אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק ה
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא מציעא – פרק ה
[ס"א ע"ב] רבינא איקלע לסורא דפרת, א"ל רב חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי וכו', אמר ליה אנא המעלה קא קשיא לי, מאי שנא הכא המעלה דכתב רחמנא, א"ל לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי, [פירש"י כדמפרש לקמיה שהן מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו, להכי כתב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם], א"ל ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית ומציצית וממשקלות [שנאמר בהן המוציא ולא המעלה], א"ל אע"ג דלא נפיש אגרייהו טפי מאיסי למיכלינהו. וצריך ביאור שנתן טעם למה שאמר הכתוב המעלה, כי על ידי שישראל נמנעים מאכילת שקצים מעלתם גדולה מאד, לפי שהם מאוסים לאכילה, ובזכות זה בלבד היו ראוים להגאל ממצרים. ולכאורה הסברא נותנת להיפוך, שאם האדם נמנע מאכילת דברים שאינם מאוסים מעלתו רבה מאד, לפי שהיצר הרע מסיתו לאכלם ונפשו מתאוה להם ומחמדתן, ואעפי"כ כופה יצרו לעשות רצון בוראו, ומתרחק מאכילתם, ולזה יקרא גבור הכובש את יצרו, משא"כ אם האדם נמנע מאכילת דברים הנמאסים אין שבחו גדול כך כך, כי נפשו קצה בהם, וגם בלא שיאסור הכתוב אותם עליו באכילה היה פורש מהם, לצד מאיסותם. וכמו דאיתא בגמרא (מכות דף כ"ג) על הכתוב (דברים י"ב) רק חזק לבלתי אכול הדם למען יטב לך וגו', [והובא ברש"י שם], וז"ל: צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ע"כ. הרי דפשיטא ליה שגדול יותר שכרו של הפורש מעבירות שנפשו מחמדתן, מאם הוא נמנע מדברים שהנפש קצה בהם. ואם כן קשה מה דקאמר בגמרא שעל כן כתיב בפרשת שרצים המעלה ולא ברבית בציצית ומשקלות, משום דשרצים מאיסי למיכלינהו ומעלתם גדולה מאד, ולפי מה שנתבאר אדרבה הנזהר מרבית ומשקלות שנפשו של אדם מתאוה להם, שכרו הרבה מאד יותר מהפורש מאכילת שרצים, שהנפש גועלת בהם.
ויש לבאר דברי הגמרא בהקדם מה דלכאורה צריך ביאור הא דקאמר בגמרא דשרצים הם מאוסים לאכילה, והרי חזינן כי אומות העולם ממלאים כריסם מהם, ויש אשר יעשו מהם מעדנים העולים על שלחן מלכים, ואם כן אינם מאוסים לאכילה.
ונראה לפרש הכוונה על פי מה דתנן במתניתין פרק ג' דנדרים (ל"א ע"ב) קונם שאני נהנה לערלים, מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם, ואם אמר קונם שאני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם, שאין הערלה קרויה אלא על שמם שנאמר (ירמי' ה' ט') כי כל הגויים ערלים וגו', [ופירש הר"ן שאין הערלה קרויה אלא על שם נכרים, דכולהו אפילו מולים מיקרו ערלים, דכתיב כל הגוים ערלים, אע"ג דאית בהו מולים], ר' אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר כי כל וגו', ע"כ. הרי לנו מזה כי עיקר מאיסות הערלה היא לצד שהרשעים מכונים בה לגנאי, [והנה במשנה הגירסא שהרשעים נתגנו בה, אלא שהרמב"ם והטור העתיקו המשנה בלשון עכו"ם נתגנו בה, ולפי הגירסא במשנה שכתוב בה רשעים, אפשר שנכללים בה גם רשעי ישראל שהמה בכלל הערלים, ולא יזכר עליהם שם ישראל עוד], ומזה נשמע כי השמות והכינויים שנתכנו בהם אומות העולם, הרי הם מגונים ונמאסים.
ועל פי זה י"ל כי טעם דאמרו בגמרא על השרצים דמאיסי למיכלינהו, היינו לפי שנתכנו בהם אומות העולם, כדאיתא במדרש רבה (סוף פרשת שמיני) וכן במדרש תנחומא שדורש שמות הדברים הטמאים על אומות העולם, וז"ל: גמל זו בבל, את השפן זו מדי, ואת הארנבת זו יון, ואת החזיר זו אדום, והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחריה, ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה, הה"ד (עובדי' א') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה, ע"כ, [ומלבד מה שכתב הכלי יקר (פ' שמיני) כי טבע האומות הוא כטבע הדברים הטמאים שהם אוכלים, וכוחות הטומאה שבדברים טמאים הללו נכנסים בקרבם, וישובו להיות בשר מבשרם, נוסף לזה האומות קרויים על שמות הטמאים], ומטעם זה אמרו בגמרא שהם מאוסים לאכלם, כי שמות השרצים אשר בהם מכונים האומות, הוא הגורם למאיסותם, כדאיתא במשנה אשר מאיסות הערלה היא משום שהרשעים מכונים כן.
וכוחות הטומאה השורים על בהמות טמאות, הם עצמם שרשי הטומאה של אומות העולם, והמתגאל באכילת דברים טמאים, קונה בפנימיות נפשו את כוחות הטומאה של אומות העולם, ושוב אין הפרש והבדל בינו לבינם, וכחדא נינהו, כי הרי הוא נבלע ומתערב ביניהם, על ידי שנפשו מטומאה באכילת השקצים, ולא נודע כי בא אל קרבם. אמנם כאשר ישראל זוכים להתקדש ולשמור עצמן ממאכלות אסורות, אזי המה מופרשים ומובדלים מכל האומות, וכל רואיהם יכירו עליהם כי ממקור קדוש מחצבתם, ונפשם לא מטומאה היא, ולא התגאלו במאכלי האומות. וכדאיתא במד"ר (פ' תצוה) על הפסוק (ירמי' י"א) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך וכו', מה ראה ירמיה למשול ישראל כזית, כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהם, כך ישראל בשעה שהם עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מהעכו"ם, שנאמר (דברים כ"ח) ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ.
ורגיל אני לפרש מאמר הכתוב (דברים ד') או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי, ויל"ד בלשון הכתוב גוי מקרב גוי, שהרי בפשטות הכוונה על שלקח השי"ת את ישראל מבין המצריים, ולמה נקט מקרב גוי. ונראה לומר דהנה תכלית יציאת מצרים היתה לחלץ את בני ישראל מבור שביים, אשר היו אסורים בעומק טומאת מצרים, והיו מקושרים עם המצריים בפנימיות לבם ובמדותיהם, כדאיתא במדרש רבה על הכתוב ותמלא הארץ אותם. ולפי שהיו בחבלי הבוז ושבויים בעבותות הטומאה, לא יכלו להתמהמה יותר אפילו רגע אחד, וכמ"ש האריז"ל דאילו ח"ו היו מתמהמהין אפילו רגע אחד, היו נופלים בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת משם לעולם ח"ו. ועל כן בשעה שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, הוציא ועקר מפנימיות לבבם את כוחות טומאת מצרים, כי זה היה עיקר תכלית היציאה, לשרש מהם כל שורש רע, שנדבק בהם בגלות מצרים. וזה שאמר הכתוב לבא לקחת לו גוי, הכוונה על המצריים, "מקרב" גוי אלו ישראל, כלומר שעקר הקב"ה את טומאת מצרים שהיתה מדובקת בקרב לבבות בני ישראל, מחמת שהיו משועבדים ביניהם ומקושרים בלבבם עמהם. ועל ידי כך נעשו מופרשים ומובדלים מן האומות, כמאמר הכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, דעל ידי שנעקרו שרשי הטומאה מקרב לבבם נעשו מיוחדים לו יתברך, ומובדלים מבין העמים, ולפיכך נכלל בין הד' לשונות של גאולה "ולקחתי" אתכם לי לעם, וכאמרז"ל ד' לשונות של גאולה הם והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, כי עיקר תכלית הגאולה היתה לטהר את לבבות בני ישראל מטומאת מצרים, וליחדם אליו יתברך, ולפיכך שייך גם ולקחתי אתכם לי לעם אל לשונות הגאולה, כי מה בצע בהוציאו אותם מארץ מצרים, בעוד טומאת מצרים שורה עליהם, והרי הם כשאר האומות, ושרש אחד להם. וכל תכלית הגאולה היתה ולקחתי אתכם לי לעם, שנעשו ישראל מיוחדים אליו יתברך, ומובדלים מטומאת האומות, על ידי קבלת התורה.
[ובעוה"ר רשעי ישראל אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר, הרי הם מקבלים אל פנימיותם את טומאת האומות וכוחותיהם, ודבקה נפשם בהם והיו לעם אחד והרי הם כמותם. ואיתא במדרש רבה (קהלת פ"א כ"ח) רבנין אמרין לעת"ל הקב"ה מוציא כרוז ומכריז כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו, והרבה מעכו"ם שלא אכלו חזיר וכו' באים ליטול שכרן, באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים וכו' אם לא אכל משלו אכל משל חבירו [כלומר דאין בכל האומות שלא אכל, שאם לא אכל משלו, אכל משל חבירו]. ובעוה"ר אלו שנלכדים במינות וכפירה, ומתגאלים בכל טמא, הרי נתדבקו בשרש האומות, והנם גרועים מהם, לפי שמשורש ישראל מוצאם].
ועתה יובנו היטב דברי הגמרא הנ"ל שאמר הכתוב אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, אלמלא לא העליתי את בני ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי, ופריך ומי נפיש אגרייהו מרבית ציצית ומשקלות, ומשני משום דמאיסי למיכלינהו. דהנה מאיסותן של השרצים היא, משום שהם קרויים על שם האומות האוכלים אותם, וכוחות הטומאה שורים עליהם, והאוכל מהם הרי הוא נדבק בטומאת האומות, והרי הוא כמותם, כי נפשו מתדבקת בשרש כוחות הטומאה על ידי אכילתם. ושפיר שייך הך שאין ישראל מטמאים בשרצים ליציאת מצרים, כי זאת היתה כל עיקר תכלית היציאה ממצרים, לעקור מקרב ישראל את גודל זוהמת מצרים הדבוקה בהם. ובזכות שאין ישראל מטמאים בשרצים, ואינם מתדבקים בכוחות הטומאה של האומות, הרי הם במעלה גדולה, שלא נמאסו בכוחות הטומאה של האומות, ועל כן אמר קרא "המעלה" אתכם מארץ מצרים באזהרת אכילת שרצים, כי עי"כ המה למעלה מכל האומות, ולא יתערבו ביניהם.
[שם] ע"כ יכין וצדיק ילבש (איוב כ"ז) וכו'. פירש"י ז"ל יכין האב שהוא רשע, וימות ולא יהנה, והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר עכ"ל. הנה יש דורשים דברי הכתוב יכין רשע וצדיק ילבש, ואומרים כי כל מה שבונים המינים ישאר לצדיקים. אמנם הוא נגד התורה הק' ונגד האמונה, וחלילה לומר כן על מעשי התועבות של הכופרים הללו החטאים בנפשותם, ואתיא בקל וחומר מהא דקיי"ל (גיטין מ"ה ע"ב) ספר תורה שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו, והרמב"ם ז"ל (בפרק ו' מיסודי התורה הלכה ח') נתן טעם לדבר דמצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם. ואם כך הקפידו בספר תורה שכתבו מין, אף שלא שינה בו אפילו כקוצו של יו"ד, על אחת כמה וכמה שכל הבנינים שהמינים והאפיקורסים התעסקו בהם והקימו אותם, עתידים להחרב, כדי שלא להניח שם למעשיהם, קל וחומר מספר תורה. רק שיעזור השי"ת שיעשה כל זה ברחמים וחסדים גדולים על ידי מלך המשיח, ולא יגיע מזה צער ונזק לשום יהודי. עכ"פ זה מוכרח להעשות, כי אין לך חורבן גדול ממה שעשו הכופרים והמינים הללו, מן הכתות השונות, שהם מלאים מינות ויסודתם בכפירה ובעקירת הדת, ובודאי מן ההכרח שכל מעשיהם יחרבו, קל וחומר מן השמות הקדושים, כדי שלא ישאר זכר לרשעים, שלא יאמרו הבנינים האלו הם מעשי ידי המינים.
[ובזה יש לפרש מאמר הכתוב ביחזקאל (פרשה ל"ו) [והפטורה לפרשת פרה], כה אמר ה' אלקים ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר, ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו, וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דברתי ועשיתי. ולכאורה נראה מלשון הכתוב כי ישנו בנותן טעם, דעל כן יתיישבו הערים ויבנו החרבות תחת אשר היו שממה, וצ"ב דמה צורך לתת טעם לדבר, כי ה' יושיע ציון ויבנה ערי יהודה תחת אשר היו לשממה, והלא כל היעודים והברכות שהבטיחנו הקב"ה בתורתו הק' ועל ידי עבדיו הנביאים כתוב לאמר יתקיימו בנו לעתיד לבוא, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת בחקתי) כי מעולם לא נתקיימו עדיין בשלימותן ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה, ועתידים הם להתקיים בעת הגאולה העתידה, ובכללן תהיה גם הבטחה זו של בנין הערים ונטיעת הנשמות.
ועוד צ"ב מ"ש וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה וגו', ולכאורה מדוע הודיע הכתוב ענין זה דוקא, שיראו הגוים בנין הערים והקמת הנהרסות, ומזה ידעו כי ה' בונה אותם, וכי זאת בלבד יראו הגוים, והלא עיניהם לנוכח יביטו ויראו התרוממות קרן ישראל והתגלות כבוד מלכותו יתברך בכל העולם, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה ומושל בגוים, ולמה פירט הכתוב דבר זה שיראו הגוים בנין החרבות ויווכחו לדעת כי השי"ת הוא הבונה אותם, והלא תגלה ותראה מלכותו עלינו בכל ענין וענין ובכל פרט ופרט, וכולם יחד יודו ויאמרו כי ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
ולפי האמור מובן שפיר, דאמר הכתוב ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר, כלומר שמתחלה תהיה הארץ שממה, שיהרסו ויחרבו כל הבנינים אשר יסדו המינים, לבלתי השאיר להם שריד, ורק אחר שתשאה הארץ שממה לעיני כל עובר, יבנה הקב"ה את הערים החריבות והשוממות. וזהו שסיים הכתוב וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דברתי ועשיתי, כביכול הקב"ה יאמר אני ה' בניתי, ולא ח"ו מינים ואפיקורסים, וא"ש דנקט קרא הבטחה זו, שיתגלה לעיני כל כי ה' בונה הנהרסות ומקים החרבות, ולא הזכיר את כל שאר הבטחות הגדולות העתידות להתקיים, שעל ידיהם יתגלה כבוד מלכותו יתברך בעולם, כי הוא זה יסוד ושורש הכל להתגלות כבוד מלכותו, שימחה כל זכר למעשי המינים, וזהו תחלת קידוש שם שמים בעולם].
[ס"ה ע"א] מתניתין מרבין על השכר ואין מרבין על המכר וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחי' ע"פ איזה נשך, אות א' ב' ג'].
[ס"ח ע"א] במתניתין אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו'. ובגמרא תנא כפועל בטל וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחי' על פרק איזה נשך, אות ד' ה' ו' ז'].
[ס"ט ע"ב] רב חמא הוה מוגיר זוזי בפשיטא ליומא וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות ח' ט'].
[שם] ספינתא אמר רב אגרא ופגרא וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות י' י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו ט"ז].
[ע' ע"א] מעות של יתומים מותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות י"ז י"ח י"ט כ' כ"א כ"ב].
[ע' ע"ב] מרבה הונו בנשך ומרבית לחונן דלים יקבצנו וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח].
[ע"א ע"א] דתני רב יוסף (שמות כ"ב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. ראיתי בספר פני דוד להחיד"א זלה"ה (בפרשת ראה על הכתוב כי יהיה בך אביון מאחד אחיך) שמפלפל שם בענין עניי עירך, ועניי ארץ ישראל, הי מינייהו קדים. [דהחיד"א זלה"ה עצמו הרי היה שליחא דרחמנא, והיה משים לדרך פעמיו הלוך ונסוע עבור עניי ארץ ישראל, וכנראה שדרש זאת באיזה מקום]. ומפלפל שם בהא דאיתא בספרי [והביאה הסמ"ג והבית יוסף (ביו"ד סי' רנ"א)] דיושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוץ לארץ, וכתב הב"ח דהיינו לגבי עניי עיר אחרת שבחוץ לארץ, דתרווייהו עניי עיר אחרת, אבל עניי עירך שבחוץ לארץ קודמין לעניי עיר אחרת אפילו של ארץ ישראל, שהרי ר' יוסף סתמא קאמר בגמרא (בסוגיין) עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת, דמשמע דעניי עירך בחוץ לארץ קודמין לעניי עיר אחרת אפילו הם של ארץ ישראל, כן כתב הב"ח, יעיי"ש, [ועיין פרשת דרכים (דרוש ז')]. ומפלפל עליו החיד"א ז"ל לסתור ראיותיו, ואחר כך כתב דמחמת שני טעמים נאמנים כראוי מוצקים, גם הב"ח יודה דבנידון דידן עניי ארץ ישראל קודמין, חדא מחמת הגזירות קשות ועלילות של הגוים שיש שם, [דבימים ההם הרי היה קשה שם מאוד לישראל, מחמת המציק של המלכיות שהיו מצירים לישראל וירדו לחייהם כנודע], ואי לאו סיוע ישראל שבגולה להחזיק ידי עניי ארץ ישראל ח"ו, לא יזכר שם ישראל עוד בארץ ישראל, כי אין מציאות ליהודי ארץ ישראל להתקיים שם, ויתבטל הישוב לגמרי, ובאופן כזה גם הב"ח יודה דזה קודם לעניי עירך שבחוץ לארץ. ועוד טעם כתב [והוא חידוש פלא מה שכתב שם] שעל כן עניי ארץ ישראל קודמין, משום דאיכא בזה משום מצות פדיון שבויים, כי יושבי הארץ נתונים נתונים המה בידי עכו"ם קשים, שאי אפשר לעמוד מחמתם, ובזה שמסייעים להחזקתם שיוכלו לעמוד ולהתקיים שם הוי פדיון שבויים, ופדיון שבויים הוא קודם לכל צדקה, כן כתב שם החיד"א זלה"ה.
הגם שלא הבנתי כ"כ את הדמיון, כי האף אמנם שהיה להם שם צרות מהעכו"ם, מ"מ וכי היה הפדיון שבויים תלוי בדבר החזקה הלזו, והלא אין הנידון עבור כסף הפדיום הזקוק כדי לפדותם מידיהם, אלא בדבר התמיכה שהיו העניים צריכין עבור מחייתם, כדי להחיות נפשם ונפשות ביתם, ואינו ענין למה שהיו צריכין לפדות עצמם מן העכו"ם, עכ"פ כ"כ שם החיד"א שלהחזיק בידי יושבי ארץ ישראל, הוא ענין של פדיון שבויים, והוא חידוש פלא, ובוודאי כיון שגברא רבה אמר מילתא, בוודאי אמת נכון הדבר שכן היה אז.
והנה אם היה כן אז, על אחת כמה וכמה כהיום בוודאי שהוא בגדר פדיון שבויים, כפי שהוא היום המצב בעוה"ר כידוע לבקיאים בדבר, שהרי זהו האסון, ועי"כ הם הקישויים הגדולים ביותר, לפי שאין מגלין את האמת בעוה"ר, שעי"כ נופלין ונמשכים אחרי דיעותיהם של הללו שרצונם להעביר על הדת, שזה כל חפצם ומגמתם, שאי"צ להאריך בזה, ואף אין איש מסופק בזה שבהא נחתי ובהא סלקי, וכמו שאמרז"ל (פסחים פ"ז ע"א) שאמר האי מינא לר' אושעיא גפי דרומאה, בהא נחתינן ובהא סלקינן, פירש"י שנשבע בע"ז שלו, שבמחשבה זו עסוקים תמיד, איך לכלות את ישראל ח"ו. וזה שבתם וזה קימתם תמיד, כמו שהעיד עליהם שלמה המלך (משלי ד') כי לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יכשולו, כן העיד עליהם שלמה המלך ע"ה החכם מכל אדם, שאין יכולין ליתן שינה לעיניהם אם לא עלה בידם להכשיל אחרים, והרי אי"צ לומר זאת, דידוע הוא והכל רואין בחוש איך שנופלין על ידם כל העולם ונתפסין בזה, דאפילו אותן שבחוץ לארץ נתפסין על ידי הרצון והחפץ שם, ולפעמים אף גם בכוונה של לשם שמים, ובארץ ישראל גופא הרי אין צריך לומר שנתפסין אחריהם.
אי לזאת אם יש אפשרות לקיים שם חינוך שכל צרכיו והוצאותיו יבואו אך מחוץ לארץ, ולא יצטרכו לקבל משם כל מאומה, עי"כ מצילין אותם מידיהם שלא יתפסו לדעתם, אם כן בוודאי יציבא מילתא שהוא פדיון שבויים, ומטעם זה לבד יכולין לומר בצדק שהוא פדיון שבויים, שהרי הדיעות תפוסים ושבויים בעוה"ר, וכאשר רואים בחוש איך שזה מעוור עינים בעוה"ר, עד שלאט לאט נופלים הכל בידיהם, יש מי שנתפס רח"ל לגמרי בדיעות נפסדות, ויש מי שנתפס רק מעט, אבל אין מי שישאר נקי מזה לגמרי, ואולם די כשלון אם נתפסין בזה אך רק מעט.
ובמדרש קהלת רבה (פ"א פסוק ח' על הכתוב כל הדברים יגעים) שר' יונתן הלך אצל המינים להציל מהם תלמיד אחד שנתפס אצלם, ואחר כך ברח ר' יונתן מהם, והוה פרח [רץ וברח מהם] ואינהון פרחין בתריה, עד שהגיע לשער פתח ביתו וסגר הדלת בפניהם, אמרין, ר' יונתן אזיל גלוג לאמך דלא הפכת ולא איסתכלת בן, דאילו הפכת ואיסתכלת בן, יותר מן מה דהוינן פרחין בתרך, הוית פרח בתרן, [אמרו לו אתה ר' יונתן לך והשתבח בפני אמך, שלא הפכת את פניך להסתכל בנו, שאילו הפכת פניך והיית מסתכל בנו, אז יותר ממה שהיינו רצים אחריך, היית רץ אחרינו להיות ח"ו כמותם]. וזהו אפילו בשעה שהלך אצלם רק כדי להציל תלמיד אחד מידם, ועל אחת כמה וכמה המתקרב אליהם להנות מהם, שמסתכן בנפשו להימשך אחריהם ח"ו, ואי"צ להאריך בזה הרבה כי הוא דבר המובן לכל שכולם נופלים בזה. ועל כן נראה לפי דעתי, שלפי מה שכתב שם החיד"א בזמנו שהוא פדיון שבויים, הוי ק"ו שזה הוא בוודאי פדיון שבויים, ופדיון שבויים הרי הוא הצדקה הראשונה שמחוייבין בה, וקודמת לכל הצדקות, כמו שכתב שם החיד"א ז"ל.
[ע"א ע"ב] בשלמא סיפא לחומרא, אבל רישא כיון דאין שליחות לעכו"ם וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות כ"ט].
[שם] אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד וכו' מהו דתימא נכרי גופא כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב, קמ"ל. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות ל'].
[שם] אלא רישא כיון דאין שליחות לעכו"ם, איהו ניהו דשקיל מיניה ריבותא וכו'. [עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, בחידושים על פרק איזה נשך, אות ל"א ל"ב ל"ג].