אגדות מהרי"ט/שקלים/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת שקלים – פרק ב
רמ"א מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ובירושלמי רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן.
וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל (פ"ד ה"ד) וז"ל: בונין נפש על הקבר והצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם שדבריהם הן זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות. ופי' ריב"ש (בסי' תכ"א) ומובא גם בכסף משנה (שם) דר"ל שלא יפנה אדם לבקר נפש שעל קברותיהן שעי"כ יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים.
(נ"ג ע"א) במשנה נפשות שיש בהן בית דירה, פירש"י ז"ל ותוספות (ד"ה גשרים ונפשות) דר"ל אותן נפשות שעושין על הקבר.
מזה דאותן נפשות שהוזכרו במשנה ובירושלמי שעשו על הקבר הוא בית שראוי לבית דירה. וכן הגירסא במדרש רבה (פ' וישלח פב, י) עה"פ ויצב יעקב מצבה, מותר המת עושין לו בית על קברו, תנא רשב"ג אין עושין נפשות לצדיקים. ואם כן מבואר מזה שבזמן הגמרא היו בונין בית על קבר אדם פשוט שיהיה לו לנייח נפש שעל ידי כן יהיה נזכר, אבל הצדיקים אדרבא היה קפידא שלא לבנות בית על קברן דכיון שהן נזכרים על ידי מעשיהם הטובים הוי זילותא אם מראין שצריכין להיות נזכרים על ידי הבנין.
אפשר לפרש הפלוגתא שר' מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, ר' נתן אומר בונין נפש על קברו, כי באמת אף באדם פשוט שאינו מפורסם לצדיק יוכל להיות שהוא צדיק, כי בפי' אמרו בגמרא (קידושין מ"ט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור אף שהוא רשע גמור חיישינן לקידושין שמא הרהר תשובה, בפרט בסתם אדם פשוט שהוא בחזקת כשרות דאטו ברשיעי עסקינן, ואם כן במי שמעשיו סתומין ודאי יוכל להיות שהוא צדיק נסתר, אך לענין זה דבונין נפש על קברו אין לחוש שמא הוא צדיק, דזיל בתר טעמא דאין עושין נפשות לצדיקים בשביל שנזכרין על ידי מעשיהן הטובים, ואם כן בזה שלא נודע שהוא צדיק אין יורדין למעשיו הטובים ולא נזכר. אך באמת כמה צדיקים שהיו נסתרים בחייהם ולא נודע צדקתם וחכמתם ואחר פטירתם נתגלו, כמו בעל ספר רזא מהימנא וע"ת ועוד כמה וכמה, ועדיין יש לחוש שמא יתגלו אחר כך ושוב יהיה זילותא הבנין שעל קברו. אמנם באמת בכל דבר אנו דנין כפי החזקה שרואין עכשיו, וכן הוא על פי הרוב, ואם אירע לפעמים כמ"ש מי שהיה בהסתר ונתגלה אחר כך, אין זה רק מיעוטא ולא חיישינן למיעוטא.
כן י"ל דבהכי פליגי דר"מ לשיטתו דחיישינן למיעוטא (יבמות קי"ט) ועוד, לכן יהא מונח עד שיבא אליהו, שאין לבנות נפש על קברו דשמא הוא צדיק ולא יוודע רק כשיבא אליהו שאז יתגלו כל הנסתרות, ובמה שאין בונין אין חסרון, דכן לשון המשנה מותר המת בונין נפש, ומשמע דכשאין מותר אין חיוב לבנות, ולאו כו"ע בונין בית על קבריהן, ואם כן אם הוא בשב ואל תעשה אין בזה זילותא דאינו דבר מפורסם אם היה מותר, משא"כ כשבונין הוא דבר ניכר ונתפרסם והוי זילותא אם הוא צדיק, לכן חייש למיעוטא להיות בשב ואל תעשה, ור' נתן לא חייש למיעוטא שפיר קאמר דבונין נפש על קברו.
מבואר בדברי חז"ל הנ"ל שעל קבר אדם פשוט בונין בית ולא על קברי הצדיקים, אם כן המנהג שלנו שבונין אהל על קברי הצדיקים ולא על קבר אדם פשוט כלל, הוא לכאורה ממש היפך דברי חז"ל. הן אמת דמה שאין נוהגין לבנות על קבר אדם פשוט אינו קושיא כל כך, כי אינו מבואר במשנה שיהיה צורך לבנות, אלא אם יש מותר כמ"ש, ואם כן גם אז לא היה מנהג ברור לכל. אך לשון הרמב"ם ז"ל הוא (בפ"ד מהלכות אבל) ובונין נפש על הקבר. ולא נזכר שם כלל דיש מותר, סתימת דבריו משמע דהיו בונין נפש על כל קבר. ואולי כוונתו גם כן רק דמותר לבנות, יען שסיים שם שבצדיקים אין בונין להם נפש, לכן הקדים דבסתם בני אדם מותר לבנות, כי אין מקור לדבר זה אלא ממתניתין, ומשם אין ראיה שיהיה צורך וחיוב בדבר. או אולי דעת הרמב"ם ז"ל דנפש על הקבר פי' מצבה, לא בנין בית ואהל, וזה באמת גם עכשיו נוהגין לעשות בכל הקברים.
מוכרח לפי זה דעת הרמב"ם ז"ל שלצדיקים אף מצבה אין לעשות להם, וכן כתב היפה תואר ועוד כמה מפרשי המד"ר בפ' וישלח (עה"פ ויצב יעקב מצבה) שהביא על זה הך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים, ופירשו שהיא קושיא היאך הציב יעקב מצבה הלא אין לעשות נפשות לצדיקים, ונדחקו שם בישוב קושיא זו בפירוש לשון המדרש. ומבואר לפי זה דאף מצבה אין לעשות לצדיקים.
לא הבנתי לפי מה שנראה מדברי רש"י ותוספות (עירובין נ"ג ע"א) הנ"ל דנפשות היינו בנין בית, מנין לנו לומר דאף מצבה אין לעשות, דבודאי יש חילוק גדול בין בנין בית למצבה, דבנין בית הוא זכרון על הנפטר שלא ישכח שמו, לזה מועיל מה שאמרו דבריהם הם זכרונם, דעל ידי שמספרים מתורתו ומעשיו הטובים נזכר שמו כמו שפי' הריב"ש הנ"ל, אבל אף שזוכרין שמו ומעשיו עדיין י"ל שאפשרות להיות נשכח מקום קברו בדיוק להרוצים לילך לשם להתפלל וכדומה, והלא אף מקום המזבח שכחו בבנין בית שני כמו שמבואר בזבחים (ס"ב ע"א), ולזה נצרך מצבה לציון המקום, ועכ"פ אין ראיה מבנין בית. ומדויק יותר גם לשון המדרש רבה דאין צריך לומר על מה שהביא שם הך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים שהוא מעשה לסתור, כי לא נזכר שם כלל לשון קושיא, די"ל שפיר שהוא ביאור עה"פ מה שאמר ויצב יעקב מצבה, דמזה נראה שלא הציב אלא מצבה ולמה לא בנה גם אהל, לכן אמר שהוא מטעם דאין עושין נפשות לצדיקים. שוב ראיתי בפי' האזולאי שעל ספר חסידים (סי' תשל"ח) שהעיר בזה דאפשר מה שאמרו אין עושין נפשות לצדיקים הוא רק בנין מתואר, אבל הקמת אבן בעלמא מודה שצריך לעשות, ונסתייע מדברי האר"י ז"ל בשער המצות (פ' ויחי) שיש צורך גדול בהקמת מצבה. אמנם בדעת הרמב"ם לא ברירא לן מילתא אם אין כוונתו במה שכתב דבונין נפש על הקבר על העמדת מצבה.
אין לעשות קושיא מה שאין בונין אהל על קבר אדם פשוט זולת המצבה, כיון שאין הכרח בדבר מדברי המשנה כמש"כ לעיל והיכי דנהוג נהוג.
מה שנוהגין לעשות אהל שהוא בית על קברי צדיקים ז"ל צריך ישוב לכאורה, שהוא נגד המבואר בש"ס ופסקי הרמב"ם, ולא נמצא בראשונים שום חולק.
נראה דמלפנים לא היו נוהגין לעשות אהל על קברי צדיקים כמו שאנו רואין על כמה קברי הנביאים והתנאים והאמוראים. הגם שי"ל שבאורך הזמן שהיתה הארץ שממה נחרבו הבנינים. אבל אצל הב"י והאריז"ל שמונחים סמוך ונראה אצל העיר צפת ת"ו, שלא פסקה ישיבה מישראל מיום פטירתם עד עתה שהולכים תדיר על קברם ומתפללים, לא שייך לומר שנחרב, גם ראיתי שם סמוך לקברם כמה צדיקים וקדושים שבכל דור ודור מיום פטירתם עד דור האחרון מתפללים שם ואין שם אהל. וכן ראיתי אצל הרמ"א ז"ל שהוא סמוך לפתח הבית הכנסת שלו, שמתפללים שם מימיו עד עתה, וכן אצל מהר"ל מפראג וכהנה אין מספר שרואין בבירור שאין שם אהל.
במעבר יבק (במאמר אמרי נועם פ' מ') כתב לקיים המנהג לעשות נפש על קברי הצדיקים, כי יועיל לצורך החיים, כי בראותם ציון אדם חשוב מתעוררים לבקש רחמים על קברו עבור החיים והמתים יעיי"ש שהאריך במתק אמרי נועם. ובפמ"א כתב עוד שראוי והגון לבנים שיציינו מקום אביהם ויבנו לו נפש על קברו, והוא בכלל מכבדו במותו.
כתב אחר כך אפילו במקום שאין הלכה רופפת בידינו, מצינו בכמה מקומות מחשובי הפוסקים ראשונים וגם אחרונים שאמרו על איזה דברים שבאו מפורשים בגמרא ועתה מנהג העולם אינו כן, ואמרו בהן פוק חזי מאי עמא דבר יעיי"ש.
כיון שבמעבר יבוק החזיק המנהג לבנות אהל, תו אין להרהר אחריו, אף שאין אנו מבינים הטעמים מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים. ואולי לפי הטעם שכתב לבוא שם להתפלל, יש לחלק שהראשונים היו יכולין לכוין דעתם להתפלל אף במקום פרוץ, כמו שכתב המג"א (סי' צ' סק"ו) דלכן חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, שמראה בעצמו שאפילו יעברו עליו כל עוברי דרך לא יתבטל מכוונתו. הרי דמי שדעתו רחבה אינו מתבטל מכוונתו אף במקום פרוץ, ואך היא חציפות להראות על עצמו שהוא במדריגה זו, אבל לא אמרו כן אלא בתפלה חיובית, לא בתפלה שמתפללים על הקברים שהוא רשות, ועוברי דרכים מתפללים בשדות אף תפלה חיובית כמו שכתב שם המג"א, והוא בשביל שאי אפשר להם באופן אחר. וגם בזה אפשר לומר כיון דחשבו לזילותא לבנות נפש על קבר הצדיק, הוי כאי אפשר והניחו להתפלל על קבורתו באופן זה, משא"כ בדורות האחרונים שטרדה קלה מטרדת דעת האדם מתפלתו, ראוי לתקן יותר לבנות אהל, ויהיה התפלה שם כדין תפלה שצריך להיות בבית, כולי האי ואולי יהיה אפשרות להתפלל שם קצת בכוונה.
אולי לפי עיקר הטעם שכתבו שדבריהם הם זכרונם, שעל ידי שמספרים מדבריהם ומעשיהם הטובים די להם לזכרון, י"ל שזה היה בדורות הראשונים שהיה התורה חביבה, אבל באותן הדורות שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ס"ג ע"א) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס, ואף בחייהם מכנסין הצדיקים את תורתם שלא לפזרם, עבור שאינו חביב על הדור כל כך, וקל וחומר אחר פטירתם שיוכל להשתכח. ויותר אמרו חכמינו ז"ל (שבת קל"ח ע"ב) עתידה תורה שתשתכח מישראל, ואם גופי התורה משתכחים גם דברי הצדיקים בכלל זה כי תורה הוא, ובטל הטעם שדבריהם הם זכרונם. גם אמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו, ואם כן אין מחבבין מעשיהם הטובים אלא מועטים שבדור, ויותר יוכלו לבא לידי שכחה מבדורות הראשונים.
י"ל כאן דאף החכמים שבדורות האחרונים אינם מחדשים דבר מדעתם, אלא מה שמוצאים בתורתן של הראשונים, וזה כל מגמתם להשריש בלבות בני ישראל מעשי הצדיקים הקודמים. ואף שכתב בספר חסידים (סי' תתקמ"ה) שאצל הקב"ה לב שאינם פקחים בדורות האחרונים חשוב כלב פקחים בדורות הראשונים. הנה חשובים הם אצל הקב"ה מחמת שפלות הדור, שאי אפשר להגיע למעלות הראשונים, אבל השפעת התוה"ק ותיקון המעשים טובים בא מלב פקחים שהיה בדורות הראשונים. ואם כן שכל עיקר זכרון המעשים טובים נקרא על שם הראשונים, יוכלו האחרונים להשתכח, ולא שייך לומר כל כך שדבריהם הם זכרונם כמו בדורות הראשונים.
סמך לסברות האלו ממה שכתב בספר חסידים (סימן ח') וז"ל: כמה היה מן המתים בעלי המעשה שעשו מעשים טובים אין מספר, ונפטרו והלכו לבית עולמם ונשכח הדבר, ואין להם זכרון כי נשכח זכרם בעולם הזה ואין מזכיר להם, רק זכרונם לחיי עולם הבא, לפיכך מה יתרון לו ומה נאה לו שישבחוהו בעולם הזה עכ"ל יעיי"ש. הנה לכאורה הוא היפך מהך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים בשביל שדבריהם הם זכרונם, שזה החלטה שאינם באים לידי שכחה, והר"י החסיד ז"ל העיד בהיפך שכמה מהם נשכחו ואין זכר למו, וציוה לתת לבו לזה, אם כן מהצורך לעשות נפשות לכל אחד ואחד שמא יהיה מאותן שאבד זכרם. אבל לפי מה שכתבתי סברות לחלק בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים, בזה אפשר לתרץ דברי הספר חסידים שלא יהיו כנגד דברי הש"ס.
זה צריך לומר במה שכתב שם המעבר יבק שמצינו בכמה מקומות שאין העולם נוהגין כדברים המפורשים בש"ס, ואמרו בהן פוק חזי מאי עמא דבר, שבודאי יש בכל אלה איזה טעם מחמת שינוי הדורות, דבלא"ה אי אפשר להתחכם על דברי הש"ס אשר כל רז לא אניס להם, ואי אפשר לנטות מדבריהם אם לא היכא דאישתני טעמא.
אפשר לומר לפי מה שכתוב בשו"ת דברי חיים (ח"ב או"ח סי' י"ד) אמה שכתב משאת בנימין (סי' ל"ג) בענין מכירת בית הכנסת דהיכא שיש טובי הקהל נתנו ע"ד הקהל, דזה לא היה אלא בזמנו דהיו הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות על פי הערכאות לא על דעת ישראל, לא על דרך זה נדבו הנותנים עיי"ש. ואם כן י"ל גם בזה דבדורות הראשונים שהיה כל התנהגות הקהלה והח"ק בטוחה על פי ב"ד שלא יעשו ח"ו שלא כדין לקבור רשע אצל צדיק וכדומה, והכל היה בסדר נכון ובטוח להניח את כל אחד ואחד אצל הראוי לו, לכן לא היה מהצורך לעשות אהל, משא"כ עכשיו שאי אפשר להיות בטוח מה יולד יום, ושמא יהיו מנהלים כאלו שיניחו אינשי דלא מעלי אצל הצדיק שזה צער גדול רח"ל כנודע, ואם כן הוא גדר גדול מה שבונין לו אהל להקיף המקום שסביבותיו שזה לזכרון,והכל יודעין שנקנה לו מקום זה כמו ביתו ורשותו, ושאין לאחרים חלק ונחלה שם ולא יכנסו זרים באהלו, ומאותן שמחוץ לאהלו הוא מובדל ומופרש באופן שהוא רשות היחיד גמורה.
איך שיהיה אין לנו להרהר על מה שכתב במעבר יבק ממנהג כמה צדיקים וקדושים.
דוד ביקש עליה רחמים, שנאמר אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הרי דעל ידי שלומד גם עם אחרים ואומרים דבר שמועה מפיו לכן הוא דר באהלו עולמים אף לאחר פטירתו על ידי ששפתותיו דובבות, מה שאין כן כשלומד אך בינו לבין עצמו אף שמזכה נפשו לפני השי"ת, מ"מ כיון שאין בני אדם יודעין מתורתו לומר דבר שמועה מפיו שיהיה שפתותיו דובבות, אין דירתו לעולם אלא כל זמן שהוא חי.
דוד ביקש עליה רחמים, שנאמר אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
הרי דעל ידי התורה הק' אפשר להיות מקושר אף עם אדם שאיננו בעולם כלל על ידי שיאמרו שמועות מפיו. ומכ"ש באדם שהוא חי עודנו בעוה"ז ושמעתתי' מתבדרין בעלמא בוודאי שאפשר להיות מקושר עמו עד"ז על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
שהתוה"ק נקראת ברית, וכמ"ש בגמ' (נדרים ל"ב) א"ר אלעזר גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וברית הוא לשון התקשרות כנודע, וכן דרך כורתי ברית להיות בהתקשרות זה עם זה, ומעתה אף אם הגופים נבדלים ורחוקים זה מזה מ"מ יכולין להתקשר יחד על ידי התוה"ק, על ידי שיאמרו שמועות מפיו.
ענין ההתקשרות הלזה על ידי אמירת שמועות מפי חבירו לא יתכן כי אם בתורה שבעל פה, דתורה שבכתב לא שייך לאמרה משם חבירו שהרי הוא מפורש בתורה ואינו מפי חבירו אלא מפי הקב"ה, וכדאיתא בגמ' (קידושין ס"ו) שאמר האי צדוקי לינאי המלך תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, ואמרו שם בגמ' דנזרקה בו אפיקורסות דהו"ל למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מה תהא עליה. הרי דתורה שבכתב ביד כל אחד ללמדה ואין אדם צריך לשמועותיו של חבירו, ואך בתורה שבעל פה יתכן לומר שמועות מפי חבירו. והנה איתא בגמ' (גיטין ס' ע"ב) א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות ל"ד) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. דעל ידי התורה שבעל פה נתקשרו ישראל בקשר אמיץ וחזק עם הקב"ה, ועל כן עיקר הברית המורה על התקשרות נכרת על דברים שבעל פה דוקא.
ביקש עליה רחמים, שנאמר אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,
שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר וכו'. ומעתה הגורם לבני אדם שיאמרו דבר שמועה מפיו, וכמו כן אם גורם להם שיעסקו בתורה ותפלה, נזקפין כל מעשיהן לזכותו גם אחר הסתלקותו מן העולם, וכשהן עוסקין בתורה ותפלה שפתותיו דובבות בקבר, ונחשב לו כאילו עוסק בתורה ותפילה גם בהיותו בעולם הבא.
דרך זה בכל המצות, כשהם עושים ומקיימים מצות הק' וייטיבו מעשיהם על ידך, נחשב לך בעולם העליון כאלו עדיין אתה חי ומקיים מצות ה', כיון שאתה הגורם למעשיהם ע"י החינוך טוב שנתת להם, נחשב לך למעשה.
ביקש עליה רחמים, שנאמר אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה, וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים, אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר וכו'.
מבואר מזה כי על ידי העסק בתורת הראשונים כמלאכים אנו מעוררים אותם, שיהיו מרחשין שפתותיהם בקבר אותה שמועה עצמה הנאמרת משמם בעולם הזה.
בדורות ראשונים נמצאו והיו לומדי תורה לשמה, אבל בדורות הללו זעירין אינון הזוכין ללמוד תורה לשמה. אכן אם לומדים דבריהם של הראשונים, ומחזיקים בדרכיהם מבלי לזוז מהם אפילו זיז כל שהוא, אזי נחשב כאילו למדו תורה לשמה. ואם כן אף אם אין אנו במדרגה זו ללמוד תורה לשמה, מ"מ כיון שמכוחנו הם נפעלים שיהיו שפתותיהם דובבות באותה שמועה, ודבורם ודאי שהוא לשמה, נחשב לנו כאילו למדנו תורה לשמה.
גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו, שנאמר (תהלים ל"ט) אך בצלם יתהלך איש.
הכח של הצדיקים הקודמים וכל המימרות הנאמרים בספה"ק הכל הוא מאותן שראו ושמעו את בעל המאמר כדברי הירושלמי הנ"ל, ואם אין משנין מתורתן אזי הכח הזה יכול לשמור אותנו שנגיע אל האמת, והיום .בעוה"ר משנין לא רק את בעל המאמר אלא משנין גם את המאמר עצמו, שמשנין ומהפכין דא"ח והולכין מן האמת, וגם את המאמרים של הצדיקי אמת מהפכין לשקר ח"ו. ולכן מרומז זאת בקרא דאך בצלם יתהלך איש, דפי' בירושלמי שיהיה בעל השמועה לפניו, היינו שידע מהו האמת ומה היה באמת דרכם בקודש של הצדיקים האמיתיים, שמימרותיהם מקושרים עם בעל השמועה ועם הדרך האמיתי כאשר הוא בירושה לנו מאבותינו הקדושים.
פסחים שקלים ז.
שקלים ז.
[שם] רב [שם] דאף [שם] דוד [שם] דוד [ז' ע"א] במתניתין [ז' ע"ב] דאף