אגדות מהרי"ט/בבא קמא/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת בבא קמא – פרק א
[ג' ע"ב] רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב (ישעי' כ"א) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו. פירש"י ז"ל אמר שומר, אמר הקב"ה, אתא בקר, גאולה לצדיקים, וגם לילה, חשך לרשעים, אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו וכו' עכ"ל. וכן פירש"י בישעי' וז"ל: אמר שומר זה הקב"ה, אתא בוקר יש לפני להזריח לעשות בקר לכם, וגם לילה מתוקן לרשעים לעת קץ, אם תבעיון בעיו אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, שובו אתיו בתשובה עכ"ל. ויל"ד בלישנא דהאי קרא אמר שומר אתא בקר וגם לילה דקאי על הקב"ה, דלכאורה מדוע לא אמר קרא להדיא אמר הקב"ה, ולמה כינה אותו יתברך שמו בשומר.
אמנם הענין יתבאר על פי פשוט בשנקדים להתבונן בדבר מדוע העלים הקב"ה את ענין הקץ וכיסה אותו, כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט ע"א) מליבא לפומא לא גליא. ואף נביאי האמת אשר גילו להם מן השמים סתרי נעלמות, וכל רז לא אניס להו, ואף גם זאת הראו להם מה שעתיד להיות עד אחרית הימים, כדאיתא במדרש רבה (פ' אמור פכ"ו ז') שהראו למשה רבינו ע"ה דור דור ודורשיו וכו', ואעפ"כ היה הקץ בהעלם מהם. וגם ביעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, אמרו רז"ל שביקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה.
ובאגדת חלק (שם דף ל"ז) איתא אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר (דברים ל"ב) ואפס עצור ועזוב, כי הא דר' זירא הוה משכח רבנן דמיעסקי ביה, [פירש"י לידע מתי יבא], אמר במטותא בעינא מינייכו דלא תרחקוה וכו', דתניא שלשה באים בהיסח הדעת, ואלו הן משיח מציאה ועקרב. וכבר כתבנו לבער הענין, דלכאורה אם כן הוא הדבר שאין משיח בא אלא כשמסיחין דעת מביאתו, ולא יהרהרו בזה כלל, אם כן מדוע התקינו בכל התפלות להתפלל על הגאולה, ואין תפלה שלא יהיו מזכירין בה מענין הגאולה, והוא אחד מן הי"ג עיקרים להאמין בביאת המשית ולחכות תמיד לביאתו. ואמרו ז"ל (ר"ה ל' ע"א) כי נדחה קראו לה ציון היא דורש אין לה (ירמי' ל'), מכלל דבעיא דרישה, וא"כ צ"ב להבין כוונת אומרם שאינו בא אלא בהיסח הדעת.
אכן ביאור הענין, דאף שאנו חייבים לחכות ולצפות לביאת משיח צדקנו בכל עת, אבל אסור לנו לעיין ולחקור באיזה אופן תהיה ביאתו, והיאך אפשר שיבוא, אלא עלינו להיות יושבים ומצפים לביאתו, מבלי לצייר בשכלנו ולהתבונן בדעתנו זמן ואופן ביאתו, דזה תלוי רק בבורא כל העולמים לבדו והוא היודע כיצד תהיה הגאולה, ואנו לא הורשינו לעסוק בזה כלל. והכי מוכח מתוך דברי רש"י ז"ל הנ"ל שפירש בהני רבנן דמיעסקי ביה, שהיו עוסקין לידע מתי יבוא, הרי שעל החקירה והביקוש וההתעסקות באופן ובזמן ביאתו הוא אומר שדבר זה גורם ח"ו לריחוק הגאולה, כמ"ש להם ר' זירא במטותא מינייכו דלא תרחקוה.
ועד"ז הוא גם ביאור הכתוב (מלאכי ג') כי פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, דלכאורה יש לדקדק דהאי קרא לאו רישא סיפיה ולאו סיפא רישיה, דפתח כי פתאום יבא וגו', והיינו שתהיה ביאתו דבר פתאומי הבא בלי חשבון ובלי ידיעה ומחשבה קודמת, ואחר כך אמר אשר אתם מבקשים, משמע שישראל יושבים ומצפים עליו ומבקשים תמיד על ביאתו, ואם כן אין זה פתאום, והוא כתרתי דסתרי, דאם פתאום אין מבקשים ואם מבקשים אינו פתאום. וצא ולמד מענין מוקצה בשבת דהכין הלכתא דדבר שהוא יושב ומצפה עליו שיבוא אינו מוקצה, שהרי מחשבתו עליו ולא הקצהו מדעתו, וה"נ כן הוא לכאורה דאם אנו מבקשים ביאת הגואל תמיד ויושבים ומצפים לו בכל יום שיבוא היאך יבא בפתע פתאום, הלא ממתינים ומחכים עליו ואין מסיחין דעת ממנו.
ולמה שביארנו ניחא דשניהם צדקו יחדיו, דבאמת אנו מצפים תמיד לביאתו ומתפללים בכל עת להשי"ת שימהר ויחיש קץ גאולתנו, ואין מסיחין דעת מתקוות הגאולה אפילו רגע. וזה אחד מן השאלות ששואלין ביום הדין צפית לישועה (שבת ל"א ע"א), אך אעפ"כ תהיה ביאתו פתאום, דאין לנו לעיין ולהתבונן ולצייר בשכלנו באיזה אופן תהיה ביאתו, כך או כך, אין זה מושג בדעת אנושי כלל. וזהו ענין אמרם שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת, שנרחיק מדעתנו כל חשבון וציור על אופן ביאתו. וכאשר היה בקריעת ים סוף דאיתא במכילתא (פ' בשלח) שנחלקו ישראל על הים לארבע כתות, אחת אומרת נפול לים ואחת אומרת נשוב למצרים ואחת אומרת נעשה בהם מלחמה ואחת אומרת נצווח כנגדן. ורק ציור ואופן אחד לא עלה על לב אחד מישראל שתהיה הישועה באופן נסיי מופלא כל כך, שיקרע הים בפניהם ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, כי היה הדבר נעלם ומכוסה מכל בריה שעתידין ישראל להוושע באופן זה. ואף דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית בשעת בריאת העולם שעתיד הים להקרע בפני בני ישראל, מ"מ בטרם הגיע זמן קיום התנאי לא היה דבר זה נגלה לשום בריה, ואף ממשה רבינו ע"ה היה בהעלם, עד ששאל מלפני הקב"ה הים סוער והשונא רודף מה עלי לעשות ומיד באותה רגע שהגיע הזמן המיועד לבקיעת הים השיבו הקב"ה דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך וגו' ובקעהו, ובאה הישועה לבני ישראל באופן שלא עלה בדעתם ולא ציירוהו במחשבתם מעולם. וכן הוא בענין הגאולה שאנו משתוקקים ומחכים ומצפים לישועתו יתברך, ואעפ"כ לא נודע ולא יתוודע איך ובאיזה אופן תהיה הישועה, אלא פתאום יבא אל היכלו, באופן שלא שיערנוהו בדעתנו ולא הערכנוהו בשכלנו.
ובבחינה זו פירש הבינה לעתים מאמר הכתוב (תהלים ט') כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד, וביארו המפרשים דתיבת "לא" הכתוב ברישא קאי גם על סיפא, והוה כאילו כתיב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים "לא" תאבד לעד [עיין ברש"י וברד"ק שם].והוא ז"ל כתב דהפסוק יתבאר כפשוטו דברים ככתבן, והכי פירושו כי לא לנצח ישכח אביון, שאנו מובטחים על כך שבוודאי תקרב ותבא העת והעונה אשר בה נגאל גאולת עולמים, אבל "תקות עניים", היינו האופן והציור אשר בני אדם מציירים לעצמם ומדמין בשכלן באיזה אופן תבוא הגאולה, תקוה זו "תאבד לעד", שלא תהיה הגאולה כפי מה שעלתה בדעתן ודימו במחשבתן, אלא באופן שלא ציירו כלל ולא עלתה על דעתן מעולם.
וזאת אפ"ל בכוונת מאמרם אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, דזה וודאי וברור בלי שום ספק ואנו מאמינים באמונה שלימה שתבא הישועה, ואנו מצפים ומחכים בכליון עינים לאורו של משיח שיתגלה, אבל יהיה יאוש גמור בענין החשבונות והציור באופני ביאת הישועה, שאין אנו מבינים זאת כיצד ובאיזה אופן נוושע, ואין אתנו יודע עד מה שום מציאות באיזה אופן תהיה הגאולה, אבל מאתו יתברך לא יבצר מאומה כי הוא כל יכול ולא שייך אצלו כביכול ח"ו יאוש. וא"ש דיליף לה בגמרא הא דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה מדכתיב ואפס עצור ועזוב, שהרי אנו במצב כזה שאין לנו שום אופן או מציאות לצייר בשכל אנושי איך יהיה עוזר לישראל, אבל אנו צריכין להאמין בבורא כל העולמים שבאופן פתאומי בלתי ידוע תבא הישועה בפתע פתאום, בלי שום השגה וידיעה מוקדמת כיצד תהיה. ובזה חלוק ונפרד ענין קץ הגאולה מכל דבר, דבשאר עניינים צריך האדם לעשות פעולות והשתדלויות כדי שיהיה במה לחול עליו הברכה, כדכתיב (דברים ט"ו) וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה, כגון במשא ומתן ובשאר דברים שהאדם מתעסק בהם בטרם יתחיל פעולתו עליו לחשוב מחשבות ולהתבונן באופני הפעולות כדת מה לעשות, כדי שתהא הברכה חלה על מעשיו, שכך ברא הקב"ה את העולם שיעסוק האדם בפרנסתו וישתדל לעשות, וגם יבקש ממי שהעושר והנכסים שלו שיצליח במעשיו, ותהיה הברכה שרויה בפועל ידיו, וכן בכל ענין שהוא מתעסק בו, משא"כ ענין הגאולה שמוכרח להיות בהיסח הדעת, שניטל לגמרי מן הדעת ומן השכל אופן ביאת הגאולה.
ועתה נבא לביאור הטעם שהעלים הקב"ה כל כך את קץ הגאולה, והוא סוד גדול שלא נתגלה לברואים, והוא ע"ד שכתבו המקובלים משמיה דמרן האריז"ל דהשתלשלות מלכות ית דוד שממנו שורש נשמת משיח היה מוכרח שתהיה באופן מכוסה ונסתר מאד, נעלמה היא מעין כל חי, כדי שלא יוכלו המקטריגים להרגיש ולקטרג ח"ו. ובזה ביאר האר"י ז"ל ענין השתי פרידות טובות שיצאו מבנות לוט, לפי שהוצרך לבא בדרך עקלתון באופן שפל כזה. וכן ענין בועז ורות שהיה באופן נעלם ונסתר שלא יוודע לס"מ ולא יוכל לקטרג ולהשבית ח"ו ירידת הנשמות הגבוהות האלו. וכן כתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' דברים) לבאר עד"ז טעמא דמילתא שלא נודעה ההלכה דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אצל המון בית ישראל, עד שהגיע הזמן שנצרכה הלכה זו, ואז חגר עמשא חרבו כישמעאל ואמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית וכו', יעיי"ש שכתב שהיתה הלכה זו באתכסיא ולא נתגלתה אלא ליחידי סגולה בית דינו של שמואל הרמתי ולא נתפרסמה ברבים מטעם זה עצמו. [ועיין גם מ"ש בתפלה למשה (קפיטל פ"ט) דמטעם זה כנס בועז עשרה אנשים, דכל בי עשרה שכינתא שריא, והיתה השכינה הקדושה שמירה שלא יתוודע הדבר בחוץ].
עכ"פ מבואר מכל זה דטעמא חדא איכא לכולהו, כי לפי שתכלית שורש הבריאה הוא שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם, וזה יושלם בביאת בן דוד, שהוא רגל רביעי במרכבה, ואז יתבטל הסט"א וכוחות הטומאה יעברו לגמרי מן העולם, על כן הקטרוג גדול מאד להפריע ולמנוע ח"ו ביאתו. ובפרט כשמתגברים החטאים והעוונות של בני ישראל, שאז מתעמצים ומתחזקים יותר הקטרוגים, ועל כן הסתירו כל השתשלות ירידת נשמת בן דוד שלא יוכלו לקטרג. ועין זה הוא ביאור מה שאמרו ז"ל (סנהדרין כ"ו ע"ב) שנתנה התוה"ק בחשאי, מפני השטן שלא יקטרג, ולכאורה צריך להבין הרי אמרו ז"ל (זבחים קט"ז ע"א) שהתורה הקדושה נתנה בקולי קולות, שהיה הדבור נחלק לשבעים לשון (שבת פ"ח ע"ב), והקול נשמע בכל העולם מסוף העולם ועד סופו, והיאך אמרו שנתנה בחשאי ונעלם הדבר מן השטן והוא לא ידע. אך הדבר מובן על פי מה דאיתא בגמרא (שבת פ"ו ע"ב) דלכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל. וידוע מה דאיתא בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל דבשבת קודש הסט"א מושלכין בעומקא דתהומא רבה ומיטמרין בגו כפין. ואם כן אף שנתנה התורה הק' בקולי קולות היה הדבר בהעלם מן השטן והוא לא ידע מזה כלל.
ובדרך זה עצמו יבוארו היטב דברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים (ח"ג פמ"ה) בטעם שלא התבאר בתוה"ק ולא נזכר במפורש מקום המקדש, אלא רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', משום שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה וכו' ע"כ. והנה הגם שבפשטות כוונת הרמב"ם ז"ל שכדי שלא יחזיקו האומות במקום המקדש וילחמו עליו מלחמה עזה, ביודעם שהוא המקום המובחר ביותר בכל הארץ, על כן העלים הכתוב ולא פירש איה מקום בית המקדש, והזכירו ברמז בלבד אל המקום אשר יבחר ה', אך מ"מ יציבא האי מילתא שהרמב"ם ז"ל כיון תמיד ברוחב דעתו לדרך האמת כנודע, ומשו"ה אף אנו נאמר שהרמב"ם ז"ל נתכוון בדבריו אלו לכוחות הרע והסט"א שנעלם מהם מקום המקדש, משום דמחמת גודל קדושת המקום היו עלולים מאד להתגבר ולקלקל ח"ו, על כן הטמינה אותו תורה ברמז ואמרה אל המקום אשר יבחר ה'.
תבנא לענין ראשון לבאר בדרך זה מ"ש ר' זירא לתלמידיו כשראה אותם מתאספים לחשב זמן הקץ, וכמ"ש רש"י ז"ל שהיו עוסקים לידע מתי יבוא, ולפי שהיו חכמים גדולים היה מתיירא פן יתוודע להם איזה חשבון מזמן הקץ, וזה עלול לגרום לריחוק קץ הגאולה, אם יוודעו הדברים לשטן, כי יתאמץ בכל כוחו להשבית הדבר, על כן אמר להם במטותא מינייכו דלא תרחקוה, שלא תחשבו בזמני הקץ ובאופני הגאולה אלא יהיה בהיסח הדעת גמור, וממילא לא יוודע הדבר לשטן ולא יוכל לפעור פיהו להשטין.
ועל פי זה נבא לבאר מאמר הכתוב הנ"ל אמר שומר אתא בוקר וגו' שכינה את הקב"ה שומר, דהנה בגמרא (סנהדרין צ"ד ע"א) דרשו על הפסוק משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה וגו' א"ר יוחנן אותו מלאך הממונה על הרוחות [שנשמות מופקדות אצלו] דומה שמו נתקבצו כל הרוחות אצל דומה, ואמרו לו שומר מה מלילה שומר מה מליל, [ופירש"י ז"ל דה"פ דקרא משא דומה, כך אמר דומה, אלי קורא משעיר, אלי קורין הרוחות על עסקי שעיר עשו ואומרים לי, שומר מה מלילה, הקב"ה שהוא שומר מה אמר מן הגלות הזה שהוא כלילה, שומר מה מליל, מה דבר למתי קץ הגאולה מליל זה, אמר [להם השר כך אמר] שומר [זה הקב"ה] אתא בוקר [גאולה תבא] וגם לילה [אבל מתחלה יהיה גלות הרבה וכו' יע"ש]. עכ"פ מבואר מזה דהך קרא מיירי בשאלות ששואלין הנשמות בענין הקץ אימתי יבא זמנו, והקב"ה משיבן כי עוד יעברו זמנים הרבה, וכדאמר בגמרא שם יצתה בת קול ואמרה וכו' עד דאתי בזוזי ובזוזי דבזוזי, יע"ש. ולפי שהכתוב מדבר בזמן הגאולה שהקב"ה מסתירו ומעלימו כדי לשמרו מן הסט"א שלא יוכלו לקלקל ח"ו, על כן הוא מכנה בכאן את הקב"ה "שומר", להורות ענין השמירה הזו, והבן.
צא ולמד ממה דכתיב בסיפא דקרא אמר שומר אתא בוקר וגו', וכתיב להלן אם תבעיון בעיו שובו אתיו, ופירש"י ז"ל אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, שובו אתיו בתשובה. וכן פירש"י בסוגיין אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו וכו' עכ"ל. והכוונה שאין לנו שום עצה אחרת לקרב הקץ אלא לבקש רחמים מאת השי"ת ולשוב בתשובה שלימה לפניו, ולחזק את דרך התורה והאמת, אבל קץ הגאולה אינו מסור אלא ביד הקב"ה בלבד, שהוא שומר את הקץ ואינו מגלהו לשום בריה, דאם לא כן אינו שומר אמיתי ח"ו. וכל מה שבא מצד אחר ולא מהקב"ה הכל הוא הבל הבלים ממקור השקר והכזב, ואין בו קורטוב אמת לא מיניה ולא מקצתיה, וכאין ואפס הוא נחשב.
[ז' ע"ב] איתיביה וכו' היו לו עידית ובינונית וזיבורית, נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכו', עידית וזיבורית, נזקין בעידית ובעל חוב וכו' בזיבורית. הנה כתב ק"ז הישמח משה זלה"ה בתהלים תפלה למשה (קפיטל ק"י) על הכתוב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה, ותוכן דבריו, דהנה כתיב באיכה חטא חטאה ירושלים וגו', והקשה במדרש וכי אומות העולם אינן חוטאין, ומתרץ אלא אומות העולם אע"פ שחוטאין אינו כלום, פי' אינם מזיקים למעלה, אבל חטא חטאה ירושלים. ואם כן היוצא מהדברים דאומות העולם בחטאם אינם מזיקים למעלה, לפי שאין להם שורש למעלה, רק חבין בעצמן, שכל נברא מחויב לעבוד להבורא ברוך הוא וכו', אבל בעוה"ר פגם של עונות ישראל מגיע למעלה בשורשם ועושה היזקות גדולות וכו', ואם כן דינן כמזיקין, וקיי"ל דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית, משא"כ הנזיקין שמין להם בעידית, ולכך ידין בגוים שהם כבע"ח, מלא גויות רב הכמות ומעט האיכות, אבל בישראל דינן כניזקין ושמין מעידיות, לכך מחץ ראש על ארץ רבה ח"ו יעיי"ש.
נמצא שעוונות ישראל גורמין ח"ו שיסתלקו הצדיקים שהם העידיות, מפני שבעוונותיהן הם מזיקים למעלה, ועל כן צריך כל אחד ואחד מישראל להחזיק את עצמו לבעל חוב שהוא חייב להקב"ה עבור מה שהזיק למעלה על ידי עונותיו וגרם ח"ו הסתלקות הצדיקים, ולא לחשוב שכבר עשה את המוטל עליו.
[ט' ע"א] וכן אמר רב אסי א"ר זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש, מאי שליש אילימא שליש ביתו, אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה, אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה. הנה מ"ש תוספות והרי"ף והרא"ש ושאר ראשונים שא"צ לפזר כל ממונו עבור מצות עשה, מקורו מגמרא הנ"ל שאמרו אלא מעתה אי מיתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה. וכתב בשיטה מקובצת בשם הראב"ד, קשיא לי וכי יש דמים למצות, ואיך יוכל לומר שלא יקנה לולב ואתרוג אלא כדי כך וכך, ומי שם להם דמים, והלא מצוה אחת חשוב מכל ממונו, וי"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויצטרך לבריות. ובבית יוסף (או"ח סוף סי' תרנ"ו) הביא כן מהרשב"א שכתב בשם הראב"ד שהטעם הוא כדי שלא יבוא לידי עוני ויטיל עצמו על הציבור וכו' שהעוני כמיתה, ומכל מקום לא כמיתה ממש אמר הרב, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו עכ"ל. וכן הביא להלכה שם בשו"ע (או"ח סי' תרנ"ו) וביו"ד (סי' קנ"ז).
ונראה שזהו דאורייתא שחייב לפזר כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה. וכן אנו רואים בדברי הב"ח (שם או"ח סי' תרנ"ו) שטרח ליישב שלא יקשה על זה מה שאמרו בגמרא אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך, לפי שיש אדם שחביב עליו ממונו יותר מגופו לכך נאמר ובכל מאודך, ולא אמר דקאי בכל מאודך על שאר מצות לא תעשה שיפסיד כל ממנו, יעיי"ש מה שטרח לתרץ בזה שלא יהיה שום סתירה על אותה ההלכה, ואם אין זה מדאורייתא אלא מדרבנן אין לזה שייכות במקרא. ועכ"פ הדבר ברור בזה שלגבי מצות לא תעשה לא חיישינן לעוני, ולא מצינו חילוק בזה אף במי שיש לו בנים קטנים, דסתמא אמרו שיפזר כל ממונו עבור מצות לא תעשה, ולא חיישינן לומר על עניות שיצטרך להטיל עצמו על הציבור שהיא כמיתה אלא לגבי מצות עשה.
[ט' ע"ב] במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה. ופרש"י ז"ל דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן (ע"ז דף ג' ע"א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. מכאן ואילך, מה שיוסיף בהידור יותר על שליש, יפרע לו הקב"ה בחייו עכ"ל. הנה הסכימו כל המפרשים מכאן דאע"פ דאמרינן (קידושין ל"ט ע"ב, וסוף מס' חולין) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו רק על קיום המצות שנצטוינו עליהן מן התורה ומחוייבין בהן, אבל במה שמחמירין על עצמן ועושין יותר מן החיוב ומוסיפין גדרים וסייגים ומביאין עצמן לידי חיוב בדבר שלא נצטוה עליה, על זה שפיר מקבלין שכר גם בעולם הזה, מדה כנגד מדה, דלפי שהוא עושה לפנים משורת הדין דבר שאינו מחוייב בו, גם הקב"ה כביכול עושה עמו לפנים משורת הדין להשפיע לו שכר טוב בעולם הזה, אע"פ שמדינא אין מגיע שכר בעולם הזה.
וכעין זה מבואר מדברי המהרש"א ז"ל בח"א (ספ"ק דסוטה) על אמרם ז"ל שאמר השי"ת למשה רבינו ע"ה, כלום אתה מבקש ליכנס לארץ אלא לקיים מצות התלויות בארץ ולקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם. ולכאורה וכי רצה משה רבינו ע"ה לקיים המצות על מנת לקבל פרס. אלא דמה שרוצה להביא את עצמו לידי חיוב בדבר שלא נתחייב בו עדיין, בזה רשאי על מנת לקבל פרס יעיי"ש. והרי דיש על זה פרס ושכר גם בעולם הזה. ואאמו"ר זלה"ה בקדושת יו"ט (פ' תולדות) ביאר דכמו כן גם על מה שמקיימים מצות דרבנן בתורה שבעל פה, וגדרים וסייגים שהוסיפו חכמים מה שלא נמצא בפירוש בתורה, גם על זה ישולם שכר טוב בהאי עלמא, כמ"ש אא"ז זלה"ה בייטב לב (ר"פ קדושים) לפרש דברי המדרש קדושים תהיו, הה"ד ישלח עזרך מקודש וגו', דידוע דכל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, ועל כן על מה שהוסיפו החכמים מדעתם מה שלא נכתב בפירוש בשביל זה מגיע שכר בעולם הזה, וז"ש ישלח עזרך מקודש, על ידי שאתה מקיים דברי החכמים הקדושים שהוסיפו לך מדעתם, על ידי זה יבואו לך עזרת ה' יעיי"ש. (ועיין בדברינו לסוכות עמוד ק"א וע' תרמ"ו ביאור וטעם הדברים).
עכ"פ מבואר מכל הלין דעל המצוות אשר לא מפי הגבורה שמענום, רק אנחנו משלנו הוספנו על החיוב ופעלנו אותם מעצמינו, או מה שהוסיפו לנו חכמים בתורה שבעל פה ועשו משמרת למשמרת על מצות התורה, עליהם ינתן שכר גם בעולם הזה. ואפשר להסביר עוד בטעמא דמילתא למה מקבלין על זה שכר בעולם הזה, דהנה נודע מספה"ק דכמו שיש בתוה"ק תרי"ג מצות רמ"ח עשין ושס"ה ל"ת, לעומת זה ברא הקב"ה את האדם ברמ"ח איברים ושס"ה גידין, וכל חיותן של איבריו וגידיו של האדם תלויין בקיום מצות התוה"ק, דעל ידי קיום מצות עשה נשפע חיות וקיום לאבר שכנגד אותה מצוה, ועל ידי שמירת מל"ת נשפע קיום וחיות לגיד שכנגד (עיין זוה"ק פ' וישלח מ"ש בטעם מצות גיד הנשה), ועל כן אמרינן במצות התורה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דכיון שמקור חיותו של האדם הוא על ידי המצות שהם מהקב"ה שהוא אין סוף ברוך הוא, מתחייב גם השכר להיות אין סוף, וע"כ אין שייך לשלם אותו בעולם הזה הכלה והנפסד שיש לו סוף וקץ, משא"כ על ידי אותן המצות שהאדם בעצמו מביא את עצמו לידי חיוב, ועל הגדרים וסייגים שעושה בתוספות שאינו בכלל הציווי מהבורא יתברך, שעל ידי זה הרי הוא בורא לו בעצמו איברים וגידים חדשים בתוספות על מה שברא בו הקב"ה כנודע, עי"כ שפיר ניתן לשלם לו שכר גם בעולם הזה, כיון שאלו האיברים הם על ידי מעשי האדם עצמו שאינו נצחי והבן.
[ט"ו ע"ב] דתניא רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל (דברים כ"ב) לא תשים דמים בביתך. כתב המהר"ם שי"ק (יו"ד סי' של"ה) באמצע התשובה, וז"ל: הרי קיי"ל אפילו במידי דשייך לגוף אמרינן דאסור לילך תחת גשר רעוע וקיר נטוי, אם כן ק"ו דאין אנו רשאין לילך במקום סכנה לנפש, והתורה אמרה השמר לך ושמור נפשך מאוד, וכיון דהדין שאסור לילך במקום סכנת הגוף, וגם אנו מצווים שלא להניח אצלינו דבר שיש בו סכנה, והוא לאו מפורש בתורה לא תשים דמים בביתך, ואם כן קל וחומר דאין לילך ואין לעמוד ואין להניח דבר שיש בו סכנה לנפש עכ"ל.
והם דברים ברורים. ואף אם עמד הכותל רעוע והבית בלא מעקה והבור או שאר דבר שיש בו סכנה ימים ושנים טובא ועברו שם רבוא רבבות בני אדם ולא ניזוק שום אדם, מ"מ עדיין באיסורו עומד, שמא ח"ו עכשיו יפול הנופל, ועובר בכל יום על עשה ולא תעשה דלא תשים דמים.
ומכל שכן בעול מלכות המינות אשר גם עד עכשיו הנפילים היו בארץ הרבה מאוד עד אין מספר שנפלו ברשת על ידי תחבולותיהם וכחם, אחריות וחשש גדול על פי הלכה לדור תחת מלכות המינות. ויותר מזה הסכנה עצומה שאי אפשר לידע מה יולד יום, ומה יעשו עוד, באיזה דרך להפק זממם ח"ו, וסכנה של מלכות המעברת על הדת גרוע מהכל, כי אין מנוס ואי אפשר לעמוד במלחמתה. הגם כי מקוים אנחנו להשי"ת שלא יטוש ה' את עמו ולא יכבה נר ישראל בארץ ישראל, אבל לא הותר לנו לסמוך על דברים נסתרים אף בספק סכנת הגוף, ועוברים בזה על לאו דלא תשים דמים כמבואר לעיל, מכל שכן במה שנוגע לנפש ולקיום כל התורה כולה. ובתשו' רח"כ שבהגהות מרדכי, והובא בדרכי משה (אהע"ז סי' ע"ה ס"ק ו') שלתשובה זו הסכים גם המהרי"ט וכל הפוסקים שכתב שם שאין ליסע לארץ ישראל כשיש סכנת דרכים, כתב אחר כך בלשונו שאפילו אם יעמיד ערבות מספיק מגוף וממון, ערבך ערבא צריך, עכ"ל. ומכל שכן בזה שמי שאומר שהוא ערב בעד מלכות המינות מה יצמח ממעשיהם, ערבך ערבא צריך. ומי יוכל לקבל עליו אחריות כזה לייעץ ליכנס תחת אותה החללה של רשות שהוא עכ"פ חשש סכנה עצומה לדתוה"ק. [ועיין עוד באריכות מזה בויואל משה (מאמר ב' אות קנ"ג קנ"ד)].
[ט"ז ע"ב] דרש רבא מאי דכתיב (ירמי' ה') יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. דקדקו המפרשים למה דוקא במצוה זו של צדקה קלל אותם שלא יקבלו עליה שכר, הלא כמו כן היה יכול לבקש על כל המצות שיעשו אותם באופן שלא יקבלו עליהם שכר. גם צ"ב מה היה סברת ירמיה הנביא בקללה זו שלא תחשב להם זכות המצוה, אדרבה הי"ל להתפלל שירבו במצות ומעשים טובים להגין עליהם מפני הפורעניות שטבע הטוב להטיב. ועוד קשה שקלל אותם שיתנו צדקה לעניים שאינם מהוגנים, והרי מפסיד בקללתו לעניים המהוגנים, והעניים המהוגנים מה חטאו שיפסידו בשביל קללתו מחייתם ותמיכתם.
ואפ"ל ביאור הענין, על פי דברי הרה"ק מהרצ"א זלה"ה בספרו אגרא דכלה (פ' שופטים) על הפסוק ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, וז"ל: על פי קבלתינו מרבותינו כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, על כן נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין, כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, וכשהאדם הכשר יקחנו לעצמו, הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים עיי"ש דבריו הקדושים שהאריך.
והחוש יעיד על זה דממקום שהאדם מקבל איזו הנאה, נמשך לדעת הנותן ונעשה משוחד אליו, כמו שאמר הכתוב כי השוחד יעור עיני חכמים, וככה רואין בהרבה מוסדות התורה על ידי שמקבלין תמיכה מבני אדם שאינם מהוגנים וממקורות מקולקלים, על ידי זה המה מושפעים לגריעותא בהנהגת המוסד כי נעשין משוחד להם ואינם רואין את האמת. וכבר אמרתי לפרש מה דאיתא בגמרא (ברכות ו' ע"ב) כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום וכו', מאי כרום, כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו, וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין, כך מי שנצטרך לבריות פניו משתנה לכמה גוונין. והכוונה שמתהפך תמיד לאותו גוון של הנותן, ופעמים מקבל מאיש שיש לו גוון אחד, ופעמים מאיש שיש לו גוון אחר, נמצא שנשתנה לכמה גוונין, כל פעם לאותו גוון שהנותן רוצה בו, והמקבל מוכרח לימשך אחריו ולהשתנות לאותו הגוון על ידי שנעשה משוחד ממנו. ועל ידי שמקבלים מהם נעשים נכנעים ומשועבדים להם, וכמו שפירש בעל מעשי ה' עמ"ש בהגדה של פסח ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, היינו שהיינו משועבדים וחייבים לו תמיד הכרת טובה, וזה אינו טוב כי עי"כ נעשין מושפע ממנו, וזה מוליך את האדם שולל מן הדרך הטובה. וזהו יסוד איתן שקבלת תמיכה מאנשים שאינם מהוגנים מזיק מאד לנפש המקבל, כי נשפע על ידו ממדות הרעות של הנותן.
ומעתה נבין מה שלא קלל ירמיה הנביא את אנשי ענתות בשאר מצות שלא יקבלו עליהם שכר, כי אם במצות צדקה דוקא, כי בשאר מצות בין אדם למקום אדרבה יותר טוב שירבו במצות ומעשים טובים להגין עליהם מן הפרעניות, אמנם במצות צדקה כיון דהמקבל צדקה מאנשים שאינם מהוגנים מזיק מאוד לנפש המקבל, ואם יתנו צדקה לעניים מהוגנים יהיו נמשכים אחרי דעותיהם ויהיו כמותם, לכן נתחכם ירמיה לטובת העניים שלא יזיק להם, והתפלל שיזמין ה' לאנשי ענתות עניים שאינם מהוגנים, שאין הנזק גדול כל כך אצלם, ולעניים המהוגנים יעזור השי"ת ממקורות הקדושה והטהרה.
[שם] מאי דכתיב (ירמי' ה') יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. ראיתי להרחיד"א זלה"ה בספרו ראש דוד (פ' קדושים ובפ' ברכה) שהביא פלוגתת הקדמונים, דיש מהראשונים דס"ל שהמחזיק לת"ח, אף אם הת"ח לומד שלא לשמה, אבל המחזיק הרי כוונתו ורצונו ליתן על תורה לשמה, לכן יש לו שכר כהחזקת תורה לשמה, ומהר"ש פרימו חולק על דבריהם, לפי שהוקשה לו מדברי הגמרא הנ"ל, שקלל ירמי' הנביא לאנשי ענתות ואמר רבש"ע אפילו בשעה שהם נותנים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר, ואי אמרת דאף שאינו המקבל הגון, מכל מקום הנותן מקבל שכר על כוונתו הטוב כאילו נתן למהוגנים, אם כן מה הועיל ירמי' הנביא בקללתו, אלא על כרחך דהא בהא תליא, ואם המקבלים אינם מהוגנים גם הנותן לא עלה בידו כלום, יעיי"ש בדברי החיד"א שמכריע לכאן ולכאן. ובספה"ק צמח דוד להרה"ק מוה"ר דוד מדינוב זי"ע כתב שיש לצדד עוד סברא להקל, דגם הת"ח עצמו אף אם עוסק שלא לשמה, זוכה על ידי המחזיק לשכר תורה לשמה, דהרי המחזיק יש לו שכר תורה לשמה לשיטת הראשונים ז"ל, והרי הת"ח הוא המביאו לזה על ידי גרמא דיליה, לכן זוכה גם הוא בשכר תורה לשמה על ידי המחזיק עכדה"ק.
ואפשר ליישב שיטת הראשונים ז"ל דלא יקשה עליהם קושית המהר"ש פרימו ז"ל, דהנה יש תרי גווני שלא לשמה כמ"ש התוס' (פסחים נ' ע"ב), והרי ארז"ל לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן אף בזה מצוה קא עביד, ואף שכתבו המפרשים דתועלת הלימוד שלא לשמה, הוא רק בשביל שמתוך כך יגיע ללימוד לשמה, ואם לא יביאהו לידי לשמה לא הועיל במעשיו כלום, אבל מ"מ הרי אמרו רז"ל לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, אם כן מצוה קא עביד, ובפשטות אפ"ל דהלומד תורה אף אם אין כוונתו זכה לשמה, ומכווין גם כוונה פניה אחרת, מ"מ באמצע לימודו מגיע לו לפעמים מחשבה טובה וקדושה, ואף שאינו נשאר ומתקיים בזה המדריגה ונופל ממנה, אבל סוף סוף יביאהו זה המחשבה קדושה לבחי' לשמה. ואפשר לרמוז זה באמרם ז"ל "מתוך" שלא לשמה בא לשמה, היינו בתוך ובאמצע לימודו יהיה לו מחשבה טובה, וזה יביאהו אחר כך לידי לשמה, עכ"פ אית בחי' תורה שלא לשמה שמותר ומצוה איכא בגווי', אולם יש גם בחינה שלא לשמה שארז"ל נוח לו שלא נברא, ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו ולימודו נחשב לו לעון ר"ל, והתוספות שם כתבו דהוא בלומד כדי לקנטר ולקפח את חביריו בהלכה עיי"ש, ובכי האי גוונא עבירה הוא בידו.
והנה ארז"ל (נזיר כ"ג ע"א) אשה הפרם וה' יסלח לה וכו', רבי עקיבא כי מטא להאי קרא בכי, ומה מי שנתכוון לעלות בידו חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה וכו', עוד אמרו שם ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר וכו' אמר קרא ונשא עונו וכו', ולפי זה המחזיק בלומדי תורה על מנת לקנטר, אף אם לא ידע מהותם ואיכותם, והיה כל כוונתו להחזיק בלימוד תורה לשמה, מכל מקום בכגון דא אי אפשר לומר דמגיע להמחזיק שכר כהחזקת תורה לשמה, אדרבה הרי צריך כפרה דהרי לימודו של זה עבירה הוא, וה"ה כנתכוין לאכול בשר טלה ועלתה בידו של חזיר שצריך כפרה, אבל בבחי' שלא לשמה על מנת לקבל שכר או פניה אחרת, הרי הלומד אינו עושה עבירה כי אם מצוה, בודאי יקבל המחזיק שכרו כהחזקת תורה לשמה כשיטת הראשונים הנ"ל.
ומעתה לא קשה קושית המהר"ש פרימו ז"ל ממה שקלל ירמיה לאנשי ענתות שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, דהתם מיירי בכאלו שאינם מתנהגים על פי התורה כלל, ובכגון דא ודאי לא יקבל שכר המחזיק בידם לתמכם, ולא קשה מידי, וסברת הראשונים אמת וקיים אצל סתם בעלי תורה, אף אם לומדין בבחי' שלא לשמה ובמחשבה לשם פניה, מ"מ המחזיקים בידם מקבלין שכר כהחזקת תורה לשמה, ובגמ' מיירי בבני אדם שאינם מהוגנים ומתנהגים בתהלוכות מעשיהם היפך התורה, וע"כ התומכים בידן אינם מקבלים עליהם שכר, ומעתה סברת הראשונים קיימת לדברי הכל.
[ופירשתי בדרך בדיחותא מאמרם ז"ל עבר ושנה הותרה לו וכו' נעשית לו כהיתר, דלכאורה וכי משום שעבר עבירה שני פעמים איך נעשית לו כהיתר, וגם מהו הלשון עבר "ושנה" עבר ו"כפלו" היל"ל. ואפ"ל דמלת "ושנה" הכוונה בו מלשון לימוד, כמו שנו חכמים בלשון המשנה, והפי' דאם עובר עבירה במזיד והוא גם למדן ולומד על מנת לקנטר, אז מברר לו היתר להצדיק מעשהו על פי הלכה, ועל ידי זה הותרה לו ונעשית לו כהיתר, ועל זה הלימוד אמרז"ל נוח לו שלא נברא ולימודו עבירה ועון פלילי].
ואפ"ל עוד לתרץ קושית המר"ש פרימו זלה"ה, דמקללת ירמי' הנביא הכשילם בעניים שאינם מהוגנים לא קשה מידי, דהנה אין ספק שאנשי ענתות היו רשעים ושנואי ה', דאם היה השי"ת אוהבם לא היה ירמי' הנביא מקללם, והנה ידוע דמטבע הרשעים לשנוא ליראי ה', וכמ"ש הרבינו יונה זלל"ה (בפי' למשלי), לפרש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, דכל דבר יש לו מבחן, ומצרף מובחן לכסף והכור לזהב, והמבחן של אדם הוא לפי מהללו, לראות את מי מהלל, דאם מהלל לצדיקים הוא צדיק וההיפוך בהיפוך, וכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' בלק) דבר זה שימה בטבע שהרשעים ישנאו את הצדיקים גם בלי סיבה יעיי"ש, ולכאורה לפי זה היו אנשי ענתות שונאים לעניים מהוגנים, ומעצמם ימנעו מליתן להם, ולמה הוצרך ירמי' הנביא לקללם בזה.
אמנם ירמי' הנביא ראה והשיג שאפשר במציאות דבר כזה, שאף שהם רשעים מכל מקום ירצו לתמוך בעניים מהוגנים, כדי להמשיך אותם לדעתם הרשעה, וע"ד שפירשתי (בפ' שמות) מה דאיתא במדרש מתחילה בפה רך שפרעה גזר על עבודה ומתחלה שילם להם שכרם, ושבט לוי לא רצו לקבל שאמרו עתידים אנו לעבוד להשי"ת ולא נעבוד אדם רשע ועי"כ ניצולו מהן. ולכאורה הרי לבסוף עבדו ישראל בכפיה על פי גזירת המלכות ואיך ניצולו בני לוי, ואפשר שעל ידי שהעם קיבלו מתחלה ממון הרשעים על ידי זה נמשכו אחרי טומאתם דלא סגי בלא"ה, ובעון זה שלטו בגופן אחר כך. וע"ד מ"ש רש"י ז"ל (פ' בהר) בשם תורת כהנים עה"פ לא תעשו לכם אלילים, כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו וכו', ולכאורה מי פתי יאמר כן, ה"ה גוי ואתה ישראל ואיך תחשוב להתדמות אליו. אמנם מפני שירצה לישא חן בעיניו על ידי זה מתחיל להתדמות אליו בדבר קטן וקל, והיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו', ויבוא להתדמות אליו לעבוד ע"ז ולגלות עריות כמותו. ועד"ז פרעה רצה להמשיך ולשעבד את ישראל תחת רשותו, וכמ"ש בשלה"ק וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו רעים וחטאים, לכן שילם להם בתחלה ממון רב, ועי"כ נפלו ממדריגתם והי"ל שליטה עליהן, משא"כ שבט לוי לא רצו לקבל ואף בעד כל כסף וזהב שבעולם לא רצו לעבוד לאדם רשע, וע"כ לא הי"ל שליטה עליהן כלל וניצולו מידו.
ועד"ז יתבאר לענינינו דלפי שהיו אנשי ענתות רשעים ושנואי ה', היו משתוקקים להמשיך רבים לרשעתם, כמשה"כ לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנותם אם לא יכשילו, והשתדלו להמשיך אליהם אנשים מהוגנים שיתפתו לדעתם ולא ילחמו נגדן, ועוד יתנו להם כח וחיזוק, לכן פרשו רשתם לתמוך לעניים מהוגנים, ועל ידי שיתנו להן ממון יתפסו לדעתם, ועל ידי זה יקבלו כח וחיזוק, לכן קיללם ירמי' הנביא שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים, והמהוגנים ינצלו מידם, ואף אם ישתדלו לרדוף ולהשיג מהוגנים, יכשלו ויטעו ויזדמן להם בני אדם שאינם מהוגנים, אלא שלמראית העין מתדמין כמהוגנים ובאמת המה צבועים ורשעים.
היוצא לנו מזה שרק רע היה כל כוונתם, ומי שכוונתו לכזה, בוודאי אין מקבל שכר כהחזקת תורה לשמה, דדי שיקבל שכר אם יזדמן לפניו עניים מהוגנים שעכ"פ עשה מצוה, ואף שהיה כוונתו לרוע, אף על פי כן יש לו קצת שכר, וממילא לא יקשה מהתם על שיטת הראשונים ז"ל, וסברתם קיימת דאף המחזיק ביד הלומד שלא לשמה מקבל שכר כעל תורה לשמה, ואין שום קושיא ממאמר רז"ל הנ"ל שקיללם ירמי' הנביא הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. וגם זה תירוץ מספיק, ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל דיש ב' בחינות בתורה שלא לשמה בפשטות לא קשה מידי, דמ"ש הכשילם באינם מהוגנים כוונתו על סוג הגרוע בתורה שלא לשמה, וכל זה אמת ויציב.
[שם] מאי דכתיב (ירמי' ה') יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר. היוצא לנו מדברי הגמרא, דאם רוצין לזכות ליתן צדקה הגונה לעניים טובים, צריכין מקודם להרהר בתשובה, דאל"ה אין זוכין ליתן לעניים מהוגנים.
[ובזה יש לפרש מ"ש ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ויל"ד מה שפרט צדקה לאחרונה, הלא קיי"ל דעל נדרי צדקה עוברין בבל תאחר לאלתר, משום דקיימי עניים כמבואר בגמרא (ר"ה דף ו'), ואם כן בצדקה צריכין להקדים בכל האפשרות, וכן מבואר באבודרהם דטעם שאין מברכין על צדקה, לפי שאין לאחר הצדקה לעני אף כדי זמן הברכה, ואם כן למה פרט כאן צדקה לאחרונה. אמנם לפי דברי הגמרא הנ"ל מובן שפיר דלכן אמר ותשובה ותפלה וצדקה, שלזה בעצמו שיזכה לקיים מצות צדקה, צריכין להרהר בתשובה ולהתפלל שיזכה ליתן צדקה לעניים מהוגנים].