אגדות מהרי"ט/ביצה/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת ביצה – פרק א
ביצה שנולדהביום טוב, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט, סוגיא דמוקצה והכנה. ועיין דברי יואל על סוגיות הש"ס סוגיא דהכנה (עמוד מז). ועיין חידושי סוגיות חלק ב' (עמוד פ"ה) בסוגיא דמוקצה והכנה. ועיין בטיב לבב (פ' בשלח, עמוד תי"א) דבר הלכה ופילפול לפ' בשלח בסוגיא דהכנה].
השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, שאפר כירה מוכן הוא.
הנה בפרק רבי אליעזר דמילה כתב רב אלפסי (דף נ"ג ע"א מדפי הרי"ף) ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום ג' וכל שכן בראשון, שמרחיצין את הילד כדרכו, בין לפני המילה בין לאחר המילה וכו'. וכתב (שם) הר"ן ז"ל (ד"ה והיכא) מיהו היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה, ואשתפוך הני דלאחר מילה, בכהאי גוונא הוא דאיכא למידק אי אמרינן תדחה מילה, כיון שאם נימול נצטרך אחר כך לחלל את השבת במכשירין להחם לו חמין, או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן, ובתר הכי פיקוח נפש הוא שדוחה את השבת. והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי שאין למצוה אלא שעתה, ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אחר כך לדחות את השבת, דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה וכו'. ואינו כן דעת הרז"ה, שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאשתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה, תדחה מילה, וכן דעת הרשב"א, והביא ראיה מדתנן בפרק קמא דביצה בית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו דקר נעוץ מבעוד יום, ובית שמאי מתירין, ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין, ואחר כך פיקוח נפש הוא שדוחה, הכי נמי נשחוט מפני שמחת יום טוב, ולאחר מכאן נימא שמצות כסוי הוא שדוחה, אלא שמע מינה שכל שאנו יודעים בתחילת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה, דוחין את המצוה כדי שלא יבוא בסוף לידי כך וכו', אלו דברי הרב ז"ל, ואפשר הן, אבל זו של דקר אינה ראיה לפי דעתי, שאין שחיטה ביום טוב מצוה קבועה כמילה בשבת, עד כאן דברי הר"ן ז"ל.
בהבנת דברי הר"ן ז"ל, שכתב שאין שחיטה ביום טוב מצוה קבועה, אי אפשר לומר דכוונתו על דין השחיטה של יום טוב, דלגבי דין יום טוב הותרה השחיטה לכל אחד בשוה, שכתבה התורה (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וגו', וגם יש החיוב של שמחת יום טוב מדאורייתא על כל אחד, ושפיר הוי מצוה קבועה.
לומר דכוונתו על מצות שחיטת חולין בעצם, דזה אינו שוה בכל אחד, והוא על פי מה שכתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת ראה) על הפסוק כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' כי ירחק ממך המקום וגו', דאין טעם כי ירחק ממך המקום שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה, אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב ה' את גבולכם, ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר, יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי אפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' וכו', ע"כ. ומשמע מדבריו דמה שהותר שחיטת בשר חולין, זהו לצד שאין כל ישראל שוין בזה, וישנם כאלו שרחוקים ממקדש ה', ולכן הותרו כולם אף הקרובים בשחיטת חולין.
זה נאמר שזהו כוונת הר"ן ז"ל, שכתב שאין השחיטה מצוה קבועה, כיון שאין כל ישראל שוין בזה וכנ"ל, ולכן אף שמצד מצות שמחת יום טוב הוא שוה בכל, אבל שמצד מצות השחיטה בעצם אינו שוה בכל, לכן לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
גזרינן והא תניא וכו'.
פירש"י ז"ל והתניא וכו' בא"ד: והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזרה לגזרה, מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה, עכ"ל. ולכאורה צריך ביאור דמנא לן למילף מהכא שלא יעשו גזרה לגזרה, והרי האי קרא איצטריך לגופיה שנצטוו ישראל עשו משמרת למשמרתי, דעל החכמים הקדושים מוטל לעשות גדר וסייג לתורה, ומנא לן למעוטי מיניה שלא לעשות משמרת למשמרת, דהיינו שלא יעשו גזירה לגזירה, דילמא מותר לעשות גם גזרה לגזרה, אלא דחיובא ליכא, אבל אכתי לא שמענו דאסור לנו לגזור גזירה לגזירה, דילמא הרשות נתונה לחז"ל לגזור כמה גזירות כפי ראות עיניהם, אלא דליכא חיובא.
מהכא נראה כי לא איצטריך קרא למעט שאסור לגזור גזרה לגזרה, אלא אדרבה איצטריך קרא לרבות שחייבים לעשות גזרה אחת, ואילו לאו האי קרא דכתיב ושמרתם את משמרתי הוה אסרינן להוסיף גזרות כלל, אלא שרבתה תורה שצריכים החכמים ז"ל להוסיף גזרות למען לא יקרבו לעבור בגוף המצוה, אבל מה שלא צוה הכתוב אין לנו להוסיף גזרה על גזרה, כי מהרבות גזרות יותר מן הצורך והחיוב, בניקל עלולים לטעות ולהכשל בגוף האיסור, [וכמו שמפרש האוהחה"ק (פ' בחקתי) עה"פ אם בחקתי תלכו (באופן הו') וזלה"ק: יתבאר ע"ד אומרם (אבות פרק ב' משנה ה') ולא ע"ה חסיד, פירוש שאסור לע"ה להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה גדולה וכו' ביום כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן, וכדומה, לזה ציוו חז"ל שאין לע"ה להתנהג במדת חסידות. והוא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אזי ואת מצוותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם וגדרים וסייגים, לא זולת, עכלה"ק. וגדולה מזו כתב בספה"ק אגרא דכלה (פ' קרח) וז"ל: על פי מה ששמעתי דרך דרוש עה"פ שאמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני, הנה הקושיא מפורסמת ממנ"פ אם הוא ראוי לשמירה מצד חסידותו בוודאי השי"ת לא יקפח שכרו, ובאם וכו', ושמעתי שהוא ע"ד מאמרם ז"ל (קידושין ל"א ע"א) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, והנה למה אמר משכהו ולא אמר כפשוטו למוד תורה, אך הוא דהיצר מסיתו לדבר עבירה באומרו לו בפיתוייו שהוא מצוה, ועל כן עצה היעוצה מרז"ל אם יפתה אותך באומרו שהוא מצוה משכהו לבית המדרש, ששם מרחיבין התורה ותלמוד מפי סופרים ומפי ספרים, אם הוא מכלל התרי"ג מצוות וענפיהם, ותראה שזה פיתוי היצר אזי לא יוכל לך, אך אם המתפתה הוא איש חסיד, אין תקנה במשיכה לבית המדרש, כי יאמר לו הגם שאין הענין הזה מבואר בתורה, הלא חסיד אתה מתנהג בחסידות לפנים משורת הדין, והענין שאני מצוך לעשות הוא מכלל חסידות דלפנים משורת הדין, הגם שאינו מבואר בתנ"ך ובדברי חז"ל, ולזה אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני, ולא מהני נגד היצר המשיכה לבית המדרש, באמור לו הלא חסיד אתה עשה לפנים משורת הדין וכו'],
כן מוטב שלא להרבות בגדרים וסייגים, ואין לנו אלא מה שריבה הכתוב. ושפיר מובנים דברי רש"י ז"ל שכתב דילפינן שאין לגזור גזרה לגזרה מדכתיב ושמרתם את משמרתי, פירוש כיון דלא רבתה תורה אלא עשו משמרת למשמרתי, דהיינו חדא גזרה, ממילא ילפינן שאין לעשות גזרה לגזרה, דכיון שלא ציוותה התורה אין לגזור גזרות מדעתנו.
אשי אמר לעולם ספק חום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' ק"ס אות ב'-ד'].
[עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט (ב') אות א'-ג'. ועיין דברי יואל על סוגיות הש"ס סוגיא דהכנה אות ד' (עמוד מט). ועיין בטיב לבב (פ' בשלח, עמוד תי"א) דבר הלכה ופילפול לפ' בשלח בסוגיא דהכנה].
שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט (ב') אות ב'. ועיין בספר בטיב לבב (פ' בשלח, עמוד תי"א) דבר הלכה ופילפול לפ' בשלח בסוגיא דהכנה].
דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי.
הרי מבואר דכל עיקר מה דתקינו רבנן לעשות ספיקא דיומא הוא רק משום גדר וסייג.
העטרת זקנים (או"ח סימן עת"ר) הביא מה שהקשה האבודרהם בשם בעל העיטור (צ"ל בעל העתים) למה אין אנו עושין ט' ימים חנוכה, משום ספיקא דיומא, כמו שעושין בחג הסוכות ט' ימים תשיעי ספק שמיני. ותירץ מפני שחג הסוכות מן התורה, והחמירו רז"ל על ספיקו, לפי שאין אנו קובעים עתה החודש על פי הראייה, אבל חנוכה שהוא מדבריהם, הם אמרו לעשות ח' ימי חנוכה, והם אמרו חשבון המולדות, עכ"ד האבודרהם, (וכן כתב גם הפרי חדש ועוד כמה מפרשים). ואחר כך הביא עוד שמהר"א מזרחי ז"ל (בחידושיו על הסמ"ג) כתב גם כן להקשות קושיא זו, וז"ל: ויש לתמוה למה לא נהגו בזמן הזה להדליק ט' ימים מספק כמו ביו"ט, (ואין לומר מפני שהוא רק דרבנן כנ"ל), שהרי במגילה אע"פ דמדרבנן היא, היו מצריכין לקרותה י"ד וט"ו מספק, אי לאו משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו, ואיכא בט"ו משום ולא יעבור, כמ"ש במדרכי (בריש מסכת מגילה), ע"כ קושייתו.
לבאר הענין, דהנה התוספות כתבו במנחות (דף ס"ח. ד"ה והא) דבמצות עשה לא עשו חכמים גדר וסייג רק בלא תעשה, והאמנם דבתוספות גופיה מצינו קצת סתירה לזה, דשם (בדף ה' ע"ב) הקשו התוספות דאמאי לא נגזור משום עשה, דאפילו באיסור הכנה דרבנן אשכחן בפרק קמא דביצה (דף ה:) דגזרינן, יעיי"ש. אך הפרי מגדים באו"ח בהל' ציצית בב' מקומות (בסימן ח' במ"ז סק"ח, ובסימן ט' בא"א סק"ז) מאריך בדבר זה טובא, והעלה לחלק דהא דחכז"ל יש להם רשות לעשות גדר וסייג, הוא משום דהורשו על כך מקרא דושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, וזהו דוקא באיסור לאו, ונהי דמצינו כמ"פ בש"ס דאף בעשה עשו גדר וסייג, י"ל דזהו דוקא בעשה שיש בביטולה קום ועשה, כמו בחייבי עשה דיבמה, או כגון בסוכה דכשאוכל חוץ לסוכה עובר על העשה בקום ועשה, וכיו"ב בדוכתי טובא, בהא אמרינן דיש להם רשות לחכמים לעשות גדר וסייג, אבל בעשה שאין בביטולה כי אם שב ואל תעשה, אין לרבותינו ז"ל רשות לגזור בו ולעשות גדר וסייג, דושמרתם את משמרתי קאי רק בלאו או בקום ועשה, וכן משמע נמי מלישנא דקרא (סוף פרשת אחרי) ושמרתם את משמרתי לבלתי "עשות" מחוקות התועבות, משמע נמי שהורשו לעשות משמרת שלא לעבור בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה, ועל כן בציצית דהוי רק בשב ואל תעשה, לא עשו בה סייג לגזור מדרבנן, יעיי"ש.
כתב שם הדגול מרבבה (בסימן ט' הנ"ל ס"ב) על מה שכתב המגן אברהם טעם למ"ש בהג"ה די"א שלא לעשות ציצית של פשתן כלל אפילו בשאר מינים, משום דיש צמר שנראית כעין משי, ויבואו להטיל ציצית פשתן בטלית של צמר, שיסברו שהוא משי, וכתה הדגול מרבבה פירוש ויעברו על איסור שעטנז בקום ועשה, משא"כ לעשות ציצית של משי בשל משי, אין כאן חשש רק שב ואל תעשה, שיעשה ציצית משי בבגד צמר ויבטל ממצות עשה, ובזה לא גזרו, עכ"ד.
מבואר מכל זה דבביטול מצות עשה לבד בשב ואל תעשה, לא גזרו לעשות סייג אף גם בדאורייתא, ואם כן על אחת כמה וכמה בחנוכה שהוא רק מדרבנן, ועכ"פ אין כאן איסור מלאכה, ורק ביטול מצוה בשב ואל תעשה לחוד, בודאי דלא עשו סייג, ולא דמי למה דגזרינן באיסור הכנה דרבנן כמ"ש התוספות הנ"ל, דשם הוא גם כן בקום ועשה, אבל היכא דאין בו שום קום ועשה, והוא רק בשב ואל תעשה לחוד, לא גזרו רבנן לעשות סייג. ולפי זה תו לא קשה מידי למה לא קבעו בחנוכה לעשות ספיקא דיומא כמו בכל יו"ט, דבשלמא בשאר יו"ט שיש שם איסור לאו דלא תעשה מלאכה, וגם על העשה עובר עליה בום ועשה אם עושה מלאכה, שפיר שיייך לעשות גדר וסייג, ועל כן תקינו בה רבנן ספיקא דיומא, אבל בחנוכה דמותר בעשיית מלאכה, ואין בביטולה רק שב ואל תעשה, לא שייך לעשות בו גדר וסייג, ואתי שפיר מה שלא תקנו ט' ימים מספיקא דיומא.
דאכתי עומד לנגדינו דברי המרדכי שלא היה ניחא ליה בהכי, והוצרך לומר גבי פורים הטעם משום דכתיב ולא יעבור, והלא תיפוק ליה דגם בפורים קיי"ל דמותר בעשיית מלאכה.
נראה ליישב דיש חילוק מחנוכה לפורים, ראשית דלחד תירוצא בגמרא (מגילה ה' ע"ב) ס"ל באמת דפורים אסור בעשיית מלאכה, ולפי זה גם פורים יש בביטולו משום קום ועשה. אלא דאפילו לאידך תירוצא דמלאכה לא קבילו עלייהו, והכי קיי"ל דמותר בעשיית מלאכה, גם כן אפשר ליישב, בהקדם פרפרת נאה שאמרתי בדברי הגמרא הנ"ל, דהנה זה לשון הגמרא (שם) הספד ותענית קבילו עליהו, מלאכה לא קבילו עליהו, דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יו"ט לא כתיב, דהספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו, ולכאורה יש לתמוה טובא על אותו הדור מה ראו על ככה, דאם מרדכי ואסתר תקינו להו ברוח הקודש לעשותו יו"ט גם באיסור מלאכה, מדוע זה לא קבילו עלייהו, וכי כל כך קשה הוא לשבות יום א' ממלאכה, ומה גם שאז קבלו עליהם מחדש את כל התורה כולה מאהבת הנס, וכמו שארז"ל (שבת דף פ"ח) דהדר קבלוה בימי אחשורוש, ואם כן מדוע איפוא לא רצו לקבל עליהם גם זאת שיהא יום זה אסור בעשיית מלאכה כמו בשאר יו"ט. ותו קשה דכיון שלבסוף לא קבלו עליהם, אם כן למה נכתב במגילה הפסוק הראשון דמשתה ושמחה ויו"ט, כיון שהוא דבר בטל שלא נתקיים מעולם, והלא המגילה ברוח הקודש נכתבה, ומה גם לדברי הירושלמי בפרק קמא דמגילה (פ"א הל' ה') שהמגילה הזאת ניתנה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן למה נכתב בה ויום טוב אחרי שלא נתקיימה תקנה זו.
לפרש, בהקדם לדקדק עו דקדוק עצום בשינוי לשון הפסוקים, דבפסוק ראשון דכתיב שמחה ומשתה ויו"ט לא כתיב ביה ומתנות לאביונים, ובפסוק שני דכתיב ימי משתה ושמחה ולא כתיב יו"ט כתיב ביה ומתנות לאביונים, וצריך להבין טעם השינוי. ואפ"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה, דהנה אמרינן בגמרא מגילה (ד' ע"ב) דכו"ע מיהא מגילה בשבת לא קרינן, מאי טעמא רב יוסף אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, פרש"י נשואות למקרא מגילה, לקבל מתנות לאביונים, ואי אפשר בשבת. והנה כתב רשיז"ל (בפ' ראה) על הכתוב אפס כי לא יהיה בך אביון, ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם.
יבוא על נכון, דהיינו טעמא שלא רצו לקבל עליהם יו"ט באיסור עשיית מלאכה, דהלא עינים של עניים נשואות למקרא מגילה, ואם יהיה אסור במלאכה לא יוכלו לקבל מתנות לאביונים, דאפילו כשחל רק במקרה בשבת דחינן ליה משום כך, וק"ו שאין לקבוע כן מתחלתו שיהא אסור במלאכה, ועל כן אתי שפיר דלא רצו לקבל עליהם לעשותו יו"ט באיסור מלאכה, ולזה בפסוק השני דמיירי משעת הקבלה דלא כתיב ביה יו"ט, אכן כתיב ביה ומתנות לאביונים, דזהו מעיקר יום הפורים שעיניהם של עניים נשואות אליו, ושפיר היו יכולין לקיימו. אך מעיקרא כשתקנו להם, היו סוברין מרדכי ואסתר דמאחר שהדר קבלו עליהם את התורה מאהבת הנס, אם כן מעתה ודאי יהיו כולם עושין רצונו של מקום, ויקויים בהם הבטחת כי לא יהיה בך אביון, ואם כן תו לא יצטרכו עוד למתנות לאביונים, לכן שפיר סברו לתקן להם היו"ט גם באיסור עשיית מלאכה, ועל כן בפסוק ראשון הנאמר מעיקרא בעת התקנה כתיב ביה יו"ט ולא כתיב ומתנות לאביונים, כיון דלא שייך בו כלל, אבל אחר כך ראו והכירו שעדיין אינם בבחינת עושין רצונו של מקום, וישנם עוד אביונים בעולם, ואם כן יצטרכו עוד ליתן מתנות לאביונים, על כן לא קבילו עלייהו לעשותו יו"ט שיהא אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יתבטלו המתנות לאביונים, אלא שאעפי"כ כתבוהו במגילה, משום שלעתיד לבוא לאחר ביאת המשיח, שיהיו כולם עושין רצונו של מקום, ויתקיים הבטחת כי לא יהיה בך אביון, אזי שפיר יהיו ימי הפורים האלה יו"ט גמור גם באיסור מלאכה, ועל כן שפיר נכתב כן במגילה, ואין זה דבר בטל.
לענינינו, דעכ"פ נמצינו למידים מזה דאיסור עשיית מלאכה בפורים הוא מילתא דתליא בבחירה, דאלמלי היו ישראל בבחינת עושין רצונו של מקום, אזי היה אסור בעשיית מלאכה, גם תלוי בב' התירוצים של הגמרא, דלחד תירוצא אסור בעשיית מלאכה כנ"ל. ולפי זה אתי שפיר למה הוצרך המרדכי גבי פורים לטעמא שעל כן אין עושין בו ספיקא דיומא משום דלא יעבור כתיב, אף דאינו אלא שב ואל תעשה, כיון שאין בו איסור מלאכה, ולא שייך בו לעשות גדר וסייג כנ"ל, דבאמת הלא יתכן שיהא גם פורים אסור בעשיית מלאכה, ואזי יש בביטולו משום קום ועשה, ושפיר שייך ביה לעשות גדר וסייג להוסיף יום אחד משום ספיקא דיומא כמו בכל המועדים, לכך הוצרך לטעם דכתיב ולא יעבור, משא"כ בחנוכה דמותר בעשיית מלאכה לכו"ע, אם כן אין בביטולו רק שב ואל תעשה, לכן לא שייך בו לעשות גדר וסייג, ועל כן אתי שפיר למה לא קבעו חנוכה ט' ימים משום ספיקא דיומא, כן אמרתי מתחלה מסברא דנפשאי.
התבוננתי במקור הדבר בלשון המרדכי גופא, ושבתי וראיתי שגם בדבריו יש לכוון כן, ואדרבה בזה יהיה מיושב היטב לשון המרדכי שהוא לכאורה מקושי הבנה ואין לו ביאור, דהנה זה לשון המרדכי שם: ומה שלא נהגו לקרות המגילה יום י"ד ויום ט"ו מספק בזמן הזה כדעבדינן ביו"ט, י"ל משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו, ואיכא בט"ו משום ולא יעבור, ואע"פ שקראו כבר [פי' בי"ד שהוא זמנו, דאז אין עובר משום ולא יעבור, שהרי קרא בזמנו], מ"מ איסורא איכא משום בל תוסיף וכו', ושקיל וטרי שם בענין בל תוסיף אי איכא בכגון דא, ואחר כך מסיק עלה וקאמר "ודוקא משום איסור מלאכה נהוג שני ימים", ואנן בקיאינן בקביעא דירחא, "ובקריאת מגילה לא נהוג" עכ"ל. והנה הסיום הזה הוא לכאורה כחידה סתומה ואין לו ביאור כלל, דאטו מי מיירי כאן מאיסור מלאכה, ולמה דוקא משום איסור מלאכה נהוג שני ימים, והמ שייכות יש לזה עם מה דקאמר לפני כן דאיכא משום ולא יעבור ומשום בל תוסיף.
אי נימא שגם הוא נתכוון לדברינו הנ"ל, אזי יבוארו דבריו ז"ל כמין חומר, שזהו עוד תירוץ אחר נוסף על קושייתו הנ"ל, שהקשה למה אין עושין שני ימים מספיקא דיומא כדעבדינן ביו"ט, ותחילה תירץ משום דכתיב ולא יעבור, וגם דאיכא משום בל תוסיף, ועתה הוסיף עוד תירוץ נוסף על זה [ואולי ג"כ חסר תיבת אי נמי], דדוקא היכא דאסור בעשיית מלאכה שייך לקבוע ספיקא דיומא, דאנן הלא בקיאינן בקביעא דירחא, ועבדינן ליה רק משום גדר וסייג, ולא תקינו רבנן לעשות גדר וסייג רק בלא תעשה ולא בעשה, ובפרט בדרבנן, אלא אם כן יש בביטולו משום קום ועשה, ועל כן לק שייך לקבוע ספיקא דיומא רק היכא שאסור במלאכה, דאז הוא ביטול המצוה בוקם ועשה, ושייך לעשות בו גדר וסייג, אבל בפורים דלא נהוג איסור מלאכה, דלא קבילו עלייהו כנ"ל, (ולאפוקי בא גם כן מתירוצא קמא של הש"ס דפורים גם כן אסור במלאכה), על כן לא שייך ביה גדר וסייג, דהוי רק בשב ואל תעשה, וממילא לא שייך לקבוע בו עוד יום נוסף מטעם ספיקא דיומא, והוא ממש דברינו הנ"ל, והבן.
רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מערב יום טוב, ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' ק"ס אות ד'-ה'].
[בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום],
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום, והא קא עביד כתישה וכו'.
ופירש"י ז"ל (ד"ה והא) דטעמא דב"ה לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי ל"ת דיו"ט. אך הטו"ז בהלכות יו"ט (סי' תצ"ח ס"ק י"א) כתב דבמסקנא לא סבירא ליה לגמרא כדר' יהודה אמר רב, אלא דטעמא דשרי לשחוט חיה ועוףביו"ט ולחפור בדקר ולכסות דאתי עשהדכיסוי ודחי ל"ת דיו"ט. אמנם כתבו התוס' (לקמן ח' ע"ב ד"ה סוף)
דעל כרחך לא אתיא כמאן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת, דאם כן ודאי לא דחי עשה דכיסוי הדם לעשה ול"ת דיו"ט.
לתרץ שגם לסברת האומר דיו"ט עשה ולא תעשה, אתי שפיר מה שמתירין בית שמאי לשחוט לכתחילה ולכסות, כי אתי עשה דכיסוי ודחי עשה ול"ת דיו"ט. דהנה איתא במנחות (מ' ע"ב) ת"ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ופירש"י ז"ל בית שמאי פוטרין מן הציצית דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית, ובית הלל מחייבין ליה בציצית דדרשינן ביבמות (ד' ע"א) סמוכין למשרי כלאים בציצית שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, עכ"ל. ולכאורה לדברי בית שמאי דלא דרשי סמוכין מנא להו דעשה דוחה לא תעשה, שהרי הא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מדסמיך קרא כלאים לציצית, ובית שמאי דלא דרשי סמוכין מנא להו דעשה דוחה ל"ת.
דהנה ביבמות (ה' ע"ב) פריך בגמרא אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי, וכי תימא נילף ממילה [שדוחה שבת שהוא ל"ת שיש בו כרת], מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וכו', נילף מתמיד [שהקרבתו דוחה שבת], מה לתמיד שכן תדיר, וכי תימא נילף ממילה ותמיד, מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור, ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה [פירש"י עולה שהקריבו ישראל במדבר, דכתיב (שמות כ"ד) ויעלו עולות, עולת תמיד הוה]. והנה במסכת חגיגה (ו' ע"א) פליגי בית שמאי ובית הלל, בית שמאי ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, ובית הלל ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, ע"כ.
כי לדברי בית שמאי דס"ל דעולת ראיה הואי, שפיר איכא למילף דעשה דוחה אפילו ל"ת שיש בו כרת, מתמיד שדוחה את השבת, וליכא למיפרך כפירכת הגמרא מה לתמיד שכן ישנו לפני הדבור, שהרי ס"ל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, ועולת תמיד לא הואי לפני הדבור.
זה אתי שפיר טעמא דבית שמאי דסברי השוחט חיה ועוף ביו"ט יחפור בדקר ויכסה, דכיון דילפי בית שמאי עשה דוחה ל"ת מתמיד שדוחה את השבת, נשמע מיניה נמי דעשה דוחה ל"ת ועשה, שהרי עשה דתמיד דחי ל"ת ועשה דשבת, ואם כן שפיר דחי עשה דכיסוי לעשה ול"ת דיו"ט. וגם אתי שפיר מה שהקשינו לבית שמאי דלא דרשי סמוכין מנ"ל דעשה דוחה ל"ת, שהרי ילפי מתמיד שדוחה את השבת.
דאמרינן אתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית דבעידנא דקא מעקר לאו קא מוקים לעשה, הכא בעידנא דקא מעקר לאו [דיום טוב],
[דכיסוי הדם] וכו'. איתא במדרש (דב"ר פ"ד ט') עה"פ ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, רבנן אמרי שמונה דברים אסר להן הקב"ה והתיר להן וכו', אמר הקב"ה אסרתי לך את החלב וכו' אף להלן אסר בשר תאוה וכאן התירו להן, מנין רק בכל אות נפשך תזבח ואכל בשר, עיי"ש. והנה במדרש מונה והולך גם סדין בציצית של איסור כלאים, בין הדברים שאסר לן רחמנא ושרא לן כוותיה עיי"ש. ולכאורה לפי זה אין אנו צריכים לטעם דעשה דציצית דחי לא תעשה דכלאים, אלא מטעם דהוי גזירת המלך דשרא לן רחמנא אף בלי הטעם דעשה דוחה לא תעשה, ואם כן לא קשה קושיית הגמרא מסדין בציצית, ושפיר אפשר לומר דאתי עשה דכיסוי הדם, ודחי לא תעשה דיום טוב.
אפשר לפרש דברי המדרש (דב"ר פ"ד ו') עה"פ כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו', הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכסות דם שחיטה ביום טוב, כך שנו חכמים השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן, א"ר חגי בשם רבי אחא מי שאין לו עפר מוכן אינו צריך לשחוט, למה, שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכו'. וכבר עמדו המפרשים לתמוה דמה ענין הלכה זו אצל הפסוק כי ירחיב וגו'. ולדברינו יתבאר דברי המדרש, וזהו שאמר כי ירחיב ה' וגו', והיינו שהותר להם בשר תאוה, ולפי המדרש הוי כשאר הדברים דאסר לן רחמנא ושרא כותיה מטעם דהוי גזירת המלך, שבין הדברים הללו מונה וחושב גם סדין בציצית, ואם כן לא קשה קושיית הגמרא דסדין בציצית הוי מטעם דעשה דוחה לא תעשה, ולכן הקשה הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכסות דם שחיטה ביום טוב וכו', ושפיר שייך הלכה זו לכאן].
מטהו מחלון לחלון וכו',
יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהי וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט אות א' ד'].
זמן שחורים ומצא לבנים וכו' אסורים. [ובגמרא] פשיטא וכו', לימא מסייע ליה לר' חנינא, דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכו'.
[עיין שו"ת דברי יואל סי' ק"ס אות א'-ו'. ועיין דברי יואל על סוגיות הש"ס בסוגיא דספק מוכן (עמוד נ'). ועיי"ש עוד בדברי יואל על סוגיות הש"ס, בסוגיא דרוב וקרוב, (עמוד פ"א)].
ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב, וב"ה מתירין אף להחזיר.
[ובגמרא]
טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וכו'. הנה נחלקו בית שמאי ובית הלל אי יש בנין וסתירה בכלים, דבית שמאי סוברין יש בנין וסתירה בכלים, ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים.
וסברת בית הלל דאין בנין וסתירה בכלים, כיון שבנין כלים אינו דבר המתקיים כל כך כמו בנין בקרקע. ואע"פ שבשאר מלכות חייב, אין הדבר תלוי כל כך אם מתקיים או לא, אבל בבנין שעיקר מהות וגדר המלאכה הוא מה שהדבר בנוי ומתקיים, לכן בבנין כלים שאינו מתקיים כל כך לא שייך בזה בנין וסתירה.
זה נראה לומר דהפלוגתא אי בנין וסתירה בכלים הוי בנין או לא, תלוי אי בנין לשעה הוי בנין או לא, ונחלקו בזה בירושלמי (שבת פרק כלל גדול סוף הלכה ב') עיי"ש. דאי בנין לשעה הוי בנין, אע"פ שאינו דבר המתקיים לעולם, אם כן גם בנין בכלים נחשב כבנין, אע"פ שאינו מתקיים כל כך, ואי ס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין, נמצא דגם בכלים לא הוי בנין, כיון שאינו מתקיים.
בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הילל מתירין.
[ובגמרא]
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה, א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכו'.
[עיין דברי יואל על סוגיות הש"ס, סוגיא דמתוך (עמוד ס"ד). ועיין חידושי סוגיות חלק ב' בסוגיא דמתוך].
תנא קמיה דרבי יוחנן המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה חמש וכו', הבערה ובשול אינה משנה, ואם תמצא לומר משנה, ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל סי' קנ"ט אות א' ה'].
2
[ח ע"ב] אימר [ד' ע"ב] אתמר [שם] במתניתין [שם] אתמר [שם] והשתא [ב' ע"א] מתניתין [ב' ע"ב] ומי [ד' ע"א] רב [ז' ע"א] דאמר [ז' ע"ב] השוחט [ט' ע"ב] אבל [י' ע"ב] מתניתין [י"א ע"ב] מתניתין [י"ב ע"א] מתניתין [י"ב ע"א,ע"ב] דתני [ובזה