אגדות מהרי"ט/כתובות/פרק יב
אגדות מהרי"ט – מסכת כתובות – פרק יב
[ק"ג ע"א] כל בי שמשי [ערב שבת] הוה אתי [רבי] לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא, אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב, כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים. פרש"י שלא להוציא לעז כו' לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי עכ"ל. ובאמת מה שלא זכו לזה שאר צדיקים אף שהיו מופלגים בצדקתם, אפשר דזכה רבינו הקדוש לזה כפי בחינת שורש נשמתו, או מסגולת איזה מצוה שהיה זהיר בה יותר, ע"ד שאמרז"ל אביך במאי זהיר טפי, אמנם אף על פי כן כשנתודע הדבר לא בא עוד לביתו, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים.
ודבר פלא איתא בספר חסידים (רמז תתשכ"ט) דרבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בהן בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר מתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי, בבגדים כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש היום עכ"ל. ומרן החיד"א ז"ל (בפירושו ברית עולם על הספר חסידים) כתב, אני בעניי בקונטרסי שם הגדולים (ח"א דף ה' ע"ב) נחה דעתי הקצרה בכמה ענינים על פי דברי רבינו ז"ל, עכ"ל ברמז. ושם בס' שה"ג כתב בשם רבינו אליעזר בר נתן, שכמה שנים היה תמה על מ"ש בספר עמק המלך דאברהם אבינו ע"ה השלים מנין, וכן על מעשה שעשה רבינו האריז"ל בבית הכנסת וכיוצא בדברים אלה, עד שמצא דברי הספר חסידים הנ"ל, ועל פי דבריו נחה דעתו העליונה בכל החקירות הנ"ל, ופי' שם דמ"ש ז"ל כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות רוצה לומר סתם אדם, וע"ד שפי' המהרש"א ז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) אהא דא"ר ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, עכת"ד החיד"א ז"ל.
ובאמת יש להקשות על דבריו, דבמסכת שבת (קנ"א ע"ב) נקטו הך דבמתים חפשי לגבי דוד מלך ישראל, וכבר דיבור בקדשו הרב תרומת הדשן בפסקים (סי' ק"ב) מענין זה, והביא השואל ראיה מדברי הגמרא בבא מציעא (קי"ד ע"א) דאשכחיה רבה בר אבוה לאלי' דקאי בבית הקברות של עכו"ם, ושאל ממנו ולאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, והשיב לו דאין קברי עכו"ם מטמאין, עכ"פ מוכח משם דה"ה כחי ומחוייב במצות, עיי"ש שהאריך. אמנם יש סתירה לזה מדברי הגמרא שבת הנ"ל, וראיתי מי שהקשה עוד על דברי ספר חסידים הנ"ל שהיה מוציא הרבים ידי חובתן בקידוש היום, דנהי דצדיקים לא נעשו חפשי מן המצות, וכדאמרינן צדיקין אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל, מ"מ אינם בגדר חיוב מצות אלא כמי שאינו מצו' ועושה, ואיך יכולים להוציא אחרים ידי חובתן, והלא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
והיותר נראה בביאור הענין, על פי מ"ש רבינו הגדול מאורן של ישראל החתם סופר זלל"ה (בשו"ת חלק ו' תשו' צ"ח), בענין אלי' זל"ט, שהביא שם כמה מאמרים סותרים עיי"ש, ויצא לחלק דכשמתגלה אלי' בלבוש גופו ה"ה מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה, ולא שייך לומר תורה לא בשמים הוא, וכן כששאלו רבה בר אבוה בבית הקברות של גוים וא"ל לאו כהן מר, אז נתגלה בלבוש גופו, דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול ולאו כהן מר וכו', אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה, אז איננו מחוייב במצות, ובמתים חפשי כתיב, וא"ש מ"ש בברית מילה זה הכסא של אלי' וכו' עמוד על ימיני לסמכני ואפילו בשבת, ואע"פ שיש משום ספק תחומין למעלה מעשרה עכת"ד ז"ל עיי"ש שהאריך.
ואפשר שזה הבחינה היה ברבינו הקדוש, לפי מה שכתב בספר חסידים שהיה נתגלה בכל ערב שבת בלבוש גופו, וע"כ היה דינו כחי וכמצו' ועושה, וא"ש שפוטר הרבים ידי חובתן בקידוש. או אפ"ל ע"ד שכתבנו לעיל דרבינו הקדוש זכה לזה כפי בחינת שורש נשמתו, וע"ד שכתב במגלה עמוקות (אופן פ"ד) וכן כתב בגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו זלל"ה, שרבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב, ויעקב אבינו לא מת כמאמז"ל (תענית ה' ע"ב), ואמרו שם מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ועד"ז אפ"ל כמו כן בכל אותן הצדיקים שהזכירו חז"ל אצלם דלא מתו, היה להם תוספת בחינת חיים על שאר הצדיקים שכולם קרויים חיים אפילו לאחר מיתתם כאמרז"ל, ויתרים עליהם אלו שדינם כחי גמור לענין קיום המצות וכמצו' ועושה דמי', וכמו שהיה ברבינו הקדוש, וזכו לזה מצד בחינת שורש נשמתם, או על ידי סגולת איזה מצוה שהיו נזהרים בה יותר מדרך הרגיל כנ"ל. וכמו כן מ"ש חז"ל בגמרא סוטה (י"ג ע"ב) דלא מת משה ויליף ליה מגזירה שוה, כתיב הכא וימת שם משה עבד ה', וכתיב התם ויהי שם עם ה' וגו', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, [וכבר העירו המפרשים, דהרי כמו כן כל הצדיקים אף במיתתם נקראים חיים, ומדוע במשה רבינו ע"ה הוצרכו ז"ל ללמוד דבר זה מגזירה שוה דשם שם], כוונתם ז"ל שהיה בבחינת חי גמור לענין קיום המצות כמצו' ועושה, וכתב העיון יעקב מבעל שבות יעקב שם דדייקו כן מדכתיב וימת שם משה עבד ה', משמע שעדיין הוא עבד ה', והא דכתיב וימת ויקבור שלא להוציא לעז על צדיקים ראשונים וכו' עיי"ש.
[ק"ג ע"ב] דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי מינצת, דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי, א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי, וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקא, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, א"ל ר"ש ב"ר אפילו ממך, א"ל אין וכו'. והיינו שהיה זורע זרעני פשתן וקולע ממנו רשתות ומכמורות, וצד בהם צביים ומתקן בעורותיהן קלפים, וכתב עליהן חומשים ולמדם לתינוקות ואמר להם שילמדו כל א' את סדרו לחבירו, ועל ידי זה עביד לתורה דלא תשתכח מישראל. ולכאורה תמוה מדוע טרח ר' חייא לעשות כל אלה המלאכות בעצמו, וכי אין בנמצא לקנות קלף או עורות וכי אין למצוא גם סופרים שכותבין בשכר, והלא ישנם סופרים וישנם סוחרי פשתן וישנם סוחרי עורות, והעיקר הרי הוא רק התכלית שלמד עם הילדים התורה הקדושה, ומדוע הוצרך לטרוח בעצמו בכל אלה המלאכות.
והמהרש"א (בח"א) הרגיש בזה, וכתב בזה הערה, שכוונתו היתה שכל העשיות בזה יהיו בלתי לה' לבדו, ולא יהיה בו שום פניות ושיתוף כוונה אחרת שלא לשם שמים, ואילו קנה קלף או קנה בהמה לעורה היה בו מצד העושה ומצד המוכר שיתוף כוונה אחרת לשם משא ומתן, וכבר יש בה פניה של ממון, ור"ח רצה שמתחלת גידול הפשתן יהיה הכל בלתי לה' לבדו לשם תורה ולמצוה יעיי"ש.
אמנם לכאורה הענין עדיין הוא פלא, וכי יש בזה איזה חסרון מה שהמוכר מכוון להרוחת הממון, ואפילו את המלמדי תינוקות צריכים לשלם היטב כדאיתא, ואף על הסופרים התענו אנשי כנסת הגדולה רק שלא יתעשרו, אבל לא מצינו שאין רשאין ליקח שכר, ואך בלומדי תורה נסתפקו הראשונים ז"ל האיך מותר לקבל שכר, (עיין בפי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפ"ד דאבות, על דברי המשנה אל תעשה קרדום לחפור בה), אבל זאת לא מצינו בשום מקום שהעושה את הקלף או הספר לא יקח שכר, וכי מה זהירות יש בזה לחשוש שאם יקחו ממון יזיק זאת ח"ו לכתיבת התורה, ואדרבה מבואר (בזוה"ק ר"פ תרומה) דמצוה שאין משלמין בעדה ממון אין בה כל כך כח וחשיבות, ואדרבה צריכין ליקח את המצוות בעד ממון ובאגר שלים, וכדאיתא שהוא דבר היותר גדול מי שנותן שכר משנים ושכר סופרים, עכ"פ הרי מבואר שצריכין ליתן ממון עבור דבר מצוה, ולמה זה הוצרך ר' חייא לטרוח בעצמו מזריעת הפשתן עד גמירא שהכל יהיה בלא ממון, והרי הוא לכאורה כולו פלא.
והנה בענין מה שאמר ר' חנינא אלמלי משתכחא תורה מישראל אנא מהדרנא לה מפלפולי, והשיב לו ר' חייא דידי עדיפא דעבדי שלא תשתכח מישראל, כתב המהרש"א ז"ל דלכן עדיפא כי עובדא דר' חנינא היה רק בכח, שאם תשתכח יחזירנה בפלפולו, אבל לא בא מעולם לכלל מעשה, שהרי ר' חייא פעל ועשה שלא יבוא לעולם לידי שכחת התורה, משא"כ מעשהו של רבי חייא בא לכלל מעשה, לכן דידיה עדיפא עכ"ד. ולכאורה קשה לי עוד בזה, דאיך אפ"ל שאם תשתכח תורה, הרי בפירוש אמרו בגמרא (שבת קל"ח) דרשב"י אומר דח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, ואם כן הרי זה נמנע המציאות לגמרי, ואיך יתכן לומר שאם תשתכח תורה מישראל הרי לא יצוייר כזאת כלל, ומדברי ר' חנינא שאמר אנא מהדרנא לה מפילפולי הרי משמע שיצוייר שתשתכח התורה לגמרי עד שיהא צורך להחזירה על ידי פלפולא וזה הרי לא יתכן כלל. גם ממה שכתב ר' חייא חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה, משמע שהיה החשש שתשתכח אף עצם התורה המקראות והמשניות, וזה הרי אינו נקרא פלפול דזה נקרא לימוד, דפלפול הרי הוא רק להוסיף דבר מתוך דבר, אבל עצם התוה"ק אי אפשר להחזיר על ידי פלפול דמקובל בה כל תיבה וכל אות וכל נקודה, ואיך אפ"ל שאם תשתכח יחזירנה, [ובגמרא אמרו ח"ו שתשתכח, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, וכבר ביארתי במקו"א [עי' בס"ג דברים תשי"ז הנדפס בקונט' ח"ת דברים עמוד ל"ה] מהו הכוונה בזה ואכמ"ל], אבל יהיה איך שיהיה כאן שהמדובר הוא מעצם התורה אף מחמשה חומשי תורה, ואלו הדברים הרי אי אפשר להחזירם על ידי פלפול, ואיך יוצדק בזה מאמר ר' חנינא אנא מהדרנא לה מפלפולי.
לכן נראה לי על פי דרכו של המהרש"א ז"ל, שרצה שהכל יהי' בלתי לה' לבדו ולא יהיה שום פגם בנתיים, אבל לא מטעמיה דכוונת הממון מזיק דאדרבה מצוה לשלם עבור המצות כנ"ל, אמנם יש כאן חשש אחר, דהנה כל דבר צריך להיות ממקור הטהרה מן המותר בפיך (שבת כ"ח ע"ב), וע"ד דקיי"ל בשו"ע הלכות ראש השנה (סימן תקפ"ו) דשופר של בהמה טמאה אין לתקוע בו (ועיי"ש במג"א), והרי דאפילו אם יהיה התוקע צדיק יסוד עולם ומכוון בכל כוונת האר"י, ואף על פי כן אם שכח לחקור מקורו של השופר ויבואו ויגידו לו שהשופר הוא מבהמה טמאה לא פעל מאומה ולא יצא ידי חובת התקיעות. ואיתא בסר חסידים (רמז תשע"א) דאדם שאינו הגון כתב סידור, ולא רצה החכם להתפלל בו יעיי"ש. והאור המאיר (פ' האזינו) מביא שהבעש"ט הק' שמע איש אחד מנגן על כינור והרגיש את המחשבה רעה שחשב האומן בעת עשיית הכינור, כן איתא באוה"מ בשם הבעשטה"ק.
הרי מבואר כי בכל דבר צריך לחקור על המקור שלא יהיה בו פגם, והנה כל דבר יש לו שורש למעלה, ושורש שכחת התורה בא על ידי שאין שורשו ממקור הטהרה, שזה מכניס פגם ומוליך שולל מני הדרך עד כדי כך ששוכחין דרך האמת וזהו שכחת התורה. וכמו שרגילין היום בדרכים חדשים מבלי להביט מהיכן המקור, דאם משנין מדרכי אבותינו בענין החינוך זה מוליך מני הדרך, ור' חייא רצה להשתמר שלא יהיה מעורב בתוכו שום כח מצד אחר ממקורות טומאה, והיה חושש על כל אחד ואחד, לכן הוצרך לעשות הכל בעצמו, כי חשש שאם ילך לקנות אצל זולתו מי יודע מה טיבו ואיזה כח ממקור ושורש מוזר יושפע ממנו לתוך אותו הקלף, ואולי על ידי זה כבר יהיה לו איזה כח והשפעה עלי, לכן אמר ר' חייא אם אני רוצה להעמיד חינוך אמיתי שיהיה נשמר שלא יגיע לידי שכחת התורה, הריני צריך להביט על המקור ולהיות נזהר משעת התחלתו, ואפילו הפשתן שממנו עושין הרשתות לצוד צביים כדי לכתוב על עורן התורה הקדושה גם זאת אעשה אני בעצמי, כי מזולתי אני מתירא שמא יש בו איזה כח אחר מעורב בו ומי יודע איזה ארס טמון בתוכו. ומבואר בזוה"ק (ר"פ שמות) דלפי שאכלו מלחמן של המצריים, לכן נפלו בגלות תחת ידם, דהגזירה היתה רק ועבדום ועינו אותם בארץ לא להם, ולא נגזר להיות דוקא במצרים מקור הטומאה, ורק לפי שנהנו מהם נפלו לידם, וכמו כן אם לוקחין תמיכה וחיזוק ממקור מושחת הרי זה סכנה להחינוך. ור' חייא רצה להשתמר מכל זה לכן לא רצה ליקח שום דבר מזולתו, ולא הממון בעצם היה איכפת לו, וכבר היה מסכים לקנות בעד ממון, אבל לא האמין את הבעל מלאכה, שהיה חושש על כל אחד ואחד מי הוא זה ואיזה הוא ומה טיבו שלא יתעה בסיבתו מני הדרך, ועל כן טרח לעשות הכל בעצמו, דעד"ז הי' נשמר מכל אלו החששות.
והנה ר' חנינא אמר כי אפילו אם יפול בתוכו איזה ארס מר שיטעו על ידי זה וינטו מדרך האמת שזהו שכחת התורה, אף על פי כן אנא מהדרנא לה מפלפולי, כי הוא הי"ל כח גדול כל כך בפלפולו להאיר העינים ולהעמידם על האמת, אבל ר' חייא א"ל שאין לסמוך על זה כי הן אמת ויציב הדבר שכח פלפולך גדול, אבל מי שכבר תעה מני הדרך קשה להחזירו ולפעמים לא יועיל מאומה, ותחת להטריח להעלות אותן שהגיעו כבר למצב של שכחת התורה ולתקנן על ידי פלפולך, יותר ויותר ארויח במה שאטרח ואשמר ואזהר לכתחלה שאותו שלומד את התורה לא ימוט ולא יפול בזה, שאם אחזיק ואקיים את החינוך הישן בזה ארויח הרבה יותר, ולזה א"ר חייא דידי עדיפא כי על ידי הזהירות והשמירה מתחלה ליקח ממקור טוב ארויח יותר, [וע"ד שפי' ק"ז הייטב לב זלל"ה (בפ' אמור) הפסוק (תהלים י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד, כי אך ורק יראת שמים הטהורה מכל פניות שהיא יראת הרוממות יש לה קיום נצחי עיי"ש], ועל זה אמר רבי כמה גדולים מעשי חייא.
[שם] א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וכו', וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקא וכו', והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא. הרי שהוצרכו החכמים בכמה דורות לעשות פעולות נמרצות שלא תשתכח התורה מישראל, ולולא הם היה ח"ו שכחת התורה לגמרי. והנה אע"ג שיש הבטחה מקרא (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו [עי' שבת קל"ח ע"ב], שלא תשתכח התורה, והאיך אמר ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, [עי' מהרש"א שם]. לק"מ שהרי אפשר לומר דבשביל אותה ההבטחה שבקרא דלא תשכח וגו', לכן העיר ה' את לבבם הטהור לתקן להושיב מלמדים שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח"ו היתה משתכחת, דבלא"ה צריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסק מלהיות לומדי תורה. וכמו כן מה שעשה ר' חייא הוא בכלל ההבטחה שיהיו חכמי דורות שיצילו את ישראל משכחת התורה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי שבהשתדלותם יצליחו ויתקיים על ידם אותה ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו.
[שם] א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וכו'. איתא בגמרא (סוכה כ' ע"א) שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. ובריטב"א (שם) נתקשה בהא דאמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, דלא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחביריו שהיו גדולי ישראל. אלא אמר כך בשביל מה שחידשו בהלכה זו, שכל המקיים הלכה אחת הרי הוא כאלו מייסד כל התורה כולה, ובכלל דבריו גם כן שראוים לייסדם בכח זכרונות שבהם, כדאמר בפרק השוכר את הפועלים אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל, עכ"ל. אך צ"ע לכאורה שהרי כמה פעמים מצינו בש"ס רבי לא שנה רבי חייא מנין, וא"כ ע"כ שלא חידש רבי חייא הלכה שלא נשנה מפי רבינו הקדוש. אלא אפשר שהיה זה אחר פטירת רבינו הקדוש שנשתכחה הלכה זו והחזירה רבי חייא כמו ששמע כבר מפי רבי.
והנה מה שכתבו שלשכחת הלכה אחת קרי ליה שכחת התורה, זה וודאי מוכרח, ממה שאמר שהיה שכחת התורה בימי הלל עד שעלה הלל, שהרי היו שם בני בתירא נשיאי ישראל והרבה תנאים ותלמידיהם, והיה זה בזמן הבית שעלו שם לרגל כל החכמים והיו הסנהדרין בלשכת הגזית שהרי עד מ' שנה קודם החורבן ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, וזה היה מאה שנה לפני החורבן שאז עלה הלל לנשיא, ומבואר בגמרא שבת (דף ט"ו) שנשיאותו של הלל היה מאה שנה לפני החורבן יעיי"ש בגמרא וברש"י, ובוודאי א"א לומר שהיה אז שכחת התורה, וע"כ דקאי רק על אותה ההלכה דפסח דחי שבת, שנתעלמה מכל חכמי ארץ ישראל, אלא הלל שעלה מבבל וקבל משמעי' ואבטליון יסד הלכה זו כמבואר בפסחים (דף ס"ו). וכן קשה טובא במה שאמר שהיה שכחת התורה בימי רבי חייא, שהרי היה זה בימי רבינו הקדוש שהיה דורו מצוין בהפלגת החכמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לסדר זרעים), ואמרו בגמרא (גיטין דף נ"ט) מימות משה רבינו ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, וא"א לומר שהיה אז שכחת התורה, וע"כ כתב הריטב"א דקאי על הלכה אחת דמיירי שם.
ובערוך לנר נתקשה בזה דלא מצינו שנשתכחה איזה הלכה בימי רבי חייא, ועל כן כתב הכוונה לפי מה שאמר רבי חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל וכו' ומתנינן שיתא סידרי לשיתא ינוקי וכו'. ומזה נשמע דאם לא עשה רבי חייא מעשה זאת היתה התורה נשתכחה, ולכן אמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, יען שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת ח"ו.
ואפשר לכוון זה בסוף דברי הריטב"א כאשר העתקתי לעיל לשנו. אבל בהתחלת דבריו כתב בפירוש שנשתכחה אז אותה ההלכה. ובאמת שמ"ש שלכן נקרא בימיו שכחת התורה כיון שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת, זה צ"ע לכאורה, שהרי ברבי מצינו בפי' שהוא היה בעל המעשה בראשונה שהתיר לכתוב תורה שבעל פה אף שהוא איסור דאורייתא, משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, בשביל דלולא כן היתה התורה משתכחת, וכמו שאמרו בגיטין (דף ס' ע"א) כיון דלא אפשר, ופירש"י ז"ל שם דלא אפשר מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, ובגמרא תמורה (דף ט"ו) מוטב שתיעקר תורה ולא תשתכח התורה מישראל, ונמצא דלולא מעשה רבי בכתיבת התורה בוודאי היה ח"ו שכחת התורה, ואם כן למה לא חשב אלא עזרא והלל ורבי חייא והשמיט רבי. ולפי דברי הריטב"א שנשתכחה הלכה אחת בימי רבי חייא, אפשר שזה לא היה בימי רבי לכן לא חשבו. ומלשון הריטב"א נראה שהרכיב שני הטעמים יחד, דלא הפסיק באמצע לומר שהוא שני תרוצים, וצ"ע האיך תלוי זה בזה.