אגדות מהרי"ט/פסחים/פרק ו
אגדות מהרי"ט – מסכת פסחים – פרק ו
כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת.
הנה פסח מצרים שבת היה כמ"ש הטור (או"ח סי' ת"ל), ולקיחת הקרבן היה מקושר גם עם חילול שבת, דהקיחה וההוצאה מרשות לרשות, וגם הקשירה למטה בקשר של קיימא כולם מאיסורי שבת החמורים הם, והיאך חיללו ישראל את השבת. ועל כרחך צ"ל דכשם שהקרבת הפסח דוחה שבת, כמו כן כל עניני הקיחה דחו שבת. ואע"ג דאמרינן במתניתין דרק גוף ההקרבה דוחה שבת, משא"כ ההכנה כגון להביא סכין לשחיטה וכיו"ב אינו דוחה שבת. מ"מ אז באותן הימים בעת גאולת מצרים נצטוו מה' שיהיה מקחו בעשור דוקא, על כן היה לו דין דקרבן קבוע שדוחה שבת. גם י"ל בפשטות כיון דישראל לא היו עדיין מצווין על שמירת שבת, ולא שמרו את השבת במצרים בשביל ציווי ה', רק משום שמשה רבינו ע"ה בירר להם את יום השבת ליום מנוחה כמבואר במדרש (שמו"ר פ"א כ"ח), ולכן לא היה שייך אצלם חטא דחילול שבת.
אף אם נימא שהמון העם לא שמרו שבת בכוונה לקיים מצות ה', אבל הזקנים ומשה ואהרן ובני עליה המה שמרו שבת כמצותו, דהלא הם שמרו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ואפשר שאצלם היה גדר מצות שמירת שבת בחיוב שהיו בגדר מצוה ועושה מצד הקבלה, כיון שקבלוהו על עצמן, ועל זה קשה האיך עשו הם כל אלו המלאכות שיש בהם משון חילול שבת. אלא על כרחך צריך לומר כדאמרן, שאז באותו הפסח היה הציווי להיות מקחו מבעשור, והיה מצוותו בכך בקביעות זמן לקנייתו ולכל הכנותיו, שזה דוחה שבת. [ועיין עוד מש"כ בייטב פנים (במאמרים לשבת הגדול סי' ב'), ובד"י (פ' ויקרא עמוד י"א)].
יש לפרש דברי רש"י עה"פ (שמות י"ב כ"ח) וילכו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו, ולכאורה קשה מה היה ס"ד לומר שמשה ואהרן לא קיימו ציווי השי"ת להקריב קרבן פסח. ולפי הנ"ל י"ל דהרבותא הוא, דאע"פ שהיה אז יום שבת, ומשה ואהרן הרי היו שומרי שבת מצד מצות ה', והן עתה גם הם היו צריכין לילך ליקח מן השוק ולעשות מלאכות שיש בהם משום חילול שבת, והיה ס"ד שמשה ואהרן לא יעשוהו בעצמם, אלא על ידי שליח מישראל מאותן שלא היו עדיין שומרי שבת, לזה אמר אף משה ואהרן כן עשו, שגם הם הלכו בעצמם אל השוק ליקח צאן למצוה, אע"פ שהיה שבת, שכיון שכן היה ציווי ה' במפורש לעשותו ביום העשירי שהיה שבת, לא היה בזה משום חילול שבת.
אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו', ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משהוגו', מכלל דמשה איעלם מיניה.
הקשה החתם סופר זלל"ה דאיך יתכן לומר כן וחלילה למשה רבינו ע"ה לשכוח פרשה א' בתורה על ידי כעס. ועיין מ"ש הרמב"ן בפ' שמעו נא המורים עכ"ד ז"ל. גם צ"ב, דעכ"פ אחרי שהזכירו אלעזר, היה אפשר שיאמר מצוה זו מפי משה לכל ישראל, והרי אמרז"ל במס' עירובין (נ"ד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו', משה למד פירקו ד' פעמים וכו', וליזיל זקנים ולגמרינהו לכל ישראל, ותירצו כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מילתי', ומה נשתנה מצוה זו שלא נאמרה על ידי משה אלא על ידי אלעזר.
דאמרז"ל במס' נזיר (ל"ז ע"ב) דגיעולי עכו"ם חידוש הוא, דבכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, וגבי גיעולי עכו"ם אסור, ולר"ע מוקי לה בגמ' כר"ה בר חייא, דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ואעפ"כ אמרינן דחידוש הוא, דאי אפשר דלא פגמא פורתא, ולרבנן דאסרה תורה אפילו קדרה דלאו בת יומא, אם כן פגמא הרבה, ואעפ"כ אסרה תורה וחידוש הוא. ובאמת פלא להבין דעת המ"ד דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דקשה לומר מציאות כזה בכלי מדין, שאחר ששבו מצבא המלחמה, ואמר הכתוב ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, ועדיין היו כליהם בני יומן. ואולי כי נאמרה הלכה זו דגיעולי כלים לדורות, ובכלים בן יומן דווקא לר"ע, אלא שנצטוו ישראל עליה במלחמת מדין כדי להסמיכו למעשה, והיה פקידה לדורות ללמוד הלכה זו. עכ"פ יהיה איך שיהיה מה שצוותה תורה גיעולי כלי עכו"ם, משום טעמא דאיסורא הוא, ולמ"ד טעם כעיקר דאורייתא.
מבואר בגמרא ובדברי הפוסקים, דכח נתינת טעם האיסור בהיתר ושיעור בטולו, אינו שוה בכל מאכל, ותלוי כפי חוזק טעם האיסור, וכפי כח הניגוד שבהיתר לבטלו, כמו שאמרז"ל בחולין (צ"ז ע"ב) דכל איסורין שבתורה משערינן כאלו הן בצל וקפלוט, דשיערו חכמים דאין לך נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט, ובגיד הנשה משערין אותה כבשר ולפת, הרי דיש חילוק ותליא כפי כח טעם האיסור וטעם ההיתר המנגדו, והחוש יעיד על זה, דלמשל תבלין ודבר חריף נותן טעם הרבה יותר מס', אלא שהשוו חכמים מידותיהם לשער בס', במקום דליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו או בדליכא קפילא, אבל במקום דאפשר למיקם אטעמא אמרי רבנן בטעמא, דהוא בירור גמור כמ"ש ז"ל.
לפי זה דבזמן שהיו ישראל במדבר ואכלו את המן, ואמרז"ל שהיה המן משתנה לכמה טעמים, גם שהיה לחם מן השמים ולחם אבירים, והיה נרגש בו טעם חזק, עד שהיה בו כדי לבטל טעמא דאיסורא לגמרי, נמצא דלא היה צורך לגיעולי כלי מדין באותה שעה, כי טעם האיסור שבו נתבטל בטעם חזק של ההיתר, ואולי נאמרה הלכה זו על לדורות כמ"ש לעיל. אמנם אילו היה משה רבינו נכנס לארץ ישראל, היה עולם התיקון מיד, והיה הארץ מוציאה כלי מילת וגלוסקאות כמו שיהיה לעתיד, גם היה טעם עץ ופריו שוה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, לא היה נפק"מ בהלכות גיעולי כלים כלל, דלפי טעם חזק והשפעת הקדושה שיהיה אז בפירות ובכל המאכלים, היה ניבטל בהם טעם האיסור לגמרי, וכמ"ש הב"ח באו"ח (סי' ר"ח) דקדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, אלא שבשעת החורבן נסתלקה השכינה מקרב הארץ, ואם תטמא הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה עייש"ד. ועל כן אמרו חז"ל דמשחרב בית המקדש ניטלו טעם הפירות. אבל אילו היה משה רבינו ע"ה ניכנס לארץ ישראל והיה העולם התיקון מיד, לפי טעם החזק והשפעת הקדושה והרוחניות שבפירות, לא היה מקום לאסור טעם כעיקר ובליעת הכלים, דכל המאכלים יהיה להם בחי' מן, וטעם האיסור לא תשתנה לטיבותא, כי אין השפעת יניקתה מן הקדושה, ואפילו בזמן שארץ ישראל בישובה והשפעת הקדושה בארץ, טעם קלוש יש לה, ולא היה אפשר שיתן טעם כלל, והיה בטל ומבוטל בטעם חזק של היתר המנגדו, ולא היה שייכה כל ההלכה של גיעולי כלים אפילו לדורות.
כבר פירשנו דהא דאיתא לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, היינו שנתנו לו מן השמים מקום לטעות, שיחשוב שרצון הבורא יתברך שיתעכב זמן מיתתו וירבה בתפלה, ואולי יועיל לבטל הגזירה וירשהו לו ליכנס לארץ, וכפי בחינה זו לא היה צורך לצוות על הלכות גיעולי מדין, דלא שייכא כלל לפי בחינה זו, ואפשר דעל כן נתעלמה ממנו הלכות מדין, ולא הזכירוהו מן השמים, וגם אחר שהזכירו אלעזר לא נאמרה פרשה זו על ידי משה ונאמרה על ידי אלעזר, ואפשר דהיה רצון הבורא יתברך שלא יהיה נאמרה פרשה זו על ידי משה, דאמרז"ל דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והרי הוא כדיבורו יתברך בעצמו, ודיבורו יתברך מכרחת, אם כן היה כבר ההכרח שיתקיים הלכה זו, אבל אלעזר לא היה לו בחינה זו, ולא נעשה עדיין הכרח על ידי דיבורו, ויש מקום לצפות שלא יצטרכו להלכה זו, ויכנס משה רבינו לארץ ישראל מיד, ולא רצה הקב"ה שיצטער משה רבינו ע"ה, על כן הניחוהו מן השמים בטעותו, שיחשוב שיש עדיין מקום לבטל הגזירה, על כן נתעלמה ממנו הלכות גיעולי מדין ונאמרה על ידי אלעזר.
אחר קצת יש לפרש איך אפשר לומר שמשה רבינו ע"ה מקור התורה ישכח ענין כל כך גדול, פרשת הגעלת כלים. ואפ"ל על פי מה שביארנו (עי' ד"י פ' מטות ע' קצב) לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל (פ' מטות), מדוע הזהירם התוה"ק על הגעלת כליהם במלחמת מדין, ולא הזהירם על ככה במלחמת סיחון ועוג, ותמצית דברינו שם, כי כל זמן שאכלו ישראל את המן, לא היה החשש להשתמש בכליהם של עכו"ם, כי טעם האיסור שבהם נתבטל על ידי טעמו של המן, שהיה משתנה ונרגש בו כל טעמים שבעולם עיי"ש. וכעת נ"ל באופן אחר קצת, על פי מ"ש רז"ל ובשלו בפרור (במדבר י"א), והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה ע"כ. ואם כן כל זמן שהיה להם המן, לא היה צורך להם להשתמש בכלי מדין, ומשום זה לא נצטוו במלחמת סיחון ועוג על הגעלת כלי עכו"ם, משא"כ עכשיו במלחמת מדין, שבמלחמה זו היתה תלויה הסתלקות משה רבינו ע"ה, כמ"ש נקם וגו' אחר תאסף אל עמך, והרי המן היה בזכות משה, ואם משה רבינו ע"ה יסתלק יחדל המן צלירד, ואף שהיה להם מן גם אחר הסתלקות משה רבינו ע"ה, כי בז' באדר נסתלק משה רבינו ע"ה, והם אכלו את המן עד ט"ו ניסן ממה שנשאר בכליהם, אולם זה היה בדרך נס, והם לא ידעו שיהיה כן, אבל עד אז נצטוו איש אל יותר ממנו עד בוקר, ועל כן חששו עכשיו שאחר מלחמת מדין יסתלק משרע"ה, ויופסק המן ויוצרכו להשתמש בכליהם, לבשל בהם מאכלים אחרים, ומשום זה הוצרכו עכשיו להצטוות בהגעלת כלי נכרים, כי במלחמת מדין היתה תלויה הסתלקות משרע"ה.
משה רבינו ע"ה ראה שהחיה פנחס את הנקבות, ולא נגמר מלחמת מדין עדיין, חשב שאין עוד צורך בהגעלת כלי נכרים, דהגם שפנחס היה לו טעם בזה מה שהשאיר את הנקבות (עי' ד"י פ' מטות ע' רא), אבל משה רבינו לא קבל טעמו של פנחס, וחשב שעדיין אין הדור ראוי לכך, שיוגמר נקמת מדין, וממילא לא יסתלק עדיין, ואם כן ירד עוד גם המן, ואין צורך בגיעולי כלי נכרים. וז"ש לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמה ממנו הלכות גיעולי נכרים, והוא ע"ד שאמרז"ל במס' תענית (ד' ע"א) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, ופירש הכוונה בספה"ק זרע קודש, הובא בייטב לב (פ' לך) ובספה"ק מאור ושמש, שהוא כועס על עצמו, שעדיין לא יצא ידי חובתו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ועל ידי זה לבו נשבר בקרבו עיי"ש. וכמו כן כאן ויקצוף משה וגו' שהיה כועס על עצמו, שעדיין לא יצא ידי חובתו, והוא היה הגורם לזה, שלא נגמר נקמת מדין בשלימות, ואם כן לא יסתלק עדיין. וז"ש לפי שבא משה לכלל כעס היינו על עצמו מגודל ענותנותו ושברון לבו, שהוא אינו ראוי לזה שיוגמר נקמת מדין, וזה הביא אותו לטעות שהיה סובר שעדיין אינם צריכים להלכות גיעולי נכרים, ומשום זה נתעלמה ממנו הלכה זו. אבל אלעזר ידע טעם הדבר מה שהחיו את הנקבות, וידע שעתה יוגמר נקמת מדין, ומשה רבינו ראוי לזה, ועל כן אמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו' שהציוי במקומו עומד, ואין כאן בית מיחוש ויגמר עכשיו מלחמת מדין, ויתקיים מיד אחר תאסף אל עמך, ויופסק מהם המן, וממילא צריכין להלכות גיעולי נכרים, ומשום זה אמר להם הלכה זו אלעזר, שהוא ידע שיוגמר עכשיו נקמת מדין, אבל משרע"ה לא כן חשב לרוב ענותנותו כנ"ל.
רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו וכו'.
פירש"י ז"ל מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפנים מחומת כל ערי ישראל, כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל, עכ"ל. וכן הוא ברמב"ם (הל' צרעת פ"ג ה"ח) לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים. והקשה הגר"ל פארער ז"ל, לפי מה דקיי"ל (לקמן פ"ה ע"ב) דגגין ועליות לא נתקדשו בקדושת ירושלים, הא שפיר יכול המצורע להשאר גם בירושלים ולהתבודד בגגין ועליות, ולמה הוצרכו לשלחו מחוץ לעיר.
לתרץ, שבאמת קדושתו של ירושלים המה שני קדושות, קדושת החומה וקדושת ירושלים, ומה שאין אוכלין קדשים קלים על הגגין והעליות בירושלים, הוא מפני שאין שם קדושת ירושלים, אבל בכל זאת ירושלים יש לה גם דין של עיר מוקפת חומה, ואף שאין לגגין ועליות דין קדושת ירושלים לאכול שם קדשים קלים, מ"מ לא נאבד מחמת זה מהגגין ועליות הדין של עיר מוקף חומה, דבמציאות הם נמצאים בתוך חומת ירושלים, ומצורע הרי צריכין לשלחו מחוץ לעיר המוקף חומה, כדאיתא במשנה (כלים פ"א מ"ו), ולכן אתי שפיר מה שהיה צריכין לשלח המצורעים חוץ לירושלים שהוא ג' מחנות, ולא היו יכולין להישאר בירושלים על הגגין והעליות, כי דין מוקף חומה שייך להגגין והעליות, והמצורעים אסורים להיות שם.
תירוץ זה אי אפשר להולמו, דאף שמצד הסברא הוא יישוב נכון, מ"מ אינו מספיק ליישב, שהלא עיקר מצות שלוח המצורע צחוץ לשלש מחנות ציוה ה' למשה במדבר, כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ובמדבר בודאי אין שם שני קדושות רק קדושת העזרה וקדושת המשכן, דלא היה שם חומה ואין שם דין של מוקף חומה, אם כן לפי זה הדרא הקושיא לדוכתא, למה היו צריכין במדבר לשלוח המצורעים חוץ לשלש מחנות, הא במדבר היו יכולין המצורעים לדור למעלה בעליות או על הגג.
מה שנראה לי לתרץ הקושיא, דהנה מצינו במצוות התורה שיש כמה סוגי מצות, שהרבה מצוות יש להם טעמים וענינים בגודל מעלת המצוה ובמעלת המקיימו, וכן יש הרבה לאוין שהם אסורים לעשות שיש בהם הרבה טעמים למה צוותה התורה הקדושה שלא לעשותו, ולעומת זה יש גם כן מצות עשין ולא תעשין שהם בלי טעם, כמו שעטנז וכלאים ופרה אדומה וכדומה, אולם יש גם כן סוג מצוות ולאווין שנצטווינו על איזה מצוה, שהמצוה בעצם הוא רק מטעם גזירה על מצוה אחרת, כגון הלאו של בל יראה ובל ימצא והמצות עשה של תשביתו, כמ"ש הר"ן (לעיל ריש פרק קמא) דהא דהחמירה התורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הוא מטעם גזירה שמא יבוא לאכלו, יעו"ש, וכן מצינו במסכת יומא (דף ע"ה) הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה, משום דחזי לאיצטרופא לכזית, אף דילפינן חצי שיעור מקרא דכל חלב, מ"מ זהו מטעם שבשביל כך אסור לנו מן התורה לאכול חצי שיעור גזירה שמא יבוא לצרפו לכזית שלם, ויהיה חייב אז על אכילה בכזית. עכ"פ בהא סליקנא שיש לאוין שהלאו בעצם הוא גזירה מן התורה. [ועי' עוד בשו"ת דברי יואל (חלק אבה"ע סי' ק"ט אות י"ג) כמה דוגמאות ממצות התורה שאינם אלא מטעם גדר וסייג, עיי"ש באריכות, ועי' עוד מענין זה בחידושי סוגיות, בסוגיא דמעות קונות, עיי"ש].
כן אפשר לומר שיש עשין שנצטווינו לעשותו שהוא משום גזירה שלא לעבור על לאו, ומעתה מקום יש בראש לומר גם כן שעל כן אמרה תורה שהמצורעים ישתלחו מחוץ לשלש מחנות, משום גזירה שלא יבוא המצורע אל תוך המחנה שיש בו לאו ליכנס בטומאה, ואף שלפי האמת הגגין ועליות לא נתקדשו, ויכולים המצורעים לעלות לשם שאין שם קדושת המחנה, מ"מ חששה התורה שאם נתיר להמצורע לעלות לגגין ועליות, שמה ירד לתוך המחנה שיש שם לאו ליכנס, ובשביל זה אמרה תורה וישלחו מן המחנה חוץ לג' מחנות בשביל הגזירה, ודו"ק.
דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וכו'.
וכתבו התוס' במס' שבת (ס"גע"א) ד"ה אין, וז"ל אע"ג דהשתא אין ירושלים ואין ביהמ"ק, ואלו לימות המשיח יהי' הכל בנוי, צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא עיי"ש. וצ"ל לפי"ז דקאי רק על שינוי הטבעים בטבעו של עולם כמו אור הלבנה כאור החמה וכדומה שינוי הטבעים שלא הי' כן מיום שנברא העולם, שע"ז סובבת הפלוגתא אם יהי' כן תיכף בימות המשיח או בזמן מאוחר אחר ימות המשיח, וזולת זה יש הרבה ענינים בין עוה"ז לימות המשיח. וצריך להבין למה פרט דוקא שיעבוד גליות, וכי ביהמ"ק וירושלים מילתא זוטרתא הוא. ובאמת שהתוס' בתענית (י"ג ע"ב) ובמגילה(ח' ע"א) נדחקו לתרץ דבכמה מקומות בש"ס משמע דהיכא דאמר לשון אין בין הוא דוקא, ועכ"פ אף אם ההכרח לומר דכאן לשון אין בין הוא לאו דוקא מ"מ צריך טעם למה בחר לומר רק פרטזה של שיעבוד גליות.
בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בסנהדרין פרק חלק מצינו ישוב על זה, שהאריך שם בעניני ימות המשיח וכתב שאז הוא הזמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל, ויהי אותו המלך גדול מאוד וכו' וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה, וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו, וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכו', ולא ישתנה שום דבר במציאות ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל, והאריך עוד שם בענינים נשגבים שיהיו בימות המשיח עד שכתב לבסוף התועלת הגדול שיהיה בימים ההם הוא שננוח משיעבוד מלכיות שהיא מונע אותנו מעשיית המצות כולם וכו', ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר וכו', אבל התאוו הנביאים והחסידים לימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוביושרו והפלגת חכמתו וקרבתו אל האלקים וכו' ועשיית כל מצות תורת משה ע"ה בלי עצלה, עכ"ל בקיצור יעיי"ש שהאריך טובא. ומבואר בדבריו הקדושים הרבה ענינים נפלאים ונשגבים עד מאוד שיהיה בימות המשיח, אלא שהמציאות לא ישתנה לפי שיטתו של שמואל שאמר אין בין, ולכן פרט רק שיעבוד מלכיות לפי שזהו היסוד העיקרי שעל ידי שננוח משיעבודמלכיות נוכל לשמור כל המצות כולם. ובאמת מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל במה שאמרו בש"ס גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, והרי ששיעבוד מלכיות הוא המעכב הגדול לעשיית רצונו יתברך שמו, כמו היצר הרע.
א"ר שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואיברים ופדרים כשירים כל הלילה, ואין ממתינים להם עד שתחשך.
הנה בתורת כהנים פרשת ויקרא (פרק י"ט) יש ג' לימודים אהא דאמרינן חביבה מצוה בשעתה, לימוד א' הוא מקרבן עולה ויורד, אם לא תשיג ידו וגו', רבי יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. ר' אלעזר אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא בערכין סלע, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשה סלעים. ר"ש אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרין כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להן שיקריבו עד מוצאי שבת, ע"כ. ובגמרא דילן לא מביא אלא הילפותא דר"ש מאברים ופדרים.
דהיינו נמי טעמא משום דמאידך אין ראיה, וכמ"ש בקרבן אהרן (שם) למה למדו זאת מג' לימודים, כי ר' אלעזר לא רצה להביא מקרבן עולה ויורד, די"ל דמה שאין ממתינים לו הוא משום דחס רחמנא עליה דקולר החטא תלוי בצוארו, ולכן אין ראוי שתתעכב כפרתו, וגם ר"ש לא נחה דעתו בראיית ר' אלעזר לפי שגם מהערכין אין ראיה, דכמו שבקרבן אמרינן דמשום שקולר החטא תלוי בצוארו לא המתינו לו לעכב כפרתו, כן גם בערכין קולר הנדר שאמר ערכי עלי תלוי בצוארו, ועל כן אפשר דמשו"ה לא המתינו לו, ואין ראיה מזה דחביבה מצוה בשעתה, יעיי"ש. ואולי דהיינו נמי טעמא דבגמרא דילן לא מביא אלא הילפותא דר"ש מאברים ופדרים, משום דמאידך אין ראיה, דשמא הוא משום דרחמנא חס עליה לפרוק הקולר מצוארו, כמ"ש הקרבן אהרן.
עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכו', אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מ"ט, וקראת לשבת עונג (ישעי' נ"ח). והביא המגן אברהם (ריש הל' שבת) בשם העולת שבת שכתב דמשמע מסוגיא דפסחים אע"ג דביו"ט בעינן חצי לה', אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה, ובלבד שלא יבטל זמן התפלה, ע"כ. וכתב על זה המגן אברהם ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, הא כתיב גם כן שבת לה' אלקיך, אלא ה"ק אע"פ דר' אליעזר פליג ביו"ט ואמר או כולו לה' וכו', אבל בשבת בעינן נמי לכם, כ"ה בטור ובגמרא, והוא לא העתיק תיבת נמי וכו'.
במחצית השקל דאולי הוי קשיא ליה לבעל עולת שבת כיון דקיי"ל כר' יהושע, אם כן אי כוונת רבה דבשבת כו"ע ס"ל דבעינן נמי לכם היינו חציו לה' וחציו לכם,
אם כן עיקר מימרא דרבה אתי לאשמעינן אליבא דר' אליעזר, והוא דלא כהלכתא, ולכן היה מפרש דבשבת ר' יהושע מודה דכולו לכם עכ"ל.
תירצתי שיטת המגן אברהם, דאפילו אי גרסינן תיבת נמי, הוצרך רבא להשמיענו גם לדברי ר' יהושע דבשבת צריך להיות חציו לכם, דהנה כל הטעם דס"ל לר' יהושע ביו"ט חציו לה' וחציו לכם, הוא מפני שכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ומתיבת לכם דריש שצריך להיות חציו לכם, והגם דבשבת כתיב גם כן לכם (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, זה נצרך לדרשה אחרת כדאיתא בגמ' (ב"ק ע"א) דפליגי שם במעשה שבת, חד אמר דאורייתא אסור באכילה, וחד אמר דרבנן, מ"ד דאורייתא דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה, אי מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה, ת"ל לכם שלכם יהא ע"כ. הרי שתיבת לכם הנאמר בשבת הוצרך לדרשה אחרת, ואין לנו לימוד שצריך להיות חציו לכם, אם כן היה ס"ד גם לדברי ר' יהושע שבשבת יכול להיות כולו לה', כיון שלא נאמר בה לכם, לזה בא רבה להשמיענו לדברי ר' יהושע שגם בשבת צריך להיות חציו לכם מפסוק וקראת לשבת עונג, וגם אי גרסינן תיבת נמי הוצרך רבה להשמיע דבריו גם לדברי ר' יהושע, ואין הכרח מזה לשיטת העולת שבת.
עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכו', אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מ"ט, וקראת לשבת עונג (ישעי' נ"ח). המגן אברהם (או"ח סימן רמ"ב סק"א) הביא דברי העולת שבת שכתב דהא דאמרינן בסוגיין אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם, הכוונה דבשבת אם רוצה לעשות כולו לכם עושה, ובלבד שלא יבטל זמן תפלה. והמגן אברהם חולק עליו, דמ"ש דבעינן לכם, קאי דאף לר' אליעזר דסבירא ליה דביו"ט אם רוצה לעשות כולו לה' עושה, מ"מ בשבת מודה דבעינן נמי לכם. והמחצית השקל (שם) כתב דטעמו של העולת שבת הוא דליכא למימר דרבה קאי לר' אליעזר, דלא קיימא לן כוותיה, דאם כן מאי אתא רבה לאשמעינן, ועל כרחך דקאי לר' יהושע דקיימא לן כותי' דביו"ט בעינן חציו לה' וחציו לכם, על זה אמר רבה דבשבת אף ר' יהושע מודה דאם רוצה לעשות כולו לכם עושה, וכן הקשה הב"ח (סימן רמ"ב) דמאי אתא רבה לאשמעינן דכיון דקיימא לן כר' יהושע.
לתרץ דברי המגן אברהם, דאף אי נימא דרבה קאי רק לר' אליעזר יש נפקא מינה גם לדידן להלכה אליבא דר' יהושע, דהנה בספר ראשון לציון (ביצה ט"ו ע"ב) כתב דאף לר' אליעזר אסור להתענות ביום טוב לגמרי, וצריך לטעום מידי אחר התפלה, וכן בסוף היום אחר הדרשה צריך לאכול, ולר' יהושע כתב שם דצריך לחלק היום לחציו ממש שוה בשוה חציו לה' וחציו לכם, והוכיח כן מדברי הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו), ובאמת הא בהא תליא דכיון דסבירא ליה לר' אליעזר אסור להתענות וצריך קצת לכם, אם כן אי נימא דלר' יהושע לא בעינן לחציו ממש, אם כן מה איכא בין ר' אליעזר לר' יהושע, דהרי גם לר' יהושע בעינן קצת לה' לקרוא קריאת שמע ותפלה וכיוצא, וע"כ כיון דסבירא ליה דלר' אליעזר אסור להתענות, על כרחך דלר' יהושע בעינן חציו ממש.
המהרש"א (שם בביצה) כתב, דלר' אליעזר מותר להתענות כל היום אם יושב ושונה, וכן כתב בתוספות רי"ד (שם), ואם כן לפי זה שוב יש לפרש דלר' יהושע סגי במקצת לה' ומקצת לכם ובשאר היום עושה מה שרוצה.
הראשון לציון הביא ראיה לדבריו מברייתא דקתני התם דר' אליעזר היה יושב ודורש, בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים שתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו וגו', הרי דגם ר' אליעזר שלחם לאכול ועל כרחך דגם הוא סבירא ליה דאסור להתענות, [ועיין בתוספות ד"ה או].
יש לומר באופן אחר מה דאמר להם ר' אליעזר לכו אכלו משמנים, דהנה הפני יהושע כתב דמה שאמר ר' אליעזר שלחו מנות לאין נכון לו, כוונתו היה כמו שדרשו בזה להלן למי שלא הניח עירוב תבשילין, והיינו דהיה אז ערב שבת, והקשה הפני יהושע דהרי החיוב על גדול העיר לערב על כל העיר, ולמה לא עירב ר' אליעזר עצמו עד שהוצרך לצוותן לשלוח מנות לאין נכון לו. עוד הקשה הפני יהושע על מה דקאמר התם נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנים, ופירש רש"י כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, והקשה הפני יהושע דאם היה שום איסור בדבר אם כן קשה על ר' אליעזר איך איחר לצאת ומאי שנא אינהו מאיהו גופיה.
לפי שיטת המהרש"א הנ"ל, י"ל דבאמת רבי אליעזר סבירא ליה דמותר להתענות כל היום, אך הרי הפני יהושע כתב דהיה ערב שבת, וכתב הרמ"א (או"ח סימן תקכ"ז סי' כ') דמי שמתענה ביום טוב לא מהני ליה עירוב תבשילין שיוכל לבשל לשבת, וגם לאחרים אסור לו לבשל אף לבו ביום, ואם כן י"ל דלכך אמר רבי אליעזר לכו אכלו משמנים, כדי שיוכלו לבשל על ידי עירוב תבשילין בשבת, ולכך אמר ושלחו מנות לאין נכון לו, דהוא בעצמו היה גם כן מתענה, וע"כ לא היה יכול להניח עירוב תבשילין לא לעצמו ולא לכל העיר, וכונתו היה לשלוח מנות למי שיושב בתענית היום כמו הוא בעצמו, ועל כן היו סוברים התלמידים שכועס עליהם על שאחרו לצאת, אף דבכל יום טוב מותר להתענות, מ"מ בערב שבת צריך לאכול כדי שיוכלו לבשל לשבת גם כן, ואתי שפיר ומיושבין כל הקושיות.
התינח אי רבי אליעזר סבירא ליה דבשבת אסור להתענות, י"ל דשלחם לאכול כדי שיוכלו לבשל ביום טוב לשבת, ושפיר י"ל דבאמת סבירא ליה דמותר להתענות ביום טוב, אמנם אי נימא דגם בשבת דינו כיום טוב לרבי אליעזר, אם כן שוב ע"כ מוכרח דגם ביום טוב סבירא ליה דאסור להתענות, דאם לא כן שוב תקשי למה אמר להם אכלו משמנים וכהוכחת הראשון לציון, ושוב על כרחך מוכרח דלר' יהושע דקיימא לן כוותיה צריך לחלק היום לחציו ממש, וכמו שכתבתי לעיל בשם הראשון לציון.
זה מיושב שפיר דברי המגן אברהם, דלעולם י"ל דרבה קאי לרבי אליעזר דבשבת דבעינן נמי לכם, ומ"מ שפיר יש מזה נפקא מינה גם לר' יהושע, דהרי כיון דסבירא ליה לר' אליעזר דבשבת בעינן לכם, שוב י"ל דביום טוב סבירא ליה דמותר להתענות, ומה דאמר אכלו משמנים היה בשביל שבת כנ"ל, וממילא נוכל לומר דגם לר' יהושע לא בעינן שיחלק ממש לחציו רק סגי במקצת לכם, ודלא כהראשון לציון, ושפיר יש בזה נפקא מינה לדינא, ואתי שפיר.
רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דכתיב.
הנה כתב בבית יוסף (או"ח סי' רפ"ח) דגרסינן בירושלמי (שבת פט"ו הל' ג') רבי חגי אמר לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, רבי ברכיה אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה. ובתנחומא (מובא בפסיקתא רבתי סוף פכ"ג) מפרש, מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה, ומה דאמר רבי חגי להתענג, אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע, ובשבת הם מתענגים, והא דאמר רבה (בסוגיין) הכל מודים דבשבת בעינן לכם, יש לומר התם לרבי אליעזר ורבי יהושע קאמר, אי נמי התם בעונג קצת, והכא לעסוק כל היום בתענוג, עכ"ל.
(סימן רמ"ב) מביא מה שאמרו ז"ל (קי"ח ע"א) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, וגם מדברי הש"ס (בסוגיין) הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דכתיב (ישעי' נ"ח) וקראת לשבת עונג וכו', פי' משום דבחד קרא כתיב (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם, ובקרא אחרינא כתיב (דברים ט"ז) עצרת לה' אלקיך, ופליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר סבר או כולו לכם, פי' לאכול ולשתות ולשמוח בו, או כולו לה', פי' ללמוד ולשנות, רבי יהושע סבר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם, וקאמר דבשבת כו"ע מודו דבעינן נמי לכם, וכתב שם שצריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת, ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי, כי אדרבה אם יוסיף יוסיפו לו וכו'.
שם וז"ל: כמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור, אחר כך מצאתי בפרקי אבות לרש"י (בפ"ה דאבות) שכתב על ההיא משנה דר"י בן תימא אומר הוי עז כנמר, וז"ל: תיכף לאותה משנה רבי עקיבא אומר עשה שבתך חול (בפ' ערבי פסחים) שנויה ההוא דבן תימא, לאורויי לן דלא אמר רבי עקיבא אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר, אבל צריך אדם לזרז עצמו כנשר וכנמר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וי"ט ביותר, [וכמו שפירש דבריו הטו"ז, דמ"ש שעשה שבתך חול, הוא דוקא כשהשעה דחוקה לו ביותר, היינו שאין לו כלום משלו, אבל אם יש לו מעט משלו, אע"פ שנצרך גם לבריות הוא בכלל חיוב עונג שבת יעיי"ש], ע"כ.
משמע שבאמת יש שתי בחינות במעלת השבת, ומוטל על האדם לקיים שניהם, הן להוסיף בלימוד התורה, וגם להשתדל בחיוב העונג, וכלשונו של הפייטן צור משלו אכלנו וכו' שבענו והותרנו כדבר ה', דגם העונג בשבת הוא כדבר ה'.
העונג באכילה ושתיה יש תברא בצידו, וכמו שהביא רש"י (פ' עקב) על הפסוק (שם י"א ט"ז) השמרו לכם פן יפתה וגו', דכיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר (דברים ח') פן תאכל וש בעת וגו', מה הוא אומר אחריו ורם לבבך ושכחת, ע"כ.
איתא במדרש (דב"ר פ"ג א') אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להן באלוש מנין שנאמר וכו'. להלן במדרש את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, א"ר חייא ברבי אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו'. וכל הענין נפלא מאד, דלמה יעלה על הדעת ח"ו שנתן לנו השבת לרעה. וגם מהו ההוכחה שהוא לטובה כיון שמקבלים שכר, והלא על כל המצות מקבלים שכר.
כיון שלא היה אז עדיין חיוב לימוד התורה באלוש, משמע שלא ניתנו שבתות אלא לעונג אכילה ושתיה, וזהו שאמר שמא את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, דהלא ריבוי העונג באכילה ושתיה גורם ח"ו לבעוט במקום. ועל זה אמר לא נתתי לך אלא לטובתך וכו', את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו', ומכיון שמקבלים שכר על העונג, משמע דהעונג עצמו הוא מצוה ורצון השי"ת, ועונג כזו שהוא רצון השי"ת, אינו גורם ח"ו לבעוט בהשי"ת.
פי דרך זה אפשר לומר גם כן בביאור אמרם ז"ל (ביצה ט"ז ע"א) אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', והיינו שכל ימיו אף בימות החול היה אכילתו באותו בחינה של עונג שבת, שהוא עונג של קדושה, ולכן לא היה מזיק לו האכילה, כיון שהיה בקדושה יתירה, שעונג כזו אינו גורם לבעוט ח"ו.
הדבר שמה שהאדם מתענג לכבוד שבת אינו גורם לו שום נזק רוחני ח"ו, כי קדושת השבת ומצות עונג שבת מסייע שלא יכשל האדם על ידי העונג. אמנם עדיין מוטל על האדם לשמור עצמו שיכוין בהעונג לשם שמים, ורק אז מועיל השמירה והסיוע של קדושת שבת. וידוע מש"כ הרה"ק הרמ"מ מרימנוב זי"ע בספה"ק דברי מנחם, על מה שאמרו ז"ל (שבת קי"ח ע"א) כל המקיים שלש סעודות ניצול משלש פורעניות, דיש לדקדק למה לא אמר כל האוכל שלש סעודות, ואיך שייך לומר לשון מקיים. ונראה כי עיקר החיות והיתרון של סעודות שבת, או אפילו בחול אם הוא סעודה של מצוה, או סעודה שתלמידי חכמים שרויין בה, עיקר חשיבתן הוא לפי שאז משפיע לנו השי"ת שכליות נפלאים ואורות קדושים, והם הנקראים עיטין טבין, רצונו לומר עצות טובות איך יקרב האדם את עצמו לעבודותו יתברך, באיזה מדה מהמדות טובות ידבק עצמו, ובאיזה דרך יוכל לבא אל הדביקות בו יתברך באמת, אך צריך ליזהר מאד לשמור ולקיים העצות האלה והשכליות לעשותן כתיקונן, כמו שקיבל אותם למחשבתו בשעת הסעודה, וזהו שאמר כל המקיים שלש סעודות, רצונו לומר שמקיים העצות טובות והשכליות שהוא משיג אז במחשבתו בשלש סעודות וכו', עכ"ד.
אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא.
קשה דאדרבה משום שבו נתנה התורה היה מן הראוי לעסוק בתורה ולא לאכול ולשתות.
בהקדם דברי המדרש (פ' יתרו) באותו שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה לו הקב"ה קלסטירון של פניו של משה דומה לאברהם, א"ל הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא נתנה התורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר האדם הגדול בענקים ע"כ. ולכאורה יל"ד וכי בשביל אכילה אחד שאכלו פע"א אצל אברהם בשביל זה ויתרו על התורה.
דהנה המלאכים לא בקשו לקבל אלא הפנימיות התורה, אבל לא בקיום מעשיות דזה לא שייך אצלם אצל השרי מעלה, והם לא ידעו שגם באכילה אפשר לעבוד את ה' כמו שהוא אצל הצדיקים אמתיים, שגם בשעת אכילתם עבודת הקודש עליהם, אבל כשהיו אצל אאע"ה ראו שאפשר אף בעת האכילה לעבוד את ה' דלאו כל אחד ראה אותו, אבל המלאכים שהם מבינים השיגו את עבודתו עבודת הקודש אף בעת אכילתו, לכן הסכימו שינתן התורה לישראל, כיון שהם יכולים לעבוד את ה' אף בעת אכילתם מה שלא שייך אצלם, וגם הפנימיות התורה, לכן הסכימו שינתן התורה לבני ישראל כיון שהם יכולים לקיים גם שניהם החיצוניות התורה שהם מצות מעשיות בפועל וגם פנימיות התורה, אבל המלאכים אינם יכולים רק הפנימיות התורה בלבד, והם נתנו לו עוד מתנות כדכתיב עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם.
בני יששכר פי' במה שצר הקב"ה קלסתר פניו של משה דומה לשל אברהם, כלומר שזכותו יעמוד לו. אבל אפשר לומר גם בפשטות דהא עובר ירך אמו הוא, וכיון דמזרעיה קאתי' הרי הוא כמו שהיה הוא בעצמו. וזהו הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, רצ"ל שצריכים לאכול ביום ההוא בקדושה, מאי טעמא דהא יום שנתנה תורה, דהא כל עצמינו שזכינו שיתן לנו התורה ולא למלאכים היה בשביל האכילה, שנתברר להם שאפשר לעבוד את ה' גם בעידן דאכילה, לכן צריכין דוקא לאכול ביום ההוא, אבל רק בקדושה.
חייא בר רב מדיפתי (ויקרא כ"ג) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.
הנה מכאן נלמד גודל רחמיו יתברך על ישראל, דאף בשעת תוקף הדין משפיע הקב"ה לנו רחמים וחסדים להמתיק הדינים בשרשם. דהנה יום הכיפורים הוא יום הדין הגדול והנורא, וציוונו הבוכ"ע לענות בצום נפשנו ולהרבות בתשובה כדי שנצא זכאים בדין, ואף בשעת הדין רחמיו יתברך מרובים עלינו, שציוונו לאכול ולשתות בתשיעי כדי שלא יזיק לנו התענית בעשירי, ולא עוד אלא שנחשב לנו כאילו התענינו בו.
יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. יל"ד דהלא רב יוסף היה ענוותן ביותר, עד שקרא על עצמו (סוף סוטה) לא תתנו ענוה דאיכא אנא, ואיך התפאר עצמו בכאן ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, דאין זה מגדר ענוה, והשתא ביומא דעצרתא שבקיה לחסידותיה, אתמהא. ועוד מהו הלשון אי לאו האי יומא, הול"ל אי לאו המתן תורה, מהו האי יומ"א.
בפשטות דהנה ידוע שגם קודם מתן תורה היו בין ישראל גדולים בני עליה שלמדו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, כמו האבות והשבטים הקדושים ומשה ואהרן ועמרם אביהם זקן ויושב בישיבה, וכן כל שבט לוי במצרים היו לומדים תורה, ורק פשוטי העם לא השיגו כלום קודם מתן תורה, ולא היו יכולין להתקרב אל השי"ת בלי התורה. וכמו שפי' האוה"ח הק' (פ' שמות) אהא דאמרו חז"ל שישראל היו משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה, ואילו היו שם עוד רגע היו נופלין בשער הנו"ן ולא היו יכולים לצאת משם לעולם, וכתב שם דאעפ"י שבדור של עיקבא דמשיחא יהיו ישראל בשער הנו"ן של הטומאה, מכל מקום על ידי כח התורה הקדושה יכולין לצאת גם משער הנו"ן, משא"כ במצרים שלא היה להם עדיין התוה"ק ובהעדרו לא היה ח"ו תקומה להם אם היו נופלין בשער הנו"ן. עכ"פ בכח התוה"ק יכולין גם פשוטי העם להתרומם מכוחות הטומאה.
רב יוסף אשר לא החזיק עצמו לאחד מבני עליה, אלא כאחד העם מפשוטי העם, ואמר שאלמלא כח התורה לא היה ח"ו כח להנצל מכוחות הטומאה, לכן אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, דאז היה גם הוא כאחד מאנשי השוק משוקע בשערי הטומאה, ולא היה יכול להנצל כלל זולת בכח התורה הקדושה.
אחר יש ליישב דברי רב יוסף הנ"ל, בהקדם ליישב קושית המגן אברהם איך אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו, הלא לפי החשבון שיצאו ישראל ממצרים יום ה' בשבת היה, והרי כולי עלמא מודי דבשבת נתנה תורה, נמצא שהיה בז' בסיון.
דהנה האלשיך הקדוש ז"ל בתורת משה כתב דכאשר הגיעו בני ישראל למדבר סיני ביום ר"ח סיון, התחיל מעט מעט לפסוק מהם הזוהמא שהוטל באדם הראשון על ידי החטא, עד שבשישי בסיון פסק מהם לגמרי ואז היו ראויין לקבלת התורה. וכן פי' בספה"ק קדושת לוי על מה שאומרים בהגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, דקשה מאי מעליותא יש בזה מה שקרבנו לפני הר סיני אם לא היה נותן לנו את התורה. ופי' דכיון דכשבאו להר סיני נפסקה זוהמתן והיו משיגים את התוה"ק גם מעצמם, כמו אאע"ה שקיים כל התורה כולה על ידי שהשיג אותה מעצמו בהזדככות כל אבריו, וגם אם לא היה נותן את התורה היו יכולים לקיימה, אלא שיש מעלה יותר במה שאנו מצווים ועושים, וגם היה הכרח עבור הדורות שלא תמיד היו באותו המדריגה עיי"ש.
ביום ששי בסיון היו ישראל מוכנים לקבלת התוה"ק, על ידי שאז פסקה זוהמתן לגמרי, אלא שמרע"ה הוסיף יום אחד מדעתו כדי שיעשו ישראל הכנה לקבלת התורה יום אחד אחר שפסקה זוהמתן, דכל עוד שהיה עליהם קצת מזוהמת החטאים אי אפשר שיהיה הכנה בשלימות, לכן שפיר אנו אומרים בששי בסיון יום מתן תורתינו, כיון שאז היה הכנה לקבלת התורה, ונחשב כמו קבלת התורה גופיה, דאנן קיימא לן הכנה מילתא היא.
רב יוסף ברוב ענוותנותו לא החשיב את עצמו לכלום, וכל תורתו ועבודתו תמיד חשב שאינם בשלימות ואינו עושה כלום לשם השי"ת, אבל זאת ידע בנפשו שהוא מוכן עכ"פ בכל עת לעבודת השי"ת, רק על העבר מצא תמיד חסרונות בעצמו, משא"כ על העתיד ידע בנפשו שהוא מוכן בכל לבבו ונפשו לעבוד את השי"ת, ומיום ששי בסיון היה לו ראיה דהכנה מילתא היא, שנחשב כמו המצוה עצמה, ואם כן כיון שהוא היה מוכן לתורה נחשב גם כן כמו שהיה לומד. וז"ש אי לא האי יומא דייקא דקא גרים, והוא ששי בסיון, שמשם נשמע דהכנה מילתא היא כמה יוסף איכא בשוקא, שהרי החזיק עצמו שאין לו שום חשיבות אחר, רק מה שהוא מוכן.
יאמר על פי מה דאיתא במס' שבת (פ"ז ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, הוסיף יום אחד מדעתו, שדחה זמן קבלת התורה יום אחד. וקשה איך עשה משה רבינו כזאת לעכב את כל הכלל ישראל מקיום כל התורה ומצות יום שלם, דאין לשער כמה תורה ומצות אפשר לקיים ביום אחד כמו ק"ש ותפילין וכו', ובפרט ששים רובא ישראל, ואיך עשה ככה לעכבם מכל זה, ואם הסכימה דעת עליונה לזה, למה בתחלה צוה הקב"ה ליום הששי ואחר כך הסכים למשה שיהיה בשביעי. ואפ"ל עפימ"ש בקדושת לוי (בדרושים לשבועות) פי' על מה שאומרים (בהגדה של פסח) אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, דלכאורה מה תועלת היה לישראל אם יקרבו לפני הר סיני ולא יקבלו את התורה, ופי' דכמו שקיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה, על ידי שהשלים איבריו ומאיליו השיגו כל אבר ואבר מצוה השייך אליה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, כמו כן ישראל בשעה שקרבו אותם לפני הר סיני פסקה זוהמתן והשיגו כל התוה"ק עד שלא ניתנה, וקיימו מיד כל התורה גם קודם שניתנה יעיי"ש. ונמצא לפי"ז שלא עיכב משה כלום את ישראל מלימוד וקיום התורה, דהרי קיימו כל התורה מאליהן.
דאדרבה טובה גדולה עשה עמהם במה שדחה את יום מתן תורה, דהנה אא"ז זלה"ה הישמח משה (פ' יתרו עה"פ ויתיצבו, ד"ה עוד ביאור) פי' מה דאיתא במדרש (פסיקתא רבתי פמ"ב ד') בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע נעקר יצה"ר מלבם, ופי' דהטעם שגדול מצווה ועושה, פי' בתוספות (קידושין ל"א ע"א, ד"ה גדול) מפני שיש התגברות היצר יותר אם הוא מצווה יעיי"ש, אבל זה שייך דוקא אם יש יצה"ר משא"כ במי שאין יצה"ר שולט אדרבה יותר חשיבות הוא אם אינו מצווה ואעפ"כ עושה, על כן ישראל שאמרו נעשה ונשמע, היינו אינו מצווה ועושה שיעשו מקודם שישמעו, אמר המדרש שנעקר יצה"ר אז מלבם ולא היה שייך אצלם הטעם של התגברות היצר, ממילא חשוב יותר אינו מצווה ועושה זה תודה"ק. וכמו כן היה בזה שמה שדחה משה רבינו את יום מתן תורה, עשה להם טובה גדולה שהרי כבר פסקה זוהמתן על ידי שקרבו להר סיני, ולא היה להם התגברות היצר והיו אינם מצווים ועושים שחשוב היה אז יותר.
אמרז"ל (שבת שם) שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, ולכאורה מנין יודעין שהסכים ע"י, אי ממה שלא שרתה שכינה עד יום מחרת, דילמא מש"ה לא שרתה שכינה כיון שלא היו ישראל שם ביום ו' שהרי השראת השכינה הוא רק בשביל ישראל, וכמו שדרשו (ברכות ל"ב ע"א) גם על משה רבינו שאמר לו הקב"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, אם כן אפשר שאם היו ישראל יוצאין ביום ו' היתה השכינה שורה ביום ו', ואין ראיה שהסכים הקב"ה על ידיו. אלא וודאי צריך לומר שהראיה שהסכים הקב"ה ע"י, שבאמת יצאו ישראל להר סיני ביום ו' וראו שאין השכינה שורה, מזה ראו שהקב"ה הסכים ע"י, נמצא שביום ו' קרבו ישראל להר סיני ואז פסקה זוהמתן והשיגו התוה"ק מעצמן עד שלא ניתנה.
אפ"ל מה שאמר רב יוסף אי לא "האי יומא" דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, דלכאורה מאי דייק כל כך באומרו אי לא האי יומא דקא גרים, יאמר סתם אי לא שבועות וכו', אמנם לדרכינו יובן היטב דהנה רב יוסף היה סגי נהור, והיה פטור ממצות רק אינו מצווה ועושה, וכמו שאמר הוא עצמו (קידושין ל"א ע"א) מאן דאמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עדיין עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מפקידנא ועבידנא, ומיום ו' בסיון שהוא יום שקודם מתן תורה מוכח שגדול אינו מצווה ועושה, דע"כ היה יכול משה לדחות את מתן תורה על יום אחרת כיון שעשה בזה טובה גדולה לישראל, משום דגדול אינו מצווה ועושה, על כן אמר אי לא האי יומא דייקא, היינו יום ו' בסיון שאז היו אינם מצווים ועושים, כמה יוסף איכא בשוקא, דמזה היום ראיה דגדול אינו מצווה ועושה. וא"ת הלא זה דוקא אם אין התגברות היצר כמו שהיה אז שפסקה זוהמתן כשקרבו לסיני, משא"כ אם יש התגברות היצר גדול יותר מי שמצווה ועושה. אפ"ל שרב יוסף היה כבר בבחינה זו שפסקה זוהמתו ולא היה עוד אצלו התגברות היצר כלל, ועל כן קראו לרב יוסף סיני (ברכות ס"ד ע"א), מפני שהיה בבחינה זו שהיו ישראל בהר סיני שפסקה זוהמתן, ממילא היה גדול אצלו מי שאינו מצווה ועושה, ע"כ אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, דמזה היום הוא ראיה ברורה דכ"ז שאין התגברות היצר גדול יותר אינו מצווה ועושה.
אחר קצת יש לבאר מאמר דרב יוסף הנ"ל, איך התפאר עצמו בכאן ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, דאין זה מגדר ענוה. ועוד מהו הלשון אי לא האי יומא, הול"ל אי לאו המתן תורה, מהו האי יומ"א. ונקדים דברי הגמרא הנ"ל (שבת פ"ז ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, הוסיף יום אחד מדעתו, שדחה זמן קבלת התורה יום אחד. וקשה איך עשה משה רבינו כזאת לעכב את כל הכלל ישראל מקיום כל התורה ומצות יום שלם.
דבאמת מרע"ה לא עכבם מלקיים התורה ומצוות גם ביום הזה, דמרע"ה הדריך את הכלל ישראל שביום ההוא יקיימו את התורה ומצות מפי עצמן ולא מפי הגבורה, וביום הזה קיימו את התורה ומצוות מדרבנן, [דאף שמשה רבינו תקנו להם, מ"מ לא נקראת מדאורייתא אלא מדרבנן, וכמאמרם ז"ל (עי' ב"ק פ"ב ע"א) משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני וחמישי, דאף שהיא מתקנת משה, מ"מ אינו מדאורייתא, וכמו"ש הרמב"ם ז"ל דכל הדברים שלא אמרה משה מפי הגבורה נקראת דברי סופרים,] ועפי"מ דכתיב ושמרתם את בריתי, ואיתא בגמרא (גיטין ס' ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, והנה ידוע דבראשונה צריכין ללמוד תורה שבעל פה ורק אחר כך תורה שבכתב, וכדאיתא בגמרא (לעיל ס"ג ע"א) דא"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שני והוה גמירנא לכולא ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהעיקר הוא תושבע"פ, וזאת צריכין ללמוד לפני תשב"כ.
זה אפ"ל דה"נ מרע"ה עשה כן עם בני ישראל בשעת מתן תורה, ולפני שקבלו תורה שבכתב מפי הגבורה הקדים ללמוד עמהם בחי' תורה שבעל פה, ועל כן הוסיף להם יום אחד מדעתו שאז למד עם ישראל תורה שבעל פה, ואחר כך קבלו תורה שבכתב מפי הגבורה, והקב"ה הסכים על ידו, כדי להראות גודל מעלת תורה שבעל פה, דבלי תורה שבעל פה התורה שבכתב לא נחשב לכלום. ואם היה הציווי מתחילה מפי הגבורה שוב לא היתה דרבנן, לכן הניחה הקב"ה שיעשנה משה מדעתו והסכים על ידו, ואם היה הקב"ה מנגד לה גם כן לא היה יכול משה להוסיף מדעתו כיון שהוא נגד רצון הבורא ברוך הוא, אבל עכשיו בזה שהואהוסיפה מדעתו והקב"ה הסכים על ידו בזה נתגלה מעלות דרבנן התורה שבע"פ.
רב יוסף היה סגי נהור, וסומא פטור מן המצות מדאורייתא אבל חייב מדרבנן, ולכן אמר רב יוסף אי לא האי "יומא", הכוונה על יום זה שהוסיף משה מדעתו שאז קיימו כל ישראל את המצות מדרבנן, כמה יוסף איכא בשוקא, דהוא רצה תמיד לקיים כל המצות כתיקונן כאומרם ז"ל (קידושין ל"א) מריש הו"א מאן דהוה א"ל הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דהא לא מיפקדנא וכו'.
יל"פ מימרא דרב יוסף הנ"ל, בהקדם לפרש הפסוק (פ' בהעלותך) והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, דתיבות אלו "אשר על פני האדמה" הם נראים לכאורה כמיותרים. ואפ"ל דהנה לכאורה קשה איך היה יכול משה לטעות כל כך ולחשוב שהוא גרוע משאר כל אדם, וכי לא ידע מדרגתו הגדולה.
בזה על פי הידוע ומאמת לנו מאמר הרה"ק רבי ר' זושא זי"ע שאינו מגיע לו תשלום גמול עבודתו שעבד את בוראו בעת שהיה במדרגות גדולות, אך ורק עבור עבודתו וטרחתו עד שבא למדרגות כאלו. וידוע דברי אא"ז הגאוה"ק בעל ישמח משה זי"ע על דברי הגמרא שלמדו דאל ישנה אדם ממנהג המקום ממשה רבינו ע"ה, שהיה מ' יום על השמים ולא אכל ולא שתה. ואמר הוא ז"ל דהלימוד הוא מזה ממה שאכל ושתה בעת שהיה על הארץ, דזה עשה כדי שלא ישנה מן מנהג המקום, דזהו שלא אכל ושתה בעת שהיה על השמים לא היה חידוש כי הוא היה משכמו ולמעלה איש אלקים, כמו דאיתא עה"פ ומשה עלה אל האלקים, עלה אל בחי' אלקים. והנה לפי זה א"ש דעל ידי זה היה יכול להיות בעיניו עניו כי חשב בדעתו כי לפי מדרגתו אין עבודתו נחשב לכלום, והוא גרוע משאר בני אדם לפי מדרגתם שהם מוטבעים בארציות ואף על פי כן עובדים הבורא יתברך. וזהו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם, ופי' הפסוק איך היה יכול לחשוב כך, ומתרץ אשר על פני האדמה, משום שחשב לפי ערכם שהם על פני האדמה מוטבעים בארציות, ואף על פי כן עובדים הבורא יתברך שמו זהו חידוש, לא אצלו שהיה משכמו ולמעלה איש אלקים.
על ידי שהיו ישראל מוטבעים בארציות ואף על פי כן עבדו להבורא יתברך, זכו לקבלת התורה ולא המלאכים, כי המלאכים טענו תנה הודך על השמים, והשיב להם השי"ת כלום יצר הרע יש ביניכם, היינו משום דיצר הרע מסית אותם לתאוות רעות והם גוברים עליו ונוצחים אותו על ידי כן הם זוכים לקבלת התורה. וזהו הטעם שלא נתנה תורה עד יום ז' בסיון שמשה הוסיף מדעתו, כי ביום ו' בסיון שהיה הזמן מהקב"ה אותו העת היה מופשט מגשמיות והיה כולו רוחניות, וגם ישראל היו מופשטים מגשמיות שנעקר יצה"ר מלבן, על כן לא היו יכולים ישראל אז לקבל התורה, שעיקר זכייתם להתורה היה מצד הגשמיות שבהן, עד יום ז' בסיון שמשה הוסיף מדעתו והיה נאחז קצת בגשמיות מצד שהזמן בא מדעת בשר ודם, ואז היו יכולין לקבל התורה. והנה אף על פי שקבלו התורה בז' בסיון, מ"מ נשאר ו' בסיון גם כן ליומא טבא מחמת שכוונת הקב"ה היה אז ליתן התורה, ומוכח מזה דגם זה חשוב מאוד בעיני הקב"ה אם ובדים אותו מתוך מדרגות גדולות, דו' בסיון מרומז לזה דמופשט מגשמיות היה ואף על פי כן עשה אותו לעיקר יו"ט.
ידוע דברי מרן הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע, על מ"ש בתפלת מוסף דראש השנה כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ופי' הוא ז"ל דמה שאדם שוכח זאת זוכר הקב"ה, היינו אם אדם עושה מצוה ושוכח מזה שעשה המצוה ואין לו שום גיאות מזה, זוכרו הקב"ה, משא"כ אם אדם זוכר המצוה ויש לו גיאות מהמצוה, הקב"ה אין נותן לו שכר בעד מצוה זו כאלו לא זכרו, ולהיפך ח"ו אם אדם עושה עבירה ושוכח מזה שעשה עבירה ואין עושה תשובה על אותו העבירה, הקב"ה זוכר העבירה ומענישו עליה, משא"כ אם הוא זוכר העבירה ועושה תשובה עליה, עושה הקב"ה את עצמו כאלו שכח העבירה, ודפח"ח ומתוק לחיך. והנה מסתמא גם רב יוסף שכח מזה שהיה לו עבודה גדולה עד שבא למדריגת ענוה, שהיה מופשט מגשמיות ולא היה נחשב בעיניו עבודתו לכלום, מחמת שהיה מופשט מגשמיות, אולם מזה שראה שהקב"ה קבע ו' בסיון ליו"ט ראה שגם זה נחשב אצל הקב"ה כנ"ל. וזהו אי לאו האי יומא דקא גרים, היינו דמזה מוכח דגם מי שמופשט מגשמיות עובד הקב"ה גם זה נחשב אצל הקב"ה, ואדרבה הוא אצלו לעיקר, כמה יוסף איכא בשוקא, היינו דמה נחשב הוא בעבודתו.
אחר יש ליישב הא דאמר רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, וקשה דהא רב יוסף העיד בעצמו על גודל ענותנותו כדאמר (בסוף סוטה) לא תיתני ענוה דאיכא אנא, והאיך השתא ביומא דעצרתא שבקיה לחסידותיה ושיבח את עצמו, הלא אין זה מגדר ענוה. וגם יש להבין הלשון שאמר אי לאו "האי יומא" דמשמע מזה דיומא קגרים. ואפ"ל על פי הא דנודע קושית הפוסקים דהאיך אנו אומרים בששי בסיון יום מתן תורתינו, הא קיימא לן כר' יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה, ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון. ותי' המג"א (רסי' תצ"ד) דבאמת בששי בסיון הוא יום מתן תורתינו, אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו. ובספה"ק קדושת לוי כתב כעין זה, דכיון שהיה ברצונו יתברך ליתן התורה ביום ו', ע"כ ירדה אז הארת קבלת התורה, הגם שבמעשה לא היה עד ז' בסיון, וכן הוא לדורות שהשפעת הארת קבלת התורה שיורד בכל שנה הוא בששי בסיון, ועל כן אנו אומרים בו' בסיון זמן מתן תורתינו, שאז מקבלים הארת קבלת התורה. ולכאורה יקשה דהלא הקב"ה יודע מחשבת בני אדם, וידע מראש שלא יהיו ישראל ראויים בו' בסיון לקבל התורה, ולמה רצה מתחילה ליתן התורה בו'. על כרחך צ"ל דאע"פ שלא היו ישראל ראויים לקבל התורה כדי לקיים התורה והמצות לשמן, עכ"פ היו ראויים ומוכנים לקבל ולקיים התורה שלא לשמה, וגם זה הי' חשוב בעיני המקום ברוך הוא.
יובן היטב דברי ר' יוסף, דהנה ר' יוסף ברוב ענוותנותו היה מחזיק את כל תורתו ועבודתו שאינם על צד השלימות בבחינת עבודה לשמה, וחשב תמיד שכל מה שעושה אינו אלא בבחינת שלא לשמה, וממה שרצה הקב"ה ליתן את התורה לישראל הוכיח לעצמו דמבני ישראל מקבל הקב"ה אף מה שעושין שלא לשמה. וזה שאמר אי לאו "האי יומא" דייקא דקא גרים, והוא ששי בסיון, שמשם נלמד דאף מה שעושין שלא לשמה חשוב בעיני המקום ברוך הוא, כמה יוסף איכא בשוקא, שהרי החזיק עצמו שכל עבודתו הוא שלא לשמה, ומעתה אין זו סתירה לגודל ענוותנותו של ר' יוסף.
פסחים סו.
[והנה [שם] כתוב [שם] כתוב [שם] אמר [שם] א"ר [שם] דתני [שם] רב [ס"ו ע"א] במתניתין [ס"ו ע"ב] ר"ל [ס"ז ע"א] אמר [ס"ח ע"א] ולשמואל [ס"ח ע"ב] תניא