק הק' מו"ה נפתלי זלה"ה מראפשיטץ, באחד מגדולי תלמידיו שרצה לגשת וכו' וראה בהקיץ צורת רבו הקדוש ונרתע ושב לאחוריו, ואח"כ נודע הדבר כי זכות רבו רגליו ישמור, וכן מצינו ביוסף שניצל מחטא ע"י שראה דמות דיוקנו של אביו שלמד אצלו תורה. וז"ש יפקוד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, כלו' אפי' בעת שיצא תהי' לפניהם צורתו כמו בעת אשר יבא, דהיינו כאשר עדיין הי' עמהם. וזהו ביאור המסורה ואשר יבא את "רעהו" היינו תלמידו בכל עת וזמן יהי' עמו, אפי' אשר יבא ביער לחטוב עצים, יעמוד אתו להגין עליו, וכו', עכדה"ק יע"ש. ומדבריו נמצינו למדין ענין האמור ביוסף שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, כי לצד שהי' דבוק ביעקב אע"ה ומקושר אליו קשר אמיץ, ע"כ נראתה לו דמות דיוקנו בעת נסיון להגין עליו ולשמרו מן החטא.

והנה דבר זה שכל כך גדול ונשגב הוא ענין הדבקות והתקשרות אל הצדיק, למדנו מן העגלות שנתנה להם הויה נצחית, ונשארו קיימים לעולמים, משום שנתדבקו בעבודת אהל מועד, וכמו שנתבאר, ומיניה נשמע דעל אחת כמה וכמה שבני אדם הדבוקים לצדיקי אמת שבזה הם דבוקים בשכינה הקדושה כמאמר רז"ל הנ"ל יהיו חיים וקיימים לעד לעולמים, כי קדושת השכינה תסוכך עליהם באברתה להצילם מלהכשל בעוון, וכנ"ל דבבא חטא לידם תזדמן לקראתם צורת הצדיק לשמרם מעון. ועפ"ז זה מובן היטב מה שכתבו בעלי התוספות (ע' קושיא ט') עה"פ וירא את העגלות אשר שלח יוסף ששלח לו לסימן שהיו עסוקים בפרשת שש עגלות צב בשעה שפירש הימנו, רמז לו בזה כו עודנו דבוק בו כאשר בראשונה, ודבוקות זו של יוסף באביו היא שעמדה לו להצילו מחטא ע"י שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו.

וזה ביאור הפליאה הנ"ל (קושיא יו"ד) כשראה יעקב את העגלות אשר שלח יוסף אמר עכשיו אני יודע שלא חטא יוסף באשת פוטיפר. כי מתוך כך הבין יעאע"ה שעדיין יוסף מחזיק בצדקו ולא נכשל בעבירה, שהרי לטעם זה שלח לו את העגלות לרמוז על גודל דביקותו בו שהיא המצילתו מן החטא.

עכ"פ מבואר גודל מעלת הדבקים בצדיקים. ועליהם דרשו ז"ל (ספרי ואתחנן) בפסוק ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה וכו' אלא כל המשיא בתו לת"ח וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. וכן אי' בספרי פ' עקב וגו' ולדבקה בו וכו' הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו. ובבחינה זו ביארו הספה"ק ענין המעשר שציותה תוה"ק לתת לכהני ה', שהתכלית הוא כדי שבאמצעות הממון שהוא מהנה בו את הצדיק יהי' מקושר אליו, ויאורו עיניו להכיר דרך האמת, ולדעת הדרך אשר ילך בה. וכדחזינן שנתנה לעגלות ולפרות הויה נצחית קיימת, מחמת שנעשו דבוקים למלאכת אהל מועד, וה"נ דביקותו של אדם לצדיק מסייעתו להבין ולהשכיל ע"ד אמת, כי השפעת אור קדושת הצדיק הזורחת עליו מאירת עינים להכיר האמת.

ועד"ז יתבאר הכתוב איש אשר יתן לכהן לו יהיה, דהנה הסידורו של שבת פירש במאה"כ ואיש את קדשיו לו יהיו, עפ"י הידוע מזה"ק כי עיקר האדם הוא הנפש, אבל הגוף אינו אלא כמלבוש וכיסוי אל הנפש, והוא קרוי בשר אדם. וא"כ נמצא דכל מה שהאדם עמל וטורח לצורך הנפש במצוות ומע"ט הרי אלו שלו, כי קנין נפשו הם והיא הקרויה אדם. אבל הדברים שעושה לצורך גופו אינם שלו, שהרי אינם אלא צורך הגוף שהוא מלבוש ונרתיק לנפש. וזש"ה ואיש את קדשיו, היינו רק דברים שבקדושה אשר הוא עושה "לו יהיו" הם שייכים אליו באמת, שהם חלק נפשו שהוא עיקר האדם, והבן. ובדרך זה יהי' גם ביאור הפסוק איש אשר יתן לכהן לו יהי', דע"י שהוא נותן מתנות לכהן עובד ה', שבזה הוא מדובק בו ומקושר אליו "לו יהיה", כלומר לנפשו יהי' ריווח גדול בנתינה זו, שהרי באמצעות כן נתקשר ונדבק אל הצדיק, וזכותו וכוחו של הצדיק יעמוד לו להנצל מעוון, וא"כ על ידי שנתן לכהן זכה לנפשו שהיא עיקר האדם כנ"ל, שתאיר ותבהיק מהשפעתו ומכוחו של הצדיק שאליו הוא מקושר.

ובזה נבוא אל הביאור במ"ש רש"י ז"ל (והוא מספרי) אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך שתצטרך לבא אל הכהן להביא אצלו את הסוטה. דהנה כבר ביארנו לעיל באורך כי מפרשת סוטה נמצינו למדים ענין זה שהקב"ה מגלה את החוטאים. והנה בזמן שהוא מעכב מתנות כהונה מליתנם לכהן, אזי תפסוק לגמרי הדביקות שהיתה לו אל הצדיק, ומיד תפול עליו אימה חשיכה גדולה, מבלי אשר ידע אי זה דרך ישכון אור, כי אין לו מי שיאיר עיניו להיישירו אל האמת ואז תגדל החשכות וההסתר פנים. וז"ש אם אתה מעכב מתנות כהונה ונפסקת מן הדביקות אל הצדיק, חייך שתצטרך לבא אל הכהן להביא אצלו את הסוטה, ואין הכוונה בזה שיצטרך לבא ולהביא אליו סוטה בפועל, אלא שיהי' זקוק ללכת אל הכהן להאיר עיניו, כי בלא זה יהי' כעיוור הממשש באפילה, ולא ידע בין ימינו לשמאלו, להבחין בין טוב לרע. וזהו שרמז במתק לשונו להביא אליו את הסוטה, כוונתו על בחינתה הפנימית של פרשת סוטה שעניינה לגלות ולפרסם החוטאים, כדי להאיר עינים ולהודיע לישראל ממי ראוי להם להתרחק, בעבור שתשרה עליהם השכינה הקדושה והי' מחניהם קדוש בלא תערובות רע. ומכיון שנפסק מדבקותו אל הצדיק, בסופו של דבר ירגיש שנחשכו עיניו ונעלם ממנו בירור זה, ובהכרח יוצרך לבא אל הצדיק ויאירו עיניו.

וזהו שרמז במ"ש "הסוטה" בה"א הידיעה, ע"ד שכתבו התוספות בריש מס' קידושין דלהכי תנן במתני' האשה נקנית בה"א הידיעה, משום דמתני' קאי על האשה המבוררת בקרא גבי נישואין, דכתיב כי יקח איש אשה, יעיי"ש, וכמו"כ אף אנו נאמר דע"כ נקט הספרי בלישניה, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה דייקא, בה"א הידיעה, דקאי על הסוטה המבוארת בקרא, כלומר באותה בחי' עצמה הנדרשת מפרשת סוטה שענינה לגלות ולפרסם את החוטאים כדי להבדילם מעדת ישראל, שממנה למדו חז"ל שהקב"ה מכריז ומגלה החוטאים, כדדריש ר"מ מדכתיב ועבר עליו רוח קנאה, חייך שתצטרך לבא אל הכהן באותה בחינה עצמה האמורה בסוטה, דמחמת שניתקת את הדביקות הקודם שהי' לך אל הצדיק, ע"י שהיית מעכב מלתת לו מתנות כהונה שעל ידי כן היית מקושר אליו, בהכרח תתעלם מעיניך ידיעת האמת, ותהי' צריך ללכת אל הכהן להאיר עיניך.

ומה דנקטו בלשונם חייך "שתצטרך" לבא אל הכהן, ולא אמר חייך שתבא אל הכהן (קושיא ה'), אפ"ל דהנה כבר נתבאר באורך דענין זה של גילוי ופירסום החוטאים כדי להבחין בין עובד אלקים ללא עבדו אינו נוהג אלא בזמן שהדור זכאי, שאז הקב"ה מאיר פנים לישראל, וההשגחה גלויה ונודעת לכל, ע"כ הוא מכריז ומגלה החוטאים, משא"כ כשהדור אינו ראוי שאז ההסתר פנים גדול מאד, וכדאמרן דכל ענין זה שהקב"ה מפרסם החוטאים מסוטה גמרינן, ובסוטה אין המים בודקין משרבו המנאפים וה"נ כן הוא שבזמן שאין הדור זכאי לא שייך ענין זה, וע"כ לא רצה התנא לומר חייך שתבא אל הכהן וכו', דאילו הי' אומר כן הוה משמע שבכל עת וזמן יוכל ללכת אל הכהן להאיר עיניו, ובאמת אין הדבר כן, דלאו כללא היא שיוכלו לקבל הארה והשפעה להבחין האמת בבירור, דבזמן שההסתר פנים גדול הכל נסתר ומכוסה, על כן נקט בלשונו "שתצטרך" ללכת אל הכהן, כלומר שתרגיש צורך והכרח גדול לכך, אבל בעוה"ר לא תוכל ללכת, כי אף אם תלך אצלו אין זה דבר ברור שתועיל מאומה, דכאשר רוב הדור אינו זכאי אין המים בודקים, וניטל כח זה של גילוי נסתרות, ומבלתי יכולת להאיר העינים אין יודעים היכן עומדים ובאיזה מצב נמצאים.

או אפ"ל באו"א קצת דמחמת שפלות הדור בעיקבא דמשיחא כאשר ניבאו לנו חז"ל בשלהי סוטה שרו חכימיא למהוי כספריא וכו' אזלא ודלדלא ואין דורש ואין מבקש וכו', לא יהי' לאן לפנות ואצל מי ללכת להאיר עינים. כי בדור יתום שפל זה חשכו הרואות בארובות, אין מי יגדור גדר ואין מי יעמוד בפרץ. ולהכי אמר חייך "שתצטרך" ללכת אל הכהן, אבל אפשר שלא יהי' לאן לפנות, ואת פני מי לדרוש. ובעוה"ר בדורנו זה הצורך הוא גדול מאד להאיר עיני העורים במחנה העברים, אבל א"א לפעול מאומה, בבחי' "שתצטרך", עדי ישקיף וירא ה' משמים ויחוס וירחם על עמו במהרה.

ועפ"י כל האמור יתבאר ע"נ לשון הזהב של רש"י ז"ל שפי' בהא דאמר רבי מאיר שהקב"ה מכריז ומגלה בעלי עבירה מדכתיב ועבר עליו וגו' ואין עבירה אלא ל' הכרזה שנא' ויצו משה ויעבירו קול במחנה ופירש"י ז"ל הקב"ה מתכוון להעביר קול. ודקדקנו דפשיטא דמה שהקב"ה עושה הוא מתכוון וחפץ לעשותו, ומה כוונת רש"י ז"ל במ"ש שהקב"ה "מתכוון" וכו' (עי' קושיא ו'). אכן לפי שהי' מקום לחוש פן יאמר האומר בראותו שנתפרסמו ונתגלו החוטאים שחלילה אין גילוי זה בא מסטרא דקדושה, ובפרט כהיום שהכל מכוסה ונעלם, ודאי שאם יגלו ויפרסמו בעלי עבירה למען יתרחקו ישראל קדושים מהם, ימצאו מלמדי זכות שיאמרו כי מקור הפרסום הוא מסט"א ח"ו, ובא רש"י ז"ל לשלול סברא זו, דאדרבה גילוי ופרסום בעלי עבירות הוא דבר טוב ונחוץ מאד, כי צריכים לדעת האמת מי המה מרשיעי ברית כדי שידעו להבדל מהם, ולא יהי' בידם להסית ולהדיח.

וזה שכתב רש