אגדות מהרי"ט/שבת/פרק כ
אגדות מהרי"ט – מסכת שבת – פרק כ
[קל"ח ע"ב] דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה. ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח') הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, דבר ה' זו הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה וכו'. תניא רשב"י אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ופירש"י ז"ל הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת. והנה צריך להבין דלכאורה אלו השתי ברייתות פליגי בפירושא דקרא דישוטטו לבקש דבר ה' וגו', ורשב"י טרח ליישב מקרא זה שאין ראיה משם על שכחת התורה, ורב חידש ללמוד שכחת התורה מקרא אחרינא דוהפלא ה' וגו' שלא נזכר באלו השתי ברייתות, וקשה לכאורה מקרא זה על רשב"י. גם קשה טובא דלא משני הש"ס מידי על הברייתא ורב דסברי עתידה תורה שתשתכח, מה יעשו בהך קרא דלא תשכח מפי זרעו שלמד רשב"י, כמו שדרך הש"ס להקשות בכ"מ ואידך, לתרץ דעת שני התנאים והאמוראים.
והמהרש"א כתב דלדעת רשב"י הך קרא דוענתה השירה הזאת שסיים ביה כי לא תשכח, קאי על כל התורה דכן קרא דכתבו לכם את השירה הזאת מוקמינן לה בפ' כהן גדול בתורה שצריך לכתוב ספר תורה, ומאן דפליג לעיל ואמר דהתורה תשתכח מוקי לה קרא דכי לא תשכח בשירה גופיה יעיי"ש. והנה באמת בפ' כהן גדול (בסהדרין כ"א ע"ב) מביא מימרא זו בסתם דמצוה לכתוב ספר תורה מקרא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולא הביא שם שום חולק בדבר, גם היא הלכה פסוקה בפוסקים ובמוני המצות, ואינו נזכר בשום מקום שיש איזה חולק בזה, ולדברי המהרש"א ז"ל דאותה הברייתא וגם רב דסובר שעתידה תורה שתשתכח, חולקין על הך סתמא דגמרא דסהדרין במצות כתיבת ספר תורה, כי אין ראיה מקרא דהשירה הזאת דקאי על כל התורה כי אם על השירה גופיה בלבד.
והרמב"ם כתב (פ"ז מהל' ספר תורה) מצות עשה לכתוב ספר תורה וכו' שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ופירשו הב"י וב"ח (בטור יו"ד סי' ע"ר) דהכוונה הוא דבעל כרחך אי אפשר לומר שיכתוב שירת האזינו בלבד, כיון דקיי"ל אין כותבין התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה ניתנה, ואם כן על כרחך קרא קאמר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהוא גמר של תורה יעיי"ש. ולפי זה יש הכרח מקרא דמה שאמר השירה הזאת קאי על כל התורה כולה, ואיך יפרשו הברייתא ורב דלא קאי אלא על השירה בלבד. ודוחק לחלק בין הנושאים דהך שירה שבקרא דועתה כתבו לכם קאי על כל התורה, והך שירה שבקרא דוענתה השירה הזאת שעל זה סיים כי לא תשכח לא קאי אלא על השירה, דכיון ששניהם סמוכים בפרשה אחת ונאמרו בלשון אחד קשה לחלק בפירושא בלשון התורה. ועכ"פ אין זה דבר פשוט כל כך, ולמה לא ביארו זה בש"ס אליביה שמחולקין בפירושא דקרא בלשון השירה שאינו שוה, כמו שדרך הש"ס בכ"מ להקשות ואידך ולפרש.
אבל יותר תמוה לי מגמרא (נדרים ל"ח ע"א) דאמר ריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו', מתיב ר' חסדא ואותי צוה ה' וגו' למען תהיה לי השירה הזאת לעד, אלא פלפולא בעלמא, ופירשו רש"י והר"ן והתוס' והרא"ש כולם דהקושיא היא דאי אפשר לומר דהשירה הזאת קאי על השירה לבדה, דאם כן מאי סהדותא איכא ואי אפשר לומר שהוא לעד, ובשביל קושיא זו הוכרח לומר שאין כוונתו אלא על הפלפול. אם כן חזינן שהיא סברא מוחלטת בש"ס דכיון דכתב שם לעד על כרחך קאי על כל התורה כולה ולא על השירה לבדה, ואם כן גם בהך קרא דוענתה לפניו השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו, על כרחך דקאי על כל התורה כיון שכתב שם שהוא לעד, ואי אפשר לומר דברייתא ורב פליגי על סברא זו, דאם כן מאי מותיב ר"ח על ריב"ח אם סובר כברייתא ורב, ועל כרחך שאין פלוגתא בזה, וקשה טובא על הברייתא ורב, מה יענו על לימודו של רשב"י מקרא דלא תשכח שהיא הבטחה שלא יהיה שכחת התורה כיון דעל כרחך קאי על כל התורה כנז"ל.
עוד קשה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות (מצוה קנ"ג) במצות קידוש החודש, וזלה"ק: אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לקל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, וכשלא יהיה שם בית דין וכו' הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום וכו' עכ"ל לעניננו. ואם ביטול המועדות בלבד נחשב לכליון האומה ח"ו, מכש"כ ביטול ושכחת כל התורה כולה, והקב"ה הבטיחנו שלא יכלה זרעו ולא אותות האומה לעולם, ואיך ס"ל לרבנן דעתידה תורה שתשתכח מישראל.
גם צריך להבין מה שאמר רשב"י ומה אני מקיים לבקש את דבר ה', הלא חשב שם בברייתא ג' דברים שלמד מהלשון דבר ה' ולא ימצאו, הלכה קץ ונבואה, אם כן אפשר לקיים מקרא זה על שני דברים, אף אם נימא דלא קאי כלל על תורה. גם צריך להבין האיך אפשר ללמוד ג' דברים מקרא אחד. גם אינו מובן כלל מה שאמרו על הכתוב הנה ימים באים וגו' ולא ימצאו דבר ה' על הקץ, דמשמע מזה שהקץ היה מגולה אלא שימים באים שישתכח, הלא הקץ היה סתום וחתום מאז ומעולם, כמבואר בדניאל סתום וחתום הדברים, ויעקב אבינו ע"ה כשבקש לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה, ומה שייך על זה לומר הנה ימים באים ולא ימצאו, אדרבה ימים באים שיתגלה הקץ בעת שנזכה לראותו, אבל לשעבר מעת בריאת העולם היה מכוסה טמיר ונעלם. גם הסתלקות הנבואה כבר היה עוד בהתחלת בית שני ומה חידשו בזה בברייתא לדרוש על זה מקרא דהנה ימים באים.
גם צ"ב בדברי רשב"י מ"ש ח"ו שתשתכח תורה מישראל וכו', אלא שלא ימצאו הלכה ברורה וכו', והרי גם זה שכחת התורה, דעיקר התורה ללמוד על מנת לעשות, ואם לא ימצאו הלכה ברורה לא ידעו לקיים מצות המעשיות. גם אינו מובן אם לא תשתכח התורה מדוע לא ימצאו הלכה ברורה, ורש"י פי' שלא ימצאו הלכה ברורה בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת עכ"ל, וצ"ב דהלא מאז ומקדם היו הרבה מחלוקת בהלכה, ואמרו חכז"ל בחגיגה (ג' ע"ב) בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין וכו', שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא וגו', אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאין ודברי מטהרין וכו' יעיי"ש. אם כן כבר דרשו חז"ל מקרא אף לדורות הראשונים שהיה מחלוקת בהלכה, ואף על פי כן אם משים אזנו כאפרכסת לשמוע דברי חכמים יש לו לב מבין, ומה נשתנה בזה דור העתיד שעל ידי המחלוקת לא ימצאו דבר הלכה. גם צ"ב הלשון שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, משמע דבשני מקומות ימצאו הלכה ברורה, ומה ענין שינוי המקום לבירור ההלכה, ורש"י פירש הלכה ברורה בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת, וצריך ביאור הכוונה במה שכתב בטעמים, ודבר ידוע דלפעמים סיבת המחלוקת תליא בהבדל הטעמים, ומה צורך לבאר זה, וסגי שיאמר שלא ימצאו הלכה ברורה, ואין נפקא מינה אם יהיה המחלוקת בטעמים או בקבלה.
ובירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב) אר"י אלו היה ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, ופי' שם בפני משה שאלו היה ניתנה התורה פסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן, לא היה קיום לעולם, דהתורה צריך שיהיה נדרשת לכאן ולכאן כדלקמי' ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ואמר אחר כך שאמר משה רבינו ע"ה הודיעני איך היא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות וכו', כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור וכו', ואומר מישרים אהבוך, ופי' שם הפני משה שמשה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה להודיעו ההלכה שלא יהיה בה שום ספק ואמר לו הקב"ה שזה אי אפשר בשביל שצריך שהתורה תהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, ואם אני מגלה לך ההלכה שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים יעיי"ש, ואם כן לפי זה הוא מוכרח שיהיה מחלוקת בהלכה אוסרין ומתירין שיהיה נדרשין המ"ט פנים לכאן ולכאן, וכבר אמר זה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, ואינו מובן לפי זה למה נקרא המחלוקה בהלכה שבדור האחרון שכחת התורה.
והנה רש"י ז"ל פי' עשה אזנך כאפרכסת מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין איזה יכשר קבע הלכה כמותו. ואינו מובן דאדרבה כיון שכולן מרועה אחד ניתנו מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, האיך נדע להבחין אי זה יכשר לקבוע הלכה כמותו. והמהרש"א כתב שיש לומר אחרי רבים להטות, ובאמת מצינו בגמרא גם כמה כללים אחרים שפסקו כמה פעמים אף כיחיד נגד רבים. ויהיה איך שיהיה העיקר חסר מן הספר שלא אמרו שם בגמרא שום כלל איך להכריע את ההלכה, אלא כתבו אותו הטעם שכולם מרועה אחד ניתנו מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, וזה אדרבה מכביד הספק שלא נוכל להכריע כיון שכולם שוין שממקום קדוש יהלכו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים ואנחנו לא נדע מה נעשה, ולכאורה אין בזה שום תי' על התחלת דבריו שהתחיל להגיד שלא יאמר האדם מחמת המחלוקת האיך אני לומד תורה לידע הכרעת ההלכה.
אבל האמת הברור בזה שבודאי יש דרך בכל מחלוקת לבוא על האמת בכל דבר הלכה, לפעמים על ידי כללא דאחרי רבים להטות או כללים אחרים שהתלמידי חכמים בעלי האסופות המטמאים והמטהרים האוסרין והמתירין באים לידי השוואה כמו שהי' בימי חכמי הש"ס ובכמה דורות, אבל תנאי אחד צריך לזה, שיהיו כל הדיעות כולן מרועה אחד ניתנו, כמו שאמרו בגמרא על זה כמה לשונות רועה אחד א-ל אחד פרנס אחד מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דרוצה לומר שבכל הבחינות שיש בהענין אין בהם שום השפעה צדדית מן העולם מאיזה צד שהוא, אלא כל הדיעות באים רק מהשפעת התורה הקדושה שהיא השפעה אלקית, לא זולת כלל וכלל לא, ואזי מצטרפין כל הדיעות ויוצא מהם הלכה ברורה לכל העולם, כי כולם ממקור אחד באים לכוין רצון הבורא ברוך הוא לאמיתה של תורה. מה שאין כן בדור פרוץ וגם החכמים תשושי כח ויראת העם עליהם בצירוף עצת ירבעם שמושיבין רשע אצל צדיק, ואין כל הדיעות ממקור אחד ופרנס אחד, אלא ערבוביא גדולה יש בהם מדעת כל הצבור ומפלגות שונות המשפיעים על כל העם ועל המנהיגים לסמות עיני כל, ועל מצב דור כזה דרש ר' שמעון בן יוחאי הנה ימים באים וגו' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו, שאמר על זה שלא ימצאו הלכה ברורה "במקום אחד", ורוצה לומר שלא יבואו הדיעות ממקום אחד שהוא הרועה אחד ופרנס אחד אלא מהשפעת הרבים התועים מדרך האמת, ומי יורה דעה ומי יבין שמועה. עוד אפ"ל שטמנו חז"ל הקדושים ברמז במתק לשונם באמרם שלא ימצאו הלכה ברורה "במקום אחד", עפמש"כ הרמב"ן ז"ל סברא נפלאה (חידושי הרמב"ן עירובין י"ז) לבאר טעם עירובי תחומין שמועיל אף למ"ד תחומין דאורייתא, שאמרו חז"ל כי טבע האדם להמשך אחרי סעודתו, וכיון שהניח עירוב בסוף אלפיים אמה ושם היא סעודתו גם מחשבתו שם, ובמקום שמחשבת האדם נמצאת הוי כאלו גם גופו שם, על כן מועיל הערוב ע"ש. וזה אפשר לרמז בלשונם שלא ימצאו הלכה ברורה "במקום אחד", כלומר שלא יוכלו לקבוע הלכה ברורה, לפי שיש לחוש פן יש בין החולקים אנשים שאינם ראויים לצירוף, מטעם שאינם "במקום אחד", אלא מחשבתם משוחדת מנגיעה צדדית ומושכים מזה אחד ומזה, ובמקום שמחשבתם משוטטת גם גופם כאלו גריר אבתריה.
ומובן בש"ס חגיגה שאין מניעה ללימוד התורה מחמת מחלוקת החכמים כי כיון שכולם מרועה אחד נתנו מפי אדון כל המעשים ב"ה, לא זולת, בודאי יצא מהם הלכה ברורה למי שמטה אזנו כאפרכסת לקנות לב מבין, לאפוקי הדור האחרון אשר עליהם אמרו חכז"ל עתידה תורה שתשתכח מישראל כי הרועים והפרנסים המה דעת הקהל המרובה שאין בהם לא דעת תורה ולא דעת אמת כלל, והן המה המשפיעים גם על המנהיגים כמ"ש ז"ל אוי לדור ששפטו את שופטיהם, ואי אפשר לידע מי הוא זה ואיזה הוא שאין השפעת הדור עליו אלא אומר דעת תורה בלבד לאמיתה של תורה. וראו חכז"ל ברוח קדשם שיהיה זמן כזאת שלא יוכלו לילך אחר הרוב, וממילא לא יוכלו לברר הלכה לאמיתתה.
וכעין זה מבואר בספה"ק דגל מחנה אפרים (פ' מסעי) מה ששמע מא"ז הבעשטה"ק זלל"ה בשם ס' ברית מנוחה, כי בתורתינו הקדושה יש מים מתוקים ומים המרים, והראיה שכל התנאים והאמוראים וכל הצדיקים מימות מרע"ה ושיהיה עד שיבוא משיח, כולם לומדים מן התוה"ק דרך ישכון אור לעבודת הבורא יתברך, וכל האפיקורסים מביאים ראי' מן התורה עצמה להיפוך ושיש ח"ו ב' רשויות, ועוד הרבה ענינים הנזכרים בגמרא מן הצדוקים, והיינו שיש בתורה מים המרים גם כן, ואותו שאינו לומד באמת אזי טועם טעם המרירות שיש בתורה, וכשנכנסין בזה הדרך השם יצילנו, אז כבד מאוד לפטור עצמו מזה הדרך של שקר עכלה"ק. ולבחינה זו קראו חז"ל שכחת התורה, ואף על פי שיהיו לומדי תורה מצויים, אבל לא ימצאו הלכה ברורה לכוון ההלכה לאמיתתה, מפני שלא יהיה דעת כולם שוה ברצון מוחלט לבקש דרך האמת.
ולפי זה י"ל שאין שום פלוגתא בזה בין התנאים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכבר הביא במבוא התלמיד [הנדפס סוף מס' ברכות] בקיצור כללי התלמיד שם בשם הר"ן שכאשר נראה אמוראים שסובל מאמרם לומר שאינם חולקין, אף על פי שהוא דחוק קצת אין לנו לומר שחולקים, דכלל גדול הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן. עוד הביא דאף שעל פי הרוב כשאומר בלשון פלוני אומר הוא חולק, מ"מ מצינו לפעמים שאומר בלשון פלוני אומר והוא לא חולק. ועי' בחידושי הרשב"א מס' סוכה (כ"ה ע"ב) שאמרו שם בגמרא ר' יצחק אמר, ואף על פי כן כתב הרשב"א שאין בזה פלוגתא דכולהו תנאי הכי סברי ור' יצחק הוא דמפרש להו, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס יעיי"ש. והנה בכאן אין שום דוחק כלל אם נימא דלא פליגי, אלא אדרבה מיושבין כל הקושיות שכתבתי ברווחא אם אין בזה שום פלוגתא, דהנה בכאן אמר רשב"י הלשון ח"ו שתשתכח תורה מישראל, ובספרי הוא בלשון אחר (פ' עקב פיסקא מ"ח) רשב"י אומר עתידה תורה שתשתכח מישראל, והלא כבר נאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר וכו' ולא ימצאו דבר ברור. ומזה נראה שרשב"י עצמו אמר אותו הלשון שבברייתא עתידה תורה שתשתכח מישראל, הגם שיש מפרשים שהוא בלשון בתמיה, והיא מחמת הקושיא שבגמרא אין הלשון כן, אבל לפענ"ד יותר מסתבר לפרש כפשוטו שרשב"י קורא לזה שלא ימצאו הלכה ברורה שכחת התורה, דכיון שלא יוכלו לידע דעת תורה הוי זה שכחת התורה. ומה שאמר כי לא תשכח מפי זרעו יתבאר להלן.
והנה יותר מזה הוא בזו"ח במדרש הנעלם (דף י"ג ע"א דפוס מונקאטש) וז"ל: באותה שעה בכה ר' עקיבא א"ל על מה קא בכית, אמר לו אוי לדור שיהיו יתומים ממך, א"ל אל תאמר כך אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה ולא תלמיד הוגה, וימים יבואו שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים ותשתכח תורה ואין דורש ואין מבקש, והמתעורר לבו בתורה יהיה נבזה וחדל אישים ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא. א"ל לית דרא ההוא מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין אורייתא משתכחת מנהון, כי הא דאר"י מאי דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הול"ל אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו יזכה למעלת שמואל הנביא וכו' יעיי"ש. והגם שזה מימרא דר"א לר"ע, אבל כל דברי הזוהר נשנו בבית מדרשו של רשב"י וכמה הפליגו בשכחת התורה שבדור האחרון ואינו מזכיר כלל שיש איזה פלוגתא בדבר, ונראה כמו שכתבתי דלא פליגי ואף דעת רשב"י כן.
ומה שאמר שלא תשתכח התורה, הוא ע"ד שכתב רש"י ז"ל בשיר השירים עה"כ אם לא תדעי לך וגו' צאי לך בעקבי הצאן, שאם חדל הרועה מלהנהיג אותך הסתכלי בפסיעות דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים, היינו להתבונן בדרכי אבותינו הראשונים. ואם כן בדור שאין מוצאין בו הלכה ברורה במקום אחד אין לו אלא להסתכל בדרכי הראשונים, ואם ככה נעשה שלא לזוז מדרכי הראשונים לא יהיה שכחת התורה, והיינו דקאמר קרא כי לא תשכח מפי "זרעו", דהנה לכאורה יל"ד על אומרו לא תשכח מפי "זרעו", דבכל מקום נקראים בשם ישראל או יעקב או בני ישראל, וכאן מדייק לומר זרעו, אמנם זו הבטחה שלא תשכח התורה כל זמן שיתייחסו א"ע מזרע הראשונים, ותלמידים נקראו בנים, וכל זמן שמחזיקין בדרך אבוה"ק גדולי ישראל וצדיקים הקודמים שלא לזוז משיטתם אז יש זכר לתורתם ולא תשכח לעולם, אבל אם הולכים בדרך חדש לומר שנשתנו העתים ר"ל, אז יש שכחת התורה אפילו לרשב"י דאם משנים מדרך הראשונים זהו ממש שכחת התורה ח"ו, על כן דייק הכתוב לומר לא תשכח מפי "זרעו", רק כל זמן שמתייחסים להיות נקראים "זרעו", שאין זזין מדברי הראשונים.
גם בכלל ההבטחה שלעולם ימצאו עוד בין זרע ישראל שישימו לב לעקבות הראשונים. אבל ההולך ומבקש דרך התורה מאותו הדור שאי אפשר למצוא בו הלכה ברורה במקום אחד זה ודאי בא לידי שכחת התורה. ואמר זה רשב"י יען שלכאורה לפי פשוטן של דברים שאמר עתידה תורה שתשתכח מישראל משמע ח"ו שתשתכח לגמרי ואין שום עצה, לכן אמר שאינו כן אלא שבאותו הדור אין למצוא הלכה ברורה, וגם הברייתא שאמרה עתידה תורה שתשתכח מישראל מודה לדברי רשב"י דמקרא מלא הוא כי לא תשכח מפי זרעו, אלא כוונתם על אותו הדור שיהיה בו שכחת התורה.
ובאמת כי אלו השתי בחינות מבוארין בהדיא בדברי רש"י ז"ל הנ"ל בשיר השירים על הכתוב אם לא תדעי לך וגו', שיהיה דור שלא יוכלו לידע הנהגה מן המנהיגים, אבל זה ודאי שהעקבים ניכרים מדרכי הראשונים להתבונן בהם, ויוכל לידע משם המתבונן ומבקש האמת. וכן דרשת רב על הכתוב והפלא ה' וגו' הפלא ופלא דקאי על אבידת חכמת חכמיו שהוא שכחת התורה, אין זה סותר לדברי רשב"י כי קאי על אותו הדור שיהיה אבידת החכמה בדרך הפלא ופלא, כאשר אנו רואים עכשיו בעוה"ר הטעותים הנוראים נגד השכל והחוש, אבל כולם מודים גם להבטחה שבקרא כי לא תשכח מפי זרעו כמו שכתבנו, ולא קשה מידי מה שלא הקשה בש"ס ואידך, כי אין בזה שום פלוגתא.
ולפי זה גם כן אתי שפיר מה שכתב רש"י ז"ל שלא ימצאו הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת, דאפשר לומר שהוסיף מלת בטעמים, דהנה יש עצה למצוא דרך האמת בהלכה על ידי שנסתכל בעקבות הראשונים ונלך בדרכיהם, אמנם גם על זה יש התנגדות היצר, ועל ידי שלוחיו המסיתים תולה מציאות ההלכה בטעמים, ועל ידי זה מוצא מקום לחלק בין הנושאים, לומר שנשתנו הטעמים, וטעם שהיה נוהג בימיהם אינו נוהג בזמננו, ושוב חזרה המבוכה למקומה, ולא ימצאו הלכה ברורה בטעמים, דלא יוכלו לכוין הלכה ברורה בטעמים של אמת, ויתלו ההלכה בטעמים בדויות לומר לא הרי זה כהרי זה ואתי שפיר.
שוב התבוננתי בדברי הש"ס (סוכה כ' ע"א) שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה, ופירש"י ז"ל כשנשתכחה תורה מישראל לא נשתכחה כולה קאמר אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים, עלה הלל הבבלי שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל. ובתוס' ד"ה עלה כתבו, שהלל יסדה שלמד משמעיה ואבטליון כדאיתא בפסחים. ובריטב"א שם נתקשה בהא דאמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, דלא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחבריו שהיו גדולי ישראל. אלא אמר כך בשביל מה שחידשו בהלכה זו, שכל המקיים הלכה אחת הרי הוא כאלו מייסד כל התורה כולה, ובכלל דבריו גם כן שראוים לייסדם בכח זכרונות שבהם כדאמר בפרק השוכר את הפועלים אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל עכ"ל. ונראה ממה שאמרו על רבי חייא ובניו שחדשו בהלכה זו ולא פירשו באיזה הלכה, דקאי על אותה ההלכה של מחצלת דמיירי שם בש"ס. אך צריך עיון לכאורה שהרי כמה פעמים מצינו בש"ס רבי לא שנה רבי חייא מנין, ואם כן על כרחך שלא חידש רבי חייא הלכה שלא נשנה מפי רבינו הקדוש. אלא אפשר שהיה זה אחר פטירת רבינו הקדוש שנשתכחה הלכה זו והחזירה רבי חייא כמו ששמע כבר מפי רבי.
והנה מה שכתבו שלשכחת הלכה אחת קרי ליה שכחת התורה, זה וודאי מוכרח ממה שאמר שהיה שכחת התורה בימי הלל עד שעלה הלל, שהרי היו שם בני בתירא נשיאי ישראל והרבה תנאים ותלמידיהם והיה זה בזמן הבית שעלו שם לרגל כל החכמים, והיו הסנהדרין בלשכת הגזית, שהרי עד ארבעים שנה קודם החורבן ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, וזה היה מאה שנה לפני החורבן שאז עלה הלל לנשיא, ומבואר בגמרא לעיל (ט"ו ע"א) שנשיאותו של הלל היה מאה שנה לפני החורבן יעיי"ש בגמרא וברש"י, ובוודאי אי אפשר לומר שהיה אז שכחת התורה, ועל כרחך דקאי רק על אותה ההלכה דפסח דחי שבת, שנתעלמה מכל חכמי ארץ ישראל, אלא הלל שעלה מבבל וקבל משמעיה ואבטליון יסד הלכה זו כמבואר בפסחים ס"ו ע"א. וכן קשה טובא במה שאמר שהיה שכחת התורה בימי רבי חייא, שהרי היה זה בימי רבינו הק' שהיה דורו מצוין בהפלגת החכמה, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים, ואמרו בגמרא גיטין (נ"ט ע"א) מימות משה רבינו ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ואי אפשר לומר שהיה אז שכחת התורה, ועל כן כתב הריטב"א דקאי על הלכה אחת דמיירי שם.
ובערוך לנר נתקשה בזה דלא מצינו שנשתכחה איזה הלכה בימי רבי חייא, וע"כ כתב הכוונה לפי מה שאמר ר"ח בכתובות ק"ג אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל וכו' ומתנינן שיתא סידרי לשיתא ינוקי וכו', ומזה נשמע דאם לא עשה רבי חייא מעשה זאת היתה התורה נשתכחה, ולכן אמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, יען שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת ח"ו. ואפשר לכוון זה בסוף דברי הריטב"א כאשר העתקתי לעיל לשונו. אבל בהתחלת דבריו כתב בפירוש שנשתכחה אז אותה ההלכה. ובאמת שמה שכתב שלכן נקרא בימיו שכחת התורה כיון שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת זה צ"ע לכאורה, שהרי ברבי מצינו בפי' שהוא היה בעל המעשה בראשונה שהתיר לכתוב תורה שבעל פה אף שהוא איסור דאורייתא, משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך בשביל דלולא כן היתה התורה משתכחת, וכמו שאמרו בגיטין (ס' ע"א) כיון דלא אפשר, ופירש"י ז"ל שם דלא אפשר מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, ובגמרא תמורה דף ט"ו מוטב שתיעקר תורה ולא תשתכח התורה מישראל, ונמצא דלולא מעשה רבי בכתיבת התורה בוודאי היה ח"ו שכחת התורה, ואם כן למה לא חשב אלא עזרא והלל ורבי חייא והשמיט רבי. ולפי דברי הריטב"א שנשתכחה הלכה אחת בימי ר"ח אפשר שזה לא היה בימי רבי לכן לא חשבו. ומלשון הריטב"א נראה שהרכיב שני הטעמים יחד דלא הפסיק באמצע לומר שהוא שני תרוצים, וצ"ע האיך תלוי זה בזה.
ועכ"פ היוצא לנו מדברי הש"ס כאן בסוכה דבשכחת הלכה אחת קרי ליה שכחת התורה, ולפי זה צריך להבין לכאורה מה שטרחו בש"ס בסתירת הקראי האומרים שיהיה שכחת התורה שהוא נגד הקרא דלא תשכח מפי זרעו, הלא אפשר לומר דמה שאמר שכחת התורה הכוונה שישתכחו איזו הלכות פרטיות, ומה שאמר לא תשכח מפי זרעו קאי על כללות התורה ורוב גופי תורה, ולמה הוצרך לחדש שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד. ואולי בשביל שנלמד מהקרא דהפלא ה' את מכותך ואבדה חכמת חכמיו וגו' וקרי ליה הפלא ופלא, לא ניחא ליה למימר דקאי על שכחת הלכה אחת, דאף דלשון שכחת התורה אפשר לומר גם על הלכה אחת, אבל לשון ואבדה חכמת חכמיו לא שייך לומר אם החכמה קיימת ברוב גופי תורה, וכן הלשון הפלא ופלא לא שייך בזה. גם מה שלמדו בברייתא מקרא דרעב וצמא לשמוע דבר ה' אפשר דבשכחת הלכה אחת ויכול להשביע נפשו בשאר גופי תורה אין זה רעבון וצמאון, ולא ניחא ליה למימר על זה הלשון רעב וצמא וגו'.
ויותר נראה כי חכז"ל ידעו הכל איך יהיה המצב בעיקבא דמשיחא ברוח קדשם או בקבלה, כמו שחשבו בברייתות דסוף סוטה וסנהדרין צ"ז הרבה ענינים בעיקבא דמשיחא חוצפא יסגי והיין ביוקר ופני הדור כפני הכלב, ועוד כמה וכמה ענינים מבהילים שלא הביאו עליהם שום ראיה מקראי, אלא שבמה שהיה אפשרות להסמיכו אקראי הביאו מהקרא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים על כמה דרשות כמו במצות אתרוג שבקשו לימוד מקרא מנא ידעינן דפרי עץ הדר הוא אתרוג, ודרשו מלשון הדר שהוא דר באילנו משנה לשנה, וכתב שם דוודאי ידעו מכבר שצריך ליקח אתרוג ועשו כן דור אחר דור בקבלה עד משה רבינו ע"ה, אלא שבקשו על זה גם רמז מקרא, וכן כתב שם על כמה דרשות שחכז"ל ידעו זה גם בלא"ה בקבלה. וכמו כן נראה גם בזה שחכז"ל ידעו בלאו הכי המעמד שבעיקבא דמשיחא שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד.
ולפי פשוטו דאם פני הדור כפני כלב, ועל מה שאמרו בגמרא סנהדרין (צ"ז ע"א) שבעיקבא דמשיחא היוקר יעות, פירש"י ז"ל בל"א היוקר יעות מכובד שבהן יהיה עוותן ורמאי, ועוד ענינים כאלה בגמרא, האיך אפשר שיהיה בדור כזה הלכה ברורה במקום אחד, ומי יוכל לידע באותו הדור על מי לסמוך ולצרפו למנין הלכה. וכבר הבאתי לשון הזו"ח שהתאונן על אותו הדור שיהיה בלי חכם ומורה ותלמיד הוגה ועוד ענינים נוראים, ועל כן סמכו זה אקראי שנשמע משם שכחת התורה, אבל בשביל שגם זה ידעו שמי שירצה לידע האמת יוכל להכיר מהפסיעות שדרכו בהן הראשונים ז"ל, כמו שהבאתי מדברי רש"י ז"ל, לכן תירצו בזה הפסוק דלא תשכח מפי זרעו כמבואר לעיל.
ומה שאמר עוד דבר ה' זו הקץ, בודאי שאין כוונתו על התגלות זמן הקץ, שזה לא היה מעולם, אבל זה הוי ידעינן ודאי חומר האיסור של דחיקת הקץ, ועד היכן הדברים מגיעין להיות נשמר מקץ של שקר בכל אופן ואופן, גם ידעו הסימנים הברורים, הן לדעת הרמב"ם בהלכותיו שאי אפשר לגאולה בלא תשובה של כל ישראל, והן לדעת המהר"ל שהוא כדעת רוב הראשונים וסתמא דגמרא, שאי אפשר בלי ביאת אלי' מקודם, ויש עוד סימנים ברורים שלא ראיתי להאריך בהן מיראת האריכות כל כך כי די במה שכתבתי, וזה ודאי מה שהוא בלא תורה כלל אלא על ידי המסיתים והמדיחים למינות ואפיקורסות ועקירת כל התורה ח"ו שזה ודאי מרחיק את הקץ בלא ספק, וצריך לברוח מזה יותר מהבורח מן הארי הרודף אחריו להורגו, ולא ח"ו להשתתף עוד בדבר או ליתן איזה חיזוק אף בדיבורא בעלמא ולחשוב ח"ו מחשבת פיגול כל כך על האסון הנורא ההוא שיש בו מעניני הקץ, שטעות גדול ונורא כל כך בעניני הקץ לא עלה על לב מעולם, זולת בימינו אלה בעוה"ר שכל כך הגיע שכחת התורה לטעות בדבר ברור כזה, שהוא באמת הפלא ופלא האיך נתעוורו עיניהם כל כך, כדרשת רב עה"כ והפלא ה' וגו' הפלא ופלא.
ומה שאמר עוד דבר ה' זו נבואה, הנה כבר סתם הרמב"ם ז"ל באגרת תימן, שזה ודאי שקודם הגאולה תחזור הנבואה לישראל, וכן כתב בהלכותיו שהמלך המשיח יהיה נביא גדול יותר מכל הנביאים עד קרוב למשה רבינו עליו השלום, וזה ודאי אי אפשר כי אם על ידי קיום כל התורה בשלימות, ואין מקום לטעות שיהיה איזה ענין של גאולה על ידי הפרת התורה ח"ו. וגם שאף בכתבי הנביאים שבידינו המה אומרים פשטים זרים של שקרים וכזבים להפוך דברי אלקים חיים, ולא ראיתי להאריך להעתיק כל דברי הבליהם, כי אין קץ לדברי רוח, אבל כל זה הגיע לדורינו מחמת שכחת התורה, והמסתכל בדעת אמת דברים המפורשים בנביאים בכמה פסוקים אין מספר, אי אפשר שיבוא לידי טעות מר כזה.
ואם כן כל השלשה דברים שחשב ר' שמעון בן יוחאי בקרא דישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו הכל אחד הוא, שבא רק משכחת התורה, אלא שהוסיף לכתוב בפרטיות אלו הב' דברים הקץ והנבואה, להודיע שעל ידי שלא ימצאו הלכה ברורה כדת של תורה יגיע הטעות אף בדבר הקץ והנבואה כמ"ש, מה שבדורות הקודמים לא היה מציאות לשער זה בשכל אנושי, שחכמינו ז"ל גילו לנו מדברי הנביאים מה שאנו רואים עכשיו בעוה"ר בחוש, ואוי לדור שכך עלתה בימיו. ואין לנו אלא להסתכל בעקבות הראשונים ומינה לא נזוע, ועל זה באה ההבטחה כי לא תשכח מפי זרעו כמבואר לעיל.
[שם] תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. הנה איתא בגמרא ב"מ (פ"ה ע"ב) דאמר ר' חנינא אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, והשיב לו ר' חייא דידי עדיפא דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל יעיי"ש. וכתב המהרש"א ז"ל יראה בזה שהשיב לו ר' חייא דדידי עדיפא מדידך, דאי משתכחת תורה ח"ו ודאי דהו' דידך עדיפא שעל ידי פלפולך תחזירה, אבל אנא עבידנא שלא תשתכח, ואם כן דידך אינה אלא בכח ודידי הוא בפועל, ויותר משובח דבר שהוא בפועל וכו' עכ"ד. ולכאורה קשה איך אמר ר' חנינא אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, הרי יש לנו הבטחה מהבורא יתברך שמו שלא תשתכח תורה מישראל לעולם, ואם כן הרי זה אפס המציאות ולא יצוייר האפשרות בו כלל, גם ממה שכתב ר' חייא שם חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה ולמדם לתינוקות שלא תשתכח תורה מישראל יעיי"ש, משמע שהיה חשש השכחה על עצם ידיעת התורה בפשוטי המקראות והמשניות, וזה לא יתכן במציאות, גם לא יצדק על זה מאמר ר' חנינא מהדרנא לה מפילפולי.
ועל פי הנ"ל אתי שפיר, כי ר' חנינא אמר ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, ר"ל שאם ח"ו ישפעו לומדי תורה מדעת אחרת וינטו מדעת התורה, שזהו שכחת התורה כנ"ל, היה לו כח קדושה גדול כל כך בפלפולא דאורייתא להאיר עיניהם ולהחזירם אל דרך האמת ודעת התורה, וזה שאמר מהדרנא לה מפילפולי, אמנם ר' חייא השיב לו דידי עדיפא דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, הן אמת שכוחך גדול בפלפולא דאורייתא, אבל מי שתעה כבר מני הדרך קשה מאוד להחזירו ולפעמים לא יועיל ההשתדלות, על כן יותר ארויח כשאשמר ואזהר בראשית החינוך שיהיה הכל על טהרת הקודש, ועי"ז לא יטעו מן הדרך ולא יבואו לידי שכחת התורה, ולזה אמר רב כמה גדולים מעשה חייא.
[שם] דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה. ופי' המהרש"א דבתוכחה לא נאמר רק חד והפלא, ואפשר שיתפרש על שכחת הנסתר של התורה, ובא הנביא לומר וכו' שיהיה הפלא ופלא, שתהיה הפליאה כפולה בהם, דהיינו שגם הנגלה של תורה תשתכח וכו', ופי' הכפל שבפסוק חכמת חכמיו תאבד בנגלה, ובינת נבוניו תסתתר בנסתר עכ"ל.
ואפשר לומר שכוונתו במה שאמר שגם הנגלה של תורה תשתכח, ר"ל גם דבר הגלוי לעין כל וזיל קרי בי רב הוא, גם בזה יהיה סמוית עינים ולא יכירו את האמת. וכמו שרואים בדורינו בעוה"ר שרוב מהכלל ישראל נסתמו עיניהם מלראות דברים ברורים ונגלים בתורה הקדושה, ולזה מרמזים דבריו של המהרש"א ז"ל שגם הנגלה של תורה תשתכח, וגם אותם שהולכים עדיין בדרך התורה הקדושה המה רחוקים בבחינתן מן השלימות, אלא שאם על כל פנים האדם דבוק בדרך התוה"ק, אז בעת ביאת המשיח יזכה להתדבק באור התוה"ק ע"צ השלימות.
[שם] עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר (ישעיה כ"ט) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה. כתב המהרש"א ז"ל לכאורה קשה דכיון דמקרא דכתיב בתורה ליכא למילף אלא מכח קרא דכתיב בנביאי, לא הוה ליה לאתוי' אלא האי קרא דנביאים, דמפורש ביה ואבדה חכמת חכמיו וגו' דהיינו תורה. וי"ל דמייתי האי קרא דתורה משום פירושא דקרא דנביאי, דמאי לשון הנני יוסיף להפליא וגו' ומאי לשון הפלא ופלא כפול, אבל השתא דהפלאה שנאמרה בתוכחה היא שכחת התורה, יתפרש קרא דנביאים שפיר, דבתוכחה לא נאמר אלא חד והפלא, ואפשר שיתפרש על שכחת הנסתר של התורה, ובא הנביא להוסיף לומר הנני יוסיף וכו' שיהיה הפלא ופלא שיהיה הפליאה כפולה בהם, דהיינו שגם הנגלה של התורה תשתכח יעיי"ש.
והנה לא מצא המהרש"א ז"ל בדורו לפרש כפל הלשון של הפלא ופלא אלא בצרוף הנסתר והנגלה, אבל עכשיו שפיר מיתפרש כפל הלשון גם על הנגלה בלבד, על פי מה שאה"כ איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, שאינו מובן לכאורה כפל הלשון, גם אינו מובן השינוי בלשונות שאצל הבער אמר לא ידע ואצל הכסיל שינה לומר לא יבין את זאת, גם אינו מובן הלשון את זאת דקאמר. וק"ז בישמח משה מביא פי' על זה שבתחלה אמר איש בער לא ידע, אבל עכ"פ יודע הוא שאינו יודע, אבל הכסיל גרע מזה שלא יבין את זאת שהוא לא ידע, כי אדרבה הוא חושב עצמו ליודע ומבין. ובזה מיתפרש גם כפל הלשון של הפלא ופלא, כי מפעם אחת והפלא היינו יודעים דקאי על שכחת התורה שאבדה חכמת חכמיו, אבל עדיין יוכל להיות שיודע מזה שנאבדה ממנו החכמה והתבונה ואינו סומך על בינתו, אבל כפל הלשון הפלא ופלא מורה שגם הפלאה זו של שכחת התורה נעלמה מאתו, ואינו יודע מחסרון תבונתו אלא אדרבה חושב עצמו לחכם ונבון.
וזה אפשר לרמז בלשון חז"ל שאמרו הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא וגו' הוי אומר הפלאה זו שכחת התורה, דלכאורה אינו מובן למה הוצרך הקדמה זו לומר הפלאה זו איני יודע מה היא, הלא כמו בכל דבר הנלמד בי"ג מדות ושאר דרשות הודיעו לנו חז"ל הלימוד ומזה ידעינן הכוונה, וגם כאן היה סגי לומר דמלימוד הקרא דנביאים ידעינן שהפלאה זו היא תורה, ואין צריך לומר איני יודע. ולפי הנ"ל אפשר רמזו לנו חכז"ל דהנה בכל המכות המופלאות שבהתוכחה כל אותן שהגיע אליהם איזה מכה וצרה שלא תבוא ר"ל, כואב לו המכה מאוד ומרגיש בצרתו וצועק מרה, אמנם מכה זו של הפלאת התורה שגם זה מופלא ממנו שהוא חסר תבונה, אלא אדרבא חכם הוא בעיניו, אם כן אינו יודע כלל שמוכה הוא, ואדרבה סיבת מכה זו להסיר הידיעה, כמו שרואין בעוה"ר בשפלות המר הזה שרובא דרובא הם בגדר בחינה זו, שאינם מרגישים בהנעדר מאתנו ואינם משיגים כלל עד היכן הם מרוחקים מדרך התוה"ק ומדרך הבעש"ט הק', ואין מכירים כלל בשכחת התורה ובשכחת דרך האמת, וזו הצרה הגדולה שבכולם שאין מרגישים בחסרונה, ועל ידי זה אין נותנים לב לבקש תרופה ומזור. וזה שאמרו הפלאה זו איני יודע מה היא, שהמוכה בזה אינו יודע כלל מה הגיע אליו, ואך כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ר"ל להמתבונן באותו הקרא ומשים אל לבו הדברים הנאמרים באמת מה הגיע למצב הדור, הדברים נכנסים ללבו להיות לו רוח נמוכה ולב נשברה, ואזי השוכן את דכא ושפל רוח מסייע לו שלא לבוא לידי מכשול, לא זולת.
[ובזה יובן לשון רש"י (בישעי' שם) עה"פ לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, לכן הנני הוא אשר יוסיף להפליא פלא נוסף על פלא, כיסוי על כיסוי אוטם על אוטם וכו' עכ"ל. ויש להבין הכוונה מהו כסוי על כסוי אוטם על אוטם. ולפי הנ"ל א"ש דגם מה שאינו יודע אינו משיג, ומכוסה ממנו לגמרי בכסוי על כסוי ואוטם על אוטם.] ובעוה"ר השפלות גדלה כל כך, שאף אחר שגילו חז"ל הפלאה זו מהו, אין אנו משיגים ערכה ונשארנו בלי ידיעה, עד שירחם ה' עלינו וישלח משיח צדקנו ונזכה להשגת דעת האמיתי, ואז יבינו מה שנחסר לנו בגלותינו, יה"ר שנזכה אלי' בב"א. [שם] תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו וכו'. המהרש"א ז"ל במס' ב"ב (כ"א ע"א) הקשה על הא דאמרו שם בגמרא ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שתיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר יעיי"ש, והקשה המהרש"א דלרשב"י דאמר ח"ו שתשתכח תורה מישראל, האיך אפשר לאוקמי מה שאמרו בגמרא שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, ועיי"ש מה שתי'. ולפענ"ד לק"מ שהרי אף לר"ש אפשר לומר דבשביל אותה ההבטחה שבקרא דלא תשכח וגו', לכן העיר ה' את לבבם הטהור לתקן להושיב מלמדים שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח"ו היתה משתכחת, דבלא"ה צריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסק מלהיות לומדי תורה.
ובגיטין (ס' ע"א) גבי תורה שבעל פה שלא ניתן לכתוב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ופירש"י ז"ל דלא אפשר מלכתוב שנתמעט הלב והתורה משתכחת. והרי שלא סמכו על אותה ההבטחה דלא תשכח אלא התירו איסורא דאורייתא לכתוב דברים שבעל פה שלמדו מקראי (שם ס' ע"ב) שאין לכתוב, ופירש"י ז"ל שם ד"ה ודברים מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת. ובכתובות (ק"ג ע"ב) אמר ר"ח אנא עבדי דלא תשתכח תורה מישראל, וא"ר על זה כמה גדולים מעשה חייא. והרי שהוצרכו החכמים בכמה דורות לעשות פעולות נמרצות שלא תשתכח התורה מישראל, ולולא הם היה ח"ו שכחת התורה לגמרי, אלא שהוא בכלל ההבטחה שיהיו חכמי דורות שיצילו את ישראל משכחת התורה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי שבהשתדלותם יצליחו ויתקיים על ידם אותה ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו, וככה הוא בהתקנה להושיב מלמדים שאמרו ז"ל על זה ברם זכור אותו האיש לטוב.
ולפי מה שהארכתי (לעיל) לבאר שהברייתא שאמרה עתידה תורה שתשתכח מישראל ורב שלמד זה מקרא דוהפלא ה' וגו', אינם חולקין עם רשב"י שאמר ח"ו שתשתכח, וגם רשב"י בעצמו בספרי אמר זה הלשון שהוא בברייתא עתידה תורה שתשתכח, אלא שיש שני בחינות בענין שכחת התורה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, יעיי"ש שהארכתי בדברים ברורים ולא אכפול הדברים, לפי"ז אפשר לומר שכיוונו על אותה בחינה של שכחת התורה דכו"ע מודי ביה, אבל לפענ"ד בכאן אין צריכין לחלק בכה"ג, כי בלא"ה לק"מ כמו שכתבתי לעיל.
[שם] תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו וכו'. יש לפרש טעם אומרו כי לא תשכח "מפי" זרעו ולא קאמר מזרעו. על פי מ"ש הכתוב (פ' נצבים) כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ולכאורה הרי חזינן כמה כבד הדבר לשמור ולעשות את כל דברי התורה, ועד כמה יגיעה רבה צריך האדם שיגיע לנקודת אמת. אמנם אפ"ל דהנה בגמרא (עירובין נ"ד) דרשו ז"ל מקראי שצריך להוציא דברי תורה בפה ולא בלב בלבד, ור' יצחק דריש ליה מהכא כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, אימתי קרוב אליך הדבר מאוד בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. ופי' המהרש"א בח"א דר"ל בזמן שערוכה בפיך הרי הדבר קרוב אליך להיות שמור בלבבך לעשותו, ואם לאו הרי תשכח מלבבך ולא תבוא לידי עשיה עכ"ד. אמנם כללא הוא דאין היקש למחצה, ואם כן כמו כן לאידך גיסא צריך הפה להיות מקושר גם בלב ולא סגי בפה בלבד, ותנאי הוא הדבר אימתי קרוב אליך הדבר מאוד כאשר יחדיו יהיו תמים בפיך וגם בלבבך תרווייהו כחדא מקושרין זה בזה, כשהפה מקושר בלב אזי הוא קרוב אליך.
אולם באמת גם זה הוא דבר גדול שעכ"פ אומרים בפיהם, וגם בזה יש חיזוק להכלל ישראל שעל ידי זה אינם מגיעים לשכחת התורה לגמרי, כיון שערוכים ושמורים הדברים עכ"פ בפה. והנה סתם שכחה היא בלב, ולפי זה אפ"ל כי דבר זה הבטיחנו יוצרנו דאף בזמן שלא יהא לבנו עמנו, מ"מ אנו מובטחים ועומדים כי לא תשכח "מפי" זרעו, כלומר גם בזמן שתשתכח "מלב" זרעו, שלא יהיו דברי התורה קבועים בנקודה פנימית שבלב, וכאשר היה מן הראוי שיהיה בפיך ובלבבך לעשותו כנ"ל, מ"מ לא תשכח עכ"פ "מפי" זרעו, ובכל עת וזמן עדיין יהיו דברי התורה בפי זרעו. ודבר זה הוא נחמה לישראל, דלעולם לא תהא שכוחה מהם לגמרי ועכ"פ תהיה זכורה בפיהם, ולולא הבטחה זו ח"ו היה נשכח לגמרי דרך התורה האמיתית ולא היה נזכר כלל. ועל פי זה יתכן דאף רבנן דקאמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, מודו דקרא דלא תשכח אתי להבטחה זו דעכ"פ מפיהם לא תשתכח, אלא קאמרי שעתידה תורה שתשתכח היינו שכחת הלב.
או יאמר על פי מה דאיתא בזוהר חדש (במדרש הנעלם פ' וירא) וז"ל: באותה שעה בכה ר' עקיבא וכו' ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה ולא תלמיד הוגה, וימים יבואו שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים ותשתכח תורה ואין דורש ואין מבקש, והמתעורר לבו בתורה יהיה נבזה וחדל אישים, ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא, א"ל לית דרא ההוא מתקיים אלא בהבל פיהן של תינוקות של בית רבן כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין אורייתא משתכחת מנהון וכו' עכלה"ק. מבואר מזה כי עיקר קיומה של האומה הישראלית באחרית הימים יהיה אך על ידי הבל פיהן של תשב"ר, והנה תורתן של תשב"ר היא בהבל פה היוצא מהן, דעדיין לא הגיעו לכלל דעת ואין בהן כוונת הלב, ועיקר חשיבות מעלתן משום שהוא הבל פה שאין בו חטא. ולזה אמר הכתוב כי לא תשכח "מפי" זרעו, מפי דייקא, וזו הבטחה שהבטיחנו הכתוב על ההוא דרא בתראה אשר תשתכח בו תורה כנ"ל, שאף על פי כן גם במצב שפל זה לא תשכח מפי זרעו, היינו הבל פיהן של תשב"ר כד אינון רכיכין, ויהיה עכ"פ זכות הפה, וגם בזה יש הצלה פורתא, דמהגדיים נעשה תיישים ועד"ז מתגדלים שומרי תורה ומצוות.
[קל"ט ע"א] תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר (מיכה ג') שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים וירושלים בעולה ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו וגו'. הנה בזה הפסוק יש פלא שאמר ראשיה בשוחד ישפטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסומו, שלכל אחד אמר לשון אחר שוחד מחיר וכסף, ויש להבין דהרי כל הג' הוא שוחד ולמה צריך לשנות אצל השאר מחיר וכסף. והמצודות פי' כהניה במחיר יורו כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו', שהכהן הוא מורה ועל ידי המחיר מורים את ההוראה לזכות וכו', ונביאיה בכסף יקסומו שעל פי הכסף קוסמים לבשר שלו' הנותן, ועל ה' ישענו שאומרים אלו הנביאי הבעל שהם משענים על השי"ת, שמשתמשים בלשון הנביאים וכמ"ש בגמרא אין אלו אלא דברי נביאות, עכ"פ הכל הוא שוחד ולמה משנה אצל כל אחד בלשון אחר ונותן להשוחד ג' שמות וטעמא בעי.
רק היום רואין זאת שכל אלו השמות הם מכוונים, דהנה איתא בגמרא (כתובות ק"ה ע"ב) מאי שוחד שהוא חד, שהנותן והמקבל נעשים לב אחד, וע"כ אינו רואה את האמת שהוא כמו שהוא עצמו דן א"ע, וממילא נעשה משוחד לגבי הנותן, וכמ"ש השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, שאפילו אלו שהפסוק קורא אותם צדיקים וחכמים גם כן יכולים להתעור מהשוחד, עכ"פ זה נקרא שוחד. ויש שהוא כבר אינו בזה הבחינה שהוא יותר בר דעת כי שפתי כהן ישמרו דעת, ואינו רוצה להתעוור מדברים גשמיים, רק שאינו יכול לעשות דאעפ"כ הרי הוא עבירה ואינו רואה לזה שום היתר שהאיך יסמה עצמו עבור תועלתו ואינו רוצה להפקיר את עצמו עבור תועלתו בדברים גשמיים, דהגם שכבר רואה גם בזה שהוא מותר אבל אעפ"כ אינו נסמה כל כך מזה, רק אז עושה הדבר משום שהוא רוצה לפעול (אויפטן פאר יידישקייט) ונסמה אז על ידי מצוה אחרת כזה.
וכמו שפי' בספה"ק זרע קודש (פ' שופטים) הפ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, פי' בכל שיעורין שלך תתן לך שופטים ושוטרים ולא תקח שוחד מהיצה"ר, כי לפעמים הנשמה נוגשת לעשות טוב ואי אפשר לדחותה לגמרי, מה עושה היצה"ר שמתיירא שישב ללמוד בהתמדה וכדומה מצות גדולות שממחין היצה"ר, כמ"ש חז"ל אם אבן הוא נימוח, לכן מזמין לו איזה מצוה כדי שעל ידי זה יקרר את עצמו מהתלהבות ולא יבא לעשות דבר גדול יותר טוב, כי יסבור שכבר הוא טוב בהמצוה הזאת וכו', שמחליף מצוה גדולה במחיר כלב, ואפילו אם יהיה באמת מצוה גדולה אבל לא ניתן לנו רשות להחליף במצות יעיי"ש.
ודבר פלא איתא בספר הקדוש תולדות י"י (פ' תצא) על מה דאיתא בגמרא (נזיר כ"ג ע"ב) אמר רנב"י גדולה עבירה לשמה וכו', דכתיב תברך מנשים יעל אשת חבר הקני וכו', אר"י שבע בעילות בעל אותו רשע באותו שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל וכו', והא קא מתהניא מעבירה, אר"י טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים וכו'. ולכאורה קשה הרי בעילת גוי אסור גם אם אין נהנין מהמעשה דאינו תלוי החטא בההנאה אלא כל התירוץ הוא מפני שנתכוונה לשמה, א"כ מאי מקשה הגמרא והא קא מתהני, הרי היא כוונה לשמה א"כ גם אם מתהני שרי דאם אינו שרי בשביל זה אז גם בלא הנאה אסור, וממה נפשך קשה שהרי ההנאה אינו מוסיף שום איסור על גוף המעשה דהרי גם הנאתה היה לשמה, ואם מותר גוף המעשה כשמתכוונים לשמה גם ההנאה מותר בשביל זה, והאמת היה שלא היה לה שום הנאה לאותה צדיקת וכמו שתירץ הגמרא, וכפרש"י הטעם מפני שהטיל בה זוהמא, אבל מכל מקום קושית הגמרא צ"ב.
ופירש על זה בספר הנ"ל רעיון נפלא, דלכאורה איך אפשר לידע באמת אם הוא מכוון לשמה בשעת עשיית העבירה, הרי הוא משוחד מהנאת העבירה, וז"ל שם ולפי"ז יש מקום תפיסה ליצר הרע לפתות האדם לעבירה ולומר שמכוון לשמה, שהיא גדולה ממצוה שלא לשמה, וכאשר באמת כל עושי רשעה אומרים שמכוונים לשמה, אמנם יש כלל אחד שהוא יתד תקועה לבל ימוט, דאם נהנה בשעת עשיית העבירה אז אסור לו לעשותו באמת, אפילו אם אומר שמכוון לשמה כיון שהוא משוחד מהנאתו, ורק אם אין לו שום הנאה גשמיות שהוא רעה אצלו ומתביש מעבירה ומצער עליה, רק שצריך לעשותה כדי שיבוא מזה תכלית טוב שהוא לשמה אז שרי. ובזה יובן קושית הגמרא והא קא מתהני מעבירה, אם כן היה אסור לעשותה אפילו אם כוונה לשמה, כיון שהאדם הוא משוחד מתאוותיו והנאותיו, על זה תירץ הגמרא שלא היתה מתהני וממילא מותר לשמה עד כאן תוכן דה"ק.
עכ"פ אלו מוכרין את עצמן עי"ז שסוברין שפועלין עבור הדת היהדות ומחליפין המצוה במחיר כלב, ונעשה משוחד שסובר שעי"ז יעשה דבר טוב יותר ועושה חלופין וזה נקרא מחיר, וכמו שפי' רש"י ז"ל על מחיר כלב שהחליף שה בכלב, וכמו כן שעושה חלופין במצות, ועל כן אמר כהניה במחיר יורו. ואחר כך אמר שיש עוד כת ג' אלו הנביאי הבעל שאומרים להעולם שהם משענים על ה' ואלו הם בכסף יקסומו, דהנה בתחלה כשהם מרגילים את עצמם לאלו הדברים צריכין לסמיות עינים כדי שיעשו, אבל אח"כ אין צריכין לסמיות עינים, שיכול להיות שגם בעיניו הוא שקר מוחלט ואעפ"כ עושה הדבר שרוצה להשיג כסף, וזה לא נקרא שוחד דהרי הפעולה של שוחד הוא שיעשה לבו חד ולא יראה האמת, אבל זה אין אין צריך לסמיות עינים, דהרי אפילו אם הוא יודע האמת שאין זה כלום והוא שקר, אעפ"כ רוצה בדבר עבור הכסף שמקבל, וגם אין צריך למחיר כנ"ל שיהיה נעשה משוחד עם מצוה אחרת רק שרוצה להשיג כסף.
ועל כן משנה הפסוק בכל הג' כתות וקורא לכל אחד כסדרן, שקודם אמר בשוחד ישפוטו, ואח"כ הוא רק במחיר יורו, ועוד יש כת ג' שאינו נעשה משוחד לא בשוחד ולא במחיר רק בכסף יקסומו, דהגם שעפ"י הלכה הכסף הוא שוחד אבל כאן אינו זה, דהרי הפי' של שוחד הוא שהוא חד ואינו רואה עי"ז את האמת, אבל זה הכסף אינו עושה זה הפעולה שיהיה נעשה חד דהרי הוא עושה אפילו אם רואה האמת שאינו כן, ועל כן שינה הכתוב כאן ואומרו בלשון כסף, דאם מתחלה מרגיל את עצמו בשוחד, אז מביא כ"א את חבירו עד שאין צריך לא שוחד ולא מחיר כנ"ל רק בכסף יקסומו.
[שם] ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר (ישעיה א') ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו'. ופירש"י ז"ל ויועציך כבתחלה ואחר כך יקרא לך עיר הצדק לשרות בה שכינה. והנה יש שני מימרות בגמרא סותרות זה את זה, דכאן בשבת אמר עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, וזה מובן פשוט מפני שהשופטים רעים הם מבלים את העולם, אמנם בסנהדרין (צ"ח ע"א) איתא לשון אחר קצת, א"ר שמלאי משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וגו' ואשיבה שופטיך וגו'. והוא פלא דבשבת אמר הלשון אין הקב"ה משרה שכינתו, ובסנהדרין אמר אין בן דוד בא. וגם משנה דכאן אמר שופטים ושוטרים רעים, ובסנהדרין אמר כל שופטים ושוטרים, והוא פלא דהרי לא אלמן ישראל ותמיד נמצא קצת שופטים אמתיים.
ובמהרש"א ז"ל פי' שקאי על מה שאמר לעיל עתידה תורה שתשתכח מישראל, ואפילו לרשב"י שאמר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, אף על פי כן לא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, וזה הכוונה באמרו עד שיכלו שופטים ושוטרים מישראל מפני שלא ידעו הלכה ברורה יעיי"ש. אבל קשה דזה המימרא של עתידה תורה שתשתכח הוא בשבת וכאן בשבת לא אמר רק שופטים ושוטרים רעים, ובסנהדרין דלא קאי על מימרא זו של עתידה תורה שתשתכח אמר עד שיכלו כל השופטים מישראל, והוא פלא. ובספר סמא דחיי פי' הכוונה שלא יהיה להם כח להשופטים לשפוט, וז"ש עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל מפני שלא יהיה להם כח לשפוט יעיי"ש. אבל גם זה אינו מובן דבפסוק שהביא על זה אין נראה כן, שאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך, משמע שהקב"ה יסירם ולא מפני שלא יהיה להם כח לשפוט, וכן נראה מפירש"י שפי' סגיך תערובות שבך בדיליך המובדלים לראשי עם ועליהם אמר הפסוק ואסירה כל בדיליך, משמע שהקב"ה יסיר אותם מישראל, אם כן וודאי שאין נראה כן מפני שלא יהיה להם כח השופט. וגם לפי פי' המהרש"א שקאי על עתידה תורה שתשתכח מישראל ולא ימצאו הלכה ברורה, קשה מאד להבין הרי הרוב הלכות הם מבוררים כבר בשו"ע ובפוסקים והם כבר דברים מבוררים שאין צורך עוד לברר אותם, אם כן למה לא ימצאו הלכה ברורה, בשלמא אותם הלכות שצריך לברר מחדש אפשר להבין שלא ימצאו אותה, אבל רוב ההלכות הם כבר מבוררים ולמה לא ימצאו.
אמנם האמת הוא שהרבה גמרות ומאמרי חכמז"ל לא יובנו עד שיבוא הזמן הראוי לה, ומקודם לא הבינו אותה שחכמז"ל לא גילו אותה מקודם כל כך בפרוטרוט, וכן יש הרבה מימרות כאלו בגמ' ובזוה"ק שאין מבינים רק היום, וכמו כן אלו השני מימרות אין סותרים זה את זה, דמה שאמרו במכילתין אין הקב"ה משרה שכינתו עד שיכלו שופטים רעים מישראל, זה יוכל להיות גם בזמן שבית המקדש קיים שעל ידי השופטים ושוטרים רעים נסתלק ח"ו השכינה מישראל, משא"כ זה הגמרא דסנהדרין מדבר מדור של ביאת בן דוד קודם ביאת המשיח והוא דורנו שאנו בה, על כן אמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל, שהם ראו ברוח קדשם שקודם ביאת המשיח אי אפשר להיות שופט ושוטר טוב בישראל, דמיד שהוא שופט או שוטר אי אפשר שיהיה טוב, שהרי הוא נתון תחת דגל המינות, ושני הפירושים הם אמת גם פירושו של הסמא דחיי שלא יהיה להם כח לשפוט, שהרי כן החוק מחייבת שאי אפשר להיות שופט באופן אחר רק אם נשבע מקודם שיהיה מסור להממשלה שהוא מקור הכפירה ומינות. ומחוייבים למסור נפשו על זה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות במ"ע של ונקדשתי בתוך בני ישראל, שאסור לתת מקום לרשעים לטעות בו שיחשבו שהוא עומד בצדם ובשיטתם. ובאופן אחר אם אינו נשבע להם אין מניחין אותו להיות שופט ואין לו הכח של שופט, וכיון שהוא נכנע תחת ממשלתם אין לך כפירה ומינות גדולה מזו בעולם, שדנים שם משפטי עכו"ם ומסיתים ומדיחים, והוא יסוד הכפירה ומינות לחשוב כן שיכול להיות מלכות ישראל קודם ביאת המשיח, ומי שחושב כן הוא בוודאי שכופר בכל התורה כולה, אם כן אין מציאות שיהיה שופט ושוטר טוב, דמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, וכמבואר בגמרא (חולין ד' ע"ב) שהקשה שם ודלמא גברא דאחאב הוי מעלי, לא ס"ד דכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, הרי שאי אפשר להיות באופן אחר, ושם באחאב לא היה ע"ז כל כך כמו כאן, דשם נתמנה למלך על פי נבואה והמלוכה שלו היה על פי נבואה, רק שעבד ע"ז זה היה החטא, משא"כ בזה שהוא כולו ע"ז מעיקרא היפוך האמונה, והתוה"ק אסרה בהחלט ואפילו שיהיה על ידי צדיקים, וכמ"ש בזה המהר"ל מפראג שהיא ביהרג ואל יעבור, שהוא שורש המינות והכפירה, ומי שהוא שופט תחת ממשלתם וודאי שהוא שופט רע, ואין צריך לומר אם הוא מוכרח לישבע להם.
על כן אין צורך להגמרא לומר עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שהרי הוא ממילא שכל השופטים הם רעים, דאם אינו רע אי אפשר שיהיה שופט ומיד שהוא שופט ודאי שהוא רע, על כן אמרו חכמז"ל בלשונם הזהב אין בן דוד בא, שזה מורה שמדברין מדור של קודם ביאת המשיח דור האחרון הזה, משא"כ במכילתין מדברין גם מדורות אחרים אפילו בזמן שבית המקדש קיים כנ"ל. אבל בסנהדרין מדברין רק מדור האחרון הזה על כן אמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל, ובאופן אחר אי אפשר ביאת בן דוד, וכל זמן שנמצא עוד בעולם אחד ממין זה הוא מעכב ביאת בן דוד, שזה הוא מפורש ברור בגמרא הזאת, ואי אפשר ללמוד בו פירושים אחרים, ואפילו אם יהיו מייגעין לפרשו באופן אחר אי אפשר שזה הוא ברור כנ"ל. והשי"ת ירחם שיהיה כלין על ידי אליהו הנביא בחסד וברחמים, ולא ח"ו על ידי האומות שהוא ח"ו סכנה גדולה להכלל ישראל. ועכ"פ מבואר בזה הגמרא שבאופן אחר אי אפשר שיהיה הגאולה עד שיכלו השופטים והשוטרים מישראל, ומי שיש לו מחשבה אחרת בזה הוא ברור שכופר בכל התורה כולה והוא כופר בזה הגמרא וגם בשאר מאמרי חכמז"ל שאין עכשיו הזמן לפרטם, ומי שיש לו מחשבה אחרת אפילו על רגע אחת צריך לידע שבאותה הרגע נתפס ר"ל למינות וכפירה ה' ישמרנו.
יהיה איך שיהיה כן אמרו חכז"ל שכל הפרענות לא בא רק בשבילם, כמו שדרש בגמרא הנ"ל מהפסוק שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים וגו'. ולכאורה הלא משפט הוא על כל דבר, ולמה נקט רק ציון בדמים. רק נראה מזה שהנביא התנבא על זה הדור שהולכין מהאמת ועי"ז בונים ציון בדמים וגו'. והשי"ת ישמרנו מהם ומהמונם שלא יהיה לנו שום חלק מהם.
[שם] ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר (ישעיה א') ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו'. הנה יש מפרשים שזו נבואה על חורבן בית ראשון, אמנם נראה מדברי הגמרא שזו נבואה על לעתיד ימות המשיח. ובמס' סנהדרין (צ"ח ע"א) איתא אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל שנאמר ואשיבה שופטיך וגו', מבואר גם כן דקרא נדרש על ימות המשיח.
אמנם יל"ד בשינוי הלשונות בב' מאמרים אלו, דבמכילתן איתא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, ובגמרא דסנהדרין עד שיכלו "כל" שופטים ושוטרים מישראל, דמשמע שלא ישארו מהשופטים והשוטרים של אותו זמן כלל, אלא שיחזיר השי"ת לנו השופטים הראשונים הצדיקים, כמו שדרשו מהפסוק ואשיבה שופטיך כבראשונה. אלא דבאמת מהפסוק אין לנו הכרח, דאפשר לפרש ואשיבה שופטיך כבראשונה, שהשופטים של אותו זמן יתעלו במדריגתם וצדקתם כמו השופטים הראשונים. ואפשר דמ"ש כל שופטים וכו', כל לאו דוקא דרובו ככולו, ואותם שיבחנו להיות כשרים וראויים ישארו, ועוד יתעלו במדריגתם כראשונים, וז"פ ואשיבה שופטיך כבראשונה, ואותן שאינם ראויים יכלו, ובמקומם ישיב הקב"ה השופטים הראשונים.
וק"ז הישמח משה זלה"ה דקדק על מ"ש ויועציך כבתחלה, הלא אין צריך ליועצים, רק בעת שמתנהג בטבע אז תשועה ברוב יועץ, משא"כ כשהקב"ה השגחתו ויכלתו בלי כסוי טבע אין מבוא לחכמה וכו', וא"כ לעתיד שיתגלה כבוד ה' לעין כל מה צורך ליועצים. וכן קשה מאוד על תפלתינו בשמ"ע ויועצינו כבתחלה, דהלא בקשה זו על העתיד ולמה זה, ע"כ קושיתו עיי"ש שתי' על פי דרכו. ולי נראה לתרץ על פי פשוטו, דאיתא בגמרא מגילה (י"ז ע"ב) וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה, וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם וכו', וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן הצדיקים וכו', והיכן מתרוממת קרנם בירושלים, ועפ"ז סידרו חז"ל י"ח ברכות בשמ"ע על סדר הזה עיי"ש. מבואר שבעת שישיב הקב"ה שופטינו כבראשונה, עדיין יהיו הרשעים והזדים בעולם, ואחר כך נעשה דין ברשעים על ידי השופטים הצדיקים ויכלו הפושעים, ואתי שפיר בקשתינו על היועצים, דכל זמן שיש מינים וזדים בעולם צריכים אנו ליועצים צדיקים איך להנצל מרשת המינים.
[שם] מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין דכתיב (בראשית מ"ט) ולקדקד נזיר אחיו, ר' יוסי בר' חנינא אמר אף הן לא טעמו טעם יין דכתיב (שם מ"ג) וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא. הקשה המהרש"א ז"ל ועוד מפרשים דבשלמא יוסף שהכירם שהם אחיו ניחא שהותר לו הנדר, אבל הם שלא ידעו עדיין שהוא יוסף, איך הותר היום נדרם יותר מכל הימים שהיה יוסף פרוש מהם. ונדחק לתרץ דבשביל אימת המלכות התירו היום נדרם עיי"ש.
ואפ"ל על פי מה דאיתא בגמרא מגילה (ט"ז ע"ב) לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן חמש חליפות, אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב בשביל משקל ב' סלעים מילת, שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, א"ר בנימין בר יפת רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו, שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וגו' יעיי"ש. ולכאורה עדיין אינו מיושב הקושיא דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, דהרי מה שרמז לו שעתיד מרדכי לצאת ממנו לא יספיק, דאולי לא יבינו רמז הנבואה ולא יסור הקנאה מלבם, והדרא קושיא לדוכתא איך גרם קנאה בין האחים. אלא בעל כרחך שהכיר יוסף בהם שהבינו הרמוז במעשיו, וע"כ לא היה מקום לקנאה בין האחים כיון שעשה בזה רמז לדורות ישראל. עכ"פ מבואר שהשיגו וראו בו ביוסף שהוא אדם גדול, והאמת הוא שכל מעשה יוסף היה לפועל דמיוני על דורות העתידים, ובזה המשיך הדבר להיות יוצא מכח אל הפועל, וכמו שהסביר הרמב"ן ז"ל (פ' לך) שכל מעשה האבות הקדושים היה על זה הדרך עיי"ש.
ולפי זה י"ל דהנה תחלת הכתוב (פ' ויגש) ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו, ולפי מה שדרשו בגמרא מגילה הנ"ל שיוסף נתן לו חמש חליפות שמלות לרמוז על מרדכי שיצא בחמש לבושי מלכות, ועשה בזה פועל דמיוני להמשיך כח הנס של פורים, נמצא שאותה הסעודה היה בחינת פועל דמיוני כסעודת פורים, ובסעודת פורים ארז"ל (מגילה ז' ע"ב) מיחייב אינש לבסומי בפוריא וכו', ע"כ על אותו היום לא חל נדרם, כיון שיש חיוב שתיה בסעודת פורים, ומהאי טעמא וישתו וישכרו עמו.
[שם] ואמר רבי מלאי בשכר (שמות ד') וראך ושמח בלבו, זכה לחשן המשפט על לבו. פירש"י ז"ל זכה לחשן המשפט שכנגד הלב שהיה גדול ממנו וקודם למשה נגלית שכינה על אהרן, כדכתיב (שמואל א' ב') הנגלה נגליתי אל בית אביך, ונאמרה לו נבואה של מצרים הכתובה (ביחזקאל כ') עד וימרו בי, ואעפ"כ לא נתקנא בו בזאת עכ"ל. ואיתא במדרש רבה שמות (פ"ג סכ"א) שאמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים וכו', עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר וכו', א"ל הקב"ה מה שאתה סבור שהוא מיצר לא כן, אלא שמח שנאמר וראך ושמח בלבו ע"כ. וכתב באגדות מהרש"א שתיבת בלבו יתורא הוא להורות ששמח בכל לבו, ואף על פי שנטלה גדולתו וניתנה למשה, אבל כי עיקר רצונו היה לעשות רצונו יתברך, וכיון שזה היה רצון הבורא יתברך הסכים על זה בשמחה ובלב שלם, לכן זכה לחושן המשפט על לבו מידה כנגד מידה, וכמו כן אצל בני גרשון אף שנטלה גדולתם והקדימו לבני קהת תחלה אבל אם יקבלו על עצמם בשמחה לעשות רצונו וגזרתו יתברך, זה יהיה להם נשיאות ראש. ואגב דאתי לידן נימא בה מילתא דאיתא במד"ר רות (פ"ה ס"ו) אר"י בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם וכו' ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו הנה הוא יוצא לקראתך, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו וכו'. והקשו מפרשי המדרש כי זה רחוק לומר אשר השלמים וצדיקים כאלה יעשו טוב וחסד למען הכבוד עיי"ש מ"ש.
ואפשר לומר על פי מה דאיתא בילקוט (רמז קע"ב) וראך ושמח בלבו, לא בפיו אלא בלבו. וצריך להבין מה בא הכתוב לרמז בזה ששמח בלבו הלא ידוע לכל דעיקר השמחה הוא בלב. אך הנה מדרגה גדולה היא לאהרן שראה שניטלה גדולתו וניתנה לאחיו הקטן ממנו, ולא די שלא קנא בו, אדרבה שש ושמח על זה, ורצה אהרן להסתיר מעשיו הטובים מבני אדם ולהיות הצנע לכת, לכן לא הראה שמחתו לחוץ והיתה טמונה אצלו בפנימיות הלב, וכל זה לצד מדרגתו הגדולה כנ"ל, אבל אלו היה יודע אהרן שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו הנה הוא יוצא לקראתך וגו', ובלאו הכי התורה תפרסמנו, ולא יועיל הסתרת מעשיו כי התורה תגלהו, אז בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ועל ידי זה היה תרבה כבוד שמים יותר, כי יתפרסם לעין כל שאף על פי שניטלה גדולתו וניתנה לאחיו הקטן, אבל מפני שהוא רצון הבוית"ש ושמח לקבל גזרתו יתברך, ומה ששמח בלבו לאו כולי עלמא ידעי, אבל אם היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות אז היו הכל יודעין ששמחה זו שהוא היפך הטבע לכבוד שמים הוא עושה, ונמצא כבוד שמים נתרבה על ידו. ועוד כי אהרן נתכוין גם לכבודו של משה, ואם היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות היה נתרבה כבודו של משה על ידי זה. גם כי השמחה בעבודת השם הוא גם כן מצוה ונצטווינו עליה בתורה, כמאמר הכתוב עבדו את ה' בשמחה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, ועוד בכמה מקומות. ועוד אפשר לומר כמו שכתב ביפה ענף על המדרש שהפרסום זה היה מועיל לדורות הבאים שיתגברו גם הם לעשות מצות בשמחה ובלב שלם. ועל ידי זה שהסתיר שמחתו בלבו היה ממעט בשמחה, ונראה כאלו חס ושלום ממעט בעבודתו יתברך, אבל אהרן הכהן נתכוין להסתיר מעשיו ולהיות הצנע לכת, ועשה עבודתו יתברך במידה זו כי גם זו עבודת השם יתברך, וב"כ וב"כ עשה רצונו יתברך, אבל אילו היה אהרן יודע שהכתוב יפרסמו, ונמצא עבודתו זו בטלה, היה מרבה בשמחתו ובתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, כדי להגדיל עבודתו ית' בזה ולעשותה בפאר והידור.