אגדות מהרי"ט/כתובות/פרק ה
אגדות מהרי"ט – מסכת כתובות – פרק ה
[נ"ז ע"א, ע"ב] מתניתין נותנין לבתולה שנים עשר חודש וכו'. [ובגמרא ע"ב] מנא הני מילי, אמר רב חסדא דאמר קרא (בראשית כ"ד) ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, מאי ימים אילימא תרי יומי, משתעי איניש הכי, אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא, אמרו ליה עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה, דכתיב (ויקרא כ"ה) ימים תהיה גאולתו. אולם בב"ר (פרשה ס' סי"ב) דרשוהו באופן אחר תשב הנערה אתנו ימים אלו שבעת ימי אבלו של תרח, או עשור אלו י"ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס את עצמה. והקשה הרא"ם ז"ל לא הבינותי מכמה אנפי, חדא דמעשור לא משמע אלא או עשרה ימים או י' חדשים, והיכי יליף מינה י"ב חודש. ועוד דאי אפשר לומר תשב ז' ימים או י"ב חודש, שאין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואחר כך דבר מרובה, וכמו שהקשו בגמרא הנ"ל דלא משתעי אינשי הכי, ונשאר הרא"ם בצ"ע. והגור אריה והיפה תואר והנזר הקודש נדחקו בזה, וצ"ב.
גם צ"ב לפי דרשם ז"ל, מה היתה תשובתו של אליעזר על טענתם, דכתיב ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי וגו', ולכאורה היתה טענתם צודק על פי שיטת ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, ולפי דברי הב"ר רצו לאחר הליכתה מטעם אבילות, דאבל אסור לצאת מביתו, הגם שלא היו שומרי תורה ומצות, אבל מ"מ טענתם היה דעל פי התנהגות ביתו של אברהם אבינו ע"ה ראוי שיתאחר הדבר, אם כן איך סתר אליעזר טענתם במ"ש וה' הצליח דרכי, וכי מפני זה ידחה שורת הדין והנימוס.
ואפ"ל דדברי המדרש ודברי הגמרא חדא נינהו, ומה שחיסר זה גילה זה, ובזה יתורצו כל קושיותיו של הרא"ם ז"ל, דהנה בגמרא הכריחו ז"ל דאי אפשר לומר ימים כמשמעו תרי יומי, דכי משתעי איניש הכי לבקש דבר מועט ואם לא יתרצו למלא שאלתו בזו, אז יבקש הרבה יותר, אלא על כרחך מאי ימים שנה, כדכתיב ימים תהיה גאולתו, ומכאן שנותנים לבתולה י"ב חודש, אמנם עדיין קשה למה לא כתבה תורה בפירוש שנה, והגם דמצינו גם במקו"א שהוציאו הכתוב לשנה בלשון ימים, אבל מ"מ טעמא בעי, דכלל גדול הוא בדרז"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואפילו היכא דאפקוהו חז"ל מפשטיה לאיזה דרשה מכח הכרח הפסוקים, אבל מ"מ גם משמעות הפשוט קיימת ולכוונה כתביה קרא בהאי לישנא, דאי לדרשא לחודא אתי, היה הכתוב מוציאו בפירוש בלישנא דמשתמע לדרשא בלבד, אלא על כרחך דתרתי שמעית מינה, וכמ"ש במס' חולין (קט"ו ע"ב) לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה וכו', ומדאפקיה רחמנא בלשון בישול ש"מ דדרך בישול אסרה תורה, וכמוהו הרבה דרשות בש"ס.
ומעתה לעניננו אה"נ דמוכרח דימים דקרא פירושו שנה כאשר הכריחו בגמרא, דלא משתעי אינשי הכי לבקש מועט ואחר כך המרובה, אבל מדאפקיה רחמנא בלשון ימים ולא אמר שנה בפירוש, על כרחך לדרשא אתיה, ועל כן שפיר דרשו ז"ל במדרש ימים אלו ז' ימי אבלו וכו', ותרתי שמעית מינה והמדרש והגמרא לא פליגי, אלא דבגמרא לא באו לבאר דרשת הקרא, אלא למיפשט הלכתא דנותנין לבתולה י"ב חודש, על כן הביאו רק הך דרשא דימים משמעותו שנה, אבל כוונת חז"ל שבמדרש לפרש דרשת הקרא, וע"כ הכריחו ז"ל דמדאפקיה רחמנא בלשון ימים ולא אמר שנה בפירוש, ע"כ לדרשא אתיה, ונשמע מימים תרתי מילי שנותנין לבתולה י"ב חודש דימים על כרחך פירושו שנה כמו שהכריחו ז"ל, ועוד דרשוהו על ז' ימי אבלו וכו'.
ובזה סרו כל קושית הרא"ם ז"ל, דגם לפי דברי המדרש ימים נדרש למשמעות שנה, וא"ש שהתחילו לבקש על שנה ואחר כך על עשור המועט ממנו, ומ"ש במדרש או עשור מכאן שנותנין לבתולה י"ב חודש, לא מעשור נפקא, דעשור לא משמע אלא עשרה והיכי יליף מינה י"ב חודש כקושית הרא"ם, אלא מימים נפקא כמ"ש בגמרא דימים משמעותו שנה ותרתי שמעית מינה, אבל מ"ש למילף מעשור וסודו ע"ד הדרש, דמדהזכיר קרא עשור אחר ימים, על כרחך ימים משמעותו שנה, ומשם נפקא לן דנותנין לבתולה י"ב חודש, וא"ש.
והשתא נשאר עוד עלינו חובת הביאור מה היתה תשובתו של אליעזר על זה, במ"ש אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי וגו', ומה טענה בזה לסתור דבריהם, כיון שהיה טענתם על פי ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, ואבל אסור לצאת מביתו, וכי משום שהצליח דרכו ידחה שורת הדין והנימום. אמנם באמת אין ממש בטענתם כלל, חדא דהכופר בתורה ובנבואה אין מתאבלין עליו, ואליעזר בא אליהם בכח נבואה ברורה, כמו שהבאנו לעיל שאחר פרשת העקידה בישרו הקב"ה לאברהם שרבקה היא זיווגו של יצחק, והם רצו לעכב נגד צווי הבורא יתברך, אם כן אזלא לה טענה דאבילות דרשע אין מתאבלין עליו, ובלא"ה רשעים היו, ומה שבאו בטענה דנותנין לבתולה י"ב חודש, הרי באמת לא נשאה יצחק מיד, אלא המתין לה עד שתהיה ג' שנים שתהיה ראויה לביאה, ובתוספות יבמות (ס"א ע"ב) הוכיח הר' שמואל חסיד ז"ל, דמשמע מדברי הספרי דבת י"ד היתה כשנשאה עיי"ש, ומעתה נדחה כל טענתם.
אלא שעדיין היה להם מקום לטעון כיון דבלא"ה צריך להמתין י"ב חודש דנותנין לבתולה זמן וכו', אם כן תתעכב כאן י"ב חודש ולמה יוציאוה מיד, אמנם אליעזר לא נתרצה לזה, כי צער וענוי גדול היתה לצדיקת רבקה אמנו להתאחר עוד בין הרשעים, גם מזיק מאוד לבחינת נפש צדיק התחברות לרשע אף לפי שעה, כמו שהאריך בזה ק"ז הישמח משה (בפ' בלק) עה"פ כי לא ינוח שבט הרשע וגו' עיי"ש. וראיה לדבר כי אליעזר קפצה לו הארץ בהליכתו ובחזירתו כמ"ש ז"ל היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ, ומבואר בפרקי דר' אליעזר שגם בחזירתו קפצה לו הדרך ובא בג' שעות, ולכאורה מה היה צורך לנס זה, כיון שבלא"ה המתין יצחק הרבה שנים עד שנשאה כנ"ל, אלא שמיהרו מן השמים להוציאה מבין הרשעים, ולהביאה בחבורת צדיקים. וז"ש אליעזר אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי לעשות לי נס בקפיצת הדרך, ועל כרחך שזה רצון הבורא יתברך להוציאה מחבורת הרשעים מיד, ומעתה כל טענותיכם בטלים ומבוטלים נגד רצון הבורא יתברך, וזה תשובה מספקת על טענותיהם.
באופן אחר קצת לש ליישב, מה היתה תשובתו של אליעזר על טענתם, דכתיב ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי וגו', ולכאורה היתה טענתם צודק על פי שיטת ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש. ונראה לומר כי אליעזר לא רצה להמתין, שחשש אולי במשך הזמן יגרום החטא ולא יזכה שיהיה הוא השליח בדבר, לכן אמר אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי, דהיינו שהיה לי קפיצת הדרך, וכמו שפרש"י על הפסוק ואבא היום אל העין שמזה אתם רואים שגם הקב"ה רוצה שיהיה נעשה הדבר מהר על כן אל תאחרו אותי.
אבל הם רצו דוקא שתהיה רבקה עוד איזה זמן אצלם, כי חשבו שאף שכעת עלה כך ברצונו יתברך, אמנם אולי במשך אותו הזמן יתעכב הדבר על ידי איזה קטרוג שלא תלך רבקה ולא יהיה נצמח הכלל ישראל ממקור קדוש כרבקה. וכמו שאיתא בספרי קודש גם אצל הגאולה העתידה שכמה פעמים במשך הדורות היה כבר עת פקידה על הגאולה אלא שקודם שנגמר הדבר נדחה על ידי איזה קטרוג, כמו כן רצו גם הם שתשאר עוד עמהם תחת ידם ואולי יהיה עוד איזה קטרוג ויגרום ח"ו שלא תהיה רבקה אשה ליצחק ולא יצא הכלל ישראל ממקור טהור, אבל רבקה אמנו הרגישה כוונתם הרעה, על כן כששאלו אותה התלכי עם האיש הזה אמרה אלך, ופירש"י מעצמי אף אם אינכם רוצים, לפי שידעה שאם תלך רק מרצונם אע"פ שיסכימו שתלך מ"מ יתעכב הדבר למשך איזה זמן, ואולי בתוך אותו הזמן יתבטל הדבר לגמרי ח"ו, לכן אמרה אלך אף אם אינכם רוצים, דהיינו תיכף ומיד בלי שום עיכוב.
[נ"ז ע"ב] מנא הני מילי, אמר רב חסדא דאמר קרא (בראשית כ"ד) ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, מאי ימים אילימא תרי יומי, משתעי איניש הכי, אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא, אמרו ליה עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה, דכתיב (ויקרא כ"ה) ימים תהיה גאולתו. הנה מדבריו של לבן נלמדו כמה הלכות, ולכאורה יש להבין דאיך נלמדים הלכות מדיבורים שרשע אומרם.
אולם האמת הוא שהם דיבורים מן השמים, וכל מה שכתוב בתורה הקדושה ממקום קדוש יהלכון מן השמים, וראויין הן ללמוד מהם הלכות, ורק שנתנו אלו הדיבורים בפי לבן שהוא יאמרם, והוא בבחינה שהיה בבלעם, דכתיב וישם ה' דבר בפי בלעם וכו' וכה תדבר, שמן השמים ניתנו הדיבורים בפיו, שהוא רצה ח"ו לקלל ונתנו לו רסן בפיו כמ"ש האוהחה"ק (שם), ולא דיבר רק מה שמן השמים הניחו אותו לדבר. [שם] מנא הני מילי, אמר רב חסדא דאמר קרא (בראשית כ"ד) ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, מאי ימים אילימא תרי יומי, משתעי איניש הכי, אמרו ליה תרי יומי אמר להו לא, אמרו ליה עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה, דכתיב (ויקרא כ"ה) ימים תהיה גאולתו. וכתב ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' חיי עה"פ ויען לבן ובתואל ד"ה א"י) שנמצא שלמדין מדבריהם בדיני התורה. וכן רש"י ז"ל פי' על הפסוק ונשאלה את פיה, מכאן שאין משיאין אשה אלא מדעתה. והענין הוא דידוע אומרם ז"ל (אבות דר' נתן פל"ג) באברהם שהיו ב' כליותיו נובעת לו חכמה כשני מעינות והשיג כל התורה, והנה משפחתו אשר יצאו עמו מאור כשדים ללכת לחרן, כולם נתגיירו כיון שהלכו אחר עצתו וכו', ולמד עמהם תורה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח ע"ב) אברהם זקן ויושב בישיבה היה, ובודאי אלו שלמדו אצלו החזיקו בו ובתורתו, גם אחר שנפרד מהם, ולמדו לבניהם, רק ברוב הימים חזרו בניהם לסורן, ומ"מ ידעו דיני התורה וקבלת אבותיהם והחזיקו בקצתן, ע"ד מצות אנשים מלומדה שנהגו אבותיהם, על כן למדין מהם דיני התורה עיי"ש.
אמנם עדיין צ"ב דאף אם נאמר שלמד וידע לבן בדיני התורה ממה שקיבל מאברהם אבינו ע"ה, מ"מ ודאי שלא כל דבוריו היו ממה ששמע מאברהם בלבד, אם כן מאן יימר לן דדיבור זה תשב הנערה אתנו ימים וגו', וכן נשאלה את פיה, המה ממה שקיבל מאברהם אבינו ע"ה, ושמא הם מרוב דיבוריו של עצמו, וממנ"פ אם היה להם לחז"ל בקבלה שדיבוריו אלו שורשם מאברהם אבינו ע"ה, אם כן למ"ל למילף מדיבוריו של לבן כלל, וטוב לנו יותר הקבלה מאברהם אבינו ע"ה, ונאמנים עלינו קבלת חז"ל שהם מדברי אברהם אבינו ע"ה, וזולת קבלת חז"ל בזה מנא לן שידע לבן דינים אלו ממה ששמעם מאברהם אבינו ע"ה, והדרא קושיא לדוכתי'.
ויתבאר הענין על פי מה שפירשתי מאמרם ז"ל סנהדרין (ק"ה ע"ב) אמר רבב"ח א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע (בלעם) אתה למד מה היה בלבו וכו', א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, פרש"י ז"ל כל הברכות של בלעם חזרו לקללה, כמו שהיה כוונתו מתחילה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא יפסקו מישראל לעולם עכ"ל. ולכאורה איך אפ"ל כן שכל דבריו חזרו ונתבטלו חוץ מבתי כנסיות וכו', והרי כל דברי נבואתו מכללות התורה הם, והכופר מהם אפילו אות אחת הרי זה כופר בתורת משה, וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלכים) בענין מלך המשיח וזלה"ק: כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהתורה העידה עליו וכו', אף בפ' בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים וכו' אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה משיח וכו' עכ"ל. הרי שדברי נבואתו ברורה ויתקיים ונצטווינו להאמין בקיומם, ואם כן צ"ב להבין מאמרם ז"ל שכולם חזרו לקללה ונתבטלו כל ברכותיו.
ופרשתי עפימ"ש ז"ל ב"ב (ט"ו ע"א) שכל התורה הקב"ה אומר ומשה כותב עיי"ש, ואפ"ל דאה"נ ברכותיו של בלעם הרשע נתבטלו וחזרו לקללה כמו שהיה כוונתו בהם מתחילה, וסבלו ישראל מזה צרות רבות, אמנם כשכתב משה רבינו ע"ה דברי נבואתו בתוה"ק, כל דיבור ודיבור היה הקב"ה אומר ומשה כותב, מעכשיו נתקדשו להיות מגוף התורה ודיבוריו של הקב"ה, הם ברכות נצחיות ונבואה אמיתית על ימות המשיח וגאולה העתידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ועד"ז יתבאר גם כן מ"ש ז"ל במסכת מגילה (ל"א ע"ב) דהקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן עיי"ש, ולכאורה הרי נצטווינו להאמין שכל התורה כולה נמסרה למשה רבינו ע"ה מפי הגבורה, ומי שחושב ח"ו אפילו באות אחת מן התורה, דשלא מפי הגבורה ניתנה לנו הרי זה כופר בתורה מן השמים, ולדרכנו ל"ק כלל, דאף אם משה רבינו ע"ה מפי עצמו אמרן, שהשיגה דעתו העליונה רצון הבורא יתברך בזה, אולם אחר כך בשעה שכתבה משה רבינו ע"ה בתורה, כל דיבור ודיבור היה הקב"ה אומר אליו והוא כותב, והם דיבוריו יתברך שמו.
ובזה יתבאר לעניננו, דמה שלמדו חז"ל עיקרי הלכות ממה דכתיב תשב הנערה אתנו ימים וגו', וכן מפסוק ונשאלה את פיה וכמוהו הרבה, לא מדיבוריו של לבן למדו כן, אבל למדו ממה שנכתבו פסוקים אלו בתורה הקדושה, וכל דיבור ודיבור היה הקב"ה אומר ומשה כותב, וה"ה דיבוריו יתברך שמו ומגוף התורה, אלא דצריכנא עדיין לדברי ק"ז זלל"ה, דלכאורה מהיכן ידע לבן לכוון בדבריו דיבורים אמיתיים אלו, שעתיד הקב"ה לצוותם למשה רבינו ע"ה לכתבם בתורה הקדושה, דמה שמצינו במשה רבינו ע"ה בתוכחות שבמשנה תורה שמפי עצמן אמרם, ואחר כך צוהו הבורא יתברך שמו לכתבם בתוה"ק, הא ל"ק דמשה רבינו ע"ה נתעצם בעצם התורה והשיג התורה הקדושה טרם שניתנה לו וכמו שהשיגו האבוה"ק, ובבלעם כתיב וישם ה' דבר בפי בלעם, וביאר האוהחה"ק שעשה ה' מחיצה וגבול בין פי בלעם ובין דיבור רוה"ק אשר שם בפיו, עכ"פ על ידי זה ידע לכוון בנבואתו דיבורי התוה"ק, אבל לבן הרשע מנין ידע לכוון לדיבורים קדושים אלו שנעשו אחר כך מגוף התורה, ולזה ייטיבו דברי ק"ז הישמח משה זלל"ה שלמדו וידעו דברי תורה ממה שלמד אברהם אבינו ע"ה עמהם תורה, כאמרז"ל אברהם זקן ויושב בישיבה היה, וגם הלכות אלו למדם וקיבלם לבן מאברהם אבינו ע"ה, אבל חז"ל לא למדו מדבריו כלל אלא מדברי הקב"ה, שהיה הקב"ה אומר ומשה כותב.
[ס"ב ע"א] אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם וכו', ורבי יוחנן אמר אף כל גופו של אדם וכו', ורב נמי הכתיב ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח, שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא. נקדים מה שכתב בספה"ק דברי חיים (פ' נח) על מה שאמחז"ל דבקושי גדול מועיל תשובה על חטא הנורא הזה, וטעם הדבר מבואר בספרים דבהחטא פוגם האדם במדותיו, ובמדה שחוטא מסיר עצמו משרשי הקדושה וכו', ומקלקל צנור המשכתו מלמעלה מלקבל קדושה וברכה באותו אבר שפגם וכו', ולכן בעשותו תשובה מביא חיות חדש משורשו אל האבר והצנור שנחלש וכו', אך בחטא חמור הנ"ל ר"ל הוא כמסיר שרשו לגמרי כמבואר בספה"ק, ולכן כמעט אין לו רפואה. ובמקו"א כתב דלפי שחטא זה הוא בכח כל האיברים, וכל האיברים נעשו פגומים ר"ל, על כן קשה התשובה בזה, והעצה היעוצה לעבוד השי"ת במסירת נפש אמיתית, וזהו תקנה לכולם עכת"ד ז"ל.
עוד אפשר להמציא תקנה לזה, שיאנח האדם אנחה תקיפא על עונותיו, ועל חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ואמרז"ל אנחה שוברת כל גופו של אדם, ואף למ"ד דס"ל חצי גופו לבד, מודה באנחה תקיפא דשוברת כל גופו ועד"ז יהיה התיקון בכח כל הגוף וכל האיברים.
[ס"ב ע"ב] רבי איעסק ליה לבריה וכו' בי ר' יוסי בן זימרא [פי' להשיא לבנו את בתו של ר' יוסי בן זמרא] פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב [פירש"י קודם שיכנוס], אחלפוה קמיה [העבירו את הכלה לפני החתן], אמר להו ניהוו שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו איכניס והדר איזיל, הוה קא מכסיף מאבוה, א"ל בני דעת קונך יש בך [שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו], מעיקרא כתיב (שמות ט"ו) תביאמו ותטעמו [בהר נחלתך מכון לשבתך, שיבאו לארץ ואח"כ יבנו לו מקדש], ולבסוף אמר (שם כ"ה) ועשו לי מקדש [במדבר] ושכנתי בתוכם וכו'. ופי' המהרש"א (בח"א) כי נתינת התורה הוא כשער קידושין מהקב"ה לישראל, ושריית שכינתו בתוכנו על ידי המקדש הוא הנישואין, ולזה א"ל דעת קונך יש בך, שהשי"ת אמר להרחיק זמן הנישואין, דהיינו בנין המקדש, עד ביאתם לארץ דכתיב תביאמו ותטעמו וכו', ולבסוף חזר וקירב זמן הנישואין בבנין המשכן במדבר, דכתיב ועשו לי מקדש, ואין לומר בזה שינוי רצון לפניו יתברך, לפי המדרש דהמשכן בא לכפר על עון העגל, לפיכך הקדים השי"ת וצוה לבנות המשכן במדבר. וקצת קשה דאם כן אין ראיה דדעת קונך יש בך, שהרי הקב"ה הוצרך להקדים בנין המשכן מפני חטא העגל, עכת"ד המהרש"א ז"ל.
עוד יש להקשות על דרך המהרש"א, דבספר המקנה ((בהקדמתו למסכת קידושין) מוכיח מקראי שביזת מצרים וביזת הים היו כסף הקידושין מהקדוש ברוך הוא לעמו ישראל, ומתן תורה היה השטר, וכפיית ההר כגיגית היה הנישואין, ובזה מפרש נוסח ברכת אירוסין מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין עיי"ש. לפי זה היו הנישואין קודם הקמת המשכן, ואי אפשר לפרש הגמ' הנ"ל כדברי המהרש"א שבאמירת ועשו לי מקדש הקדים הנשואין בבנין המשכן, שהרי הנשואין היו קודם לכן במתן תורה.
גם מה שכתב המהרש"א בפשיטות שכדי לכפר על עון העגל ציוה הקב"ה לבנות משכן במדבר, ולולא זאת לא היו בונים משכן עד בואם לארץ, אינו עולה יפה אלא לדעת רש"י, שסובר דפ' ויקחו לי תרומה נאמרה אחר עון העגל, וכמ"ש רש"י ז"ל (בפ' תשא) על הפסוק ויתן אל משה ככלתו וגו', אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים, וכן איתא במדרש תנחומא. אבל בזוה"ק (פ' ויקהל) איתא בהדיא דפ' ויקחו לי תרומה נאמרה קודם חטא העגל, ועל כן כתיב מאת כל איש אפילו מהערב רב, משא"כ בפ' ויקהל שנאמרה אחר חטא העגל כתיב קחו "מאתכם" תרומה לה', לאפוקי שלא יקחו מהערב רב שעשו העגל, וכן דעת בעהתו"ס שכ' (בריש פ' תרומה) שפרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום לאחר מתן תורה, ולדבריהם שציווי המשכן נאמר קודם מעשה העגל, הדרא קושית המהרש"א ז"ל לדוכתה, דהוה ח"ו כשינוי ברצונו יתברך, דמעיקרא הרחיק הנישואין עד כניסתן לארץ, ולבסוף חזר וקירבם שצוה לבנות משכן במדבר. ואפילו לדעת רש"י והתנחומא הסוברים כי נצטוו על המשכן אחר חטא העגל, אי אפשר לומר שבנין המשכן בא אך ורק כדי לכפר על מעשה העגל, וזולת זאת לא היו בונים משכן עד בואם לארץ, שהרי רש"י ז"ל כתב שם) עה"פ ועצי שטים, וז"ל: ומאין היו להם במדבר יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים. וגדולה מזו איתא במד"ר פ' ויגש (פצ"ד ד') עה"פ ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך אר"נ שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע עיי"ש. מבואר מזה שנתגלה כבר לאבות הקדושים ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר, ומוכח שלא כדברי המהרש"א כי מעיקרא אמר הקב"ה לבנות משכן רק בבואם לארץ, ורק החטא גרם שיבנוהו במדבר.
הן אמת שיש הרבה מאמרי חז"ל שבנין המשכן מכפר על חטא העגל, וכדאיתא גם בירושלמי (שקלים פ"א ה"א) ועשית כפרת זהב טהור, יבא זהב של כפרת ויכפר על זהב של עגל ע"כ. ועל כרחך לומר ששניהם צדקו יחדיו, דעיקר בנין המשכן היה כדי שיהיה מקום להשראת השכינה, אלא לאחר שחטאו ישראל בעגל ניתוספה סגולה במצות בנין המשכן שמכפר על מעשה העגל, והוא דמיון מה שמצינו בפ' פרה אדומה, שכתב רש"י ז"ל בשם ר' משה הדרשן כי טעמה הוא לכפר על מעשה העגל תבא אמו ותקנח צואת בנה, אף שאי אפשר שזהו עיקר טעם הפרה, שהרי חקותיה במרה נצטוו טרם חטא העגל, ועל כרחך לומר שאחר חטא העגל נוספה סגולה במצות פרה שתכפר על חטא העגל, וכמו כן מצינו שאמרו ז"ל (שבת קי"ח ע"ב) כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, כי השבת זמן מסוגל מאד לתשובה, וכמ"ש בספה"ק סידורו של שבת, שבת ר"ת שבת בו תשוב, ואף על פי כן אין לומר כי מצות שבת נתנה לישראל עבור שחטאו, שהרי אדרבה אם אין חוטאים אזי השבת הוא בבחינה גבוהה מאד, ואצל הצדיקים האמיתיים שלא פגמו מעולם, השבת הוא כל חיותם, ועל כרחך לומר כי אחר שחטאו ניתוספה בו סגולה שהתשובה מקובלת בו, וכמו כן כאן כי אף אם לא היו חוטאים היו מצווים לבנות המשכן, ואדרבה המשכן היה נבנה בבחינה גבוהה יותר, רק עבור שחטאו נוספה בו סגולה לכפר.
וכדי לישב קושית המהרש"א ז"ל נראה לומר, כי נבואת תביאמו ותטעמו וגו' אכן נתקיימה רק בכניסתם לארץ, בבנותם בית הבחירה בירושלים, ומה שבנו משכן במדבר, זה לא נחשב לשינוי רצון, כי משכן ומקדש תרי מילי נינהו, וכדאיתא במס' שבועות (ט"ז ע"ב) דאיצטריכי תרי קראי למשכן ומקדש ולא ילפי מהדדי, אך לא רצה הקב"ה לגלות להם בשעה שאמרו שירה על הים שיבנו משכן במדבר, דהנה איתא בספרי (פ' דברים) אילו היו ישראל זוכין לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ, ר"י אומר וכו' לשלשה ימים, ויש מ"ד הסובר ביום א', ואיכא מ"ד כי מיד שנטלו פרסת רגליהם מן הים היו באים לארץ ישראל, כמאמר הכתוב עלה רש, מיד. הרי שאם היו זוכים היו עולים לארץ ישראל מיד, ולא היו עושים משכן במדבר, אלא שגרם החטא ונשארו במדבר, והוצרכו לעשות משכן. לכן לא רצה הקב"ה לגלות לישראל, בשעה שאמרו השירה שיעשו משכן במדבר, כי דבר התלוי בבחירה, אי אפשר לגלות בבחינת נבואה שלא להכריח את הבחירה, וכמו שפי' הישמח משה ז"ל (פ' וישלח) על אמרם (ב"ב י"ב ע"א) חכם עדיף מנביא, שדבר התלוי בבחירה אי אפשר לגלות לנביא, כי נביא הוא מלשון ניב שפתים, דהיינו שהנבואה באה אליו בבחינת דבור ודבורו יתברך מכריח הבחירה, משא"כ חכם המשיג בדעתו בבחינת חכמה, יכול להשיג אפילו דבר התלוי בבחירה, כי הידיעה אינה מכרחת הבחירה ע"כ. אבל אברהם אבינו ע"ה ויעקב אבינו ע"ה השיגו בבחינת חכמתם שיעשו ישראל משכן במדבר, ובחינת חכמה אינה מכרחת הבחירה.
עוד נ"ל ליישב קושיות המהרש"א באופן אחר שלא הי' כאן שינוי רצון לפניו יתברך, ובדרך זה יתיישבו שאר הדקדוקים, דהנה איתא בגמ' (ברכות ח' ע"א) אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוץ לארץ לא, כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו וכו'. והקשו המפרשים שהרי ר' יוחנן ידע מזה שמקיימין בבבל תורה ומצות, ואפילו הכי הוקשה לו שהרי על האדמה כתיב, ולא בחוץ לארץ, ואם כן במה הונח ליה מה שאמרו לו שמשכימין ומעריבין לבתי מדרשות. והמהרש"א תירץ (בח"א), על פי מה דאיתא בגמ' (מגילה כ"ט) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל, ועל ידי שהם משכימין ומעריבין לבי כנישתא, נחשב כאלו הם נמצאים גם עתה בארץ ישראל, שהרי הבית הכנסת סופו ליקבע בארץ ישראל. וכעין זה פי' המהרש"א (שם) עה"פ (תהלים קכ"ב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים וגו', דר"ל דשמחתי בהליכתי לבית הכנסת עתה בזמן הגלות, לפי שזה נחשב כאילו עומדת היו רגלינו בבית המקדש בירושלים, והטעם לפי שירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ר"ל לפי שבית המקדש העתיד יהיה חוברה לה כל המקומות של הבתי כנסיות שהיו בעולם הזה, ונמצא שעתה בגלות שאני עומד בבית הכנסת הרי הוא מקום המקדש גופא דלעתיד לבוא עכת"ד.
והנה נראה שהבתי כנסיות ובתי מדרשות שעתידין להיקבע בארץ ישראל, יקבעו בהר הקודש בירושלים במקום המקדש ממש, חדא שהרי דבר זה, שעתידין בתי כנסיות להקבע בארץ ישראל, יליף בגמרא בק"ו, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, זכו להקבע בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. והיפה תואר (פ' ויחי פצ"ט) מביא בשם המדרש (ילקוט ישעי' רמז שצ"א) שעתיד הקב"ה ליטול הר סיני ותבור וכרמל יחד, ויבנה עליהם את בית המקדש. וק"ז הישמח משה ז"ל כתב (בפ' יתרו) שאין הכוונה שהר הבית ידחה ממקומו, רק שאלו ההרים יהיו על הר הבית, ועל כלם יחד יבנה בית המקדש. ועכ"פ יזכו הר תבור וכרמל להיות נקבע במקום המקדש ממש, וכיון שבתי כנסיות ובתי מדרשות נלמדו בק"ו מתבור וכרמל, אם כן נעביד ק"ו על זה גופא, ומה הר תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, יזכו שיבנה עליהם בית המקדש, בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' על אחת כמה וכמה שעתידין להקבע במקום הקודש.
ועוד נראה לי להוכיח זאת, מדקאמר בגמרא (מגילה כ"ט) שעתידין להקבע בארץ ישראל, ולכאורה מה חידוש הוא זה שהבתי כנסיות יקבעו בארץ ישראל, והלא מלך המשיח יכבוש את כל העולם ויהיה בכל העולם דין ארץ ישראל, הגם שמצינו פלוגתא בגמרא (ע"ז כ"א) אם סוריא דין ארץ ישראל יש לו, היינו משום שכבשוה שלא כדין, אבל מלך המשיח יכבוש את כל העולם כדין, ואם כן הרי יהיה לכל העולם דין ארץ ישראל. ועי' מה שפי' ק"ז בתפלה למשה (מזמור פ"ב) עה"פ כי אתה תנחל בכל הגוים עיי"ש. ואם כן מה רבותהון דבתי כנסיות שיקבעו בארץ ישראל. אלא ודאי שהרבותא היא שהבתי כנסיות ובתי מדרשות יקבעו במקום הקודש והמקדש ממש.
היוצא מדברי הגמרא הוא, דכיון שהבתי כנסיות עתידין להקבע במקום הקדש, נחשב כאלו הם קבועין ועומדין כבר, ומהאי וטעמא זכו סבי דבבל לאריכות ימים כמבואר בדברי הגמ' והמהרש"א הנ"ל. ואם כן הר סיני שמפורש במדרש שעתיד להקבע במקום הקודש, בודאי כיון שעמדו רגלי ישראל עליו, נחשב כאלו עמדו על מקום הקודש. וגם לפי מה שאמרו ז"ל, שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות להקבע בארץ ישראל, מפני שקורין ומרביצין בהן את התורה, ובודאי אין לך בית המדרש חשוב כהר סיני, שכל ישראל אמרו נעשה ונשמע, ומשם נמשכה השפעה להרבצת התורה לכל הדורות, ממילא מיד בבואם להר סיני, נתקיימה נבואת תביאמו ותטעמו, ונחשב להם כאלו עומדות היו רגליהם בשערי ירושלים. ובזה א"ש דלא הוי שינוי רצון לפניו יתברך במ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך ואחר כך ועשו לי מקדש במדבר, דאמנם זאת היתה כוונת הנבואה גם מעיקרא במ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, שכאשר יבואו ישראל להר סיני ויאמרו נעשה ונשמע יתקדש המקום בבחינת בתכנ"ס ובתמ"ד, ומיד ידרכו רגליהם על הר הקודש שבירושלים, וממילא יוכלו מיד לבנות המשכן, אלא שעדיין לא נתגלתה להם כוונת הנבואה בשעה שאמרו ישראל שירה על הים, כי דבר זה עדיין היה תלוי ועומד בבחירה, אם יאמרו ישראל נעשה ונשמע מרצונם הטוב, ואלמלי היתה הנבואה מגלה דבר זה, היה הדבור מכריח את הבחירה כמו שפי' לעיל, לכן נאמר להם תביאמו ותטעמו בהר נחלתך בסתמא, דמשמע בארץ ישראל, ואחר כך מכון לשבתך שיבנו המקדש, והיה משמע מזה שמקודם יבואו לארץ ישראל ואחר יבנו בית המקדש, אבל לאחר שבאו ישראל להר סיני ואמרו נעשה ונשמע, ונתקדש הר סיני בקדושת בית המדרש, שפיר נחשב כבר כאלו עמדו רגליהם על המקום הקודש ונתקיימה בהם נבואת תביאמו ותטעמו, ושפיר היו יכולים לבנות המשכן מיד.
ולפי זה א"ש נמי הדמיון מ"ש רבי לבנו בני מדעת קונך יש בך, דהנה בנו של רבי גם כן זאת היתה כוונתו מעיקרא לכנות ואחר כך ליזול, אלא שלא גילה דבר זה מקודם, והיה משמע מדבריו שילך ואחר כך יכנוס, ולבסוף גילה להם מה שהיתה לפניו במחשבה תחלה שיכנוס ואחר כך ילך, ועל כן היה מיכסיף מאביו דהיה נראה כשינוי רצון לפניו לאחר דאחלפוה קמיה, לזאת א"ל אביו בני מדעת קונך יש בך, דגם הקב"ה אמר מקודם תביאמו ותטעמו בסתמא, ואחר כך מכון לשבתך, דהיה משמע שמקודם יבואו לארץ ישראל ורק אחר כך יבנו בית המקדש, וכאשר באו להר סיני ואמרו נעשה ונשמע נאמר להם מיד ועשו לי מקדש, ונתגלה להם כוונת הנבואה דכן היה רצון הבורא יתברך גם מתחלה, ואין זה שינוי רצון, וה"נ בזה.
עוד יתבארו דברי הגמרא הנ"ל באופן אחר, על פי מה שכתבנו לעיל כי שעת הכושר לבנין המשכן היתה אחר מתן תורה, שאז נעקר היצר הרע מלבם, והיתה נדבתם למשכן בכונה זכה וטהורה בלתי לה' לבדו. והנה מתן תורה הוצרך להיות בהסתר גדול, כדי שלא יקטרג השטן, וכדאיתא בגמ' (שבת פ"ט ע"א) שהלך השטן לבקש את התורה ולא מצאה, ואיתא בסנהדרין (כ"ו ע"ב) א"ר חנין למה נקרא שמה תושיה שנתנה בחשאי, וכמו כן כל השתלשות מלכות בית דוד היתה בחשאי ובהסתר גדול, (עיין ש"ך עה"ת פ' וישב, ועי' בדברינו לעיל פ' וישב דף רכ"ג ע"א באורך), ואפילו ההלכה עמוני ולא עמונית לא נתגלתה אלא בזמן שהיה כבר הכרח לכך (עי' יבמות ע"ז ע"א), ועל כן לא גלה הקב"ה לישראל בזמן שאמרו שירה על הים שיעשו משכן במדבר, כי לא רצה לגלות להם שישיגו מדרגה גדולה של עקירת היצר הרע מלבם, שהרי מדרגה זו אי אפשר להשיג כי אם על ידי קבלת התורה, וקבלת התורה הוצרכה להיות בהסתר גדול מפני השטן. והגם שיעקב אבינו ע"ה גילה לבניו שיעשו משכן במדבר, כדאיתא במדרש תנחומא הנ"ל, הוא לא גלה רז זה אלא ליחידי סגולה השבטים הקדושים, אמנם כלל ישראל לא ידעו דבר זה, וחשבו כי רק בבואם לארץ יבנו בית להשי"ת, כי זכותא דארץ ישראל יסייע בידם לעלות מעלות רמות בסולם אשר בית אל עולה, ושם יזכו לעקור כליל את היצר הרע מלבם, וע"כ בעת שירה חדשה שבחו גאולים, נתגלתה להם רק נבואת תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, כשיבואו לארץ ישראל, אז יזכו לבנות מכון לשבתו, ורק בשעת קבלת התורה שנעקר היצר הרע מלבם נצטוו על בנין המשכן.
ועל פי הקדמה זו יש לפרש דברי הגמרא הנ"ל, דהנה רבינו הקדוש ובנו דמבית דוד קאתו, היה עז חפצם שהזיווג יהיה בקדושה ובטהרה בלי תערובות היצר הרע כלל, כדי שיוכלו להמשיך אורות עליונים ולהעמיד דורות קדושים, על כן פסקו לו י"ב שנים ללמוד תורה קודם הנישואין, כדי שיזדכך ויתעלה ויגיע לשלמות הראוי, אמנם טרם הלך לבי רב העמידוהו על כור המבחן, אולי כבר השלים עצמו ויכול לישא מיד. והנה ידוע מה שאמרו ז"ל (סוטה ח' ע"א) אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, על כן העבירו אותה לפניו, כדי שהוא ישער בנפשו אם יש לו עדיין התגברות היצר, או מופשט הוא כבר מן הגשמיות ויכול לישא מיד, וכשהעבירוה לפניו פעם ראשונה אמר שדי לו ללמוד שש שנים קודם הנישואין, כי הרגיש שאין לו צורך בי"ב שנים להשלמת נפשו, אך חששו אולי היה אז במדרגה גדולה, ועל כן לא היתה לו התגברות היצר, אבל אינו ניצב תמיד במדרגה גדולה זו, כי לא כל העתים שוות ויש אשר יפול האדם ממדרגתו, על כן העבירוה שנית לפניו לראות העודנו מתהלך בתומו ולבו שלם עם אלקיו, ואז הרגיש כי הגיע אל השלמות הראוי ויכול הוא לישא מיד, כי תמך אשוריו בשיטת רבי אביו דסבר (יבמות ס"ד ע"ב) בתרי זימני הוה חזקה, ועל כן אמר איכנים והדר איזיל, כי באשר הגיע אל השלמות הראוי חל עליו החיוב לישא מיד, כאשר הלכה פסוקה היא לבני ארץ ישראל ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה (קידושין כ"ט ע"ב, ע"ש בתוס' ד"ה הא לן והא להו), וכאשר ראה האב גודל מעלת בנו, וכי הוא מחזיק בתומו ולא ירף, אמר לו בני דעת קונך יש בך, כי כשם שלא גילה הקב"ה לישראל טרם קבלת התורה שיבנו משכן במדבר, משום שלא רצה לגלות להם שיגיעו למדרגה רמה זו של מתן תורה ועקירת היצר הרע מלבם, מפני שמתן תורה הוצרך להיות בהסתר גדול מפני קטרוג השטן, ורק לאחר קבלת התורה ועקירת היצר הרע מלבם, שנודע הדבר, צוה ועשו לי מקדש, כמו כן אתה עבור שחששת מפני התגברות היצר לא רצית לגלות שאתה עומד במדרגה רמה כל כך, ורק כאשר נתגלה הדבר לכל כי אין היצר הרע שולט עליך אמרת איכניס והדר איזיל.
עוד אפשר ליישב דברי הגמ' הנ"ל באופן אחר קצת, דהנה איתא בגמרא (חולין ז' ע"ב) אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום עמדו על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל הגמרא. והנה בנו של רבי גם כן היה במדרגה גבוהה זו שלא רצה להנות משל אביו, לכן היה עליו תורת עני ודינו כבני בבל ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה (קידושין כ"ט ע"ב). אמנם כשהעבירוה לפניו אמר נהוו שית שנין, כי איתא בגמ' (ב"מ נ"ט ע"א) אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה וכו', וידוע מה שכתב הרמב"ן ז"ל עה"פ (בראשית ה' ב') ויקרא את שמם אדם, שכתב ר' שרירא גאון שמסרו חכמים אחד לחבירו הכרת פנים וסדרי שרטוטין וכו' עיי"ש. ולכן כשהעבירוה לפניו ראה בשרטוטי פניה שיש לה זכותים והברכה תהיה מצויה בביתו, אבל עדיין אין לה זכות מספיק שתהיה הפרנסה מצויה בביתו עד שלא יוצרך להנות מאחרים, לכן אמר לחכות שש שנים, והיא הבינה ממה שאמר להמתין שעדיין אין זכותה מספיק, וקבלה על עצמה להתקדש ועל ידי כך נתעלתה במדרגה, ולכן כשהעבירוה לפניו פעם שנית הכיר בפניה כי זכתה ונתעלה וגדול זכותה שתהיה הפרנסה מצויה בביתו בעבורה, לכן אמר אכניס והדר איזיל, כי מכיון שאין עליו תורת עני, מחויב הוא לישא אשה קודם ואחר כך ללמוד תורה כדין בני ארץ ישראל, ולכן אמר לו אביו בני מדעת קונך יש בך, כי הקב"ה אמר מעיקרא תביאמו ולבסוף ועשו לי מקדש, כיון שלא היה לישראל עדיין זכות להקים משכן במדבר, אמנם על ידי קבלת התורה נתעלו והגיעו למדריגה גבוהה ועי"כ זכו לעשות משכן במדבר, נמצא שאצל הקב"ה לא היה שינוי רצון, והשינוי היה רק מצד ישראל המקבלים, שעדיין לא היו ראוים, כן גם אתה שהשינוי לא היה אצלך, אלא בה היה שינוי, דמעיקרא לא היתה ראויה, ולבסוף זכתה ונתעלתה.
או יתבארו דברי הגמרא הנ"ל באופן אחר, בהקדם לומר הטעם שלא רצה הקב"ה לגלות לישראל בשעה שאמרו שירה על הים שיעשו משכן במדבר, דהרי הטעם שהקיפן הקב"ה במדבר ארבעים שנה איתא בתנחומא (ר"פ בשלח) אמר הקב"ה אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן, וכן הוא במכילתא שם. נמצא כי אם היה הקב"ה מגלה להם שיעשו משכן במדבר ולא יכנסו לארץ מיד, כדי שתתישב התורה בגופם, אם כן היה צריך לגלות להם גם טובת המן שיתפרנסו ממנו בלי טרדות ויהיו פנוים לעסוק בתורה, וטובת המן לא רצה הקב"ה לגלות להם, כדאיתא במדרש רבה (דברים פ"א ט') מפני מה לא גלה הקב"ה לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן, א"ר אבא בר כהנא כך הוא דרכם של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ע"כ. ועל כן בשעה שנתגלתה להם נבואת תביאמו ותטעמו לא גלה להם הקב"ה שיעשו משכן במדבר, כי כך דרכו יתברך אומר מעט ועושה הרבה. אכן מיד שקבלו ישראל את התורה ולא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא בשלח) ונודעה להם טובת המן, מיד גילה להם ציווי המשכן.
ועל פי דרך זה נבא לבאר דברי הגמרא הנ"ל, בהקדם דברי חז"ל (ילקוט ירמי' ב') שהיה ירמיהו מוכיח את ישראל שיעסקו בתורה, והם אומרים איך נניח מלאכתינו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, ואמר להם אתם ראו דבר ה', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים למקום, להכין טרף ליריאיו עכ"ד המדרש. ויש להבין מה רמז להם ירמיה בהראותו להם צנצנת המן, הנשמע כזאת שנפל עוד מן לישראל, אחרי שנכנסו לארץ, או בימי הגלות, ולא מצינו כן אלא לעתיד כמבואר בדברי חז"ל (בפסיקתא הובא בילקוט הושע רמז תקי"ח) שילכו עוד פעם במדבר, וירד מן לישראל, אבל עכשיו אין מציאות כזאת, ומה היתה כונת ירמי' בהראותו להם צנצנת המן.
ואפ"ל דאיתא במכילתא (פ' בשלח סי' י"ז) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שניה להם אוכלי תרומה, דהאמת הוא, שכל השפעת פרנסה הבאה לישראל, שרשו הוא מבחינת המן, כי הבורא יתברך נתן למו דגן שמים, כדי שיוכלו לעסוק בתורה בלי טרדות, כמו כן בכל שפע פרנסה, צריך לדעת ולהאמין, שאפילו לא יעסוק במלאכה אלא זמן מועט, ועיקר הזמן יקבע לת"ת, ישפיע לו הקב"ה פרנסתו כל צרכו כמו המן, רק החילוק הוא, שהמן היה באתגליא, והשפעה זו באה בהסתר (ועי' זוה"ק בשלח ס"ג ע"א), ולזאת הוציא להם ירמיה צנצנת המן, ראו בזה נתפרנסו אבותיכם ואותה השפעה תרד גם לכם אם תעסקו בתורה.
ומשם בארה להבין דברי הגמ' בסוגיין, דלכאורה קשה איך פסקו לו י"ב שנה ללכת לבי רב קודם הנשואין, והרי מסתמא היה כבר בן י"ג שנה בשעת הקידושין, כי קידושי קטן לאו כלום הוא (קידושין נ' ע"ב), ואם כן אם היה ממתין עוד י"ב שנה, נמצא כי היה בן כ"ה בשעת הנישואין, והרי אמרו ז"ל בן שמונה עשרה לחופה (אבות פ"ה), וב"ד היו כופין לישא עד בן עשרים, כמו שנפסק באבן העזר (סי' א'). ותו דאיתא בגמרא (קידושין כ"ט ע"ב) אר"י אמר שמואל הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה, ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו. ופי' ר"ת דבני ארץ ישראל שהם לומדים במקומם, והם עשירים, טוב להם לישא אשה וללמוד תורה בטהרה עיי"ש. אם כן בנו של רבי שהיה בארץ ישראל, וגם היה עשיר גדול, ודאי היה מחויב לישא קודם.
ואפ"ל על פי דברי הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות ה"ב) שפסק, מי שנפשו חשקה בתורה, ומתיירא שאם ישא אשה יבטל מן התורה, מותר לו לאחר הזמן, וראייתו ממימרא דר' יוחנן הנ"ל, רחיים בצווארו ויעסוק בתורה, ולכן פסקו לבנו של רבי י"ב שנה ללמוד, כי נפשו חשקה בתורה, ומותר לו לאחר זמן הנישואין, אם ירא שיתבטל על ידי זה מן התורה. אמנם הוא היה במדרגה כזו, שהאמין שהשפעת המן נמשכת עדיין, ולא חשש שיתבטל על ידי הנישואין מת"ת, כי קים ליה בנפשיה, שלא יבלבל אותו עול הפרנסה מת"ת, רק שלא רצה לגלות מיד שהוא במדרגה זו, ורק מעט מעט גלה להם, מעיקרא אמר שילמוד שש שנים, ואחר כך אמר אכניס והדר איזיל, וכשראה רבי כי בנו במדרגה רמה זו א"ל בני דעת קונך יש בך, דמעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו וגו', ולא רצה לגלות להם שיעשו משכן במדבר, כי אז היה צריך לגלות להם טובת המן, ולא רצה, כי צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רק לבסוף אחר קבלת התורה, גלה להם טובת המן, וגם אתה עשית כך, מעיקרא לא גלית שאתה במדרגה גבוהה כזו שאינך חושש לישא מיד רק לבסוף גלית, שאתה מאמין אמונת אומן בהשפעת המן הנמשכת גם עתה.
[שם] א"ל בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב (שמות ט"ו) תביאמו ותטעמו, ולבסוף אמר (שם כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו'. פרש"י מדעת קונך יש בך, שאמר להרחיק זמן חופתו, וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, דמעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו וגו', שיבואו לארץ ישראל ואחר כך יבנו לו מקדש, ולבסוף אמר ועשו לי מקדש במדבר. וכתב המהרש"א ז"ל דאין לומר בזה שנוי רצון לפניו יתברך, לפי דברי המדרש דהמשכן בא לכפר על עון העגל, וע"כ קודם שעשו את העגל, לא היה צורך לעשות להם המשכן מיד במדבר, והשנוי היה מצד מעשיהם, לפי שחטאו בעגל הוצרכו לכפרה, וצוה הקב"ה לעשות המשכן מיד, לכפר על עון העגל, עכ"ד ז"ל.
והנה אף שהמשכן היה מכפר על עון העגל, אבל לא נתכפר עונם לגמרי, אלא בבנין בית המקדש, ונרמז במ"ש ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, שזו היתה כפרה גמורה, ולא נשאר רושם החטא כלל, נמצא לפי זה דתחילת ביאתם לארץ, לא היה בזכות עצמם, אלא על ידי ברית אבות, שעדיין לא נתכפר להם חטא העגל לגמרי, ואחר שזכו לבנין בית המקדש נתכפר עונם לגמרי, וזכו לביאת הארץ ונתינה חדשה בזכות עצמם.
[שם] רבי איעסק ליה לבריה וכו' בי ר' יוסי בן זימרא [פי' להשיא לבנו את בתו של ר' יוסי בן זמרא] פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב [פירש"י קודם שיכנוס], אחלפוה קמיה [העבירו את הכלה לפני החתן], אמר להו ניהוו שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו איכניס והדר איזיל, הוה קא מכסיף מאבוה, א"ל בני דעת קונך יש בך [שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו], מעיקרא כתיב (שמות ט"ו) תביאמו ותטעמו [בהר נחלתך מכון לשבתך, שיבאו לארץ ואח"כ יבנו לו מקדש], ולבסוף אמר (שם כ"ה) ועשו לי מקדש [במדבר] ושכנתי בתוכם וכו'. והמהרש"א (בח"א שם) ביאר דהמשכן בא לכפר על מעשה העגל, ולזה קודם החטא כתיב תבאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך, אבל אחר החטא כתיב ועשו לי מקדש, יען שנצרכו מקודם לכפרה על מעשה העגל, אלא שהקשה דלפי זה אין המשל דומה כלל להנמשל, דשאני התם דהיה צורך בדבר להקדים.
וק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' ויקהל) הביא בשם בעל עיר בנימין שהקשה עוד דאין המשל דומה אל הנמשל דבהא דרבי הא יש בה ביטול תורה כמ"ש חז"ל (קידושין כ"ט ע"ב) רחיים בצווארו ויעסוק בתורה, מה שאין כן בבנין בית המקדש, ופי' על פי מאמרם ז"ל (מכילתא תחלת פ' בשלח) מפני מה נתעכבו ישראל ארבעים שנה במדבר, שאם יבואו לארץ ישראל תיכף זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו, ואם כן תורה מה תהא עליה, לכן עיכבם הקב"ה במדבר מ' שנה כדי שתבלע התורה בגופם ע"כ. הרי דכל זמן היותם במדבר זה ארבעים שנים היו צריכים לעסוק בתורה, ומזה הטעם עצמו צוה הקב"ה מתחלה שיעשו המקדש לאחר ביאתן לארץ כדי שלא יבטלו מת"ת בבנינו, כדאיתא בגמרא מגילה (ג' ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, ושוב אמר הקב"ה ועשו לי מקדש במדבר אף דהוי ביטול תורה, וא"כ שפיר הוי המשל דומה לנמשל. אלא שהקשה דמעיקרא מאי קסבר דת"ת גדול ולבסוף מאי קסבר דהקדים בנין המשכן עיי"ש.
אבל לדרכינו יבוא הכל על נכון, דהנה הא דמעיקרא רצו לאחר זמן הנשואין גבי בריה דרבי, היה כדי שלא יבטל מתלמוד תורה, וכמ"ש חז"ל רחיים בצוארו ויעסוק בתורה וכמו"ש בעיר בנימין הנ"ל, אמנם אחר דהחליפוהו לפניו ב"פ וידע בנפשו שלא עלה בלבו שום הרהור, היה נכון לבו בטוח שהוא בכלל עושין רצונו של מקום, ותהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים, כדאיתא בגמ' (ברכות) רשב"י אומר לא ימיש ספר התורה הזה מפיך וגו' דברים ככתבן, וא"ת מלאכתן מתי נעשית, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים עיי"ש, לכן שפיר הקדים זמן הנישואין לקיים הא דישא אשה ואחר כך ילמוד תורה, שהרי ליכא גביה הך חששא דביטול תורה, ושפיר אמר ליה רבי על זה, בני דעת קונך יש בך, דגם גבי בנין בית המקדש היה כדברים האלו, דהאי קרא תבאמו ותטעמו נאמר קודם החטא, שאז עדיין היו במדריגת עושין רצונו של מקום, ויתקיים אצלם הפסוק ועמדו זרים ורעו צאנכם, והיו יכולים ליכנס לארץ מיד, שלא היה שייך החשש שכל אחד יפנה לזיתו ולכרמו, דהא מלאכתן יהיו נעשית על ידי אחרים, וא"כ טוב יותר לבנות המקדש במקום הקודש המיועד לכך מתחילת הבריאה, אמנם אחר החטא שכבר נפלו ממדריגתם ויצטרכו לעסוק בעצמם בפרנסתם, א"כ לא היו יכולין עוד ליכנס לארץ תיכף מפני החשש זה פונה לכרמו וכו', והוצרכו להתעכב ארבעים שנה במדבר כדי ללמוד תורה, וממילא הוצרכו לבנות המקדש ג"כ במדבר כדי לכפר עליהם על מעשה העגל כמ"ש המהרש"א.
ומעתה עולה יפה דמיון המשל אל הנמשל רק בהיפוך הסדר, דהתם גבי בריה דרבי מעיקרא לא ידע שהוא מאותן שמלאכתן יהיה נעשית על ידי אחרים, ועל כן רצה מקודם ללמוד ואחר כך ליכנס, ואחר שנודע לו שהוא בכלל עושין רצונו של מקום, אמר איכנס והדר איזול, ואצל ישראל במדבר הוי בהיפך דמתחלה היו בגדר עושין רצונו של מקום, ועל כן לא אמר להם לבנות המקדש רק בארץ ישראל, ואחר החטא על ידי שנפלו ממדריגתם הוצרכו לבנות המשכן במדבר.