אגדות מהרי"ט/ביצה/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת ביצה – פרק ד
רב נתן בר אבא אמר רב כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו, שנאמר נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך.
ואינו מובן הלא הרבה צרות יותר גדולות יש בעולם, שלא נאמר עליהם אותו המאמר עולם חשך בעדו, ולמה אמרו כן דוקא בזה.
על פי דברי הרמב"ן ז"ל (בפ מסעי) עה"פ ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו', ופירש"י ז"ל ליתידות המנקרות עיניכם, וביאר הרמב"ן ז"ל הכוונה לשכים בעיניכם, וז"ל: אבל הכוונה לשכים בעיניכם, כמו כי השוחד יעוור פקחים, וכן לפני עור לא תתן מכשול, על דעת רבותינו יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם, ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם שיכאיבו וכו', ע"כ. הרי כי כשהאדם תועה מדרך האמת על ידי שנעשה משוחד לאיזה דבר הריהו נחשב כעיוור, כי עינים לו ולא יביט לראות האמת, אחרי שהוא משוחד לאיזה סיבה.
הוא שהמצפה לשולחן אחרים התומכים בו ומספיקים פרנסתו, נעשה משוחד מכל אותן שמצפה להם, דהרי עיניו צופיות תמיד לאותם המחזיקים אותו, שהוא נזקק לחסדם, ובעביר כן הוא נעשה משוחד אליהם מחמת טובת הנאה שהוא מקבל מהם, ואמר הכתוב השוחד יעור עיני חכמים שלא לראות האמת, והוא נחשב כסומא לא יוכל לראות האמת, וכדאיתא בגמרא כתובות (ק"ה ע"א) בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם, שנאמר כי השוחד יעור פקחים. ואמרינן עוד (שם ע"ב) מאי שוחד שהוא חד, ופירש"י ז"ל הנותן והמקבל נעשים לב אחד, והרי שעל ידי פרוטה נעשה לו לב אחד עם הנותן, אף שהוא משונה במראה ובצורה, אבל לבם אחד, ואם אמרו זה בפרוטה, ק"ו כשנותן לו עיקר קיומו, כמה סמיות עינים יש בזה. וזה הוי עולם חשך בעדו, ר"ל לפי שבעל כרחך נעשה משוחד על ידי הנגיעה לכל אלו שמצפה לשולחנם והמחזיקים בו, והשוחד יעור עיני פקחים, ונחשך מאור עיני שכלו מלראות אור האמת, שאינו רואה מה שלפניו את הדרך האמיתי שאינו כדעת העולם התועים מני דרך, וזה מקרי עולם חשך בעדו, שיש חשכות בעולמו ואינו יודע באיזה עולם הוא נמצא, ואינו מכיר את האמת מה נעשה בעולם, ואלמלי היה חזק על מעמדו שלא לצפות בלתי להשי"ת לבדו ולא לבני אדם, אז לא היה מפחד אלא מהשי"ת לבדו, ואז בניקל לראות את האמת, משא"כ אם חוששין מפני בן אדם גם בן איש, הרי רוצין למלאות רצונו של האדם, ומוכרח לראות ולומר כאשר יונעם בעיני אלו המצפה לשלחנם, שמוכרח להחניף ולמצוא חן בעיני נותני לחמו, ועל ידי זה נעשין משוחד ומושפע ממנו, ואין מכירין עוד לדעת את האמת, והוא החשכות האמיתי, כמ"ש כי השוחד יעור, וכמ"ש לשכים בעיניכם כמ"ש הרמב"ן ז"ל, דאיה איפה יתכן עוד חשכות יותר גדול ממי שנותנים לו בעיניו שכים ויתדות, ונעשה ל"ע עור וסומא, וכמו כן המצפה לשלחן אחרים נעשה משוחד להם ואינו יכול לראות עוד את האמת.
מליצה אפ"ל מ"ש ז"ל במסכת ברכות (ו' ע"ב) כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, מאי כרום עוף אחד יש בכרכי הים וכרוםשמו, וכיון שהחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין, ויש לבאר בדרך צחות, דהנה סתמו חז"ל דבריהם ולא ביארו לאיזה גוונין משתנה פניו, ונראה שנשתנה בכל פעם לאותו הגוון של הנותן להיות בדומה לו, וע"כ כוחה של הנאה קרובה להיות משוחד אלי'. [וכ"ש המקבל ונהנה ממינים ועובדי ע"ז, ושאני מינות דמשכא, בודאי שנעשה דומה להם ושותף לדיעותיהם ר"ל].
אחר בדרך רמז יש לפרש הכוונה כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו, על פי הנודע דלפעמים עושה הקב"ה נס לאדם בעבור שהוא ראוי וזוכה במעשיו לעשות לו נס, ולפעמים יש דאע"פ שהאדם עצמו אינו ראוי לנס, מ"מ נעשה לו הנס בזכות אחרים, או בעבור רשעת אחרים, כמ"ש לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים האלה, ועוד מטעמים אחרים כיו"ב, והנפק"מ בזה הוא שני חילוקים, כמ"ש אא"ז זלה"ה הייטב לב (בפרשת בשלח עה"כ אז ישיר אות י"א) בשם השבט מישראל (סימן כ"ז) חילוק אחד הוא, כי מי שניצול בזכות עצמו זוכה לראות במפלת שונאיו, וכדכתיב ה' "לי" בעוזרי, פירוש דכאשר השי"ת עוזר לי למעני ובזכותי, אז ואני אראה בשונאי, דאזי אני יכול לראות, משא"כ מי שאינו ניצול אלא בזכות אחרים דיו להפקיע את עצמו ואינו יכול לראות במפלת שונאיו, כדכתיב גבי לוט שאמרו לו המלאכים אל תביט אחריך, ופרש"י אתה הרשעת עמהם ואינך ניצול אלא בזכות אברהם, אינך כדאי לראות בפורענותם, ואם זוכה לראות את הנס זהו סימן שהוא בזכות עצמו. והחילוק הב' הוא כי הניצול בזכות עצמו זוכה ואומר שירה על הנס, משא"כ הניצול בזכות אחרים אינו אומר שירה, כדרשת חכז"ל על הכתוב שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש וכו', עכת"ד. וכיו"ב פירוש גם בייטב פנים (לשבת הגדול אות כ"א) ויושע ה' ביום ההוא, פירוש במה שנאמר ביום ההוא של יציאת מצרים, בעבור זה עשה ה' "לי", פירוש למעני ובזכותי, על כן וירא ישראל את מצרים מת וגו', דלפי שהיו נושעים בזכות עצמם לכן זכו לראות במפלת שונאיהם, משא"כ הנושע שלא בזכות עצמו אינו רואה במפלת השונאים, עכ"ד.
אפשר לרמז במה דאיתא בגמרא המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, על פי מה דאמרינן דמי שנעשה לו נס בזכות עצמו ניתן לו לראות את הנס, משא"כ הנושע בזכות אחרים אינו זוכה לראות הנס, וזהו שרמזו ז"ל המצפה לשלחן אחרים, ר"ל דמי שנעשה לו נס רק בזכות אחרים ולא בזכות עצמו, ואך משלחן אחרים זכה אל הישועה, אזי עולם חשך בעדו, שהרי לא ניתן לו לראותו, דאע"פ שהבורא יתברך שולח לו ישועה ונושע מצרתו, מ"מ עדיין מיצר לו והוא מר לו מר, שהרי הישועה מכוסה ומסותרת הימנו, ואינו זוכה לראותה בעיניו.
יבשתא שרי רטיבא אסור.
פירש"י (ד"ה והלכתא וכו') בא"ד, וז"ל: אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט, בסוגיא דמוקצה והכנה].
ואין מלבנין את הרעפים וכו'.
[ובגמרא] מאי קא עביד, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סי' קס"ב, בסוגיא דליבון רעפים].
[לג ע"א, ע"ב] במתניתין [ל"ב ע"ב] ואמר [ל"ג ע"א] והלכתא פרק ה [מבבל לארץ ישראל]
אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, כי סליק אשכחיה לר' יוחנן ור' חנינא בר פפא ורבי זירא וכו' ויתבי וקאמרי [על הא דתנן במתניתין האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן],
אמאי, ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה [פירש"י אמאי כרגלי שתיהן, לבטיל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא],
אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי, אחיכו עליה, אמר להו גולתיכו שקלי [פירוש מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי],
הדר אחיכו עליה, אמר רב אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה וכו', אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת [פירש"י משה, ביקרא דמשה קא משתבע, שפיר קאמרת בתמיה, כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין],
ולא שמיע להו הא דאמר רבי חייא וכו' הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטים, אלמא כילא חסריה, הכא נמי כילא חסריה.
במאמר זה נתקשו רבים וכן שלמים, להבין דברי חכמים וחידותם, וענין השחוק דאחיכו על רבי אבא. והחתם סופר זלה"ה בחידושיו על מסכת ביצה [ועיין בתשובות חתם סופר חלק או"ח סי' ר"ח] ביאר כי כוונת רבי אבא היתה שלא לשמה, במה שביקש שיאמר דבר המתקבל על הבריות, כי רצה להתפאר בתורתו, ולפיכך אחיכו עליה, עיי"ש. אך קשה מאד לומר כן על האמוראים הקדושים, שהיתה בלבם מחשבת שלא לשמה.
נראה לבאר דברי הגמרא, דהנה אמרו ז"ל פסחים (נ' ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכתבו התוספות ז"ל דשלא לשמה היינו להתגדל ולהתפאר, דאילו בלומד לקנטר אמר ז"ל נוח לו שלא נברא. ונראה לבאר ענין אומרם לעולם יעסוק אדם וכו' אפילו שלא לשמה, על פי מאמרם ז"ל (בבא בתרא ט' ע"א) גדול המעשה יותר מן העושה, ולכאורה צ"ב דאם המעשה את אחרים לתת, קיבץ סכום שוה למי שנודב אותו סכום מכיסו, למה יהיה שכרו גדול יותר. אך הכוונה דהנה פעמים שהאדם עושה מצוה או לומד תורה, ואינו במדרגה שיוכל לעשותה בדחילו ורחימו בלתי לה' לבדו, ואם כן מה תקנה יש לתורתו, והרי איתא בתיקונים (תיקונא עשיראה) כל אורייתא דאיהי בלא דחילו ורחימו לא פרחית לעילא. אך אם הוא גורם לרבים שיעשו את המצוה, אם כן אף אם הוא בעצמו לא עשה את המצוה בכוונה הרצויה, מ"מ כיון שבתוך הרבים ודאי נמצא אחד המכוון בעשיית המצוה לשמה, זה האחד יעלה ויתקן גם כל אותם שלא זכו לעשותה לשמה. וזה כוונת אמרם גדול המעשה, פירוש שהוא מעשה את הרבים למצוה, יותר מן העושה לבדו, כי המעשה מובטח לו שתתקבל המצוה לרצון לפני השי"ת.
כן הדבר בלימוד התורה, דהא דאמרו ז"ל לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, היינו כיון שהוא לומד להתגדל ולהתפאר, אם כן ודאי שמעתתיה מבדרן בעלמא, ובודאי המצא ימצא בין הרבים אחד שיאמר וילמוד דבר תורה הנאמר משמו בכוונה רצויה ומעולה בלתי לה' לבדו, ועל ידי כך יעלה ויתקן גם את חלקו של המחדש את החידוש בתורה, כי הרי יש לו חלק בכך שחבירו למד חידוש זה לשמה. וזה אפ"ל כוונת אומרם מתוך שלא לשמה יבא לשמה, כי בסופו של דבר יחזור ויתתקן החידוש הזה להיות בחינת לשמה.
דרך זה נבא לביאור דברי הגמרא, כי הנה רבי אבא לגודל ענוותנותו ושפלות רוחו, לא היה מחזיק את עצמו כי הוא במדרגה הראויה, לחדש חידושים בתורה בכוונה הרצויה בלתי לה' לבדו, ולפיכך התפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, כי אם יתקבלו דבריו באזני השומעים, אזי אף אם יהיה לימודו שלא לשמה, לא יתכן שלא יהיה בין השומעים אחד שיכוון בה לשמה, ואז גם חלקו יחזור להיות בבחינת לשמה, ויהיה לו עליה ותיקון. אכן כד סליק לארץ ישראל ואשכחינהו וכו' דיתבי וקאמרי אמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, כלומר שאם השאילה אשה לחברתה מים ומלח לא תקרא העיסה על שם בעלים הראשונים, כי נתבטל שמם בתוך העיסה שהיא עיקר, וקושיא זו היתה נגד כוונתו של רבי אבא, שהרי אם שם בעלים הראשונים נתבטל לגבי בעלים האחרונים שהם עיקר, אם כן אפילו אם יתקבלו הדברים ויתבדרו בעלמא, עדיין לא תצא לו תועלת לתקן חלק תורתו, שהרי גם אם ימצא אחד שילמד דבר הנשמע מפיו בכוונה הרצויה לא יחשב לו לרבי אבא, כי שם בעלים הראשונים בטל. ועל כוונה זו א"ל רבי אבא מי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין יאכל הלא וחדי בתמיה, כלומר האם משום שחלק השני מרובה מן הראשון, שהוא למד חידוש זה לשמה, יבטל חלק הראשון לגמרי, הרי גם לו יש חלק בה, כי הוא עמל בו והוא גידלו.
הם ידעו והרגישו כוונתו, כי הוא מחזיק עצמו בשפלות יתירה, שאין לימוד תורתו בכוונה הרצויה לשמה, ולפיכך הדר אחיכו עליה, אמר להו גולתייכו שקלי, פירוש גולתייכו היינו לבוש העליון, ותכוון בזה על התורה והמצוות שהם לבושים על האדם, כמאמר הנביא (זכריה ג') הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות. וזאת היעתה תמיהתו של רבי אבא האם אני לקחתי ממכם את לבוש התורה והמצוות שלכם, עד שאתם רוצים לקחת ממני את לבוש התורה והמצוות שלי, במה שאתם אומרים כי חלק הבעלים הראשונים מתבטל ברוב. ועל כן אמר רבי אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה, כי ראו שעדיין רבי אבא בתומתו הולך, להחזיק עצמו במדרגה פחותה, שלימוד תורתו הוא שלא לשמה, ויש צורך בדבר שיעלו אחרים את לימוד תורתו.
השיב רב ספרא להצדיק דברי רבי אבא, משה שפיר קאמרת, ופירש"י ביקרא דמשה קמשתבע, דהנה איתא במגלה עמוקות (אופן י"ט) על הפסוק ויתא ראשי עם, כי אילו לא נקבר משה רבינו ע"ה במדבר, היו ישראל אבודים ח"ו, וזה שאמר הכתוב כי שם חלקת מחוקק ספון, שנקבר משה במדבר בשביל ויתא ראשי עם שיהיה הוא המנהיג לעתיד לבוא כמו שהיה בתחלה, עכת"ד. והנה אם נאמר כר' אושעיא דשם בעלים הראשונים בטיל, אם כן מה תועלת בכך שמשה נקבר עמהם, הרי שוב לא נקרא שמו עליהם, ואם כן זה הוא גנאי למשה שנקבר במדבר, ולא לזכה לעלות לארץ ישראל. וזה שאמר רש"י ז"ל ביקרא דמשה קא משתבע, שנשבע בכבודו של משה, כי אכתי שמו נקרא על דור המדבר, דשם בעלים הראשונים לא בטיל, ועתיד הוא להעלותם עמו. ואחר כך מייתי ראיה לדברי רבי אבא מהא דתני רבי חייא וכו' הבורר צרורות מתוך גרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטים, אע"פ שהצרורות אין להם שום שוייות, והכא נמי אף שתורתו לבד לא היתה בדחילו ורחימו, שם בעלים הראשונים עלה, ויש לה עליה ותיקון.
[מבבל לארץ ישראל]
אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל וכו', אחיכו עליה וכו'. וכתב החתם סופר ז"ל שעל כן נענש רבי אבא שהלעיגו ממנו, משום שלא היה לו לבקש שימצאו דבריו חן בעיני השומעים, דמה לו בזה, הרי כתיב עשה דברים לשם פעלם, עיי"ש. ואפשר לומר בכוונת דברי רבי אבא יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל ד"מילתא" יתכן לפרשו מענין תפלה ובקשה, על דרך הכתוב (הושע י"ד) קחו עמכם דברים, שהוא ענין תפלה, וכן משמע מפירוש רש"י בחולין (דף ק"ה) לחד לישנא בעובדא דמטרוניתא אמרו אינהו מילתא וכו', יעיי"ש. והנה ארץ ישראל הוא מקום מעבר כל תפלות ישראל מכל מקומות מושבותם, שהם עולים לשמים דרך ארץ ישראל, כמאמר הכתוב (מלכים א' ח') והתפללו אליך דרך ארצם, והתפלות עולות לשמים דרך בית קדש הקדשים, וזהו שאמר רבי אבא יהא רעווא דאימא "מילתא" דתתקבל, כלומר שתפלתו בארץ ישראל תעשה רושם למעלה במקומה הראוי, ותתקבל צלותיה קדם אבינו שבשמים.
מים ומלח לגבי עיסה, א"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי וכו',
ואמרינן התם מי קא מדמית איסורא לממונא, איסורא בטיל ממונא לא בטיל. ופירש"י איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא, אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המיעוט לבעליו של מרובה, עכ"ל. [עיין דברי יואל לחנוכה חלק א' עמוד קס"ב].
ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת.
אפ"ל על פי מה דאיתא במדרש בב' מקומות, (בפ' שמות (פ"א סכ"ו) ובריש פרשת ויקרא), עשרה שמות נקראו לו למשה, ירד חבר יקותיאל אביגדור טוביה וכו', וכולם מורים על ענינים גדולים, ירד על שם שהוריד את התורה ואת השכינה מלמעלה למטה, אביגדור על שם שהיה אביהן של כל גודרי גדר שעמדו לישראל, וכיו"ב נדרשו כל שמותיו, ואף על פי שהי"ל הרבה שמות לא נקבע לו בכל התורה אלא אותו השם שקראתו בתיה בת פרעה, ומסיק המדרש (פ' שמות) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, דשם זה מורה על החסד שעשתה עמו שהוציאה אותו מן המים כמ"ש כי מן המים משיתוהו, שעל ידי זה נשאר משה רבינו בחיים, ושם זה הביא תכלית וכח של גמ"ח, לכן נשאר שמו משה להודיעך כמה גדול כוחה של גמ"ח.
דלכן מצינו שתלמידי חכמים נקראין בגמרא בשם משה, שהאמוראים אמרו אחד לחבירו משה שפיר קאמרת, ור"ל דהשם משה שפיר קאמרת, דאי אפשר להגיע לשום דבר אם לא יכללו בתוכו כח של גמ"ח ששמו של משה מורה עליו.
ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת.
איתא בתקו"ז (תקון ס"ט) איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, וכן ידוע מדברי רז"ל בכמה מקומות שכל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, ואשר על כן אמרו רז"ל זה לזה לפעמים משה שפיר קאמרת. אך במה דברים אמורים רק באותם תלמידי חכמים ההולכים בדרכי אבות ורבותינו הקודמים, משא"כ אם משנים מדבריהם ח"ו אז בוודאי שאין תורתם תורת משה ואינה תורתו של הקדוש ברוך הוא, ובכגון דא לא נאמר שיש בהם ניצוץ ממשה רבינו ע"ה, כי אנו כשלעצמינו מה אנו, וכל כוחינו אינו אלא מה דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ועל תורתם של הראשונים כמלאכים אנו נשענים ובכוחם אנו מתחזקים ועלייהו סמכינן.
אשי אמר משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.
וכתבו התוספות וז"ל: וא"ת וכו' וי"ל דאין הכי נמי דלא אמרי' ליה אלא במין במינו, והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא,
כיון דממונא הוא. ועי"ל דכיון דהעיסה אינ' נלוש' אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין, אם כן כמערב זה בזה הוי כאילו מין אחד, עכ"ל. [עיין שו"ת דברי יואל סי' מ"ו אות ג'].
מילא ונתן לחבירו, רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו, רב ששת אמר כרגלי הממלא, במאי קא מפלגי, מר סבר בירא דהפקרא הוא, ומר סבר בירא דשותפי הוא וכו', אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, אלא הכא במגביה מציאה לחברו קא מפלגי, מר סבר קנה ומר סבר לא קנה.
[עיין חידושי סוגיות חלק א' בסוגיא דתופס לבעל חוב (עמוד רכ"ה)].