אגדות מהרי"ט/שקלים/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת שקלים – פרק ג
בשלש קופות של שלששלש סאין תורמין את הלשכה, וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל, רבי ישמעאל אומר יונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א.
לכאורה פלא גדול דעתו של רבי ישמעאל לכתוב על תרומת הלשכה בבית המקדש בלשון יונית, ומה שכתבו רוב המפרשים הטעם בשביל שהיה רגילים בבית שני בלשון יונית אינו מובן, כי הכהנים בבית המקדש שעסקו בתוה"ק בודאי היו רגילין באותיות הא"ב כמו בלשון יון. וגם הטעם שכתבו המפרשים בשביל שיש ללשון יון סמך במקרא אינו מובן כלל, כי בל"ס הרבה קדושה יותר בלשון הקודש, ולאיזה צורך להם לעזוב שם בבית המקדש את הלשון שהוא מקודש בתכלית הקדושה בשביל הסמך קצת שיש ללשון יון, ואף שמבואר במגילה (ט' ע"ב) שהתירו מטעם זה לכתוב בלשון יונית, הנה אף שמותר ודאי דעדיף יותר לשון הקודש, ולמה לא יכתבו בבית המקדש בלשון העדיף יותר.
סוטה (פ"ט הט"ו) שאלו את ר"י מהו שילמד אדם את בנו יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה, מעתה אסור לאדם ללמד בנו אומנות בגין דכתיב והגית וגו', והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, ר' בא בשם ר"י מפני המסורת, ופי' הפני משה טעמא הוא שלא ילמד אדם את בנו יונית, שלא יהא מכיר בלשונם ורמזם, ועי"כ ירגיל לחצר המלך למסור. וצריך להבין לכאורה שהתחיל בטעמא דוהגית וגו' וסיים בטעמא דמפני המסורות.
דבאמת מה שהוא הכרח לאומנות להתפרנס אינו נאסר מהכתוב דוהגית בו וגו', דהכתוב לא מיירי אלא מהזמן שאפשר, דכמו שיש שעות דשינה ודאכילה ושאר צרכים הכרחיים, כמו כן האומנות הנלמד מהקרא דובחרת בחיים, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, אמנם כיון שאסרו ללמוד יונית מפני המסורות אף בשביל האומנות ובעל כרחך צריך לבקש אומנות אחרת, שוב רובץ עליו גם האיסור מחמת הקרא דוהגית בו יומם ולילה, ולכן נקט בתחילה טעם המבואר בקרא, ולא נקט טעם המסורות שאינו אלא גזירה דרבנן, דלאו כו"ע מוסרים הם, ואך יען דקשיא ליה אחר כך, דאם הוא בשביל אומנות מותר, לכן הוצרך לבאר לו דכאן לא שייך ההיתר בשביל אומנות, וממילא מיושב גם מה שהתחיל בטעם דוהגית בו וגו'.
משמע מדברי הירושלמי האלו, שהיה אז אחר הגזירה יותר קפידא על לשון יון מבשאר לשונות העמים, כדי שלא יהיו מוסרים. אך בש"ס בבלי מנחות (צ"ט ע"ב, וס"ד ע"ב) נראה שלא אסרו הלשון אלא חכמת יונית, וכפי' רש"י ז"ל בדף ס"ד ע"ב, רמיזות, שהיה ביניהם רמיזות מלבד הלשון. וגם י"ל דאותו הפלוגתא שבתרומות הלשכה היה קודם הגזירה, כי הגזירה היתה בשעת החורבן. אבל עכ"פ חלילה לדמות לשון יון ללשון הקודש, אף שעדיף משאר לשונות העמים על ידי הסמך שמצאו במקרא, ואם כן פלא גדול לבחור בלשון יון בבית המקדש נגד לשון הקודש.
סופר על משניות כתב וז"ל: דאולי מגודל קדושת אותיות אל"ף בי"ת אשר צורתן ותמונתן רומזין על דברים העומדים ברומו של עולם כנודע מספה"ק, לכן לא חפצו להשתמש בו לעשות סימנים על הקופות והשתמשו בלשון יונית, וכן שמעתי שהגאון יעב"ץ הוציא סידור שלו וציין בנומערין, ולא באותיות קדושות, שלא רצה להשתמש באותיות קדושות לסימנים עכ"ל.
מה שכתב טעם זה על הגאון יעב"ץ זה ודאי אינו, כי הגאון יעב"ץ ציין בנומערין סימני ההלכות, והלא כל חלקי השו"ע מצוינים הסימנים והסעיפים באותיות א' ב' בכתב אשורית, ואם כן מבואר בכל חלקי השו"ע שזה מותר ואין לחוש בדבר, כי ציון סימני ההלכות גם כן תורה הוא, והוא בכלל מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד ע"א) עשה לך ציונים לתורה. ועוד שהרי כל ההלכות שנדפסו בסידור היעב"ץ הם בכתב רש"י, ואין זה דומה כלל לכתב אשורית, וכן מבואר בשו"ת דברי יוסף (סי' מ"א) כנ"ל.
בית דוד על המשניות (מסכת מדות פ"ג) כתב טעם זה על סימני הקופות, ואחר כך דחה טעם זה, דאם כן מאי טעמא דת"ק, ולכך כתב דבכי האי גוונא לכתוב על קופה של הקדש ודאי שרי, וטעמא דרבי ישמעאל הוא משום דיפיפותו של יפת ישכון באהלי שם, וכיון דמצו למיעבד יונית ניחא טפי מלמיעבד בלשון הקודש עכ"ל. והנה מה שדחה טעם זה בשביל דאם כן מאי טעמא דת"ק לא הבנתי כלל, דהרי גם לפי הטעם שמסיק שהוא בשביל קרא דיפת אלקים ליפת גם כן אפשר להקשות כן, דאם כן מאי טעמא דת"ק, ועל כרחך צריך לומר דבסברא זו בעצמה פליגי, אם לבחור בכי האי גוונא לשון הקודש או בלשון יון, ואם כן גם לפי הטעם שכתב בתחילה שאין להשתמש בסימני הקופות בלשון הקודש, י"ל דבסברא זו בעצמה פליגי אם לחוש בכי האי גוונא בקופות של הקדש. וכפי הנראה דעיקר כוונתו דלא מסתבר ליה כלל למימר לאסור בכי האי גוונא בקופות של הקדש, וכמ"ש דבכי האי גוונא בקופות של הקדש ודאי שרי. אלא שאין הלשון מדוקדק מה שכתב דאם כן מאי טעמא דת"ק, כיון דטעמא דת"ק מסתבר היטב, אלא דטעמא דרבי ישמעאל אינו מסתבר לפי זה. אך מאי דמסיק שהוא בשביל קרא דיפת אלקים ליפת, גם כן קשה להבין לדחות בשביל זה לשון הקודש כמש"כ לעיל.
אנכי אחזה בזה, הנה החתם סופר בתשובות (באע"ז ח"ב סי' י"א) כתב דגם הקדמונים היה בקיאים ללועזי"ם בלע"ז, אך בכוונה שבשו הלשונות מפני גזירות י"ח דבר שבירושלמי פ"ק דשבת ועל לשונם יעיי"ש. ומבואר כוונתו דיען דלפי דברי הירושלמי היה מגזירות י"ח דבר שלא לדבר בל' עכו"ם, וכשהלשון הוא משובש אינו נקרא בזה מדבר בל' עכו"ם. וצריך להבין לכאורה למה היה להם לשבש הלשון שיוכלו לדבר בו, הלא היה יכולים לדבר בלשון הקודש ולא יצטרכו לשבש, כי עם הנכרים בודאי אי אפשר לדבר בל' המשובש, אלא ישראל בינם לבין עצמם טוב יותר להרגיל עצמם בלשון הקודש שאינו כלל מלשון העכו"ם.
בזה דהנה בספר מגדול עוז בעליית הלשון (אות ל"ח פ"ב) נדחק במה שכתב הכוזרי שהיה לאברהם אבינו ע"ה העברית ללשון הקודש והארמית ללשון חול דמנין לו זה, ובפי' אמרו חכמינו ז"ל (שבת מ' ע"ב) להלכה דברים של חול מותר לאמרם בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכסא, ותירץ דאף שמותר בלשון הקודש במקומות המטונפים, דחויה היא ולא הותרה אלא מדוחק. אבל יותר נראה לע"ד לפי מה שכתב הוא ז"ל בעצמו באותו הפ' אחר שהרבה לדבר בשבח לשון הקודש כתב וז"ל: אם כן כלי של קדושה יתירה כזה פשיטא לא ניתן להשתמש לדברים ריקנים של הדיוטות או לעניני שחוק וחשק והיתול ושטות לחלל קדושתו חלילה חולין הוא לחכמים הישרים הכשרים, ואוי להם לאותם שחברו ספרי עגבים וניבול פה ובאו בה פריצים ויחללוה, אוי להם לנפשם ולמזלם וכו' ואין צריך לומר מאותם נבלים שעושים אותה מפץ להכות וכו' אטו ברשיעי כהאי גוונא עסקינן, גנאי לאיש יהודי שעמדו אבותיו על הר סיני לספר מרשעים כאלו, שאינם רק ישראלים צבועים בגוון הכשר וכו' עכ"ל יעיי"ש שהאריך עוד בהתלהבות נורא, ולא העתקתי אלא קצת מלשונו בקיצור.
ראיה מהימנא לדבריו ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל במסכת אבות (פ"א מי"ז) שכתב וז"ל: כשיהיה ב' פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וכו' והוא פחיתות מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה, ויהיה אחד מב' הפיוטים עברי והאחד ערבי או לע"ז, יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון, שא"צ שישתמשו בו אלא במעלות יעיי"ש. והנה העיד עלינו הרמב"ם ז"ל שלדברי נבלות וכדומה גרע יותר לדבר בלשון הקודש. ואם כן אין קושיא במה שהקדמונים שבשו הלשונות שלא לדבר בל' עכו"ם, ולא דברו בלשון הקודש, כי בין ההמון עם שכיח טובא דברי נבלות ושאר דיבורים אסורים רח"ל, ואם יהי' רגילים לדבר רק בלשון הקודש, יהי' כל הדיבורים האסורים גם כן בלשון הקודש, וזה עון פלילי רח"ל כנ"ל. ואף שגדולי הדור אז היה נזהרים בלשונם מדיבורים לא טובים, אבל אם היה מדברים עם העם רק בלשון הקודש, גם כל העם היה נמשכים אחריהם ברגילות זה, וגם כי אי אפשר להבחין בין אנשים להתיר לאחד ולאסור לאחד, ויאמרו כל הסיריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרים, ואדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וגם הדורות מתקלקלים, והרבה פעמים הבנים רחוקים מדרכי אבותיהם, ואי אפשר לעשות לימוד כללי לדבר רק בלשון הקודש, כי ישתמשו בו הרבה לדיבורים אסורים רח"ל, לכן הוכרחו לשבש הלשונות, שלא יצטרכו לדבר בלשון הקודש וגם לא יעברו על האיסור לדבר בלשון עכו"ם. וי"ל שבשביל טעם זה היה לאאע"ה הארמית ללשון חול, בשביל הנפש אשר עשו בחרן שלא להרגיל את כולם לדבר בלשון הקודש.
נוכל להבין גודל רעת האנשים האלה החוטאים ומחטיאים ר"ל ומדברים רק בלשון הקודש, כי לרוב דברי נבלות ומינות ואפיקורסות רח"ל שמדברים עוד יגדל העון הנורא ר"ל אם הוא בלשון הקודש, הגם כי המה משבשים את לשון הקודש בחסר ויתיר וחליף, וכבר האריכו בזה החתם סופר והיעב"ץ, שבלשון הקודש יש בכל אות וסידור האותיות וסידור התיבה ענינים נוראים כמבואר בדברי חז"ל, והאנשים החטאים האלה משנים האותיות וסידור התיבה מהמשמעות, המה מקצצים בנטיעות ... אשר הקדמונים שבשו את לשונות העכו"ם ולא לשבש ח"ו את לשון הקודש, הם עושין בהיפך שמשבשים את לשון הקודש, אבל שתים רעות עשו כי מלבד השיבוש כיון שעדיין נמצא בלשונם הרבה תיבות וענינים מלשון הקודש שמדברין בזה דברי נבלה ומינות, אין לשער גודל העון וכח הטומאה רח"ל מעצת המסית נחש הקדמוני, אשר כל כך גרם אריכת הגלות בדור השפל והאפל הזה, השי"ת ירחם ויצילנו במהרה מכל צוקה וצרה ויאיר עינינו במאור התורה].
זה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר בדעת רבי ישמעאל, דכיון שיש ללשון יון סמך במקרא ועדיף עכ"פ משאר לשונות העמים, לכן כל היכא שאינו דברי תורה ממש לא רצו להרגיל להשתמש בלשון הקודש כי אם בלשון יון, ולזה בסימני הקופות שאינו אלא לסימנא בעלמא, לדעתו ז"ל דמי לשאר ענינים שאינם דברי תורה ממש, אבל לדעת הת"ק יען שהוא בבית המקדש כהנים זריזים הם, וגם שסימני הקופות הם נפקא מינה להלכה, לכן ראוי לדמות זה לשאר עניני התורה שמשתמשים בו בלשון הקודש, ואינו דומה לשאר ענינים של חול שלא השתמשו בו בלשון הקודש.
שקלים ח.
שקלים ח.
[ומזה [ח' ע"א] מתניתין