דברי יואל על התורה/במדבר/השמטות בהעלותך
~ השמטות לפרשת בהעלותך ~
ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וגו', והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בנ"י ויאמרו מי יאכלנו בשר וגו', ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל גו', ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר גו', ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו', הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו', כתב רשיז"ל (מספרי) הצאן ובקר ישחט זה אחד מארבעה דברים שהי' ר"ע דורש ואין ר"ש דורש כמותו, ר''ע אמר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים, הצאן ובקר הכל כמשמעו, מי מספיק להם כענין שנאמר ומצא כדי גאולתו, ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכ' וכו', רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואח"כ תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שתהרגנו, ותהי' אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך היא זה אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתך את ראשך וכו' ע"כ.
לכאורה קשה ממנ"פ, אם דיבורים אלו נראים חלילה כמסתפק ביכולת ה', א"כ מה צורך לטענה זו, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק, וכל איש ישראל המאמין בהקב''ה א''א שיחשוב מחשבה כזו ח''ו, לומר דדבר שאינו בדרך הטבע אין ביכולתו של הקב"ה והרי זה נוגע לעקרי האמונה, ומה צורך להזכיר כאן מעלת וגדולת משרע"ה שהיתה יתירה על כל הנביאים, כמאה"כ לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, וכי רק אדם גדול כזה לא יתכן שיאמר דברים שנראים ח"ו כקיצור ביכולת ה', אתמהה.
ב)
גם צ"ב מ"ש ר"ע, לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, דהרי כיון שכתוב בתוה''ק, אין לך פירסום גדול מזה, שכל הדורות יראו דברי מרע"ה ואין זה דבר סתר.
ג)
גם על דברי רשב"י יקשה דהרי כלל גדול בכל התורה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם, ומשטחיות הפסוקים ממ"ש שש מאות אלף רגלי העם וגו', הצאן ובקר ישחט ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, מוכח שאין מספיק להם, ולפי דברי רשב"י אין פשט הכתוב כמשמעו וצ"ב.
ד)
וכל הענין צ"ב, דהרי הורדת השליו הי' בדרך נס, כמ"ש ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים וגו' וכאמתים על פני הארץ, שהיו פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתו לא להגביה ולא לשחות כפי@33רשיז"ל, ולכאורה הלא קוב"ה לא עביד ניסא למגנא, ולמה הי' צורך שע"י נס גדול כזה יענשם, כמ"ש הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, הלא הרבה דרכים למקום וכמו שהי' כמ"פ ל"ע ה' ישמרנו מגפת או פגע רע וכדומה, ולמה הי' צורך שיעשה להם נס גדול כזה להגיז שלוים מן הים כדי להענישם.
ה)
בדברי חכז"ל איתא ב' דיעות עה"כ עד חודש ימים וגו' הבשר עודנו בין שיניהם וגו' וכמו שהביא רשיז"ל, וז"ל עד חודש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהם, ואח''כ נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שיניהם, כך הוא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין ל' יום, והכשרים הבשר עודנו בין שיניהם ע"כ, וברוב מקומות מבואר כדיעה השני', ובגמרא (יומא דף ע"ה ע"ב) איתא הלשון בינונים לאלתר מתו, רשעים מצטערין והולכין עד חודש ימים, וכתב המהרש"א ז"ל לעיל גבי מן חשיב נמי כת צדיקים שהרי שאלו כהוגן, אבל בשליו ששאלו שלא כהוגן לא חשיב כת צדיקים, אבל בספרי ובמכילתא (פ' בשלח) כתבו הלשון כשרים, והקשה במרכבת המשנה דאם היו כשרים למה אכלו מן השליו, אחר שהי' עון פלילי ונגד רצון השי"ת, וכבר התרו בם שדבר זה הוא ניאוץ בהקב"ה, ושיהי' להם עונש מר עי"ז, כמ"ש יען כי מאסתם את ה' וגו', ואם היו כשרים למה נטלו מן השליו, ונתקשה מאוד בענין זה ומתרץ בדרך פלפול יעיי"ש, אבל מ''מ צריך להבין עפ''י פשוטו למה נטלו הכשרים חלק בענין זה שהוא נגד רצון השי"ת.
ו)
ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וכו', ויאמר ה' פתאום וגו' אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וגו', ולכאורה קשה קושית המפורשים מה צורך להזכיר כאן הפלגת נבואת משרע"ה שהי' יתירה על כל הנביאים באיכות הנבואה, ואף לולי טעם זה הי' צריך לפרוש, לצד שלא הי' קבוע לו זמן, כמ"ש רשיז"ל נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבוע לדבור ע"כ, ולטעם זה הוצרך לפרוש, ולא רק מטעם שנבואתו יתירה על כל הנביאים.
ז)
פה אל פה אדבר בו, פרשיז"ל (מספרי) אמרתי לו לפרוש מן האשה, והיכן אמרתי לו בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ע"כ, ורז"ל דרשו בגמרא (שבת פ"ז.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו וכו', ופירש מן האשה מאי דריש, נשא ק"ו בעצמו וכו', ומנלן שהסכים הקב"ה על ידו, דכתיב ואתה פה עמוד עמדי עכ"ד הגמרא, והקשו בתוספות וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו, ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה הוא ציווי גמור שצוה לו לפרוש, ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת ציווי הקב"ה פירש ולא מדעתו, האיך הי' מערער אהרן ומרים, דכתיב ותדבר אהרן ומרים במשה, אלא וודאי מתחילה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו, ואע"ג שהסכים הקב"ה ע"י, מ''מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא הי' הקב"ה מסכים, דבדרך שאדם הולך מוליכין אותו וכו' עכ"ד התוס'.
ולכאורה צ"ב דאף שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, אבל סוכ"ס הרי הקב"ה הסכים על ידו ואיך ערערו עליו, ואף דבמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו יש גם בחינה אחרת, וכמו שהי' אצל בלעם הרשע שהסכים הקב"ה על ידו מה''ט, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כבר פירש המהרש"א ז"ל (מכות דף יו"ד) דאין הכוונה שהקב"ה מוליך אותו דמאתו לא תצא הרעות, אלא שמכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, וזה המלאך מוליך אותו, ואף שהוא ע"י הסט"א מ"מ נקרא על שמו של הקב"ה דכולם הם שליחים מהבוכ"ע, אבל כאן אצל משרע"ה שהעידה תוה''ק שהסכים הקב"ה על ידו שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, ודאי שהי' מהקב"ה עצמו, ויהי' איך שיהי' אפילו שהי' מדעתו ורצונו של משרע"ה, סוכ"ס אחר שהקב"ה הסכים ע''י איך ערערו על הדבר.
ח)
עוד קשה ממנ"פ, אם לא הרגיעו אהרן ומרים במה שנצטוה משרע"ה ואתה פה עמוד עמדי, משום דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, א"כ מה הוכיחם הקב"ה פה אל פה אדבר בו שאני אמרתי לו לפרוש מן האשה וכפרש"י, הרי גם הם ידעו מזה שהקב"ה א"ל ואתה פה עמוד עמדי וכמבואר בדברי התוספות, ואעפי"כ ערערו עליו מטעם דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, א"כ עדיין לא תירץ להם השי"ת כלום במה שא''ל פה אל פה אדבר בו, שהוא צוה לו לפרוש, שהרי כבר ידעו מזה ואעפי"כ ערערו עליו.
ט)
@33רשיז"ל מביא בקיצור ובמכילתא הוא באריכות, ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, ק"ו למספר בגנותו של חבירו, ובמדרש ילקוט ובספרי האריך יותר וז"ל: ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחי' לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפרי' ורבי' אלא לרבות, ובאחי' הקטן ממנה ובינה לבין עצמה וכו' כך נענשה, המתכוון לגנות את חבירו עאכו"כ ע"כ, עכ"פ מבואר דדברו לשבחו, וצ"ב הלא הקפיד הקב"ה על אותן הדיבורים, כמ"ש ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ואם נתכוונו לשבחו א"כ מאי כל הרעש הזה, גם הרי אמרו שעשה שלא כהוגן, ואיך נתכוונו בזה לשבחו וכי שבח הוא זה וצ"ב.
י)
במד"ר סו"פ תשא (פמ"ז ס"ט) עה"כ כתב לך את הדברים האלה, התחילו מה"ש אומרים לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם, א"ל הקב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ע"כ, והוא משולל הבנה דאם יעשה כן איך שייך לומר בכל ביתי נאמן הוא.
יא)
במדרש ילקוט בפרשתן והוא ג"כ בספרי, ויאמר אהרן אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת וגו', א"ל אם שוגגין היינו מחול לנו כמזידין ע"כ והוא פלא, ובזית רענן מבעל מג"א פירש אע''פ שאנו שוגגין אנו מבקשין מחילה ממך כמזידין יעיי"ש, אבל אינו מתיישב כ"כ בלשון המדרש שהי' צריך לומר לפי דבריו, מבקשין ממך מחילה כמזידין ולא מחול לנו כמזידין, ועיין ביש"מ שפי' בזה לפי דרכו.
ונבוא אל הביאור ונתחיל בפתרון קושיא הראשונה מ"ש מרע"ה הצאן ובקר ישחט וגו', שדיבורים אלו נראים חלילה כמסתפק ביכולת הקב"ה, אשר לו הכח והגבורה וכמ"ש ואתה מושל בכל וכו', ובפרט אחר שהקב"ה אמר לו בפירוש שיתן להם בשר, דבשלמא לולא הבטחתו של הקב"ה אפ"ל שאין סומכין על הנס כיון שבדרך הטבע א"א להיות, אבל אחרי שהקב"ה אמר לו בפירוש שיתן להם בשר, איך שאל עוד משה רבינו קושיא לאלקינו שא"א במציאות והוא משולל הבנה.
אמנם כלל גדול הוא כמ"ש ה33רמב"ן ז"ל44 (סו''פ עקב ועוד בכ"מ) שאין הבוכ"ע עושה ניסים אלא לצדיקים או לרשעים גמורים, ולא לבינונים, שאין הקב"ה משדד מערכות השמים בשבילם, ומכח זה חולק על הרמב"ם ז"ל, שסובר דגם בדורות הראשונים קודם המבול, היו שנות חייהם השנים הטבעיים המורגלים, שהם שבעים ושמונים שנה, ורק אותם היחידים שפורט הכתוב חיו יותר בדרך נס, והקשה עליו ה33רמב"ן ז"ל44, דלמה יהי' הנס הזה להם, והם אינם נביאים ולא צדיקים וטובים לעשות להם נס, וכן כתב ביפה מראה עמ"ד בירושלמי, אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, דפשיטא הוא שמוכרח להיות בתשובה, דהגאולה לא יהי' רק ע"י ניסים, ואין עושין נסים לרשעים, ופשיטא שיוצרכו להקדים תשובה יעיי"ש, ומה שנעשה נסים גם לרשעים ולע"ז, (וכנ"ל ברמב"ן דלרשעים גמורים נעשין ג"כ נסים) אלו הנסים באים מן הסט''א, דכלל גדול הוא דמאתו ית' לא תצא הרעות, וא"א להיות ע"י הבוכ"ע רק אם הוא לטובה.
והנה כאן הרי מבואר בפירוש בפסוקים, שהי' הנס ע"צ העונש, ומאתו ית"ש לא תצא הרעות, וכתב ק"ז היש"מ זלה"ה בפירושו על תהלים (קאפיטיל קי"א) עה"כ פדות שלח לעמו, טעם למה הבטחה לטובה אין חזרה, ולרעה יש חזרה, ופי' דטובה בא מהקב"ה בעצמו, לכן הוא נצחיות ולזה אין חזרה, אבל רעה הלא א"א שיבוא מהקב"ה בעצמו, דמפי עליון לא תצא הרעות, ולכך לרעה איכא חזרה יעיי"ש, ובזה אפ"ל דהנה נס זה של השליו אשר נצמח עי"ז טעות מר להכלל ישראל, נס כזה א"א שיבוא ע"י הקב"ה בעצמו רק על ידי הסט"א, אף שגם הסט"א הוא מכוחו של הקב"ה, שהרי הקב"ה בראם ואין עוד מלבדו, אעפי"כ מאתו ית' לא תצא הרעות, ומוכרח שיהי' ע"י שלוחי הסט"א, אמנם רוב העולם אינם יכולין להבחין באיכות הנסים, והופעת נסים הוא נסיון גדול, ע"כ אפשר שגם הכשרים שבדור נתפסו ליקח חלק מן השליו, כיון שנעשה בדרך נס, שירדו כאמתיים על פני הארץ שלא יהא טורח באסיפתו לא להגביה ולא לשחות, שדבר זה אינו בדרך הטבע כלל, ונס זה הי' על צד הנסיון, ע"כ נתפסו בה גם הכשרים, דכמ"פ גם כשרים אין עומדין בנסיון, שהרי לכן מתפללין ואל תביאנו לידי נסיון, וכמו שאה''כ ובא האות והמופת כי מנסה ה"א אתכם וגו', ופי' המפורשים שע"י שתשמע אל דברי הנביא ההוא, יבוא אליך האות והמופת בדרך נסיון, כי מנסה ה"א אתכם, וכמו"כ בא להם זה הנס ע"צ הנסיון, על ששמעו להערב רב, כמ"ש והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בנ"י וגו', שהערב רב התחילו בדבר וישראל נמשכו אחריהם, ע"כ בא להם העונש שיבוא להם הנס בדרך הנסיון ונתפסו גם הכשרים.
והנה אז הי' דור דעה, וההשגחה היתה גלוי', והזיק להכשרים מיד עוד טרם שהזיק להרשעים, אבל בדורות האחרונים דרכי ההשגחה מסותרת ואין הרשעים נענשים מיד, וכמו שהבאתי בפ' נשא דברי הירושלמי (פ''ט דסוטה) שאם אין ישראל זוכין אז אין מים המרים בודקין, וכ"כ גם הרמב"ן יעי"ש וכ"ז מגודל ההסתר פנים, אבל אז שהי' עוד דור דעה נענשו מיד אותן שלקחו חלק בשליו, ובוודאי שהיו גם צדיקים שעמדו בנסיון ולא נגעו כלל אל השליו ולהם לא הזיק מאומה וכמו שהקשה המרכבת המשנה, אולם ה''ה גם הרבה כשרים בדור שלא עמדו בנסיון ולהם ה"ה זה לנסיון גדול, ונס זה רצה מרע"ה למנוע שלא יבוא נסיון זה על בנ"י, ולזה טען מרע"ה לפני הבוכ"ע הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, רצ''ל הלא א"א שיהי' הדבר בדרך הטבע, ואם לא יהי' בדרך הטבע הרי יהי' זה נסיון גדול ויפלו בה גם הכשרים, וזה הי' טענת מרע''ה ואין זה כקיצור ביכולת השי"ת חלילה, רק טענתו הי' דא"א שנס ע"צ העונש יבוא מהקב''ה, דמאתו ית"ש לא תצא הרעות, ואלא ודאי שתהי' ע''י הסט"א וע"ד שעושין נסים לרשעים, וממילא הוא נסיון גדול, ולמה יעשה ה' ככה, וטענת מרע"ה אמת ויציב, שהבוכ"ע הוא כל יכול אבל דבר זה הרי א"א שיבוא מהקב"ה דמאתו לא תצא הרעות, ודבר שהוא להרע להכלל ישראל ולהענישם, ושיפלו הכשרים לנסיון עי"ז ה"ה רע ומר לישראל, וע"ז טען הצאן ובקר וגו' כדי למנוע נס זה שהוא ע''צ הנסיון כדי שלא יפלו בה הכשרים.
אבל הבוכ"ע השיב לו היד ה' תקצר, דהנה יד נקרא שליחות, וכמ''ש בנוסח התפלה מפני היד שנשתלחה במקדשך, דמלת יד מורה על שליחות, דכך הוא המדה שהבוכ"ע נותן רשות לשליחיו להעניש עוברי עבירה, ובפרט לאותו הדור שהיו דור דעה, נחשב דבר זה לפגם גדול ע"ד וסביביו נשערה מאוד, ולז"א הבוכ"ע שיותר אין להמתין, ואדרבה אם לא יבוא עליהם הנסיון אז לא יהי' בירור, ויהי' עוד יותר גרוע שיחלש כח האמונה, ולזה עשה הבוכ"ע זה הבירור אף שהי' הדבר עונש גדול לישראל, ומרע"ה הי' לו צער גדול מזה, וכמ"ש ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, שלא רצו אף לראות בנס זה שבא ע"צ העונש ונסיון לישראל, וכמ"ש רשיז"ל מלמד שלא הביא עליהם פורעניות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו.
וגם מ"ש ר''ע לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב יובן שפיר, דאף שנכתב בתוה"ק ונתפרסמו דבריו, אבל אחר שנתברר שהי' הנס ע''צ העונש ובא הדבר לידי בירור, ונתברר טעם טענתו של מרע''ה שהי' להצלת ישראל, שפיר יכולה להיות כתוב בתוה"ק, ומובן שפיר דברי ר' עקיבא, אך לרשב"י עדיין לא נראה לומר כן, וכמו שהקשה מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר וכו', ויתבאר בטעמו להלן בדברינו.
ונקדים ליישב מקודם כל הענין שהקשינו לעיל (בקושיא ז') האיך התרעמו עליו, ואפ''ל על זה האופן, דהנה הקשינו לעיל אע''פ שפירש משרע"ה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, מ''מ הרי סוכ"ס הסכים הקב''ה על ידו, ואיך ערערו על זה, אמנם יש כמה בחי' במ"ש רצון יראיו יעשה, וגם מ"ש רז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו אינו שוה אצל כאו"א, דאותן ההולכין בדרך רע הרי מונהגין ע"י הסט"א, וכמ"ש,,מוליכין" אותו ולא ע"י הקב"ה, משא"כ הבא לטהר,,מסייעין" אותו, הכוונה שהכל מסייעין לו גם כביכול הבוכ"ע עצמו בסייעתא דשמיא, אף שלזה קשה מאוד להגיע, דלאותן ההולכין בדרך רע כל השערים פתוחים לפניהם, וכמ"ש הבא לטמא פותחין לו, אבל הבא לטהר לא כתיב פותחין לו, דהשערים נעולים וקשה מאוד להגיע לקצת טהרה וצריכין לשבור השערים, ואף שמסייעין לו, אבל הוא עבודה קשה שצריכין לשבור חומות, ורק מסייעין לו שהוא קצת סיוע, עכ"פ הוא רק בסיי"ד שהבוכ"ע עצמו מסייע, אבל יש עוד בחי' למעלה מזו כמשה"כ רצון יראיו יעשה, ועוד יתבאר להלן, ואפשר שהי' להם עדיין מקום להתרעם עליו למה הי' לו רצון כזה, ואה"נ שהי' גדול כ"כ בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, אבל רק בשביל שהוא רצה כן, והי' לו רצון על כך לזה הסכים הקב"ה על ידו, אף שכוונת רצונו בזה הי' רק בשביל טהרה, וזה הי' חשבונם של אהרן ומרים, ולהלן נבאר עוד בחי' נשגבה בזה במה שפירש משרע"ה מדעתו.
ונקדים דברי הבית שמואל בהקדמתו על אבהע"ז, עמ"ש רשיז''ל שנגלה עליהם פתאום והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שנגלית עליו שכינה תדיר, והקשה ע"ז דהרי דרשו רז"ל (בילקוט פ' צו רמז תקרא) עה"כ ביום צוותו, שכל הדברות והאמירות לא היו רק ביום יעיי"ש, וא''כ לא הו"ל לפרוש, דבלילה הרי וודאי לא דיבר עמו, והו"ל עוד שהות עד הבוקר לטבול עצמו, ואי משום טבול יום, הרי איתא בגמרא שבת (פ"ו ע"ב) ראוי' היתה התורה ליתן לטבולי יום ורק שלא אירע כן יעיי"ש, ויש מי שמתרץ דכל הדברות לא היו רק באוהל מועד, וטבול יום אסור ליכנס לאוהל מועד, לכן הי' הפרישות הכרח ע''כ, אבל באמת מצינו שהיתה הנבואה גם מחוץ לאוהל מועד, וכמ''ש וישארו שני אנשים במחנה וגו' ויתנבאו במחנה.
אמנם באמת לכאורה, וכי לא מצינו שהבוכ''ע דיבר עם הנביאים גם בלילה, הרי כתיב (ויגש מ''ו) ויאמר אלקים אל ישראל במראות הלילה, וכדומה לזה בשאר הנביאים, וגם כאן כתיב בחלום אדבר בו וסתם חלומות הן בלילה, ולהבדיל אצל בלעם לא היתה הנבואה כ"א בלילה, וכמ"ש לינו פה הלילה, ופרשיז''ל אין רוה"ק שורה עליו אלא בלילה, והגם שמזה אין ראי', אבל אפילו אצל נביאי ישראל לא מצינו שיהי' קפידא שתהי' הנבואה ביום דוקא, חוץ בנבואתו של מרע"ה, ואפ"ל דהנה נבואתו של מרע"ה ה"ה בחי' שונה מכל הנביאים, וכמאה''כ פה אל פה וגו' במראה ולא בחידות, וכאשר ידבר איש אל רעהו, ונבואה כזה לא היתה יכולה לבוא אלא ביום, אבל שאר הנביאים שבחי' נבואתן היתה רק כמשה"כ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, נביאות כאלו יכלו לבוא אף בלילה.
והנה לכאורה לפי זה ממה שהבוכ''ע הודיעם כמה גדולה נבואתו של מרע''ה, נתגדלה עוד קושייתם למה פירש עצמו, דכיון שנבואתו היתה גדולה כ"כ, עד שלא יכלה לבוא אלא ביום, א"כ יוקשה יותר הקושיא, ואפשר לומר עפי"מ דסמיך לי' קרא והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה דלכאו' צ"ב הקישור, ואפ"ל דענוותנותו של מרע"ה הי' עד כדי כך, דאף שראה שהנבואה שלו גדולה בבחינה משאר הנביאים, עד שא''א שתהי' אלא ביום, אעפי"כ לא האמין בעצמו שהוא גדול מכל הנביאים והי' בעיניו שפל מכל האדם, וחשב שכ"ז הוא רק הוראת שעה, ועל לאחר זמן אינו יודע אם יהי' עוד כן, ולא הי' בטוח בעצמו, וחשש שיכול להיות שיהי' נבואתו בחלום ובלילה כמו שאר הנביאים, ולכן פירש דייקא לצד גודל ענוה שבו.
וז"ש ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר, ובאמת אין זו טענה, דמרע"ה הי' גדול יותר ונגלית עליו שכינה תדיר, ומאי קושיא הלא גם בנו דבר, הלא אעפי"כ לא היו רגילין בנבואה כ''כ כמוהו, דה"ה הסרסור בין ישראל לאביהם שבשמים, אבל אעפי"כ הקשו קושיא עצומה, כיון שהוא גדול כ"כ שלא דבר אליו אלא ביום, לפי"ז חזקה הקושיא עוד יותר וכנ"ל, ולזה רוצה הכתוב לתרץ קושיא זה, למה באמת פירש עצמו, כיון שנבואתו היתה גדולה כ"כ עד שהיתה רק ביום, לז"א והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, לכן הי' ירא וכנ"ל, ואפשר שהסכים הקב"ה על ידו לטעם זה עצמו, שלא לפגוע במדת ענוה שלו.
אמנם אפ''ל עוד בחינה בזה, עפימ''ש ק"ז זלה"ה בתפל"מ עה"כ פדות שלח לעמו, דמה שנאמר מפי הקב"ה עצמו אין בו חזרה וכו', וצ''ל דלמשה לא נאסר הקריבה לאשתו רק דרך רמז, ורק כלאו הבא מכלל עשה, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, דאל"כ איך אמר לו ית"ש אח"כ ואעשך לגוי גדול וכו' עכ"ד ז"ל, והי' קשה לי, הלא הי' יכול להיות שתתקיים הבטחת ואעשך לגוי גדול מבניו שהי' לו מכבר, וכדאיתא בגמ' שכן נתקיים ויצאו מזרעו ששים ריבוא.
וליישב דברי קודש ק"ז זלה"ה אפ"ל, דכיון שנאמר על כל אותו הדור הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, דהרי זה הי' אחר חטא העגל, ובשביל שלא מיחו נאמר על כל הדור ואכלם, והרי גם בניו בכלל כל הדור, ועכ"ח שמ''ש ואעשה אותך לגוי גדול קאי על בניו שיוולדו לו מחדש, וכיון שנאסר לו ונצטווה בפרישות הרי א"א שיהי' לו עוד מחדש, אלא עכ"ח צ"ל (כמ''ש בתפל"מ) דלא נאסר לו בפירוש, כדי שיוכל להיות חזרה.
ובאמת לא הסכים מרע"ה לגזירה זו, ואפשר שלטעם זה עצמו פירש לפי שלא רצה בזה, שהרי ידע כבר גם מחטא העגל, וכדאיתא במדרש עה"כ והייתם לי סגולה, ל''י גימ' מ', שעד מ' יום יהיו סגולה ואח"כ יעשו העגל, וכבר לאדה"ר הראה הקב"ה דור ודור ודורשיו דור ודור ושופטיו, כדאיתא בב''ר (פ' כ"ד ס"ב) עה"כ זה ספר תולדות אדם, (ושמו''ר פר' מ' ס"ג) וגם תנאים ואמוראים ידעו הכל ע"י שראו בספרא דאדם קדמאה, ועאכו"כ שמשת רבינו ע"ה ראה בספרא דאדם קדמאה וידע הכל מה שיהי', וממילא ידע גם שיארע מעשה העגל, ולכן בחר בפרישות, כדי שלא יהי' אף מציאות כזה, שיוכל להיות לו עוד בנים אשר עי"ז יבוטל ח''ו שבועת האבות, וכמ"ש רשיז"ל (פ' שלח עה"כ אכנו בדבר ואורישנו וכ''ה בשמו''ר פר' מ"ד ס''ט) שאמר הקב"ה למרע''ה, וא''ת מה אעשה לשבועת האבות ואעשה אותך לגוי גדול, וכו', והכוונה ע''י מרע"ה בעצמו ירדו נשמות חדשות, ועי"ז יתקיים שבועת האבות, לכן חדל מרע"ה מפו''ר, דמציאות כזה שיוכל עוד להוליד בנים, זה יכול לגרום ביטול לשבועת האבות, וח"ו כלי' להכלל ישראל, ואפשר שלטעם זה פירש עצמו, והקב"ה הסכים על ידו, כי גם רצון הבוב"ה לא הי' בכלי', וגם רצונו ית' שיתקיים שבועת האבות, והנה מכ"ז הי' להם לידע גדולתו של מרע"ה שהוא הי' בכוחו שעל ידו יתקיים שבועת האבות, ואין עוד דוגמתו.
ובזה אפ"ל המדרש, אם שוגגין היינו מחול לנו כמזידין, דבאמת אלו היו יודעים כ"ז, בוודאי לא דברו עליו, דהבוכ"ע הרי רק אז בירר להם במ"ש אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה, שהבוכ"ע הודיעם שנבואתו של מרע"ה גבוה יותר, אבל לפי"ז נמצא גם תירץ נכון על חטאם, דכיון שהנבואה שלו גדולה כ"כ שאינה רק ביום כנ"ל, א"כ הרי חטאם אינו חמור כ"כ, וז"ש מחול לנו כמזידין והבן.
ומ"ש בכל ביתי נאמן הוא, גם המדרש שהבאנו לעיל עה"כ כתב לך את הדברים האלה התחילו מלה"ש אומרים וכו' א"ל הקב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ואפ''ל דהנה יש פלא בענין וכבר דברתי ממנו, דהלא אם אומרים חלילה אפי' על אות א' שמשה מפי עצמו אמרו ולא מפי הקב"ה, ה"ה בכלל האומר אין תורה מן השמים, ונקרא אפיקורס ואין לו חלק לעוה"ב כמ"ש המשנה (בפ' חלק), ולבסוף מצינו שאמרו רז"ל משנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ולכאורה איך אפשר שמשה מפי עצמו אמרן, הרי כל דיבור הקב"ה אומר ומשה כותב, ושמונה פסוקים האחרונים הקב''ה אומר ומשה כותב בדמע, ולחד מ"ד שיהושע כתבן אבל הי' הכל מפי הקב"ה, ואיך אפשר להבין מ"ש ז"ל משה מפי עצמו אמרן.
ואפ"ל עפי"מ שפירשו המפורשים, מ"ש רז"ל והסכימה דעתו לדעת המקום (כן הלשון בגמרא יבמות (ס"ב ע"א) ובשמו"ר (פר' י"ט ג', פר' מ"ו ס''ג) ועוד בכמה מקומות) היינו שמרע"ה כוון בדעתו לדעת המקום, ואח''כ הסכים גם הקב''ה לדבריו, אבל כתיבתו בתוה"ק הי' רק מפי הקב"ה, אחר שכבר אמר לו הקב"ה וצוהו לכתוב, ורק הניחו ית' שיכוון בדעתו לדעת המקום, וגם בזה עצמו יש טעמים למה הניחו הבוכ"ע שמקודם יכוונה הוא מדעתו, אבל עכ"פ הוא הי' גדול כ"כ שלא הי' לו שום רצון אחר זולת רצון הבוכ"ע, וכוון מעצמו לרצון הבוב"ה, דהנה כמו שיש בחינת רצון יראיו יעשה כמאה"כ, כמו"כ יש בחינה גדולה מזו, והם היחידי סגולה שנאמר עליהם ראיתי בני עלי' והן מועטין, דאין להם רצון כלל רק רצון הבוב''ה, והוא ביטול המציאות ממש, שאין במציאות אצלם שום רצון רק רצון הבוב"ה, ובחינה זו הי' גבי מרע"ה וזה שאמרז"ל שהסכימה דעתו לדעת המקום, ובזה אפ"ל המדרש כתב לך את הדברים, אמרו מלה"ש שיכתוב מה שהוא מבקש וכו', א''ל הקב"ה ח''ו שמשה עושה את הדבר הזה ואפילו עושה נאמן הוא וכו', היינו שנאמן ע"ז שיכוון לדעת ורצון הבוב"ה ואף אם יהי' מפי עצמו אמרן, ג''כ יכוון לרצון הבוב"ה ונאמן הוא עלי'.
ובזה מתורץ קושייתינו הנ"ל, דהנה הקשו התוספות הלא נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי והאיך התרעמו עליו, ותירצו שטענתם היתה שהסכים על ידו רק בשביל שפירש כבר מדעתו ורצון יראיו יעשה יעיי"ש (הובא לעיל), ולדרכינו הוכיחם הקב"ה שאצלו אין זה המציאות אף של רצון יראיו יעשה, וז"ש בכל ביתי נאמן הוא דאין לו רצון כלל רק מה שאני רוצה ולא זולת, וכיון שהוא רצה כן בוודאי זהו רצוני, דמה שהסכים הקב"ה על ידו, אינו למלאות רצונו כבחי' רצון יראיו יעשה, רק להודיעו שיפה כוון למה שאני רוצה, דמ''ש משה מפי עצמו אמרן הי' ג"כ מפי הקב"ה, ורק שהניחו יתברך לכוין רצון הבוי"ת מדעתו, וכשכתבה מרע"ה בתורה כבר נאמרה אליו מפי הקב''ה. ולדרכינו הרי יש בזה טעם למה שהניחו ית' לכוין רצון הבוי"ת מקודם, לפי שזהו ביטול הגזירה מעל בנ''י שהי' חשש כלי', כמ"ש ויחר אפי ואכלם והי' צורך שיבטל את הגזירה, דהבוכ''ע ברא ע"ד כן את העולם, שע"י כח העבודה של צדיקים יתבטלו הגזירות, ולזה לא אמר לו הקב"ה בפירוש ורק בדרך רמז ואתה פה עמוד עמדי וכנ"ל, דטעם הפרישה ה"ה כדי שלא יוכל להיות ביטול השבועה, דאילו לא הי' פורש מן האשה ה''ה מציאות שיביא נשמות חדשות לאחר חטא העגל, וממילא עי"ז ה"ה מציאות שיתקיים שבועת האבות באלו הדורות שיוליד אח"כ, והי' יכול להיות ח"ו כלי' בהכלל ישראל, ולזה הי' צורך בהפרישות, ואפשר שלזה הי' הצורך שהוא יכוון מדעתו לרצון הבורא בבחי' הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה.
ולדרכינו יתבארו דברי המכילתא והספרי, שלא נתכוונו לגנותו אלא לשבחו ולהרבות בפו"ר עיי''ש, דלכאורה מה מקום יש להתרעם, מאחר שא"ל הבוכ"ע ואתה פה עמוד עמדי, אבל בזה ספרו גדולתו שהוא גדול כ''כ שהבוכ"ע עושה רצונו, ממילא זהו באמת שבח לו, ורק שאעפי''כ טענו שצריך עוד להוריד נשמות ולהרבות בפו''ר וכוונו רק לטובה, אבל הבוכ"ע אמר להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, דסוכ''ס כיון שהוא גדול כ''כ הי' להם להבין, שמסתמא הוא יודע מה שהוא רצון הבוי"ת, וכמו שהסברתי לעיל בכל ביתי נאמן הוא, ועכ"פ נגעו בכבודו של משה, ולפי גודל ערכם הי' זה פגם ע"ד וסביביו נשערה מאוד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
ועתה נבוא לבאר דברי ר''ש מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק וכו', דלעולם הרי ל"ק על אלו הדיבורים וכמו שבארנו לעיל בטעם טענה זו, שרצה למנוע נס כזו שהוא ע"צ הנסיון והעונש, וטען שא"א שיהי' כן בדרך הטבע, ועונש מר כזה שבא ע"י נס הוא מהסט"א, וגם הוא נסיון גדול ומר, שעי"ז יפלו בו כשרים, וע"כ נתחבט לפני המקום למנוע מציאות הנס הזה.
אמנם אעפי"כ הדיבורים כפשוטן, לא יאות שיהיו נאמרים ממי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, דהיינו שכל דיבוריו אף מה שאמר מפי עצמו הי' מכוון בהם לדעת הקב"ה, והרי סוכ"ס לא אמר הקב"ה אלו הדיבורים ולא רצה בהם, שנראים חלילה כמסתפק ביכולתו יתב''ש, ואף שלזולתו לא הי' נחשב זה לחטא, אבל מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, שבכל דיבור מכוון לדעת המקום, לא יאותו לו דיבורים אלו, שהרי סוכ"ס הבוכ"ע לא רצה בזה ולא הי' בכוחו לבטל את הגזירה, וכמו שהיו עוד גזירות שאפילו מרע"ה לא הי' יכול לבטלם כגזירת המרגלים, וגם מצינו שהתחנן והתחבט לפני הבוכ"ע אעברה נא ואראה והבוכ"ע לא הניחו, דהבוי"ת גבוה מעל גבוה, וישנם ענינים כאלו שהם בידי הבוי"ת לבדו ואין זולתו יכול, עכ"פ לא עלתה בידו לבטל העונש, והתוה"ק סיפרה לנו עד כמה הי' רצונו למסור נפשו בעד הכלל ישראל, ורצה לבטל נסים כאלה, שלא יארע מה שא"א להיות בדרך הטבע, אבל הבוכ"ע ראה אז שהוצרך להיות הדבר ולא רצה באלו הדיבורים, לכן מעמיד בהן רשב"י כוונה אחרת אמיתית, שטען ומצא להם, שאם תהרגם תהי' אכילה זו מספקתן עד עולם, ונסים כאלו יותר טוב שלא יבואו, ומפרש אלו הדיבורים שיצאו אמיתיים, שיוכל לאומרן אף מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא.
אבל באמת הי' עיקר כוונתו של מרע"ה לבטל כל מיני פורעניות מבנ"י, וגם הפרישות הי' בשביל הצלת ישראל וכמו שהסברנו, ואף שהי' בשביל מדת ענוותנותו, מ"מ הסכים הקב"ה על ידו בשביל טעמים האחרים, ובאמת הכל הוא ע"י כוחו וכח נבואתו, וזהו הבחי' במ"ש פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט שזה נשאר נצחיות, דלכאורה קשה מ"ש פה אל פה,,אדבר'' בו, דלפי"ד רשיז"ל והיכן דיבר ואתה פה עמוד עמדי, לפי"ז הרי כבר דיבר אתו בעבר, והול"ל פה אל פה דברתי עמו, שהרי כבר צוהו ע"ז עוד בסיני, ולמה אמר אדבר בלשון עתיד.
ואפ''ל עוד רמז בזה דהנה כתב רשיז"ל עה''כ לך רד לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, וסוכ"ס כל אלו המדרגות הגדולות היו רק בשביל ישראל, והבוכ"ע רצה שישאר זה הכח נצחיות ולא יהיה ביטול לשבועת האבות, לז"א הבוכ"ע פה אל פה,,אדבר'' בו, ואף לעתיד הרי יהי' מרע"ה הגואל, כדאיתא בזוה"ק עה''כ מה שהי' הוא שיהי' ר"ת משה, דמרע"ה יהי' הגואל ישראל לעתיד ויהי' כלול עם נשמת דוד ביחד, כמ"ש האוהחה"ק פ' ויחי (עה"כ אוסרי לגפן), ולז"א הבוכ"ע פא"פ אדבר בו בלשון עתיד, דמה שהי' הוא שיהי' עוד, ולכן מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, דהרי רק ע"י כוחו שהוא נצחיות ישארו ויתקיימו לעולם הכלל ישראל, וכל הכח יהי' על ידו, ואף לעתיד אדבר בו במראה ולא בחידות, דלעתיד יהי' עוד גבוה יותר וכדאיתא במד"ת (פ' תולדות סי' י"ד) שהנבואה של מלך המשיח יהי' על אופן יותר גבוה, ודרשו זאת מפסוק
לפרשת חקת
@33קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים וגו', ויך את הסלע במטהו פעמים וגו', יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, רבו הדקדוקים. מה היה חטאם של משה ואהרן, וכבר נתלבטו בזה כל מפוה"ת.
ב)
למה יצו ה' ליקח את המטה כיון שנצטוו להוציא מימיו ע"י דיבור.
ג)
למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שכבר אמר ונתן מימיו.
ד)
ונתן משמע מעצמו בלי שום פעולה, והוצאת משמע בע"כ יתן, כמו שנאמר הוציאך ה' ממצרים, דמשמעותו בעל כרחם של מצרים.
ה)
צ"ב השינויים שבפסוקים שמקודם נקראים בשם,,עדה", ואח"כ,,ישראל", ובסוף אמר את,,הקהל", וטעמא בעי.
ו)
לכן לא תביאו את הקהל וגו', הרי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ומה ענין עונש הזה להכאת הסלע.
ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק (פ' חקת דף קפ"ג ע"ב) דנפיק לי"ב נחלין שהיו מושכין מים לכל שבט ושבט בשביל מיוחד עיי"ש. ויתכן דמי"ב שבילין אלו לא הי' מים רק לישראל, אבל הערב רב שלא היו מוקפים בעננים, שהענן פלט אותם לא יכלו לשתות מהמים אשר הי' זוחל בשביל בני ישראל, והוצרך לעשות להם שביל מיוחד, שהי' זוחל חוץ למחנה ישראל ולבר מהעננים, וכמו שהי' במן דאיתא בספרי (פ' בהעלותך) לצדיקים יורד להם על פתח ביתם, בינונים יצאו מן העם ולקטו, רשעים שטו ישכיל עבדי ירום ונשא, וז"ש פא"פ אדבר בו במראה ולא בחידות שזהו נצחיות, והבוכ"ע יעזור שבקרב נזכה להישועה שלימה, ובפעם אחד יתרומם הכלל ישראל, וכמ"ש ויאמר ה' פתאום, וכן ביאת המשיח יהי' פתאום, כמ"ש פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ובמהרה נזכה לראות ולקבל פני משיח צדקינו בקדושה ובטהרה בנחת ובשמחה, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
לפרשת חקת
ולקטו עיי"ש, כמו"כ במים לצדיקים הי' נמשך להם ע"י שבילין לתוך המחנה, ולכל שבט ושבט סמוך לאהליהם, שלא הי' צורך להם להטריח, משא"כ לערב רב הי' זוחל חוץ למחנה.
ואפשר דמה"ט הוצרך משרע"ה לשני הפעולות, שמה שנצטוה להוציא מים בדבור, כמ"ש ודברתם אל הסלע וגו', זה הי' בשביל בני ישראל הכשרים, אבל להערב רב שהי' צורך להוציא להם מים בשביל מיוחד, הי' צורך להכאה, ולזה נצטוה קח את המטה, ויתבאר בהקדם מ"ש בספה"ק נועם אלימלך (פ' בהר) עה"פ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו' וצויתי את ברכתי לכם וכו' וז"ל בשם אחי המפורסם ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה כאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון וכו', ועי"ז מתורץ כמה קושיות וכו', וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר רק וצויתי את ברכתי וכו', ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם, השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדרגתו, ואין לו בטחון בבוב"ה וכו', אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר, פגם חלילה בעולמות עליונים וכו', ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה, וזה הוא וכי תאמרו וכו' שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהי' שלם בבטחונו על אלקיו, ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע, ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש, וכי תאמרו פי' כאשר תאמרו כך, ואז תטריחו אותי וצוויתי את ברכתי וגו', אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בד' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה עכלה"ק.
ועד''ז יתבאר לעניננו דהערב רב הם שהתרעמו בשביל המים, דכתיב וירב העם עם משה ובחי' העם הוא הערב רב כידוע, ובשביל שקלקלו במדת הבטחון ואמרו למה הבאתם את קהל ד' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, ע"כ הי' הצורך לצוות מחדש ולהמשיך להם השפע כפי בחינתם, ובזה יתבארו שינוי הלשונות בפסוקים הנ"ל, כי לכל אחד נמשך להם השפע כפי מדת בטחונם בהשי"ת, וע"כ לבני ישראל הכשרים הי' סגי בדבור, ולהם נאמר ונתן מימיו, דמשמע מעצמו בלי שום פעולה, דלפי מדת בטחונם לא הי' צורך לפעולה, משא"כ להערב רב שקלקלו במדת בטחונם, בשבילם נצטוה משרע"ה והוצאת להם מים, דמשמעותו בעל כרחו והי' הצורך להכאה לטעם זה, וע"כ נצטוה קח את המטה וגו', דהי' צורך בו בשביל הערב רב.
והנה הערב רב היו נפרדים מישראל תמיד, אבל במעמד ההוא נצטוה משרע"ה להקהילם יחד עם בני ישראל, כמ"ש הקהל את העדה, ואפ"ל הטעם לדרכנו, שרצה הקב"ה שילמדו ישראל מדת הבטחון, ויראו ההפרש בינם ובין הערב רב, ואיך הפגם במדת הבטחון מקלקל המשכת השפע, וז"ש להקדישני לעיני בני ישראל, ואפשר שמזה נצמח טעותו של משרע"ה, שחשב שבאותה שעה שנקהלו ישראל עם הערב רב ואינם נפרדים מהם, גם הם אינם ראויים להמשכת השפע ע"י דבור, וכמשה"כ (דברי הימים ב' כ') בהתחברך עם אחזיהו פרץ ד' את מעשיך, וכבר במריבת המים נקהלו מאליהם עם הע"ר, כמ"ש ולא הי' מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן, ואפשר שהמריבה הי' ע"י הערב רב לבד כמ"ש וירב העם עם משה, ובחי' העם הוא הערב רב, אבל עכ"פ נקהלו עמהם גם בני ישראל, ולפי שנתחברו אליהם חשב משרע"ה שהגיע הקלקול והפגם גם אליהם, ונקלט בהם מבחי' הע"ר, ואינם ראויים להוציא להם מים ע"י דבור, ולז"א ויך את הסלע במטהו פעמים, שהכה ב' פעמים בשביל ישראל, ובשביל הערב רב, כי אעפ"כ אין בחינתם שוה, והוצרך לב' הכאות להמשיך לכ"א השפעת השפע כפי בחינתה וכפי מדת בטחונה.
ובזה יתבאר במאמה"כ לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו' ולכאורה מהו המידה כנגד מדה בעונש כקושיתנו לעיל, ונל"פ בהקדה דברי האוהחה"ק (פ' לך) עה"פ וד' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו', יכוין לומר וכו' שגם ד' הי' יושב ומצפה אל הדבר, ותיכף מיד שנפרד הרשע, דבר אליו והראהו את הארץ, כמ"ש כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם עייש"ד, עכ"פ מבואר שא"א לזכות לקדושת ארץ ישראל, כל זמן שלא נפרדו הרשעים מהתחברותם של ישראל, ולז"א לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, דמלת הקהל מורה על התחברותם עם הערב רב כנ"ל, ולפי שיטתך שכ"ז שאינם נפרדים מהע"ר מגיע הקלקול גם אליהם, לכן לא תביאו את הקהל הזה, ובאמת הע"ר לא נכנסו לא"י ונשארו במדבר, אלא שלפי שיטת משרע"ה במי מריבה, שע"י התחברותם נתפסו גם בנ"י והגיע הקלקול גם אליהם, ע"כ גם הם אינם ראויים ליכנס, ובאמת כבר נתבאר בדברינו בכ"מ, שהי' העונש על משה ואהרן בבאי' נורא עלילה, והי' ההכרח שישארו במדבר לכמה טעמים המבואר בדברי רז"ל, אלא שנתלה מדת עונשם בחטא קל, בבחי' וסביביו נשערה מאוד, ועכ"פ יש בזה מדה כנגד מדה, כפי שהכריע משרע"ה במי מריבה בהכאת הסלע.
ואפ''ל עוד עפ"י המבואר בדברי רז"ל, שלעתיד יתוקנו גם הערב רב ויתבררו, והחלק הרע מהם ידחו, והטוב יתקרב אל בחי' הקדושה ויצטרפו אל ישראל ויכניסם משה רבינו לארץ ישראל לעתיד, ולז"א לכן לא תביאו את הקהל,,הזה" ומלת הזה מיעוטא הוא, ר"ל בבחי' שהם עכשיו בהקהלות עם הערב רב, א"א לך להכניסם לא"י, אבל לעתיד אחר שיתברר מהם חלק הרע, תביא גם הערב רב עמך בהצטרפות הקהל להכניסם לא"י, נמצא לפי"ז דמאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' לא ע"צ העונש נאמרה, אבל היא נתינת טעם, דלפי שלא תביאו את הקהל הזה דייקא, עד שיבררו וסופך להכניסם אח"כ בעת הגאולה, ע"כ נשאר מרע"ה במדבר, בשביל שיכניסם לעתיד בעת הגאולה, הרחמן הוא יזכנו לגאולה האמיתית בב"א.