אגדות מהרי"ט/בבא קמא/פרק ז
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא קמא – פרק ז
[ס"ה ע"ב] אמר רבא שור בן יומו קרוי שור וכו', דכתיב (ויקרא כ"ב) שור או כשב או עז כי יולד. מבואר בספרים לבאר טעם הדבר דשור בן יומו קרוי שור, והוא נברא בשלימות חושיו, משא"כ האדם בהבראו עדיין אינו קרוי אדם אלא תינוק, והוא נעדר השלימות עד שיגדל והיה לאיש ויתוספו בו החושים והכוחות, ובאמת מילתא דתמיהא הוא מדוע יהיה השור נולד בשלימות טבעו ותכונותיו, והאדם מבחר הבריאה נולד חסר ורפה אונים. וביארו כי גם זו מעלה יתירה באדם מבשאר בעלי חיים, כי השור שנברא מיד בשלימות מעלותיו גם כאשר יגדל ויתחזק ישאר רק באותם החושים והכוחות שבהם נולד, ולא יגיע לשלימות יותר מזו, על כן הוא ראוי להיות נקרא שור מיד בהוולדו, כי כבר הגיע לתכלית יצירתו, משא"כ האדם נברא נעדר השלימות לטובתו ולתועלתו כדי שיוכל להתעלות במדריגות ולהשיג בעמל וביגיעה תכלית השלימות, כי זה כל האדם לעבד ולתקן את עצמו ולהשלים רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בעבודת השי"ת ולהשכיל בחכמה עד שיגיע אל מעלה עליונה, וזו תכלית בריאת האדם לזכך חומרו ולהשלים עצמו בכל מיני שלימות כי לכך נוצרת, [ועי' מזה בישמח משה פ' בראשית עה"פ נעשה אדם].
אכן אכתי ראוי לחקור דסוף סוף מגרע גרע חלקו של האדם במה שנברא נעדר השלימות, דכיון שיצוייר אצלו בחינת לא זכה ח"ו, וגם יתרון קדימת המעלה אין בו הלא הבהמה טובה הימנו ויתוש קדמו, וכדאיתא במדרש רבה (ריש פ' תזריע) עה"פ אחור וקדם צרתני, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך עיי"ש, ומאחר שהאדם הוא מבחר היצורים מדוע לא נוצר מיד במעלת השלימות. אמנם אפ"ל דכל זאת הוא רק בעולם הזה כל זמן שאין עדיין העולם התיקון, והאדם זקוק לעבוד על תקונו ולהגיע אל שלימותו, אבל לעתיד לבוא אמרו ז"ל (כתובות קי"א ע"ב) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן וכו', ואיתא בזוה"ק (בראשית דף רכד:) דלבושי הצדיקים יהיו מהמצות ומעשים טובים שעשו בימי חייהם, ובאותם הלבושים יעמדו לתחיית המתים יעיי"ש. ולפי זה נמצא דאז יהיה גם לאדם מעלה זו שנוצר מיד בתכלית השלימות, שהרי מיד בקומו לתחיה יהיה נברא בכל שלימותו ובצביונו וקומתו הרוחנית, ואז לא יצוייר עוד בחינת לא זכה, דכאשר יתוקן עולם במלכות שד'י, יעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויהיה ועמך כולם צדיקים, ואם כן באמת יהיה האדם גדול במעלה מכל הנבראים שבעולם.
[שם] דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין, תנאי חדא אסור [לקרבן] וכו' ב"ש אוסרין וכו', מאי טעמא דבית שמאי דכתיב גם, לרבות שינוייהם. הרי דדרשינן קרא דכי תועבת ה' גם שניהם, לרבות שינוייהם, דאף ששינה הדבר מכמות שהיה, אף על פי כן תועבה הוא. וכמו כן איכא למידרש מאמר הכתוב (משלי י"ז ט"ו) מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם, דלכאורה "גם שניהם" מיותר. אמנם ישנם המכוונים להצדיק את רשע, אלא שמפני הבושה או מפני היראה נמנעים מלומר דבריהם בפירוש, ומלבישים דבריהם בצורה אחרת בשינוי קרובה לכוונה זו, שאומר דיבורים כאלו שמבורר מתוכם להצדיק השיטה של רשעים, וממילא נשמע מדבריו שהדין הוא עם הרשעים, וכל הצדיקים טעו לפי דבריו ח"ו, ועל זה אמר הכתוב תועבת ה' גם שניהם, ר"ל לרבות שינוייהם, ולא אאריך לפרט שינוי הלשונות שמשתמשים בו מינים ממינים שונים, ועל כולם אמר הפסוק תועבת ה' גם שניהם.
[ס"ז ע"א] ושינוי השם שאינו חוזר לברייתו מי הוי שינוי והרי צינור וכו'. [עי' שו"ת דברי יואל סי' קס"ט, בסוגיא דצינור].
[ע"ד ע"ב] במתניתין גנב והקדיש וכו'. [עי' ד"י על סוגיות הש"ס, בסוגיא דכל העומד לזרוק].
[ע"ו ע"א] כל העומד לזרוק כזרוק דמי. הנה מה שחידש בשו"ת מנחת אלעזר (סי' מ') בענין כל העומד לזרוק כזרוק דמי, שהוא על פי דברי הר"ן ז"ל (נדרים נ"ב ע"א) בדבר שיש לו מתירין, דכיון שעתיד להיות כן הוא שוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר"ן ז"ל, שם מבואר דזה האיכות מה שעתיד להיות כן אינו דוחה את הכמות, דלכן במבשא"מ לא מהני כלל מה שהוא דבר שיש לו מתירין, אלא במב"מ כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות על ידי מה שעתיד להיות כאשר האריך בזה הרבה.
ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר"ן ז"ל בדבר שיש לו מתירין עם דברי ר"ש דכל העומד, הוא מבואר כבר בתשובת ברית אברהם (סי' ל"ה), אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר"ן ז"ל דעל ידי שעתיד להיות ניתר הוי מב"מ עכשיו, הוא מדברי ר"ש דכל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר דאף דלא קיי"ל כר"ש, י"ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור, אבל בדבר שיש לו מתירין דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן, אפשר מודי.
[פ' ע"ב] והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך, אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה, ה"נ אומר לנכרי ועושה, ואע"ג דאמירה לנכרי שבות היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. הגאון רי"פ ז"ל בספרו יש סדר למשנה (הנדפס במשניות עם נ"א פירושים במס' חלה פ"ד) כתב שם באמצע דבריו, בהך דינא דכותבין אונו בשבת לקנות בית מן העכו"ם בארץ ישראל, וז"ל: והוי יודע דהרי"ף בגיטין (על הגמ' שם דף ח') ובב"ק (בסוגיין) לא הזכיר מזה כלום, גם הרא"ש בגיטין לא הביא מזה, אבל בסוגיין (סו"פ מרובה) כתב והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת וכו', משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, ודוקא משום ישוב ארץ ישראל, אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי' אמירה לעכו"ם. גם הטור (או"ח סי' ש"ו) לא כתב כלום מדינא דהקונה בתים בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. ולכאורה טעמם ונימוקם עמם, דס"ל להרי"ף והרא"ש והטור דמשום ישוב ארץ ישראל אינו אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל עכשיו בעונותינו שרבו מאי ישוב ארץ ישראל שייכי. והרא"ש שהעתיק הסוגי' שכותבין עליו אונו אפילו בשבת, היינו משום דרוצה לבאר דיני דאמירה לעכו"ם במצוה אחרת. לפיכך מדהשמיטו הרי"ף והטור נראה וכו' דבזמן הזה לא התירו לכתוב אונו אפילו בשבת וכו'. איברא דבסי' ש"ו (סי"א) כתב המחבר מותר לקנות בית בארץ ישראל מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות וכו', נראה דגם בזמן הזה התירו. ולקוצר דעתי צ"ע לדינא מכל הני טעמי האמורים למעלה עכ"ל.
ולפענ"ד אולי י"ל כיון שדין זה שבמחבר (סי' ש"ו) הביא הבית יוסף מקורו מהג"א (פ"ב דמו"ק) שהביא מהאו"ז, וכתב שם הד"מ דכתב האו"ז דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של עכו"ם דאינו אסור אלא מדרבנן, אבל בכתיבה שלנו שהוא דאורייתא אסור, וכן הגיה ברמ"א (שם) על הא דכתב ומעלה בערכאות וז"ל: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, או"ז, עכ"ל. ואם כן כיון שכל מקור דין זה שבשו"ע הוא רק מהאו"ז שכתב בפי' שאין ההיתר אלא בשביל שכתב שלהם הוא דרבנן, אם כן ע"כ לא התירו בזה אלא שבות דשבות, ומבואר בשו"ע (סי' ש"ז ס"ה) ששבות דשבות מותר גם בשאר מצוה, ודקדקו בזה לומר לשון ערכאות כי בערכאות בוודאי כותבין בלשון המדינה שלהם שאינו אלא דרבנן.
והרי"ף והטור שהשמיטו הך מימרא שבש"ס (גיטין וב"ק) דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת, אפשר שסברי דכיון שסתמו הלשון לכתוב אונו שפירש"י ז"ל שהוא שטר, ולא הוזכר בזה רמז של ערכאות אלא סתם שטר, משמע שאין נ"מ באיזה לשון, וגם בלשוננו שהוא איסור דאורייתא מותר, וזה אסור בשאר מצוה כמ"ש התוספות והרא"ש. וצ"ל דישוב ארץ ישראל שאני, על כן השמיטוהו הרי"ף והטור דזה אינו בזמן הזה, אלא שסמכו בשו"ע על האו"ז שהתיר היכא שהוא שבות דשבות, דיכול להיות שגם הרי"ף והטור מודי בכי האי גוונא, ולא נחלקו עם האו"ז אלא בפי' דברי הש"ס, ולדינא היכא שהוא שבות דשבות מותר בכל דבר מצוה, וזה הוי עכ"פ מצוה גם בזמן הזה, דאית ביה משום לא ישבו בארצך ולא תחנם, גם הישוב שמתיישב שם ישראל אף אם עכשיו אין מצוה בעצם הישוב, אית ביה גם כן מצוה במה שמקיים שם מצות התלויות בארץ ושאר מצות החשובים שמה, אלא שאינו דומה לזמן הבית דאית ביה תרתי, גם מצוה בעצם הישוב, והתירו אז אף במלאכה דאורייתא על ידי אמירה לנכרי, כמו שמחלקין בגמרא (ע"ז ד' כ"א) בין היכא דאית ביה תרתי.
אלא שמקצת מן האחרונים אף שהכריעו כדעת החולקים על האו"ז והשו"ע, דגם כתב שלהם אסור מדאורייתא, אעפי"כ הביאו דין זה שבשו"ע דכותבין אונו אפילו בשבת. ולפענ"ד כיון שסברי שהיא מלאכה דאורייתא אין לסמוך על היתרו של השו"ע שהוא בשיטת האו"ז, שכתב בפירוש שאין ההיתר אלא בדרבנן, אבל לא בדאורייתא. ומה שנמשכו אחר דברי הש"ס שהתירו, כיון שהרי"ף והטור השמיטוהו ולא זכרו מזה מאומה, נראה דסברי דלא שייך בזמן הזה כדעת הגאון הנ"ל, ומה שהביאו הך דהכל מעלין ולא ניחא להו לחלק בין זמן הבית לזמן הזה כמ"ש הטור (בסי' ע"ה), אפשר דהתם מסתימת הדברים אין שום משמעות לחלק בין הזמנים כמ"ש הטור שם, אבל הך דינא דכותבין עליו אונו למדוהו בגמרא (גיטין דף ח') מהברייתא דהנכנס לארץ העמים, דמיירי כל הברייתא בדיני טומאה שגזרו על ארץ העמים, ובאותה הברייתא סיים והקונה שדה בסורי' כקונה בפרואי ירושלים, ועל זה אמרו למאי הילכתא לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת, דמשום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן, וכיון דדיני טומאה שגזרו על ארץ העמים היה בזמן הבית, והרי"ף והרא"ש והטור ושו"ע לא הביאו כלל מאלו הדינים שאינם בזמן הזה, אם כן כל הברייתא מיירי בזמן הבית, דסיפא בתר רישא גרירא, והך סיומא שלומדין ממנו הדין דכותבין אונו אפילו בשבת, מיירי גם כן בזמן הבית, וע"כ סברי שאין ללמוד מזה להתיר גם בזמן הזה דליכא מצות ישוב ארץ ישראל.
ובאמת אף אם נימא דשייך גם עכשיו הך דינא דכותבין אונו אפילו בשבת אפילו במלאכה דאורייתא, אין ראיה משם למצות ישוב ארץ ישראל, כמ"ש הריב"ש (בתשו' סי' ק"א) שאין ראיה מקנין בתים למצות הישוב, והארכתי לעיל (ויואל משה סי' ט') דטעמא רבה אית במילתיה שבקנין בית שהוא לגרש העכו"ם יש בו ענין מהלאוין דלא ישבו בארצך [פן יחטיאו אותך לי] ולא תחנם, וכן נראה הלשון במג"א (סי' ש"ו ס"ק כ') שכתב הטעם שהתיר בברייתא אף בסורי' בשביל שסובר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואם כן אסור ליתן להם חני' בקרקע מלאו דלא תחנם, לכן מותר לעבור איסור דרבנן יעיי"ש, והרי שכתב הטעם בשביל דלא תחנם, ואין ראיה מזה שיש עשה בישוב ארץ ישראל כאשר הארכתי למעלה, אלא מדהשמיטוהו הרי"ף והטור, נראה דסברי שאינו בזמן הזה. ועכ"פ דעת הגאון הנ"ל שהרי"ף והטור סברי לחלק במצות ישוב ארץ ישראל בין זמן הבית לזמן הזה, דלא שייך בזמן הגלות, כאשר הבאתי עוד שארי הראשונים בשיטה זו. [ועי' עוד מזה בויו"מ מאמר ב' מסי' ט' עד סי' י"ג].
[פ"ב ע"א] ושתהא אשה חופפת וטובלת דאורייתא היא וכו', אמרי דאורייתא לעיוני וכו' ואתא איהו תיקן חפיפה. [עי' דברי יואל מכתבים (ח"ב מכתב ט')].
[פ"ב ע"ב-פ"ג ע"א] והתניא אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה או לשון הקדש או לשון יונית, וא"ר יוסי בבל לשון ארמי למה או לשון הקדש או לשון פרסי. [עי' ויואל משה (מאמר לשה"ק אות י"ד) שכתב לבאר הענין למה נעזב כל כך לשונינו לשון הקדש עוד מקדמת דנא, אף אצל החכמים גדולים והעצומים. ועיי"ש (סי' י"ח) ביאור הענין על פי דברי הרמב"ם (בפירושו על אבות פ"א משנה י"ז) דלשון העברי אם משתמשים בו למדה פחותה היא נמאס יותר משאר לשונות, עיי"ש באריכות].
[פ"ג ע"א] והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג מאי (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, אמרי שאני בית רבן גמליאל שהיו קרובים למלכות, וכדתניא וכו' של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות. הנה בדאי שהיה הכרח לזה כדי להשתדל בהצלת ישראל מפני גזירת המלכות, אמנם לכאורה מדוע לא ניצולו אותן החמש מאות שלמדו תורה.
ואפשר דאע"פ שהיה הכרח להן ללמוד חכמת יוונית, אבל אעפ"כ הי"ל להפרידם אלו מאלו, שלא יהיו בצוותא חדא אותם שלומדים תורה עם הלומדי חכמת יוונית, שלא תגיע השפעת החכמה זרה גם לאלו שלומדים תורה, ולפי שהיו ביחד על כן נאבדו גם אלו ולא נשתייר מהן אלא אני וכו', דדא עקא שאם לומדים ביחד אלו עם אלו, אז תיכף בזמן קצר עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, ואין עוד על מה לצפות אף מן הלומדי תורה.
ואף שאם יחזרו אחריהם וילמדו עמהם ביחד, אולי ישפיעו גם עליהם במקצת, מ"מ הסכנה קרובה להיפך ולאידך גיסא, ואמרתי משל על זה [ומצאתיו אחר כך כתוב בספר זכרון יעקב בשם הג"ר יצחק אלחנן ז"ל], דאם פרצה שריפה ר"ל בבית ורוצים להציל, אזי אם אפשר להציל חפצים גם מבית הדולק כבר מה טוב, והכל רווח מה שמצילים, אבל כל זה רק בתנאי שאין סכנה להתפשטות השריפה בבתים אשר סביבותיה, משא"כ אם קרובה הסכנה שיתפשט השריפה מהר ויאחוז בבתים הסמוכים ובכל השכונה, אזי להציל חפצים מבית הדולק הוא מעשה שטות, אלא מתחילה צריך לזרז לשפוך מים הרבה סביבות השריפה על הבתים השלימים שלא יאחוז בהם האש, ואם את זה עשו ובטוחים מהתפשטות האש להלן, אז יכולין להציל מבית הדולק מה שאפשר להציל, אבל אם יעשו ההיפך ויטפלו בהצלת החפצים מבית הדולק תחלה, בין כך ובין כך יתפשט האש ולא ישאר גם מהבתים השלימים כי אם פכים קטנים ח"ו. הנמשל מובן כי קודם לכל דבר צריכים אנו להשתדל לחזק בדקי הבתים השלימים בישראל, שלא הגיע אליהם עדיין תבערת האש הבוער במדינה זו ומכלה בתי ישראל בעוה"ר, ולעשות כל התאמצות שלא תתפשט האש גם בהם, ואם את זאת כבר עשינו בשלימות ובטוחים אנו באלה אז נוכל להשתדל להציל גם מתוך התבערה ולא קודם לכן.
[שם] דריש ר' דוסתאי דמן בירי (במדבר י') ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחת וכו'. לכאורה קשה דהרי חזינן שהשרה הקב"ה את שכינתו על משה רבינו ע"ה אף בזמן שנטה לו אהלו הרחק מחוץ למחנה, וישב שם לבדו ומישראל אין איש אתו. וכמו כן נתייחד הדיבור על האבות הקדושים, אף שהיה מספרם מועט. וע"כ זקוק אתה לחלק, ולומר דשאני יחידי סגולה צדיקים וקדושים, שהם ברום המעלות, ועל כן ראויים הם להשראת השכינה הקדושה, אף שמנינם מועט.