שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ז
~ סימן ז ~
ב"ה
ספר תורה שנפל צד אחד מהעצי חיים לארץ, ואולי גם היריעה, מה דינו לענין תענית
ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול חו"ב יראת ה' היא אוצרו כש"ת מוה"ר שלמה ברוך פראגער נ"י האב"ד דק"ק פעטראוואסעללא יצ"ו.
אחדשה"ט כמשפט, מכתבו הגיעני בדבר השאלה שאירע בבית המדרש דתלמוד תורה בקהלתו בשעת גלילת ספר תורה, שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו צד אחד על ברכיו שיוכל בידו להגביה את היריעות, וגם הגולל הניח אח"כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועל ידי זה נפל אותו צד לארץ על עץ החיים, ואולי גם היריעות נגעו בארץ.
א
והנה כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז"ל בזה, דהמג"א בסימן מ"ד (ס"ק ה) הביא מהמשפטי שמואל (סי' יב) שכתב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שתי קריעות (מועד קטן כו.) כמו ספר תורה שנשרף ר"ל. ותמהו כולם (עי' שו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' נט. וע"ע מאסף לכל המחנות סי' מ אות ד) דאין ראיה משם, דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהיה, לא באונס.
ובכפות תמרים סוכה דף מ"א (ע"ב ד"ה ודע) כתב סמך מהא דאיתא שם בגמרא (סוכה) לא יאחוז אדם ספר תורה ותפילין בידו ויתפלל וכו', ופירש רש"י ז"ל דחייש שמא יפלו מידו לארץ. הרי דהוי זלזול נפילה לארץ, ולכן נכון להתענות. אמנם גם בזה הקשו כולם (עי' דברי חיים שם), דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהיו בבית המדרש אין ראיה משם.
ובשו"ת אמרי אש (או"ח) סימן ו' כתב סמך מהירושלמי דסוטה (פ"ז ה"ד) על הכתוב (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, אלא זה החזן. וכתב הרמב"ן (שם) בחד פירושא לפרש זה החזן, דהיינו המתעסק בבית הכנסת, שאינו מקים ספר תורה להעמידו כתיקונו שלא יפול. ולפי זה מי שהעמיד הספר תורה שלא כתיקונו ועל ידי זה נפל לארץ אפילו בשוגג, הרי הוא בכלל ארור ח"ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא לכלל ברוך. ולכן מתענין כולם, כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב, היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.
ובשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד) סימן נ"ט הביא דברי האמרי אש הנ"ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות. ולזה כתב הוא ז"ל טעם המנהג ממסכת תענית (טז.), שאמר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח"ו נקרה סיבה לבזיון התורה, ודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה"ה באבני צדק (יו"ד) סימן קי"ז קלסיה להאי טעמא. וכן ראיתי שהגאון מהר"ש קלוגער (בשנות חיים) [בספר סת"ם] הלכות תפילין סימן נ"ה העיר ג"כ מראיה זו דמסכת תענית, דמשמע דבזיון התורה בא ע"י עוונם.
ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זו, דהלא שם בודאי היה כל הסיבה ע"י עוונם, דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם, ולזה התענו ואמרו להם דברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם מעשה נינוה, וכל עשייתם שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר, הכל היה בסיבת עוונם. ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא או הוראה על העוון, לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה על עוונם לומר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם, עד שכל כך גרם החטא שגם הכלי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי"ת ויאמר די לצרתם ויהיו נענים בתפילתם. אבל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון התורה, שיהיה ראיה שהוא בעוון אנשי העיר.
גם כל החילוקים שכתבו על הראיות המובאים לעיל, יש גם בזה. דמה שמחלקים דאין ראיה מספר תורה שנשרף בזרוע, דאין זה אלא בזרוע, לא כשנעשה באונס, לפי זה יש לחלק גם בזה. דהלא שם הוציאו התיבה ברצון ובשאט נפש, דהוי בזיון יותר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא לא יאחוז אדם ספר תורה ותפילין בידו, אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובדברי חיים כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ"ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית, דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל, וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם. אבל כאן שאר העם אין להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו תיכף, ומאי הוה להם למיעבד. ואך זה שנפל מידו, י"ל שהוא גרם בדבר, שלא היה השמירה כראוי.
גם יש לחלק, דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בעוון העיר, אין ראיה לכאן. דהרי גם בנהרג אדם ח"ו בתוך העיר, אם לא נודע מי הכהו צריכין כל העיר כפרה, דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקשים כפר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג, בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה ואונס, כל העיר פטורין, ולא מצינו שיצטרכו לבקש אז שום כפרה.
וביומא דף כ"ג (ריש ע"ב) בהא שהיו רצין ועולין בכבש, שאמר ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה, פריך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב (דברים כא, א), והא נודע מי הכהו. ובסוטה דף מ"ז (ע"ב) משרבו הרוצחין בטלה עגלה ערופה, שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש"י ז"ל בשביל שנודע ההורגין מי הם. ובשבת פרק האורג דף ק"ה (ע"ב) מדמה יציאת נשמת האדם לספר תורה שנשרפה. וא"כ כמו שיש חילוק בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת, דיש לתלות בעון כל העיר, להיכא שנודע אצל מי נעשית, דכל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה, דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם, לא נודע להם מי גרם לכל המעשים האלה, לכן נקרא הכל על שמם שם כל העיר, שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה, מהיכא תיתי לתלות גם בשאר העם שהיו שם.
ב
והנה במה שכתב הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה, וכתב לתקן דבריו, דהאחרים כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ. וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז"ל בדברי חיים לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי אם היה משגיח היטב, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.
ולפענ"ד יש להסביר עוד, על פי מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק המקבל דף ק"ו (ע"א) על הא דאמר התם, מתיב רב ששת רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל וכו', ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך. ופריך בתוספות שם ד"ה מתיב, אמאי לא פריך ממתניתין (שם צג:) דתנן הארי והדוב הרי זה אונס, ואמאי נימא ליה אילו הוה נלחם בהם הוה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב וגו', ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח גבורה אין יכול לומר דהוה מקיים ביה, אבל הכא שלא היה שם, דילמא אי הוה התם היה בו רוח גבורה ודעת להלחם, והוה מקיים ביה גם את הארי וגו', יעיי"ש.
ונשמע מזה דאף מה שאי אפשר להיעשות אלא בדרך נס להציל מן הארי ומן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה, ההכרח שיבוא לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולא בא דעת ורוח גבורה לזה, בודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו'.
ומעתה י"ל, דהנה כתב רש"י ז"ל (דברים יא, כט; כז, יב) שכל הארורים הנאמרים שם בפרשת כי תבא פתחו קודם בברוך, וא"כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפירוש שבירושלמי בארור אשר לא יקים, דקאי על מי שאינו מעמיד הספר תורה כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפירוש הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומחזיקו שלא יפול הוא בכלל ברוך. וא"כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוח גבורה להחזיק הספר תורה שלא יפול, לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך, כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לכך. ולזה מתענין, לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך.
עוד יש ליתן איזה סמך, על דרך שכתב המג"א בסימן תר"ג מהבאר שבע (סנהדרין צה. ד"ה על) והוא גם בתשובת מהרי"ו (סי' קכה) ושאר פוסקים, דמי ששלח שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק (שם) שאמר הקב"ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה, כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו, נקרא גם הוא גורם והוצרך לכפרה. ולמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו, שצריך המשלח כפרה.
והנה הספר תורה הזאת ניתן לנו לתועלתינו, וחבה יתירה נודעת לנו שניתן לנו כלי חמדה (אבות פ"ג מי"ד), וא"כ כל אותן הבעלי בתים אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע, כמאמר הכתוב (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון, לא גרע משליח בשר ודם בעת עסקו לטובת המשלח, אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו.
עוד אפשר לומר, על דרך שאמרו במתניתין (ברכות לד:) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי"ל דמקרה כזה בעת עוסקו בספר תורה להוציאו ולהביאו או לגוללו, גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח"ו סימן רע לשולחיו. ובאמת שמירת הספר תורה הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבוא לידי בזיון ח"ו, וגם שלא לטלטלו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור, הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה, ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.
ג
והנה לפי תשובת דברי חיים חלק א' ביו"ד סימן נ"ט, צריכין להתענות אף אותן שלא היו שם בבית הכנסת, אלא כל אנשי החברה אשר הספר תורה הוא שלהם. אבל יש סתירה גדולה בדבריו, שבחלק ב' בחו"מ סימן ל"ג כתב בנגנב הספר תורה, שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשע ולא סגר שערי בית הכנסת. וכבר נתקשה בזה בתשובות בית היוצר בסימן ט"ו, וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מוכרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בדברי חיים בשני המקומות, ואין להאריך.
ואולי בשביל שלא היה שם הבזיון כל כך, לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה. שכתב, ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כל כך, ואף דמשמע דנמצא מוטל בארץ, כי התנצל בעד המוצאים אותו שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארץ אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי לא היה מונח כל כך בבזיון. ובחלק ראשון היה המעשה שנמצא מונח באשפה. ולפי זה היה מקום להקל בנידונן, שלא היה הבזיון כל כך.
אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הדברי חיים ז"ל, נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלאו הכי, [שכתב] שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא היה הבזיון כל כך. ובחלק ראשון שהחמיר, נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאת התורה לרחוב בודאי אינו בזיון יותר. וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב.
והנה היה מקום להקל, יען כי כפי הנראה ממכתבו אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע, ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא העץ חיים. אמנם כבר כתב ה"ר יונה ז"ל (ריש ברכות א: ד"ה והא) דספק עבירה חמור מודאי עבירה. וגם בנפילתו על העץ, אולי לפי מה שכתב המג"א (שם) דבספר תורה אף אם נפל בנרתיקו צריך להתענות, וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אם נפל בנרתיקו, ולזה אולי גם בנפל על העץ חיים הוא כן.
ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן קס"ה ממסכת עירובין (צז:) דלענין בזיונא אין נפקא מינה.
ד
ובמספר התעניתים, כתבו הדברי חיים והאבני צדק (שם) להתענות בה"ב, ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכולתו. אמנם ודאי המגביה והגולל שמידם נעשה המעשה צריכין כפרה יותר. ובשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' כ) הביא משיורי ברכה (יו"ד סי' רפב אות ג) להתענות ג' הפסקות מב' ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר, שבאמרי אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה"ב.
והנה בדבריהם לא נתבאר שום קולא, אלא אדרבה הם החמירו על דברי שיורי ברכה, דמה שכתב בשיורי ברכה להתענות ג' הפסקות, הוא מיירי ממי שנפל הספר תורה מידו, כי לשארי הקהל כתב הוא שם (אות ד) בפירוש שאין צריכין להתענות כלל. אמנם בשו"ת אמרי אש מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה"ב, וזה חומרא מבעל שיורי ברכה שפוטרם לגמרי. ולזה שעלה שם לספר, שעל ידו היה הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים, אך כתב וז"ל, והעולה, עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו לעשות. הנה כתב שהוא צריך לעשות יותר, אך סתם הדברים ולא פירש כמה.
ובתשובות דברי חיים היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הספר תורה, ולא נפל מיד שום אדם שבבית הכנסת, אלא מיד הגנבים. ולדעת השיורי ברכה כולם פטורים, כי לא חייב אלא מי שמידו נפל. ולזה לא ידעתי אנה מצא בדבריהם קולא מבעל שיורי ברכה.
אמנם הבעל שיורי ברכה בעצמו בספרו חיים שאל סימן י"ב הביא גם כן דברי הרמ"ז (אגרות סי' לז) האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל, ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ"א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידותא, והא אשכחן (מו"ק כה.) דרב הונא התענה מ' תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין, אבל להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז"ל. הרי שגם הוא ז"ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בודאי אין להחמיר בתעניתים, ויצא שכרו בהפסדו. ועכ"פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל יתר התעניתים יותר משארי הקהל, והמגביה והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום אחד לא יסמכו על הפדיון ויתענו דוקא. אמנם יען שאיני מכיר אותם, ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל להחליט, וכת"ה נ"י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם.
והעיקר הוא מהיום ולהלאה ליתן כבוד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה, כי זה חפצה ורצונה זה כבודה. ומהראוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה, בודאי צריך איזה תיקון בצרכי התלמוד תורה שיהיה יסוד מוסד יותר לילדי בני ישראל על דרך התורה והיראה, ושלא לשוח בבית המדרש בשעת התפלה וקריאת התורה.
וזקיני זלה"ה כתב שם לגמור תהלים בציבור בכל שבוע, וזה תיקון גדול, ויעשו זה באשמורת ליל שישי או בבוקר בעש"ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר. והוא רחום יכפר עוון, ורעה אליהם לא יאונה ח"ו, ויזכו להיות בכלל ברכה, להתברך ברכת שמים מעל, ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.
אלו דברי ידידו דושת"ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו
הק' יואל טייטלבוים