אגדות מהרי"ט/עבודה זרה/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת עבודה זרה – פרק ג
לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני וכו', כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל שולחן מנורה, תבנית מנורה אבל הוא עושה של ה' ושל ו' ושל ח', ושל ז' לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות, רבי יוסי בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו בית חשמונאי, אמרו לו משם ראיה, שפודין של ברזל היו וחופין בבעץ [פירש"י בדיל],
העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב.
ופירש"י ז"ל אבל עושה מנורה של חמש וכו', ואפי' של שאר מיני מתכות, שאף היא אע"פ שאינה של זהב כשירה במקדש, כדילפינן וכו' מכלל ופרט וכלל, אבל של עץ שרי, דאינה כשירה במקדש, דהפרט מפורש מתכת, רבי יוסי בר יהודה אמר אף של עץ לא יעשה, שאף היא כשירה במקדש, ומלכות בית חשמונאי, עשאו' במקדש של עץ, לאחר שטימאו יונים את ההיכל, ונטלו כל כליו, וגברה יד בית חשמונאי ונצחו', דרבי יוסי בר יהודה דריש ליה בריבוי ומעוטי וכו', ומיעט חרס, עכ"ל.
הקשה הרא"ם (בביאורו על הסמ"ג) האיך הדליקו את המנורה באותן ח' ימים שעדיין היו טמאי מתים, הרי טמאו את השמן בהדלקתן. וי"ל שהדליקו על ידי עץ ארוך שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה וכו'. וא"ת מכל מקום קשיא האיך הדליקו במנורה שהיתה טמאה. י"ל שעשו מנורה של עץ, כדתניא בפרק כל הצלמים (בסוגיין, ובמנחות כ"ח ע"ב) לא יעשה אדם בית תבנית היכל [דומה לבית המקדש] וכו' שולחן מנורה, תבנית מנורה אבל הוא עושה של ה' ושל ו' ושל ח' [שאינן דומין לשל מקדש שהיה של ז' קנים], ושל ז' לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות, רבי יוסי בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו בית חשמונאי, עכ"ד הרא"ם.
עליו המהרש"א ז"ל (בח"א במסכת שבת כ"א ע"ב) ולא ידעתי מה תיקן בזה, דהא נטמאה המנורה בנגיעה גם בשל עץ, שהרי היה למנורה בית קיבול. וכתב המהרש"א ליישב דלפי דרכו של הרא"ם צ"ל שהיה מנורה של עץ עשוייה כבר ביד מי שהוא במקום אחר, ולא נטמאה שם, ונטלוה על ידי פשוטי כלי עץ ונשאוה למקדש, וצ"ל דאותו האיש שעשאה כבר עשאה באיסור, דלרבי יוסי בר יהודה של עץ נמי אסור לעשות כתבנית המנורה מריבוי דקרא, עכ"ד. אמנם כל זה דוחק גדול.
כתב המהרש"א ז"ל במסכת חולין (דף נ"ה) על דעת הרא"ם, דליכא למימר שעשו המנורה של עץ, דהא בשעת עשי' היו מטמאין אותה, ועוד דלת"ק דפליג אר' יוסי בר יהודה ופוסל גם בשל עץ מאי איכא למימר. ועל כן כתב המהרש"א דעל כרחך בין לת"ק ובין לרבי יוסי בר יהודה אית לן למימר דלא היה אפשר להן להדליק אלא בשברי כלי חרס, דקיי"ל דכלי חרס שבירתן זהו טהרתן, ובכלים היותר גדולים מסאה עד סאתים הוי שיעור השברים שנטהרו כל שאינם מחזיקים אלא פחות מחצי לוג, ולפי זה לא היה אפשר להן להדליק אלא בשברי כלי חרס של פחות מחצי לוג, והשתא גם בלילה הראשונה לא נתנו אלא פחות מחצי לוג לכל נר ונר, ואעפי"כ היו דולקין כל הלילה בימי חנוכה שהם לילי טבת ארוכים דצריך חצי לוג לכל נר, ואם כן היה הנס גם ביום ראשון, עכ"ד המהרש"א [ועיין מה שהארכנו בזה בדברי יואל לחנוכה חלק א' אות נ"ד].
תולדות יעקב יוסף (בפרשת מקץ) הקשה בתימה על דברי מהרש"א, ממה דאיתא במשנה (פרק ב' דכלים משנה ג') דכלים הטהורים שבכלי חרס, טבלא שאין לה לבזבז וכו', והמטה והכסא והשלחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורים, ע"כ, וכן הוא בתורת כהנים (פ' שמיני) אשר יפול מהם אל תוכו, פרט לכסא שלחן ומנורה של חרס שאינו מקבל טומאה, ואם כן דילמא במנורה של חרס הדליקו שאינו מקבל טומאה, והניח בצ"ע ליישב זה, יעיי"ש.
בעיני יפלא קושיא זו, דהלא מנורה של חרס האמור במשנה ובתורת כהנים מיירי להדיא ממנורה שאין לה תוך ואין לה בית קיבול, אלא שמשימין את הנרות על גבה, וכמ"ש שם בתורת כהנים להדיא והעתיקו הרע"ב ז"ל, דפשוטי כלי חרס שהן טהורין ילפינן מדכתיב בהו (ויקרא י"א) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור, פרט למטה וכו' ומנורה של חרס, וכן מפורש להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ח מהל' כלים הל' א') דמעתיק משנה זו, כלי חרס אינו מקבל טומאה עד שיהא מקבל ועשוי לקבלה, אבל אם לא היה לו בית קיבול או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה אינו מקבל טומאה כלל, לא מן התורה ולא מדברי סופרים, לפיכך הכסא וכו' והמנורה והשלחן של חרס וכן כל כיוצא בהן מכלים שאין להם תוך אינן מקבלים טומאה, עכ"ל, הרי דמיירי ממנורה שאין לה תוך והיא דהוי טהור, משא"כ הכא דהדלקת המנורה היה בשמן, הרי הוצרך להיות לה בית קיבול, ומנורה כזו אף של חרס אינה טהורה, וי"מ דהיה מנורה כזו שעיקרו היה נעשה להניח נר על גבה ולא לתת בו שמן דגם זה טהור כנ"ל, אבל זה דחוק, ועכ"פ מהך מתניתין ליכא להקשות על דברי המהרש"א, דיציבא מילתא שלא היו יכולין להדליק במנורה של חרס, ועל כן הוכרחו להדליק בשברי כלי חרס שנטהרו בשבירתן כנ"ל.
אי קשיא הא קשיא, דהלא הלכה רווחתא היא אליבא דכו"ע, דמנורה של חרס פסולה, ואין להדליק בה בבית המקדש, דגם בשל עץ הרי הוא פלוגתא דרבי יוסי בר יהודה וחכמים (בסוגיין, ובמנחות כ"ח ע"ב, ובראש השנה דף כ"ד), דרבי יוסי בר יהודה ס"ל דכשרה, ורוצה להביא ראיה משל בית חשמונאי שעשו מנורה של עץ, לפי שהיו עניים כנ"ל, ורבנן פליגי עליה ודחו ראייתו, ואמרו לו משם ראיה דאסור, דלא של עץ עשו, אלא שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ [פירש"י בדיל], ואחר כך כשהעשירו עשאום של כסף, וכשחזרו והעשירו עשאום של זהב, וכן מבואר במגילת תענית (פ"ט) שהיו שבעה שפודים של ברזל וחפויים בבעץ, וכן כתב גם בפסיקתא לחנוכה (פ"ב) שהחשמונאים הי"ל שפודין של ברזל, יעיי"ש. וכתבו התוספות (במסכת מנחות ובראש השנה הנ"ל) דלכן קרי להו שפודים, מפני שלא היו בהן גביעים וכפתורים ופרחים, דאינן באין אלא בשל זהב, ועכ"פ היתה מנורה רגילה אלא שהיתה של ברזל, והכי קיי"ל כמבואר ברמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"ח) דהמנורה וכליה וכו' וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד, יעיי"ש. [וכיו"ב הקשה עליו גם בפי' זרע אפרים על הפסיקתא]. ועכ"פ מנורה של חרס פסולה אליבא דכו"ע, דגם רבי יוסי בר יהודה דדריש קראי בריבויי ומיעוטי, דריש מיעוטא למעט של חרס, ופירש"י שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם, ואם כן איך אפ"ל שהדליקו בשל חרס כל עיקר, ואף גם בשברים שנטהרו, והוא לכאורה פליאה עצומה. - ועכ"פ עדיין לא מצאנו נייחא לקושיא הנ"ל, האיך הדליקו את הנרות, כיון שהכהנים היו טמאים והמנורה היתה טמאה. [ועיין בדברי יואל לחנוכה ח"א אות מ"ז מ"ש בזה].
אימא להתלמד שאני, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות.
הרי כי דבר זה צריך לימוד להכיר מעשיהם הרעים ודרכיהם המקולקלים, כדי שידעו להתרחק מהם ולהורות את בני ישראלולהזהירם להרחיק מתועבות הגוים. אכן אעפ"י שהתירה תורה ללמוד על מנת להבין ולהורות יש סכנה עצומה בלימוד זה, ומבואר בגמרא (שבת קמ"ט ע"א) אסורלהסתכל בדיוקנאות של ע"ז אף בחול משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, ועיי"ש בתוספות שכתבו דכל שנעשה לשם ע"ז אסור להסתכל בה אפילו שלא על מנת לעבדה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ע"ז) שאסור להסתכל בפני ע"ז אעפ"י שאינו עובדה יעיי"ש. וצריך מאד להזהר, כי לפעמים כאשר יעמיק מחשבתו בהם ללמוד מעשיהם ולעמוד על מתכונתם גדול מאד החשש פן יפול וילכד ברשתם ח"ו, דשאני מינות דמשכא, והסט"א מסמא את העינים ר"ל, ואפילו אם נכשל ח"ו בהרהור בע"ז לשם ע"ז עבירה גדולה בידו, דבע"ז נענשים אף על המחשבה כדילפו בגמרא (קידושין ל"ט ע"ב) מדכתיב קרא (יחזקאל י"ד) למען תפוש את בית ישראל בלבם.
[עיין ויואל משה מאמר שלש שבועות סוף סימן צ"ב].
שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן ד'].
רבי יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים (דברים י"ב),.
[עיין ויואל משה מאמר ישוב א"י סימן קכ"ט, ועוד].
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם ע"ז.
במדרש (בפסיקתא רבתא פיסקא קומי אורי, הביאו היפה תואר פרשת ויחי פצ"ט) עה"פ (ישעי' ב' ב') נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, שיבנה הקב"ה את בית המקדש על ההרים תבור וכרמל, ולכאורה קשה לי ממה דאיתא במשנה כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם ע"ז, וכתבו התוספות (שם) בירושלמי פריך מבית הבחירה, ומסיק על פי נביא נבנה שם. וק"ז הישמח משה זלה"ה (בפרשת וירא) הקשה על תירוץ הירושלמי, דהרי הר המוריה הוא בית עולמים, ולא יתכן לומר על פי נביא כי אם להוראת שעה בלבד. וצ"ל דהדיבור היה שלא נעבד, ולא בא להתיר נעבד אלא לגלות המציאות שמקום זה נשמר מע"ז ומעולם לא נעבד, עכת"ד ז"ל.
אמרו רז"ל במדרש רבה (פרשת ויחי ר"פ צ"ט) למה תרצדון הרים גבנונים, בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלא עם אלו, זה אמרו עלי תורה ניתנה וכו', תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא, הה"ד וכו', אמר הקב"ה למה תרצדון וכו' כולכם נעשה ע"ז על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשה ע"ז עליו ההר חמד אלקים לשבתו וכו', מבואר בדברי המדרש שעל הר תבור וכרמל נעבד ע"ז, ומהאי טעמא לא ניתן התורה הקדושה עליהם, אם כן איך יבנו עליהם לעתיד לבוא את בית המקדש, שנעבדה עליהם ע"ז, ומאס הקב"ה בהם מלהשרות שכינתו עליהם, ובחר בסיני שלא נעבדה עליו ע"ז. דאי אפשר לומר על פי נביא שאני כקשיות הישמח משה, דלשנות מצוה אין שומעין לנביא כי אם בהוראת שעה, גם אין לומר כפירושו שם שהקב"ה גילה על ידי נביא שלא נעבד, שהרי מפורש במדרש שע"כ לא ניתנה עליהם התורה בשביל שעבדו עליהם ע"ז.
על פי מה דאיתא בגמרא (מגילה ו' ע"א) א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב (זכרי' ט') והסירותי דמיו מפיו וגו' והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, אלו תיאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים, וכתבו התוספות (שם ד"ה טראטריות) וז"ל: יש מפרשים [דהיינו] בתי ע"ז ומכנה אותן טרטאכ' וכו' לשון חרפה וכו', וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכולין ללמד שם תורה, אלא ודאי לשממה יהיו במהרה בימינו, [וטראטריות וקרקסיאות דהכא] ורוצה לומר בתים שמתאספין שם לוועד של עוע"ז, עכ"ד התוספות. הנה כבר פירשתי ואחר כך ראיתי כן גם בספה"ק שגם היש מפרשים אין כוונתם שעכשיו ילמדו תורה במקום שנעבד שם ע"ז, דבמקום מיאוס כזה בודאי לא יעלה על הדעת לעשות שם ביהמ"ד וללמוד בהן תורה לרבים. אך כוונתם על לעתיד לבוא שרוח הטומאה יעבור מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, יבטל קליפת ע"ז ממציאות ובשרשה, ולא ישאר עוד בעולם שום רושם של ע"ז לא מיניה ולא מקצתו, לא יהיה שייך עוד האי טעמא דמאיס לגבוה מטעם שנעבד בהן ע"ז, ואז יהיה מותר ללמוד אף במקומות ההם שהיה עליהם ע"ז מקודם, מאחר שכבר לא נשאר עליהם שום רושם טומאה ומיאוס מע"ז, אבל עכשיו בזמן הזה גם הי"מ מודים שבמקום שנעבד שם ע"ז אסור ללמוד שם תורה, אף אחר שנפנה הע"ז משם, דעדיין רושם הטומאה שורה שם, ועל כן מאיס לגבוה.
יתורץ בתבור וכרמל שעבדו עליהם ע"ז, ומהאי טעמא נפסלו מלתת עליהם התורה, אמנם כל זה רק בזמן הזה, אבל לעתיד שיתבטל רוח הטומאה מן העולם, אין זכרון לראשונים ורושם הטומאה יתבער כליל ואין זכר למו, ושפיר יבנה עליהם בית המקדש.
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן, דע שיש שם ע"ז.
וכתבו התוספות בירושלמי פריך מבית הבחירה, ומסיק דעל פי נביא נבנה שם, עכ"ד. וק"ז הישמח משה זלל"ה (בפרשת וירא) הקשה על זה דהלא הר המוריה הוא בית עולמים, ולא יתכן היתר על פי נביא רק לפי שעה כמבואר ברמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה). וצ"ל דהיה על פי הדיבור שלא נעבדה שם ע"ז, עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה, שהרי בגמרא איתא דכללא אית לן דכל הר וגבעה בארץ ישראל היה שם ע"ז, ואיך יתכן שלא עבדו ע"ז על הר המוריה שהוא נגד הך כללא. ועל כרחך צריך לומר, שהיתה על הר המוריה שמירה מיוחדת מאת השי"ת שלא יעבדו עליו ע"ז, שהרי הוא ההר שבחר אלקים לשבת, ומשמיא השגיחו עליו אף נגד הטבע והמציאות שעשו הכנענים את כל ההרים ע"ז, כדי שיוכלו לבנות עליו את בית הבחירה.
זה לכאורה יפלא דברי הגמרא (סנהדרין ק"ג ע"ב) כתיב (דברי הימים ב' ל"ג) פסל, וכתיב פסילים וכו', מנשה העמידו בהיכל שנאמר וכו', ולכאורה איך עכשיו בזמן שהיו ישראל שרויין שם והקריבו עבודה הניחוהו מן השמים להעמיד צלם בתוכה, ומצינו בדברי חז"ל בכהן שרצה לשנות בקטורת כדרך הצדוקים ומת שם, ואיך עלתה בידו של מנשה לעבוד ע"ז במקום הקודש.
על פי מ"ש המהרש"א ז"ל (מכות י' ע"ב) דממחשבת עבירה נברא מלאך רע, וממחשבת מצוה נברא מלאך קדוש, ופירוש בזה מאמר הגמרא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, דאותן המלאכים שנבראו מרצונו וממחשבתו, מוליכין אותו לגמור מעשהו כפי דעתו ומחשבתו עיי"ש. ומצאתי מבואר כן בתנא דבי אליהו (אליהו זוטא פ"ג) וז"ל: אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת, ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר, מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר וכו'. ופירוש הזיקוקין דנורא והוא על דרך אמחז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.
עוד מ"ש האור החיים הקדוש (בפרשת תשא) על הפסוק ולא יהיה בהם נגף, וז"ל: ומצינו שרז"ל אמרו כי מן השמים הכשילוהו לדוד המלך ע"ה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים וכו', לטעם אמרו אם ה' הסיתך בי, ופירוש דבריהם כי לצד שקרא לה' ח"ו מסית, נברא מלאך רע וכו', והוא מין העון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו, והסיתו והטעהו לעשותן כן בסוד עבירה גוררת עבירה וכו', עיי"ש. עכ"פ מבואר דהמלאך שנברא מהעבירה נקרא על שם העבירה, דמשם שרשו ובריאתו.
שזהו כוונת הכתוב וכוונת דבריהם ז"ל, במ"ש על מנשה שהעמיד צלם בהיכל, לא שעשה כן בפועל ממש, אלא שהיה לו מחשבת עבודה זרה בעמדו בהיכל ה', וברא במחשבתו מלאכים רעים מכוחות הטומאה, והיו מלאכים אלו בדמות הצלם ובחינת עבודה זרה ממש, כמ"ש לעיל דמלאך הנברא מעבירה או ממחשבת עבירה ר"ל, שרשו ובחינתו הוא ממש כדמות העבירה, ויקרא שמו בשם העבירה ההוא אשר נוצר ממנה, ואלו המלאכים שנבראו מקליפת עבודה זרה, הי"ל בחינת הצלם ממש, ואותם הכניס מנשה בהיכל ה' על ידי מחשבת עבודה זרה. [והקדוש מראזדאל זצ"ל אמר על מה שאמרו מנשה העמיד צלם בהיכל, דהיינו שהי' לו מחשבה זרה באמצע התפלה, עיי"ש].
ר' יהושע בן לוי גדועי ע"ז קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור ע"ז וכו'.
ופירש"י ז"ל בכניסתן נצטוו לגדע' מיד, ולאחר כיבוש ישרשו אחריהם, עכ"ל. הנה לשון הרמב"ם (בפ"ז מהל' עכו"ם הל' א') מצות עשה הוא לאבד עכו"ם ומשמשיה, וכל הנעשה בשבילה, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצינו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עכו"ם שבו, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחו"ל, עכ"ל.
בלשון זה, יראה שיש כאן ג' דינים, הא' שכל המוצא ע"ז בכל מקום שהוא, בין בארץ בין בחוץ לארץ צריך לאבדה ולבערה, ודין זה הובא גם בטוש"ע (סוף סימן קמ"ו), והעתיק הבית יוסף על זה לשון הרמב"ם הנ"ל שזה נלמד מקרא דאבד תאבדון, וזה אינו תלוי כלל בכיבוש מקום, כי אם במציאת הע"ז, והדינים האחרים התלויים בכיבוש מקום, אינם מובאים בטוש"ע, שאינם מביאים אלא הנוהג בזמן הזה, וכיבוש מלחמה אינו בזמן הזה, כמ"ש הנודע ביהודה (באה"ע מהדורא תניינא סי' קכ"ט) שלאחר החורבן אינו שייך כיבוש מלחמה, כיון שאין מלך ולא חלוצי צבא עד ביאת המשיח.
השני כתב הרמב"ם ז"ל, שכל מקום שנכבוש אותו אף בחו"ל, צריך לאבד את כל הע"ז שבו, ומדאמר כל הע"ז שבו, בודאי שכוונתו שלא ישאר שם שום ע"ז בהמקום שנכבש על ידי ישראל, דאם לא כן לא הוי מאבד כל הע"ז שבו, וזה אינו כדין הראשון, שאינו תלוי בכיבוש דמיירי שם בע"ז המוצאה, ואין צריך לאבד כל הע"ז הנמצא בעיר או במדינה, אלא בעיר או מדינה שכבשו ישראל צריך לאבד כל הע"ז בה.
הג', שבארץ ישראל צריך לעשות יותר, והיינו לרדוף אחרי הע"ז לאבדה, מה שאין צריך לעשות בחו"ל. - [והטעם הוא, דארץ ישראל מוחזקת הוא לנו עוד קודם הכיבוש, כדכתיב אשר נתתי אותה לכם מורשה, נתונה היא לכם מכבר, ירושה הוא לנו מאבותינו, כמבואר בגמרא (לקמן נ"ג ע"ב, בבא בתרא קי"ט ע"ב) וע"כ מוכרח לעקור ע"ז עוד קודם הכיבוש, כדי שלא יעבור עליו למפרע, משא"כ בחו"ל שאינה שייכת לנו רק אחרי הכיבוש, אם כן אין אנו מחויבים לעקור ע"ז רק אחרי הכיבוש]. - אבל לא ביאר הרמב"ם ז"ל מה הוא הרדיפה הזאת, דכיון שגם בחו"ל צריך לבער כל הע"ז שבמקום שכבשו, מה אפשר לעשות יותר בארץ ישראל.
שהוא ע"ד שאמרו בגמרא הנ"ל גדועי ע"ז קודמין לכיבוש ארץ ישראל, שבחוץ לארץ טרם שכובשין אין חיוב לרדוף אחר הע"ז, אלא אם מוצאה לפניו צריך לאבד, ואך אחר שנכבש המקום כיון שרשות ישראל עליה, צריך לאבד הע"ז מכל המקום, אבל בארץ ישראל כשבאין לכבוש, חל תיכף החיוב לאבד כל הע"ז טרם שכובשין. ואולי שסובר הרמב"ם ז"ל דגם שריפת הע"ז צריך להיות טרם הכיבוש, כי בדרשות אלו יש פלוגתא בגמרא, וצ"ע.
שבמנחת חינוך (מצוה תל"ו) כתב שזה שאין צריך לרדוף אחר הע"ז בחו"ל כמו בארץ ישראל אינו אלא כשהוא בכיבוש יחיד, אבל כשנתקדש ברוב ישראל כדין, יש לו דין ארץ ישראל לכל דבריו, וצריך לרדוף שם אחר הע"ז בחו"ל כמו בארץ ישראל. ומזה משמע שדעתו שמ"ש הרמב"ם לחלק ברדיפה אחר הע"ז בין ארץ ישראל לחו"ל, מיירי אחר הכיבוש, שלכן אפשר לומר שיש נפקא מינה אם היה כיבוש יחיד או כיבוש רבים, ולא נתבאר הכוונה מה היא הרדיפה, וצ"ע.ואפשר לומר לפענ"ד דהנה חמץ בפסח היא פלוגתא בין הראשונים, והובא במגן אברהם (סי' תל"ד סק"ה), דדעת הטור וסייעתו דבלא הבדיקה הוא מן התורה, שאם מוצא חמץ בפסח אף אם לא ידע ממנו כלל בתחלה מכל מקום עובר עליו כמו האוכל חלב בשוגג, אבל דעת הרמב"ם שאינו עובר מדאורייתא אלא עלללללל חמץ שידע ממנו בתחלה, אבל לא ידע ממנו כלל אינו עובר עליו. והפוסקים האריכו בזה, והביאו ראיות לכאן ולכאן. וכתב במקור חיים (שם) לתרץ שלא יקשה על מ"ש לדמות לאוכל חלב בשוגג, הלא באוכל חלב כשאינו מתכוין אינו מתחייב אלא בשביל שנהנה כילולןל דהולי דבר שאיןל מלתכוין, אם כן האיך יתחייב גם על חמץ זה שאינו מתתכוון ואינו נהנה. והסביר בזה המקור חיים דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה אלא בכוונה, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה, כגון הכא שאסרה התורה שלא יהא חמץ בביתו אפילול כשאילןל מתכוון אסור. ולפענ"ד נראה להסביר עוד בדרך אחר שהוא כעין מ"ש לחלק באונס דאמרינן אונסא כמאן דלא עבד, אבל לא אמרינן אונסא כמאן דעבד, דסוף סוף לא עבד, (עיין ש"ך חו"מ סי' כ"א), וכעין זה הוא כאן דעל ידי שלא נתכווין הוי כלא עבד, אבל היכא שצריך לעשולת מעשה לבערו אי אפשר לומר שעל ידי שלא נתכוין הוי כעבד, דסוף סוף לא עבד.
שכתב במקור חיים ראיה ממה שאמרו בחולין (דף קל"ט) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, תלמוד לומר כי יקרא, שמזה מוכח דבסתם מצות עשה מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה. לפענ"ד לא הבנתי ראיה זו, דעדיין י"ל שאינו מחויב לחזור אחריה גם בשאר מצות, אלא כיון שחוזר אחריה ומצאה שוב חל עליו החיוב ומקיים המצוה, ובעידן ריתחא עונשין על עשה אף שלא היה מחויב בדבר על מה שלא הביא עצמו לידי חיוב, כמו בציצית שאין עליו שום חיוב אם אינו לובש טלית של ד' כנפות, מכל מקום עונשין לפעמים על שלא הביא עצמו לידי חיוב, כדאמר ליה מלאכא לדר' קטינא בגמרא מנחות (דף מ"א) כנודע, ועל זה אמר דבשלוח הקן אינו כן, שאם חוזר אחריו אי אפשר לקיים, דקרא כתיב כי יקרא פרט למזומן. ואפשר לומר עוד, דלא מיירי כלל מענין חיוב, אלא מה שאומר יכול יחזור אחריו בהרים וגבעות, הכוונה אם יש מציאות לדבר שיחזור אחר מצוה זו בהרים וגבעות, כמו בשאר מצות שאפשר להיות רודף אחר המצות בכל כחו, וכל המרבה לרדוף אחר המצות אף במקום שאין חיוב בדבר הרי זה משובח, ועל זה הביא הקרא דכי יקרא, דבשלוח הקן אין מציאות לרדוף אחריה, שאם הוא מזומן מיעטיה הקרא. אלא שלשון רש"י ז"ל שכתב שלח תשלח ב' פעמים צ"ע לפי זה, אבל המקור חיים בלא"ה אינו הולך בדרך רש"י ז"ל בזה, דאם כן האיך מייתי ראיה משם למצוות אחרות לרדוף אחריהם, הלא שאני התם דיש קרא מיותר שלח תשלח. ויש להאריך עוד בזה, אבל אין נפקא מינה להאריך בזה. ועכ"פ במצות ביעור חמץ הוא פלוגתא בין הראשונים והאחרונים אם יש חיוב דאורייתא לבדוק אחריה לבערו כשאין לו ידיעה ממנו.
זה יש לחקור באיבוד וביעור ע"ז במקום שכבשו ישראל, אם יש חיוב לבדוק ולחזור אחריה כדי לאבדה ולבערה, אף אם אין לו שום ידיעה ממנה. ונראה לדמותו לדין ביעור חמץ, ולדעת הרמב"ם שסובר שאין חיוב ביעור אלא בחמץ ידוע, אפשר שסובר גם כן בע"ז בחו"ל, זולת בארץ ישראל דכתב אחר כך קרא מיותר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, שמע מינה לרבות דמקום הקודש יהיה מאובד מע"ז, שאף אם אין לו שום ידיעה ממנה, צריך לרדוף אחריה ולבקשה ככסף וכמטמונים כדי לאבדה ולבערה. ועכ"פ בארץ ישראל חמור יותר מסיפא דקרא, ורישא דקרא אבד תאבדון מבואר ברמב"ם דמיירי אף בחו"ל.
מיושב בזה היטב לשון הש"ס קידושין (דף ל"ז ע"א), דתנו רבנן אלה החוקים (דברים י"ב) וכו' והמשפטים וכו' אשר תשמרון וכו' לעשות וכו' בארץ, יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים וכו', אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בחוץ לארץ, ת"ל בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שאמר בעניין, אבד תאבדון וגו', מה גוים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. וכ' על זה הריטב"א: הקשה רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל הא עבודה זרה שהיא חובת הגוף, דהיינו שלא לעבוד עבודה זרה, לא כתיב בהאי ענינא כלל, ואין הכתוב מדבר אלא לעוקר עבודה זרה לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה, והאי ודאי אינו אלא בארץ כדכתיב קרא בהדיא אשר אתם יורשים אותם, אבל בחוץ לארץ אין אנו חייבין לעקר ולשרש אחריה. ותירץ הוא ז"ל דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בענין לא תעשון כן, שיש בכלל זה איסור במות שבחוץ לארץ, ועיי"ש שהאריך. וכתב המקנה שהריטב"א נדחק מאד, ולדעתו לא קשה מידי, דיש בקרא הזה שתי מצות כמבואר בגמרא (בסוגיין) דהיינו לעקור ע"ז משרשו, וזה בארץ ישראל, והשנית אזהרה לשרוף אותה, והזה נקרא חובת הגוף, וילפינן מחובת הקרקע על ארץ ישראל, ומחובת הגוף על חוץ לארץ, ועיי"ש.
תמה למה הוצרך במקנה לבקש באותו קרא מצוה השניה של שריפת עבודה זרה שזה אף בחוץ לארץ, הלא מבואר ברמב"ם שכל הקרא של אבד תאבדון קאי גם על חוץ לארץ, ומה שחמור יותר בארץ ישראל, זה למדין מקרא אחריתא שבשם שסיים מן המקום ההוא, ובגמרא אמרו דבר הלמד מענינו של קרא דאבד תאבדון שהוא סוף לקרא דאלה החקים וגו' כל הימים וגו', ואותו הקרא דאבד תאבדון קאי גם על חוץ לארץ, שמוטל על כל איש ישראל לבטל העבודה זרה הנמצא ברשותו בכל מקום שהוא, אם כן חובת הגוף הוא לא בשביל קדושת המקום. ולפי זה אין התחלה לקושיית הרמב"ן והריטב"א. וצ"ל שהם חולקין על הרמב"ם ז"ל שדעתו דקרא דאבד תאבדון קאי גם על חוץ לארץ, אלא הם סברי כמ"ש בזה דכיון שגם באותו הקרא קמא דאבד תאבדון כתוב שם אשר אתם יורשים אותם, על כרחך דקאי הכל רק על ארץ ישראל, ולכן הוכרחו לדחוק בזה, ואף שבודאי כולי עלמא מודי דגם עבודה זרה שבחוץ לארץ ברשות ישראל החיוב לאבדה ולשרפה כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס דלשריפה עומד, יוכל להיות דלמדין זה מקראי אחריני, דישנן כמה אזהרות בתורה הק' בענין זה, ובגמרא (לעיל דף מ"ג)יליף דין ביעור עבודה זרה מהעגל דכתיב ואת חטאתכם וגו' ואשרוף אותו וגו', ואף דלענין מפרר ומטיל לים איכא מאן דאמר שאין ראיה משם, דלא נתכוין בזה אלא לבודקן כסוטות, אבל על מה ששרפו לא שייך טעם זה, והוי שפיר לימוד גמור, ומעשה העגל היה בחוץ לארץ, ולמדין משם גם על העבודה זרה שבחוץ לארץ לאבדה ולשרפה, אבל הקרא דאבד תאבדון סברי דקאי כולו על החומרא שיש יותר בארץ ישראל.
דברי הרמב"ן והריטב"א מוכרחין כמ"ש, דהלא כתיב בפירוש בקרא קמא אשר אתם יורשים אותם, דזה קאי על ארץ ישראל. ואולי סובר הרמב"ם דכיון שכתב גם בחוץ לארץ אחר שכבשו איזה מקום צריך לבער כל העבודה זרה שבתוכה, וכן אפשר לפרש לשון הקרא דאתם יורשים אותם גם על חוץ לארץ, וזה הוי חובת הגוף שאינו תלוי בקדושת המקום, אלא יען שהוא ברשות ישראל.
נראה שדעתו לפי מה שכתב בספרי פרשת ראה (בפיסקא ס') אשר אתם יורשים אותם, שלא תעשו כמעשיהם ויבואואחרים ויירשו אתכם, ופירש שם בזרע אברהם, דקשה ליה למה ליה למכתב אשר אתם יורשים אותם, אלא לומר כמו שאתם יורשים אותם, כך אם תעשו כמעשיהם יבואו אחרים ויירשו אתכם. ולפי זה י"ל דעת הרמב"ם מדעת הספרי, דאותו הלשון שבקרא קמא אשר אתם יורשים אותם לא בא אלא לדרשא, שהעונש עבודה זרה יותר בארץ ישראל, שיבואו אחרים ויירשו אותם, אבל לדינא לא בא שם לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ולכן הוצרך לומר עוד בקרא אחרינא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא שהוא מיותר, לרבות על החומר שיש יותר בארץ ישראל, גם לדינא שצריך לרדוף אחריהם.
והריטב"א סברי דכיון דגם בקרא דאבד תאבדון כתיב אשר אתם יורשים אותם, דקאי על הקרא קמא דכתב בארץ אשר נתן ה' וגו' לך לרשתה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וע"כ דקאי רק על החומר שבארץ ישראל גם לדינא.
לא מצינו בזה פלוגתא לדינא בין הרמב"ם להרמב"ן והריטב"א, אלא פליגי בפירושא דקראי וגמרא, וכולי עלמא מודי דבארץ ישראל חמור יותר, ואף אסור לכבוש מקום בארץ ישראל טרם שמבערין העבודה זרה משם, כמ"ש על זה בגמרא גידוע ע"ז קודמין לכיבוש, כי חמור מאוד שיהיה עבודה זרה ברשות ישראל במקום הקודש.
פענח הראה מקום לש"ס סנהדרין (דף צ' ע"א) דעשה דונתצתם הוי דין ע"ז. וכבר העתיקו מימרא זו מן הש"ס הרמב"ם בספר המצות (מצוה קפ"ה)והרא"ה בספר החינוך (מצוה תל"ו) דאמרינן (שם) גבי נביא המדיח לע"ז, דכתיב להדיחך מן הדרך אשר ציוך וגו' ללכת בה, ודרשינן ללכת זו מצות עשה, ומקשה בגמרא עשה בע"ז היכי משכחת לה, תרגמה רב חסדא ונתצתם. וזה ראיה חזקה שהרי מיירי בגמרא מהקרא שבדין מדיח לע"ז שחייב מיתה, ועל זה מרבה הקרא גם עשה דונתצתם דהוי עשה שבע"ז, והמסית ומדיח על עשה זו שלא לאבד ע"ז בארץ ישראל חייב מיתה, דהוי מסית ומדיח לע"ז.
מ"ש עוד שם בצפנת פענח שהרמב"ם כתב (בפ"ח מהל' מלכים הל' ט') שגם ב"נ מצווה על עשה זו. לפע"ד אין ראיה משם, גם לא מסתבר כן, דאף שכתב שם הרמב"ם דעיר שהשלימה אין כורתין לה ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר מצות ב"נ, מ"מ לא מסתבר לומר דמ"ש הרמב"ם ויאבדו את כל מקומותיה הוא בשביל שנצטוו על זה כמו על שאר מצות ב"נ, דעשה דאבד תאבדון הוא ממצות התורה הקדושה, ולא נאמרה לב"נ, דאף שהוא בכלל ע"ז ויש לו דין ע"ז כנ"ל, מ"מ הלא גם ע"ז בשיתוף הוא אצל ישראל כמו ע"ז ממש בלי שום חילוק, והוא מדברות הראשונות שבעשרת הדברים לא יהיה לך וגו', מכל מקום ב"נ לא נצטוו ע"ז, כיון שלא היה הציוווי בפרט זה קודם קבלת התורה. ויותר מסתבר דלכן כתב הרמב"ם שמוכרחין לאבד את כל המקומות, שאי אפשר לישראל להשלים אתם באופן אחר, דכיון שנעשו עבדים לישראל ולשלם מס, הוי רשות ישראל עליהם ועל מקומותיהם. ובתוספות קידושין (ל"ו ע"ב ד"ה כל) לענין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, דכיון שנותנין מס למלך והקרקעות משועבדים למלך, יש לו דין קרקע עכו"ם, ומכל שכן המקומות שבארץ ישראל המשועבדים לישראל ואין קנין לנכרי, אם כן כשמשלימין אתם וכורתין ברית שיהיו תחת יד ישראל, הוי ודאי כל המקומות ברשות ישראל, ולכן ההכרח לאבדם, שאם לאו אי אפשר להשלים אתם.
נלפענ"ד עוד ראיה ברורה שיש למצוה זו של איבוד ע"ז דין ע"ז ממש, מדברי רש"י ז"ל (בפרשת מסעי) על הכתוב כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם וגו' ואבדתם וגו', וכתב שם רש"י ז"ל והלא כמה פעמים הוזה רו על כך, אלא כך אמר להם משה, כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו המים באים ושוטפין אותכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן, עכ"ל. והיא מגמרא סוטה (דף ל"ד). ויש להתבונן בזה דהלא אינו מוזכר בכל הקראי שבכל אותה הפרשה שלא לעבוד ע"ז, ולא כתב שם אלא איבוד ע"ז ומקומותיהם, וכבר הבאתי מדברי הרמב"ן והריטב"א גם על הקראי דאבד תאבדון (שבפרשת ראה), דכיון דלא כתיב שמה שלא לעבוד ע"ז, על כרחך לא מיירי מזה כלל, אלא מאיבוד הע"ז, וזה לכו"ע דגם הרמב"ם לא פליג בזה. ובעודם בירדן טרם בואם לארץ לא חל עדיין החיוב עליהם, גם אין אפשרות לדבר עד בואם לארץ, ואינו אלא מחשבה בעלמא שאינם עוברים את הירדן במחשבה זו לבער אחר הכך את הע"ז, והלא בכל העבירות שבתורה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואין נענשין על כך, ובזה העונש כל כך מר על המחשבה, שיהיה ח"ו המים שוטפים כולם, שהוא ח"ו עונש של כליה, ועל כרחך שיש לזה דין ע"ז ממש, ובע"ז מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, כמבואר בגמרא קידושין (דף מ"א), ולכן ההולכים במחשבה זו לכבוש את ארץ ישראל עם הע"ז שבתוכה שלא לאבדם, יש להם דין ועונש של עובדי ע"ז ממש עוד בהיותם בדרך.
תוס' קידושין (דף ל"ז ד"ה ה"ג) דפליגי על הגירסא עכו"ם בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה שהרי יצאה לומר אבד תאבדון, הנה מבואר דלא פליגי על אותה הגירסא אלא בשביל שהוצרך לומר בסופה למה יצאה, אבל על מה שכתב בתחלה ע"ז בכלל היתה, בזה לא כתבו מאומה, דבאמת איבוד ע"ז הוא בכלל ע"ז. והר"ן העתיק באותה הגירסא בכלל היתה, ולא העיר כלל מקושית התוספות. ואולי הוא סובר כמו שהבאתי לעיל מדברי רש"י ז"ל, שכמה פעמים הוזהרו על זה בתורה הקדושה, ואפשר שסובר שאין צורך עוד לאבד תאבדון אלא בשביל להקיש אליה. ועכ"פ לאותה הגירסא מבואר שאיבוד ע"ז הוא בכלל ע"ז.
ראיתי באוה"ח הק' (פרשת משפטים) על הכתוב לא תשתחוה וגו' ולא תעבדם וגו' כי הרס תהרסם, שפירוש הכתוב להיות שרצה לצוותם על הריסותם ושברונם, לזה קדם לומר לא תשתחוה לומר, שאם לא הרס ולא שבר הנה הוא כעובד ע"ז, כי ה' תופס על המחשבה בע"ז, וצריכין היכר לשלילת מחשבת ע"ז מלבם, ואין היכר אלא בשבר מצבותיהם, ואם לא יעשו כן הרי הם כעובדי ע"ז, וזה לך האות. ולזה הוצרך לומר לא תשתחוה ולא תעבדם וגו' כי הרס, לומר שבהעדר ההרס הנה הוא עובר על לא תעבדם. ותמצא שהקפיד ה' על ישראל שלא עשו כן בכניסתם לארץ, עכ"ל. ומבואר בזה שאם מושלי הארץ אינם מהרסים הע"ז שבשם, עוברים על לא תשתחוה ולא העבדם. ומה שהם נענשים כל כך בירדן טרם בואם לארץ אף על המחשבה, אף כי בקרא כתיב כי תוליד בנים וגו' ונושנתם, ודרשו חכז"ל כמנין ונושנתם, והאריך להם אף כמה מאות שנים גם על מעשה הע"ז. אפשר דבירדן עלול יותר לעונש תיכף, יען שהוצרכו אז לנסים גדולים שיעברו בחרבה ולא ישטפם המים. גם לא כל העתים שוות לרחמים שהוא לפעמים לפנים משורת הדין, והדברים עתיקין. [ועיין עוד על הגאולה ועל התמורה אות נ"ג נ"ד].
לנו מזה שהכובשים ארץ ישראל עם הע"ז שבתוכה, ומחזיקים ממשלתם על כל בתי הע"ז, ואינם מאבדים אותם, יש להם בזה דין עובדי ע"ז, ובעת שהיתה ההשגחה גלויה ולא היה עדיין הסתרת פנים, היו המים שוטפים את כל שונאי ישראל אף עבור מחשבה כזאת. ואם כן אלה הרשעים שלא די שאינם מאבדים את הע"ז שתחת ממשלתם, אלא אדרבה מתקינם אותם ונותנים להם כל עניני כבוד ובונים בתי ע"ז חדשים, וגם הועמד מטעם הממשלה משרד הדתות שנקרא בלשון רבים לכלול כל הדתות, שמשמרתם לתקן כל הדתות. וזה איזה שנים נתפרסם במכתבי העתים ששר הדתות שהיה אז, התפאר בפני כותבי העתים שהוא עושה באמונה לתקן את כל הדתות, אף דת ישראל בתוכם, ואלו היה האמת כדבריו שעושים תיקונים גם בדת ישראל כמו בע"ז, הוי ע"ז בשיתוף, אבל אין האמת כדבריו, כי בדת ישראל עושים קלקולים גדולים ונוראים וממעטים אותה בעוה"ר, ואת הע"ז המה מרבים בישראל, והאומות לא נצטוו על ע"ז בשיתוף, אבל בישראל הוא עון חמור מאד, ואין שום חילוק בין ע"ז ממש. ואין שום ספק כי אף בשביל עון זה בלבד יש לאותה הממשלה דין ממשלת ע"ז שהוא ביהרג ואל יעבר, שהרי אף על אביזרא דע"ז ואביזרא דג"ע הדין כן כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ז ובש"ך שם ס"ק י') שהוא מדברי הש"ס תעמוד לפניו ערומה ימות, תספר עמו מאחורי הגדר ימות, שבודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא על אביזרא דידהו הדין כן, יעיי"ש, ומכש"כ בזה שיש לו דין ע"ז ממש כאשר נתבאר. אלא שאף מי שיתעקש לומר שאינו אלא אביזרא דע"ז גם כן הדין כן.
כן כל המשתתפים בממשלה זו המה שותפים לע"ז, ועוברים בזה על איסורא דיהרג ואל יעבור, ואף אלו היה בא אליהו ומשיח וכבר הגיע זמן הגאולה, והיו עושים בממשלתם כל חוקי התורה ומצותיה, מלבד אותו העון שלא לבער את הע"ז שתחת ממשלתם, היה אסור להשתתף במלכותם באיסורא דיהרג ואל יעבור, אך אין מציאות לדבר שיהיה כן בממשלת התורה. וגם מזה בעצמו שלא נוכל לבער הע"ז שבארץ ישראל, הוא בירור שלא הגיע עדיין זמן הגאולה. ואנו אומרים בכל יום ויום כמה פעמים אחר כל התפלות על כן נקוה לך וכו', וחושבים שם התקוה הראשונה להעביר גילולים מן הארץ, ואחר כך מסיימים והיה ה' למלך וכו', והגאולה תלויה בהתגלות מלכותו יתברך שמו, כמבואר בקרא ועלו מושעים וגו' ואחר כך והיתה לה' המלוכה. ובמדרש רבה פרשת דברים (פ' א' אות י"ט) אמר על עשיו הצפינו מפניו וכו', אמר הקב"ה המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבוא וכו', אמר הקב"ה ולא לכם בלבד אני מצוה, אלא אף אתם צוו לבניכם. עוד (שם) אמרו ישראל לפני הקב"ה עד מתי אנו משועבדים, אמר להם עד שיבוא אותו היום וכו', אמר הקב"ה אותה שעה אני מופיע מלכותי ואמלוך עליכם, שנאמר ועלו מושעים וגו'. וכן הוא בכמה מקומות בדברי חכז"ל אין מספר. ועכ"פ מבואר שזמן הגואלה הוא בזמן התגלות מלכותו יתברך שמו, ומקדימין לבקשה זו להעביר גילולים מן הארץ, שזה הוא תנאי מוקדם.
איזה שנים שנתפרסם מכתב גלוי מהאגודה, שמתרעמים על הממשלה על שאינם נותנים להם מקום במשרד הדתות. ותמהתי שאינם בושים לפרסם שמתאמצים ליכנס באותו המשרד, שהמה בודאי עובדי ע"ז עכ"פ בשיתוף אף לפי דבריהם, אלא דלשיטתייהו אזלי דכיון שהשתתפו באותה הממשלה שהוא המקור לאותו דבר, אם כן כבר השתתפו לע"ז, ותו אין נפקא מינה להשתתף גם בכל דבר היוצא מן הטמא ר"ל.
הראוני שבההכרזה שפרסמו על התייסדות המדינה בתחלה, שם כתבו בפירוש שהממשלה תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות. אם כן הוכרז בפירוש בהתייסדותה על תנאי שלא לאבד את כל המקומות שעבדו שם הגוים, אלא אדרבה לשומרם, גם קראו אותם "מקומות קדושים" ולא חילקו כלל בין כל הדתות, אם כן הכרזה זו בלבד הוי ע"ז גמורה בשיתוף עכ"פ כאשר נתבאר. ועל הכרזה זו חתם גם ראש האגודה, ואותה ההכרזה מתחלת בחזון הטמא הידוע שהזכירו שם שמו (אין אני רוצה להעלות שמו על הכתב) שהמציא בשנת תרנ"ו את הרעיון הטמא הזה להקמת המדינה. גם שאר דברי מינות וכפירה כתובים שמה, שנלאתי להביאם. וראש האגודה חתם על אותה ההכרזה בין נציגי שאר המפלגות של המינים והאפיקורסים שחתמו על דברי מינות לשמו ולזכרו של הטמא הידוע ר"ל. המתבונן יראה מזה עד היכן הדברים מגיעים, השוחד העצום של הרצון להשתתף במלכות המינים לסמות העינים בכל אופן ואופן.
ר' יהושע בן לוי גדועי ע"ז קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור ע"ז וכו'.
ופירש"י ז"ל בכניסתן נצטוו לגדע' מיד, ולאחר כיבוש ישרשו אחריהם, עכ"ל. הנה כתב הכלי יקר (פ' מסעי) עה"כ (שם) והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם וגו', והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו', והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם וגו', ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה כאשר תותירו מהם לשכים וגו', וז"ל: דבפסוק זה נתקשו המפרשים מאד, באמרם כי תחילת הפרשה מדברת מאיבוד האומות וצלמי מסכותם, וכן סוף הפרשה ואם לא תורישו את ישבי הארץ וגו', ולמה הכניס בין הדבקים פסוק והתנחלתם את הארץ. וכתב לתרץ שלא קשה מידי, כי באיבוד הצלמים והבמות וגירוש כל האומות הטיל ה' עבודה רבה על ישראל, ויש לחוש לשני דברים, הן שיהיה הדבר כקדירה דבי שותפי ותתבטל מצוה זו, כי כל אחד יאמר אפשר למצות ביעור שתתקיים על ידי אחרים, הן שיגרום מחלוקת בין השבטים, כי כל אחד יבחר לו הרע במעוטו במקום שאין שם הרבה צלמים ומסכות, על כן הכניס תוך ענין זה פסוק והתנחלתם את הארץ בגורל, כי בזה בטלו כל החששות, והיינו דאחר שכבר התחלקה הארץ, הרי מוטל על כל אחד לבער את העבודה זרה מנחלתו שנפל בגורלו, ובזה נתבטלו כל החששות, עכ"ד.
לכאורה קשה מאד, כי לפי דבריו נמצא שחיוב הביעור היתה רק אחר כיבוש וחילוק, אמנם בגמרא הנ"ל ובפוסקים (רמב"ם פ"ז מהל' ע"ז הל' א') משמע להדיא דחיוב גידוע ע"ז היתה עוד קודם כיבוש, וכבר הארכתי בביאור ענין זה בספר ויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' צ-צ"ח), ואין עת האסף פה, ועכ"פ ודאי דאי אפשר לומר שהניחו הביעור עד לאחר הכיבוש וחילוק, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא להבין המשך הפסוקים הנ"ל.
לומר דאין הכוונה על ביעור הע"ז, אלא על הורשת יושבי הארץ, דהנה מקרא מפורש דיבר (שמות כ"ג כ"ט-ל') לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, והרי לנו שאף בהכנסם לארץ, לא היתה באפשרי עדיין להוריש את כל יושבי הארץ, עד שהגיע לזמן של עד אשר תפרה, ואו אז יוכלו לנחול את כל הארץ, ולא להותיר מיושבי הארץ כלל.
לפי זה הרי הוזקק הפסוק לחלק הציווי, דהנה אחר שהתחיל לומר והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם וגו', הרי אם היה מסיים תיכף לומר הפסוק ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם וגו', נמצא שהיו מחוייבים להוריש תיכף כולם, ואמנם זה אינו, דהרי יש החשש פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. ולכן הפסיק הדבר בפסוק והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם וגו', לומר שיתיישבו בארץ ויפרו וירבו בה, ואז כאשר לא יצטרכו עוד לחשוש פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, הרי אז מוכרחים להוריש אותם לגמרי, ועל אותו הזמן נאמר הציווי השני ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו וגו'.
(דברים י"ב),
לכנות לה שם, יכול לשבח, לשבח ס"ד, אלא יכול לא לשבח ולא לגנאי,
שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, הא כיצד היו קורין אותה בית גליא [פירש"י ז"ל לשון גובה גלי]
[פירש"י ז"ל לשון חפירה ושפלות]
וכו', עין כל עין קוץ.
וצריך ביאור מה שנותן עצה ומשל איך לכנות שם גנאי לעבודה זרה, דלכאורה הרי יש שמות לאין שיעור.
הענין פלא, דהלא כתיב (שמות כ"ג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך, והיינו שאין להזכיר כלל שמות עבודה זרה, ואם כן הלא מוטב שלא יזכרו ולא יפקדו כלל, ואם כן למה הזכיר שמותם כדי לכנות להם שם גנאי להחליפם בדרך לשון נופל על לשון, ועכ"פ נזכרים על ידך במקצת, ומהו התועלת בזה, ויותר היה צריך לכנותם שם גנאי בכלליות כי הלא כל מיני עבודה זרה כולם הבל ואין והאלילים כרות יכרתון, ובפרט לשיטת הש"ך (יו"ד סי' קמ"ו ס"ק י"ד) שהחיוב לכנות לה שם גנאי אינה אלא בארץ ישראל, וכמ"ש ואבדתם וגו' מן המקום ההוא, והלאו דלא תזכירו לא ישמע על פיך הוא בכל העולם גם בארץ ישראל, ואף שהטורי זהב (שם ס"ק י"ב) לא ס"ל הכי, אבל כן הוא לשיטת הש"ך ושאר פוסקים, ואם כן ודאי דעדיף טפי לקרות להם שם גנאי בכלליות, שלא יצטרכו להזכיר שם עבודה זרה ולא ישמע על פיהם.
יש להבין דברי הגמרא, דלכאורה צ"ב דמאי היה מעיקרא הסלקא דעתך דמקשן שיהיה לשבח, וכי יעלה על הדעת בעולם דיצוה הכתוב לשבח ע"ז, וכמו כן צ"ב הסלקא דעתך שניה, מ"ש יכול לא לשבח ולא לגנאי, מה היה סברת הסלקא דעתך דלא לגנאי, הלא החיוב גם לאבדם כמו שאמר ואבדתם את שמם, ומהיכי תיתי יעלה על הדעת דלא לגנותם. וגם קשה תירוצו, דהאיך נשמע מקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם לכנות שם של גנאי, והלא שם מיירי מדבר אחר לגמרי שלא ליהנות מהם, ואינו ענין לזה כלל.
לבאר מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (קט"ו) עינים להם ולא יראו אזנים להם וגו', ולכאורה קשה אומרו עינים להם וגו', וכי שייך לומר על עיני עץ או עיני כסף וזהב שזה יקרא עינים, ולא יקרא הפה כן אלא מפני כח הדיבור אשר בו, כאשר האריך בזה השלה"ק (בקונטרס בית נאמן), שמה שנקרא פה פה ואוזן ועין וכן כולם, הם שמות מושאלים מכוחות שהם צל על ראשו, ונאצל הכח אליו מכח העליון המאציל עליו, ועל שם פעולתם מושאל עליהם שם זה, ולא תקרא היד כן בעצם, אלא הפעולה הנמשכת מהיד הוא תקרא יד באמת, וראיה לדבר שאמרו רז"ל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים או לא, וכן מ"ש קטנה יש לה יד לקידושין או אין לה יד, שאין הכוונה על עצם היד, אלא על שם פעולתם, עיי"ש, ואם כן בע"ז כיון שלא ידברו ולא יראו ולא ישמעו וכו', איך יתכן לקרוא להם פה ועינים ואוזן, ואינו בגדר זה כלל, וכי אם יצייר אדם עין או פה בצבע על הכותל, וכי יתכן לכנותו בשם פה ועין, ואינו אלא תמונה, ואם כן איך קרא הכתוב לע"ז בשם פה ועין וכו', והוי ליה למימר רק לא יראו ולא ישמעו, דזהו גם לשון הפסוק (דברים ד') ועבדתם שם אלהים אחרים אשר לא ישמעו ולא יראו וגו', ולמה הוסיף דוד המלך ע"ה על לשון הכתוב בתורה הקדושה.אמנם נראה לומר בזה דהנה מצינו בפסוקי (פרשת ראה) שאמר (דברים י"ג) כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת וגו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם וגו', והיינו שניתן להם מן השמים כח גדול בעוה"ר לכוון נבואות, שעל ידי זה יש להם בעוה"ר הצלחה יתירה, כי מכיון שרואים שיש בהם איזה תועלת לכן יש להם כח המושך בעוה"ר. והאמת הוא שאינם רואים בדיוק, רק שרואים איזה דבר, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר פ"א כ"ד) באצטגניני פרעה שאמרו על משה רבינו שעתיד ללקות במים, והם לא ידעו דקאי על מי מריבה, עיי"ש, אבל עכ"פ על ידי זה נמשכים אחריהם.
כל כוחם הוא רק על ידי שנותנים להם התחזקות, וכמ"ש האוהחה"ק (בפרשת יתרו) על הכתוב (שמות כ') לא יהיה לך וגו', כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים, כאשר תעשנה פעולת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחינת הרע, וכופה ח"ו בחינת המעולה לפני בחינת הרע ר"ל. והוא אומרו לא יהיה לך אלהים אחרים, פירוש הוי' שלך תעשנו אלקים. עוד ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הוי' אחר שהוא אלהים מה שלא היה קודם לכן, עכ"ל. והרי שכוחות הטומאה מתחזקים רק על ידי הפונים אליו, ואילולי העובדים לא היה כח הסט"א חזקה כל כך. וכן כתב בספה"ק מאור ושמש (פרשת ראה) על הפסוק כי יקום בקרבך נביא וגו', שצונו הכתוב להזהר ולברוח מהעושה אותות ומופתים אם אין אנו מוחזקים בצדקתו ובקדושתו, וח"ו להאמין באותות ובמופתים ההם וכו', וקאמר הכתוב האיך הוא תקנה להנצל ממנו, על זה אמר (דברים י"ג) אחרי ה' אלקיכם תלכו, כמאמרם ז"ל (ילקו"ש רמז תתע"ג) הדבק בתלמידי חכמים ובתלמידיהם וכו', וכשתחזיק עצמך בעבודת השי"ת באמת, אז והנביא ההיא יומת, פירוש שיבוטל ויפול ממדרגותיו, ולא יהיה יכול להראות עוד אותות ומופתים, עכת"ד ז"ל.
יתיישב מה שאמר דוד המלך ע"ה עינים להם ולא יראו וגו', דאין הכוונה על העינים של עץ ואבן, אלא על סטרא דע"ז העובדים אליה, ויש לה עינים לראות ולהגיד העתידות, כמבואר בגמרא (לקמן נ"ה ע"א) במעשה דזונין, דא"ל רבא בר יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מנגיב עלמא ולא אתי מטרא, מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתא מטרא, שחטו ליה גברא ואתי מטרא, א"ל הכי א"ר מאי דכתיב (דברים ד') אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, וביאר הענין שניתן להם לע"ז מן השמים הכח והיכולת לעשות מעשים שנראים לנסים גלויים כדי להטעות את הבריות, ע"ד שאמרו (שבת ק"ד ע"א, ועוד) בא ליטמא פותחין לו, ומבואר בכתוב בפירוש ובא האות והמופת אשר דיבר אליך הנביא וגו' כי מנסה ה' אלקיכם אתכם. עכ"פ באמת ניתן להם איזה כח של ראיית עתידות וכנ"ל.
שלא הזכיר הדבר בהפסוק (דברים ד') ועבדתם שם אלהים וגו' אשר לא ישמעון ולא יראון וגו', לפי דאין להם עינים לראות ואזנים לשמוע מצד העצם, כי אם באמצעות העובד ממציא לה הוי' לעשותו אלהים, ועל ידי שנותנים להם חיזוק, ניתן להם מן השמים הכח לראות עתידות כדי לנסות בהם את הבריות, וכמ"ש הראב"ע ז"ל כי מנסה ה' אלקיכם אתכם בעבור שעזבו ולא המיתו, עיי"ש, ובא להורות לנו שאם לא יתנו להם כח והתחזקות אז לא יהיה להם עינים כלל, ולא יהיה ביכולתם להראות מופתים והצלחות.
אפשר דלא רצתה התורה הקדושה לכתוב כי עינים להם ורואין במקצת מן העתידות, וכן אזנים להם ושומעין במקצת, כי דברים אלו הם קרובים אל הכשלון ואל הטעות, וע"ד דמצינו בגמרא (מגילה כ"ה ע"א) דפסוק ויצא העגל הזה נקרא ולא מתרגם, פירש"י ז"ל פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, וע"ד שבארתי (בספרי על הגאולה) בשאלת זונין לר' עקיבא (לקמן נ"ה ע"א) דקא חזינן גברי שנתפרקו איבריהם מחמת חוליין, והלכו לבית עבודה זרה ונתרפאו לגמרי, השיב לו רבי עקיבא דאין בזה שום נס, כי אם הצלחה יתירה של עבודה זרה, דאתרמי כן דבאותה שעה שבאו לבית עבודה זרה הגיע זמנם של יסורים לצאת, אבל לא רצה לגלות לו שיש בכח הס"מ אף להראות נסים על ידי שנותנים לו כח מן השמים, כי כבוד אלקים הסתר דבר, ואין לדבר מזה כי אם להכרח גדול, כי דבר זה גורם לטעות ומכשול שיטעו הבריות על ידו לומר יש בו ממש, אבל רב יהודה ששאלו רבא דאתחזי עבודה זרה בחלמא וא"ל שחטו לי גברא ואייתי מטרא, וכן היה ששחטו גברא ואתא מטרא, דבר זה נראה כנס שלא כדרך הטבע, ולמען לא יטעו הבריות לחשוב שיש ממש בעבודה זרה, הוכרח לגלות להם דניתן להם מן השמים הכח הזה כדי לנסות את הבריות. ועל כן לא רצה הכתוב להזכיר כוחם כי עינים להם ואזנים להם וגו'.
דוד המלך ע"ה כבר ראה שפלות הדורות העתידים שנותנים להם התחזקות בעוה"ר, ויש להם על ידי זה בחינת עינים שרואים לפעמים, ויש להסט"א כח להראות מופתים ולהגיד עתידות, ועל כן אמר עינים להם. אולם כיון שבאמת עינים מרים הם שאין יודעין האמת רק להיפך, ואין רואין בדיוק ונעשה קוצים ודרדרים מהראיה שלהם, לכן אמר ולא יראו, שאין זה ראיה נכונה ואמיתית, ולמען לא יטעו הבריות לחשוב שיש בהם ממש, הוכרח לגלות שניתן להם כח זה מן השמים ועינים להם, אבל אין בהם ממש ותועלת, ואינם רואים האמת, וכמ"ש באצטגניני פרעה שניבאו ולא ידעו מה ניבאו, שראו שסופו ללקות במים, אבל לא ידעו שבמי מריבה הוא ילקה, וז"ש עינים להם אבל לא יראו האמת, ואזנים להם ולא ישמעון, וכל כוחן רק להתדמות שרואין ויודעין, כדי לנסות בהם את הבריות, ומסיתים לשקרא.
פי זה יובנו דברי הגמרא לכנות לה שם וכו', היו קורין אותה בית גליא, קורין אותה בית כריא וכו', עין כל עין קוץ, דלכאורה למה נותן עצה ומשל איך לכנות שם גנאי לעבודה זרה, וגם למה הזכיר שמותם כדי לכנות להם שם גנאי להחליפם בדרך לשון נופל על לשון, ויותר היה צריך לכנותם שם גנאי בכלליות, אמנם כיון שרואים בעוה"ר שבא אליך האות והמופת ויש אצלם איזה בחינה של ראיה, לכן לא יוכלו לפרוש מהם רק על ידי שיפרטו הענין לומר שעל מה שהם אומרים עין כל, היינו שיש להעבודה זרה עינים, שרואים הכל ומצליחים ביותר, על זה צריכים לומר עין קוץ, היינו שאף שרואים אבל ראייתם היא רק קוצים ודרדרים, ובזה כבר מוכרחים לומר בזה השם עצמו בעוה"ר, כי בלי זה אין יכולים לפרוש מהם, ולכן צריכים לומר עין קוץ.
עוד ואבדתם את שמם וגו', וסמך לה הפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם וגו', שבא בזה להסביר יותר למה צריכים להזכירה ולכנות לה שם גנאי, והוא על פי מה שכתב הרמב"ן ז"ל (פרשת ראה) על הפסוק כי יכרית וגו' איכה יעבדו הגוים וגו', שפירוש הפרשה היא שאמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם עבודה זרה מן הארץ, ונשב בארצם לבטח, לא נחשוב בלבינו הנה הכרית ה' מפנינו עובדי עבודה זרה, בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלימה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו, לכן הזהיר לא תעשה כן, כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם וכו', עכ"ד הרמב"ן ז"ל. ובדברי האבן עזרא מבואר הדבר יותר, שכתב (שם) וז"ל: ואעשה כן גם אני לעבדות השי"ת, ותחשוב כי תעשה טוב, לא תעשה כן, כי כל מעשיהם יתעב השם, והעד כי גם את בניהם, עכ"ל. וכן כתב גם הספורנו, ומסיים כי כל תועבות ה' אשר שנא וגו', כי אמנם הם עובדים לעבודה זרה בקצת מיני עבודות נמאסות אצל הקל יתברך, ע"כ. וכוונתו שאם תלמד מהם מאומה, תלמד מעשה גם התועבות. ועכ"פ המורם מדבריהם, שאין רשאים לעשות להשי"ת אפילו דבר טוב, ולא אפילו מצוה וכבוד אסור לעשות להשי"ת, מה שמקורו מעובדי עבודה זרה.
יתיישב למה אמר לא תעשון כן לה' אלקיכם, והול"ל לא תעשון כן למזבחות, דהנה אחר שאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, שצריכים לומר בית כריא ועין קוץ, ולכאורה הרי אמרה תורה ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך, ואם כן מוטב שלא להזכירה כלל, ולכן אמר לא תעשון כן לה' אלקיכם, והיינו דמכיון שיתכן שירצו ללמוד ממנה לעשות כן להשי"ת, ויחשבו לומר הן אמת שהרשעים עושים בזה רע כיון שעושהו לעבודה זרה ולמינות, אבל אעשה כן גם אני לשם שמים, לכן אמר ואבדתם את שמם וגו', שידעו שהוא בית כריא, מלשון כליון או בית הכסא ועין קוץ, והיינו שכל מה שעשו הם הוא כל כולו רק גנאי, ולכן לא תעשון כן לה' אלקיכם, כי לא תוכל עוד לטעות לעשות כמו כן לכבוד שמים.
יובן מה דאיתא בגמרא ואבדתם את שמם לכנות לה שם, יכול לשבח, לשבח סלקא דעתך, אלא לא לשבח ולא לגנאי, תלמוד לומר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, לכנות לה שם גנאי, ע"כ. דלכאורה מאי סלקא דעתך שיהיה לשבח, או לא לשבח ולא לגנאי, וגם האיך נשמע מקרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, לכנות שם של גנאי. אמנם לדברינו יתבאר דהכוונה על מי שירצה להתלמד ממה שעושים לעבודה זרה לעשות כן להשי"ת, ועל זה יחשוב שהוא לשבח, או על כל פנים לא לשבח ולא לגנאי, כי הרי רוצה לעבוד בזה השי"ת, [וכמו שעושין כן בעוה"ר שמקיימין ע"ז בארצנו הקדושה, ועוד משבחין ומפארים על הניצחון הזה באמרם דלכבוד שמים הם עושים, להלל על נסי ה'], ועל זה אמר תלמוד לומר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, היינו כי מעניני עבודה זרה אין ליהנות אפילו לשם שמים, כי אסור ליקח מהם כלום.
מבואר היטב מה שסמך לומר כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו', כי על ידי שיתרחקו בשלימות מכל מה שיש לה שייכות לעבודה זרה, אז יעזור השי"ת שיזכו לבא אל המקום אשר יבחר ה', שגם זה העלים הכתוב ולא הודיע איפוא הוא, כדי שלא יכשלו ח"ו בעבודה זרה, ואם כן מובן שפיר קשר הענינים שכולם הולכים סובבים אל קוטב אחד, להורות לישראל גודל החיוב להתרחק מכל זיק כל שהוא של ע"ז, ובזכות זה נזכה שיתגלה האמת כאשר יבואו אליהו ומשיח, והם יראו לנו את מקום המקדש, ועינינו תראינה מלכותך על ידי דוד משיח צדקך, שיתגלה לנו במהרה בימינו].
(ד"י ראה מהדו"ת - שס, הגדה מהר"י ט"ב - קסז)
תענית ב.
תענית ב.
[ולדרכינו [שם] א"ר [שם] במתניתין [שם] במתניתין [מ"ג ע"א] לא [מ"ג ע"ב] ואיבעית [מ"ד ע"א] לא מ"ה ע"א] במתניתין [מ"ה ע"ב] דאמר [מ"ה ע"ב] דאמר [מ"ו ע"א] ואבדתם