אגדות מהרי"ט/בבא בתרא/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא בתרא – פרק ב
תענוגי עולם הזה, והשי"ת יעזור ויתן בנו דעת ורצון אמיתי לחזק כח הקדושה והרבצת התורה ויראה].
[כ"א ע"א] דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. ופירש"י יהושע בן גמלא, אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני כדאמר ביבמות (דף ס"א), עכ"ל. וכן כתבו התוספות עיי"ש. אך בריטב"א (יומא) מביא שיטה שאין זה אותו רבי יהושע בן גמלא שהיה בזמן הבית, אלא אחר ששמו כן, ואם כן אפשר שהיה בזמן מאוחר, וכן משמע קצת לשון הש"ס (לעיל בסוגיין) שכתבו סיפא אתאן לתשב"ר ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך, ואם הוא זה שהיה כהן גדול בבית שני, למה הוצרך לבאר דמיירי מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, הלא כל המשניות נשנו אחר התקנה שהיה בזמן מוקדם מאוד עוד בזמן הבית, וסידור המשניות היה מאה שנים אחר החורבן, אבל מה נעשה שרש"י ותוספות לא פירשו כן, וסברי שהוא אותו שהיה בזמן הבית.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה זכור אותו האיש לטוב) וז"ל: הוא אותו דאמר רב יוסף (ביבמות דף סא.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך, עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהנא רברבי [להיות כהן גדול], וצדיק גמור היה כדאשכחן הכא, והא דקאמר התם (שם) קטיר קא חזינא הכא [ופירש"י ז"ל קשר של רשעים אני רואה כאן, שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינהו], לפי שהיו אחרים חשובים ממנו, עכ"ל התוספות.
ומדבריהם למדנו שחמור דין מינוי כהן גדול מדין שאר התמנויות, שהרי כתבו דאף שיהושע בו גמלא צדיק גמור היה, מ"מ לא היה ראוי לכהונה גדולה, כיון שהיו אחרים חשובים ממנו. ולא מצינו כזאת במינוי שופטים, שלא הקפידה תורה אלא שיהיו בו המדות האמורות בתורה בדייני ישראל, ואם יש בו כל המדות הללו ראוי הוא להתמנות לשופט, אף אם יש אחרים הראוים יותר ממנו.
ונראה שמקור הדבר שאין למנות לכהונה גדולה אלא את החשוב ביותר, הוא ממה שאמר הכתוב (ויקרא כ"א) והכהן הגדול מאחיו, ודרשו ז"ל (יומא י"ח ע"א) שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר, הרי שהקפיד הכתוב שלא יתמנה לכהן גדול אלא האיש שהוא שלם בכל המעלות, ולא נמצא כמותו בין אחיו הכהנים.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש, (דברים י"א) ולמדתם אותם, ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, (ישעי' ב') כי מציון תצא תורה וגו', ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך וכו', עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. הנה בגמרא מבואר על מה שבתחלה לא היו מושיבין מלמדים אלא האב למד בעצמו עם בנו, מאי דרש, ולמדתם אותם, ולמדתם אתם, ופירש"י ז"ל דהאב עצמו מצוה ללמדו, ובתוספות דיש ספרים דלא גרסי אתם, אלא הדרש הוא דולמדתם משמע בעצמיכם, וכן הוא בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל, דפשטא דקרא דולמדתם אאב קאי, ומבואר בזה שדרשו חכז"ל מקרא שיש חיוב דאורייתא על האב שילמוד בעצמו עם בנו הוא ולא אחר. והנה אי אפשר לומר דמה שהקשו מאי דרש הוא על מה שהאב היה לומד עם בנו בעצמו, דהלא כיון שלא היו מושיבין מלמדים היה מוכרח האב ללמוד עמו בעצמו שלא ישאר בלא תורה, כמו שהיה במי שלא היה לו אב, וע"כ צ"ל הכוונה דהא גופיה קשיא ליה, למה לא הושיבו בתחלה מלמדים וסמכו רק על לימוד האב, הלא וודאי עדיף יותר אם יש מלמדים מיוחדים שפנוים מכל עסקים ללמוד עם כל הבנים, ועל זה תי' דמחמת הדרש שהאב מחויב ללמד בעצמו, לכן לא שכרו מלמדים, שלא יסמוך האב על המלמד, ויתבטל החיוב דאורייתא שמחויב ללמוד בעצמו. והנה לא נמצא גם אחר כך בש"ס שום דיחוי על אותה הדרשה, וצ"ל דבשביל שראו אחר כך שלולא אותה התקנה היה משתכח תורה מישראל כמבואר בגמרא, לכן לא השגיחו על עקירת אותו החיוב שיש על האב ללמד בעצמו שהוא בשב ואל תעשה, כדי שיהיו המלמדים מצוים ולא תשתכח תורה מישראל.
שוב התבוננתי שלדעת הרמב"ם (שבפרק א' מהל' ת"ת) הביא את החיוב דאורייתא שחייב האב ללמד את בנו תורה, ושחייב האב ס:דחלשכור מלמד לבנו ללמדו, אבל על בן חבירו אינו חייב אלא ללמדו בחנם, ובפרק ב' הביא את התקנה שמושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, גם הביא שבעיר שאין מושיבין בה מלמדי תינוקות מחרימין ומחריבין אותה, יעיי"ש. ולפי זה לדעת הרמב"ם ברור שהאבות לבנים היו מחויבין מדאורייתא לשכור מלמד לבניהם אף קודם התקנה, אלא שלאחר התקנה הוטל חיוב להושיב מלמדים עבור כל בני ישראל עשיר ועני, ומי שאין לו אב, כל ילד וילד אשר מבני ישראל הוא, יהיה עבורו מלמד בעירו שיוכל להגיע אליו אף מי שאין לו מי שידאג עבורו, כמבואר זה בגמרא בסוגיין. ואם כן צ"ל לפי דעתו ז"ל שמה שאמרו בגמרא על קודם התקנה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם, אין הכוונה שדרשו בזה איזה דרשה, אלא שכך הבינו ממשמעות הקרא שאין החיוב אלא על האב עצמו לא על אחרים, ומה שיש חיוב מהתוה"ק ללמוד עם אחרים בחנם הוא מקרא אחרינא דושננתם לבניך, שלמדו מפי השמועה בניך אלו תלמידים שהתלמידים קרויין בנים, ומשם אין ראיה אלא על חיוב ללמוד עם התלמידים בחנם, אבל אין ראיה משם שיהיה חיוב לפזר ממון לשכור מלמדים עבורם, אלא בקרא דולמדתם אותם נכלל כל אופני הלימוד, דהיינו שצריכים גם לשכור עבורם מלמדים בשכר, וזה לא קאי אלא על האב לא על אחרים, כן צריך לפרש להמעיין בדבריו. ועיין לחם משנה (שם) ובחתם סופר (בחידושיו לב"ב), ומלשון רש"י ז"ל לכאורה לא נראה כן, אלא שלפי דברי השטמ"ק אולי יש להעמיס גם בלשון רש"י ז"ל בדרך זה, יעיי"ש ודוק.
ומדברי המהרש"א (בח"א) שכתב על הא דאמרו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, דלר' שמעון דאמר (פרק תולין) ח"ו שתשתכח תורה מישראל, צ"ל הכא שתשכח תורה ממי שאין לו אב. מזה נראה לכאורה שסובר דקודם התקנה גם האב לא היה מחויב לשכור לבניו, דלא כדעת הרמב"ם ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל שהאב היה מחויב לשכור מלמדים גם קודם התקנה כמו לאחר התקנה, אם כן במי שיש לו אב אין נפקא מינה בין קודם התקנה לאחר התקנה, וע"כ מה שאמר שלולא אותה התקנה היה משתכחת תורה מישראל קאי על מי שאין לו אב. וצ"ל שהבין כן מלשון רש"י, שקודם התקנה דרשו גם על האב שאין עליו חיוב אלא ללמוד בעצמו עם בניו לא לשכור מלמד, ולכן לדעת האומרים עתידה תורה שתשכח מישראל, אפשר לפרש מה שאמרו שהיתה משתכחת התורה מישראל, דקאי על הכלל כולו, אף על אותן שיש להם אב, כיון שאין שוכרין מלמדים, אלא לדעת ר"ש אין זה במציאות מחמת הבטחה דלא תשכח מפי זרעו, ולכן אליביה צ"ל דקאי רק על מי שאין לו אב שהיה משתכחת התורה מהם, כיון שאין לו כלל מי שילמדו ויודיע צערו לרבים. ואף שבדברי המהרש"א בחידושי הלכות (בד"ה ולמדתם) נראה שהבין בדברי התוספות בדרך אחר, אפשר דשם כתב לפי דברי התוספות וגירסתם, אבל מלשון רש"י ז"ל וגירסתו שהוא דלא כדברי התוספות הבין בדרך אחר יעיי"ש ודוק, ואין להאריך בזה.
אמנם בעיקר הדבר מה שנתקשה המהרש"א לר' שמעון שיש הבטחה מקרא דלא תשכח וגו' שלא תשכח התורה, האיך אפשר לאוקמי מה שאמרו בגמרא שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, והוצרך לאוקמי על ידי זה דקאי רק על מי שאין לו אב, לא הבינותי, דלפענ"ד לק"מ שהרי אף לר' שמעון אפשר לומר דבשביל אותה ההבטחה ס:דחשבקרא דלא תשכח וגו', לכן העיר ה' את לבבם הטהור לתקן להושיב מלמדים שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח"ו היתה משתכחת, דבלאו הכי צריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסק מלהיות לומדי תורה. ובגיטין (דף ס' ע"א) גבי תורה שבעל פה שלא ניתן לכתוב, אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ופירש"י ז"ל דלא אפשר מלכתוב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, והרי שלא סמכו על אותה ההבטחה דלא תשכח, אלא התירו איסורא דאורייתא לכתוב דברים שבעל פה, שלמדו מקראי (שם דף ס' ע"ב) שאין לכתוב, ופירש"י ז"ל (שם ד"ה ודברים) מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת. ובכתובות (דף ק"ג ע"ב) אמר ר' חייא אנא עבדי דלא תשתכח תורה מישראל, ואמר רבי על זה כמה גדולים מעשה חייא, והרי שהוצרכו החכמים בכמה דורות לעשות פעולות נמרצות שלא תשתכח התורה מישראל, ולולא הם היה ח"ו שכחת התורה לגמרי, אלא שהוא בכלל ההבטחה שיהיו חכמי דורות שיצילו את ישראל משכחת התורה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי, שבהשתדלותם יצליחו ויתקיים על ידם אותה ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו. וככה הוא בהתקנה להושיב מלמדים, שאמרו ז"ל על זה ברם זכור אותו האיש לטוב, ולפי מה שהארכתי לבאר (בויואל משה מאמר ג' שבועות מסי' קס"ג והלאה כמה סימנים) שהברייתא שאמרה עתידה תורה שתשכח מישראל, ורב שלמד זה מקרא דוהפלא ה' וגו', אינם חולקין עם רשב"י שאמר ח"ו שתשתכח, וגם רשב"י בעצמו בספרי אמר זה הלשון שהוא בברייתא עתידה תורה שתשכח, אלא שיש שני בחינות בענין שכחת התורה ומר אמר חדא מר אמר חדא ולא פליגי, יעיי"ש שהארכתי בדברים ברורים ולא אכפול הדברים. לפי זה אפשר לומר שכיוונו על אותה בחינה של שכחת התורה דכו"ע מודי ביה, אבל לפענ"ד בכאן אין צריכין לחלק בכי האי גוונא, כי בלאו הכי לא קשה מידי כמו שכתבתי לעיל.
ומ"ש לעיל לכאורה דלדעת הרמב"ם באותן שיש להם אב אין חילוק בין קודם התקנה לאחר התקנה, וצ"ל אליביה דמה שאמרו ז"ל שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, קאי רק על מי שאיו לו אב, וזה נראה לכאורה קצת דוחק דקאי רק על מיעוט מישראל, אבל אחר ההתבוננות ראיתי שאינו כן, ראשית שבכלל מי שאין לו אב לשכור עבורו מלמד, הוא גם אם יש לו אב אלא שהוא עני ואין לו לשלם עבור המלמד, הוא לענין זה כמו מי שאין לו אב, ואמרו חכז"ל (נדרים דף פ"א) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו [ר"ל מדליו מדלים שמהן תצא תורה], ופירוש הר"ן הזהרו בבני עניים, להשתדל ללמדם תורה שמהם תצא תורה, שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהן, יעיי"ש, אם כן רוב התורה הוי מהם, ובפרט בבבל שרובן עניים כמבואר בגמרא שבת (דף קמ"ה ע"ב) מפני מה מועדים שבבל שמחים מפני שהם עניים, ובקידושין (דף מ"ט ע"ב) עשרה קבין עניות ירדה לעולם, תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו. וחוץ לזה קודם שהיה תקנה להושיב מלמדים בעיר, אלא היחידים שבכחם לשלם עבור המלמד שכרו להם מלמד, מלבד שהעניים שאין להם לשלם ומי שאין לו אב נשארו בלי מלמד, גם בין העשירים הרבה עשירים מקמצין, או אינם שמים לב לגדל את בניהם לתורה כראוי, ואין בידינו להעמיד הדת על תלה. ובגמרא פסחים (דף צ' ע"ב) ס:דחדאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אף על פי שאינו אלא מחוסר טבילה ובידו לטבול, מ"מ חיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל במחוסר כיפורים אף שחסר מעשה ההקרבה לא חיישינן, דכיון שנמסר לבית דין חזקה על הבית דין שלא יפשעו, יעיי"ש. ובביצה (דף ה' ע"ב) דגזרינן בביצה ולא גזרינן בעדות החודש, בשביל החילוק דעדות מסורה לבית דין ביצה לכל מסורה, והרבה ענינים כאלו בש"ס. ולכן גם בזה לולא התקנה שהבית דין והציבור יושיבו מלמדי תינוקות בכל מקום ומקום, היה זה נמסר רק ליחידים שיש להם יכולת, וגם רצו לגידול בנים לתורה כראוי, ומצב כזה אזלה ומדלדלה ומביא לידי שכחת התורה עכ"פ ברוב ישראל. ובלאו הכי אמרו חכז"ל אלף נכנסין לבית המדרש ואחד מהם יוצא להוראה, וכשרוב בני ישראל אינם נכנסין כלל לבית המדרש יוכל להיות שאותו האחד שראוי לצאת להוראה ברובא איתא בתוך אותן הרוב שלא נכנסו כלל לבית המדרש, ואין ספק דאף שסתמו דבריהם ואמרו מי שאין לו אב, מ"מ מי שאין אביו מגדלו לתורה כראוי, בין אם הוא מחמת עניות של ממון או מחמת עניות הדעת, נקרא אין לו אב לענין זה, אף שהוא חי וקיים, דמאי נפקא מינה, והכתוב צווח יתומים היינו ואין אב.
ועל פי זה נוכל להבין המשך דברי הש"ס (בסוגיין) שכתבו שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה, מאי דרוש וכו' התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, כי מציון תצא תורה, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך וכו', ומה שהיתה התקנה הראשונה להושיב מלמדים אך בירושלים, אמרו שדרשו זה מקרא כי מציון תצא תורה, וביארו שם בתוס' (ד"ה כי) לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמיד תורה, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה עכ"ל. ושמעינן מזה דאף שלמדו בגמרא מקרא דמציון תצא תורה, מ"מ טרחו התוספות לבאר הסיבה והטעם למה משם תצא תורה, שהוא בשביל שרואים שם כהנים עוסקים בעבודה וכולם עוסקים במלאכת שמים, דנמצא לפי זה שבזמן שאין שם כהנים עוסקים בעבודה ואין כולם עוסקים במלאכת שמים בטל זה, כי היה אותה התקנה בזמן הבית כמבואר בתוספות שהיה כהנים עוסקים בעבודה.
אבל צריך להבין, כיון דכל התקנה לא נעשית אלא בשביל מי שאין לו אב כמבואר שם בגמרא, אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם בתקנה הראשונה להושיב מלמדים בירושלים, הלא מי שאין לו אב אין לו מי שיעלהו גם לירושלים, וכמו שראו אחר כך באמת דמי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, וחזרו מהתקנה הראשונה להושיב מלמדים בכל עיר, ואינו מובן מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ודוחק לומר דמעיקרא חשבו שאף מי שאין לו אב כלל, ואין לו שום ידיעות התורה מעצמו, יתעורר ובלבבו יבין ושב לטרוח טירחא זו לבוא לירושלים. ונראה יותר לפי מה שכתבתי שבכלל מי שאין לו אב, הוא גם בני עניים שאין אביהם יכולים לשלם עבורם, או עניות הדעת וכדומה, ובשביל אלו חשבו תועלת מרובה בתקנתם, כי הרבה מהם שמחמת ס:דחעניות אי אפשר להם לפזר הממון בשביל המלמד, אבל טירחא דגופיה לטרוח להביאו לירושלים, זה לא ימנעו עבור גידול בנים לתורה, ומהם תצא תורה, כמו שאמרו חכז"ל הזהרו בבני עניים. ואף שעדיין ישארו יתומים מועטים שאין להם אב כלל ולא יעלו לירושלים, מ"מ ראו בזה תיקון יותר, כי הרוב שיעלו לירושלים ירויחו יותר בתורה ויראת שמים, על ידי שיראו עסק העבודה ומלאכת שמים בקדושה גדולה כמ"ש התוספות, ויתרבה יותר תורה וקדושה בישראל, ומזה יהיה אחר כך השפעה גם על המועטים שנשארו חוץ לירושלים, אבל מחמת שנתמעטו הדורות בתורה ובקדושה, ראו אחר כך שמי שאין לו אב מבין בדעת, ויכולת לגדל בניו כראוי, אינו מטריח גם בטירחא זו להעלותו לירושלים, וראו צורך הזמן להושיב מלמדים בכל עיר ועיר. ועדיין צ"ע לשון הש"ס, ולא כתבתי אלא להעיר, ואין להאריך בזה.
יהיה איך שיהיה, הנה זה ודאי שאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, החמירו הרבה בתקנה זו יותר מבתקנות אחרות. וברמב"ם (פ"ב מהל' ת"ת) אחר שהביא התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, סיים שמחרימין אנשי העיר עד שמושבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחריבין אותה, וכתב שם בכסף משנה שברמב"ם קיים שתי הלשונות, דברישא מחרימין אותה והדר מחרימין אותה, כלומר מחריבין אותה, ורש"י ז"ל פירוש גם בתחלה הלשון מחרימין אותה, שהוא לשון חרבה ושוממה. וכלשון הרמב"ם ז"ל הוא גם בטוש"ע (סי' רמ"ה), הגם שבגמרא שבת (דף קי"ט) ששם נאמרה מימרא זו, אינו מוזכר שם כלל מהתקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, אלא אמרו שם בגמרא סתם עיר שאין בה תשב"ר, ואפשר לפרש הגמרא דמיירי אם אין בה תשב"ר כלל, דהיינו שגם האבות שהיכולת בידם ללמד את בניהם, אין מגדלין את בניהם לתורה, ולא נמצא שם כלל תשב"ר, שזה ודאי חיוב דאורייתא אף קודם התקנה, אבל מלשון הרמב"ם והטוש"ע שהעתיקו מימרא זו, אחר שהביאו התקנה להושיב מלמדים, גם אמרו הלשון שאם אין מושיבין מלמדי תינוקת מחריבין אותה, נראה ודאי דמפרשי דאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר, הוי ביטול אותה התקנה ביטול תשב"ר, דהא בהא תליא, דכיון שראו חכז"ל אחר שנתמעטו הדורות דאלמלא אותה התקנה נשתכחה תורה מישראל, הוי ודאי ביטול אותה התקנה ביטול תשב"ר, ולא כדורות הראשונים דורות האחרונים.
והנה לא מצינו בשום עבירה דאורייתא אף החמורה מאוד, שיהיה משפט חרוץ אצל הבית דין להחרים את העיר, וגם לעשותה חרבה ושוממה כשידינו תקיפה, זולת בע"ז היכא שיש שם דין עיר הנדחת, ולדעת ר"א בסנהדרין (דף קי"ג) כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, גם לדעת החולקים על ר"א, יש הרבה חילוקים היכא שנותנים לה דין עיר הנדחת כמבואר בגמרא (סוף פ' חלק בסנהדרין), והיכא שאין לה דין עיר הנדחת, דנין כל אחד ואחד בעדים והתראה וסנהדרין, אבל אין מחריבין את העיר, וכאן הוא מימרא פשוטה בש"ס בלי שום חולק, שאך בשביל עון זה שאין בה מלמדי תינוקת, אפילו אם כל העיר מלאה תורה ומצות, עושין אותה חרבה ושוממה, כי לא חילקו בדבר ולא הזכירו אלא עון זה, ואף ס:דחשאין זה בכל הפרטים כפרטי הדינים שבעיר הנדחת, אבל זה בלבד לעשות כל העיר חרבה ושוממה לא מצינו בשום עבירה שבעולם. וצ"ל שראו חכמז"ל במלמדי תינוקת ותשב"ר קיום כל התורה וכל העולם כולו, וביטול ענין זה הוא חורבן העולם, ואין להניח עיר כזאת בישראל.
ובספר תמכין דאורייתא [מהרה"ק המהרצ"א מדינוב זלה"ה] האריך להוכיח, דאחר שנעשה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר עבור הכלל, אם לא קיימו אותה התקנה לא יצאו ידי חובתם אף החוב דאורייתא שיש על האבות ללמד את הבנים, ויסודו על מה שכתבו כמה פוסקים [וכ"ה בפרמ"ג בפתיחה כוללת, וכשיטת התוספות סוכה ג'], דכל מצוה דאורייתא שעשו חכמים תקנות באיזה אופן לעשותה, אם לא קיים כתקון חכז"ל לא יצא ידי חובת המצוה אף מדאורייתא, [וכגון אצל מצות סוכה, שאמרו ז"ל שלא לסכך בנסרים, אם לא קיים כן לא יצא ידי מצות סוכה אף מדאורייתא, וכמו כן אם אין מקיימין תקנה זו ואין מחזיקין תלמוד תורה כראוי, אין יוצאין גם ידי חובת ולמדתם אותם את בניכם].
והנה בזה יש לפלפל הרבה [מקודם שהרי הוא פלוגתת הראשונים, וכמה ראשונים לא סבירא להו הכי [עיין בר"ן (פסחים קט"ו), ובריטב"א (סוכה כ"ח)], ועוד שאין הנדון דומה לגמרי כל כך, שהרי גבי סוכה אם סיכך בנסרים, הרי לא קיים גם את עצם המצוה, ואין לו סוכה כל עיקר, שיושב בסוכה פסולה, אבל כאן גבי תלמוד תורה הרי יש כאן שני ענינים בפני עצמן, דחוץ ממה שהוא מצוה דאורייתא על האב ללמד את בנו מן הכתוב ולמדתם אותם את בניכם, עוד הוסיפו עליה חכז"ל עוד תקנה נוספת להושיב מלמדים בכל עיר לדאוג עבור הכלל, ואם לא קיים זו התקנה הרי רק זאת לא קיים, אבל מהיכא תיתי שלא יצא יד"ח דאורייתא אם למד את בנו, ולכאורה אין הנושאים דומין זה לזה כל כך, ויש עוד להאריך בזה, אלא שלא עת האסף פה].
אבל לפענ"ד גם בלאו הכי כיון שאמרו חכז"ל על אותה התקנה שאלמלא הוא משתכחת תורה מישראל, אם כן הוא מוכרח לקיום התורה ואי אפשר בלעדה, כאשר אנו רואים גם בחוש, והכתוב צווח ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, [ועמדו בזה כולם על מה הדברים סובבים, הלא כל האיסורים מפורשים בתורה, ומה ניתוסף עוד באשר לא יקים], והביא שם הרמב"ן בשם הירשלמי וכי יש תורה נופלת, אלא היה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור, יעיי"ש, ואם ככה הוא אם לא החזיק ביד הרשעים, ומכל שכן בתשב"ר הבל פיהם שאין בהם חטא, ותלוי קיומם שיוכלו לזכות לאור התורה בהושבת מלמדים כראוי, שאין ספק שמי שאינו מחזיק בזה שיוכלו עמוד הוא בכלל אשר לא יקום.
ובמדרש רבה (פ' קדושים פ' כ"ה סי' א') כתב עוד יותר, וז"ל: למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, הה"ד ארור אשר לא יקום, לא למד ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים, [נראה הכוונה במי שאינו בר הכי], ולא היתה סיפק ס:דחבידו להחזיק והחזיק, [שהחזיק עד כמה שהיה אפשר לו], ולא למחות ומיחה, הרי זה בכלל ברוך, [ונראה הכוונה במ"ש ולא היה יכול למחות ומיחה, דהיינו שאע"פ שלא פעל כלום במחאתו, ואעפי"כ הוא עשה את שלו ומחה, הרי זה בכלל ברוך]. ופירוש היפה תואר במה שאמר לא היתה סיפק בידו, דהכוונה אף אם לא היה סיפק בידו להחזיק ולמחות כראוי, מ"מ מחויב לעשות כל מה שבידו. וצע"ע להבין הכוונה בזה. אבל זה ודאי ברור ומפורש בדבריהם ז"ל, כי המחזיק ענין שתלוי בו קיום התורה הוא בכלל ברוך אשר יקים, וח"ו ההיפך בהיפך. והם פסוקים המפורשים בתורה.
ואמרו חכז"ל כל הארורים שכתבו בזה בתורה"ק פתחו קודם בברוך, [אם כן נאמר קודם ברוך אשר יקום לפני שנאמר ארור אשר לא יקום, ואמרתי בזה דלכאורה למה לא בחר קרא יותר לכתוב את הברוך, ולישמע מכלל הן ההיפך, ולמה כתבה תורה את הארור, והנ"ל על פי מ"ש התניא בסידורו, דהאמנם שמה שנכתב בתורה אין חקר לגדולתה, מ"מ מה שלא נאמר בתורה ונמסר לנו רק בקבלה, גדול ממנה הרבה, והיינו טעמא שלא נאמר בתורה, לפי שזה גדול כל כך עד שאי אפשר אף לצמצמו ולהגבילו לתוך דיבורי התורה, וכמו כן מה שהוא רק מנהג ישראל הוא גדול עוד יותר, שזה לא יכלו אף לצמצמו לתוך קבלה, והוצרכו רק מעצמן לנהוג כן, יעיי"ש בסידור התניא לענין ההקפות דשמחת תורה. נמצא לפי זה שהברכה של אשר יקום הוא גדול עוד יותר, והוא עד אין קץ, עד שאי אפשר להגבילו ולכללו בתוך דיבור, דהארור עוד יש לו גבול, אף שארור אשר לא יקים ח"ו, אבל עכ"פ הוא מוגבל עוד, משא"כ הברוך אשר יקים גדול כל כך עד אין קץ, לכן לא נכתב בתוה"ק ולא נכלל בבחינת דיבור]. ונאמרו פסוקים אלו בהר גריזים ובהר עבל בשעה שקבלו עליהם כל התוה"ק בברית ובשבועה, אם כן הרי חיובא דאורייתא בלי ספק להחזיק ענין שתלוי בו קיום כל התורה כולה, מי הוא זה שאינו רוצה להיות בכלל ברוך שבתוה"ק אלא ח"ו ההיפך, וא"צ להאריך בזה.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. צא ולמד החילוק בין הדורות אף בזמן התנאים, ממה שאמרו בגמרא על תקנת יהושע בן גמלא, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, והלא בכל הדורות מיום שניתנה תורה לישראל עד יהושע בן גמלא, לא היה תקנה זו, והתורה לא נשתכחה, אלא אדרבא מבואר בגמרא עירובין (ד' נ"ג ע"א) בכמה דרגין עד אין שיעור היה גדול כח תורתן של ראשונים מתורתן של אחרונים. וכן במה שהתירו בימי רבי איסורא דאורייתא לכתוב תורה שבעל פה, כמבואר בגיטין (דף ס') בגמרא וברש"י, משום דלא אפשר מלכתוב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, ומיום שניתנה תורה לישראל לא היו כותבין תורה שבעל פה והתוה"ק לא נשתכחה, אלא אדרבה בראשונים היתה התורה מתגברת והולכת, ממה שלמדו בעצמם, ומקבלין דין מן דין, ומשפיעים על חבריהם ס:דחועל כל העולם כולו שהתלהבו ללימוד התוה"ק, וגם אפילו הע"ה שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, היה ירא לשקר בשבת, שהיה אימת שבת עליו, מה שאין זה שכיח בדורינו אפילו בכמה תלמידי חכמים, ומהיכן ידע אז הע"ה מגודל קדושת השבת שיטיל עליו אימה כל כך, ועל כרחך שבאמת התלמידי חכמים שבדור השפיעו גם על הע"ה. ועכ"פ בלי מלמדים ובלי כתיבת התורה היתה התורה משתכחת אף באמצע זמן התנאים, אף שלא היה כן בדורות הראשונים, ועל כרחך ששינו מצב הדורות הוא דבר גדול, ואינם דומין זה לזה בשום דמיון שבעולם, ומכל שכן בדורות האחרונים שההרחק מחמת שינוי מצב הדורות הוא בתכלית הריחוק עד אין שיעור וערך, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמס אין יכולה לכתוב.
[שם] דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו', התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, (ישעי' ב') כי מציון תצא תורה וגו', ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך וכו', עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה כי מציון תצא תורה) לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, עכ"ד התוספות.
מבואר מזה כי קדושת העבודה של כהנים והלוים היה משפיע שפע קודש בתשב"ר, שהיו עיניהם רואות שכולם עוסקים במלאכת שמים בעיר ה', ואם כן זכות הרבים הם תשב"ר של כלל ישראל, תלויה בשבט לוי שהכניסו בהם קדושה ועוררו לבבם ליראת ה', ואף אחר שתיקנו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר כתקנת יהושע בן גמלא, מ"מ הארת הקדושה של הלוים השפיעה למרחוק.
[ובזה יש לבאר המדרש רבה (פ' במדבר) על הפסוק הקרב את מטה לוי, הה"ד צדיק כתמר יפרח וכו', מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים, והפריחו מע"ט בעת שעשו ישראל את העגל וכו', הה"ד שתולים בבית ה', אמר ר' שמעון פזי עד שהם שתולים [קטנים כנטיעה הזו] הם בבית ה', אלו התנוקות שהם בבית הספר, ע"כ. וצ"ב לאיזה ענין מזכיר שבט לוי לשבח שהתינוקת מתחנכים בבית הספר משחר טל ילדותם, והלא כל קהל עדת ישראל יעשו כן, לנטוע שתיליהם הרכים תשב"ר בבית הספר ללמדם תורה ויראת ה'. ומה ראה להזכיר שבט לוי לשבח על דבר זה יותר מכל שבטי ישראל. אמנם לפי דברי התוספות הנ"ל כי קדושת העבודה של כהנים והלוים היה משפיע שפע קודש בתשב"ר מובן שפיר דברי המדרש, דשתולים בבית ה' אלו התינוקות שהם בבית ס:דחהספר, ואין הכוונה בזה על התינוקות של שבט לוי בלבד, אלא תשב"ר של כל ישראל, שהאירה בקרב לבם השפעת הקדושה של הכהנים והלוים. וזה יהיה שיעור הכתוב "שתולים" הם תשב"ר שהם קטנים כנטיעה הזו "בבית ה'" כלומר השפעתם באה מאת הכהנים והלוים אשר בבית ה' בירושלים, וחזר הכתוב ואמר בחצרות אלוקינו יפריחו, פירוש אף אחר שתיקנו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר כתקנת יהושע בן גמלא, מ"מ הארת הקדושה של הלוים השפיעה למרחוק, וז"ש יפריחו לשון מפעיל, שמכחן נפעלו תשב"ר למרחוק בכל מקומות מושבותיהם].
ובדברי התוספות הנ"ל, יש ליישב מה שהקשה היפה תואר (פ' מקץ) אחרי דכבר נרמז בפסוקים חורבן בית ראשון ובית שני, והיה גלוי וידוע מלפניו יתברך שעתידין ליחרב, אם כן למה היה צורך לבנין בית שני, והיה טוב יותר להמתין על בנין המקווה, בית השלישי שיהיה נצחי ועומד לעד. ותירץ שהיה הצורך לבנין בית שני כדי לזכות על ידו לנס חנוכה, עיי"ש דבריו. ודבריו צ"ב, דלמה צריך לתרץ דבנין בית שני היה בו צורך בשביל נס חנוכה, הלא אפשר לתרץ בפשיטות, דעל כן לא המתין הקב"ה על בנין דלעתיד, דחביבין לפני הקב"ה עבודת הקרבנות שהקריבו ישראל במשך ימי בית שני, ורצה הקב"ה להיות השראת שכינתו יתברך בתוך בני ישראל גם באותן הדורות, שהיו דורות גדולים, ורוב התנאים היו במשך ימי בית שני, ואעפ"י שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שעתיד ליחרב, אעפ"כ רצה שיהיה השראות שכינתו בתוכינו עכ"פ במשך ימי הבית. ועוד קשה על דבריו למה הוקשה קושיתו על בית שני, הלא גם על בית ראשון אפשר להקשות כמו כן, כי היה גלוי וידוע שעתיד ליחרב, שכבר התנבא עליו משה רבינו ע"ה ונושנתם בארץ וכו', ולמה היה צורך לבנותו לפי שעה, ולסבול אחר כך צער החורבן, וקרבנות ישראל שנהרגו בעת החורבן, ולמה לא המתין הקב"ה על בנין העתיד, שהוא עתיד להיות נצחי וקיים לעד ולא יחרב עוד.
והאמת הברור, דאע"פ שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך החורבן, וגם הצער שיסבלו ישראל על ידי החורבן, אעפ"כ היה מוכרח להיות בנין בית המקדש ראשון ושני, שעל ידם היה חיזוק לישראל להתקיים, ואותן הח' מאות שנה שהיו המקדשות, נתנה השפעה רוחניות לישראל שיתקיימו גם בימי גלותם אחר כך, וכמ"ש התוספות הנ"ל כי קדושת העבודה של כהנים והלוים היה משפיע שפע קודש. ואלולי ב' מקדשות אלו לא היה בכוחם של ישראל לעמוד נגד נסיונות הגלות ונסיונות הדור, על כן היה הכרח שיהיה בנין ב' מקדשות אלו.
[שם] ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה וכו', התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, (ישעי' ב') כי מציון תצא תורה וגו', ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ס:דחוכו', עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה כי מציון תצא תורה) לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה, עכ"ד התוספות. הנה בהעלאת מעשר שני לירושלים, מבואר טעמא דקרא, באמרו (דברים י"ד כ"ג) ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר וגו', מעשר דגנך ותירשך וגו' למד תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים, וכדברי הספרי הנ"ל. והחינוך כתב טעם זה גם על מצות ראיה.
ואפשר שטעם זה, ישנו גם בהבאת בכורים. [וזה ירמוז בכתוב (פ' תבוא) והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם ובאת אל הכהן וגו' שיתעורר מקדושת המקום וקדושת הכהנים בעבודתן, וכמו"ש בגמרא הנ"ל שהיה מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש כי מציון תצא תורה, וכתבו התוספות לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וכו'. ואפשר שזה טעם המצוה ובאת אל הכהן וגו', ולא שישלח בכוריו עם שליח, אלא הוא בעצמו יבוא, לדבק עצמו עם הכהנים משרתי ה', למען ילמד ליראה.
[כ"ב ע"ב] מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות, מאי טעמא, דדוושא דהכא מעלי להתם, [ופירש"י מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד, מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעית יסודות הכתלים ולא ימוטו]. אמר רב לא שנו אלא כותל גינה, אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך. ופירש"י דכותל גינה מתוך שאין דשין אותה מבפנים, צריכה דישה מבחוץ, מה שאין כן בכותל חצר, מתוך שדשין סמוך לכותל מפנים אינה צריכה דישה מבחוץ. וכתבו התוספות (ד"ה אבל) בשם ר"ת, דבית הוי כגינה, לפי שנותנין מטה וכלים אצל הכותל, אין דשין מבפנים, והוי דינו כמו כותל גינה, ואסור לסמוך לו כותל אחר בתוך ד' אמות של כותל בית חבירו, עיי"ש.
ומזה התוספות מצאתי כדמות ראיה שכן היה דרך אבותינו מעולם להניח המטות סמוכים אל הכותל. [והנה כבר עוררתי כמה פעמים על דבר אשר לאחרונה פרצו בו פרצות בגדרי הצניעות שגבלו בראשונים, וחדא מנייהו שמשנים מדרכי אבותינו ומניחים המטות באמצע החדר ולא סמוך אל הכותל, ונודע שאם משנים מגדרי צניעות עלולים להכשל ח"ו אף באיסורי כריתות מאיסורי עריות הש"י, וצריכים ליזהר שיהיו המטות כראוי וכיאות על פי דת תוה"ק מרוחקין זה מזה, ותהא כל אחת סמוכה אל הכותל דוקא, וכמנהג ישראל קדושים מדור דור].
והנה מדברי התוספות הנ"ל יצאה מזה נפקותא לדינא, דמהאי טעמא כיון שנותנים המטות בבית סמוך אל הכותל ואין ס:דחדשין מבפנים, צריך חבירו להרחיק כותלו ד' אמות מכותל חבירו, והכי איפסק הילכתא לדינא, ומעתה אותן המתחדשים חדשים מקרוב באו אשר אין יראת אלקים לנגד פניהם, ורוצים להתדמות לדרכי האומות ולהתנהג בנימוסיהם שמניחים המטות באמצע הבית רחוקים מהכותל, לכאורה מקום יש בראש לומר כי אולי לפי דברי התוספות כיון שדשין מבפנים הבית ישתנה הדין אצלם, והנה כשיבוא חד מהם עם חבירו בסכסוך כזה לפני הבית דין ויפסקו הדין כמבואר דבבית צריכין להרחיק מטעם הנ"ל דהמטות הם סמוכים להכותל, ולא ידעו הדיינים שאצלו נשתנה הדין כיון דהמטות הם באמצע הבית, על ידי זה יכולים לפעמים לבא לידי גזילה על ידי הוראה שלא כדין.
[ובדרך רמז מוסר אפ"ל בזה, במ"ש (פ' נח) ויאמר אלקים אל נח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ודרשו חז"ל (סנהדרין ק"ח ע"א) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, והקשו דהרי מבואר בפסוק לעיל מיניה כי השחית כל בשר את דרכו וגו', אלמא דעל חטאם דעריות היתה הגזירה. ולפי דברינו אפ"ל דהני תרי טעמי המבוארים בקרא אשר בשבילם נגזרה שיבוא המבול לעולם מישך שייכו אהדדי וכחדא אזלי, דכתיב ותשחת הארץ הגיעו לזה על ידי שהזניחו מגדרי הצניעות, והיינו שהניחו מטותיהם באמצע הבית, ועל ידי זה באו אחר כך לידי השחתה, ועל ידי כן נכשלו גם באיסור גזל כנ"ל, שעל ידי זה כשבאו לידי סכסוך כנ"ל לא יפסקו להם הדיינים כדין, כיון שאצלם ישנה בדין כאמור, והבן].
[כ"ג ע"ב] אמר רבי חנינא רוב וקרוב, הולכין אחר הרוב וכו', [אם נמצא דבר לפנינו ויש להלך אחר הרוב, ואם נלך אחר הקרוב אינו כן, אזלינן בתר רובא], מתיב רבי זירא (דברים כ"א) והיה העיר הקרובה אל החלל, ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה, [שיש עיר אחרת רחוקה הימנה שגדולה ממנה ברב עם, ואעפ"כ הולכין אחר הקרובה], בדליכא, [שאין רחוקה מזו שגדולה ממנה, אלא כולם שוות], וליזיל בתר רובא דעלמא, ביושבת בין ההרים. [שאין דרך רוצחים לבא לכאן מערים אחרות]. והקשו התוספות (ד"ה ביושבת) וא"ת ואמאי איצטריך קרא בסוף פרק מרובה (ב"ק דף פב:) דאין ירושלים מביאה עגלה ערופה, [בלאו קרא נמי איכא למפטרה דניזל בתר רובא דעלמא], ואין לומר דאי לאו קרא היינו מחייבים להביא עגלה ערופה בירושלים משום דהיא יושבת בין ההרים, דכתיב (תהלים קכ"ה) ירושלים הרים סביב לה, שהרי מ"מ היו ישראל באים לרגל וגם בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות, וגם אומות העולם היו באים שם בסחורה וכו', ואם כן הוה לן למיזל בתר רובא דעלמא, ואמאי איצטריך קרא למפטרה מעגלה ערופה, וי"ל שהיו מקומות שלא היו רגילים לבא רק בני ירושלים, אי נמי בימי חזקיה המלך שכל ישראל היו שם ולא היו באין לסחורה, ע"כ.
ובשיטה מקובצת בשם הרשב"א תירץ, דאיצטריך קרא אפילו בזמן שלא היה בירושלם בית המקדש עדיין, ולא הוו אתו לשם מעלמא, דאפילו הכי פטורין מעגלה ערופה מקרא. אי נמי אי איתרמי דלא סלקי לירושלים, אפ"ה מדינא לא מייתי דרחמנא פטרה.
ולכאורה צריך להבין תירצו הב' של הרשב"א ז"ל, אימת איתרמי זמן כזה דלא הווי סלקי לרגל, וכי לא היו ישראל מקיימין מצוות עליה לרגל בכל זמן לעלות לציון ברנה שלש פעמים בשנה. ונראה שכוונתו על אותן ג' שנים שקודם חורבן בית שני דהוה צר עלה תלת שנין, כדאיתא בפרק הנזקין (נ"ו ע"א) ובאותם השנים שהיתה ירושלים במצור אין יוצא ואין בא. או יתכן שהיה כן בימי ירבעם שהעמיד את העגלים והטעה את ישראל אחריהם, ומינה שומרים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים, כדאיתא בגמרא (מו"ק כ"ח ע"ב), ובאותם השנים שלא עלו ישראל לרגל לא הוה מיפטרא ירושלים מכח רובא דעלמא, להכי איצטריך קרא דאפ"ה פטירא מלהביא עגלה ערופה דרחמנא פטרה.
[כ"ה ע"ב] אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר (דברים כ"ח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, בזמן שישראל שרוין על אדמתם, גשמים יורדין מאוצר טוב, בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם, אין גשמים יורדין מאוצר טוב. [עיין דברי יואל פרשת עקב, עמוד ע"ח].
[כ"ו ע"א] דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. מה ששאל באילני המאלינ"ס שעלו מאליהן ומזיק לאילנות אחרים, אם יש היתר לעקרן עם עפר שיוכלו לחיות. - הנה להלכה בוודאי שיש אופן להתירן. ועיין באבני צדק (חיו"ד סי' מ"ה) שביאר כל אופני ההיתר בזה, וקיבץ דעת הפוסקים בזה להלכה עם ביאור רחב, ולבסוף סיים וכל זה להלכה, אבל למעשה אי לדידי ציית טוב מזה ומזה שאינו נודד כל עיקר אילן כלל לא מיניה ולא מקצתיה, ושומר נפשו ירחק מזה. וכן קבלתי מאבא מארי הגה"ק זלה"ה שבכל אופן ואופן אף במקום שהוא היתר גמור מצד הדין, עדיין יש מקום לחוש לחשש סכנה ח"ו, [עיין ב"ק (צ"א ע"ב), וצוואת רבי יהודה החסיד (סימן נ"ג)], ולא רצה מעולם להורות בדבר זה.