אגדות מהרי"ט/הוריות/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת הוריות – פרק ד
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובתוספות (פסחים נ' ע"ב) הקשו וז"ל: תימה דרבא גופיה אמר בפ"ב דברכות (י"ז ע"א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו עכ"ל. ובתוס' בסוגיין ובמס' ברכות (י"ז ע"א) תי' דהתם מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והכא מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו. וכן חילקו התוס' במס' תענית (ז' ע"א).
והנה מאמר זה נמצא גם במס' סוטה (כ"ב ע"ב), ושם האריכו התוס' ליישב סתירה זו, ותירצו דהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, היינו כגון מיראת היסורין ומאהבת קבול פרס, שאינו מתכוון להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו, והא דאמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, היינו שאינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה, אלא להוסיף על חטאתו פשע, שעתה שגגות נעשו לו זדונות, שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו, יעיי"ש. ולפי"ז נמצא דלדברי התוס' בסוגיין ובמס' ברכות ובמס' תענית הנ"ל הלומד כדי שיקרא רבי או שיכבדוהו, הרי הוא בכלל אותם שעליהם אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו', ולדברי התוס' במס' סוטה הנ"ל הלומד ע"מ שיכבדוהו נוח לו שלא נברא. ובפסחים מיישב גם כן קושיא הנ"ל, אבל לא ברירא לגמרי היאך ס"ל כי אפשר לפרשו לכאן או לכאן, שכתבו וז"ל ואור"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתייהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה, ואינו לומד על מנת לעשות, יעיי"ש. [ובמהרש"א כתובות ס"ז ע"א מפרש התוס' דפסחים כתוס' דמס' סוטה].
וכן נראה באמת דעת הרמב"ם (פ"י מהל' תשובה), כדברי התוס' מס' סוטה, שבהל' ד' שם הביא הדין שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' בשביל שכר בעוה"ב וכו' ת"ל לאהבה וכו'. ושוב בהל' ה' כתב כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורעניות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והרי דבמה שהתחיל לבאר מה הוא שלא לשמה שסיים ע"ז מה שאמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, לא הביא אלא אותה הבבא שהוא עוסק מאהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה, והשמיט שם אותה הבבא של הלומד בשביל שיהיה עשיר וכדומה, שאין זה בכלל שלא לשמה שאמרו חכמים כמו שכתב בפ"ג מהל' ת"ת הל' י' כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם והאריך בזה. וכעין זה הם דברי הרמב"ן (פ' אחרי) ודברי הריטב"א (יומא ע"ג). שוב ראיתי בפירוש החיד"א על הספר חסידים (סי' רפ"ט דפוס הישן) שהבין גם מדעת הרמב"ם כדעת אותן המקומות בתוספות דבשביל שיכבדוהו אינו בכלל מה שאמרו נוח לו שלא נברא, וכן נראה גם מדברי הלחם משנה (פ"ג מהל' ת"ת), וצ"ע דלכאורה לא נראה כן בפרק י' מהלכות תשובה כנ"ל.
והנה חילוק גדול יש בין שני בחינות אלו בלימוד שלא לשמה, אם לומד כדי שיכבדוהו בני אדם או מאהבת קיבול הפרס, דמי שעושה בשביל תועלת מבני אדם, תוחלתו הוא שוא ותקותו שקר כמ"ש הכתוב שוא תשועת אדם, ומגונה בחינה זו שלא לשמה שבטחונו בתשועת אדם שהוא שוא ושקר, משא"כ בחינה השנית שלומד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש, עכ"פ הוא מאמין בשכר ועונש מהקב"ה, הגם שאינו מעולה כל כך כמו לימוד לשמה, אבל אעפ"כ יש לו מעלת האמונה בהקב"ה שגומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש למי שיעבור על מצותיו שהוא אחד מעיקרי האמונה, כמ"ש הרמב"ן הק' (סוף פ' בא) וז"ל שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון וכו' עכ"ל. והגם שרואין לפעמים עושי רע מצליחין, זה הוא רק למראה עין, אבל האמת הוא כך ששכר טוב אי אפשר שיבא רק על ידי שמירת תורה ומצות וההיפך לעושי רע.
עכ"פ מי שלומד על מנת לקבל פרס או מיראת העונש מקיים בזה מצות אמונה, שמאמין שהשי"ת משלם שכר טוב ובו שם בטחונו, על כן יש מעלה וחשיבות ללימוד שלא לשמה כזה, וכח האמונה שבו מביאו אח"כ ללימוד לשמה, שהוא למעלה מהשגה אנושית שלא יכוון להנאת עצמו כלום רק מאהבת השי"ת, והטעם שקשה להשיג בחינת אהבה זו הוא, מפני שלא ישיגוהו משיגי הגוף, וטבע האדם הוא שאי אפשר שיאהב דבר שאינו מושג אצלו, על כן קשה לבא למעלה זו של לימוד לשמה באמת, והוא למעלה מהשגת אנושית רק הוא מתנת אלקים למי שרוצה באמת לעשות לשם ה', אבל אי אפשר להגיע לה על ידי השגה אנושית, וכמו שכתב העטרת צבי ז"ל שכל מדרגה ששכל האדם משיגו אינו עוד בגדר לשמה, שבחינת לשמה הוא דבר שאין השכל יכול להשיגו עכת"ד ז"ל.
אולם אחר שיתמיד בלימוד שלא לשמה כזה שהוא מאהבת השכר ויראת העונש, יזכה לו השי"ת במתנת אלקים שלא יחשוב להנאת עצמו כלל רק למען אהבת השי"ת, כמו שכתב החובת הלבבות (בשער חשבון הנפש) וז"ל וכאשר יהיה הענין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד, ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו, יהיה הבורא יתברך נמצא עמו במצפונו, יראהו בעין שכלו ויהיה ירא אותו תמיד, ומרוממו ובוחן את מעשיו וכו', וכאשר יתמיד על זה יניח הבורא לו מעצבו וירגיע לבו מפחדו ויפתח לו שערי ידיעתו ויגלה לו סודות חכמתו וכו', ויהיה במדרגה עליונה ממדריגות החסידים, ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים, ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון, וירגיש בעניינים מבלתי חושים וכו' עכת"ד ז"ל. והכל הוא רק מתנת אלקים למי שרוצה באמת בעבודת השי"ת לשמה.
יהיה איך שיהיה בחינה זו של שלא לשמה על מנת לקבל פרס מהשי"ת, הוא מעלה נכבדה מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, וכמ"ש רבותינו ז"ל (ר"ה דף ד') האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני או על מנת שאזכה בה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור, מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, ולא מבני אדם ששוא תשועתם ומקושר עם השקר, משא"כ הגמול מהשי"ת הוא אמת ממקור האמת, על כן יש לה סגולה זו שמביאו אחר כך ללימוד לשמה.
וכל זמן שהאדם לומד תורה על מנת לשמור ולעשות, אף שאינו עוסק בתורה לשמה, מ"מ יש ערך לתורה זו, וחשובה ומקובלת היא לפני הקב"ה, לפי שהתורה נקנתה בנפשו ובפנימיותו ועשתה בו רושם, וכמו כן כאשר האדם מקיים מצוה, מעלתה הגדולה ביותר היא באופן שתעשה רושם בנפשו, ולא כן הדבר במי שלומד תורה ואינו מקיימה, אם כן לא עשתה התורה רושם בנפשו, וכל תורתו היא מן השפה ולחוץ. וזאת כוונת הכתוב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, כלומר מה לך ללמוד תורה, הרי ותשא בריתי "עלי פיך", כלומר מה ערך לדברי תורה שאתה לומד, אם אינם אלא על פיך, ולא חקקת אותם בפנימיות לוח לבך, שהרי אינך חפץ לקיימם.
(ויו"מ מאמר ב' סי' קכ"ג-קכ"ד, ד"י ויחי - תקכ, ד"י בחקתי - שפו)
ולכאורה יש מקום להביא סייעתא לשיטה זו, שהלומד על מנת שיכבדוהו נוח לו שלא נברא, מדברי התורת כהנים פ' בחקותי, וז"ל אם בחקותי תלכו יכול אלו המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה, ועשיתם אותם הלומד לעשות, לא הלומד שלא לעשות, שהלומד ש ארבנ אלש ול חונ תושעל אל עכ"ל. הרי להדיא כשיטת התוס' בסוטה שהלומד על מנת שיכבדוהו נוח לו שלא נברא, שהרי אינו לומד על מנת לעשות, אלא לתקות הכבוד שיגיעו ע"י לימודו. אמנם יש לפרש דברי התורת כהנים באמרו הלומד שלא לעשות, דהיינו הלומד על מנת לקנטר, כי ודאי מי שלומד כדי לדעת דרך האמת ולהתנהג במדות טובות אינו בא ח"ו לידי קינטור, אפילו אם כוונתו כדי שיכבדוהו בני אדם, ורק הלומד שלא לעשות, היינו שלא יעשה פרי, ואינו מתנהג בתורה ובדרך ארץ, זהו הלומד לקנטר, ועליו נאמר נוח לו שלא נברא.
ובגמרא נדרים (ס"ב ע"א) תניא לאהבה את ה' וגו' שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו' אלא לומד מאהבה וכו', ראבר"צ אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וק"ו ומה בלשאצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה עאכו"כ. וברייתא זו היא מהספרי פ' עקב פסקא מ"ח. וקשה לכאורה ממה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ופי' שם בזרע אברהם על הספרי דמה שאמרו יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה קאי על שלא לשמה שבא על מנת לקבל פרס מאהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה, דאף שגם זה נקרא שלא לשמה שאינו בשביל רצונו ית"ש בלבד אלא לתועלת עצמו, אבל מ"מ לא גרע כ"כ כמו שלא לשמה גמור, אל תעשם עטרה או קורדם בשביל פרנסתו וכדומה, שהוא תועלת טבעי וגשמי ע"י בני אדם שעליהם נאמר המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, וע"ז אמר הק"ו מבלשאצר, זהו תוכן דבריו בקצת ביאור.
והנה כן יש לפרש לדעת האומרים שמה שאמרו בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, קאי על אהבת השכר ויראת העונש מהקב"ה לא זולת. ולפי דבריהם יתכן שפיר תירוצו של הזרע אברהם על הספרי. אבל לפי דברי התוספות בברכות ותענית הנ"ל שכתבו גם על הלומד כדי שיכבדוהו שהוא בכלל אותה המימרא דיעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו', זהו לכאורה סתירה מהברייתא שבספרי ובגמרא נדרים, ואינו מתורץ בתירוצו של הזרע אברהם.
ובגמרא כתובות (ס"ז ע"א) בנקדימון בן גוריון שאמרו איבע"א לכבודו הוא דעבד, כתב שם המהרש"א להאי תירוצא משמע דאפילו הוי עביד כדבעי למיעבד, כיון שלא עשה כן משום מצוה אלא לכבודו הוי ליה שלא לשמה ונענש עליו, ואין להקשות הא אמרינן גבי צדקה אפילו שלא לשמה וכו', די"ל האי שלא לשמה לכבוד הוא גרע טפי, כמו שמחלקין התוס' בפסחים אהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה ובעלמא אמרינן טוב לו שלא נברא יעיי"ש. הנה המהרש"א הראה מקום לתוס' בסוגיין שלדבריהם אפשר לתרץ הגמ' דכתובות, גם הברייתא שבגמ' נדרים הנ"ל, אבל לפי דברי התוספות בברכות ובתענית אינו מתורץ לא הגמרא דכתובות ולא הגמרא דנדרים יעיי"ש ודוק.
גם בנדרים ס"ב החליט בזה המהרש"א כדעת התוס' דמס' סוטה, שאם לומד להנאתו כמו קורדום לחפור בו הוא בכלל מה שאמרו נוח לו שלא נברא, וכן הוא פשטות דברי הש"ס בנדרים שאמרו ע"ז נעקר מן העולם.
אמנם אינו מובן מה שסתם המהרש"א כן מדעת התוס', ולא העיר מאומה שבג' מקומות, בסוגיין ד"ה שבתוך, ובברכות ד"ה העושה, ובתענית ז' ע"א ד"ה וכל, כתבו התוספות בפירוש דמה שאמרו נוח לו שלא נברא לא אמרו אלא על הלומד לקנטר שלימודו בעבירה, אבל אם לומד לתועלת אחר כגון בשביל שיכבדוהו וכדומה הוא בכלל מ"ש שילמוד אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועכ"פ היא סתירה בדברי התוס' וצ"ע ליישבם. והמהרש"ל בים של שלמה (בהקדמתו על מסכת בבבא קמא) כתב דלכן מוצאים כמה פעמים בדברי התוס' שדבריהם סתרו זו את זו, בסיבה שבמקום אחד הוא דברי ר"ת ובמקום השני הוא דברי ר"י וריב"א ויתר החולקים, כי היו הרבה בעלי התוס' שכל אחד ואחד הגיע להוראה יעיי"ש. ועכ"פ אין לנו בזה הלכה ברורה מדברי התוס'.
ובזוה"ק פ' בראשית (דף כ"ה) חשב בין ה' מינים דערב רב אותן העושין מצות דבונין בתי כנסיות ובתי מדרשות ושויין בהון ס"ת ועטרה על רישיה ולא לשמא דה', אלא למעבד לון שם הה"ד ונעשה לנו שם. והרח"ו ז"ל בהקדמתו על שער ההקדמות אחר שהעתיק דברי הזוה"ק האלו סיים שעל הכת הזאת אמרו בגמ' כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם יעיי"ש. ומבואר בזה דעת הרח"ו ז"ל שלאו דוקא על הלימוד לקנטר אמרו כן בגמרא, אלא גם על הלומד כדי לקנות שם שיכבדוהו וכדומה, וזה אינו כדעת התוס' בג' מקומות שהבאתי, אלא כדעת התוס' במס' סוטה. ובספר חסידים יש בזה דברים מופלאים, אלא לפי שיש שינוי גדול בין הנוסחאות שבדפוס הישן לדפוס החדש ממש מהיפך אל ההיפך ואיני יודע איזו נוסחא אמיתית, ע"כ לא אוכל לדבר מזה. ויש עוד אריכות דברים שונים בענין זה, גם יש הרבה סתירות בש"ס בזה. ובספה"ק יסוד העבודה הפליא לעשות בביאור הרבה מאמרים וענינים שלא נתבארו. גם יש לפלפל בדבריו בכמה ענינים לא עת האסף פה כי הדברים ארוכים. ולפענ"ד אמרתי בזה דרך נכון שאפשר ליישב בו כל הסתירות שבדברי חז"ל בזה, אלא שלא ראיתי להאריך פה בענין זה.
(ויו"מ מאמר ב' סי' קכ"ג-קכ"ד, ד"י בחקתי - שפו)
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובתוספות (נזיר כ"ג ע"ב) הקשו וז"ל וא"ת והא אמרינן בעלמא (ברכות י"ז ע"א) העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וי"ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרי', והכא קאמר שעסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכו' עכ"ל.
וקשה למה סתם רבא הדברים דכשאמר לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה כיון דגם לקנטר נקרא סתם שלא לשמה אפשר לטעות להתיר גם זה. וכן כשאמר מימרא האחרת על הלומד תורה שלא לשמה כיון דגם על מנת לקבל פרס נקרא סתם שלא לשמה אפשר לטעות דקאי גם על זה, ולמה לא ביארו במקום אחד שני החילוקים שלא יהי' מקום לטעות, גם לא יצטרך לשני מימרות בשני מקומות.
ונראה דהחילוק הי' בין התלמידים שנאמרה להם המימרא, דמה שאמר לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה זה נאמר לאותן התלמידים שלא הי' שום חשש שילמדו לקנטר, אלא היתה השאלה אם מותר ע"מ לקבל פרס, לכן לפניהם נאמרה מימרא זו דמותר ולא הוצרך לבאר להם יותר כי ידעו ממה היא המדובר. וכן הוא במימרא השני' שהי' לפניו אותן התלמידים שהי' השקלא וטריא בלימוד ע"מ לקנטר, לכן שנה להם מימרא זו, והוא כעין מה שאמרו הא לן והא להו, ומסדרי הש"ס אספו שתי המימרות וסמכו שמסתירת המימרות אפשר להבין החילוק. ומצינו כעין זה בש"ס כמה פעמים אין מספר.
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הנה ענין זה להבחין אם התורה שלומד היא בבחינת לשמה או שלא לשמה אין האדם מבין בעצמו, דיש מי שרוב לימודו היא באמת לשמה, ויש מי שרוב תורתו שלא לשמה, ואע"פ שלפעמים יש לו גם מחשבות של לשמה וסובר שעושה לשמה, מ"מ הם בטלים ברוב מחשבות של שלא לשמה, ודבר זה אינו יכול להבחין אלא הבוי"ת לבדו א-ל דעות ה', כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' תשובה) לענין משקל העונות והזכיות, ואם כן יתכן דאף כשחושב האדם שעושה לשמה, מ"מ אליבא דאמת הוא שלא לשמה.
והנה כבר כתבתי בקונטרס על הגאולה ועה"ת (בהקדמה עמוד ד') לפרש הענין מה שאמה"כ על חטא העגל וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, שבשעה שישראל עשו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל, היו סבורין שעושין בזה כבוד גדול להשי"ת, ובאמת הרי היה בזה ניאוץ השם, ואם כן עשו בזה תמורה בענין הכבוד הראוי ליתן להבוי"ת, שהכבוד אשר היו סבורין שהם נותנין אותו להשי"ת באמת נתנו אותו להסט"א, והמירו כבוד השי"ת בכבוד הס"א, וז"ש וימירו את כבודם שהמירו והחליפו את כבוד ה' בתבנית שור אוכל עשב, שנכנס בו הס"מ כמ"ש בתרגום יוב"ע יעיי"ש באריכות. והנה כמו כן הוא בענין עסק התוה"ק, שהעוסק בתורה וסבור שהוא עוסק בה לשמה עבור הבוכ"ע, ובאמת הוא שלא לשמה ורק עבור איזה פניה עצמית, הוי זאת בחינת תמורה בתוה"ק עצמה, שממיר ומחליף כבוד התוה"ק וכבוד השי"ת בכבוד עצמו.
והנה התירו רז"ל לעשות גם שלא לשמה, מפני שזולת זה א"א כלל להגיע לידי לשמה, ורק אם מתחילין עכ"פ שלא לשמה עי"ז בא לשמה, ויש גם בחי' שלא לשמה האסור כגון שהוא לקנטר וכמו שכתבו התוספות לחלק בהכי, משא"כ שאר בחי' שלא לשמה כגון עבור שכר וכדומה מותר דזה מביא לידי לשמה, אלא שלאו כל אדם זוכה להגיע לידי לשמה. וכבר כתבו בספה"ק שיותר שכיח דשלא לשמה המותר יביא לידי שלא לשמה האסור ממה שיביא את האדם לידי לשמה, אלא שאעפ"כ עבור תועלתן של אלו היהודים שיש להם כוונה טובה ומגיעין אל לשמה עבורם הוצרכו להתירו, משום דלא סגי בלא"ה ואי אפשר באופן אחר כנ"ל.
אמנם כהיום רואה אני גם בחינה הפכית, שמתוך לשמה בא שלא לשמה, דישנם כאלו שעוסקים בענינים שונים שנוגעים ליהדות, ובראשיתם כוונתם נכונה, אלא שאחר כך תופסם היצה"ר לרשת זו טמן להם, עד שמגיעין בסופן לידי כוונה של שלא לשמה ולקנטר, ואף אותו שראשית כוונתו אולי היתה רצויה ולשמה, מ"מ בסופו הגיע לידי שלא לשמה הגמור, דבין כך ובין כך מתערב היצה"ר בדבר, ומביאו לידי גיאות והתנשאות ועוד כמה ענינים בדומה לזה, עד שנופל מבחינת לשמה אל ההיפוך ממש לשלא לשמה האסור. וסוג כזה שמתוך לשמה יבוא לשלא לשמה אינו מובא בספרים כלל, והוא מכה אשר לא כתובה בתורה, ומצוי היום הרבה וצריך זהירות יתירה בענין זה ודו"ק.
והנה לא בניקל כל כך מגיעין לידי לשמה, כי היצה"ר מתגבר מאוד למנוע מהגיע לשמה, אולם בעבירה שלא לשמה בניקל מאוד להגיע לידי עבירה לשמה, דבזה היצה"ר מסייע וקרוב הדבר שמתוך שלא לשמה יבואו לעשות העבירה לשמה, וכמו כן אף אותן העושין העבירות מתחלה שלא לשמה דאין כוונתם אלא לתועלת הממון, מ"מ קרוב הדבר שיגיע על ידי זה לעשות העבירה לשמה בלבד ואף שלא לשם ממון.
[וזה ירמוז הכתוב (פ' יתרו) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, ודקדק האוה"ח הק' בכפל ושינוי הלשונות, דברישא אמר לא תעשון אתי ובסיפא אמר לא תעשו לכם. וגם למה חזר לומר פעם ב' לא תעשו לכם ולא הספיק במה שקדם לומר לא תעשון אתי, ועיי"ש מה שתי'. ואפ"ל דירמוז הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף, שלא יעשו ע"ז אף בעד ממון ובצע כסף, שאז הוא עדיין "אתי", פי' שאז עדיין יש לו קצת אמונה בהשי"ת ועושה הע"ז שלא לשמה, דלבו בל עמו אלא שעיניו אל הנאת הכסף, גם זאת לא תעשון, כי עי"ז יבואו ח"ו לידי בחינה כזו לעשותו לשמה אף שלא לתועלת הממון, וז"ש ואלהי זהב לא תעשו לכם, פי' שלא תגיעו ח"ו עי"ז לעשות הע"ז בבחי' "לכם", שכבר אבדה מהם האמונה בבוי"ת לגמרי ח"ו ואינם עוד בכלל אתי כנ"ל].
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. איתא בבראשית רבה (פט"ו ו') ר' חמא אמר ראוי היה אדם הראשון שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידים לעשות עצמם אלהות, לפיכך נקנסה עליו מיתה וכו', א"ל ר' יונתן אם כן יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהיו הרשעים עושים תשובה של רמיות, ושלא יהיו הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא בשביל שהם מסגלים מצוות ומעשים טובים, אף אנו נסגל מצוות ומעשים טובים, נמצאת עשייתם שלא לשמה עכ"ל המדרש. והקשו היפה תואר והנזר הקודש דמה בכך אם תהיה עשייתם של רשעים שלא לשמה, והרי אמרו ז"ל בפרק מקום שנהגו אר"י אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואם כן קשה מדוע איפה גזר הקב"ה מיתה על הצדיקים מחשש שיהיו הרשעים מסגלים תורה ומצות על מנת שיחיו, והלא מותר ללמוד על מנת כן, ומצוה נמי איכא בגויה כשם שמותר ללמוד על מנת שיכבדוהו בני אדם וגדול עד שמים חסדו.
והאריכו היפה תואר והנזר הקודש בישוב קושיא זו בכמה אנפי, וזאת תורת העולה מכלל דבריהם, כי לא הותר לעשות שלא לשמה אלא מטעם שמתוך כך יבא לעסוק בתורה ובמצות לשמה, כאמרם ז"ל, ולא שייך לומר כן אלא בלומד על מנת לקבל פרס, או כדי שיכבדוהו בני אדם, שאין התועלת גלוי לעין, אזי אמרינן שזכות העסק בתורה ובמצות תביאהו בסופו של דבר לעסוק בהם לשמה, אבל הכא אילו הצדיקים חיים לעולם והרשעים מתים, אם כן היה שכר המצות ברור ומוחש לעין כל, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לעולם, ואם כן ודאי שהיתה כוונתם של הרשעים בכל עת בעשיית המצות למען יחיו, שהרי חייהם תלואים להם מנגד, ולא יתכן שיסיחו דעתם מכוונה זו ויבואו למדרגת לשמה, כי התועלת בולט וניכר תמיד, ואליו הוא נושא את נפשו, ובאופן כזה שלא יגיע למדרגת לשמה לעולם, ודאי דנוח לו שלא נברא עכת"ד ז"ל.
ואף אני אבוא אחריהם ומלאתי את דבריהם, ליישב קושיא זו על פי בחינתם, בתוספת נופך, בהקדם לבאר הא דאיתא בגמרא (שבת פ"ג ע"ב, גיטין נ"ז ע"ב) א"ר שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. והנה על כרחך אין לפרשו כפשוטו שימסור האדם גופו למות על עסק התורה, שהרי אין האדם רשאי למסור נפשו למיתה כי אם בג' עבירות החמורות, ובשאר מצוות התורה אנו מוזהרים וחי בהם ולא שימות בהם כאמרם ז"ל (סנהדרין ע"ד ע"א) חוץ משעת הגזרה שחייבים למסור נפש אף על מנהג קל, ואם כן מה כוונתם באמרם שצריך האדם להמית עצמו על התורה.
והמהרש"א ז"ל בחא"ג שם פירש כוונת אומרם שממית עצמו עליה, שממית כוחות הגוף המתאווים ומסלק מעליו מותרות התאוה. אמנם פירושו דחוק, דלפי זה הוציאו חז"ל מקרא זה לגמרי ממשמעותו ודרשוהו על שבירת התאוה. גם לפירושו קשה הלזאת יקרא מיתה, אדרבה על ידי שיסלק האדם מגופו כוחות התאוה, הרי הוא מוסיף חיות לנפשו, ועיקר חיות האדם היא חיות הנפש, ולהיפוך אותם בני אדם השקועים בתאוות עולם הזה, ורודפים בכל עת למלאות תאות הגוף הנגוף, הם הממיתים נפשם בקברות התאוה, ולהם ראוי להקרא מתים.
ואפ"ל בהקדם לפרש הא דאיתא בברכות (ה' ע"א) א"ר לוי בר חמא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו, נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם, נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, שנאמר ועל משכבכם, נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה ע"כ. והקשו המפרשים ז"ל שאם הזכרת יום המיתה היא תקנה בדוקה יותר מכולם, אם כן למה לו לנסות שאר התקנות תחלה ואם לא יועילו יזכיר לו יום המיתה, הלא מוטב אשר מיד בבוא היצה"ר להסיתו יזכיר לו יום המיתה, שהיא התקנה המועילה יותר מכולם. גם יש להתבונן איך יתכן כזאת שלא תעלה בידו לנצח את יצרו באמצעות עסק התורה, והלא עסק התורה היא סגולה בדוקה לבטל כוחו של יצה"ר, כאמרם ז"ל (קידושין ל' ע"א) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח וכו'. ובהקדמת הזוהר הקדוש (דף י"ז ע"א) איתא כל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעילאי ומתתאי ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא ולית למקטריגא רשות עליה בגין דאיהו אחיד באילנא דחייא ע"כ. הרי לך כמה תקיף כוחה של תורה, להגין על האדם מן הסט"א ומכל זינין בישין, ואיך יתכן שעסק בתורה ולא ניצח את יצה"ר, והוצרך לעצות אחרות כדי להתגבר עליו.
ונראה לומר עפ"י מה שכתב האה"ח הקדוש עה"פ אם בחקתי תלכו וגו' (באופן הז') דהא דאמרו ז"ל (סוטה כ"א ע"א) תורה מגינא ומצלא [מיצה"ר] בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, היינו דוקא במי שלומד תורה לשמה, והגם שדרש רבא בפ' כי גדול עד שמים חסדך זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצה"ר בבא עבירה לידו, עכת"ד ז"ל. ולפי זה בע"כ לומר דהא דאמרו ז"ל שיתגבר האדם על יצרו באמצעות עסק התורה, הכוונה לעסק התורה לשמה דייקא. ועל פי זה נחה ושקטה התמיהה כיצד יתכן שלא יוכל להתגבר על יצרו ע"י עסק התורה, שהרי במה דברים אמורים שעסק התורה הוא מגן ומחסה לאדם נגד יצרו, בעוסקים בה לשמה, וזה שלא ניצחו הוא משום שלא עסק בה לשמה, וזהו שאמרו נצחו מוטב, ואם לאו שלא זכה לנצח את יצרו על ידי עסק התורה, זה לך האות שכל עסקו בתורה הוא שלא לשמה, ולא דברו חז"ל בעוסקים בתורה על מנת לקנטר ח"ו, אלא מיירי בעוסקים בה על מנת לקבל פרס או שיכבדוהו.
והנה הסבה שגרמה לכך שלא זכה לעסוק בתורה לשמה תתכן באחת מב' דרכים, אם משום שלא זכה עדיין להרגיש דביקות עריבות נעימות ידידות מתיקות אהבת הבורא יתברך, או שהוא טבוע עדיין בעמקי מצולות התאווה, ותאוותיו מטעים את לבו למחשבות זרות ונגיעות עצמיות בלימוד התורה. וכלפי ב' סיבות מפסידות אלו שזכרנו נתנו חז"ל ב' תקנות שבאמצעותן יוסרו המניעות, ויזכה האדם ללמוד תורה לשמה, כנגד מה שנתבאר כי הסיבה המונעת ממנו לבא לבחי' לשמה היא מה שנפשו אינה משגת עדיין לחזות בנועם ה' ולדבקה בו, נתנו חז"ל עצתם אמונה שיקרא ק"ש, כי ע"י שיקבל עליו עול מלכות שמים בכל נפשו ומאודו, יתלהב לבבו לאהבת הבורא יתברך ודבקה בו נפשו בעודה, ואז יזכה לעסוק בתורה לשמה. ואם לאו פי' דאף תקנה זו לא הועילה לו, לצד שנפשו דבוקה מאד בתאוות העוה"ז, והיא הנותנת שלא זכה ללמוד תורה לשמה, אזי תקנה אחרת יש לו שיזכיר לו יום המיתה, וכאשר יראה מה אחריתו יתגבר בניקל על הפניות המטות לבו מלעסוק בתורה לשמה, כדתנן בריש פ"ג דאבות עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. וכתב הר"ע מברטנורא ז"ל כי כאשר יסתכל האדם שסופו ללכת למקום עפר רמה ותולעה תבטל ממנו חמדת ותאות הממון, בראותו כי הונו לא יועילנו ביום עברה. והר"מ ז"ל בפי' לאבות כתב כי הסתכלות זו תביאהו להבזות כל תאוות העוה"ז ע"כ. ובהבטל ממנו כוחות התאווה יזכה ללמוד תורה לשמה, ובאמצעותה יתגבר על יצרו.
והשתא תו לא קשיא מידי קושיית המפרשים ז"ל שאם הזכרת יום המיתה היא סגולה בדוקה נגד היצה"ר אמאי לא הזכירוה חכמים אלא באחרונה, אחרי שכבר נסה לנצח את יצרו ע"י עסק התורה וק"ש, ולא עלתה בידו, הלא מוטב לו להזכיר יום המיתה מיד בבוא אליו היצה"ר להסיתו. אמנם לדברינו יובן, דפתח בעסק התורה שהיא התקנה המעולה ביותר כדאמרן, שהעוסק בתורה לשמה תורתו מגנת עליו ומצילתו מן היצר הרע, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, אלא שאם לא זכה לנצח את יצרו על ידי עסק התורה, משום שאינו עוסק בתורה לשמה, נתנו לו חכמים שני תקנות לבטל הסבות המפסידות כוונתו, והם שיקרא קריאת שמע או יזכיר לו יום המיתה, וכדאמרן כי באחת מאלה יוסרו ממנו המניעות, ויעלה בידו לעסוק בתורה לשמה.
ועל פי זה יתבאר אומרם ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ע"ד שפירשנו יזכיר לו יום המיתה, שיקבל על עצמו מסירת נפש למיתה בעבור כבוד שמים, ונחשב לו כאילו מת ממש. וזה שאמרו אין התורה מתקיימת וכו' כלומר כדי שתהא לתורתו קיום נצחי עליו להשיג בחינת לשמה, כי העוסק בתורה שלא לשמה עלול להכשל ח"ו ולנטות מדרך האמת, על ידי שהוא משוחד מתאוותיו ורצונותיו, וגם יטעה אחרים אתו עמו. וכמו שפירש החתם סופר זלה"ה זאת התורה אדם כי ימות באהל, כלומר דרשע שאינו בן תורה אינו מסוכן כל כך, אבל חלילה אם בן תורה מתקלקל ילמדו גם אחרים ממנו להרע, וזהו כל הבא אל האהל יטמא שמטמא אחרים, כי ממנו ילמדו לעשות כמעשהו. ולפיכך אמרו חז"ל כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שהוא מקבל על עצמו מסירת נפש למיתה בעבור כבוד שמים, ואז יסורו ממנו כל הנגיעות, ויזכה להשיג בחינת תורה לשמה שהיא מתקיימת לעד.
ועתה נחזור לביאור המדרש רבה (פ' בראשית) בטעם שנגזרה מיתה על הצדיקים שאילו לא היו מתים היו הרשעים מסגלים מצוות ומעשים טובים כדי שלא ימותו, עפ"י מה שנתבאר לעיל המאמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שהכוונה על הזכרת יום המיתה, שבאמצעות כן יזכה האדם ללמוד תורה לשמה, שהיא כמגן ותריס בפני היצה"ר, ואמנם מחמת גודל שפלות הדור וחולשת ההשגות קשה להשיג מדרגת לשמה, כי אם על ידי זכרון יום המיתה, וכמו שביאר בספה"ק ערבי נחל הפיוט אדם איך יזכה בכל יום למות מחכה, שהוא בא בשאלה אדם איך יזכה, ואף הוא משיב אמריו בכל יום למות מחכה, על ידי שיזכור בכל עת את יום המות יזכה, דזולת הזכרת יום המיתה קשה מאד לזכות לעבוד את ה' בשלימות לגודל הנסיונות.
וזה ביאור המדרש כי אילו לא היו הצדיקים מתים, והרשעים היו עוסקים בתורה ובמצות לכוונה זו שלא ימותו, אם כן היתה כל עשייתם שלא לשמה, שהרי להגיע למדרגת לשמה יש צורך להקדים זכרון יום המיתה, ובלאו הכי קשה מאד להשיג בחינה זו, ומה גם לרשעים שכל מחשבותם לרע, ודאי שלא ניתן להגיע לבחינת לשמה בזולת הזכרת יום המיתה, ואילו לא היו הצדיקים מתים, ואף הרשעים היו נמנעים מלחטוא כדי שלא ימותו, אם כן לא היתה גזירת המיתה שכיחא כלל בעולם, ולא היו הרשעים משיגים לעולם בחינת לשמה, לפי שאין זכרון יום המיתה לנגדם, להטותם אל הדרך הטובה והרצויה, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, ובכי האי גוונא לא אמרו חז"ל שמותר לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה, כמו שהבאנו לעיל מדברי היפ"ת והנזה"ק.
(ד"י תזריע - שכז, ד"י חקת - עג)
באופן אחר יש לבאר דברי המדרש רבה הנ"ל, דהנה כל העושה שלא לשמה מיראת העונש, או לצד תועלת השכר, הרי עושהו מצד האמונה, שמאמין בגמול שכר ועונש, שהבוי"ת משלם לשומרי מצותיו, ומעניש למי שיעבור על מצותיו, ואמונה זו מצוה גדולה יש בה, ובודאי שבכח מצוה זו יביאהו לידי בחינת לשמה, דמצוה גוררת מצוה. אבל אם יגזור מיתה על הרשעים ולא יגזור מיתה על הצדיקים, אז יראו ויכירו בני אדם בחוש דרכי ההשגחה, ויתבטל בחינת האמונה לגמרי, כי מה שרואין בחוש אין זה בגדר אמונה, ואם כן יעשו הרשעים המצות בגדר הכרח וכפיה. וז"ש נמצאת עשייתם שלא לשמה, דבחינת שלא לשמה כזו שהוא באונס ובכפיה, אונסא כמאן דלא עביד, ואף שהבוי"ת בוחן לבבות ויודע מי הוא העושה לשמה ומי להיפך, ואם כן הדרא קושיא יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור על הצדיקים, אבל אף על פי כן בני אדם לא יכירו להבחין ויבואו להרהר אחר מדותיו יתברך, ועל כן בהכרח מקרה אחד לצדיק ולרשע, ודרכי ההשגחה מסותרת מבני אדם, וכל זה להגדיל הנסיון.
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הנה מתוך דברי השל"ה הק' (שער האותיות אות ק', בדינים הנוהגים בא"י) והפני יהושע (כתובות קי"ד) מבואר שאין לנסוע לארץ ישראל כי אם בכוונה בשביל לקדש עצמו, ולקיים המצות אשר שמה, וכן נראה מלשון החרדים ושאר ספרי קודש. ולא דמי למה שאמרו בשאר מצות מתוך שלא לשמה בא לשמה, דהתם אין בהמצוה סרך עבירה, דאף אם עושה שאר עבירות מ"מ המצוה אין בה עבירה, אלא שחסר הכוונה, לכן התירו לעשות שלא לשמה על ספק שמא מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי רבים הם שאינם באים לשמה לעולם, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, אבל במצות ישוב א"י אחריות גדול, שאם עושה עבירות הוי גם ישיבתו שם עבירה גדולה, שעל ידי ישיבתו שם העבירות חמורין יותר, וגם יוכל להיות בכלל המטמאין את הארץ, ולא נאמרה המצוה כלל אלא על תנאי של קיום כל התורה כולה, כאשר הארכתי (בויואל משה מאמר ישוב א"י). ולזה כתב הפנ"י (שם) דאך כשדר שם לשמה לשם קדושה מגין עליו איכות המצוה שלא יחטא, אבל לא כשהוא שלא לשמה דרך מקרה או בשביל שבח פירותיה וכיו"ב.
והר"ן בנדרים (ט' ע"א) על המשנה כנדרי רשעים וכו', נתקשה דבשלמא בנדרים יש חילוק בין נדר או נדבה, דנדר הוי כשאומר הרי עלי ונדבה הוי כשאומר הרי זו, אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייך ביה, הרי אינו אלא בענין א'. ותי' דהחילוק הוא שאם אין כוונתו רצויה לגמרי הוי נדרי רשעים, והכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרי נזירותם נדבה, ומה שאמרו בנדר או נדבה שהחילוק הוא בין אם אומר הרי עלי או הרי זו, הוא בשביל שזה ראיה על כוונתו ומחשבתו אם רצויה היא לגמרי יעיי"ש. והטעם שהנודר נקרא רשע הוא בשביל דילמא אתי לידי תקלה כמבואר שם בגמרא, משא"כ בנדבה. וצ"ל לפי זה בנזירות שאין חילוק בין נדר לנדבה אלא כוונתו ומחשבתו, שאם כוונתו ומחשבתו רצויה לגמרי לא חיישינן ביה דילמא אתי למיתי לידי תקלה ואין בנזירותו עבירה, אבל אם אין כוונתו רצויה לגמרי אית ביה חשש תקלה והוי בנזירותו עבירה שנקרא על ידי זה רשע.
וכעין זה הוא בישוב א"י שבוודאי אית ביה חשש תקלה, דמטעם זה כתב הר"ח (מובא בתוס' שלהי כתובות) שאינו מצוה כלל, ובדעת החולקים על הר"ח דהוי מצוה אנו רואים ברוב המקומות שבדבריהם דמיירי בנוסע לא"י לשם מצוה וקדושה כאשר העתקתי (בויואל משה מאמר ישוב א"י) דברי השלה"ק והחרדים והפנ"י עד כמה החמירו בזה. גם בתשו' מהר"ם שבכלבו (סי' קכ"ז) שהפליג מאד בשבח הדירה בא"י כתב הלשון דקאי על מי שהלך להתנהג בקדושה ובטהרה. גם המבי"ט במחלוקתו על הר"ח אחר שהביא דבריו שאין מצוה בשביל שקשה ליזהר, כתב עליו ואנן רמינן אנפשין למיתי לא"י לאיצטעורי בה טפי ולפום צערא אגרא. והרי דמיירי מהבאים לתוכה להצטער ולא בשביל איזה תועלת אחר של הנאה גופנית שלא לשמה, ואין להאריך בזה כי הדבר מבואר ברוב המקומות להמעיין בהם דמיירי בהנוסעים בכוונה רצויה לגמרי לשם קדושה וטהרה ובכגון דא לא חיישי לתקלה. אבל בהנוסעים שלא לשמה לשם איזה תועלת אחר באיזה אופן שהוא שאינו בכוונה רצויה לגמרי לשם קדושה וטהרה כנ"ל, מנ"ל דעדיפי מנדרים שבשביל שאין כוונתו רצויה לגמרי אין להכניס עצמו במה דאפשר למיתי לידי תקלה, ואף שהנדר מקיים בנדרו עשה ולא תעשה, מ"מ אין להכניס עצמו למצות כאלו שיוכלו להביאו לידי תקלה.
ובפרט שההיתר שאנו סומכין לעסוק בתורה ומצות אף שלא לשמה היא מאותה המימרא שאמרו בש"ס לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, ויש סתירות רבות בזה בש"ס, וצריך לחלק בחילוקים שונים דלאו כללא היא כמ"ש בזה הרבה גדולי הראשונים ז"ל, ומנ"ל ללמוד משם למצות ישוב א"י, שהחילוק הוא ברור ועצום כמו שכתבתי למעלה דאית ביה חשש תקלה מרובה אם היא שלא לשמה. (ויו"מ מאמר ב' סי' קכ"ב)
[שם] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ראיתי להרחיד"א זלה"ה בספרו ראש דוד (פ' קדושים ובפ' ברכה) שהביא פלוגתת הקדמונים בענין המחזיק תורה, דיש מהראשונים דס"ל שהמחזיק לת"ח, אף אם הת"ח לומד שלא לשמה, אבל המחזיק הרי כונתו ורצונו ליתן על תורה לשמה, לכן יש לו שכר כהחזקת תורה לשמה. ומהר"ש פרימו חולק על דבריהם, לפי שהוקשה לו מדברי הגמרא (ב"ב ט' ע"ב), שקלל ירמי' הנביא לאנשי ענתות ואמר רבש"ע אפילו בשעה שהם נותנים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא בא לשמה. ואפשר לרמוז זה באמרם ז"ל "מתוך" שלא לשמה בא לשמה, היינו בתוך ובאמצע לימודו יהיה לו מחשבה טובה, וזה יביאהו אחר כך לידי לשמה, עכ"פ אית בחינת תורה שלא לשמה שמותר ומצוה איכא בגוויה. אולם יש גם בחינת שלא לשמה שארז"ל נוח לו שלא נברא ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו, ולימודו נחשב לו לעון ר"ל, והתוס' שם כתבו דהוא בלומד כדי לקנטר ולקפח את חביריו בהלכה עיי"ש, ובכה"ג עבירה הוא בידו.
ופירשתי בדרך בדיחותא מאמרם ז"ל (יומא פ"ו ע"ב) עבר ושנה הותרה לו וכו' נעשית לו כהיתר, דלכאורה וכי משום שעבר עבירה שני פעמים איך נעשית לו כהיתר, וגם מהו הלשון עבר "ושנה" עבר ו"כפלו" היל"ל. ואפ"ל דמלת "ושנה" הכוונה בו מלשון לימוד, כמו שנו חכמים בלשון המשנה, והפי' דאם עובר עבירה במזיד והוא גם למדן ולומד על מנת לקנטר, אז מברר לו היתר להצדיק מעשהו על פי הלכה, ועל ידי זה הותרה לו ונעשית לו כהיתר, ועל זה הלימוד אמרז"ל נוח לו שלא נברא ולימודו עבירה ועון פלילי.
והנה ארז"ל (לעיל עמוד א') אשה הפרם וה' יסלח לה וכו', רע"ק כי מטא להאי קרא בכי, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה וכו', עוד אמרו שם ומה מי שנתכווין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר וכו' אמר קרא ונשא עונו וכו', ולפי זה המחזיק בלומדי תורה על מנת לקנטר, אף אם לא ידע מהותם ואיכותם, והיה כל כוונתו להחזיק בלימוד תורה לשמה, מ"מ בכגון דא אי אפשר לומר דמגיע להמחזיק שכר כהחזקת תורה לשמה, אדרבה הרי צריך כפרה דהרי לימודו של זה עבירה הוא, ורז"ל הרי אמרו (פ"ו דאבות) על ת"ח שאינו מתנהג כשורה דעליו יאמר (משלי י"א) נזם זהב באף חזיר, מפני שהתורה מתבזית על ידו [עי' פרש"י שם במשלי], ועכ"פ הרי המחזיק נזדמנה עבירה לידו, וה"ה כנתכוין לאכול בשר טלה ועלתה בידו של חזיר שצריך כפרה, אבל בבחינת שלא לשמה על מנת לקבל שכר או פניה אחרת, הרי הלומד אינו עושה עבירה כי אם מצוה, בודאי יקבל המחזיק שכרו כהחזקת תורה לשמה כשיטת הראשונים הנ"ל.
ומעתה לא קשה קושית המהר"ש פרימו ז"ל ממה שקלל ירמי' לאנשי ענתות שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, דהתם מיירי בכאלו שאינם מתנהגים על פי התורה כלל, ובכגון דא ודאי לא יקבל שכר המחזיק בידם לתמכם, ולא קשה מידי, וסברת הראשונים אמת וקיים אצל סתם בעלי תורה, אף אם לומדין בבחינת שלא לשמה ובמחשבה לשם פניה, מ"מ המחזיקים בידם מקבלין שכר כהחזקת תורה לשמה, ובגמרא מיירי בבני אדם שאינם מהוגנים ומתנהגים בתהלוכות מעשיהם היפך התורה, וע"כ התומכים בידן אינם מקבלים עליהם שכר, ומעתה סברת הראשונים קיימת לדברי הכל, דגם המהר"ש פרימו לא חלק עליהם אלא מכח קושיא הנ"ל, וכיון דתריצנא לה שפיר שוב קיימת סברת הראשונים לדברי הכל.
(ד"י ויחי - תקלז, ח"ת דינערס וארא - לא)
ואפ"ל עוד לתרץ קושית המהר"ש פרימו זלה"ה, דמקללת ירמי' הנביא הכשילם בעניים שאינם מהוגנים לא קשה מידי, דהנה אין ספק שאנשי ענתות היו רשעים ושנואי ה', דאם היה השי"ת אוהבם לא היה ירמי' הנביא מקללם, והנה ידוע דמטבע הרשעים לשנוא ליראי ה', וכמ"ש הרבינו יונה זלל"ה (עי' בפי' למס' אבות פ"ד מ"ו) לפרש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (משלי כ"ז), דכל דבר יש לו מבחן, והמצרף מובחן לכסף והכור לזהב, והמבחן של אדם הוא לפי מהללו, לראות את מי מהלל, דאם מהלל לצדיקים הוא צדיק וההיפוך בהיפוך. וכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' בלק) דבר זה שימה בטבע שהרשעים ישנאו את הצדיקים גם בלי סיבה יעיי"ש. ולכאורה לפי זה היו אנשי ענתות שונאים לעניים מהוגנים, ומעצמם ימנעו מליתן להם, ולמה הוצרך ירמי' הנביא לקללם בזה. ואם חשש דילמא יתרמי שירצו ליתן, הלא במילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, ולמה היה צורך לירמי' הנביא לקללם בדבר שאינו שכיח ואפשר אינו במציאות בעולם כלל, ואדרבה הלא אפשר שאותן העניים שהם ירצו לקרבם וליתן להם הרי זה לאות שאינם מהוגנים, דאם לא כן לא היו נותנים להם, כי לדבר הגון אין הרשעים נותנים, ועכ"פ למה הוצרך ירמי' להניח על זה קללה כיון שהוא מילתא דלא שכיחא.
אמנם ירמי' הנביא ראה והשיג שאפשר במציאות דבר כזה, שאף שהם רשעים מ"מ ירצו לתמוך בעניים מהוגנים, כדי להמשיך אותם לדעתם הרשעה. וע"ד שפירשתי (פ' שמות) מ"ד במדרש מתחילה בפה רך שפרעה גזר על עבודה ומתחלה שילם להם שכרם, ושבט לוי לא רצו לקבל שאמרו עתידים אנו לעבוד להשי"ת, ולא נעבוד אדם רשע, ועי"כ ניצולו מהן. ולכאורה הרי לבסוף עבדו ישראל בכפיה על פי גזירת המלכות ואיך ניצולו בני לוי. ואפשר שעל ידי שהעם קיבלו מתחלה ממון הרשעים על ידי זה נמשכו אחרי טומאתם דלא סגי בלא"ה, ובעון זה שלטו בגופן אחר כך. וע"ד מ"ש רש"י ז"ל (פ' בהר) בשם תורת כהנים עה"פ לא תעשו לכם אלילים, כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו וכו'. ולכאורה מי פתי יאמר כן, ה"ה גוי ואתה ישראל ואיך תחשוב להתדמות אליו. אמנם מפני שירצה לישא חן בעיניו על ידי זה מתחיל להתדמות אליו בדבר קטן וקל, והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' ויבוא להתדמות אליו לעבוד ע"ז ולגלות עריות כמותו. ועד"ז פרעה רצה להמשיך ולשעבד את ישראל תחת רשותו, וכמ"ש בשלה"ק וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים וחטאים, לכן שילם להם בתחלה ממון רב, ועי"כ נפלו ממדריגתם והי"ל שליטה עליהן, משא"כ שבט לוי לא רצו לקבל ואף בעד כל כסף וזהב שבעולם לא רצו לעבוד לאדם רשע, וע"כ לא הי"ל שליטה עליהן כלל וניצולו מידו.
ועד"ז יתבאר לענינינו דלפי שהיו אנשי ענתות רשעים ושנואי ה', היו משתוקקים להמשיך רבים לרשעתם, כמשה"כ (משלי ד') לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יכשילו, והשתדלו להמשיך אליהם אנשים מהוגנים שיתפתו לדעתם ולא ילחמו נגדן, ועוד יתנו להם כח וחיזוק, לכן פרשו רשתם לתמוך לעניים מהוגנים, ועל ידי שיתנו להן ממון יתפסו לדעתם ועל ידי זה יקבלו כח וחיזוק, לכן קיללם ירמי' הנביא שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, והמהוגנים ינצלו מידם, ואף אם ישתדלו לרדוף ולהשיג מהוגנים, יכשלו ויטעו ויזדמן להם בני אדם שאינם מהוגנים, אלא שלמראית העין מתדמין כמהוגנים ובאמת המה צבועים ורשעים.
היוצא לנו מזה שרק רע היה כל כוונתם, ומי שכוונתו לכזה, בוודאי אין מקבל שכר כהחזקת תורה לשמה, דדי שיקבל שכר אם יזדמן לפניו עניים מהוגנים שעכ"פ עשה מצוה, ואף שהיה כוונתו לרוע יש לו קצת שכר, וממילא לא יקשה מהתם על שיטת הראשונים ז"ל, וסברתם קיימת דאף המחזיק ביד הלומד שלא לשמה מקבל שכר כעל תורה לשמה, ואין שום קושיא ממאמר רז"ל הנ"ל שקיללם ירמי' הנביא הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, וגם זה תירוץ מספיק, ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל דיש ב' בחינות בתורה שלא לשמה בפשטות לא קשה מידי, דמ"ש הכשילם באינם מהוגנים כוונתו על סוג הגרוע בתורה שלא לשמה, וכל זה אמת ויציב.
הנה כתבנו פלוגתת הראשונים במחזיק תלמיד חכם מנכסיו, והת"ח עוסק בתורה שלא לשמה, אם שכרו של המחזיק כאילו תמך בלומד תורה שלמה או לא יעיי"ש. והנה כל זה לא שייך במחזיקים בחינוך תשב"ר, דלימודם ודאי נחשב כאילו עסקו בה לשמה, שאמרו רז"ל שהבל פיהם אין בו חטא, וזהו בודאי לשמה, וכדאיתא (שבת קי"ט ע"ב) א"ל אביי לרבא דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. הרי שתורתם גבוה מעל גבוה, ותורתם חשובה מאד בשמי מעלה, ואצלם אין נפק"מ הכוונה בין לשמה ושלא לשמה, שעדיין אינם מצווים על זה, והתורה שלהם קיום כל היהדות, ובה תלוי קיום כל העולם, והוא גבוה יותר מכ"ד, והנוטל חלק בהחזקתם ודאי יחשב לו כמחזיק בלומדי תורה לשמה. ונוסף לזה הרי נוטלין גם חלק בהחזקת המלמדים וראשי ישיבות תלמידי חכמים לומדי תורה, וכבר ביררנו לעיל שגם בזה יש להמחזיקים חלק בתורה לשמה עכ"פ.
(ד"י ויחי - תקלט, ד"י אמור - קפו)
[שם] והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הנה נקדים בדברי הגמרא שבת (קי"ד ע"א) מאי בנאין, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן. והנה ראוי להבין דברי חכמים וחידותם, מאי טעמא כינוי להם חז"ל בנאים, הן אמת שקיום העולם הוא על ידי עמוד התורה, אף על פי כן הרי אמרו חז"ל על שלשה דברים העולם עומד, ולא אמרו העולם נבנה, והבורא כל עולמים ברא כל העולמות והשלים כל מעשה בראשית על תיקונם הראוי להם, ומסר קיומה לבני אדם שמקיימין אותה על ידי התורה ומעשה המצות, ולכאורה אין זה בונה אלא מקיים, וצריך ביאור הלשון שבחרו חז"ל לכנות לתלמידי חכמים שם בנאים על שם שעוסקין בבניינו של עולם.
ויתבאר על פי מה שכתב הפרי מגדים בשולחן ערוך או"ח (הל' ת"ב סי' תקס"א) דכשבא ר' גרשון קיטווער זלה"ה לארץ ישראל וראה ירושלים בבניינה, בכה מאוד ואמר אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר, היינו ירושלים שלמטה על תילה בנויה, ועיר אלקים ירושלים שלמעלה מושפלת עד שאול תחתיה עכ"ד. ועניינו על פי מה דאיתא בספר הקדוש זרע קודש (פ' תצא) לפרש מאמרינו ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, דידוע דלעתיד לבוא יבוא מלמעלן ירושלים ובית המקדש בנוי ומשוכלל כמבואר ברש"י ותוס', ובזוהר הקדוש נראה דכל ארץ ישראל יבוא מלמעלן בנוי ומשוכלל, והנה ממה נבנה זה הבית המקדש, ממצות ומעשים טובים של צדיקים כמבואר זה בכל הספרים הקודמים, ומביא שהרה"ק הר"ר אלימלך זי"ע עלה עליית נשמה והראו לו הכלים שנבראו על ידו, ואמר הרה"ק זלה"ה שברומי בונין תיפלה ועולין לה אלפים בונים בכל יום, והרה"ק מלובלין מפיל כולן בשמונה עשרה אחד שמתפלל, דלפי ערך מה שנבנה בקדושה נופל הקליפה, וזהו בקשתינו ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה, ובמה תבנהו על זה אמר בימינו במה שאנו עושים בהימים שלנו, דהמצות ומעשים טובים שצדיקים מסגלין בימיהן בזה נבנה ירושלים שלמעלה עד כאן דבריו הק'.
וכידוע המעשה ממרן הקדוש הדברי חיים זלה"ה שאמר פע"א בשולחנו הטהור שהבית המקדש של מעלה כבר נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת, וענה לו אחד מבני עליה היושבים לפניו שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו הק' בכוחו לעשות הפרוכת, ולא השיבו אז הדברי חיים זלה"ה דבר, אלא פעם אחרת כשישב אל השלחן התחיל לומר "מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת, אלא שבא רשע גדול עם עבירה גסה שעבר וקרע אותו". ובזה יונח אמרם ז"ל שתלמידי חכמים נקראים בנאים, על שם שעוסקין בבניינו של עולם, שעל ידי תורתם ועבודתם הק' בונים ירושלים וארץ ישראל שלמעלה והוא יסוד העולם, נמצא שהם העוסקים בבניינו של עולם על דרך האמת.
והנה ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' קרח) הביא מספר עיר בנימין על אמרם ז"ל ועשו לי מקדש לי לשמי, דלכאורה קשה הלא כל המצות צריכין להיות נעשים לשמה ולמה פרט הכתוב במקדש דוקא וכו'. וביאר על פי דברי הגמרא (בסוגיין) רבא רמי כתיב מעל שמים חסדך וכתיב עד שחקים אמיתך, ומשני כאן שעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכו', ופי' המהרש"א ז"ל בח"א שכל העושה מצוה שלא לשמה אינו זוכה רק לרקיע שחקים וכו', אבל העושה לשמה זוכה למעלה משחקים עכ"ד. ולכך במקדש ומשכן דאמרו רז"ל מקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה, ומקדש שלמעלה הוא בזבול וכו', הזהירה התורה כאן בפרטיות שיעשו לשמה, כדי שיגיע הזכות עד זבול שהוא למעלה משחקים עכת"ד.
ומצאתי קצת סמך לזה ממ"ש בירושלמי (פ"ד דברכות ה"ה) יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, לאי זה בית קדה"ק, ר' חייא רבה אמר כנגד קדשי הקדשים של מעלן, ר"ש בן חלפתא אמר כנגד בית קה"ק שלמטן, א"ר פנחס לא פליגין בית קה"ק שלמטן מכוון כנגד בית קה"ק של מעלן, מכון לשבתך מכוון כנגד שבתך ע"כ. מבואר דהיכא שצריך לכוין לקה"ק בעינן שתהיה הכוונה לקה"ק של מעלה, ואפשר דמאן דאמר לקה"ק של מעלן מיירי במכוין לשמה, ואז עולה ומגיע הזכות עד קה"ק של מעלה, ומאן דאמר לקה"ק שלמטן מיירי באינו מכוין לשמה, וכל זה בענין התפלה, אבל בענין המקדש צריך שיהיה לשמה דוקא שיגיע הזכות לבהמ"ק שלמעלה כנ"ל.
והנה על פי אמרינו לעיל דתלמידי חכמים המייגעים בתורה, וכמו כן המחזיקים לומדי תורה בונים ירושלים ובית המקדש שלמעלה, והרי בבנין ביהמ"ק צריך להיות לשמה דייקא, ולפי זה הרי תנאי קשה בדבר, דהלומד והמחזיק צריך להיות מעשיהם לשמה דייקא, ורק אז בונין במעשיהם ביהמ"ק שלמעלה, ובחינה זו קשה להשיג עד מאוד, ואף אם המחזיק יתכוין בתמיכתו לשמה, אכתי איכא למיחש שמא לא יכווין הת"ח בלימודו לשמה, נמצא כי לא זכה בהחזקת תורה לשמה.
(ד"י ויחי - תקלז, עה"ג סי' צ"ד)
הנה לפי דברי הישמח משה בשם עיר בנימין הנ"ל, נמצא כי גם התרומה לצורך בנין בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים לתת לשמה, ונקדים מה שאמרו ז"ל במס' מגילה (כ"ט ע"א) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר (ירמי' מ"ו) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, והלא דברים ק"ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעין בא"י, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה עכ"ד הגמרא. והנה בארנו (ד"י פ' תרומה) דמכח האי ק"ו ילפינן שיקבעו בתי כנסיות ובתי מדרשות בהר הקודש בירושלים, ועליהם יבנה זבול קדשנו ותפארתנו.
והנה לפי דברנו כי עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל להקבע במקום המקדש, י"ל כי גם בבנין בתי כנסיות ובתי מדרשות בונין חלק מן המקדש, שהרי עתידין הן להקבע במקום המקדש, נמצא כי גם התרומה לצורך בנין בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים לתת לשם שמים, שהרי סופם להקבע במקום הקדש, ובבהמ"ק בהכרח הוא שיהיה הכל לשמה, שהרי במקדש העתיד אין מבוא לשלא לשמה כלל.
[שם] א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אפילו טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים. ונראה בביאור הענין, בהקדם דברי הספה"ק אגרא דכלה (בפרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתהלא כן נתן לך ה' אלקיך, ותו"ד על פי המקובל מרבותינו כי כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורוכשו שאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל והאדם המקבלו יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, אולם זה רק אם האדם המקבל עשה השתדלות לקבל הממון מאת הנותן, אבל אם האדם אינו מחזר אחריו, כי אם השי"ת הזמין לו הממון ההוא על ידי איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והשי"ת נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות אליו ולנשמתו וכו'. והנה בכאן נתן השי"ת לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון ממידות הרעות של הגוים, ועל ידי זה יקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל באמת מאת השי"ת ניתנה להם והשי"ת הוא הבעלים של הרכוש, וזה שהתחיל הכתוב כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מידי הרשעים, רק השי"ת נותן לך, על כן אני מבטיחך שעל ידי זה לא תלמד לעשות כתועבות הגוים, ואמר לראיה על זה כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ישמעו, ואתה לא כן (וזה הוא מפני כי) נתן לך ה' אלקיך, ולא ירע לך כח הפועל מבעלים הראשונים כי השי"ת הוא הבעלים, עכדה"ק וש"י.
ואפשר שזה כוונו רז"ל באמרם כל טובת הרשעים רעה הוא אצל הצדיקים, היינו שצריכין אחר כך לייגע א"ע ולגרש כל סיגי החולי הנדבק בהם מכח הפועל.
[שם] גופא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצאתה ממנו רות. דא"ר יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב. ולכאורה קשה ממ"ש (ראש השנה דף ד') האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא, הרי זה צדיק גמור, ומסיק בגמרא כאן בישראל כאן בעכו"ם, פרש"י עכו"ם אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר, ועל כן לאו מעליותא הוא לגבייהו אם עושין שלא לשמה עכ"ל. ואם כן איך למדו חז"ל כאן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, מבלק שהקריב קרבנות וזכה לשכר גדול, והרי בעכו"ם ליתא להאי כללא.
עוד קשה ממ"ש התוספות (ברכות דף י"ז) על מה דאיתא בגמרא (שם) העושה שלא לשמה נוח שלא נברא, וא"ת האמר רב יהודה אמר רב (פסחים נ' ע"א) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותירצו התוספות דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר וכו', ובכי האי גוונא נוח לו שלא נברא עיי"ש. ואם כן בלק שרצה לקלל ולכלות את ישראל, אין לך לקנתר ולהכעיס גדולה מזו, ואיך אפ"ל בזה ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ולא עוד אלא שלמדו חז"ל מכאן גם על ישראל שיעסוק שלא לשמה, ואיך אפשר לדמותם.
ויתבאר הענין על פי מה שבארנו בכמה מקומות דענין השתלשלות מלכות בית דוד הוצרך להיות בהסתר וסוד כמום מפני המקטריגים, וכמ"ש רז"ל במדרש (בראשית רבה מ"א ה') מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדום, שהיה בדרך מציאה והעלמה, שלא ירגישו בו המקטריגים ויקטרגו למנוע ולעכב הענין. וכמו כן פרשה זו של בלק ובלעם, שיש בו ברכות ונבואות על ביאת המשיח ושורש מלכות בית דוד, היה צריך להיות בהסתר לטעם הנ"ל, ולטעם זה היה הצורך וההכרח שיבואו על ידי בלעם רשע וטמא ממקור הטומאה, שעל ידי זה שבתו ונשתתקו כל המקטריגים, שחשבו שבוודאי יכוין בהם לרעה ויקלקל הענין על ידי מחשבתו, וא"צ להם לקטרג שבלא"ה יצמח ממנו רעה. על כן סיבב השי"ת בדרך זה שיבואו הברכות מפיו של בלעם, ומאוד עמקו מחשבותיו יתברך, כולם בחכמה עשית.
ועל דרך זה יתבאר ענין הקרבנות שהקריב בלק ובלעם, שהם ענינים גבוהים ונעלמים, כמ"ש האבן עזרא (פרשת בלק) עה"פ שבשעה מזבחות וגו', יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר. והסכים אליו הרמב"ן ז"ל, שבלעם התכוין להשיג דביקות רצון העליון על ידי קרבנות האלו. גם אמרו רז"ל בגמרא (בסוגיין) שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות שהיתה בת בן בנו, והיה צריך להיות בהסתר, שהיא שורש מלכות בית דוד, על כן נעשה על ידי פעולות טמאים הללו, שלא ירגישו בו המקטריגים.
אמנם אעפ"כ לדבר נשגב ונעלה כזו, שיצא ממנו מקור קדושה כזה, שורש מלכות בית דוד, היה הכרח שיהיה לו זכותים שיזכה לזה, על כן מן השמים השפיעו עליו רוח טהרה, שבאמצע עבודת הקרבנות היה כוונתו לשמים. אף שבתחלת העשיה היה לקנטר ולכלות ח"ו הכלל ישראל, אבל מן השמים כפוהו אחר כך לעשות לשמה, כדי שיזכה לצאת רות ממנו, שהיה צריך להיות בדרך זה לטעם הנ"ל. ועל דרך מ"ש ק"ז הייטב לב זלה"ה לפרש אמרם ז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל הטעם שגט מעושה בישראל כשר, אעפ"י שהוא על ידי כפיה, דאחרי שמסירין את המונע, ממילא רצון של כל ישראל לעשות רצון השי"ת, על כן מהני כפיה שעל ידי זה אחר כך עושה הדבר ברצונו. וזה פירוש מתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שבתוך ואמצע הלימוד אחר שהסיר את המונע בא לידי לימוד לשמה, עכ"ד. וה"נ בענין הזה היה בבלק שכפוהו ועישוהו מן השמים ומתוך כך בא לשמה, ואף דכפיה מהניא רק בישראל, ועכו"ם אין כוונתם לשמים, אבל בבלק היה יוצא מן הכלל, שהם היו בעלי מוחות ובעלי השגות, כמ"ש בבלעם יודע דעת עליון, והשרה הקב"ה שכינתו עליו, גם בלק היה מכשף גדול, וכל שרי הטומאה יודעין ומשיגין השגות גדולות ורואין גדלות השי"ת, על כן אף שתחלת עשייתם היה לקנטר, מ"מ באמצע העבודה השפיעו עליו רוח טהרה שיהיה כוונתו לשמים. וגם ממה שראו שאין הקב"ה כועס כל אותן הימים בשביל טובת ישראל, וראו גודל השגחת השי"ת על ישראל בהשגחה פרטית, זה עצמו הביא להם קצת בחינת יראה מהשי"ת. והעיקר מטעם שרצו מן השמים שיהיה לו זכות שיזכה על זה שיצא ממנו רות המואביה, שהוצרך להיות דוקא באופן זה, וגם הברכות היו צריכין לירד באופן זה שיהיה בהסתר. על כן שפיר למדו חכז"ל מכאן מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אז היה נס שיהיה כוונתו לשמים כנ"ל.
(ד"י בלק - קלא, ס"ג בלק תשי"ד, ס"ג תשט"ז)
[י"ב ע"א] ת"ר אין מושחים את המלכים אלא על המעין, כדי שתמשך מלכותם וכו', אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא וכו', אמר להו רב משרשי' לבריה וכו' וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו וכו'. הרי דמים רומזים על המשכת הענין לזמן ארוך.
והרמב"ם ז"ל העתיק ברייתא זו בספר היד בשני מקומות, אחד בהל' כלי המקדש (פ"א הל' י"א) וז"ל: אין מושחין את המלך אלא על גבי המעין, והב' בהל' מלכים (פ"א הל' י"א) וז"ל: כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין. ולכאורה דבריו נראין כסותרין זה את זה, דבהלכות כלי המקדש כתב סתמא אין מושחין את המלך וכו', משמע דאף מלכי ישראל בעו משיחה על גבי המעין, ואילו בהל' מלכים כתב כשמושחין מלכי בת דוד וכו'. והכסף משנה (בהל' מלכים) כתב דבגמרא ובירושלמי (דשקלים) איתא סתם אין מושחין מלכים, ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא, דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני, כמבואר לעיל בדבריו (שם הל' ט') ע"כ. וצ"ל לפי זה דלהכי נקיט בהל' כלי המקדש מלכים סתמא ולא פירש מלכי בית דוד, מפני ששם לא מיירי בפרטי הלכות מלך, אלא בדיני משיחה, על כן סתם שם ולא פירש לאיזה מלכים כוונתו, וסמך על מה שכתב לקמן בהלכות מלכים דמלכי בית דוד בלבד נמשחין על גבי המעין. עכ"פ מבואר דמעין רומז לנצחיות והמשכת הענין לדורי דורות.
ובזה יש לבאר דברי המדרש רבה פ' עקב (פ"ג י') רבנן אמרי בא וראה כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים, וחושב שם כל הנסים שנעשו במים, במצרים במכת דם, ועל הים, ובבארה של מרים, ועוד, א"ל משה הוו יודעין, כל נסים שעשה לכם הקב"ה לא עשה אלא על המים, ואף בשעה שתעברו את הירדן לירש את הארץ, עתיד הוא לעשות לכם נסים במי הירדן, עיי"ש. וצ"ב מאי מעליותא בהא שנעשו הנסים על המים דייקא, ומאי קא משמע לן. ותו דהלא מכאן פקרו המינים לומר אין כוחו אלא במים כדאיתא בגמרא בסוגיין, דאמר טיטוס הרשע כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, ואן כן למה משבח המדרש כאן שכל הנסים שעושה הקב"ה אינם אלא במים, ואין זה שבחו של מקום ברוך הוא, אלא צריך שיכיר האדם נסי ה' בכל תנועה ותנועה, כמ"ש הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בא) וז"ל: שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע, ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד הכל על פי הנס עייש"ד. ואם כן טעמא בעי על מה עשה ה' ככה שיהיו כל הנסים על המים.
ופירשתי טעמא דמילתא, כי מים רומז לנצחיות כנ"ל, והנה ידוע כי כל הנסים שנעשו לאבותינו נעשו צינור השפעה לדורות, כדאיתא בזוה"ק פ' תולדות (דף קל"ז ע"א) וז"ל: כ' שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה, בגין דקוב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא וכו', מאי טעמא, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא, עכ"ד הזוה"ק. [פירוש, שמרויחים בזה שמתרבה השפע גם לזולתם למי שצריך לאותו ענין שהם מתפללים, מקד"מ]. וכתב ק"ז זלה"ה בייטב לב (פ' תולדות) שזה דומה לצינור שנסתם ואם יבוא אחד ויפתחנו וינקנו, שוב הוא פתוח לכל, וכמו כן על ידי תפלתן של צדיקים נפתחו צינורות הישועה והחסדים, וכל מי שצריך למימי הישועה ישאב בששון מאותו הצינור, וכענין דכתיב ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, וביארו המפרשים כי ישועת צדיקים הוא מעיין הנובע ישועה לכל מיד ולדורות, ולכן הקב"ה מתאווה לתפלתן, כי שעל ידי תפלתן יפתח הצינור והמעיין לכל מי שצריך לאותו דבר, עכ"ד. [ועיין בדברי יואל לפ' בראשית (עמוד י' ועמוד ס')]. וכן כל המועדים שנקבעו לישראל, הם מטעם זה, לפי שהשפעת הנסים שנעשו אז נמשכים ומתעוררין תמיד ומתגלין ההארות והחסדים להשפיע אותן הנסים לדורות, כמ"ש הקדושת לוי (לחנוכה) יעיי"ש.
והיינו טעמא שעשה הקב"ה כל הנסים על המים ובמעינות ונהרות, כמו שחושב במדרש על הים ובירדן וביאור מצרים וכו', כדי שיהיו נצחיים ונמשכים לדורות, וכמו המים שנמשכין, כן יומשכו אותן הנסים להשפיע דוגמתן לישראל בכל הדורות. וז"ש רז"ל במדרש שכל הנסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים, שעל ידי זה יומשכו וישאר כח הנס נצחי לדורות עולם.
(ד"י לר"ה אות י"ב, ד"י עקב - סה)