אגדות מהרי"ט/בבא מציעא/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא מציעא – פרק ג
[מ"ב ע"א] ת"ר ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואח"כ בירך, הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ"ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' תולדות) כתב, וזל"ק: ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ותרגומו מאה בדשערוהי, ונ"ל כוונתו, על פי מ"ש (קהלת א') ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי קיום העולם הוא רק על ידי הברכה, ולכך אמרו לברך ברוך השולח ברכה בכרי הזה, אך אין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו' אלא בדבר הסמוי מן העין, והנה לפי זה עד כדי שהדעת טועה, יכול להיות ברכה, אבל יותר מכדי שהדעת טועה, אין יכול להיות ברכה, דלנגד זה הוי כדבר המדוד, והנה לפי זה מי שמוסיף דעת וכח המשער שלו הוא חד וגדול עד שלא יטעה כלל, אם כן אין הברכה מצוי בשלו, והיינו יוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אם אין הברכה אין כלום וכו'. והנה הטעם דאין הברכה שורה בדבר המדוד, נראה לי דהא יל"ד למה תקנו לברך "השולח" ברכה וכו', ולא "הנותן" ברכה. אך הענין הוא דהנהגה הסתמית היא השגחה מסותרת בהטבע, והיינו "השולח" דהטבע הוא השליח, ואם כן בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה וכו'. ולפי זה מובן דאם יתן השי"ת ברכה בעצמו שלא על ידי שליח, ואינה מכוסה כלל בטבע, ודאי אין שום דבר יכול לעכב על ידו ושורה הברכה בכל וכו', ועל פי זה יבואר ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים כתרגומו מאה בדשערוהי, וקשה איך יתכן זה וכו', לזה אמר ויברכהו ה' דייקא, ולא על ידי שליח וכו' עכל"ק. [ועיין עוד בישמח משה פ' וישב].
והנה לכאורה יש להקשות על מה שכתב בישמח משה לחדש, דהא דאין הברכה שורה בדבר המדוד אין הכוונה דוקא מדוד, אלא גם ביותר מכדי שהדעת טועה, כיון שיודע לשער הסכום הוי כדבר המדוד ואין בו ברכה, ולכאורה אין נראה כן ממעשה דאלישע ואשת עובדיה, ששאל לה מה יש לכי בבית, ותאמר לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, דמשם למדו בזוה"ק (ח"ב דף קנז:, וח"ג דל"ד) דצריך להיות דבר מה שיכנס בו הברכה, דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא, והרי על כרחך צ"ל הטעם דלפי שהיה על ידי ברכת הנביא ולא על ידי הקב"ה בעצמו לכן הוצרך להיות דבר שיחול בו הברכה, וכמ"ש בספר אפוקי יהודה (ח"א בדרוש מי מריבה), מובא בקדושת יו"ט (בדרושים לחנוכה אות ט"ז), דאילמלי היה על ידי הקב"ה בעצמו, הרי יכול להיות ברכה גם ביש מאין, ולא הוצרך לומר מה יש לכי בבית, ושם הרי היה הנס בהרבה יותר מכדי שהדעת טועה, וכמבואר בקראי שאמר לה לכי שאלי לך כלים מן החוץ וכו' כלים רקים אל תמעיטי, ונעשה נס שמאסוך שמן אחת נתמלאו כל הכלים הריקים, הרי דיתכן ברכה אף ביותר מכדי שהדעת טועה.
ואולי יש ליישב, דאין הכי נמי בפעם אחת אינו יכול להתרבות על ידי ברכה יותר מכדי שהדעת טועה, אבל במעט מעט באופן שבכל פעם הוי בכדי שאין הדעת טועה, שפיר יכול להתרבות על ידי הברכה, דכיון שאינו מדוד הרי יש שם חלק שהדעת טועה בו, ששם יכול להיות הברכה, ואע"פ שלבסוף ניכר שנתרבה הרבה יותר מכדי שהדעת טועה, אין בכך כלום, דאז מאי דהוה הוה, והעיקר הוא שבשעת הריבוי הוא תמיד רק מעט, דאזי אמרינן קמא קמא בטיל, ואכתי הוא נחשב בכדי שאין הדעת טועה, ושם גבי אשת עובדיה גם כן לא נתרבה השמן בפעם אחת, אלא נמשך מעט מעט עד שנתמלאו כל הכלים, ובאופן כזה שפיר יכול להיות ברכה, אף שלבסוף ניכר שהוא ביותר מכדי שהדעת טועה, דמאי דהוה הוה וא"ש.