אגדות מהרי"ט/כתובות/פרק ו
אגדות מהרי"ט – מסכת כתובות – פרק ו
[ס"ו ע"ב, ס"ז ע"א] ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה והתניא וכו', איבעית אימא לכבודו הוא דעבד וכו'. וכתב המהרש"א להאי תירוצא משמע דאפילו הוי עביד כדבעי למיעבד, כיון שלא עשה כן משום מצוה אלא לכבודו הוי ליה שלא לשמה ונענש עליו, ואין להקשות הא אמרינן גבי צדקה אפילו שלא לשמה וכו', די"ל האי שלא לשמה לכבוד הוא גרע טפי, כמו שמחלקין התוס' (בפסחים נ' ע"ב) אהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, ובעלמא אמרינן טוב לו שלא נברא יעיי"ש. הנה המהרש"א הראה מקום לתוס' במס' פסחים שלדבריהם אפשר לתרץ הגמ' בסוגיין, גם הברייתא שבגמ' נדרים (ס"ב ע"א) דמובא להלן, אבל לפי דברי התוס' בברכות (י"ז ע"א) ובתענית (ז' ע"א) דמובא להלן, אינו מתורץ לא הגמ' בסוגיין ולא הגמ' דנדרים יעיי"ש ודוק.
ויש לבאר הענין דהנה איתא בגמ' (פסחים נ' ע"ב) דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובתוס' (שם) הקשו וז"ל: תימה דרבא גופיה אמר בפ"ב דברכות (י"ז ע"א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד על מנת לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש עצל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו עכ"ל. ובתוס' במס' ברכות (י"ז ע"א) תי' דהתם מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והכא מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו. וכן חילקו התוס' במס' תענית (ז' ע"א).
והנה מאמר זה נמצא גם במס' סוטה (כ"ב ע"ב), ושם האריכו התוס' ליישב סתירה זו, ותירצו דהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, היינו כגון מיראת היסורין ומאהבת קבול פרס, שאינו מתכוון להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו, והא דאמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, היינו שאינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה, אלא להוסיף על חטאתו פשע, שעתה שגגות נעשו לו זדונות, שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו, יעיי"ש. ולפי"ז נמצא דלדברי התוס' במס' ברכות ובמס' תענית הנ"ל הלומד כדי שיקרא רבי או שיכבדוהו, הרי הוא בכלל אותם שעליהם אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו', ולדברי התוס' במס' סוטה הנ"ל הלומד ע"מ שיכבדוהו נוח לו שלא נברא. והתוס' בפסחים מיישב גם כן קושיא הנ"ל, אבל לא ברירא לגמרי היאך ס"ל כי אפשר לפרשו לכאן או לכאן, שכתבו וז"ל: ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתייהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה, ואינו לומד על מנת לעשות, יעיי"ש. [ובמהרש"א בסוגיין מפרש התוס' דמס' פסחים כתוס' דמס' סוטה].
וכן נראה באמת דעת הרמב"ם (פ"י מהל' תשובה), כדברי התוס' מס' סוטה, שבהל' ד' שם הביא הדין שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' בשביל שכר בעולם הבא וכו' ת"ל לאהבה וכו'. ושוב בהל' ה' כתב כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורעניות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והרי דבמה שהתחיל לבאר מה הוא שלא לשמה שסיים ע"ז מה שאמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, לא הביא אלא אותה הבבא שהוא עוסק מאהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה, והשמיט שם אותה הבבא של הלומד בשביל שיהיה עשיר וכדומה, שאין זה בכלל שלא לשמה שאמרו חכמים כמו שכתב בפ"ג מהל' ת"ת (הל' י') כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם והאריך בזה. וכעין זה הם דברי הרמב"ן (פ' אחרי) ודברי הריטב"א (יומא ע"ג). שוב ראיתי בפירוש החיד"א על הספר חסידים (סי' רפ"ט דפוס הישן) שהבין גם מדעת הרמב"ם כדעת אותן המקומות בתוספות דבשביל שיכבדוהו אינו בכלל מה שאמרו נוח לו שלא נברא, וכן נראה גם מדברי הלחם משנה (פ"ג מהל' ת"ת), וצ"ע דלכאורה לא נראה כן בפרק י' מהלכות תשובה כנ"ל.
והנה חילוק גדול יש בין שני בחינות אלו בלימוד שלא לשמה, אם לומד כדי שיכבדוהו בני אדם או מאהבת קיבול הפרס, דמי שעושה בשביל תועלת מבני אדם, תוחלתו הוא שוא ותקותו שקר כמ"ש הכתוב שוא תשועת אדם, ומגונה בחינה זו שלא לשמה שבטחונו בתשועת אדם שהוא שוא ושקר, משא"כ בחינה השנית שלומד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש, עכ"פ הוא מאמין בשכר ועונש מהקב"ה, הגם שאינו מעולה כל כך כמו לימוד לשמה, אבל אעפ"כ יש לו מעלת האמונה בהקב"ה שגומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש למי שיעבור על מצותיו שהוא אחד מעיקרי האמונה, כמ"ש הרמב"ן הק' (סוף פ' בא) וז"ל: שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון וכו' עכ"ל. והגם שרואין לפעמים עושי רע מצליחין, זה הוא רק למראה עין, אבל האמת הוא כך ששכר טוב אי אפשר שיבא רק על ידי שמירת תורה ומצות וההיפך לעושי רע.
עכ"פ מי שלומד על מנת לקבל פרס או מיראת העונש מקיים בזה מצות אמונה, שמאמין שהשי"ת משלם שכר טוב ובו שם בטחונו, על כן יש מעלה וחשיבות ללימוד שלא לשמה כזה, וכח האמונה שבו מביאו אחר כך ללימוד לשמה, שהוא למעלה מהשגה אנושית שלא יכוון להנאת עצמו כלום רק מאהבת השי"ת, והטעם שקשה להשיג בחינת אהבה זו הוא, מפני שלא ישיגוהו משיגי הגוף, וטבע האדם הוא שאי אפשר שיאהב דבר שאינו מושג אצלו, על כן קשה לבא למעלה זו של לימוד לשמה באמת, והוא למעלה מהשגת אנושית רק הוא מתנת אלקים למי שרוצה באמת לעשות לשם ה', אבל אי אפשר להגיע לה על ידי השגה אנושית, וכמו שכתב העטרת צבי ז"ל שכל מדרגה ששכל האדם משיגו אינו עוד בגדר לשמה, שבחינת לשמה הוא דבר שאין השכל יכול להשיגו עכת"ד ז"ל.
אולם אחר שיתמיד בלימוד שלא לשמה כזה שהוא מאהבת השכר ויראת העונש, יזכה לו השי"ת במתנת אלקים שלא יחשוב להנאת עצמו כלל רק למען אהבת השי"ת, כמו שכתב החובת הלבבות (בשער חשבון הנפש) וז"ל: וכאשר יהיה הענין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד, ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו, יהיה הבורא יתברך נמצא עמו במצפונו, יראהו בעין שכלו ויהיה ירא אותו תמיד, ומרוממו ובוחן את מעשיו וכו', וכאשר יתמיד על זה יניח הבורא לו מעצבו וירגיע לבו מפחדו ויפתח לו שערי ידיעתו ויגלה לו סודות חכמתו וכו', ויהיה במדרגה עליונה ממדריגות החסידים, ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים, ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון, וירגיש בעניינים מבלתי חושים וכו' עכת"ד ז"ל. והכל הוא רק מתנת אלקים למי שרוצה באמת בעבודת השי"ת לשמה.
יהיה איך שיהיה בחינה זו של שלא לשמה על מנת לקבל פרס מהשי"ת, הוא מעלה נכבדה מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, וכמ"ש רבותינו ז"ל (ר"ה דף ד') האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני או על מנת שאזכה בה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור, מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, ולא מבני אדם ששוא תשועתם ומקושר עם השקר, משא"כ הגמול מהשי"ת הוא אמת ממקור האמת, על כן יש לה סגולה זו שמביאו אחר כך ללימוד לשמה.
וכל זמן שהאדם לומד תורה על מנת לשמור ולעשות, אף שאינו עוסק בתורה לשמה, מ"מ יש ערך לתורה זו, וחשובה ומקובלת היא לפני הקב"ה, לפי שהתורה נקנתה בנפשו ובפנימיותו ועשתה בו רושם, וכמו כן כאשר האדם מקיים מצוה, מעלתה הגדולה ביותר היא באופן שתעשה רושם בנפשו, ולא כן הדבר במי שלומד תורה ואינו מקיימה, אם כן לא עשתה התורה רושם בנפשו, וכל תורתו היא מן השפה ולחוץ. וזאת כוונת הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, כלומר מה לך ללמוד תורה, הרי ותשא בריתי "עלי פיך", כלומר מה ערך לדברי תורה שאתה לומד, אם אינם אלא על פיך, ולא חקקת אותם בפנימיות לוח לבך, שהרי אינך חפץ לקיימם.
ולכאורה יש מקום להביא סייעתא לשיטה זו, שהלומד על מנת שיכבדוהו נוח לו שלא נברא, מדברי התורת כהנים (פ' בחקותי), וז"ל: אם בחקותי תלכו יכול אלו המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה, ועשיתם אותם הלומד לעשות, לא הלומד שלא לעשות, שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא עכ"ל. הרי להדיא כשיטת התוס' בסוטה שהלומד על מנת שיכבדוהו נוח לו שלא נברא, שהרי אינו לומד על מנת לעשות, אלא לתקות הכבוד שיגיעו על ידי לימודו. אמנם יש לפרש דברי התורת כהנים באמרו הלומד שלא לעשות, דהיינו הלומד על מנת לקנטר, כי ודאי מי שלומד כדי לדעת דרך האמת ולהתנהג במדות טובות אינו בא ח"ו לידי קינטור, אפילו אם כוונתו כדי שיכבדוהו בני אדם, ורק הלומד שלא לעשות, היינו שלא יעשה פרי, ואינו מתנהג בתורה ובדרך ארץ, זהו הלומד לקנטר, ועליו נאמר נוח לו שלא נברא.
ובגמ' נדרים (ס"ב ע"א) תניא לאהבה את ה' וגו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא לומד מאהבה וכו', ראבר"צ אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וק"ו ומה בלשאצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה. וברייתא זו היא מהספרי (פ' עקב פסקא מ"ח). וקשה לכאורה ממה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ופי' שם בזרע אברהם על הספרי דמה שאמרו יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה קאי על שלא לשמה שבא על מנת לקבל פרס מאהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה, דאף שגם זה נקרא שלא לשמה שאינו בשביל רצונו יתברך שמו בלבד אלא לתועלת עצמו, אבל מ"מ לא גרע כל כך כמו שלא לשמה גמור, אל תעשם עטרה או קורדם בשביל פרנסתו וכדומה, שהוא תועלת טבעי וגשמי על ידי בני אדם שעליהם נאמר המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, ועל זה אמר הק"ו מבלשאצר, זהו תוכן דבריו בקצת ביאור.
והנה כן יש לפרש לדעת האומרים שמה שאמרו בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, קאי על אהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה לא זולת. ולפי דבריהם יתכן שפיר תירוצו של הזרע אברהם על הספרי. אבל לפי דברי התוספות בברכות ותענית הנ"ל שכתבו גם על הלומד כדי שיכבדוהו שהוא בכלל אותה המימרא דיעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו', זהו לכאורה סתירה מהברייתא שבספרי ובגמרא נדרים, ואינו מתורץ בתירוצו של הזרע אברהם.
ובמהרש"א בסוגיין הנ"ל, הראה מקום לתוס' במס' פסחים שלדבריהם אפשר לתרץ הגמ' דכתובות, גם הברייתא שבגמ' נדרים הנ"ל, אבל לפי דברי התוס' בברכות ובתענית אינו מתורץ לא הגמ' דסוגיין ולא הגמ' דנדרים יעיי"ש ודוק. גם בנדרים ס"ב החליט בזה המהרש"א כדעת התוס' דמס' סוטה, שאם לומד להנאתו כמו קורדום לחפור בו הוא בכלל מה שאמרו נוח לו שלא נברא, וכן הוא פשטות דברי הש"ס בנדרים שאמרו על זה נעקר מן העולם.
אמנם אינו מובן מה שסתם המהרש"א כן מדעת התוס', ולא העיר מאומה שבג' מקומות, בברכות ד"ה העושה ובתענית ז' ע"א ד"ה וכל ובנזיר כ"ג ע"ב ד"ה שמתוך, כתבו התוס' בפי' דמה שאמרו נוח לו שלא נברא לא אמרו אלא על הלומד לקנטר שלימודו בעבירה, אבל אם לומד לתועלת אחר כגון בשביל שיכבדוהו וכדומה הוא בכלל מ"ש שילמוד אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועכ"פ היא סתירה בדברי התוס' וצ"ע ליישבם. והמהרש"ל בים של שלמה (בהקדמתו על מס' ב"ק) כתב דלכן מוצאים כמה פעמים בדברי התוס' שדבריהם סתרו זו את זו, בסיבה שבמקום אחד הוא דברי ר"ת ובמקום השני הוא דברי ר"י וריב"א ויתר החולקים, כי היו הרבה בעלי התוס' שכל אחד ואחד הגיע להוראה יעיי"ש. ועכ"פ אין לנו בזה הלכה ברורה מדברי התוס'. ובזוה"ק פ' בראשית (דף כ"ה) חשב בין ה' מינים דערב רב אותן העושין מצות דבונין בתי כנסיות ובתי מדרשות ושויין בהון ס"ת ועטרה על רישיה ולא לשמא דה', אלא למעבד לון שם הה"ד ונעשה לנו שם. והרח"ו ז"ל (בהקדמתו על שער ההקדמות) אחר שהעתיק דברי הזוה"ק האלו, סיים שעל הכת הזאת אמרו בגמ' כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם יעיי"ש. ומבואר בזה דעת הרח"ו ז"ל שלאו דוקא על הלימוד לקנטר אמרו כן בגמרא, אלא גם על הלומד כדי לקנות שם שיכבדוהו וכדומה, וזה אינו כדעת התוס' בג' מקומות שהבאתי, אלא כדעת התוס' במס' סוטה. ובספר חסידים יש בזה דברים מופלאים, אלא לפי שיש שינוי גדול בין הנוסחאות שבדפוס הישן לדפוס החדש ממש מהיפך אל ההיפך ואיני יודע איזו נוסחא אמיתית, על כן לא אוכל לדבר מזה. ויש עוד אריכות דברים שונים בענין זה, גם יש הרבה סתירות בש"ס בזה. ובספה"ק יסוד העבודה הפליא לעשות בביאור הרבה מאמרים וענינים שלא נתבארו. גם יש לפלפל בדבריו בכמה ענינים לא עת האסף פה כי הדברים ארוכים. ולפענ"ד אמרתי בזה דרך נכון שאפשר ליישב בו כל הסתירות שבדברי חז"ל בזה, אלא שלא ראיתי להאריך פה בענין זה.
[ס"ח ע"א] דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר (דברים ט"ו) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. פרש"י ז"ל שאנו מעלימין עין מן העניים, אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו עכ"ל. ופי' המהרש"א ז"ל דקרא איירי בידוע שהוא עני, והתם איכא חטא, אבל בסתם עניים, הרמאין גורמים שאין לנו חטא עכ"ד ז"ל.
ולכאורה איך יתכן להחזיק להם טובה על מעשה הרע והרמאות, דהרי אמרז"ל אסור לומר אחזוקי לעובדי שביעית, וכמו כן לשום עובר עבירה, והרמאין והשקרנין הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה, ובודאי יותר טוב היה שלא יהיה במציאות רמאין בעולם, ואיך יתכן להחזיק טובה למעשה הרע והמגונה כזה, ואיתא בתנא דבי אלי' (א"ז פ"ג) דכל מה שיש בעולם, הכל בראו הקב"ה בששת ימי בראשית חוץ מהשקר, שאינו בריאה מאתו יתברך, אלא בני אדם עצמן בוראין אותה ברוע בחירתם, ובהקדמת ספר הזוה"ק (דף ב' ע"ב) איתא כד בעא הקב"ה למברי עלמא, אתו כל אתוון קמי מסופא ארישייהו וכו', עאלת אות שי"ן קמי', אמרה קמי' רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא וכו', אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא (שקר) נעלין לך למהוי עמהון, לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך עכ"ד. הרי שאין בעולם דבר השנוא ומשוקץ ומתועב לפני הבורא יתברך כמו השקר והרמאות, ואות שי"ן היתה ראויה וחביבה לפני הקב"ה לברוא בה את העולם, אלולי שהרמאין והשקרנים משתמשין בה לזיופיהם, ובודאי שלא יתכן להחזיק טובה על מעשה הרע והמגונה הזה.
אמנם התם אפ"ל הכוונה דכיון דעכ"פ נצמח לנו טובה על ידם, להציל אותנו מקטרוג העני שלא הספקנו ידו כל צרכו, והעני קורא תגר לפניו יתברך ומעורר קטרוג ח"ו, על כן צריך להחזיק טובה לרמאין עכ"פ בערך הטובה וההצלה הנצמח לנו על ידם, ואף שהמעשה עצמו רע ומגונה, והוא כמו מי שעושה רעה וגם טובה, אין מעשה הרע מכבה את הטובה, ועכ"פ צריך להחזיק לו טובה על מעשה הטוב, ועל הצלת נפשותינו מן הקטרוג.
והרי"ף בעין יעקב פי' שצריך להחזיק טובה לרמאין וליתן גם להם צדקה, אע"פ שאנו יודעין בבירור שהן רמאין, שזו מכלל החזקת הטובה שאנו חייבין להם, לפי שעל ידם אנו ניצולים מן הקטרוג.
[שם] ותני רבי חייא בר רב מדיפתי רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים וכו'. יש לבאר המאמר, בהקדם מה שיש לפרש דברי הפסוק (בפ' ראה) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו', דר"ל שלא ירע לבב אדם עליו איך יקמץ ויחסר מהונו ורכושו ויתן לאחרים חילו, כי אדרבה בגלל הדבר הזה, פי' על ידי מה שתתן צדקה ותאמין באמונה שלימה, כי כל העושר אשר הציל אלקים לך הוא רק כדי לקיים תורה ומצות, בגלל זה יברכך ה' אלקיך, היינו שיהיה נקרא מה שבידך על שמך, כי אחר כונת הלב הן הן הדברים, ועל ידי שיכוין שעושה זאת ליתן צדקה, כי רק לצורך תכלית זה השפיע ה' לו עושר ונכסים, על ידי זה יקרא על שמו, משא"כ באם אינו רוצה ליתן או שירע בעיניו ובלבו זה חולי רע מאוד, שעל ידי זה מעיד על עצמו כי אינו מאמין בהשגחת השי"ת ושברא הכל רק לכבודו יתברך שמו לקיים תוה"ק, ואז גם זה שיש לו אינו שלו. ובזה מובן כונת מאמר חכז"ל כל המעלים עין מה הצדקה כאלו עובד ע"ז, כי בטח מדמה בנפשו כי הוא בעצמו עשה לו את כל הכבוד הזה.