אגדות מהרי"ט/ביצה/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת ביצה – פרק ב
יום טוב שחללהיות ערב שבת, לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת וכו'.
[ובגמרא] מנה"מ, אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו וכו'.
[עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בסוגיא דעירוב תבשילין (עמוד נ"ט)].
עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם.
[עיין מ"ש בס"ד במסכת פסחים דף ס"ח ע"ב, ד"ה כתוב].
הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע וכו'. תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.
נקדים דברי הגמרא כתובות (נ' ע"א) א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו',מאי קרא, (בראשית כ"ח) אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. פירש"י המבזבז, לעניים. ומהאי טעמא פסקו הרמב"ם ז"ל והטוש"ע (יו"ד סי רמ"ט) דמצוה מן המובחר ליתן חומש אבל לא יותר, שמא על ידי זה יצטרך לבריות, והגם שיש מהפוסקים שחולקים על זה כמו המבי"ט (בקרית ספר) שסובר דקרא רק אסמכתא הוא, ומותר ליתן יותר, אבל הרמב"ם והטושו"ע פסקו שהשיעור הוא רק עד חומש ולא יותר. והנה לכאורה יש לדקדק בלשון הגמרא שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דלכאורה מיותר הלשון "המבזבז", שהרי פשיטא הוא דמיירי רק ממי שרוצה לבזבז, ולמה אמרו לשון מיותר המבזבז.
בביאור הענין, דהנה השיטה מקובצת הקשה על מאמר הגמרא הנ"ל, ממה דאיתא במדרש (סו"פ בהר) על הכתוב ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קונטרין דכסף, א"ל אזיל זבין לן חדא אוסיא [פי שדה] דנהוון לעין באורייתא ומתפרנסין מינה, נסב ופליג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא, לבתר יומין קם עמי', א"ל זבנת לן לההוא אוסיא דאמרית לך, א"ל אין, א"ל אית בך מחמי לה לי, א"ל אין, נסבי' ואחמי לי' ספרייא ומתנייא ואלין דלעיין באורייתא, [רבי טרפון אמר לרבי עקיבא קנה לנו שדה אחת שנעסוק בתורה ונתפרנס ממנה, לקח רבי עקיבא הכסף וחלקם לסופרים ולמשנים ולאלו שעוסקים בתורה, לאחר ימים היה עומד ומדבר עמו וא"ל קנית לנו אותה שדה שאמרתי לך, א"ל יש בידך להראותה לי, לקחו והראה לו הסופרים וכו': מתנות כהונה], א"ל אית בר נש יהב מגן, אפוכי דידה הן היא, א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד. וכתב השיטה מקובצת ומשמע לי דהכי פירושו אית בר נש דיהיב מגן, פי' שאין לו ונותן כל אשר לו, הא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ופי' מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן, אפוכי דידה הן היא, פי' שכרו היכן הוא, ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וכו', פי אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד, פי' דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. הרי שמותר לפזר אף יותר מחומש. וכתב שם השטמ"ק ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא, אבל לחלק לעניים לא, וזה שכתב רשיז"ל הכא "המבזבז לעניים". ועוד יש לפרש המדרש בענין אחר, ואין להאריך, עכ"ד, יעיי"ש.
הראיה שהביא מהמדרש הזה אינה ראי כל כך, שהרי מה שאמר אית בר נש יהב מגן, יש לפרש גם בענין אחר, וכמו שפי' היפה תואר ששאל אותו היכן הוא השטר, (ועיין במתנת כהונה שפי' גם כן בענין אחר), ממילא אין ראיה משם שנתן יותר מחומש. ותו דמעשה זו איתא גם כן במסכת כלה (פ"א) באופן אחר, דמצינו הרבה פעמים שיש ענין אחד בכמה מדרשים בלשונות חלוקים, ושם איתא שרבי עקיבא אמר לרבי טרפון רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, א"ל הן, מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ד' אלפים דינרי זהב, נטלן רבי עקיבא חלקם לעניים, [ובמסכת כלה רבתי (פ"ב) איתא שנתן שליש לעניים ושני שלישים חלק למתנין ולעוסקי אורייתא ולספריא], לימים מצאו רבי טרפון א"ל היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והביאו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו בפניהם, והיו הולכין וקורין עד שהגיעו לפסוק פזר נתן לאביונים וגו', [ובפי' נחלת יעקב שם העיר שבמנורת המאור כתב בשם מסכת כלה, והוא במס' כלה רבתי שלפנינו פ"ב, שהביא תינוק וספר תהלים בידו והתינוק היה הולך וקורא לפניהם עד שהגיעו לפסוק זה פזר נתן לאביונים, שלא קרא רבי עקיבא בעצמו את הפסוק אלא רצה דוקא שהתינוק יקרא אותו, וכוונתו היה להראות שעל ידי המעות שילם שכר מלמדים ללמוד עם התינוקות]. וא"ל זו הוא העיר שקניתי לך, עמד רבי טרפון ונשקו וא"ל רבי אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ, והוסיף לו ממון לבזבז ע"כ, והנה שם לא אמר כלל ששאל אותו וכי יהיב בר נש מגן, ואין שום רמז שהיה יותר מחומש, ממילא אין שום ראיה לדברי השיטה מקובצת שמותר ליתן גם יותר מחומש, וגם אין מקום לחילוק הנ"ל בין תלמוד תורה לעניים שהרי שם איתא הלשון שחלקם לעניים.
אעפ"כ נראה לי שהדין דין אמת מ"ש השיטה מקובצת דלתלמוד תורה לא אמרו יבזבז יותר מחומש, אע"פ שהפוסקים לא הזכירו דין זה, ויש להביא סמוכין לזה משנה יסודות חזקים כראי מוצקים, הא' ממקומו הוא מוכרע, בהקדם מה שדקדק היפה תואר מה שייכות פסוק זה ואני ממך חורבות עולם וגו' וזה המעשה אהדדי, והוא כתב שבא לפרש כי המפרנס העניים הוא בונה חרבות עולם, והמחזיק ידי לומדי תורה הוא מקים מוסדי דור ודור. אמנם לדרכינו יתבאר עוד ע פי פשוטו, דהנה לכאורה קשה עוד דהגם שמה שרבי עקיבא עביד הכי בוודאי שהוא אמת ויציב דשפיר עביד וכדין עביד, מ"מ הרי דיבורו של רבי עקיבא בוודאי הי' שקול ומנוי וכולו אמת, וכיון שאמר לרבי טרפון שיקנה לו עיר הרי צריך להיות דיבורו אמת אף בלשון בני אדם, ולכאורה כיון שרבי טרפון אמר שיקנה לו עיר ורבי עקיבא הראה לו מלמדים שקנה לפי לשון בני אדם הרי זה מיחזי כשיקרא, כי הוא נתן המעות כדי לקנות בה עיר ולא מלמדים.
נראה פירושו על פי מה דאיתא בגמרא שבת (קי"ט ע"ב) כל עיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה, רבינא אמר מחרימין אותה, ורש"י פי' שמחרימין הוא יותר ממחריבין, דאצל מחריבין איכא שיור, משא"כ במחרימין ליכא שיור רח"ל. והרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' ת"ת) מפרש בענין אחר, ופסק כשני הלשונות דברישא מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תנוקות, ואם לא הושיבו מחריבין את העיר [כלומר מחריבין אותה, כסף משנה], הרי העידו חכז"ל שעיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה, וכל העומד ליחרב כחרוב דמי, אף שהיום הוא הכל בהסתר ואין רואין כן בעינים, אבל מ"מ חכז"ל העידו כן שעומדות ליחרב, ועד"ז כתבו (החיד"א) ז"ל בשם הר"ש פרימו) על מה דאיתא בדברי רז"ל שיעקב ועשו חלקו בנחלת ב' עולמות, יעקב נטל לחלקו עולם הבא ועשו העולם הזה, ולכאורה לפי זה איך הותר לישראל להנות מעולם הזה שהוא חלקו של עשו. ותירצו על פי מה דקיי"ל שהמציל מן הנהר ומזוטו של ים הרי אלו שלו, ואלמלא קבלו ישראל את התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו, נמצא שישראל הצילו את העולם מחרבנו על ידי קיום התורה וקנו אותה והרי היא שלהם.
לפי זה שאם מעמידין מלמדי תינוקות בעיר בזה מצילין את העיר מליחרב, ממילא קונים בזה את העיר על ידי שמצילין אותה מאבדון וכדין מציל מזוטו של ים. על כן שפיר הראה לו רבי עקיבא לרבי טרפון שקנה לו עיר במה שפרנס מלמדי תינוקות שבזה הציל את העיר שלא תחרב, ונמצא שבאמת קנה לו את העיר והיו דבריו אמת ויציב אף לפי הפשטות, שלאותם שמאמינים בדברי חכמינו ז"ל להם הנם דברי רבי עקיבא דיבורים אמיתיים שקנה לו בזה את העיר, ובזה א"ש מה שהביא לכאן הפסוק ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, שבזה שמעמידין מלמדי תינוקות זה מציל מן החרבן, וגם הוא מוסדי דור ודור, כי על ידי זה יש תקומה להדורות.
כיון שת"ת מציל מחרבן הרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, נמצא שעבור ת"ת אין שייך לקבוע שיעור עד חומש ולהגביל סכום שכך וכך צריך ליתן, דכיון שזה מציל מחרבן, דמבלעדי ת"ת אין כלום, אם כן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, זהו יסוד א'.
יש עוד יסוד אחר לדברי השיטה מקובצת הנ"ל, דהנה כתב הטור (באו"ח סימן רמ"ב) וז"ל: כמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור, אחר כך מצאתי בפרקי אבות לרש"י (בפ"ה דאבות) שכתב על ההיא משנה דר"י בן תימא אומר הוי עז כנמר, וז"ל: תיכף לאותה משנה רבי עקיבא אומר עשה שבתך חול (בפ' ערבי פסחים) שנויה ההוא דבן תימא, לאורויי לן דלא אמר רבי עקיבא אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנשר וכנמר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וי"ט ביותר, [וכמו שפירש דבריו הטו"ז, דמ"ש שעשה שבתך חול, הוא דוקא כשהשעה דחוקה לו ביותר, היינו שאין לו כלום משלו, אבל אם יש לו מעט משלו, אע"פ שנצרך גם לבריות הוא בכלל חיוב עונג שבת יעיי"ש], ומסיק הטור ואל יאמר אדם איך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם יוסיף יוסיפו לו כדקתני (בסוגיין) כל פרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, אם מוסיף יוסיפו לו עכ"ד.
קשה לי בזה, דהנה מה שאמרו ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הרי אינו דוקא בצדקה אלא אף בכל המצות, וכמ"ש הרמ"א (סי' תרנ"ו) דמי שאין לו אתרוג או שאר מצות עוברת א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמ"ש המבזבז על יבזבז יותר מחומש, ודוקא בלא תעשה צריך ליתן כל ממונו שלא לעבור, אבל במצות עשה אינו חייב לבזבז אלא עד חומש, ואפילו במצוה עוברת עיי"ש, חוץ מנר חנוכה שאפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בספ"ד מהל' חנוכה), וכתב הה"מ דטעמא משום פרסומי ניסא כמו בד' כוסות שאמרו שאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות, אבל בשאר מצות שאינן משום פרסומי ניסא אין חיוב אלא עד חומש, ואם כן מה נשתנה מצות עונג שבת מכללן, שאע"פ שאינה אלא מצות עשה מדברי קבלה כמ"ש וקראת לשבת עונג, מחוייב לענגו אפילו אם נצרך קצת לבריות, ועוד יותר שאלמלא מימרא דרבי עקיבא דעשה שבתך חול וכו', הייתי אומר שאפילו דחיקא ליה שעתא ביותר שאין לו כלום גם כן מחוייב לענגו, מאי שנא משאר מצות עשה שאינו מחוייב לפזר עליה אלא עד חומש.
קשה בלשון הטור שמסיק ואל יאמר אדם איך אחסר פרנסתי וכו', דאחר שבירר שההלכה הוא שחייבים בעונג שבת מה יהיה ס"ד של אדם לומר איך אחסר פרנסתי, וכמו שעל לא תעשה שמחוייבין לפזר כל ממונו לא יעלה על לב לומר איך אחסר פרנסתי כיון שכן הוא ההלכה, וכמו כן על הרבה דברים שמחוייבין למסור נפשו עליהן, כמ"ש בכל נפשך ובכל מאודך גם כן לא יאמר האדם כן, ומדוע דוקא במצות עונג שבת הוצרך הטור לומר שאל יאמר האדם האיך אחסר פרנסתי.
נראה דהיא הנותנת בשביל שבמצות עונג שבת מחוייבין בה אף מי שדחיקא ליה טובא כנ"ל, על כן בא הטור לתרץ דמאי שנא משאר מצות עשה שאינו חייב בה אלא עד חומש, ובזה מחוייב בה אף מי שאין לו, לזה אמר דטעמא מאי אמור רבנן שאל יבזבז יותר מחומש מפני שמא יחסר פרנסתו ויצטרך על ידי זה לבריות, אולם בהוצאת שבת וי"ט שאם מוסיף מוסיפין לו מן השמים, אם כן מובטח הוא שיחזירו לו כל הוצאותיו, ואי אפשר שיצטרך על ידי זה לבריות, על כן מהאי טעמא חייב לענגו אף ביותר מחומש ואע"פ שאינה משום פרסומי ניסא, משום שבזה מוסיפין לו, [ויש מקום ליישב עוד בזה קוש' התוספות שם, אלא שלא עת להאריך עתה בפלפולים].
אהא דכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, כתבו התוספות, פר"י דהכל נפקי מקראי דלעיל כי חדות ה' היא מעוזכם, מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות, וחדות הוא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב.
לנו מזה שבגמרא כוללם יחד ונפקי להו מחד קרא הוצאת בניו לת"ת עם הוצאת שבת, ממילא כמו שבהוצאת שבת אין שייך שיעור חומש מטעם שאם מוסיף מוסיפין לו מן השמים כנ"ל, כמו כן בת"ת אין לה שיעור עד חומש, שהרי גם זה הוא בכללא דאם מוסיף מוסיפין לו, הרי לך עוד יסוד לדברי השטמ"ק שבת"ת לא אמרו אל יבזבז יותר מחומש ואין לה שעיר למעלה.
יהיה איך שיהיה מה שנותנין עבור צורך ת"ת אין נותנים משל עצמם אלא משל השי"ת, שהרי השי"ת מחזיר לו כל הוצאותיו וזה ברור, ולהיות קמצן על חשבון השי"ת הוא דבר שאין לו מובן, ושמעתי שכאן במדינה זו ע"י שהמלוכה מנכה מןהמס מה שנותנים עבור צדקה עי"ז נותנים יותר בניקל, שחושבין שאין נותנין משלהם אלא משל המלוכה, אמנם לפי דעתי מה שהבטיחו לנו חכמינו ז"ל בטוח עוד הרבה יותר להבדיל אלף אלפי הבדלות ממה שמבטיחה הממשלה, שהרי של הממשלה הוא עכ"פ במספר ובחשבון, וחכז"ל הבטיחו בלא מספר ובלא חשבון שאמרו אם מוסיף מוסיפין לו.
א"ש מה שאמרו בגמרא הלשון "המבזבז", כי מבזבז נקרא רק הנותן משל עצמו, משא"כ הנותן משל אחרים אין שייך להקרא מבזבז, ולז"א "המבזבז" היינו מה שנותן צדקה משלו ממה שקצוב לו מראש השנה שזה נקרא מבזבז, אל יבזבז יותר מחומש, לאפוקי מה שאינו נותן משלו אלא משל הקב"ה, מה שהעידו עליו חכז"ל שאינו קצוב מראש השנה אלא אם מוסיף מוסיפין לו, זה אינו נכנס בחשבון זה של אל יבזבז יותר מחומש, אלא אין לו שיעור למעלה.
נראה שיש לומר בזה עוד טעם, חוץ מטעמים הנ"ל שאמרתי על פי הלכה למה בת"ת אין חשבון זה ומותר לפזר אף יותר מחומש, חוץ מזה נ"ל שיש בזה עוד טעם, דהנה עבור פרסומי ניסא מחוייבין לפזר אף יותר מחומש ואף מי שאין לו, וכנ"ל גבי נר חנוכה שאם אין לו שואל או מוכר כסותו משום פרסומי ניסא, ואני חושב שזהו גם כן פרסומי ניסא לקיים כאן בתוככי אמעריקע חינוך כזה, וההתחלה הי' מאפס ולא כלום, וכל זה נתרבה אך באלו השנים מועטים, והכל מתקיים על ידי אותם היהודים שבאו לכאן מן "הלאגערן" ומייגעים עצמן כאן עבור פרנסתם, אה"נ שיודעים את האמת שצריך ליתן לזה יותר מן היכולת, וזה אינו בחשבון הקצבה שנקבצה מראש השנה שזה מוסיפין לו, מ"מ עם כל זה הוא בא בקישוי גדול' שיש על זה גודל כח היצר, ואעפי"כ מתקיים חינוך זה על ידם, זאת ועוד שהרי א"צ לפרט מהות המדינה הזאת בכלל, שהיא בעצם כנגד חינוך כזה כאשר הוא האמת, וא"צ להאריך הרבה בדבר הידוע לכל, ואם אחר כל אלה יכול חינוך הזה עוד להתקיים הוי זאת באמת פרסומי ניסא, שלפי דעתי הוי זה עצמו נס, כי גם אני בעצמי לא יכולתי לצייר לי כזאת.
בפומי לומר, שמפני טעם אחד הוקל לי הדבר קצת, אף שההוצאה נתרבה תמיד כמובן, וכמו שנתגדלה הישיבה בלי עיה"ר בזמן קצר בשנים מועטים, כן מתרבה הצורך ונתרחבין ההוצאות במאות אלפים, וכל כמה שנתגדל גדל עמה תמיד גם הדעפיציט משנה לשנה, אולם מתחלה הרי לא ציירתי לעצמי אפילו על כזאת ואמנם השי"ת עזר, כמו כן אני מצפה שהשי"ת יעזור אף להלאה, ועכ"פ אם היו שואלים מתחלה למי שהוא היה אומר שענין כזה אי אפשר להיות אלא בדרך נס, וככה אני חושב שמה שזה מתקיים הוי בזה גם כן פרסומי ניסא, ועבור פרסומי ניסא הרי רשאין ליתן אפילו הרבה יותר מחומש, כמפורש אצל נר חנוכה שהוא פרסומי ניסא, וה"נבזה יש בו גם כן משום פרסומי ניסא].
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים וכו'.
י"ל בדרך צחות, דעינינו הרואות שיש כאלו שסרו מאחרי ה' ואוכלים ביום הכיפורים ובתשעה באב, ולכאורה יש לדקדק הלא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, ובוודאי שלא נקצב לו אכילה ומזונות לימים שאסור לאכול בהם, ומהיכן יש להם לחם לאכול לימים אלו. ועל כרחך צריך לומר שאותן האנשים מחסרים מאורך המלבושים הבגדים והולכין בבגדי פריצות, ומה שחוסך ממלבושו מבזבז על אכילתו. [וזה אפשר כוונת הפסוק (פ' ויצא) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ולכאורה למה צריך לומר לחם "לאכול" ובגד "ללבוש" ופשיטא הוא, אלא שלא אצטרך ליקח מהבגד לאכילה, ויהיה לי בגד ללבוש כדת וכדין בבגדי צניעות, ולחם לאכול ולא יצטרכו זה לזה].
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.
פירש"י כל מזונותיו של אדם, כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם, קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות, אלא מה שפסקו לו, חוץ מהוצאת שבתות, אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו, אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה, פוחתין לו, כלומר ממציאין לו שכר מועט, עכ"ל.
ספק שכל המאמין בתוה"ק ובדברי חכז"ל לא יסתפק במה שמבואר בהדיא בדברי חז"ל, שמה שמקמץ בשכר לימוד אינו מרוויח מאומה, אלא פוחתין לו, ואם כן בוודאי שאין לעמוד על המדה בתשלומי התלמוד תורה בסכום הראוי על חשבונו של הקב"ה, שהבטיחו חז"ל שאם הוסיף ממציאים לו לשעה או לאחר שעה, [וא"כ למה יהא "געטריי איינצוברענגען פאר כביכול די הוספה"]. וז"ל המדרש תנחומא (פ' צו סי' י"ד) ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקב"ה, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמוד תורה לעצמו ולבניו.
אעפ"כ מי שאין בכוחו להיות לוו עלי ואני פורע, ואין בידו לפורטה, הנה יטריח לקבץ ממון להתלמוד תורה, ויהיה שכרו יותר גדול מהנותן מכיסו, כמו שאמרו חכז"ל (בבא בתרא ט' ע"א) גדול המעשה יותר מן העושה וכו'. ומובא זה ברמב"ם ובשו"ע יו"ד (סי' רמ"ט סי' ה') וז"ל: אם יכול לעשות לאחרים שיתנו, שכרו גדול משכר הנותן, עיי"ש.
לכאורה טעמא בעי, כיון שאין המעשה נותן ממונו אלא ממון של אחרים, למה יהיה שכרו יותר מהנותן בעצמו מממונו, וממה נפשך אם מיירי כשהמעשה נתינתו גדולה מן העושה, הרי תנינן הכל לפי רוב המעשה, ובכי האי גוונא גם העושה פעולתו גדולה, גם אמרז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ולמה יוגדל המעשה על העושה, ואם מיירי בשנתינתן שווים, אם כן מדוע יגרע פעולתו של העושה מהמעשה, וראוי להיות שניהם שווין.
על פי דברי הגמרא (ב"מ נ"ח ע"ב) גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו, הרי דצערא דגופא קשה מצערא דממונו, ומה שנוגע לגופו של אדם גדול ממה שנוגע בממונו, וקיי"ל דלפי צערא אגרא, ולזה גדול המעשה יותר מן העושה, שזה בגופו וזה בממונו, דהמעשה לפי שהוא מטריח בגופו להיות קובץ על יד שכרו גדול יותר מהעושה שאינו מטריח בגופו אלא בממונו. נוסף לזה שהמעשה אחרים לדבר מצוה סובל גם מאונאת דברים, כי זה אינו בניקל כל כך להיות מעשה אחרים לדבר מצוה, ובלי ספק שצריכין לסבול כמה פעמים מהרבה אונאות דברים, וימצא רבים הקמים עליו לקנטרו בדברים ולהעליל עליו עלילות וחשדים, והוא סובל כל זה עבור פעולת המצוה, על כן גדול המעשה יותר מן העושה, כי אית ביה גם אונאת דברים וצערא דגופא, והעושה אינו נותן אלא ממון, האמנם שגם זה נאה אף נעים ויש בו חשיבות, מ"מ סוף כל סוף אינו נותן אלא ממון, אבל המעשה הרי הוא נותן לזה גם את גופו, מה שמטריח בגופו כנ"ל, וגם מה שעליו לסבול די והותר מאונאת דברים, לכן מהאי טעמא גדול המעשה יותר מן העושה.
מי שאין בכוחו בשום אופן לשלם, בכוחו להרבות תומכין דאורייתא ולהמשיך אנשים זולתו למצוה רבא זו, ולהטריח בגופו להיות קובץ על יד, וכל אחד מוטל עליו לעשות כל מה דאפשר להרבות פעלים לתורה, ויהא שכרו יותר גדול. גם לרבות העושים, אם יהא גם מהמעשים בהשתדלות אצל אחרים שיתנו, כל שכן שיהיה שכרו יותר גדול, כי גדול המעשה יותר אם הוא מן העושה, ויתקיימו שניהם בידו.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.
הנה צריך כל אחד להשתדל בכל מאמצי כוחו לשלם את אשר יושת עליו על הוצאת בניו לתלמוד תורה, ולא יחוש כלל על מצב הפרנסה הנחלשת והולכת מיום ליום, כי על כך אנו מובטחים מחכז"ל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו, הרי שאין זה בכלל חשבון פרנסתו, ואין לו מה לקמץ, דאף מה שהוא נותן אינו נותן משלו, שהרי ממון זה שהוא פורע להוצאות בניו לתלמוד תורה נשפע לו משמים במיוחד לצורך כן, ואף אם לא יתן לא ירויח מאומה, אלא יפחתו לו ממון זה.
היו פקחים היו מזדרזים לשלם כל מה שישיתו עליהם לצורך תלמוד תורה, דוקא כעת שמצב הפרנסה בשפל המדריגה, ואם שאין להם אף על פת לחם, הרי יש להם לבוא בטענה כביכול להשי"ת שמן הדין צריך להוסיף להם, על ידי מה שהם מוציאים לתלמוד תורה, שהרי אמרו חכז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו חוץ וכו' "והוצאת בניו" לתלמוד תורה, ומשמע מלשונם ז"ל שכל הוצאה שהוא מוציא עבור בניו כדי שיוכלו לעסוק בתלמוד תורה כראוי נכלל בכלל זה, ואף מה שצריך לתת להם כפי אכלם לחם לשובע כדי שיהיה להם כח ללמוד, וגם מלבושים הראויים להם, כי אינו נאה ללומדי תורה ללכת במלבושים קרועים ובלואים, וכמ"ש ז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) גנאי לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק, על כן אף המלבושים שעושה לבניו הם בכלל הוצאות בניו לתלמוד תורה, ומחוייבים להשפיע להם כל זאת מן השמים, אף אם לא נקצב להם מראש השנה כדי פרנסתן מזונות ומלבושין, דזה בכלל הוצאות בניו לתלמוד תורה, שאינו בכלל ההקצבה הנקצבת, אלא כל המוסיף מוסיפין לו.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.
והאמנם שזה מיירי מהוצאת "בניו", מ"מ הרי איתא דכמו כן נכלל בזה גם מה שנותנים עבור בני זולתו שילמדו, וכל זאת מחזיר הבורא יתברך.
בדברי הגמרא שממון זה שנותנין לתלמוד תורה, הקב"ה משלים לכל אחד. ולפי זה עושין חילוף ותמורה טובה, דהנה ממון שבעה"ב נותן לצדקה עבור תלמוד תורה, אף שטוב וישר פעלו, מ"מ מקור מוצא ממונו הרי הוא על ידי מסחריו שעושה, והרי הוא על ידי מערכת השמים, גם לפעמים יתכן שמעורב בו ממון שאינו כל כך בצדק וביושר בעוה"ר, שכל זה אינו ממון קדוש, ויכול להזיק ח"ו, וגם הוא ממון שאין בו ברכה, ואינו טוב להחזיקו לעצמו, והנה אם הוא נותן אותו עבור תלמוד תורה, והרי השי"ת מחזיר לאדם מה שנתן על תלמוד תורה כנ"ל, אמנם הבורא כל עולמים אי אפשר לו להחזיר ממון כזה שאינו כל כך כשר, ואי אפשר שיבוא מהבורא כל עולמים ממון כזה שבא מסתם בעה"ב, אלא כל מה שבא מהקב"ה הוא כולו אמת וכולו קדוש שאין למעלה הימנו, דלא יתכן בלאו הכי, וממון כזה מחזיר לו הבורא כל עולמים תמורת מה שנתן לתלמוד תורה. נמצא שעושין בזה מסחר טוב שאין דוגמתו. וצריך האדם לידע שאם נותן ממונו על קדושה כזה על תלמוד תורה, אז אף אם כל כמה שהרבה ליתן הרויח עוד הרבה יותר מזה, וגם עשה מסחר טוב כל כך שאי אפשר בעולם לעשות מסחר טוב כמוהו, ועל כן ראוי לו לאדם שיתן לצדקה מממונו שהרויח במסחריו, שדבר זה איך הוא איכות ממונו הרי אין אדם יודע, ותמורת זה יקבל מהבורא יתברך ממון ממקור הברכה, שיש לו חשיבות, ויש בו ברכה.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים וכו', א"ר אבהו מאי קראה ליום חגנו,איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא, דכתיב ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה וכו'.
תמהו המפרשים דאיך יתכן לומר על ענין תקיעת שופר הנאמר בהאי קרא שהוא משום מזוני.
על פי מאמרם ז"ל בראש השנה (דף ט"ז) דעל כן תוקעין ב' פעמים תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד כדי לערבב השטן, וכתבו הפוסקים דעיקר התקיעות מן הדין הם תקיעות דמעומד, שנתקנו על סדר הברכות של מלכיות זכרונות שופרות, אלא שכדי לערבב את השטן הוסיפו חכז"ל גם את התקיעות דמיושב. ואפשר שזה שרמז הכתוב תקעו בחדש שופר, היינו שיתקעו תרי גווני תקיעות, כי חוק לישראל היינו תקיעות דמיושב שהוא באמת חוק, דמעיקר הדין לא היה צריך לתקוע אלא התקיעות דמעומד, ומשפט לאלקי יעקב היינו תקיעות דמעומד שהן עיקר התקיעות המחוייבות מצד משפט התוה"ק.
ידוע מה שכתבו המפרשים (עיין פרשת דרכים בדרך מצפה בסופו, ועיין בדברינו פ' עקב ע' ס"א) דמה דקיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו רק על עיקר קיום המצוה, אבל במה שאנו מחמירין על עצמינו בגדרים וסייגים והידורי מצות יתר על החיוב איכא שכר גם בהאי עלמא. נמצא לפי זה דעל תקיעות דמיושב שאינם מעיקר הדין אלא תוספות על עיקר המצוה, על זה מגיע לנו שכר ומזונות גם בהאי עלמא. ובזה יובן שפיר דרשתם ז"ל מה שדרשו מדכתיב כי חוק לישראל, דחוק לישנא דמזוני הוא, לפי שעל אותן התקיעות שהן בבחינת חוק, שאין אנו מחויבים בהם מצד עיקר משפט התורה הקדושה, אלא הן תוספות על עיקר המצוה, הרי שפיר מגיע לישראל שכר דמזוני והשפעות טובות גם בהאי עלמא, והבן.
ליום חגנו,איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב.
פירש"י ז"ל שהחדש מתכסה בו, לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה עכ"ל. והתוספות פירשו בשם רבינו משולם שהחודש מתכסה בו היינו שלא היו מקריבין שעיר ר"ח. והקשה ר"ת שמצא בתוספתא שהיו מקריבין י"ב שעירי ר"ח בשנה, וזה אי אפשר רק אם הקריבו גם בתשרי. והשיב לו רבינו משולם שלא עלה על דעתו שלא קרבו כלל, אלא שבתורה אינו מפורש שעיר ר"ח, דבר"ה כתיב מלבד עולת החודש וגו' וחטאת לא נזכר, ובר"ח היו מקריבין חטאת ועולה, מש"ה נקרא חג שהחודש נתכסה בו שלא נזכר בתורה קרבן של ר"ח, עיי"ש. ולכאורה עדיין צ"ב לשונם ז"ל שאמרו שהחודש מתכסה, הלא לא נתכסה מקרבנות של ר"ח רק החטאת, אבל העולה כתוב בפסוק ולמה נקרא בשביל זה שהחודש נתכסה. גם הא גופא צ"ב למה נתכסה דוקא החטאת ולא העולה.
דהנה השל"ה הק' (בריש מס' ר"ה) האריך בענין אם נכון לומר ווידוי בר"ה, דהיה מן הראוי שיתוודה, אמנם אמרו בזוהר שלא להזכיר בר"ה שום חטא ועון ופשע, והביא בשם תולעת יעקב שכן קבלו אנשי אמת שלא נזכיר ביום הזה בתפלותינו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים וכו', דהמזכיר אותם ביום ראש השנה שמדת הדין מתוחה גורם שיזכרו עונותיו וירוע מזלו וכו', וסמכוה על מה שכתוב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי עכ"ד התולעת יעקב. אמנם בזוהר הק' (פ' פנחס) משמע להיפך, דאיתא שם דבההוא יומא של ראש השנה קיימין ע' קתדראין למידן דינא דעלמא וכו', אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובא לאדכרא חובין דכל חד וחד, ועל דא איצטריך בר נש לפרשא חוביה כל חד וחד כמה דאיהי, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא איתמסר דינוי אלא בידא דמלכא קוב"ה בלחודוי, וכל בי דינא בדילין ממנו, ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא וכל דעביד בפרט, הה"ד חטאתי אודיעך וגו' ולבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה עכ"ל הזוהר הק'. והרי מזה שאמת נכון הדבר להתוודות בראש השנה, ואדרבה עוד מעלה יתירה יש בוידוי זה שעל ידי זה נמסר דינו בידוי דקוב"ה לבדו.
שם בשלה"ק כמה תירוצים בדבר, שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה דאז לא יזכיר כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפלה, אבל להתודות בלא תפלה יתודה. ובשם החסיד מהר"ר שלמה רופא תירץ דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים אלא שמתודה כדרך המתודים בסתם חטאתי עויתי פשעתי דוידוי כזה פותח פיו לשטן, אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, הלא נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יותר טוב שיקדים הוא ויפרשם. ובשם האריז"ל הביא שהיה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ואמר כי מקום הזוהר האוסר אינו אוסר אלא בקול רם, והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ורק בעת תקיעת שופר מיושב כי אז השטן מעורבב כבר, והוידוי של אדם עולה למעלה על ידי קול השופר, ולא יש קטרוג עליו דנמסר דינו בידוי דקוב"ה לבדו כנ"ל. ומסיק השלה"ק ונראה בעיני שגם באותו פעם לא יתודה בסתם חטאתי עויתי פשעתי רק יפרט חטאיו שעשה לקיים כל התי' הנ"ל, ובשעה שמתודה יבכה ויתחרט במאוד ויבקש מחילה מהשי"ת ומודה ועוזב ירוחם יעיי"ש באורך.
מזה כי יש סכנה בדבר להזכיר חטאים בראש השנה ומותר רק להתוודות בלחש וקולו לא ישמע, ועד"ז נמסר דינו בידוי דקוב"ה בלחודוי ואין מקום לבית דין לקטרג עליו. ובזה יתבאר למה דוקא חטאת של ראש חודש נתכסה בקרא ולא העולה, שהרי החטאת בא על חטא וכשמזכירין את הקרבן חטאת הרי מזכירין בזה גם את החטא ואין ראוי להזכיר חטאים בראש השנה כנ"ל, על כן העלימה התורה את החטאת של ראש חודש בראש השנה. והנה אמרו ז"ל (זבחים ז' ע"ב) דחטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו, וכמו כן החטאת בא לפייס ועולה הוא לדורון, על כן החטאת קודם כדי לפייס ואחר כך מביאין את העולה שהוא הדורון. והנה כאן על ידי שהחטאת של ראש חודש נתכסה בקרא מטעם הנ"ל כדי שלא להזכיר החטא, על כן מהאי טעמא גם העולה שכתובה בקרא נחשבה כאילו היא נתכסה, שהרי החטאת והעולה הם הא בהא תליא, ואין מקום לעולה בלא חטאת דאם אין פיוס אין גם דורון, ולזה על ידי שנתכסה החטאת הרי אין מקום כל כך להזכרת העולה, ונחשבת העולה כאילו גם היא מכוסה. ובזה ניחא לשונם ז"ל שאמרו שהחודש נתכסה בו, אע"ג שלא נתכסה מן החודש רק החטאת, כי על ידי שהחטאת נתכסה ממילא נחשב כאילו גם העולה מתכסה, שאין מקום לעולה שהוא דורון אם אין חטאת קודמת לפניו.
תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב.
פירש"י ז"ל שהחדש מתכסה בו, לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה עכ"ל. ונראה לפרש המשך הפסוק על פי דרש הנ"ל, ונקדים אמרם ז"ל (מכילתא פ' בא ועוד בכ"מ והובא ברשיז"ל) עה"כ החודש הזה לכם ראש חדשים, שנתקשה משה במולד הלבנה והראה לו הקב"ה באצבע ואמר לו כזה ראה וקדש, וראוי להבין למה נתקשה משה במולד הלבנה, והלא גם החכמים שבכל דור ודור השיגו סוד קדוש החודש כדמצינו בדרז"ל, ואיך יתכן שמרע"ה רבן של כל החכמים והנביאים נתקשה בהשגת דבר שידעו והשיגו חכמי ישראל בדורות שאחריו.
לבאר הענין על פי הידוע כי ענין פגימת הלבנה ומיעוט הירח שעל כן צריכין לקדשה מידי חודש בחדשו הוא רק כל זמן שלא זכינו עדיין אל התיקון השלם, דלעתיד לבוא יתמלא פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית וכמו שהיתה קודם מיעוטה, ולא יהיה עוד צורך לקדשה בכל חודש כיון שלא תתמעט עוד. והנה מרע"ה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, והחזיק את כל ישראל לגדול ממנו במעלה, ועל כן כיון שבו בחר ה' לגאול את ישראל שהוא הפחות שבכולן, היה ברור בעיניו שבוודאי כל ישראל במדריגה גבוה רמה ונשאה למעלה ממנו והם כולם בבחינת זכו, ואם כן ראוי שתהיה גאולה זו גאולת עולם, וכדאיתא במכילתא (פ' בא עה"כ ומושב בנ"י) שאלמלי עשו תשובה היתה גאולה לדורות, וחשב מרע"ה כיון שכולם במדריגה גבוה כזו אם כן ראוי להיות מיד עולם התיקון, ועל כן כאשר א"ל הבוכ"ע החודש הזה לכם ראש חדשים, והראהו לבנה בחידושה שהלבנה קטנה ואיננה במילואה, היה קשה לו שהרי לעתיד יהיה אור הלבנה כאור החמה וראוי שתהיה הלבנה בשלימותה ובמילואה הראוי מבלי פגם. וז"ש שנתקשה משה במולד הלבנה, שהיה קשה לו כיון שכל ישראל במדריגה גבוה למה יש עדיין מיעוט הירח וצריכין לקדשה בכל חודש, לזה גילה לו הקב"ה מעמדן ומצבן של ישראל שאינם ראויים עדיין להיות מיד עולם התיקון, וראיתי בני עליה והם מועטים ורובם אינם במדריגה גבוה כזו, וע"כ הוא בבחינת "כזה" שהלבנה קטנה ולא נתמלאה עדיין פגימתה, וכמו שמן הלבנה לא נתגלה אלא מקצתה ורובה נתכסה, כמו כן אין בישראל בני עליה אלא מועטים ורובם אינם בבחינת זכו שיזכו מיד אל התיקון השלם, ובהכרח שיהיה שייך עוד הענין של קידוש החודש.
לנו מזה דמה שהלבנה מתכסה עדיין וצריך לקדשה בכל חודש הוא רק כל זמן שאין עדיין העולם התיקון, וזהו לאות שאין ישראל בשלימות ולא עשו עדיין תשובה שלימה על כן לא זכו עדיין להיותן נגאלין גאולת עולם וכנ"ל. והנה איתא בישמח משה (פ' ראה וסו"פ אמור) לפרש הכתוב (ירמי' ל"א ט"ו) כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם. כי הנה הבטיחנו יתברך שמו שכאשר נשוב אליו יגאלינו וכאמרו שובו אלי ואשובה אליכם וכו', והנה ודאי בכל שנה בימי התשובה ישראל עושים תשובה ונפעל למעלה, וז"ש יש שכר לפעולתך, ושמא תאמר אם כן מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום הלא אין הדבר תלוי אלא בתשובה, על זה אמר ושבו בנים לגבולם, כי אחר עבור ימי הדין שבים למעשיהם הראשונים וחוזרין ועושין מה שעשו ואין להם עזיבת החטא, והוא הגורם כי עדיין בן דוד לא בא, דהעיקר הוא שלא לשוב לגבולם הראשון יעיי"ש.
פי זה נבוא לביאור הכתוב תקעו בחודש שופר "בכסה" ליום חגינו, ודרשו רז"ל שהלבנה מתכסה כנ"ל, ולכאורה הלא כיון שתוקעין בשופר וטבע השופר להחריד הלב ולעורר לתשובה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' תשובה ה"ד) דאף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו' יעיי"ש, ואם כן הרי בוודאי עושין תשובה ונפעל למעלה, והיה ראוי שתהיה מיד הגאולה ויהיה עולם התיקון, ואז הרי תתמלא פגימת הלבנה ולא תתכסה עוד, ואם כן למה הוא עדיין "בכסה" ליום חגינו. לזה בא כמשיב כי חוק לישראל הוא וגו', דהנה האמנם שישנם בני עליה שעושין תשובה כהוגן, ומצדם באמת היה ראוי להיות מיד עולם התיקון, אולם כלפי שישנם גם פשוטי העם שאחר עבור ימי הדין הם שבים לגבולם הראשון, דין גרמא דעציראה והוא הגורם שעדיין לא נתמלא פגימת הלבנה והיא עדיין מתכסה בכל חודש. וז"ש כי חוק לישראל הוא, דדבר זה שהוא עדיין "בכסה" שהלבנה מתכסה, הוא באמת חוק בלי טעם כלפי בני עליה המכונים ישראל, דלפי מעשיהם ובחינת תשובתן היה ראוי להיות מיד הגאולה ולא יהיה עוד בכסה, אמנם הוא "משפט" לאלקי יעקב, דכלפי פשוטי עם המכונים בשם יעקב הוא מילתא בטעמא מדוע עיכובא ככה לפי שאין תשובתן נצחיות וקיימת וחוזרין למעשיהם הראשונים כנ"ל.
כן אמר משפט "לאלקי" יעקב, דהנה גבי שעיר של ראש חודש כתיב חטאת לה', ודרשו רז"ל (שבועות ט' ע"א חולין ס' ע"ב) אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח, והנה ענין מיעוט הירח הרי הוא רק כל זמן שאין עדיין התיקון השלם כנ"ל, והנה מצד מעשיהן של הבני עליה לא היה צריך להיות עוד כפרה זו עבורו כביכול, כי מצדם כבר היה ראוי להיות עולם התיקון ותתמלא פגימת הלבנה, ואצלם הוי עיכוב הגאולה כחוק בלי טעם כנ"ל, ואין מקום גם לכפרה זו שע"ג מיעוט הירח, אמנם כלפי הפשוטי עם המכונים בשם יעקב דאצלם איכא טעמא רבא בדבר מיעוט הירח למה הוא עדיין בכסה כנ"ל, אם כן עדיין יש צורך בכפרה זו עבורו כביכול, ולזה אמר הכתוב דדבר זה שהוא בכסה שהלבנה מתכסה הוא משפט "לאלקי" יעקב, דעל פי זה מובן גם כן למה יש עדיין צורך בכפרה זו כביכול עבורו יתברך והבן.
חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה.
פירש"י ז"ל שהחדש מתכסה בו, לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה עכ"ל. ועי' בתוספות מה שפירשו. אמנם לפענ"ד אפ"ל עוד בפשטות מה שאמה"כ בכסה ליום חגינו, מלבד דבריהם ז"ל שהחודש מתכסה, דהנה איפליגו הראשונים אם מותר להתענות בראש השנה או חייבים בסעודה ובשמחה כדין שאר יו"ט, די"א שמותר להתענות בו לפי שהוא יום הדין, אמנם רוב הפוסקים ס"ל דראש השנה הוא חג וחייבים בסעודה, והביאו ראיה ממאמה"כ (נחמיה ח') לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם, שזה הכתוב דרשוהו (ביצה ט"ו ע"ב) על שמחת יו"ט, ואותו יום ראש השנה הוה כמפורש במקרא. וכן הוא ההלכה פסוקה ברא"ש סוף מכילתין ובטור ושו"ע (סי' תקצ"ז), ועיי"ש בטו"ז שהביא עוד ראיה לזה (ועיין בישמח משה לראש השנה בדרוש א').
בשארי הימים טובים אנו יודעים ומבינים טעם השמחה, דבפסח הוא על הנסים של יציאת מצרים, ובשבועות על שזכינו לקבלת התורה הק', ואף גם ביו"כ שמחין על שזוכין למחילת עוונות, אמנם בראש השנה לכאורה אינו מובן לשמחה מה זו עושה, דהלא אנו עומדים ביום זה בפחד גדול, ואף דבודאי בטחונינו חזק בה' שנזכה להכתב לשנה טובה, אבל אף על פי כן גדול הפחד דמי יודע מה שמתרחש למעלה, שדנים בו על הכלל ועל הפרט, ובעיקר דנים בו על השכינה הק' אי כבר מטי זימנא שיתגלה כבוד מלכותו יתברך שמו בעולם, והאיך יכולים לשמוח בראש השנה הלא צריכין לעורר רחמי שמים מרובים, ואין אתנו יודע עד מה, ולמה נצטווינו לשמוח ביום הזה. ובזה אפשר להבין אומרו "בכסה ליום חגינו", פי' שהטעם שציוותה התוה"ק לעשות בראש השנה חג ולשמוח בו זה מכוסה מאתנו שאין אנו מבינים זאת, וכמאמרם ז"ל בירושלמי (הובא בטור סי' תקפ"א בשם מדרש) דבנוהג שבעולם מי שיש לו דין לובש שחורים וכו' שאינו יודע האיך דינו יוצא, אמנם אנו מאמינים בהשי"ת ובתורתו הק' שצותה כן, שבודאי כן ראוי להיות שגם ראש השנה יהיה חג, ובאם נזכה לפעול שנזכה להוושע בישועה שלימה אזי יתברר למפרע טעם החג והשמחה, מפני שהיה באמת יו"ט גדול ושמחה גדולה בכל העולמות.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט וכו', שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו וכו'. תניא תניא אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום, תניא נמי הכי, ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום.
וברש"י עה"פ (שמות כ' ח') זכור את יום השבת לקדשו, כתב וז"ל: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת, עכ"ל. והוא כדברי שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום וכו', וקשה למה סתם רש"י ז"ל כדברי בית שמאי אחר שההלכה כדברי בית הלל. וכן הקשה גם הרמב"ן ז"ל. גם יש להבין מ"ש על הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שלפי זה יראה לכאורה על שמאי הזקן שלא היו כל מעשיו לשם שמים, וחלילה לומר כן על שמאי הזקן.
נראה על פי מה שפירשתי (בפרשת בהר) הכתוב ושבתה הארץ שבת לה', ופירוש רש"י לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ"ב לכאורה. ופירשתי על פי מ"ש בזוה"ק דשבת הוא שמא דקוב"ה, והרמב"ן הק' כתב דכמו בהימים רמז השבת לאשר ברא במעשה בראשית, כן השמיטה בהשנים ירמזו לאשר יהיו בבריאת כל ימי עולם, אם כן השבת והשמיטה הם על כוונה אחד, וז"ש רש"י ושבתה הארץ שבת לה', שהשמיטות גם כן יהיו לשם ה', ר"ל לשמא דקוב"ה, כשם שנאמר בשבת בראשית שהוא שמא דקוב"ה.
זה יובן שפיר שגם שמאי הזקן עשה לשם שמים במה שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, שהוא שמא דקוב"ה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, דהנה איתא בזוה"ק תלמיד חכם הוא תמיד בבחינת שבת, ונקרא שבת דכולא שתא, אם כן הלל הזקן לא היה צריך להזמין כל דבר לשבת, דכל יום היה אצלו בבחינת שבת, שנאמר ברוך ה' יום יום, ותמיד היה בבחינת שמא דקוב"ה. אמנם לאו כל אדם זוכה למדריגה זו שהיא מדריגת הצדיקים הגדולים, לכך נקט רש"י ז"ל כסברת שמאי, שהוא דרך שיכול כל אדם להתנהג ככה, להזמין הכל לשבת לשמא דקב"ה, אבל לזכות לכך שיהיה כל השבוע בבחינת שבת, לזה זוכין רק יחידי סגולה כהלל הזקן.
אפשר, על פי מ"ה האר"י הק' כי שמאי הוא ממדת הגבורה, והלל הוא ממדת החסד, ואיתא בזוה"ק (פרשת תרומה) עד עיל שבתא וכו' כל דינין מתעברין מינה, ע"כ נמצא דבשבת אין בה דינין וגבורה, רק הכל חסד, וזה שבא להשמיענו על שמאי הזקן, דאף שהוא היה ממדת הגבורה, מ"מ היה בו גם מדת החסד, על ידי שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ועל ידי השבת כל דינין מתעברין. אבל הלל הזקן היה בכל השבוע בבחינה זו, כמ"ש ברוך ה' דייקא שהוא מדת החסד, יום יום, ולאו דוקא בשבת. וזה שדייק לומר "מדה" אחרת היתה לו.
עוד, על פי מה דאיתא עוד בגמרא (לעיל) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט וכו'. והנה שמאי והלל שניהם רצו שמזונותיהן לא יהו בתוך הקצבה שקוצבים בראש השנה, על כן לקח לו שמאי עצה, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, שזה אינו בכלל הקצבה, כדאמרו חוץ מהוצאת שבתות וכו'. דאם אוכלים כל ימיהם לכבוד שבת, אם כן כל אכילתם בכל יום ויום הוא בכלל הוצאת שבת ויו"ט, ואם כן בכל יום ויום מוסיפין לו מן השמים חוץ ממה שקצוב לו, דכל ימיו הוא מוצא הוצאת לכבוד שבת, והוא עושה הכנה לשבת, אם כן כל ימיו יש לו כח השבת. והאמת הוא שצריך כל יהודי להמשיך קדושת השבת, ולעשות הכנה לשבת, וכל מה שהוא עושה בימות החול, עליו להתבונן ולסדר הענינים שיצא מזה טובה לשבת קודש.
היה לו עצה אחרת בזה, והוא ע"פ מה שכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה (פרשת תולדות) על הכתוב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ותרגומו מאה בדשערוהי, וזל"ק: כי קיום העולם הוא רק על ידי הברכה וכו', אך אין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו' אלא בדבר הסמוי מן העין, והנה לפי זה עד כדי שהדעת טועה אין יכול להיות ברכה, דלנגד זה הוי כדבר המדוד וכו', ואם כן בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה. ולפי זה מובן דאם יתן השי"ת ברכה בעצמו שלא על ידי שליח, היינו הטבע, ואינה מכוסה כלל בטבע, ודאי אין שום דבר יכול לעכב ע"י, ושורה בכל, אף יותר מכדי שהדעת טועה וכו'. ועל פי זה יבואר הפסוק ויזרע וגו' וימצא מאה שערים כתרגומו מאה בדשערוהי, וקשה איך יתכן זה, הרי הוא כדבר המדוד, דזהו ודאי יותר משהדעת טועה, לכך אמר ויברכהו ה' דייקא, ולא ע"י שליח, עיי"ש.
שאמרו על הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו היו לשם שמים, שאמר ברוך ה' יום יום, שנתברך מאת ה', דידוע מדברי חכמז"ל שכל שאר השמות חוץ משם הוי' ברוך הוא אינו מיוחד דוקא להשי"ת, כגון שם אלקים מצינו שגם דיינים נקראים בשם זה וכדומה בכל השמות, משא"כ שם הוי' ברוך הוא מיוחד רק לשמו יתברך, וזה שדייקו לומר כל מעשיו היה לשם שמים, שנאמר ברוך ה' דייקא שהוא שם הוי' ברוך הוא, יום יום, שנתברך מהשי"ת עצמו, וממילא אין בו שום קצבה. אולם כיון דלאו כל אדם זוכה למדריגה זו כנ"ל, לכך נקט רש"י ז"ל כשיטת שמאי, שיזמינו הכל לצורך שבת, ובאופן זה לא יפול תחת הקצבה, שדבר זה יכול כל אדם לעשות.
אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר רוך ה' יום יום.
וכתבו המהרש"ל ז"ל ועוד כמה מפרשים, דלא פליג הילל כלל על שמאי הזקן, מדאמר אבל הילל מדה אחרת היתה לו, משמע דלא פליג בדין, אלא שהיתה לו מדה אחרת. וצ"ב מה ענין המדה האחרת שהיתה לו, ומהו החילוק בין מדתו של הילל למדתו של שמאי הזקן.
לרמז בזה, על פי הקדמה נפלאה אמיתית הנמצאת באמתחת חכמי האמת בשם האר"י הק', דמה שמצינו שברוב מקומות הש"ס היכא דפליגי בית שמאי ובית הלל אין הלכה כבית שמאי, וכן אין הלכה כרבי שמעון מחביריו, דאין זה מפני קוטן מעלתם ח"ו מול בר פלוגתתם, אלא אדרבה לפי שמעלתם היתה גדולה ונעלה מאוד, ושרשם ממקום גבוה מעל גבוה, היה כל בחינת תורתם כפי ההנהגה אשר נוהגת למעלה בעולמות העליונים, דהתורה הקדושה משתלשלת בכל הד' עולמות אבי"ע כנודע, ובעולם הזה השפל אי אפשר להתנהג על פי הנהגה גבוה וחמורה כזאת, ועל כן בעולם הזה אין הלכה כמותם, אבל למעלה בעולם העליון באמת ההלכה כבית שמאי וכרבי שמעון, דכל דבריהם היו לפי ההנהגה העליונה, ואך לעתיד כשיהיה רוח הטומאה יעביר מן הארץ, וגם העולם התחתון הזה יהיה עולם רוחני ויתנהג כפי ההנהגה אשר בעולם העליון, אז יפסקו גם כאן למטה כבית שמאי וכרבי שמעון [עיין בספר ויקהל משה].
ידוע דעולם הבא נקרא יום שכולו שבת, ושמאי הזקן היה מדרגתו גם בעולם הזה בבחינת יום שכולו שבת, ועל כן פסק לחומרא מצד שורש נשמתו שהיה גבוה מעל גבוה, וכמו שתהיה ההלכה לעתיד לבוא ביום שכולו שבת. וזהו שאמרו רז"ל על שמאי הזקן שכל ימיו פירוש אף בעולם הזה היה אוכל לכבוד שבת, ור"ל שהיה פוסק ההלכה לחומרא בבחינת מדת הדין בבחינת יום שכולו שבת דלעתיד, אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו, שהוא ראה שבעולם הזה השפל לפי שורש נשמתינו אי אפשר לסבול הנהגה הגבוה הלזו של מדת הדין שהיא בבחינת שבת, לכן היה אומר ברוך ה' יום יום, ר"ל שהיה פוסק על פי שם הוי' מדת הרחמים, שבעולם הזה תהיה ההנהגה על פי בחינת הרחמים, ורק לעתיד שיהיה והסירותי את לב האבן מבשרכם ויזדכך החומר העכור מבני אדם, אז יוכלו לפסוק לחומרא בבחינת מדת הדין כבית שמאי.
אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו'.
אפשר לומר דהיינו שכל ימיו אף בימות החול היה אכילתו באותו בחינה של עונג שבת, שהוא עונג של קדושה, ולכן לא היה מזיק לו האכילה, כיון שהיה בקדושה יתירה, שעונג כזו אינו גורם לבעוט ח"ו, וכדאיתא במדרש (דב"ר פ"ג א') את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, א"ר חייא ברבי אבא, את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר וכו', עיי"ש, ומכיון שמקבלים שכר על העונג, משמע דהעונג עצמו הוא מצוה ורצון השי"ת, ועונג כזו שהוא רצון השי"ת, אינו גורם ח"ו לבעוט בהשי"ת.
הדבר שמה שהאדם מתענג לכבוד שבת אינו גורם לו שום נזק רוחני ח"ו, כי קדושת השבת ומצות עונג שבת מסייע שלא יכשל האדם על ידי העונג. אמנם עדיין מוטל על האדם לשמור עצמו שיכוין בהעונג לשם שמים, ורק אז מועיל השמירה והסיוע של קדושת שבת. וידוע מש"כ הרה"ק הרמ"מ מרימנוב זי"ע בספה"ק דברי מנחם, על מה שאמרו ז"ל (שבת קי"ח ע"א) כל המקיים שלש סעודות ניצול משלש פורעניות, דיש לדקדק למה לא אמר כל האוכל שלש סעודות, ואיך שייך לומר לשון מקיים. ונראה כי עיקר החיות והיתרון של סעודות שבת, או אפילו בחול אם הוא סעודה של מצוה, או סעודה שתלמידי חכמים שרויין בה, עיקר חשיבתן הוא לפי שאז משפיע לנו השי"ת שכליות נפלאים ואורות קדושים, והם הנקראים עיטין טבין, רצונו לומר עצות טובות איך יקרב האדם את עצמו לעבודותו יתברך, באיזה מדה מהמדות טובות ידבק עצמו, ובאיזה דרך יוכל לבא אל הדביקות בו יתברך באמת, אך צריך ליזהר מאד לשמור ולקיים העצות האלה והשכליות לעשותן כתיקונן, כמו שקיבל אותם למחשבתו בשעת הסעודה, וזהו שאמר כל המקיים שלש סעודות, רצונו לומר שמקיים העצות טובות והשכליות שהוא משיג אז במחשבתו בשלש סעודות וכו', עכ"ד.
ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר.
הקושיא מפורסמת וכ"כ בספה"ק נועם אלימלך (ריש פרשת שמות) דלכאורה למה אמרו כיון ששבת וכו', דמשמע שמיד בכניסת השבת אבדה נפש, והרי איבודה של הנפש היתירה הוא רק אחר השבת, כאמרם ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, ואם כן הול"ל דאחר ששבת או ביציאת השבת אז אבדה נפש.
מה דאיתא בזוה"ק כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ומבואר בספה"ק דהארת וקדושת שבת משפעת על כל ימי השבוע, וז"ל הראשית חכמה (בפרק ב' משער הקדושה) שמעתי ממורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל (שבת ס"ט ע"ב) ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה ז' ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש שביעי שעושה קידוש והבדלה, הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת, אע"פ שבאמת אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כולם להשפיעם, ובכל יום ויום יש בו מקצת שבת, עיי"ש. ובזוה"ק איתא שתלמידי חכמים הם בבחינת שבת דכולא שתא, וביארו בספה"ק שהצדיקים האמיתיים נשאר אצלם בחינת נשמה יתירה לכל ימי השבת, ולשבת הבאה נשפע להם נשמה יתירה בבחינה גבוה. וידוע מפי מגידי אמת שק"ז הישמח משה זלל"ה העידו עליו צדיקי דורו שהיה בבחינת שבת דכולא שתא, ולבש בכל השבוע מלבושי לזכות לבחינה הנ"ל, צריך הכנה דרבא לקדושת השבת, בששת ימי המעשה שקדמו לה, והענין מבואר באריכות בספה"ק ראשית חכמה (בפרק ז' משער הקדושה) וזלה"ק: ולזה צריך לזכור השבת מאחד בשבת, כדי שבכל יום ויום יתקדש, עד שכאשר תבא קדושת שבת, כבר האדם מלומד בה, ותמצא כסא מתוקן לשרות בו וכו', שכאשר יבא יום השבת יאיר בכל הימים בתוקף וכו', ואם אין הימים מתוקנים שימצא ח"ו פגם בהם, לא יאיר השבת בהם מצידם וכו', וכל זה מצד נשמת זה האיש הפוגם לא יקבל ההארה ההוא מפני שלא תיקן, ונמצא זה העני חסר בשני דברים, חסר ביום שבת מקדושת שבת, וחסר בששת ימים הבאים שלא קבלו ימי השבוע שעברה אור שבת כראוי, כדי שיאירו בשבוע הבא כראוי וכו', ואמרנו אור שבת הכוונה הוא הנשמה יתירה, שכל אחד יקבלה כפי זכות מעשיו בששת ימי המעשה וכו', עכ"ל הקדוש.
בחינה הנ"ל יתבאר היטב דברי הגמרא הנ"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות ל"א) שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש, דהכל תלוי כפי קבלת ההארה היינו הנשמה יתירה בעת נתינתה בערב שבת, דאם היכן האדם את עצמו לקבלת ההארה ההוא, בתקון ששת ימי המעשה שקדמו לה, יזכה לקבל בחינת נשמה יתירה והארה גדולה ביום השבת, גם יהיה נשאר אצלו בחינת קדושה זו, להאיר בתוקף בששת ימי המעשה הבאים, והזוכה לבחינה זו אשרי חלקו, ואין לו אבדון הנפש במוצאי שבת, והוא בבחינת שבת דכולא שתא, ולשבת הבאה נשפע אליו נשמה יתירה חדשה בבחינה גבוה יותר כנ"ל, וח"ו להיפך אם אין הימים מתוקנים ולא הכין לקדושת השבת כראוי, יחסר בשני דברים, חסר ביום השבת מקדושת השבת, וחסר בששת ימים הבאים, כמבואר בספה"ק ראשית חכמה הנ"ל, נמצא דבערב שבת בשעה ששבת כבר ניכר ויורגש אבדונה של נפש למוצאי שבת. ואתי שפיר שדרשו חז"ל מפסוק הנ"ל שבת וינפש, אבדונה של נפש למוצאי שבת, דכיון ששבת וכפי בחינת ההארה שיקבל בערב שבת, מיד יוכר ויורגש אבדונה של נפש למוצאי שבת.
אין לך דבר העומד בפני התשובה, ועל כן אף מי שלא זכה בערב שבת לקבל ההארה בבחינה זו, שיאיר לששת ימים הבאים, אעפ"כ אם יעשה תשובה גדולה ביום השבת, ובצירוף שמירת השבת וכח קדושתה, בלי ספק יתקבל תשובתו, כמ"ש הטו"ז לפרש מאמחז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, דמיירי בצירוף תשובה, וכמבואר בירושלמי (תענית פ"א הל' א') בשובה ונחת תושעון, דתשובה בצירוף שמירת שבת כוחה גדול מאוד להביא הגאולה, עיי"ש. ועל כן אם יתקדש ביום השבת על ידי תשובה גדולה, אף שלא הכין לקדושה ההוא בששת ימי המעשה, אעפ"כ יוכל לזכות לבחינת הארה גדולה שיאיר לו בששת הימים הבאים.
רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה. עיין בתוספות (ד"ה אמר). [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בסוגיא דעירוב תבשילין (עמוד ס'].
2
[שם] כל [שם] כל [י"ז ע"ב] אמר [ט"ו ע"ב] מתניתין [שם] כתוב [טו ע"ב,ט"ז ע"א] אמר [שם] כל [שם] כל [שם] כל [שם] מאי [שם] איזהו [שם] כל [שם] תניא [שם] תניא [שם] דאמר [ולענינינו [שם]
פרק ג [ובגמרא] מעשה לסתור וכו', אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט, אם יש מאותו המין במחובר אסור וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סי' ק"ס, בסוגיא דספק מוכן].
תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח וכו', ואמר רמי בר אבא חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון דקצבי' וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סי' ק"ח אות ב'].
משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני דהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו, אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, שאלמלא (לא) נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות וכו'. וכתב המהרש"א ז"ל דעזותן דקאמר, לאו היינו גבורה, אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל, ומעיזין פניהם, ולא יהיה לאומות מנוחה מפניהם אלמלא ניתנה התורה להם, עכ"ל. ולכאורה למה ברא הקב"ה את ישראל במדה כזו, שיהיה עזין מכל האומות. וכיצד זכו לקבל את התורה בהיות בהם העזות במדה גדושה כל כך.
באמת המידה הזאת הכרחית לישראל לצורך קיום התורה והליכה בדרך האמת, והצורך שיהיה להם עזות דקדושה, שלא יהיה להם התבטלות ולא ישובו מפני כל, וכעין מ"ש האוהחה"ק (בפ' ראה) כי יסיתך אחיך וגו' נלכה ונעבדה מאלהי העמים הקרובים וגו' מקצה הארץ ועד קצה הארץ,כי יבוא המסית בטענהשיש בו הוכחה גדולה שתראה מקצה הארץ ועד קצהו כולם או רובם עובדים ע"ז, והסתה זו יש עמה הוכחה כי יש בה ממש ח"ו, אעפ"כ לא תאבה ולא תשמע לו, אל תכנס עם המסית בטענות, אלא שלילת הרצון בלא טענה, עכ"ל. ובעו"ה רוב העולם מוטעים ונדחים מדרך האמת, ומועטים הם שיש להם אחיזה וחיזוק בדרך התורה הקדושה. ועל כן צריך התחזקות ולא יבוש ולא ישוב מפני כל, וההכרח שיהיה עזות דקדושה להתחזק נגד המסיתים והמהרסים.
צריך להיות זהיר ונשמר שלא לאחוז במדה זו אלא במקום שיש בה צורך לעבודתו יתברך, שיתחזק בדרכי ה' ולא יבוש מפני המלעיגים, אלא ישתמש כנגדם בעזות דקדושה, שלא יבוש ולא ישוב מפני כל, משא"כ במקום שאין בה צורך לעבודת ה', צריך שיהיה לבו נשבר בקרבו, ויתנהג בענוה ובבושה, ולהתנהג במדת דרך ארץ, ולא יראה ולא ימצא בו אף שמץ עזות, וצריך להשתמש בשני ההפכים לעבודת השם יתברך. ובעוה"ר השטן מסית ומדיח להשתמש במדה זו בדרך עיקש ופתלתול היפוך הראוי, במקום שהיה צריך להיות בהכנעה ובשפלות, משתמשים בעזות ובגבהות לב ומיעוט דרך ארץ, ובמקום שהדבר נוגע לכבוד שמים וראוי לנהוג בגבהות לב ובעזות, שם יסיתהו להיות צנוע ביישן ועניו.
משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני דהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו, אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות, כלב בחיות וכו'.
וכתב המהרש"א דעזותן דקאמר לאו היינו גבורה, אלא לעמוד על דבריהם, ולא ישובו מפני כל, ודומיהן דהני כלב לאו גבורה קאמר, דכמה חיות ועופות גבורים יותר מהם, אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל, ומעיזין פניהם, עכ"ל.
כן שלטון ישראל בלי תורה, יש לו אותו העזות שאמרו חכז"ל על ישראל כשהוא בלי תורה, כפי' המהרש"א שהוא דומה לכלב שאין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, שמעיזין בפני כל, וזה סכנה עצומה ונוראה לכלל ישראל, ה' ירחם.
עכ"פ אלמלי היו לכל הפחות השומרי תורה ומצות שבישראל מגידין האמת על הצרה הנוראה הזאת של מלכות ישראל בלי תורה, היה להם קצת בושה מהידיעה שחלק גדול מישראל שומעין לקול תורה. גם אומות העולם על פי רוב נותנים חשיבות לשומרי תורה ומצות, והיה על ידי זה הרבה פעמים נסוגין אחור מגודל עזותן, אבל מחמת שבעוה"ר הרבה שומרי תורה ומצות מחפין עליהם ונותנין להם חיזוק באופנים שונים, על ידי זה עזותן כפולה ומכופלת, שבפנים מעיזין פניהם כלפי שומרי תורה ומצוות בעזות וגסות, ורומסין אותן בכל אופן ואופן, כי השלטון הוא בידם, והמה רובא דעלמא, שעל פי דרך הטבע אי אפשר שלא יעמדו המה בראש. ולעומת הבושה שמבחוץ אומרים ידינו רמה, שגם כח התורה אתנו, כי נגררים אחריהם גם שומרי תורה. ובדרך צחות של שחוק מכאיב אמרתי, במה שנתקשו התוספות (במגילה כ"א ע"א ד"ה אלמלא), שיש אלמלא שרוצה לומר אלו לא, ויש אלמלא שרוצה לומר אלו היה, וקשה, וע"ש מה שמחלק בשם ר"ת. אבל בכאן בעוה"ר נתקיים האלמלא על שני האופנים, שיש להם העזות של אלו לא היה תורה לישראל, גם יש להם עזות יתירה על ידי שניתן תורה ומצות לישראל, ויש גם שומרי תורה שמחזיקים עמהם, ועל ידי זה עזותן כפולה ומכופלת באופן נורא מאוד, ה' ירחם.
מה נתנה תורה לישראל, מפני דהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל (דברים ל') מימינו אש דת למו, אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות, כלב בחיות וכו'.
הנה יש לבאר דנצחון במלחמה בדרך כלל אינו ענין של נס, אלא דבר טבעי ותליא בהצלחה, ואפילו אם יפלו רבים וגבורים ביד מעטים וחלשים, ומכל שכן [בנידון דידן] במלחמת הציונים עם הערביים לא היה אפילו ממשות וריח של נס, כי ידוע שהערביים והישמעאלים אינם אנשי חיל, ונתקיים בהם הברכה שקבל אביהם ישמעאל על פני כל אחיו נפל, ועיין ברש"י שם, וישראל המה גבורי מלחמה כמבואר בדברי הרמב"ן דמובא להלן בס"ד, ומצינו בדברי חז"ל שישראל בטבע עזין הם, ופירש"י ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם, ותנא דבי ר' ישמעאל אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. נמצא דאם אין להם תורה והמה היפך התורה נשארין בעזותן.
מה שכתב הרמב"ן הק' (פרשת וירא) בענין סדום ותועבותי', שנמדד להם כמדתם, ואגב גררא ביאר שם ענין פילגש בגבעה, וסיבת טעותם ועונשם. ונעתיק כאן הצריך לענינינו, וזלה"ק: ודע והבן כי ענין פלגש בגבעה אע"פ שהוא נדמה לענין הזה של סדום, איננו כמוה לרוע וכו' כאשר בסדום שנאמר בו מנער ועד זקן כל העם מקצה, אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר אנשי בליעל וגו', שהיו רק מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר והם עשו את התועבה הרע, וכמו שאמר האיש ויקמו עלי בעלי הגבעה וגו'. גם הפלגש הזו לא היתה אשת איש וכבר זנתה עליו כמבואר בפסוקים. ודבר ברור שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפלגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, גם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר וכו', ואחר כך מתה כמבואר בפסוקים. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאשר עשו אנשי סדום, על כן ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ונבערה רעה מישראל, וזה הדין הוא ממ"ש רבותינו בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימין לא נסכמו בדבר זה, כמו שאמר הכתוב ולא אבו בני בנימין לשמוע בקול אחיהם בני ישראל, שלא היה חיוב מיתה בענוי הפלגש. ולפי דעתי שזה היה עונשם של ישראל להנגף בתחלה לפני בני בנימין, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, דלעשות גדר וסייג לדון בדבר שאין בו חיוב מיתה מה"ת היה מוטל על שבט בנימין לעשות, שמצוה על השבט לדון את שבטו ולהעמיד הדת על תלה, ולא עליהם היה מוטל לעשות זאת. והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש לייסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עשו מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי בית דין לא שאלו, אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה, אבל בעצם המלחמה הסכימו מדעתם, וכן לא שאלו בענין הנצוח אם תתנם בידי, כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד י' פעמים ויותר, כמבואר שם להדיא בפסוקים. ועל כן הלך ה' יתברך עם שניהם בקרי והניחם למקרים, ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר. ובזה הוסיפו בני בנימין רעה על רעתם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם, והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הוכו מכה רבה, נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי וכו', ועדיין לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים וכו', ונפלו מהם גם ביום השני ח"י אלפים. וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם, והקריבו שלמים הם שלמי תודה, כי ראו עצמם כאלו כולם פליטים מחרב בנימין. וזה משפט הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר ויזבו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכו'. והיה עונש שתי הכתות בשוה. ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין ק"ג ע"ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. וע"כ סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים, ולאחר המעשה נתחרטו כמבואר בפסוקים שם, עכת"ד הרמב"ן ז"ל.
מבואר בדברי חז"ל במסכת שבועות (דף ל"ה ע"ב) בענין פילגש בגבעה, שהם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח, ובאחרונה שביחנו על ידן וכו' עיי"ש. ובפרקי דרבי אליעזר (פ' ל"ח) א"ל הקב"ה קנאתם על הזנות של שבט בנימין ולא קנאתם על פסל מיכה, לפיכך הרגו בהם פעם ראשונה ושניה, עד שהלכו ונפלו על פניהם ארצה לפני ארון ברית ה', ועשו תשובה גדולה וכו', עיי"ש.
מדברי הרמב"ן ז"ל להדיא דנצחון המלחמה אפילו רבים מופלגים בריבויים, כמו שהיו שבטי ישראל מרובין משבט בנימין י' פעמים ויותר, אינו ענין של נס כלל, שהרי אדרבה כתב שבשביל שהניחם השי"ת למקרים והסיר השגחתו מהם, נפלו הרבים החלשים ביד הגבורים המעטים, אם כן נראה ברור שנצחן כזה הוא דרך הטבע. וכן מבואר בדברי הגור אריה (בפרשת בלק) על הפסוק כי רב הוא, דריבוי עם אינה ראיה והחלט לנצחון, דלפעמים רב לא יוכלו לנצח אם אינם בעלי מלחמה, עיי"ש לדרכו.
בנס חנוכה שהיה הנצחון רבים ביד מעטים וגבורים ביד חלשים, לא קבעו לעשות יום טוב על נצחון המלחמה, רק על הנס של הנרות, ורוב הפוסקים נדחקו בישוב קושית הבית יוסף, שהקשה דלא היה הנס רק ז' ימים כידוע, ותירצו באופנים שונים, ולא ניחא להו בתירוצו של הפרי חדש דיום ראשון נקבע על נצחון המלחמה. ועיין בפרמ"ג (או"ח סי' עת"ר במ"ז סק"ג) שמבואר בדבריו דענין נצחון המלחמה אינו דבר נסי כלל, ולכך מה שמברכין שעשה נסים בנר חנוכה, הוא רק על נס השמן ולא על המלחמה, והראה מקום למ"ש הטו"ז (בסי' רי"ט סק"ו) דנס הוא רק דבר המוכח וניכר שיוצא חוץ להיקש העולם, כמו שים על נס. ניתוסף לנו מדברי הפרמ"ג דאפילו אם יזדמנו שניהם כאחד וינצחו מעטים החלשים את הגבורים המרובים, אין זה דבר נסי, דגם זה יוכל להיות בתהלוכות המלחמה שינצחו החלשים המעטים באיזה תכסיס, ויהיה בדרך הטבע.
שאנו אומרים בחנוכה בנוסח התפלה על הנסים מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתיך, צ"ב, דבשלמא תרי קמאי רבותא הוא, דעל פי הרוב יזדמן להיפך, אבל למה ליה להזכיר טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, ומה רבותא יש בזה, וכי יתחייב הטבע ההיפך. אמנם יתבאר דבאמת לא היה נצחון המלחמה בדרך נס כמ"ש הפרמ"ג, ואם כן לכאורה למה תקנו לומר בנוסח על הנסים מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, הרי כל זה אינו בגדר נס, כמו כבר שהוכחנו למעלה.
נראה לי בהקדם מ"ש התוספות יו"ט באבות (פ"ה מ"ה) על דברי המשנה ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל הז' ימים וכו', וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומאי ניסא איכא בהא. והתשובה כי היצר הטוב והיצר הרע מתקוטטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו, בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו', ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן גדול בעל קרי, דהתגברות השטן גדולה מאד עליו, כן כתב במדרש שמואל בשם החסיד ז"ל עכ"ל.
כן יחשב לנס אצל כהן גדול, אע"פ שאצל אדם פשוט לא יהיה בגדר נס, לפי שהטן כשרואה ביום הכיפורים שקרוב להיות מנוצח, אז מתגבר בכל כוחותיו, אלא שמן השמים מסייעים לכהן גדול ועוזרים לו. ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ושפיר הוי ניסא. וכמו כן בנס דחנוכה שהיה מלחמת החשמונאים עם הפרוצים והיונים, שרצו לעקור כל התורה כולה, וכשגברו החשמונאים הצדיקים נתגלה על ידם אור התורה, על כן היה התגברות הס"מ גדולה מאד במלחמה ההיא והתגבר בכל כוחותיו, ובדרך הטבע אי אפשר לאדם להתגבר עליו כמ"ש ז"ל, וזה היה הנס בנצחון ההוא, לפי שנפלו טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וכו', והס"מ התגבר ועשה כל ההשתדלות שיהיה להיפך. ומעתה אתי שפיר מה שאומרין טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, כי לולא זאת לא היה נצחון דרבים ביד מעטים נס כלל, וכמ"ש הפרי מגדים הנ"ל דנצחון המלחמה הוא דבר טבעי, אלא לפי שהיו טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, על כן נחשב נצחון דגבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים לנס. אמנם לפי שלא היה הנס הזה באיתגליא ואינו נס מפורסם, כי לא יכירו בני אדם התגברות השטן למעלה, ולא יוכר בזה כח הנס, על כן לא תקנו חז"ל לומר שעשה נסים רק על הנס דשמן, וקבעו שמונת ימי חנוכה על נס דשמן ולא על נס הנצחון, ותקנוה בהודאה דעל הנסים דהודי' מיהא בעי, כי חז"ל ידעו ברוח קדשם גודל התגברות השטן למעלה, ושהיה נס מאתו יתברך להתגבר עליו.
הרמב"ן ז"ל (בפרשת עקב) על הפסוק ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכאורה איך יצוייר לחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, אחרי שהכתוב צוח ואומר גוים גדולים ועצומים מכם, ורבים הגוים האלה ממני, והצריך הכתוב להזהיר ולומר לא תירא מהם, ואיך יאמר האדם כחי ועוצם ידי וגו'. והסביר הרמב"ן הק', דידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם ישראל, על כן אמר הכתוב אם תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, תזכור השם שהוציא אותך מארץ מצרים, ולא היה לך שם כח ועוצם יד כלל, ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח הזה וכו'. ועוד תזכור שהם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת ואתה שמעת שלא יתיצב אדם לפניהם, וכשיתברר לך כ"ז, יש לך לדעת ולהאמין כי ה' אלקיך העובר לפניך וגו' הוא ישמידם והוא יכניעם, ולא כוחך ועוצם ידך, אבל יד ה' עשתה זאת, עיי"ש לשונו הקדוש שהאריך בזה.
מדברי הרמב"ן ז"ל דאפילו במלחמת ל"א מלכים שהעידה התורה הקדושה שהיו עצומים ורבים מאוד, ואעפי"כ היה מציאות לטעות ולומר כוחי ועוצם ידי, ואף שהיא טעות גמור, אבל מ"מ אילו לא היה מציאות לזה בדרך הטבע לטעות ולומר כחי ועוצם ידי, לא הוצרך הכתוב לסתור דבריהם ולהאריך בראיות מיציאת מצרים ונסי המדבר, וגם ממה שהיו בני ענק אשר אמר הכתוב מי יתייצב לפני בני ענק וגו'. עכ"פ היוצא לנו מכל דבריהם הנ"ל, דנצחון במלחמה בדרך כלל אינו ענין של נס, אלא דבר טבעי ותליא בהצלחה, ואפילו אם יפלו רבים וגבורים ביד מעטים וחלשים, וכמו הענין שהבאנו לעיל מדברי הפרי מגדים.
שכן בנידון דידן במלחמת הציונים עם הערביים לא היה אפילו ממשות וריח של נס, כי ידוע שהערביים והישמעאלים אינם אנשי חיל, ונתקיים בהם הברכה שקבל אביהם ישמעאל על פני כל אחיו נפל, ועיין ברש"י שם, וישראל המה גבורי מלחמה כמבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל. ומצינו בדברי חז"ל שישראל בטבע עזין הם כדאיתא במסוגיין מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזין, פרש"י ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם, ותנא דבי ר' ישמעאל אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. נמצא דאם אין להם תורה והמה היפך התורה נשארין בעזותן.
רואים זאת בחוש, שמחציפין פניהם בעזות וחוצפה לדבר קשות אף נגד מלוכות עצומות ומושלים אדירים, והם מתגרים בממלכות באופן נורא, וה' ירחם. וברור שלא היה בנצחון מלחמתם שום נס, אלא הצלחה מלובש בטבע, כאשר העידו הרבה יודעי דבר ושרי מלוכות במכתבי העתים של אומות העולם, שהגידו מראש שלא ינצחו הערביים במלחמה, דלאו בני מלחמה נינהו. ודכירנא כד הוינא בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה, התפארו אז מנהיגי הציונים שאינם יראים ממלחמה עם הערביים, אף שהם רבים נגדם, כי טבע הערביים לברוח ולנוס מחרב המלחמה. אולם עכשיו אומרים ההיפך כדי לסמות העינים להגדיל נצחונם וניסיהם הכוזבות והמדומות. ושחודי שחדי לבעלי מכתבי העתים לכתוב כרצונם, כדי להגדיל נצחונם וגבורתם, אבל ברור שאין בכל זה אפילו ריח של אמת. וכל זה ידוע ולא היה צריך להאריך בכ"ז ולהרבות בראיות, כי הם דברים ידועים, אבל הארכנו בזה והוצרכנו להעתיק דברי חז"ל, מפני גודל סמיות העינים השורר בימינו אלה, והס"מ מתגבר בכל כוחותיו ומתלבש באלה הדתיים הנגררים אחרי הציונים, עד שמכריזים שהאמונה בנסי הצלחתם המדומים הוא מן החיוב ומשרשי האמונה, כאילו כל מי שאינו מאמין בניסיהם הרי הוא כופר בעיניהם, ומכריזים בפומבי ובפרהסיא דברי מינות וכפירה, שהנסים האלה הם גדולים מנסי יציאת מצרים, עפ"ל.
משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני דהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו, אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, שאלמלא (לא) נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם, והיינו דאמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות וכו'.
והכוונה שהן עזין במידותיהם, ולכן לולא שניתנה להם התורה שאמרו ז"ל (סנהדרין כ"ו ע"ב) למה נקרא שמה תושיה, מפני שהיא מתשת כחו של אדם, לא היתה כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם. ואין הכוונה בזה שהיו וודאי מנצחים כל האומות, אלא שהיו גורמים על ידי זה כל הצרות והמלחמות בעולם, ולכן ניתנה תורה לישראל כדי להתיש כחם שלא יהיו עזין כל כך, ומובן מזה שאם ישראל מתנהגים בלי התורה אזי הם יותר גרועים מן האומות.
הסיבה מה שישראל המה עזין שבאומות, אינו לצד שהמה עזין ביותר מצד טבעם ומזגם ח"ו, אלא זהו לסיבת היצר הרע שמתגרה יותר בישראל, כיון שקבלו התורה, ובאומות אינו מתגרה כל כך כיון שאין להם התורה.
יש לפרש דברי המדרש (דברים רבה פ"ח ב') עה"פ כי המצוה הזאת וגו', ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם, עיי"ש. והנה מאד יש להתפלא דברי המדרש, דלכאורה מהיכא תיתי לומר ח"ו שיחשבו ישראל שניתנה להם תורה לרעתם, דהלא אנו מברכים אותו בכל יום תמיד על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. אמנם לפי הנ"ל מובן שפיר דברי המדרש, שמא תאמר לרעתכם נתתי לכם וכו', היינו שיחשבו שהטעם שניתנה להם התורה להתיש כוחם, הוא כיון שהמה רעים במזג מידותיהם בטבע יותר מן האומות, לכן אמר שלא כן הוא, שאין הדבר לצד טבעם ומזגם, אלא לצד התגרות והתגברות היצר הרע עליהם יותר מבאומות העולם].
לבדו יעשה לכם (שמות י"ב) וכו', ור' יהודה, אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם.
[עיין דברי יואל לחוה"מ סוכות סי'
ק"ג].
[שם] הוא [ובזה [שם] תנא [כד ע"א, ע"ב] מתניתין [כ"ה ע"א, ע"ב] למדה [כ"ה ע"ב] תנא [אבל [שם] תנא [שם] מפני