שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן קא
~ סימן קא ~
ב"ה, א' חיי, ישוע"ה קרוב"ה (תש"ד) לפ"ק, סאקמיר יצ"ו.
שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרה"ג חריף ובקי טובא, אוצר נחמד, ותיק מלא עתיק, כש"ת מוה"ר נטע שלמה שליססעל נ"י דומ"ץ דק"ק מונקאטש יע"א.
אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו זה כבר וגם התחלתי להשיב לו אז, אך מחמת אשר הקיפוני סבבוני סבך טרדות רבות ממקרי הזמן, נשאר באמצע ולא גמרתי, ושוב נשאר מונח בקופסא, כאשר נשארו אצלי הרבה ענינים נחוצים מאד שלא יכולתי לפנות אליהם מחמת טירדת הזמן. כעת כאשר הגיעו לידי לוחות שניות ממנו, מה שכתב בהמשך לדבריו הקודמים, נזכרתי ונתעוררתי ליקח המכתב מאמתחת הכתבים ולגמור תשובתי בזה.
והנה תוכן שאלתו בדבר אשר החברה קדישא רוצים לסמן המצבות שבבית החיים בנומערין, בכדי שיוכל כל איש ואשה למצוא קברות אבותם או משפחתם. והיות כי גדר גדול שם, שלא להעמיד שום מצבה רק בלשון הק', לא בלשון העמים ח"ו, ומעתה שאלת מנהלי החברא קדישא, אם יש היתר לעשות אלו הנומעראציאנען בנומערין של חול, דהיינו -3-2-1, או צריך לעשות גם זאת רק בלשון הקודש בדרך א' ב' ג'. וכת"ה האריך למעניתו לאסור לכתוב הנומערן בלשון חול, ושאל חוו"ד בזה.
א
הנה זה ודאי מה שהביד"צ שבעיר רואין לעשות למגדר מילתא, החיוב לציית לדבריהם, כי מי יודע מה שהוא מגדר מילתא בעיר יותר מהביד"צ שבמקומם, ואמרו חכז"ל (עירובין ו.) בקעה מצא וגדר בה גדר.
אמנם מה ששאל חוו"ד מבחוץ על עיקר הדבר, לא ראיתי לפענ"ד לחוש בה לאיסורא, כי מה שכתב שתמך יסודותיו על דברי המהר"ם שיק ז"ל בחושן משפט סימן נ"ו וביורה דעה סימן קע"א. הנה המהר"ם שיק ז"ל בחושן משפט סימן נ"ו (ד"ה השנית) כתב טעמו ונימוקו, יען שהבית הקברות הוא מקום קדוש וצריך לנהוג בו כבוד, שאסור לאכול שם ולעשות שם כל דבר של חול. וביורה דעה סימן קע"א (ד"ה והנה) כתב הטעם, יען שהמצבה הוא אות ולימוד על עולם התחיה, ואיך יכתבו זה בלשון לאומים, אשר אז כל מלכי זדון יעברו מן הארץ. והעיקר שיש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו.
ועוד האריך בזה המהר"ם שיק ז"ל בדברים קדושים ואמיתים, אשר בלי ספק צריך למחות זה בכל תוקף ועוז, שלא להניח לכתוב על שום מצבה כתב ולשון לאומים אפילו אות אחת.
אמנם הנומערין האלו שאינם מענין לשון המצבה, אלא לסימנא בעלמא לשאינם בקיאים להכיר את מקומם, וכבר הורגלו כל ישראל בנומערין האלו לעשות כל החשבונות, אף הנזהרין מאוד שלא לדבר ולהשתמש בשום כתב ולשון לאומים.
והלא המהר"ם שיק בחושן משפט עיקר יסודו יען שהבית החיים יש בו קדושה, וזה ודאי שקדושת בית הכנסת חמור יותר, ואיסור דאורייתא לדבר שם דברי חול (מגילה כח.), ואנו רואים בכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות, אף הישנים שהיו נזהרים מאוד מלכתוב ולהזכיר שם אף אות אחת מכתב ולשון לאומים, ואע"פ כן מצויינים המקומות בבית הכנסת ובית המדרש בנומערין כאלו, אף שהיה אפשרות לעשות בדרך א' ב'.
וכן היו כמה צדיקים וקדושים שהיה זר בעיניהם כל כתב ולשון לאומים, ואע"פ כן השתמשו במורה שעות ובכמה ענינים בנומערין כאלו, אף שהיה בניקל לתקן זאת לעצמם, אבל לא שמו לב לזה מעולם.
ועל כרחך שאין זה דומה כלל לכתב ולשון לאומים, שאינו אלא כמו ענין הסכמיות לכל העולם להשתמש בסימנים האלו, ואין זה מיוחד לאיזה אומה ולשון שיהיה שולט על זה שר משרי האומות.
והרבה ספרים קדושים גם ספרי הש"ס שנדפסו בהסכמת גדולים וקדושים מסומנים כן, ואף שאין ראיה כל כך מן המדפיסים, אבל גם הש"ס בבלי וירושלמי דפוסי זיטאמיר שהיו המדפיסים מן הקדושים שבישראל אשר רבים הלכו לאורם, מסומנים הדפים בנומערין כאלו.
ובסידור הראשון של היעב"ץ שהדפיס הוא ז"ל בעצמו בבית הדפוס שלו, מצויינים שם סימני ההלכות בנומערין כאלו, אף שהאריך מאד בסידור שלו ושפך מרורות בגודל התלהבות על אזהרה זו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, שמות יג סי' רכו) שלא שינו את לשונם, ואע"פ כן לא חש הוא ז"ל בעצמו להדפיס סימני ההלכות באותו הסידור בנומערין כאלו.
ב
ומה שהביא ראיה מהימנא לדבריו ממתניתין דשקלים פרק ג' משנה ב', שהיו תורמין את הלשכה בשלש קופות, וכתוב בהם א' ב' ג', ורבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהם, והלכה כתנא קמא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (הל' שקלים פ"ב ה"ז), ומזה הביא ראיה דאפילו נגד יונית שיש לו סמך בקרא (בראשית ט, כז) דיפת אלקים ליפת (עי' מגילה ט:) תמונת לשון הקודש קודמת.
הנה לא ידעתי מה צריך ראיה לזה שלשון הקודש קודמת אף ללשון יונית, הלא זהו הלשון שנברא בו העולם ונתנה בו התורה הק', ויש קדושה נוראה בכל אות ונקודה, ולשון יונית אין לו אלא קצת סמך במקרא, ואין מקום להסתפק בזה.
אבל מאותה המשנה שהביא, אדרבה יש ראיה למה שכתבתי, כי צריך להבין טעמו של רבי ישמעאל למה כתבו יונית בלשכות המקדש, הלא ודאי לשון הקודש קודמת. אבל מבואר הטעם בפני משה בביאורו על הירושלמי (שקלים שם ד"ה יונית כתוב) לפי שהיו רגילין בבית שני ביונית. הרי, שבבית ראשון שלא היו רגילין עדיין ביונית, הכל מודים שלא כתבו שם אלא בלשון הקודש, ואך בבית שני מחמת שאז הורגלו בזה.
וכן מבואר בפירוש הריבב"ן (שקלים שם) הנדפס במשניות הגדולות דפוס ווילנא, שלפי שלאחר שמלך אלכסנדרוס מלך יון על ירושלים הכירו ישראל בלשון יונית, כתבו באותו הלשון שלא יטעו בקופה איזה ראשונה. וכן נראה גם מלשון הרע"ב (שם) שכתב שהיו רגילין ביונית, ומבואר שהטעם הוא בשביל שהיו רגילים יותר ביונית, ולא יבואו לידי טעות.
ואף שהיה זה בבית המקדש, שאין הטעות מצוי כל כך, דכהנים זריזים הם (שבת כ.), וגם היה כל תרומת הלשכה תחת השגחת הבי"ד, והרבה גזירות חמורות היו שלא גזרו בבית המקדש מהאי טעמא דכהנים זריזים הם, ואין שבות במקדש (פסחים סה.). ובפרט בענין הלשון, שאף שהיו רגילים יותר בלשון יונית מחמת הגלות, אבל מ"מ זה ודאי שהכהנים והבית דין שהיו הנודרין תרומתם צריכין ליקח מהם הקרבנות, היו רגילין היטב גם בלשון הקודש. ובפרט שלא היה אלא ג' קופות, ואין שם אלא ג' אותיות, שאין הטעות מצוי במספר מועט כזה, ואע"פ כן לדעת רבי ישמעאל יען שהיו רגילים יותר בלשון יון, לא חששו בפרט זה כל כך על קדושת הלשון בשביל חשש טעות.
וק"ו בן בנו של ק"ו בענין הזה של בית החיים, שהולכים לשם ביחידות פשוטי העם והנשים, והמספר הוא מרובה של כמה וכמה אלפים, ובמספר מרובה של הרבה אלפים שכיח טובא בין עמי הארץ והנשים שאינם מבינים בלשון הקודש, שאי אפשר להם להבין המספר, ובודאי יש מציאות לבא לידי טעות.
ואף שלדעת הת"ק אין חוששין לטעות, אבל חילוק גדול ממקום המקדש ותרומת הלשכה שלא נמסר אלא לראשי הדור והבי"ד, ואמרו חז"ל ביצה דף ה' (ע"ב), הכי השתא התם עדות מסורה לבית דין ביצה לכל מסורה, וא"כ אין ראיה כלל מהתנא קמא למקום אחר, ואפושי פלוגתא לא מפשינן (עי' קיצור כללי התלמוד מה. ד"ה אפושי). ועכ"פ במקום שאינו מבואר שהתנא קמא חולק, אין לנו לעשות פלוגתא על דברי רבי ישמעאל שמוזכר במתניתין.
ואף שאין הענינים דומין, כי שם בקופות הלשכה אם היו משנים להקדים את המאוחר, היה מכשול כי אסור לשנות, אבל בזה אם טועה והולך על קבר אחר להתפלל אינו עושה בזה איסור. אבל עכ"פ זה אנו רואים משם, שלהנצל מן הטעות צריך להיות סימנים שרגילים בהם, וא"כ בזה אף שאין איסור, מ"מ יש טענה להרוצים להנצל מן הטעות ומפזרים ממון הרבה וטרחות גדולות לבוא לפעמים אף בדרכים מסוכנים בכדי להשתטח על קברי אבות, ויש להם צער גדול אם טועים ואינם באים אל המקום שטרחו עבורו. ובשו"ת מהרש"ל סימן מ"ו התיר להדליק נר יארציי"ט בבין השמשות ע"י עכו"ם, אף שאינו מן הדין, יען שיש צער גדול להרגילים ליזהר בזה.
והעיקר לפיענ"ד מה שכתבתי, שאנו רואים מתהלוכות דור ודור שבדורות שלפנינו, שלא היה בעיניהם הנומערין האלו כשאר כתב ולשון עכו"ם.
ג
ומה שכתב שע"י רשימת הנומערין האלו, יבואו העם לדמות מילתא למילתא ויבקשו גם מצבות בלשון עכו"ם. לפענ"ד הלא כבר התירו פרושים את הדבר במקומות שבבית הכנסת ובית המדרש [איני יודע האיך נרשם במונקאטש הבית הכנסת ובית המדרש, כי לא הייתי שם מעולם, אך ראיתי במקומות אחרים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ישנים], ולא שמענו שיעלה על לב אדם מעולם ללמוד מזה לדבר או לכתוב על כותלי בית הכנסת ובית המדרש כתב ולשון עכו"ם ר"ל.
ואלה הרשעים המדברים או כותבים על כותלי בית הכנסת לשון לאומים, הם עושים כן בלאו הכי. אבל ממה שכותבין נומערין כאלו גם על מקומות שבבתי מדרשות שהתפללו שם יראים ושלימים וצדיקים וקדושים, מזה לא שמענו שילמדו לפרוץ פירצות כאלו, כי הכל יודעין ורגילין בההפרש הגדול שבין זה לזה. ומה נשתנה לגזור יותר בבית החיים מבבית הכנסת ובית המדרש, הלא האיסור של לשון לאומים, הוא גדול ונורא בבית הכנסת ובית המדרש עוד יותר מבבית החיים.
ובפרט מה שכתב עוד שילמדו מזה לכתוב גם הזמן של שנות הנוצרים. איני יודע. הלא הזמן של שנות הנוצרים שאסר המהר"ם שיק ז"ל (יו"ד שם ד"ה והנה כל זה) בשביל שהוא בכלל הזכרת עבודה זרה, זה אסור גם אם כותבים הזמן והחשבון ההוא אף בלשון הקודש, שאין זה שייכות להלשון, אלא בשביל שמזכירין אותו, ומה זה ענין לכתיבת הנומערין.
ואדרבא אני רואה בזה טענתם של מנהלי החברה קדישא, שיען שיש הרבה מתחדשים ופושעים שרוצים לפרוץ הגדר להניח מצבות בלשון עכו"ם, ועל ידי זה שיש הרבה שבאים ממרחק ואינם יודעים לכוון מקום קברי אבותיהם ומצטערים על הדבר, בזה נתחזק הצד שלהם, ויש להם יותר מסייעים לדבר עבירה, וקשה יותר לעמוד נגדם. אבל ע"י הנומערין האלו שנסתלק החשש של היכר המצבות לכל אחד ואחד, נסתתמה טענתם ונתמעטו המסייעים. וא"כ אדרבא, זהו תקנה נגד הפושעים הרוצים לשנות ח"ו להניח מצבות בלשון לאומים.
ד
ומה שכתב עוד, שזה ודאי שאין לעשות תקנה לבני הולכי קדימה שאינם יודעים עוד בעוה"ר צורת הא"ב, דתקנתא לפושעים לא עבדינן. הנה לפי מה שהציע לפני טענת מנהלי החברא קדישא כאשר זכרתי לעיל (אות ג), אין זה תקתנא לפושעים אלא נגד הפושעים לסתור טענתם שלא יתחזקו יותר לפרוץ גדר.
אמנם גם בלאו הכי לא ידענא האיך חרץ משפט פושעים על כל אלו, כי שכיחא טובא בין פשוטי עם ועמי הארץ, אף המקיימים תורה ומצות, הרבה שאינם מבינים בלשון הקודש, אף שיודעים להתפלל וכדומה, אך אינם מבינים פירוש המלות. וכן הוא על פי רוב בנשים שאינם יודעים לכוון המספר המרובה של כמה אלפים בלשון הקודש, אף שמכירין צורת אותיות ויודעים הא"ב, אבל במספר המרובה צריך לידע פירוש המלות, וזה יוכל לבחון בחוש דשכיח טובא.
וחז"ל עשו תקנתא של חזרת הש"ץ להתפלל כל התפלה עבור להוציא את שאינו בקי ואינו יודע כלל להתפלל (ר"ה לד:), ולא אמרו על זה ח"ו שהוא תקנתא לפושעים, בפרט בזה שיש הרבה אף מהיודעים להתפלל, שיכולים לטעות.
וגם מה שכתב שלוקחים אתם המשמש דחברא קדישא שיוכל להראות המקום. גם בזה אני רואה טענתם, שבעיר כזו שבאים הרבה אנשים ממרחק לפעמים על שעות קטנות, בין מסילה למסילה, ואינם יכולים להמתין הרבה, יוכל להיות כמה פעמים שאין המשמש בביתו, וכי אפשר להמשמש להיות אסור שם כל היום וכל הלילה, ולהבאים ממקומות אחרים אין להם זמן מיוחד.
גם מה שהחליט שבעיר מונקאטש אי אפשר שיגיע לידי כך שיהיה משמש החברא קדישא שלא יכיר צורת הא"ב. לא ידעתי האיך החליט זה, הלא אף בטובי הקהל שמבואר בשו"ע חושן משפט סימן ל"ז (סוף) סעיף כ"ב שדינם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון, ואע"פ כן נמצאים בהרבה עיירות של היראים בין הטובים והמנהלים אף פושעים גמורים רח"ל. וק"ו בהמשמש שאינו צריך להיות כמו דיין, ואין לנו שום הלכה בשו"ע באיזה אופן יהיה המשמש, והאיך יוכל לקבל אחריות יותר על המשמש מעל הטובים והמנהלים.
ובפרט שהכל תלוי בהמנהלים, שאם המנהלים לא טובים אמר הכתוב (משלי כט, יב) מושל מקשיב וגו' כל משרתיו וגו'. וכבר כתב הדברי חיים מהדורא תניינא או"ח סימן י"ד (ד"ה והנה) לענין מכירת בית הכנסת, דאף להמג"א (סי' קנג ס"ק לז) שכתב שנותנין המתנדבים על דעת אנשי הקהל, ויכולים למכרו, מ"מ אין זה אלא בזמנם, אבל עתה בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות על פי ערכאות, יעיי"ש. ואם הוא ז"ל כתב כן בדורו שהיה רוב העיירות יראים ושלימים, ק"ו בזמנינו שאין לסמוך על שום דבר הנמסר למנהיגי העיירות.
וכל זה הוא אם צריכין לדון אם יש לחוש למשמש פושע ישראל. אבל באמת כבר כתבתי, שאף אם אינו פושע ישראל אלא עם הארץ, הוא טועה ג"כ במספר המרובה של לשון הקודש. ומבואר בגמרא ברכות (נ"ב:) בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל במתניתין אם מכבדין את הבית ואח"כ נוטלים לידים, דפלוגתייהו אם מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולפי ההלכתא דמסיק שם, מותר להשתמש בשמש ע"ה, וכיון שהוא היתר גמור למה לא ניחוש לה.
וכבר הבאתי שאין לסמוך על התנהגות הקהילות אף במה שהוא איסור גמור, ק"ו במה שהוא היתר גמור, וממילא כיון שיש לחוש שיהיה מציאות לבא בזה לידי טעות ויצטערו על הדבר, יש לחוש שלא ליתן בזה יד לפושעים לפרוץ הגדר בכולו, ועכ"פ אין למחות בידי מנהלי החברא קדישא, אם רוצים לעשות בדרך זה.
ה
ולפענ"ד, אולי יש עוד קפידא בדבר שלא לכתוב הסימנים האלו בכתב אשורית. כי בתשובות דברי יוסף מרבי יוסף אירגז זלה"ה סימן מ"א, והובאו דבריו בקצרה בפתחי תשובה יו"ד סימן רפ"ג ס"ק ג', הביא ממורו ז"ל, דכשמת בנו לא רצה לכתוב בכתב אשורית הקינה שנוהגין לכתוב על המצבה, אלא כתב אותה בכתב רש"י, מטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה, דכתב אשורית כיון שנתנה בו התורה הק', מגונה מאוד להשתמש בה, רק בכתבי הקודש.
הגם שכתב שעל אחרים לא אסר זה, וכן נוהגין עכשיו שכותבין כל נוסח המצבה בכתב אשורית, אבל הוא מיירי בהקינה שכותבין על המצבה, שהוא ענין גדול הספידא והזכרת שבחיו והזכרת שמו, שכל זה הוא עניני קדושה. וכבר הבאתי (אות א) מהמהר"ם שיק ז"ל שהוא זכרון לעולם התחיה. אבל סימנים האלו שאינם אלא בשביל פשוטי העם להקל מעליהם החיפוש, אולי הוא אסור.
הגם שמביא בדברי יוסף הנ"ל ראיה מסימן קי"ח (ס"ג) שמותר לכתוב סימנים באותיות שלא יוכל הגוי לזייף, והוי כחותם, שאין דרכם של גוים לכתוב בכתבן של ישראל. אבל כתב הטעם בשביל שהוא לצורך שלא יוכל הגוי לזייף, וגם כתב בפירוש הטעם שאינו אלא ב' או ג' אותיות. אבל בנידון דידן שהוא הרבה אותיות לאלפים, וגם אין בו צורך כי אפשר לעשות בנומערין, יוכל להיות שלא היו מניחין הראשונים ז"ל לעשות כזאת באותיות מרובעות.
ואולי בשביל זה עושין הסימנים גם במקומות בית הכנסת ע"י נומערין, ולא באותיות קדושות, הגם שאפשר לכתוב בכתב רש"י, אבל בכתב רש"י בודאי שהרבה מפשוטי העם וגם הנשים לא למדו זה ויבואו לטעות. ובאמת גם בשו"ע (סוף) סימן רפ"ד כתב הרמ"א ז"ל שאין להשתמש בדברים של חול בכתב אשורית. וא"כ יען שאנו רואים שהיו גדולים וקדושים שהיו חוששין אף להקינה שכותבין על המצבה, לדמותו לענין זה לדברי חול, א"כ אפשר בסימנים האלו כו"ע מודו.
ו
וכאשר התבוננתי עוד בדבר בטעמו של רבי ישמעאל, שדעתו לכתוב על תרומת הלשכה בבית המקדש בלשון יונית, שזה לכאורה פלא גדול.
שמה שכתבו רוב המפרשים הטעם בשביל שהיו רגילים בבית שני בלשון יונית, אינו מובן, כי הכהנים בבית המקדש שעסקו בתורה הק', בודאי היו רגילין באותיות הא"ב כמו בלשון יון.
וגם הטעם שכתבו המפרשים בשביל שיש ללשון יון סמך במקרא, אינו מובן כלל. כי בלא ספק הרבה קדושה יותר בלשון הקודש, ולאיזה צורך להם לעזוב שם בבית המקדש את הלשון שהוא מקודש בתכלית הקדושה, בשביל הסמך קצת שיש ללשון יון. ואף שמבואר במגילה (ט:) שהתירו מטעם זה לכתוב בלשון יונית, הנה אף שמותר, ודאי דעדיף יותר לשון הק', ולמה לא יכתבו בבית המקדש בלשון העדיף יותר.
ובירושלמי סוטה (פ"ט הט"ו) שאלו את רבי יהושע, מהו שילמד אדם את בנו יונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. מעתה אסור לאדם ללמד בנו אומנות בגין דכתיב והגית וגו', והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים (דברים ל, יט) זו אומנות. רבי בא בשם רבי יוחנן, מפני המסורות. ופירש הפני משה (ד"ה מפני המסורות) טעמא הוא שלא ילמד אדם את בנו יונית, שלא יהא מכיר בלשונם ורמזם, ועל ידי כך ירגיל לחצר המלך למסור.
וצריך להבין לכאורה, שהתחיל בטעמא דוהגית וגו', וסיים בטעמא דמפני המסורות. וצריך לומר דבאמת מה שהוא הכרח לאומנות להתפרנס, אינו נאסר מהכתוב דוהגית בו וגו', דהכתוב לא מיירי אלא מהזמן שאפשר, דכמו שיש שעות דשינה ודאכילה ושאר צרכים הכרחיים, כמו כן האומנות הנלמד מהקרא דובחרת בחיים, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר.
אמנם כיון שאסרו ללמוד יונית מפני המסורות אף בשביל האומנות, ובעל כרחו צריך לבקש אומנות אחרת, שוב רובץ עליו גם האיסור מחמת הקרא דוהגית בו יומם ולילה. ולכן נקט בתחילה טעם המבואר בקרא, ולא נקט טעם המסורות, שאינו אלא גזירה דרבנן, דלאו כו"ע מוסרים הם. ואך יען דקשיא ליה אח"כ, דאם הוא בשביל אומנות מותר, לכן הוצרך לבאר לו דכאן לא שייך ההיתר בשביל אומנות, וממילא מיושב גם מה שהתחיל בטעם דוהגית בו וגו'.
עכ"פ משמע מדברי הירושלמי האלו, שהיה אז אחר הגזירה יותר קפידא על לשון יון מבשאר לשונות העמים, כדי שלא יהיו מוסרים. אך בש"ס בבלי מנחות צ"ט (ע"ב) וס"ד (ע"ב) נראה שלא אסרו הלשון, אלא חכמת יונית, וכפירוש רש"י ז"ל בדף ס"ד (ד"ה חכמת יונית), רמיזות, שהיה ביניהם רמיזות מלבד הלשון. וגם י"ל דאותו הפלוגתא שבתרומות הלשכה, היה קודם הגזירה, כי הגזירה היתה בשעת החורבן.
אבל עכ"פ חלילה לדמות לשון יון ללשון הקודש, אף שעדיף משאר לשונות העמים ע"י הסמך שמצאו במקרא. וא"כ פלא גדול לבחור בלשון יון בבית המקדש נגד לשון הקודש.
ובקול סופר על משניות (שקלים שם) כתב וז"ל, דאולי מגודל קדושת אותיות אל"ף בי"ת, אשר צורתן ותמונתן רומזין על דברים העומדים ברומו של עולם, כנודע מספרים הק', לכן לא חפצו להשתמש בו לעשות סימנים על הקופות, והשתמשו בלשון יונית. וכן שמעתי שהגאון יעב"ץ הוציא סידור שלו, וציין בנומערין ולא באותיות קדושות, שלא רצה להשתמש באותיות קדושות לסימנים, עכ"ל.
הנה מה שכתב טעם זה על הגאון יעב"ץ, זה ודאי אינו, כי הגאון יעב"ץ ציין בנומערין סימני ההלכות, והלא כל חלקי השו"ע מצוינים הסימנים והסעיפים באותיות א' ב' בכתב אשורית, וא"כ מבואר בכל חלקי השו"ע שזה מותר ואין לחוש בדבר, כי ציון סימני ההלכות ג"כ תורה הוא, והוא בכלל מה שאמרו חז"ל (עירובין נד:) עשה לך ציונים לתורה. ועוד שהרי כל ההלכות שנדפסו בסידור היעב"ץ הם בכתב רש"י, ואין זה דומה כל כך לכתב אשורית, וכן מבואר בשו"ת דברי יוסף סימן מ"א כנ"ל.
אמנם מה שכתב טעם זה על סימני הקופות, כבר העיר בזה בספר בית דוד על המשניות מסכת מדות פרק ג' (), אך אח"כ דחה טעם זה, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא. ולכך כתב דבכה"ג לכתוב על קופה של הקדש ודאי שרי, וטעמא דרבי ישמעאל הוא משום דיפיפותו של יפת ישכון באהלי שם, וכיון דמצו למיעבד יונית, ניחא טפי מלמיעבד בלשון הק', עכ"ל.
והנה מה שדחה טעם זה, בשביל דאם כן מאי טעמא דתנא קמא לא הבנתי כלל, דהרי גם לפי הטעם שמסיק, שהוא בשביל קרא דיפת אלקים ליפת, גם כן אפשר להקשות כן, דא"כ מאי טעמא דתנא קמא. ועל כרחך דצריך לומר דבסברא זו בעצמה פליגי, אם לבחור בכה"ג לשון הקודש או בלשון יון. וא"כ גם לפי הטעם שכתב בתחילה, שאין להשתמש בסימני הקופות בלשון הק', י"ל דבסברא זו בעצמה פליגי אם לחוש בכה"ג בקופות של הקדש.
וכפי הנראה דעיקר כוונתו, דלא מסתבר ליה כלל למימר לאסור בכה"ג בקופות של הקדש, וכמ"ש דבכה"ג בקופות של הקדש ודאי שרי. אלא שאין הלשון מדוקדק מה שכתב דא"כ מאי טעמא דתנא קמא, כיון דטעמא דתנא קמא מסתבר היטב, אלא דטעמא דרבי ישמעאל אינו מסתבר לפי זה. אך מאי דמסיק שהוא בשביל קרא דיפת אלוקים ליפת, ג"כ קשה להבין לדחות בשביל זה לשון הקודש, כמו שכתבתי לעיל.
ז
ואשר אנכי אחזה בזה. הנה החתם סופר בתשובה באבן עזר חלק ב' סימן י"א, כתב דגם הקדמונים היו בקיאים ללועזי"ם בלע"ז, אך בכוונה שבשו הלשונות מפני גזירות י"ח דבר שבירושלמי פרק קמא דשבת (ה"ד), ועל לשונם, יעיי"ש. ומבואר כוונתו, דיען דלפי דברי הירושלמי היה מגזירות י"ח דבר שלא לדבר בלשון עכו"ם, וכשהלשון הוא משובש, אינו נקרא בזה מדבר בלשון עכו"ם.
וצריך להבין לכאורה, למה היה להם לשבש הלשון שיוכלו לדבר בו, הלא היו יכולים לדבר בלשון הקודש ולא יצטרכו לשבש. כי עם הנכרים בודאי אי אפשר לדבר בלשון המשובש, אלא ישראל בינם לבין עצמם, טוב יותר להרגיל עצמם בלשון הק' שאינו כלל מלשון העכו"ם.
והנראה בזה, דהנה בספר מגדול עוז בעליית הלשון אות ל"ח פרק ב', נדחק במה שכתב הכוזרי שהיה לאברהם אבינו ע"ה העברית ללשון הקודש והארמית ללשון חול, דמנין לו זה, ובפירוש אמרו חכמינו ז"ל (שבת מ:) להלכה דברים של חול מותר לאמרם בלשון הקודש בבית המרחץ ובבית הכסא. ותירץ דאף שמותר בלשון הקודש במקומות המטונפים, דחויה היא, ולא הותרה אלא מדוחק.
אבל יותר נראה לע"ד לפי מה שכתב הוא ז"ל בעצמו באותו הפרק, אחר שהרבה לדבר בשבח לשון הקודש, כתב וז"ל, א"כ כלי של קדושה יתירה כזה, פשיטא לא ניתן להשתמש לדברים ריקנים של הדיוטות או לעניני שחוק וחשק והיתול ושטות, לחלל קדושתו חלילה, חולין הוא לחכמים הישרים הכשרים, ואוי להו לאותם שחברו ספרי עגבים וניבול פה ובאו בה פריצים ויחללוה, אוי להם לנפשם ולמזלם וכו'. ואין צריך לומר מאותם נבלים שעושים אותה מפץ להכות וכו', אטו ברשיעי כה"ג עסקינן, גנאי לאיש יהודי שעמדו אבותיו על הר סיני לספר מרשעים כאלו, שאינם רק ישראלים צבועים בגוון הכשר וכו', עכ"ל. יעיי"ש שהאריך עוד בהתלהבות נורא, ולא העתקתי אלא קצת מלשונו בקיצור.
ואביא ראיה מהימנא לדבריו ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל במסכת אבות פרק א' משנה י"ז (ד"ה החלק הה'), שכתב וז"ל, כשיהי' ב' פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וכו', והוא פחיתות מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה, ויהיה אחד מב' הפיוטים עברי והא' ערבי או לע"ז, יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה, למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, יעיי"ש.
והנה העיד עלינו הרמב"ם ז"ל שלדברי נבלות וכדומה, גרע יותר לדבר בלשון הקודש. וא"כ אין קושיא במה שהקדמונים שבשו הלשונות שלא לדבר בלשון עכו"ם, ולא דברו בלשון הקודש. כי בין ההמון עם שכיח טובא דברי נבלות ושאר דיבורים אסורים רח"ל, ואם יהיו רגילים לדבר רק בלשון הק', יהיו כל הדיבורים האסורים ג"כ בלשון הקודש, וזה עון פלילי רח"ל כנ"ל.
ואף שגדולי הדור אז היו נזהרים בלשונם מדיבורים לא טובים, אבל אם היו מדברים עם העם רק בלשון הקודש, גם כל העם היו נמשכים אחריהם ברגילות זה. וגם כי אי אפשר להבחין בין אנשים להתיר לאחד ולאסור לאחר, ויאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרים (פסחים לז.), ואדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל-א טז, ז). וגם הדורות מתקלקלים, והרבה פעמים הבנים רחוקים מדרכי אבותיהם, ואי אפשר לעשות לימוד כללי לדבר רק בלשון הקודש, כי ישתמשו בו הרבה לדיבורים אסורים רח"ל. לכן הוכרחו לשבש הלשונות, שלא יצטרכו לדבר בלשון הקודש וגם לא יעברו על האיסור לדבר בלשון עכו"ם.
וי"ל שבשביל טעם זה היה לאברהם אבינו ע"ה הארמית ללשון חול, בשביל הנפש אשר עשו בחרן, שלא להרגיל את כולם לדבר בלשון הקודש.
[ומזה נוכל להבין גודל רעת האנשים האלה החוטאים ומחטיאים ר"ל, ומדברים רק בלשון הקודש, כי לרוב דברי נבלות ומינות ואפיקורסות רח"ל שמדברים, עוד יגדל העון הנורא ר"ל אם הוא בלשון הקודש. הגם כי המה משבשים את לשון הקודש בחסר ויתיר וחליף, וכבר האריכו בזה החתם סופר (עי' שו"ת ח"ו סי' פד ד"ה ומה) והיעב"ץ, שבלשון הקודש יש בכל אות וסידור האותיות וסידור התיבה ענינים נוראים כמבואר בדברי חז"ל, והאנשים החטאים האלה משנים האותיות וסידור התיבה מהמשמעות, המה מקצצים בנטיעות ... אשר הקדמונים שבשו את לשונות העכו"ם ולא לשבש ח"ו את לשון הקודש, הם עושין בהיפך שמשבשים את לשון הקודש. אבל שתים רעות עשו, כי מלבד השיבוש, כיון שעדיין נמצא בלשונם הרבה תיבות וענינים מלשון הקודש שמדברין בזה דברי נבלה ומינות, אין לשער גודל העון וכח הטומאה רח"ל מעצת המסית נחש הקדמוני אשר כל כך גרם אריכת הגלות בדור השפל והאפל הזה, השי"ת ירחם ויצילנו במהרה מכל צוקה וצרה ויאיר עינינו במאור התורה].
ולפי"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר בדעת רבי ישמעאל, דכיון שיש ללשון יון סמך במקרא ועדיף עכ"פ משאר לשונות העמים, לכן כל היכא שאינו דברי תורה ממש, לא רצו להרגיל להשתמש בלשון הקודש, כי אם בלשון יון. ולזה בסימני הקופות שאינו אלא לסימנא בעלמא, לדעתו ז"ל דמי לשאר ענינים שאינם דברי תורה ממש, אבל לדעת התנא קמא יען שהוא בבית המקדש, כהנים זריזים הם, וגם שסימני הקופות הם נפקא מינה להלכה, לכן ראוי לדמות זה לשאר עניני התורה שמשתמשים בו בלשון הקודש, ואינו דומה לשאר ענינים של חול שלא השתמשו בו בלשון הקודש.
ועכ"פ בסימני המצבות שאינו אלא לסימנא בעלמא עבור פשוטי העם, נראה דגם התנא קמא מודה.
וכת"ה השיג על הקול סופר במה שכתב טעם היעב"ץ לפי דעת רבי ישמעאל, כיון דהתנא קמא חולק. ואין זה השגה כלל, דאין שום ראיה מתנא קמא, דמיירי מקופות של הקדש בבית המקדש. ומצינו כן כמה פעמים בש"ס, דהיכא שאין ראיה מבר פלוגתיה אמרינן דכו"ע מודו, ואי אפשר לנו לחלוק על איזה תנא אם אין ראיה מבר פלוגתיה. וגם יש לחלק משם בקופות של הקדש שאינו אלא ג' תיבות, שלא היה אלא ג' קופות, משא"כ כאן שהוא לאלפים כמבואר בשו"ת דברי יוסף הנ"ל שיש לחלק בזה, אך מטעם אחר כתבתי לעיל לתמוה על הקול סופר, ובנידון דידן כתבתי הנראה לע"ד.
וזה אשר ראיתי להשיב לו על מה ששאל חוות דעתי, אבל כבר כתבתי כי למעשה אתכם הבחירה כאשר ייטב בעיניכם, כי למגדר מלתא הכל תלוי לפי ראות עיניהם של הביד"צ שבעיר מצב העיר, וכאשר תראו לטוב, כן מחויבים מנהלי החברה קדישא לציית לדבריכם.
וזה כבר ששאל אותי על זה הר' שמואל דרומער נ"י בשם הר' אליעזר ברודא נ"י, ואז לא עלה על דעתי כלל להשיב על זה בכתב, אך דברתי עמו בדרך שיחה בעלמא, גם לא גילה לי שהביד"צ שבעיר אמרו איזה חוו"ד בזה, כי אילו הייתי יודע מזה, לא הייתי משיב כלל, כי אין דרכי להתערב בכגון דא במקומות אחרות שיש שם בי"ד, כי תלוי לפי ראות עיניהם כנ"ל. אבל לא ידעתי מאומה, ולא היה אלא מדובר בעלמא. כעת ששאל אותי, כתבתי לו הנראה לפענ"ד מה שעלה אז על רוחי, וגם כעת אחרי שראיתי את דבריו.
והשי"ת ירחם ויבולע המות לנצח, ונזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן.
הנני ידידו דושת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים