דברי יואל על התורה/במדבר/השמטות במדבר

<< מסעי • במדבר • השמטות בהעלותך >>

~ השמטות לפרשת במדבר ~

מאמר א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו'. במדרש ילקוט (רמז תרפ''ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם אמרו מה ראו ישראל להתקרב יואר מן הכל סתם פיהם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין וכו' כדרך שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם, ע"כ. והקושיא ידועה האם קבלת התורה תלויה ביחוס עד שיהא העדר מעלת היחוס מעכב מלקבל התורה. גם צריך להבין מה שייכא הך דרשה לפרשת הפקודים, ומקומה ראוי להיות לעיל בפרשת יתרו דמיירי בקבלת התורה. @33ב) מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו וגו'. הנה מפרשי התורה חתרו לתת טעם מה צורך היה במנין זה, אחרי שכבר קדמו למנותם בתחלת אותה שנה בחדש תשרי כדי לדעת מנין הנותרים, ומה טעם מנין זה עוד. ורש"י ז"ל כתב דמנין זה היה כדי להשרות שכינתו יתברך עליהם כשהוקם המשכן. אכן לפי זה קשה מה שאמר הכתוב כל יוצא צבא, והלא אין במנין זה שייכות ליוצאים לצבא המלחמה, שלא נמנו לדעת מספר גבורי החיל הראויים לבא בקשרי המלחמה אלא להשרות שכינתו יתברך עליהם.

ג) והרמב"ן ז"ל כתב כי הי' מניינם של ישראל באותה שעה כדרך שהמלכות עושה בשעה שיוצאת למלחמה, כי עתה היו מזומנים להכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם שאר מלכי כנען, דלולא חטא המרגלים הוו נכנסין לארץ מיד, כמ"ש נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' וכו', והי' משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא למלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט מה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה וכו', עכת''ד הרמב''ן ז''ל, ועיי''ש שכתב עוד טעמים למנין זה. ולפי''ז ניחא שאמה"כ כל יוצא צבא בישראל וגו', שהי' כל מניינם זה לדעת מספר הראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי היו עתידין לצאת למלחמה מיד בבואם לארץ. אכן אכתי צל"ד טעם שהוצרך הכתוב להזכיר בכל פרט מפרטי המנין כל יוצא צבא, ולא סגי ליה שיאמר חדא זימנא כל יוצא צבא, ואנחנו כבר נדע שכל פרטי המנין כן היו שהרי בעבור כן נמנו לדעת מספר אנשי המלחמה (ועיין באה"ח הקדוש מ''ש בזה).

ד) עוד יש להקשות לפי טעם הרמב''ן ז''ל מדוע לא נמנו הלויים בתוך בני ישראל מבן עשרים שנה, כדכתיב להלן בקרא והלוים וגו' לא התפקדו בתוכם, הלא גם שבט לוי היו יוצאים למלחמת מצוה יחד עם שבטי ישראל כל בני חיל (עי' בספרי פ' מטות הביאו רש"י ז''ל שם לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי שיצאו למלחמת מדין, ועי' ברא"ם ובגו"א שס) וכיו''ב תקשה על מה שכ' הראב''ע ז"ל במאה''כ ואתה הפקד את הלוים שהוא טעם לדברי הכ' הקודם והלוים וגו' לא התפקדו, דבא לבאר מעם שלא התפקדו כי פקודת המשכן עליהם ע"כ לא יצאו בצבא, וקשה כנ"ל דאף הם היו יוצאים לצבא המלחמה יחד עם אחיהם בני ישראל.

ה) גם צ"ע בעיקר טעמו של הרמב"ן ז"ל, דכיון שלפניו יתברך היה גלוי שסופן למות במדבר ולא יהיו נכנסין לארץ אלא בניהם, א"כ למה ציוה הקב"ה למנותן לדעת מספר חלוצי צבא הראויים לצאת למלחמה, אחרי שגלוי וידוע לפניו שלא יעלו ולא ילחמו.

ו) ויתילדו על משפחותם וגו' פירש"י הביאו מפרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתיחם על השבע, ע"כ. והרמב"ן ז''ל כתב עליו ואיננו נראה שיהיו צריכים להביא שער ועדים על יחוסיהם לשבטיהם וכו', יעיי''ש.

ונראה לבאר הענק בהקדם מה שכתב החת"ס בתורת משה (הנדפס בא"י) לבאר מה הועילו שערי היוחסין, דלכאורה הרו האומות באים בטענה אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש, וא"כ לפי"ז קשה מאד לייחס את ישראל, כי בכה"ג שהיו שולטים לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל, אך כתבו התוס' בפ"ק דחולין דאיכא נמי למימר אוקי האם בחזקת צדיקת, וה"נ מסתמא עשו שלא היו שולטים בהם המצרים כאשר כן היה באמת, וא"כ כיון דאיכא עכ"פ עדים ברורים שהיה לידתו של זה מאשה זו והאשה בחזקת צדיקת עומדת מהני חזקתה גם לבנה לומר כשר היה, אלא האם גופא מנא לן דלאו ממזרת היא, צ"ל ג"כ מאמה עד אמותינו שרה רבקה רחל לאה אשר מהאומות יבואו ויגידו על צדקתן כדאיתא בפ"ק דע"ז, נמצא דחזקת כשרותן של ישראל היא מהאבות הקדושים שגם מהאומות יבואו ויעידו על צדקתן, עכת"ד יעיי"ש מ''ש בזה.

ולי נראה להרחיב הביאור באופן אחר קצת כיצד הועילו שטרי יחוסיהן של ישראל להעיד על כשרותן, בהקדם מה דאיתא בגמרא ריש ע"ז (דף ג' ע"א) לע"ל מניח הקב"ה ס"ת בחיקו ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצים אוה"ע וכו' א"ל במאי עסיקתו וכו' מי בכם ויגד את זאת ואין זאת אלא תורה וכו'. אומרים העכו"ם לפני הקב"ה רבש"ע ישראל שקבלוה היכן קיימוה, א"ל הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו וכו', א"ל הקב"ה מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה וכו', יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז יבא לבן ויעיד ביעקב וכו', תבא אשת פוטיפרע ותעיד על יוסף וכו', ע"כ. והקשה הבכור שור בחידושיו בשם הגאון מהר"י הלוי ז"ל אחיו של בעל טורי זהב ז"ל היאך אפשר שהקב"ה חזר בו מחמת קושיא, דבתחלה ענה להם אני מעיד בהם, ואח"כ כשהקשו ע"ז חזר ותירץ להם באופן אחר, עד שתירץ מכם יבואו ויעידו, יעיי"ש מה שכותב בזה דאין זו קושיא. ובדברינו יתיישב ע"נ באופן אחר כדבעינן למימר לקמן. והבכור שור הוסיף להקשות במה שיענה להם הקב"ה בסוף יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו' יבא נ"נ יעיד וכו', אטו כל ישראל יש להם עדות מהאומות שהיו משמרין את התורה, הא הרבה יש שלא הכירו האומות בהם מה מיבם, ומאן הוא אשר יתן עדותו על הרבים, ומה בכך שיעידו אוה"ע על יחידים שבדור. (עיין בישמח משה פ' האזינו דף קמ''ג מ''ש בזה).

אכן יתכן לומר דקושיית אוה''ע כלום יש אב שמעיד על בנו מעיקרא ליתא, ומה שהוסיף הקב"ה לענות להם מכם יבואו ויעידו בישראל אין זו תשובה בפני עצמה, אלא כחוזר ומבאר טעם דבריו הראשונים, ודוחה בזה תלונתם כלום יש אב מעיד על בנו. דהנה דבר זה פשוט בש''ס דהא דאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו כשהוא מעיד על דבר שאינו בידו, אבל דבר שבידו לעשותו עד אחד נאמן, ואפילו הוא בעצמו נאמן על שלו להעיד שתיקנו אע"ג דאתחזק איסורא משום דבידו לתקנו, כדאיתא ביבמות (דף פ''ח ע"א) שהאמינה תורה לאדם בטבל ובשחיטה אע"ג דאתחזק איסורא משום שבידו לתקנו. ובבבא בתרא (דף קכ''ז ע''ב) איתא נאמן אדם לומר זה בני בכור, למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים. ופריך לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה, ומשני לא צריכא אלא בנכסים שנפלי לו לאחר מכאן וכו'. מבואר מזה דאע"ג דבכ"מ אין אב נאמן להעיד על בנו מ"מ היכא דבידו נאמן.

והנה הבוי"ת יצר את האדם עפר מן האדמה, ולצד עפירות חומרו וגסותו תכבד העבודה על האנשים לשמור מצוות השי"ת, מצורף לזה תגבורת היצה"ר עליו יום ויום לפתותו ולהסיתו לרע, ובדרך הטבע לא יתכן שיתגבר האדם בכוחות נפשו על יצרו וינצחו, כי אם בחמלת ה' עליו ישלח עזרו מקדש לסייע בידו במלחמה הגדולה נגד פתויי היצר, כאמרם ז"ל (קידושין ל"ע ע"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. ואף עפ"י שאין האדם מנצח את יצרו אלא בסייעתא דשמיא יחשוב לו השי"ת כאילו זכה ליצרו בכוחות עצמו בלי שום סיוע ועזר.

והשתא כיון דבעזר אלקי הדבר תלוי, שיתגבר האדם על יצרו, א"כ מאליה בטלה טענת אוה"ע כלפי שמיא כלום יש אב מעיד על בנו, שהרי בדבר שבידו לתקנו ולעשותו האדם נאמן אפי' כלפי עצמו, וה"נ נאמן הוא להעיד על בנו. וזהו שהשיב להם הקב"ה לאוה''ע לקיים דבריו הראשונים שאמר אני מעיד בהם בישראל שקיימו את התורה, מכם יבואו ויעידו בישראל וכו', יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו', דאף שאין הם מעידים אלא על יחידים מישראל וכקושיית הבכו"ש הנ"ל, סגי לן בעדותם, דאין לנו צורך בדבריהם אלא לגילוי מילתא בעלמא שישנם צדיקים שזכו לנצח ליצרם ולהורגו, וכיון שדבר זה גלוי לכל שלא יתכן כל זאת אלא בעזר הבוי"ת דבמה נחשבו כוחות האדם לגבור על יצה"ר דאיהו נורא ואנן בישרא, הרי זה מוכיח ועד שהקב"ה שלח עזרתו להם ללחום את יצרם, ובזה יכלו לו לגעור בו בשטן ולשלחו מעל פניהם, ומינה דבידו של הקב"ה להציל את האדם מתגברת היצה''ר ונחשב לו לאדם כאילו זכה הוא את יצרו בכוחות עצמו, ועל כך יבואו ויעידו אוה"ע בעצמם יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו'. וכיון שזכינו לזה א"כ תו ליתא לטענתם של האומות כלום אב מעיד על בנו, שהרי קיי"ל דאדם נאמן בדבר שבידו, והם בעצמם הודו ואמרו דבידו הוא להציל את האדם מעצת יצרו, ודבר אלקינו שהשיב להם אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה יקום לעולם ובטלו המעוררין והנוקפין.

ודאתאן להכי אף אנן נימא בה מילתא בטעמא על דהוה סגי מה שהביאו ישראל שערי יוחסין ועדי חזקת לידתן להחזיקן בכשרות כדלעיל. דהנה רש"י ז"ל ב בפ' פנחס עה"פ משפחת החנוכי וכו' לפי שהיו האומות מבזין אותן ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהן כסבורים הם שלא שלטו המצרים באמותיהן וכו' הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר אני מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, ע"כ. מבואר מזה כי כלפי שהאומות טוענים על יחוסן של ישראל בא הקב"ה בכבודו ובעצמו להעיד עליהן שהם בני אבותיהם קדושים וטהורים ללא שמץ פסול וערער כלל, והכי איתא בזוה"ק (שמות ג' ע"ב) דתלתא מילי הוו שבישראל, ובמה יוודע איפוא מנן ומאן הם הראויים לבא בכלל המספר, שעל ידיהם תהי' השכינה שורה על ישראל אחרי שהוקם המשכן, ומאין הרגלים לדבר שאין בהם פסול יוחסין, לזאת בא הכתוב להזהיר כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם וגו', וכמ"ש הרמב''ן ז''ל שהיה המנין לדעת מספר היוצאים לצבא המלחמה, ואין הכוונה בזה שנמנו בעבור שהיו עתידין לצאת מיד למלחמה, שהרי לפניו ית' הי' גלוי שימותו במדבר אלא כדי שיתברר יחוסן בירור גמור ציוה למנותם כדרך שמונין את היוצאים לצבא המלחמה, והוא עפ''י מה שאמרו ז''ל בפרק עשרה יוחסין (דף ע''ו ע''א) אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה (הבא לישא כהנת צריך לבדוק הקדושים מכל מכשול עון ונבחנו בכמה נסיונות וצירופים ונמצאו שלימים, א''כ מהניא עדותו של הקב''ה על בניהם שאף הם נקיים מכל שמץ עוון.

ובהקדמה זו ירווח לנו ליישב כל הדקדוקים בפרשה, בשנאמר להשוות טעם שכתב רש"י ז''ל דהמנין היה כדי להשרות שכינתו יתברך על ישראל עם מ''ש הרמב''ן ז''ל כי הי' מנינם באותה שעה לדעת מספר היוצאים לצבא המלחמה. דבאמת היה מניינם כדי להשרות שכינתו ית' עליהם כמ"ש רש"י ז''ל, אמנם הנה אמרו ז"ל (קידושין ע"ט ע"ב) יאיץ השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות ישראל זהירין בהם במצרים מנדה ומקטול זרעא במעוי דאמיה ומבת אל נכר, יעיי"ש. אך כדי שלא יבואו האומות בטענה כיצד מעיד הקב"ה בישראל שהם בני אבותיהם הלא אין אב מעיד על בני, על כן ציווה שיביאו ישראל ספר יוחסין ועדי חזקת לידה וכיון שנתברר שאבותיהם הקדושים נשמרו מבת אל נכר וכל שמץ פסול יוחסין לא נמצא בם והאומות עצמם יודו על כך, הרי זה מוכיח דהוה בידו של הקב"ה, וכדאמרן שבעזר הקב"ה זכו להתגבר על יצרם ולשמור עצמם מבת אל נכר, ובדבר שבידו קיי"ל דנאמן כנ''ל, ושפיר מהניא עדות דקב"ה שהעיל שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר על כלל ישראל כולו שהם בני אבותיהם, דמכיון שנתברר דהוה בידו של הקב''ה להציל אבותיהם באמותיה וכו' אם נתברר שא' שמש במזבח או שהיה מן הלויים העומדים על הדוכן לשורר בביהמ"ק אינו צריך לבדוק עוד באמו דחזקה שהיתה כשרה) וכו'. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך (א"צ לבדוק עוד באמותיו), ומפרש בגמרא עלה אר''י אמר שמואל בחיילותיו של בית דוד שנו, שהיו זהירין ליחסן מכל מום דאמר קרא (דה"י א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה, מאי טעמא אר"י א"ר כדי שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן במלחמה, יעיי"ש. ולזאת מכיון שחפץ הקב"ה להשרות שכינתו בישראל, ציוה למנותם כל יוצא צבא, כלומר אלו הראויים לצאת לצבא שהם ממשפחות המיוחסות שבישראל שנזהרין ליחסן מכל מום כשם שעשה דוד בחיילותיו.

וארוחנא בזה טעם נכון שלא נמנו שבט לוי עמהם, והלא אף שבט לוי היו יוצאים לצבא המלחמה (קושיא ד') דכיון שלא הי' תכלית המנין לצורך המלחמה כי אם לברר טהרת יחוסן של ישראל, לא הוצרך בירור זה לשבט לוי, שהרי במתני' הנ"ל תנינן נמי אין בודקין מן הדוכן ולמעלה, וכיון שכבר נבחר שבט לוי לעבוד במשכן בידוע שהם מיוחסין, ותו אין צורך למנותן כדרך שמונים כל יוצאי צבא בישראל, ולפיכך נמנו לעצמן מבן חדש, והבן.

ועתה יתבארו לנו כמין חומר דברי הילקוט (קושיא א') בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם מה ראו להתקרב יותר מן הכל, דהנה בשעה שנתנה תורה לישראל והשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני והדר כבודו עליהם יראה נתקנאו אוה''ע בהם, דאף שגם עליהם החזיר הקב"ה את התורה ולא רצו לקבלה מ"מ באו בטענה שהם לא היו עתידין לזכות להשראת השכינה, דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין, ומדוע נתקרבו ישראל יותר מהם, ששרתה עליהם שכינה וזכו בני ישראל להיות עם קרובו, מה שלא עשה כן לכל גוי, והלא אף ישראל אין להם מעלת היחום וכטענת האומות הנ"ל כסבורים הם שלא שלטו המצרים באמותיהם אם בגופם שלטו וכו'. אכן אף ששנאתם וגם קנאתם נתעוררה מיד בקבלת התורה, מ"מ בשעה שנמנו ישראל אחר הקמת המשכן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו עליהם וציוה למנות כל יוצא צבא כדי ליחסן על משפחותם לבית אבותם והביאו ספרי יוחסין ועדי חזקת לידתן אז חזרה ונתעוררה טענתן הקדומה של האומות מה ראו להתקרב וותר מן הכל, מה תועלת בספרי יוחסין ועדי חזקה, ומי מעיד בהם שלא שלעו המצרים באמותיהן. ועל כך השיבן הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין וכו', כלומר דסגי במה שמביאין ספר יוחסין שהרי אני בעצמי מעיד עליהם שהם בני אבותיהם וכנ"ל ברש"י שהטיל הקב"ה שמו עליהם כדי להעיד בהם, ואם תרצו לבא בטענה כלום אב מעיד על בנו הרי הביאו ספרי יוחסין שהם מתיחסין אחרי אברהם יצחק ויעקב, וזה מוכיח שהדבר בידו של הקב"ה להצילם ולשמרם מכל שמץ פסול, ובדבר שבידו אדם נאמן אף על שלו, ומהניא עדותו של הקב"ה על הכלל כולו שהם בני אבותיהם, והבן.

ובזה מובן היטב טעם שפרט הכתוב בכל א' מפרטי המנין כל יוצא צבא ולא סגי ליה בחדא (קושיא ג'), כדי להוציא מלב המבקשים להטיל דופי ביחוסן של ישראל שלא נמצא להם ספר יוחסין ועדי לידה, לפיכך אמר בכל פרע ופרע כל יוצא צבא, שכולם מיוחסין וראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי הקב''ה בעצמו מעיד עליהם שהם בני אבותיהם.

מאמר ב

שנת התרצ"ו לפ"ג

עוד אפ"ל בביאור המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה''ע מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל סתם פיהם הקב''ה וא"ל הביאו ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין וכו', ע"כ. והקשו המפרשים מה ענין דרשה זו דמיירי בקבלת התורה לפרשה זג גם ראוי להבין מה שהשיבן הקב"ה לסתום פיהן באמור להם הביאו לי ספר יוחסין שלכת וכי מאי תשובה היא זו, האם קבלת התורה תלויה ביוחסין, שיהא העדר מעלת היוחסין סיבה שלא יחפוץ הקב"ה לקרבם אליו ולתת להם את תורתו.

ונל"פ עפ"י מה שכתב בסה"ק ש''ך עה"ת בטעם שהזכיר הכתוב בפרשה זו במדבר סיני ולא אמר בהר סיני שהרי הכל ניתן מהר סיני, ומה ענין להזכיר המדבר בכאן, אלא משום דכתיב לעיל בסוף הספר הקודם אלה המצוות אשר צוה ה' אל בני ישראל בהר סיני, אמר הקב"ה לישראל על שהיו בגן ה' בארץ מצרים והלכו אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אלמלא לא קבלו את התורה הייתי חייב להם על הליכתם אחרי במדבר וכ''ש שקבלו את התורה והמצוות, זהו סמיכות הפרשה וידבר ה' אל משה במדבר על עסקי מדבר, עכ"ד הש"ך ז"ל. המורם מזה כי בא הכתוב להודיע שעמדו להם לישראל ב' זכויות שכל אחת כדאי לעצמה, דמלבד מה שיש בידם זכות שקבלו את התורה עוד יש בידם זכות שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ולבם סמוך ובעוח בה' ולא הרהרו אחרי דברו ללכת במדבר הגדול והנורא, ולפיכך אמר הכתוב במדבר סיני להזכיר ב' זכויות אלו, הא' "במדבר'' היינו לכתך אחרי במדבר והב' "סיני" היינו שקבלו את התורה בהר סיני.

עוד זאת נקדים מה שאמרנו וענינו לפרש מאה''כ ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארן פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ופירש"י ז"ל כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים וכו' ומה אם כשהוליכן בדרך מעוקם אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה אם הולכים בפשוטה עאכו"כ, ע"כ ולכאורה קשה דמהכא משמע דעיקר החשש שיתנו לב לשוב הוא משום כי קרוב הוא ונוח לשוב למצרים וכשילכו בדרך מעוקם ל"ש חשש זה, ותימה שהרי גם אחרי שיכנסו לארץ ישראל ויראו מלחמת ל"א מלכים עדיין ישנו לחשש זה, פן ינחם העם בראותם מלחמת ל"א מלכים שהיתה מלחמה חזקה מאד ושבו מצרימה, ובמה נתקן חשש זה דפן ינחם ע''י שהלכו בדרך מעוקם אחרי שגם בא"י עדיין יש לומר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.

והחת"ס ז''ל הקשה דע"כ לומר דחששת פן ינחם העם וגו' ושבו מצרימה אין הכוונה שישובו למצרים בפועל, דמן השמים היו מעכבין בידם ולא יוכלו לשוב מצרימה נגד רצונו יתברך, דהיפלא מה' דבר, אלא צ"ל שהחשש הי' שינחמו על יציאתם ויתנו לב לשוב כמ''ש רש"י ז"ל, וא''כ מה הועילו בזה שהלכו בדרך מעוקם, הרי גם עתה נתנו לב לשוב כאמרם נתנה ראש ונשובה מצרימה.

ועוד הקשה החת"ם זלה"ה דמה צורך לטעם דפן ינחם העם וגו', הלא בלא''ה הי' הקב"ה צריך להקיפן ולהוליכן בדרך המדבר כדי שיקבלו את התורה על הר סיני.

ובמכילתא פ' בשלח איתא לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלין מן התורה אלא אקיפם במדבר מ' שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופן, עכ"ד המכילתא. ודברי המכילתא תמוהין לכאורה שנתן טעם אחר מן המבואר בפסוק, דבקרא כתיב שלא הוליכן הקב"ה בפשוטה לחששת פן ינחם וגו', וכי סני להו האי טעמא שהוצרכו לתפוס להם טעם אחר מן המבואר בקרא.

אמנם הנה ידוע מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל במאה"כ ולא יכלו להתמהמה, שהיו ישראל משוקעים בעומק עומאת מצרים בשער המ"ט משערי העומאה, ואילו היו נכנסים ח"ו בשער הנו''ן לא היו יכולים לצאת משם לעולם, על כן לא יכלו להתמהמה שם יותר אפילו רגע. אכן כתב האוה''ח הקדוש בפרשת שמות עה"פ וארד להצילו וגו' דמה שלא היו ישראל יכולים ח"ו לצאת אילו היו נכנסים בשער הנו"ן היינו משום שלא היו בני תורה, משא''כ דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו להכנס בשער הנו"ן ולהוציא בלעו מפיו, יעיי"ש בדבה''ק. ועפ''י זה אפ"ל דהטעם דאיתא במכילתא שהסיבן הקב''ה מ' שנה במדבר כדי שתבלל התורה בגופן חד טעמא הוא עם המבואר בקרא פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, דהנה כבר הקדמנו לעיל דעל כרחך לא הי' החשש שישובו לארץ מצרים בפועל, שהרי אם הקב"ה גזר אומר שלא ישובו לא יתכן שיוכלו לעשות נגד רצונו יתברך ולשוב, אלא הכוונה עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו למסכת עירובין דלמ"ד תחומין דאורייתא כיצד התירו חכמים ללכת יותר מאלפים אמה ע''י עירוב, דבר שאסרתו תורה.

וביאר הרמב"ן ז"ל דזהו סברא דאורייתא, דטבע האדם שהוא נמשך אחרי סעודתו, ובמקום שסעודתו שם גם מחשבתו ודעתו שם תמיד, על כן נחשב לו כאילו הוא עצמו נמצא במקום שהניח את סעודתו, ומשו"ה כשמניח עירוב בסוף אלפים נחשב כאילו הוא נמצא שם ומותר לו ללכת עוד אלפיים אמה, עכ"ד הרמב''ן ז"ל. ועד"ז יהי' ביאור הכתוב פן ינחם העם בראותם מלחמה ואז יכנסו בלבם מחשבות רעות ויתנו לב לשוב, ובמקום שמחשבתו של אדם נמצאת נחשב כאילו אף גופו שם הוא, לזאת אמר ושבו מצרימה, כלומר כאילו היו שבים בפועל ממש למצרים, שתהי' מחשבתם דבוקה כ''כ לשוב למצרים כאילו היו שבים מצרימה. והנה חשש זה הי' שייך בטרם קבלו ישראל את התורה, שאז יש לחוש שאם יתנו לב לשוב למצרימה יתדבקו גם בארץ ישראל בתועבות מצרים ויפלו לנו''ן שערי טומאה ח"ו, ושוב אין להם תקנה, משא"כ אחרי שקבלו את התורה אין החששא גדולה כ"כ, דאף אם יתנו לב לחזור למצרים מ"מ בכח התורה יכולים הם לצאת אף משער הנ' שבטומאה כדברי האור החיים הקדוש כנ"ל.

וא"ש דברי המכילתא דבא לתת טעם וליישב דמה הועלנו לתקן בית מיחוש זה דפן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, הלא גם בא''י יש לחוש פן ינחם העם בראותם מלחמת ל"א מלכים ויתנו לב לשוב מצרימה, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא האדם עצמו, וכלום תקנה יש להם, ע''ז דרש המכילתא שפיר דעל כן הקיפן הקב''ה במדבר מ' שנה שיהיו אוכלין מן ושותק מי באר והתורה נבללת בגופן, ומאחר שיהי' בידם כח התורה בטל החשש פן ינחם העם, דאפי' אם יפלו במחשבת פיגול ח''ו לשוב מצרימה עדיין תקנה יש להם לעלות מעמקי הקליפות בכח התוה''ק. (ועיין מ''ש בענין זה לעיל פרשת בשלח ע' שנ"ד).

ובדרך זה נבא אל הביאור דהנה כבר ביארנו בדברינו (לעיל פ' בשלח ע' ש"ל) דמה שהתנבא ירמי' הנביא (פרשה ב') כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, דע''כ דאין עצם היציאה. ממצרים וההליכה אחרי משה ואהרן רבותא גדולה כ"כ לישראל, שהרי אחרי ראותם כל אותם הנסים והנפלאות שעשה ה' עמהם והמכות אשר לקו בהם מצרים ונתאמתה אצלם נבואתו של משרע"ה אין זה חידוש כ"כ שהאמינו באלקים ובטחו בישועתו לצאת למדבר ארץ לא זרועה, ומה גם שהיו עתידין להכנם לארץ ישראל מיד, אילולא שגרם החטא כדאיתא במדרש, ועל דעת כן גם צדה לא עשו להם, ולא הי' בידם אלא אותו הבצק שהוציאו ממצרים שהספיק להם לם"א סעודות כמבואר בדבריהם ז"ל, וא"כ כיון שהיו עתידים להכנס לארץ ישראל מיד לכאורה אין זה שבח גדול כולי האי שהלכו אחרי הקב''ה במדבר, אמנם צריך לומר דעיקר השבח שמשתבחין בו ישראל הוא דגם אחרי שנודע להם שהם עתידים להתגלגל במדבר ארבעים שנה ולא יכנסו לארץ אלא בניהם אשר יקומו מאחריהם אעפ"כ קבלו עליהם גזירת המקום ב''ה והלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, ולא הרהרו אחרי מדותיו, ולא עלתה על לבם לדחוק את הקץ למנות להם ראש ולהכנס לארץ ישראל לפני הזמן מלבד המעפילים שהיו מן הערב רב כמבואר בדברינו פ' בשלח, אלא סבלו גזירת המקום באהבה וקבלו על עצמם לסבול עולו ית''ש, והצדיקו עליהם את הדין ועל כך בדין הוא סימלו שכרן משלם, כי מחמת מרירות נפשם היו עלולים מאד להכשל במחשבות להזיד ולעלות לארץ ישראל מעצמם לפני תום המ' שנה, וחסד נעורים זה יזכור הקב"ה לישראל לדורות עולם, וזכותו הגדול של אותו הדור יעמוד לנו להגאל, וכאמרם ז"ל בסנהדרין פ' חלק שאף אחרים באים בזכותם.

והנה נקדים עוד דכלל גדול הוא דלא שייך לשבח את האדם על דבר שעשהו שלא ברצונו, וכמאמר החכם ההכרח לא יגונה ולא ישובח. וע''ד זה פי' בספר מדרש שמואל הברייתא באבות (פ' קנין תורה) פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו' אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, דלכאורה יל"ד למה חזר ואמר אם אתה עושה כן, הלא עמו הי' מדבר גם עד עכשיו, והול"ל אם תעשה כן, ומה הוסיף באומרו אם "אתה" עושה כן הלא ידענו שבו המדובר. אכן הנה אם העני יאכל פת במלח וישתה מים במשורה ועל הארץ יישן משום שאין ידו משגת איש כזה לא יאמר עליו שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב, שהרי זה העני אינו בוחר זה הדרך בבחירתו רק בעל כרחו, כי אין לאל ידו, לכן אמר אם אתה עושה כן, כלומר שתהי' אתה העושה הדבר הזה בבחירתך, שאעפ"י שיש לך עושר ונכסים להתענג עם האוכלים למעדנים עם כל זה אתה הוא העושה כן מחמת טוב בחירתך, אז אשריך בעוה''ז וטוב לך לעוה"ב, עכ"ד המד"ש.

ולפי זה נמצא דכיון שכל עיקר זכותם של דור המדבר הוא מה שלא פרצו חוק לחשוב מחשבות לעלות לא"י לפני הזמן שהי' ברצונו יתברך, א"כ התינח אם ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ניחא, דנחשב זה להם לזכות גדול לכתך אחרי במדבר ולא נכנסו לא"י לפני הזמן, אעפ"י שא"י שייכת לבני ישראל מן הדין דלירושת אבותם הם נכנסים, משא"כ אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לנו מאבותינו א"כ הוי כאילו היינו מוכרחים להתעכב במדבר, דמהיכן יעלה על דעתם לעלות לארץ ישראל, ומה טענה יש להם לזכות בארץ הלא אינה מוחזקת לנו מאבותינו, והקב"ה עדיין לא מסרה לרשותנו, א"כ אעפ"י שנתעכבו ישראל במדבר ולא הזידו לעלות לארץ ישראל אין הם ראויים לשבח ולתהלה בעבור כך.

והך מילתא איבעיא היא בגמרא בבא בתרא (דף קי"ט ע"ב) אי ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב או לאו, ופשטו להו דלכו"ע ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו. וא"כ היו יכולים לעלות ולרשת את הארץ, דמוחזקת היא בידם מאברהם יצחק ויעקב, וזהו שבחם שלא מרו את פי ה' לעלות לארץ לפני הזמן, אלא הלכו אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה והאמינו בו ובטחו בישועתו.

ובזה נבא אל הביאור בדברי הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העילה מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל, דהנה ממה שאמר הכתוב בתחלת הפרשה במדבר סיני למדנו שטעם שהקב"ה מחבבן לישראל וקירבם לעבודתו מכל העמים אשר על פני האדמה היינו לפי שעמדה להם זכות לכתך אחרי במדבר, וזכות זה לעצמו סגי להו שיתקרבו אליו יתברך יותר מכל האומות, ועאכו"כ שמצורף לזה זכות התורה שקבלו כמבואר בש"ך מה"ת הנ"ל. אכן אומות העולם הוציאו לעז על ישראל שאינם בני אבותיהם, דאם בגופם שלטו בנשותיהם עאכו"כ, ומחמת כן באו בטענה מה ראו להתקרב יותר מן הכל, שהרי מה שזכו ישראל להתקרב הוא מחמת שיש בידה זכות לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכיון שלפי דבריהם של אומה"ע אינם בני אבותיהם א"כ אין לזקוף דבר זה לזכותם של ישראל, שהרי אין ארץ ישראל ירושה להם, דאף שהיתה מוחזקת ביד אברהם יצחק ויעקב מ"מ אין הם בניהם, ומה רבותא יש בכך שהלכו במדבר בארץ לא זרועה ולא חשבו מחשבות להכנס לארץ אחרי שאין הארץ שייכת להם, וההכרח לא ישובח כנ"ל.

וזו היתה טענתם של אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מן הכל, שבאו לערער על מה שהקב"ה מחבב את ישראל וזוכר להם חסד נעורים לכתך אחרי במדבר, ולא תשבו מחשבות לעלות לא"י לפני הזמן שיעד הקב"ה להביאם לארץ, הלא כיון שאין הם בני אבותיהם ואין א"י ירושה להם אין זו רבותא כלל. ועל כך השיבן הקב''ה הביאו ספר יוחסין כדרך שבני מביאין, דישראל יש בידם ספרי יוחסין שהם מתייחסין אתרי אבותיהם עד אברהם, ויסכר פי דוברי שקר אוה"ע המוציאים לעז על זרע קדש, וכיון שהם מיוחסין בני אברהם יצחק ויעקב א"כ הארץ ירושה היא להם, ואעפ"כ לא עברו את פי ה' ולא הזידו לעלות, ומשוה כך חיבבן הקב''ה ורוממם על כל גויי הארץ, וחסדי אבות לבנים יזכור זכותם הגדולה לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.