אגדות מהרי"ט/יבמות/פרק ח
אגדות מהרי"ט – מסכת יבמות – פרק ח
[ע"א ע"ב] אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר (יהושע ה') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו', ודלמא וכו' א"כ מאי שוב אלא לאו לפריעה וכו'. נמצא דלדברי רב יוצאי מצרים לא מלו ופרעו כדינם. אמנם בירושלמי (בפרקין ה"א) משמע דסבר לדעת ר' ישמעאל דנצטוו ישראל בפריעה בהיותם במצרים, ויליף לה מדכתיב גבי משה (שמות ד') חתן דמים "למולות" תרתי משמע מילה ופריעה עיי"ש. וכן היא בירושלמי (שבת פרק ר' אליעזר דמילה ה"ג). וה"נ משמע במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בשלח), דקיימו ישראל במצרים מצות מילה ופריעה כהלכתה, וז"ל המכילתא עה"פ אז ישיר משה, א' אחד ז' שבעה הרי שמונה, אמר משה בזכות המילה שניתנה לשמונה נקרע הים באז נקלס ע"כ. מבואר מזה כי זכות המילה עמדה להם שיקרע הים בפניהם, ואילו לא היו נימולים כדינם לא היתה זכות זו מספקת להם שיקרא הים בפניהם.
[שם ע"א ע"ב, ע"ב ע"א] מאי טעמא לא מהול [ישראל כל זמן היותם במדבר], איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית, [פרש"י לא נשבה להם רוח צפונית ביום ולא זרחה חמה עליהם] דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים הוו וכו'. פרש"י נזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה עכ"ל. ולכאורה קשה על יתרו שבא אל המדבר ומל עצמו שם, כמ"ש ז"ל ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, ומדוע הכניס עצמו לסכנה כזו, וכל ישראל נמנעו למול מטעם זה, והיה לו למול במדין ולצאת אחר כך.
ונל"פ דהנה נחלקו רז"ל (שבת צ"ו ע"ב) מה היה חטאו של מקושש, אמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברשות הרבים הוה, במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה, ואמרו בספרי (הובא ברש"י ז"ל פ' שלח) שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו, ולפי זה מזיד היה, ויקשה מ"ש הכתוב (בפ' פנחס) כי בחטאו מת, וחטא היינו שוגג, ואיך יחשב לשוגג אם התרו בו ועבר על התראתו. ואפ"ל על פי מ"ש התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפי') דאיתא במדרש צלפחד היינו מקושש ולשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ וכו', שוב אין מחויבין, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וכו' עכ"ד המדרש. והנה בששים רבוא ישראל יתכן שהיה תינוק א' שחל מילתו באותו שבת, ולשיטת ר' אליעזר דמכשירי מילה דוחה שבת, אפשר דהמלאכה שעשה צלפחד תולש או מעביר ד' אמות ברשות הרבים, היה בו צורך למכשירי מילה שהותרה לר' אלעזר, גם ר' אליעזר הוא דס"ל (פסחים מ"ו ע"ב) דאמרינן הואיל, וכתבו התוספות שם דאם כן בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עיי"ש. ועכ"פ במילה דשכיח אפשר דהותר לר' אליעזר מטעם הואיל, אלא שבמדבר כיון דלא זרחה החמה לא היה מילה שכיחא ולא הותרה משום הואיל, אמנם צלפחד היה מצפה שיתקרבו ישראל להקב"ה מיד ברגע א', ויהיו ראויים לזריחת החמה ויוכל למול באותה השבת מיד, ואפשר דאף לרבנן דאין מכשירי מילה דוחה שבת, משום דאפשר לעשותה מערב שבת, אבל בכי האי גוונא דלא היה מציאות המילה קיימת בערב שבת, לא הוי בכלל אפשר לעשותה מערב שבת, והותרו מכשירי מילה בשבת לדברי הכל, ולפי זה לא עשה עבירה במזיד כי אם כשוגג נחשב לו, ועל כן אמרו בנותיו כי בחטאו מת.
ואפשר דעל זה סמך יתרו ולא מל במדין, כי היה מצפה שברגע א' אפשר שיתקרבו ישראל להקב"ה ולא יהיו נזופים, ובחר יותר להתגייר בבית דינו של משה.
ואפ"ל עוד בטעם שמל יתרו את עצמו במדבר ולא חש לסכנתא, על פי מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' תשא) על מ"ש הרמ"א והש"ך (יור"ד סי' קי"ז) דחסיד וירא שמים רשאי למסור עצמו על קידוש השם אפילו על מצוה קלה, ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירא שמים ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם, ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש על ב' פנים, א' כפי' רז"ל ולא שימות בהם, ב' שכל חיותו יהיה בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהי' רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם וכו', עד שאם ירצו להעבירהו על אחת ממצות ה' יפסק חיותו, ולפי זה הוא להיפך דרשאי למסור עצמו ואדרבא מצווה על כך, והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדריגת כל אחד ואחד וכו', ואם כן אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם וכו', יהיה פי' הפסוק כפשוטו וחי בהם ולא שימות בהם, אמנם אצל הצדיקים הדבקים תמיד בו יתברך שמו וכו' עד שעיקר חיותם רק בתורה הקדושה, יתכן פי' הפסוק וחי בהם כפי הב', וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש עייש"ד באריכות.
ולפי זה אתי שפיר בפשטות דיתרו שהיה גר צדק ונדבק בהקדוש ברוך הוא, עלה ונתעלה למדריגה זו, שזה היה כל חיותו להדבק בתורה ובמצות, ועל כן לא חש לסכנתא ומסר נפשו על מצות מילה. ואפשר דמהאי טעמא מלו גם כן שבט לוי במדבר, כמ"ש רז"ל כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו, שקיימו מצות מילה אף במדבר ולא חשו לסכנתא.
אמנם עם כל זה טעמא בעי מדוע לא מל את עצמו במדין טרם שיצא מארצו, ולא היה צורך להכניס את עצמו בספק סכנה. ואפ"ל בהקדם מה שפרשתי מ"ד בתורת כהנים (הובא ברש"י ז"ל פ' אחרי) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו', מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, מנין שישיבתן של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו, תלמוד לומר אשר ישבתם בה עכ"ד התורת כהנים. ולכאורה הוא פליאה נשגבה והלא בני ישראל היו גדורים בעריות במצרים, ואיך ישיבתן של ישראל גרמה לכל המעשים האלו, ומדוע היה אותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל. ויש לפרש בשני אופנים, האחד דאף שהאומות עושים מעשים מכוערים ומקולקלים ביותר, מ"מ לצד פחיתות ערכם אין מעשיהם גורמים פגם גדול כל כך, לא כן עם בני ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, מפאת רוב חשיבותם אף בחטא קל גורמים פגם גדול בעולמות העליונים, ואותן האומות שישראל שרוים בתוכם הם הגורמים לכל זה, ע"ד הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, וע"כ עבירה גוררת עבירה ונעשים מקולקלין יותר, ולז"א דאותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל וישיבתן של ישראל גרמה להם.
ואופן השני עפימ"ש רז"ל (סוכה נ"ב) יצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו', ובתלמידי חכמים יותר מכולם, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וע"כ מתגרה היצר הרע גם על האומות שישראל יושבים בתוכם, כדי שעל ידי זה יפיק זממו להתגרות בישראל, ושילמדו מהם לעשות כמעשיהם, וע"כ אותו מקום מקולקל מן הכל וישיבתן של ישראל גרמה להם. וככה אפשר לראות בחוש ובפועל שאם הרשע מתחבר לת"ח ואין כוונתו שלימה לשוב מדרכו הרעה, אז נעשה מקולקל עוד יותר ממה שהיה טרם התחברותו אל הת"ח מפני ב' טעמים, א' מפני שרצונו לבטל גם את הת"ח מעבודתו, ועבירה גוררת עבירה וגורם לו להתקלקל יותר, והב' מפני שהיצר הרע מתגרה בת"ח יותר מכולם, והוא שמתדבק בת"ח שלא בכוונה טהורה, מתגבר היצר הרע גם עליו כדי להתגרות בת"ח השוכן אתו, ולזה נעשה מקולקל יותר.
והנה באברהם אבינו ע"ה כתיב (בפ' לך) בעצם היום הזה נמול אברהם וגו', פרש"י ביום ולא בלילה, ולא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום, וכן איתא במדרש רבה. והנה כמו כן יתרו היה נרדף במדין על שפירש מן הע"ז, כמ"ש רש"י עה"פ ויבואו הרועים ויגרשום, ואולי מהאי טעמא נמנע ולא מל עצמו במדין, כי חשש אולי ירצו למנעו ועל ידי זה יגרע חלקם ויתקלקלו ביותר, ולצד שחס עליהם מנע את עצמו מלמול ביניהם.
[שם] מאי טעמא לא מהול, איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית [ואיכא סכנתא], דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים הוו, ואיבעית אימא דלא נבדור ענני כבוד. ופירש"י דנזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה. ובתוספות כתבו ממעשה מרגלים עיי"ש. והגם דהכל היה בדרך נס, והיכולת בידו יתברך לעשות להם נס שינשב רוח צפונית ולא יבדרו ענני הכבוד, ואפשר דגם לתירוץ הב' צריכים אנו לצירוף טעם הראשון דנזופים היו ולא היו ראויין לנס, כי אם מה שהיה הכרחי לקיום נפשותם, ועכ"פ לב' התירוצים יקשה, יתרו האיך מל את עצמו במדבר והכניס את עצמו לסכנה, וכמו כן קשה על שבט לוי שמלו עצמן במדבר כמ"ש רש"י ז"ל (בפ' ברכה) עה"פ כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו עיי"ש.
ואפ"ל דהנה לכאורה צ"ב מדוע לא יצאו ישראל חוץ לעננים למול את בניהם שם, דליתא לטעמא דלא נבדור עננים, ובודאי לא נמנע רוח צפונית מכל העולם כי אם במקום העננים ובמחנה ישראל דייקא, ואם כן חוץ לעננים אזלא סכנתא דמילה, דהי"ל תקנתא דרוח צפונית. ונראה לפרש על פי מ"ש בזוה"ק (תשא קצ"א ע"ב) דערב רב הלכו חוץ למחנה ישראל ולבר מעננים, וענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, ובמעשה העגל באו הערב רב לפני אהרן ואמרו, או שיכניסו אותם בכללות ישראל לתוך העננים ואם לאו יעשו העגל, ויהא לן מאן דיהך קמנא כמה דיהך אלהכון קמיכון, אמר אהרן מוטב שיעשו העגל ולא ישתתפון בעמא קדישא, ואהרן לטב אתכוון וכו' עיי"ש. ואפשר דמהאי טעמא לא יצאו ישראל חוץ לעננים למול שם, כי היה הסכנה גדולה שם יותר שמא ילמדו מהערב רב, אבל שבט לוי שהיו כולם צדיקים וקדושים, היה בכוחם להיזהר מהתחברותם, ואפשר שיצאו חוץ לעננים למול את בניהם, וכמ"ש בגמ' (חגיגה ט"ו ע"ב) לענין ללמוד תורה מרב שאינו הגון, חילקו בין גדול לקטן, ופרש"י גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו יכול ללמוד תורה מפיו עיי"ש, וז"ש כי שמרו אמרתך, ועל כן ובריתך ינצרו שיכלו לצאת חוץ לעננים.
ויתרו גם כן יצא חוץ למחנה למול את עצמו, ואפשר משום שלא נחשדו הערב רב בעיניו כל כך לרוע, שגם הוא בעצמו גדל בין הרשעים, וכהמשל שאמרו ברז"ל גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה, וז"ש רב היינו דאמרי אינשי וכו', שהוא סייעתא גם לדבריו שדורש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה וכו', ויקשה האיך מל במדבר ואם יצא חוץ לעננים איך לא חש שמא ילמד מהערב רב, ולז"א היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי וכו', שאינו רואה חוב עליהם והבן.
[ועד"ז יש לפרש במאמר הכתוב ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך, פרש"י מדברי המכילתא שבקשו לצאת לקראתו, וראוי להבין מדוע נתאמץ כל כך שיצא משה לקראתו, וכי כבוד היה רודף וכל כוונתו היה לשם שמים כמבואר במדרש שהעיד עליו הקב"ה אדם זה כל כוונתו לשמים, ולדרכנו א"ש כי ידע יתרו שבתוך העננים לא יוכל למול מפני הסכנה, ולא רצה ליכנס לתוך העננים ולמחנה ישראל טרם שיתגייר וימול, על כן ביקש משה רבינו ע"ה שיצא לקראתו וימולו ויגיירו שם, כי צריך בית דין לגירות, גם מן הזהירות להדר אחר מוהל הגון וירא שמים, וכן מפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל ונפק משה מתחות עננא יקרא לקדמות חמוי וסגיד ונשיק ליה וגייריה].
[שם] מאי טעמא לא מהול, איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית, דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים הוו, ואיבעית אימא דלא נבדור ענני כבוד. ופירש"י דנזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה. והתוספות כתבו אומר רבינו יצחק שהיו נזופים ממעשה מרגלים ולא כפירוש הקונטרס ממעשה העגל, שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם, ע"כ.
היוצא מדברי התוספות כי מעת שנמחל להם על מעשה העגל חזרה רוח צפונית לנשוב להם, ואם כן נמצא כי מעת הקמת המשכן, שהוא להם לעדות שנמחל להם מעשה העגל, ועד שילוח המרגלים בכ"ט בסיון בשנה שניה, היו ישראל חייבים במצות מילה, שהרי רוח צפונית היתה מנשבת, וליכא סכנה למול.
[שם] מאי טעמא לא מהול, איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית, דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים הוו, ואיבעית אימא דלא נבדור ענני כבוד. ופירש"י דנזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה. ויש לדקדק בדברי רש"י ז"ל, דלכאורה הלא הגמרא מיירי מנשיבת רוח צפונית, ואור נוגה מאן דכר שמיה.
ואפ"ל דהנה על מה שכתב רש"י ז"ל שהיו ישראל נזופים מחטא העגל ואילך, הקשו התוספות שכבר מחל הקב"ה לישראל על מעשה העגל ואמר סלחתי. וקושיא זו יש ליישב לכאורה דמה שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל, היינו שניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, והשיב חמתו מהשחית, אבל עדיין לא היתה המחילה בשלימות, שהרי כל אותם המעלות שהיו לישראל קודם חטא העגל שהיו בני חורין ממלאך המות ומשעבוד מלכיות ומיסורין (שהש"ר פ"א ג'), נאבדו מהם בעת שחטאו בעגל, ולא חזרו אליהם אף אחר שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל, ולא יחזרו עליהם מעלות אלו אלא לעתיד. הרי מזה שלא היתה זו מחילה גמורה, ועל כן ס"ל לרש"י ז"ל שגם רוח צפונית לא חזרה לנשב להם אחר שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל, כי לא היתה המחילה בשלמות ועדיין נזופים היו.
אך אכתי לא הונח לנו בזה ליישב דעת רש"י ז"ל ועדיין קושיית התוספות במקומה עומדת, כי מסתברא שמיד שמחל להם הקב"ה על חטא העגל חזרה רוח צפונית לנשב להם, ואין לדמות ולומר כי כשם שלא חזרו אליהם כל המעלות הגדולות שהיו בידם לפני חטא העגל, כן לא חזרה רוח צפונית לנשב להם, שהרי כיון שדרך הטבע הוא שתנשב רוח צפונית תמיד, אלא שהחטא גרם שנעשו ישראל שלא תנשב להם רוח צפונית, על כן מסתברא כי כאשר מחל להם הקב"ה על חטא העגל חזרה רוח צפונית לנשב להם כטבע הבריאה, אף שלא היתה המחילה בשלמות. משא"כ המעלות הגדולות שזכו להם ישראל בעת מתן תורה, כגון הכתרים שקשרו להם, ושלא שלט בהם מלאך המות, שהם דברים שזכו להם בדרך נס מופלא חוץ לדרך הטבע, לא חזרו אליהם אחר שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל, כי לפי שלא היתה המחילה בשלמות לא זכו שיעשו להם נסים מופלאים חוץ לדרך הטבע.
וליישב דעת רש"י ז"ל נראה, דהנה מעולם נתקשיתי בהא דאיתא בספרי (פ' ברכה) ששבט לו מלו עצמם במדבר דכתיב ובריתך ינצורי (דברים ל"ג), וקשה היאך הותר להם להכניס עצמם בסכנה למול בשעה שאין רוח צפונית מנשבת. ובזית רענן כתב שסמכו עצמם על הנס ומלו. והוא תמוה היאך הותר להם לסמוך על הנס במקום סכנה. וקושיא זו מובאת בתשובות חתם סופר (סוף חלק או"ח סימן ר"א), ממ"נ אם היתה מציאות למול, איך הניח משה רבינו ע"ה את הישראלים ולא זירזם על המילה, אלא דסכנה היא, אם כן היאך הניח משה רבינו ע"ה את הלויים למול ולסכן בניהם. ותירץ דהנה רוח צפונית המנשבת בעולם מרפא אפילו השוכבים בביתא דשישא, כי הוא נכנס גם בין הנקבים, ודידיה עביד. אך לא היה אפשרי בדרך הטבע שתכנס רוח צפונית בין בתרי ענני הכבוד, שהיו מלובטים ומדובקים זה בזה היטב, ומ"מ כל זמן שלא היו ישראל נזופים נעשה להם נס ונשב להם דייקא רוח צפונית, ונכנס בחדרי משכבי הילדים הנימולים, ונס זה נעשה למחנה לוייה כל ארבעים שנה והיו מחוייבים למול, אבל ישראל שהיו נזופים לא נעשה להם נס, להכניס רוח צפונית בין הבתרים על כן מדינא היו אסורים למול בניהם עכת"ד החתם סופר ז"ל.
היוצא מדבריו כי מה שנשבה לישראל רוח צפונית דרך ענני הכבוד קודם שחטאו בעגל, היה בדרך נס, כי בדרך הטבע לא יתכן שתכנס הרוח בין ענני הכבוד המדובקים היטב. ועל פי זה א"ש מה שכתב רש"י ז"ל, שממעשה העגל ואילך לא נשבה להם רוח צפונית, ולא קשה קושיית התוספות שהרי הקב"ה מחל להם על מעשה העגל, כי לפי שרוח צפונית שנשבה להם לא היתה בדרך הטבע, אלא בדרך נס, על כן לא זכו שיעשו להם נסים מופלאים אחר שחטאו בעגל, כי אף אחר שנמחל להם החטא, לא היתה המחילה בשלמות, כמבואר לעיל, שהדברים שזכו להם בדרך נס מופלא בשעת מתן תורה, לא זכו שיחזרו אליהם אף אחר שמחל להם הקב"ה על מעשה העגל, לפי שבאו להם בדרך נס נפלא, ואחר החטא לא זכו שוב למדרגה גבוהה כל כך שיעשו להם נסים מופלאים. ורק שבט לוי שלא חטאו בעגל, זכו שיעשה להם נס מופלא, ותנשב להם רוח צפונית דרך ענני הכבוד. ואף שגם שבט לוי לא זכו שיחזרו אליהם כל המעלות הגדולות שזכו להם בשעת מתן תורה, אף שלא חטאו בעגל, אפשר שזה היה בסבת עוון הדר, וכמו שמצינו בגמרא (סוטה מ"ח ע"ב) יצאה בת קול ואמרה יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. וכן דרשו ז"ל (ברכות ל"ב ע"א) גבי משה רבינו לך רד, רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו'. ובדרך זו פירשו המפרשים מאמר הכתוב (תהילים ל"ז) טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים פירוש כי מה שיש אך מעט טוב לצדיק, ואינו זוכה להרבה טובה, הוא בסבת המון רשעים רבים, שבעוון הרשעים ניטלת ההשפעה ממנו.
ועל פי האמור יש לפרש כוונת רש"י ז"ל שכתב נזופים היו ולא היו ראויים לאור נוגה. דהנה ידוע מספרים הקדושים שכל נס שהוא חוץ לדרך הטבע נמשך מאור של מעלה בעולמות העליונים, וזאת כוונת רש"י ז"ל לבאר טעם שלא זכו שתחזור רוח צפונית לנשב להם, אחר שנמחל להם חטא העגל, לכן כתב נזופים היו ולא היו ראויים לאור נוגה, כלומר ששוב לא זכו להשיג מדרגה זאת, שיעשו להם נסים מגולים מאור העליון הקרוי אור נוגה, כמו שנעשו להם נסים קודם חטא העגל, שנשבה להם רוח צפונית דרך ענני הכבוד, ורק שבט לוי שלא חטאו בעגל, זכו שנעשה להם נס נגלה, ונשבה להם רוח צפונית דרך ענני הכבוד כל ארבעים שנה.
[ע"ו ע"א] לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. [עי' מ"ש לעיל בס"ד בדף כ"ד ע"ב, ודף מ"ז ע"א בד"ה תנו רבנן].
[ע"ו ע"ב, ע"ז ע"א] א"ל דואג האדומי [לשאול] עד שאתה משאיל עליו [על דוד] אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מ"ט דקאתי מרות המואביה, א"ל אבנר חנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אלא מעתה ממזר ולא ממזרת וכו' מצרי ולא מצרית, שאני הכא דמפרש טעמא דקרא, (דברים כ"ג) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם, [והקשה עוד דואג] היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק וכו', בעי לאכרוזי עליה, מיד (שמואל ב' י"ז) ועמשא בן איש וגו' יתר הישמעאלי (דה"א ב'), אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכו', מכל מקום קשיא [דהיה להם לקדם נשים לקראת נשים], הכי תרגמו (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה. ופרש"י (בד"ה הנה באהל) דאין דרך אשה לצאת מביתה עכ"ל. והגם דמואבית לא היו צנועות כל כך, שלא לצאת מפתח ביתם, אבל מכל מקום כיון שהמידה כך הוא, אי אפשר לחייבם על מה שלא קדמו.
ובמדרש רבה רות (פ"ד ס"ד) איתא מאמר זה בשנוי קצת, ששאל דואג לאבנר כל הני קושיות, והיה להם לנשים להוציא לקראת נשים וכו', נתעלמה הלכה מעיניו של אבנר לפי שעה, הלך ושאל לשמואל ובית דינו, א"ל שמואל הדא מנין לך, לא מן דואג, דואג מין הוא וכו', אלא להוציאך חלק אי אפשר, דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, דרכו של איש להוציא ואין דרכו של אשה להוציא, וכתיב ואשר שכר עליך וגו', דרכו של איש לשכור ואין דרכו של אשה וכו' עכ"ד המדרש.
והמהרש"א ז"ל הקשה וז"ל, יש לדקדק בענין זה, שדואג וסייעתו חשבו לאסור עמונית ומואבית וכו', והאיך חשבו שבועז זה אבצן, והיה שופט כל ישראל כמה שנים, ואיך נשא פסולי קהל ברבים, כמ"ש ויקח עשרה אנשים וגו', ותירץ למאי דמסקינן בפ' כיצד (לעיל כ' ע"ב) דעשה דיבמה דוחה לא תעשה, וחייבי לאוין מתיבמין מן התורה, אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאסור בה, דכבר קיים המצוה בביאה ראשונה, ואפשר דאז בימי בועז עדיין לא גזרו על כך, וחשב דע"כ הותרה לו, דעשה דיבמה דוחה לא תעשה דמואבית, אבל באמת גם מואבית אסורה עכת"ד המהרש"א ז"ל.
אמנם תירוצו קשה, דמפורש בקרא יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ואין הו"א בעולם שהיה חשש פסולי קהל בזה. וגם בעיקר תירוצו כבר הקשו עליו, דלא היה בזה מצות עשה דיבמה כלל, דאחר שניתנה תורה נתחדשה הלכה, ואין דין יבמה נוהג אלא באחים מן האב ולא בשאר קרובים, גם לא היה שייך כאן יבום כלל שלא היה קידושין תופסין בהם, שלא גיירום מחלון וכליון, ואיך יעלה על הדעת שתדחה היבום מצות לא תעשה.
ואפשר דהקושיא מעיקרא לא קשה, דהם היו סמוך לדורו של בועז, והיה יכולת בידם לחלוק עליו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' ממרים ה"א) בית דין גדול שדרשו בא' מן המדות שהדין כך ודנו כך, ועמד בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, וס"ל להרמב"ם דמ"ש אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, זה רק בתקנה או גזרה עיי"ש, וכתב הכסף משנה דלמד רבינו דין זה, ממה דחזינן תנאי בתראי דפליגי אקמאי, ומה שאין בכח אמוראים לחלוק על התנאים, כתב הכסף משנה ז"ל שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו, שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, ואף על פי כן אם יש לו תנא דמסייע לדבריו, יוכל גם האמורא לחלוק על תנא, וכמ"ש בכמה מקומות הוא דאמר כהאי תנא, עייש"ד. עכ"פ ברור דבענין הדרש דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, היה בידם לחלוק על בית דינו של בועז, אף על פי שכבר עשה מעשה על פי הוראתו, ואיהו דעבד שפיר עבד, דבדורו כך היה הכרעת הבית דין.
ועוד דאיתא בירושלמי ובמד"ר רות עה"פ אל עם אשר לא ידעת מתמול שלשום, אילו באת מתמול שלשום לא היו מקבלין אותך, דאותו היום נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ומבואר בספרים הקדושים הטעם דלא נתגלה הלכה זו עד אותו היום, אף שכבר ניתנה הלכה למשה מסיני, אבל נסתרה ונעלמה מחכמי ישראל כל אותן הדורות, כדי שלא יתודע למקטריגים, ששורש הלכה זו הוא יסוד קיומה של מלכות בית דוד, והיה הצורך שיתעלם מהם ידיעה זו, עכ"פ כל בתי דינים בדורות שלפניהם אסרו גם מואבית מן התורה, והיה אפשר לדואג לחלוק על בית דין של בועז, גם בענין הלכה למשה מסיני, ולהורות כפי קבלת בתי דינים הראשונים.
ואפשר עוד דאותו היום שנשא בועז את רות נתחדשה הלכה זו, לפי שהיה צורך השעה והכרח, דאלמלי כן היתה אסורה לבועז, אבל אחר כך חזרה ונתעלמה הלכה זו ושכחום, והיה הדבר בסוד כדי להסתיר מהמקטריגים, וחזר ונתגלה להם בדורו של דוד ושמואל, ודואג היה חולק עליהם, ורצה לפסול את דוד לבא בקהל, ולא קשה קושית המהרש"א ז"ל.
וביפה תואר על הירושלמי דקדק, על מ"ש חגר חרבו כישמעאל והול"ל חגר חרבו כאדומי, שעשו הוא בעל החרב שנתברך בעל חרבך תחיה עיי"ש, ולא תירץ כלום. ועוד ראוי להבין למה אמר ידקר בחרב, ואין זה הדרך לברר הלכתא. ולבאר הענין נקדים עוד מ"ש ז"ל (שם בגמ' הנ"ל) דרש רבא מאי דכתיב (תהלים מ') רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, אלי לא נאמר אלא אלינו וכו', [ופרש"י עלי ועל רחבעם בן בני חשבת לטובה, כשהתרת את הנקיבות]. דרש רבא מאי דכתיב (שם) אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתב עלי, אמר דוד אני אמרתי עתה באתי, ולא ידעתי שבמגלת ספר כתוב עלי, התם כתיב (בראשית י"ט) [שתי בנותיך] הנמצאות, הכא כתיב (התלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי וגו'. פרש"י אני אמרתי, בשעה שנמשחתי עתה באתי לגדולה, ומקרוב פסקו לי גדולה זו, ולא ידעתי שמימי אברהם נכתבה עלי במגלת ספר. ואמרז"ל (בב"ר) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום וכו', ובזכות זה ניצול לוט, לפי שהשתלשלות מלכות בית דוד עתידה לצאת ממנו, ואיתא בספרים הקדושים שהיה ההכרח להיות בדרך זה, כדי שלא יבינו המקטריגים, עכ"פ היה כל הענין הכרח, וגזירה קדומה, שיהיה השתלשלות מלכות בית דוד באופן זה, ומהאי טעמא לא נאסרה מואבית.
ופירשתי כבר (עיין בדברינו ד"י פ' תצא) דברי המדרש שבבעל הטורים, שדרשו לא יוכל לבכר את בן האהובה אלו אומות העולם וכו', כי אם כי אם בני בכורי ישראל, ויתבאר על פי מ"ש בב"ר (פ' חיי שרה פס"א ס"ז) בימי אלכסנדרוס מוקדן, באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה וכו', אמרו ישמעאלים אנו תובעים מידן ומתורתן אנו באים עליהם, כתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר, וישמעאל בדין שיטול פי שנים, א"ל גביעה בן קוסם, אדוני המלך אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו, א"ל הן, א"ל והכתיב ויתן אברהם כל אשר לו ליצחק, אמרו לו והיכן שטר שילוח שחילק בן בניו, א"ל ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, ונסתלקו משם בבושת פנים, עכ"ד המדרש. וכעין זה איתא בגמרא (סנהדרין צ"א ע"א), אלא שלא נזכר שם תביעתן על חלק בכורה, אלא ליטול חלק בארץ עיי"ש.
עכ"פ ביקשו בני ישמעאל חלק בכורה, ובאמת מוכן היא הבכורה לדוד, כמשה"כ אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, ואיתא בילקוט תהלים (רמז תת"מ) וכי בכור היה דוד, והרי כתיב ודוד הוא הקטן, ולמה קורא אותו בכור, אלא מה בכור נוטל פי שנה בנחלה, אף דוד נוטל המלכות בעולם הזה ובעולם הבא עכ"ל. והכוונה בעולם הזה אחר ביאת המשיח, שיהיו ישראל ומלכות בית דוד ברום המעלה, והעיקר לעולם הבא יום שכולו שבת. וזה כוונת המדרש שבבעל הטורים לא יוכל לבכר את בן האהובה אלו אומות העולם, שלא יועיל טענתם על חלק בכורה, כי אם בני בכורי ישראל, והבכורה הוכן לדוד ולזרעו עד עולם.
והנה דואג שרצה לפסול את דוד משום פסולי קהל, אם כן אבדה כל תקוה ח"ו, דאין ציון וירושלים נבנית כי אם בזכות דוד, כמ"ש בזוה"ק פ' ויקהל (דף קצ"א ע"א) עה"פ לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד, לא בחרתי בירושלים עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל וכו' עיי"ש. ואם כן דואג שרצה לפסול את דוד, אם כן היה נמנע הגאולה ח"ו, ונתארך גזירת הגלות וחרב על שונאי ישראל על ידו, ועל כן מדה כנגד מדה חגר חרב לקראתו, ובעיון יעקב פי' דהמורד במלכות בית דוד נדון בסייף עיי"ש. ואפשר דעל כן הזכירו כאן חגר חרבו כישמעאל, לרמז לו דרצה לבטל חזקת הבכורה מדוד, ובזה עושה מעשה ישמעאל, דגם בני ישמעאל רצו לעשות כן, ומתורץ קושית היפה מראה. ואפשר לבאר עוד, על פי מ"ש ז"ל ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, שעל ידי השראת השכינה שעליו כיון ההלכה לאמיתו, ולפי דעתו של דואג שרצה לפסול את דוד, לא היה מציאות שיזכה להשראת השכינה, דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל, אם כן בטענתו זו עשה פגם במקור ההלכה האמיתית, ואמרו ז"ל באבות (פ"ה מ"ח) חרב בא לעולם על עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה, ועל כן רמז לו דבזה שרצה לפסול את דוד, מביא חרב לעולם, וראוי לידקר בחרב מידה כנגד מידה.
[ע"ז ע"א] בעי לאכרוזי עליה [על דוד שאינו ראוי לבא בקהל] מיד ועמשא בן איש וגו' אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ידוע מספרים הקדושים הלכה זו היה צריך להיות בהסתר מחמת גודל קטרוג השטן, ועל כן הניח הקב"ה כל האומה של מואב ועמון בשביל שני פרידות טובות. ולכאורה השי"ת הוא כל יכול והיו יכולים להרוג כל האומה, וישאר משפחה זו של רות. אלא וודאי הטעם הוא שאז היה מרגיש הס"מ ששם הוא טמון נשמה הקדושה ניצוץ הקדוש, ע"כ הוכרח להניח כל האומה בשביל זה. וז"ש בלק (במדבר כ"ב ד') עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', שהיה ירא שסביבות ניצה"ק ילחכו, ולא ישאר רק משפחה זו, דהיו יודעין ששורש נשמה הקדושה בוודאי ישאר, רק היו יראין שהסביבות יהרגו, אבל רצון השי"ת לא כן היה, רק הוכרחו להשאיר כל האומה כדי שלא יתוודע ולא ירגיש השטן איזה הרגש מקום ניצה"ק. ע"כ גם הלכה זו של עמוני ולא עמונית היה טמון ומכוסה, ולא נתגלה רק ליחידי סגולה מדור דור עד הלכה למשה מסיני, ולא נתגלה רק בשעה האחרונה שהיו צריכין לה, דעד אז היה בבחינת תורה שבעל פה שלא ידעו ממנה רק יחידי סגולה.
[שם] בעי לאכרוזי עליה [על דוד שאינו ראוי לבא בקהל] מיד וכו' הכי תרגמו (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה. וכ"כ במדרש רות רבה (פ"ד) דהתירו את דוד לבוא בקהל רק משום דאמר קרא כל כבודה בת מלך פנימה, דדואג רצה לפסלו משום דאתי מרות המואביה, ואמר ליה אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכו', ומפורש טעמא בקרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו', דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, וטען דואג היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים וכו', ומסיק שענה שמואל הנביא לאבנר מהך קרא דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, דרכו של איש להוציא ואין דרכה של אשה להוציא וכו'. ופירש"י כל כבודה בת מלך פנימה דאין דרך אשה לצאת מביתה עכ"ל. נמצא לפי זה דכל שורש ביאת המשיח שהוא על ידי דוד המלך ע"ה, וכמ"ש וקרן דוד תצמיח מהרה, יצוא יצא אך מהך קרא דכל כבודה בת מלך פנימה.
והנה על פי זה אכן נודע הדבר מדוע גזרו רשעי ישראל בארה"ק אותה גזירה קשה ומרה של גיוס נשים לצבא, לגייס בנות ישראל לצבא הטמא שלהם, דמלבד כוונתם הרשעה לעקור מישראל כל זיק של קדושה ולהפכם כגרועים שבאומות, גם דא ביה שבזה המה מכחישים כל שורש מלכות בית דוד, דהלא המה כופרים בכל התורה כולה וגם לרבות בביאת המשיח, ואינם חפצים בביאתו כי אז יתנערו רשעים מן הארץ, ואשר על כן עושין כל הפעולות לעכב את הגאולה, ולכן עושין גם פעולה זו המכחשת כל שורשו וכשרותו של המלך המשיח הוא דוד המלך ע"ה, דנביאים הראשונים למדוהו מהך קרא דכל כבודה בת מלך פנימה, והגיוס נשים הוא היפך מה שאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה. ואע"ג דאינהו לא חזי וכוונתם רק לעקור שורש הקדושה מישראל, מ"מ מזלייהו חזי וכוחות הטומאה של הס"מ מולכים אותם ומכוונים אותם על דרכם דרך רשעים באפילה, וע"כ עושים את הגיוס נשים שהיא ההיפך הגמור ממה שאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה, ואפילו כלפי בנות מואב נאמר שאין דרכה של אשה לצאת מביתה ולקדם פני הבאים במלחמה, ואע"פ שהמואביות לא היו צנועות כל כך שלא לצאת מפתח ביתם, מ"מ כיון שכך היא המדה דכל כבודה בת מלך פנימה, אין לחייב גם אותם על מה שלא קדמו, ומכל שכן בנות ישראל בוודאי שאין דרכם לקדם וכל כבודה בת מלך פנימה. (ע"ע בד"י פ' תצא ע' קל"ז, ושו"ת ד"י סימן קי"ח אות ט"ו).
[ע"ח ע"ב] דכתיב (שמואל ב' כ"א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם וכו', בדקו ולא מצאו, שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וכו' בדקו ולא מצאו, שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב וכו' בדקו ולא מצאו, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה', מהי היא, אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים וכו', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וכו'. ונתקשה בזה הרי"ף בעין יעקב בכמה קושיות, ועיקר הקושיא היא למה לא שאל מיד באורים ותומים והיה נפסק הרעב מיד כמו שהיה אחר שלש שנים, ולמה הוצרך להמתין שלש שנים בבדיקה אחר הג' עבירות, וסבלו ישראל שלש שנים רעב מחמת חסרון הידיעה שלא נודע מה לתקן בשביל שלא שאל מיד באורים ותומים. והמהרש"א כתב דלפי דעתו שהיה בהם חטא עכו"ם או ג"ע או צדקה דבר שאינו תלוי במלכות לא שאל באורים ותומים, דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה. ועדיין אינו מובן שהרי לא ידע אם יש בהם מאלו השלש עבירות, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, שבדקו שלש שנים ולא מצאו, ולא היה אלא חסרון ידיעה וספק, כמו שאמר הלשון שמא יש בכם, ואם כן היה להסתפק גם כן שמא הוא דבר התלוי במלוכה כמו שהאמת היה כן, ובכל דבר ספק שואלין באורים ותומים, ולמה היה צורך לסבול שלש שנים רעב ולא ישאל באורים ותומים עד אחר שבדקו ולא מצאו מאלו השלש עבירות. וברי"ף שם האריך בזה, ותמצית דבריו דכל זמן שהיה ספק אם אין בהם מאלו השלש עבירות שמבוארין בקרא שבסיבתם בא רעב, צריך לתלות במה שמבואר בקרא יעיי"ש באריכות דבריו. ועדיין צ"ע ואינו מובן כל כך. ועכ"פ חזינן דבכל עת צרה שלא תבוא אף בזמן שהיה אורים ותומים תלו ראשית במה שמבואר בקרא, ולא שאלו גם באורים ותומים. והנה לא מצינו בקראי עונש רע ומר נורא ואיום כזה של אני מתיר בשרכם, הפקר ממש כצבאות או כאילות השדה, זולת על אותו העון של העברה על הקץ ועל השבועה, כמו שהוא בקרא דהשבעתי אתכם וגו' וכדרשת חכז"ל, ולא הגיע כזאת לישראל מאז היתה לגוי זולת בדורנו בעו"ה, שלא היה גזירת שמד ולא שום טעם וסיבה אלא הותר דמם והופקר ממש כצבאות וכאילות השדה, ולא נודע מה זה ועל מה זה, אלא הוא הדבר המבואר בקרא רק על עון העברה על אותן השבועות, ואם כן הכתוב מעיד שהוא הגורם, ואין איש שם על לב.
[שם] דכתיב (שמואל ב' כ"א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם וכו', בדקו ולא מצאו, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה', מהי היא, אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים וכו', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וכו'. הנה ברש"י ז"ל (פ' פינחס) עה"כ (במדבר כ"ז כ"א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הביא מתנחומא (י"א) שאמר לו הקב"ה בזה הרי שאלתך ששאלת, שאין הכבוד הזה זז מבית אביך, שאף יהושע יהא צריך לאלעזר, ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה עכ"ל. והנה פרט שהשאלה באורים ותומים היא בעת הצורך לצאת למלחמה.
הנה אף שבאמת גם שאר עניני הציבור היו שואלין באורים ותומים כמבואר בגמרא הנ"ל שכשהיה רעב בימי דוד ובקשו ולא מצאו שום חטא במה לתלות ושאלו באורים ותומים מה היה החטא, וכן מצינו כמה ענינים כאלו בדברי חז"ל כנודע. וצ"ל דבשאר עניני הציבור אין חייב לשאול באורים ותומים אלא מעצמן היו עושין כן לטובת הציבור, אבל במלחמה הוא חיוב. ומאותו הקרא דלפני אלעזר הכהן יעמוד, ילפינן גם כן שבמלחמה צריך להיות מלך וסנהדרין של ע"א כמבואר בגמרא (סנהדרין דף ע"ז), אם כן כל הקרא הזה מיירי על שעת מלחמה.
[שם] דכתיב (שמואל ב' כ"א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם וכו', בדקו ולא מצאו, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה', מהי היא, אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים וכו', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים. [פירש"י קא תבע הקב"ה בכבוד שאול שלא נספד כהלכה, והדר קא תבע בפורענותיה דשאול אשר המית וכו']. אין דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (צפניה ב') בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו. [פירש"י ז"ל במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו. ולכאורה קושיית הגמרא צ"ב, דמאי פירכא היא זו שהקב"ה תבע בעבור כבוד שאול והדר תובע בעבור חטאו, והרי כך המדה שאין עבירה מכבה תורה, ופשיטא שלא נגרעו שאר מעלותיו של שאול המלך בעבור חטאו שהרג את הגבעונים, וכבודו במקומו מונח, והקב"ה תבע יקרו שלא נספד כהלכה.
אמנם נראה דהנה מדברי חז"ל מפורש יוצא, כי עצם הדבר מה שהרג שאול את כהני נוב לא נחשב לו לחטא, אלא שחטאו היה מה שנגרם ע"י הריגתן שנתקפחה פרנסתן של הגבעונים שהיו מספיקין להם מים ומזון. ולכאורה בשל מי כל הסער הגדול הזה, והרי הגבעונים רשעים היו, וכמבואר בגמרא הנ"ל שדוד המלך ע"ה הרחיקם מכלל ישראל בעבור אכזריותם, ולמה הגיע אליו עונש גדול כל כך בעבור שמנע פרנסתן. ונראה לבאר הענין על פי מה שכתוב בספה"ק תולדות יעקב יוסף (פ' אמור) לפרש הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו, דיש הרבה ענינים שהם מצוה לפשוטי עם, וגבי בני העליה המה נחשבים עבירות, כגון לימוד שלא לשמה שאצל בני העליה הוא נחשב לפגם גדול, ולפשוטי העם היא מצוה שילמדו שלא לשמה תחלה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה כאמרז"ל, ועוד ענינים כאלו. וז"ש הכתוב אמור ואמרת שתי אמירות, ע"ד שדרשו ז"ל בפ' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, אמירה רכה לפשוטי עם ודברים קשים כגידין לבני עליה, כמו כן כאן ידבר אליהם בשני אופני דבורים, לבני עליה באופן אחד, ולפשוטי עם באופן אחר, עכת"ד.
ובזה יבואר ענין שאול המלך, כי אם אדם אחר שאינו במעלה זו היה עושה כזאת לא היה נחשב לו הדבר לחטא, כי כל מעשיו היו לשמים והיו מכוונים כדת וכהלכה, ואף על פי כן אצל שאול המלך לגודל מדרגתו היה נחשב הדבר לחטא. והיה הדבר סבה מן השמים שיסתבב חטא זה לידו, ע"ד הכתוב נורא עלילה על בני אדם, כענין שמצינו במכירת יוסף שהיה הדבר סיבה מן השמים לגלגל על השבטים הקדושים חטא זה בדרך עלילה, וכדאיתא בתנחומא (פרשת וישב), ואף על פי כן היה קצת פגם בדבר, והקפיד עליהם הקב"ה על מעשה זה, כמאמר הכתוב (תהילים פ"נ) וסביביו נשערה מאד, ודרשו ז"ל (יבמות קכ"א ע"ב) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ועבור כן נענשו בעשרה הרוגי מלכות. ובזה יתבאר הא דמשני בגמרא באשר משפטו שם פעלו, כי שני ענינים אלו הא בהא תליין, דאם לא היה שאול המלך במעלה עליונה כל כך לא היתה נחשבת אצלו הריגת נוב עיר הכהנים לחטא, ורק בעבור שהיה קדוש ונורא נחשב לו זאת לפגם. ולפיכך מאותו טעם זה עצמו שהקב"ה הקפיד כל כך על שלא נספד כהלכה, והרי זה מוכיח מה שגבה מעלתו, משום כך נחשב לו לחטא מה שהרג את נוב עיר הכהנים.
[שם] ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים [שנענש שאול על שהמית את הגבעונים], וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. ולכאורה יפלא שלא נחשב לו חטא זה של הריגת הכהנים משרתי ה' מצד עצמו, כי אם משום שעל ידי הריגת הכהנים נפסקה מחייתן של הגבעונים, והוא תמוה מאד, הכי אין הריגת הכהנים חטא גדול יותר, מגרימת הפסק פרנסתן של הגבעונים, אתמהה, וכי לא תהא כהנת כפונדקית.
אמנם ביאור הענין הוא, שעל כן נחשב לו עוון נטילת פרנסתן של הגבעונים לעוון חמור יותר, משום שהיה הדבר בגדר חילול ה', כי יאמרו אומות העולם כך נוהגים ישראל בגרים הבאים להדבק בהם שמתחלה ריחקים מלבא בקהל, כדאיתא ביבמות (ע"ט ע"א) דיהושע גזר עליהם עבדות, ועכשיו נוטלים פרנסתן מהם. ואיכא בכך משום חילול שם שמים בין אומות העולם, ושוב לא היו באים גרים להתדבק בישראל, בראותם מה עשו לגבעונים. ולפיכך הקפיד ה' עליו ביותר על עוון זה, וכדאיתא התם (ביבמות) דעל עוון זה נהרגו ז' מבני שאול, כדי לפייס את הגבעונים, וע ידי כך נתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של הרוגים אלו בני מלכים הם, ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו וכו', מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים.