אגדות מהרי"ט/שבת/פרק יח
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק יח
[קכ"ז ע"א] אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית י"ח) ויאמר אדנ' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'. ופירש"י ז"ל אל נא תעבור, והניחו והלך לקבל האורחים. וברש"י עה"ת (פ' וירא) כתב לגדול שבהם אמר וכו', ד"א קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים וכו' ואע"פ שכתוב אל תעבור אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר כן, אלא היתה הגזירה מקודם עוד כ' שנה עכ"ל רש"י ז"ל. ובגמרא (שבועות ל"ה ע"ב) ובמס' סופרים (פ"ד) פליגי נמי תנאי בהא עיי"ש, אמנם בסוגיין משמע כמ"ד קודש. ולכאורה כללא הוא בכל פלוגתת חז"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, וכן נראה כפלוגתא במציאות, ואיך יתקיימו שניהם וצ"ב.
והמהרש"א ז"ל בח"א ב"מ (פ"ו ע"ב) כתב דמ"ש רש"י ז"ל דדרך המקראות לדבר כן הוא דחוק, דהא אמרינן פ"ק דפסחים (ו' ע"ב) דלא אמרן דאין מוקדם ומאוחר בתורה אלא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, והכא חד ענינא הוא, ואם כן קשה דהיה צריך מאמר אל תעבור להיות מוקדמת לוירץ לקראתם, וכן הקשה בנזר הקודש. ומהא דלא ידון רוחי כתב הנזה"ק דאין ראיה כל כך, לפי שהכתוב מונה והולך סדר תולדות הדורות, על כן מנה גם כן ויולד נח ביניהם, ולא רצה להפסיק בגזירת המבול שאינו מענינו, ואף על פי שהיה קודם בזמן עיי"ש.
ונקדים לתרץ קושית הנזה"ק דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, דלכאורה ראוי להבין דאברהם אבינו ע"ה שזכה להתגלות גדול כזה, שנגלה אליו הקב"ה ופמליא שלו כמבואר בדרז"ל, היעלה על הדעת שעל ידי שילך לקיים מצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה, תסתלק השראת השכינה מעליו, ואדרבה על ידי קיום המצוה בגדר בחינת קדושה גדולה לצדיק כמותו אדרבה יתוסף רבות קודשא ובחי' השראת השכינה עליו. גם שאין מקום מוגבל להשראת השכינה לחול עליו, והיה יכול לרוץ לקראתם והשראת השכינה לא תתפרד מעליו, ולמה היה הצורך לתפלה זו שיבקש מהשי"ת אל נא תעבור. אמנם לפי שחשב אברהם אבינו שהם ערביים ועובדי ע"ז, והיה מוכרח לדבר עמם שירחצו רגליהם מע"ז כנ"ל, וכשמדברים עם עובדי ע"ז עכ"פ באותו הרגע נופלין ממדריגתם ועד שירחצו רגליהם וטרם שהחזירם בתשובה, חשב אאע"ה בדעתו שדיבר עם עובדי ע"ז, ודיבורם מזיק אל בחינת הנפש ויש לו כח לגרום הסתלקות השראת השכינה לפי שעה, ועל כן הוצרך להתפלל אל נא תעבור וגו', וא"ש דכאן היה מקומה של תפלה זו כשדיבר עמהם וא"ל רחצו רגליכם, ולא היה צריך להיות לפני וירץ לקראתם כקושית רש"י ז"ל, דאין הריצה לקראתם סיבה להסתלקות השראת השכינה כנ"ל, וא"ש סידור הפסוקים ואין צריך לומר אין מוקדם ומאוחר כאן, ולא קשה קושית הנזה"ק.
ואפ"ל עוד בחינה בזה, בהקדם לתרץ קושיא הנ"ל בפלוגתת רז"ל דחד אמר קודש וחד אמר חול, דאיך יחלוקו במציאות, גם למ"ד קודש איך יתפרש המשך הפסוקים רחצו רגליכם והשענו וגו', ובעל כרחך אמר זאת לג' אנשים כפרש"י דכסבור שהם ערביים וכו', והיה ראוי שיכתב עוד הפעם ויאמר כדי להפסיק בין דבור לדבור. ויתבאר על פי מה שכתב ק"ז הייטב לב זלל"ה (פ' שופטים) עה"פ ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו', ותוכן דבריו בהקדם מ"ש בספה"ק נועם אלימלך זלל"ה (פ' וישלח) עה"פ כה תאמרון לאדוני לעשו וגו', דדרך הצדיק בדברו עם בני אדם, ישכיל לדבר דבר דיבור על אופניו, שיהיה דברים נשמעים במשמעותן כפשוטן, וגם שיהיה תוכן רצוף תפלה ותחנונים להבוי"ת, והכוונה בזה להסתיר תפלתו ולהלבישה למען לא יבינו המסטינים ולא יסטינו, וז"ש כה תאמרון לאדוני, היינו לאדון הכל יתברך, וגם הדברים כפשוטן היו לעשו, עיי"ש שפי' בדרך זה כל הפרשה. וכמו כן יתפרש הפסוק ונגש הכהן אין הגשה אלא תפלה, ודבר אל העם לשון קשה תוכחת מוסר, מי האיש הירא וגו' ודרשו ז"ל הירא מעבירות שבידו, והכוונה הפשוטה אליהם לשמוע דברי תוכחה שלו, ובקרב לבבו יהיה כוונתו לה' בתפלה כמו שדרשו ז"ל שמע ישראל, אפילו אין לישראל אלא זכות ק"ש כדאי הם להושיע אותם עכת"ד ז"ל.
ועד"ז יתפרש פלוגתת רז"ל כאן ואלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת, שדיבר עם האורחים שלפי דעתו חשב עליהם שהם בני אדם ועובדי ע"ז, ואמר להם רחצו רגליכם וכו', ובדברו אליהם הלביש בדיבוריו תפלה להבוי"ת אל נא תעבור מעל עבדך, כי חש שעל ידי דיבורו עם עובדי ע"ז יגרום הסתלקות בחינת השראת השכינה כנ"ל, וא"ש קישור הפסוק ורחצו רגליכם אף למ"ד קודש, דגם לדבריו דיבר גם עם האורחים אלא שהלביש בדיבוריו תפלה להבוי"ת אל נא תעבור כנ"ל, ומ"ש ורחצו רגליכם וגו' יסובבו הדיבורים אליהם לבד, ויתורץ גם כן סידור הפסוקים בתורה, מ"ש אל נא תעבור אחר וירץ לקראתם כקושית רש"י ז"ל, דכאן הוא מקומה של תפלה זו, דלפי שדיבר עם עובדי ע"ז לפי דעתו, ע"כ חש עכשיו הסתלקות השראת השכינה ולא קודם לכן, ואם תמצא לומר דראוי היה להקדים תפלה טרם ירוץ לקראתם, דהרי גם ההתקרבות אליהם יוכל לגרום הסתלקות השראת השכינה, ואפשר שראה אברהם שיותר טוב להמתין בתפלתו עד שידבר אליהם, כדי שילביש בו תפלה להבוי"ת, ויהיה נראה כמדבר אליהם שלא יבין המקטרג ולא יסטין, וזו דרך הצדיקים ברוב ענותנותם שחושבין שאין תפלתם כדאי ואין בכוחה לדחות את המקטרג, ועל כן מסתירים תפלתם בדרך זה כבחינה שכתב בנועם אלימלך זלל"ה, ומעתה סידור הפסוקים עולה על נכון ולא קשה קושית הנזה"ק הנ"ל.
ואפ"ל עוד בחינה בזה בהקדם מה שפירשתי במתניתין דברכות (ל' ע"ב) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולכאורה הלשון קשה דהול"ל שוהין שעה אחת קודם התפלה כדי שיכוונו לבם וכו', ולמה הפסיק לומר ומתפללין כדי שיכוונו לבם, ומתחילה צריך שיכוונו לבם ואחר כך מתפללין. ואפ"ל שיש כוונה אחרת בזה, דכשרוצין להתפלל להבוי"ת, צריך שיקדים אליה התבוננות המחשבה, ותפלה בלב שיוכלו לכוון בתפלתם כראוי, ולהלן בגמרא שם (ל"ב ע"ב) הקשו מאחר ששוהין ט' שעות ביום בתפלה תורתן האיך משתמרת וכו', ונשמע מזה דבשעה שהיו שוהין לפני התפלה לא עסקו בתורה, ובמה היו עוסקין באותה שעה, אלא ודאי ברור שהתבודדו אז בינם לבין קונם והתפללו שבשעת התפלה יוכלו לכוון בתפלתם כראוי, וזהו הפשט היו שוהין שעה אחת, ובאותה השעה היו מתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים בתפלתם.
ועד"ז אפשר לפרש כאן סדר הפסוקים, דאאע"ה טרם שהתפלל להשי"ת אל נא תעבור וגו', הי"ל התבוננות במחשבה והקדים תפלה שבלב, ואותה תפלה במחשבה היה טרם וירץ לקראתם, אלא שתפלתו בדיבור ובפועל לא היה אלא אחר וירץ לקראתם, אחר שהכין עצמו לתפלתו והתבודד בינו לבין קונו לפני התפלה כדרך הצדיקים, אבל הבוי"ת קיבל מיד תפלתו שבמחשבה ונענה עליה. ועל דרך שפי' בספה"ק טרם יקראו אני אענה, דלהבוי"ת סגי בתפלה שבמחשבה לבד, דקמי שמיא גליא ומכיר בחינת המחשבה, אלא שצורך לתפלה בדיבור כדי שיסכימו גם הב"ד של מעלה ולא יקטרגו, דהבוי"ת מתנהג בדין ומלך במשפט יעמיד ארץ, וז"ש עוד הם מדברים, ר"ל למה צורך הדיבור, ואני אשמע דכל מקום שנאמר ואני אני ובית דיני כאמרז"ל, והיינו כדי שישמעו בית דיני ויסכימו עכ"ד ז"ל.
ובזה מתורץ קושית רש"י ז"ל דהיה צריך להקדים אל נא תעבור לפני וירץ לקראתם, שכן הוא דרך הנימוס שיאמר המתן לפני ריצתו לקראתם, אולם באמת עשה כן אאע"ה וקדמה תפלתו במחשבה ונענה מיד, אלא שבסדר הפסוקים נכתבה אחר וירץ לקראתם, לפי שהדיבור ותפלתו בפועל היתה לאחריה כטעם המבואר לעיל, ודרך המקראות לדבר כן לכתוב כסדר המעשה ולא כסדר המחשבה, כמו שמצינו אצל ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם, שנאמרה בסדר הפסוקים אחר ויולד נח, לפי שהאמירה וההודעה לנח היה אחר כך, ואף על פי שכבר נגזר הגזירה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, כמ"ש רש"י ז"ל וכן איתא בסדר עולם שנמנה החשבון של ק"כ שנה משעת הגזירה עיי"ש, אולם אפשר שההודעה לנח היה אחר ויולד נח, ועל כן שם הוא מקומו של מאמר לא ידון רוחי, והפסוקים נכתבו כסדר המעשה ולא כסדר המחשבה ואין צורך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכמו כן לעניננו התפלה בדיבור ובפועל המעשה היה אחר וירץ לקראתם ונכתבו הכתובים על הסדר ולא קשה קושית נזה"ק הנ"ל.
באופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל, ויתבאר הענין בהקדם מה שפירשתי בפ' יתרו, דנחלקו רבותינו ז"ל יש אומרים כי קודם מתן תורה בא יתרו כסדר הפרשיות, ויש מהם אומרים שאחר מתן תורה בא, והרמב"ן ז"ל (ר"פ יתרו) האריך בביאור ב' השיטות וסברתן עיי"ש. ולכאורה צ"ב דלמ"ד אחר מתן תורה בא, בעל כרחך נצטרך לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי נכתבה ביאתו בתורה קודם מתן תורה, ועכ"פ טעמא בעי למה הקדים הכתוב את המאוחר, דאין דרך הכתוב לשנות ולהקדים את המאוחר בלי טעם וכוונה.
ויתבאר על פי מ"ד במכילתא (פ' בא) והובא ברש"י ז"ל עה"פ וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, וכי כבר עשו, והלא מר"ח נאמר להם מצוה זו, ולא עשו עד בעשור לחודש, אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו כבר עשו ע"כ. מבואר דקבלה בלב שלם לקיים את המצוה הבוי"ת מחשבה למעשה, כי הקב"ה בוחן כליות ולב ומכיר פנימיות המחשבה, ואם הוא באמת לאמיתו, הבוי"ת מצרפה למעשה ומסייע בידו לגמור מעשהו, והבוי"ת דן לטובה על שם סופו ועל כן מעלה עליו כאילו כבר עשהו. ועד"ז אפ"ל ביתרו דכיון ששמע קרי"ס ומלחמת עמלק, קיבל עליו מיד לעזוב את ארצו לצאת המדברה אל ישראל לקבל עליו עול תורה ומצות, ועל כן אף לדברי מ"ד דאחר מתן תורה בא, ר"ל שלא הגיע למקום חנייתן של ישראל כי אם אחר מתן תורה, מ"מ כתבה תורה ביאתו לפני מתן תורה, דמשקיבל עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כבר בא וקיבל עליו עול תורה ומצות.
ועד"ז יתורץ קושית המפורשים הנ"ל דבאמת אאע"ה אמר אל נא תעבור וגו', טרם רץ לפני האורחים, ושפיר למדו חז"ל מכאן דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, מדאמר להקב"ה להמתין עד שיכניס את האורחין, ומה שהזכיר הכתוב וירץ לקראתם לפני אמירתו אל נא תעבור. אפ"ל לדרכנו הנ"ל דאאע"ה תיכף בראותו האורחים ניצבים לפניו, היתה תשוקתו ורצונו לרוץ מיד לקראתם ולהכניסם בביתו, כדי לקיים מצות הכנסת אורחים בלי איחור, אלא לפי שהיתה השראת השכינה אצלו, הוצרך ליטול רשות ולומר אל נא תעבור וגו', וכפרש"י ז"ל שהיה אומר להקב"ה להמתין לו וגו', ואחר כך וירץ לקראתם, אבל הקב"ה חישב עליו שכר המחשבה כמעשה, ועל כן כתיב וירא וירץ לקראתם מוקדם, שמיד שראה אותם והשתוקק לקיים מצות הכנסת אורחים מעלה עליו הכתוב כאלו עשהו, אבל בפועל המעשה היתה הריצה אחר שאמר אל נא תעבור כדברי רש"י ז"ל.
ומעתה לא יקשה קושית המהרש"א והנזה"ק מהך דפ"ק דפסחים, דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, והכא חד ענינא נינהו ואיך כתב רש"י ז"ל שנאמרו הכתובים שלא כסידרן, אמנם כתבו התוס' בפסחים שם דהך כללא היינו דוקא היכא דליכא דרשא וטעם, אבל היכא דאיכא טעמא אמרינן אפילו בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר, והביאו ראיה מדבר הגמרא דסנהדרין (מ"ה ע"א) עיי"ש. והכא נמי איכא טעמא שהקדים הכתוב מאמר וירץ לקראתם אף שהיה אחר כך, להורות דהמחשבה נחשבת כמעשה, וכמו שדרשו רז"ל במכילתא הנ"ל, שהקדים הכתוב לומר כן עשו בפסח מצרים, אף שלא עשו עד בעשור לחודש, אלא להורות דכיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאילו כבר עשו. וז"ש רש"י ז"ל דדרך המקראות לדבר כן, ר"ל להקדים את המאוחר היכא דאיכא טעמא כמ"ש התוס', וכמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח, אף שהיתה הגזירה כ' שנה לפני לידת נח, דהתם נמי טעמא איכא בגוויה, ואפשר לומר הטעם מה שהקדים הכתוב את המאוחר עפימ"ש ז"ל בב"ר שלא ניצול נח אלא בזכות תולדותיו הצדיקים שיצאו ממנו, ודרשו ז"ל בשגם הוא בשר, בשגם בגימט' משה, שבזכותו ניצול נח, ולטעם זה לא הודיעו הקב"ה לנח מגזירת המבול כי אם אחר שהוליד תולדות והיה ראוי להנצל, ולא קודם לכן, שאז הוא היה עדיין בכלל הגזירה.
ואפ"ל עוד בביאור הענין הנ"ל, דהנה לכאורה ראוי להבין מדוע הוצרך אאע"ה לבקש מהקב"ה אל נא תעבור, וכי יעלה על הדעת שעל ידי שיעסוק במצות הכנסת אורחים, שגדולה מקבלת פני השכינה תסתלק השראת השכינה מעליו, ואדרבה יתוסף בחינת השראת השכינה על ידי מעשה מצוה רבה כזו. ואפ"ל על פי מה שכתב האור החיים הק' (פ' ויגש) עה"פ אנכי ארד עמך מצרימה וגו', וז"ל: כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשר שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה אצלם, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו משכן ואחר כמה הכנות האמורים וכו' כתיב וכבוד ה' מלא את המשכן וכו', אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להשראת שכינה וכו', ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב וכו' עיי"ש שהאריך.
ועד"ז אפ"ל לעניננו דהנה כתיב וירא אליו ה', שזכה אאע"ה להתגלות השראת השכינה בבחינה גדולה ונפלאה, כמ"ש ז"ל בב"ר שאמר הקב"ה אני ופמליא של מעלה נגלה עליך, אמנם על ידי מצות הכנסת אורחים שקיים אאע"ה על צד השלימות בערך גדולת השגתו וקדושתו, נתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב, וזכה על ידי זה להשראת שכינה בבחינת והדרגה גדולה יותר ממה שזכה לפניה, ועל כן התפלל וביקש מהקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך, שבחינה זו של השראת שכינה לא תסיר מעליו לעולם, ויזכה אליה אף אחר שילכו האורחין מאתו, ואף בשעה שלא יהיה בידו לקיים מצוה רבה זו.
ואפשר דמתחלה שהיה אאע"ה מסופק בהן שמא מן הערביים המה, שמשתחוים לאבק שברגליהם, על כן התפלל וביקש אל נא תעבור וגו' כפשוטו, שלא תסתלק השראת השכינה מעליו בשביל ריצתו אל האורחים, כי העסק והדיבור עם עובדי ע"ז גורם שיסתלק השראת השכינה מעליו, ולכוונה זו אמר אל נא תעבור טרם רץ לקראתם, ושפיר למדו חז"ל מכאן דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, מדאמר להקב"ה להמתין וכו', אמנם אחר שהכניסם לביתו ובחן אותו בההיא אילנא כמבואר בזוה"ק, כבר השיג מהותם שהם חשובים, ועל ידי אור המצוה נתרבה בחינת השראת השכינה אצלו, על כן ביקש עוד הפעם אל נא תעבור מעל עבדך, שתתקיים אצלו בחינה הגדולה זו של השראת השכינה ולא תסתלק מעליו לעולם, ואמירה זו היה אחר וירץ לקראתם וא"ש שנכתב אחר כן דשם מקומו, ואף שנכתב בפסוק רק פעם א' אחר וירץ לקראתם, יתכן לומר שאמרה אאע"ה גם קודם ריצתו לפני האורחים, כי הנימוס יתחייב כן, גם חז"ל למדו מכאן שהיה אומר להקב"ה להמתין וכו', אלא שלא חש הכתוב לכפול אמירתו, ונכללו שניהם במאמר הכתוב ויאמר אל נא תעבור.
ועד"ז מצינו בפסוק ויאמר ה' סלחתי כדבריך, שנכתבה אחר חטא מרגלים, ואעפ"כ כתב רש"י ז"ל (פ' עקב) עה"פ ואתנפל לפני ה' וגו', שמ' יום האחרונים שהיה משה בהר כלו ביום הכיפורים, ובו ביום נתרצה הקב"ה לישראל על חטא העגל וא"ל סלחתי כדבריך וכו', וכתב הגור ארי' זלל"ה דאע"ג שלא מצינו במעשה העגל סלחתי כדבריך רק במרגלים, מ"מ מוכח מן הכתוב שאף כאן א"ל הקב"ה סלחתי כדבריך שבשניהם היתה טענת המלצתו פן יאמרו מבלי יכולת ה', וע"ז א"ל הקב"ה סלחתי כדבריך וכו' עיי"ש. וכמו כן אפ"ל לעניננו דבפסוק א' נכללו ב' האמירות, ולפי זה אין צריך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה, דמ"ש אל נא תעבור אחר וירץ לקראתם, הכוונה על בחינה הב', ושם מקומה הנכון אחר שבחן אותם ונתרבה השראת השכינה עליו, אמנם גם קודם ריצתו לקראתם אמר אל נא תעבור וכנ"ל.
באופן אחר יש לבאר הענין, ולתרץ עוד מה דאיתא במד"ר (פ' וירא פ' מ"ח סימן ט') אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי, א"ל הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הה"ד וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא בשכינה וירא במלאכים יעיי"ש. ויש להבין דלכאורה הקב"ה לא ניחם אותו כלום בזה, דהא אמרו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה וכו', ואם כן זכות גדול יותר היא לו אם באו אצלו אורחים מלקבל פני השכינה.
והנ"ל לתרץ מקודם סתירה הנ"ל מהמדרש על הגמרא, דהנה כלל גדול הוא דבכל מקום שמקילין איזה דבר לצורך אורחים אין הכוונה על אנשים שפלים שנתארחו אצל האדם דבשבילם אין להקל כלל, אבל הכוונה על אנשים חשובים אורחים הגונים, ובזה אמרו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, משא"כ אותן האורחים ערלים שבאו אל אברהם אבינו מזה חשוב יותר קבלת פני השכינה, ואין כאן סתירה כלל.
איברא יש להתבונן למה הוצרך אברהם אבינו לומר להקב"ה שימתין עד שיכניס את האורחים, הלא היה השראת השכינה בביתו, דודאי לאו דוקא באותו המקום ממש שישב שם אברהם שרתה השכינה אלא בכל ביתו היה השראת השכינה, וכי בשביל שיצא אל פתח ביתו לקבל פני האורחים עזב בזה את השכינה, הלא בכל מקום שהלך בביתו היה השכינה עמו. אך יל"פ דהנה רש"י ז"ל כתב בפסוק נצבים עליו, כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוהו דהוי שרי ואסר פרשו הימנו מיד וירץ לקראתם. ואם כן י"ל כך דשתי ריצות היו כאן, דכבר הקדמנו דמה דאמרינן גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה זה דוקא באורחים חשובים, ולכן מתחלה כשבאו האורחים לפתח ביתו רץ אברהם לקראתם לראות בהם אם הם אנשים הגונים אורחים חשובים הראוים להכניסם לתוך ביתו, ואז לא הוצרך לומר אל הקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך שהרי לא יצא עדיין מפתח ביתו, ובכל מקום שהלך בביתו היתה השכינה הק' עמו, רק אחר שראה בפניהם שהם אורחים חשובים והם פירשו ממנו כשראו אותו שרי ואסר והוצרך לרוץ אחריהם חוץ לפתח ביתו להחזירם לביתו אז הוצרך לעזוב את השכינה הק', דבאורחים כאלו אמרו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, ולכן אמר אל נא תעבור מעל עבדך.
נמצא שקודם שאמר אל נא תעבור גם כן רץ לקראת האורחים לראות בהם אם הם אנשים חשובים, לכן שפיר נכתב תיבות וירא וירץ לקראתם מקודם שאמר אל נא תעבור, וכולל בזה גם את הריצה שאחר כך, ולא חזר לכתוב עוד הפעם וירץ לקראתם ע"ד שאמרו ז"ל (פסחים ו') שואלין ודורשין בהל' הפסח קודם לפסח שלשים יום, רשב"ג אומר שתי שבתות, מאי טעמא דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני וכו', ורשב"ג אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא יעיי"ש. כמו כן בזה כיון שהוצרך לכתוב וירץ לקראתם קודם שאמר לה' אל נא תעבור מעל עבדך כולל בזה גם את הריצה שהיה אחר כך, ואינו חוזר עוד לפרשו עוד הפעם, וא"ש למה מקדים לומר וירץ לקראתם ואין צריך לומר מוקדם ומאוחר בתורה.
עוד י"ל בזה על פי מה דאיתא במדרש תנחומא ובילקוט אמר הקב"ה לאברהם בזכות שלש ריצות שרצת חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל שאני רץ בפניהם, ג' ריצות שרץ אברהם וירץ לקראתם, ואל הבקר רץ אברהם, וימהר אברהם, ופרע לו הקב"ה ויאמר ה' מסיני בא וגו' ע"כ. ובזה י"ל דאה"נ כשרץ לקראת האורחים לא הוצרך לומר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך, כנ"ל דבכל מקום בביתו של אאע"ה היה השראת השכינה וה' עמו, רק אצל ריצה שניה שרץ לרפת הבקר לבחור שם בן בקר רך וטוב ונכנס שם במקום שאי אפשר להיות השראת השכינה, כי במקום מטונף כרפת של בקר אסור להזכיר דבר שבקדושה, וכמו כשנכנסין לביה"כ צריך לומר למלאכים המלוין את האדם התכבדו מכובדים כמבואר בגמרא ונפסק להלכה בשו"ע, שאפילו מלאכים אין נכנסין למקום מטונף, כש"כ שהשכינה הק' לא נכנס עמו לרפת הבקר, וע"כ כשרץ פעם שנית לבחור בן בקר רך וטוב הקדים לומר אל הקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך, ומזה למדו שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, ואם כן שפיר נכתבו הפסוקים כסדרן דמאמר אל נא תעבור היה לפני הריצה השניה לרפת בקר ולא קודם ריצה ראשונה לפני האורחים.
[ק"ל ע"א] דא"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו'. [עי' מ"ש לעיל מ"ט ע"א בד"ה א"ר ינאי וכו'].