אגדות מהרי"ט/יומא/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת יומא – פרק ב
[כ"ב ע"ב] אמר רבי שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. הנה לפי פשוטו כוונת הגמרא דבזמן שאין עושין רצונו של מקום ח"ו, אז והיה מספר בני ישראל, ובזמן שעושין רצונו של מקום אז אשר לא ימד ולא יספר. ודקדקו המפרשים דלפי זה איפכא הול"ל כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום כאן בזמן שעושין כסדר הכתוב, דברישא כתיב והיה מספר דקאי אאין עושין, והדר כתיב אשר לא ימד ולא יספר.
ואבא מארי זלה"ה בספרו קדושת יו"ט (פ' שמות) הביא מה ששמע מכ"ק אדמו"ר הקדוש מצאנז זצוקלה"ה שביאר בתירוץ הגמרא, דמה שאמר כאן בזמן שאין עושין קאי אסיפא דקרא אשר לא ימד ולא יספר מרוב, ושפיר נקט הש"ס ברישא כאן בזמן שעושין רצונו של מקום אז והיה מספר, וכאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום אשר לא ימד ולא יספר, יע"ש בארוכה דברי קדשו שביאר הענין, על פי דברי הרמב"ם במורה דכל כוכב וכוכב יש לו חשיבות והוא נמנה בפני עצמו. ועל פי זה יובן דכל דבר שיש לו חשיבות הרבה דרכו למנותו כל אחד בפני עצמו ואפילו חדא בחדא, ויש לו גם שם מיוחד לכל חד וחד אף שלא בצירוף עם הרבה מאותו המין, כמו כן הוא בישראל קדושים דבזמן שהם עושין רצונו של מקום ויש להם חשיבות הרבה נמנה כל חד וחד מישראל במספר מיוחד, ויש לו שם מיוחד אף אם אינו אלא נפש אחת מישראל, אבל לא כן הוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום, שלא נראה חשיבותם כולי האי שיהיה לכל אחד ואחד מספר בפני עצמו, ורק בצירוף הרבה נפשות מישראל שפיר יש להם שם ומספר, יע"ש בדבריו הקדושים.
ובספה"ק נועם אלימלך (פ' במדבר) כתב לפרש דברי הגמרא באופן זה, דבזמן שעושין רצונו של מקום אזי והיה מספר, דהנה כתיב כי אתם המעט, ובאים האומות בטענה שיהיו ישראל בטלין ביניהם ברוב, ולכן מהנכון שלא למנות את ישראל כדי שלא יהיה להם מספר ולא יתבטלו בין האומות, אך כשישראל עושין רצונו של מקום שאז הם דבוקים בו יתברך, ובשו"ע פסקינן בדבר הדבוק שצריך ביטול כנגד כל הדבוק, וכשאנו דבוקים בו יתברך שמו אינם יכולים לבטל אותנו, ולפיכך בזמן שעושין רצונו של מקום, אזי והיה מספר דאין לחוש לטענת ביטול ברוב ואין מזיק לנו המנין, עכדה"ק יע"ש.
ובדרכו נלך אך באופן אחר קצת, דהנה ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' שמות) כתב לסתור טענת האומות שיבטלו ישראל ביניהם ברוב משום דאחרי רבים להטות, ממה שמצינו אחד שקול כנגד כמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל, וכן אמרו ז"ל (ב"ב קכ"א) במאמר הכתוב (יהושע ז') ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה שהוא שקול כנגד רובה של סנהדרין, וכן בדור המדבר כתיב דבר ציוה לאלף דור, שכל אחד היה שקול כנגד אלף איש ומשה שקול כנגד כולם. ואם כן אין שום בריה יכולה להשיג משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של א-ל דיעות ברוך הוא וברוך שמו. ואם יתכן שאחד מישראל יהיה שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים דהפחות מישראל שקול כנגד כולם, ואפשר לאו רובא נינהו, עכ"ד הישמח משה זלה"ה.
היוצא מזה דטענת האומות הבאים מכח אחרי רבים להטות היא בטלה מאליה, מחמת שאי אפשר לדעת משקל החשיבות של אדם מישראל, ולפי זה מבואר על נכון תירוץ הגמרא כאן בזמן שעושין רצונו של מקום, פי' דמה שאמר הכתוב והיה מספר בני ישראל מיירי בזמן שעושין רצונו של מקום שאז אין טענת האומות טענה, דמאליה היא נסתרת, דכיון דישראל עושין רצונו של מקום כל אחד מהם שקול כנגד הרבה ואי אפשר לידע מספרן, ואין שייך לבא בטענת אחרי רבים להטות, דמאן ספין לידע משקל וחשיבות איש הישראלי, אך בזמן שאין עושין רצנו של מקום אז אשר לא ימד ולא יספר, כדי שלא תזיק להם טענת האומות מכח אחרי רבים להטות.
[שם] אמר רבי שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. הקשו המפרשים [הובא בעץ יוסף] דכיון שיתכן שיעשו ישראל תשובה ברגע אחד, וכדאיתא בקידושין (מ"ט ע"ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו יעיי"ש, הרי כי בזמן מועט ביד האדם להשתנות ולהתהפך מרשע לצדיק, ואם כן קשה אם יהיו ישראל בבחינת שאין עושי רצונו של מקום ויהיה להם מספר, וישתנו לטוב ויתהפכו בבת אחת להיות עושי רצונו של מקום, כיצד יתכן שישתנו מיד לאלתר להיות רבים בלא מספר.
וכבר נאמרו בזה תירוצים שונים בדברי המפרשים. והרחיד"א ז"ל כתב דבזמן שעושין רצונו של מקום אזי כל אחד מישראל שקול כנגד כמה וכמה, וקשה דאם כן אינם מרובים במספר אלא בחשיבות, ובקרא לא כתיב לא ימד ולא יספר משמע רבוי בפועל. וכבר נאמרו בזה תירוצים שונים בדברי המפרשים. והרחיד"א ז"ל כתב דבזמן שעושין רצונו של מקום אזי כל אחד מישראל שקול כנגד כמה וכמה, וקשה דאם כן אינם מרובים במספר אלא בחשיבות, ובקרא לא כתיב לא ימד ולא יספר משמע רבוי בפועל.
ועוד יש להקשות דלפי מאי דמשאני הגמרא נמצא דרישא דקרא דכתיב והיה מספר מיירי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואילו סיפיה דכתיב אשר לא ימד ולא יספר מיירי בזמן שעושין רצונו של מקום. ולכאורה היה ראוי שיאמר הכתוב איפכא שיתחיל דבריו במדה טובה שאם יזכו ישראל לעשות רצון קונם יהיו אשר לא ימד ולא יספר, ואם לאו והיה מספר, ולמה הקדים הכתוב והיה מספר שהוא מדת פורענות ברישא.
עוד יל"ד דהנה ידוע מדבריהם ז"ל (פתיחתא דאסתר רבתי) אין והיה אלא לשון שמחה, ואם כן מדוע כתיב קרא והיה מספר בני ישראל, וכי לשמחה מה זו עושה שיהיו בני ישראל בבחינת אין עושין רצונו של מקום ויהיה להם מספר.
ונראה דהנה הרמ"ע מפאנו זלה"ה בעשרה מאמרות (הובא בילקוט ראובני פ' במדבר) כתב לפרש הכתוב כל זכר לגלגלותם, וז"ל: משה רבינו ע"ה צופה ברוה"ק מנין טיפין שבראש כל אחד ואחד ויותר מזה וכו' אף זו היה מביט כמה פעמים יתגלגל כל אחד וזה רז נגלה במלת לגלגלותם פי' מלשון עיבור וגלגול עכ"ל. וכן בספה"ק נועם אלימלך ביאר תיבת לגלגלותם דקאי על גלגולי נשמות.
והנה היעוד הנבואי שבני ישראל יהיו רבים אשר לא ימד ולא יספר מרוב, נראה דקאי אלעתיד לבא, והוא על פי מה שאמרו ז"ל (שבת ל' ע"ב) עתידה אשה שתלד בכל יום ק"ו מתרנגולת. וכיוצא בזה איתא במכילתא (הובא בילקוט תהלים רמז תש"נ) עה"פ תחת אבותיך יהיו בניך, וז"ל: רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר מנין אתה יודע שכל אחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצרים, שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך וכו', א"ר אבהו אל תתמה הדא תרנגולתא ביומא רבה ילדה שני ביעי וביומא זוטא חדא ביעתא וכו' ע"כ. הרי כי נבואת אשר לא ימד ולא יספר עתידה להתקיים בזמן הגאולה העתידה, שאז יהיו בני ישראל בבחינת עושי רצונו של מקום בשלימות הגמור, וכן ירבו וכן יפרוצו עד אשר לא יוכל איש למנותם מעוצם הריבוי.
ולפי המבואר מדברי הרמ"ע ז"ל הנ"ל דמשה רבינו ע"ה צפה והביט בכל הגלגולים של כל אחד מישראל עד סוף כל הדורות, נמצא כי עיניו חזו שני הבחינות גם יחד, הן בחינת והיה מספר והן אשר לא ימד ולא יספר, מחד גיסא ראה בעני ישראל שפלותם ודלותם בזמן הגלות, שאז יהיו בבחינת והיה מספר, משום שלא יזכו להיות בחינת עושי רצונו של מקום בשלימות, ובתוכם ראה והביט בשפלות הנורא בדורות הללו בעקבא דמשיחא, אשר ישארו ממש מעט מן המעט בני ישראל כשרים עובדי ה', לא היה עדיין בעולם דור שפל כזה. וע"ד שפי' מרן החתם סופר זלה"ה ונשארתם מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה, שיהיו נותרים רק מתי מספר מבני ישראל אשר ינהג ה' אותם, דהיינו שתהיה הנהגת מעשיהם כרצון הבורא יתברך, אבל רובא דרובא דעלמא תהיה הנהגתם על פי הסט"א יעיי"ש. והוא ז"ל אמר כן בדורו ברוח קדשו, כי בדורו עדיין לא היה המצב כך, אלא שעיניו הבדולחים צפו מצב הדור האחרון הזה, אשר בעוה"ר לא נותרו כי אם מתי מספר המנהיגים עצמם בדרכי השם יתברך. ולאידך גיסא הביט וראה משה רבינו ע"ה עד סוף כל הדורות הוא זמן הגאולה העתידה, שאז יהיו ישראל רבים כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב.
ובזה מובן שפיר מה שהקדים הכתוב אומרו "והיה" מספר, כי הנה לפי שבמקרא זה רמוזים ב' הבחינות הללו, דבתחלה יהיה מספר בני ישראל שלא יזכו בזמן הזה אל השלימות הגמור, ורק באחרית הימים כאשר יגיע קץ גלותינו ותחלת גאולתינו, אז ישובו ישראל בתשובה שלימה ויהיו בבחינת עושי רצונו של מקום בשלימות, אזי לא ימד ולא יספר, על כן בדין הוא שיכתוב והיה מספר ברישא, שהרי הוא מוקדם בזמן דקאי על זמן הגלות הבא תחלה, ורק אחר כך יהיה אשר לא ימד ולא יספר.
ובזה אפ"ל גם מה שהקשו המפרשים הכיצד יתכן שישתנו ישראל ברגע אחד מבחינת והיה מספר לבחינת אשר לא ימד ולא יספר, דבאמת מיירי קרא בב' זמנים נפרדים כמו שביארנו, דוהיה מספר קאי על זמן הגלות שאין ישראל עושי רצונו של מקום בשלימות, ואומרו אשר לא ימד ולא יספר קאי על לעת"ל. אלא דהכתוב כוללן יחד לפי שמשה רבינו ע"ה ראה כל אלו בראיה אחת, כמ"ש הרמ"ע ז"ל שראה והביט כל הגלגולים של בני ישראל עד סוף כל הדורות שיש בהם ב' בחינות אלו, בזמן הגלות והיה מספר, ולעת"ל יתרבו ישראל עד אשר לא ימד ולא יספר, והבן.
ולבאר מה דנקט קרא והיה מספר שהוא לשון שמחה, ולכאורה שמחה זו מה טיבה, נראה על פי מה דאיתא בזוה"ק (שמות קפ"ח ג') דאומות העולם מחרפין ומגדפין את ישראל בזמן הגלות ואומרים להם אי-ה אלקיכם יבא ויושיעכם, ואיה כל הטובות שאתם אומרים שהם מזומנים לכם, וישראל הולכים לבתי מדרשות ופותחים ספרים ומסתכלין בתורה ורואים כתוב כל אותם טובות שהבטיח להם הקב"ה שלהם הם מחכים, ובזאת הם מתנחמין ומתחזקין ומתעודדים בגלותם, ואלמלא כל אותם טובות שהם מחכים ורואים כתוב בתורה לא היו יכולים להתקיים ולסבול כובד הגלות, עכדה"ק. ונקדים עוד מ"ש אא"ז זלה"ה בישמח משה לפרש מאמרם ז"ל (אסת"ר בפתיחתא) כל מקום שנאמר ויהי לשון צער והיה שמחה, דהנה תיבת ויהי הוא לשון עבר, דהיינו שכבר היה, ומה שכבר היה ועבר על ישראל הוא צער ויסורין, ועדיין לא היתה לישראל שמחה בשלימות, אבל כאשר מתבוננין במה שעתיד להיות ורואים כל הנחמות והיעודים הטובים המובטחים לנו מפי נביאי ה', אזי שמחה היא לנו, שאז תהיה שמחתנו שלימה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה וגו' היינו שמחים, ולכן "והיה" שהוא לשון עתיד הוא שמחה.
ובזה יובן מה שאמר הכתוב "והיה" מספר, לשון שמחה, כי הנה בזמן הגלות שיש מספר לישראל, ונפשם של ישראל מרה עליהם על גודל שפלותם, שלא זכו לעשות רצון הבורא יתברך בשלימות, ונותרו מתי מספר, וזאת נחמתם בעניים בהשיבם אל לבם כי קרב ואתא זמן הגאולה השלימה, ואז יקיצו וירננו כל שוכני עפר, ויעמדו לתחיה דור המדבר ומשה ואהרן עמהם, משה ינחנו ואהרן ירענו בשובנו לירושלים. לזאת בעת שהתנבא הכתוב לישראל בשורה קשה זו כי יהיה מספר לבני ישראל, קדם לפתוח להם בנחמתא באומרו "והיה" מספר בני ישראל, כי בזאת יתנחמו ישראל ויתחזקו בזמן הגלות והעוני בשמחתן הגדולה לעתיד לבא.
באופן אחר יש ליישב קושית המפרשים דכיון שיתכן שיעשו ישראל תשובה ברגע אחד, אם כן אם יהיו ישראל בחינת שאין עושי רצונו של מקום ויהיה להם מספר, וישתנו לטוב ויתהפכו בבת אחת להיות עושי רצונו של מקום, כיצד יתכן שישתנו מיד לאלתר להיות רבים בלא מספר.
ואפ"ל דהנה ידועים דברי הפרשת דרכים (דרוש ד') שכתב להוכיח ממדרשי חז"ל שהקב"ה ברוב טובו וחסדו דן את האדם לטובה על שם העתיד שמצרף לזכותו את המצוות ומעשים טובים שהוא עתיד לעשות או זרעו אחריו בדורות אופן , אבל לרעה אין הקב"ה דן על שם העתיד אלא באשר הוא שם, יעיי"ש בארוכה. ולכאורה קשה וכי משוא פנים יש בדבר, ממ"נ אם ראוי לצרף גם העתיד לחשבון מעשיו של האדם אם כן אף לרעה יצטרפו, ואם אין בדין להקדים ולחשב את העתיד להיות, ולדון על פיהם, אם כן גם לטובה לא יצטרפו.
אכן נראה דהנה כתיב (איכה ג') מפי עליון לא תצא הרעות, ובאם הקב"ה גוזר רעה הרי זה נעשה באמצעות שלוחים הממונים להעניש את האדם ולייסרו כחטאתיו. והנה השלוחים אינם יודעים במכוון מה שעתיד להיות, דאין נודע להם רק מה שמגלים להם ותו לא, על כן לא יתכן שיהיה האדם נדון לרעה על שם העתיד, דאין בכח השלוחים הדנים את האדם ומענישין אותו לדעת בבירור איך יהיו מעשיו של האדם להבא, משא"כ לטובה שהקב"ה בעצמו דן את האדם לטובה ולפניו יתברך נגלו כל תעלומות ואין נסתר לפני כסא כבודו, ואצלו עבר הוה ועתיד הכל ברגע אחד, על כן הקב"ה דן לטובה על שם העתיד, והבן.
והשתא נחזי אנן, הנה לפי ראות העינים כוחו וטבעו של מין האנושי הוא מוגבל בגבול ובמדה, עד להיכן יגיעו מעשי האדם ופעולותיו, כי כך הטביע יוצר בראשית בטבע הברואים להגביל כחם ויכלת מעשיהם, ולא יתכן שיעשה האדם מעשים בלי גבול ומדה. אמנם כל זה אם הדברים נעשים בכוחות האדם עצמו, אז פעולותיו מובלים ומצומצמים, כי מה כוחו ומה גבורתו ובמה נחשב הוא, אבל כשהקב"ה עוזרו ומסייע בידו אזי בסייעתא דשמיא אין הכח מוגבל ומצומצם, כי השפעת הבוכה"ע היא בלי גבול ומדה. ולזאת בזמן שאין עושין רצונו של מקום שאז מעשיהם ופעולותיהם אינם לתכלית טוב, על כן "והיה מספר בני ישראל", כי כח האדם מוגבל ויש לו תחום ומדה, ולא יתכן שיהא בלי מספר, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, שאז כיון שמעשיהם לטובה הרי הם מושפעים מאת הקב"ה בעצמו, והבוכה"ע הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יודע מה שעתיד לצאת מפעולות ומעשים אלו, שכל יהודי יתכן שיצאו ממנו דורות שלמים נאמנים לתורת ה', אחד היה אברהם שיצאה ממנו אומה הישראלית, ולא יתכן להעריך ולמדוד עד היכן מגיע כח מעשי בני ישראל בזמן שהם עושים פעלים לתורה ולקדושה, ומעמידים יסודות לכבוד שמים לתורה וליהדות, שלפי הנראה לעינים יש לו מספר, אבל הבוכה"ע מביט ורואה מה שעתיד לצאת מזה, עתיד כל הדורות, שמעשים אלו הם בבחינת זריעה העתידה להצמיח פירות, כמאמר הכתוב זרעו לכם לצדקה, ואמרו ז"ל (מכילתא בשלח) שלעת"ל יהיו לכל אחד מישראל ס' רבוא בנים כיוצאי מצרים, שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך, ולפיכך הבוכה"ע מקדים ומחשב לדון אותם לטובה על שם העתיד, ומה שעתיד להיות מכח מעשים אלו עד סוף כל הדורות הם "אשר לא ימד ולא יספר", כי זהו בלי גבול ותכלית, ולא ניתן להאמד ולהספר ולהעריך, לפיכך כשעושין רצון הבוכה"ע, ישלח עזרתו מקדש סייעתא דשמיא בהשפעה מרובה שאין לה גבול ומדה.
[שם] וירב בנחל (ש"א ט"ו) אמר ר' מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שם) לך והכית את עמלק, אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז') אל תהי צדיק הרבה. לכאורה מאמר זה הוא הפלא ופלא. א) האיך אפשר אחר שהיה לו ציווי מפי נביא לו בפרטות, שידרוש ק"ו נגד מה שאמר הנביא בפירוש, שדברי קבלה הוא כדברי תורה, שק"ו אפשר לדרוש רק על דבר שאינו מבואר להיפוך, אבל כאן האיך דרש ק"ו היפוך מדברי הנביא והוא הפלא ופלא.
ב) דהנה דהנה הוא הלך כאן להרוג את עמלקים, אם כן האיך אפשר לו לדרוש ק"ו מעגלה ערופה שהוא רק על נפש מישראל ולא על נפש עמלקי שעליהם אין צורך בעגלה ערופה, ואדרבה שמחוייבין לאבדם מן העולם וכמו שנצטוה על זה, ואיך אפשר לדרוש מעגלה ערופה שהוא על ישראל על עמלקי.
ג) הישועות יעקב הקשה דלפי שיטתו היה אפשר ללמוד פשוט מהתוה"ק דכתיב לא תרצח, ואם תאמר שיש חילוק כי לאו זה אינו נוהג בעמלקים, אם כן משם מעגלה ערופה גם כן אינו ראיה דהרי עגלה ערופה אין מביאין רק על נפש שנוהג אצלו הלאו של לא תרצח, אלא על כרחך שהיה שוה אצלו, ואם כן מה צורך היה לו לדרוש מכח ק"ו.
ד) מה שאמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה שזה ודאי אינו ק"ו. אך זה אפ"ל שזאת לא דרש מכח ק"ו רק מכח סברא אמרו, והראיה שהמהרש"א פי' שרש"י (במס' שבת) הביא זה המאמר ולא נקט במילתי' בהמה מה חטאה, והוא מפני שהק"ו הוא רק על נפש אדם ולא על בהמה.
ה) שמסיים קטנים מה חטאו, והלא בסוף לא מצינו שהשאיר את הקטנים, דבפסוק כתיב רק מה קול הצאן באזני, שהצאן השאיר לקרבנות ואת אגג לבדו ולא יותר, שאמר בפירוש וכל היותר החרמנו, ולמה אמר כאן שגם את הקטנים אין צריך להרוג. ו) וגם קשה שהוא דרש כל הנפשות הללו לא כ"ש, ולבסוף הרג את הכל, שלא השאיר רק את אגג והבהמות, אם כן על מה דרש הק"ו. ז) מ"ש יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה, קשה הרי כאן דרש ק"ו היפוך דברי הנביא שצוה לו להחרים את הכל, אם כן מה צדקות יש בזה, הלא היה עבירה ולא צדקות.
ונקדים דברי הפסוק ויבא שמואל אל שאול וגו' ויאמר שמואל ומה קול הצאן באזני וגו' החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע וגו' כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר וגו' ויאמר שאול אל שמואל חטאתי וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם וגו'. קשה מה שאמר שאול אל שמואל כי יראתי את העם, ולא אמר לו מה שדרש ק"ו, וכי היה יכול לרמות את שמואל הנביא, וכי יש הוה אמינא בעולם ששאול המלך יאמר דבר אשר לא היה, שכאן אמר משום שדרש ק"ו ולא משום שירא את העם. עוד קשה מה שאמר שמואל לשאול המלך כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, ופי' התרגום ורש"י והרד"ק כעונש של און ותרפים כן עונש של הפצר מי שמוסיף על דברי נביא שהוא כמו ע"ז. ולכאורה הוא פלא וכי כל עבירה הוא שוה לע"ז, הרי מקודם זה יצאה בת קול שאמרה אל תהי צדיק הרבה, הרי שהיה צדקות גדול, ועכשיו נעשה כמו ע"ז, וכי אפשר לדמות כל עון לע"ז, ומי שמוסיף על דברי נביא הוא כע"ז. ועוד קשה מ"ש הפצר שמוסיף על דברי נביא, הלא הוא לא הוסיף אדרבה גרע מדברי הנביא שצוה לו להרוג ולהחרים את הכל והוא לא הרג, נמצא שגרע מדברי נביא.
אמנם מה שאפשר לומר בזה נראה, דלכאורה אינו מובן מ"ש כי יראתי את העם, ששאול המלך יתיירא מן העם שהוא היה מלך, ובפרט מה שהשאיר בהמות, וכי כלום חסר מבית המלך הלא היה יכול ליקח בהמות אחרות, וגם למה דוקא את אגג השאיר ולא השאיר דברים אחרים כסף וזהב.
על כן נראה, דהנה ידוע כי במחיית עמלק תלוי הגאולה, כמו שאיתא שכן יהיה לעתיד שימחה לגמרי, וכמו שאיתא במדרש מלחמה לה' בעמלק מדור דור, מדורו של משה עד דורו של משח, כי רק אז יהיה שמו שלם וכסאו שלם כשיהיה מחיית עמלק, ולעתיד יהיה גמר של מחיית עמלק בביאת המשיח ממילא בזה תלוי הגאולה.
והנה שאול המלך ראה ברוח קדשו שאם ימהר את הגאולה ועוד בימיו יהיה גאולתן של ישראל, יהיה החבלי משיח באופן נורא מאד, וכמו שהיה די גם אחר אריכות הגלות בעוה"ר הקולות והיללות מנפשות ישראל הגזירות רעות ר"ל, ובפרט אם אז היה הגאולה היה יותר קשה. ועל כן כשראה שאול המלך שאם ימהר הגאולה שיהיה אז בזמנו, ראה מה שיגרום על ידי זה החבלי משיח הגדולים והמרים היללות והקולות מישראל, וז"ש כי יראתי את העם, דהנה אע"פ שישארו בני עליה יחידי סגולה, אבל יראתי את העם מה יהיה בכל העם אם ימהרו את הגאולה שיהיה אז עוד בימיו, ואשמע בקולם שאני שומע הקולות והיללות מחבלי משיח, ומזה הי' ירא שאול המלך.
והנה האמת הוא שאז לא היה עדיין זמן הגאולה, שהרי היה צריך להיות עוד ימי הפורים, ואם היה נהרג אז אגג לא היה עוד פורים, כי המן יצא מאגג כמ"ש האגגי, וגם מבואר בירושלמי (מס' מגילה) דהמגילה הזאת נאמרה למשה מסני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שגם זה הוא חלק תורה מה שקורין ישראל בפורים המגילה שניתנה בהר סיני, ושם כתוב כל אשר נעשה עם המן האגגי, ואם היה הורג אז את אגג היה בטל על ידי זה חלק תורה, שזה המגילה נמסרה מהר סיני לראשי הדור, וכמו שמפרש ק"ז זלה"ה הישמח משה מ"ש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, שרק מרדכי לבדו ידע את כל אשר נעשה, שנמסר לו לבדו ולא גילה את הדבר כדי להחזירם בתשובה.
ועל כן נראה שגם שאול המלך ראה שאין צריך להרוג את אגג, וראה את האמת שצריך לישאר, כדי שעל ידי זה יהיה הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שהיה עוד הפעם מתן תורה, וכח של הפורים שהוא נצחיות שנהנין ישראל ממנו בכל דור ודור, שזה מחזיק את כלל ישראל בגלותן, וכל ההשפעות שבאין בימים הללו שאין יכולין להשיג ולשער, אם כן היה הכרח שישאר אגג, אם כן לכאורה מה חטא שאול בזה שלא הרגו.
אך נראה שזה לא קשה, דהוא עכ"פ היה צריך לקיים דברי הנביא מה שצוה לו להרוג ולהחרים את הכל, ואין לו להביט איך שיהיה אחר כן. ויובן ביותר במה שהסברתי כבר הענין מה שצוה הקב"ה לאברהם אבינו להביא את יצחק על העקידה, ואיתא בגמרא (סנהדרין דף פ"ט) שאמר השטן לאברהם אלי דבר יגונב כך שמעתי מאחורי הפרגוד שה לעולה ואין יצחק לעולה, א"ל כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו. דלכאורה קשה ממנ"פ אם הוא אמת מה שייך לומר שאין מאמינים לו, ואם אינו אמת מהו אפילו כשאומר אמת. ע"כ צריך לומר שגם אברהם ראה שהאמת אתו, רק כיון שהשי"ת אמר לו כן אסור לו לשנות והוכרח לעשות כך ולא להתחכם אפי' אם רואה את האמת, דהאדם צריך לעשות מה שצוה הקב"ה ואין להביט על השטן אף על פי שאומר אמת, וכמו שהיה כן אצל העקידה שנתבטל ברגע האחרונה.
וכן כאן אצל שאול שהקב"ה צוה אותו להחרים את הכל, היה לו לעשות בלי שום התחכמות, דמסתמא היו צריכין לעבודה שלו, כמו אצל אברהם אבינו דאף שלא רצו כן שישחט יצחק מ"מ היה צורך בעבודה שלו, שעל ידי זה היה נשלם הנסיון, וכן כאן אף שבאמת לא היה צריך אגג ליהרג אבל היה צורך בעבודתו, ואף שהוא ראה את האמת שאגג מוכרח לישאר, מ"מ לא היה לו לשנות מדברי הנביא, וכיון שהנבואה אמר לו כן אסור לו להתחכם, אבל הוא לגודל צדקתו על ידי שראה את האמת היה ירא מאד לילך מדרך האמת ולא היה יכול לעשות דבר שראה שאין האמת כן.
אבל האמת הוא שאינו כן, דכיון שאמרו לו להרוג את אגג אסור לו להתחכם אע"פ שרואה את האמת להיפוך, שהבורא כל עולמים יודע איך שצריך להיות, ובודאי היה נתבטל ברגע האחרונה כמו שהיה אצל אברהם אבינו ע"ה. נמצא שכל זה היה רק צדקות ואמת, רק אעפ"כ היה חטא ופגם, שדבר זה בא מן השטן לעכב אותו מלעשות כפי הנבואה, שאם היה עושה כמו שצוה הנביא אפשר שהיה פועל קצת להחליש את כוחו של עמלק, וכמו שזכירת עמלק פועל לזה, וכמו שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה לישראל, אתם תזכירו מלמטה מחיית עמלק ואני אמחה מלמעלה, כמו כן היו צריכין עבודה שלו להחליש אותו, וכמו שהיה במלחמת עמלק כשהיו ישראל במדבר כתיב ויחלוש יהושע, שאז היה משה רבינו בגודל קדושתו שכתוב וירם משה את ידו, ואעפי"כ היה רק ויחלוש שלא נאבד אז ולא איבדו אותו לגמרי מן העולם, שכל המלחמה היה אז בדרך נס, והיה יכול לעשות הכל, שלא קצרה ידו יתברך ח"ו שלא יוכל לאבדם בשלימות, אלא שלא היה עוד הזמן עד דורו של משיח, שהיו צריכין עוד שיהיה פורים בימי מרדכי ואסתר, ורק בימי מלך המשיח יהיה הזמן, ומזה נצמח טעותו של שאול, וחטא בזה על ידי שראה שאין עוד הזמן.
עכ"פ נחזור להנ"ל שאמר כי יראתי את העם מהחבלי המשיח הנוראים, ונראה שעל זה דרש הק"ו מעגלה ערופה ולא על העמלקים, שעליהם בודאי לא דרש ק"ו, שידע שכן הוא רצון השי"ת שימחה את זכר עמלק, וזה הוא דבר שאין לו שחר ללמוד ק"ו על עמלקים, אלא שהוא ראה שאם יעשה אז מחיית עמלק יהיה מיד ביאת המשיח עוד קודם זמנו, ויוצמח מזה הרבה גזירות רעות ומרות, והרבה נפשות ישראל חלילה ילכו לאיבוד, דאפילו אחר אריכות הגלות הזה רואין איך שעוון הדור גרם כמה נפשות מישראל שנהרגו, וצריכין עוד גם להלאה רחמי שמים, והוא ראה זה שאם יביא מיד הגאולה מה יהיה בנפשות ישראל, ועל אלו הנפשות ישראל דרש ק"ו מעגלה ערופה.
ובזה יובן מה שלא דרש מלא תרצח כנ"ל, שלא היה לו הו"א ח"ו להרוג ממש נפשות ישראל, רק ראה שעל ידי פעולתו יגרום ח"ו להרוג, והעגלה ערופה מביאין גם כן על זה, כדאיתא בגמרא (סוטה) הובא ברש"י עה"פ (דברים כ"א) ידינו לא שפכו וגו', וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, שהם דברים המסוגלים להציל את האדם משפיכות דמים, שאם מצאו אחר כך הרוצח היו דנין אותו, והעגלה ערופה לא היה רק לכפר על ידינו שלא שפכו את הדם הזה, רק שהיו יראין אעפ"כ אולי עשו איזה פעולה שגרם לו שיהרג, על כן הביאו את העגלה ערופה.
וזה שהיה ירא שאול המלך לעשות איזה פעולה שיגרום חלילה איבוד נפשות אם ימהר את הגאולה, ועל גרם איבוד נפשות הביאו עגלה ערופה, על כן אמר שאול כי יראתי את העם, שהם נפשות ישראל שראה איך שיהיה עמהם על ידי חבלי המשיח, שיהיה על ידי מחיית עמלק והגאולה אמיתית, וראה כל הנפשות שהולכין לאיבוד לא רצה שהוא יהיה הגורם לזה, ועל זה דרש הק"ו מעגלה ערופה.
ובזה יובן מה שאמר אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, דלכאורה קשה דהרי הוא הרג שם כל הקטנים, ואי אפשר שכוונתו היה על אותם הקטנים העמלקים. אך הוא הדבר אשר דיברתי שהוא חשש על נפשות ישראל שיאבדו ח"ו על ידי חבלי משיח קטנים יונקי שדים עם איש שיבה, וכמו שראינו אנו שיונקי שדים ספו בעון הדור בעון אבותם, וזה גרם החבלי משיח, וזאת אשר ראה שאול המלך ברוח קדשו שאם ימחו זכר עמלק ויהיה הגאולה שלא בזמנה מה שיגרום חלילה ענין מר כל כך חבלי משיח, שעל זה אמר ר' יוחנן ייתי ולא אחמיניה, ועל כן היה עליו גודל הפחד והאימה ולא היה יכול לעשותו בשלימות מפני הפחד הגדול של חבלי משיח של גדולים וקטנים, כמו שצדיקי אמת נוגע בלבבם נפשות ישראל, וזה היה מרוב צדקתו וגודל קדושתו, על כן לא קיים דברי הנביא.
ומה שאמר בהמה מה חטאו, הוא כמו שפי' המהרש"א שאינו מכח הק"ו, וכך הוא המשך דברו, דהנה אף שהנביא צוה לו להחרים את הכל, חשב אולי העוון גרם שאי אפשר לו לקיים בשלימות, שהרי ראה שאגג מוכרח לישאר, ובוודאי החטא גורם שלא יוכל לקיים בשלימות, וע"כ צריך להשאיר הבהמות, דהנה איתא שכשחזרו ממלחמת מדין הביאו כפרה מאותן הבהמות שנטלו משם, שאמרו (שבת ס"ד) אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה', וצדיקים במה שחוטאין בו מתרצין, על כן חשב שמאותן הבהמות עצמם יביאו קרבנות לכפר על העוון, ואפשר שאחר כך על ידי זה יהיה יותר בנקל החבלים על כן בטל אותם לקרבנות.
והנה אחר כל זה היה לו פגם, מפני שאסור להתחכם על דברי נביא, כיון שהנבואה אמר לו כן היה לו לעשות הדבר בתמימות, אבל הוא בגודל צדקתו לא היה יכול לעשות מה שנצטוה, והאמת היה ג"כ כן שאז עדיין לא היה הזמן, שמקודם היה צריך להיות עוד המן, אבל הוא היה צריך לידע שכל זמן שהנביא אינו אומר שיהיה הגאולה לא יהיה בודאי, ואין לו לירא מזה שיהיה לפני זמנו, דאפילו אם הוא היה עושה כל מה שצוה לו הנביא גם כן היה נתבטל הדבר לבסוף, שאגג היה נשאר חי, ומה שנצטווה להורגו היה רק כעין שהיה באברהם אבינו ע"ה, ולפי האמת היה רצון השי"ת כמו שעשה שאול המלך, רק החסרון היה מה שעשה זאת מעצמו כי הוא אין לו לעשות רק מה שצוה לו הנביא, ומן השמים היו עושין הכל כמו שצריך להיות, וזה היה כל העון שלו, אבל המעשה בעצם היה אמת ויציב ששאול המלך לא ראה רק את האמת, ומגודל צדקתו לא היה יכול לינתק מדרך האמת מגודל הפחד של חבלי משיח. על כן אמרו לו שפיר אל תהי צדיק הרבה, שאע"פ שהכל היה על ידי צדקות ובקשת האמת שנגע בלבבו נפשות ישראל, אבל אעפ"כ צריך לידע כי עניני הגאולה אי אפשר בלא נביאים, ועל זה אמרו לו אל תהי צדיק הרבה, שאפילו על ידי צדקות הרבה גם כן אסור לעשות בעניני גאולה, וכמו שהשביעו שלא להרבות בתחנונים יותר מדאי, דאסור לעשות שום דבר בענין זה, רק לבטוח על השי"ת.
וחוץ מזה היה לו לידע מה שכתוב הנני שולח לכם את אלי' הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, שקודם הגאולה יבא אלי', כמו שכתב המהר"ל מפראג זלה"ה טעם על פתיחת הדלת קודם שפוך חמתך בליל פסח הוא כדי כדי להשריש בתינוקות שזה הוא סימן הגאולה שקודם צריך לבוא אלי' ולפני זה אי אפשר שיהיה גאולה שהוא יבא מקודם לבשר את הגאולה בקול מבשר ואומר, ובלא נביא אי אפשר שיהיה איזה גאולה, דאפילו בבית שני גם כן היו נביאים חגי זכרי' ומלאכי שהתנבאו על בנין בית המקדש, וכש"כ גאולה העתידה בודאי אי אפשר באופן אחר, ממילא כיון שהנבואה לא אמר שיהיה גאולה היה צריך לידע שעדיין אינו יכול להיות כי אי אפשר בלא נבואה, אבל הוא היה ירא מאד שמא יהיה לפני הזמן שאז יש לירא מנפשות ישראל, וזה היה הפגם שלו.
ובזה יובן מ"ש הפסוק כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, דאף שזה בעצמו עדיין לא היה ע"ז, אבל כך הוא עניני הגאולה שאם פונים מזה הדרך ואין ממתינים על דברי נביאים, ואפילו רק קצת שינוי בזה, מביא לזה שיפול אחר כך לע"ז, וכמו שכתב החתם סופר ז"ל על הכת ש"ץ שר"י שכולה איתנייהו בהו ע"ז ומינות וכדומה, דאעפ"י שהתחלתו היה בעבודה וסברו שיש להם אמונה גדולה, אבל אחר כך ראו שהוא שקר, שיצאו מסימנים האמתיים של הנבואה הנני שולח לכם את אלי', ויצאו לגמרי מדרך התורה ונפלו למינות ואפיקורסות, וכן היה מעולם כשהיה משיח שקר, כמ"ש באגרת הרמב"ם שתמיד שהתחילו במשיחי שקר נפלו במינות ואפיקורסות שהוא יותר גרוע מע"ז.
וז"ש הפצר שהוא מוסיף על דברי הנביא, שחשב שיהיה גאולה לפני הזמן קודם שאמר הנביא, וע"כ אמר לו גם כן כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, שזה היה כמו ע"ז, שבעניני הגאולה אם זזין אפילו רק כמו קוצו של יו"ד מדברי הנביאים מאמונה פשוטה על פי פשטות, כמו שהנביאים הקדושים אמרו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, וכמו"ש תקע בשופר גדול לחירותינו, והנני שולח לכם את אלי' הנביא לפני בוא יום ה' וכו', וכל ענינים כאלו הם הסימנים האמתיים ואם זזין ממנה אפילו תנועה קלה כמו שהוא בעוה"ר עכשיו ר"ל שלא ציירו כזאת מעולם, ומי שיש לו רק קצת רעיון שאפשר שיהיה איזה בחינת גאולה בדרך אחר ממה שאמרו הנביאים הקדושים שיהיה השפעה גלויה מהשי"ת ובדרך התוה"ק, זה מוכרח שיפול במינות וכפירה, כמו שרואין בחוש עד היכן הביא זה הרעיון שעשו התחכמות אל הגאולה.
דהנה בכל דבר אפשר לעשות התחכמות בעניני משא ומתן וכדומה, שכך ברא השי"ת את העולם שכך יהיה הטבע שהאדם צריך לעשות, דאף שצריך שיהיה לו אמונה בהשי"ת שהכל הוא מאתו יתברך, מ"מ הכל מלובש בהטבע ואפשר לעשות בהם התחכמות, אבל לא כן הוא הגאולה שיצא לגמרי מבחינת הטבעי והתחכמות וסברות שרואין בבירור בזה הענין, צריך לידע שהכל נחשב לאין ואפס שהכל הוא ביד הבורא כל עולמים לבדו, ואם ילכו רק בזה הדרך לבטוח בהשי"ת זוכין בזה אל הגאולה, וכבר היינו זוכין לה אם לא היו משנין מזה.
וזה היה גם הפגם של שאול המלך שלגודל צדקתו לא היה יכול לעשות ציווי הנביא, אבל הפסוק אומר על ענין כזה שנוגע אל הגאולה אם אומרים בה רק קצת שכליות ותנועה קלה באופן אחר שאמר הנביא הוא ע"ז ומינות, וכמו שאמר הפסוק כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים שהוא ע"ז, וכל זה היה בא ממה שהיה הפצר שהוסיף על דברי הנביא בענינים כאלו עניני הגאולה, דאע"פ שהיה כולו אמת וצדקות וראה את האמת ובגוף הענין לא טעה כלום, מ"מ במעשה היה קצת השתנות, שהרי הנביא צוה אותו שיחרים הכל והוא לא כן עשה, על ידי שראה שעל ידי מחיית עמלק יהיה הגאולה וחשב בו שכליות, אפי' הם אמיתית אסור בזה שום התחכמות כל שהוא, והכתוב קורא זאת ע"ז ומינות.
ומה שבא פגם זה לידי שאול, נראה שגם זה המכשול היה כן מן השמים, שדוד המלך היה צריך ליטול המלוכה שלו ניתן כתר המלוכה, וכן היה צריך להיות, וכמו שביאר הרמב"ם נורא עלילה על בני אדם, וע"כ סבבו כן מן השמים שיבא שאול לידי פגם ודוד המלך יבא להתרוממות כתר המלוכה, שהוא יהיה גם לעתיד במהרה בימינו.
והנראה לבאר בדרך רמז עפי"ד הרה"ק מאפטא זי"ע בספרו אוהב ישראל פ' וישב עה"פ הלא אחיך רועים בשכם, וזל"ק במדרש הה"ד לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד והוא פלאי, וי"ל כי הנה איתא בגמ' (חגיגה דף י"ג ע"ב) מ"ט גבי ישעי' הנביא כתיב שש כנפים לאחת וגבי יחזקאל הנביא כתיב וארבע כנפים לאחת, ומשני כאן בזמן שביהמ"ק קיים וכאן בזמן שאין ביהמ"ק קיים וכו', נמצא כי בזה"ז נחסרו ב' כנפים. והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הני שית תיבין נגד שית גדפין, נמצא בזה"ז שחסר ב' גדפין כנ"ל חסר ג"כ ב' תיבין מאלו ששה תיבות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הנ"ל, ואמר מורי הרב הקדוש כו' מ' אלימלך זללה"ה ששני תיבות החסרים הם כבוד מלכותו, ולזה אנחנו מבקשים וכו' גלה כבוד מלכותך עלינו, עכד"ק.
ואני אומר שהשני תיבות אשר הם חסרים בזמן החורבן בהמ"ק הם לעולם ועד. דהנה איתא בגמ' עתידין הצדיקים שיקראו קדוש, כי השתא נקרא הקב"ה קדוש ולעתיד יהיו נקראים כל הצדיקים בשם קדוש, ומקשה הגמ' האיך יהי' נקרא הקב"ה לעתיד, ומשני שם שהקב"ה יהי' נקרא לעתיד קדוש לעולם ועד. ומעתה יתפרש המדרש על נכון והוא מרומז בהפסוק הנ"ל הלא אחיך רועים בשכם, רומז על זמן שיהיו בני ישראל בגלות, וזהו אחיך הם בני ישראל, רועים היינו בזנמן הגלות ונחרב הביהמ"ק וחסר ב' גדפין ולזה נחסר ג"כ ב' תיבות מהששה תיבות הנ"ל היינו לעולם ועד, ונשאר רק ד' תיבות היינו ברוך שם כבוד מלכותו שהר"ת שלהם הוא בשכ"ם, וע"ז קאמר המדרש הה"ד לדור ודור נגיד גדלך היינו בזה"ז, אבל ולנצח נצחים היינו לעתיד, קדושתך נקדיש, היינו מה שאתה נקרא קדוש בזה"ז ולעתיד נהי' אנחנו נקראים בשם קדוש באותו השם שאתה נקרא בזה"ז, והוקשה להמדרש קושית הגמ' א"כ באיזה שם יהי' נקרא הקב"ה לעתיד, על זה מסיים המדרש ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעול"ם וע"ד, ר"ל שהקב"ה יהי' נקרא לעתיד בשם קדוש לעולם ועד, כי לעת עתה בזמן החורבן חסרים אלו השני תיבות לעולם ועד, אבל לעתיד יתמלאו השני תיבות למקומן ולכן יהי' נקרא הקב"ה אז קדוש לעולם ועד כתירוץ הגמ' הנ"ל, עכ"ד הנחמדים.
הב"י (בסימן תרכ"א) הגיה ותיקן הרבה בנוסח אתה כוננת בסדר העבודה, והי' כתוב שם בסדר שמונה ברכות שברך הכהן גדול "ועל ישראל ועל המקדש" והגיה הב"י שצריך להפך הסדר ולומר תחלה על המקדש ואח"כ על ישראל שכך שנוי' במשנה וכו' וכן בדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, ע"כ. וכן בברייתא דסוטה (דף מ"א) מקדים מקדש לישראל. אמנם נראה שבאמת אין כאן קושיא על הנוסח על ישראל ועל המקדש, דהרי סדר אתה כוננת סידר ויסד יוסי בן יוסי כהן גדול שהי' עוד בזמן הבית בין התנאים הראשונים, וא"כ אין קושיא עליו ממה שמבואר במשנה וברייתא דהוא תנא ופליג, אבל מ"מ אנחנו צריכין לומר כנוסח המבואר במשנה.
אמנם לבאר יסוד הפלוגתא איזה להקדים אם המקדש או ישראל, נראה ע"ד דאיתא במשנה דברכות (פ"ח מ"א) אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה, בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין, והטעם מבואר שם שתחלה קדש היום ואח"כ בא היין על השלחן בשביל היום, ובה"א מברך על היין ואח"כ על היום מפני שהיין גורם לקידוש היום. ועד"ז אפ"ל גם כאן דיש סברות לכאן ולכאן איזה להקדים, דהנה הכלל הוא שביהמ"ק של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה כמ"ש מכון לשבתך ודרשו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ד) מכוון לשבתך, וכן איתא במדרש תנחומא פ' נשא (אות י"ח) א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל לעשות המשכן רמז למלאכים שיעשו אף הם משכן למעלה וביום שהוקם למטה הוקם למעלה, ע"כ. והנה אמרו רז"ל בזוה"ק (פ' נשא דף קמ"ז ע"ב) וכעי"ז איתא בגמרא (תענית ה') נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה. נמצא דאף שהעיקר הוא המקדש של מעלה מ"מ הכל תלוי במקדש של מטה.
והנה אם המדובר הוא במקדש של מעלה יתכן שהמקדש קודם לישראל, אבל אם הנידון הוא ממקדש של מטה אז ישראל קודם למקדש, דאלמלא ישראל אי אפשר שיבנה מקדש של מטה שנבנה ע"י ישראל, וע"ד שאחז"ל (זוה"ק פ' אמור דף צ"ה) וכן הביא רשיז"ל במס' ברכות (דף מ"ט) הטעם מדוע חותמין ביו"ט מקדש ישראל והזמנים ובשבת רק מקדש השבת, כי השבת קדוש ועומד מששת ימי בראשית מה שאין כן המועדים נקבעין ע"י ישראל שמקדשין את החודש ולכן אומרים מקדש ישראל והזמנים כי ישראל מקדשים את הזמנים (ועיין בסדש"ש ריש ספרו מש"כ בזה), וכמו"כ בנידון דידן אלמלא ישראל לא הי' ביהמ"ק כלל וע"כ ראוי להקדים ישראל למקדש. ולפי"ז אפ"ל דבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו מברכין על המקדש של מטה שראו בעיניהם, ולכן הי' ראוי להקדים ישראל למקדש לפי שעל ידיהם נבנה הביהמ"ק, אבל אחר החורבן שאין ביהמ"ק למטה וא"כ מברכין על מקדש של מעלה ועל המקדש העתיד להבנות ב"ב כהבטחתו ית"ש א"כ באמת המקדש קודם. ולפי"ז י"ל דשני הנוסחאות הם אמת ואלו ואלו דא"ח, כי יוסי בן יוסי הנ"ל שהי' כ"ג בביהמ"ק סידר נוסח העבודה לפי מה שהיו אומרים בזמן שביהמ"ק הי' קיים לכן הקדים ישראל למקדש, כי אז הי' התפלה על ביהמ"ק שלמטה, משא"כ המשנה והברייתא מיירי מזמן של אחר החורבן שאז קאי התפלה על המקדש שלמעלה וזה הוא קודם לישראל, והבן.