אגדות מהרי"ט/פסחים/פרק ח
אגדות מהרי"ט – מסכת פסחים – פרק ח
פירש"י ז"ל כי לא אוסיף עוד ארחם, אע"ג דפורענותא הוא אידכורי הוא מידכר שם רחמים עכ"ל [ועי' מהרש"א]. והיינו דלא הרי מדת הקב"ה כמדת בשר ודם, דבשר ודם כאשר הוא בכעס על זולתו והוא שונא לו ומבקש רעתו, לא יתכן שבאותה שעה עצמה יאהבהו וידרוש שלומו וטובתו באמת, שהרי הוא שונאו בתכלית, ולא יוכל דברו לשלום אלא אם כן יתהפך כחומר חותם וישנה מדתו לגמרי ויוציא את הקנאה וכעס מלבו, אבל לא כן מדת הבורא יתברך ויתעלה דגם במדת הדין עצמה הוא חונן ומרחם על ברואיו, ואין צורך אליו יתברך בהשתנות וחילוף ממדת הדין למדת הרחמים, אלא גם מן הדין עצמו יוציא רחמים וחסדים, וכמ"ש רשיז"ל (פ' בשלח) עה"כ ה' איש מלחמה ה' שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה הוא מכל עסקיו ואין בו כח לעשות זו וזו.
הענין כבר מבואר בספה"ק דלמעלה במקורם כלולים כל המדות זה בזה, ואין שם התפרדות והתחלקות האורות מזה לזה, וענין הפירוד אינו אלא בעולם הזה לצד הכנת המקבלים כנודע, אבל למעלה בשרשם כולם כלולים זה בזה, ואף מדת הגבורה ודין כלול בה חסד ורחמים. וראיה לדבר ממה דמצינו בגמרא (שבת פ"ט ע"ב) דלעתיד לבוא אומר לו הקב"ה ליצחק בניך חטאו, אומר לפניו רבש"ע בני ולא בניך וכו', ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם וכו' פלגא עלי ופלגא עלך, ואם תאמר כולהו עלי, הא קריבת נפשי קמך עכ"ד הגמרא, וכבר בארנו דברי הגמרא בכמה אנפין [עי' ד"י ליל ב' דסוכות באושפיזא דיצחק]. והמורם מזה דדייקא על ידי יצחק אבינו שמידתו גבורה ודין פחד יצחק ימצאו ישראל רחמים וחנינה ויצא משפטם לאורה, דגם במדת הגבורה והדין כלול ומשותף בה מדת החסד והרחמים, ועד"ז בכל המדות לא יצוייר בהם התפרדות מזה לזה ובשרשם כולם כלולים כאחד.
ר"א לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין וכו'. א"ר אושעיא מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו'.
פירש"י ז"ל צדקה עשה שפיזרן שלא היו יכולין לכלותם יחד עכ"ל. הנה במהרש"א פי' במה שאמר כדי שיתוספו עליהם גרים, דהיינו לפרסם האמונה גם בשאר עובדי כוכבים. ולכאורה נראה זה קצת כוונה אחרת, שאין הכוונה גרים ממש אלא לפרסם האמונה בתוך העכו"ם אף אותן שלא נתגיירו. אך אולי כוונתו ז"ל שעל ידי שנתפרסם האמונה בין העכו"ם יש מציאות שיתעוררו הגרים שראוים להתגייר, כי אם אין ביניהם ידיעה כלל מהאמונה מנא ידעו אותן שצריכים להתגייר.
תענית (ג' ע"ב) הוא קצת בלשון אחר, שאמרו ז"ל כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאום ה', מאי קאמר להו, אילימא הכי קאמר להו הקב"ה לישראל דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא, אי הכי כארבע בארבע מיבעי ליה, אלא הכי קאמר כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, ופירש"י ז"ל שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל, והכי אמר קרא כי כד' רוחות השמים פרשתי אתכם לרוחות העולם כדי שיתקיים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ופי' בזה המהרש"א במסכת ע"ז (י' ע"ב) שהכוונה הוא שעל ידי שפיזר את ישראל בד' רוחות העולם, התפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו והוא קיומו של עולם שלא יחרב. ומשמע שזה גופה קיומו של עולם מה שרואין בכל רוחות העולם אצל כל האומות שיש תורה ואמונה בהשי"ת, וזה אי אפשר אלא אם ישנם ישראל בכל המקומות.
הובא בילקוט ראובני (פ' שלח) עה"כ ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אלו ישראל שנקראו כבוד ה' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, מכאן שנגזרה גזירה על ישראל שיהיו גולים בין האומות, והיינו שעל ידי שישראל גולים בין האומות נתמלא כבוד ה' את כל הארץ שנתפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו כמבואר לעיל.
הנ"ל מבואר עוד מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות שעל ידי שמפוזרין ישראל בכל ד' רוחות העולם ניצלים מכליה ח"ו, שאין כל האומות הורגים אותם ח"ו, וכן מבואר בגמרא ע"ז שם (י' ע"ב), וכן הוא בתנא דבי אליהו. ונראה בזה בגמרא ג' טעמים בענין הגליות, מלבד שיש עוד טעמים הרבה עד אין חקר כאשר אכתוב להלן.
האר"י ז"ל בשער המצות (פ' ראה) במצות זכירת יציאת מצרים שיש חילוק בין גאולת מצרים לשאר הגאולות בבל מדי וכו', שבמצרים נתבררו בגאולתם כל הנשמות כמש"ה וינצלו את מצרים, לכן לא היה צריך להיות שם עוד, אבל בשאר הגאולות לא נגאלו לגמרי ונשארו נשמות שלא נתבררו, לכן נשארו ישראל תחת יד בבל ומדי ולא עלו בבנין בית שני כדי לברר הנשאר שם, ובד' גליות בבל מדי ויון ואדום שם הוא גלות מרובה מכלל ישראל, כיון שהם השרשים, אבל בשאר ע' אומות סגי בגלות אחד מישראל, כי המה רק פרטים וענפים ואין כל ישראל צריכין לילך בגלות לשם, זולת אותם בני אדם אשר נפלו ניצוצות נשמותיהם באומה ההיא, הם צריכין לגלות שם כדי לברר ולהוציא משם ניצוצותיהם שנפלו שם, יעיי"ש שהאריך טובא. ומובן בזה דברי המד"ר שיר השירים שיש מדינות דסגי באחד.
חכמי האמת מה שאמרו בגמרא כדי שיתוספו עליהם גרים, הכוונה גם על הניצה"ק והנשמות הנטמעין באומות כמ"ש האר"י ז"ל שגם אלו נקראים גרים, וגם נשמות הגרים המה מהנשמות שנדחו מישראל ונטמעין בהם כנודע והכל אחד הוא.
חכז"ל במד"ר (שיר השירים) שאף כשיבוא מלך המשיח לגאלם מן הגלות יפחדו ישראל ויאמרו שלא נתקיים עדיין השבועה מהקב"ה שיהיו בכל ע' אומות, ואי אפשר שתהיה הגאולה עד שיאמר להם מלך המשיח החשבון שהיו בכל ע' האומות. והלא בלא"ה אי אפשר שתהיה הגאולה עד שיחזירם כולם בתשובה וישמרו כל ישראל את התורה כולה כמבואר ברמב"ם, וא"כ בעת הגאולה יהיו כולם צדיקים, ואף על פי כן יבואו בטענה שלא היו עדיין בתוך כל הע' אומות. ומבואר בזה שאותה השבועה של הקב"ה שיהיו ישראל בגולה בין כל הע' אומות, הוא אף אם כולם צדיקים, אי אפשר שיהיה התיקון באופן אחר מחמת חטאים הקודמים כמו שיתבאר עוד.
האוהחה"ק (פ' בהר) עה"פ כי ימוך אחיך וגו' תרמוז פרשה זו על גלות אדום, ונמכר לך ע"ד חנם נמכרתם וגו', ויצא מעמך הוא ובניו עמו פי' הניצה"ק המתבררים באמצעות היותם עמו והוא סוד הגלות, שאל"כ למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם, אלא אחד מהטעמים הוא, כדי שיתבררו הניצוצים של הקדושה מבין הארצות וכו' עיי"ש שהאריך בענין. ועי' עוד שם באוהחה"ק שהקשה דידוע שהגלות הוא בסיבת החטא כמ"ש ומפני חטאינו גלינו מארצינו, אם כן מה היה נעשה עם הגרים והנצוצות הק' אם לא היו ישראל חוטאין וגולין. ותירץ כי אז היה כח הקדושה גדולה מאד להמשיך כל הגרים הראויים להתגייר אל מקום שישראל חונים שם בארץ ישראל, וכמו כן כל הנצוצות הק' היו נמשכים מאליהן לישראל, ורק על ידי החטא נחלש כח המושך של הקדושה וצריכין לגלות והלואי שיתקנו בדרך זה כל מה שצריך לתקן זתדה"ק.
זה של האוהחה"ק הוא גם על מה שאמרו בגמרא שצורך הגלות בשביל פירסום האמונה, וכן שאר הרבה טעמים שיש בגלות, לולא עון הדור היה כח השפעת הקדושה חזק כל כך שהכל היה נשפע ממקומם, אבל אחר החטא אי אפשר בענין אחר כי אם על ידי הגלות, ואי אפשר שתהיה הגאולה בלא הגלות, וכמבואר במד"ר שיר השירים שאף על ידי מלך המשיח אי אפשר שתהיה הגאולה אלא אחר שיהיו כל הגליות כשבועתו של הקב"ה.
שתפלת הכהן גדול ביום הכיפורים היה שלא יגזרו עלינו גזירת גלות, ואם יש הכרח יהיה גלותו במקום תורה, אזי על ידי כח התורה יוכל למלא תפקידו וללקט ולברר הניצה"ק ולהגיע לתכלית הנרצה וכנ"ל. והנה כשהולכים ישראל בגולה אם זוכים יש דרך ישר לפני איש להגיע מיד אל המקום הראוי אשר שם נמצאים הניצה"ק השייכים לשורש נשמתו, ואז עולה בניקל לברר וללקט את הניצה"ק הפזורים ולהעלותם, אבל ח"ו אם אין זוכים אזי צריכים לעקם את הדרך ולילך בגולה אחר גולה ולטלטל עצמו ממקום למקום ולסבול הרבה גלות וצער וטלטול עד שזוכין להגיע אל המקום הראוי לצורך התיקון].
קדשו אלו [של האוהחה"ק] ארווחנא להבין גם מה שכתב הוא ז"ל הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה. וצא ולמד מדבריהם ז"ל בגמרא כי כולן היו גולין ללמוד, ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן כדי ללמוד יום אחד. והוא אומרו אם בחקתי, שהוא עסק התורה, צריכים אתם שתלכו ממקומכם אחריה וכו' עכ"ד הקדושים. ולכאורה אם גם במקומו הוא יכול ללמוד תורה, מה לו לגלות ממקומו ולכתת רגליו למרחקים כדי לעסוק בתורה. ובפשטות י"ל הטעם דלאו מכל אדם זוכים ללמוד תורה, ולזאת צריך ללכת ממקום למקום, עדי ימצא את שאהבה נפשו, ותורה יבקש מפיהו. אכן על פי דברי האור החיים הקדוש יובן הטעם שצריך ללכת ממקום למקום ללמוד תורה, דבכל מקום נמצאים נצה"ק הפזורים בעמקי הקליפות, וצריכים לבררם ולהעלותם על ידי עסק התורה, וכל אדם מוטל עליו לברר את הנצה"ק השייכים לחלק נשמתו. וזה היה גם ענין המ"ב מסעות שנסעו בני ישראל במדבר כדי לברר כל הנצה"ק שבאותם מקומות, וכמ"ש האה"ח הקדוש בר"פ מסעי. ומטעם זה עצמו אמרו חכמים שצריך ללכת ממקום למקום ללמוד תורה, כדי שיברר כל אחד את הנצה"ק השייכים לחלקו מכל אותם מקומות, ולא סגי שילמוד תורה במקום מגוריו, שהרי מחמת החטא נחלש כח הקדושה, ואין בכוחו של אדם לברר כל חלקי הקדושה ממקומו, עד שיגלה הוא עצמו לאותם מקומות כמ"ש האה"ח הק', וכולי האי ואולי יעלה בידו שיוכל לבררם.
הק' הכתוב (פ' בחקתי) ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, שאם לא יקיימו גזירת זירוי בגוים ח"ו חרב מרוטה. ועכ"פ הגלות הכרח להצלת ישראל ולתיקון העולם.
הישמח משה זלה"ה (פ' אמור) הביא קושית ספר נחלת בנימין דאיך הותר לנו לקבל גרים והרי הוא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים מסר לכל אומה שר שלה רק יעקב בחר לו י-ה, וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שעבודם. ותירץ על פי מה שכתב הרמ"ע זלה"ה בספרו עשרה מאמרות דגרים מינן הוו ואידחי, אם כן ליכא השגת גבול כלל, דמקורם מישראל אלא שנדחו, ובגירותם חוזרים לשורשם, ועיי"ש מה שפי' בזה גמרא במסכת יבמות ע"ח ע"ב].
בספה"ק נועם אלימלך (פ' בהעלותך) לפרש מה שהתפלל אאע"ה על ישמעאל לו ישמעאל יחיה לפניך, עפימ"ש בב"ר (סמ"ד סכ"א) דאברהם אבינו בירר את הגליות לבניו, ובחר יותר בעונש הגליות ולא בעונש גיהנם עיי"ש, ועל כן התפלל על ישמעאל אף שידע והשיג ברוה"ק שעתיד להרע לישראל, אבל התפלל עליו לטובת ישראל מפני שהוא צורך הגלות עייש"ד.
אמרתי לפרש דברי חז"ל במד"ר בפתיחתא דאיכה רבה (סי' ד' וכ"ה בב"ר פי"ט ח"י) ר' אבא פתח והמה כאדם עברו ברית, אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וציותיו, ועבר על צוויי, ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וכו', אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל וכו' וצותים ועברו על צוויי וכו' ודנתי אותם בגירושין שנאמר מביתי אגרשם, ודנתי אותם בשלוחין שנאמר שלח מעל פני וכו' עכ"ד המ"ר. ונתקשו המפרשים בכפל הלשון גירושין ושלוחין, דלכאורה אין הבדל ביניהם, והכפל למה, ועיין ביערות דבש שנדחק גם כן בזה, [ועי' ביפ"ת ובנזה"ק פ' בראשית שם מ"ש בזה].
נראה פשוט, דהנה לשון גירושין מורה על בחינת העונש, פי' שמחמת החטא מגרשין אותו מאותו מקום, אף שלא מוטל עליו שום שליחות לגמור באותו מקום שהולך עכשיו, משא"כ לשון שליחות נופל רק באופן שנצטוה לגמור איזה שליחות במקום הליכתו. והנה באדם הראשון היו אלו השתי בחינות אצלו ביחד, שמחמת החטא גרשוהו מגן עדן, אמנם לאומת זה נשלח לעולם הזה בשליחותו יתברך לעשות ולתקן בעולם כל הנצרך להשלמת התיקון. אך אילולא חטא אדם הראשון לא היה צורך בשליחות זו לעולם השפל כדי לתקן, דאילו לא חטא היה יכול לפעול ולתקן כל זאת ממקום מושבו בגן עדן, שאז היה כוחו יפה לפעול למרחוק, דכל כך חזק היה תוקף קדושתו, אבל עכשיו שחטא נחלש תוקף הקדושה ונתפזרו הנצוצות, ושוב לא היה בכוחו לפעול כל התיקונים הצריכים, כי אם על ידי שילך במקומות ההם ויתקן אותם.
נאמרו אלו שני הבחינות על הכלל ישראל אחר החורבן, כי באמת לסיבת החטא גלינו מארצנו, וע"כ על צד העונש נתקיים בנו הגירושין, אמנם לעומת זה מוטל עלינו שליחות נשגבה מאתו יתברך שמו, לברר ולתקן בכל מקום בואינו מה שמפוזר ומפורד בין העמים בד' פינות העולם, וזהו כוונת המדרש באמרו גירושין ושילוחין.
אנו לדעת כי בכל מקום בואנו מוטלת עלינו שליחות זו, ואין הליכתנו בחנם, וכמאה"כ (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו וגו', שבכל תנועה ופסיעה שהולכים הוא כדי לעשות ולתקן דבר מה. ואף כשהולכין ממקום למקום יש בכך סיבה מן השמים לתקן הצריך תיקון שם, ושום הליכה אינה בחנם. ועל זה אנו מברכין בכל יום המכין מצעדי גבר, שמן השמים מכוונין ומדריכין אותנו בכל מצעדינו ופסיעותינו. אכן כל זה רק כאשר חפצים לעשות רצון הבורא יתברך, אבל בלא"ה כגון אם הולכים בכוונה לרע, לדבר עבירה וכדומה, אזי אין הליכה זו בהכנה מן השמים, אלא מעצמו הוא מהלך.
בזה הפסוק (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו, שכל צעדיו של אדם ופסיעותיו הם בהכנה מן השמים, אבל רק אם "ודרכו" יחפץ, הך "ודרכו" קאי על "מה'" הנאמר בראש הפסוק, כלומר אם מחשבתו ורצונו וחפצו ללכת בדרכי ה', אזי כאשר הוא מהלך ממקום למקום בסתם, הליכה זו היא בשליחות מסיבת כל הסיבות, שצריך לתקן שם איזה דבר. וצריך האדם להשתדל למלא תפקידו ולעשות רצון בוראו אשר שלחו לשם, ולא ילך בריקניא, כי אם ישתדל ויתאזר עוז לתקן את הטעון תיקון, וכולי האי ואולי, וכמ"ש האה"ח הקדוש שם וז"ל: והלואי שישיגו לתקן במקום בואם.
מבואר מדבריהם הקדושים דעל ידי שישראל מפוזרים בגולה בד' כנפות הארץ, ומסגלים שם מצות ומעשים טובים ותורה ועבודה, על ידי זה מעלין אותן הניצה"ק שנשבו לשם לשורשם, וזהו קיבוץ נידחים שבלעדה אי אפשר להיות קץ הגאולה. וזהו מ"ש השלה"ק (בפ' מסעי) דהגלות צורך הגאולה.
איכה ידע האדם באיזה מקום נמצאים הניצה"ק השייכים לשורש נשמתו, דהרי כל אחד צריך לעלות ולתקן דוקא אלו הניצה"ק השייכים לנשמתו ומאין יתוודע לו זאת. ואפ"ל על פי מה דאיתא בגמרא סוטה (מ"ז ע"א) א"ר יוחנן ג' חנות הן, חן מקום על יושביו וחן אשה על בעלה, וחן מקח על מקחו. וכתב המהרש"א ז"ל וז"ל נראה לפרש דודאי כבר נגזר על כל מקום ישוב על ידי אדם הראשון כדאמרינן לעיל, אלא שלא נגזר מי הוא יהיה היושב בה, ועל כן אמר שהקב"ה נותן חן לאותו מקום להיושב שם וכו' וכן בחן מקח על מקחו, שכבר נגזר שתמכר שדה פלוני לפלוני כדאמרינן שם, והקב"ה נותן חן לאותה שדה שתהיה מקחו עכ"ד ז"ל. וכמו כן לעניננו שהקב"ה נותן בלב כל אחד מישראל לילך למקום שנמצאים שם הניצה"ק שעליו לתקן ושייכים לשורש נשמתו ונותן חן המקום ההוא עליו, וכמו כן בחן מקח על מקחו, שבאותו חפץ שיש בו ניצה"ק משורש נשמתו של אדם, נותן הקב"ה חן אותו דבר עליו עד שיחפוץ בו ויתקנו ויעלה הניצה"ק מתוכה. וע"ד שפי' הבעשהטה"ק מאמה"כ (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ותו"ד ז"ל שהאדם חפצו בדרכיו לצורכו, אבל באמת מה' כל מצעדיו כוננו לתקן המוטל עליו, ובמקום המוטל עליו, והבורא יתברך נותן לו הרצון לילך לאותו מקום כדי להשלים רצונו יתברך והבן.
(פ' ויחי פ' צ"ח באמצע סי' ב') הביא מהרמ"ע ז"ל דתכלית הגליות אינו אלא לטהר אויר ארץ העמים, וז"ל הרמ"ע בעשרה מאמרות (מאח"ד ח"ד פ' י"ג) למחיה שלחם אלקים לטהר המקומות אשר נפוצו שמה וכו', וזהו סיבה עצמיות לכל הגליות שהיה ראשון לכולם ויגרש את האדם, כי אז נתחדש לו מגרש חוץ לגן עדן, למען יתקן אויר החיצון בהבל פיו, ויכין כסא כבוד להשראת השכינה בכ"מ וכו', הדרן לגליות ישראל לפי שגלות שומרון לא היו בני תורה די להם לקדש פאה אחת מן העולם וכו', אבל גלות ירושלים משם נפוצו לארבע רוחות העולם, למען יפוצו מעיינותם להועיל אל הכלל וכו'
עכ"ל יעיי"ש באריכות יותר.
הדברים מבוארים בדבריו באר היטב שהגלות בכל ארצות העמים הוא הכרח בשביל שיהיה תורה ועבדות ה' בכל הארצות, לטהר אויר העולם כולו שיהיה מוכן להשראת השכינה. ונראה שהוא לפי מה שמבואר בקראי שהמלך המשיח יכבוש אחר כך את כל העולם כולו, וממילא יהיה בכל העולם קדושת ארץ ישראל, שכן היא ההלכה שמה שכובשין כדין יש לו דין ארץ ישראל בכל הפרטים, כי מה שיש פלוגתא בסורי' אם הוא שוה לגמרי לארץ ישראל הוא בשביל שלא היה הכיבוש כדין, אבל המלך המשיח שיכבוש הכל כדת וכהלכה יהיה בכל מקום דין ארץ ישראל.
בתפלה למשה על תהלים (מזמור פ"ב) פי' בדרך זה הקרא קומה אלקים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים, וז"ל: כי ע' קטדראות הם ע' שרי מעלה אבל לעתיד הכל תחת יד הקב"ה לבדו, וכל העולם בבחינת ארץ ישראל, והיינו קומה אלקים דייקא, כי אתה תנחל ר"ל כי כל העולם יהיה בבחי' נחלה זו ירושלים עכ"ל. ולזה צריך הכנה לטהר אויר כל העולם כולו שיהיה מציאות שתתפשט שמה קדושת ארץ ישראל, וע"כ שיהיה בכל הארצות צדיקים עובדי ה' המטהרין את האויר, ויען שעל ידי עון הדור נחלש כח הקדושה אין מציאות לטהרה זו אלא אם כן יש עובדי ה' בכל המקומות ממש כאשר הבאתי מהאוה"ח הק' בענין נצוצות שכתבו חכמי האמת.
אנו בזה שההכרח שיהיו שומרי תורה ומצות ועובדי השי"ת מפוזרין בגולה בד' רוחות העולם, דלפי הטעם שאמרו בגמרא כדי שיתפרסם תורתו ואמונתו יתברך שמו בכל המקומות, זה אי אפשר אלא על ידי עובדי השי"ת בתורה ומצות, כי אם אין תורה ועבודה האיך יתפרסם התורה והאמונה. וכן ממ"ש האר"י ז"ל להעלות הנשמות מכל המקומות, מבואר בדברי האר"י ז"ל שזה נעשה על ידי עבודת השי"ת בתורה ומצות במקום ההוא, ואם כן גזירת הגלות הוא גם על הצדיקים, ואדרבא על ידם נעשה יותר תיקון ההכרחי. [ועיין באורך בויואל משה מסי' ק"י ולהלן איך יתקיים מצות ישוב ארץ ישראל עם גזירת הגלות].
הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו'.
הנה במדרש ילקוט (פ' אמור) מבואר טעם מצות הישיבה בסוכה, דבראש השנה הקב"ה דן לכל באי עולם וביום הכיפורים חותם הדין, ושמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועל ידי שעושים סוכה וגולין מבתיהם לסוכה הקב"ה מעלה עליהן כאילו גלו וכו' יעיי"ש. ולכאורה קשה על דברי הילקוט שהסוכה מכפרת במקום גלות, דהלא ידוע שכל תכלית הגלות הוא שעל ידי שיהיו ישראל גולים למקומות הרחוקים שבכל העולם יוציאו משם את כל הנצה"ק שנתפזרו בסיבת חטא אדם הראשון ויחזרו וישאבו אותם ויחזירום למקורן ולשרשן אל מקום הקדושה, וכיצד תשלים מצות סוכה גזירת הגלות, ואיך יתוקנו על ידי הישיבה בסוכה כל הנצה"ק שהיו ראויים להיות נתקנים על ידי שיגלו ישראל למקומות הרחוקים ההם.
אפ"ל על פי דברי האוה"ח הקדוש (פ' בהר) עה"פ וכי ימוך אחיך, שהקשה גם כעין זה דאם טעם הגלות כדי לברר הנצה"ק המפוזרים בד' כנפות הארץ, איך היו מתבררים כל הנצה"ק הללו אם לא היו ישראל חוטאים ולא היו הולכים בגולה. ותירץ כי אם לא היו חוטאים היה כח הקדושה שלהם תקיף וחזק מאד עד שהיה בכוחם למשוך אליהם את הנצה"ק מכל המקומות והיה להם כח לבררם ממקום שהם נמצאים בארץ ישראל, אבל מחמת החטאים נחלש כח הקדושה והוצרכו לצאת בגולה לתקן כל הנצוצות הק' שם במקומות שנתפזרו, והלואי שתשיג ידם לתקן במקום עצמו אשר שם הניצוצות עכתד"ק. וכמו כן יתכן לומר דכח קדושת הסוכה גדולה כל כך עד שיש בכח האדם היושב בסוכה ומתדבק בקדושתה לשאוב ולתקן הנצה"ק גם ממקומות הרחוקים, כשם שהיה מתקן אותם על ידי הליכתו בגלות לאותם המקומות, וא"ש מ"ש המדרש דעל ידי הסוכה נפטרין מן הגלות, כי קדושת הסוכה בכוחה לפעול אותה פעולה שהיו צריכין לפעול על ידי הגלות.
כתב ק"ז זלה"ה בייטב פנים לחג הסוכות (מאמר שובע שמחות אות י"א) לבאר בקשתינו ובזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה יחשב לי כאלו הרחקתי נדוד וכו'. דהנה לפעמים צריך האדם לנוד וליסע למרחוק להעלות משם איזה נצה"ק השייכים לו, ע"ד שאמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו נצוצות הקדושה. אבל היוצא מביתו ויושב בסוכה בצלא דקב"ה זוכה לבחי' קפיצת הארץ הרמוז בשם אהו"ה, ועי"כ זוכה שהנה"ק שבמקום רחוק השייכים אליו קופצים ממקומן ובאים אליו אל הסוכה לתקנם ולהעלותם לשורשם, וא"צ לשוט בארץ על פני חוץ. וזה בקשתינו ובזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה אל הסוכה יחשב לי כאילו הרחקתי נדוד, כלומר שלא אצטרך להרחיק נדוד אלא קדושת המקום השייך לי יעלה ויבא אלי וכו', יעיי"ש על פי דרכו בקודש שביאר בדרך סוד שזהו מענין קפיצת הדרך.
צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו'
[פירש"י ז"ל צדקה עשה שפיזרן שלא היו יכולין לכלותם יחד],
והיינו דא"ל ההוא מינא לר' חנינא אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו וכו' ואלו אנן איתנכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי וכו', א"ל משום דלא ידעיתו היכי תעבדו, תכלינן כולהו ליתנהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו קרי לכו מלכותא קטיעתא, אמר ליה גופא דרומאי בהא נחתינן ובהא סלקינן, [פירש"י ז"ל בהא נחתינן ובהא סלקינן, במחשבה זו אנן עסוקים תמיד]. מבואר בגמרא דההוא מינא [משרי אומה"ע] הודה לר' חנינא שעוסקים במחשבה זו לכלות את ישראל, אלא שאין ביכולתם להשלים רצונם, לטעם שאין כולם ברשותם עיי"ש. ולכאורה לטעם זה בלבד לא היה הכרח שיפזר הקב"ה את ישראל לבין האומות, דהרבה דרכים למקום להצילם.
על פי דברי הרמב"ן הק' בסו"פ התוכחה (פ' כי תבוא) כתב וזלה"ק: ודע כי התוכחה במארה וכו' ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה וכו', אבל אחרי היותינו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו וכו', כי ישיבתינו בגלות הוא ההבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם עכלה"ק. ובספרי ויואל משה (מאמר א' סי' י"ד) כתבתי בכוונת דברי הרמב"ן אלו, שאם רוב ישראל הם בארצות אויביהם וסובלים גזירת הגלות, אז קיימת הבטחתו יתברך שמו לשמור מכליה אף את בני ארץ ישראל, נמצא לפי זה שישיבת רוב ישראל בגולה בגזירת הבורא יתברך, היא המצלת גם תושבי ארץ ישראל עיי"ש.
זה כתב האוהחה"ק (פ' בחקתי) עה"פ ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' לכלותם, ע"ד אומרם ז"ל כי ה' השליך חמתו על עצים ואבנים למלט עם בני ישראל וכו', גם יסובב רחמיו ותכבש מדת הדין, בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב וכו' שלא תכלה אותם מדת הדין, והוא אומר ואף גם זאת סיבה להבאתם בארץ אויביהם, שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו', לכלותם, ולצד זה בחרתי בעונש כזה עכלה"ק. והן המה דברי הרמב"ן ז"ל כי בהיותם בארץ אויביהם, בזה נתמעט הקטרוג ואין מדת הדין מכלה אותם, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, וגזרה חכמתו יתברך לטובתינו להיותינו בגלות עד עת קץ, וכאמרם ז"ל צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות, ועל ידי זה מתקיימת הבטחת ולא מאסתים לכלותם, ורק בהיותם בארץ אויביהם ולא בארץ ישראל כמפורש בדברי הרמב"ן ז"ל, והרי זה הצלה רוחניות לא טבעית.
במה שעלה הפורץ ופרצו גדר ליקח את הארץ טרם בא זמן הגאולה, והתגברו לעלות בחומה ר"ל, הרבה רעות גרמו ה' ישמרנו, דמבואר בגמרא כתובות (קי"א ע"א) ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל, שלא יעלו ישראל בחומה ולא ימרדו באומות וכו', אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם וכו', גם יש בה סכנה עצומה ח"ו, דהבטחת הצלתינו מכליה אינה מתקיימת רק בהיותינו בארץ אויבינו כדברי הרמב"ן ז"ל.
איתא בב"ר (פ' מ"ד סי' כ"א) שמעון בר אבא בש"ר יוחנן אמר ד' דברים הראה לו הקב"ה לאברהם גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים, פירשו משתים הם נידונין בשתים, אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות וכו', ר"ה בש"ר אחא אמר כך היה אבינו אברהם יושב ותמה כל אותו היום, אמר במה אברר בגיהנם או במלכיות, עד שא"ל הקב"ה שיברור בגליות עיי"ש. ולכאורה צ"ב כיון שראתה חכמתו יתברך לברור בשעבוד מלכיות ולא בגיהנם, מדוע צוה לאברהם שיברור באחד מהם. גם גלוי וידוע לפניו יתברך שלא ידע אאע"ה להבחין באיזה מהן יברור, עד שיעצו יתברך שמו לברור בגליות, אם כן מתחלה היה יכול להיות כן שהבורא יתברך יברור, כי הוא יתברך יודע תכלית הטוב והנרצה, ומדוע היה רצונו יתברך שיהיה גזירת הגלות על ידי ברירת אברהם אבינו דוקא.
הענין על פי מה דאיתא בילקוט פ' בא (רמז קצ"א) מי פורע לכם ממלכות רביעית נטרונא, והיה לכם למשמרת אל תאכלו ממנו נא, לא תבעינה מהבהבה. ופי' בזית רענן מבעל מג"א זלל"ה נטרונא שצריכים לשמור ולהמתין עד בא זמן הגאולה, לא תבעינה מהבהבה פי' אל תבקשו לאכול אותה בהבהוב כלומר שאין צלוי כל צורכו עכ"ד ז"ל. והנה צפוי וגלוי לפניו יתברך שבדור האחרון בעיקבתא דמשיחא יהיה הנסיון גדול בזה מאוד, כמו שאנו רואין בעוה"ר עכשיו שעמדו כת פריצים ליקח בעצמם ירושת הארץ לפני הגאולה, ונפלו ברשת הסתתם רוב כלל ישראל בעוה"ר, והנה מובא ברז"ל שא"ל הקב"ה צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ומבואר בדברי הרמב"ן ז"ל באריכות שכל הנסיונות שעמדו בהם האבות, היה הכל להכין כח לדורות ישראל שיוכלו לעמוד בהן, ומעשה אבות סימן לבנים. וכתב בספר חסידים שאם עמד אדם בנסיון לא יחזיק טובה לעצמו, כי בודאי כבר קדמוהו אבותיו, שהיה להם מסירת נפש על דבר זה, ונשאר לו כח זכותם שיוכל לעמוד ולהתגבר בנסיון. ועפי"ז יובן דברי המדרש הנ"ל, שרצה הבורא יתברך שיכבוש אאע"ה את הדרך לפני בניו, ובכח פעולתו שבירר וקיבל עול שעבוד מלכיות יכין כח לדורות ישראל, שיקבלו עליהם עול הגלות ולא ידחקו את הקץ, אלא שהיה אאע"ה יושב ותמה ולא ידע באיזה מהן יברור, עד שא"ל הקב"ה לברור בגליות, וסוף כל סוף היה בזה כח פעולתו של אאע"ה ראש המתנסים, ובכח פעולתו אנו מתקיימים ועומדים בנסיון ומצפים ומחכים על הגאולה האמיתית שתהיה במהרה בימינו אמן.
צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, והיינו דא"ל ההוא מינא לר' חנינא אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו וכו' ואלו אנן איתנכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי וכו', א"ל משום דלא ידעיתו היכי תעבדו, תכלינן כולהו ליתנהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו קרי לכו מלכותא קטיעתא, אמר ליה גופא דרומאי בהא נחתינן ובהא סלקינן.
פירש"י ז"ל צדקה עשה שפיזרן שלא היו יכולין לכלותם יחד עכ"ל. הנה בפשטות הכוונה שהוא הצלה מכליית הגוף. אמנם כמו כן יש בזה הצלה מכליה רוחניות, כמו שאנו רואין בחוש בעוה"ר שהתגברה מלכות המינות במקום הקודש, להעביר את כל ישראל מדת תורתינו הקדושה, וזה כל מזימתם בשבתם וקימתם, ואילו היו כל ישראל שם כבושים תחת ידיהם, היה ידם תקיפה להעביר על הדת ח"ו הכלל ישראל כולו, כי במקומם מי יאמר להם מה תעשה, ועושים הכל כחפצם ורצונם, וצדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות כדברי הגמרא, דעל ידי זה אין בידם להעביר על הדת כל ישראל הנמצאים בשאר מדינות העולם, ולסיבה זו נמנעים גם במקומם במקצת לעשות כל חפצם ורצונם בהעברת הדת, כדי שלא יקראו להם מלכות קטיעא, וכמו שאמר אותו המין לר' חנינא בגמרא הנ"ל, נמצא לפי זה דזה הצדקה שעשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, הוא המצלת את ישראל מכליה בגשמיות וברוחניות.
צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו'.
[פירש"י ז"ל צדקה עשה שפיזרן שלא היו יכולין לכלותם יחד]. לכאורה לפי דרשתם ז"ל צ"ב קישור רישא דקרא (שם) מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזונו בישראל. ועיין פירש"י והמפרשים שפי' בו על פי פשוטו, שהוא שיר והודיה להקב"ה על מפלת סיסרא עיי"ש, אולם לפי דרשתם ז"ל רישא דקרא אין לו ביאור וקישור.
דרשו רז"ל בהאי קרא (בתנדב"א פ"י) אמר הקב"ה לבית דוד מה אתם יושבים, אם אתם מבקשים את ימות בן דוד ואתם מבקשים לגאול את ישראל עשו משפט וצדקה, שנאמר וכו' מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור, הכל במקומו ובזמנו, והלכות שבת בשבת והלכות מועד במועד והלכות חגיגה ומעילות ודיני חצצים באדם וכו', בין משאבים מתוך שלומדין ושואבין דברי תורה וכו' לכך נאמר שם יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל, חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל לבין העכו"ם עכ"ד המדרש. וראוי להבין איך נשמע כל זאת ממאה"כ מקול מחצצים. ובישועת יעקב פי' מקול מחצצים מלשון מחיצה וחציצה ונכלל בזה הלכות שבת שצריך מחיצה להתיר המבוי, והלכות טומאה וטהרה וטבילה ונטילת ידים דפוסל בהן חציצה. אמנם הקשה בשם מהר"ש לאניידו ז"ל דהרי בחגיגות ומעילות לא שייך זה, ואיך נלמדו כולם מהאי קרא עיי"ש. ובאמת אין פירושו מספיק אף על הלכות שבת וטומאה וטהרה, שמרובים הלכותיה מלבד חציצה ומחיצה, ואיך נלמד ממאמר הכתוב מקול מחצצים כל אלו וצ"ב דרשתם ז"ל. גם איך יתקשר סוף הכתוב צדקת פרזונו בישראל חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל וכו', ואין לו קישור לרישא דקרא על פי דרשתם ז"ל.
שם בתנא דבי אליהו שם יתנו צדקת ה' צדקת פזרונו בישראל, עיר קטנה שבישראל עמדו ובנו בית הכנסת ובית המדרש ושכרו להם חזנים ושכרו להם מלמדי תינוקות, נמצא בתי מדרשות מרובים בישראל וכו', אמר הקב"ה בני לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך הוא, ובשבילך אני מציל את ישראל ע"כ. וצ"ב איך למדו כל זה מהאי קרא צדקת פזרונו בישראל. גם למה אמרו עיר קטנה בנו ביה"כ וכו', וכי עיר גדולה אין בונים בתי כנסיות.
דרכים כתב על פי מה שכתב במדרש רבה (קהלת ט') עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' עיר קטנה זה בית הכנסת ואנשים בה מעט זה הציבור ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה וכו', שע"כ קורא את בית הכנסת עיר קטנה לפי שהוא רק מקדש מעט, דבאמת היה צריך להיות בית המקדש לישראל, ועכשיו שחרב בית המקדש הוי הבית הכנסת מקדש מעט על כן קורא אותה עיר קטנה. אמנם הקשה למה קורא את הציבור בשם מעט, כמ"ש ואנשים בה מעט זה הציבור, וכי צריך הציבור להיות דוקא מעט הלא אדרבה כל שהציבור יותר גדול חשוב יותר לפני המקום, ופירש על פי מה דאיתא בגמרא (חולין פ"ט ע"א) עה"כ לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, א"ל הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני וכו' וכן עד"ז קורא את הציבור בשם מעט כיון שהם מעטים את עצמם יעיי"ש.
עדיין אינו מיושב כל כך דתינח שם בגמרא שקאי על הפסוק כי "אתם" המעט, שפיר יתכן למידרש ביה הכי שאתם ממעטין עצמכם לפני, כי האדם צריך להיות בעיני עצמו שפל ונבזה, אבל בהאי קרא דקהלת לא כתיב ביה כי אתם אלא סתם ואנשים בה מעט משמע שהם באמת מעט, דאם לא כן למה ישפילם הכתוב לכנותם בשם מועטים ושפלים, האמנם דהאדם בעיני עצמו צריך להיות ממועט, אבל לאחרים אין ראוי שימעיטוהו משום כך, אם כן אכתי אינו מיושב כל כך פירושו במדרשא דהאי קרא דקהלת שאמר ואנשים בה מעט.
הפרשת דרכים במה שאמר עיר קטנה זה בית הכנסת, שהבית הכנסת נקרא עיר קטנה לגבי בית המקדש, זה א"ש רק שם במדרש שדרשו עה"פ עיר קטנה זה בית הכנסת, אבל כאן במאמר התנא דבי אליהו אינו מיושב לומר כן, שהרי אינו אומר שעיר קטנה זה בית הכנסת אלא שעיר קטנה עמדו ובנו בית הכנסת, שעיר קטנה עשו מעשה ובנו בית הכנסת ולא שהבית הכנסת הוא עיר קטנה, אם כן קשה להעמיס כאן פירושו שפי' שם במדרש, אם כן קשה כקו' הנ"ל למה קורא אותם בשם עיר קטנה.
דהנה רצונו של הקב"ה שיהיו ישראל מפוזרין בכל העולם, כדי לברר הניצה"ק הנמצאים בשביה בארצית הגלות, ולהשריש בכל מקום תורה וקדשה, וכמ"ש ז"ל במדרש חזית (שה"ש ב' י"ט) קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אומרים האיך אנו נגאלים, ולא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן ב' תשובות ואומר להם, אחד מכם גולה לברבריא וכו' דומה כמי שגליתם כולכם וכו', ובחודש הזה אתם נגאלים עכ"ד המדרש. מבואר שאף אחר ביאת המשיח יהיו ישראל חוששים ויראים שמא לא נתקיימה עדיין שבועתו של הקב"ה בגזירת הגלות, ואי אפשר שתהיה גאולה אמיתית כי אם על ידי השלמת גזירת הגלות. והאר"י ז"ל בשער המצות (פ' ראה) האריך טובא בטעם הגלות שהוא לברר ניצה"ק אשר בשביה בין האומות.
(ע"ז י' ע"ב) דרשו רז"ל עה"פ (זכריה ב') כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, האי כארבע רוחות לארבע רוחות מבעיא ליה, אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל וכו'. וביאר המהרש"א ז"ל דענין הדמיון כי ברוחות הם קיומו של עולם וכו' שהוא מייבש את הארץ, ולולא הרוח היה העולם כולו טובעים מים במים לפי הטבע וכו', כן הם ישראל שאלולא הם היה העולם חוזר לתוהו ובוהו וכו', ועל ידי שפירש ופיזר אותם בד' רוחות התפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו והוא קיומו של עולם עכ"ל. ועוד טעמים הרבה בדרז"ל בענין הגלות, והחולק על דבר זה הרי הוא חולק על דברי הנביאים ודברי חז"ל.
(פ' בחקתי) עה"פ והבאתי אותם בארץ אויביהם כתב לשון מפליא, וזל"ק: ורשע הוא כי יאמר למה ה' יוציאם מארצם ויגלם בין האומות לפרעון עוונם, ייסרם תוך ארצותם ולא יגלם בין האומות, כי אדרבה זה יסובב היפך תיקון המבוקש, שאם המבוקש הוא להטיב מעשיהם, הנה כשיזרה אותם בארצות יגמרו לעשות רע ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכו', והאריך שם לבאר טעם הגלות עיי"ש. ולכאורה ראוי להבין למה נקרא בשביל זה רשע, הרי באמת שאל קושיא חזקה, ומדוע לא ישמיענו הכתוב טעמו של דבר למה הוציאם ה' מארצו וכו'. אמנם הוא ז"ל ראה ברוח קדשו שרק הרשעים ישאלו קושיא זו, ומי שמאמין בתוה"ק ובדברי חכז"ל אסור לו להקשות קושיות אלא להאמין באמונה פשוטה שכך צריך להיות, ואף אם רוב העולם יאמרו להיפך, אסור להימשך אחר הרוב בדבר הזה, דהרוצה להיות דבוק בדרך התורה האמיתית אין לו להשגיח על רוב העולם.
לבאר דברי התנא דבי אליהו הנ"ל, מקול מחצצים אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור הכל במקומו ובזמנו, והלכות שבת בשבת וכו' ודיני חצצים באדם וכו' שם יתנו צדקות ה' צדקות פזרונו בישראל, חסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל לבין העכו"ם עכ"ד המדרש. וצ"ב קישור המאמר. גם איך נלמד כל זה ממאמר הכתוב מקול מחצצים. ופי' הישועות יעקב אינו מספיק דלא כל הלכות התורה בדיני חציצה ומחיצה תליין. אמנם אפ"ל על פי דרכו שפי' מקול מחצצים מלשון חציצה ומחיצה, והכוונה לדרכנו שעושים חציצה ומחיצה בין טומאה לטהרה, ואומרים על טמא טמא ועל טהור טהור הכל במקומו ובזמנו, ובאופן זה יתקיימו אצלם כל הלכות התורה שבת ומועדים חגיגות ומעילות וכו', דכל קיום התוה"ק תלויה בזה, דאם אין חציצה בין טומאה לטהרה אז עוברין על כולם פעם על זה ופעם על זה, משא"כ אם מקיימין חציצה זו יתקיימו כולם על ידי, ועל ידי זה צדקת פזרונו בישראל שמצדיקין דרכי השי"ת ומאמינים שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות, משא"כ אם מתחברין עם הטמאים באין לידי דעות נפסדות להקשות קושיות על הנהגת הבוי"ת למה היה צריך לגלות את ישראל, ואין מאמינים בדברי חכז"ל שאמרו שיש הכרח בגלות כדי להשריש כח התורה וקדושה בכל המקומות, ורק אם ישנו לקול מחצצים שעושין חציצה בין טומאה לטהרה אז צדקת פזרונו בישראל והא בהא תליא.
יובן המשך דברי התדב"א ד"א עיר קטנה וכו', ויובן על פי מאמר הקדום לו מקול מחצצים וגו' שמוכרח לעשות חציצה בין טומאה לטהרה, ולהצדיק צדקת פזרונו בישראל, אמנם אם הולכין בדרך זה ישארו רק מיעוטא דמיעוטא מכל העולם ונעשין בטל ומבוטל, ואם כן יפול לב האדם מלילך בדרך הזה, משום הכי אמר עיר קטנה וכו' דאה"נ לגבי העולם הוא עיר קטנה ואנשים בה מעט כפשוטו, דמועטין הם המקבלים עליהם דרך הזה ועל כן נקרא עיר קטנה, גם כן אין לזוז מזה הדרך להיות מקול מחצצים לעשות מחיצה וחציצה בין טומאה לטהרה, ועל כן דרשו גם במדרש דקהלת הנ"ל עיר קטנה זה בית הכנסת, דהנה חוץ ממה שהבית הכנסת הוא עיר קטנה לגבי בית המקדש כמ"ש הפרשת דרכים, נוסף על זה הוא גם כן בחי' עיר קטנה לגבי העולם לפי שאנשים בה מעט על פי פשוט לגבי העולם, דציבור כזה העשוי להשריש ולהפיץ תורה ויהדות המה מיעוטא דמיעוטא ובאמת יתכנה אנשים בה מעט.
בתדב"א נמצא בתמ"ד מרובין בישראל, ולכאורה אם הוא עיר קטנה שבונין להם ביהמ"ד איך נמצא על ידי זה בתכנ"ס מרובין, ואם הם מרובין הרי כבר אינה עיר קטנה. אמנם הכוונה שאע"פ שהם בחי' עיר קטנה ואנשים בה מעט, שלפי שהם דבר החוצץ לגבי העולם על כן נשארין מיעוטא דמיעוטא כנ"ל, מ"מ הסוף יהיה שיתגלה האמת ובחי' העיר קטנה תתרבה ותהיה לגדולה, ומ"ש נמצא בתמ"ד מרובין, היינו על שם סופו, שבסופן של דברים כאשר יהיה התכלית מזה אז יהיה כן. ומסיים על זה התדב"א אמר הקב"ה בני לי ביהמ"ד וכו' ובשבילך אני מציל את ישראל, שאלו מועטים מישראל הם המקיימין את העולם ומצילין את ישראל.
יל"פ קישור רישא דקרא מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזונו בישראל, על פי דברי התנא דבי אליהו הנ"ל (פרק יו"ד) שדרשו לה הפסוק מקול מחצצים על עסק התורה יעיי"ש. ונקדים דברי המהרש"א מה שכתב בגמרא ע"ז (י' ע"ב) במעשה דקטיעה בר שלום דההוא קיסרא דהוי סני ליהודה וכו' א"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו לכולהו דכתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וכו', כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, וביאר המהרש"א דענין הדמיון כי הרוחות הם קיומו של עולם שהוא מייבש את הארץ וכו', כך הם ישראל שאלולי הם היה העולם חוזר לתוהו ובוהו וכו', ועל ידי שפירש ופיזר אותם בד' רוחות התפרסם בכל העולם אמונתו ותורתו והוא קיומו של עולם עכ"ד.
זה מובן קצת ההמשך מקול מחצצים מבין משאבים שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזונו בישראל, והכוונה שעל כן פיזרם הקב"ה לישראל בכל העולם, כדי שיהיה הקול מחצצים העוסקין בתורה בכל העולם, ושם יתנו צדקות ה' שיפרסמו דרך התורה בכל העולם כולו כמ"ש המהרש"א, וכל זה נגרם בסיבת צדקת פרזונו בישראל, שעל ידי כן יהיה הקול מחצצים בכל העולם.
צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו'.
[פירש"י ז"ל צדקה עשה שפיזרן שלא היו יכולין לכלותם יחד]. יש לפרש דברי הגמרא בהקדם מה שהבאנו לעיל מש"כ בתנא דבי אליהו (פרק י') וז"ל ד"א שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזונו בישראל, עיר קטנה שבישראל עמדו ובנו בית הכנסת ובית המדרש ושכרו להם חזנים ושכרו להם מלמדי תינוקות, נמצא בתי מדרשות מרובים בישראל וכו', אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך הוא, ובשבילך אני מציל את ישראל שנאמר וכו' ע"כ. וכתב הזקוקין שלפי זה יהא פירוש הפסוק כך שם יתנו וגו' ששם בביהמ"ד יספרו צדקת פרזונו בישראל, מה שמפזרין בני ישראל צדקות לתלמוד תורה, שלצורך בנין בתכנ"ס ובתמ"ד מרובין צריך לפזר הרבה צדקה. אולם לכאורה יש להבין היכן רמוז בזה שבנו להם ביהמ"ד, דמקרא הרי נשמע רק לשון פיזור על צדקה, אבל אינו מבואר שהוא לצורך בנין בתכנ"ס ובתמ"ד, וכמו כן יתכן להיות פיזור על צדקה אחרת לעניים וכדומה, והיכא רמיזא בזה שבנו להם ביהמ"ד.
בצירוף דרש הראשון שדרשו על פיזור ישראל בגלות, שחסד גדול עשה הקב"ה שפיזר את ישראל בין האומות, וממילא כיון שישראל הם מפוזר ומפורד בגלות בהרבה מקומות, הרי צריכין לבנות הרבה בתי מדרשות בכל מקום פרטי, ע"כ נמצאו בתי מדרשותמרובים וצריכין לפזר הרבה צדקה, משא"כ אם היו כל הכלל ישראל במקום אחד לא היו צריכין כל כך בתי מדרשות מרובים ולא היו צריכין לפזר עליה. ויתפרש בזה גם לשון הגמרא שצדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות, והכוונה אפ"ל על פי פשטות שנתן להם כח הצדקה שיתנו צדקה מממונם, לפי שפיזרן לבין האומות, דעל ידי שהם מפוזר ומפורד בין העמים בכמה מקומות, ובכל מקום צריכין עבור קיום התורה, וזהו הוצאה גדולה, וצריכין על זה צדקה מרובה, על כן נטע הקב"ה בישראל כח הצדקה שיהיה בידם להכיל זאת. וזהו גם קישור דברי התנא דבי אליהו אהדדי שעל כן עשה הקדוש ברוך הוא שיהיה צדקת פרזונו בישראל, היינו כח הצדקה לפזר צדקה על בנין בתכנ"ס ובתמ"ד, לפי שהוא צדקת פרזונו בישראל שנתפזרו בין האומות, על כן צריכין לבנות בתמ"ד מרובים כנ"ל, ועל זה אומר הקב"ה שזהו הצלתן של ישראל ומפורש כן בתנא דבי אליהו.
עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו'.
יש לפרש דברי הגמרא, בהקדם מה שכתב הרמב"ן הק' בפרשת כי תבוא בסוף פרשת התוכחה דברים נוראים (דברים כ"ח מ"ב), וז"ל: ודע כי התוכחה במארה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה (שם פסוק כ"א), אבל אחרי הגלות לא יקלל אותו רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן (שם פסוק ס"ד) וכו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (שם ס"ג) ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות, אבל אחרי היותינו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו וכו', כי ישיבתינו בגלות הוא ההבטחה שאמר לנו (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם, עכלה"ק. ולכאורה יש בזה פליאה עצומה, דהלא מבואר מזה שהבטחתו של השי"ת שלא יהיה ח"ו כליה היא רק בהיותינו בארץ אויבינו ולא בארץ ישראל, אם כן היא גזירה נוראה מאתו יתברך שמו להיות בגולה לא בארץ ישראל, והלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, ואם ח"ו בטלה הבטחתו יתברך שמו בהצלה זו אין לך סכנה עצומה ונוראה יותר מזו, ואם כן מי יוכל לעמוד באלה להתקיים שם בארץ ישראל.
קשה שהרי הרמב"ן ז"ל (בספר המצות מצות עשה ד') סובר שמצוה לדור בארץ ישראל גם בזמן הזה, והוא מונה מצות ישוב ארץ ישראל למצוה מתרי"ג מצות נגד דעת רש"י ורמב"ם ז"ל (עיין ויואל משה מאמר ב' סי' ה'), אולם לדבריו אלו שאין שם הבטחה של לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, הרי לכאורה היא סכנה גדולה לדור שם, ומי שהולך להתיישב שמה מסכן את עצמו, כיון שאין שם הבטחה זו שלא יעשה ה' כליה ח"ו.[וגם לדעת הרמב"ם שאינו מונה מצות ישוב ארץ ישראל בין חשבון התרי"ג, אבל נראה מדבריו שלעולם יהיו נמצאים בני ישראל בארץ ישראל, כי הלא כתב בספר המצות (עשה קנ"ג) שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים, אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד וכו', וזה שהיותינו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חודש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבונינו נקבענו יום טוב בשום פנים, אבל משום שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב וכו', ועל קביעותם נסמוך לא על חשבונינו וכו', ואילו הנחנו בדרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לקל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותו האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבונינו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שבארנו כי מציון תצא תורה (ישעי' ב') וכו', עכ"ד. ונמצא לדבריו שיש הבטחה שלעולם יהיו בני ישראל בארץ ישראל, ובלי זה ח"ו בטלה כל קביעת החדשים והמועדים שבגולה גם כן, ולכאורה לדברי הרמב"ן הק' קשה מאד.
נראה שהכוונה הוא ע"ד שכתב האוהחה"ק (פרשת בחקתי) עה"פ (ויקרא כ"ו מ"ד) ואף גם זאת בהיותם וגו', וז"ל: (ד"ה ואף) כי ה' נותן טעם להקפדת כל חכם לב למה יגלה ישראל מארצו ולא שם לו שם בארץ עצמה משפט תט אשורם מני אורח, עוד הוסיף לומר אף גם טעם זה והוא באמצעות הבאתם בארץ אויביהם וכו' לא מאסתים לכלותם, ע"ד אומרם ז"ל (איכה רבה ד' י"ד) כי ה' השליך חמתו על עצים ואבנים למלט עם בני ישראל וכו', גם יסובב רחמיו ותכבש מדת הדין בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם וזה יסובב שפלם שלא תכלה אותם מדת הדין, והוא אומרו ואף גם זאת סיבה להבאתם בארץ אויביהם, שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' לכלותם, ולצד זה בחרתי בעונש כזה, עכלה"ק. והן המה דברי הרמב"ן ז"ל כי בהיותם בארץ אויביהם בזה נתמעט הקטרוג ואין מדת הדין מכלה אותם, ועמקו מחשבותיו יתברך שמו גם בזה.
לפי זה דמה שכתב הרמב"ן ז"ל שישיבתינו בגלות הוא ההבטחה שאמר לנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וגו', היינו שאם נמצא חלק מהכלל ישראל בגולה, אז כבר יש ההבטחה שלא יעשה כלה ח"ו גם לבני ארץ ישראל. ורק אם נמצאים כל ישראל בארץ ישראל כמו שהיה בזמן הבית, אז יש קטרוג ח"ו ובטלה ההבטחה, אבל אם מקצת ישראל נמצאים עדיין בחוץ לארץ, הרי הבטחה זו במקומה עומדת גם על בני ישראל. ולפי זה אין בדבריו סתירה לשיטתו שפסק דמצות ישוב ארץ ישראל הוא מצוה מתרי"ג מצוות, ותרווייהו איתנהו, וגם עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שחשבונינו בקביעות המועדים תלוי בזה שיהיו ישראל תמיד בארץ ישראל וכנ"ל.
דברי האוהחה"ק יתבאר דברי הגמרא צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות וכו', דהנה כשיש דין ומשפט אין צדקה ח"ו, ולכן כשיש תוקף הדין אי אפשר להקב"ה לעשות צדקה עם ישראל, ולכן פזרן בין האומות שבזה נשתתק הקטרוג במקצת, ושוב כשנחלש תוקף הדין אפשר לעשות צדקה, וז"ש צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן בין האומות, היינו שעל ידי שפזרן בין האומות יכול לעשות עמהם צדקה.
דא"ל ההוא מינא לר' חנינא אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו כי ששת חדשים ישב בם וגו', ואלו אנן איתנכו גבן כמה שני ולא קא עבדינן לכו מידי, אמר ליה רצונך יטפל לך תלמיד אחד, נטפל ליה ר"א א"ל משום דלא ידעיתו היכי תעבדו, תכלינן כולהו ליתנהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו קרי לכו מלכותא קטיעתא, אמר ליה גופא דרומאי בהא נחתינן ובהא סלקינן, [פירש"י ז"ל בהא נחתינן ובהא סלקינן, במחשבה זו אנן עסוקים תמיד]. וכעין זה הוא גם בלשון הגמרא ע"ז (י' ע"ב) דלא יכלת להו לכולהו. ומבואר בזה שהעידו חכז"ל שאלו היה ישראל כולם תחת מלכות אחת ח"ו היה אותה הממשלה מכלה אותם חלילה, אלא מחמת שיש מישראל גם במדינות אחרות שאינו יכול להם הוא לו לבושה וחרפה אם אין במדינתם מה שיש במדינות אחרות דקרי ליה מלכות קטיעא, ומחמת אותה הבושה מונעת א"ע מלעשות חפץ הלב.
תתמה על זה שכן מבואר בדברי הרמב"ם בפי' המשנה (פ' חלק) וז"ל: הרבה בני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שתשיגיהו מזה חרפה ובושה מבני אדם, או לפי שמבקש שיהיה לו שם טוב. וכתב החובת הלבבות בשער הבחינה (באמצע פ"ה) על מדת הבושה שהרבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר וכו', רוב בני אדם לא היו מכבדים אבותם לולא הבושת, כ"ש זולתם, ולא היו משיבין אבידה, ולא היו נמנעין מעבירה וכו' יעיי"ש שהאריך.[וככה העידו חכז"ל על שנאת האומות לישראל שאך בשביל בושה זו שיהיה מישראל במדינה אחרת מה שאין במדינתם נמנעים לעשות תאות לבם, ושר של רומי הודה בזה בשבועה שבמחשבה זו עוסקים תמיד. ואם כן ק"ו בן בנו של ק"ו הוא שזהו למושלי ישראל לבושה וחרפה גדולה אם יש במדינות אחרות שומרי תורה ומצות בלי שום מפריע, ושמה בארץ ישראל שמכונה המלוכה בשם ישראל, ח"ו יעבירו על הדת כולו בכל מקומות מושבותיהם. ובפרט שמלבד הבושה יש גם יראה שיזיק להם אותה הבושה בכל הענינים, כי נצרכים המה למדינות חוץ לארץ בכל הענינים כנודע, לא כשאר האומות. אבל אם ח"ו יהיו כל ישראל כיום תחת ידיהם, אין ספק שיש ליפחד ממה שאמרו בגמרא אלו היו כל ישראל תחת ממשלה אחת.
והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו', לא כאברהם שכתוב בו הר וכו', ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו', אלא כיעקב שקראו בית וכו'.
ופירש"י הר המוריה [דאברהם] ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו.
ז"ל (בחא"ג) כתב לבאר על פי דברי המדרש, משל למלך שהיו לו ג' אוהבים וכו', והכוונה כמ"ש שהאבות הם סימן לבנים, ואברהם אוהב האחד אומר זכור הייתי הר היה, הוא סימן לבית הראשון שהשכינה היתה השומרת בו כשומר בראש ההר וכו', הב' הוא יצחק שאמר זכור הייתי שדה היה, הוא סימן לבית שני שהיה בו שמירה פחותה ביותר וכו', ואוהב השלישי שאמר פלטין היה מתחלה וכו', ותחלת המחשבה הוא סוף המעשה שהוא סימן לבית האחרון שיבנה במהרה בימינו שיהיה בו שמירה מעולה וכו', שאז ילכו וגו' אל בית אלקי יעקב עיי"ש.
ביאור דבריו, כי האבות הקדושים השיגו ברוח קדשם את הבית המקדש כל אחד בבחינה אחרת, אברהם השיגו בבחינת בית ראשון ועל כן קראו הר, יצחק השיג את בחינת בית שני ולפיכך קראו שדה, ואילו יעקב אבינו ע"ה ראה והשיג את בחינת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה, ולפיכך קראו בית, כן נראה לי ביאור דברי המהרש"א ז"ל.
דכתיב (ישעי' ב') והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' ה' אל בית אלקי יעקב וגו', לא כאברהם שכתוב בו הר וכו', ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו', אלא כיעקב שקראו בית וכו'. [עיין דברי יואל פ' ואתחנן מהדו"ת ע' צא].
איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב פסח וכו' ואמר רחמנא נידחי וכו', כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנא'
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות, ואמר רחמנא נידחו.
וכתבו התוספות (ד"ה שחל) וא"ת למה אמר להם משה לדחות לפסח שני, יבטלו בו ביום וישחטו עליהם, וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין, ואמר להם משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני. והקשו המפרשים לפי דברי התוספות שאכלו פסחם במועדו, אם כן כיצד ילפינן בגמרא (סוכה כ"ה ע"ב) מהכא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, דעכ"פ הותר להם להטמא למת, אעפ"י שמחמת כן יבטלו מהקרבת הפסח במועדו. הרי לא נתבטלו מחמת העסק במת מצוה מאכילת הפסח שטבלו בו ביום ואכלו פסחיהם בלילה.
הנה כבר הארכנו בביאור הא דמצינו בדבריהם ז"ל בכמה מקומות שגזרו חז"ל שמא יפשע, דאין פירושו שאנו חוששין שבכוונה תחלה יפשע ויבטל המצוה, דגם שכחה מקרי פשיעה, אעפ"י שאינו מתכוון לבטל המצוה, דכל ענין שיכול לגרום לביטול המצוה, אעפ"י שבשעה שיבטל המצוה יהיה שוגג, מ"מ גזרינן שימנע מפעולות העלולות לגרום שיבא לידי ביטול המצוה, וכדחזינן בנר חנוכה (שבת כ"א ע"א) שגזרו שלא להדליק בפתילות ושמנים שאין דולקים יפה משום דס"ל כבתה זקוק לה, ופירש"י ז"ל הילכך צריך לכתחילה לעשותה יפה דלמא פשע ולא מתקן לה.
מכל זה דפשיעה היינו שעוד בטרם בא זמן המצוה עליו להקדים ולהזהר מראש שלא יעשה שום דבר העלול לסבב מחמתו ביטול המצוה, אף אם בשעה שיהיה הביטול לא יהיה פושע, אפ"ה מה שלא קדם להזהר בסיבות העלולות להביא לשכחה מקרי פושע, ולהכי אף לפי דברי התוספות פסחים הנ"ל דהטמאים לנפש אדם טבלו בו ביום ואכלו פסחיהם לערב, שפיר ילפינן מינייהו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ממה שטמאו עצמן במת, אע"פ שידעו שיחול שביעי שלהם בערב פסח, דאילו לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו במקום חיוב כרת לא היו רשאים לטמא עצמן על סמך שיוכלו לטבול בערב פסח ויאכלו הפסח בערב, דאיכא למיחש דילמא פשעו, דהיינו שתארע איזו סיבה שלא יוכלו לטבול בו ביום. ומדחזינן שנטמאו למת ולא חשו להכי שמעינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולפיכך לא היו צריכין למיחש למידי, דאף אם לא יוכלו לטבול פטורין הם ממצות פסח, כיון שעסקו במצוה.
מזה כי בכל דבר חייבים להביט ולהתבונן מראשית ההתחלה אם לא תצמח מכך תקלה אחרי כן, והחכם עיניו בראשו להביט מראשית דבר אחרית דבר שלא יתחיל בענין שיתכן היותו סבה לפשיעה בזמן מאוחר יותר. וכן הוא בעניינים שבהם תלוי קיום חומת הדת נחוצה מאד השמירה והזהירות בראשית התחלת כל הענינים, בשעה שהענין עדיין בדקות בטרם נתגשם ונתעבה.
[וזהו [וק"ז [שם] ואמר [שם] לא [שם] א"ר [שם] מאי [שם] א"ר [שם] מאי [שם] צדקה [שם] והיינו [שם] מאי [פ"ז ע"ב] אמר [פ"ח ע"א] ואמר [צ' ע"ב] דכתיב