אגדות מהרי"ט/בבא בתרא/פרק ו
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא בתרא – פרק ו
[צ"ט ע"א] דאמר ר' לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון וכרובים אינו מן המדה, תניא נמי הכי, ארון שעשה משה יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח, אמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס הן עומדין וכו'. הנה לכאורה קשה ממה דמצינו בגמרא (ברכות נ"ה ע"א) אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך וא"ל עשה ארון וכלים ומשכן, א"ל, משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכניס כלים לתוכו, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים, א"ל שמא בצל א-ל היית וידעת עכ"ל הגמ'. ולכאורה לפי דברי הגמרא בסוגיין דמקום הארון אינו מן המדה, אם כן מה היה טענתו של בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם.
אמנם נראה ביאור הענין כך הוא, דמה שמצינו בגמ' שטען בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם, לא היה טענתו על הארון כי אם על שאר הכלים שולחן ומנורה וכו', דטענה זו לא יתכן גבי ארון כלל, דהא מבואר בגמ' (בסוגיין ועוד) מקום ארון אינו מן המדה, ובנס היה עומד. ובמסכת סוטה (ל"ה ע"א) אמרינן ארון נושא את נושאיו, ועל דבר זה נענש עוזא שנאמר וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, א"ל הקב"ה עוזא, נושאיו נושא, עצמו לא כל שכן, מיד ויחר אף ה' בעוזא וכו' עכ"ל. נמצא שהארון היה עומד באויר ועל פי נס וא"צ למקום כלל, ואפילו כשנשאוהו על הכתף היה נושא את עצמו ואת נושאיו, ומעתה לא היתה טענת בצלאל בגמרא ברכות הנ"ל על הארון כלל, דלא שייך לומר להיכן אכניסם וא"צ להכין לו מקום, שאפילו לאחר שנבנה המשכן לא היה צריך הארון למקום כלל, ועל כרחך כל טענתו של בצלאל היתה רק על שאר הכלים שולחן ומנורה וכו', שלא היו בבחינה זו דאינו מן המדה ונושא את נושאיו, שלא היתה בחינה זו אלא בארון לבד, אבל שאר הכלים היו צריכים להכנת מקום.
ובזה מיושב הפלא, הא דבכל המדרשים מבואר מהיפך להיפך ממ"ש בגמ' ברכות הנ"ל, דהכי איתא במדרש (שמו"ר פרשה נ' ס"ב) בשעה שא"ל הקב"ה למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל וכו' א"ל בצלאל והיכן התורה נתונה, א"ל משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון, א"ל רבינו משה אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואחר כך המשכן לפיכך זכה שיקרא על שמו שנאמר ויעש בצלאל את הארון עכ"ל. וכ"כ הבעה"ת דבכל הכלים כתיב ויעש, ובארון כתיב ויעש בצלאל, ולא מצינו שמו של בצלאל על שום כלי מכל כלי המשכן אלא על הארון, וזהו שאמרו חז"ל שמדעתו היה סדר העשיה להקדים הארון, וכן איתא תנחומא ויקהל (ס"ו) ובילקוט (סוף פרשת ויקהל). וביפה תואר וכן הזית רענן על הילקוט כתבו, דהך מדרשא פליגא על מה דאמרינן בברכות שבצלאל אמר ליה למשה שמא כך צוה לך הקב"ה לעשות המשכן תחלה עייש"ד, אמנם לא יתכן לומר כן, ולעשות פלוגתא בין הגמרא ומדרשי חז"ל מהיפך להיפך.
ולפי דברינו אתי שפיר דאין כאן סתירה בין הגמ' והמדרשים כלל, דמ"ש בגמ' שאמר בצלאל מנהגו של עולם בונה בית ואחר כך מכניס כלים לתוכו, היתה עיקר טענתו על שאר כלי המשכן חוץ מהארון, כי הם צריכים להכנת מקום כנ"ל, וז"ש "כלים" שאני עושה להיכן אכניסם, וכוונת שאלתו היה על שאר הכלים, ומ"ש בשמו"ר ובתנחומא הנ"ל שאמר בצלאל אין כבודה של תורה בכך, לעשות את הארון באחרונה, היתה טענתו על הארון לבד, ודרשו כן מדכתיב ויעש בצלאל את הארון, ובשאר הכלים לא נזכר שמו של בצלאל על העשיה כמ"ש בעה"ת הנ"ל, דע"כ זכה שיקרא עשיית הארון על שמו, לפי שהקדים עשיית הארון למשכן, עכ"פ כל טענתו לא היה רק להקדים את הארון ולא על שאר הכלים.
ומעתה מובנת סברת טענתו שאמר אין כבודו של ארון לעשותו באחרונה, דלכאורה סברת טענה זו לכאורה אינו מובן, ואדרבה הסברא מורה להיפך, דזהו כבודו של ארון להכין לו בית ומקום ולעשות הארון באחרונה, וכמ"ש בגמרא להיכן אכניסם, ואם כן צ"ב סברת הטענה לפי דברי המדרשים. אמנם לפי דברינו מובן שפיר, דזה פגיעה בכבוד הארון, דנראה כאילו צריך להכין מקום עבורו, שהרי מהאי טעמא לא ניתן לבני קהת עגלות, וכמ"ש במס' סוטה הנ"ל שעל דבר זה נענש עוזא, על ששלח ידו בארון, דאין כבודו של ארון בכך להיות כמנהגו של עולם, כי הוא נושא את נושאיו, וה"נ טען בצלאל כי אין כבודו של ארון להיות נעשה באחרונה, וכמנהגו של עולם להכין לו מקום, כי בנס היה עומד ואינו צריך להכנת מקום כלל. נמצא מבוארת שפיר טענת בצלאל לפי דברי הגמ', וסברת טענתו לפי"ד המדרשים, ואין שום סתירה ביניהם, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ודברי שניהם אמת וקבלה אמיתית.
ולהלן נבאר מה שיקשה עוד לפי דרכנו, דבגמ' איתא שאמר בצלאל למשה רבינו שמא כך אמר לך הקב"ה עשה לי ארון ומשכן וכו', הרי ששאל גם על הקדמת הארון, יבואר להלן בעזהש"י, אולם לא מצינו מבורר בטענתו רק להקדים את הכלים, כמ"ש כלים שאני עושה להיכן אכניסם, ולא נמצא בדבריו טענה מספקת על הקדמת הארון, כי טענה זו לא תתכן לגבי הארון שאין לו צורך להכנת מקום, ועל כרחך שהיתה כל טענתו להקדים הכלים כנ"ל.
אמנם י"ל אמיתת הענין, על פי מה שכתבנו לעיל דהארון לבדו היה בבחינה זו להיות נושא את נושאיו, ולא שאר כלים, וגם המשכן עצמו לא היה בבחינה זו, אמנם איתא בתנחומא (סי"א) ובשמות רבה (פרשה נ"ב ס"ג) והובא ברש"י ז"ל עה"פ ויביאו את המשכן אל משה וגו' שלא היה יכול שום אדם להקים את המשכן מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם, א"ל עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף ועומד מאליו, וז"ש הוקם המשכן, הוקם מאליו עכ"ל רש"י בשם מדרש תנחומא. מבואר מזה דמעצם קדושתן, היה כל המשכן בבחינה זו להיות נושא את עצמו ואת נושאיו, דכמו שהוקם מאליו בדרך נס, כמו כן היה יכול להיות נושא את עצמו ופורח באויר, וכל זה היה בהם בכח, ומשה רבינו המשיך עליהם בחינת קדושה זו בגודל קדושתו, שהוקם מאליו ונישא מאליו בדרך נס, על ידי כח קדושתו של משה שהמשיך אליה בחינה ההוא, כמ"ש בתנחומא הוקם מאליו, ומי העמידו משה שנאמר ויקם משה את המשכן, ר"ל שמשה רבינו ע"ה המשיך אליו בחינת הקדושה ההיא שיוקם מאליו, אבל כל ישראל והלוים לא יכלו להמשיך אליה בחינת הקדושה ההיא, ולכך לא היה כח בשום אדם לזקפן. ועל כן הוצרכו הלוים נושאי המשכן לנשאו בעגלות, שלא היה בכוחם להמשיך אליה בחינת הקדושה ההיא להיות נושא את נושאיו, אלא הארון לבדו היה לו תמיד בחינת קדושה זו להיות עומד בנס, ומקום ארון אינו מן המדה, ונושא את נושאיו, וכל זה היה על ידי כח התורה שבארון, ועל ידי שבצלאל המשיך אליה בחינת קדושה זו כמו שנבאר להלן, ועל כן נקרא עשיית הארון על שמו, שנאמר ויעש בצלאל את הארון.
וכל זה היה רק בזמן שלא היה עדיין תכלית השלימות, ולא ניתקן עדיין חטא העגל לגמרי, על כן לא היו ראוים להמשיך קדושה כזו שיהיו המשכן וכליו בבחינה זו להיות נושא את נושאיו, אלא הארון לבדו כנ"ל, אבל לעתיד כשיהיה עולם התיקון, וחטא העגל יהיה ניתקן לגמרי, אז יהיה המשכן וכל כליו בבחינת נושא את עצמו. ועוד יבואר להלן על פי מה דאמרינן (ברכות כ"ח ע"א) מעלין בקודש ואין מורידין, וכיון דהמשכן וכל כליו כבר היה להם בחינת קדושה זו על ידי משה, מוכרח שיחזור אליו בחינת קדושה זו לעתיד דאין מורידין, שהרי אותו המשכן עצמו שהיה במדבר יוחזר אלינו לעתיד, כדאמרינן במסכת סוטה (ט' ע"א) משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו בריחיו ועמודיו ואדניו, ועתיד הקב"ה להחזירה לנו לעתיד, כמ"ש ז"ל במסכת יומא (ע"ב ע"א) עצי שטים עומדים, שמא תאמר אבד סברן, פרש"י משנגנזו אבד סברן שלא ישובו עוד, ת"ל עומדים שעומדים לעולם ולעולמים, ולכשיחזרו אלינו לעתיד, יחזרו בבחינת קדושה שהיה להם על ידי משה רבינו, להיות נושא את נושאיו, דמעלין בקודש ואין מורידין כנ"ל. [ועיין עוד באריכות מזה, בדברי יואל פרשת פקודי עמוד תל"ה].
[ק' ע"א] דתניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק, אמר ר' אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו. מבואר דלסברת ר' אליעזר הויא הילוך קנין גמור לכל אדם, ולשיטת החכמים לא הויא הילוך קנין בשאר אדם, אלא מפני חביבותא דאברהם, וגודל זכותו מהני שתהא נוחה ליכבש לבניו, וכעין זה כתב האוהחה"ק, עיי"ש.
ואפשר להסביר הענין על פי פשטות, דהנה עיקר כיבוש הארץ הוא למעלה, על ידי ניצחון שרי האומות המושלים בה, כמבואר בדברי רז"ל בכמה מקומות, וכמ"ש ז"ל במדרש רבה (פ' מסעי) זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, וכי הארץ נופלת וכו', אלא נטל הקב"ה שר הארץ וכפתו לפניהם. והנה למעלה בעולם העליון בודאי עשה הילוכו של אברהם אבינו ע"ה רושם גדול להחזיק בארץ ולהחליש כח השרים המחזיקים בה, ועל כן אף לשיטת רבנן דאין הילוך קונה מדינא, אעפ"כ יועיל שתהא נוח ליכבש לבניו, ולטעם זה צוה לו יתברך קום התהלך בארץ וגו' כי לך אתננה, ואפילו לשיטת רבנן יועיל ההליכה עכ"פ לזכות על ידה שתהא נוח ליכבש לישראל, וכעין זה כתב הרשב"ם ז"ל אמימרא דגמרא הנ"ל, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו, דהוו להו כיורשין וכו', ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה לבעל מדת הדין, עכ"ל.
והנה איתא במדרש רבה (פ' ראה) כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, אפשר שהקב"ה מרחיב את גבול ארץ ישראל, א"ר יצחק המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהוא נפתחת הוא מודעת כמה הוא, כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות וכו', כשישרה אותה הקב"ה מנין, שנאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, אותה שעה הוא מודעת מה הוא. ואיתא בספרי שהראה לו הקב"ה למשה כל חדרי ארץ ישראל. פירשו המפורשים שהראה לו פנימיות הארץ, ומה שטמון בחדרי ההרים, כפי מה שעתידה להתרחב ולהיות נגלה לעין כל לעתיד, הכל הראה הקב"ה למשה באותה שעה, ובאמת בשעה שהיו שרויים על אדמתם היתה ארץ ישראל גדולה הרבה מכאשר היא בחורבנה, כדאיתא בגמרא גיטין (נ"ז ע"א) ס' רבוא עיירות היה לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחד ואחד היה בה כיוצא מצרים וכו', אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו ס' רבוא קני לא מחזיק, א"ל ארץ צבי כתיב בה וכו' בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא, עכ"ד הגמרא. אמנם עיקר נתינת הארץ יתקיים במילואו רק לעתיד, כי אז יתרחב ארץ ישראל ויפתחו ההרים, ואין אנו יודעים פנימיותה של ארץ ישראל עד אותה שעה כשיקיים ה' הבטחתו מ"ש כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך.
והנה איפסיקא הלכתא בשו"ע חו"מ (סי' ר"ט ס"ב) דהאומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא, וכן כל כיוצא בזה עכ"ד המחבר שם. ובסימן רמ"א (ס"ד) נתבאר שדין נותן דבר שאינו מסויים הוא שוה לדין מכירה יעיי"ש.
ולפי זה כשרצה הקב"ה להקנות את הארץ לאברהם אבינו על ידי הליכתו בה, הוצרך להראות לו פנימיות הארץ, ומה שטמון בחדרי ההרים, שעתידה להתגלות לעינינו רק לעתיד, כי ירחיב ה' את גבול הארץ, הכל הראה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה באותה שעה, דבלא זה אין מועיל הקנין, דהוי כדבר שאין מסויים כשאין המקבל יודע מה בתוכה כמבואר בשו"ע.