אגדות מהרי"ט/יומא/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת יומא – פרק א
[ב' ע"א] במתניתין שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'. יל"ד מ"ש "מפרישין", וכי אחרים מפרישין אותו, הלא הוא מעצמו פירש מביתו ובא לו לחדרו שבעזרה, והול"ל כהן גדול פורש עצמו.
ואפ"ל הכוונה על פי דברי התוס' יו"ט (פ"ה דאבות) על הא דמונה המשנה בין העשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, והקשה דמאי ניסא איכא בזה אחרי שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים, והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומהו הנס בזה. ותירץ בשם המדרש שמואל כי היצר טוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה, ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן הגדול בעל קרי דהתגברות השטן היתה גדולה מאד עליו, ושפיר הוי ניסא מה שלא נטמא הכהן הגדול עכ"ד.
ומעתה אפ"ל הכוונה דלפי שהיה הכהן גדול שלוחן של כל ישראל לעורר עליהם רחמים בעבודת היום ולכפר בעדם לפני ה' ולהשתיק המקטריגים, לכן היה הס"מ מתאמץ להכשילו ולנצחו, ועל כן היה צריך הכהן גדול לסיוע ועזר רב מכל הקהל שיסייעו לו שיוכל לעמוד במלחמתו, ומכוחם שיחדו בעדו בתפלות ותחנונים ובתשובה שלימה שיוכל לצאת בנצחון נגד המקטריגים, ועל כן כשהיה הכהן גדול פורש מביתו לפני יום הכפורים להכין את עצמו לעבודת היום, היו כל הקהל מסייעין בידו בהוספת כוחות הקדושה, ועד"ז היו מפרישין אותו ללשכת פרהדרין, כי הכהן גדול עצמו אינו יכול לכבוש את המקטרג אלא בסיוע הציבור כי גדול כח הציבור, ולזה אמר "מפרישין" שהסנהדרין וכל ישראל מסייעין לכהן גדול שיוכל לפרוש לעבודתו בקודש ויוכל לנצח את כוחות הטומאה, וא"ש דנקט לשון מפרישין והבן.
[שם] דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית וכו'. [שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וחכמים קבלו דטהור למעשר קאמר, דהיינו טבול יום]. ולכאורה הלא כל עצמה של פרה אדומה לא עשו אלא עבור טהרה, ואם כן למ"ל לגרום שם טומאה בבית המקדש, ובשלמא כשאירע כן שהכהן היה טבול יום שפיר הוצרכו לעשות הפרה באופן זה דכן היתה קבלתם ז"ל, אבל אם לא אירע כן והכהן הוא טהור גמור מה זה ועל מה זה ניזיל ונטמא אותו בידים, דמהאי טעמא הוצרכו חכמים לעשות כמה גזירות והרחקות שלא יבואו על ידי זה לזלזל בטהרה, ומה לי ולצרה הזאת, והלא בוודאי דמוטב יותר אם הוא טהור גמור.
אלא היינו טעמא לפי שאם יעשו איזה מעשה כמותם ממש בדבר שהצדוקים חולקים בו על החכמים, אע"פ שעושין כן מחמת טעם אחר, מ"מ כיון שנעשית המצוה כדרך שעושין אותה הצדוקים, יהיה מאיזה טעם שיהיה, המה מקבלים מזה כח וחיזוק, כי ימצאו בזה מקום להתעות בני אדם אחריהם ולומר שלא מפני אותו הטעם עשו חכמים כן, אלא מפני שהודו לדבריהם ח"ו, ועלול הדבר להתגנב בלבבות בני ישראל, ויפוק מיניה חורבא להתחבר עמהם ולהיות נגרר אבתרייהו ח"ו. ולזה התעצמו רז"ל לעשות כל מיני גזירות והרחקות כדי לעשות היכירא ופרסומי מילי שהמה עושין שלא כשיטת הצדוקים, דאפילו דבר טוב וחשוב עד מאוד כגון לבקש טהרה, מ"מ כיון שהצדוקים אומרים שצריכין לעשות באופן כזה אין לעשות כמעשיהן.
ומרגלא בפומי לפרש בזה הלשון שאמרו ז"ל להוציא מלבן של צדוקים, דלכאורה וכי בזה שיעשו חכמים להיפך מהם יוציאו את הטעות מלבם של הצדוקים ויחזרו בהם משיטתם ויהפכו מלהיות עוד צדוקים, והלא ודאי שהם לא יודו על האמת בשביל זה, דגם מעיקרא ידעו שהחכמים לא ס"ל הכי ואף על פי כן חלקו עליהם, ואיך יוציאו עי"כ את הטעות מלבן. אלא הכוונה הוא שנוציא את עצמינו מלבן של הצדוקים שלא יטעו לומר עלינו שגם אנחנו סוברים כמותם ומודים לשיטתם, ולא יוכלו להתעות אחרים לומר שגם החכמים עושים כוותייהו, וז"פ שהיו מטמאין את הכהן כדי להוציא [את עצמינו] מלבן של צדוקים, שלא יוכלו לחשוב בלבן עלינו שגם אנחנו מודים לשיטתם ח"ו. (ועיין עוד ביאור הענין באריכות בד"י למוצאי יו"כ עמוד שע"ז).
[ד' ע"ב] ויקרא אל משה וידבר (ויקרא א'), למה הקדים קריאה לדיבור, לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. ולכאורה קשה להבין איך יליף בגמרא שצריך כל אדם להקדים קריאה לדבור ממה שהקדים הקדוש ברוך הוא לקרוא למשה טרם דבר אליו, וכי מה מקום יש ללמוד מדבורו של הקב"ה למשה לדבור שאר אדם, והרי אינם דומים כלל ומרוחקים זה מזה בתכלית. ובפרט לפי מה שדרשו בתורת כהנים [הובא ברש"י ריש פ' ויקרא] וז"ל לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וכו' עכ"ד ז"ל. וודאי דלא שייכא בחינה זו גבי כל אדם. ובפנים יפות כתב כי ענין הקריאה למשרע"ה היתה שיכין עצמו לקבל אור הדבור עיי"ש. ולטעם זה וודאי קשה שאין ללמוד ממה שקרא הקב"ה למשה קודם הדבור, וטעם הקריאה היה כדי שיכין עצמו לקבל אור הדבור, לשאר כל אדם שלא שייך טעם זה. גם צריך ביאור מדוע לא הביא רש"י ז"ל (בפ' ויקרא) דרשת הגמרא הנ"ל, ונקט רק דרשת התורת כהנים, וטעמאי בעי.
במסכת דרך ארץ (פ"ה) למדו שצריך האדם להקדים קריאה ממקרא אחר, וז"ל: לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו, וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם, שנאמר (בראשית ג') ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. וצ"ב אמאי איצטריך תרי קראי למילף שצריך האדם להקדים קריאה לדבור, ואמאי לא נקט בגמרא הנ"ל הך ילפותא דמסכת דרך ארץ, שילמד האדם דרך ארץ מן המקום וכו', שנאמר ויקרא ה' אלקים אל האדם, והדר ויאמר לו איכה. ויותר הוה לגמרא הנ"ל לאיתויי מקרא זה שהוא מוקדם בתורה, ואמאי מייתי קרא דויקרא אל משה.
ואפ"ל דהנה בכל מקום בדברי חז"ל, דרך ארץ פירושו מדה טובה וישרה, לא הלכה וחיוב, וענין הקריאה שלמדו חז"ל בזה היא שיכין חבירו עצמו אל הדבור, ועל ידי זה יתן לבו ויתבונן בו בעת שידבר אליו, משא"כ כשיבא אליו הדבור לפתע פתאום בלא הכנה קודמת לפעמים יתבלבל האדם ויכשל בתשובתו. וכ"כ בפנים יפות (פ' ויקרא) עה"פ ויקרא אל משה וגו', שכמו כן עשה משה עם ישראל כדכתיב (בפרשת בא) ויקרא משה אל זקני ישראל והדר ויאמר אליהם. וכן (בפרשת יתרו) ויקרא לזקני העם. ואולי ז"ש הכתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו', והכי פירושו בתחלה יאמר להם שידבר עמם, שיכינו את עצמם ויטו את אזנם לשמוע האמירה עכ"ל.
ומובן שפיר מה שלמדו בגמרא הנ"ל מדת דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוריהו, ממה שהקדים הקב"ה לקרוא אל משה ואחר כך דבר אליו, כי כשם שענין הקריאה של הקב"ה למשה היתה כדי שיכין עצמו לקבל אור הדבור, כעין זה הוא גם הטעם שצריך האדם להקדים קריאה טרם ידבר עם חבירו, למען יכין עצמו להתבונן בדיבור.
אך לכאורה עדיין ק"ק איך אפשר ללמוד מקריאת הקב"ה למשה לקריאת אדם לחבירו בדבר הרשות כמו שהקשינו לעיל. ואולי דייקי לה בגמרא מדלא הזכיר הכתוב שם הקורא, וכתב ויקרא אל משה סתמא, על כן דרשו מיניה בגמרא מדת דרך ארץ גם בדבור אדם לחבירו שתקדים לו קריאה, ולכן לא נזכר בכתוב מי הוא הקורא, לרמוז על כך שאפשר ללמוד מכאן מדת דרך ארץ לכל אדם.
ועל פי זה א"ש מה שדקדקנו דלא יליף בגמרא מדת דרך ארץ זו ממאה"כ ויקרא ה' אלקים אל האדם, כדיליף מיניה במסכת דרך ארץ הנ"ל, כי בגמרא לא ניחא ליה למילף מהתם, מדנזכר שמו יתברך על הקריאה דכתיב ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויותר ניחא ליה למילף ממקרא זה שסתם הכתוב ולא פירש מי הוא הקורא, כדי לרמוז לנו מדת דרך ארץ זו. והא דקשה שלא סתם הכתוב דבריו בפרשת בראשית והול"ל ויקרא אל האדם ויאמר לו ה' וגו', כדי דנילף מיניה מדה זו, ואמאי נטר קרא עד הכא. י"ל דמהתם ליכא למילף מדת דרך ארץ שיקדים כל אדם קריאה לדבור, דהתם טעמא אחרינא איכא כמו שפרש"י מב"ר שקרא לו הקב"ה כדי שיכנס עמו בדברים ולא יהיה נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. ואיכא למימר דדוקא התם קרא לו הקב"ה לפי שרצה להענישהו וכדי שלא יבהל, וגם אפשר שהיה מן הצורך בקריאה זו כדי שלא תתבלבל דעתו ויתבונן בחטאו ויחזור בתשובה, ואי אפשר ללמוד משם מדת דרך ארץ לכל אדם. על כן יליף בגמרא הנ"ל ממה שנאמר ויקרא אל משה, ולא נאמר ויקרא ה' אל משה, רמזה לנו תורה שנלמוד מכאן כי הקריאה הוא מדה טובה לכל אדם. ומה שדקדקנו לעיל דרש"י ז"ל לא הביא הך דרשא דגמרא. אפ"ל כי רש"י ז"ל נקט רק הדרשות הקרובות למשמעות הכתובים, ודברי הגמרא הנ"ל הם בדרך דרש שאינו קרוב לפשטות המקרא כנ"ל, דיליף לה מדסתם הכתוב ולא פירש מי הקורא, ולפי פשטות המקרא הרי הוא כמבואר דקאי על הקב"ה, והוה כאילו נכתב בפירוש, ולא שייך כל כך למילף מיניה לכל אדם.
[שם] א"ר מנסיא [רבה] מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר (ויקרא א') וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. פירש"י ז"ל לאמר נוטריקון לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות ע"כ. ובגמרא פסחים (מ"ב ע"א) ובתמורה (ז' ע"ב) איתא דלאמר הוי לאו דהוא נוטריקון לאו אמור. פירש"י אמור להן שיש איסור לאו בדברים. ובענין דרשא זו יש מבוכה בין הפוסקים דרבים מקשים שאם כן בכל עשה איכא נמי לא תעשה בהדיה, שהרי כתיב ביה לאמר. והתוס' בפסחים כתבו דלאמר דרשינן לאו אמור דוקא בדברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה, ולא בשאר מצוות עיי"ש. ואין כאן מקומו להאריך בזה. אך קשה להבין ענין הדרשא דכיון דפשטות משמעות תיבת לאמר הוא ציווי לומר, איך הוציאוהו ממשמעותו לגמרי ודרשו מיניה שלא לומר, ולדעת כמה פוסקים עוד ילפינן מיניה אזהרת לאו. ואם נתכוין הכתוב ביתור תיבת לאמר לדרשה זו הו"ל לכותבו בלשון שלילה ואזהרה, ומדוע כתבו בלשון דמשמע מיניה היפך מה שנדרש ממנו. גם צריך טעם מדוע השמיט רש"י ז"ל בפירושו עה"ת דרשה זו. ובאמת הביא דרשה אחריתא מהתורת כהנים, וז"ל: ד"א לאמר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמ"ש הכתוב וישב משה את דברי העם אל ה' עכ"ל. וצ"ב דמצינו שדרשו חז"ל בתיבת לאמר דבר והיפוכו, דבת"כ דרשו לאמר צא ואמור להם כפשטות משמעות תיבת לאמר, ובגמרא דרשו ביה שהוא ציווי לבל יאמר עד שיתן לו רשות לך אמור.
אמנם י"ל דאין בזה סתירה ושניהם צדקו יחדיו, דהנה בקרבנות ישנם טעמים פשוטים שניתנו להתגלות, ולא רק שניתן רשות לגלותם אלא שמעשה המצוה מעולה יותר אם האדם יודע טעמיה, ומכוון אליהם בעת עשייתה, ואותם טעמים הנגלים במצוות הקרבנות כגון הטעמים שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה (ח"ג פל"ב, פמ"ו יעיי"ש) גילה להם משה רבינו ע"ה, כדי שיכוונו בעשייתם טעמי המצוה וכוונותיה. וגם מ"ש הרמב"ן ז"ל (פ' ויקרא) שעל ידי הקרבן יכנע האדם לשוב אל ה', בהעלותו על לבו כי היה מן הראוי לעשות בגופו ככל אשר נעשה בקרבן, גם טעם זה גילה להם משה, וכן שאר טעמים הפשוטים. אמנם נוסף על טעמים אלו ישנם במצות הקרבנות טעמים עמוקים וסודות נעלמים ונסתרים, כמו שרמז הרמב"ן ז"ל בדבריו, וטעמים אלו לא נתנו להתגלות, ונצטווה משרע"ה להסתירם והוזהר עליהם בבל יאמר, וכמו שדרש בירושלמי (פ"ב דמסכת ע"ז הלכה ז') תני רשב"י ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים [פי' בפ"מ ודריש מלשון סימא ואוצר שלפעמים צריך להסתיר אותה כאוצר הזה] עכ"ל.
היוצא מזה כי ישנם בקרבנות טעמים נסתרים שאין לגלותם כי אם ליחידי סגולה, וישנם טעמים עמוקים ונסתרים מאד שלא נגלו אלא למשה, ונצטווה שלא לגלותם לשום אדם, ורק לעתיד בעת שתמלא הארץ דעה את ה' יתגלו לנו סתרי תורה אלו. והשתא א"ש מה שדרשו ז"ל מתיבת "לאמר" תרתי דרשות, חדא שמשמעות לאמר הוא ציווי שיאמר להם שעליהם לומר בפיהם בעת הקרבת הקרבן שהם מקריבים אותו לשם ה', וגם נצטווה לאמר להם את הטעמים הפשוטים של מצות הקרבנות. ובדרך דרש יש לבאר תיבת לאמר על שלילת האמירה, כמ"ש ז"ל לא אמור, דקאי על הסודות הנסתרים שבמצות קרבנות שנאסר לו לגלותם, ואזהרה זו לא נאמרה בפירוש אלא טמנה הכתוב ברמז בתיבת לאמר, כי כבוד אלקים הסתר דבר, ולא מיירי קרא במפורש ברזי התורה. ומיושב היטב מה שהקשינו, דלא סתרי הני תרתי דרשות בתיבת לאמר אהדדי, כי הציווי שיאמר להם קאי על הטעמים הפשוטים הנגלים, ומה שדרשו ממנו שלילת האמירה היינו על הרזים הטמונים בה.
[ו' ע"ב] איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור וכו'. אפ"ל ליישב קושיית הפני יהושע (בפ"ב דשבת) שהקשה דכל הטורח הזה של נס חנוכה מה צורך היה בו, הלא קיי"ל דטומאה הותרה בציבור (עיין רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ד הט"ו), והיו יכולין להדליק בשמן טמא, ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור ניחא קצת דאזי צריכין עכ"פ להדורי אטהרה היכא דאפשר, אבל למ"ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא בסוגיין, קשה מה צורך הי' בנס זה. וכתב לתרץ שהנס היה רק משום שרצה הקב"ה להראות חיבה יתירה לישראל יעיי"ש.
אמנם התבוננתי דעל פי הלכה יש לעיין בזה אי בכגון דא שייך לומר הך כללא דטומאה הותרה בצבור, וקרוב הדבר לומר דכאן לא הותרה ולא הודחה טומאה, ומן הדין היה חיובא רמיא עלייהו לעשותו בטהרה דוקא ועל כן שפיר הוצרכו לנס, דהנה הב"ח (או"ח סי' עת"ר) מביא מדרש רז"ל שגזר עליהם אותו רשע לבטל התמיד, ועוד א"ל לחיילותיו מצוה אחת יש בידן של ישראל אם אתם מבטלים אותה מידם כבר הם אבודים, ואיזה זה הדלקת המנורה שכתוב בה להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקין אותה תמיד הם עומדים וכו' עמדו וטמאו כל השמנים, ע"כ. וכעין זה מובא במדרש לחנוכה דכשנכנסו היוונים שאלו מה כוחה של אומה זו, היה שם זקן אחד משומד ובליעל שייעץ ואמר מצוה אחת יש להם שאם לא יעשו אותה יאבדו מן העולם, וזה הדלקת נרות בבית המקדש שנאמר להעלות נר תמיד, מיד הלכו וטמאו כל השמנים, ע"כ.
ולכאורה יש להבין מה היה כוונתם בזה שטמאו כל השמנים, דאם רצו לבטל מישראל מצות הדלקת המנורה, הי"ל עצה המועלת ביותר לאבד את כל השמנים הנמצאים שם ולשפוך אותם לארץ שלא ימצאו ישראל שמן כלל במה להדליק, או היו יכולין לגזול את השמנים וליטלן לעצמן להשתמש בו, וכדרך בולשת שנכנסת לעיר שגוזלין וחומסין כל מה שמשיגה ידם, ובפרט דהיה בו גם שוה כסף, דשמן זית זך כתית הרי היה דבר יקר וספון מאוד, וכממ פעמים לא היה אפשר להשיגו כלל, והי"ל להוליכו משם לגמרי שלא ימצאו ישראל כלל שמן הראוי להדלקה שעל דדרך זה תתבטל מצוה המנורה בוודאי, ולמה הניחוהו שם והיה סגי להו במה שטמאוהו, ומה תועלת הגיע להם מזה שטמאו את השמנים.
ותו דהלא היוונים לאו בטלני הוו וידעו הרבה מדיני ישראל, שהרי היה בסיעתם הרבה פריצי ישראל מהמתיוונים שעמדו לעזרתם והשיאו להם עצות רעות על ישראל כמובא ביוסיפון, וכן נראה גם מדברי הש"ס (סוף סוכה) במעשה דמרים בת בילגה שהמירה דתה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי היוונים, וכשנכנסו יוונים להיכל (פרש"י בימי מתתיהו בן יוחנן) היתה שם והיתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ומחרפת ומגדפת כלפי מעלה עיי"ש. והרשעי ישראל שנתנו להם עצה זו לבטל מצות המנורה, הלא בוודאי ידעו גם מהלכה זו דטומאה הותרה בציבור, ואם כן אכתי מה הועילו בזה שטמאו את השמנים, הלא בזה עדיין לא הועילו לבטל מצות המנורה לגמרי, שהרי מצד ההלכה יכולין להדליק בשמן טמא, ויותר הי"ל לאבד את כל השמנים לגמרי ולאיזה תועלת התגברו לטמא אותם דוקא.
אלא נראה מזה שעיקר כוונתם היתה רק להכשיל את ישראל ולהעבירם על דתם, והתגברו כאן כדי להרבות טומאה בישראל ח"ו, ועל כן לא איבדו את השמנים ולא חמסוהו מהם, אלא טמאו אותם דוקא והניחו אותם שם במקומם כדי להערים עליהם שלא יעלה על דעתם שנטמאו ויחשבו שהוא טהור ויעשו את העבודה בטומאה, שעד"ז יכניסו טומאה בישראל ח"ו, וזאת היתה כל מגמתם ללחום נגד הדת ונגד הטהרה ולאפושי טומאה בישראל ח"ו.
והנה איתא בגמרא (סנהדרין ע"ד) דכל עבירות שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, וא"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות (להעביר את ישראל מדתם) אבל בשעת הגזירה אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה אפילו לשנויי ערקתא דמסאני (שרוך הנעל) יעיי"ש. ואפילגי הראשונים בטעמא דערקתא דמסאני, דהרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דהוא מלבוש עכו"ם ויש בזה איסור דאורייתא משום ולא תלכו בחוקות הגוים, (שהעכו"ם שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות, והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עכו"ם), אלא דשלא בשעת הגזירה אינו ביהרג ואל יעבור ורק במתכוון להעביר על הדת, אבל רש"י ותוספות ס"ל דאפילו אין בזה אלא משום מנהג ישראל בעלמא גם כן אסור, דאם דרך העכו"ם לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר, וכגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא, כיון שגוזרים על כך והם מתכוונים בזה כדי להעביר על הדת אסור לעבור על זה, וצריך לקדש השם בפני חביריו ישראל (כמבואר כ"ז ביו"ד סי' קנ"ז ועיי"ש בש"ך סק"ה, וע"ע בזה בשו"ת דברי יואל סט"ז ובסי' פ"ב).
נמצא לפי זה דאע"פ דקיי"ל דטומאה הותרה בציבור, מ"מ היכא שהעכו"ם מתכוונים לכך שיעשו העבודה בטומאה אזי לא הותרה הטומאה, דמה שהתירה תורה היינו רק כשאירע טומאה באקראי ושלא במתכוון לכך, משא"כ כשהטומאה נעשית במתכוון כדי להעביר על הדת, אזי לא הותרה ומחוייבין למסור נפשם לעשות הכל בטהרה דוקא, ועל כן כיון שהיתה כאן שעת הגזירה לבטל מישראל מצות הדלקת המנורה בטהרה, והיו מחוייבין למסנ"פ להדליק בטהרה דוקא, לכן שפיר מן הדין הוזקקו שייעשה להם נס להמציא להם שמן טהור כדי שיוכלו להדליק בטהרה, כן נ"ל לתרץ קו' הפני יהושע.
והאמנם דאכתי איכא לעיונא ביה טובא, אם אמת נכון הדבר לומר דלא הותרה אף באופן כזה, שעי"כ תתבטל מצות הדלקת המנורה, דאולי הא דאמרינן דלא הותרה הטומאה וצריכין למסירת נפש, היינו רק היכא שעי"כ לא תתבטל המצוה, וכגון היכא שסוף כל סוף אפשר להגיע לידי טהרה, אבל היכא שעי"כ לא ידליקו כלל, כיון שכל השמנים טמאים, צ"ע אם גם בכגון דא אמרינן דבעבור שהם מכוונין לכך לא הותרה הטומאה בציבור ויבטלו עי"כ מצוה דאורייתא של הדלקת המנורה. אבל עכ"פ זה ודאי דהיכא דמתכוונין להעביר על הדת ולאפושי טומאה, מחוייבין להדורי אטהרה ולעשות כל אופני השתדלות להשיג שמן טהור, וצריכין להתגבר בכל כוחותיו ולעשות כל טצדקי שלא לעבור על כך, ועל כן שפיר עשה הקב"ה נס למנוע מן הטומאה ולהמציא להם שמן טהור שיוכלו להדליק בטהרה, כדי להראות חביבותן של ישראל לפניו דמצערי נפשייהו אפילו על טומאה שהותרה, עד שהוצרכו לנס שיוכלו לעשותו בטהרה.
ואפ"ל עוד לחזק הדבר דשפיר הוצרכו לנס שיוכלו להדליק בטהרה דוקא, דהנה היתה כאן אותה מחלוקת עצמה שהי"ל לחכמי ישראל עם הצדוקים, והן הם שנתנו להיוונים עצה זו לטמא את השמנים, כדי שיהיו ישראל מוכרחין להדליק את המנורה בשמן שנטמא בטומאה דרבנן, ועל ידי זה יוכלו להטעות את לב ההמון דאין לחוש לטומאה דרבנן, דזה דרכם כסל למו להציא עילות שונות כדי לבטל את דברי החכמים, וע"ד דמצינו במסכת ראש השנה (כ"ב ע"ב) גבי עדות החודש שבקשו בייתוסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם להעיד עדות שקר שראו את הלבנה יעיי"ש. ופירש"י ותוספות שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו, והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת, כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת, לפי שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו, (וחכז"ל קבלו דממחרת השבת פי' ממחרת יום טוב הראשון של פסח, דיום טוב קרוי שבת עיין מנחות ס"ה), ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום עכ"ל. ולכאורה מה ראו על ככה להטעות את חכמים בזה, הלא ודאי לא יעלה על לב דעשו כן משום שהי"ל מסירת נפש למען קיום המצוה כתקונה, ועל כרחך שעשו כן לאיזה כוונה למען הצדקת שיטתם, וצ"ב מה ירויחו בזה, דבשלמא אם היו קובעין חכמים ליום זה אע"פ שלא חל להיות כן על פי החשבון, כי אז הוי בזה הוכחה לשיטתם, אבל אם באמת חל ראשון של פסח להיות בשבת גם על פי החשבון, הרי בהכרח להיות עצרת לאחר השבת מטעם המצוה אף לדעת חכמים, שהרי לאחר מ"ט יום הוי עצרת, ומה הוכחה יש בזה להצדקת שיטתם, ואכתי מה תועלת הגיע להם במה שהטעו את החכמים בזה.
אלא נראה דעצה עמוקה הי"ל בזה, להמשיך את ישראל על ידי זה אחר שיטתם, לפי שאם יתרמי מעשה שיעשו חכמים כמותם אפילו מחמת טעם אחר ומחמת סיבה אחרת, אזי כבר יכולין הם להוכיח ולומר שהודו חכמים לדבריהם, ושגם החכמים עמהם בדיעה אחת, ועי"כ יהיה חיזוק לשיטתם, ועל כן היה כדאי להם ליכנס בעובי הקורה ולעשות כל התחבולות לגרום שיעשו חכמים כדבריהן יהיה מאיזה טעם שיהיה. ועל כן אמנם השגיחו רז"ל בקידוש החודש שלא יחול עצרת להיות אחר השבת, וגם טרחו תמיד לעשות מעשה לגלות ולהוכיח היפך שיטת הצדוקים, שלא יטעו לומר שהודו חכמים לדבריהם. ואשר על כן מצינו (חגיגה י"ז) דכשחל עצרת להיות בשבת דהוי יום טבוח שלו (יום שחיטת עולות ראיה של יום טוב שאין מקריבין ביום טוב) ביום ראשון בשבת, מותרין בהספד ותענית (אע"פ דסתם יום טבוח יום טוב הוא ואסור), ואין כהן גדול מתלבש בכליו, כדי שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת. פירש"י שאין הכהן גדול מתלבש בכלים נאים שלו בביתו ובשוק כדי שיבינו הכל שאין היום יום טוב כמו שאומרין הצדוקים. והתוספות פי' שלא היה הכהן גדול מתלבש בבגדי כהונה גדולה לעבוד העבודה היום כמו שרגיל כהן גדול ביום טוב לעבוד העבודה לכבוד היום, ובזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים דברי הצדוקים יעיי"ש.
וכמו כן מצינו (בפ"ג דמסכת פרה ובריש יומא) שחכז"ל היו מטמאין את הכהן השורף את הפרה כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, (שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וחכמים קבלו דטהור למעשר קאמר, דהיינו טבול יום). ולכאורה הלא כל עצמה של פרה אדומה לא עשו אלא עבור טהרה, ואם כן למ"ל לגרום שם טומאה בבית המקדש, ובשלמא כשאירע כן שהכהן היה טבול יום שפיר הוצרכו לעשות הפרה באופן זה דכן היתה קבלתם ז"ל, אבל אם לא אירע כן והכהן הוא טהור גמור מה זה ועל מה זה ניזיל ונטמא אותו בידים, דמהאי טעמא הוצרכו חכמים לעשות כמה גזירות והרחקות שלא יבואו על ידי זה לזלזל בטהרה, ומה לי ולצרה הזאת, והלא בוודאי דמוטב יותר אם הוא טהור גמור. אלא היינו טעמא לפי שאם יעשו איזה מעשה כמותם ממש בדבר שהצדוקים חולקים בו על החכמים, אע"פ שעושין כן מחמת טעם אחר, מ"מ כיון שנעשית המצוה כדרך שעושין אותה הצדוקים, יהיה מאיזה טעם שיהיה, המה מקבלים מזה כח וחיזוק, כי ימצאו בזה מקום להתעות בני אדם אחריהם ולומר שלא מפני אותו הטעם עשו חכמים כן, אלא מפני שהודו לדבריהם ח"ו, ועלול הדבר להתגנב בלבבות בני ישראל, ויפוק מיניה חורבא להתחבר עמהם ולהיות נגרר אבתרייהו ח"ו. ולזה התעצמו רז"ל לעשות כל מיני גזירות והרחקות כדי לעשות היכירא ופרסומי מילי שהמה עושין שלא כשיטת הצדוקים, דאפילו דבר טוב וחשוב עד מאוד כגון לבקש טהרה, מ"מ כיון שהצדוקים אומרים שצריכין לעשות באופן כזה אין לעשות כמעשיהן.
ומרגלא בפומי לפרש בזה הלשון שאמרו ז"ל להוציא מלבן של צדוקים, דלכאורה וכי בזה שיעשו חכמים להיפך מהם יוציאו את הטעות מלבם של הצדוקים ויחזרו בהם משיטתם ויהפכו מלהיות עוד צדוקים, והלא ודאי שהם לא יודו על האמת בשביל זה, דגם מעיקרא ידעו שהחכמים לא ס"ל הכי ואף על פי כן חלקו עליהם, ואיך יוציאו עי"כ את הטעות מלבן. אלא הכוונה הוא שנוציא את עצמינו מלבן של הצדוקים שלא יטעו לומר עלינו שגם אנחנו סוברים כמותם ומודים לשיטתם, ולא יוכלו להתעות אחרים לומר שגם החכמים עושים כוותייהו, וז"פ שהיו מטמאין את הכהן כדי להוציא [את עצמינו] מלבן של צדוקים, שלא יוכלו לחשוב בלבן עלינו שגם אנחנו מודים לשיטתם ח"ו. (ועיין עוד ביאור הענין באריכות בדברינו למוצאי יו"כ עמוד שע"ז).
וכמו כן אפ"ל גם הכא לענינינו שהשמנים נטמאו בטומאת מגע עכו"ם שאינה אלא טומאה דרבנן, והצדוקים אינם מודים לזה, ועל כן אע"פ דאליבא דאמת קיי"ל דטומאה הותרה בציבור, אבל אלמלי היו מדליקין בשמן שיש עליו טומאה דרבנן אף שהוא מטעמא דהותרה בצבור, מ"מ הצדוקים לא יאמרו שמטעם זה הדליקו בו אלא יפרסמו ויאמרו שהוא מפני שהודו חכמים לשיטתם שטומאה דרבנן אינה טומאה ואין לחוש לה, ויהיה מזה סיוע וחיזוק לשיטתם לזלזל בדברי חכמים, ועל כן מהאי טעמא יעצו להיוונים לטמא את השמנים דוקא ולא לשפכם ולאבדם לגמרי, דהי"ל חשבון שאם לא יהיה שמן כלל ולא ידליקו את המנורה עדיין לא יהיה בזה הוכחה וחיזוק לשיטתם הנכזבה לומר שהודו חכמים לדבריהם, דעל הדלקת המנורה בעצם לא יכלו לחלוק שהרי הוא דבר שהצדוקים מודים בו כיון שהוא מפורש בתורה, משא"כ אם יהיו השמנים טמאים בטומאה דרבנן ויהיו מוכרחים להדליק בטומאה יהיה להם מזה חיזוק רב ויוכלו להתפאר ולומר שגם חכמים הודו להם, וזה היתה כל מגמתם לגרום שם איזה מציאות כזה שיהיו חכמים מוכרחין לעשות מעשה כדבריהם, כדי שיהיה נראה כהצדקת שיטתם ולא יהיה להוציא מלבן של צדוקים, ולכן היה ניחא להו טפי בזה לטמא את השמנים דוקא.
עכ"פ נמצא לפי זה דכל מה שטמאו את השמנים היה בשביל שנתכוונו בזה להעביר על הדת, וקיי"ל (סנהדרין ע"ד) דבשעת גזירת המלכות שמתכוונין להעביר את ישראל מדתם לעכו"ם מחוייבין למסנ"פ אפילו על מצוה קלה כגון ערקתא דמסאני, ומכ"ש למינות דגרוע מע"ז, ותו ל"ק קושית הפני יהושע הנ"ל דלא היה צורך לעשות להם נס משום דטומאה הותרה בצבור, דאע"פ שבעלמא אמרינן דהותרה בצבור, מ"מ בשעה שהללו מתכוונים להרבות טומאה ולבטל עי"כ תורה שבעל פה אשר קבלו חכמים מסיני, צריכין על פי הלכה למסנ"פ שלא לעבור על כך. ולא עוד אלא דגם אפילו לו יצוייר דהוי מצוה יותר לעשות כן בטומאה, מ"מ אם הצדוקים אומרים כן אזי אסור לעשות כן אפילו לשם מצוה, דאסור לעשות אפילו מצוות כאלו שמשתווין עי"כ לשיטת הצדוקים דנפיק מיניה חורבא לאמשוכי אבתרייהו כנ"ל, ועל כן בעבור זה עשה הבורא כל עולמים נסי נסים שלא יבוא לידי כך שיהיו מוכרחין לקיים המצוה כדברי הצדוקים, ושפיר הוצרכו גם על פי הלכה לעשות נס להמציא להם שמן טהור שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה כדי להוציא מלבן של צדוקים, ולא זה היה עיקר הנס מה שנכנסה הברכה בשמן, אלא עיקר הנס הגדול היה שם שהבורא יתברך עזר שהיו יכולין להוציא את עצמן מלבן של צדוקים שלא יוכלו לומר שהודו חכמים לדבריהם וכנ"ל.
ועוד אפ"ל גם על פי פשוט על פי מ"ש ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' תשא) לבאר מ"ש בפוסקים דאדם גדול חסיד ופרוש כ"ע מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש ה' אפילו על מצוה קלה, ולכאורה תמוה דהלא התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם, ואטו בשביל שהוא חסיד ויר"ש הותר דמו וישתנה דינו. וביאר הוא ז"ל דהאי וחי בהם יל"פ על שני אופנים, הא' כפשוטו כפי' חכז"ל ולא שימות בהם, והב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהיה רק בתורה ובמצות, וזולתן לא יהיה לו שום חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצות, עד שאם ירצו להעבירו על אחת ממצות ה' אזי חייו אינם חיים ונפסקה אז חיותו ממש, ולכן להצדיק הותר לו למסור נפשו אפילו על דבר קל כי הן המה חיותו ממש, ובזה יקיים הוחי בהם ולא שימות בהם, עכדה"ק. ואפשר דבעבור שלחמו היוונים נגד הטהרה, והכהנים שהיו צדיקים וקדושים חסידי עליון נצטערו על זה מאוד, והיה נוגע להם זאת אל חיותם ממש, דכל תנועה של טהרה שהיה חסר להם היה כואב להם עד דכדוכה של נפש, לכן עבור זה עצמו עשה הקב"ה נסים להמציא להם שמן טהור בעבור צערן של הכהנים.
[ח' ע"ב] ללשכת פרהדרין וכו': תניא רבי יהודה אמר וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווטי היתה, אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כלל שנים עשר חודש, לפיכך קוראין אותה לשכת פרהדרין. ופרש"י כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו, וכל כהן המתחדש בה סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון שתהא קרויה על שמו, ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה עכ"ל. ולכאורה תמוה מאד דלפי זה הלא הוא ענין של גנאי שלא זכו הכהנים להוציא שנתן, ואם כן למה קראו לשכה זו שהפרישו לשם את הכהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים על שם ענין של גנאי, וכן הקשה בספה"ק קדושת לוי.
ואפ"ל בשנדקדק עוד דהנה לכאורה האמנם שהכהנים הגדולים שבבית שני לא היו ראויין לשמש בכהונה גדולה, מ"מ הלא כפרת כל ישראל היתה תלויה בהם, ואם לא היו ראויין איך זכו לכפר בעד כל בית ישראל, ואפשר שזה היה על ידי מסירת נפשם של הכהנים הללו שמסרו נפשם לעבוד העבודה אף על פי שידעו שלא יוציאו שנתם, וכמבואר בגמרא דרובן לא הוציאו שנתן מלבד שלשה כהנים גדולים, והכהנים הללו אף על פי שידעו בנפשייהו שאינם ראויין לשמש בכהונה גדולה וידעו שימותו בשנה זו, אף על פי כן כלתה נפשם לשמש בעבודת בית אלקינו לכפר בעד כל בית ישראל ומסרו נפשם על הדבר, ובכח מסירת נפש הזה זכו לכפר על עוונותיהם ועל עוונות כל בית ישראל, (וכעין זה כתב גם החתם סופר ז"ל).
ואפשר שמטעם זה נקראה הלשכה בשם לשכת פרהדרין, דזה היה גם שבחם של הכהנים שאף שידעו שלא יוציאו שנתן ויהיו כפרהדרין הללו שמחליפין אותן בכל שנה ושנה, אף על פי כן מסרו נפשם על ככה, ובזכות זה זכו לכפרה, ונמצא דמתוך גנותן אתה בא לידי שבחן, ושם זה אינו לגנאי אלא לשבח והבן.
[שם] תניא רבי יהודה אמר וכי לשכת פרהדרין היתה והלא לשכת בלווטי היתה, אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי ומתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל שנים עשר חודש כפרהדרין הללו שמחליפין אותם כלל שנים עשר חודש, לפיכך קוראין אותה לשכת פרהדרין. ופרש"י כלומר שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן ומעמידים אחר תחתיו, וכל כהן המתחדש בה סותר אותה ובונה בנין נאה מן הראשון שתהא קרויה על שמו, ונמצא מתחלפת כל שנה ושנה עכ"ל.
הנה איתא בגמרא (ברכות נ"ח ע"א) אמר רב חנן בר רבא אמר ר' יוחנן אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה. ופירש"י ז"ל הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן. מבואר מזה דכל מין שררה שהאדם זוכה בה ואפילו שררה קטנה משמיא קא זכו ליה לאותה התמנות. אכן כתב בספר ווי העמודים להגה"ק מוהר"ר שעפטיל זלה"ה בנו של בעל השלה"ק (פ' כ"א) בתוכחת מוסר על הקהלות שיש כמה חשובים שרי התורה יושבים ואין דורש ואין מבקש, וממנים רב מחמת ממון הנמאס, אומר אני על אותן המתקבלים בקהלות עפ"י השתדלותם לא מן שמיא מוקמי להו, רק מעשי ידי אדם הם, הלא מצינו הכשפים מכחישים פמליא של מעלה ק"ו בענין זה עכדה"ק.
הרי כי אף שכך ראוי להיות שהמינוי שיתמנה האדם לשררה יסכימו עליה מן השמים, מ"מ הבחירה חפשית, וביד בני אדם למנות איש לשררה ע"י בחירתם הרעה, אף שאין כן הרצון מן השמים. וכאשר כן היה בזמן בית שני שהיו ממנים לכהונה גדולה אנשים שאינם הגונים מחמת הממון, שהיו משלמין למלכות עבור התמנותן כדאיתא בגמ' הנ"ל. וכן איתא ביבמות (ס"א ע"א) בעובדא דר' יהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס ומנהו המלך להיות כה"ג, וקאמר עלה בגמ' מנהו [פרש"י המלך מינהו, אבל אחיו הכהנים וסנהדרין לא מינוהו], אמר רב יוסף קטיר קחזינא הכא וכו' [קשר רשעים אני רואה כאן, שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו] עכ"ד הגמרא. הרי מבואר כדאמרן דפשיטא שלא היה כן הרצון בשמים שיתמנו לכהונה גדולה אנשים שאינם מהוגנים, אלא שהבחירה חפשית בעה"ז, וביד האדם לבחור ברע לתת שררה למי שאינו ראוי לה, ומי שנתמנה לשררה שאינה ראוי לה, ואין המינוי מן השמים וודאי שהוא נחשב בחינת רשע למעלה, מכיון שלא הסכימו בשמים שיתמנה לשררתו.
[ט' ע"ב] אתאן למקדש ראשון דכתיב (מיכה ג') ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה, לפיכך הביא עליהן הקב"ה ג' גזרות כנגד ג' עבירות שבידם וכו'. [עיין מש"כ בס"ד במס' שבת דף קל"ט ע"א בד"ה תניא וכו'].
[שם] ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא, א"ל אלהא שנינא לכו, דכתיב (שיר ח') אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. פירש"י סנינא לכו, לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני. נמשלתם ככסף, שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה. כדלתות, שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין. שהרקב שולט בו, מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים, כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה עכ"ל. הנה חזינן דמבבל לא עלו כל ישראל, אלא מעט מזעיר ורובם נשארו שם, ולדברי ר"ל היתה זאת הסיבה שלא שרתה השכינה בבית המקדש, ועם כל זה חזינן שהשגיח עזרא עליהם והטריח בשבילם לשקוט על תקנתם וטהרתם, ולא עלה מבבל עד שישאה כסולת נקיה כדאיתא בגמרא (קידושין ס"ט), וכנראה כמו שהסכים עמהם שאינם צריכים לעלות. ולכאורה הוא מקושי הבנה למה לא רצו לעלות לארץ ישראל ולקיים חלק גדול ממצות התורה שאי אפשר לקיימם רק בארץ ישראל ובבית המקדש, והלא אמרז"ל (כתובות ק"י ע"ב) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה, ופירשו בו המפרשים דזה מיירי בזמן שבית המקדש קיים שיש אפשרות לקיים רוב גופי תורה אז הוי הדר בחוץ לארץ כעובד ע"ז, דנראה כמי שאינו חפץ לקיים מצות הבורא יתברך (וע"ע ויואל משה ריש מאמר א' ועוד בכ"מ) ואמאי לא רצו לעלות. וגם דכפי הנראה קיבל עזרא הסופר את דבריהם והסכים עמם שאינם צריכים לעלות, ולכאורה הוא ענין פלא.
אך הנה ידוע מדברי רז"ל שבכל משך ימי הגלות עד ביאת המשיח צריכין ישראל להיות מפוזרין בגלות בכל ארבע כנפות הארץ, ומי לנו גדול מעדותו של האר"י הקדוש (בשער המצות פ' ראה) שביאר טעמא דמילתא מפני שכל אחד מישראל צריך להיות במקום המיוחד לו אשר שם נמצאים נצה"ק משורש נשמתו כדי לתקנם ולהעלותם, והאריך שם לבאר החילוק בין גאולת מצרים לשאר הגאולות בבל ומדי וכו', שבמצרים נתבררו בגאולתם כל הנשמות כמ"ש וינצלו את מצרים, לכן לא היה צורך להיות שם עוד, אבל בשאר הגאולות לא נגאלו לגמרי ונשארו נשמות שלא נתבררו לגמרי, ולזה נשארו ישראל תחת יד בבל ומדי ולא עלו כולם בבנין בית שני כדי לברר הנשאר שם. ועוד ביאר שם דבארבע גליות בבל מדי יון ואדום יש שם גלות מרובה מכלל ישראל כיון שהם השרשים, אבל בשאר ע' אומות כיון שגלה שם אחד מישראל נחשב כאילו גלו כולם כי המה רק פרטים וענפים, ולכן אין כל ישראל צריכין לילך בגלות שם, זולתי אותם בני אדם אשר נפלו נצוצות נשמותיהם באומה ההיא הם הצריכים לגלות שם כדי לברר ולהוציא משם ניצוצותיהם שנפלו שם יעיי"ש באריכות. ועד"ז נמי הוא ביאור הענין מה שלא רצו לעלות אז לארץ ישראל בימי עזרא, דיתכן שהשיגו ברוח הקודש שלא נתקנו עדיין כל הנצה"ק משורש נשמותיהם אשר מוטל עליהם לתקן שמה בארצות פזוריהם, וכיון שכן עדיין לאו זמנא הוא שיעלו לארץ ישראל.
[י"ד ע"ב] ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות: אלמא קטורת ברישא והדר נירות, ורמינהו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה במנורה ומי שזכה בקטורת וכו'. הנה הגמרא הקשה סתירה עבור סידור הלשון שמקדים במשנה קטורת לנרות, ובש"ס בסוגיין האריך עוד טובא בסתירות כאלה מסידור הלשון. מבואר בזה דמה שמקדים בלשון הוי הוראה ברורה שמוקדם למעשה, וכמו שבקראי דרשו בש"ס כ"פ ממה שמוקדם בקרא, כמו כן דעתם בלשון חכמים במשנה ובברייתא. ועל כרחך דמה שאמרו (בב"ק דף ק"ב, וע"ז דף ז') דבחדא מסכתא אין סדר למשנה, זה רק בבבא שלימה דלפעמים נשנית בבית המדרש מקודם ואח"כ סידרן אחר משנה אחרת, וזהו בשני מימרות, אבל במימרא אחת ודאי סידור הלשון הוא דוקא. וכעין זה כתבו התוספות בקידושין (ר"פ האיש מקדש ד"ה האיש) דאין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ולא זו אף זו, דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל לא בשתי תיבות, ועיין בעצמות יוסף שם שביאר הטעם.
[י"ח ע"א] במתני' ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו [את הכהן גדול] בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ובגמרא תנא אף השעירים, ותנא דידן מאי טעמא לא תנא שעירים, כיון דעל חטא קא אתו חלשא דעתיה, אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי, פר כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי, באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה, בכולהו ישראל לא ידע [וממילא יהיה לו חלישות הדעת]. רואין מזה עד היכן הדברים מגיעין, דאף על פי שהכהן גדול היה צריך להכין את עצמו אל העבודה של יום הקדוש, מ"מ מנעו ממנו שלא יראה שעירים הבאים על עוונות ישראל, והגם שאומר עליהם הוידוי, מ"מ אף על פי כן אם יהיה נזכר בהם יהיה לו חלישות הדעת, ואף בפר של עצמו ושל אחיו הכהנים לא חששו לחלישות דעתו, לפי שאם יש באחד מהם איזה חטא יכול להחזירם בתשובה. מזה יכולין להתבונן באיזה חלישות הדעת נכנסים ליום זה אם מתבונן כל אחד בעוונות עצמו ואיזה פנים יש לו.
והנה לכאורה צ"ב מ"ש בגמרא דבערב יום כפורים בשחרית מנעו ממנו השעירים מפני שחששו לחלישות דעתו, הרי על השעירים אמר את הוידויים, והוידויים אמר גם עבור הכלל ישראל, והשעירים מכפרים על ישראל, והכהן גדול בעבודתו עם השעירים שיכך כעס וחימה, כמ"ש בסדר העבודה כעסך הפרת בשורך פעלו, וכיפר על חטאות בני ישראל לפני הקב"ה, ואם כן הרי ראה אחר כך שעירים ולא חששו לחלישות דעתו, ולמה היו חוששין עכשיו יותר שיהיה לו חלישות הדעת כשיראה השעירים.
אמנם אפ"ל דהנה במתניתין (פ"ה דאבות) מונה בין העשרה ניסים שהיו בבית המקדש ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, והקשו המפורשים דמה נס הוא זה, כיון ששמרו אותו כל היום וגם בלילה לא הניחו אותו לישן, ואדרבה לא היה אפשר שיארע לו רק בדרך נס. ותירץ התוס' יו"ט בשם המדרש שמואל דלפי שבו היה תלוי כפרת כל ישראל לכן התגבר הבעל דבר עליו ביותר, כי הכהן גדול היה לוחם עמו להכניעו, וכל הלילה עסק בתורה ולחם עמו, לכן היה בזה נס שלא אירע לו קרי עכת"ד.
וזה אפשר מה שרמזו חכמינו הקדושים ז"ל, ששמרו את הכהן גדול בעיו"כ שלא יראה דברים הבאים על עוונות ישראל שלא תחלש דעתו, דדייקא אז בערב יוה"כ שהתכונן למלחמה גדולה עם השטן, היו חוששין שלא תחלש דעתו ויפול ברוחו, ואף שהשעירים מכפרים על ישראל, אלא לפי שסיבת הבאתן הוא על חטא, על ידי זה נזכר לו על ידן עונות בית ישראל, ולגודל קדושתו וחרדתו מאימת יום הדין יחלש דעתו מזה, ועל ידי זה יתרפה מן המלחמה ויתנצח מן השטן.
[שם] מתני' ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. פי' הרע"ב ורש"י שיהא מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו הלכות סדר היום עכ"ד. הנה נראה מזה כי אף על פי שלא אמרו לו כלום בשעה שהיו מעבירין אותם לפניו, מ"מ הכהן גדול כיון שכל חפצו ומגמתו היה אך לעבוד את ה', על כן הוציא איזה לימוד לעבדות הב"ה מכל דבר שהיה מזדמן לפני עיניו, ממילא כיון שהעבירו לפניו כל אותן הבהמות התבונן מעצמו בדרכי העבודה אשר נעשה בהן. וזהו מוסר השכל לכל אדם, ויש ללמוד מזה כלל גדול לכל הענינים, דהירא את דבר ה' צריך להתבונן בכל ענין וענין איזה מצוה יכול לעשות בו, וכן בלכתו לעסוק במשא ומתן ובמסחר צריך להתבונן מקודם על איזה דבר מצוה יוציא את המעות, וכן בכל דבר שמזדמן לפני עיניו צריך להסתכל בדבר יפה להוציא ממנו איזה תועלת ויקח ממנו לעבוד את ה' והבן. ובגמרא תנא אף השעירים, ותנא דידן מאי טעמא לא תנא שעירים, כיון דעל חטא קא אתו חלשא דעתיה, אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי, פר כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי, באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה, בכולהו ישראל לא ידע [וממילא יהיה לו חלישות הדעת]. לכאורה מה תקנו בזה שלא יחלש דעתו במה שמנעו ממנו השעירים, הלא סוף כל סוף אחר כך בשעת העבודה הרי יראה את השעירים ויכול לבוא על ידי זה לידי חלישת הדעת.
ואפשר דהעבודה היתה צריכה להיות בהכרח ואפילו עם חלישות הדעת, משא"כ בערב יוהכ"פ אם יראה את העונות לא יועיל אלא להחליש דעתו, וזה ימנעהו מלהתבונן בסדר העבודה, ולזה תקנו שעכ"פ בערב יוהכ"פ שאין בו משום עבודה וגם הוא דבר שאין בידו לתקנו, לא יראה את השעירים ולא יחלש דעתו מלהתבונן בסדר העבודה. והנה ממוצא דבר נשמע גם כן מוסר השכל שעל חטאיו וחטאי אנשי ביתו צריך האדם להתבונן תמיד ולחקור אחריהם ולידע אותם כדי לתקנם. אבל אין עליו לילך ולחפש חטאים אצל זולתו בשעה שאין בידו לתקנם, דלא יועיל לו אלא להחליש את דעתו ולמנעו מעבדות הב"ה, ועל כן מוטב שלא יחפש אחריהם ולא יביט בהם כלל, ומוטב שיחפש ויבדוק בנגעי עצמו וב"ב אשר בידו לתקנם ויראה לתקן ולהטיב מעלליהם לפני ה', והבן.
[שם] במתני' ערב יום כפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ובגמרא תנא אף השעירים, ותנא דידן מאי טעמא לא תנא שעירים, כיון דעל חטא קא אתו חלשא דעתיה. הנה אף דידע כהן גדול שהקרבת השעירים מעבודת היום הוא, וזקני בית דין היו קורין לפניו בסדר היום ומזכירין אותו. מ"מ אינו דומה שמיעה וידיעה לראיה, ויותר חלשא דעתיה על ידי ראיה משמיעה וידיעה.
[שם] והתניא והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כ"א) שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו, ת"ל והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. הנה חכמה צריך שיהיה לו משל עצמו, ואם אין לו משלו אי אפשר ליתן לו, וכמו כן נוי וכח. ועל כרחך הכוונה על עושר זה לבד יכולים ליתן לו, שאם אין לו משלו מגדלין אותו משל אחיו, וז"ל הרמב"ם ז"ל (הל' כלי המקדש פ"ה) הכהן גדול צריך להיות גדול מאחיו וכו', ואם אין לו ממון אחיו הכהנים נותנין לו יעיי"ש. הרי מפורש דגדלהו משל אחיו קאי רק על ממון, ורואין כי גם בעבור מעלת העושר קראו התורה הגדול, כפי דרשתם ז"ל גדלהו משל אחיו דקאי רק על ממון.
[י"ח ע"ב] מתני' מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה וכו' ואמרו לו וכו' משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין. ופירש"י והשביעוהו, שלא יהא צדוקי לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים כדאמרינן בגמרא (לקמן דף י"ט:) עכ"ל. והקשה הפרי חדש בספרו מים חיים [והובא בתוספות רעק"א על המשניות] דמה היה מהני השבועה, והלא אם הוא צדוקי אם כן לשיטתם הלא כך היא המצוה ליתן את הקטורת על האש מבחוץ בטרם שיכנס לקדשי הקדשים, ואם כן לא חלה השבועה כלל, דהוי כנשבע לבטל את המצוה.
ואפ"ל על פי מה דאיתא בנוסח סדר העבודה שהשביעוהו משום שמא יש בלבו צד מינות, ויש לדקדק מהו הלשון "צד" מינות, למה לא אמרו שמא יש בלבו מינות. ואפ"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה, על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודת יוהכ"פ (פ"א הל' ז') וז"ל: ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא הכהן גדול זה נוטה לצד מינות היו משביעין אותו ערב יוהכ"פ וכו' יעיי"ש. הנה לא קאמר שחששו שמא הוא מין, [דלמין גמור בוודאי לא היה מהני השבועה כנ"ל, וגם על פי רוב היה הכהן גדול איש מורם מעם והיו מכירים אותם לצדיקים גמורים, ולא היה מקום לחוש שפתאום ביום הקדוש הזה יתהפך הכהן גדול להיות צדוקי, דאטו ברשיעי עסקינן ח"ו], אלא שחששו שמא נוטה לצד מינות, משמע דלא מיירי במי שהוא כבר מין גמור אלא במי שיש בלבו ספיקות שנוטה לחשוב שמא הדין עמהם, שבזה אין שום אדם מכיר בו, וז"ש שמא יש בלבו "צד" מינות, היינו שנוטה ומצדד שמא הדין עם הצדוקים, ובזה היה פוגם העבודה ח"ו, וגם דכך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שיאמר לו לך עבוד ע"ז והולך ועובד כמ"ש רז"ל (שבת ק"ה ע"ב). על כן היו חוששין שמא עכשיו בערב יו"כ יש בו רק "צד" מינות ולמחר יבוא ח"ו לידי מינות ממש, ולזה היו משביעין אותו בערב יו"כ שיעקור מלבו לגמרי כל מחשבות רעות ודיעות נפסדות, ועל זה שפיר היה מועיל השבועה כיון שבאמת אינו צדוקי, אלא שהחשש הוא שלא יעלה בלבו שום צד מינות, דהיינו אפילו הרהור בעלמא של מינות, לזה היה שפיר מועיל השבועה, ולכן היה הכהן גדול פורש ובוכה להרהר בתשובה על חשש דחשש שמא עלה בלבו איזה צד של הרהור דמינות ח"ו.
עוד אפ"ל לתרץ מה שהקשה הפרי חדש מה תועלת היה בשבועה שהשביעו את הכהן גדול שלא ישנה מכל מה שאמרו לו, והלא ממנ"פ אם הוא צדוקי הרי לשיטתו כן ראוי לעשות על פי התורה, וכשמשביעין אותו הרי הוא כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה, ואם אינו צדוקי מה צורך להשביעו.
ונראה לבאר בהקדם מה דכתיב (בפ' וישלח) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר לו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכתב האבן עזרא שם, חלילה לומר שהיה בביתו של יעקב אבינו ע"ה עד אותה שעה ע"ז ואלהי נכר שהוצרך לצוות עליהם לבערה, ופירושו תמצאנו בפרשת וילך. וכוונת דבריו אל מ"ש הוא ז"ל באבן עזרא (פ' וילך) עה"פ הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ותוכן דבריו כי בחינת העון וענינו תלוי לפי כח הקיבול של המקום ההוא, ולפי שמעלת ארץ ישראל עליונה ביותר וכח הקדושה בה גדול מאד, על כן יש דברים רבים שבחוץ לארץ אינם נחשבים לחטא ואילו בארץ ישראל הם נחשבים לעונות כפי כח הקיבול של הארץ, ובידם של בני ביתו של יעקב אע"ה לא היתה נמצאת ע"ז ממש, אלא שהיה בידם דברים שבחוץ לארץ לא היו נחשבים לע"ז והותר להם לקיימם, אך מיד בבואם אל שערי ארץ ישראל נחשבו להם דברים אלו לע"ז, לצד מעלת קדושת הארץ, כי כפי ערך הקדושה יהיה גדול הפגם, על כן ציווה יעקב אבינו ע"ה הסירו את אלהי הנכר. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל (בס"פ אחרי) ובתו"ד הביא את דברי האב"ע בפ' וילך הנ"ל, עיי"ש.
ועד"ז פירשתי דברי המד"ר שם בפ' וישלח (פ' פ"א ג') עה"פ הנ"ל ויאמר יעקב אל ביתו וגו' א"ר כרוספדי א"ר יוחנן אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', דלכאורה מה צורך בזה לבקיעות גדולה כל כך, והלא כל מורה הוראה יכול לפסוק מתוך השו"ע מה הוא בכלל ע"ז. ותו האם לא היו השבטים הק' בקיאין בהלכות ע"ז עד שהוצרכו להביא אל יעקב אבינו ע"ה להטמינם תחת האלה. אמנם על פי דברי האבן עזרא הנ"ל מובן, דבע"ז ממש וודאי שהיו כולם בקיאין, אמנם בדברים דקים כאלו שבחוצה לארץ לא היו נחשבים לע"ז, ואך מחמת גודל קדושת ארץ ישראל כעבודה זרה נחשבו, בזה צריך בקיאות גדולה לדעת ולהבחין מה נכלל בכלל איסור ע"ז. והוא כעין מ"ש האר"י הק' לבאר מה שמצינו בדבריהם ז"ל שהפליגו בחומר כמה עונות שהם כאילו עובד ע"ז, וכגון הא דאמרו כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ורבים כיוצא באלו, דאין הכוונה שהעובר על אחת מהנה נדון בעולם הזה כעובד ע"ז, אלא שבעולמות העליונים לפי קדושת המקום ובחינתו הגבוהה שם גדול הפגם של עונות אלו כפגם של ע"ז, דלפי ערך קדושת המקום כן גודל הפגם. ועל כן אמרו ז"ל אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, ולא מיירי בהלכות ע"ז הגלויים והמפורשים, אלא בבחינות הדקות הנחשבים כעובד ע"ז לפי ערך קדושת ארץ ישראל, בזה היה צורך לבקיאותו של יעקב אבינו ע"ה והשגתו הגדולה בגבהי מרומים.
והנה כבר היו אמרינו לפרש מאמרם (ע"ז י"ד ע"ב) גמירי דמסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין ואנן חמשה תנן וכו' עכ"ד הגמרא. והוא פלאי שהרי בה' פרקים של מסכת ע"ז שלנו נכללין בה הרבה גזירות דרבנן ופלוגתות וספיקי הלכות שנתחדשו על ידי שנתמעטו הלבבות, ורוב המסכת היא לברר טעמי מחלוקתן של הכמים ומהיכן יליף כל חד מינייהו טעמו מן הכתובים, ואפ"ה אין לנו אלא ה' פרקי, משא"כ משנתו של אברהם אבינו ע"ה היתה הלכה ברורה בלי ספיקות, כמאמרם ז"ל (ב"ר פמ"ט ב') שהיה אברהם אבינו ע"ה משיג ההלכות שהקב"ה מחדש כל יום בב"ד של מעלה, ואף על פי כן היו בידו ד' מאות פרקי, ואם כן היא פליאה נשגבה היכן הם כל אותם הפרקים של מסכת ע"ז שהיו ביד אברהם אבינו ע"ה, וכיצד יתכן שנחסר מאתנו חלק התורה הזה, והלא הלכות ע"ז שנהגו בימיו נהיגי גם גבן, ואיך לא פשו גבן אלא ה' פרקים בלבד. (ועיין בדברינו פ' יתרו עמוד י"א ופ' לך עמוד ש"כ).
ופירשנו דהנה אז בדורות הראשונים היה יצרא דע"ז תקיף מאד, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) דמנשה אתחזי בחלמא לר' אשי וא"ל אי הות התם הות נקיטת בשיפולא גלימא ורהטת אבתראי, ופרש"י היית מגביה שפת חלוקך וכו' כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם מפני יצר עכו"ם שהיה שולט עכ"ל. והנה בזמן שהיצה"ר מתגבר ביותר על ענין מיוחד אזי קשה מאד להבחין ולדעת באיזה דרכים שהוא תופס את האדם להמשיכו לע"ז, כי הוא מסתתר בתחבולותיו בדרכים שונים ומשונים אשר לפי ראות העין הם רחוקים מאד מענין ע"ז, ואי אפשר כלל לצייר ולהעלות בדעתו כי זו הדרך מוליכתו לע"ז, ועל כן בימיו של אברהם אבינו ע"ה שהיה יצרא דע"ז שולט בעולם בהתגברות עד מאד, והתגברה הסט"א להלביש את הע"ז בדרכים ובצורות שונות, לכן היה צורך בארבע מאות פרקים לפרש כל דרכי ע"ז בלבושיה ובצורותיה השונות כדי לדעת כיצד להתרחק מהם. אמנם אחרי דבעו אנשי כנסת הגדולה רחמים ותפשוהו ליצרא דע"ז ובטלוהו, ושוב אין היצה"ר מתגבר כל כך בענין ע"ז בפרטיות אלא כמו שאר עבירות, ממילא בטלו גם כל אותם הדרכים הרבים והשונים שהיה היצה"ר ממשיך בהם לע"ז, ושוב אין צורך בכל אותן ד' מאות פרקי, וסגי בה' פרקי דמיירי בדיני ע"ז ומשמשיה. ובדורנו זה בעוה"ר מתגבר מאד יצרא דמינות שלא נשחט עדיין, ותקיף לן טובא דשאני מינות דמשכא, ואילו היה אתנו אברהם אבינו ע"ה היה צריך לעשות אלפי פרקים לבאר כל ענפי המינות והדרכים השונים שהשטן משתמש בהם לתפוס את העולם ביצרא דמינות ה' ישמרנו, וכמו שרואין בעוה"ר בחוש.
ובדרך זה יתבאר לנו ענין השבועה שהיו משביעין את הכהן גדול שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו, ע"ד דאיתא במסכת אבות (פ"ה) שמונה והולך בין עשרה נסים שנעשו בבית המקדש ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, והקשה התוס' יו"ט ולמה יארע לו קרי אחרי שהיו מזרזין אותו כל ז' ימים וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומאי ניסא איכא בהא, והתשובה לזה כי היצר הטוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן גדול בעל קרי דהתגברות השטן גדולה מאד עליו, כן כתב במדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, עכ"ד התוס' יו"ט. חזינן מזה עד כמה היה השטן מתגבר על הכהן גדול ביום הכיפורים בכל מאמצי כוחו להכשילו, משום שידע כי בו תלויה כפרתן של ישראל, ובכח קדושת עבודתו של הכהן גדול יכניע את הסט"א וינצחנה.
ועל פי זה אף אנו נאמר דלא חששו זקני בי"ד וזקני כהונה כי הכהן גדול היה צדוקי מקדמת דנא, דאם כן לא הועילו כלום במה שהשביעו אותו וכקושיית הפרי חדש, אלא שחששו שמא נתפס בנדנוד קל באחד מאותן אלפי פרקי מינות הרחוקים שאינם נראים לעין ואינם ניכרים שיש בהם איזה נטיה המובילה לדרכי מינות, ובשעה שנתמנה לכהן גדול ובו תלוי כלל ישראל יתגבר עליו השטן בעבור היותו קרוב להיות מנוצח, ופן ואולי יתגבר עליו ביצרא דמינות ואז צריך נס להנצל הימנו, דזה גרע טפי מאם אירע לו קרי שהוא רק פגם, משא"כ שמץ מינות שאינו נודע לאיש, אם יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו ח"ו איזה שיטה רעה ולטמטם מוחו במחשבת מינות כל דהוא אזי שדי תיכלא בכוליה שיתגבר עליו להטותו לגמרי למינות ח"ו. על כן קודם כניסתו אל הקדש לכפר על בני ישראל היו משביעין אותו שמא יש בלבו "צד מינות" היינו אפילו בחינה קלה שאינה ע"ז ומינות ממש, אלא דבמקום גבוה וקדוש הרי זה נחשב כמו ע"ז ומינות, שאין סתם אנשים מבינים עליה כי אם יחידי סגולה כיעקב אבינו ע"ה, והיו חוששין שמא יש בלבו איזו בחינה כזו שבכל מקום אינה נחשבת למינות ואליבא דאמת רחוקה עוד ממינות, אלא שאף על פי כן יש לה איזה נגיעה כל שהיא באותה השיטה, ואם יכנס למקום אש להבת שלהבת ששם גם זה נקרא מינות לצד מעלת המקום, אזי יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו שמץ מחשבה כל דהוא של צד מינות, ועל ידי שיכשל בכך יתגבר עליו היצה"ר לאחר מכן ויפילו לגמרי לשיטת הצדוקים, ולזאת הוצרכו להשביעו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו והזהירוהו שלא יניח להכניס במחשבתו אף צד מינות כל דהו, ובזה מהניא ליה השבועה לעמוד נגד יצרו שלא יוכל להכשילו, ודייקא לפי שנכנס למקום קדוש שהאור גדול שם כל כך לכן היה כל החשש.
והנה כמו שמצינו בכהן גדול עד היכן גדלה התגברות היצה"ר עליו לפי שכפרת כל ישראל תלויה בו, כמו כן בכל אדם אשר הוא עלול שהעולם יכשלו על ידו על ידי שרבים צריכים לו ורבים נמשכים אחריו, ועל ידי שיכשל בעבירה ימשכו אחריו לעשות כמעשהו, דהיצה"ר מתגבר ביותר להכשילו, ודייקא הוא עלול יותר לתעות, לפי שהבע"ד יודע שאם תעלה בידו לנצחו יכול להרויח הרבה לצוד באמצעותו רבים בבת אחת, וכמו שהביא החתם סופר זלה"ה בתשובה (חאו"ח סימן ר"ה) בשם אחד מרבותיו הרמ"ל זצ"ל שהיה רגיל על לשונו ע"ד הלצה: המלך זקן וכסיל היודע בזקנותו ישב לו על כסא של שלש רגלים, א' חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים רח"ל, ב' השוחטים שיאכילו כל הקהלה נו"ט, ג' סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם, ודי לו למלך זקן בזה, וה' ירחם עכ"ל. והנה החתם סופר זלה"ה כתב כן בימיו דסגי ליה בכסא של שלש רגלים, אמנם כהיום בזמנינו אין לו צורך אפילו בזהף, כי כבר נזדקן יותר ורב לו מלהלחם אפילו בשלש אלה, ודי לו להתגבר על אחד שיכול להפיץ על ידו מינות בעולם שזה כולל יותר וסגי ליה בזה. (ועיין בדברינו פ' במדבר ע' ס"ט).
[י"ח ע"ב - י"ט ע"א] במתני' מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה וכו' ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין. פי' הרע"ב הוא פורש ובוכה על שחשדוהו לצדוקי, והן פורשין ובוכין על שחשדוהו דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו. ובגמרא (לקמן י"ט ע"א) פריך לימא תהוי [פירש"י מתני' דקתני אתה שלוחינו] תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי אמרת שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי, הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין, [פירש"י כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת בית דין]. וכמו שמצינו כזה הערמה בשבועה גבי קניא דרבא (נדרים כ"ה ע"א), וכמו כן כשהשביע משה רבינו את ישראל בערבות מואב אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום וכו', ועל כן אמרו לו כאן משביעין אנו עליך על דעת בית דין.
וקשה דלפי מסקנת הגמרא דבאמת כהני שלוחי דרחמנא הם אלא שהשביעו אותו על דעת בית דין, לכאורה היה להם לומר בקיצור משביעין אנו עליך על דעת בית דין, ולמה להם כל האריכות לומר אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, הואיל והכוונה בזה היא רק שהשבועה היא על דעת בית דין יאמרו בפירוש משביעין אנו עליך על דעת בית דין.
עוד קשה הרי כאן לא היה רק חשש אחד שמא הוא צדוקי, והם פירשו הכתוב כי בענן אראה על הכפורת שיניח הקטורת על מחתת האש מבחוץ ויכניסה כן לקודש הקדשים, אבל חז"ל (לקמן נ"ג ע"א) דרשו הכתוב ונתן את הקטורת על האש לפני ה' שיתן הקטורת על האש בפנים, ואך זה היה כל החשש שלא יעשה כמו שהצדוקים עושין, וכדאיתא בגמרא בסוגיין מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, וביציאתו כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו. עכ"פ לא היה שם רק חשש זה שלא ישנה במעשה הקטורת, אם כן למה אמרו לו שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, דמשמע מלשון זה שהיו שם הרבה חששות, והיה להם לפרש שלא תשנה מעשה הקטורת להניחו על האש מבחוץ כמעשה הצדוקים.
עוד יש להבין מה שהיה פורש ובוכה על שחשדוהו, הרי היה מצות חכמים שיאמרו כן לכל כהן בימי בית שני, לפי שהיתה שיטת הצדוקים חזקה והיו חוששין שמא כהן גדול זה נוטה לשיטת הצדוקים, ואין זה נקרא חשד אם אומרים כן לכל כהן בכל שנה במצות חכמים. וכמו כן צ"ב מה שהן פורשין ובוכין על שחשדו בכשרים, דמאי חושד בכשרים איכא בזה הלא כיון שאמרו כן לכל כהן בלי שום חילוק אין זה מטעם שחושדין אותו באמת, ורק אמירה בעלמא שאמרו לו כן רק במצות החכמים.
ובתוספות ר' עקיבא איגר על המשניות הביא קושיא בשם הפרי חדש בספר מים חיים, דמה הועילה השבועה הרי לפי שיטת הצדוקים כך היא המצוה שיניחו את הקטורת מבחוץ, והוי כנשבע לבטל את המצוה שאין השבועה חלה כלל.
וכבר אמרתי ליישב קושיא זו, דלא חששו שמא הכהן גדול הוא מין מוחלט דלזה באמת אין מועיל שום שבועה, אמנם חששו שמא אמונתו רופפת והספיקות מבלבלין את מוחו וחושב שמא הדין עמהם, ובכגון דא צריך לחשוש שמא יתגבר עליו הבעל דבר בשעת העבודה ויפתה אותו לעשות כמעשה הצדוקים, ולאיש כזה מועיל עדיין השבועה לעזוב את דרך הצדוקים כיון שעדיין לא היה מוחלט בלבו לעשות כמעשיהם, ועל כן שפיר היה מועיל השבועה.
אמנם נראה להוסיף עוד בזה ביתר ביאור, דהנה התבוננתי בענין זה שאמר הכתוב כי בענן אראה על הכפורת וגו', דלכאורה אינו מוחלט כל כך לאיסור להניח את הקטורת על האש מבחוץ ולהכניסו כך לפנים, דהנה רש"י ז"ל פי' עה"פ כי בענן אראה על הכפורת, כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטורת ביוהכ"פ עכ"ל. והקשו הרא"ם והגור אריה דזהו דעת הצדוקים שיניח מבחוץ, ותירצו דאין הכוונה שיבא עם ענן הקטרת מבחוץ, אלא לאפוקי ממה שפירש תחלה שהוא עמוד הענן שהשכינה שורה בו, ואילו לפי מדרשו הוא ענן הקטורת יעיי"ש בדבריהם באורך. ובירושלמי (פ"א דיומא ה"ה) מבואר יותר טענת הצדוקים, שדרשו ק"ו ומה מלך בשר ודם אין מכניסין לפניו דבר שלא נגמר כל צרכו כדי לגמרו בפניו בהיכלו, דאין זה כבוד המלך לתקן הדבר לפני עיניו, קל וחומר לפני הקב"ה ודאי שאין זה כבודו לתקן את הקטורת בפנים, זה היה שיטת הצדוקים. אבל חכז"ל דרשו מפסוק ונתן את הקטורת על האש לפני ה' שצריך ליתנו על האש דוקא לפני ה' בקודש הקדשים.
ולכאורה באמת קשה טובא מהיכן מוכח דקרא לעיכובא אתי שמוכרחים ליתנו על האש דוקא לפנים בקודש הקדשים, נימא דקרא רק להיתירא אתי ללמדינו שמותר לתת גם בפנים, וכעין מה שאמרו בגמרא (זבחים ס"ה ע"ב) על מה שאמר הכתוב בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל, אומר היה ר"א בר' שמעון שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, והקשו בתוספות (ס"ו ע"א ד"ה אלא מעתה) דאם כן נאמר כן גם בכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכלו כל נבילה לא תלבש שעטנז, שהכוונה שאין צריך לעשות כן אבל מותר אם רוצה. ותירצו דאינו דומה, דבשלמא גבי הבדלה היה הסברא נותנת שיהא צריך להבדיל כדי שיצא הדם יותר לכן הוצרך הפסוק לגלות לא יבדיל שאין צריך להבדיל, משא"כ בשאר לאוין למאי כתבה תורה אם לא ללאו יעיי"ש. וכמו כן הרי אפ"ל גם כאן שהיה הסברא נותנת שיתנו הקטורת דוקא בחוץ כסברת הצדוקים מכח הק"ו הנ"ל, וגם לפי שהפסוק כי בענן אראה מוכיח כן לפי פשוטו, ממילא כיון שהיה ס"ד לומר שצריך ליתנו דוקא בחוץ לכן הוצרך קרא לגלות ונתן את הקטורת על האש לפני ה' שמותר ליתנו גם בפנים, אבל אכתי מאן יימר לן שאסור ליתנו בחוץ הלא מפסוק זה אין הכרח שהוא לעיכובא שצריך ליתנו דוקא בפנים, ואם כן מהיכן הכריחו חז"ל לומר שצריך ליתן הקטורת על האש בקודש הקדשים דוקא.
ונראה שחכז"ל היה להם כך בקבלה איש מפי איש שצריך ליתן הקטורת בפנים, וכמו שמוכח גם מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודת יוהכ"פ (פ"א הל' ז') וז"ל בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקים, מהרה יאבדו, שאינן מאמינים בתורה שבעל פה והיו אומרין וכו' ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון שנאמר וכו'. הרי שדבר זה הוא רק מתורה שבעל פה ומפי הקבלה. וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים בכל המצות שהיה להם בקבלה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה, כגון במצות אתרוג שבקשו לימוד מקרא מנא ידעינן דפרי עץ הדר הוא אתרוג, ודרשו מלשון הדר שהוא דר באילנו משנה לשנה, ובוודאי שידעו מכבר שצריך ליקח אתרוג ועשו כן דור אחר דור בקבלה עד משה רבינו ע"ה, אלא שבקשו על זה גם רמז מקרא, וכן כתב שם על כמה דרשות חכז"ל כגון ששחיטה הוא מן הצואר וכדומה שחכז"ל ידעו זה גם בלא"ה בקבלה אלא שבקשו לו רמז וסמך גם בקרא יעיי"ש.
ועד"ז אפ"ל גם כאן שחכז"ל ידעו מפי השמועה בקבלה שצריך ליתן הקטורת מבפנים דוקא, אבל באמת בתוה"ק אין שום הכרח לדבר, דמ"ש הכתוב ונתן את הקטורת על האש לפני ה' אין זה לעיכובא אלא לגלות שמותר גם בפנים וכנ"ל, וע"ד שמצינו בענין הגורלות שאמה"כ ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, ואף על פי כן אמרו ז"ל (לקמן ל"ט ע"ב) שאינו מעכב וכשר גם אם לא הניח הגורל, וכן מצינו עוד כמה דברים שאמרה התורה ואף על פי כן אינו לעיכובא, וכמו כן גם בזה אין הכרח מהכתוב שאסור ליתן הקטורת בחוץ אלא שחכז"ל הי"ל כך בקבלה שצריך ליתנה בפנים דוקא.
ומעתה אפ"ל דכמו כן הצדוקים שהוציאו מקרא כי בענן שראוי לתת בחוץ, מ"מ מודי דמקרא אין הכרח דאתי לעיכובא שהרי בקרא אחרינא כתיב איפכא ונתן את הקטרת לפני ה', וקרא דכי בענן הרי יתפרש שפיר כפשוטו כמ"ש רשיז"ל דקאי על הענן שהשכינה שורה בו, אלא שהם הכריעו דצריך לתקן הקטורת מבחוץ מכח סברת הק"ו כנ"ל בירושלמי, אבל מקרא גופא אין הכרח ולא הוה לעיכובא דצריך לומר דוקא מבחוץ. ובדרך זה יתיישב קושית הפרי חדש איך הועילה השבועה דלדעת הצדוקים הוי כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה, אמנם לדרכינו א"ש דהנה נפסקה ההלכה בשו"ע (יו"ד הלכות שבועות סי' רל"ט סעיף ו') הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה וכו', והוא הדין לדבר שהוא מדברי חכמים שאינו מפורש בתורה חלה השבועה עליו עיי"ש, וא"כ גם כאן י"ל דכיון דגם לדידהו אינו מפורש בתורה לעיכובא שפיר אל עליו השבועה, ושפיר השביעו את הכהן גדול שלא ישנה.
אמנם אפ"ל עוד באופן אחר בטעם שאמרו חז"ל שלא לתת את הקטורת בחוץ והחמירו בזה כל כך, אע"פ שמהפסיק אין שום הכרח לדבר, וי"ל דכיון שהצדוקים עשו דייקא כן שנתנו הקטורת בחוץ לכן אסרו זאת כדי שלא לעשות כמעשיהם, וכמו שמצינו גבי שריפת הפרה (פרה פ"ג מ"ז) שהיו מטמאין את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית [ ובגמ' ריש יומא איתא הגירתא להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים וכו'] שהם דרשו הפסוק ואסף איש טהור אין טהור אלא שהעריב שמשו וכן הוא אומר ובא השמש וטהר, וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר דהיינו טבול יום שהוא ג"כ כשר, על כן טימאו את הכהן השורף, ושם ודאי אין המצוה בכהן טבול יום דוקא, דאדרבה בוודאי איכא חשיבות בדבר אלמלי הי' טהור לגמרי, וחזינן שמחמת שהיו מטמאין את הכהן השורף את הפרה חששו חז"ל שלא יבואו לזלזל במעשי הפרה לומר שאין צורך שיהיו מעשיה בטהרה, ועשו בה כמה הרחקות וגזירות כדי שיהי' בתכלית הטהרה כמבואר במשנה ובגמ' פ"ק דיומא, וכל מה שהיו מטמאין כאן לכהן טהור לא הי' אלא כדי שלא יתפארו הצדוקים לומר שהחכמים הודו להם, דכיון שהתורה התירה לשרוף את הפרה בכהן טבול יום והם אומרים שאסור, ממילא אם ישרפו אותה בכהן טהור ממש שהעריב שמשו, יהי' נראה כאילו עשו החכמים בשב ואל תעשה כשיטת הצדוקים שסוברים שאסור לשרוף בכהן טבול יום, ולכן כדי להוציא מלבם טימאו את הכהן השורף כדי שיראו הכל שהחכמים עושים בקום ועשה היפוך דעת הצדוקים, ואם הם סוברים שאין לעשותה בטבול יום נעשה אנו להיפוך ממש לעשותה בטבול יום דוקא.
וביתר ביאור יש להסביר הענין עפי"מ דקיי"ל בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ז סעיף ב') אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו מפני שנראה כמודה בע"ז,והוא ביהרג ואל יעבור. ולכאורה צ"ב וכי מה בכך שיאמר שהוא עכו"ם וכי בזה הוא מודה בע"ז,הלא גם הגוים דהאידנא אין עובדים ע"ז ורק מנהג אבותיהם בידיהם כמבואר בגמרא (חולין י"ג ע"ב), וא"כ מה בכך אם יאמר שהואגוי בשעת הסכנה כדי להציל את נפשו. אך יובן עפימ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' יסוה"ת הלכה ד') דאם עבד ע"ז מחמת פחד הריגה אף על פי שאין זה נקרא עובד ע"ז ואין מלקין אותו וק"ו שאין ממיתין אותו, כיון דהוי על ידי כפיה ואונס ואונסא כמאן דלא עביד, מ"מ הרי זה עבר אמ"ע דונקדשתי והרי זה מחלל את השם, דצריך למסור עצמו להריגה בזה בשביל שהוא קידוש השם, וכאשר ביאר בלשונו בספר המצות (מ"ע ט') בעשה דונקדשתי וז"ל: הוא שצונו לקדש את שמו והוא אומרו ונקדשתי בתוך בני ישראל, וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק, ואף על פי שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותינו לא נשמע אליו, אבל נמסר עצמינו למיתה, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה, וזאת היא מצות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, ר"ל התרת עצמינו למות ביד האונס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו וכו' עכלה"ק. הרי מבואר דבמה שנוגע לאמונה החיוב למסור נפשו להריגה עבור זה שלא יחשבו עליו שיש בו כפירה רח"ל אף שאין האמת כן, ועל כן אסור לומר שהוא גוי ומחוייב לממס"נ גם בזה שלא יחשבו עליו שהוא גוי כדי לקיים בזה מצות עשה של ונקדשתי, דאף על פי שבאמת אינו עדיין מודה בע"ז אם יאמר שהוא גוי, מ"מ כיון שהם יחשבו עליו שמודה לדתם דזה הוי כפירה, ביטל בזה מצות עשה דונקדשתי, וזה גופא הוה ביהרג ואל יעבור, שמחוייב למסור נפשו להריגה שלא יחשבו עליו ענין של כפירה רח"ל [ועיין ויואל משה מאמר א' סימן ע"ו].
וזה היה הענין מה שהיו מטמאין את הכהן השורף את הפרה, כדי שלא יאמרו הצדוקים שהודו חכמים לשיטתם, אף דבאמת אין זה נגד התורה לשרוף את הפרה במעורבי השמש, אף על פי כן צריכין מסי"נ על זה שהם לא יוכלו לומר כן וזהו ביהרג ואל יעבור. ועל כן אמרו חכז"ל בכל מקום הלשון להוציא מלבן של צדוקים, ולכאורה וכי בזה יוכלו להוציא הטעות מלבן של צדוקים הרי ודאי שהם לא יודו אל האמת בשביל זה ואין מוציאין כלום מלבם, דהלא הם ידעו גם מתחלה שיטת חכמים שהוא היפך דבריהם, ואף על פי כן חלקו עליהם. אמנם הפי' הוא שנוציא מלבם של הצדוקים את הטעות שהם טועים עלינו שלא יאמרו עלינו שהודינו להם, ועל כן טימאו את הכהן השורף כדי להראות בזה שמותר לשרוף את הפרה בטבול יום.
ומעתה אם כך עשו חכמים בענין של שב ואל תעשה, היינו בשריפת הפרה שגם אם היה השורף כהן טהור לא היה עושה בזה בפועל כמעשה הצדוקים, דאין זה רק שב ואל תעשה שאינו מטמא את עצמו להיות טובל יום, אם כן כ"ש כאן בענין נתינת הקטורת על האש, שאם נותן הקטורת מבחוץ הרי הוא עושה בקום ועשה כמעשה הצדוקים, הגם שאין מבואר בתורה שום איסור על זה, מ"מ הרי בזה עושה מעשה כדעת הצדוקים, על ידי זה נפסלת כל העבודה שלו כיון שנראה כהודאה לשיטת הצדוקים, ועל כן היה חמור כל כך עונש מי שמשנה בזה שלא הוציא שנתו ל"ע, הכל בשביל שעושה מעשה כזה שהצדוקים יאמרו על ידי זה שהודו לשיטתם. וזה היה כל הענין מה שאסרו חז"ל ליתן הקטורת על האש בחוץ כיון שהצדוקים עושים כן.
וראיתי לשון חכמים מרפא בתשובת אהל יעקב למהר"י ששפורט ז"ל (סי' ס"ח - ע') [שהיה מגזע הרמב"ן הקדוש, וגאוני דורו בהסכמותיהם לספרו הכתירוהו בתואר הקדוש האלקי, והוא היה ראש הלוחמים נגד הש"ץ שר"י שהיה בעירו באיזמיר ולחם נגדו במסירת נפש], ונשאל בתשובותיו ממקום אחד שבבוא השמועות מנביא השקר ומשיחו ש"ץ ימש"ו הנהיגו בקהלתם מנהג שהביא לשם הש"ץ שר"י מירושלים לברך ברכת כהנים בכל יום, מה שלא נהגו כן מקודם לזה כי אם בימים טובים לבד, ואחר כך כאשר נתגלה קלונו של הש"ץ ורשעתו, היה פלוגתא בין החכמים אם להשאיר המנהג הזה של ברכת כהנים בכל יום, באשר הוא מצות עשה וכיון שהחזיקו בה אינם יכולים לחזור ממנה, או להחזיר הדבר כמקדם שלא לברך ברכת כהנים אלא בכל יו"ט. והשיב שם המהר"י ששפורט בתשובתו דהאף אמנם שהוא מנהג טוב, אבל מ"מ כיון שנעשה על ידי הש"ץ אין להתנהג בו. והאריך שם טובא וז"ל בקיצור: מי זה אשר תהיה קלה בעיניו ברכת כהנים וכו' ובפרט אומרם ז"ל (סוטה מ"ח) משחרב ביהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, והנה תקנתו על ידי ברכת כהנים. ונוסף על זה היותו מצות עשה דאמור להם וכו'. אך מגלגלין זכות על ידי זכאי וכו', והוא נידון למסית ומדיח שעליו נאמר לא תתמול ולא תכסה עליו, ומכש"כ לגלגל זכות על ידו, ואף אם המנהג הראשון אינו מתוקן כל כך אינו כלום לגבי הלאו דלא תגורו מפני איש ולא תחמול ולא תכסה עליו עכ"ל בקיצור. רואין מזה עד היכן הדברים מגיעין, ועד כמה צריכין ליזהר שלא לתת שום יפוי כח למסיתים ומדיחים ושלא ילמדו עליהם זכות, ולא לתת להם שום חיזוק על ידי שמתנהג במנהגיהם [ועיין בדברינו בקונטרס על הגאולה ועה"ת סימן פ"ח מה שהארכנו בזה]. וכמו כן בנידון דידן אף על פי שהתורה לא אסרה ליתן הקטורת על האש מבחוץ, אבל מכיון שהצדוקים אמרו שצריך לעשות כן לכן אסרו זאת חכז"ל כדי שלא לעשות כמעשיהם.
והנה אחר שהתבוננתי מסברא דנפשאי בחקירה זו אם הוא איסור גמור על פי הלכה ליתן הקטורת מבחוץ, או אין בו איסור גמור ואלמלא הצדוקים היה מותר לעשות כן, התבוננתי עוד בלשון הרא"ש ריש מכילתין, וראיתי שמפרש שם בזה"ל: ונהר שלא יתן את הקטורת על גבי האש עד שהכניסו לפני ולפנים, להוציא מלבן של הצדוקים שאומרים שנותן בהיכל ונכנס בענן עשן הקטורת עכ"ל. נראה מלשונו ממש מבואר כדברינו שכל האיסור בזה הוא רק כדי להוציא מלבן של צדוקים. וע"ד שהקשה בגמרא (לקמן מ' ע"ב) באם עלה גורל של שם בשמאל מהו שיחזור לימין, א"ל אל תתנו מקום לצדוקים לרדות בנו, ופריך טעמא שאל תתנו מקום לצדוקים לרדות הא לאו הכי מהדרינן ליה והא אמרת וכו' עיי"ש. וכמו כן כאן אם נאמר שאסור מצד ההלכה מילפותא דקרא, למה לו להרא"ש לומר הטעם כדי להוציא מלבם של הצדוקים, אלא ודאי נראה שאין בזה איסור מוחלט מצד הדין, ומה שהוצרכו ליתן את הקטורת על האש בפנים, בוודאי היה בזה טעמים כמוסים גם על פי הסוד, אבל לא היה זה לעיכובא והיה כשר גם אם נתנו בחוץ, ורק אחרי שחידשו הצדוקים שיטתם שצריך ליתן דוקא בחוץ, אזי מי שעושה כך הרי הוא נראה כמסכים לשיטת הצדוקים בקום ועשה, וזה גרוע יותר משריפת הפרה על ידי כהן טהור, דשם אינו עושה כמעשיהם אלא בשב ואל תעשה, משא"כ כאן עושה בקום ועשה כשיטת הצדוקים, על כן גדרו חכמים לומר שכל עבודתו פסולה.
והנה הגם שהכהנים הם שלוחי דרחמנא, אף על פי כן הרי התמנות הכהנים היה על פי דברי בי"ד שנתמנה כדת וכהלכה, ועל ידם נתמנה הכהן גדול. וכבר אמרתי בהא דאמרו ז"ל (גיטין פ"ח ע"ב) דעכשיו בזמן הזה שבטלה הסמיכה ודין הדיוטות יש לנו, אין אנו יכולין לדון רק מכח דשליחותייהו דקדמאי עבדינן, והרי קיי"ל (חו"מ סי' קפ"ב ס"ב) דשליח שלא עשה שליחותו ומשנה מדעת המשלח בטלה שליחותו, ממילא אם משנין קצת מדרכי הראשונים הוי פושע בשליחות ואין לו עוד כח בי"ד. וזה שאמרו לו לכהן גדול אתה שלוחנו ושליח בי"ד, היינו שאנו עשינו אותך לשליח והתמנות שלך היתה על ידינו, ואך אם תעשה השליחות בשלימות ולא תשנה כלום מכל מה שאמרנו לך אז תוכל להיות שליחא דרחמנא, כמו שנפסקה ההלכה דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, משא"כ אם תשנה ותפשע בשליחות אז בטלה שליחותך ולא יהיה לך דין כהן גדול כלל.
ולדרכינו יובן גם כן מה שהשביעו אותו בשבועה שלא ישנה, ולא קשה קושיות הפרי חדש דמה הועילה השבועה הלא אם הוא צדוקי הוי לדידיה כנשבע לבטל את המצוה שאין השבועה חלה כלל, אמנם כבר הקדמנו דאין המדובר ממי שהוא כבר צדוקי דלזה אין מועיל שבועה, אמנם אפ"ל שהיו חוששין שמא יהיה הכהן גדול מחמיר גדול וירצה לצאת כל השיטות, ועל כן ישנה מדברי חכמים ויתקן מבחוץ, דהרי גם לשיטת החכמים אין איסור מצד ההלכה ליתן הקטורת בחוץ כנ"ל, ועל כן ירצה ליתן בחוץ שבזה יצא לכל הדיעות גם לשיטת הצדוקים שהכריחו כן מכח סברת הק"ו כנ"ל, לכן השביעו אותו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו ולא ישתדל לצאת כל השיטות, כי במקום שיהא נראה על ידי זה כמודה לשיטת הצדוקים אין לצאת ידי כל השיטות. ועל זה שפיר חל השבועה כיון שבאמת אינו סובר לדינא כדעת הצדוקים, על כן השביעוהו שלא ירצה אף להחמיר כדעתם דבזה הוי משנה מדעת חכמי ישראל ובטלה שליחותו.
ומה שאמרו לו בלשון סתום שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, הגם שהחשש היה רק על נתינת הקטורת, אפשר לומר הטעם דאם יפרשו לו דהכוונה על ענין נתינת הקטורת יוכל לפלפל עמהם ולברר היפך שיטת החכמים, ובאמת דעת חכז"ל היתה עמוקה ורחבה מאוד, ודעת בני האדם קצר מהשיג תכליתה, ואם יכנסו בטענות וויכוחים לפלפל על דבריהם יכולין ליפול ברשת המינות ח"ו, וכעין מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ל"ח ע"ב) דאסור להתווכח עם אפיקורס ישראל דכש"כ דפקר טפי, ופירש"י שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו עכ"ל. ועל זה הזהירה תוה"ק ואמרה ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', שלא לתור וליכנס בטענות בענין מינות אלא לסמוך על הקבלה בתמימות בלי שום ספיקות, ועד"ז לא יפלו ברשת המינות ח"ו. ולפיכך אמרו לו לכהן גדול בלשון סתום אל תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך, ולא פירשו לו כוונתם בפרטיות כדי שלא יבוא לפלפל בטענות וויכוחים. וכעין מה ששמעתי לפרש הגמרא (שבת י"ב ע"ב) לא יקרא לאור הנר שמא יטה, א"ר ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר, היינו שבמשנה שם איתא סתם לא יקרא לאור הנר ולא נתנו טעם לטבר, משא"כ בברייתא אמרו טעם שמא יטה, על כן טעה ר"י בן אלישע ואמר אני אקרא ולא אטה, ולזה אמר כמה גדולים דברי חכמים מה שבמשנה אמרו סתם בלי טעם, כדי שלא יוכלו לפלפל עליו. וכמו כן בנידון דידן אמרו לו לכהן גדול סתם שלא תשנה כלל, ולא פירשו לו על מה הדברים סובבין כדי שלא יבוא לפלפל ולהתווכח.
וענין הבכי' שהיו פורשין ובוכין אף שבמצות חכמים עשו זאת, ואם כן לכאורה אין בזה ענין חשד, נראה לפרש דהנה אף על פי שהכהן גדול ודאי היה נחשב לצדיק היותר גדול שבישראל, ואפילו בבית שני שהיו כמה כהנים גדולים שאינם הגונים עכ"פ היו גדולים בישראל, והיו שלוחי ישראל לעשות העבודה וליכנס לפני ולפנים לכפר על הכלל ישראל, אף על פי כן ציוו חכז"ל ששלוחי בי"ד יחשדו אותו שמא הוא צדוקי, והכוונה שיחשדו אותו באמת ולא רק שיאמרו לו כן באמירה בעלמא כדי לקיים מצות חכמים שציוו לומר כן, דאלמלי היתה זאת רק אמירה בעלמא כי אז הרי אפילו אם יהיה הכהן גדול באמת צדוקי גם כן לא יחוש על מה שמשביעין אותו, כי יחשוב בעצמו דשלוחי בי"ד לא היתה כוונתם לחשוד אותו אלא שאמרו לו כן כדי לקיים מצות חכמים, ואם כן מאי הועילו חכמים בתקנתם, אלא ודאי דהיה הצווי לחשוד את הכהן גדול באמת, דאף על פי שהוא גדול בישראל, מ"מ בזמן שיש צדוקים בעולם צריך לחשוד גם אותו הנכנס בבית המקדש לפני ולפנים שמא יש בן צד מינות או נטיה לדרכי מינות, ואם משנה בחוץ איזה דבר מקבלת חכז"ל אף על פי שהוא הכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כל עבודתו אינה שוה כלום, דכיון שמודה על ידי זה לשיטת הצדוקים והמינים, על כן כל עבודתו אינה נחשבת כל מאומה. ועל כן ציוו חכז"ל לשלוחי בי"ד שיחשדו את הכהן גדול באמת ולא רק שיאמרו לו בביטוי שפתים בשביל ציווי חכמים. ועל כן הוא פורש ובוכה על שחשדו אותו באמת, והם גם כן פורשים ובוכים שחשדו למי שמעשיו סתומים שמא אין בלבו כלום, וחששו שלא יענשו בשביל שחשדו בכשרים שלוקה בגופו, אמנם לא נסוגו אחור בשביל זה שלא לחשוד אותו, ואף על פי שהיה להם לירא מעונש של לוקה בגופו, אף על פי כן חשדו אותו שמא הוא צדוקי. וכעין מה שכתב בתשובת אהל יעקב הנ"ל, שהוא כדאי לדחות גם מצות עשה דאורייתא של ברכת כהנים כדי שלא להחזיק ידי רשע, כמו כן בזה היה כדאי להם לקבל על עצמן עונש זה של לוקה בגופו ובלבד שידעו בבירור שאינו צדוקי. והאמת הוא שודאי לא נלקו הני שלוחי בי"ד בגופם אף על פי שחשדו בכשרים, כיון שעשו כן במצות חכמים, אולם אף על פי שהיו יכולים להתיירא מעונש זה, אף על פי כן לא השגיחו בדבר ומסרו עצמם על זה שלא יהיה צד מינות אצל הכהן גדול, כיון שכל הכלל ישראל היה נשען עליו והוא נכנס לפני ולפנים לכפר על ישראל, וכמ"ש קהל עדתינו עליך יסמוכו, ועל כן חשדו אותו שמא יש בלבו צד מינות, היינו שיש לו איזה נטיה למינות ח"ו וכנ"ל, והשביעו אותו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו.
באופן אחר יש ליישב הקושיא, דלכאורה לפי מסקנת הגמרא אין כאן ענין של שליחות כלל, דלענין הקרבת קרבנות קיי"ל שלוחי דרחמנא נינהו כר' הונא בריה דר' יהודע, ולענין קבלת שבועה אין צורך בשליחות, אלא העיקר הוא שהוא נשבע על דעתם וע"ד בית דין, והנה מלשון הגמרא משמע דלא אמרו ליה אתה שלוחינו, אלא הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך וכו', ומ"ש במתני' אתה שלוחינו לאו דוקא ולא בלשון זה אמרו לו, אלא בלשון שהגיהו בגמרא משביעין אנו עליך וכו', ואם כן צ"ב טעמא מאי אמור רבנן במתני' שאומרים לו אתה שלוחינו דמשמע שבאמת אמרו לו כן, וכדמשמע נמי מפרשיז"ל דקאמר האי דקאמרי ליה אתה שלוחינו לאו בעבודה קאמרו ליה וכו', משמע שבאמת אמרו לו כן. וגם הרמב"ם ז"ל בספר היד (בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ) מעתיק כלשון המשנה אתה שלוחינו ושליח בית דין. וצריך להבין אם לפי מסקנת הש"ס א"צ לומר אתה שלוחינו אלא משביעין אנו וכו', אם כן לאיזה צורך אמרו לו לשון זה אתה שלוחינו ושליח בית דין, שאין מבורר בו כוונת דבריהם, וצריכים לדחוק ולפרש דלאו לענין קרבנות קאמרי הכי אלא לענין קבלת שבועה. ויותר הוה להו למימר ליה בהדיא משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין, שהוא המכוון שבדבריהם לפי מסקנת הגמרא.
ואפ"ל על פי דברי האוה"ח הקדוש (פ' אחרי) עה"כ ולקח את שני השעירים וגו' שהאריך לבאר ענין שילוח השעיר לעזאזל, ותוכן הדברים על פי הקדמה מהאריז"ל כי מהחטא שהאדם עושה נברא מזיק שנמסר האדם בידו והוא מייסרו ומצערו כמ"ש תיסרך רעתך, וכאשר עושין תשובה נמחה המזיק ההוא כמ"ש גם ה' העביר חטאתך לא תמות, היינו שנמחה המזיק ההוא וממילא באבוד המשחית אין משחית, ולפיכך צוה השי"ת המעדיף טובו עלינו כי כל מי שחוטא בשוגג יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן כי בזה יורקו החיצונים שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא, והודיע ה' שבסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלקינו וסומך עליו שם תעשה הפעולה ההוא בכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר, וזה טעם שציוה ה' הסמיכה בחטאות, והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחי' הנמשכת מהאדם בקרבן על ידי סמיכתו, ובזה נעקרת בחינת הרע ההיא, וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על דבר שהאדם עושה בשוגג, משא"כ בדבר שהאדם עושה במזיד דנפיש זוהמיה אין מביאים קרבן כי יתעבהו ה'. ועל פי זה כתב הוא ז"ל לבאר ענין שעיר המשתלח, לצד שהוא מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות וכו' כריתות ומיתות בית דין כדאיתא בתורת כהנים ובש"ס ריש שבועות, אם כן השעיר המשתלח נושא עליו זוהמת כל העבירות, על כן ציוה ה' לשאת את כל הרע אל ארץ גזירה, ויאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש, ולפיכך ציוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו, כי אהרן שלוחם של ישראל וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו, שבסמיכתו נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו, ואחר כך ישא את כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזירה עכתדה"ק.
המורם מזה כי בכפרת שעיר המשתלח בהכרח היה שם ענין של שליחות, וכמ"ש במתק לשונו כי אהרן שלוחם של ישראל וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו. ומעתה על כרחך לחלק דהא דקיי"ל כר' הונא בריה דר' יהושע דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן, היינו לענין עבודת כל הקרבנות, משא"כ בסמיכת ידו על ראש השעיר המשתלח שבזה הוריק עליו את כל עוונות בית ישראל בזה היה צורך שיהיה שלוחא דידן, שהרי פעולה זו של הורקת העונות היה צריך לעשות כל בעל קרבן, דהוא שפעל ועשה את העונות ובעשותו תשובה והבאתו את קרבנו עליו להוריקם על קרבנו כנ"ל, וכאן אצל קרבנם של כל ישראל באמת היה צריך לעשות זאת כל אחד ואחד מישראל, ואם כן לא יתכן לכהן שיעשה זאת בלתי אם הוא שלוחן של כל ישראל. נמצא לפי זה דשאני עבודה זו של הוידוי ע"ג השעיר המשתלח מכל העבודות, דבכל עבודות היום כגון הקרבת הפר והשעיר אשר לה' ועבודת הקטורת שם אמת נכון הדבר שהיה הכהן גדול שלוחא דרחמנא, לא כן אצל הוידוי שהיה מתוודה על השעיר המשתלח וסומך ידיו עליו להוריק עליו עוונות כל בית ישראל, שם הוצרך להיות שלוחם של כל הכלל ישראל.
ומעתה אתי שפיר דגם לפי מה דמשאני הש"ס ה"ק משביעין אנו אותך על דעתינו וכו', לא הדר ביה ממה דגריס במתני' שהיו אומרים אתה שלוחינו ושליח בית דין, דבאמת היה שלוחם של ישראל בסמיכה ובוידוי על ראש השעיר, אמנם קושיית הגמרא היתה שהרי השבועה שהיו משביעין את הכהן גדול היה על מעשה הקטורת שלא יהא מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים, ובמעשה הקטרת לא היה הכהן שלוחא דידן, ולהכי פריך אהא דר' הונא בריה דר' יהושע דאמר כהני שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן, ממה שהיו אומרים לו במעשה הקטורת אתה שלוחינו. ועל זה משני הכי קאמרו ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין, ואין הכוונה בזה לשבש גירסת המשנה שלא היו אומרים אתה שלוחינו ושליח בית דין, דאף לפי המסקנא היו אומרים כן, ואין הכוונה שאתה שלוחינו במעשה הקטורת, אמנם כוונת תירוצם ז"ל הוא עד"ז, דהנה כל העבודות של היום הקדוש הזה הרי היו לכפר על עוונות בני ישראל, ותכלית זה יושג בעת שהתוודה הכהן גדול על ראש השעיר המשתלח והוריק עליו את כל עוונות בני ישראל בשליחותם, אמנם כדי להגיע לכפרה זו הוצרך להקדים כל סדר עבודת היום בכוונה הרצויה כהלכתם, וכל הכוחות של העבודה והקטורת היו מסייעים ומועילים להשלמת פעולה זו. מעתה אם לא היה הכהן גדול מקדים לעשות העבודות ההם כתיקונן לא היה בכח הפעולה הזו להשלים הכפרה, דכך היתה מצות התוה"ק שבצירוף כל אלו העבודות ביחד יצליח במעשיו ותועיל פעולתו, משא"כ אם לא עשה הכל כדין לא פעל מאומה גם בזה. ומעתה אתי שפיר מה שאמרו לו אתה שלוחינו ושליח בית דין, דאף שבמעשה הקטורת לא היה שלוחא דידן, מ"מ עתיד הוא להיות שלוחינו בגמר הכפרה, וכל זה תלוי בעבודת היום ובמעשה הקטורת שיהיה הכל כהלכתו, ואם ח"ו ישנה דבר ויעשה שלא כהוגן לא יוכל להשלים השליחות גם בסמיכה ווידוי על ראש השעיר. ועל פי זה יהיה הכוונה לפי שינוייא דגמרא באמרם אליו אתה שלוחינו ושליח בית דין, כלומר שאנו תלויים בכפרתך ואתה עתיד להיות שלוחינו בעת הסמיכה והווידוים, לפיכך משביעין אנו אותך על דעתינו ועל דעת בית דין וכו'.
ומובן היטב לישנא דמתני' וכמו שהעתיק גם הרמב"ם ז"ל, שאמרו לו אתה שלוחינו ושליח בית דין, דקאי גם לפי המסקנא, דאע"ג דבשעת עבודת הקרבנות והקטורת הוא שלוחא דרחמנא, אמנם כדי שיוכל להוריק את כל עוונות בית ישראל צריך להיות גם שלוחא דידן, דלא יתכן שישב האדם בדד וידום ולא יעשה שום פעולה לכך, ויסמוך כי השי"ת יוריק את העוונות וישימם על ראש השעיר מבלי שתקדים השתדלות מצדו, כי רצון השי"ת שיקדים לזה פעולת האדם בתשובה ווידויים, ובכח הזה היה הכהן שלוחינו לסמוך ידיו על ראש השעיר בשליחות כל ישראל, ואתו עמו ביחד הוצרכו כל ישראל להתוודות ולעשות תשובה, דבלא תשובה אין מועיל כלום דאף עיצומו של יום אינו מכפר אלא לשבים, ורק בצירוף התשובה והודוי הועילה הכפרה שעשה כהן גדול להוריק כל העוונות על ראש השעיר, ובזה הוצרך להיות גם שלוחא דידן, והבן.
[שם י"ח ע"ב] מתני' מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והשביעוהו וכו' משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. פי' הרע"ב שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת מבחוץ וכו' שהם דורשין כי בענן אראה על הכפורת, כי בענן עשן הקטורת יבא ואז אראה על הכפורת, ואין הדבר כן שהרי הכתוב אומר ונתן את הקטורת על האש לפני ה', שיתנהו על האש לפני ה' דהיינו בפנים. ובירושלמי (פ"א דיומא ה"ה) מבואר יותר טענת הצדוקים, שהיו אומרים יתקן מבחוץ ויכניס, דאם לפני מלך בשר ודם אין מכניסין לפניו דבר שלא נגמר כל צרכו כדי לגמרו בפניו בהיכלו, דאין זה כבוד המלך לתקן הדבר לפני עיניו, קל וחומר לפני הקב"ה ודאי שאין זה כבודו לתקן את הקטורת בפנים. ועוד הביאו ראיה מקרא דכתיב כי בענן אראה (ר"ל שבעשן הקטורת יכנס), אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ונתן את הקטורת על האש לפני ה', אינו נותנו אלא מבפנים וכו'. וכבר הארכנו בזה (עיין בדברינו לעיל) דאין הכרח מפסוק זה להכחיש שיטת הצדוקים, דמאן יימר לן דלעיכובא כתבה תורה שיתן הקטורת על האש לפני ה', ואפשר דקרא רק להתיר אתי שמותר ליתנה גם בפנים, דהו"א דאין זה מדרך הכבוד דהשתא לבשר ודם אין עושים כן וכו'כסברת הצדוקים, לכן הוצרך הכתוב להתירה, אבל מצוה ועיכובא מנ"ל. ובארנו דכל עיקר הקפידא שלא לעשות כן היה רק כדי להוציא מלבן של צדוקים, וכן נראה גם מלשון הרא"ש ז"ל (בהל' סדר עבודת יוה"כ) וז"ל: ונזהר שלא יתן הקטרת ע"ג האש עד שהכניסו לפני ולפנים, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים שנותן בהיכל ונכנס בענן עשן הקטורת עכ"ל. ולא הביא הרא"ש שיש הכרח מהפסוקים לדחות דבריהם, ונראה מלשונו שגדרו חכמים שלא לעשות כן כדי להוציא מלבן של צדוקים שלא יטעו אחריהם, וכמו שמצינו בכמה דברים שתיקנו חז"ל מהאי טעמא.
אולם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שכן הוא עצם המצוה גם לעיכובא ולא רק גדר שגדרו לטעם הנ"ל, שכתב (בהלכות עבודת יוהכ"פ פ"א הל' ז') וז"ל: ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון שנאמר וכו'. מבואר מלשונו הק' שדבר זה הוא חיוב גמור והיה לחז"ל כן בקבלה בתורה שבעל פה וסמכוהו אהאי קרא ונתן את הקטורת על האש לפני ה', כמו כמה דברים שלמדו מפי השמועה ואסמכינהו אקראי, וכן מסתבר גם כן שכן היו נוהגין לעשות גם מאז ומתמיד, דאם נאמר שכל הטעם הוא רק כדי להוציא מלבן של צדוקים, אם כן צ"ב איך עשו מקודם עד שבאו הצדוקים, דלא מסתבר שמקודם לא היו עושין כן אלא היו נוהגין ליתן הקטורת על האש מבחוץ, ואחר שבאו הצדוקים ואמרו גם כן לעשות כן אז שינו רז"ל את הסדר מכפי אשר היו נוהגין לעשות תמיד מדורות עולם, אלא נראה דכן היו נוהגין גם מקודם מצד הקבלה וכן החיוב לעשות ולעיכובא, ואחר שבאו הצדוקים ורצו לשנות הוצרכו להשביע את הכהן גדול שלא ישנה. אולם אף על פי כן צריך איזה הסבר לדחות סברת הצדוקים דהשתא לפני בשר ודם אין עושים כן ק"ו לפני המקום.
בתוספות ר' עקיבא איגר על המשניות הביא קושיא בשם הפרי חדש בספר מים חיים, אמאי הוצרכו להשביעו הא היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש, כדפרכינן בסוגיא דגיטין (נ"ד ע"ב), והוא שאמרו שם לענין עד אחד נאמן באיסורין, דכהן גדול ביוהכ"פ יוכיח דכי אמר פגול מהימן, ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא לאו משום דמהימן לומר פיגול הוא ואפילו לאחר כך דלאו בידו, והקשו בגמרא ודלמא דחזינין דרך פשפש, פרש"י דחזינין לכהן גדול דבשעת אמירת לשם פגול הזה הדם, ולול קטן היה אחורי בית הכפורת ומשם ראוהו ומנ"ל דמהימן, ואסיקו בקשיא ונשאר בגמרא בפירכא קיימת, ומדלא דחי בגמרא קושיא זו משמע דסברא זו אמיתית וקיימת דהיה מציאות לראות העבודה של הכהן גדול לפני ולפנים ביוהכ"פ דרך הלול, ואם כן כמו כן הכא יש להקשות למה הוצרכו להשביעו והלא היו יכולים לעמוד עליו ולראותו אם הוא מתקן את הקטרת כמצות חכמים ואינו משנה ח"ו לעשות כמעשה הצדוקים, ע"כ קושיתו בתוס' ביאור.
ונקדים דהנה בסדר העבודה בנוסח אתה כוננת, אשר תיקנה ויסדה יוסי בן יוסי כהן גדול, מפרט והולך סדר עבודת היום, ומפרט בפרטיות כל העבודות הרבות שעשה הכהן גדול ביום הזה, והנה ברובן אינו מוזכר מעמדו ומצבו של הכהן גדול ובאיזה בחינה היתה הכנתו לדבר, מלבד בג' מקומות, בראשונה טרם התחיל בעבודת היום, ובשעה שעבר מעבודת חוץ לעבודת פנים, ובהשנות הדברים שחזר מעבודת פנים לעבודת חוץ, באלו מקומות מוזכר גם כן האיך היתה בחינת הכנתו לדבר, ויש שינוי מאחד לחבירו וראוי להבין בטעם השינויים, דהנה בתחלת סדר העבודה בהגיע עת שחיטת התמיד וכו', כאשר היה הכהן גדול פושט בגדי עצמו ולובש בגדי זהב היה "שש" על מצוה לקיים דתו וכו', ואחר שהשלים עבודת החוץ הקרבת התמיד ומוסף היום וכו', כאשר פשט בגדי הזהב ולבש בגדי לבן לעבודת היום, שינה הפייטן לשונו ואמר "חל" ופשט בגדי זהב וכו' [דמשמעותו מלשון חיל ורעדה) זהבים מעביר ולבנים לובש שעבודת היום בבגדי לבן, ואחר שהתודה על פרו נכנס לפני ולפנים להקטיר קטורת ולהזות לפני הכפורת בין בדי הארון, וכשיצא משם וחזר לעשות עבודה שבחוץ לערב דם הפר בדם השעיר ולהזות מדם התערובת, כתוב "שש" ועירה דם הפר וכו' שחזר להיות בשמחה. וצ"ב להבין טעם השינויים, שבעבודת חוץ היה שש, ואחר כך לפני עבודת פנים היה חל, ואחר כך כשיצא חזר ושש.
ובפשטות לכאורה הכוונה שהיה מתיירא ורעדה אחזתו לפני הכנסו לפני ולפנים שלא יארע לו ח"ו דבר אם לא יהיה ראוי לכך, וע"ד דתנן במתני' (לקמן נ"ב ע"ב) שלא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל שיאמרו שמת שם, דהרבה כהנים גדולים היו מתים בק"ק אם לא היו ראויים, וכן איתא בסדר העבודה ויו"ט היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש, משא"כ בצאתו מבית קה"ק חזר להיות בשמחה. אמנם טעם זה לבד אינו מספיק דכמו כן היה ראוי שילבש פחד וחרדה גם בעבודת חוץ מפני קדושת הבית והשכינה השורה שם, ומה גם שהיה שלוחן של ישראל ועיני כל ישראל תלויין בעבודתו, ואם כן צ"ב מדוע נשתנה בחינתו משש לחל ואחר כך חזר ושש.
ואפשר לבאר הענין בהקדם מ"ש ק"ז זלל"ה הישמח משה (בפ' אחרי) לפרש מאמרם ז"ל בנדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין למקדש, ע"ד אמרם ז"ל (חגיגה ה') כתיב עוז וחדוה במקומו וכתיב המשל ופחד עמו, ומשני כאן בבתי בראי כאן בבתי גוואי, דבבתי בראי עוז וחדוה במקומו ובבתי גוואי המשל ופחד עמו, (והיערות דבש בח"ב סוף דרוש הראשון האריך בזה יעיי"ש). והנה העבדות בשמחה הוא דבר יקר מאוד שנאמר עבדו את ה' בשמחה וכו', אבל כל זה רק בבתי בראי, משא"כ בבתי גוואי המשל ופחד, וז"פ הכתוב (ישעי' מ') והחיות ישוררו ושרפים ירונו, כי החיות הם בבתי בראי על כן ישוררו, אבל שרפים עומדים ממעל לו בבתי גוואי ושם אין שמחה רק המשל ופחד עמו על כן ירונו, דרינה הוא שם משותף משתמע לכאן ולכאן כענין שנאמר קומי רוני בלילה והשמחה מסותרת, והנה נאסר לכנס שתויי יין למקדש, ולכאורה הלא לא יעלה על הדעת שיכנסו שיכורים לבית המקדש לעבוד ואזהרה למ"ל, רק שלא יאמר אדם ויין ישמח לבב אנוש, אשתה קמעא כדי שאעבוד בשמחה נפלאה שהיא עבודה המעולה, לזה אזהר רחמנא דהמקדש הוא בבחי' בתי גוואי. ובזה ביאר ק"ז זלה"ה ענין נדב ואביהוא שהם היו בבחינת בתי בראי והיו מתלהבים בהתלהבות האהבה והשמחה עד אין חקר, והנה טעו בזה שלא השיגו מדריגת בחינת בתי גוואי, וזה גרם שנכנסו שתויי יין מטעם הנ"ל שרצו להרבות השמחה, ובבתי גוואי אין שמחה לפניו אלא המשל ופחד ובעון זה מתו, וז"פ בקרבתם לפני ה' וימותו, דלפי זה היה התקרבותם להשי"ת תמיד בשמחה נפלאה והוטב בעיניו יתברך שמו, ועתה באותו התקרבות עצמו אך מפני שבאו לבתי גוואי מתו, וז"ש בקרבתם היינו בהתקרבותם התמידי לפני ה' דייקא אז וימותו עכת"ד.
ועל פי בחינה זו הביא עוד בישמח משה (יתרו דף קס"ו ע"א ובפ' תבוא דף קכ"ח ע"ג) בשם היערות דבש לפרש אמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, דתשובה אפשר רק בבתי גוואי, והנה הצדיקים עובדים את ה' בשמחה בבחינת בתי בראי עם חיות הקודש ודי להם יקר וגדולה ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא להכניסם בבתי גוואי, משא"כ לבעלי תשובה לשמחה מה זו עושה, והוא באימה ופחד ואין לו מקום בבתי בראי, ואיך יכנס לבתי גוואי בלי דרך בתי בראי כי לטרקלין נכנסין דרך הפרוזדור, על כן הבורא יתברך חותר חתירה להכניסו בבתי גוואי, אבל צדיק גמור א"צ לזה, וז"ש מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, עכת"ד הישמח משה.
ועל פי זה יתבאר דבשעה שלבש הכהן גדול בראשונה את הבגדי זהב בשחרית להקריב התמידין ומוספין שכל זה עבודה הנעשה בחוץ, עבודה זו היתה בבחינת בתי בראי ועוז וחדוה במקומו, וצריך להיות העבודה בשמחה עד"ש והחיות ישוררו כנ"ל, על כן נאמר שם "שש" על מצוה לקיים דתו שעבד בשמחה, ואחר שהשלים עבודת חוץ ובא לפשוט בגדי זהב וללבוש בגדי לבן וליכנס להקטיר הקטורת לפני ולפנים, הרי הכין עצמו ליכנס לבתי גוואי דשם המשל ופחד עמו, שם נאמר "חל" ופשט בגדי זהב, שענין הקטורת היה עבודה בבחינת בתי גוואי, גם שהיתה כפרת כל ישראל תלויה בו, והבורא יתברך חותר חתירה מבחינת בתי גוואי עבור בעלי תשובה כנ"ל, עכ"פ שם המשל ופחד עמו, על כן נאמר שם "חל" שבחינת עבודה זו היה צריך להיות בחרדה ופחד, אבל אחר שיצא משם להיכל והתחיל לערב הדמים שזהו כבר עבודת חוץ, נאמר "שש" ועירה דם הפר וכו' שבחינת בתי בראי צריך להיות בשמחה כנ"ל.
ועל פי הדברים האלה יובן גם כן למה הוצרך להיות תקון הקטורת ונתינתו על האש בפנים דוקא, ול"ק מטענתם של הצדוקים דהשתא לפני בשר ודם אין עושים כן ק"ו לפני המקום ב"ה, לפי דעבודה זו של קטורת היה בחינה גדולה מאוד, והוצרך להיות בבחינת בתי גוואי, על כן הוצרך להיות בבחינת המשל ופחד וזהו רק בפנים בק"ק, לכן היה הצורך לעשות כל תיקונו בפנים ולא היה אפשר לתקנו בחוץ, ול"ק מדרך הנעשה לפני בשר ודם, דהיא הנותנת דשאני עבודה גדולה כזו הנעשית לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה דצריך להיות בבחינת בתי גוואי, וזה לא יתכן בחוץ אלא דייקא בפנים, והבן.
ולדרכנו יתורץ קושית הפרי חדש הנ"ל דהיו יכולים לראותו דרך לול, דהנה כל עיקר ראייתו מדברי הגמרא גיטין (דף נ"ד) הנ"ל שהקשו ודלמא דחזינין דרך פשפש, ואסיקו בקושיא, ועל כן למד משם דמסקנא הכי הוא ונדחים דברי המ"ד שהביא ראיה משם דמהימן דא"צ להימנותו דחזינן דרך פשפש עכת"ד. אולם באמת כבר כתבו הראשונים דבכל מקום שמסיק בגמרא קשיא לא נדחו לגמרי דברי מי שהקשו עליו, ועדיין נשאר מקום לתרץ, כ"כ הרשב"ם במס' ב"ב (נ"ב ע"ב ד"ה קשיא) וז"ל: בשם ר' חננאל נקטינן מרבותי ז"ל דכל היכא דאמר בגמרא תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי, אבל היכא דעלתה בקשיא לא בטלו דבריו דאמרינן לא אשתכח פירוקא בהאי שעתא ותליא וקיימא וכו' עיי"ש. ואף על פי שהרשב"ם גופיה מפקפק בזה, מ"מ נראה דנקטינן לעיקר כדברי הר' חננאל, וכ"כ רש"י ז"ל בסנהדרין (ע"ב ע"א ד"ה קשיא) וז"ל: ומ"מ תיובתא לא הוי וכו' ואיכא לשנויי בדוחקא וכו' והיינו דאיכא בין קושיא לתיובתא עיי"ש, וכן דעת הריטב"א ז"ל, וכתב הריטב"א (בפ"ב דמסכת ב"ב) ששמע משם אחד מחכמי פרובינצא שהיה מתרץ כל מה שעלה בגמרא בקשיא, וכן ידוע כי הג"ר ישעי' פיק ז"ל (בס' קשות מיושב) תירץ כל הני מקומות שבש"ס דאסיקו בקושיא.
[ולכאורה ראוי להבין אחרי דרבותינו בעלי התלמוד חתמו את התלמוד ולא אשכחו בה פירוקא והניחוה בקושיא, האיך ניקום אנן בדורות האחרונים ונשכיל יותר מהם ותמצא ידינו לתרץ מה שהניחו הם ז"ל בקושיא. ונ"ל שהוא כעין מה דמצינו כמה פעמים בש"ס דשתיק רב או שאר אמוראים, וכתבו הראשונים ז"ל (עיין תוספות ב"ב ס"ב ע"א ד"ה ומודה רב) דפעמים הוי שתיקה כהודאה דמיא ולפעמים לא הוי הודאה אלא שלא חש להשיבו יעיי"ש החילוקים (ועיין שו"ת דברי יואל יו"ד סי' צ"ח אות ה'). והרמ"ע מפאנו ז"ל כתב דלכן אשתיקו ולא אמרו ולא מידי לפי שהיה להם תירוץ על פי הקבלה ולא רצו לגלותו דכבוד אלקים הסתר דבר, אבל באמת אין התמיה קיימת ואיכא לתרוצי בה, וכעין זה כתב גם הר"ת (מובא בשיטה מקובצת כתובות י"ג ד"ה מאי קאמר) בפלוגתת חכמי אומה"ע וחכמי ישראל אם גלגל קבוע ומזלות חוזרים או להיפך (עיין פסחים צ"ד ע"ב), דאע"ג דלא השיבו חכמי ישראל לסתור טענתם, מ"מ האמת כדעת חכמי ישראל, ומה שנצחום חכמי אומה"ע היה רק ניצחון בטענות שלא השיבו להם, וכבר ביארנו בזה (עיין בדברינו פ' תזריע עמוד של"ו ובחד"ת לפסח עמוד ל"ח) דלפי שדבר זה תלוי בה סוד העיבור לא רצו חכמי ישראל לגלותו, דמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור לאוה"ע כמבואר בגמרא (כתובות קי"א), או מפני שזה בכלל סתרי תורה שאסור לגלותם לאו"ה, יעיי"ש בדברינו באורך, אולם הרמ"ע ז"ל כתב כן בכלל דבכל מקום שהיה לחכז"ל תירוץ על פי הסוד לא רצו לגלותו ולכן אסיקו בקושיא שלא רצו להעמיד התירוץ בש"ס שיהא גלוי לכל].
ועל כן נ"ל דכמו כן אפ"ל הכא גבי הכהן גדול, דקושית הגמרא דגיטין הנ"ל מה שהקשו דלמא דחזיניה דרך פשפש יש לה דחיה ופירוקא, אלא שלא רצו חכמי התלמוד לגלותו נטעם הנ"ל. ואפ"ל דבאמת לא היה אפשר לראות את עבודתו של כהן גדול בק"ק דרך פשפש, ואפשר להסביר הענין קצת על פי דברי הירושלמי (יומא פ"ה ה"ב) מ' שנה שימש שמעון הצדיק וכו' ובשנה האחרונה אמר להם בשנה הזאת אני מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להן בכל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קה"ק היה זקן אחד לבוש לבנים וכו' נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי, והקשו שם והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' ואפילו מלאך אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם וגו', ותירצו מה את סבור דהו' בר נש אני אומר הקב"ה היה. ואיתא בילקוט ראובני (פ' אחרי) בשם מדרש הנעלם אמר ר' ביבי אמר אבוי לפני ולפנים הוא דוגמת של גן עדן, וכשנכנס שם הכהן נכנס בנשמה בלא גוף באימה וביראה וכו' בנקיות ובטהרה וכו' עיי"ש. והאר"י הק' כתב שהכהן גדול בשעת העבודה ביו"כ היה בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונו, ועל כן היה השם מפורש יוצא מפיו מאליו, ובפרט בכניסתו לפני ולפנים איך שהיה הכהן גדול נראה אז זה אי אפשר לצייר והוא למעלה מהשגת שכל אנושי. ומעתה איך יתכן שיהא אדם רשאי להציץ שם, הרי אמרז"ל (חגיגה ט"ז ע"א) המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות, פרש"י שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם. ומכש"כ שאי אפשר להסתכל בכהן גדול העומד ומקטיר לפני ולפנים בבחינה גבוה כזו שהיא בבחינת בתי גוואי כנ"ל, מפני כבוד השכינה שהיה מלא את הבית ושורה עליו, ואם כן באמת לא היה יתכן לראותו דרך פשפש.
ויתירה מזו אפ"ל עוד מטעם אחר דלא היו רשאין לראותו כלל אף דרך פשפש, על פי מ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו על מסכת עירובין (י"ז ע"ב) דלמ"ד תחומין דאורייתא איך שרי חכמים על ידי עירוב לעקור איסור דאורייתא בקום ועשה, בשלמא למ"ד תחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו, אבל למ"ד דאורייתא מאי איכא למימר והאיך שרי לילך על ידי עירוב. וביאר הרמב"ן ז"ל דכיון שדעתו לשם ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו, דכיון שהניח שם סעודתו ודעתו של אדם אחר פתו לכן נחשב כאילו הוא שם ושם מקומו וביתו עכת"ד הרמב"ן ז"ל. הרי דסברא דאורייתא הוא דבמקום מחשבתו של אדם שם הוא שביתתו, ואף על פי שאינו שם בפועל, מ"מ נקרא שהוא שם על ידי מחשבתו. ואפשר שמטעם זה היה אסור להסתכל דרך פשפש, דאם יסתכלו הרי תהיה דעתם ומחשבתם שמה ונחשב כאילו הם שם בפועל, וזה נכלל באזהרת וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וגו', דאז בשעת העבודה אסור להיות שם בכל אופן ואופן, ועל פי סברת הרמב"ן ז"ל דבמקום שדעתו של אדם שורה שם שביתתו, אסור אז להרהר כלל במה שעושה כהן גדול כדי שלא יהא נחשב שהוא שם, ועל כן לא היה רשאין לראותו אף דרף פשפש, ומעתה ל"ק קושית הגמרא דחזינין דרך פשפש, וכמו כן ל"ק קושיית התוס' חדשים דהיה אפשר לראות הקטרת דרך פשפש, דבאמת לא היה אפשר ולא היו רשאין לראותו דרך פשפש מהני טעמא דכתיבנא, ומה שלא תירצו חז"ל כן בגמרא אפשר דלא רצו לגלות בחי' הכהן גדול איך שהיה נראה אז באותה שעה לפני ולפנים, דכיון שלא ניתנה לראות כבוד אלקים הסתר דבר ולא רצו גם לגלותו, על כן נשארו ז"ל בקשיא, דאם יתרצו הרי צריכין לפרש ולבאר נסתרות, ונמנעו חכז"ל מלעשות כן כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל כנ"ל, עכ"פ אתי שפיר דבאמת לא היו יכולין לראותו דרך פשפש, ועל כן היה מן הצורך להשביעו, וא"ש. אפשר לומר עוד ליישב קושית הפרי חדש הנ"ל, אמאי הוצרכו להשביעו הא יכולים לראות עבודתו לפני ולפנים דרך פשפש, כדפרכינן בסוגיא דגיטין (נ"ד ע"ב). גם ליישב קושית הגמרא דגיטין הנ"ל ודלמא דחזיניה דרך פשפש. דהנה הפני יהושע ז"ל הקשה שם בגיטין דיש לתמוה האיך רצו לפשוט בגמרא מכהן גדול ביו"כ דהתורה האמינתו, הלא כיון שלא מצינו בתורה בפירוש דכהן גדול מהימן לומר שנתפגל בפנים דלמא אה"נ דלא מהימן. ותירץ דמגופא דקרא דייקו הכי, דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, ואי ס"ד דלא מהימן אם כן היכא דאיתרמי דאמר כהן גדול דפיגל היכי לעביד, דכיון שכל העבודות של היום אינן כשרים אלא בו, והוא שיודע בעצמו שפיגל תו לא מצי למיעבד עוד שאר עבודות מתן דם והקטרת אימורין, דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו וכו', ואיך אמרה תורה וכל אדם לא יהיה באוהל מועד דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אי איתרמי שפיגל, אלא על כרחך דכהן גדול מהימן, עכת"ד הפני יהושע.
המורם מזה דאי לאו דאמרינן דחזיניה דרך פשפש, היה צ"ל דכהן גדול מהימן דפיגל, דאם לא כן הוי מילתא דאתיא לידי תקלה, ועל ידי דאמרינן דחזיניה דרך פשפש שוב לא הוי מילתא דאתיא לידי תקלה. אולם אפ"ל דאין זה מוכרח ואף אם לא אמרינן דחזיני' דרך פשפש גם כן א"צ לומר שיהא הכהן גדול מהימן, ול"ק מ"ש הפני יהושע דאם כן אמרה תורה מידי דאתי' לידי תקלה אי אתרמי שפיגל, דבאמת אין מציאות שיפגל הכהן גדול בפנים בעבודת יו"כ.
ויובן על פי מ"ש ק"ז זלל"ה הישמח משה (בפ' צו) עה"פ ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה וגו', ופרש"י במחשב לאכלו בשלישי הכתוב מדבר עיי"ש. ויש להקשות למאי צ"ל המקריב אותו לא יחשב לו דהוא שפת יתר, כיון דכתב כבר לא ירצה, אם כן הקרבן פסול וממילא לא עלה לבעלים לשם חובה. גם יש להפליא למה תצא זאת מלפני הכהנים עובדי ה' לשחוט את הזבח על מנת לאכלו ביום השלישי דייקא, דאטו ברשיעי עסקינן או מומר להכעיס ח"ו, הלא מסתמא הכהנים המה יראי ה' ואין בודקין מהמזבח ולמעלה. והנ"ל בזה דהנה כבר עמדו הקדמונים על ענין הקרבנות דאם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכבר היה דברינו בזה דהעיקר הוא דעל ידי הקרבן ישים החוטא אל לבו ויחשוב בעצמו מה זה שבשביל שחטאתי אני ישחט תמורתי בע"ח שלא חטאה ואין עול בכפה, ובודאי אין זה כי אם השתעבד הפחות להנכבד ממנו, כי על ידי זה הותר לי לשחוט הב"ח תמורתי והיתה נפשה תחת נפשי, הנה מזה יבא החוטא ליקח ק"ו בעצמו ומה אם הב"ח כנגד האדם אשר לא בראו ולא גמלו כל טוב כך, עאכו"כ איך ראוי להאדם להשתעבד ולהכנע להנכבד מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבראו והוציאו מאין ליש וגמלו כל טוב ואיננו מסיר השגחתו ממנו אף רגע, ומזה יבא לחשוב עם קונהו ולקרוע סגור לבו עלי חטאיו אשר עבר ופשעיו אשר גבר, ויתמרמר מאוד ויתחרט וישוב בתשובה שלימה. ונמצא לפי זה עיקר הקרבת הקרבן הוא דעל ידי זה יתעורר האדם לחשוב עם נפשו איך שראוי לו להשתעבד למלך מלכי המלכים מק"ו השתעבדות הבהמה אליו, אבל אם אינו עושה החשבון הזה עם נפשו ואינו שב בתשובה אזי הקרבן אינו כלום ואינו עולה לרצון. והנה לבי אומר לי וברור בעיני דזה היה סיבה מאת ה' החוקר לב ובוחן כליות, דבאם הבעלים לא שמו אל לבם ככל הנ"ל ולא שבו בתשובה כראוי, אז בע"כ של הכהן נזרקה במחשבתו בעת הקרבה לחשב לאכול הקרבן ביום השלישי, לגלות דהקרבן פסול ואינו ראוי להקרבה והכהנים לא יאכלוהו. וז"ש ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי כפי' רש"י שמחשב לאכלו ביום השלישי לא ירצה, ושלא תקשה איך יצוייר מחשבה פגולה כזו בכהני ה', על זה אמר המקריב אותו ר"ל הבעלים לא יחשב לו, כלומר לא עשה החשבון השתעבדות הפחות להנכבד מבהמה לו וק"ו ממנו למלך מלכי המלכים, לכן פיגול יהיה כי מה' היתה נסיבה לשום זה במחשבת הכהנים למען לא יאכלוהו ולמזבח לא יעלה כאמור, עכל"ק בקיצור.
היוצא לנו מזה דפיגול בקרבן איתרמי אך אם לא חשבו הבעלים בנפשם ולא שבו בתשובה כראוי. ומעתה בקרבן של כהן גדול ביוהכ"פ שהיתה לכפרת כל ישראל, בודאי דבר רחוק הוא שיהיה פיגול על בחינה זו, דאי אפשר שכל ישראל לא יתבוננו ולא ישימו אל לבם, גם קרבן זו גזירת הכתוב וחובה וחוקה כתיב ביה, ואפשר דמכפר עיצומו של יום אפילו בלי שיתבונן האדם המתכפר בכוונה הנ"ל, ועכ"פ הוא דבר רחוק שיתפגל הקרבן ואין לחוש לזה. עכ"פ אין ראיה מדאמרה תורה וכל אדם לא יהיה באהל מועד דכהן גדול מהימן, דאם לא כן הוי מילתא דאתיא לידי תקלה אם יפגלה הכהן כמ"ש הפני יהושע, דאין לחוש למציאות רחוק כזה דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא, וגם דקמי שמיא גליא דלא יהיה מציאות זה, והרי אין החשש כאן על איזה מעשה בידים דתליא בבחירה שיהיה מקום לחוש, אלא על מחשבה גרידא שמא תהיה לו מחשבה שלא כהוגן, ודבר זה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם דלא יתכן מחשבה כזו, ואי אפשר שיהיה קרבנן של כל ישראל פיגול, ממילא שוב לא הוי מילתא דאתיא לידי תקלה, וא"צ לומר כקושיית הגמרא דחזיניה דרך פשפש, דגם בלא"ה א"צ להימנותיה של כהן גדול, ואף על פי כן לא הוי מילתא דאתיא לידי תקלה. ומעתה אפשר דבאמת אי אפשר לראותו דרך פשפש כלל, ממילא ל"ק קושיית הפר"ח למה הוצרכו להשביע את הכהן גדול, והלא יכולין לראות עבודתו דרך פשפש, דבאמת לא יכלו לראות דרך פשפש ושפיר הוצרכו להשביעו.
והא דלא קאמרי הכי בגמרא, אפשר דלא ניתן להתגלות עוד אז בימיהם טעם זה של פיגול בקרבן כמ"ש בישמח משה, לפי שהיה מחלקם של הצדיקים בדורות הבאים, וכידוע שיש לכל אחד חלק בתורה, כמ"ש ותן חלקינו בתורתך, וחלק תורתו של אחד אי אפשר שיתגלה על ידי זולתו, ומצינו כן בכמה ענינים שנתגלה לצדיקים בדורות אחרונים מה שלא ניתן להתגלות בדורות שלפניהם, וכמ"ש האוהחה"ק (פ' תזריע) על הא דאמרז"ל (במדב"ר פי"ט) שנתגלה לרע"ק מה שלא נתגלה למשה רבינו ע"ה, דאף על פי שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חידוש שלא ידעו משה, מ"מ לא הודיע הבורא יתברך למשה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה בכל הדורות עד היום לדייק המקראות וליישבם יעיי"ש. וכל דבר ניתן להתגלות רק בזמנו המיוחד לו, ועל ידי הצדיק שזה מחלק תורתו (וע"ע בדברינו פ' חקת עמוד ס"ט). ממילא אפשר דטעם זה של פיגול בקרבן לא היה עוד זמנו להתגלות אז, אבל באמת ל"ק קו' הגמרא דלמא דחזיניה דרך פשפש ואין זו פירכא קיימת, דאה"נ לא יכלו לראות דרך פשפש. ועיין בתוספות בזבחים (נ"ה ע"ב ד"ה שני פשפשין) שנדחקו בזה הרבה האיך היה אפשר לראות דרך פשפש יעיי"ש. ולדרכינו אפ"ל דבאמת לא היה אפשר לראות, וגם לא היו רשאין להביט על הכהן גדול בשעת העבודה שהיה בבחינה גבוה כזו, בבחינת בתי גוואי מלא פחד ואימה, וגם מטעם דלא היו רשאין להיות שם וכדפרשנו לעיל, וא"ש.
[י"ט ע"ב] ת"ר (דברים ו') וכו' ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. פירש"י בם בדברי תורה, ולא בדברים אחרים שיחת הילדים וקלות ראש עכ"ל. אפשר לומר ע"ד רמז, ודברת "בם" בגימט' מ"ב, שהם מ"ב ימי השובבי"ם, ודרשו חז"ל ודברת בם ולא בדברים בטלים, שיש להתאמץ ולהזדרז שיהיו הימים הללו ימי חשבון הנפש בתורה ותפלה ותחנונים, וישים האדם אל לבו לתקן מה שפגם, ואל יבטל סגולת הזמן הזה בדברים בטלים, ונרמז באמרז"ל ודברת בם ולא בדברים אחרים.
[שם] מתני' בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו' ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. [ובגמרא] תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, ומה היו אומרין (תהלים קכ"ז) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. פירש"י כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצות, שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום עכ"ל. ואכתי צ"ב מה שאמרו לפניו פסוק זה דוקא, ואיך היה מעורר על ידי שמיעת פסוק זה יותר מבמקראות אחרים.
ואפ"ל בדרך רמז, דהנה הכהן הגדול מאחיו העומד ביום הכפורים לכפר בעד קהל עדת ישראל, עיני כל ישראל נשואות אליו ובו תלויה כפרתם, הוא מנהיג הדור הנושא על לבו את משפט בני ישראל וחרד אל טובתם ודואג על מצבם. והנה מנהיג ישראל אמיתי כשנודע לו אשר בקרב ישראל נמצאים אנשים הנועדים על ה' בדברי ניאוץ חירוף וגידוף, לא יוכל לתת מרגוע לנפשו מגודל צערו וכאבו על עלבון השכינה הקדושה. ועאכו"כ אם שומע כי צץ בישראל שורש פורה ראש ולענה, וישנם כתות הרוצים לבנות את הארץ בלי סיוע מהשי"ת כי אם בזרוע בשר אשר זהו שורש הכפירה בה' ובתוה"ק, כאשר הוא בעוה"ר בדורנו זה שרוצין להביא גאולה ולבנות ארץ ישראל מבלי ישועת ה', בשמעו כדברים האלה לא יתכן שיהא מנהיג ישראל ישן במנוחה, כי מגודל צערו וכאבו לא יוכל ליתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה על מצב הדור.
ולזאת בליל יום הכפורים כאשר ביקשו לעורר את הכהן גדול מנהיגן של ישראל שלא יישן, קראו לפניו את הכתוב אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וגו'. דממה שאמר דוד המלך ע"ה כן מוכח שנמצאים בעולם או שעתידין להיות ח"ו אנשים כאלו שירצו לבנות את הארץ בלא סיוע השי"ת ויעלה על דעתם כי יצליחו בזה. והכהן הגדול מנהיג ישראל האמיתי בשמעו זאת יתמלא חרדה ופחד, ועל ידי זה לא יוכל לישון במנוחה, כי מחשבות און כאלה אי אפשר שלא יפריעו את שנתו של הכהן גדול, ואם אמנם ראוי הוא להיות מנהיג ישראל, יתעורר מיד ולא יוכל עוד לישן. ומנהיג זה אשר אין לו מנוחה בשמעו דברים כאלו, הוא הראוי לעבוד עבודת השם בבית המקדש ולכפר בעד כל קהל ישראל, ולפיכך היו מעוררים את הכהן גדול במקרא זה דוקא, והבן.
[כ' ע"ב] דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. פירש"י כבר אמר אנא השם, כבר פעם אחת היה מעשה שהיה כ"ג מתודה על פרו ביום הכפורים ואמר אנא השם חטאתי וכו', ונשמע קולו ביריחו עכ"ל. [עי' מ"ש בס"ד לקמן בדף ל"ט ע"ב על דברי הגמרא הנ"ל].
[כ"א ע"ב] אלא מלמד שמגביהין אותו [פירש"י ומראין אותו [השלחן עם לחם הפנים] לחוץ] לעולי רגלים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסדורו, שנאמר (שמואל א' כ"א) לשום לחם חום ביום הלקחו. וכן איתא עוד (לקמן נ"ד ע"א) שהיו מגלין את הפרוכת לפני עולי רגלים ומראין להם את הכרובים, ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום. הנה לכאורה קשה האיך שרי למיעבד הכי, והא בגמרא (פסחים כ"ו ע"א) מביא את המשנה (פ"ד דמדות) לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קה"ק, ופריך והא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, אלא מעלה עשו בבית קה"ק יעיי"ש. הרי שגדרו בעד האומנין שלא יזונו עיניהן מיופיו של קה"ק, ואם כן האיך שרי להגביה ולהראות השלחן עם לחם הפנים לעולי רגלים, הלא זנו אז עיניהם מן ההקדש.
ועל פי פשוט אפ"ל דהנה מהך משנה גופא שהיו משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קה"ק, משם נמצינו למידין גם כן שבמקום צורך גדול שאי אפשר באופן אחר היה מותר להסתכל אף בבית קה"ק, שהרי באותו מקום שהיו מתקנים בוודאי היו מסתכלין בו ומתבוננין היטב באופני תיקונו, ועל כרחך לומר דאף שאסור ליהנות ממראה ההקדש, מ"מ במקום צורך גדול שאי אפשר באופן אחר שרי, כיון דמן הדין מעילה ליכא רק איסורא בעלמא. וכמו כן צריך לומר לענינינו דכיון שהיה בזה צורך גדול, והיה מן ההכרח להראות זאת לישראל כדי ליתן להם התחזקות ולהראות להם את חיבתן לפני המקום, על כן לא חשו לאיסור זה של הנאה מן מראה הקדש, כיון דמן הדין אין בזה משום מעילה ורק איסורא בעלמא כנ"ל.
[שם] אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים. הנה אולי הטעם שלא זכו לאלו הדברים, מפני שהבנין היה על ידי כורש, הגם שהיה על ידי עזרא הסופר, וגם על פי הנבואה שהתנבאו עליה חגי זכריה ומלאכי, וגם כורש עצמו מלך כשר היה, עם כל זה חסרו ה' דברים, ולא היה שלימות כמו בבית ראשון שהיה על ידי שלמה המלך מקור הקדושה, בלי שום שותפות אחר בדבר, משא"כ בבית שני לפי שהיה בסיוע אומות העולם והיה יד עכו"ם באמצע, נחלש על ידי זה כח הקדושה, וחסרו הרבה דברים שהיו בבית ראשון, ולא היה אפשר להיות על צד השלימות. ומה שלא זכו לגאולה אמיתית מפני שלא תקנו עדיין חטא עבודה זרה בשלימות, ואף שהיה דור גבוה ומעולה ואנשי כנסת הגדולה היו בדור ההוא, אבל לפי שלא נתקן בכללות הדור חטא ע"ז, על כן לא זכו לגאולה נצחיות רק בבחינת פקודה לשעה.