אגדות מהרי"ט/עבודה זרה/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת עבודה זרה – פרק ד
ריש לקיש כלהמעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל וכו'.
הנה הגם שאמרו ז"ל (ב"ב צ"א ע"ב) אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה. אמנם אין הכי נמי דמן השמים הוא נבחר לאותה התמנות כמשחז"ל, וגם מה שכתבו ג' דברים הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, וא' מהם פרנס טוב. מ"מ זהו רצון המקום ברוך הוא שיהא ביד המנהיג גם כחו של צבור הממנים אותו. עוד י"ל דאין סתירה בין המימרות, דודאי שהבחירה חפשית, ובני אדם בוחרים ברצונם אף אלו שאינם כשרים וראויים לכך, שאין הקב"ה מונע הבחירה מבני אדם, אלא שאותן שנתמנו בדעת תורה וראויים וכשרים לכך, מן השמים מסכימים על שררותן, ודעת הצבור מכוונין אל אשר יבחר ה' בו, ויש להם סייעתא דשמיא להצליח בשליחותם, והם שלוחי דרחמנא וגם שלוחי דידן. אבל המתמנים שלא על פי התורה אין שררותם מן השמים, אלא שאין מונעים הבחירה מבני אדם, ולבסוף ירשיעו מעשיהם, וכמו כהנים גדולים ששמשו בבית שני שנתמנו על ידי ממון ולא היו מוציאין שנתן לפי שהיו רשעים. וכבר כתב הגה"ק ר' שעפטיל זלה"ה בספרו ווי העמודים (פכ"א) על אותם קהלות שיש כמה חשובים שרי התורה יושבים ואין דורש ואין מבקש וממנים רב מחמת ממון הנמאס, וז"ל: ואני אומר על אותן שמתקבלים בקהלות על פי השתדלותם לא מן שמיא מוקמי להו, רק מעשי ידי אדם הם, הלא מצינו הכשפים מכחישים פמליא של מעלה ק"ו בענין זה, עכ"ד.
(ד"י במדבר - ע', ד"י שופטים - קג, ד"י ויקרא - קג)
צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו אנשי יון, ואמר רב ששת ששיקצו לעבודה זרה.
הנה הקשו המפרשים על מ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשך, למה הדליקו הנרות בחצר, הלא מצות הדלקת המנורה היתה בפנים בהיכל ולא בחצר. והחתם סופר בדרשות (דף ס"ז) כתב, שהגם שעיקר מצות המנורה בפנים, מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' ביאת מקדש הל' ז') מותר להדליק גם בחוץ, וע"כ כל זמן שהיה ההיכל מלא גלולים, לא יכלו להדליק המנורה בפנים והדליקו הנרות בחוץ, וגם להראב"ד ז"ל דס"ל שרק בדיעבד כשר אם הדליק בחוץ, אפשר דכיון שלא היה אפשר להם באופן אחר כדיעבד דמי, וע"כ עד שפינו ההיכל וטהרו הבית המקדש מכל טומאה, לא הדליקו הנרות בפנים, אלא בחצרות קדשך, עכת"ד.
יל"ד עוד דממטבע שטבעו חכמים בנוסח ההודאה לא משמע שהיה ההיכל עדיין מלא גלולים בשעת הדלקת המנורה, שהרי קאמר תחלה ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך, ובתר הכי קאמר והדליקו נרות בחצרות קדשך, משמע דתחלה פינו את הבית מע"ז ואחר כך הדליקו את הנרות, ולפי דברי החתם סופר ז"ל נמצא דמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשך היה עוד טרם שפינו היכלך וטהרו את מקדשך, ואין מוקדם ומאוחר בלישנא. ודוחק לומר כן, שהרי סדר הלשון שבנוסח התפלה מדוייק וכסדרן הוא, דחכז"ל וחכמים הקדמונים מסדרי התפלות דקדקו בלשונם לכתוב הדברים על הסדר.
מסתבר שהדברים כסדרן, שהרי מצינו במגילת תענית ובסוגיין, שעשו מזבח חדש וגנזו אבני מזבח הישן, לפי ששקצום אנשי יון לעבודה זרה, והוצרכו לתקן הפירצות ולתקן כלי שרת וכו', והיו מתעסקין בזה שמונה ימים, ומסתבר דמיד כשנכנסו להיכל טרם שהתחילו לתקן איזה דבר ולעשות איזה עבודה, זרקו משם תחילה את הע"ז, ורק אחר כך התחילו בבנין המזבח ותיקון הפירצות ועשיית העבודה, ותחלה היה ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך, ואחר כך והדליקו נרות. [ועיין בדברי יואל לחנוכה ח"ב אות קכ"ז, בטעם למה הדליקו הנרות כל ח' ימים בחצרות קדשך דהיינו בחוץ].
(ד"י לחנוכה ח"ב אות קכ"ז)
נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, וישראל אין מבטל ע"ז של נכרי. מבואר במשנה דישראל אין מבטל ע"ז של נכרי,
ולפי זה לכאורה קשה דרכוש מצרים זה היה כלי כסף וכלי זהב ורובם היו תשמישי ע"ז, כמבואר במדרשים, ואסורים בהנאה, וישראל מוזהרין בע"ז ובאביזרייהו, וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי, כי אם שהנכרי בעצמו צריך לבטלו, ומאין היה לישראל היתירא לקחת כלי המצריים, הרי אי אפשר שלא היה בהם ע"ז.
בהקדם דברי הגמרא (ברכות ט' ע"א) אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכו', שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, עכ"ד הגמ', והקשו המפרשים למה היה צורך להזהירם על כך ובקשה זו למה, והלא אמרו ז"ל (מכות כ"ג ע"ב) בגזל שנפשו של אדם מחמדתן, ומכל שכן אם ינתן לאדם רשות ליטול כלי כסף וכלי זהב כאות נפשו וכרצונו, ודאי טבעו של אדם להיות עומד ונוטל. ומצינו בתנחומא (פרשת בשלח) עה"פ ויסע משה את ישראל מים סוף, מהו ויסע, שהסיען בעל כרחך, שהיו ישראל יורדין בכל יום אצל הים ונוטלין מהביזה וכו', עמד והסיען בעל כרחן, עיי"ש, הרי שלקחו מן הביזה ברצונם הטוב, אפילו יותר ממה שנצטוו, ואם כן למה היה צריכים לאזהרה מרובה ולבקשת תחנונים שיקחו הרכוש. ועוד יל"ד מ"ש ועבדום וענו אותם קיים "בהם", ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים "בהם", דלכאורה הלשון "בהם" אינו מובן והוא אך למותר, דמובן מאליו דמיירי בהם ולא באומה אחרת, והול"ל ועבדום ועינו אותם קיים ואח"כ יצאו לא קיים.
דאזהרה והבקשה היתה שיקחו בדרך שאלה, ולא בדרך מתנה, ודבר זה היה קשה בעיניהם לעשות, דנראה כעין גניבת דעת ורמאות, ומצינו בגמרא .(סנהדרין צ"א ע"א) שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו וכו', והנה כי כן באמת צריך לתת לב לדעת, למה צוה ה' ככה ליקח מאתם בדרך שאלה. וכבר הקשה כן האוהחה"ק (בפרשת שמות) וז"ל: למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר, לגנוב דעתם וכו' בדרך מרמה, כי ח"ו לא קצור קצרה מידו מפדות ישראל בעל כרחם, ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות. ותירץ הוא ז"ל, כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם, כי זולת השאלה וכו' לא היו המצרים רודפים אחריהם וכו', עכת"ד ז"ל. אמנם עדיין קשה דאין זה כבוד שמים לעשות בדרך זה. גם תירוצו אינו מספיק, דהרבה דרכים לפניו יתברך, והוא היה יכול ליתן בלבבם שירדפו אחרי בני ישראל גם זולת השאלה, ואם כן עדיין קשה למה היה צורך שיקחו מהם בדרך שאלה.
משום דרוב כליהם של מצרים היו תשמיש ע"ז, וכמו שמצינו בשכם, שאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו' והחליפו שמלותיכם, וכתב (שם) האוהחה"ק שהיה ע"ז נסתרים בכלים, ולא היה ניכרים אצלם, ועל כן צוה יעקב לבדוק אותם להסיר הכיעור. וכמו כן מצינו העגלות אשר שלח פרעה, דאיתא במדרש שבדקם יעקב ומצאם של ע"ז, דיעקב אבינו היה בקי בטוב ע"ז, וברוב קדושתו הבחין לדעת אם יש עליהם טומאת ע"ז, וכאן בכליהם של מצרים לא הי' יכולין ישראל להבחין ולבדוק אותם אם הם של ע"ז, כי הם לא היו מבינים בהבחנה זו, ומשה רבינו היה טרוד בעצמות יוסף ולא היה לו פנאי לבדוק כליהם, גם מפני שהיה היציאה ממצרים בחפזון ובמהירות רב, כמ"ש ותחזק מצרים למהר לשלחם מן הארץ, ולא היה בכדי שיעשה לבדוק כל הכלים האלו מע"ז.
דלטעם זה היתה ההכרח והצווי מאתו יתברך, ליקח אותם רק בדרך שאלה, ולא בדרך מתנה, דאלו הי' נוטלים מהם במתנה, לא היה אפשר להם להנות ממנה לעולם, והיה אסור להשתמש בהם, דע"ז שבא לרשות ישראל אין לה ביטול, לכן היה הכרח שיקחו בדרך שאלה, ולא זכו בה ישראל עדיין, ואחר כך נתבטל על ידי הערב רב שהלכו עמהם, ושפיר היו יכולים להנות מהם.
יתבאר דברי הגמרא שאמר הקב"ה למשה, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותו קיים בהם, ר"ל בעצמותם ובפועל, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, כי אע"פ שניטלה מאת המצרים הרכוש הזה, אבל אם לא יהיה להם תועלת בזה, כיון שלא יוכלו להנות ממנה, נמצא שלא נתקיימה בהם המתנה, ולכן אמר הקב"ה בבקשה מכם וישאלו וגו', שיהיה בדרך שאלה.
דהערב רב שהלכו עם ישראל, שהיו מתערובת אומות שונים כפרש"י ז"ל, הם בטלו הע"ז, ויתכן שלא נתגיירו בשלימות בעת רגע יציאתם, כי אין הזמן גרמא אז, והי"ל עדיין דין עכו"ם ויכלו לבטל הע"ז.
פירשתי דברי הספרי (פ' בא) וגם ערב רב עלה אתם וגו', כאן נתקיים ואחר כך יצאו ברכוש גדול, עכ"ד הספרי, והוא לכאורה פליאה נשגבה, דמהכי תיתי לומר דברכוש של ערב רב נתקיים הבטחות הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואחר כך יצאו ברכוש גדול, ולמה לא ברכוש שהוציאו ישראל כמפורש בתורה הקדושה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וגו', ולדרכינו אפ"ל דעל ידי הערב רב שעלו עמהם נתקיים הבטחת ואחר כך יצאו ברכוש גדול בישראל, דאל"ה לא היו רשאים ליהנות ממנו].
זה תינח אם לקחוהו בדרך שאלה, ולא נתכוונו ישראל לזכות בה, דלא הוה ע"ז של ישראל, ויוכל העכו"ם לבטלה, אבל אלמלי לקחוהו בדרך מתנה, מדאגבהה ישראל קניא, וה"ה ע"ז של ישראל, ולא מהני ביטול, על כן הזהירם הבורא יתברך וישאלו איש וגו' כלי כסף וכלי זהב בדרך שאלה דייקא, כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים "בהם", שאין להם בו הנאה של כלום.
(ד"י ואתחנן - מה, ד"י בא - רפו)
מכרה או משכנה, רבי אומר ביטל, וחכמים אומרים לא ביטל.
הנה כתב במכילתא פ' בא (פי"ג) עה"פ וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וגו', ראב"י אומר רוח הקודש שרתה עליהם, והוא אומר השאילני כליך המונח במקום פלוני, והוא מוציא ונותן לו, ואין חן אלא רוח הקודש שנאמר ונתתי על בית דוד רוח חן וגו', רבי נתן אומר אין צריך אלא וישאילום מה שלא שאלו היו משאילים אותם, היה אומר תן לי חפץ פלוני, והוא אומר לו טול לך ואחר כיוצא בו, עכ"ד המכילתאובמרכבת המשנה ביאר טעם מחלוקתן, דהכוונה ליישב קושיא עצומה והיא, דרכוש זה היה כלי כסף וכלי זהב רובם היו תשמישי ע"ז, כמבואר במדרשים, ואסורים בהנאה, וישראל מוזהרין בע"ז ובאבי זרייהו, וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי, כי אם שהנכרי בעצמו צריך לבטלו, ומאין היה לישראל היתירא לקחת כלי המצריים, הרי אי אפשר שלא היה בהם ע"ז.
המשנה שם כתב, דשיטת ראב"י דס"ל ששרתה עליהם רוח הקודש, היינו שידעו ישראל ברוח הקודש שעליהם, הכלים שלא היה בהן סרך ע"ז, ודוקא אותם כלים נטלו ולא אחרים. וליישב שיטת ר' נתן שנתנו יותר ממה ששאלו, וגם ליישב דעת ת"ק במכילתא שם, כתב דיש למצוא פתח התרה, עם המשנה פרק ר' ישמעאל (בסוגיין) מכרה ומשכנה הנכרי מותר להנות ממנה, דאי לא דבטלה נכרי לא היה מוכרה וממשכנה, וכמו כן הכא אחרי שהשאילום לישראל אי לא דבטלינהו מצריים מתחלה לא היו משאילים להם. אמנם יש לערער על כך, דשאני התם שמרצונו מוכר או ממשכן, להכי אמרינן דוודאי בטולי בטלינהו מעיקרא, משא"כ הכא שאנוסים היו, להכי אמר ר' נתן שהיו משאילין אותם מה שלא שאלו, היה אומר תן לי חפץ פלוני, והוא אומר לו טול לך ואחר כיוצא בו, דמאחר שהם בעצמם נתעוררו להשאילם יותר ממה שביקשו הרי נתנו להם מרצונם הטוב, ובוודאי בטלום מתחלה, עכ"ד המרכבת המשנה, יעיי"ש באורך.
אכתי לא מצאנו נייחא בדבריו, דאין תירוצו עולה יפה לפי שיטת ההלכה, דכל הפוסקים הכריחו דמשכנה נכרי לא בטלה אלא אם כן הרהינו, ולפי זה נמצא דמצריים שלא נתנו כליהם אלא בשאלה על מנת להחזיר, בוודאי דלא בטלו הע"ז, והדרה קושיא לדוכתה כיצד לקחו ישראל כלי המצרים, והתינח לשיטת ראב"י דרוח הקודש שרתה עליהם ניחא, שצפו ישראל ברוח הקודש שעליהם כל הכלים שאין עליהם סרך ע"ז, ולא נטלו אלא אותם הכלים, כמ"ש המרכבת המשנה.
הענין דבאמת לא רצו המצרים לתת להם כליהם מרצונם הטוב, אלא דמאחר שהיו אנוסים לתת להם אותם הכלים שלא היה בהם שמץ ע"ז, דאותם הכלים ביקשו ישראל מהם והיו מוכרחים להשאילם, על כן עשו בערמה להוסיף ולתת יותר ממה ששאלו, כדי להכשיל את ישראל בכלים של ע"ז, דאותם הכלים שנתנו מצרים מרצונם הטוב יותר על מה ששאלו היו כלים שנשתמשו לע"ז, והיתה כוונתם להטעות את ישראל בזה ולהמשיכם לע"ז, ולא יהיו ראויים להגאל וממילא יחזרו למצרים.
שפיר מה שהוצרך הקב"ה לצוות את משה לדבר אל ישראל בלשון תחנונים בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכו', כי היו ישראל יראים לקחת כלי המצרים לחשש זה שלא יכשלו בע"ז בלא יודעין, ולפיכך לא רצו לקחת מאותם הכלים מאומה, אבל הקב"ה השפיע עליהם רוח הקודש וצפו ברוח הקודש שעליהם שהכלים נקיים הם מחשש ע"ז, וראויים להשתמש בהם, ואותם הכלים שאלו ממצרים, וממילא ידעו וגם הבינו ששאר הכלים שהמצריים מציעים לתת להם נשתמשו בהם לע"ז, ולא השתמשו בהם ישראל כלל]
(ד"י בהעלותך רפז - הגדה מהר"י ט"ב - קיט)
ע"ב]
ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה היא להם מאבותיהם וכו'.
ובגמרא (בבא בתרא דף קי"ט) יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו וכו', ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, היא גופא קא מסתפקא ליה, דכתיב (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ירושה היא לכם מאבותיכם, או דלמא שמורישין ואינן יורשין. מבואר מדברי הש"ס אלו שמשה רבינו ע"ה היה מסופק בהלכה זו אם ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו, והקשה בספר בנין אריאל (פרשת פנחס)הובא בישמח משה (שם), אמאי לא פשט ליה משה רבינו ע"ה דארץ ישראל מוחזקת לנו, מן הפסוק (דברים י"ב) ואשיריהן תשרפון באש, דמזה פשטו בגמרא בסוגיין דארץ ישראל מוחזקת לנו, דאם לא כן היה סגי בביטול כדין ע"ז של גוי, עיי"ש שנדחק ליישב, ובישמח משה כתב שזו קושיא עצומה.
בהקדם לפרש הפסוק (במדבר י' כ"ט) ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, וזה הפסוק הוא מקושי הבנה לכאורה. גם תיבת אותו מיותר. ונקדים מה דאיתא בגמרא (בבא בתרא קכ"ד ע"א) עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, ולכאורה הלא גם על הי"ב חלקים, היו השבטים מתרעמין שקטן הוא מהכיל, ואינו מספיק חלקם, ומכל שכן לעתיד שיתרבו ישראל אלפים ורבבות עד אין מספר, ואיך יתחלק לי"ג חלקים בתמיה. אך אפ"ל על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' דברים פ"א י"א) א"ר אלעאי בשם ר' יוסי בן זמרה מפני מה לא גילה הקב"ה לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן [פי' המפרשים, מדכתיב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, והרי גילה לו הגלות והגאולה ונתינת הארץ, ולמה לא גילה לו גם טובת המן], א"ר אבא בר כהנא כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ועד"ז אפ"ל גם הכא לענינינו, דאע"פ שארץ ישראל הניתן לישראל מאז לגבולותיה באמת קטן הוא מהכיל עם רב כזה אשר יתרבה לעתיד בעת קץ, מ"מ כיון שדרכו יתברך צדיקו של עולם ליתן יותר ממה שגילה, בבחינת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, על כרחך שיוסיף הקב"ה על מתנת ארץ ישראל המועטת הניתן מאז, ויתן לנו עוד חלקי ארץ ישראל הרבה יותר ממה שהיה לנו מקדם, ומלבד ההבטחה שהובטחה לאברהם אבינו ע"ה שלעתיד ינתן לישראל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, שהם אדום עמון ומואב, מלבד זה יתגלה לנו בארץ ישראל גופא עוד חלקים רבים ומרובים שלא נתגלו עדיין מימים מקדם, ועל דרך זה שפיר יהיה בו כדי הספקת מקום להכיל את כל הקהל המרובה.
על פי מה דאיתא במדרש רבה (פ' ראה, פ"ד סי' י"א) כי ירחיב ה' את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב את ארץ ישראל, א"ר יצחק המגלה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות וכו', כשישרה [גירסת הרד"ל "כשישווה"] אותה הקב"ה, מנין שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה היא מודעת מה היא וכו', ואיתא בספרי שהראה לו הקב"ה למשה כל חדרי ארץ ישראל, ופי' שהראה לו הפנימיות של ארץ ישראל שטמיר ונעלם מעינינו, ועתיד להתרחב ולהיות נגלה לעין כל לעתיד [עיין בדברינו פ' עקב עמוד ע"ז שהרחבנו בביאור ענין זה].
מפורש בנבואת יחזקאל (סי' מ"ז) דלעתיד גם הגרים יהיה להם חלק בארץ, אף דלא נטלו חלק בארץ בחלוקת יהושע, וטעמא דמילתא כתב המשנה למלך (בפ"ד הל' בכורים) דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק, ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים, שהיינו ברום המעלות, ולא היתה כוונתם לשמה, משו"ה אותם לא נטלו חלק בארץ, עכ"ל. ואפשר שיקבלו הגרים מאותו החלק בארץ שיתוסף לעתיד, דהרי החלק שבארץ ישראל שהיה מכבר, הרי היא מוחזקת בידינו מאבותינו, והרי השבטים מוחזקין בה. והנה משה רבינו היה מצפה שיכנס לארץ ישראל מיד, כמו שפירש"י ז"ל על הפסוק נוסעים אנחנו וגו' מפני מה שיתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזירה עליו וכסבור שהוא נכנס, ע"כ, ואז לא היה הבית המקדש נחרב, דלא שלטו האויבים במעשה ידיו של משה כמפורש בדרז"ל, והיה עולם התיקון מיד, והיה נתגלה גם הפנימיות של ארץ ישראל, ומאותו חלק יהיו גם הגרים נוטלים חלקם, וז"ש נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, ומלת המקום ומלת אותו נסתר, ירמוז על חלק הנסתר שיתגלה לנו, ועל כן אמר לכה אתנו והטבנו לך וגו' והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, כי גם הגרים יקבלו חלק בארץ.
דהא דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, זה רק על חלק ארץ ישראל שהיה נגלה אז בחלוקת הארץ בימי יהושע, אבל החלק שעתיד להתגלות, אולי אין זה מוחזק בידינו, ובזה היה משה רבינו ע"ה מסופק, שהיה סבור ליכנס לארץ ישראל מיד, ויהיה עולם התיקון ויתגלה פנימיות הארץ, ועל זה החלק היה מסופק, אם הבכור נוטל פי שנים, דאולי זה אינו מוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
לא קשה קושית המפרשים, אמאי לא פשיט ליה משה רבינו ע"ה מואשיריהם תשרפון באש, דבאמת היו יודעין הדין, שארץ ישראל מוחזקת להם, מן הפסוק ואשיריהן תשרפון כנ"ל בגמרא על זה, רק משה רבינו ע"ה נכנס בגדר הספק, על חלק ארץ ישראל העתיד להתגלות, ואפשר דזה אין מוחזקת, ואין מגיע להם בה חלק בכורה, על כן ויקרב משה את משפטן לפני ה', כי בחינת העתיד לא נגלה רק להקב"ה, שהוא יודע אם גם זה החלק בארץ ישראל מוחזק לנו, אבל הקב"ה השיב לו כן בנות צלפחד דוברות, דהיינו רק מה שהם דוברות דייקא, ואפשר שהם לא השיגו כל זה, ובקשו חלקם מחלק ארץ ישראל שהיה נגלה אז, אבל מה שאתה חושב בספקן, על זה לא השיב לו הקב"ה, דלא ניתן להתגלות עד לעתיד. ועם כל זה היה משה רבינו ע"ה סובר, מפני שאמר לו הקב"ה נתן תתן ב' פעמים, שא' קאי על ארץ ישראל דעכשיו, וא' על ארץ ישראל דלעתיד, ועדיין היה מצפה שיכנס לארץ ישראל מיד ויתגלה חלק העתיד, עד שאמר לו הקב"ה בפרשה הסמוכה עלה אל הר העברים, שאין עדיין זמנה ולא יכנס לארץ.
גם תמי' על הרמב"ם שלא הביא רק הך דינא דסוגיין, ולא הך דסוגיא דבבא בתרא הנ"ל, ולדרכנו אתי שפיר דחלק ארץ ישראל הנגלה לנו פשיטא דמוחזקת, אבל במסכת בבא בתרא השקלא וטריה בספיקו של משה רבינו על ארץ ישראל של לעתיד, וזהו הלכתא למשיחא ולא נפשט, על כן לא הביאה הרמב"ם ז"ל.
(קונט' ח"ת ודרשות א"י פ' פנחס - קמז, טיב לבב פנחס - תע, ועוד)
שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין.
הנה יש לתמוה תמיהה קיימת בענין שליחות המרגלים, דאף אי נימא שלא רצה ה' לעכב את משה מלשלחן כדי למנוע את ישראל שלא יהיו הם עצמם שולחים אותם, מ"מ הא קא חזינן שנעשו להם נסים, כדאיתא בגמרא (סוטה דף ל"ד) שמצאו אותם קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, ע"כ. הרי שניצולו המרגלים מידי הכנענים תושבי הארץ בדרך נס נגלה, ואי לאו אותו הנס היו נהרגים. ודא וודאי טעמא בעי, על מה ולמה עשה ה' להם נס לשום נפשם בחיים להצילם מחרב הכנענים, אחרי שהזידו ללכת בעצה רעה, להניא את לב העם מלעלות לארץ, ועל ידי נס זה שניצולו באה תקלה לכלל ישראל, מוטב אילו מתו בבואם לארץ, ואז לא היה סיפק בידם להמריד את כלל ישראל במשה רבינו ע"ה, ולהסיר את לבבם מאחרי ה'. והלא גם בלא"ה היה סופם שמתו במגיפה על שהוציאו דבת הארץ רעה, ואם כן טוב להם שימותו בטרם החטיאו את כלל ישראל, ולמה הניח ה' אותם לבצע זממם הרע, להטיל אימה יתירה על ישראל באמרם אפס כי עז העם הזה, עד שבאו להטיח דברים כלפי מעלה, באמרם כי עצום הוא ממנו.
כי אמת נכון הדבר שאין הקב"ה נוטל את הבחירה מיד האדם, אלא מניחו ללכת בדרך שהוא רוצה, אבל לאיזה צורך יעשה להם נסים כדי שיוכלו להרשיע, מוטב יניחם על טבע העולם, ואין ראוי לשנות הטבע בעבורם. והוא כעין הא דאיתא בגמרא (בסוגיין) מי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. וה"נ היה ראוי לכאורה שיהיה העולם נוהג כמנהגו, ולא שישתנו סדרי בראשית להפיל מן הכנענים חללים חללים, שיהיו טרודים באבלם. ואילו היו המרגלים נהרגים באותה שעה היה דבר זה טובה גם להם עצמם, שלא היו מגיעים לכלל מעשה להוציא מחשבתן הרעה מכח אל הפועל להמריד את ישראל בהשי"ת, והיתה מיתתן כפרתן, ואילו את יהושע וכלב היה בידו יתברך להציל באופן אחר, דהרבה דרכים למקום.
בביאור הדברים על פי מה שהאריכו הקדמונים ז"ל למעניתם מה היה חטא המרגלים, וכבר הבאנו מדברי הרמב"ן ז"ל (בפ' שלח) שהאריך בענין, וכתב דמה שאמרו המרגלים מחוזק העם ותוקף הערים דבר אמת היה בפיהם, ואף משה רבינו ע"ה בעצמו הפליג להם בחוזק העם ואמר להם שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו', עם גדול ורם בני ענקים וגו' מי יתיצב לפני בני ענק. אבל רשעם על דבר אפס, שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין, וכיו"ב כתב בעל העקידה ז"ל.
הוסיף לבאר דחטאם היה מה שלא בטחו בישועת השי"ת, דכוונתו יתברך שמו היתה להראותם כי עז העם היושב עליה, ולא יתכן לכובשם בדרך הטבע, אם לא יד ה' תעשה זאת, והם באמרם אפס הראו חסרון אמונה ושאין יכולים לזכות בארץ, ולא סמכו על מעשה נסים, ולא שמעו אל משה וימרו את פי ה'. ומ"מ מה שאמרו המרגלים אמת בפיהם, אלא שלא היה להם להתיירא ולפחוד מכל זאת, אחרי שכבר היו מובטחים מאת הקב"ה כי יעלו ויירשו את הארץ, וזה היה חטאם כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו, שהיה להם לעלות ולרשת הארץ.
מזה כי זה היה פרי חטאתם של המרגלים, שהיו מפקפקים בדברי משה רבינו ע"ה נביא ה' שציוה לבני ישראל בדבר מלך שלטון לעלות ולכבוש את הארץ מיד, והכי איתא במדרש ילקוט פ' דברים (רמז תת"ג) ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, איני אומר לא מאומד ולא משמועה, אלא מה שאתם רואים בעיניכם, עלה רש, מיד עלה רש. ועוד (שם) בילקוט, אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה אני אומר לכם. ולצד שהיה הציווי ברור מאת הקב"ה לעלות לרשת את הארץ, התגבר מאד הס"מ הוא שטן הוא יצר הרע להניא את לבב בני ישראל באמצעות המרגלים מלעלות לארץ.
עוד, כי הנה ידוע שכך הוא דרכו של יצר הרע לצוד בני אדם ברשתו וללכדו בתחבולותיו ובנכליו, ולצורך כן הוא משתמש בכל מיני אמצעים, ומתהפך כאופן במליו להראות פנים לכל צד כפי הנאות לו, הכל לפי האדם ולפי הענין, כי אין דרכי הסתתו ותחבולותיו על אופן אחד, אלא פעם הוא מתגבר באופן כזה ופעמים יתגבר בהיפך, כפי אומדן ידיעתו חולשת האדם ורפיונו בענין מן הענינים, שם יתגבר להכשילו ולהפילו לבאר שחת.
זה כתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' לך) עה"פ ויאמר אברם אל לוט וגו' הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, ע"ד הזוה"ק, אברהם דא נשמתא קדישא, לוט דא יצר הרע, ועל פי הידוע שיש ב' מיני הסתה של יצר הרע, אחד על פי מדת הדין וכו' שמייעץ לאדם למנוע אותו מדרכי התשובה, ואומר לו שהדין נותן שלא יקבלנו בתשובה, וצריך האדם להשיב לו כי חפץ חסד הוא יתברך, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשוב החוטא מחטאתו. וגם יש הסתה להיפוך על פי מדת הרחמים כמו שדרשו רז"ל (חגיגה ט"ז ע"א) בפסוק אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף (מיכה ז'), אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין, וצריך להשיב לו כל האומר הקב"ה ותרן וכו'. וידוע דימין הוא חסד ושמאל הוא דין, כמו שדרשו בפסוק וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל עכלה"ק. וכוונתו לבאר הכתוב באופן זה, דאברהם שהוא הנשמה הקדושה אומר ללוט שהוא יצר הרע הפרד נא מעלי, אם השמאל, כלומר, אם בא היצר הרע לפתות את האדם מצד שמאל שהוא דין, "ואימינה" יפנה לצד ימין ואל יאבה לו ואל ישמע אליו, ואם הימין שהוא בא מכח מדת החסד, אז ואשמאילה יפנה ממנו לצד אחר, ובכל אופן לא ישמע לעצתו.
הזה נאמר אף אנו לענינינו, כי גם במצות ביאת הארץ מוצא היצר הרע מקום להתגבר בב' בחינות הפכיות זו מזו, פעם יבחר בדרך זו ופעם תהיה התגברותו בצד שכנגדו. הדרך האחד הוא בזמן שישראל מצווים על פי התורה לעלות ולרשת את הארץ, הוא מראה פנים כי עז העם והערים בצורות, ולא יתכן לעלות ולהלחם כנגדם כי עצום הוא ממנו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה להביא מורך בלבבות בני ישראל, ולהכניס בהם הרהורים וספיקות הלצאת למלחמה או לחדול. וכאשר כן היה באותו הדור, שהיו ישראל מיועדים לעלות ולרשת את הארץ מיד, והתגבר עליהם השטן והסיתם לשלוח מרגלים, לראות אם יש יכולת בידם לכבוש את הארץ בדרך הטבע. וגם אף ה' עלה בהם וישבע לאמר אם יראו האנשים וגו' וכל מנאצי לא יראוה, כי חטא העם חטאה גדולה במה שלא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו, אשר ימסור בידם את הכנענים בדרך נסי שחוץ לטבע העולם.
גם לאידך גיסא מוצא היצר הרע מקום להתגבר, והוא בזמן שאין זה רצון הבורא יתברך שיעלו ישראל לכבוש את הארץ, והיינו כשאין הם ראויים לשבת בה, מפני שאין הם נוהגים כשורה, שאין הארץ סובלת עוברי עבירה, וכמ"ש המהר"ם מרוטנבורג הובא בכל בו (סי' קכ"ז) שהחוטא בארץ ישראל נענש יותר מאם חטא בחוץ לארץ, דאינו דומה מורד במלכות בפלטין של מלך למורד במלכות והוא חוץ לפלטין, והיא ארץ אוכלת יושביה, ע"כ. וכתב עליו בפאת השולחן (הל' א' סי' א' בית ישראל ס"ק ט"ו) דמ"ש המהר"ם והיא ארץ אוכלת יושביה, קשיא טובא דאלו דברי המרגלים, וכתב אחר כך ונראה לי דשיטת המהר"ם ז"ל דודאי המרגלים לא דיברו כזב, וכמ"ש בסוטה ל"ה וכו', וה"נ בגוף יסוד הנהגתו בארץ ישראל דודאי בפלטין של מלך השוכן שם וממרה עיני המלך במעשיו מסוכן בענשו וכו', רק דהמרגלים חשבו זה לרעה וגינוהו, וכשהשיב המהר"ם ז"ל תשובתו להזהיר הנוסעים לארץ ישראל הודיעם אמיתות הנהגתה, יעיי"ש שהאריך.
האלה שכתב הפאת השולחן בכוונת המהר"ם מר"ב ז"ל מבואר להדיא בשלה"ק (פ' לך לך), שהאריך להזהיר טובא את הדרים בארץ ישראל להיות שם תמיד בדרך הכנעה וגירות יותר מבשאר ארצות, ולא להיות שם בדרך התיישבות באיתן מושבו. וסיים וז"ל: וסימנך ארץ אוכלת יושביה, היא מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה ולהנות בה בלבד, ואף שהמרגלים דברו זה הפסוק, הם דיברו לרעה והוציאו דברי קדושה לחולין, חולין הם להם, עכ"ל יעיי"ש. וכן כתב הרשב"ם ז"ל (בסוף פרשת עקב) כי הארץ טובה מכל הארצות לשומרי מצוותיו, ורעה מכל הארצות ללא שומרם, ע"כ. וכתב גם הספורנו (בפרשת שלח) עה"פ טובה הארץ מאד מאד אם חפץ ה' בנו, בתנאי שיחפוץ ה' בנו וכו', אך בה' אל תמרודו, אם תרצו שתהיה הארץ לכם בזאת המדריגה מהטוב אל תמרדו בה'.
מכל הלין חומר העוון של הבאים לשבת בארץ ואין הם ראויים אליה מצד מעשיהם שאינם מתוקנים, שגדול עוונם מנשוא, (ועיין בזה בארוכה בספרי ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל מסימן קכ"א ואילך). וביותר גרע ענין חיבוב הארץ והעליה אליה ביד חזקה בזמן שאסור לכבוש את הארץ מחמת השבועה שהשביע הקב"ה את כנסת ישראל שלא יעלו בחומה. וענין עליה בחומה הוא עון חמור ונורא כמ"ש המהר"ל מפראג זי"ע (נצח ישראל פכ"ד) שהוא ביהרג ואל יעבור, וכתב דאף אם יהיו רוצים ח"ו להמית אותם בעינויים קשים, לא יהיו יוצאים מן הגלות. ואף יחיד הבא לעלות לארץ ואינו ראוי אליה מצד מעשיו, עוונו גדול מאד, שבא להמרות עיני כבודו יתברך בביתו ובהיכלו כמבואר. וכך הוא דרכו של יצר הרע שעבודתו בכך להסית את הבריות לבוא אל האדם בערמומיות לנטוע בלבו חבת הארץ אשר בשקר יסודה.
צריך לעמוד על המשמר שלא ללכת חשכים אחרי עצת היצר הרע אשר בא להכשיל את האדם באחד מב' הדברים הנ"ל, בזמן שרצון השי"ת שיעלו ישראל לארץ וישבו בה ויירשוה, הריהו בא להטעות הבריות למרוד בה' ולהתרשל במצוה זו בתואנה כי לא יעלה בידם לכבשה. ויש אשר יבחר היצר הרע בדרך השני לנטוע בלבות בני ישראל חבה יתירה לארץ בזמן שאסרה תורה לעלות ולכבוש את הארץ, ומכניס בלבם תשוקה עזה למרוד במצותו יתברך, ולחטוא בעון נורא של עליה בחומה.
שבין ב' הדרכים הללו שבהם היצר הרע מתגבר בענין עליה לארץ הוא, דבזמן שהיצר הרע מונע את ישראל מלעלות לארץ כשהחובה עליהם לעלות, אולי יש תקוה לשוב בתשובה ולהסתר מאף ה', כאשר כן היה באנשי דור המדבר שנשמעו בתחלה להסתת המרגלים וימאסו בארץ חמדה ולא שמעו לקול ה', ואעפ"כ כאשר בקש משה עליהם רחמים והם התחרטו על עוונם וחזרו בתשובה, כמאמר הכתוב (דברים א') ותשובו ותבכו וגו', כי הכירו בטעותם ורצו לתקן עוונם, וחפצו לעלות במסירות נפש ולכבוש את הארץ, כאמרם הננו ועלינו וגו' כי חטאנו וגו', קיבל הקב"ה תשובתם ואמר למשה סלחתי כדברך. אמנם לא כן הוא בזמן שחוטאין בדרך השני, והוא כאשר היצר הרע מתגבר להסית ולהדיח את ישראל לכבוש את הארץ בזרוע בשר, בטרם הגיע העת והעונה אשר יעלה רצון לפניו יתברך, שזה גרוע הרבה יותר שהוא עון פלילי ר"ל, שכל באיה לא ישובון, כי ענין ההעברה על השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל יש בה עון כפירה כמ"ש המהר"ל זלה"ה (כאשר נתבאר בארוכה בספרי ויואל משה מאמר שלש שבועות סי' ע"ו), והעונש המר והחמור הקצוב לעוברים על השבועה לא מצינו כיו"ב בכל התורה, וכמו שדרשו ז"ל (כתובות קי"א ע"א) אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאילות השדה ר"ל. וזאת בישראל שאף על המחשבה בלבד לעלות ולרשת את הארץ שלא כתורה, דהיינו אם לא יעלו על מנת לבער כל הע"ז הנמצאות בארץ מגיע עונש חמור ונורא וכדאיתא (סוטה ל"ד ע"א, והובא ברש"י פ' מסעי) עה"פ כי אתם עוברים את הירדן וכו', כך אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן ביבשה על מנת כן תעברו, ואם לאו המים באים ושוטפים אתכם. אבל בעוה"ר בדורותינו אלה שההסתר פנים גדול לא נעשה דין ברשעים, ונתקיים בעוה"ר הכתוב בפרוח רשעים כמו עשב, ולכן נתלבש היצר הרע בלבוש חבת הארץ ועלתה בידו להכשיל את בני ישראל בעון הנורא הזהובזה יתבאר לנו שעל כן לא מנע הקב"ה שילוח המרגלים, לפי שראה שאם היה מונע אותם מללכת היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת מרגלים. ולדרכנו כוונתו דהנה מבואר במדרש דמיד כשאמרו ישראל נשלחה אנשים לפנינו נשבע הקב"ה שלא יכניסם לארץ, ומעתה גם לולא הליכת המרגלים בהכרח היו נשארים במדבר מחמת שבועת הקב"ה שקדמה להליכתן, אמנם אז היה החשש גדול שיפקרו ישראל ויפרצו לעלות לארץ נגד רצונו יתברך מגודל השתוקקותם לעלות לארץ, ואז היה השטן מתגבר עליהם מאד לפרוץ ולעלות לארץ ישראל מיד, ואילו חטאו בכך ח"ו לא היה משתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ח"ו, שעל זה רובץ העונש הנורא מתיר את בשרכם ח"ו. לפיכך בחר ה' את הרע במיעוטו, והסכים לשלוח המרגלים, כדי להצילם ולמנוע מהם הסתת היצר הרע בדרך הב', והוא חיבוב הארץ שלא במקום מצוה שהוא גרוע מיניה פי אלף.
אפ"ל עוד, שעשה ה' ככה להסכים על שילוח המרגלים, כדי להודיע לישראל ולהשריש בלבותם חומר האיסור של עליה בחומה ודחיקת הקץ, עד כי התיר להם שליחת המרגלים, ובלבד שלא יבואו לרע החמור יותר, כמבואר לעיל מ"ש המהר"ל ז"ל והשלה"ק. ודבר זה יהיה לזכרון לדורות עולם לבני ישראל, לבלתי יכשלו בעון החמור של עליה בחומה, ולא יזידו לעלות נגד רצון ה'.
מובן שפיר מה שהקשינו לאיזה צורך יעשה להם נסים כדי שיוכלו להרשיע, מוטב יניחם על טבע העולם, ואין ראוי לשנות הטבע בעבורם. והוא כעין הא דאיתא בגמרא (בסוגיין) מי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. וה"נ היה ראוי לכאורה שיהיה העולם נוהג כמנהגו, ולא שישתנו סדרי בראשית להפיל מן הכנענים חללים חללים, שיהיו טרודים באבלם, ולפי הנ"ל מובן שפיר דזה הי' צורך גדול, שאם לא הי' עושה להם נס זו, היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת מרגלים, דאז היה החשש גדול שיפקרו ישראל ויפרצו לעלות לארץ נגד רצונו יתברך מגודל השתוקקותם לעלות לארץ, ואילו חטאו בכך ח"ו לא היה משתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ח"ו, לפיכך בחר ה' את הרע במיעוטו, ועשה להם נס זו, כדי להצילם ולמנוע מהם הסתת היצר הרע בדרך הב וכנ"ל.
שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין, והיינו דאמר ריש לקיש אמר הקב"ה לא דיין לרשעים וכו' אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כורחי.
עכ"פ הטעם שאשה מתעברת מביאת זנות, לפי שאין הבורא יתברך חפץ לשנות מנהג וטבע העולם, אבל ודאי שאין הקב"ה עושה נס בשינוי הטבע שתתעבר אשה מביאת זנות, ובאם אינה ראויה על פי טבעה להתעבר, ודאי שבכגון דא עולם כמנהגו נוהג, ובדין הוא שלא תתעבר. ולפי זה קשה בהא דאיתא במדרש תנחומא ומובא ברש"י (ריש פ' תולדות) שבשעת לידת יצחק היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, עיי"ש, דהלא שרה הבת תשעים תלד היה ודאי שלא כדרך מנהגו של עולם, אלא בדרך נס, ואיך חשבו שמאבימלך נתעברה שרה, וכי שוטים היו להאמין שיעשה ה' נס לשנות הטבע על זה.
יתבאר על פי דברי המדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, הובא דבריו בתוספות יום טוב אבות (פ"ה משנה ה') ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, וז"ל: יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים, והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני בית דין כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומדוע היה הצורך בזה לפעולת הנס, וחשבוהו רז"ל בעשרה נסים שבבית המקדש, והרי גם בדרך הטבע יצוייר עכ"פ שלא יאורע לו כך, והתשובה על זה, כי היצר טוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה, וכן דרך הלוחמים, ועל כן ביום הכפורים שעל ידי עבודתו של כהן גדול ותפלתן של ישראל מנצחים את היצר הרע ונסתתמו טענותיו, וכשמרגיש שכלתה אליו הרעה וקרוב להיות מנוצח מתחזק בכל כוחותיו, ולזה היה קרוב מאוד להיות הכהן בעל קרי, אלולי ששמרוהו מן השמים בדרך נס, עכת"ד בביאור קצת.
איתא בילקוט (פרשת תולדות) על הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו', באותה שעה רצה ס"מ להרוג יעקב במעי אמו, אלא שעמד מיכאל כנגדו, באותה שעה עמד מיכאל ורצה לשרוף לס"מ, עד שהושיב הקב"ה בתי דינים ביניהם, [ועיין דברי יואל (פרשת תולדות) שפירשנו טענות המריבה שביניהם], ועכ"פ היה מלחמה גדולה וחזקה ביניהם, ולפי שראה הס"מ שבלידת יעקב ירדה לעולם כח קדושה נפלאה והתנגדות קשה לעומתו, והשתלשלות כלל ישראל עתידים לצאת ממנו, ויתרבה ויתפשט כח התורה וכח הקדושה על ידי זרעו, על כן לחם בכל כוחותיו למנוע דבר זה, ומטעם זה רצה להרוג את יעקב במעי אמו, וכשלא עלתה בידו ועמד מיכאל כנגדו ורצה לשרפו, והבורא יתברך עיכב בידו כמבואר בילקוט. על כן אחר שנולד יעקב אבינו התחזק בכל כוחותיו על ידי שלוחיו ליצני הדור, להשפיל השפעת כח קדושתו של יעקב ולמנוע התפשטות הקדושה בעולם, ועל כן התחכמו לומר מאבימלך נתעברה שרה, וזייפו לתלות שורש אומה הישראלית שנצמח ממקורם ומכוחותם הטמאה על ידי אבימלך, ורצו בזה להגדיל השפעתם בעיני הבריות ולהשפיל גבול הקדושה, כדי שיגררו אחריהם לימשך אחר אמונתם אחרי שהמקור הוא מהם. ולכך עשה הקב"ה נס וצר קלסתר פניו של יצחק דומה ממש לאברהם, עד שהעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק, דבדרך הטבע לא יצוייר שיהא אדם אחד דומה ממש לחבירו כמ"ש הנודע ביהודה בתשובות (אה"ע סי' ס"ה), והעלה כן להלכה בשאלה דב' עגונות, עיי"ש, ומקורו מדברי הש"ס סנהדרין (ל"ח ע"א), ובזה נסתמו טענת הסתתיהם, וראו הכל כי מקורו ממקור הקדושה מזרע אברהם.
יתורץ קושייתינו הנ"ל, דהגם דלא יצוייר שיעשה הקב"ה נס בשינוי הטבע להוליד ממזר כמבואר בגמרא הנ"ל, אבל הרשעים האלה חשבו לפי שטותם שנעשה להם נס זה מכוחות הטומאה, ומאבימלך נתעברה בדרך נס, כדי להגדיל כוחותם על ידי שיהיה השורש ממקור מושחת, ובנסי הס"מ האמינו אפילו אם יהיה רחוק המציאות ונס מופלג ביותר, אלא בנס מצד הקדושה שאברהם הוליד את יצחק לבן מאה בזה לא רצו להאמין, ומעתה אין זה תימה שהאמינו בנס של שרה, ולא האמינו בנס אברהם שקרובה אל מציאות הטבע, כי זה דרכם כסל למו שמודים בנסים שאפשר לתלות בכוחות הטומאה אף שאינם אמת, ומכחשים בנסים שהם מצד הקדושה לבד בלי תערובת כוחותם כלל.
עוד על פי דברי חז"ל (נדרים כ' ע"ב) עה"פ (יחזקאל כ') וברותי מכם המורדים והפושעים וגו', אמר רבי לוי אלו בני ט' מדות וכו', וחד אמר בני ערבוביא, עיי"ש, והטור (או"ח סי' ר"מ) פי' בני ערבוביא שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת, עיי"ש, ואולי הטעם שנקראים בני ערבוביא, לפי שיש בבנים ההם מתערובת ב' כוחות, כפי מקום הלידה ומקום המחשבה, כידוע שנפש הולד נמשך כפי המחשבה שמהרהרין בעת הזיווג. וזה שאמרו ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה או מפרעה, לא שדימו לחשוב שהיה כן בפועל המעשה, כי אי אפשר במציאות שתהיה מעוברת מפרעה כנ"ל, אבל אמרו דלפי שנלקחה שרה לבית פרעה ואבימלך, נשאר בלבבה מהרהורי ע"ז שנדבקו בה בעודה בבית הרשעים הללו, שכן הוא הטבע דמי שהולך בין הרשעים נדבק בו מטומאתם ר"ל, ואף שבפועל מאברהם אבינו נתעברה, מ"מ יש בעיבורה ערבוביא ח"ו מכוחות הרע של אבימלך ופרעה שהרהרה בהן בעת זיווגה, וכוונתם בזה היה להכחיש מציאות הנס שהוא מצד הקדושה, אלא לפי שמעורב בו מכוחתם נעשה הנס על ידי כוחות הטומאה, ובנס כזה האמינו כנ"ל. ולכך העיד הכתוב לומר אברהם הוליד את יצחק, והוליד לשון מפעיל, ר"ל שהיה מכוחו בלבד בלי שום תערובת כח אחר ח"ו, וגם ליצני הדור הודו בדבר אחר כך, על ידי שצר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, וכדפירשנו (דברי יואל פ' תולדות) שהיו שרטוטי פניו דומה ממש לשל אברהם, ומזה ידעו שכל בחינת נפשו שוה ממש לשל אברהם, דאל"ה אי אפשר במציאות שיהא אדם אחד דומה לחבירו.
הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין וכו'. אמר ליה זונין לרבי עקיבא לבי ולבך ידעין דע"ז לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי [פירש"י ז"ל פסחים ההולכין לע"ז שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים],
מאי טעמא, אמר לו אמשול לך משל וכו', כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' ובשעה פלונית כו', כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית ע"ז וכו', והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וחלים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן, א"ל רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא וכו', דאמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר רשב"ל מאי דכתיב (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ וגו', בא לטמא פותחין לו,
עכ"ד הגמרא. מבואר בדברי הגמרא דהטעם שאשה מתעברת מביאת זנות, לפי שאין הבורא יתברך חפץ לשנות מנהג וטבע העולם, אבל ודאי שאין הקב"ה עושה נס בשינוי הטבע שתתעבר אשה מביאת זנות, ובאם אינה ראויה על פי טבעה להתעבר, ודאי שבכגון דא עולם כמנהגו נוהג, ובדין הוא שלא תתעבר. ולפי זה קשה בהא דאיתא במדרש תנחומא ומובא ברש"י (ריש פ' תולדות) שבשעת לידת יצחק היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, עיי"ש, ולכאורה הרי כל עצמם שטרחו ליצני הדור להוציא לעז שמאבימלך נתעברה שרה גם בלא"ה אין בה ממש, שהרי מה שחזרה שרה לנערותה והיתה ראויה לילד היה נס גדול, דבדרך הטבע לא היה באפשרי שתלד עוד כנ"ל, וכמ"ש מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה וגו', והנה אלמלי מאבימלך נתעברה הרי הולד ממזר, ובוודאי שלא יעשה הקב"ה נס לשנות טבע העולם כדי שיוולד ממזר, שהרי שורת הדין נותנת דאף בראויה לילד לא תתעבר היכא דעבדא איסורא, אלא דעולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה חפץ לשנות הטבע, אבל היכא שעל פי הטבע אינה ראויה שתלד פשיטא דהיכא דעבדא איסורא לא עביד קוב"ה ניסא שתלד כדי שיוולד ממזר, וענין לידת ממזר הרי הוא דבר בזוי ומתועב גם אצל אומות העולם, דגם בני נח מצווין על אשת איש וחייבין עליה מיתה, ובוודאי שאין להעלות על הדעת שיעשה הקב"ה נס נפלא כדי שיוולד בעולם ממזר טמא רח"ל, ואם כן הרי אדרבה מזה עצמו הוכחה וראיה ברורה שממקור קדוש מחצבתו מאברהם אבינו ע"ה ולא מאבימלך, והאיך נואלו אומות העולם לטעון טענה איוולת כזו שמאבימלך נתעברה שרה.
ביאור הענין, על פי מה שמבואר בגמרא הנ"ל דרבי עקיבא בתשובתו לזונין הכחיש לגמרי מציאות נסי הע"ז, ותלה הדבר רק בהצלחה יתירה דמתרמי להו כך, משא"כ משא"כ רב יהודה הודה לרבא בר יצחק דניתן לע"ז כח זה מן השמים שתעשה נסים כדי להטעות את הבריות, דבא לטמא פותחין לו, ולכאורה ראוי להבין הלא חכז"ל כל רז לא אניס להו, וגם רבי עקיבא ידע מזה שניתן כח לע"ז להראות נסים גלויים, ואם כן למה הוצרך להשיב שינוייא דחיקא כל כך דמיתרמי לע"ז הצלחה יתירה כזה שכל ההולכים אצלה להתרפאות כוונו הליכתן לאותה רגע שהגיע זמנן של היסורים לצאת שהוא דבר רחוק מאוד מן השכל, ויותר הי"ל להשיב מיד התשובה הניצחת של המסקנא דהבא לטמא פותחין לו וניתן רשות מן השמים להס"מ לעשות אף נסים גלויים, ובתשובה זו יסתתמו פיות כל המאמינים בע"ז ונדחו כל שאלתם, ולמה הוצרך להשיב דבר מופלג ורחוק כזה.
על פי מה דאיתא בגמרא (מגילה דף כ"ה) תניא ר"ש בן אלעזר אומר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה, פקרו המערערים, שנאמר (שמות ל"ב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירוש רש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז. והנה העגל נעשה בדרך נס בכוחו של השטן, כדי לנסות את ישראל, על דרך הבא לטמא פותחין לו, ומדכתיב ויצא העגל הזה, דמשמע שיצא מעצמו, פקרו ממנו המינים לומר שיש ממש בע"ז, ועל כן אמר ר' שמעון בן אלעזר שצריך ליזהר מלהשיב תשובה כזו שיש בה מקום למינים לפקור. ולכאורה אם יש מקום לטעות בזה למה נכתב בתורה פסוק ויצא העגל הזה, ולמה לא העלים הכתוב ענין זה. ובארתי דראתה חכמתו כי במשך הדורות יהיו נסיונות כאלו, שיעשה הס"מ נסים מדומים כדי להטעות את הבריות ולנסותם, וכמ"ש הכתוב (פרשת ראה) ובא האות והמופת כי מנסה ה' אלקיכם אתכם, והוצרכה התורה הקדושה להודיע לנו שיש מציאות כזה, ושניתן רשות וכח ביד הס"מ לעשות נסים, וכמו שמצינו במעשה העגל, לכן היה הכרח שיהיה נכתב כל זאת בתורה, כדי שידעו הבריות להזהר שלא יתעו אחרי משאת שוא ומדוחים, ולא יתפעלו מנסי הס"מ. אמנם הזהירנו רז"ל שצריך האדם שיהא נזהר בתשובותיו, היינו שצריך זהירות והתבוננות יתירה אימתי לאומרו ואימתי להעלימו שלא תבוא תקלה על ידו, דיש לפעמים דאע"פ שגוף הדיבורים הם אמת, ויש זמנים אשר יש צורך והכרח לאמרם, מ"מ צריך ליזהר שלא לומר אותם אם אינם על צד ההכרח והתועלת, דבאותן הדורות שחלפו ועברו ולא אירעו בימיהם נסיונות כאלו, מוטב להעלים מפניהם כל הענין הזה של נסי הס"מ, דקרוב להפסד לספר מזה, וסכנה עצומה כרוכה בסיפור נסים כאלה, דעלולים לטעות בהם להיות נפתה אחריהם ח"ו, וכעין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה (ח"ג פל"ז) בטעם האיסור ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, שאם יהיה נדמה בעיני האדם שפרוטה של ע"ז תבואהו הצלחה יהא נפתה אחריה, ולא יוכל עוד לסור ממנה, יעיי"ש, והגר"א ז"ל פירוש על הכתוב (דברים י"ג ב') ונתן אליך אות או מופת, דמופת מלשון פיתוי, דהנביא השקר על ידי שהוא מראה אותות ומופתים, הוא מפתה לבות בני האדם לילך אחרי הע"ז.
פי זה אתי שפיר מה שלא השיב רבי עקיבא מתחלה תשובה זו דהבא לטמא פותחין לו, דעד שלא היה מוכרח לגלות דבר זה שניתן לס"מ רשות להראות נסים לא רצה לגלותו, ואע"פ שגם באותה תשובה שהשיב לזונין, שנתכוון להם השעה לילך אצל הע"ז ממש באותה הרגע שהגיע זמנן של היסורים לצאת, גם בזה יש הצלחה נפלאה להע"ז, ויש מקום לטעות ולתלות בכחה של הע"ז שיש בה כח עצמי ויש בה ממש ח"ו, מ"מ כל עוד שאין בזה עדיין שינוי הטבע מסדר העולם, רצה להעלים מציאות הנסים, ועל כן לא רצה לומר לו דהבא לטמא פותחין לו, דמשמעותו שאכן ניתן להם יכולת מן השמים לעשות נסים, דאולי עדיין אין לו ידיעה מזה, ולא פגע עדיין בנסי הס"מ, ואם כן למ"ל לספר לו כדברים האלה, דסיפור אלו הנסים הרי יש בו היזק רב, ונותן עוד כח וחיזוק לע"ז, ועל כן העלים ממנו מציאות הנס, ותלה הדבר בהצלחה יתירה.
רב יהודה ששאלו רבא שהע"ז באה בחלום, שחטו לי גברא ואייתי מיטרא, וכן היה ששחטו גברא ואתא מיטרא, דבר זה נראה כבר כנס שלא כדרך הטבע, ולמען לא יטעו הבריות לחשוב על ידי זה שיש ממש בע"ז, היה מוכרח כבר לגלות ולהשיב לו תשובה ברורה, דבאמת הע"ז בעצמה היא הבל הבלים אין בה ממש, אלא דניתן להם מן השמים הכח והיכולת אף נסים ונפלאות שלא כטבע העולם, כדי להטעות את הבריות, דהבא לטמא פותחין לו.
גבי דור הפלגה, שאמרו רז"ל בב"ר (סוף פרשת נח, פל"ח ז') על הכתוב ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער, רבי נחמיה אמר וימצאו (משלי ב') אם ללצים הוא יליץ, ופי' היפה תואר שהיה מציאה ממש, דבתחלה לא היה שם בקעה גדולה זו שתהא מחזקת את כולם, אלא לשעה עשאה ה', משום אם ללצים הוא יליץ, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכיון שנתכנסו לצורך מינות ואפיקורסות נעשה להם נס על ידי השטן המפתה אותם, ונעשה הבקעה גדולה כל כך להחזיק את כולם, וז"ש אם ללצים הוא יליץ, דממקרא זה למדו ז"ל בגמרא הנ"ל דהבא לטמא פותחין לו, שהקב"ה נותן כח להשטן לעשות נוראות, ועל כן וימצאו בקעה בדרך נס. [ועיין עוד אריכות הדברים בענין זה בקונטרס על הגאולה ועל התמורה מסימן י"ד ואילך].
לנו מזה, דלפי המסקנא גילו לנו רז"ל דניתן כח לסט"א לעשות גם נסים מופלגים נגד טבע מנהגו של עולם. ונקדים עוד מ"ש התוספות יום טוב (בפ"ה דאבות משנה ה') על דברי המשנה שחושב בין העשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, וז"ל: יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים, והוא בטהרה כל היום ההוא וכו',והתשובה על זה, כי היצר טוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו', ולזה היה קרוב מאוד להיות הכהן בעל קרי וכו', עכ"ד. מכל הלין שמעינן דאצל ענין שהוא ממקור הקדושה, גדול נגדה מאוד התגברות כוחות הטומאה והסט"א, ואף בשעה שהדבר הוא בדרך הטבע, הוא גם כן רבותא גדולה ולנס יחשב, ומכל שכן כשהוא בשינוי הטבע, משא"כ בדבר שכוחות הטומאה מסייעים הוא בהיפך, דלא יבצר מהם אף הנס היותר גדול חוץ לטבעו של עולם, דניתן להם כח כזה כנ"ל, ואין בדבר שום רבותא כלל, כיון שאין שום התגברות לנגדה.
אפשר דמ"ש בהך ברייתא הנ"ל, דכל מה שאשת איש מתעברת להוליד ממזר, הוא רק מטעם דעולם כמנהגו נוהג, משא"כ במקום שאינה ראויה להוליד לא אמרינן שיהיה נעשה נס בשינוי הטבע שתוליד, כל זה קאי רק קודם שגילו רז"ל יכולת הס"מ לעשות נסים, ועל דרך שלא רצה רבי עקיבא לגלותו לזונין כנ"ל, אבל אליבא דאמת אחרי שכבר גילו לנו רז"ל ידיעה זו, דניתן להם הכח אף לשנות טבע מנהגו של עולם, אפשר דאזדא לה הך כללא דאי אפשר לאשת איש להתעבר מביאת זנות בדרך נס, דאפשר ואפשר שיוולד ממזר ל"ע גם על ידי נסים מופלגים בשינוי מנהגו של עולם, ולא עוד אלא דבשעה שהנס הוא מצדם ומכוחם, אין שום חידוש ופלא אף בנס היותר גדול, דלא יבצר מהם מלעשות אף הנס היותר רחוק מן הטבע וכנ"ל.
שטענו ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה, דהם היו אצטגנונים גדולים, והשיגו גודל כח הסט"א, שגם דבר זה אפשר שתתעבר אשת איש מביאת זנות אפילו באופן ניסיי גדול ששרה בת תשעים שנה תלד, דבאמת ניתן לכוחות הטומאה גם כח כזה וכמסקנת הגמרא הנ"ל, ואין לך בו אלא חידושו.
לפרש עוד באופן אחר, דהך כללא דעולם כמנהגו נוהג, היינו רק בסתם ממזר שאין לס"מ תועלת להתאמץ לשנות הטבע בעבורו, דמסתם ממזר לא יהיה לו תועלת גדול, שהרי ממזר ידוע מובדל ומופרש הוא מקהל ה', ואילו ממזר שאינו ידוע אמרו ז"ל (יבמות ע"ח ע"ב) ממזר לא חיי, דמן השמים משגיחין שלא יתערבו הפסולים שאינם ידועים בקהל ה', ובכי האי גוונא אמרינן דבראויה לילד בדרך הטבע אין הקב"ה חפץ לשנות הטבע מפני דעבדא איסורא, ובמקום שאינה ראויה להוליד בטבע, לא יארע נס בשינוי הטבע שתוליד, אולם לא כן הוא במקום שיש לס"מ ולכוחות הטומאה ענין ותועלת מיוחד בלידתו, שהם חפצים להטעות בכך את הבריות ולהסיתם לרע, לא יבצר מהם לעשות נס היפוך טבעו של עולם, ואף היכא שאינה ראויה להוליד בידם לשנות הטבע ולעשות נס שתוליד.
מצאו ליצני הדור מקום לבא בטענתם המזוייפות מאבימלך נתעברה שרה, כי לצד שהיה אברהם אבינו ע"ה נשיא אלקים שהיו כל בני דורו משכימים לפתחו, ופירסם אמונת הבורא ברוך הוא לכל באי עולם, וכשראו הרשעים שבדור כי הוליד בן לעת זקנתו בדרך נס גדול, וידעו והבינו על ידי אצטגנינות כי הוא עתיד להנהיג הדור אחרי אביו ולקרב את הבריות לעבודת השי"ת, על כן באו בטענה שמאבימלך נתעברה שרה וכל הנס הוא מצדם, ואע"פ שהוא נגד טבעו של עולם, דשורת הדין נותנת שלא תתעבר, ומכל שכן שאין הקב"ה עושה נס שיוולד ממזר, מ"מ היכא שהנס נעשה על ידי הס"מ שאני, דבמקום שהס"מ רוצה לצודד את העולם ברשתו איננו משגיח בשורת הדין ובמנהגו של עולם, וכשהוא חפץ שיהיה נולד ח"ו ממזר כזה אשר באמצעותו יתפתו העולם אחרי כוחות הטומאה ויהיו נמשכין רוב העולם לצדו, יש לו מסירת נפש לעשות נסים ונפלאות אף בשינוי טבעו של עולם.
גבי איוב שנעשו לו נסים גדולים על ידי השטן, שא"ל הקב"ה לשטן הנו בידך אך את נפשו שמור, ואיתא בגמרא (בבא בתרא דף ט"ז) דקשה צערו של שטן יותר משל איוב [פירש"י ז"ל שהוזקק השטן לשמור את נפש איוב שלא תצא], משל לאדם שאומר לעבדו שבור את החבית ושמור יינה, וקאמר בגמרא (חולין דף מ"ג) ניסא שאני ואין מזכירין מעשה נסים, והארכנו בזה בקונטרס על הגאולה ועל התמורה (בהקדמה עמוד י"ד ט"ו) שמסר השטן נפשו להכותו באופן שיהא זקוק להחיותו אך בדרך נס, כדי להביאו לידי חירוף וגידוף ולטורדו מהעוה"ב, יעיי"ש באורך.
אם מאבימלך נתעברה שרה, אין כאן תמיה כלל אף אם שרה בת תשעים שנה תלד, ואחרי שחדל להיות לשרה וכו', דהס"מ עושה נסים גדולים אף שהם שלא על פי שורת הדין ושלא כמנהגו של עולם. ומעתה אתי שפיר דדוקא מה שנתעברה מאברהם זאת רצו להכחיש, אבל במה שאמרו שהולידה שרה מאבימלך שהיה נס יותר גדול ורחוק המציאות בזה רצו להאמין, דנס הבא מצד הקדושה להרבות קדושה בעולם, זה כואב ומיצר להם עד מאוד, דאינם חפצים בחרחבת גבול הקדושה, על כן רצו להכחישו, משא"כ אם נתעברה מאבימלך שאז הרי הוולד ממזר ח"ו, אם כן אף שהיתה עיבורה בדרך נס, הרי נעשה נס זה על ידי השטן וכחות הטומאה, ואז אדרבה ואדרבה ניחא להו בהכי וזה חפצם ומגמתם, להפיץ ולפרסם נסי הס"מ, כדי להרבות טומאה בעולם ח"ו, ולהמשיך את העולם אחריהם.
דרך זה יובן גם מ"ש בתנחומא (פ' תולדות) שאמרו אומות העולם שהיא מעוברת מאבימלך או מפרעה, דאין הכוונה שנתעברה מפרעה בפועל, דזה נמנע המציאות לגמרי, שהרי מעשה דפרעה קדמה ללידת יצחק כ"ה שנה כדאיתא החשבון בסדר עולם, [והובא ברש"י ז"ל פ' וירא על הכתוב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים], ואינו במציאות כלל שתהא עתה מעוברת מפרעה. אבל כלפי שהיתה טענתם שנתעברה מאבימלך ונעשה נס זה דבן תשעים תלד על ידי כחות הטומאה, לכן אמרו גם כן דאולי גם פרעה הרשע בגודל כח טומאתו ובכשפיו סייע לו להביא נס זה, וזה שאמרו מאבימלך או מפרעה, דאם לא היה בכוחו של אבימלך לבדו לעשות נס גדול ומופלא כזה, סייע לו גם פרעה, ורצו להכחיש הנס שמצד הקדושה, ולתלותו בכוחות הטומאה שלהם, דהרי ניתן להם כח זה לעשות נסים גדולים שלא כמנהגו של עולם כנ"ל, ולפיכך הוצרך הקב"ה לצור קלסתר פניו דומה לשל אברהם, כדי לסתום פיהם.
זונין לרבי עקיבא לבי ולבך ידעין דע"ז לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי [פירש"י ז"ל פסחים ההולכין לע"ז שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים],
מאי טעמא, אמר לו אמשול לך משל וכו', כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' ובשעה פלונית כו', כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית ע"ז, אמרו יסורין דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועותינו, והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתי וחלים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן, א"ל רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא וכו', דאמר רב מאי דכתיב (דברים ד') אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר רשב"ל מאי דכתיב (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ וגו', בא לטמא פותחין לו,
עכ"ד הגמרא.
ראוי להבין, הלא גם ר"ע ידע שהע"ז מראה גם דמיונות של נסים גלויים, וכמו ששאל רבא את רב יהודה בענין הגשמים, וכשאלת האפיקורסים בגמרא, ודבר זה היה מפורסם בימיהם, ומעתה לא היתה תשובתו מספקת לדחות האמנת הנסים האלה, כי לפי תשובתו הכחיש מציאות הנס דע"ז לגמרי, ואלו המתרפאים בהילוכן לבית ע"ז אין בזה אלא הצלחה יתירה דע"ז, דאתרמי להו כך שהלכו לבית ע"ז באותה רגע ממש כשהגיע זמנם של יסורין לצאת, אבל עדיין אין זו תשובה נצחת לדחות האמונה בדמיונות של נסים נגלים שנעשו על ידי הע"ז.
דגם באלו המתרפאים בהלוכן לבית ע"ז אין תשובתו נצחת, דודאי שאירע דבר זה פעמים אין מספר, וכן משמע מלשון הגמרא והא קא חזינן גברי דאזלי וכו', מבואר דהיה שכיח ורגיל נסיון זה בימיהם, והוא רחוק מן השכל דבכל פעם אתרמי הצלחת הע"ז עד כדי כך שכל אלו ההולכים ומתרפאים כוונו ממש הליכתם באותה רגע שהגיע זמנם של היסורים לצאת, והצלחה כזו אינה שכיחא, ועדיין ישאר מקום הרהור להאמין בכוחה של ע"ז. ובודאי לחז"ל כל רז לא אניס להו, והו"ל לר"ע להשיב מיד תשובה ניצחת דהבא לטמא פותחין לו, וניתן רשות מן השמים להס"מ לעשות אף נסים נגלים, ובתשובה זו היה סותם פיות כל המאמינים בע"ז, ויספיק לדחות כל שאלתם, ולא היה צריך תו לטעמא דנאמנים בשליחותן.
בפי' עיון יעקב מהגאון בעל שבות יעקב, שדייק גם כן כנ"ל, ותירץ שלא רצה רבי עקיבא להשיב תירוץ זה לזונין משום שלום, ורק לישראל השיב כששאלו רבא, ומזה ראיה לדברי המהרש"א שזונין לא היה מישראל, עכ"ל העיון יעקב.
תירוצו אינו מספיק והוא דוחק גדול, דלפי האמת כתב רש"י ז"ל דזונין היה ישראל, אם כן לא היה לו לרבי עקיבא למנוע עצמו מלהשיב לו האמת מפני השלום, כמו שהשיב רב יהודה לרבא, אלא שהגאון בעל שבות יעקב סמך בזה על דברי המהרש"א שכתב על דברי רש"י דזונין ישראל היה "אם קבלה נקבל", אבל מדברי הגמרא אין ראיה דישראל היה. ואי משום דקאמר לבי ולבך יודע דע"ז לית בה מששא, אין זה מוכרח, ואדרבה מהאי לישנא משמע דעכו"ם היה בפרהסיא, אלא דלבו בסתר ובמופת בלב ידע דע"ז לית בה מששא, עכ"ל המהרש"א. ובאמת ראיית המהרש"א אינה מכרחת, דאי משום דקאמר לבי ידע בע"ז דלית ביה מששא, אין ראיה דעכו"ם היה בפרהסיא, אלא דרצה לרמז דאין בו אפילו מחשבת ע"ז, כי בע"ז אפילו הרהור מחשבה הקב"ה מצרפה למעשה, כדילפינן במסכת קידושין (דף ל"ט ע"א) מלמען תפוש את בית ישראל בלבם, ולכן אמר לבי יודע שאפילו מחשבת ע"ז אין בלבי, והראיה שהרי אמר לבי ולבך, שכלל גם את רבי עקיבא עם עצמו, ואם כן אין מכאן ראיה דלא היה ישראל, ואדרבה משם ראיה דישראל היה, כי בעכו"ם אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, ואי אפשר שיהיה השתוות גמור בלב בינו לבין רבי עקיבא, וכיון שאמר לבי ולבך על כרחך דישראל היה.
שהקדים ואמר לבי ולבך ידעין בע"ז דלית בה מששא, טרם ששאל את שאלתו. יש לומר עוד בחינה אחרת, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (דף ל"ח ע"ב) ודע מה שתשיב לאפיקורס, א"ר יוחנן לא שנא אלא אפיקורס עכו"ם, אבל באפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה (אבות פ"ב משנה י"ד) דמפני זה אסור לדבר עמו כלל, לפי שאין לו תקנה ואין לו רפואה כל עיקר, שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, עכת"ד. וכן פסק בספר היד (פרק ב' מהל' ע"ז) עיי"ש. ולפי זה אדרבה מוכח מכאן דאותו זונין ישראל היה כדברי רש"י ז"ל, ועל כן כשבא לשאול ממנו בדבר הנוגע בעיקרי האמונה, הוצרך להקדים לו לבי ולבך ידעין בע"ז דלית בה מששא, כדי לגלות דעתו שאין בו מחשבת מינות כלל, דאי לאו הכי אסור להשיב לו. אבל כל זה הוא רק באם נאמר שהיה ישראל, אבל בעכו"ם בין כך ובין כך מושיבין לו, ולא היה צורך בגילוי דעת דלבי ולבך ידעין. ואפשר דמזה הוכיח רש"י ז"ל דזונין ישראל היה. ובאמת גם המהרש"א אינו חולק על רש"י, אלא שכתב אם קבלה הוא נקבל. עכ"פ תירוצו של השבות יעקב אינו מספיק. ועוד דבעיקר תירוצו של השבות יעקב גם כן יש לפקפק, דלמה חש רבי עקיבא שלא להשיב לזונין מפני השלום, אחרי שאמר לו בפירוש שאינו מודה בע"ז כלל. ואיך שיהיה הקושיא במקומה עומדת, מדוע לא השיב רבי עקיבא מיד תירוץ המסקנא דהבא לטמא פותחין לו ונותנין מן השמים כח להס"מ להראות נסים.
יתבאר הענין על פי מה שאמרתי כבר בישוב דברי הרד"ק ורבינו סעדי' גאון (בפרשת בראשית) על הפסוק והנחש היה ערום וגו', שהקשה הרד"ק ז"ל איך היה אמירת הנחש לאשה, וכי יש בו כח הדבור, ואם היה דרך מופת כמו אמירת האתון לבלעם, למה לא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמ"ש ויפתח ה' את פי האתון. והביא הרד"ק דברי הרס"ג ז"ל, שלא דבר הנחש, אלא מלאך דבר בעבורו. ואיתא בפרקי דרבי אליעזר שהיה הס"מ רוכב עליו, עיי"ש. והקשה הרד"ק על זה, דאם כן מה חטא הנחש בזה אם הוא לא דיבר כלום, ורק המלאך דבר עבורו, ולמה נענש הנחש. והביא עוד דברי היש אומרים, כי הנחש לא דבר אלא בצפצוף רמז להאשה, והיא הכירה ברמיזת הנחש וידעה מה שרוצה לומר. [ותירוץ זה כתב גם האוהחה"ק, כי מצינו בריב"ז שהיה מכיר בצפצוף ושיחת עופות וחיות, ומכל שכן אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, עיי"ש]. אולם גם הסבר זה לא נראה בעיני הרד"ק, דאיך הבינה האשה כל השקלא וטריא ברמיזה וצפצוף. ועוד דאם האשה הבינה צפצוף הנחש אבל איך הבין הנחש דברי האשה. ולכן העלה הרד"ק במסקנתו, דדיבור הנחש היה על דרך מופת ונס, לנסות בו את האשה, ואעפ"י שלא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש כמ"ש באתון דבלעם, לפי שיש בזה נסתר גדול, והוא העיקר למביני מדע. ועדיין יש לשאול למה נתקלל הנחש אחר שהקל יתברך שם הדיבור בפיו דרך נס. ויש לפרש כי הנחש חשב בערמימות לקנא באדם, והשי"ת ידע דעתו, שם הדיבור בפיו, כענין שאמרו הבא לטמא פותחין לו, עכ"ל הרד"ק.
עדיין קשה על שיטת הרד"ק, דדיבור הנחש היה על דרך מופת, אם כן מדוע לא כתיב ויפתח ה' את פי הנחש, כמ"ש ויפתח ה' את פי האתון. ולאיזה סוד נתכוון הרד"ק ז"ל באמרו שיש בזה נסתר גדול, ועל כן העלימהו הכתוב.
נראה ליישב דברי הרד"ק דמעיקרא לא קשה מידי, על פי דברי הגמרא מגילה (כ"ה ע"א) מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, והשני נקרא ולא מתרגם, ופירוש רש"י ז"ל ומעשה עגל הראשון, כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש (שמות ל"ב), ומה שחזר אהרן וספר המעשה, הוא קרוי מעשה עגל השני, הוא שכתוב בו ויצא העגל הזה, ולא יתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אבל המקרא [בלי תרגום] אין מבינין, עכ"ד רש"י]. ולהלן שם תניא ר"ש בן אלעזר אומר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה, פקרו המערערים, שנאמר (שמות ל"ב) ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ופירוש רש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז. והנה באמת העגל לא נעשה בדרך הטבע, כדאיתא בתרגום יוב"ע עה"פ ויצא העגל הזה, שנכנס השטן בתוכו ויצא כמין דמות עגל. ועוד איתא תמן וירא את העגל ומחולות וז"ל וסטנא הו' בגו' מטפז ומשוור קדם עמא, שדלג העגל ורקד קדם עמא, על ידי שנכנס השטן בתוכו. הרי דכל העגל היה חוץ לדרך הטבע, כי הנה השליך זהב לתוך האש ויצא העגל מעצמו, על ידי שנכנס השטן בתוך העגל, ורקד ודלג לעיני כל ישראל, וכל זה מפני שניתן מן השמים כח זה להשטן, כדי לנסות את ישראל, על דרך הבא לטמא פותחין לו, לפי שאמרו הערב רב עשה לנו אלהים, וכוונתם היתה לע"ז כמבואר בדרשתם ז"ל, על כן ניתן כח להס"מ לעשות נסים להגדיל הנסיון של הכשרים, ולהוסיף טומאה לרשעים, לטורדן מן העולם כמאז"ל. אלא יען שיש מקום לע"ה לטעות ולומר שיש כח בע"ז, לכן נקרא ולא מתרגם. והמינים אין מאמינים בזה שניתן מן השמים כח זה להס"מ, על כן אמרו ז"ל שמכאן פקרו המינים לומר דיש כח בע"ז. והוכיח מכאן ר' שמעון בן אלעזר דלעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן פקרו המערערים.
צ"ב, דלפי זה דמהאי קרא דויצא העגל הזה פקרו המינים לומר שיש ממש בע"ז, ומהאי טאמע אמרו חז"ל דנקרא ולא מתרגם, פן יטעו בו ע"ה ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אם כן ראוי להבין למה נכתב בתורה פסוק זה שיש בו מקום לטעות, ואם אהרן אמרו למשה אבל כשנאמרה בתורה הקדושה למשה כל דיבור ודיבור היה הקב"ה אומר ומשה כותב כאמרם ז"ל, ופסוק זה הרי הוא מגוף התורה, ואם כן טעמא בעי למה לא מנע השי"ת מלהניח מקום למינים לרדות, ולמה נכתב בתורה הקדושה.
יתבאר, על פי מה שפירשתי כבר מאמר המשנה (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו, וז"ל: מים הרעים כנוי לאפיקורסות, ואמר השמרו בדבריכם בתוך ההמון, ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר ולישנא דמשתמע לתרי אנפין, מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם, והתלמידים ישמעו מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהי' בזה חילול השם, כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס. וכן פי' הרע"ב והתוספות יו"ט. וענין אנטיגנוס איש סוכו מבואר באבות דרבי נתן (פרק ה' מ"ב) הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם, ודקדקו אחריהן ואמרי מה ראו רבותינו לומר דבר זה, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית, ועל ידי זה כפרו בגמול שכר ועונש ובתחיית המתים, וכפרו בקבלת חז"ל, ונפרצו מהם ב' פרצות צדוקין וביתוסין, צדוקים על שם צדוק וביתוסין על שם ביתוס, עיי"ש.
הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דאבות (פ"א מ"ג) דהפירוש האמיתי במאמר אנטיגנוס, שהזהיר החכם לעבוד את הבורא יתברך מאהבה, ולא בעבור תשלום שכר וגמול, אלא שהם טעו בדבריו ואמרו בשמו שאין לאדם לא גמול ולא עונש ולא תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו, עיי"ש. ולכאורה צריך ביאור, דלפי זה למה העתיק רבינו הקדוש בסדר המשנה מאמר זה דאנטיגנוס, אחרי דיש בזה מקום למינים לרדות, ומכאן פקרו גם צדוק וביתוס ותלמידיהון, ונתרבה המינות בישראל, והו"ל לרבינו הקדוש להשמיט משנה זו מגרסתו, דהרי הוא עצמו העתיק דברי אבטליון שאמר חכמים הזהרו בדבריכם וכו', ושני המאמרים נראין לכאורה כסותרות זא"ז.
יתבאר על פי מ"ש בגמרא (בבא בתרא פ"ט ע"ב) דמנו חכמים בברייתא כל אופני הרמאות במדות ומשקלות שאסור לעשותן, ומהן שהוא יפה ללוקח ורע למוכר, ומהן להיפך, ועל כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, אם אומר שמא ילמדו הרמאין, [פרש"י ומתוך כך יבאו לרמות יותר], ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. איבעיא להו אמרה או לא אמרה. אמר רב שמואל בר יצחק אמרה, ומהאי קרא אמרה (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ופירוש הרשב"ם וצדיקים ילכו בם, יזהרו בם שלא לרמות הברית, ופושעים יכשלו בם, ילמדו לרמות, עכ"ל. ומאמר זה איתא גם במשנה דכלים (פי"ג ט"ז) ובקהלת רבה (פ"ט) דיש נפקא מינה במעשה הרמאים גם לענין טומאה וטהרה, ועל כולם אמר ר"י אוי לי אם אומר וכו' אם לא אומר אני מונע את התלמוד ומטמא את הטהרות, עיי"ש. ולכאורה יש להבין מעיקרא מאי קא מבעיא ליה, ולבסוף מהיכא פשיטא ליה, ומה נתחדש לו בפסוק זה מה שלא ידע עד אז.
דספיקתו של רבן יוחנן בן זכאי היה, איזהו מן החששות מכריע לדחות חבירתה, אם יותר טוב לאמרו בשביל תועלת הכשרים שידעו האסור והמותר, ויזהרו בשמירתן, ולא ישגיח על קלקול הרמאין, או יותר טוב שלא לאמרו שמא ילמדו הרמאין. ולבסוף הכריע רבן יוחנן בן זכאי מהאי קרא כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו', דכללות התורה כן הוא, למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה היא להיפך ח"ו, ואעפ"כ לא מנעה התורה מלכתוב גופי תורה, אע"פ שאפשר שיגיע מזה קלקול לרשעים, מ"מ כדאי בשביל תועלת הצדיקים, וזה מכריע ודוחה חשש קלקול הרשעים, ועל כן אמרה רבן יוחנן בן זכאי מהאי קרא, ואע"פ שהרמאין ילמדו לרמות עוד יותר.
מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחתו לספר המורה בדברי התנצלותו: ידעתי כי רבים וגם שלימים יקבלו תועלת מספרי זה, ואמנם המבולבלים שמוחם מזוהם בדיעות שאינם אמיתיות ובדרכים המטעים, יברחו מפרקים רבים ממנו ויקשו עליהם וכו', מ"מ לא אמנע הטוב כשיאות לאחד המעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לאמרו וארצה להציל המעולה האחד ההוא, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, עכ"ל הזהב. וכתב האפודי ז"ל (שם) וכבר אמר החכם, אבחר מיתת אלף אלפים סכלים בעבור הצלת איש מעולה, ולא מיתת איש מעולה בעבור הצלת אלף אלפים סכלים.
זה יתורץ קושיא הנ"ל, ולא קשה למה סידר רבינו הקדוש בסדר המשנה מאמר אנטיגנוס איש סוכו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ואע"פ שמכאן פקרו המינים ונתקלקלו, אבל תועלת הצדיקים מכריע חשש קלקול הרשעים, והכריע רבינו הקדוש לכתבו מפני תועלת הכשרים, שידעו להזהר לקיים המצות מאהבת השי"ת ושלא על מנת לקבל פרס. אמנם צריך לזה כח ההבחנה ודעת תורה אמיתי להבחין ולהכריע איזה עדיף וכחו יפה לדחות חשש חבירתה. ועל כן הזהירנו חז"ל באבות חכמים הזהרו בדבריכם וכו', וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שלא יהיה בדבריכם לישנא דמשתמע לתרי אפי, שמא יטעו התלמידים על ידי זה בדברי מינות, ונמצא שם שמים מתחלל, כי צריך לזה כח הכרעה ודעת תורה אמיתי, ולא כל העתים שוין בזה, ולפעמים יהיה הקלקול יתר על התיקון, ועל כן צוו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם, אף אם נראה לעין שיש בה תועלת מרובה, אבל צריך התבוננות וזהירות יתירה ודעת תורה אמיתי, והזירות בזה הוא הכרחי.
יובן גם כן שפיר מדוע נכתב בתורה הקדושה הפסוק ויצא העגל הזה, לפי שראתה חכמתו יתברך שיהיו נסיונות כאלה בעיקבתא דמשיחא, שיעשה הס"מ נסים מדומים כאלה על ידי שלוחיו נביאי השקר, להטעות בהן את הבריות, כמו שאמר הכתוב ובא האות והמופת וגו' כי מנסה ה' אלקיכם אתכם, והוצרכה התורה הקדושה להודיע לנו שיש מציאות כזה שניתן כח להס"מ לעשות נסים כמו שהיה במעשה העגל, שנכנס בו השטן ורקד ופזז ועשה נסים. ולכן נכתב זאת בתורה הקדושה בשביל תועלת הכשרים והדורות הבאים שידעו להזהר מנסי השקר של הס"מ וכת דיליה, ואע"פ שיפקרו על ידי זה המינים, מכל מקום כדאי לדחות חשש זה מפני תועלת הכשרים.
למדו חז"ל דלעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן פקרו המערערים, ור"ל שצריך התבוננות וזהירות יתירה שלא ידברו דיבורים שאפשר לתלות בהם דברי מינות, שלא תבוא תקלה על ידו, ואפילו אם גוף הדיבורים אמת הם, ויש זמנים אשר יש צורך והכרח לאומרם, כגון ויצא העגל הזה שבחרה התורה הקדושה לכתבו מפני תועלת הכשרים, למען ידעו דורות הבאים איך להתנהג בנסיונות כאלו, אבל למדונו חז"ל שיזהר האדם שלא יאמר אותם אם אינם על צד הצורך והתועלת. ומהאי טעמא נקרא ולא מתרגם, כי יספיק לתועלת הכשרים שבכל הדורות שיבינו במקרא לבד, וע"ה לא יבינו כי הם קרובים אל הכשלון ואל הטעות יותר מלהתועלת.
בזה להבין שפיר דברי הרד"ק, דטובא איכא לחלק בין נס דנחש לנס דאתון, דהנה הנס של פתחית פי האתון היה לטובה, כדי למנעו מלחטוא, כמ"ש רש"י ז"ל (פרשת בלק) על הפסוק ויתיצב מלאך ה' בדרך וגו', מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד, עכ"ל. וז"ש מלאך ה' שהיה שליח מאתו יתברך לטובה ולרחמים. וכמו כן הנס של פי האתון היה נס מאתו יתברך לטובה, ואמרו ז"ל שהוא מן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ועל כן גילהו הכתוב לפרסם שבח הנס שעשה הבורא יתברך למנוע מעשה הרע, כי הסיפור בנסיו יתברך, מוסיפין קדושה ויראת הרוממות. משא"כ בנס של דיבור הנחש שענינו היה להסית ולהדיח, כמ"ש הרד"ק במסקנתו דהנחש היה מתחלה מחשבתו לרעה להסית ולהדיח, ועל כן ניתן לו כח הדיבור, על דרך הבא לטמא פותחין לו, והסית את אדם הראשון לעבור על מצותיו יתברך, ונקנסה מיתה לעולם עבור חטא זה, על כן זה הנס היה מכוחו של הס"מ, כי מאתו יתברך לא תצא הרעות, וכמ"ש הרד"ק דהבא לטמא פותחין לו, על כן נס זה העלימהו הכתוב.
שזה הכוונה בדברי הרד"ק שכתב שיש בזה נסתר גדול, כי אין לדבר מאותן הנסים שנעשים על ידי כוחות הטומאה ועל ידי הס"מ, כדי שלא יתן פתחון פה, ושלא להעיר למי שלא נגלה אליו ידיעה זו שיש בכח הס"מ וחיילותיו לעשות נסים נגלים, כי באמת אנחנו בני ישראל המאמינים ידענו ונאמנים עלינו קבלת חכמינו ז"ל שניתן להם כח זה לנסות בהם את הבריות, דאי אפשר שיהיה להם כח זולתי ממנו יתברך, דאין עוד מלבדו, אלא שלא רצתה התורה הקדושה לפרסם הנסים האלו בגלוי לכל, פן יפקרו המינים להעיז פניהם ולומר כי יש כח בהס"מ ובע"ז לעשות נסים, ואעפ"י שהתורה הקדושה פרסמה נס כזה בפסוק ויצא העגל הזה, לפי שיש בזה צורך ותועלת לדורות הבאים, וגם שם נקרא ולא מתרגם כמאחז"ל, והנכון שלא לספר בזה, ולא הזכירו הכתוב רק פעם אחת בפרשת העגל על צד ההכרח, אבל כאן העלימהו הכתוב. ואולי לזה רמז הרד"ק בלשונו שיש בזה נסתר גדול למביני מדע, כי מביני המדע יבינו הנסתר בהם שהיה הנס על ידי כח הס"מ, ושניתן לו כח זה על דרך הבא לטמא פותחין לו, אבל לחסירי דעת שלא יבינו ולא ישיגו ויבואו לטעות וכשלון, לא יאות לגלות דבר זה, ועל כן העלימהו הכתוב, להורות לנו שסכנה עצומה טמונה בסיפור נסים אלה, ומכל שכן להאמין בהם, דזה ודאי הוא כפירה ומינות שאין כמוה.
דנרמז דבר זה בדברי חז"ל במסכת חולין (דף מ"ג ע"א) שהקשו לר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל ניקבה המרה טריפה, והכתיב (איוב ט"ז) ישפוך לארץ מררתי, ועדיין איוב קיים, א"ל אין מזכירין מעשה נסים, פירש"י להביא ראיה מהם. ולכאורה הול"ל אין למדין ממעשה נסים, והזכרה מאן דכר שמיה. אמנם לשון חכמים מרפא, ונרמז בלשונם הקדוש דהזכרת נסים כי האי גוונא דנעשו על ידי הס"מ (כמבואר בדרז"ל), יפה למנוע ממנו ומוטב שלא להזכיר נסים אלו, מחשש כשלון כמבואר לעיל, ועל כן תפסו בלשונם לומר אין מזכירין מעשה נסים.
לא קשה קושית הרד"ק על רבינו סעדי' גאון, דלשיטתו אם המאך דיבר עבור הנחש מה חטא הנחש ולמה נענש ונתקלל, דהנה הרד"ק עצמו כתב שם דהנחש חשב בערמימות להחטיא את אדם ואשתו, והבא לטמא פותחין לו. וכמו כן אפשר להבין בזה דברי הרס"ג, דלפי שהיה לו להנחש השתוקקות ומחשבה רעה לעשות מעשה הסתה זו, על ידי מחשבה זו המשיך עליו כח הס"מ, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר שהס"מ רכב עליו ודיבר עבורו. וכן הוא בכל אדם שרצונו לעשות הרע, ממשיך על עצמו כח הטומאה על ידי מחשבתו, ואף אם אין סיפק בידו לגמור בעצמו מעשהו הרע, הס"מ מסייע בידו ועושה שליחותו, על דרך הבא לטמא פותחין לו, כמבואר בדברי חז"ל, ואתי שפיר מה שנתקלל הנחש ונענש אע"פ שהס"מ דיבר עבורו, לפי שהוא המשיך עליו את כח הס"מ על ידי תשוקתו להרע.
ביתר ביאור, על פי מ"ש המהרש"א ז"ל במסכת מכות (דף י' ע"ב) על מאמר הגמרא א"ר הונא א"ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכתב המהרש"א דלא קאמר שהקב"ה מוליך אותו, אלא מוליכין אותו, ויובן על פי מ"ש בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, אם לטוב או לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי אדם ממנו יתברך, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו המלאכים הנבראים מהרצון והמחשבה אשר בו, ומייתי בגמרא ראיה מן התורה שא"ל הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואחר כך כתיב קום לך אתם וגו', שרצונו ודעתו הרעה לילך אתם גרם ששלח הקב"ה לו מלאך כרצונו ומחשבתו, שאמר לו קם לך אתם. ומייתי ראיה מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו', ר"ל דהקב"ה מוסיף לו מלאך לץ כפי ליצנותך, [ובסוגיין למדו מפסוק זה דהבא לטמא פותחין לו, והיינו הך וכוונה א' לשניהם], עכת"ד המהרש"א ז"ל. ובזה מובן דעת הרס"ג ז"ל, דאף שהמלאך דבר עבור הנחש, מ"מ נתחייב הנחש, שהמלאך אינו אלא גומר ענינו שהתחיל בו, על דרך שאמרו ז"ל הבא לטמא פותחין לו, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ונענש הנחש על רוע בחירתו שגרם בזה להמשיך מלאך רע להשלים ענינו.
אנהיר לן עיינין בדברי הגמרא הנ"ל במעשה דזונין ור' עקיבא, ויתורץ קושית השבות יעקב הנ"ל, דהנה במה ששאל זונין את רבי עקיבא מאותן בני אדם שנתפרקו איבריהם מחמת חוליין והלכו לבית ע"ז ונתרפאו לגמרי, לכאורה אף לפי מה שהשיב לו רבי עקיבא שהגיע זמנן של היסורין להסתלק, ונתכוון להם השעה לילך לבית ע"ז ממש באותה הרגע שהגיע זמנן של היסורים לצאת, גם בזה יש לכאורה הצלחה נפלאה לע"ז, ויש בזה מקום לטעות ולתלות בכוחה של ע"ז, ואפילו הכי לא ראה רבי עקיבא הכרח וצורך לגלות לו דבר זה שיש בכח הס"מ אף להראות נסים על ידי שנותנין לו כח מן השמים, על דרך הבא לטמא פותחין לו, כי דבר זה לא ניתן לגלות כי אם לצד ההכרח וצורך גדול לתועלת הכשרים, כמו שבארנו לעיל, ועל כן השיב רבי עקיבא על שאלת זונין דאין בזה שום נס, ולא מוכח מזה רק הצלחת הס"מ, והוא דבר הרגיל ושכיח שהרשעים ועובדי ע"ז מצליחין, והשטן מסייע להצלחתן כדי לנסות ולהטעות את הבריות, ואין זה נס אלא הצלחה מלובש בטבע.
במסכת תמיד (דף ל"ב) שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב מה דין אתריסתון לקבלי, פירש"י מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקים יראתנו, הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתנו, [ורבינו גרשום פירוש, מדוע אינכם מודים לנו ולמה לא תלכו אחרינו, הלא תראו שאתם שפלים ואנחנו מלכים ושרים], אמרו ליה שטנא נצח, פירש"י זו אינה ראיה, שהרי אתם רואין בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני אדם, אף אתם אל תתמהו שאנו תחתיכם, עכ"ל רש"י. הרי מכאן דברים ברורים ומאירים כשמש בצהרים, שחכמי ישראל דחו ראיות אלכסנדר מוקדון בשתי תיבות בלבד, שטנא נצח, ומה חידוש יש בדבר שהע"ז מצליח, הלא אנו רואים בכל יום שהשטן מצליח, וכל זה אינו אלא לנסות את הבריות.
מדברי הגמרא הנ"ל משמע שלא השיב להם אלכסנדר מוקדון שום דבר לדחות את דבריהם, ונראה שהיה דבר זה ידוע בימיהם אפילו אצל אומות העולם עובדי ע"ז. ומה מאוד נוקבים ויורדים עד התהום דברי רבינו גרשום מאור הגולה, שפי' שטנא נצח, ואל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולבסוף יורידם לגיהנם, עכל"ק. ואין אלו אלא דברי נביאות, כי הרי בימיו של רבינו גרשום ז"ל עדיין לא הצליח מעשה שטן עד כדי כך להסית בגאולת שקר כאשר קרה לנו בזמנינו בעוה"ר, אלא שכל תורתן של הראשונים כמלאכים היה ברוח הקודש, והשיגו בפירושי דברי חז"ל כל מה שעתיד להתרחש ולקרות אותנו באחרית הימים. וכבר הזהירונו חז"ל בדבריהם הקדושים שלא להאמין בהצלחת הרשעים אף אם יהיה גדולה מאד, שהשטן הוא הנוצח ונותן להם גאולה ומתעה אותם ואת כל הנמשכים אחריהם, ולבסוף יורידם לגיהנם.
מובן דהיינו טעמא שהשיב רבי עקיבא לזונין, שאין בזה שום נס, כדי שלא יהיה מקום למינים להעיז פניהם ולומר שיש ממש בע"ז, אבל יכולת הנסים שניתן מן השמים להס"מ בעון הדור, רצה רבי עקיבא להעלים מבני אדם כל זמן שאין הכרח בדבר. אבל רב יהודה ששאלו רבא דאתחזי ע"ז בחלמא, וא"ל שחטו לי גברא ואייתי מטרא, וכן היה ששחטו גברא ואתא מטרא, דבר זה נראה כנס שלא כדרך הטבע, ולמען לא יטעו הבריות לחשוב שיש ממש בע"ז, שהרי עושה נסים ומופתים, הוכרח לגלות להם דניתן להם מן השמים הכח והיכולת לעשות מעשים שנראים לנסים גלויים כדי להטעות בזה את הבריות, ע"ד שאמרו הבא לטמא פותחין לו, וכמ"ש ז"ל שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם.
מדברי חז"ל הנ"ל, שאין לספר ולדבר מנסים שנעשו על ידי הס"מ, כי דבר זה גורם לטעות ולמכשול שיטעו הבריות על ידו לומר יש בו ממש, וכל זה אמרו אפילו אם היו נסים על ידו. והיום בעוה"ר עושים ההיפך, ומגדילים ומפרסמים נסי הס"מ בדויים שלא היו ולא באו לעולם, וכל עצם כוונת פרסומם של אותן הנסים הבדויים הוא אך ורק בשביל להטעות את הבריות, וצריך כל איש ישראל לברוח מהם ומלספר ניסיהם, ולא יהיה לו חלק בכפירה ומרידה בהבורא יתברך.
הגשמים דאתחזי בחלמא ואמר שחטי לי גברא ואתי מטרא, לכאורה דבר זה יפלא, דהגם שניתן כח מן השמים לע"ז ולהשטן להראות נסים, אבל פשיטא שלא נמסר להם יותר ממה שנמסר לצדיקים לעשות מסטרא דקדושה, משא"כ הורדת הגשמים שכח זה לא נמסר אפילו לצדיקים, כמבואר במסכת תענית (דף ב' ע"א)אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקב"ה, שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן מפתח של גשמים וכו', ובתוספות הקשו ממה שנמסרו לאליהו בימי אחאב. ותירצו דלא נמסר אלא פעם אחת בלבד, ולא שיהיה בידו לעולם, עיי"ש. הרי דאף לצדיקים לא נמסר כח זה להיות בידם לעולם, ולא תהא כהנת כפונדקית, וקשה לומר דנמסר כח זה של הורדת הגשמים לע"ז.
נראה להסביר הענין, שמן השמים נשלחו הגשמים לפי שהיה העולם צריך להם, ומן השמים ריחמו עליהם, כדאיתא שם דהוה נגיב עלמא ולא אתי מטרא זמן ארוך, והיה סכנת רעב לעולם, כידוע שבימים ההם אם לא ירדו גשמים היה סכנה לגווע ברעב ח"ו, כי לא היה אפשרות בימים ההם להביא ממרחק לחמם. ומצינו בגמרא (תענית כ"ה ע"ב) מעשה בר' אליעזר שגזר י"ג תעניות ולא ירדו גשמים וכו', א"ל תקנתם קברים לעצמכם, געו כל העם בבכיה. וחז"ל תקנו תעניות ותפלות על הגשמים כמבואר בגמרא (תענית ט"ו ע"א) מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ומזכירין זכות אבות, וכל כך למה, לפי שענין הגשמים היה דבר חיוני להצלת העולם וצורך גדול. ובודאי גם בעובדא דהאי גשמים ריחם השי"ת על ישראל ועל כל העולם כולו שלא ימותו ברעב, וגזר על הגשמים שירדו לעולם, ומסתמא הועילה תפלתן של ישראל, עכ"פ איך שיהיה היתה גזירה מאתו יתברך על הגשמים שירדו, ונתודע להס"מ כי יצא דבר המלך מלכו של עולם לשלוח מטר על פני חוצות, כי המלאכים שומעים לפעמים מאחורי הפרגוד מה שנגזר לבוא לעולם, והלך הס"מ ואתחזי להו בחלמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, ולהטעות את הבריות תלה את הדבר בכוחו, והודיע לבני אדם טרם שירדו הגשמים שאם יצייתו לדבריי לשחוט גברא ירדו הגשמים, ועלתה בידו שכן היה, ולא מנעו מן השמים ביאת המטר, כי היה לעולם צורך בדבר, וחשבו שהכל נעשה כדברי הע"ז. ולא היה בזה אלא סמיות עינים. וכן משמע קצת בתוספות (לעיל כ"ז ע"ב ד"ה שאני מינות), עיי"ש.
ששאל רבא את רב יהודה מה נענה ונשיב בזה לעובדי ע"ז שטועין בכך לומר שיש ח"ו ממש בע"ז, ואי אפשר לתלות דבר זה בהצלחה גרידא בדרך הטבע, כמו שהשיבו ר"ע לזונין בענין רפואת החולאים, דשם אפשר דאתרמי לע"ז כסומא בארובה שנתכוון להם השעה לבוא באותו העת לבית ע"ז, בזמן שהגיע זמנן של היסורים לצאת כנ"ל, ואין זה אלא הצלחה בעלמא. אבל בענין הגשמים שידע מראש שיבואו הגשמים, דבר זה מיחזי חוץ לדרך הטבע הרגיל, ויש בזה מקום לטעות שיש ממש בע"ז, היד ה' תקצר למנוע ענין כזה שלא לבוא לידי כך. ולכן הוצרך להשיב לו ר"י הכי אומר רב אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם. והיינו דאמר רשב"ל אם ללצים הוא ילין הבא לטמא פותחין לו, והוכרח לגלות לו שנותנין כח מן השמים להס"מ להראות נסים ולהגיד עתידות כדי לנסות את ישראל.
זכו ישראל שבאותו הדור היו הגשמים יורדים להם שלא בדרך הנ"ל, אלא שגרם עון הדור להביאם לידי נסיון כזה. וזה אשר אמר להם ר"י הבא לטמא פותחין לו ואם ללצים הוא יליץ, דלפי שנמשכו בדיעותיהם אחרי הע"ז וחשבו שיש בה ממש, ונתנו בזה חיזוק וכח להס"מ, לכן הסכימו מן השמים לתת להם כח זה, להראות מופתים לנסות בהם את הבריות, ולהגדיל את הנסיונות.
(על הגאולה ועה"ת מסי' י"ד עד סי' כ"ג)
לו וכו' והלא יש בה ממש, אמר לו ומה ראית, אמר לו פעם אחת נפלה דליקה בעירינו ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית ע"ז לא נשרפה, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה, עם החיים הוא עושה, או עם המתים הוא עושה, הוי אומר עם החיים הוא עושה וכו', והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי [פירש"י ז"ל פסחים ההולכין לע"ז שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים],
מאי טעמא, אמר לו אמשול לך משל וכו', כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' ובשעה פלונית כו', כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית ע"ז וכו', והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וחלים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן, א"ל רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא וכו', דאמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, והיינו דאמר רשב"ל מאי דכתיב (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ וגו', בא לטמא פותחין לו,
עכ"ד הגמרא. יתבונן נא במאמר הנ"ל, הנה גם בתחלה דאמר והא קא חזינן דאזלי גברא כי מתברי ואתי כי מצמדי, מזה נראה שהיה הדרך כן, והכל חזי שכן דרכם בכיוון השעה שבעת שאתי לע"ז נתרפאו, וזה פלא לכאורה.
אך לפי התירוץ שמתרץ חליים רעים ונאמנים בשליחותן שאז הגיע הזמן לאותן החולים שיתרפאו, אבל למה הדרך שיתרמי כן הרבה שהחולים יכוונו הזמן לילך להע"ז ממש באותו שעה שצריכין להתרפאות הלא דבר הוא, והלא נס פורים היה גם כן מלובש בהטבע שאהב את אסתר ואיתרמי מילתא שבאתה לביתו של אותו רשע בעת שהוצרכו ישראל להצלה, ואעפי"כ לא נסתפק בזה אדם מעולם שאין זה אלא נס גדול למה איתמרי כן בכיוון השעה בעת שצריכין ישראל להצלה, ואין זה אלא השגחת הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ואם כן גם בע"ז כיון דחזינן שכן הוא הדרך שבעת שבאים לשם הם מתרפאים אף אי איתרמי כן שמכוונים בכל פעם השעה שצריכין להתרפאות, מ"מ אין זה דבר פשוט.
האמת הוא, שגם בתחלה ידע מהמימרא של הבא לטמא פותחין לו, והבין זה שכל עניני הטבעים מסייעים להע"ז לפתוח פתח להבא לטמא, ואין זה דומה לדבר טוב שצריך סייעתא דשמיא מרובה, ולזה לא הוקשה לו מדוע איתרמי כן, כיון שעכ"פ מלובש בטבע, דהנה כי כן טבעי העולם הזה לעמוד מכוונים לצורך פתח הטומאה ר"ל, אך זה לא ידע שגם מה שאין לו שום אפשרות כלל להתלבש בטבע אלא בנס גמור חוץ לדרך הטבע, גם כח זה ניתן כדי לפתוח לטומאה ר"ל, זה לא עלה על דעתו לפי הס"ד, ולכן הקשה עוד מהאי דאתחזי בחלמא שחטי לי גברא ואתא מיטרא, שזה נס גמור ואין לו שום התלבשות בטבע, והשיב לו שגם על זה נאמר המימרא של הבא לטמא פותחין לוומה שראוי להתבונן בזה עוד, הנה מטר אינו אלא בידו של הקב"ה כמבואר בגמרא תענית (ב' ע"א) שהוא אחד מג' מפתחות שלא נמסרו לשום שליח אלא ביד הקב"ה בכבודו ובעצמו, והנה נודע כי מאתו יתברך לא תצא הרעות, וכל הענינים המסייעים להטומאה לא באים אלא על ידי שלוחים ואמצעים שונים, ואם כן האיך אפשר למטר שלא נמסר כלל לשליח, והאיך יבוא מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו לפתוח פתח לטומאה. ומזה נראה דאף מה שלא נמסר לשליח אינו אלא במה שהוא לצורך העולם לאמיתו, אבל מה שנצרך לפתוח פתח לטומאה ר"ל, ניתן חלק לשליחים אף מהדברים המיוחדים שאינם אלא בידי הקב"ה, [המשכיל יתבונן מזה כמה גדלו כח הנסיונות, ולא לחנם קראו חכמי האמת את העולם הזה עולם הנסיון, ובפרטיות עכשיו בעיקבא דמשיחא אין לנו על מה להשען אלא על אבינו שבשמים, השי"ת ירחם עלינו ויציאנו מאפלה לאורה].
זונן לר"ע לבי ולבך ידע דע"ז לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי [פירש"י ז"ל פסחים ההולכין לע"ז שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים],
מאי טעמא, אמר לו אמשול לך משל וכו', כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית ע"ז וכו'. מפורש יוצא מלשון הגמרא, שהקב"ה שולח היסורים באופן שיתרפאו על ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני .
זה מתנגד לדברי הרמב"ן (פ' בחקתי עה"פ ונתתי משכני בתוככם) שכ' וז"ל: והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות ט"ו) כי אני ה' רופאך, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחולתו (מלכים ב' כ'), ואמר הכתוב (דברי הימים ב' ט"ז י"ב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח (שמות כ"ג) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו (ברכות ס"ד ע"א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר פ"ט ג') תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא, והוא מאמרם (ברכות ס' ע"א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות, והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא (שמות כ"א) מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו, ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כ"א), יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים ט"ו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים, עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
האבן עזרא (פ' משפטים, בפסוק ורפא ירפא) כתב לחלק, וז"ל: לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חלי שהוא בפנים בגוף, ביד השם לרפאתו, וכן כתוב (איוב ה') כי הוא יכאיב ויחבש, וכתוב באסא וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, עכ"ל.
התוספות (בבא קמא פ"ה ע"א, ד"ה שניתנה) הקשו, על מה שאמרו שניתנה רשות לרופא לרפאות, וז"ל: וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה. וי"ל דהו"א הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמפרפא נראה כסותר גזירת המלך, קמ"ל דשרי, עכ"ל. ומשמע בשיטת התוספות דסבירא להו שמותר לרפאות בכל האופנים, וכן כתב הטור (יו"ד סימן של"ו) ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות, א"נ שלא יאמר הקב"ה מוחץ ואני ארפא, שכן אין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שנאמר גם בחליו לא דרש ה' כי ברופאים, על כן בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, והזריז הרי זה משובח, ע"כ. וכתב (שם) הבית יוסף דהואיל ומחללין שבת ברפואות, שמע מינה פיקוח נפש הן, ופיקוח נפש מצוה רבה היא הזריז בה משובח, עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (שם ס"א) נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא וכו', ע"כ.
באמת מצאנו ענין זה שהוא פלוגתא דגמרא, והכי איתא (ברכות ס' ע"א) אמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי קל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו, אמר אביי לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ע"כ. ומשמע דרב אחא סבר שבאמת אינו צריך לרופא, אלא שנהגו, ואביי סבר דצריך. וכדברי אביי משמע גם בסוגיין כנ"ל.
באמת אין כל זה מתנגד לדברי הרמב"ן, דהנה ראיית הרמב"ן הוא מהגמרא (ברכות דף ס"ד, והוריות דף י"ד) שאמרו שם דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים, איצטריכא להו שעתא, שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם, שלחו להו סיני קודם שהכל צריכין למרי חטיא, אעפי"כ לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין מלך, רבה עשרין ותרתין שנין מלך, רב יוסף תרתין שנין ופלגא, כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ע"כ. היינו שלא קרא אליו הרופא. אמנם כבר הקשה על זה הטורי זהב (יו"ד סימן של"ו סק"א) דבגמרא משמע שהוא שפיר הלך לבית האומן רק שלא נהג כבוד בעצמו לקרוא אותו לביתו, וכמו שפירש רש"י שם שלא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא, ולא היה שולח לבוא אליו. ומתרץ דבהוריות מביא בעל עין יעקב פירוש גאון דהכי קאמר, שהזכות של ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן, ולזה כוון גם הרמב"ן, עכ"ל.
באמת עדיין קשה אפילו לפירוש זה, דהלא משמע בגמרא שכל זה לא היה אלא באותן כ"ב שנים, ולא בשאר השנים, ולכאורה כיון שרב יוסף היה גדול מאד במדת ענוה כמ"ש (סוטה מ"ט ע"ב) לא תתני ענוה דאיכא אנא, אם כן היה צריך להגין זכות הענוה גם בשאר השנים שלא יצטרך כלל לרופא.
לומר שגם כוונת הרמב"ן הוא רק לצדיקים גדולים, אבל אצל סתם בני אדם ודאי מודה שיש מצוה להתרפאות ברפואה, ועל זה מביא ראיה מרב יוסף דוקא באותן כ"ב שנים שבודאי הגיע אז למדריגתו הגבוה ביותר, שאז לא השתמש ברופאים. וכן הוא גם ראייתו מאסא דכתיב וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים וגו', כי אז בתקופת הנביאים שהיו אנשים גדולים היה צריך לדרוש את ה' ולבטוח בו, אבל בשאר אנשים מודה גם הרמב"ן שמצוה לרפאות.
לבאר הענין למה באמת מותר להתרפאות, מאחר שמצד סברא החיצונה נראה כסותר גזירת ה', אפשר להסביר על פי מ"ש בספה"ק נועם אלימלך (ריש פרשת ויחי) וזל"ק: איתא בגמרא (ברכות ל"ד ע"ב) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי כו', אמרו לו מנין אתה יודע, אמר אם תפלתי שגורה בפי היא מקובלת. לכאורה מלת שגורה בפי אינו מובן, הי' לו לומר אם תפלתי יוצא מפי בלי גמגום בידוע שהיא מקובלת. אך הענין הוא, דהנה לכאורה יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החולה והוא מתרפא, ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי, וחלילה לחשוב ולומר כך. אך הענין, דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחילה קודם בריאת העולם בכח אין סוף ב"ה, ואחר כך כשעלה ברצונו הפשוט לבוראם הוציאם מכח אל הפועל, וכל מה שיהיה הוא שהיה בכח האין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ונמצא אין כאן שום השתנות, כי כל זאת היה בכח האין סוף שזה יהיה חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפילתו, והוא שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, שעל ידי התפלה הצדיק מתדבק בהבורא יתעלה, וזה תענוגו של מקום שהצדיק עולה ומתדבק בו, ואיתא בספרים הטעם שאנו רואים שלפעמים באים שני בני אדם ואוהבים זה את זה מאוד גם שלא היו מכירים זה את זה מקודם, כי אם עתה מקרוב באו ונתוועדו יחד, ושניהם דבקו יחדיו באהבה רבה, והטעם מחמת שהיו שכנים זה אצל זה בישיבתם בגן עדן יחד, ועתה בבואים להדדי נתעורר בהם אהבה הישנה שהיה בהם בגן עדן. וזהו שאמר רבי חנינא בן דוסא אם תפלתי שגורה, רצה לומר התפילה הזאת שאני מתפלל עתה היא שגורה בפי כמו דבר הרגיל שהורגל בה כבר, ומההוא ההרגל, היינו מה שהזכרנו לעיל שהיה הדבר הזה והתפילה הזאת והצדיק היו כולם בכח האין סוף, ע"ד שני צדיקים שאוהבים זה את זה מחמת שהיו ביחד, בידוע שהיא מקובלת מחמת שכבר היה בכח האין סוף ברוך הוא ואין השתנות לפניו חלילה וכו', עכלה"ק.
האלו כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ב פכ"ט) לפרש מה שאמרו ז"ל (שמו"ר פכ"א ו') על הפסוק (שמות י"ד) וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וגו', לתנאו הראשון, דלכאורה למה הוזקקו לתנאי בזה, כי הלא הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, אמנם הענין שאין הקב"ה רוצה בשינוי הטבע כפי שהוטבע הכל בתחילת הבריאה, ולכן היה צריך לתנאי מתחילת הבריאה שאז לא היה שינוי כל כך, כיון שכך הותנה מתחילת הבריאה, אם כן הוא כבר כך בטבע, עיי"ש.
פי זה יתבאר הענין, דהנה באמת היה רצון השי"ת שיהיה הכח ביד הצדיקים להתפלל על הרפואה, כדי שעל ידי זה יראו בני אדם כוחו של הצדיק העובד להשי"ת, אמנם אם לא היה כח זה רק בידי הצדיקים היתה הבחירה מתבטלת, כי היו רואים בחוש גודל כח הצדיקים שיש בידם לרפאות את החולים על ידי תפילתם, מה שאין בנמצא כח זה בידי אחרים, ונמצא שהיו כולם עובדים להשי"ת בעשייה שלא לשמה אלא לצד ביטול הבחירה אצלם, וכמו דאיתא במדרש (בר"ר פ"ט ס"ו) ר' חמא אמר ראוי היה אדם הראשון שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירום מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, לפיכך נקנסה עליו מיתה וכו', א"ל ר' יונתן אם כן יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהיו הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא בשביל שהם מסגלין מצות ומעשים טובים, אף אנו נסגל מצות ומעשים טובים, נמצאת עשייתם שלא לשמה, ע"כ, ולכן עשה ה' ככה שתהיה ענין הרפואה גם בטבע על ידי רופאים ורפואות, שעל ידי זה לא תתבטל הבחירה עוד.
זונן לר"ע לבי ולבך ידע דע"ז לית בה מששא, והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי [פירש"י ז"ל פסחים ההולכין לע"ז שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באיברין מצומדים],
מאי טעמא, אמר לו אמשול לך משל וכו', כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני וכו' ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית ע"ז, אמרו יסורין דין הוא שלא נצא וחוזרין ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתינו, והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב וחלים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן וכו'.
הנה בענין השתדלות החולה לרפאות את עצמו, האריכו בזה הראשונים ז"ל אם מותר להשתדל ברפואות על ידי הרופאים [הובא בדברינו לעיל], דהרמב"ן ז"ל (פ' בחקתי עה"פ ונתתי משכני בתוככם) כתב על מה שדרשו ז"ל (ברכות ס' ע"א) מדכתיב (שמות כ"א) ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, דלא אמרו נתנה רשות לחולה להתרפאות, דאין דרך השלימים כן, והדורש ה' לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' וכו', אלא שאם החולה בא להתרפאות ואינו מאלה השלימים אשר חלקם בחיי עולם, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, שנתנה לו תורה רשות. אמנם הרמב"ם ז"ל (עיין פירוש המשניות פסחים פ"ד מח"ט, ופ"ד דנדרים מ"ד) ס"ל דמצוה איכא שישתדל האדם ברפואות גופו להחיות נפשו, וכן כתב הרא"ש (נדרים דף מ"א) ושאר פוסקים. והטור (ביו"ד סי' של"ו) נמי ס"ל דמצוה היא להשתדל ברפואות ובכלל פיקוח נפש הוא. והבית יוסף (שם) מביא ראיה מדהתירה תורה לחלל שבת ברפואות, ש"מ פיקוח נפש הוא, ופיקוח נפש מצוה רבה הוא, עיי"ש. ואין סברא לומר דלפי שהאדם רוצה ברפואות ולא סמך עצמו על נסים, לכן הוא נופל תחת הטבע, דהלא מעיקרא הוי הלכתא הכי דמותר לחלל שבת עבור רפואות.
לכאורה קשה מדברי הגמרא הנ"ל בסוגיין, דנמצא לכאורה דאין רפואת החלאים תלוי בעסק הרופאים וברפואות כלל, אלא כל זמן שמושבעין ועומדים אי אפשר שיתרפא לפני הזמן, וכשמגיע זמנן שילכו להם ויתרפא הן יוצאים משום שנגמרה שליחותן. ואם כן לפי זה הדרא קושית הבית יוסף הנ"ל לדוכתא, דהאיך הותר לעסוק ברפואות בשבת משום פקוח נפש.
לומר על דרך שכתב בספה"ק נועם אלימלך (ריש פרשת ויחי, ד"ה ויחי יעקב) להבין ענין תפלת הצדיק על החולה והוא מתרפא, דלכאורה נראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא וכו', וחלילה לחשוב ולומר כך. אך הענין הוא דכל העולמות וכל הנבראים היו קודם בריאת העולם בכח הבורא יתברך, וכשעלה ברצונו הפשוט לבוראם הוציאם מכח אל הפועל, וכל זה היה בכח האין סוף בר וך הוא קודם הבריאה שזה יהיה חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפילתו, ואם כן אין כאן שום השתנות, דכל זה היה בכח הבורא יתברך קודם הבריאה, ובזה פירוש מאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ר"ל שהתפלה הזאת היא שגורה בפי כמו דבר הרגיל שהורגל בה מכבר, ומה הוא ההרגל שהתפלה והצדיק היו כולם בכח האין סוף ברוך הוא, בידוע שהוא מקובל מחמת שכבר היה כן בתחלה ברצונו הפשוט, ואין כאן שינוי רצון, עכתדה"ק.
שדבר זה עדיין תלוי בבחירה אם יתפלל הצדיק בעדו, וכיצד יתכן שכבר היה בכח מאז קודם הבריאה. אולם כבר כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' תשובה הל' ה') שענין הידיעה והבחירה אין להשיגו בשכל האנושי.
בזה צריך לומר גם בענין העסק ברפואות, דאנו מצדינו חייבים לעשות כל מה שביכלתנו לעסוק ברפואות, ויש בו משום פיקוח נפש, דכן נגזר מתחלת הבריאה שאם נתעסק ברפואות בהגיע הזמן אזי ילך לו החולי כמ"ש בגמרא, ואם כן חדא מילתא היא עם מה שאמרו דהחליים נאמנים בשליחותן, דזהו שליחותן שיצאו בזמן המוגבל להם אם יתעסקו ברפואות אלו, והוה ליה פיקוח נפש ודוחה שבת.
רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא וכו', והיינו דאמר רשב"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו', בא לטמא פותחין לו,
עכ"ד הגמרא. מבואר בדברי רז"ל כמה ענייני נסים ונפלאות הבאים מצד הסט"א רח"ל, ובעוה"ר שטנא נצח וניתן לסט"א רשות אף לעשות אותות ומופתים גדולים ונפלאים, למען לבצע את מעשיהם להמשיך את לב העם לע"ז ולמינות.
כיון שהאמת נעדרת, הרי לנביא וצדיק אמת שכל מעשיו מצד הקדושה, קשה לו מאוד לפעול נסים ומופתים אמיתיים, ורק מעט מזעיר, כי על נסים מצד הקדושה הבאים לצדיקים, יש ח"ו קטרוג גדול למנוע ולעכב, ולכן לא בניקל יכולין להגיע לזה, משא"כ לרשעים ונביאי שקר יש כח גדול מצד הסט"א המסייעת להם, ואין לפניהם שום מניעה מלהגיע אל מטרתם להתעות את הבריות, ומניחין אותן מן השמים כדי לנסות את הבריות, וכמו שכתוב (דברים י"ג) כי מנסה ה' אלקיכם אתכם וגו'.
ההבחנה לזה הוא, שצריכים לדעת שכל מי שיבא ויאמר איזה דבר שהוא נגד התורה והמקובל לנו מאבותינו ורבותינו הק' מדורות הקודמים אשר מפיהם אנו חיים, הרי הוא נביא שקר ומשליחי הסט"א, שאסור לשמוע אליו ולהאמין לדבריו, ואפילו אם יתן אותות ומופתים נפלאים ויתאמתו דבריו ח"ו אין להתפעל מזה, כי מופתים כאלו הגורמים להדיח את ישראל מדרך התורה הקדושה המה בודאי מצד הסט"א ולא מסטרא דקדושה, ולכן צריכים לברוח ממנה כמטחוי קשת, וצריכים מאד לעמוד על המשמר ולהזהר ולהשמר שלא יפלו ברשת זו שטמנו שלוחי הסט"א.
רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין, דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא, שחטו לה גברא ואתי מטרא וכו', והיינו דאמר רשב"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו', בא לטמא פותחין לו,
עכ"ד הגמרא. ובמסכת תמיד (ל"ב ע"א) שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב וכו', א"ל שטנא נצח, פירש"י (בד"ה אמרו ליה) השטן הוא נוצח ומטעה בני אדם, [ועיין בספר על הגאולה ועל התמורה (מסימן י"ד ואילך) שהארכנו בביאור דרז"ל בענין זה], וברור שמן השמים נותנין להם כח זה כדי לנסות את ישראל, דאי אפשר שיהיה להם כח זולתו, דאין עוד מלבדו.
כי כן, יפול לב האדם בקרבו בראותו ההסתרה הגדולה כל כך, איך שנותנים מן השמים כח לע"ז ולסט"א לעשות נסים, ואין לנו כח כזה מצד הקדושה, וכבר אמרו ז"ל (יומא כ"ט ע"א) אסתר סוף כל הנסים, ואם כן יחשוב האדם כבר אבדה תקותנו ואפס תוחלתנו, כי איך נוכל לעמוד נגדם ולהתגבר לעומתם אם ניתן להם כח חזק כל כך, ואנו אפיסי כח, ואין לנו על מי להשען.
חלילה לחשוב מחשבה זו, וגם זה מעצת הסתת היצר, דבאמת בכל עת ובכל זמן ואפילו כשההסתרה גדולה מאוד, הבורא יתברך משגיח על עמו ישראל, ומשתוקק להטיב להם ולסייע בידם להתגבר על כוחות הסט"א הלוחמים נגדם, וכמ"ש ז"ל (שבת ק"ד ע"א) הבא לטהר מסייעין אותו, ואלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו (קידושין ל' ע"ב), אלא שדרכי ההשגחה מסותרת ואין נגלית בארץ.
הקודמים היה ניכר התגלות אלקותו יתברך גם בארץ, על ידי צדיקי הדורות שהרגילו שמו יתברך בפי הבריות, ולעומת זה היה גם דרכי ההשגחה וכח אלקותו יתברך גלוי בארץ, כאמרם ז"ל במדרש (מובא בשל"ה הק' ריש שער הגדול) ה' צלך (תהלים קכ"א) כשם שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך כביכול הקב"ה, במידה שהאדם נוהג הוא מתנהג עמו. ועכשיו בעוה"ר על ידי שאין הבריות מרגילים שמו יתברך בארץ, גם הבורא יתברך מתנהג עם עולמו במידה זו, בבחינת אלקי השמים בלבד, אבל על הארץ לא נגלית התגלות אלקותו יתברך, ודרכי ההשגחה מסותרים, ונותנים מן השמים כח חזק לסט"א ולע"ז לעשות נסים, ואין בנו כח לעמוד ולהתגבר נגדם. אמנם בכל זאת צריך להתחזק ולדעת, כי אצלו יתברך לא יצוייר השתנות ח"ו, וההשתנות רק מפאת המקבלים, שאין מעשינו ראויים וזכאים להוריד התגלות אלקותו יתברך בארץ, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, שהבורא יתברך משגיח עלינו מן השמים, ומשתוקק להטיב לנו, ולסייע בידינו להתגבר על כוחות הטומאה ונסיונות העצומים, ומה שניתן מן השמים כח חזק לסט"א ולע"ז לעשות נסים, הוא רק לנסות אותנו, אבל אם נאסוף כל כוחותינו ונעשה כל שביכולתינו, נזכה להתגלות אלקותו יתברך גם בארץ.
לטמא פותחין לו.
[עיין ויואל משה מאמר שלש שבועות סימן מ"ה].
ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן נ"ט אות ג'].
לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
הנה אנו רואין מזה שחכמינו ז"ל המשילו מה שצריך גדר בהרחקה מאיסורין למה שאומרין לנזירא לכרמא לא תקרב, ולכאורה בפשיטות היו יכולין לומר שלא להתקרב לאיסורין, ומה הודיעו לנו במשל זה ממה שאומרים לנזירא, מה חילוק בין נזיר לשאר איסורין, ואם יש איזה חילוק אין המשל דומה לנמשל להשתמש משם לשאר איסורין. אלא י"ל שבל יחשוב איזה אדם שהוא נוהג בפרישות יותר משאר העם, ואין לחוש אצלו שאף אם יתקרב להאיסור לא יכשל, ולכן אמר שאף לנזירא שהוא בעצמו הזיר עצמו מן היין והוא פרוש בזה יותר מכל העולם, ומהיכי תיתי יעבור על נזירותו, עם כל זה אמרינן לו סחור סחור לכרמא לא תקרב.
(שו"ת ד"י סי' קמ"א אות ד'
חביתא דחמרא דאישתקיל לברזא וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן נ"ו אות ד'].
[נ"ב ע"ב] מזרחית [ובזה [ויתבאר [נ"ג [שם] הרי [שם] אמר [שם] א"ל [שם] א"ל [שם] א"ל [שם] א"ל [שם] בא [נ"ב ע"א] דאמר [נ"ב ע"ב] מתניתין [נ"ג ע"א] במתניתין [נ"ד ע"ב] הרי [נ"ה ע"א] א"ל [נ"ה ע"ב] במתניתין [נ"ח ע"ב] לך [נ"ט ע"ב] ההיא [נ"ד ע"ב, נ"ה ע"א]
פרק ה [עיין שו"ת דברי יואל סימן צ"ה אות ב', וסימן צ"ז אות י"ב].
כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא לזבוניה לנכרים.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן מ"ז אות ב' וד'].
אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי רבי מאיר, ר"ש אומר לשבח אבור ולפגם מותר וכו'.
[עיין בדברי יואל על סוגיות הש"ס (עמוד רעא), בסוגיא דנותן טעם לפגם. ובחידושי סוגיות (חלק שני)].
אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא לפגם הוא וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן מ"ז אות ה'].
האי למעוטי סרוחה מעיקרא וכו', אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן מ"ז בביאור כל הסוגיא].
המניח יין בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר, אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן נ"ו].
גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא וכו', הוה עובדא בנהרדעי וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן נ"ו אות ד'].
אמימר משיכה בנכרי קונה וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן קנ"ב אות ב'].
רבי חייא שפחסתו צלוחיתו וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן פ' אות ב'].
דאמר נותן טעם לפגם מותר, גיעולי נכרים דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סימן מ"ז אות ה'].