דברי יואל על התורה/שמות/יתרו
~ יתרו ~
תשובת ה' לאומות על תרעומתם במתן תורה
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו' פירש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הקשו המפורשים מדוע פרט רש"י ז"ל אלו השנים דוקא, ובגמ' זבחים (דף קט"ז ע"א) איכא פלוגתא בזה חד אמר קריעת ים סוף וחד אמר מלחמת עמלק וחד אמר מתן תורה, ורש"י ז"ל בפי' עה"ת נקט תרי מינייהו ושביק מ"ת וטעמא בעי.
ב)עו"ק דתיכף באותו פסוק במאמר את כל אשר עשה אלקים וגו' פירש"י להם בירידת המן ובבאר ובעמלק, הנה הוסיף מן ובאר ושביק קריעת ים סוף וטעמא בעי.
ג) צ"ב תיבת להם שכתב רש"י ז"ל, הלא אקרא קאי דכתיב למשה ולישראל עמו, ומה הוסיף ביאור במלת להם.
ד) וכמו"כ יל"ד להלן עה"פ ויחד יתרו על כל הטובה וגו' פרש"י ז"ל בשם המכילתא טובת המן והבאר והתורה, ושבק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
ה) עוד יל"ד במאמה"כ את כל אשר עשה אלקים וגו' כי הוציא ה' את ישראל ממצרים פירש"י ז"ל זו גדולה מכולם עכ"ל, ואם יציאת מצרים גדולה מכולם, מדוע נתעורר לבוא להתגייר משמיעת אלו השנים קריעת ים סוף ומלחמת עמלק יותר מיציאת מצרים שהוא גדולה מהם.
ו) עוד יל"ד לפרש"י ז"ל דהשמיעה דכל אשר עשה סובב על ענין אחר מהמבואר בקרא כי הוציא וגו', הו"ל למימר וכי הוציא בוא"ו המוסיף, כיון שהם שני ענינים.
ז) ראוי להבין טעם השינוי שמתחיל בשם אלקים אשר עשה אלקים וגו' וסיים כי הוציא ה' וגו' בשם הוי' ב"ה.
ח) ויחד יתרו אמרו בגמ' סנהדרין (דף צ"ד ע"א) רב ושמואל, רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, פירש"י ז"ל שמל את עצמו ונתגייר, ושמואל אמר שנעשה חדודים חדודים כל בשרו, פירש"י ז"ל שהי' מיצר מאוד על מפלת מצרים. אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי קמי', פירש"י ז"ל הכי הוא משל בני אדם, ומיהו יתרו לאו עשירי הוא, וכתב המהרש"א ז"ל דלגירסתנו דרב מייתי ראי' לדברי שמואל בר פלוגתי', דרך התלמוד לומר בכה"ג תרגמא רב אליבא דשמואל, וע"כ הכריע כגירסת הילקוט דגרס רב פפא ולא רב יעיי"ש, אמנם בכל ספרי הש"ס שלפנינו הגירסא אמר רב וצ"ב.
ע) צריך להבין האיך יתכן לומר על צדיק גדול כיתרו שהי' מיצר ודואג מאוד על איבוד רשעים המצריים, ומה דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי וכו', לא נאמר זה אלא בסתם גרים, אבל לא בצדיקים גדולים יחידי סגולה ואין למידין מן הכללות.
י) האיך אפשר לפרש ויחד שהי' מיצר על מפלת מצרים, והרי בפירוש אמר הכתוב על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, א"כ ע"כ קאי ויחד על טובת ישראל ולא על מפלת מצרים.
יא) אמרו חכז"ל במדרש (ילקוט פ' במדבר רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם מה ראו להתקרב יותר מהאומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם עכ"ד המדרש, והקשו המפורשים האיך התרעמו לומר מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות: הלא החזיר הקב"ה את התוה"ק על כל האומות ולא רצו לקבלה, ומנין להם עוד פתחון פה.
יב) צריך להבין מה שהשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין, מה ענין היחוס לזה, הלא רצה הקב"ה ליתן התורה לאומה"ע אף שאינם מיוחסין גם הלשון סתם פיהן צריך להבין, דמשמע שאין זה עיקר התירוץ אלא שנסתם פיהם בזה שלא יכלו לטעון עוד.
ויתבאר כ"ז דהנה אמרו חכז"ל במכילתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הנה מלבד פי' הפשוט בשביל שאוכלי המן לא היו טרודים בפרנסתם ויכלו לעסוק בתורה בלי מניעה, יש בזה עוד ענין גדול ונשגב. כי המן הי' מזון רוחני קדוש, לחם אבירים שמלאכי השרת נזונים ממנו, והי' זה מקדש ומטהר אותם, וכתב בס' אגרא דכלה מהקדוש מהרצ"א זלל"ה ששמע מפי רבו הקדוש מהר"ם זצ"ל מרימנוב. פי' הכתוב ויאמרו בנ"י איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, שלא הכירו איש את חבירו מיום אל יום: שנשתנו למעליותא בקדושה וטהרה ע"י אכילת המן. ואלו לאלו שואלים ''מן הוא" שלא ידעו מה הגיע אליו עכת"ד, ובלי ספק שאכילת המן ומי הבאר הי' מסייע לטהר לבבם לקבל את התוה"ק בקדושה וטהרה, ואיתא במדרש ילקוט (רמז רפ"ו) עה"כ אנכי ה' אלקיך וגו' למה לא נכתבו עשרת הדברות בתחלת התורה, משלו משל למה"ד למלך שנכנס למדינה, א"ל אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו וכו', כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן וכו', א"ל אמלוך אמרו לו הן הן, עכ"ד המדרש, וצריך אריכות דברים לפרש דברי המדרש אלו, ועכ"פ מבואר כי הטובות שנעשו לישראל במדבר הי' מסייע להם לקבלת התורה ובפרט המן ובאר כנז"ל.
ומעתה י"ל שמה שהתרעמו אומה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מהאומות, לא הי' כוונתם על עצם נתינת התורה, שהרי רצה הקב"ה ליתנה גם להם, אבל ההתקרבות שזכו ישראל קודם מתן תורה במן ובבאר וכדומה, הביאם לידי כך להיות להם רצון אמיתי לקבלת התורה, וע"ז התקנאו אומה"ע בחשבם שאילו הי' ניתן גם להם התקרבות הזאת גם הם היו מוכנים לקבל התורה, אבל באמת שבכל אלו הטובות יש בהם גם נסיונות עצומות, כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"כ כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים יעיי"ש דבריו, וגלוי וידוע לפני הבוית"ש היודע ערכו של כאו"א, שלא יהיו אומה"ע יכולים לעמוד בנסיונם ולא יועיל להם ההתקרבות אלא שלא השיב להם הקב"ה כן. שבלא"ה לא יכירו ויודו בזה, אמנם בענין המן הי' אפשר לסתום את פיהם שלא ימצאו מענה, ויתבאר עפימ"ד בגמ' יומא (דף ע"ה ע"א) דלכן נקרא שמו גד, שמגיד להם לישראל אי בן ט' לראשון ואי בן ז' לאחרון פירש"י ז"ל לפי שנאמר וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגלגולת, ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן ט' לראשון הוא, ואם נמצא בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא, עוד שם בגמ' תניא ר"י אומר כשם שהנביא הי' מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן הי' מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין יעיי"ש.
והנה כתב רש"י ז"ל (פ' בא) עה"כ כי אין בית אשר אין שם מת, שהמצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת כל א' בכור לאביו עכ"ל, ובוודאי הי' להם עוד ממזרים שלא היו בכורים אף לאביהם דמאי נ"מ, וא"כ אילמלי הי' ניתן להם המן כמו לישראל, הי' מגלה מה שבחורין ובסדקין ומי המה בניהם ובנותיהם, והי' נתגלה קלונם וחרפתם לעין כל, גם הי' גורם יללה ומריבה בבתיהם והיו באים עי"ז לחרפה ולבוז מבית ומחוץ, וזה שהשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם. ומזה יתברר שאין ירידת המן לטובתכם כמו שהוא לישראל ע"י ששמרו יחוסיהם, ובזה סתם הקב"ה פיהם ולא יכלו לומר דבר.
ועד"ז אפ"ל מה שדרשו רז"ל על יתרו שהי' מיצר מאוד על מפלת מצרים. בוודאי לא יתכן לחשוב על צדיק כמותו שהי' מיצר על שלא נתקיימו רשעים אלו בעולם ויוכלו להוסיף ברשעתם: אמנם נראה שהי' מיצר ומצטער על שלא נתנו לב לחזור מרשעתם ולהתקרב לתורה כמו ישראל ואלמלי כן לא הי' באים לידי אבדון, ואולי חשב כאותו הטענה שטענו אוה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, ר"ל שאם היו מקרבין אותם ג"כ במן ובאר כמו לישראל, היו גם המה מקבלים את התורה והיו נצולים, ובזה מובן קישור הכתוב ויחד יתרו על כל הטובה וגו' ר"ל שע"כ הצטער על איבודן של מצרים, יען שראה את כל הטובה הנעשה לישראל במן ובבאר שזה הי' מסייע להם להתקרב לתורה, ודין גרמא הצער שבלבבו, שחשב שאילולי הי' נעשה כל אותן הטובות גם למצרים, היו מתקרבים לתורה והיו עושים תשובה ולא היו נאבדים: אבל האמת הוא שלא הי' מועיל להם כלום ועוד היו מקלקלין את ישראל כמו שהי' צרות ונסיונות גדולות ע"י הערב רב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' א"ב) על מה שאמרו חכז"ל (יבמות דף מ"ז ע"ב) קשים גרים לישראל כספחת, צא ולמד מה נעשה במדבר בעגל ובקברות התאוה ושאר הנסיונות הכל הי' ע"י הע"ר יעיי"ש, אמנם יתרו לא חשד אותם בכל זה, וכמו שאמרו בגמ' היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמי', ועל כן לא הכיר בשפלותם כ"כ וחשב שיועיל להם ההתקרבות לתורה, ומטעם זה הי' מיצר על מפלתם.
וליישב גירסתינו בגמ' שאמר רב היינו דאמרי אינשי, שנראה כמביא ראי' לדברי שמואל בר פלוגתי', י"ל הפי' כך דהנה אף במימרות תנאים והאמוראים אמרו רז"ל אין למידין מן הכללות וכ"ש במה דאמרי אינשי סובר רב שאין למידין ממנה על הכלל כולו והרי ישנם גרים צדיקים יחידי סגולה ובוודאי ליתנייהו בהאי כללא, כאמרם ז"ל עובדי' גר אדומי הי' וע"כ התנבא על מפלת אדום יותר משאר נביאים. וזה שהשיב רב על דברי שמואל שאין דעתי כדבריך שהי' מיצר ודואג. כי מה דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי וכו' אין כלל זה ניתן להאמר לגבי צדיק גדול כיתרו, ואין זה אלא מימרות אנשים בעלמא ואין לקבלם במקום שמתנגד לכבודו של צדיק.
ומובן בזה מה שהזכיר רש"י ז"ל אצל ויחד יתרו על כל הטובה מן ובאר ותורה. והשמיט קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שכתב בהתחלת הפרשה, כי באמת קריעת ים סוף ומלחמת עמלק אף שהיו נסים גדולים ונוראים, אבל היו ישראל נתונים בדין כמ"ש רש"י (בפ' בשלח) בפ' ויסע מלאך האלקים, בכ"מ הוא אומר מלאך ה' וכאן מלאך האלקים, אין אלקים בכ"מ אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל אם להאבד עם מצרים עכ"ל, ואין לך עת צרה גדולה מזו שהי' עליהם דין קשה כ"כ להאבד ח"ו עם מצרים, והי' עליהם פחד גדול ואימת מות ר"ל, כמבואר בפסוקים שאמרו לקחתנו למות במדבר, והנה בגזירת המן בקשו רז"ל טעם למה נגזרה גזירה קשה כזו על ישראל, ואמרו בשביל שהשתחוו לצלם, ואף שבאמת לא הי' הגזירה אלא לפנים ולא נתקיים. ואדרבה נצמח מזה ישועה גדולה לישראל, ומבואר בירושלמי שהמגילה הזאת ניתנה בסיני, וביאר ק"ז זלה"ה בישמח משה עה"כ ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, שראשי הדור ידעו שיצמח מזה ישועה גדולה, אעפ"כ זה הפחד שהי' לישראל טרם שנתבטל הגזירה הי' צרה גדולה, וא"א שיהי' למגן אלא מחמת גרמת עונות, וע"כ טרחו חכז"ל לפרש איזה עון גרם.
וכמו"כ בקריעת ים סוף שהיו ישראל נתונים בדין לא הי' זה אלא בסיבת הקטרוג על עונותיהם וכן במלחמת עמלק אמרו ז"ל שהי' בשביל שאמרו היש ה' בקרבנו וגו', והי' באמת סכנה גדולה שכאשר הניח משה ידו גבר עמלק, אלא ע"י שהיו מסתכלין כלפי מעלה ניצולו, ואילולא החטאים לא היו צריכין לכל זה, וע"כ אצל ויחד יתרו על כל הטובה לא הזכיר אלא המן ובאר שהם טובה גמורה ולתועלת התורה כמבואר במד"ר ובמכילתא, ולא מצינו שהיו אז ישראל נתונים בדין, ולשני הפירושים של ויחד יתרו בין אם יתפרש לשון שמחה או לשון מיצר ודואג, נכון שהי' הסיבה בשביל אותה הטובה של מן ובאר שהוא טובה גמורה לתועלת התורה, וחשב יתרו שגם למצרים הי' תועלת כמו שנתבאר לעיל, משא"כ קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שהי' דין קשה כ"כ וזה ידע וודאי שהמצריים אינם יכולים להנצל בדין קשה כזה, גם מצד ישראל לא הי' לו השמחה בשלימות כ"כ, יען שידע הדין הקשה שהי' שורה אז עליהם, ועדיין הי' מפחד מאימת הדין.
אמנם בתחלת הפרשה דכתיב וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים וגו', כי הוציא ה' וגו' דנראה לכאורה שהם ב' ענינים, גם שהתחיל בשם אלקים שהוא מדה"ד, ומסיים בשם הוי' שהוא רחמים, והענין הוא כי היציאה ממצרים הי' במדת הרחמים גמור, שלכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו ויצאו ביד רמה בשמחה נפלאה, ואעפי"כ הי' להם אח"כ קטרוג בתוקף מדה"ד נורא מאוד בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק וזה אומרו את כל אשר עשה אלקים ר"ל מדה"ד, כי הוציא ה' וגו', ר"ל היציאה ממצרים הי' ברחמים גדולים ועצומים, ואעפי"כ שוב גרמו העונות אח"כ, שנתעורר עליהם מדה"ד קשה כ"כ להאבד ח"ו עם מצרים, או ליפול ח"ו בידו של עמלק, ומזה השיג יתרו שאין אדם בטוח בעצמו לעולם וכמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך, וע"כ לא מצא מרגוע לנפשו בכושר מפעליו ובברכת ה' עליו, אלא בהאי פחדא יתיב שלא יענש ע''י גרמת העונות, וזה הביאו לבוא אל משה אל המדבר לבקש דרך ה' האמיתי, כי השיג שאך דרך ה' האמיתי הוא המציל ומושיע, וכמ"ש רש"י ז"ל עה"כ אל המדבר אנו יודעין שבמדבר הי', אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב שהי' יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה, וכמבואר לעיל שלא בטח בגדולתו אף שישב בכבודו של עולם.
ומובן בזה מה שפרט תחלה אלו השנים דייקא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שאלה הם אשר עוררו אותו לבוא. ותיכף אח"כ כתב את כל אשר עשה במן ובבאר, כו באמת שמע גם כל החסדים העצומים שנעשו לישראל, שבשביל זה נתפעל יותר מאלו השנים קריעת ים סוף שהי' אחר היציאה ממצרים, ומלחמת עמלק שהי' אחר השפעת של המן ובאר, ועי"ז בא להשגה זו שאשרי אדם מפחד תמיד ונתעורר מיד לבוא אל המדבר ולהתגייר. (ע"כ מכי"ק)
באופן אחר יתבאר דברי המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם אמרו מה ראו להתקרב יותר מכל האומות, סתם הקדוש ברוך הוא פיהן אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני שנאמר ויתילדו למשפחותם לבית אבותם עכ"ד המדרש, וקשה מה מקום לתרעומתם, והרי רצה הקב"ה ליתן התורה גם להם, ומיאנו לקבלה, כמו שדרשו רז"ל עה"פ ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, וא"כ מהו המענה בפיהם מה ראו להתקרב אלו יותר מכל האומות, והם דחו הקירבה הזאת בידים, גם צ"ב תשובת הבוי"ת אליהם הביאו ספר יוחסין שלכם וכו', הכי נשללו מנתינת התורה מסיבת יחוסם, והרי חזר הקב"ה ליתן התורה לאומה"ע אף שאינם זרע מיוחס.
ונל"פ בהקדם מה שדרשו רז"ל (הובא ברש"י ז"ל) עה"פ ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה עכ"ל, והנה ע"י התשובה נתקרבו ישראל להקב"ה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (ה' תשובה פ"ז ה''ו) התשובה מקרבת הרחוקים, אמש הי' זה שנאוי לפני המקום ב"ה וכו' והיום הוא אהוב ונחמד וכו' עיי"ש, ולזה זכו ישראל שהטעים להם הקב"ה מעריבות נעימות התורה, עד שהשתוקקו לקבלה ואמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, משא"כ האומה"ע על שהיו משוקעים בטומאה מאסו בקדושת התורה, והנה גם בני ישראל היו משוקעים ומסובכים בטומאת מצרים, ולא הי' בכוחם להגיע לבחי' תשובה גדולה כזו מצד עצם הכנתם, אלא שבעזר אלקי נתעלו שלא על סדר המדריגות מבירא עמיקתא לרום המעלות והעיר ד' את לבבם לעשות תשובה גדולה ועי"ז נתקרבו להקב"ה ולקבלת התורה, ועד"ז היתה טענת אומה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, ר"ל ע"י התשובה שמקרבת הרחוקים ואלמלי הביאו אותם לידי תשובה גם הם היו מקבלים את התורה, אמנם באמת לא מהני תשובה כ"א לישראל שנקראו בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, משא"כ האומה"ע שהם בבחי' עבדים, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והנה ע"ז בעצמו יש להם טענה מה ראו ישראל להתקרב יותר מכל האומות, שהם לבדם נקראים בנים למקום, סתם הקב"ה פיהן א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני וכו', ואינכם ראויים להקרא בנים אף לאבותיכם, שכולכם זרע פסול ותערובת, ומכ"ש שאינכם בגדר להיות נקראים בנים למקום, ובזה סתם פיהם הקב"ה ונסתתמו טענותיהם.
פרשת יתרו
ביאור על דברי המכילתא והמדרשים בענין יתרו ומעלתו
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל וגו', במכילתא כהן מדין ר' יהושע אומר כומר הי' כענין שנא' (שופטים י"ח) ויהונתן בן גרשום בן מנשה ובניו היו כהנים לשבט הדני וגו', ר' אליעזר המודעי אומר שר הי' כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח') ובת"א פי' רבא דמדין כר' אליעזר המודעי. ולכאורה תרווייהו צ"ב, למ"ד כומר הי', הרי כבר פירש מע"ז הרבה שנים, דכתיב בפ' שמות ויבאו הרועים ויגרשום, פרש"י ז"ל שהי' כהן מדין רב שבהן ופירש לו מע"ז ונידוהו מאצלם, א"כ עכשיו לא הי' עוד כומר, וכמו"כ קשה למ"ד שר הי', שהרי לא הי' עוד שר ביניהם, דנידוהו וביזוהו וגרשוהו מחבורתם. ואם בא הכתוב לספר שהי' מלפנים כהן מדין כומר או שר למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', צ"ב מנפק"מ בזה ומה דהו' הו' ומה צורך להודעה זו.
ב) וכמו"כ קשה על מ"ש רש"י ז"ל עה"פ אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, אף אנו יודעים שבמדבר הי', אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב שהי' יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה, וכן איתא במכילתא וז"ל הרי הכתוב מתמיה עליו שהי' שרוי בתוך כבודו של עולם וביקש לצאת למדבר צי' ותהו וכו' לכך נאמר אל המדבר אשר הוא חונה וגו'. ולכאורה קשה לפי"ד רז"ל שנידוהו מאצלם על שפירש מע"ז, א"כ הרי לא ישב שם בכבודו של עולם, ואיתא בתנחומא לעיל בפ' שמות איש מצרי הצילנו מיד הרועים: מכאן שהשליכום למים שנא' וגם דלה דלה לנו וכו' ומבואר בפסוק ויבואו הרועים ויגרשום, א"כ מהו כל התמי' הזה שיצא משם, ואיך יצדק לומר שהי' יושב בכבודו של עולם, ואדרבה כאן זכה לישב בכבודו של עולם, כמ"ש רש"י ז"ל להלן, כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה וכו' וצ"ב.
ג) במסורה הובא בבעה"ט אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו' ואידך חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם וצ"ב הקישור.
ד) במד"ר (פ' כ"ז סי' ט') וישמע יתרו הה"ד (ירמי' ב') שמעו דבר ד' בית יעקב זש"ה (משלי ו') בני אם ערבת לרעך וגו' א"ר נחמי' נאמרה על החברים, כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו, נתמנה אדם בראש ונטל טלית וכו' כל טורח הצבור עליו, אם ראה אדם עובר עבירה ולא ממחה בידו הוא נענש עליו, ורוה"ק צווחת בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך עשה זאת איפו' בני והנצל וכו' לך התרפס באבק רגליהם של שרים וגדולים ממך וכו' וכן אתה מוצא ביתרו שע"י שמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר שנא' וישמע יתרו וגו', וצ"ב המשך וקישור דרשא זו לכאן.
ה) עוד במד"ר (פ' כ"ז סי' ז') וישמע יתרו הה"ד (קהלת י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וכי שוטים הם בני אדם שנותנין לחמם ע"פ המים, ועל מי אמר על יתרו שנתן לחמו למשה שנא' קראן לו ויאכל לחם. הוי שלח לחמך על פני המים וכו', כי ברוב הימים תמצאנו ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, וצ"ב דהו"ל להביא דרשא זו על פסוק ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה וגו', ומה ענינו אל הפסוק וישמע יתרו, ואין לדרשא זו שייכות אל השמיעה כלל.
ו) ויקח יתרו חתן משה את צפורה אשת משה וגו' ואת שני בני' אשר שם הא' גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' וגו'. וצ"ב למה זכר הכתוב כאן טעם קריאת שמותיהן, ומקומו הנכון כאשר הזכיר לידתם בפ' שמות, וטעם קריאת שם גרשום כבר זכר הכתוב שם ואין מן הצורך לכפלו כאן. גם אמרו אשר שם הא' גרשום ומלת אשר מורה לנתינת טעם, ומה נתינת טעם יש בזה על ויקח יתרו וגו' וצ"ב הקישור.
ז) גם יל"ד דאצל גרשום הזכיר כי אמר גר הייתי וגו' ומילות כי אמר מיותר דלשון הכתוב יגיד כי הוא אמרו, דכתיב גר הייתי וה"ז מדבר בעדו, והראי' כי באליעזר לא כתיב כי אמר דממילא מובן מלשון הפסוק, וכמו"כ כי אמר הראשון מיותר.
ח) מאמר פלא איתא במכילתא כי גר הייתי בארץ נכרי', ר"א המודעי אומר אמר משה הואיל וכל העולם עובדי מזלות, אני אעבוד לפני מי שאמר והי' העולם, שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, א"ל יתרו קבל עליך דבר זה שאומר אליך ואני נותנה לך לאשה, אמר לי' מהו, א"ל בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז, מכאן ואילך לשם שמים וקיבל עליו, אמר לי' השבע וישבע לו, שנא' ויואל משה אין אלה אלא לשון שבועה וכו', לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה וגו' וירף עכ"ל, והקשו המפרשים דחס לנו לומר דמשה איש האלקים הקצה בנו הראשון לע"ז, ונשבע על זה, ומה גם יתרו שכבר הוכשרו מעשיו שברח מעצת הבה נתחכמה ופירש מע"ז, ואיך השביעו על בן הראשון להקצותו לע"ז עוד הקשה מרכבת המשנה על מה שסיים במכילתא לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, שהרי זה הי' בבן השני ועל זה לא נשבע, עיי"ש מה שתירץ לפי דרכו והרבה פנים לתורה, ואנו נבארהו כיד ד' הטובה עלינו.
ט) גם יל"ד בתחילת דברי המכילתא הנ"ל אמר משה הואיל וכל העולם עובדי מזלות, אני אעבוד לפני מי שאמר והי' העולם, צ"ב מדוע תלה זה בזה, וכי אם כל העולם לא היו עובדי ע"ז, היעלה על הדעת שמשרע"ה יעבוד לאחר זולתו ית', ויותר מוקשה לשון הילקוט אמר משה הואיל וכל העולם כולם עובדים ע"ז. למי אני אעבוד למי שאמר והי' העולם, וכי ח"ו ספיקא איכא בהא עד שישאל למי אני אעבוד, ולפי שכל העולם כולם עובדים לע"ז מאי הוי, ואיך יתכן מאמר מסתפק בזה וצ"ב.
י) להלן בפרשה עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, פרש"י ז"ל בשם המכילתא מלמד שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה, ופי' הרא"ם דאל"כ מנא ידע זה, ומזה הכריחו ז"ל שלא הניח ע"ז שלא עבדה, והקשו הרא"ם והגו"א דהרי גם דוד המע"ה אמר אני ידעתי כי גדול ד' ואדוננו מכל האלהים (תהלים קל"ה), וא"כ כמו"כ גבי יתרו אין הכרח לומר שלא הניח ע"ז שלא עבדה, ותירץ המזרחי דדוד ידע זה בראיות מופתיות, אבל ביתרו שאמר עתה ידעתי וגו' מורה שבדרך החיפוש נודע לו, ועכ"ח שלא הניח ע"ז וכו'. אמנם אינו מוכרח לחלק בהכי, דאפשר דגם יתרו ידע בראיות מופתיות, ומ"ש עתה ידעתי ר"ל דעכשיו ע"י הנסים נתודע לו בראיות ומופת ועדיין צריך ביאור. וכמו כן קשה מ"ד במדרש ילקוט (רמז רס"ט) יתרו נתן ממש בע"ז שנא' כי גדול ד' מכל האלהים, דמשמע שיש בהם איזה ממש ח''ו, ולכאורה גם דוד המע"ה אמר ואדוננו מכל האלהים וצ"ב.
ולבאר הענין נקדים עוד מ"ד במכילתא פרשת יתרו (פ"ו) לא יהי' לך אלהים אחרים על פנו, ר' יצחק אומר אלו נפרש להם כל שמותם לא הי' מספיק כל העורות שבעולם, ופי' המפרשים דע"כ הזכירו הכתוב בשם אחרים, דא"א לאסיק בשמייהו. ולכאורה יש מזה סתירה לדברי המכילתא הנ"ל, שלא הניח יתרו ע"ז בעולם שלא עבדה, וא"כ כיון שאפשר לעבדם כולם, בודאי אפשר גם לכתבם כולם, ואיך קאמר שלא הי' מספיק כל העורות שבעולם. וכמו"כ קשה ממ"ש במד"ר פ' שמות (פ"ה סי"ד) כשבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו כה אמר ד' שלח את עמי וגו' אמר מי ד' אשר אשמע בקולו וכו' המתינו לו עד שאחפש בספר שלי, מיד נכנס לבית ארמון שלו והי' מביט בכל אומה ואומה ואלהיה, התחיל קורא אלהי צידון אלהי מואב וכו', אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו וכו' א"ל משה אלקינו חי הוא, אלו שאתה אומר מתים הם, כהן אתה מבקש בבית הקברות וכו'. עכ"פ מוכח שהיו כתובים בבית גנזיו כל ע"ז שבעולם, הרי שיש במציאות לכתבם כולם, וצ"ב כוונת המכילתא הנ"ל שלא הי' מספיק כל העורות שבעולם לכותבם.
ונל"פ בהקדם מ"ד בגמ' ע"ז (דף י"ד ע"ב) א"ל חסדא לאבימי גמירי דמסכתת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הוויין ואנן חמשה תנן וכו' וכבר עמדתי בזה דלכאורה איך יתכן שנתמעטה כ"כ הלכות ע"ז אצלינו. וכי לא נצטווינו בכל פרטי ע"ז והלכותי' שנצטו' בהם אאע"ה, ומה גם שהחמשה פרקים שלנו יש בהם אריכות גדול של פלוגתת חכמים, ובמס' ע"ז של אאע"ה הי' בודאי כולם הלכות ברורות בלי ספיקות ובלי פלוגתות, דב' כליותיו היו נובעות חכמה, והשיג אאע"ה אפי' אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה כאמרז"ל, ואיך הי' מסכתת ע"ז של אאע"ה ד' מאה פירקי, ואנו אין לנו אלא חמשה וצריך הסבר, וראיתי בנזה"ק פ' וישלח שהעיר בזה, ורוצה לפרש שאאע"ה השיג בדקדוקי ע"ז שאין אנו משיגים אותם וחסרה לנו הידיעה בהם, אבל הא גופא צ"ב למה לא הודיעו לנו חז"ל בתורה שבע"פ ואיך לא קבלנו מפי הקבלה מדור לדור עד דורו של אאע"ה אותן דקדוקי ע"ז שהשיגם אברהם אבינו., וכבר אמרתי בזה הרבה פנים, ועוד לאלקי מילין.
ואפ"ל דהנה אמרו חז"ל בכמה דברים דהעושה אותם ה"ה כאילו עובד ע"ז, כמ"ש במס' סנהדרין (דף צ"ב ע"א) כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז, ויליף מגז"ש כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים ובמס' סוטה (דף ד' ע"ב) כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עוע"ז, כתיב תועבת ד' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך. ובמס' נדה (דף י"ג ע"א) כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו עובד ע"ז ויליף לי' בגז"ש עיי"ש, ועוד בכמה דברים בכ"מ בש"ס. וכתב האריז"ל אע"ג דבכל הנ"ל שאמרו ז''ל כאילו עובד ע"ז, אין ב"ד ממיתין העושה אותם, ואין דינם בסקילה כעובד ע"ז ממש אבל בעולמות הגבוהים יותר, לפי ערך קדושת המקום שם, נחשב הפגם כעובד ע"ז ממש, וכעי"ז כתב האבן עזרא זלל"ה בפ' וישלח הסירו את אלהי הנכר וגו' חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר, ופירושו תמצאנו בפ' וילך עכ"ל שם, ובפ' וילך כתב שבערך קדושת המקום הי' נחשב לע"ז, מה שלא הי' קודם לכן בחו"ל עיי"ש.
ובזה יובן דברי הגמ' הנ"ל דמס' ע"ז של אאע"ה הי' ד' מאות פירקי, דאברהם אבינו השיג בחי' כל התורה כפי שרשם בעולמות העליונים, וכמו שאמרז"ל בב"ר פ' תולדות (פ' ס"ד סי' ד') עה"פ עקב אשר שמע אברהם בקולי, ר' ברכי' אמר אין כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה, ואפי' אותן הלכות הי' אברהם יודע, ומעתה השיג אאע"ה ושמר את התורה בערך קדושת העולמות הגבוהים ביותר, וע"כ הי' במסכתת ע"ז שלו כתובים כל אלו הדברים שנחשבו כאילו עובד ע"ז, והם מרובים מאוד, דכל א' מהם יש בו כמה וכמה ענפים ובחי' שונות, כגון בגסות הרוח שהוא כאילו עובד ע"ז, יש בו בחינות לאלפים, וכל שהוא דקה מחבירו נחשב לפגם בעולם שלמעלה הימנו, וכן בהמחליף דיבורו ואינך. וכל אלו היו כתובים במס' ע"ז של אברהם אבינו, שהיו נחשבים לבחי' ע"ז בערך קדושתו הרמה. אבל לא כתבוהו חז"ל במס' ע"ז שלנו, דלאו כולי עלמא סביל דא, להטיל עליהם חומר ע"ז בכל אלו הבחינות, דא"כ לא שבקת חי לכל ברי' בעוה"ז הגשמי, שבעוה"ר רובם נכשלים בהם למיעוט הזהירות וגודל הנסיונות, וע"כ לא כתבוהו חז"ל לעשותם כעובד ע"ז עפ"י הלכה ואין ב"ד מענישין עליהם ואע"ג דבגמ' ילפינן להו מגז"ש דהוי כאילו עוע"ז, וגזירה שו' דאורייתא הוא, אבל עיקרה של גז"ש תלוי' בקבלת חז"ל, דאין אדם דן גז"ש אא"כ קיבלה מרבו, וקבלת חז"ל כך היתה, דלא בא הגז"ש לעשותו כעובד ע"ז ממש עפ"י הלכה ואין ב"ד ממיתין עלי', אלא שגילו לנו חז"ל בלימוד הגזירה שו', עד היכן הפגם מגיע, שנחשב במקור התורה ושרשה בעולמות הגבוהים כאילו עובד ע"ז ממש, וצריך להזהר מהם מאוד, והשרידים אשר ד' קורא, משיגים כל בחינותי' והפרטים והדקדוקים וסעיפיהם אשר אין להם שעור, אבל כל זה לא נמסר לנו, והוא למעלה מהשגתינו ובחי' מדריגתנו, וע"כ במס' ע"ז שלנו לא מסרו לנו חז"ל רק מה שהוא ע"ז עפ"י הלכה וב"ד מענישין עלי' ויספיק לזה מסכת של חמשה פרקים, וכל אילו הבחינות שנחשבים בעולם הגבו' כעובד ע"ז, אין נפק"מ לנו לידע פרטיהם ודקדוקיהם, דבלא"ה אין אנו יכולים לדקדק בהם כ"כ, והודיעו לנו חז"ל בדרך כלל לידע להזהר מהם. ובזה יובן הענין קצת.
וארווחנא בזה להבין דברי המכילתא בפ' יתרו שהבאנו לעיל, עה"פ לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, ר' יצחק אומר אילו נפרש להם כל שמותם לא הי' מספיק כל העורות שבעולם. ואין הכוונה על ע"ז ממש דבודאי אפשר לפורטם ולכותבם דהרי פרעה הי"ל בבית גנזיו כתובים כל ע"ז שבעולם כמבואר במדרש רבה הנ"ל, ויתרו לא הניח ע"ז שלא עבדה, עכ"פ יש קצבה להם ואפשר לכתבם, אבל הכוונה על בחי' ע"ז שחשבו חז"ל דהעושה אותן כאילו עובד ע"ז, ואילו רבים הם וא"א לכתבן כולם, דבחי' האמת והפכו, כגון המחליף והמשקר בדיבורו שהוא כעוע"ז, יש בהם ענפים ופרטים ובחינות עד אין שעור וחקר, וכמו"כ ענין ענו' וגיאות, יש בהם אלפים ורבבות מדריגות ובחינות. והעובד השי"ת באמת ובקדושה וטהרה, נותנים לו מן השמים השגה ודעת דקדושה שיוכל להיזהר מכל בחי' ע"ז, אבל לכותבן אי אפשר ולא מסרו לנו חז"ל, אלא דכלליות הענין של גסות הרוח ומחליף בדיבורו ואינך יש בהם בחי' ע"ז, אבל פרטיהן ופרטי פרטיהן לא יספיקו כל העורות שבעולם, ואפי' בד' מאה פירקי דמס' עבודה זרה של אאע"ה לא היו כתובים בהם כל הבחינות, רק שהי' בהם הרבה יותר מתפיסת השגתינו, וע"כ אין מס' ע"ז שלנו מחזיק רק ה' פרקים כמו שביארנו לעיל, אבל כל פרטי הבחינות לא יספיקו כל עורות שבעולם לכותבם, וענין זה תלוי בהשגה ואין לה חקר כנ"ל.
ועפ"י הקדמה הנ"ל אפ"ל דברי המכילתא (הובא לעיל קושיא ח') שהשביע יתרו את משה בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז, מכאן ואילך לש"ש וקיבל עליו, לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה וכו' והוא פליאה כנ"ל. ולדרכנו אפ"ל דלאו לע"ז ממש התנה עמו. דחלילה שמשרע"ה הי' נשבע על זה, וגם יתרו כבר פירש מע"ז כאמרם ז"ל ולא הי' מתנה על זה, אולם יתרו פירש רק מע"ז גמור אבל כל אלו בחי' של ע"ז שאמרז"ל שהם כאלו עוע"ז, כגון אלו שהיו כתובין בד' מאה פירקי של אאע"ה לא השיגם יתרו, ולא קיבל עליו לפרוש מהם, אבל משרע"ה השיג כל הבחי' שהיו כתובין בד' מאה פירקי של א"א, וכשבא לבית יתרו ורצה לישא בתו בודאי הודיע משה רבינו ליתרו שישנם עוד בחי' ע"ז שצריך לפרוש מהם, ולא רצה יתרו לקבל כל האזהרות וחומרות ההם, שלפי השגתו לא היו בכלל עבירת ע"ז, ועל זה התנה בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז, ר"ל לבחי' ע"ז שנחשב לפי השגת משרע"ה כע"ז, ולפי דעתו לא הוי בכלל ע"ז, דמה שהוא ע"ז גם לפי דעתו והשגתו לא הי' מבקש עלי', דגם הוא כבר פירש מע"ז. ומה שביקש כן לפי שחשש שאם יגדלם ויחנכם משרע"ה עם כל האזהרות והחומרות של בחי' ע"ז, יחשב הוא בעיניהם כעובד ע"ז ולא ירצו להיות להם שום התקשרות ושייכות עמו, ע"כ התנה שעכ"פ יניח לו בן א' שיהי' פרוש מע"ז לפי בחינתו, ולפי השגת משה רבינו ה"ה כעובד ע"ז.
אמנם משה רבינו השיג ברוח הקודש שטרם שיוגדלו הבנים יבוא יתרו להשגה אמיתית, עד שידע שכל אלו הם בחי' ע"ז ויופרש מהם, וכמו שהי' באמת אח"כ שבא אל המדבר ונתגייר, והשיג והפריש א"ע מכל בחי' ע"ז, ומעתה לא עבר משרע"ה על השבועה, דכל עיקרה של שבועה הי' רק על בחי' ע"ז שיתרו לא השיגה, אבל לבסוף נתבטל המציאות ההוא דגם יתרו פירש מהם, ומה שהוא בגדר ע"ז גם אצלו לא השביעוהו מעולם עליו, דגם הוא הי' פרוש ממנה, ומשרע"ה הי' סמך על רוה"ק כשנשבע לו, וכמו שביאר הח"ס זלל"ה בתשובותיו דהגם שאין עושים הלכה עפ"י רוה"ק דתורה לא בשמים הוא, אבל משרע"ה הי' יכול לסמוך על רוה"ק להלכה, דכל התורה ניתנה לו מן השמים, וא"ש מה שנשבע לו דידע ברוה"ק שלא יבוא לביטול השבועה ובניו יוכלו לפרוש מע"ז.
ומה שסיימו במכילתא לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה וכו', אע"פ שלא הי' עול בחקו ועשה עפ"י הלכה כנ"ל, מ"מ מצאה הקטרוג מקום לחול ויובן ע"ד שפירשתי (בפרשת ויצא עמוד מ"ד) שנענש יעקב על שהוציא קללה מפיו לומר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחי', ולכאורה איך לא נשמר יעקב אבינו מדיבור כזה והי"ל לחשוש אולי לקחם א' מב"ב כדי להפריש את לבן מע"ז כאשר הי' באמת כן, ופירשנו שם בכמה אנפין דיעקב אבינו לא אמר שמי שלקחם לא יחי', רק עם אשר תמצא את אלהיך וגו', ובאמת לא מצאם לא באהל רחל ולא באהל לאה והאמהות, גם לגודל קדושתה של רחל אמנו הי' בכוחה לבטל קליפת ע"ז מהם ונתבטלו ממציאות, ויעקב אבינו התכוין לומר עם אשר תמצא וגו' דכל מי שמוצא איזה מציאות וישות באלהיך לא יחי' אין בו חיות דקדושה כלל עיי"ש בדברנו בכמה אופנים: אמנם אע"פ שכוונתו הי' לדברים טובים ולא התכוין לקללה, מ"מ מצאה הקיטרוג מקום לחול לפי שהי' נראה כקללה וכמו"כ כאן במשרע"ה בעצם השבועה לא הי' נדנוד חשש איסור, ועשה עפ"י הלכה ועפ"י רוה"ק, אלא שאף עפ"כ מצאה הקיטרוג מקום לחול, דהדיבור בעצמו מזיק, וכמ"ש ז"ל בברכות (י"ט ע"א) לפי שאמר הנביא כמעט כסדום היינו, מיד א"ל הקב"ה שמעו דבר ד' קציני סדום, ולמדו ז"ל מכאן דלעולם אל יפתח אדם פה לשטן עיי"ש. והנה ענין הערלה היא ג"כ מבחי' ע"ז כמ"ש ז"ל (נדרים דף ל"א ע"ב) מאוסה הוא הערלה שנקראו הגוים ערלים שנא' כל הגוים ערלי לב, ע"כ תיכף שלקחה ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה וירף ממנו המלאך, והראו לו מן השמים דעונש הקטרוג הי' בשביל שהוציא מפיו השבועה לקבל על בניו בחי' ע"ז, וע"כ בהסיר את הערלה ובחי' ע"ז, תיכף וירף ממנו ולא שלט הקטרוג עליו עוד ונתקן הפגם מידה כנגד מידה.
ועתה נבוא לבאר תחילת דברי המכילתא הנ"ל אמר משה הואיל וכל העולם עובדי מזלות אני אעבוד לפני מי שאמר והי' העולם, וצ"ב דאיך תלה הדבר בזה ומה נתינת טעם יש בזה, וביותר קשה בלשון הילקוט (עיין לעיל קושיא ט') אמנם יובן עפ"י מ"ש ז"ל שואלין את האדם בעולם העליון ליום הדין אם המלכת את חבירך עליך בנחת, כי ממדת הענו' שיהי' האדם נכנע ויהי' לו התבטלות לפני כל אדם כמ"ש משרע"ה ונחנו מה, והנה פרשתי מ"ש חז"ל חולין (פ"ט ע"א) גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממ"ש באברהם אבינו, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. ובארתי בכוונת אמרם ז''ל, דלא אמרו שאאע"ה לא הי' לו מדת ענו' כמשה ואהרן, אבל דייקו בלשונם גדול הנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, ר"ל דהכתוב לא הזכיר בחי' ענו' גדולה באברהם כמו שהזכיר במשה ואהרן, והטעם בזה דאברהם אבינו הי' בדור של רשעים ואנשי סדום, ואין להכנע ולהתבטל בפני רשעים, וח"ו להמליכם עליו, דיש בזה סכנה גדולה לישפע מהם ולימשך אחריהם, ע"כ אדרבה צריך להתחזק נגדם ולא להתבטל בפניהם, לכך לא נאמר בכתוב בחי' מה אצל אאע"ה, כי לא הי' מבעל עצמו כאפס ואין לגביהם, אבל הזכיר הכתוב בו בחי' ענו' של עפר ואפר, שהשפיל א"ע כעפר הנדרסת אבל לא בפני רשעים שאינם חשובים אפי' כעפר ואפר. משא"כ במשרע"ה ואהרן שהיו בדור צדיקים דור המדבר דור דיעה, היו יכולים להשתמש במידה זו של ונחנו מה להתבטל נגד כל אדם כאפס ואין המוחלט, אבל באמת גם אאע"ה הי' בו מידה גדולה זו של ענו', אלא שלא נאמר בו מידה זו, ללמדנו שאין להשתמש בבחי' ענו' כזו בפני הרשעים.
והנה במשרע"ה כתיב והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה, ולא רק לגבי הבוי"ת אלא בפני כל א' מישראל וזהו ההשתוקקות של צדיקים אמיתיים ועובדי השי"ת באמת להיות לבם נשבר בקרבם ולהתבטל מפני כאו"א מישראל, כאמרם ז"ל שצריך להמליך את חבירו עליו ולהיות עבד לעבדי ד'. אמנם כאשר בא משה רבינו למדין, וראה שכולם רשעים וכל העולם היו אז עובדי ע"ז, ע"כ אמר משה הואיל וכל העולם כולם עובדים ע"ז למי אעבוד, ואת מי אמליך עלי, ואם אמליכם עלי ואהי' לפניהם כעבדא קמי' מארי', יש בו סכנה לישפע מהם, ועכ"פ יהי' בזה התחזקות להם ולשיטתם שימשכו אחרים אחריהם. לכך אמר אני אעבוד רק למי שאמר והי' העולם, ואתנהג במידת ענו' והכנעה רק לפניו ית' ולא לנגד הדור של רשעים. ואף יתרו שכבר פירש מע"ז, אבל לא קיבל עדיין עליו לפרוש מכל אלו שאמרו ז"ל שהם כאילו עוע"ז, ולגבי משרע"ה הי' ג"ז בחי' ע"ז, ע"כ לא מצא את מי שימלוך עליו ואמר הואיל וכל העולם עובדים לע"ז למי אעבוד כנ"ל, ורק אח"כ מצא את דור דיעה כולם צדיקים, שלפי השגת שכלם מנעו את עצמם מכל בחי' ע"ז, ואף שמשרע"ה השיג יותר מבחי' ע"ז כמ"ש לעיל, אבל מ"מ כיון שמנעו את עצמם מכל בחי' ע"ז כפי השגתם, ואפי' מאותן שאמרז"ל שהם כאילו עוע"ז, ע"כ הי' יכול משרע"ה ואהרן להתבטל פניהם ולומר ונחנו מה, ובזה יובן הענין קצת.
ומעתה יבואר מה שהזכיר הכתוב כאן טעם קריאת שמות בניו של משה, וגם מ"ש בגרשום כי אמר גר הייתי וגו' ולא הזכיר ככה באליעזר (עיין קושיא ו' ז') דהנה איתא במכילתא כי גר הייתי בארץ נכרי', נכרי' ודאי עכ"ל, ר"ל שלפי השגת משרע"ה הי' כולם עובדי ע"ז, ואף יתרו שכבר פירש אז מע"ז, אבל עדיין לא השיג כל בחי' ע"ז כמ"ש לעיל, אמנם יתרו לא הבין אז טעם קריאת שם גרשום שהוא לטעם הנ"ל, ורק עכשיו אחר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל וגו' אז קיבל השגה גדולה הזו והשיג כל בחי' ע"ז, והבין למפרע מה שאמר משרע"ה אז בטעם קריאת שם גרשום, כי גר הייתי בארץ נכרי', שהיתה נכרי' ודאי וכולם היו עובדי ע"ז, וע"כ בגרשום סיפר כי אמר גר הייתי בארץ נכרי', ר"ל דמשרע"ה אמר כן אבל הוא לא הבין טעמו ולא השיגה עד עכשיו ע"כ תלה קריאת השם באמירתו לבד, משא"כ בטעם קריאת שם אליעזר כי אלקי אבי בעזרי, לא הזכיר כי אמר, לפי שטעם זה השיג גם יתרו מאז, שכבר הכיר באמונת הבוי"ת וכבר פירש מאלהים אחרים, וא"ש מה שחזר והזכיר טעם קריאת שם גרשום כאן. לפי שעכשיו בא לידי השגה זו להבין כוונת משרע"ה בקריאה זו.
ועתה נתרץ קושית הרא"ם והגו"א זלל"ה במה שהקשו בדברי המכילתא עה"פ עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, מלמד שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה, ולכאורה גם דוהמע"ה אמר כן אני ידעתי כי גדול ד' ואדוננו מכל האלהים (עיין לעיל קושיא י'). ואפשר לתרץ עפ"י פשוט דטובא איכא לחלק עפימ"ש בנזה"ק פ' וישלח לפרש דברי המד"ר שם (פ' פ"א סי' ג') א"ר יוחנן אין אנו בקיאים בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו' ופי' הוא ז"ל דהענין הוא כי אבותינו הקדושים כמו שהיו בקיאים בחכמת מרכבה הקדושה, כך היו בקיאים גם בחכמת מרכבת החיצונים שהוא שורש הע"ז, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו', ובהיותם בקיאים באר היטב בחכמות הללו, היו משיגים ויודעים כמה דקדוקי ע"ז התלוים בכמה מיני מדריגות שונים ואין אתנו יודע עד מה, כי נסתתמו מאתנו שבילי חכמה עכלה"ק. ומעתה כמו"כ גבי דוד המע"ה שהי' נביא אמת ומגדולי בעלי רוה"ק, אין שום קושיא מ"ש כי גדול ד' ואדוננו מכל אלהים, לפי שהשיג כל חכמות מרכבת החיצונים ודקדוקי ע"ז התלוים בה, וידע מהותה של כל ע"ז שבעולם בהשגת רוה"ק, וכל ספר תהלים ברוה"ק אמרן כאמרז"ל, ומעתה מ"ש דוד המע"ה כי גדול ד' ואדוננו מכל האלהים ברוה"ק אמרה, שהשיג כל בחי' ע"ז שבעולם בשרשם במרכבת החיצונים כנ"ל, משא"כ יתרו עכשיו בא להתגייר וללמוד תורה, ועדיין לא הי' לו מדריגת רוה"ק, ואיתא בתנחומא ויחד יתרו אל תקרי ויחד אלא ויהד שנעשה יהודי, וביומו הראשון שנעשה יהודי ונתגייר א"א שזכה מיד למדריגת רוה"ק, וא"כ כיון שאמר מיד עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים. מהיכן הי' לו ידיעה זו להשיג כל בחי' ע"ז ומהותה, ועכ"ח למדו חז"ל שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם מקדמת דנא, לפי שלא הניח ע"ז שלא עבדה, ואין כאן קושיא כלל. ולדרכנו יתבאר דברי המדרש ילקוט (פרשה זו) וז"ל יתרו נתן ממש בע"ז שנא' כי גדול ד' מכל האלהים, דמשמע שיש בהם ח"ו ג"כ ממש, ולכאורה הרי גם דוד המע"ה אמר ואדוננו מכל האלהים (עיין לעיל קושיא י'), אמנם יתבאר בהקדם דברי הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו עה"פ לא יהי' לך אלהים אחרים, וז"ל יאמר שלא יהי' לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה הנקראים אלהים וכו'. וכן מצינו בכ"מ שהמלאכים נקראים אלהים, והוא מלשון אדנות ושררה, ולא ע"ש אלקות, וכמו"כ הדיינים נקראו אלהים, וכל השמות יתכנו גם לשם חול, חוץ משם הוי' ב"ה המיוחד להבוי"ת לבדו, ולכאורה לפי"ז איך הכריחו חז"ל בדרשתם שהי' יתרו מכיר בכל ע"ז שבעולם, ולא הניח ע"ז שלא עבדה, מדאמר עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים דלמא הי' כוונתו על שרי מעלה שנקראים אלהים ע"ש אדנות ושררה והשיגם יתרו בידיעת החכמה, אבל לא התכוין בדיבורו על בחי' ע"ז כלל, וכמו"כ קשה בדברי המדרש ילקוט הנ"ל, יתרו נתן ממש בע"ז שנא' כי גדול ד' מכל האלהים, ולכאורה אין הכרח שנתן ממש בע"ז, דדלמא מ"ש מכל האלהים התכוין אל השרי מעלה ומלאכים שנקראו אלהים מלשון אדנות ושררה. אבל לא התכוין לבחי' ע"ז כלל, אמנם כל השגתם של חכמי אומה"ע, אינו אלא מצד החקירה, ולא ישיגו אלא באותן מלאכים שהם שרי מערכת השמים והטבעיים, אבל הכרובים וחיות הקודש ומלאכים החשובים, א"א להשיג מציאותם ומהותם מצד החקירה, ואין לאומה"ע השגה בהם כלל ולא נתגלה השגה זו אלא לנביאים כמו שראה יחזקאל המרכבה בנבואה, וחז"ל השיגו ברוה"ק השגת ידיעה זו כ"א לפי בחינתו.
ומעתה א''ש מ''ש דוד המע"ה ואדוננו מכל האלהים, דהרי השיג ברוה"ק כל השרי מעלה ומלאכים העליונים הנקראים אלהים מלשון אדנות ושררה, ואין הכוונה על בחי' ע"ז כלל, ובאמת השיג גם כל בחי' ע"ז ברוה"ק, ע"י שידע והשיגם בשורשם כנ"ל, אבל לא התכוין בפסוק זה לבחי' ע"ז כלל, שא"כ נראה כנותן ממש חס מלהזכיר, אבל ביתרו שעכשיו נתגייר, ועדיין לא הי' לו מדריגת רוה"ק, וא"כ איך אמר מכל האלהים ומנין ידע עוד להשיג כל המלאכים ושרי מעלה שא"א להשיגם מצד החקירה זולתי ברוה"ק, ועכ"ח התכוין על בחי' ע"ז, וע"כ הכריחו חז"ל שלא הניחו ע"ז שלא עבדה, מדאמר מכל אלהים. וגם נראה כנותן ממש בע"ז לטעם הנ"ל, ולא יקשה קושית הרא"ם והגו"א זלל"ה, דטובא איכא לחלק ביניהם כנ"ל.
ונחזור לבאר דברי המכילתא המובא בראש דברינו, כהן מדין ר' אליעזר המודעי אומר שר הי' וכו' וכן ת"א רבא דמדין, ולכאורה מה דהו' הו', ואחר שפירש מע"ז נידוהו וביזוהו, ואיזה שררות הי' לו, גם צ"ב דברי המכילתא שהכתוב מתמיה עליו, שהי' שרוי בכבודו של עולם, וביקש לצאת למדבר צי' ותהו, ואיך ישב בכבודו של עולם, עם כל הרדיפות והבזיונות שסבל על שפירש מע"ז כמבואר בדרשתם ז"ל, אולם נראה מבורר מדברי חז"ל הנ"ל, דאף דמתחלה כשפירש מע"ז נידוהו ורחקוהו, אבל לפי שהיתה פעולתו לשם שמים ובמסנ"פ הצילו השי"ת מההתנגדות הגדול ובמשך הזמן לאט לאט נכרים דברי אמת, ולא די שהניחוהו מלבזותו, אלא עוד חזר לגדולתו וישב בכבודו של עולם, וע"כ קורהו הכתוב רבא דמדין כדברי ר"א שהי' שר, וא"ש מ"ש ז"ל בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהי' יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה, וא"ש קישור המסרה המובא בבעה"ט (עיין לעיל קושיא ג') אל המדבר אשר הוא חונה שם, ודרשו רז"ל שהוא להגיד שבחו שאע"פ שהי' יושב בכבודו של עולם, נדבו לבו לצאת אל המדבר, ולכאורה מהו השבח אחרי שנידוהו וביזוהו לפי שפירש מע"ז א"כ כבוד מנין לו, ע"ז אמר חונה מלאך ד' סביב ליריאיו ויחלצם שהצילו השי"ת מההתנגדות, וחזר לגדולתו ונעשה שר, וע"כ בא הכתוב להגיד בשבחו שאעפ"כ נדבו לבו לצאת אל המדבר לשמוע דברי תורה.
ויבואר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל (הובא בקושיא ה') וישמע יתרו הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו וכו' ויובן עפי"ד החוות דעת זלל"ה בספרו תעלומות חכמה וז"ל שלח לחמך ע"פ המים, זהו אזהרה לחכם, שאף אם רואה שאין הדור מקבלין תוכחה, מ"מ יוכיח אותן, ולחם הוא כינוי לתורה, ואמר שלמה תזהיר ותורה הדרך הטוב לעם אף שדומה לך שהדברים לא יועילו וכו' ודומה לך כשולח לחם על פני המים שאין בו תועלת, ע"כ אני אומר לך כי ברוב הימים תמצאנו: כי אי אפשר שלא יכנס איזה דבר באיש א' ברוב הימים עכ"ל, וא"ש קישור דרשתם ז"ל לוישמע יתרו, עפ"י דברנו לעיל, דיתרו פירש כבר מע"ז אבל לא השיג עדיין כל בחינות ע"ז, כי עדיין לא למד תורה, ומנין לו כל אלו שאמחז"ל שהעושה אותם ה"ה כאלו עובד ע"ז, ועכשיו כאשר בא אל משה רבינו אל המדבר לקבל את התורה, למדהו משה רבינו שישנם עוד בחי' של ע"ז כגון גאו' והמחליף בדיבורו ואינך שקבלו חז"ל שהם כעובד ע"ז, ולבסוף וישמע יתרו, שהבין והשיג הכל אחר שלמד תורה מפי משה, וזה יורה לנו דרך בעבדות השי"ת, כי אע"פ שיתרו בא מארץ מדין מקום עובדי ע"ז, והי' רחוקים מהשגותיו כל אלו הבחי' דקות של ע"ז שקבלו חז"ל, אעפ"כ לא נמנע משרע"ה מלהוכיחו על זה, וללמדו מוסר שצריך לפרוש מכל אלו בחי' של ע"ז ולבסוף נכנסו הדברים באזניו וכמו"כ אל ימנע המוכיח מלהורות דרך הטוב לעם, אף שנראין הדברים רחוקים מכליותם ובחי' השגתם, אבל הבטיח הכתוב כי ברוב הימים תמצאנו ויועילו ויעשו פרי, ע"כ הסמיכו חז"ל פסוק זה דקהלת שלח לחמך ע"פ המים כי ברוב הימים תמצאנו והבן. ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל (הובא בקושיא ד') וישמע יתרו וגו' לך התרפס באבק רגליהם של שרים וגדולים ממך וכו', וגם יתרו בא לידי השגה זו, ואחר שקבל עליו עול מלכות שמים. השיג בחי' זו שאמרו חז"ל שצריך להמליך את חבירו עליו בנחת, והוא ממדת ענו' שיהי' האדם נכנע מפני כל אדם שהוא בגדר שומר תומ"צ, אמנם כל זמן היותו במדין לא הי' יכול לקיים בחי' זו, לפי שהיו כולם עובדי ע"ז ורשעים. והכניעה לפניהם הוא סכנה גדולה להיות נשפע מדיעותיהם, ע"כ לא מצא את מי להמליך עליו עד שבא אל המדבר, ומצא שם דור כשר דור דיעה כולם צדיקים ומשרע"ה עמהם, ואז הי' באפשרות לו לקיים בחי' זו ולא קודם לכן, וא"ש קישור דרשתם אל הפסוק וישמע יתרו שכ"ז השיג יתרו וע"כ בא להתחבר עם ישראל כדי להשיג כל השלימות הזה והבן.
ובדרך זה אפ"ל גם דברי ר' יהושע במכילתא הנ"ל שפירש כהן מדין כומר היה, ולכאורה מה דהוה הוה, ומה לו להזכיר עונות הראשונים, אחר שכבר פירש מעבודה זרה ועשה תשובה, ואין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, אמנם יתרו כבר פירש מע"ז בהיותו במדין כמבואר בדרשתם ז"ל, אבל עכשיו כשנתחבר עם משה רבינו וכל ישראל, בא לידי השגות גדולות, ופירש מכל בחי' של ע"ז, אפי' מאותן שאמחז"ל שהם כאלו עובד ע"ז, ועשה תשובה מאהבה על כל מה שעבר בין ביודעים ובין בלא יודעים ובלא השיג בחי' חומר החטא, ואמחז"ל דע"י תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות, וידוע מה שפי' בספה"ק קדושת לוי זלל"ה מאמחז"ל (תנחומא אמור סי' כ"ב) ראשון לחשבון עונות, דאם ישראל עושין תשובה אז יבוקש עון ישראל, והשי"ת מונה וסופר העונות כדי שיתהפכו לזכיות, וכמו"כ ביתרו עד שלא עשה תשובה מאהבה, הי' לו לגנאי ולבזיון מה שהי' כהן מדין וכומר לע"ז מלפנים, אבל עכשיו שבא הכתוב לספר וישמע יתרו וגו' שבא אל המדבר והתחבר אל משה רבינו וכל ישראל, ועשה תשובה מאהבה ע"כ הזכיר כהן מדין שכומר הי' לע"ז, וכל זה ניתוסף לזכיותיו, שהזדונות נעשו זכיות כאמרז''ל, והבוכ"ע יעזור לנו במהרה להאיר עינינו שנזכה לראות דרך האמת, ונהי' דבוקים בדרך התורה ע"ד האמת. ונזכה במהרה לישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
פרשת יתרו
עניני יתרו ושמועתו
דרשה בביהמ"ד מארמאראש, ניו יארק (שנת תשי"ג לפ"ק)
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו', ולהלן ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים וגו', ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים וגו', יל"ד דכבר טרם ביאתו שמע את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל כמפורש בפסוק, ומדוע עכשיו כשסיפר אליו משה את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים, אמר עתה ידעתי כי גדול ד' וגו', והלא כבר שמע וידע הכל, ובמה נתחדש ונתוסף ידיעתו ע"י שחזר ושמע מה שידע מכבר.
במד"ר (פר' כ"ז ס"ז) וישמע יתרו הה"ד (קהלת י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וצ"ב קישור דברי המדרש, גם יל"ד במשמעות הכתוב כי ברוב הימים תמצאנו, איך יצדק לקראו מציאה ואינו מוצא כ"א מה ששלח ומה מרויח בשליחתו, ובמדרש הקשו כן וכי בני אדם שוטים הם שנותנים לחמם על פני המים וצ"ב ענין המשל.
ואפ"ל ע"ד רמז לענינינו, הנה נתכבדתי כאן לומר דרשה בבית מדרשיכם, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ולהשמיע לכם דברי תוכחות, ובאמת הרי יש לכם רב ומורה דרך המדריך אתכם דרך ד', ומה אוכל להוסיף על דבריו. אמנם אמרו רז"ל במד"ר (פ' ויחי פר' צ"ז ס"ג) עה"פ וידגו לרוב בקרב הארץ, מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצימאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותה בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון ועוד אמרו רז"ל (ערובין נ"ד ע"ב) למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם, ומענין המשל הזה אף אם לא יהיו הדברים מחודשים, וכבר שמעו ולמדו אלה הדברים, מ"מ אם יחזרו עליהם לשנותן עוה"פ ימצאו בהן טעם חדש, וכמו"כ לענינינו אף באותן דברים שכבר הזהיר אתכם הרב מרא דאתרא שליט"א, אם תשמעו עוה"פ תמצאו בהן טעם חדש, ועד"ז הי' ג"כ אצל יתרו, אף שכבר שמע וידע הנסים והנפלאות אשר הפליא ד' לעשות לישראל עמו, מ"מ כאשר חזר וסיפר משה רבינו אליו את כל אשר עשה ד' וגו' מצא בהן טעם חדש, וע"כ אמר עתה ידעתי כי גדול ד' וגו', וכפרש"י ז"ל בשם המכילתא מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר, כי ע"י שחזר ושמע מפי מרע"ה נתחדש וניתוסף ידיעתו בגדולת הבורא ית"ש, ועד"ז נבין רמז הכתוב שלח לחמך ע"פ המים כי ברוב הימים תמצאנו ודברי המדרש הנ"ל, דהתוה"ק נמשלה ללחם כמ"ש (משלי ט') לכו לחמי בלחמי, וישראל גדלין במים בתורה כמבואר בדברי המדרש הנ"ל, וז"ש שלח לחמך ע"פ המים, להשמיע דברי תורה לישראל הגדלין במים, כי ברוב הימים תמצאנו ר"ל ברבות הימים שיחזרו עליהם פעמים הרבה, בכל פעם ימצאו דברים מחודשים אף מה שלא שלחת, ולזאת יצדק לשון מציאה ועד"ז הי' שמיעת יתרו וא"ש קישור המדרש למאה"כ וישמע יתרו.
ואפ"ל עוד בהקדם להעיר עוד בענין הפרשה וישמע יתרו פרש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, יל"ד הלא מפורש בכתוב וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים וגו' כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, ומה הוסיף רש"י ז"ל להקשות ולתרץ גם צ"ב דבפסוק הרי נכלל הכל, כמ"ש את כל אשר עשה אלקים וגו' וסיים כי הוציא ד' וגו' ופרש"י ז"ל גדולה על כולם, ומדוע נקט רש"י הנך תרתי דייקא קרי"ס ומלחמת עמלק, גם יל"ד דהתחיל את כל אשר עשה אלקים זו מדת הדין, וסיים כי הוציא ד' זה שם של רחמים.
ב) במסכת ע"ז (כ"ד ע"ב) אפליגו חז"ל אם יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ, והקשו המפרשים למ"ד אחר מ"ת בא, מדוע נכתבה פרשה זו מסיפור ביאתו כאן שלא במקומה (וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין).
ג) בחדש השלישי לצאת בנ"י מארמ"צ ביום הזה באו מדבר סיני, פרש"י ז"ל לא הי' צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה שיהיו ד"ת חדשים עליך כאלו היום נתנו, והקשה ק"ז הישמח משה זלה"ה דלימוד הזה כבר ילפינן מקרא היום על לבבך, וקיי"ל דאין טעם א' יוצא משני מקראות, והדרא קושיא לדוכתי' לא הי' צריך לכתוב ביום הזה.
ד) במדרש תנחומא (סי' ח') בחדש השלישי לצאת בנ"י וגו', ילמדנו רבינו החושש בפיו מהו לרפאותו בשבת, כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו לתוך פיו סם של רפואה בשבת מפני ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומנין א"ר אליעזר מק"ו, ומה מילה שהוא אבר אחד מן אבריו של אדם דוחה את השבת, סכנת נפשות שהיא כל גופו של אדם אינו דין שתדחה את השבת עכ"ד המדרש, וצ"ב מה ענין שאלת הלכה זו אל הפסוק בחדש השלישי לצאת בנ"י, גם צ"ב דכבר נתנו רז"ל במדרש טעמא על שפיקוח נפש דוחה שבת, מפני שאמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה והוא ילפותא דר"ש בן מנסיא (יומא פ"ה ע"ב) דיליף לי' מקרא ושמרו בנ"י את השבת, וא"כ מדוע הקשו עוד ומנין א"ר אליעזר מק"ו ממילה, וכי מאחר דאיכא ילפותא מקרא למ"ל ק"ו.
ה) עו"ק דלפי"ד ר"ש בן מנסיא אין מחללין שבת על חיי שעה, דלא ניתנה השבת לדחות אלא כדי שישמור שבתות הרבה, ואנן קיי"ל דאף על חיי שעה נמי מחללינן, ומדוע הביאו במדרש ילפותא דר"ש בן מנסיא שהוא שלא אליבא דהלכתא, גם צ"ב דארכבי' אתרי רכשי ותרי טעמי דסתרי אהדדי, דלר"א איכא ילפותא אף על חיי שעה, דמילה דוחה את השבת אף אם לא אמדוהו אלא לחיי שעה, ולפי"ד ר"ש בן מנסיא אין מחללין שבת על חיי שעה, ומה צורך לשני הטעמים דסתרי אהדדי.
ו) וכמו"כ יקשה על מ"ש האוהחה"ק (בפ' תשא) עה"פ ושמרו בני ישראל את השבת, דעל סכנת עכו"ם לא יחלל ישראל שבת בשבילו, והטעם לעשות את השבת, כלומר מה טעם אני מתיר לך לחלל שבת עליו, כדי לעשות את השבת לדורותם, חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, אבל עכו"ם שאינם בני שבת לא עכ"ד, והנה הדין דין אמת דעל עכו"ם אין מחללין את השבת, אבל הטעם שנתן דלא ניתן השבת לדחות אלא בשביל שמירת שבתות הרבה, הוא שלא אליבא דהלכתא, דקיי"ל אף על חיי שעה מחללינן וצ"ב.
ונל"פ עפימ"ש הרא"ש (יומא פרק יוהכ"פ סי' י"ד) שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, ויש לפניו נבלה ואין לו בשר שחוטה אם לא שנשחוט בשבת, והשיב הר"מ מרוטנבורג זלה"ה דכיון שהתירה תורה פקוח נפש, הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עשאה בחול, ומוטב לו לשחוט בשבת דפיקוח נפש הותרה, משא"כ איסור נבלה דחוי' הוא במקום פיקו"נ וארי' רביע עלה ע"כ תוכן התשובה, והח"ס זלה"ה בתשו' (או"ח סי' ע"ט) הסביר טעמו של הר"מ ז"ל דכל איסורין שבתורה דחויין הם במקום פיקו"נ ושבת הותרה, דמקרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, נדחו כל מצות התורה במקום סכנה, (חוץ מג' שאסור להתרפאות בהם) אבל בשבת אית לן קרא נוסף ושמרו בנ"י את השבת, שישמרו שבתות הרבה, בא הכתוב להורות היתר גמור ומצוה בדבר עכ"ד ז"ל, ובתשו' (סי' פ"ב שם) כתב על דברי השואל שהקשה דאין אומרים לו לאדם חטא אפי' איסורא זוטא: כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה לשחוט לחולה, כדי שלא יאכל החולה כזית נבלה, והשיב דאלו הי' כאן עבירה זוטא או רבא הי' מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מצות עשה לחלל שבת כדי להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו, כל המפקח מקיים מצות עשה ודוחה את השבת עיי"ש.
ומעתה אפ"ל דאף לפי"ד ר"ש בן מנסיא מחללין את השבת אף על חיי שעה, אלא דבכה"ג לא אמרינן הותרה אלא דחוי' כשאר איסורין שבתורה ומאכילין אותו נבלה שהוא איסור קל ולא הותר לשחוט בשבילו אם מצוי בשר נבלה, דכל הטעם דאיסור שבת הותרה במקום פיקו"נ, ילפינן מושמרו בנ"י את השבת שישמרו שבתות הרבה, וא"כ דון מינה ואוקי באתרא, דבחיי שעה דליתא לשמירת שבתות הרבה לא הותרה כ"א דחויה, ולפי"ז אף ילפותא דר"ש בן מנסיא מתוקמא אליבא דהלכתא, דמה דמחללינן את השבת אף על חיי שעה הוא רק דחוי', וילפותא דר"ש ב"מ דהותרה אינה כ"א באופן שישמור שבתות הרבה.
או אפ"ל לאידך גיסא דבאמת לדידן אף על חיי שעה מחללין את השבת, ואולי גם הותרה ולא רק דחוי', אלא דמ"מ צריכין אנו לדרשת ר"ש בן מנסיא למילף מינה דשבת הותרה ולא דחוי', דאילו מילפותא דוחי בהם ולא שימות בהם, לא ידעינן כ"א דחוי', וכן ממה דיליף ר"א ק"ו ממילה, לא נלמד כ"א ששבת דחוי' הוא במקום פיקוח נפש, כי במילה גופי' לא ס"ל לר"א רק דחוי' כמבואר בפ' ר"א דמילה, ועכ"פ אף לשיטת ההלכה בעכ"ח מודינא לדרשת ר"ש בן מנסיא למילף מושמרו בנ"י את השבת, אלא דסבירא לן דלא בא הכתוב הזה לגרוע דעל חיי שעה אין מחללין. אלא להוסיף בא דשבת הותרה ולא דחוי', גם אתי למעוטי עכו"ם שאינו בגדר שמירת השבת לא ניתן לחלל את השבת בשבילו וא"ש דברי האוהחה"ק.
ועד"ז יובן מה שהביאו בתנחומא ב' ילפותות דר"א ודר"ש בן מנסיא דצריכנא לילפותא דר"א מק"ו ממילה, דאף על חיי שעה מחללין את השבת, דאלו מדר"ש בן מנסיא הי' סברא לומר דאין מחללין על חיי שעה, כיון דאינו בגדר שמירת שבתות הרבה, אמנם מהק"ו לא ידעינן רק שדחוי', ע"כ צריכנא לדר"ש בן מנסיא למילף מינה דהותרה, והשתא דידעינן מק"ו דעל חיי שעה נמי מחללינן, אמרינן דדרשת הכתוב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת, לא לגרוע בא כ"א להוסיף דשבת הותרה ולא דחוי'.
נחזור לדרכנו הראשון יש לנו ילפותא מהכא דהכנה למצוה נחשב כעושה מצו' ממש שהרי התירה תורה לחלל את השבת בשביל שיקיימוה לאח"כ, ולא עוד אלא שקיים מצות עשה וכאלו שמר את השבת, שהרי למדו חז"ל חלל שבת א' בשביל שישמור שבתות הרבה, מהפסוק ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת, הרי דהך חילול שמירה קרי לי' רחמנא, ובזה יש לתרץ מה שהקשה הח"ס זלה"ה אמאי יהא מותר לחלל את השבת ע"ש העתיד, הרי קיי"ל דאין לך אלא מקומו ושעתו, אמנם באמת ל"ק דהרי זה החילול במקום פיקו"נ נחשב לקיומו של שבת, והו' כאילו שמר את השבת מיד, ולא ע"ש העתיד התירו חז"ל, כ"א ההכנה למצו' כמצו' גופי' יחשב וכנ"ל.
ונקדים דברי המדרש ילקו"ש רמז רע"ב ומעי"ז בתנחומא) בחדש השלישי למה בחדש השלישי ולא בחדש השני וכו', א"ר הושעיא שנה לי ר' חייא הגדול שבוי' ומשוחררת לא ינשאו ולא יארסו עד ג' חדשים, כך ישראל נקראו גרים וכו' שבוים שנא' והיו שובים לשוביהם, משוחררים שנא' אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, אמר הקב"ה אמתין להם ג' חדשים, ואח"כ אתן להם את התורה עכ"ד המדרש, והנה לא מצינו ג' חדשים שלמים צ' יום בין ט"ו בניסן שיצאו ישראל ממצרים עד מ"ת שהוא ז' בסיון, ולפי"ד המדרש שהמתין הקב"ה מליתן התורה לישראל עד שיעברו עליהם ג' חדשי הבחנה כדין השבוי' ומשוחררת, והרי דינם להמתין ג' חדשים שלמים צ' יום, וא"א ליישב החשבון רק אי נימא דחשבינן עד י"ז בתמוז שבו ניתנו לוחות הראשונות, ואייר חסר וסיון מלא, נמצא החשבון מצומצם צ' יום, ומבואר בדברי רז"ל דמתן תורה הי' בבחי' קדושין ונשואין כנסת ישראל להקב"ה, וממה דאיתא במדרש ששיבר משרע"ה את הלוחות ואמר מוטב שידונו כפנוי' מבואר שלא נגמרו הקידושין והנשואין עד שניתנו להם הלוחות, והי' ראוי להיות זמנו בי"ז תמוז אלא שנדחה מפני החטא, ועכ"פ בי"ז בתמוז קיבל משרע"ה לוחות הראשונות ובו נשלמו ג' חדשי הבחנה, וא"כ הא דחשבינן זמן תורתינו בשבועות, צ"ל משום שישראל כבר היו מוכנים ומזומנים לקבלת התורה, והכנה למצו' כעושה מצו' יחשב, ועד"ז יל"פ כוונת הפסוק בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כי הי' מהראוי להמתין בקבלת התורה עד חודש השלישי ליציאתם ממצרים, כדי להשלים ג' חדשי הבחנה, ומתרץ הכתוב ביום הזה באו מדבר סיני דהא דחשבינן זמן מתן תורתינו ביום הזה היינו ז' בסיון, מפני שבו באו מדבר סיני והכינו עצמן לקבלת התורה, ונחשב להם כמעשה.
ובזה יתבאר דברי המדרש תנחומא הנ"ל, שהסמיכו הלכה זו חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה אל הפסוק בחדש השלישי לצאת בנ"י מאמ"צ, ולדרכנו חד טעמא לשניהם, דע"כ התירה תורה לחלל את השבת בשביל שמירתו דלעתיד, דהכנה למצוה נחשב כעושה מצו' מיד, וזה טעם הכתוב ביום הזה באו מדבר סיני כמבואר לעיל, ויתורץ בזה קושית המפרשים ז"ל על מ"ד יתרו לאחר מתן תורה בא. אמאי הקדים הכתוב סיפור ביאתו לפני מ"ת, ולדרכנו מפני שכבר גמר בדעתו לבוא ולהתגייר והכין עצמו לקבל עליו עומ"ש, אלא שלא עלה בידו להגיע למחנה ישראל עד אחר מ"ת, או לטעם שאמרו רז"ל במדרש הנ"ל (הובא בבעה"ת) שהי' סיבה מן השמים למנעו ולאחרו, ועכ"פ במחשבתו הי' לבוא קודם מתן תורה, ונחשב לו המחשבה כמעשה, ומעלה עליו הכתוב כאלו בא לפני מ"ת, ועד"ז אפ"ל בכוונת התוס' (ע"ז כ"ד ע"ב ד"ה יתרו לאחר מ"ת בא) שהקשו דא"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מ"ת, ותקשי על הא דאמרי' (בפ' הבא על יבמתו יבמות ס"ב ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וקחשיב פירש מן האשה וכו' והסכימה דעתו לדעת המקום שנא' במתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו, ותירצו התוס' שנתן לב לפרוש מן האשה עכ"ד ז"ל, ולדרכנו אפ"ל בכוונת התוס' דעל שחשב לעשות כן בעתיד נחשב לו מיד כעשה מעשה.
והנה דרשו רז"ל בגמ' (ברכות ו' ע"א) ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו (מלאכי ג') מאי ולחושבי שמו אמר רב אשי אפי' חישב אדם לעשות מצו' ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ועפ"י דבריהם ז"ל יהי' דרשת הכתוב ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו, דמיד שחשב לעשות מצו' נכתב בספר זכרון לפניו ומעלה עליו כאילו עשאה, ובזה יתפרש דברי המדרש שהתחלנו בו וישמע יתרו הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ר"ל שנחשב לך כנמצאת בידך למפרע מעת ששלחת, ואף אם לא יגיע לידך עד זמן מרובה, אבל המחשבה וההכנה למצו' נחשב כעושה מצו' וכן הי' בשמיעת יתרו וביאתו להתגייר, אף שלא עלתה בידו להגיע למחנה ישראל כ"א אחר מ"ת, מ"מ מעת שהכין לבו לכך מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, וע"כ הקדימו הכתוב לפני מ"ת.
להלן בפרשה לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם ודקדק האוהחה"ק בכפל ושינוי הלשונות לא תעשון אתי וגמר אומר לא תעשו לכם עיי"ש תירוצו, ואפ"ל ע"ד רמז מוסר כי מלפנים בדורות הקודמים הי' נחשב בעיני האנשים לחרפה ולבוז, מי שמאבד נפשו לסור מדרך התורה בעד בצע כסף, כי אין הכסף נחשב למאומה בערך עבודת הבוית"ש, ועכשיו נעשה זאת ללימוד זכות, שעושה העבירה שלא לשמה בשביל הנאת ממון, אמנם אף בקיום המצות הבטיחונו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הגם דהתם יש התגברות היצר ולפעמים יסיתנו וימנענו מלהגיע לעשי' לשמה, אבל בעבירה הרי היצה"ר מסייע בידו, וקרוב הדבר שמתוך שלא לשמה יבא אח"כ לעשות לשמה בלי פני' לתאוות הממון כ"א ח"ו לכוון לשם העבירה ר"ל, ועד"ז ירמוז הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף, ר"ל לעבוד ע"ז בשביל הנאת כסף, אף שלבו בל עמו ועדיין מקושר ודבוק באמונת הבוית"ש, ולז"א לא תעשון 'אתי' אלהי כסף, אף שהוא בבחי' אתי ועושהו רק שלא לשמה, ואלהי זהב לא תעשו לכם, כי זה יביאהו לעשות אח"כ לשמה ולכם, ובזה הבנתי לשון המדרש (הובא בילקוט רמז ש"ג) לא תעשו לכם שלא תאמר הרי אני עושה לנוי או כדרך שאחרים עושין במדינות ת"ל לא תעשו לכם, וצ"ב הכוונה ומה אמתלא הוא זו, וכי הותר ע"ז שעושין במדינה, ומדוע הוצרך לאזהרה שלא תאמר כן, ולדרכנו הכוונה שלא תאמר הרי אני עושה שלא לשמה ואין בלבי לע"ז כלל אלא כדרך שעושין במדינה שכל מעשיהם בשביל השגת הכסף תלמוד לומר לא תעשו לכם, שסופה יהי' לכם ולשמה ח"ו.
ואיתא בתנדב"א הקב"ה בוחן לבות וכליות א"ל יתרו אתה באת להקביל פניו של אותו צדיק, אל יהו בתי מדרשות בטלין מזרעך לעולם שנא' איתן מושבך ושים בסלע קנך ע"כ, וצ"ב מהו ענין השכר מדה כנגד מדה בזה, אמנם הנה יתרו לא הניח ע"ז בעולם שלא עבדה, ועכשיו נתגייר ויסד בתי מדרשות, ולכאורה הי' בית מיחוש שמא יטעו בנ"א לוותר מדרך התורה ח"ו במקצת, בחשבם כי יתרו נתרחק הרבה יותר מזה ואעפ"כ זכה להתקרב ויסד בתי מדרשות, ואם מוותרין מדרך התורה ח"ו אפי' משהו סוף יהיו בתי מדרשות בטלין, כמו שרואין במדינה זו שהיו מתחלה בתי מדרשות מלאים ברוב עם מישראל, ועכשיו המה רקנים ומסוגרים, והכל ע"י שבקשו התרים ופשרות ולבסוף נעשה להם הכל כהיתר, אמנם מפני שיתרו בא להקביל פני צדיק, והכניע דעתו ורצונו לקבל עליו הנהגת משרע"ה בכל אשר יורהו לעשות, וממנו ילמדו בנ"א לעשות כמעשהו ובאופן זה ישארו הבתי מדרשים נצחיים וקיימים, וע"כ זה יהי' שכרו מדה כ"מ שלא יהיו בתי מדרשות בטלין מזרעו לעולם.
נחזור לראש דברינו לפרש דברי רש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק ויתר הדקדוקים הנ"ל, דהנה מצינו שאמרה הצרפית לאלי' באת אלי להזכיר עוני, כי כ"ז שהייתי דר בין רשעים, הי' הקב"ה מעריך מעשי מול מעשיהם והייתי נחשבת לצדיקת, ועכשיו משבאת אלי נזכר עוני, ולפי הנחה זו יש יותר הגנה להנצל מצרה כ"ז שדר בין הרשעים, כי בערך רשעים יגדל זכיותיו, משא"כ בשכונת הצדיקים יזכר עונותיו, אמנם דרך זה מסוכן מאוד שעלול להימשך אחריהם ולהיות כמותם ממש, ולעומת זה יש סברא להיפך דאדרבה זכות הצדיק מסייעתו ויגן עליו להנצל מצרתו, ויותר טוב לדור בשכונת הצדיק, ובפרט כי אין הנסיונות גדולים כ"כ, ואולי עד"ז הי' ספיקו של יתרו, שכבר החליט וגמר בדעתו להתגייר מעת ששמע יציאת מצרים, אולם הי' מסופק אולי ישאר במקומו ועירו לעבוד שם הבוי"ת, כי אם יבוא בשכונת הצדיק יזכר עונו. או אדרבה יגן עליו זכותו וינצל.
והנה בקרי"ס ומלחמת עמלק הי' גם משרע"ה נכלל בהצרה עם ישראל, וע"כ זכו לישועה מצד מדת הדין. שאף מדה"ד הסכימה להצלתם. ששורת הדין נותנת שינצל הצדיק מהצרה ואף ישראל נצטרפו להנצל עמו. משא"כ ביציאת מצרים שלא הי' משרע"ה בכלל השעבוד הי' הנס רק במדת הרחמים, ולז"א כי הוציא ד' את ישראל ממצרים במדת הרחמים דייקא, משא"כ כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כשהי' צורך הישועה למשה ולישראל אז הי' הנס במדה"ד שגם הוא הסכימה להצלתם, וז"ש רש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק, ר"ל אף שמפורש בפסוק ששמע הכל גם כי הוציא ד' וגו', אבל עדיין לא גמר בדעתו כ"א להתגייר, והי' מסופק אם לבוא למחנה ישראל או להשאר במקומו לעבוד שם הבוי"ת, ולז"א מה שמועה שמע ובא, שהחליט בדעתו לבוא למחנה ישראל, קרי"ס ומלחמת עמלק, כי משם השכיל כי יש יותר הגנה להנצל בהצטרף אל הצדיק וגם מדה"ד מסכמת.
פרשת יתרו
יסוד האמונה מנסים ואותות
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, פרש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק, ויל"ד הרי הכתוב מפרש שמיעתו וסיבת ביאתו, באמרו כי הוציא ד' את ישראל ממצרים ולפי פירושו דמאמר כל אשר עשה וגו' סובב על ענין אחר, הול"ל וכי הוציא בוא"ו המוסיף ולחלק הענינים.
ב) כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, פרש"י זו גדולה מכולם, ויל"ד דאם יצ"מ גדולה מכולם, מדוע נתעורר יתרו לבוא ולהתגייר משמיעת אלו השנים קרי"ס ומלחמת עמלק, יותר מנס יציאת מצרים שהוא גדולה עליהם.
ונל"פ בהקדם דברי הגמ' ברכות (ל"ח ע"א) על הפת מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ, ר' נחמי' אומר מוציא לחם וכו': אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע (פרש"י שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה וכו') ור' נחמי' סבר המוציא דמפיק משמע (להבא) שנא' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, (פרש"י וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו) ורבנן ההוא הכי קאמר להו קוב"ה לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעותו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים, דכתיב וידעתם כי אני ד' אלקיכם המוציא, משתבחין לי' רבנן לר' זירא את בר רב זביד וכו' דאדם גדול הוא ובקי בברכות וכו', איקלע לגבי' אפיקו לי' רפתא פתח ואמר מוציא, אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות וכו', בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר מוציא מאי קמ"ל, (פרש"י הכל מודים בזו), ואיהו דעבד לאפוקי נפשי' מפלוגתא עכ"ד הגמ', והקשה הטו"ז (באו"ח סי' קס"ז ס"ק ד') מפרק ג' שאכלו (דף נ' ע"א) בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל, דר"ע ס"ל לומר ברכו את ד', ר"י אומר ברכו את ד' המבורך, ואף ר"ע מודה דלומר המבורך טפי עדיף, אלא שא"צ ואמרו בגמ' שם רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, קם קרא בספרא ואמר ברכו את ד' ואשתיק ולא אמר המבורך וכו' וגער בו רבא ואמר לו בהדי פלוגתא למה לך, והקשה הטו"ז אמאי גער רבא ברפרם, והא שפיר עביד להראות שאף בזה יצא, ומ"ש בההוא דכיצד מברכין, שבר ר' זביד שאמר מוציא הי' כוונתו לאפוקי נפשי' מפלוגתא כדאמרי' בהדיא התם, ואפ"ה חלק עליו ר' זירא מטעם דניכר מברכותיו של אדם אם הוא ת"ח, עיי"ש שהאריך בתירוץ קושיא זו.
וכבר נתבאר בדברנו דברי הגמ' הנ"ל בכ"מ, (עיין עה"ג סי' ל', ובדברינו לעיל פ' שמות) דלכאורה יש להפליא מ"ש כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, ואיך אפשר שאחר כל הנסים הגדולים עדיין לא ידעו ישראל שהקב"ה הוא המוציאם, והרי גם החרטומים כבר הודו ואמרו אצבע אלקים הוא, אלא שאחר שנעשה להם הרוחה חזרו בהם כדרך הרשעים, אבל בודאי שבנ"י הודו בניסי השי"ת, גם יל"ד דהרי יצ"מ גדולה מכולם כפרש"י כאן. ואם בזה לא נתוודע להם, במה נתברר להם אח"כ.
אמנם נתברר לנו מזה יסוד מוסד, שאין להאמין באותות ומופתים אפי' גדולים כיציאת מצרים והעמדת החמה, כ"ז שלא נתברר אמיתותן שהם משורש הקדושה, וזולת זה צריך לחשוש שמא מקורם מכוחות הטומאה והכשפים, והרי מצינו שיצאו בני אפרים ממצרים ל' אלף איש שלא ברשות, והמצריים לא היו מוחים בידם, ולא סיפר הכתוב בנס הזה, אף שבדרך הטבע לא הי' אף עבד יכול לברוח ממצרים, והמה יצאו בריש גלי ולא עמד אדם נגדם למונעם, אולם לא נעשה להם הנס מצד הקדושה, כ"א כוחות הטומאה והכשפים סייעו בידם, מפני שעברו על השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא יצאו קודם הזמן ושלא ברשות, ואפשר שלא הי' צורך להם לנס כלל, כי מה שאין העבד יכול לברוח ממצרים נעשה בכח הכשפים כמבואר במדרשי חז"ל, אבל לבני אפרים שעברו על רצון הבוית"ש, לא עמדו נגדם כח הכשפים למונעם, ואדרבה עוד סייעו ליציאתם למרוד בהבוי"ת, ועכ"פ אין מאותות ומופתים ראי', דאפשר שנעשו בכח הכשפים שניתן להם מן השמים כח לעשות אותות ומופתים כדי לנסות את ישראל.
והרמב"ם ז"ל (בפ"ח מה' יסוה"ת) ביאר ענין זה היטב, וז"ל משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות, שהמאמין עפ"י אותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף, אלא כולם צורך שעה היו, לא להביא ראי' על הנבואה וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו משה לך אמור להם וכו' עכ"ל, ונראה שמפרש בדברי הגמ' ברכות הנ"ל כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון וכו', הכוונה על מתן תורה, שאז נתברר לכל ישראל שמשרע"ה הוא שליח השי"ת ונס היציאה הי' מהקב"ה ואפשר דכמו"כ נתברר להם בקריעת ים סוף, שזכו שם להתגלות אלקית בבחי' גבוה מאוד, עד שאמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו', וכאו"א הי' מראה באצבע ואמר זה קלי ואנוהו, ונתברר להם אז שהקב"ה עושה להם נס קרי"ס, ומזה ראי' והוכחה גם על נס יצ"מ שהי' מהקב"ה דאל"כ לא היו ראויים לנס קרי"ס, גם נתברר להם אמיתת נסי משרע"ה מהנס נצחון במלחמת עמלק, שבא להלחם בכוחות הכשפים החזקים ביותר כאמרז"ל, ומשרע"ה הרים ידו כלפי מעלה והכניע כח כשפיו. ומזה נתברר להם לישראל אמיתת הנסים שנעשו על ידי משרע"ה, ושהם מכח הקדושה ובשליחות השי"ת.
ואיתא בפרקי דר"א (פרק מ"ח) לא נמסרו האותות אלא לאברהם אבינו ומסרן ליצחק וכו', ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לסרח בת אשר, וכשבא משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתם סרח בת אשר ואמרו לה בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם אין באותות הללו ממש, אמרו לה והלא אמר לנו פקד פקדתי אתכם, אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים, כך שמעתי מאבא פ"ה ופ"ה שנא' פקד פקדתי אתכם, מיד האמינו העם באלקים ובמשה שנא' ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל ע"כ בפדר"א, הנה מאז האמינו ישראל בנס יציאת מצרים בכח קבלת האבות, שכך הי' מקובל בידם דור אחר דור מאבוה"ק שזהו סימן גאולה האמיתית וכבר כתבו בספה"ק עה"פ דע את אלקי אביך ועבדהו, שנוסף על האמונה מצד הקבלה, צריך להשתדל להשיגה בידיעה שכליות וראי' מוחשית, וזה נקרא ידיעה, ואולי זהו הכוונה באמרם ז"ל כד אפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון, ר"ל שתבואו לידי ידיעה ברורה בהשגה שכלית נוסף על האמונה מצד הקבלה, ובגמ' סתמו ולא ביארו מהו הדבר שעל ידו יתברר להם ידיעה זו: והרמב"ם ז"ל פי' שהוא מתן תורה, ולדרכנו נתברר להם ידיעה זו גם מקרי"ס ומלחמת עמלק וכולהו איתנייהו.
ולדרכנו יתבאר בדברי הגמ' ברכות הנ"ל, שהקפיד ר' זירא על בר ר' זביד על דעבד כר' נחמיה ובירך מוציא לחם, ואמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא וכו' ואיהו דעבד לאפוקי נפשי' מפלוגתא, ולכאורה מדוע בשביל דעבד כר' נחמי' ולא כרבנן תמה עליו ואמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובפ' כיצד מברכין במעשה דרפרם בר פפא מבואר להיפך דלאפוקי נפשי' מפלוגתא טפי עדיף כקושית הטו"ז ואפ"ל דשאני הכא דלשיטתייהו דרבנן דס"ל המוציא לשעבר משמע, בע"כ יתפרש הפסוק המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים כדרשת חז"ל, דלאחר שתצאו יתברר לכם ע"י מתן תורה או קרי"ס שהבוי"ת הוא המוציא אתכם, ומזה נקבע יסוד נאמן שאין להאמין באותות ובנסים לבד, זולת אם נתברר בירור גמור שהם מצד הקדושה, וזהו יסוד גדול בענין האמונה, וע"כ הקפיד ר' זירא ואמר דאי גברא רבא הו"ל לאשמעינן טעמא ולאשמעינן הלכתא כרבנן דמדבריהם יוצא שורש גדול בעיקרי האמונה, ואין ראוי למנוע מזה בכדי לאפוקי נפשי' מפלוגתא, ואף אם כל העולם יחלקו לנגדו אל יחוש ואל ימנע מלהורות דרך האמונה האמיתית, ולהציל את ישראל מטעות ושיבוש בעיקרי האמונה, אבל במעשה דרפרם דלא שייך האי טעמא, אפוקי נפשי' מפלוגתא טפי עדיף.
ובזה יתבאר לענינינו דיתרו הי' ג"כ מסופק בנס היציאה ממצרים אם הוא מצד הקדושה, או אולי גם כוחות הטומאה של מצרים הסכימו וסייעו להם וכמו שאירע ביציאת בני אפרים, וע"כ לא גמר בלבו מיד לבוא למחנה ישראל אל המדבר, עד ששמע קרי"ס ומלחמת עמלק ולחד מ"ד בגמ' מתן תורה שמע ובא, וכדברי הרמב"ם ז"ל שמשם ראי' כנ"ל, ועכ"פ מאלה נתברר לו בירור גמור כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, דהקב"ה הוא המוציא, וכדברי הגמ' דאנא הוא דאפיקית יתכון וכו', וזהו המשך הכתוב וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל וגו', היינו קרי"ס ומלחמת עמלק כפרש"י ז"ל, ומזה נתברר לו כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, ומאמר כי הוציא מקושר אל מאמר כל אשר עשה אלקים הקדום אליו, וא"ש דלא כתיב בוא"ו המחלקת דחד ענינא הוא והבן.
ועפ"י פשוטו אפ"ל קישור הפסוק כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, דבאמת לא נשלם נס היציאה ממצרים, כ"א אחר קרי"ס ומלחמת עמלק, דפרעה רדף אחר ישראל להחזירם למצרים, ואמרז"ל במכילתא שכנס עמלק כל האומות ללחום עם ישראל, נמצא שלא הי' הצלתם שלימה כי אם אחר נס קרי"ס ומלחמת עמלק וז"ש את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, דהיינו קרי"ס ומלחמת עמלק כדרשתם ז"ל, כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, דעי"ז נשלם נס היציאה, וא"ש דלא כתיב וכי הוציא בוא"ו מחלקת, דחד טעמא הוא והבן.
פרשת יתרו
עיון בשיטת יתרו שברח ממועצות בלעם
עוד יתבאר בדברי רז"ל מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק, בהקדם דברי הגמ' סוטה (דף י"א ע"א) שלשה היו באותה עצה (של הבה נתחכמה לו) בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, ראוי להבין טעמו של יתרו שברח, ומדוע לא התחבר בעצה עם איוב שהי' צדיק גמור כמ"ש רז"ל (ב"ב ט"ו ע"ב) גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ובאיוב כתיב איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע, ואפשר דמה שלא מיחה נגד עצת בלעם מפני שהי' דעת יחיד ובלאו הכי לא יועיל מחאתו דהוי חד לגבי חד, אבל אלמלי הי' גם יתרו מתחבר אליו היו תרי לגבי חד ואולי נתבטלה עצת בלעם ברוב, ולפי"ז הי' לישראל מקום תרעומות על יתרו, שהוא גרם בבריחתו צרות ושעבוד לישראל,
אולם יתרו רוח אחרת הי' עמו שלא רצה ליקח חלק בעצה עם בלעם הרשע דאסור לישב במושב רשעים, והשיג יתרו בחכמתו שאף אם יהיו תרי לגבי חד כנגדו לא יוכלו למנוע רשעתו כי הוא יתגבר עליהם בתחבולות שונות ועלולים גם המה להמשך אחר עצתו וטומאתו אם ישבו עמו, וכש"כ במקום שהרשעים המה רובא לא יעלה על לב בר דעת שיהי' היתר להשתתף בישיבת עצתם באמתלא של ספק, שמא יעלה בידם להשיג טובות לישראל, כי מרשעים יצא רשע, ומה"ט ברח יתרו משם, אך מאן מפיס שהצדק עם יתרו ושכדין עשה, ואפשר הי' צריך להשאר במקומו ולמנוע גזירה רעה מישראל, אמנם ממה שאיוב נידון ביסורים על שתיקתו, חזינן שהדין עם יתרו, דאף שלא הי' כח באיוב למחות נגד עצת בלעם שהי' יחיד לגבי', מ"מ נענש ביסורין על שלקח חלק באותה עצה, ויתרו שברח זכה לכל הכבוד, וזהו ראי' ברורה שהדין עם יתרו שברח משם ולא רצה לישב באסיפת רשעים.
ואיתא במדרש רבה פ' בשלח (פכ"א סי' ז') משל לרועה שהי' מעביר צאנו בנהר בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהי' בקי מה עשה, נטל תיש גדול ומסרו לו, אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבור את הנהר ואח"כ אני מביאו: כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד ס"ם המלאך לקטרג אותן וכו' מה עשה הקב"ה מסר לו איוב שהי' מיועצי פרעה וכו' א"ל הנה בידך, אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איוב וכו' ע"כ, ולכאורה הוא סתירה לדברי הגמ' הנ"ל שאיוב נידון ביסורין בשביל ששתק ולא מיחה בעצת בלעם ולא מטעם שיציל את ישראל מן הקטרוג, אך באמת אין בזה סתירה דאלמלי לא הי' לאיוב שום חטא לא הי' הקב"ה מוסרו להשען, דלא חשיד קב"ה למעביד דינא בלא דינא אך הואיל שאיוב הי' לו חטא זה ששתק לכן נמסר הוא להשען שיתעסק עמו, ואלמלי הי' הדין עם איוב ויתרו שלא כדין עשה בבריחתו אז הי' יתרו נמסר אל השטן ולא איוב. נמצא דבקריעת ים סוף נתברר דשיטתו של יתרו נכונה היא והדין עמו במה שברח.
ועפי"ז יובן מה שכתב רש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא, דלכאורה איך מלאו לבו לבוא אל מחנה ישראל, והוא אשר גרם להם צרות ויסורים בבריחתו, לכך אמר ששמע קריעת ים סוף. שמסר הקב"ה את איוב להשטן ובתוך כך עברו ישראל את הים, וזה הי' עונש לאיוב על שתיקתו ומזה נתברר שכדין עשה יתרו במה שברח ולא רצה ליקח חלק באותה עצה, ושמיעה זו הניע את לבבו לבוא אל מחנה ישראל כי עי"ז נתברר צדקתו. גם ממלחמת עמלק יש ראי' לשיטתו של יתרו שאסור להיות במסיבה של רשעים אף אם הרוב צדיקים עפימ"ד במדרש ילקוט (סו"פ בשלח רמז רס"ז) עה"פ כי יד על כס י"ה, לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהא הממשלה שלו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק ולכאורה מה איכפת לן בעמלק לעתיד, שכל האומות יהיו גרים גרורים ואף אם ישאר עמלק מה יוכל להזיק כשיהי' יחיד נגד כל העולם, ומה כל הרעש הזה למחות שמו מן העולם, אמנם מבואר מזה שאף אם הצדיקים הם רובו ככולו, כ"ז שיש ביניהם רשע אחד יוכל להזיק לכולם וע"כ נשבע הקב"ה שימחה את שמו מן העולם, ומזה ראי' שהצדק עם יתרו שברח ולא רצה להיות מיועצי פרעה, הגם שבצירוף איוב היו תרי לגבי חד, אעפי"כ לא רצה להיות בצוותא חדא עם בלעם הרשע, וא"ש דהנהו תרי טעמי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמע יתרו ובא.
עוד יתבאר מ"ש מלחמת עמלק שמע עפי"מ דאיתא בגמרא (יבמות דף ק"ט ע"ב) רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, וכתבו התוספות דהיינו היכי שמקבלין אותו מיד אבל אם הם מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קבלו לתמנע שבאתה להתגייר, והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו ונפיק מינה עמלק דצערינהו לישראל וכו', נמצא דממלחמת עמלק נתברר שיש לקבל גרים אם הם מתאמצים להתגייר, והנה יתרו הי' מסופק בדבר אם יקבלו אותו, כי ראה שגם את תמנע לא רצו האבות הק' לקבל, ואולי לא ירצו לקבלו מטעמא דרעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, וזה שאמר מה שמועה שמע ובא להתגייר, מלחמת עמלק שמע דמשם מוכח דצריך לקבל גרים המתאמצים ועל זה סמך ובא להתגייר.
פרשת יתרו
ביאור יתרו אל המדבר קודם מתן תורה
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', פרש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, יל"ד הרי הכתוב מפרש כי הוציא ד' את ישראל ממצרים ומדוע הוסיף רש"י ז"ל על טעם המבואר בקרא.
ב) במסכת ע"ז (דף כ"ד ע"ב) איכא פלוגתא אם יתרו קודם מתן תורה בא או לאחר מ"ת, והקשו בתוס' למ"ד אחר מתן תורה בא, למה נכתבה פרשה זו כאן שלא במקומה (עיי"ש תירוצם וצ"ב) ולמ"ד לאחר מ"ת בא יקשה נמי, מדוע לא פי' רש"י ז"ל מתן תורה שמע ובא, שזה הי' הגדול שבכולן. וקולו ית' נשמע מסוף העולם ועד סופו כאמרז"ל.
ג) במד"ר (פר' כ"ז ס"ב) ויאמר אל משה הקב"ה אמר למשה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו' אני הוא שאני מקרב וכו', אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו אל תרחיקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו וכו' עכ"ד המדרש, וראוי להבין למה הוצרך הקב"ה להזהירו על כך. ומה"ת לא יקרבהו. ובכל הגרים שבעולם תליא בראות עיני הב"ד. אם רואים שכוונתו לש"ש מקבלים אותו, ומדוע ביתרו הוצרך שיעיד עליו הבוי"ת כביכול בעצמו שכוונתו לש"ש.
ונל"פ בהקדם דברי הגמ' (זבחים קט"ז ע"א) כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו: וכל מלכי עכו"ם אחזתן רעדה בהיכליהן וכו', נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם וכו', אמר להם כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו'. ומה קול ההמון הזה ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו וכו' וביקש ליתנה לבניו שנאמר ד' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום, עכ"ד הגמ', וראוי להבין מדוע נתעורר עליהם אימת המבול בשעת מ"ת, וכבר ידעו משבועת המבול ומה"ט נתחכמו המצריים לדון את ישראל במים כאמרז"ל, וא"כ מה מקום ליראתם והרי ידעו בהקב"ה שלא יחלל שבועתו ח"ו, גם צ"ב איך נעשו אומה"ע אוהבי ישראל כ"כ, עד שפתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום, ומה איכפת להו, וראיתי גירסת מדרש שהקב"ה אמר זאת ד' יברך את עמו בשלו', ואפשר שב' הגירסות צדקו יחדיו. שאחר שאמר הקב"ה כן: נשפע מהארה זו גם על אומה"ע ובע"כ גם הם הודו ואמרו ד' יברך את עמו בשלו', אמנם לפי פשוטו וגירסא דילן בגמ' צ"ב.
ויתבאר כל זה בהקדם דברי הגמ' (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנא' וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין עכ"ד הגמ', והאריז"ל וחכמי האמת כתבו דהכוונה בזה על הנשמות הנטמעים וניצה"ק שנשבו לבין האומות שגם אלו נקראים גרים וגם נשמות הגרים המה מהנשמות שנדחו מישראל ונטמעו באומה"ע וכל אחד הוא עכת"ד ז"ל, וק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' אמור) הביא קושית ספר נחלת בנימין דאיך הותר לנו לקבל גרים וה"ה כמו השגת גבול כי בהנחל עליון גוים מסר לכל אומה שר שלה רק יעקב בחר לו יה וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שעבודם, ותירץ עפימ"ש הרמ"ע זלה"ה בספרו עשרה מאמרות דגרים מינן הוו ואידחי, א"כ ליכא השגת גבול כלל דמקורם מישראל אלא שנדחו, ובגירותם חוזרים לשורשם, ופי' ק"ז זלל"ה בזה דברי הגמ' (יבמות ע"ח ע"ב) שנענש שאול על שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין מים ומזון לגבעונים, ומעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, הלך דוד המע"ה לפייס את הגבעונים ולא נתפייסו וכו' אמר ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכו', כל שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו וכו', פרש"י והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהם מיד גזר עליהן דוד (וריחקן מלבוא בקהל) לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה עכ"ד הגמ', והקשה ק"ז זלל"ה על דברי דוד אדונינו דאמר ג' סימנים יש באומה זו וכי הגר נולד מבני ישראל, שיהי' בו בטבע סימנים אלו, עו"ק הלא עיקר יסוד דרש זה שדרשו רז"ל שריחקן דוד מלבוא בקהל, הוא ממ"ש והגבעונים לא מבני ישראל המה, והוא תמוה מאוד דמאי ענין זה לזה, הלא גם אם מותרין היו לבוא בקהל כשאר גרים, מ"מ לא מבני ישראל הם דאטו שאר גרים מבני ישראל הם, ותירץ עפי"ד הרמ"ע זלה"ה הנ"ל, דבאמת היה אסור לנו לקבל גרים משום השגת גבול, אלא מפני דגרים מינן הוו ואידחי, ולפי"ז יפה אמר דוד ג' סימנים יש באומה זו. כל מי שיש בו ג' סימנים הללו, זה לאות דמינן הוי, א"כ ראוי לידבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו א"כ אות הוא דלאו מינן הוו ואין ראוי לידבק בישראל דהוי השגת גבול והיינו דפרש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלאו מינן הוי ולכך ריחקן דוד מלבוא בקהל אח"ד עיי"ש.
ובזה יתבאר דברי הגמ' זבחים הנ"ל, דאיתא במד"ר (נח פל"ד סי"א) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ר' הונא בש"ר אחא אמר מה סבורים בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד. כך אמרתי להם עוד כל ימי הארץ יום ולילה וגו', כ"ז שיום ולילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבוא אותו היום שכתוב בו (זכרי' י"ד) והי' יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה, באותה שעה תופר ביום ההוא עכ"ד המדרש מבואר דלע"ל כשיהי' עולם התקון לא יהי' שבועת המבול קיימת, ולזה במתן תורה שהגיעו ישראל למעלה עליונה כמו קודם חטא אדה"ר שפסקה זוהמתן, ואלמלי לא חטאו עוד הי' התקון השלם מיד בבחי' דלעתיד, וע"כ האומה"ע כשהשיגו זאת בא עליהם אימת המבול ואמרו שמא מבול לעולם. שחשבו שכבר הגיע עת תקון השלם ובאותה שעה אין שבועת המבול קיימת, והשיב להם בלעם ד' עוז לעמו יתן, שגודל ההתרגשות הזה הוא מפאת קבלת התורה, אבל לא יתקיימו ישראל במדריגה זו ואין עדיין זמן תיקון השלם, מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלו', כי בעון שנאת חנם גלו ישראל, ועי"ז נתוספו עליהם גרים בכל דורות הגלות, ואומה"ע אינם רוצים שיוציאו בלעם מפיהם היינו נשמות הגרים העשוקים בשבי' אצלם, ע"כ ברכו את ישראל בשלו', וכוונו אך לרעתם שעי"ז אם לא יגלו לא יתבררו נשמות הגרים ויתאחר התיקון השלם.
ולדרכינו יתבאר דברי המדרש פליאה כששמע משה אנכי ד' אלקיך וגו' פתח ואמר שלא עשני גוי עכ"ד המדרש וצ"ב, ואפ"ל דהנה כתב הטו"ז (באו"ח סי' מ"ו ס"ק ט') בשם הב"ח יש מקשים אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות וכו', ואמאי תקנו נוסח ברכה זו בלשון שלילה שלא עשני גוי (עיי"ש תירוצו), אמנם עפי"ד הרמ"ע זלה"ה א"ש על נכון, דהרי גרים מינן הוי ותחלת יצירתם הי' בישראל, אלא שנדחו לבין האומות, וכ"ז שהם ביניהם הרי דינם כעכו"ם, וע"כ תיקנו חז"ל לברך שלא עשני גוי, ולא סגי לומר שעשני ישראל, דגם אלו שנדחו תחלת יצירתם ישראל הי', וע"כ באמרנו בלשון שלילה שלא עשני גוי, נכלל בזה גם הודאה שלא נדח נשמתו מישראל לבין האומות אף לפי שעה.
ונקדים עוד מ"ד במדרש ילקוט (פ' יתרו רמז רפ"ו) כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ד' אלקיך היו ההרים והגבעות מתרגשין, ובא תבור וחרמון וכו', זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמר לא עסק זה אלא עם מי שהוציא ממצרים עכ"ד המדרש, וצ"ב דהכי סברו מעיקרא שינתן התורה להם, והרי לא נתאוו כ"א שינתן התורה עליהם, וא"כ אף אם עסקו עם ישראל שהוציא ממצרים, עדיין לא ימנע שתנתן התורה לישראל עליהם, ומ"ט חזרו בהן, ויתבאר דברי המדרש עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' יתרו) לתרץ קושית המפרשים, עמ"ד במס' סוטה (דף ה' ע"ב) א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח השי"ת כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, פרש"י ילמד אדם מדעת קונו לאהוב הנמיכות, ויקשה על מ"ד במדרש עה"פ (ישעי' ב') נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים, לע"ל יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל ויבנה עליהם ביהמ"ק, שנא' נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים וכו', ולפי"ז יהי' מקום המקדש גבוה מאוד והרי השי"ת בוחר בנמוכים כמבואר בגמ' הנ"ל, ותירץ ק"ז זלה"ה דבאמת ודאי כבוד שמים הוא להיות מקום כבודו והשראתו ית"ש ברומו של עולם וכו'. אך קודם שנתגלה מלכותו כי בכל משלה, וקודם שנודע לכל שאין זולתו, רצונו ית' להסתיר לבוש הגאות ולא להתלבש בו, כדי שלא יטעו עי"ז מכח המאמר נעשה אדם, כי יאמרו הלא אינו מתנהג בענוה וכו' ויפלו באמונות שניות ח"ו, ע"כ בחר לו השי"ת לשכון במקום נמוך אבל לעתיד שיתגלה לעין כל כי אפס בלתו וכו' ולא יצוייר שיעלה עוד על הדעת מחשבת שניות ח"ו, אז יתלבש בלבושו ההדר לו ד' מלך גאות לבש ומיושב הסתירה הנ"ל עכ"ד ק"ז זלה"ה.
ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל שבאו תבור וחרמון וכרמל במתן תורה וכ"א אמר אני נקראתי, כי חשבו שיהי' עולם התיקון מיד, ואז הקב"ה משרה שכינתו בגבוהים, כי זהו לבושו הנאה להתלבש בלבוש הגאות כנ"ל אבל כיון ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים חזרו למקומם, והוא עפימ"ד בגמ' (ברכות י"ב ע"ב) דלדברי בן זומא לא יזכירו יציאת מצרים לע"ל כלל, וחכמים ס"ל שלא תעקר יצ"מ, אלא שיהי' טפלה, וכן הוא אומר (ישעי' מ"ג) אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים עכ"ד הגמ', על כן מששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים דיצומ"צ עיקר השיגו מזה שעדיין לא הגיע תקון השלם, וא"כ השי"ת בוחר בנמוכים, לזה חזרו למקומם והבן. והנה לפימ"ש לעיל דניתקן הברכה שלא עשני גוי בלשון שלילה, לכלול בזה הודאה על שלא נדח נשמתו לבין האומות כנשמת הגרים דמינן אידחי, א"כ לע"ל שיתבררו כל הנשמות ויתקבצו כל הנדחים אין מקום לברכה זו, ותסגי לברך שעשני ישראל כדמיון שאר הברכות, אבל כ"ז שלא נתבררו הנידחים צריך לברך בלשון שלילה דייקא, ליתן הודאה שלא נדחה נשמתו וא"צ אדם מישראל לסבול גלות בשבילו כדי להעלותו, ובזה אפ"ל דברי הפליאה כששמע משה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ומזה ראי' שלא נשלם עדיין הבירור בבחי' דלעתיד, פתח ואמר שלא עשני גוי בל' שלילה כי עדיין מטבע ברכה זו קיימת עד שיהי' הבירור השלם.
היוצא לנו מזה דתכלית הגלויות להוציא נשמות הגרים דמינן נדחו ולברר ניצה"ק המפוזרים בין האומות, וכתב האוהחה"ק (פ' בהר) עה"פ כי ימוך אחיך דזהו סוד הגלות דאל"כ למה לא ייסרם ד' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם וכו', וא"ת א"כ אם לא היו ישראל חוטאים וגולים, מי הי' מברר המתבררים עתה בתפוצת ישראל, דע כי אם לא היו ישראל חוטאים, הי' להם כח לברר ניצה"ק במקום שהם, מכל המקומות אשר באו שם, משא"כ אחר חטאם דחלש כוחם ולואי שתשיג ידם במקום עצמו אשר שם הניצוצות עכ"ל האוהחה"ק, אמנם יקשה על הנחה זו ממ"ד בגמ' (יבמות כ"ד ע"ב) אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, והטעם דשמא אין כוונתם לש"ש, אלא שרוצים להצטרף כדי ליהנות מגדולתן של ישראל, ואמרי' (שם דף מ"ז ע"א) דאצטריך קרא דמקבלים גרים בארץ ישראל, דסד"א משום טיבותא דא"י קמגיירי, והשתא נמי דליכא טיבותא, איכא לקט שכחה פאה ומעשר עני קמ"ל, ולפי"ז אם לא היו ישראל חוטאים וגולין והיו שרויים על אדמתן בגדולתן. איך הותר להם לקבל גרים, והדרא קושית האוהחה"ק לדוכתי' איך היו מתבררים כל אלה הנשמות המתבררים עכשיו בסיבת הגלות.
ואפ"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים (פי"ב ה"ג) בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו וכו', ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי ודוחה את שאינן מיוחסים מישראל וכו' הנה למדת שברוה"ק מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס עכ"ל הרמב"ם ז"ל, ומכאן ראי' דאף דלא ניתן להורות הלכה עפ"י רוה"ק דתורה לא בשמים הוא וכבר ניתנה תורה, אבל בכה"ג דרוה"ק מגלה המציאות, סמכינן עלי' להורות הלכה על פיו דזה כהן וזה לוי וכדומה, ומעתה אפ"ל דאלמלי לא היו ישראל חוטאים וגולים, הי' אפשר להם לקבל גרים ע"י רוה"ק שהי' מגלה מי המה אשר כוונתם לשם שמים ולא לשולחן מלכים וגדולתן של ישראל קמכווני, ואפשר דאף בכה"ג דהרוח הקודש בא רק לגלות המציאות, אין מורין הלכה על פיו היכא דאפשר בענין אחר, ומה"ט לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, דהי' להם מקום להתגייר לפניהם ולאח"ז, וא"א לידע אם לש"ש כוונתם כ"א ברוה"ק, ולא סמכינן להורות הוראה ברוה"ק היכא דאפשר בענין אחר, ולע"ל לא יקבלו גרים דכל אותן שלא נתגיירו בכל משך דורות הגלות, לא מינן הוי ואינם ראויים להתקבל, אמנם אלמלי לא היו ישראל חוטאים וגולים לעולם, א"כ לא היו מציאות שיתקבלו הגרים לעולם, כ"א עפ"י רוה"ק שיגלה המציאות שכוונתם לש"ש, ובכה"ג שא"א בענין אחר סמכינן להורות עפ"י רוה"ק שמגלה המציאות.
ולדרכנו יתבאר על נכון דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ג') א"ל הקב"ה למשה אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחוקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ד המדרש, וצ"ב מה"ת ירחיקהו משרע"ה, ומדוע הי' הצורך שיעיד עליו הבוי"ת כביכול, וגם משרע"ה השיג ברוה"ק שכוונתו לש"ש, ואפ"ל דהנה כתבו התוס' (ע"ז כ"ד הנ"ל) דממשמעות הפסוקים נראה דיתרו אחר מ"ת בא, כמ"ש והודעת להם את חקי האלקים ואת תורותיו ועוד כמה ראיות עיי"ש, והנה אז היו ישראל במעלה גדולה יותר ממלאכי השרת, ואלמלי לא היו חוטאין לא היו גולים לעולם, ואפשר דע"כ הי' משרע"ה מסופק אם אפשר לקבל גרים בזמן ההוא, ע"כ הוצרך הקב"ה להעיד עליו שלא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר, ולא לשם שולחן מלכים, ומיד ויצא משה לקראת חותנו, ואולי עד"ז הי' גם ספיקותו של יתרו אם יקבלוהו, ובאמת כבר גמר בדעתו להתגייר מעת ששמע נס יציאת מצרים, וכמ"ש הכתוב וישמע יתרו וגו' כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, אולם לא נד ממקומו לילך אל המדבר, כי הי' מסופק ועומד אולי בערך מדריגת גדולתן של ישראל א"א להם לקבל גרים בזמן ההוא וז"ש רש"י ז"ל מה שמועה שמע ''ובא" ר"ל מה זה שהניע את לבבו להיות נודד ממקומו אל המדבר, ולא קאי על שהסכים בדעתו ליכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר, כי זה כבר נגמר בדעתו מששמע יצ"מ, ואעפ"כ נתעכב בביאתו מכח ספק הנ"ל, ומה זה הניע את לבבו לבוא עכשיו, ע"ז תירץ קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי מב' דברים הללו השיג שעדיין לא הגיעו לשלימות התיקון כמו שיתבאר להלן, וע"כ הי' מצפה שיקבלוהו.
ונקדים עוד דברי השפת אמת מר' ישמעאל הכהן (פ' בשלח סי' ל"ד) (הובא בדברנו לעיל פ' בשלח עמוד שס"ח עיי"ש ולא נעתיק כאן כ"א תוכן הדברים) לתרץ דברי המדרש ד' ימלוך לעולם ועד למה כי בא סוס פרעה וגו' עכ"ד המדרש וצ"ב, ותו"ד לתרץ דהרי אמרו רבנן בפ"ק דסוטה (י"א ע"א) עה"פ הבה נתחכמה לו, נתחכם למושיען של אלו וכו' בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו'. והן אינם יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו. וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו עכ"ד הגמ', והנה ממה שהוצרך הקב"ה לבוא על המצריים בעקיפין להביאם בתוכו כדי להנצל משבועת המבול, זה הי' הוכחה ברורה לישראל, שעדיין לא הגיע שלימות התיקון, דאל"כ דל שבועת המבול, כמבואר במד"ר הנ"ל שיתבטל לעתיד, ולזה אמרו ד' ימלוך בלשון עתיד ולא ד' מלך עויש"ד באריכות, ובבחי' הנ"ל אפ"ל דברי המדרש (הובא בקדושת יו"ט) הבה נתחכמה לו שרצו לבטל מהם את השבת, וצ"ב מדוע דייקא את השבת רצו לבטל ומה כוונתם בזה, אמנם הם התחכמו לדונם במים מטעם שסמכו על שבועת המבול, שא"א לדונם בזה מידה כנגד מידה, והנה אמרז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, ובזוה"ק איתא דהא דאמרו ז"ל ב' שבתות הכוונה על ליל שבת ויומו ובאמת בשבת אחת סגי, ועל כן חששו המצריים דעל ידי שמירת שבת יזכו ישראל לגאולה שלימה, ושוב ימדד להם כמידתם לדונם במבול, דאז יתבטל שבועת המבול, ומטעם זה כאשר התחכמו לדונם במים, רצו ג"כ לבטל מהם שמירת שבת, דאל"כ לא נתקיים גם אידך והבן, ועכ"פ מקריעת ים סוף השיגו ישראל דלא הגיע עדיין עת תיקון השלם כנ"ל.
וכמו"כ ממלחמת עמלק נשמע כן, דכתיב ויחלוש יהושע את עמלק וגו', וכתב האלשיך הק' הלא יתחמץ לבב אנוש, ומה גם ישראל שבאותו הדור וכו' איך כל ההכנות משה ואהרן וחור, ויהושע מזרע יוסף שענו של עשו, עכ"ז לא כלה אותו ויחלוש בלבד וכו', אך שר עמלק הוא השטן הוא. ס"מ הוא יצה"ר ובכל חטא ועון אשר נחטא אנו מחזיקים ומאשרים אותו כנודע, באופן שא"א להפילו ארצה, אם לא ע"י שזכינו מכל עונותינו בכל מכל כל כי אז יכנע וימחה מן העולם עכלה"ק, עכ"פ ממלחמת עמלק שלא הספיקו ישראל לכלותו מן העולם כ"א להחלישו בלבד, השיג יתרו שלא הגיעו ישראל עדיין לשלימות התקון ויהי' עוד גלות וכמו"כ מקריעת ים סוף כנ"ל, וזה שהניעו לבוא אל המדבר להתגייר, כי הי' לו תקו' שלפי מדריגתם עכשיו מותר להם לקבל גרים
ונל"פ בישוב הסתירות הנ"ל אם יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ, דיש ראיות מן הכתובים לכאן ולכאן (עיין בדברי הרמב"ן והראב"ע ז"ל) בהקדם דברי המדרש הנ"ל, אמר לו הקב"ה למשה אני הוא שאמרתי והי' העולם, אני הוא שאני מקרב וכו', אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים וכו', אף אתה קרבהו אל תרחקהו מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ד המדרש, ויל"ד מה צורך להקדמה זו אני הוא שאמרתי והי' העולם, ומה ענין קרבתו של יתרו לבריאת העולם, גם כפל הלשון אף אתה קרבהו אל תרחקהו צ"ב והיינו הך דאם נצטוה קרבהו, כבר נכלל בזה אל תרחקהו והכפל למה.
עוד יש להעיר דהרי פליגי חז"ל בזה בגמ' אם יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ וקיי"ל בכל פלוגתת חז"ל דאלו ואלו דא"ח, וכתב הריטב"א ז"ל (ערובין י"ג ע"ב) שאלו רבני צרפת ז"ל האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהי' ההכרעה כמותם וכו' עכ"ל, והתינח בפלוגתא דהלכתא איכא למימר דתליא בהכרעת חכמי הדור ואו"א דא"ח, אמנם בפלוגתא דמציאות כגון הכא אי יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ איך יצדקו דברי שניהם יחדיו.
ויתבאר בהקדם מ"ש בעה"ת (עה"פ ויהי ממחרת) בשם המדרש תנחומא דיתרו לאחר מתן תורה בא. ודורש עליו מקרא זה, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, אמר הקב"ה בני היו בשעבוד מצרים, ויתרו הי' יושב שוקט ובוטח, אינו דין שישמח בשמחת תורה עכ"ד המדרש, נראה מזה שמנעוהו מן השמים מלבוא קודם מתן תורה, אבל ברצונו הי' לבוא קודם מ"ת, דאל"כ אין צורך לטעם המניעה, והאמנם שגם הערב רב לא נטלו חלק בשעבוד מצרים, ואעפ"כ היו במתן תורה, ויקשה לפי"ד התנחומא איך יתכן שיגרע יתרו מהם, אמנם כ"כ בש"ך עה"ת שהערב רב לא ראו מעמד הנבחר ולא שמעו כ"א הקול שנתחלק לע' אומות עיי"ש, וע"כ ביתרו שראה השי"ת מחשבתו הטוב שבא לשם שמים ולהתגייר, לא רצה הקב"ה שיסבול התרחקות כזה שיהי' שם במתן תורה, ויתרחק מראות ומלשמוע דברי אלקים חיים אשר דיבר ד' פנים בפנים עם ישראל, אבל לא הי' ראוי לזה לטעם המבואר בתנחומא הנ"ל, גם אפ"ל עוד טעם לצד שהי' נחסר לו ההכנה הגדולה, אשר עשו ישראל מעת צאתם ממצרים ובפרט בג' ימי הגבלה כמבואר בפסוקים ובדרז"ל בזוה"ק, ויתרו לא הי' כלול עמהם באותה שעה ונחסר לו הכנת הנפש הראוי' לקבלת התורה, ע"כ מנעוהו מן השמים לטובתו, ולא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מ"ת כדי שלא יסבול התרחקות, כי בלא"ה לא הי' ראוי להיות חלקו עם ישראל במתן תורה.
ועפי"ז י"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דאה"נ יתרו קודם מתן תורה בא והגיע אל המדבר אשר ישראל חונים שם, אלא שעכבוהו מן השמים שלא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מתן תורה לטעם הנ"ל, ובזה ידוייק לשון הפסוקים ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, ואח"כ כתיב ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך וגו', ופליגי תנאי במכילתא ר"א המודעי אומר שלח לו ביד שליח ר' יהושע אומר כתב לו באגרת, ולכאורה כבר אמור בפסוק שלפניו ויבא יתרו וגו' אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, ואם כבר בא למקומם מדוע הוצרך לשלוח אגרת או שליח, ויובן עפ"י דרכנו כי בא יתרו קודם מ"ת אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, אך אל מקום מחנה ישראל לא הגיע שעכבוהו מן השמים, ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך, ששלח כן ע"י שליח או אגרת.
ובזה יבואר דברי המדרש עה"פ ויאמר אל משה וגו', אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו', ר"ל שמצב כל הנשמות ואיכותם גלוי לפני משעת בריאת העולם, ובריאת העולם הי' ג"כ ע"ש העתיד כאמרז"ל שראה הקב"ה מעשיהם של צדיקים, ויודע אני ביתרו שלא בא אלא לש"ש ואינו ראוי שיסבול התרחקות כמו הערב רב ומה"ט אף אתה קרבהו אל תרחקהו, ורמז השי"ת למשה בדיבור זה שלא יצא לקראתו עכשיו קודם מ"ת, דא"כ יהי' התקרבות הזאת סיבה לרחקהו, שאינו ראוי שיהי' חלקו עם ישראל במתן תורה ויתכן שהמתין משה רבינו ולא יצא לקראתו כ"א אחר מ"ת, ולפי"ז צדקו שניהם יחדיו דיתרו קודם מ"ת בא אל המדבר ושלח שליח או אגרת אז וע"כ נכתבה כל הפרשה לפני מ"ת כי כאן מקומה ומ"ד דס"ל לאחר מ"ת בא ג"ז אמת, כי כן הי' סיבה מה' שלא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מתן תורה לטעם המבואר בתנחומא.
פרשת יתרו
ביאור יתרו אל המדבר קודם מתן תורה
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', פרש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, יל"ד הרי הכתוב מפרש כי הוציא ד' את ישראל ממצרים ומדוע הוסיף רש"י ז"ל על טעם המבואר בקרא.
ב) במסכת ע"ז (דף כ"ד ע"ב) איכא פלוגתא אם יתרו קודם מתן תורה בא או לאחר מ"ת, והקשו בתוס' למ"ד אחר מתן תורה בא, למה נכתבה פרשה זו כאן שלא במקומה (עיי"ש תירוצם וצ"ב) ולמ"ד לאחר מ"ת בא יקשה נמי, מדוע לא פי' רש"י ז"ל מתן תורה שמע ובא, שזה הי' הגדול שבכולן. וקולו ית' נשמע מסוף העולם ועד סופו כאמרז"ל.
ג) במד"ר (פר' כ"ז ס"ב) ויאמר אל משה הקב"ה אמר למשה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו' אני הוא שאני מקרב וכו', אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו אל תרחיקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו וכו' עכ"ד המדרש, וראוי להבין למה הוצרך הקב"ה להזהירו על כך. ומה"ת לא יקרבהו. ובכל הגרים שבעולם תליא בראות עיני הב"ד. אם רואים שכוונתו לש"ש מקבלים אותו, ומדוע ביתרו הוצרך שיעיד עליו הבוי"ת כביכול בעצמו שכוונתו לש"ש.
ונל"פ בהקדם דברי הגמ' (זבחים קט"ז ע"א) כשניתנה תורה לישראל הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו: וכל מלכי עכו"ם אחזתן רעדה בהיכליהן וכו', נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם וכו', אמר להם כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו'. ומה קול ההמון הזה ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו וכו' וביקש ליתנה לבניו שנאמר ד' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום, עכ"ד הגמ', וראוי להבין מדוע נתעורר עליהם אימת המבול בשעת מ"ת, וכבר ידעו משבועת המבול ומה"ט נתחכמו המצריים לדון את ישראל במים כאמרז"ל, וא"כ מה מקום ליראתם והרי ידעו בהקב"ה שלא יחלל שבועתו ח"ו, גם צ"ב איך נעשו אומה"ע אוהבי ישראל כ"כ, עד שפתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום, ומה איכפת להו, וראיתי גירסת מדרש שהקב"ה אמר זאת ד' יברך את עמו בשלו', ואפשר שב' הגירסות צדקו יחדיו. שאחר שאמר הקב"ה כן: נשפע מהארה זו גם על אומה"ע ובע"כ גם הם הודו ואמרו ד' יברך את עמו בשלו', אמנם לפי פשוטו וגירסא דילן בגמ' צ"ב.
ויתבאר כל זה בהקדם דברי הגמ' (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנא' וזרעתי' לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין עכ"ד הגמ', והאריז"ל וחכמי האמת כתבו דהכוונה בזה על הנשמות הנטמעים וניצה"ק שנשבו לבין האומות שגם אלו נקראים גרים וגם נשמות הגרים המה מהנשמות שנדחו מישראל ונטמעו באומה"ע וכל אחד הוא עכת"ד ז"ל, וק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' אמור) הביא קושית ספר נחלת בנימין דאיך הותר לנו לקבל גרים וה"ה כמו השגת גבול כי בהנחל עליון גוים מסר לכל אומה שר שלה רק יעקב בחר לו יה וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שעבודם, ותירץ עפימ"ש הרמ"ע זלה"ה בספרו עשרה מאמרות דגרים מינן הוו ואידחי, א"כ ליכא השגת גבול כלל דמקורם מישראל אלא שנדחו, ובגירותם חוזרים לשורשם, ופי' ק"ז זלל"ה בזה דברי הגמ' (יבמות ע"ח ע"ב) שנענש שאול על שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין מים ומזון לגבעונים, ומעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, הלך דוד המע"ה לפייס את הגבעונים ולא נתפייסו וכו' אמר ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכו', כל שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו וכו', פרש"י והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהם מיד גזר עליהן דוד (וריחקן מלבוא בקהל) לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה עכ"ד הגמ', והקשה ק"ז זלל"ה על דברי דוד אדונינו דאמר ג' סימנים יש באומה זו וכי הגר נולד מבני ישראל, שיהי' בו בטבע סימנים אלו, עו"ק הלא עיקר יסוד דרש זה שדרשו רז"ל שריחקן דוד מלבוא בקהל, הוא ממ"ש והגבעונים לא מבני ישראל המה, והוא תמוה מאוד דמאי ענין זה לזה, הלא גם אם מותרין היו לבוא בקהל כשאר גרים, מ"מ לא מבני ישראל הם דאטו שאר גרים מבני ישראל הם, ותירץ עפי"ד הרמ"ע זלה"ה הנ"ל, דבאמת היה אסור לנו לקבל גרים משום השגת גבול, אלא מפני דגרים מינן הוו ואידחי, ולפי"ז יפה אמר דוד ג' סימנים יש באומה זו. כל מי שיש בו ג' סימנים הללו, זה לאות דמינן הוי, א"כ ראוי לידבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו א"כ אות הוא דלאו מינן הוו ואין ראוי לידבק בישראל דהוי השגת גבול והיינו דפרש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלאו מינן הוי ולכך ריחקן דוד מלבוא בקהל אח"ד עיי"ש.
ובזה יתבאר דברי הגמ' זבחים הנ"ל, דאיתא במד"ר (נח פל"ד סי"א) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ר' הונא בש"ר אחא אמר מה סבורים בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד. כך אמרתי להם עוד כל ימי הארץ יום ולילה וגו', כ"ז שיום ולילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבוא אותו היום שכתוב בו (זכרי' י"ד) והי' יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה, באותה שעה תופר ביום ההוא עכ"ד המדרש מבואר דלע"ל כשיהי' עולם התקון לא יהי' שבועת המבול קיימת, ולזה במתן תורה שהגיעו ישראל למעלה עליונה כמו קודם חטא אדה"ר שפסקה זוהמתן, ואלמלי לא חטאו עוד הי' התקון השלם מיד בבחי' דלעתיד, וע"כ האומה"ע כשהשיגו זאת בא עליהם אימת המבול ואמרו שמא מבול לעולם. שחשבו שכבר הגיע עת תקון השלם ובאותה שעה אין שבועת המבול קיימת, והשיב להם בלעם ד' עוז לעמו יתן, שגודל ההתרגשות הזה הוא מפאת קבלת התורה, אבל לא יתקיימו ישראל במדריגה זו ואין עדיין זמן תיקון השלם, מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלו', כי בעון שנאת חנם גלו ישראל, ועי"ז נתוספו עליהם גרים בכל דורות הגלות, ואומה"ע אינם רוצים שיוציאו בלעם מפיהם היינו נשמות הגרים העשוקים בשבי' אצלם, ע"כ ברכו את ישראל בשלו', וכוונו אך לרעתם שעי"ז אם לא יגלו לא יתבררו נשמות הגרים ויתאחר התיקון השלם.
ולדרכינו יתבאר דברי המדרש פליאה כששמע משה אנכי ד' אלקיך וגו' פתח ואמר שלא עשני גוי עכ"ד המדרש וצ"ב, ואפ"ל דהנה כתב הטו"ז (באו"ח סי' מ"ו ס"ק ט') בשם הב"ח יש מקשים אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות וכו', ואמאי תקנו נוסח ברכה זו בלשון שלילה שלא עשני גוי (עיי"ש תירוצו), אמנם עפי"ד הרמ"ע זלה"ה א"ש על נכון, דהרי גרים מינן הוי ותחלת יצירתם הי' בישראל, אלא שנדחו לבין האומות, וכ"ז שהם ביניהם הרי דינם כעכו"ם, וע"כ תיקנו חז"ל לברך שלא עשני גוי, ולא סגי לומר שעשני ישראל, דגם אלו שנדחו תחלת יצירתם ישראל הי', וע"כ באמרנו בלשון שלילה שלא עשני גוי, נכלל בזה גם הודאה שלא נדח נשמתו מישראל לבין האומות אף לפי שעה.
ונקדים עוד מ"ד במדרש ילקוט (פ' יתרו רמז רפ"ו) כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ד' אלקיך היו ההרים והגבעות מתרגשין, ובא תבור וחרמון וכו', זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמר לא עסק זה אלא עם מי שהוציא ממצרים עכ"ד המדרש, וצ"ב דהכי סברו מעיקרא שינתן התורה להם, והרי לא נתאוו כ"א שינתן התורה עליהם, וא"כ אף אם עסקו עם ישראל שהוציא ממצרים, עדיין לא ימנע שתנתן התורה לישראל עליהם, ומ"ט חזרו בהן, ויתבאר דברי המדרש עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' יתרו) לתרץ קושית המפרשים, עמ"ד במס' סוטה (דף ה' ע"ב) א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח השי"ת כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, פרש"י ילמד אדם מדעת קונו לאהוב הנמיכות, ויקשה על מ"ד במדרש עה"פ (ישעי' ב') נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים, לע"ל יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל ויבנה עליהם ביהמ"ק, שנא' נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים וכו', ולפי"ז יהי' מקום המקדש גבוה מאוד והרי השי"ת בוחר בנמוכים כמבואר בגמ' הנ"ל, ותירץ ק"ז זלה"ה דבאמת ודאי כבוד שמים הוא להיות מקום כבודו והשראתו ית"ש ברומו של עולם וכו'. אך קודם שנתגלה מלכותו כי בכל משלה, וקודם שנודע לכל שאין זולתו, רצונו ית' להסתיר לבוש הגאות ולא להתלבש בו, כדי שלא יטעו עי"ז מכח המאמר נעשה אדם, כי יאמרו הלא אינו מתנהג בענוה וכו' ויפלו באמונות שניות ח"ו, ע"כ בחר לו השי"ת לשכון במקום נמוך אבל לעתיד שיתגלה לעין כל כי אפס בלתו וכו' ולא יצוייר שיעלה עוד על הדעת מחשבת שניות ח"ו, אז יתלבש בלבושו ההדר לו ד' מלך גאות לבש ומיושב הסתירה הנ"ל עכ"ד ק"ז זלה"ה.
ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל שבאו תבור וחרמון וכרמל במתן תורה וכ"א אמר אני נקראתי, כי חשבו שיהי' עולם התיקון מיד, ואז הקב"ה משרה שכינתו בגבוהים, כי זהו לבושו הנאה להתלבש בלבוש הגאות כנ"ל אבל כיון ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים חזרו למקומם, והוא עפימ"ד בגמ' (ברכות י"ב ע"ב) דלדברי בן זומא לא יזכירו יציאת מצרים לע"ל כלל, וחכמים ס"ל שלא תעקר יצ"מ, אלא שיהי' טפלה, וכן הוא אומר (ישעי' מ"ג) אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים עכ"ד הגמ', על כן מששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים דיצומ"צ עיקר השיגו מזה שעדיין לא הגיע תקון השלם, וא"כ השי"ת בוחר בנמוכים, לזה חזרו למקומם והבן. והנה לפימ"ש לעיל דניתקן הברכה שלא עשני גוי בלשון שלילה, לכלול בזה הודאה על שלא נדח נשמתו לבין האומות כנשמת הגרים דמינן אידחי, א"כ לע"ל שיתבררו כל הנשמות ויתקבצו כל הנדחים אין מקום לברכה זו, ותסגי לברך שעשני ישראל כדמיון שאר הברכות, אבל כ"ז שלא נתבררו הנידחים צריך לברך בלשון שלילה דייקא, ליתן הודאה שלא נדחה נשמתו וא"צ אדם מישראל לסבול גלות בשבילו כדי להעלותו, ובזה אפ"ל דברי הפליאה כששמע משה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ומזה ראי' שלא נשלם עדיין הבירור בבחי' דלעתיד, פתח ואמר שלא עשני גוי בל' שלילה כי עדיין מטבע ברכה זו קיימת עד שיהי' הבירור השלם.
היוצא לנו מזה דתכלית הגלויות להוציא נשמות הגרים דמינן נדחו ולברר ניצה"ק המפוזרים בין האומות, וכתב האוהחה"ק (פ' בהר) עה"פ כי ימוך אחיך דזהו סוד הגלות דאל"כ למה לא ייסרם ד' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם וכו', וא"ת א"כ אם לא היו ישראל חוטאים וגולים, מי הי' מברר המתבררים עתה בתפוצת ישראל, דע כי אם לא היו ישראל חוטאים, הי' להם כח לברר ניצה"ק במקום שהם, מכל המקומות אשר באו שם, משא"כ אחר חטאם דחלש כוחם ולואי שתשיג ידם במקום עצמו אשר שם הניצוצות עכ"ל האוהחה"ק, אמנם יקשה על הנחה זו ממ"ד בגמ' (יבמות כ"ד ע"ב) אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, והטעם דשמא אין כוונתם לש"ש, אלא שרוצים להצטרף כדי ליהנות מגדולתן של ישראל, ואמרי' (שם דף מ"ז ע"א) דאצטריך קרא דמקבלים גרים בארץ ישראל, דסד"א משום טיבותא דא"י קמגיירי, והשתא נמי דליכא טיבותא, איכא לקט שכחה פאה ומעשר עני קמ"ל, ולפי"ז אם לא היו ישראל חוטאים וגולין והיו שרויים על אדמתן בגדולתן. איך הותר להם לקבל גרים, והדרא קושית האוהחה"ק לדוכתי' איך היו מתבררים כל אלה הנשמות המתבררים עכשיו בסיבת הגלות.
ואפ"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים (פי"ב ה"ג) בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו וכו', ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי ודוחה את שאינן מיוחסים מישראל וכו' הנה למדת שברוה"ק מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס עכ"ל הרמב"ם ז"ל, ומכאן ראי' דאף דלא ניתן להורות הלכה עפ"י רוה"ק דתורה לא בשמים הוא וכבר ניתנה תורה, אבל בכה"ג דרוה"ק מגלה המציאות, סמכינן עלי' להורות הלכה על פיו דזה כהן וזה לוי וכדומה, ומעתה אפ"ל דאלמלי לא היו ישראל חוטאים וגולים, הי' אפשר להם לקבל גרים ע"י רוה"ק שהי' מגלה מי המה אשר כוונתם לשם שמים ולא לשולחן מלכים וגדולתן של ישראל קמכווני, ואפשר דאף בכה"ג דהרוח הקודש בא רק לגלות המציאות, אין מורין הלכה על פיו היכא דאפשר בענין אחר, ומה"ט לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, דהי' להם מקום להתגייר לפניהם ולאח"ז, וא"א לידע אם לש"ש כוונתם כ"א ברוה"ק, ולא סמכינן להורות הוראה ברוה"ק היכא דאפשר בענין אחר, ולע"ל לא יקבלו גרים דכל אותן שלא נתגיירו בכל משך דורות הגלות, לא מינן הוי ואינם ראויים להתקבל, אמנם אלמלי לא היו ישראל חוטאים וגולים לעולם, א"כ לא היו מציאות שיתקבלו הגרים לעולם, כ"א עפ"י רוה"ק שיגלה המציאות שכוונתם לש"ש, ובכה"ג שא"א בענין אחר סמכינן להורות עפ"י רוה"ק שמגלה המציאות.
ולדרכנו יתבאר על נכון דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ג') א"ל הקב"ה למשה אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחוקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ד המדרש, וצ"ב מה"ת ירחיקהו משרע"ה, ומדוע הי' הצורך שיעיד עליו הבוי"ת כביכול, וגם משרע"ה השיג ברוה"ק שכוונתו לש"ש, ואפ"ל דהנה כתבו התוס' (ע"ז כ"ד הנ"ל) דממשמעות הפסוקים נראה דיתרו אחר מ"ת בא, כמ"ש והודעת להם את חקי האלקים ואת תורותיו ועוד כמה ראיות עיי"ש, והנה אז היו ישראל במעלה גדולה יותר ממלאכי השרת, ואלמלי לא היו חוטאין לא היו גולים לעולם, ואפשר דע"כ הי' משרע"ה מסופק אם אפשר לקבל גרים בזמן ההוא, ע"כ הוצרך הקב"ה להעיד עליו שלא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר, ולא לשם שולחן מלכים, ומיד ויצא משה לקראת חותנו, ואולי עד"ז הי' גם ספיקותו של יתרו אם יקבלוהו, ובאמת כבר גמר בדעתו להתגייר מעת ששמע נס יציאת מצרים, וכמ"ש הכתוב וישמע יתרו וגו' כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, אולם לא נד ממקומו לילך אל המדבר, כי הי' מסופק ועומד אולי בערך מדריגת גדולתן של ישראל א"א להם לקבל גרים בזמן ההוא וז"ש רש"י ז"ל מה שמועה שמע ''ובא" ר"ל מה זה שהניע את לבבו להיות נודד ממקומו אל המדבר, ולא קאי על שהסכים בדעתו ליכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר, כי זה כבר נגמר בדעתו מששמע יצ"מ, ואעפ"כ נתעכב בביאתו מכח ספק הנ"ל, ומה זה הניע את לבבו לבוא עכשיו, ע"ז תירץ קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי מב' דברים הללו השיג שעדיין לא הגיעו לשלימות התיקון כמו שיתבאר להלן, וע"כ הי' מצפה שיקבלוהו.
ונקדים עוד דברי השפת אמת מר' ישמעאל הכהן (פ' בשלח סי' ל"ד) (הובא בדברנו לעיל פ' בשלח עמוד שס"ח עיי"ש ולא נעתיק כאן כ"א תוכן הדברים) לתרץ דברי המדרש ד' ימלוך לעולם ועד למה כי בא סוס פרעה וגו' עכ"ד המדרש וצ"ב, ותו"ד לתרץ דהרי אמרו רבנן בפ"ק דסוטה (י"א ע"א) עה"פ הבה נתחכמה לו, נתחכם למושיען של אלו וכו' בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו'. והן אינם יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו. וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו עכ"ד הגמ', והנה ממה שהוצרך הקב"ה לבוא על המצריים בעקיפין להביאם בתוכו כדי להנצל משבועת המבול, זה הי' הוכחה ברורה לישראל, שעדיין לא הגיע שלימות התיקון, דאל"כ דל שבועת המבול, כמבואר במד"ר הנ"ל שיתבטל לעתיד, ולזה אמרו ד' ימלוך בלשון עתיד ולא ד' מלך עויש"ד באריכות, ובבחי' הנ"ל אפ"ל דברי המדרש (הובא בקדושת יו"ט) הבה נתחכמה לו שרצו לבטל מהם את השבת, וצ"ב מדוע דייקא את השבת רצו לבטל ומה כוונתם בזה, אמנם הם התחכמו לדונם במים מטעם שסמכו על שבועת המבול, שא"א לדונם בזה מידה כנגד מידה, והנה אמרז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, ובזוה"ק איתא דהא דאמרו ז"ל ב' שבתות הכוונה על ליל שבת ויומו ובאמת בשבת אחת סגי, ועל כן חששו המצריים דעל ידי שמירת שבת יזכו ישראל לגאולה שלימה, ושוב ימדד להם כמידתם לדונם במבול, דאז יתבטל שבועת המבול, ומטעם זה כאשר התחכמו לדונם במים, רצו ג"כ לבטל מהם שמירת שבת, דאל"כ לא נתקיים גם אידך והבן, ועכ"פ מקריעת ים סוף השיגו ישראל דלא הגיע עדיין עת תיקון השלם כנ"ל.
וכמו"כ ממלחמת עמלק נשמע כן, דכתיב ויחלוש יהושע את עמלק וגו', וכתב האלשיך הק' הלא יתחמץ לבב אנוש, ומה גם ישראל שבאותו הדור וכו' איך כל ההכנות משה ואהרן וחור, ויהושע מזרע יוסף שענו של עשו, עכ"ז לא כלה אותו ויחלוש בלבד וכו', אך שר עמלק הוא השטן הוא. ס"מ הוא יצה"ר ובכל חטא ועון אשר נחטא אנו מחזיקים ומאשרים אותו כנודע, באופן שא"א להפילו ארצה, אם לא ע"י שזכינו מכל עונותינו בכל מכל כל כי אז יכנע וימחה מן העולם עכלה"ק, עכ"פ ממלחמת עמלק שלא הספיקו ישראל לכלותו מן העולם כ"א להחלישו בלבד, השיג יתרו שלא הגיעו ישראל עדיין לשלימות התקון ויהי' עוד גלות וכמו"כ מקריעת ים סוף כנ"ל, וזה שהניעו לבוא אל המדבר להתגייר, כי הי' לו תקו' שלפי מדריגתם עכשיו מותר להם לקבל גרים
ונל"פ בישוב הסתירות הנ"ל אם יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ, דיש ראיות מן הכתובים לכאן ולכאן (עיין בדברי הרמב"ן והראב"ע ז"ל) בהקדם דברי המדרש הנ"ל, אמר לו הקב"ה למשה אני הוא שאמרתי והי' העולם, אני הוא שאני מקרב וכו', אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים וכו', אף אתה קרבהו אל תרחקהו מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ד המדרש, ויל"ד מה צורך להקדמה זו אני הוא שאמרתי והי' העולם, ומה ענין קרבתו של יתרו לבריאת העולם, גם כפל הלשון אף אתה קרבהו אל תרחקהו צ"ב והיינו הך דאם נצטוה קרבהו, כבר נכלל בזה אל תרחקהו והכפל למה.
עוד יש להעיר דהרי פליגי חז"ל בזה בגמ' אם יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ וקיי"ל בכל פלוגתת חז"ל דאלו ואלו דא"ח, וכתב הריטב"א ז"ל (ערובין י"ג ע"ב) שאלו רבני צרפת ז"ל האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהי' ההכרעה כמותם וכו' עכ"ל, והתינח בפלוגתא דהלכתא איכא למימר דתליא בהכרעת חכמי הדור ואו"א דא"ח, אמנם בפלוגתא דמציאות כגון הכא אי יתרו קודם מ"ת בא או לאח"כ איך יצדקו דברי שניהם יחדיו.
ויתבאר בהקדם מ"ש בעה"ת (עה"פ ויהי ממחרת) בשם המדרש תנחומא דיתרו לאחר מתן תורה בא. ודורש עליו מקרא זה, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר, אמר הקב"ה בני היו בשעבוד מצרים, ויתרו הי' יושב שוקט ובוטח, אינו דין שישמח בשמחת תורה עכ"ד המדרש, נראה מזה שמנעוהו מן השמים מלבוא קודם מתן תורה, אבל ברצונו הי' לבוא קודם מ"ת, דאל"כ אין צורך לטעם המניעה, והאמנם שגם הערב רב לא נטלו חלק בשעבוד מצרים, ואעפ"כ היו במתן תורה, ויקשה לפי"ד התנחומא איך יתכן שיגרע יתרו מהם, אמנם כ"כ בש"ך עה"ת שהערב רב לא ראו מעמד הנבחר ולא שמעו כ"א הקול שנתחלק לע' אומות עיי"ש, וע"כ ביתרו שראה השי"ת מחשבתו הטוב שבא לשם שמים ולהתגייר, לא רצה הקב"ה שיסבול התרחקות כזה שיהי' שם במתן תורה, ויתרחק מראות ומלשמוע דברי אלקים חיים אשר דיבר ד' פנים בפנים עם ישראל, אבל לא הי' ראוי לזה לטעם המבואר בתנחומא הנ"ל, גם אפ"ל עוד טעם לצד שהי' נחסר לו ההכנה הגדולה, אשר עשו ישראל מעת צאתם ממצרים ובפרט בג' ימי הגבלה כמבואר בפסוקים ובדרז"ל בזוה"ק, ויתרו לא הי' כלול עמהם באותה שעה ונחסר לו הכנת הנפש הראוי' לקבלת התורה, ע"כ מנעוהו מן השמים לטובתו, ולא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מ"ת כדי שלא יסבול התרחקות, כי בלא"ה לא הי' ראוי להיות חלקו עם ישראל במתן תורה.
ועפי"ז י"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דאה"נ יתרו קודם מתן תורה בא והגיע אל המדבר אשר ישראל חונים שם, אלא שעכבוהו מן השמים שלא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מתן תורה לטעם הנ"ל, ובזה ידוייק לשון הפסוקים ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, ואח"כ כתיב ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך וגו', ופליגי תנאי במכילתא ר"א המודעי אומר שלח לו ביד שליח ר' יהושע אומר כתב לו באגרת, ולכאורה כבר אמור בפסוק שלפניו ויבא יתרו וגו' אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, ואם כבר בא למקומם מדוע הוצרך לשלוח אגרת או שליח, ויובן עפ"י דרכנו כי בא יתרו קודם מ"ת אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, אך אל מקום מחנה ישראל לא הגיע שעכבוהו מן השמים, ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך, ששלח כן ע"י שליח או אגרת.
ובזה יבואר דברי המדרש עה"פ ויאמר אל משה וגו', אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו', ר"ל שמצב כל הנשמות ואיכותם גלוי לפני משעת בריאת העולם, ובריאת העולם הי' ג"כ ע"ש העתיד כאמרז"ל שראה הקב"ה מעשיהם של צדיקים, ויודע אני ביתרו שלא בא אלא לש"ש ואינו ראוי שיסבול התרחקות כמו הערב רב ומה"ט אף אתה קרבהו אל תרחקהו, ורמז השי"ת למשה בדיבור זה שלא יצא לקראתו עכשיו קודם מ"ת, דא"כ יהי' התקרבות הזאת סיבה לרחקהו, שאינו ראוי שיהי' חלקו עם ישראל במתן תורה ויתכן שהמתין משה רבינו ולא יצא לקראתו כ"א אחר מ"ת, ולפי"ז צדקו שניהם יחדיו דיתרו קודם מ"ת בא אל המדבר ושלח שליח או אגרת אז וע"כ נכתבה כל הפרשה לפני מ"ת כי כאן מקומה ומ"ד דס"ל לאחר מ"ת בא ג"ז אמת, כי כן הי' סיבה מה' שלא הגיע למחנה ישראל כ"א אחר מתן תורה לטעם המבואר בתנחומא.
פרשת יתרו
ביאור הכתוב "שלח לחמך על פני המים" על תיקון חטא הנידה ועבודת ההתקשרות לה' בדור האחרון
וישמע יתרו וגו' במד"ר (פ' כ"ז סי' ז') הה"ד (קהלת י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו: וכי בני אדם שוטים הם שנותנים לחמם על פני המים, ועל מי אמר על יתרו שנתן לחמו למשה שנאמר קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו, למה כי ברוב הימים תמצאנו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עכ"ד המדרש, אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם נפרשהו כפשוטו על מים ממש, עדיין קושית המדרש במקומה עומדת, וכי בנ"א שוטים הם לשלוח לחמם על פני המים, ומדוע יעץ שלמה המלך לעשות כן: גם צ"ב מ"ש כי ברוב הימים תמצאנו, מדוע ברוב הימים דייקא, וכי מן הנמנע שימצאהו במיעוט ימים.
ב) במד"ר (פ' כ"ט סי' ט') אנכי ה' אלקיך הה"ד (עמוס ג') ארי' שאג מי לא יירא וכו' משל לדניסטוס (מלוה) שמלא כיסו זהובים, והי' עומד וצווח מי שהוא מבקש יבא וישאל, והיו הכל שומעים ובורחים לומר כשיבא ליפרע ממי שלוה מי יוכל לעמוד, כך כביכול ירד הקב"ה לסיני ליתן הדברות וכו' ארץ רעשה וכו' עמודי שמים ירופפו וישראל מרתיתין וכו', כל אלו למה אלא מפני שדבר דברות של חיים, והנביא צווח ארי' שאג מי לא יירא, א"ר ירמי' ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה על אחת כמה וכמה וכו' עכ"ד המדרש, וצ"ב מה ענין ק"ו זה על פרעון הרשעים שעברו על דברי תורה, והרי לישראל הבטיח הקב"ה והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, והיו מרתיתין מפני רום גדולתו ית', ואינו ענין אל המשל שהיו מפחדים מפני הפרעון וכדמיון הרשעים וצ"ב.
ונבוא לבאר הכתוב שלח לחמך על פני המים וגו' עפמ"ש כ"ק אבא מארי ז"ל בקדושת יו"ט פ' ויחי עה"כ פחז כמים אל תותר, דיל"ד מהו הדמיון למים דוקא, ובמדרש אתה חטאת במים יבוא משוי ממים זה משה ויקרבך יחי ראובן ואל ימות וצ"ב, ותו"ד בקיצור כי הנה ימי השובבי"ם יאתיו כו' ועתה הגיע העת אשר כל אדם צריך ליתן אל לבו האיך פגמו הגיע עד שמי שמים, וישבר לבו בקרבו כו' ופלגי מים תרדנה עיניו, וקודם כל דבר צריך לעמוד על המשמר לתקן מקור הדבר כדאיתא עין רואה ולב חומד, וא"כ בראשונה מגיע הפגם בראיית העין אשר נתן לו רשות לראות בכל מה שמתאוה, ולא עצר עיניו מלראות ברע כו' כי צריך התאמצות גדול לתקן זה הפגם, וכל עיקר הוא רק לשום אל לבו האיך נתרחק ע"י חטאיו כ"כ מהקב"ה, וכמו שנראה בעליל שע"י חטא זה נתרחק האדם מהקב"ה ולא יוכל אף לנטות את לבו לתורה ועבודה, וע"ז פלגי מים תרדנה עיניו, וכמו שפי' אאמו"ר זצוקלה"ה אמרו שפכי כמים לבך נוכח פני ה"נ דהנה אי' במדרש כשאמר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים בכו המים התחתונים ואמרו אנן בעינן למיהוי קמי מלכא, ונחם אותם הקב"ה שמהם יקחו לניסוך המים בחג וגם על כל קרבנך תקריב מלח שבא ממים וזה הי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל אחר החורבן חזרו להיות בוכים וז"ש שפכי כמים לבך ר"ל כמו המים התחתונים שבכו אנן בעינן למהוי קמי מלכא, כמו"כ אתה תבכה ותתחנן אל ה'. שתהי' קמי מלכא ליהנות מאור תורתו ועבודתו הטהורה, וזהו שפכי כמים לבך, כמים דייקא נוכח פני ה' פי' כמו המים שבכו על שרוצין להיות נוכח פני ה' כ"כ תהיינה הבכיות שלך כו' והנה דוגמת המים הוא מרומז גם לאידך גיסא, ע"ד שארז"ל בגמ' מה מים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך: כמו"כ הוא בחטא זה שנופל בכח אחת ממקום גבוה למקום נמוך, שקודם החטא הוא עומד במקום גבוה נוכח פני ה' ותיכף אחר החטא נגרר ויורד ארצה למקום נמוך רחוק מהשי"ת והתקנה לזה לבכות כמו המים שרצו להיות קמי מלכא וזה הי' בכיית המים וכ"כ יבכה הוא שירצה להיות נוכח פני ה' ושב ורפא לו וכו', וזה שדרש המדרש אתה חטאת במים היינו כמו מים הניגרין ויורדין מלמעלה למטה, יבוא משוי ממים היינו משה דכתיב בי' כי מן המים משיתיהו שנתגדל בבחי' המים לחשוב תמיד להיות קמי מלכא, שבזה יהי' תיקון לחטא זה ובזה תיקן נשמת ראובן עכל"ק בקיצור.
ואא"ז הישמח משה פי' הכתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', דאיתא במדרש הה"ד כי גדול כים שברך מי ירפא לך. מי שירפא שברו של ים הוא ירפא שברך, היינו שלאחר הגלות בכו ישראל אנן בעינן למיהוי קמי מלכא כמו שבכו המים אחר החורבן כנ"ל, ובכו ישראל עם הים ומי שירפא שברו של ים הוא ירפא שברך, וז"פ על נהרות בבל שם ישבנו ''גם" בכינו, שגם אנו בכינו ביחד עם הים עכד"ק.
וז"פ שלח לחמך על פני המים, לחם ירמוז על מצות התורה שנא' לכו לחמי בלחמי, היינו עבודתך תהי' בתשוקה להיות דבוק בהשי"ת, בבחי' המים שאמרו אנן בעינן למהוי קמי מלכא וע"ז הדרך תהי' עבודתך, אבל תדע כי ברוב הימים תמצאנו, שלא במהרה תזכה לזה כי נסיונות גדולות יעברו עד אותו זמן כמו שגם עלינו עברו בעוה"ר, ומי יודע העתיד עלינו עוד השי"ת יאמר לצרותינו די, וכ"ז גורם החטא הידוע, דידוע שהוא גורם הגלות ומעכב הגאולה, וכל הכיתות המחטיאים מתחילין בתערובות אנשים ונשים בחורי ישראל, וגורמים החבלי משיח הגדולים, ועל הדור זה אמר ר' יוחנן ייתי ולא אחמיני' שראו ברוח קדשם שפלות הדור הזה לכן התפלל שלא יראה אותו, וכדאיתא ג"כ בגמ' (ב"ק דף ס' ע"א) אמר רשב"נ א''ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצא הקוצים וכו' ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר וכו' בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין, (פירש"י, כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות), א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק עכ"ד הגמ', הרי כי לטובה הי' לצדיקים הראשונים אבותינו הקדושים שלא ראו בעיניהם את הדור הזה, ואם היו כאן בוודאי היו מתפללים שיסלקם השי"ת כדי שלא יראו כל אלו, ובזוה"ק איתא שני לשונות הסותרים זא"ז ותרווייהו אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שאמר שם ווי למאן דיהוי בדור ההוא, מחמת גודל השפלות והנסיונות הגדולות שאין רואין כלום ואין שומעין כלום רק חשכות, וכדאי' בגמ' שמתאר שם פני הדור שקודם ביאת המשיח, ואח"כ אמר אשרי למאן דיהוי בההוא דרא, היינו מפני חשיבות העבודה בערך גודל הנסיונות, ומי שעומד בנסיון הוא חשוב מאוד שבימי השפלות האלו עמד בצדקו והי' דבוק בהשי"ת ובתורתו הקדושה, ויזכה בזמן הבירור הקשה ההוא.
ובזה י"ל הכתוב כה תאמר לבנ"י אלו פשוטי עם דברים רכים: ותגד לבנ"י בני עלי' דברים קשים כגידין. והקושיא ידוע דכתיב אלה הדברים לא פחות ולא יותר, ובקרא לא נאמר רק דברי גדולה וכבוד ולא דברים קשים כגידין, אמנם הענין הוא דכתיב גבי שאול המלך כשלא קיים הציווי למחות זכר עמלק התנצל ואמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם, ולכאורה קשה כיון שהלך בציווי השי"ת ובשליחות שמואל הנביא איך יתכן שנתיירא מן העם לקיים רצון השי"ת, רק דהנה הגאולה שלימה וביאת המשיח תלוי במחיית עמלק, ממילא אלמלי הי' מאבד זכרם הי' אפשר להיות הגאולה מיד והיו החבלי משיח גדולים מאוד, דמה אם לאחר אורך הגלות היו אעפ"כ כ"כ חבלי משיח שעברו עלינו. עאכו"כ אם הי' עוד בזמן ההוא היו עוד יותר קשים החבלי משיח ולא היו נשארו ח"ו כ"א יחידי סגולה ובני עלי', משא"כ הפשוטי עם לא היו יכולין לעמוד, ע"כ אמר כי יראתי את העם היינו מהפשוטי עם, שהם לא היו נשארין מחמת החבלי משיח ואשמע בקולם בקול היללה שלהם ע"כ לא הרגתי את עמלק, אבל אעפי"כ אילו הי' מציית לדברי הנביא היו נמתקים קצת החבלים הגדולים ובזה הי"ל קצת פגם מה שלא הרגם, ומסופר מהצדיקים הקודמים שרצו להחיש הגאולה שלימה בזמנם, אלא שמיראת העם שלא יוכלו לסבול חבלי משיח הגדולים, נמנעו מפעולה זו, ובעוה"ר כבר עבר על ראשינו הרבה מחבלי משיח, ולא עלה על לב אדם מעולם, שאחר כל הצרות שסבלנו עדיין נהי' עומדים בשפלות מצב כזה. ובזה יובן דהנה הבטחת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' יתקיים רק אחר הגאולה שלימה, אמנם הפשוטי עם חשבו שבניקל יגיעו לזה, ע"כ הי"ל לאמירה רכה, משא"כ הבני עלי' ראו שזה יהי' רק אחרי החבלי משיח הגדולים משו"ה הי"ל דברים קשים כגידין, ויתבאר דברי המדרש אנכי ה' אלקיך הה"ד ארי' שאג מי לא יירא וכו' וענין המשל לדניסטוס שמלא כיסו זהובים וכו' והיו הכל שומעים ובורחים לומר כשיבוא ליפרע מי יוכל לעמוד כי הרבה מאוד צריכין לסבול מהחבלי משיח עד שיזכו לההבטחות של והייתם לי סגולה מכל העמים וכו', ע"כ אמרו מי יוכל לעמוד באלה, וק"ו הוא מה אם לישראל שעושים רצונו של מקום ואעפ"כ באים עליהם כ"כ צרות, מכ"ש על עוברי רצונו ואומה"ע עאכו"כ שיגיע להם עונש גדול, וז"ש ארי' שאג מי לא יירא, ארי' ירמוז על מלך המשיח ע"ד הכתוב גור ארי' יהודה, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וז"ש ארי' שאג מי לא יירא, הש"ת יעזור שנזכה לתקן כל אשר פגמנו ובפרט חטא הידוע שבזה תליא הגאולה דתיקון זה נקרא קיבוץ נידחים ובירור הניצוצין, ונזכה להישועה שלימה מתוך שמחה ונחת והרחבה בזכות אותן שמסרו עצמן על קידוש שמו ית', ונזכה לגאולה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פרשת יתרו
הארת שינויי הלשון בענין יציאת מצרים והגאולה העתידה
וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וגו', ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, ראוי להבין טעם שינוי הלשונות שהתחיל הכתוב כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, וסיים אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו'.
ב) להלן בפרשה ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, איתא במדרש בית יעקב אלו הפשוטי עם, ותגיד לבני ישראל אלו בני עלי', ולכאורה יקשה דלא מצינו בפרשה ב' סוגי דיבורים, אמירה ודיבור קשה, וכל הפרשה הם דברי ניחומים והבטחות טובות, וא"א לומר שהוסיף משה רבינו ע"ה עוד דיבורים והעלימם הכתוב, שהרי סיים הכתוב אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י ודרשו רז"ל (במכילתא) לא פחות ולא יותר.
ג) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ראוי להבין נתינת טעם זה ואדרבה מהאי טעמא צריך להיות כל אנפין שוין.
ד) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כתב האבן עזרא שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך, יעיי"ש תירוצו ועוד לאלקי מילין.
ולבאר ענינו נ"ל דהנה בנ"י סבלו במצרים מתוקף הגלות וגודל השעבוד ברוחניות ובגשמיות כמ"ש ויאנחו בנ"י ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, ואף שהתגברו עליהם כוחות הטומאה מאוד, אבל מ"מ נשלם על ידיהם תיקונים גדולים בירור ניצוצות הקדושים, ומבואר בדברי רז"ל שכל ישראל הרהרו תשובה בלבם ונתחזקו באמונתם ועבדו להשי"ת בכל לבבם וקיימו מצות הפסח ומילה בקדושה גדולה, ונתקדש שמו ית' ע"י מעשיהם ואח"כ קבלו התוה"ק ונתקיים כח נצחי לישראל עד סוף כל הדורות, וע"כ אלו הימים שקורין בהם יציאת מצרים וקבלת התורה עד פרשת משפטים שכתוב בה הקבלה של נעשה ונשמע המה ימי השובבי"ם מסוגלים לתקון החטא הידוע ולהעלות הניצוצות הקדושים, והגם דבכל יומא ויומא זמני' לעשות תשובה, אבל הימים האלה המה מסוגלים יותר ויכולין לפעול בניקל יותר נשתדל שלא נצא ריקם בידים ריקנות.
ובזה נבין לדעת מ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתיך, דזה התיקון הי' באמת נס גדול יותר מהבריאה, דהנה אין זה רבותא גדולה כ"כ שהבוכ"ע ברא את האדם, כי הבורא עולם ה"ה כל יכול וכל הנסים והנפלאות הם לגבי יכולתו ית' כאפס ואין ולא יצוייר אצל הבורא ית' דבר קשה והקושי ה"ה רק מצידינו, שע"י גרמת החטא נתגבר כח הקטרוג ר"ל ומלך במשפט יעמיד ארץ וע"כ כשגדול כח הקטרוג אזי קשה מאוד לעשות נס ולסתום פי המקטריגים וכמו שרואין בכמה ענינים שנעשו בהתחכמות להסתיר מפני השטן שלא יקטרג, ובקי"ס קיטרג השטן ונתנו לו את איוב, ולידת מלכות בית דוד הי' צריך להיות מלובש בהסתר כדי שלא ירגיש בה השטן, כי הבוכ"ע ברא את העולם כן ונתן כח להשטן דעי"כ נשלם תכלית הבריאה, ואלמלי לא היה ניתן כח גדול כ"כ להשטן, לא היו נסיונות ולא היתה העבודה חשובה כ"כ, ומלאכים יש להבוכ"ע שעושין רצונו ית' בלי נסיונות, וכוונת הבריאה בעולם השפל הזה ע"ד כן הי' שכ"ד שהוא אמת וחשוב אצל הבוכ"ע יש בה רבת הנסיונות וקשה מאוד להשיג נקודה של אמת ודבר שבקדושה מפאת התגברות הס"ס וחיילותיו מבית ומבחוץ בהרבה שלוחים ולבושים שונים והנסיונות גדולים ומרים. ובזה יונח מה שלא אמר אשר בראתיך כי כשהבוי"ת ברא את האדם עדיין לא הי' התגברות הקטרוג גדול כ"כ כי לא היו חטאים עדיין ולא חוטאים בעולם והבוכ"ע ברא את האדם כרצונו ומי יאמר לו מה תעשה, אבל כשכבר היו במצרים מלוכלכים בעונות ופשעים ומשוקעין במ"ט שערי טומאה ולפניו חנף לא יבוא דחטא ה"ה בזוי ומשוקץ מאוד בעולמות העליונים, ואיתא באותיות דר' עקיבא כי העולם שמכריזין בו החטא טובלין אותו בכמה טבילות מהטומאה שנאחז בו מהכרזת החטא לבד, ועאכו"כ מי שעשה החטא בפועל ר"ל, כמה צריך לטהר ולקדש עצמו מן החטא, ממילא הרי יש התגברות גדול ומניעות גדולות מצד הקטרוגים, והבוכ"ע עוזר ומרחם על עמו ישראל ועושה להם נס להוציאם מהשערי טומאה למענו ית' ורואים בחוש אם יתבוננו היטב שתמיד נעשים נסים ונפלאות לכל או"א מישראל ורק שהוא בהסתר, ובפרט עכשיו בדור האחרון תוקף הגלות והתגברות הטומאה גדולים מאוד וכ"א משוקע בעונות ופשעים מכף רגל ועד ראש, וכמה קשה להגיע לידי תקון הנפש קצת ולברוח אף במקצת מכוחות הטומאה ומכל המדות הלא טובות אשר המה שנואים להקב"ה שא"צ לפורטם, וממחשבות והרהורים רעים. ולהתגבר נגד כל אלו המלאכים משחיתים שנבראים מכל עבירה, דמכל מחשבה רעה נברא מזיק כמבואר בספה"ק ומכ"ש מכל דיבור או מעשה העבירה, וזהו המלחמה היותר קשה ואלמלא הקב"ה עוזר לא הי' יכול להם וזהו נס גדול. וזה הי' הנס הגדול של יציאת מצרים שהוציאם הבוכ"ע מכור הברזל, וההתנגדות מהשרי מעלה הי' גדול מאוד למנוע זה וכמו שאמרז"ל (זוה"ק דף מ"ו ע"ב) ששר של מצרים לקח עמו כל ע' שרי האומות, והיו לישראל עונות מרובים שנכשלו בהם במצרים ע"י הנסיונות הקשים והיו מלוכלכים בחטאים, והבוכ"ע עזר להם והשפיע עליהם רוח טהרה, כי אעפי"כ ה"ה להם במצרים מדות גדולות וכדאיתא בדברי רז"ל שהיו גדורים בעריות ולא היו בהן דלטורין והיו נזהרין מאיסור נדה עוד טרם שנצטוו עלי', ואלו המדות טובות שהשיגו הי' ג"כ רק סיי"ד והיינו דאהני להו שיוכלו לשבור הכור הברזל ולצאת ממצרים אבל אעפי"כ הרי עבדו ע"ז ועוד כמה מדות רעות שנכשלו בהם שביטלו ברית מילה וכהנה וכהנה: וע"כ כשעזר הבוכ"ע ולקחם משם זהו הנס היותר גדול יותר מן נס הבריאה כי אז לא הי' עדיין הקטרוג גדול, ובעצם אצל הבוי"ת כביכול אין שום דבר קשה ומה שקשה הוא רק בשביל נגעי האדם המעכבים הטובה ומלך במשפט יעמיד ארץ, והבוכ"ע חתר חתירה להצילם מן הקטרוג והוציאם מארץ מצרים וזהו הנס היותר גדול, ובזה יונח כי אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא נס יותר גדול מן אשר בראתיך.
וחוץ לזה הרי יהודי העובד להשי"ת ומשמר תורתו ית' אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמכם (מד"ר בחקותי פ' ל"ה סי' ז'), ונחשב כאילו ברא את עצמו, וע"כ לא אמר אשר בראתיך דה"ה מדה גדולה יותר מזו אם זוכין להתגבר על יצרו שנחשב כאילו ברא הוא את עצמו, ובזה יל"פ דברי המדרש (הובא בקדושת יו"ט) כששמע משה אנכי ה' אלקיך פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי, דהנה הטו"ז הקשה מדוע תיקנו ברכה זו בלשון שלילה והול"ל שעשני ישראל עיי"ש, אולם לדרכינו א"ש שלא תיקנו רז"ל לברך על תחלת היצירה שעשני ישראל, דנס השלילה גדול יותר מן הבריאה ונחשב כאילו עשיתם עצמכם ע"כ אומרים שלא עשני גוי בלשון שלילה, וזה נשמע ממה שכתוב אשר הוצאתיך ולא כתיב אשר בראתיך וכנ"ל.
ובזה נבוא אל ביאור הכתוב כה תאמר לבית יעקב ותגד לבנ"י וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, דלכאורה צ"ב נתינת טעם זה דאדרבה כיון שהכל של הקב"ה הי' צ"ל כל אנפין שוין, אמנם הנה הבטיח הבוכ"ע לישראל אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה וגו' והרי גדול וקשה מאד ההתגברות מכל כוחות הס"ס, הן מהאומות והן מהע"ר רשעי ישראל המעורבין בהם כמבואר בזוה"ק דגלות זה קשה יותר מגלות האומות, והבורא כ"ע הרי ראה וידע מראש כמה קשה יהי' לעמוד בזה ובדרך הטבע ובכוחות האנושי א"א להתגבר, וכל יחיד ביצה"ר הפרטי שלו אמרו בגמ' (קידושין דף ל' ע"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, כי היצה"ר מתגבר ומתחדש בתחבולותיו כל יום ובלי סייעתא דשמיא לא הי' במציאות לאדם להתגבר על יצרו הרע, ואף הצדיקים הגדולים כל מה שהשיגו בנצחון היצר הוא רק בסייעתא דשמיא, הן אמת שהי' להם מסירת נפש עד כמה שאפשר לעשות בכח האנושי והפקירו כל רצוניותם וכוחות הגוף כדי לעשות רצון הבוב"ה ועי"ז זכו לסייעתא דשמיא והבוכ"ע עזר להם, עכ"פ אלמלא הבוי"ת עוזר לא יכול לו אף כל יחיד ליצה"ר שלו הפרטי, ובפרט בכלליות ישראל שיזכו להבטחת והייתם לי סגולה מכל העמים, כמה גדול הוא הקטרוג וכמה קשה להגיע לזה דהרי יש קטרוג מכל שרי האומה"ע וכוחות הטומאה, וכמו שרואין בעוה"ר בימי חבלי המשיח שעומדין קרוב להגאולה, גדול מאוד כח הקטרוג, ואם אין זוכין להתגבר עליהם שיהי' תיכף הגאולה אזי ח"ו מתגברין כוחות הדין ויורד תוקף שליטת הדין בעוה"ר, וע"כ היו בעוה"ר כל אלו הצרות שסבלו באלה שנים האחרונים יותר במכל השנים, כי עומדין סמוך לפני הגאולה והקטרוג גדול מאוד, והבוכ"ע הבטיח לישראל שיהיו סגולה מכל העמים אבל עד שיזכו לזה נסיונות קשים יעברו עליהם, אולם א"כ איך יתגברו על הנסיונות האלה והרי רואין כי כל יום קלקלתו מרובה ובני ישראל סבלו כבר כל כך נסיונות מרים בגוף ונפש ונאבדו לאלפים ורבבות נפשות ישראל ועדיין אין יודעין איך שעומדין, ובאיזה כוחות נתגבר ע"ז, הי התורה והי מצות דמגנו עלן, ע"ז אמה"כ כי להגיע לזה להיות סגולה מכל העמים, אין אופן אחרת רק כי לי כל הארץ, שהבורא עולם בעצמו יושועינו כי הכל הוא בידי הבוכ"ע ואם יזכו וימצאו עוד צדיקים ברוב רחמי שמים שיעוררו רצון העליון אולי עוד גם טרם זמן האחרון, אזי הבוכ"ע בעצמו ברוב כוחו יעזור, דהרי גם הסט"א והמקטריגים נכנעים לפני הבוכ"ע וכשיהי' הרצון העליון הבוכ"ע יכניעם.
ולז"א הכתוב שכדי לזכות לוהייתם לי סגולה מכל העמים יש רק זה הכח של כי לי כל הארץ. והוא שפיר נתינת טעם על אפשרות המציאות, דבדרך הטבע א"א, והבוכ"ע כבר הגיד כן מראשית אחרית, ואלמלי זכו ישראל לבחי' אחישנה ה"ה כולו זכאי ואז הרי אינו הולך עם קישיים כ"כ כשזוכין אלי' מצד מעשיהם, אבל בעוה"ר כבר אנו עומדין על בחינת כולו חייב דרובו ככולו, ואין לנו כ"כ זכיות לזכות לבחי' אחישנה ואין מי שיהי' באמת ראוי לזה כמו בדורות הראשונים, חוץ ממה שאנו בתכלית השפלות מדרך התורה ומדרך האמת, אפשר כי גם הגדולים של דור הקדום לא היו יכולין להגיע לשלימות כ"כ בזה הדור וכמ"ש גבי נח כי רק בדורו הי' כן משא"כ בדורו של אברהם הי' צדיק יותר, והרח"וו זלה"ה כתב כן (מובא בשבחי רח''וו) כי שאל מרבו האריז"ל וכי מה אנו נגד דורם של התנאים וכו' והשיבו שבדור ההוא כבר אי אפשר להיות כן יעיי"ש, ומה יכולין עוד לומר בדור השפל שאנו בו בעוה"ר, שאפילו מה שאפשר להשיג בערך הדור ג"כ אין אנו מבקשין ואין מגיעין אלי' ומה יכולין עוד לצפות, וכמ"ש הפייטן שור כי אבדו חסידינו ומפגיע אין בעדינו אין מי יגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, ואין מי שישפיע בלבבות בנ"י ולסייע בידם הן ברוחניות והן בגשמיות, ורק עצה א' יש והוא רק לבקש מהבורא עולם, כי הרי הכל בידו ית' והוא כל יכול, דאע"פ שמניחין אותנו לנסיונות הקשים דכן נברא העולם אבל אין דנין אפשר משאי אפשר, ובדורות האחרונים לפני הגאולה אין שום עצה אחרת רק שהבוכ"ע בעצמו יושיענו.
והנה הבטחה זו והייתם לי סגולה מכל העמים לא יתקיים כ"א בגאולה העתידה וכמ"ש הרמב"ן הק' עה"כ הרנינו גוים עמו, כי כל אלו הבטחות לא נתקיימו עדיין שכל אומה"ע ירוממו את בנ"י ויהי' כן רק לעתיד אחר ביאת המשיח, ממילא בדורות הקודמין עדיין לא הי' הבטחה זו של והייתם לי סגולה מכל העמים ויהי' רק בביאת המשיח, וע"כ אמה"כ איך יתקיים זה בדור שפל האחרון ואיך יזכו ישראל לזה, והבוכ"ע מגיד מראשית אחרית שיהי' בזה הכח של כי לי כל הארץ, כשיבוא רצון העליון שהשי"ת ירחם על בנ"י, אז יעזור הבו"ע שגם בנ"י יתרוממו ומלאה הארץ דעה ויגיעו אל האמת ויעשו תשובה שלימה ויזכו להגאולה שלימה אז יהי' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ שיתגלו לעין כל מדות הבוב"ה.
ובזה יובן כי הפשוטי עם לא השיגו פנימיות הדברים כי לא התעמלו ולא נתייגעו בנסיונות קשים כ"כ, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, אבל הבני עלי' כבר ניסו בכאלה והתגברו על כוחות היצר וראו הקישויים הגדולים ותוקפו של הס''ס, וכבר הבינו באיזה אופן יזכו להבטחת והייתם לו סגולה מכל העמים והבינו הפי' של כי לי כל הארץ, אבל על הפשוטי עם הרי אינו מתגבר כ"כ היצה"ר, וחשבו כי בניקל אפשר להגיע להיות סגולה מכל העמים, ע"כ באמור להם והייתם לו סגולה מכל העמים ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' דברים טובים כ"כ הי"ל זה לאמירה רכה, משא"כ הבני עלי' הבינו כי להגיע לזה צ"ל כי לי כל הארץ וידעו שהוא דברים קשים כגידים, ובאמת כי אז עדיין הפשוטי עם לא ידעו לפי שהי' הזמן רחוק מאוד ולא השיגו העתיד, ובעוה"ר עכשיו גם הפשוטי עם משיגים גדולי הקישויים, דבאמת כל אחד מישראל שיתקיים בהיהדות ולא יכשל חלילה בעבירות המגושמים ביותר הוא ג"כ דברים קשים כגידים, וכבר רואין הכל שהגאולה והישועה יהי' ע"י בחינת כי לי כל הארץ ולכל הוא דברים קשים כגידין.
ובזה יתבארו שינוי הלשונות כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וגו', אשר הציל אתכם וגו', דהנה אף אחר שבנ"י יצאו ממצרים, אעפי"כ הי' להם עדיין המדות רעות שנדבקו בהם, אבל אחר מתן תורה שנתפשטו מגשמיותן להיות כמלאכי השרת עי"כ ניצולו מכוחות הטומאה של מצרים לגמרי, ע"כ כששמע יתרו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים השיג רק זאת שיצאו ממצרים, אבל שנעקר מקרבם המדות הטבעיות ועבירות רעות מעשה ארץ מצרים עדיין לא ידע אבל להלן כתיב על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, פרש"י בשם המכילתא טובת המן והבאר והתורה, וע"כ סיים יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כי אז נתוודע לו שניצולו לגמרי
פרשת יתרו
גדולת הצדיק המתבזה לשם שמים
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, פרש"י בשם המכילתא כאן הי' יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך, ולשעבר הי' משה תולה הגדולה בחמיו שנא' וישב אל יתר חותנו ויש להבין ענין הדמיון בשניהם והם רחוקים זמ"ז, דכאן הי' יתרו מתכבד במשה, תלה הגדולה בגדול, שהי' משרע"ה מלך בישראל וכבודו גדול בשמים ובארץ שאף מלה"ש היו מכבדין אותו כאמרז"ל, אבל משה רבינו כששב אל יתר חותנו למדין, כבר ירד יתרו מגדולתו כפרש"י ז"ל (פ' שמות) שפירש מע"ז ונידוהו אנשי מדין מאצלם, ואיך הי' תולה משרע"ה הגדולה בחמיו וכבר אפס גדולתו, אמנם זהו גדולתו ותפארתו בעיני משה רבינו, על שאבד גדולתו וביזוהו אנשי מדין הרשעים, וויתר על כל הכבוד והגדולה וסבל רדיפות ובזיונות וקיבל הכל באהבה רק כדי שיוכל לעבוד השי"ת ולפרוש מע"ז, וע"כ הי' משה רבינו מתכבד ביתרו ותלה הגדולה בו כמ"ש וישב אל יתר חותנו כי המתבזה ושנוא אצל הרשעים בשביל עבודת השי"ת, ה"ז מכובד בעיני הצדיקים ובעיני השי"ת.
פרשת יתרו
שם בנים על שם העתיד
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' וגו', ויל"ד מדוע זכר הכתוב כאן טעם לקריאת שמותם, ומקומו הנכון בפ' שמות כאשר הודיע לידתם, גם טעם קריאת שם גרשום כבר זכר הכתוב שם וא"צ לכפלו, עוד יל"ד במ"ש גר הייתי וגו' בלשון עבר, ועדיין גר הי' באותה שעה כשנולד וקרא שמו גרשום.
ב) ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה פרש"י כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרוג את משה נעשה צוארו כעמוד של שיש עכ"ל והוא מדברי המכילתא, והקשו המפרשים דלפי דרשא זו הי"ל להקדים לקרוא את הראשון אליעזר, כי הצלתו מחרב פרעה קדמה לגרותו במדין. עוד יל"ד במאה"כ ויצילני שהוא לשון עתיד, אלא שוא"ו העיטוף שבראשו מהפכו לעבר, וכללא הוא דכל היכא דכתיב לשון עתיד והוא"ו מהפכו לעבר משמעותו עבר וגם עתיד (עיי' שמות רבה פכ"ג ט"ו) ויהי לי לישועה היה לי אכ"כ אלא ויהי לי היה לי ויהי' לי וכ"ה בב"ר (פי"ט כ"ב) ואכלתי אכ"כ אלא ואוכל אכלתי ואוכל ועיי"ש במת"כ) והכא הרי בעת שקרא משה שם בנו הנולד לו אליעזר כבר מת אותו פרעה שרדף אותו עבור הריגת המצרי (עיין ספורנו) והיה ראוי שיאמר הכתוב והצילנו מחרב פרעה המורה על עבר בלבד.
ג) במכילתא כי גר הייתי בארץ נכרי', ר"א המודעי אומר וכו' בשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, א"ל יתרו קבל עליך דבר זה שאומר אליך ואני נותנה לך לאשה, א"ל מהו, א"ל בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז מכאן ואילך לשם שמים וקיבל עליו, א"ל השבע לי וישבע לו וכו', והקשו המפרשים דחס לנו לחשוב דמשה איש האלקים הקצה בנו הראשון לע"ז ונשבע על זה, וגם יתרו שכבר הוכשרו מעשיו ופירש מן הע"ז איך השביעו על בן הראשון להקצותו לע"ז ח"ו, (וכבר ביארנו בזה אופנים שונים).
והנל"פ עפי"ד הראב"ע ז"ל (פ' וישלח) עה"פ ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו', וז"ל חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר ופירושו תמצאנו בפ' וילך משה, ובפ' וילך עה"פ וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כתב הראב"ע ז"ל ידענו כי השם אחד הוא, והשנוי יבוא מהמקבלים וכו', ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, ע"כ כתיב את משפט אלהי הארץ, ע"כ אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר וכו' עכ"ל, והכוונה בזה שישנם דברים שאינם בגדר ע"ז בחו"ל, אבל בערך קדושת א"י נחשב לע"ז, וע"כ טרם נכנסו לגבול ארץ ישראל, ציום יעאע"ה הסירו את אלהי הנכר בערך קדושת המקום, (עיין בדברנו לעיל ביאור הענין באריכות).
והנה יתרו כ"ז היותו במדין אף שפירש מע"ז, מ"מ לא ידע להיזהר מכל דקדוקי ע"ז כמשרע"ה, גם כי הכל תליא לפי בחי' המקום, וע"כ מה שהתנה בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז, הי' רק לכוונה זו שהבן הראשון ישאר עמו במדין, ובודאי ירחיקו מע"ז כמו שנתרחק גם הוא, אלא שבערך בחי' משרע"ה יהי' נחשב כע"ז, ומשה רבינו הסכים לבקשתו, כי סמך בזה על נביאותו, שטרם שיגדל בנו גם יתרו יעזוב את ארצו ומדינתו ויבא למחנה ישראל במדבר שהי' שם קדושת ארץ ישראל כמ"ש בזוה"ק (נתבאר בערבי נחל פ' שלח עיי"ש) ויתרחק מכל בחי' ע"ז כפי ערך קדושת המקום.
ואפ"ל דקריאת שמותם הי' ע"ש העתיד, וע"ד שפרש"י ז''ל (בפ' נח) עה"פ ולעבר יולד וגו' שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, למדנו שהי' עבר נביא, שקרא שם בנו ע"ש העתיד, ושנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגו וכו' עכ"ל ועד"ז יל"פ גם כאן שקרא משה רבינו שמותם ע"ש העתיד, ועפימ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו', כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והי' הנס זה גדול במשה, ע"כ הזכירו לנוכח וכו' אתכם אתה והעם וכו' אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים עכ"ל, ועד"ז אפ"ל שקרא שם בנו אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה ע"ש העתיד, כי השיג ברוה"ק שיצטרך לנס ההצלה, כשיכנס לבית פרעה שלא ברשותו ובשליחותו של מקום להתרותו על המכות, ולולא שהצילו הבוי"ת בדרך נס הי' נהרג בחרב המלך מטעם מרידה במלך, והנס הזה הי' גדול יותר ממה שניצול מחרב פרעה על דבר הריגת המצרי, כי שם ברח מארצו למדין, משא"כ בזה הי' מוכרח לבוא לפלטין המלך בשליחותו של מקום: ואעפ"כ נמנע ממנו היכולת להרע לו, גם כי שם הי' הנס פע"א, וכאן נשנית פעמים הרבה ובכל פעם הצילו הבוי"ת, ועכ"פ איך שיהי' נכלל בזה הודאה גם על נס העתיד כי משרע"ה השיג העתידות וקרא שם בנו ע"ש העתיד, וא"ש ויצלנו הכולל עבר ועתיד, כי היתה ההצלה בעבר וגם לעתיד ינצל מיד פרעה, וע"כ קרא שם השני אליעזר, כי נס הצלה זו היתה מאוחרת בזמן ממה שהי' גר בארץ נכרי' במדין.
וכמו"כ אפ"ל בטעם קריאת שם הראשון גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכרי', ג"כ הכוונה ע"ש העתיד, כי כל אנשי המדינה היו רשעים ועוע"ז ויתרו אף שפירש מע"ז אבל לא נתגייר עדיין ולא ידע להיזהר מכל דקדוקי ע"ז כמשרע"ה, וכמו שנתבאר לעיל דעל כוונה זו התנה בן שיהי' תחלה לע"ז, ומשה רבינו כל זמן היותו במדין נהג עצמו כגר בארץ נכרי', ונתרחק מהם ומדועותיהם והתנהג בקדושה יתירה, אבל לא הי' עדיין הזמן גרמא ליתן הודאה על שעבר, כ"א שלא יצא מארצם ונתקיים בבחי' זו להיות כגר, אלא שהשיג משרע"ה ברוה"ק שיאות קריאת שם זה גם על העתיד וכל ימיו יוכל לומר כי גר הייתי בארץ נכרי', שנשאר בבחי' גר ולא נמשך אחר מנהג המדינה, וע"כ קרא שם בנו גרשום, כי אמר (ברוה"ק) גר הייתי בארץ נכרי', שאף לאחר יציאתו משם יוכל להודות להשי"ת גר הייתי לשעבר בארץ נכרי', ולז"א הייתי בלשון עבר, וא"ש שהזכיר הכתוב כאן טעם קריאת שמותם, כי מעיקרא ע"ש העתיד נאמרו ולא נתגלה טעמם כ"א למשרע"ה ברוה"ק, אבל עכשיו לאחר המעשה שכבר יצא מארצם והצילו השי"ת מחרב פרעה נתגלה טעם קריאת שמותם לכל, וע"כ חזר עליו הכתוב להזכירו כאן והבן.
פרשת יתרו
שם בנים על שם העתיד
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' וגו', ויל"ד מדוע זכר הכתוב כאן טעם לקריאת שמותם, ומקומו הנכון בפ' שמות כאשר הודיע לידתם, גם טעם קריאת שם גרשום כבר זכר הכתוב שם וא"צ לכפלו, עוד יל"ד במ"ש גר הייתי וגו' בלשון עבר, ועדיין גר הי' באותה שעה כשנולד וקרא שמו גרשום.
ב) ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה פרש"י כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרוג את משה נעשה צוארו כעמוד של שיש עכ"ל והוא מדברי המכילתא, והקשו המפרשים דלפי דרשא זו הי"ל להקדים לקרוא את הראשון אליעזר, כי הצלתו מחרב פרעה קדמה לגרותו במדין. עוד יל"ד במאה"כ ויצילני שהוא לשון עתיד, אלא שוא"ו העיטוף שבראשו מהפכו לעבר, וכללא הוא דכל היכא דכתיב לשון עתיד והוא"ו מהפכו לעבר משמעותו עבר וגם עתיד (עיי' שמות רבה פכ"ג ט"ו) ויהי לי לישועה היה לי אכ"כ אלא ויהי לי היה לי ויהי' לי וכ"ה בב"ר (פי"ט כ"ב) ואכלתי אכ"כ אלא ואוכל אכלתי ואוכל ועיי"ש במת"כ) והכא הרי בעת שקרא משה שם בנו הנולד לו אליעזר כבר מת אותו פרעה שרדף אותו עבור הריגת המצרי (עיין ספורנו) והיה ראוי שיאמר הכתוב והצילנו מחרב פרעה המורה על עבר בלבד.
ג) במכילתא כי גר הייתי בארץ נכרי', ר"א המודעי אומר וכו' בשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, א"ל יתרו קבל עליך דבר זה שאומר אליך ואני נותנה לך לאשה, א"ל מהו, א"ל בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז מכאן ואילך לשם שמים וקיבל עליו, א"ל השבע לי וישבע לו וכו', והקשו המפרשים דחס לנו לחשוב דמשה איש האלקים הקצה בנו הראשון לע"ז ונשבע על זה, וגם יתרו שכבר הוכשרו מעשיו ופירש מן הע"ז איך השביעו על בן הראשון להקצותו לע"ז ח"ו, (וכבר ביארנו בזה אופנים שונים).
והנל"פ עפי"ד הראב"ע ז"ל (פ' וישלח) עה"פ ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגו', וז"ל חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר ופירושו תמצאנו בפ' וילך משה, ובפ' וילך עה"פ וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כתב הראב"ע ז"ל ידענו כי השם אחד הוא, והשנוי יבוא מהמקבלים וכו', ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, ע"כ כתיב את משפט אלהי הארץ, ע"כ אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר וכו' עכ"ל, והכוונה בזה שישנם דברים שאינם בגדר ע"ז בחו"ל, אבל בערך קדושת א"י נחשב לע"ז, וע"כ טרם נכנסו לגבול ארץ ישראל, ציום יעאע"ה הסירו את אלהי הנכר בערך קדושת המקום, (עיין בדברנו לעיל ביאור הענין באריכות).
והנה יתרו כ"ז היותו במדין אף שפירש מע"ז, מ"מ לא ידע להיזהר מכל דקדוקי ע"ז כמשרע"ה, גם כי הכל תליא לפי בחי' המקום, וע"כ מה שהתנה בן שיהי' תחלה יהי' לע"ז, הי' רק לכוונה זו שהבן הראשון ישאר עמו במדין, ובודאי ירחיקו מע"ז כמו שנתרחק גם הוא, אלא שבערך בחי' משרע"ה יהי' נחשב כע"ז, ומשה רבינו הסכים לבקשתו, כי סמך בזה על נביאותו, שטרם שיגדל בנו גם יתרו יעזוב את ארצו ומדינתו ויבא למחנה ישראל במדבר שהי' שם קדושת ארץ ישראל כמ"ש בזוה"ק (נתבאר בערבי נחל פ' שלח עיי"ש) ויתרחק מכל בחי' ע"ז כפי ערך קדושת המקום.
ואפ"ל דקריאת שמותם הי' ע"ש העתיד, וע"ד שפרש"י ז''ל (בפ' נח) עה"פ ולעבר יולד וגו' שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, למדנו שהי' עבר נביא, שקרא שם בנו ע"ש העתיד, ושנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגו וכו' עכ"ל ועד"ז יל"פ גם כאן שקרא משה רבינו שמותם ע"ש העתיד, ועפימ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו', כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והי' הנס זה גדול במשה, ע"כ הזכירו לנוכח וכו' אתכם אתה והעם וכו' אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים עכ"ל, ועד"ז אפ"ל שקרא שם בנו אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה ע"ש העתיד, כי השיג ברוה"ק שיצטרך לנס ההצלה, כשיכנס לבית פרעה שלא ברשותו ובשליחותו של מקום להתרותו על המכות, ולולא שהצילו הבוי"ת בדרך נס הי' נהרג בחרב המלך מטעם מרידה במלך, והנס הזה הי' גדול יותר ממה שניצול מחרב פרעה על דבר הריגת המצרי, כי שם ברח מארצו למדין, משא"כ בזה הי' מוכרח לבוא לפלטין המלך בשליחותו של מקום: ואעפ"כ נמנע ממנו היכולת להרע לו, גם כי שם הי' הנס פע"א, וכאן נשנית פעמים הרבה ובכל פעם הצילו הבוי"ת, ועכ"פ איך שיהי' נכלל בזה הודאה גם על נס העתיד כי משרע"ה השיג העתידות וקרא שם בנו ע"ש העתיד, וא"ש ויצלנו הכולל עבר ועתיד, כי היתה ההצלה בעבר וגם לעתיד ינצל מיד פרעה, וע"כ קרא שם השני אליעזר, כי נס הצלה זו היתה מאוחרת בזמן ממה שהי' גר בארץ נכרי' במדין.
וכמו"כ אפ"ל בטעם קריאת שם הראשון גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכרי', ג"כ הכוונה ע"ש העתיד, כי כל אנשי המדינה היו רשעים ועוע"ז ויתרו אף שפירש מע"ז אבל לא נתגייר עדיין ולא ידע להיזהר מכל דקדוקי ע"ז כמשרע"ה, וכמו שנתבאר לעיל דעל כוונה זו התנה בן שיהי' תחלה לע"ז, ומשה רבינו כל זמן היותו במדין נהג עצמו כגר בארץ נכרי', ונתרחק מהם ומדועותיהם והתנהג בקדושה יתירה, אבל לא הי' עדיין הזמן גרמא ליתן הודאה על שעבר, כ"א שלא יצא מארצם ונתקיים בבחי' זו להיות כגר, אלא שהשיג משרע"ה ברוה"ק שיאות קריאת שם זה גם על העתיד וכל ימיו יוכל לומר כי גר הייתי בארץ נכרי', שנשאר בבחי' גר ולא נמשך אחר מנהג המדינה, וע"כ קרא שם בנו גרשום, כי אמר (ברוה"ק) גר הייתי בארץ נכרי', שאף לאחר יציאתו משם יוכל להודות להשי"ת גר הייתי לשעבר בארץ נכרי', ולז"א הייתי בלשון עבר, וא"ש שהזכיר הכתוב כאן טעם קריאת שמותם, כי מעיקרא ע"ש העתיד נאמרו ולא נתגלה טעמם כ"א למשרע"ה ברוה"ק, אבל עכשיו לאחר המעשה שכבר יצא מארצם והצילו השי"ת מחרב פרעה נתגלה טעם קריאת שמותם לכל, וע"כ חזר עליו הכתוב להזכירו כאן והבן.
פרשת יתרו
חיזוק להיות גר בארץ נכריה
אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילינו מחרב פרעה, והקשו המפורשים דמה שניצול מחרב פרעה הרי הי' מוקדם בזמן בהיותו עוד במצרים ורצה פרעה להרגו והצילו הקב"ה בדרך נס כאמרז"ל (מד"ר פ' א' סי' ל"א), ולסיבה זו ברח למדין והי' בארץ נכרי', ולפי"ז הי"ל לקרוא לבנו הראשון ע"ש המאורע הראשון, וכבר ביארנו בזה (בדרוש הקדום) ועוד לאלקי מילין.
ב) גם צ"ב דהתינח הצלתו מחרב פרעה, הי' נס וישועה וע"ש כך קרא בו על המאורע כדי להזכיר נסי השי"ת, אולם גר הייתי בארץ נכרי' הרי צרה היתה ומאי ניסא איכא בגווי' ומדוע קרא בנו ע"ש מאורע זו, גם הכפל צ"ב גר הייתי בארץ נכרי' וכבר נכלל במשמעות גר שהוא בארץ נכרי' ותרתי למ"ל.
ונל"פ בהקדם דברי המכילתא כי גר הייתי בארץ נכרי' ר' יהושע אומר נכרי' היתה לו וודאי, ר' אליעזר המודעי אומר בארץ נכרי' אמר משה הואיל וכל העולם עובדי מזלות, אני אעבוד לפני מי שאמר והי' העולם, ופי' במרכבת המשנה ירצה שלכך גר אנכי לבדי לעבוד את ה' שאני רואה שהארץ נכרי' וכל העולם עובדי ע"ז עכ"ל, והכוונה בזה דמי שעובר בארץ אחרת בדרך ארעי ולא נתיישב בה עדיין ה"ז גר, אבל אינו מוכרח שהארץ נכרי' לו, דאם נוהג במנהג בני המדינה ויש לו התקרבות וריעות עמהם אינו נכרי' אליו אף שהוא גר אבל משרע"ה הי' גר במדין גם היתה הארץ נכרי' לו וודאי שכולם עבדו ע"ז, והוא לבדו עבד להבוית"ש, וע"כ קרא לבנו גרשום ע"ש מאורע זו, כדי להזכיר הנס והישועה שעזר לו הקב"ה שנשאר גר בארץ נכרי', אף שכל הארץ היתה נכרי' לו, והוא לבדו עמד באמונתו אעפי"כ התגבר על כל הקישויום ונשאר גר ונתרחק מדרכיהם ודיעותיהם, ואילולא זכה לזה לא היתה הצלתו מחרב פרעה ישועה והצלה כלל, ע"כ הקדים וקרא בנו ראשון גרשום ע"ש כי גר הייתי בארץ נכרי', שזו גדולה יותר מהצלתו מחרב פרעה גם סיבה אליו דלולא זאת לא הי' ראוי להנצל.
וכמו"כ אנחנו אודים המוצלים מאש פליטי חרב, שבעוה"ר מדת הדין היתה מתוחה על כל ישראל, וכאו"א הי' בסכנה גדולה ר"ל וכפסע בינו למות, ורק בניסי הבוית"ש נצלנו מחרב הרשעים אך עלינו להודות ולהכיר כי ע"ש כך הצילנו הקב"ה כדי לעמוד בנסיון ולהיות גר בארץ נכרי', ולא נתפעל מזרם העולם וכבר הגידו חכז"ל איך שיהי' מצב הדור בעיקבתא דמשיחא, ובעוה"ר הכל נתקיים בימינו במלוא מובן המלה, ורוב העולם הם היפך דעת התורה ר"ל, אבל צריכין להתחזק שלא להימשך אחר הרוב, ובפרט בנסיון הכללי שירדה על ישראל בעוה"ר, לחשוב ולהרהר שע"י מינים ואפיקורסים יבוא ישועה וגאולה לישראל, אף אם יצוייר כן הי' אסור לנו לקבלו וליהנות ממנו. אבל באמת המאמין בתוה"ק ובדברי חז"ל יודע ברור שא"א במציאות שתבוא ישועה לישראל כ"א בדרך התורה הקדושה, אבל לא היפך האמונה ח"ו, וזכותו של משרע"ה יגן עלינו שכבש הדרך לפני ישראל והתחזק להיות גר בארץ נכרי', ובכח זכותו יעזור לנו השי"ת להתחזק בנסיונות הקשים האלה עדי נזכה לראות הישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פרשת יתרו
הכרת ד' מכל האלהים
ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בני' עמה פרש"י ז"ל (מדברי המכילתא) אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה וראוי להבין מדוע התאמץ והפציר יתרו כ"כ במשה שיצא לקראתו, ובודאי לא לגדולה וכבוד נתכוין שאין זה מדרך הצדיקים, וכל כוונתו לש"ש הי' כאמרז"ל במד"ר שהעיד עליו הקב"ה כן. גם צ"ב מ"ש צא בגין שני בניה, ועדיין קטנים היו באותה שעה, דאליעזר נולד בדרך הליכתו למצרים כאמרז"ל, וגרשום אולי הי' גדול ממנו שנה ויותר, ומהו ענין הטענה לחייבו לצאת לקראת הבנים יותר ממנו.
ב) במד"ר (פ' כ"ז סי' ב') ויאמר אל משה הקב"ה אמר למשה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו', אני הוא שאני מקרב וכו', אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ד המדרש, ובתנדב"א רבה (פ"ה) אמרז"ל שאמר לו יתרו משביע אני עליך בשני בניך וכו' ע"כ, משביע אני עליך בק"ל אביך שתצא לקראתי וכו' ע"כ, וראוי להבין מ"ט הוצרך להשביעו ולמה הוצרך הקב"ה להזהירו כ"כ ומה"ת לא יקרבו, גם מה צורך להקדמה זו אני הוא שאמרתי והי' העולם, גם בלי דבור זה הי' משרע"ה מקיים פקודתו ית' בכל אופן ואופן.
ג) עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים פרש"י ז"ל בשם המכילתא מלמד שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה, והקשו הרא"ם והגו"א דהרי גם דוד המע"ה אמר אני ידעתי כי גדול ד' ואדוננו מכל האלהים (תהלים קל"ה) וא"כ אין הכרח גם ביתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדה.
ד) כי בדבר אשר זדו עליהם. אינו מבואר נתינת טעם זה, ומדוע נתברר לו מזה גדולת הבוית"ש יותר מכל הנסים יצ"מ וקרי"ס ושידוד המערכות.
ה) כי גדול ד' מכל האלהים. צ"ב דאין זה בגדר שבח להעריך גדולת הבוית"ש שהוא גדול מכל האלהים, וכולם אלילים אלמים הבל ותוהו, והשי"ת כל יכול ואין חקר לגדולתו: ואין מן הדרך להעריך דבר אל דבר שאין ערוך אלי' ואינו מאותו הסוג כלל, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה לפרש הפסוק אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת את זאת, דיתכן להעריך ב' מיני זהב א' לחבירו ולומר הא' מובחר ומשובח מחבירו. אבל לומר שהזהב משובח מעפר אין בזה חכמה, וכמו"כ הימים הראשונים רחוקים בבחי' וערכם מהימים האלה, ואין בזה חכמה לומר שהיו טובים מאלה שאינם אפי' בסוג א', ועאכו"כ לענינינו וצ"ב
ו) במדרש ילקוט (פ' במדבר רמז תרפ"ד) כשקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, מיד סתם פיהם הקב"ה, א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם עכ"ד המדרש, והקשו המפרשים דמה טעם בטענה זו, והלא החזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה, ומנין להם עוד פתחון פה. גם צ"ב מה שהשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, הלא רצה ליתן להם את התורה אף שאינם מיוחסין, וכבר ביארנו בזה ועוד לאלקי מילין.
ולבאר כל הענין נ"ל דמה שהי' יתרו מפציר כ"כ במשה רבינו והשביעו שיצא לקראתו. גם מה שטען צא בגין אשתך ושני בני' טעמא רבא איכא בגווי' ולש"ש נתכוין, דאיתא בזוה"ק (תשא קצ"א ע"ב) דענני יקר לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, ואלין ערב רב וכו' הוו אזלי לבר ממשריתא וכו', שהערב רב היו הולכין חוץ למחנה ישראל וחוץ לעננים, עוד שם בזוה"ק (בעמוד א') דערב רב כל חרשין דמצרים הוו, וברישיהון יונוס וימברוס (גירסא אחרינא יוחני וממרא) ראשי החרטומים במצרים, והנה יתרו הי' במצרים עמהם ובהתחברותם שהי' מיועצי פרעה, ולא הניח ע"ז שלא עבדה, וע"כ הי' חושש ומתיירא שמא לא יניחוהו ליכנס לתוך הענן כמו הערב רב שנתגיירו ג"כ והיו מרוחקים חוץ לענן. ואף אם יכניסוהו אח"כ, אבל בין כך ובין כך יתעכב זמן מה בחבורת רשעים, ושמא יתפתה לרעתם ולא יוכל לעמוד בנסיון. והרי הוא הי' מכיר היטב כל מחשבותם ותהלוכותיהם וידע שיש בזה סכנה גדולה לנפש להיות עמהם בצוותא חדא, והם שהסיתו את ישראל לכל החטאים שעשו במדבר, וע"כ הפציר כ"כ במשה רבינו שיצא לקראתו ויסייעהו בהתחזקות ולא יניחהו לבדו בחבורת הערב רב, פן לא יוכל לעמוד בנסיון, ועוד אמר לו אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך ושני בניה, כי עליהם ודאי מוטל עליך ההתחייבות להצילם מהסתת הערב רב כי יסוד החינוך הוא ההתחלה שזהו נשרש בלב הקטנים יותר, כמ"ש ראשית חכמה יראת ד' וע"כ יש לחוש שלא יקדימו עצמן הערב רב בפיתוי הסתתם, ולכך הפציר במשה רבינו והשביעו שיצא לקראתו בעבור הצלתו והצלת הבנים, נמצא שהי' תביעתו לכוונת ש"ש ומחוייבת מדינא, ואפשר דמשרע"ה הי' מסופק אם לקבלו דקיי"ל אין מקבלים גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, שמא כוונתם לשולחן מלכים, וישראל היו אז ברום המעלה, ומשה רבינו מלך הוא וכבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, ויש מקום לחוש שמא אין כוונתו לש"ש, ובספה"ק פנים יפות חקר בזה דבאמת איך הותר עפ"י הדין לקבלו ושמא לשולחן מלכים קא מכוין עיי"ש שפי' לדרכו.
ונראה לבאר בהקדם מה שהקשו התוס' (יבמות ק"ט ע"ב) ע"ד הגמ' (שבת ל"א ע"א) מעשה בנכרי א' שבא לפני שמאי אמר לי' גיירני ע"מ שישומוני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גיורי' ועוד מעשה בנכרי א' שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה על רגל א', דחפו וכו' בא לפני הלל גיירי' ואיך קיבלם הלל, והרי קיי"ל דאין מקבלים גרים אא"כ הם מתאמצים מאוד להתגייר, ובגמ' לעיל (דף מ"ז ע"ב) אמרז"ל גר שבא להתגייר אומרים מה ראית שבאת להתגייר ומודיעים אותו מצות קלות וחמורות מ"ט דאי פריש נפרוש דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, וכן אמרז"ל שם רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, וכתבו התוס' היינו שאין מקבלין אותן מיד אא"כ מתאמצין מאוד להתגייר, ואלו שבאו לפני הלל הרי גילו דעתם בפירוש שאין כוונתם לש"ש והאיך קבלם הלל ע"כ תוכן קושיתם, ותירצו התוס' יודע הי' הלל שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף עכ"ל, והמהרש"א במס' שבת (שם) הקשה ג"כ אהך דהלל הא אין מקבלין גרים משום שולחן מלכים, ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילביש בגדי כבוד ותירץ באופן אחר דהא דקאמר בא לפני הלל וגיירי' לאו דוקא, אלא דלא גיירי' עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה ונתגייר לש"ש, ולא קאמר לעיל דגיירי' אלא שקבל עליו לגייר ומתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ד ז"ל ולא הזכיר תירוץ התוס' כלל.
והב"י בה' גרים (יור"ד סי' רס"ח) הביא דברי התוס' הנ"ל, וז"ל וכתבו התוס' וההיא דפ"ב דשבת דאתא לקמי' דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כהן גדול, בטוח הי' דסופו לעשות לשם שמים, וכן ההיא דפ' התכלת דאתא לקמי' דרבי ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל התוס' וסיים הב"י ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הב"ד, אמנם בשו"ע לא הובאו דברי התוס' להלכה, גם הרמב"ם לא הביאם, ונראה דבזמה"ז אין לנו לסמוך בזה על ראות עיני הב"ד, וגר שבא להתגייר ואומר בפירוש שכוונתו בשביל תועלת דבר, כאותו שבא לפני הלל וכההיא דאתי' לפני רבי אין לנו לגיירו על סמך שסופו לעשות לש"ש. דאין בידנו כח הכרעה זו לדון ע"ש סופו, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מה' איסורי ביאה הט"ו) לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ, ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם עכ"ד. והב"י בה' גרים (שם) הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב ועל מ"ש הרמב"ם שהיו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, נראה לדקדק דמדלא אמר בפני ב"ד הדיוטות, דאע"ג דאנן הדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (פ"ח ע"א) על ב"ד שבזמן הזה, מ"מ אין מקבלים אותם גרים בב"ד דידן, אלא שאם קבלו אותם הדיוטות שאינם ב"ד הרי הם גרים וכו', וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאינם גירי צדק אלא שחוששין להם לחומרא עד שיתברר צדקתן עיי"ש.
ולבאר הענין נ"ל דמ"ש התוס' יודע הי' הלל שסופם להיות גרים גמורים, וכן ההוא דרבי שבטוח הי' שסופה לש"ש, הנה לא פירשו בדבריהם סיבת הידיעה ההוא מהו, ואיך ידעו ובטוח להם שסופם להתגייר לש"ש, ואפשר דסמכו על רוה"ק, ואף דאין מורין הלכה עפ"י רוה"ק, דתורה לא בשמים הוא, אבל כ"כ הפוסקים דהיכא שהרוה"ק בא רק לגלות המציאות, איכא מאן דס"ל דמותר להורות הלכה עפ"י רוה"ק בכה"ג, ולענינינו לא הי' צורך ברוה"ק להכריע בדבר הלכה, כ"א לגלות המציאות שסופן להתגייר לש"ש,. ובכה"ג שפיר דמי לסמוך עליו לענין הלכתא או אפ"ל דקים להו בגווי' דפנימות כוונתם לש"ש, וכמו שהימנוה לבת רב חסדא בקים לי' בגוו' (בגמ' כתובות פ"ה ע"א) ובגמ' שם א"ר פפא השתא דאמר מר קים לי' בגוו' מילתא הוא מרענא שטרא אפומי', אלא שכתב הרי"ף שם וחזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא אפשר לי' לדיין למימר קים לי בגוו' דלא בריר לן קים לן בגווי' היכי הוי, וכן פסקו הרמב"ם ובשו"ע דאין לנו לסמוך בזמה"ז על טענת קים לי', אבל הראשונים ברוחב בינתם יכלו לדון על סמך קים לי, ומעתה לא נצטרך לומר שהורו עפ"י רוה"ק, כ"א שהי' קים להו דפנימיות כוונתם לש"ש, וע"כ לא הובאו דברי התוס' להלכה בשו"ע ובפוסקים, דעכשיו אין לנו רוה"ק ולא בריר לנו קים לי, ונכרי הבא להתגייר ואומר בפירוש שכוונתו לתועלת דבר אין לנו לגיירו ע"ש העתיד.
ועפי"ז יתבאר מ"ד בגמ' (שבת פ"ז ע"א) וישב משה את דברי העם אל ד', וכתיב ויגד משה את דברי העם וגו', רבי אומר בתחילה פירש עונשה, דכתיב וישב משה דברים שמשבבין דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרה דכתיב ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, ואיכא דאמרי בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב וישב משה דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה, דברים שקשין לאדם כגידין, וכתב המהרש"א ז"ל אלישנא קמא בתחילה פירש עונשן ולבסוף פירש מתן שכרן, נראה דכל זה הי' לפי הדין בגרים, דאז נכנסו ישראל לברית ונעשו גרים, ואמרינן בפ' החולץ (מ"ז ע"א) גר שבא להתגייר וכו' מודיעין אותו עונשן של מצות וכו' וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן וכו' עכ"ד המהרש"א ז"ל, אמנם לפי"ז צ"ב סברת איכא דאמרי דבתחילה פירש מתן שכרה ולבסוף פירש עונשה, ופלא שבבעלי התוס' בפירושם עה"ת הביאו הך דמס' שבת, ולא הזכירו כ"א סברת איכא דאמרי דמתחילה אמר מתן שכרה ולבסוף פי' עונשה והשמיטו דיעה הראשונה, נראה שתפסו הך דיעה לעיקר, וצ"ב דלדברי המהרש"א ז''ל הנ"ל אין זה כשיטת הגמ' דפ' החולץ.
אמנם נ"ל דל"ק מידי דהנה בגמ' יבמות (שם) ביארו הטעם שמכבידין עליהם בתחילה דאי פריש נפרוש מיד. דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת, פרש"י שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם עכ"ל, והיינו רק בנכרי שבא להתגייר דלא נתברר לנו אם כוונתו לש"ש, ואם יודיעוהו מתן שכרה תחילה, שמא יתגייר לתועלת השגת השכר ואח"כ יתחרט ויחזור לסורו וילמדו ישראל ממנו ע"כ מודיעים לו תחלה עונשן של מצות דאי פריש נפרוש, אבל בני ישראל שזרע קודש מחצבתם משורש האבוה"ק הבוי"ת קים לי' בגווייהו דסופם לקבל לש"ש ולא יחזרו בהו, ע"כ מוטב להודיע מתן שכרן תחילה כדי שיקבלו, ואף אם עי"ז יוכל להיות תחלת כוונתם שלא לשמה, אבל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל בעכו"ם הרי לא הותר שלא לשמה כמו שחילקו בגמ' ר"ה (דף ד' ע"א) כאן בישראל כאן בעכו"ם ועיי"ש בדברי התוס' וע"כ בהכרח מודיעים להם העונשים תחילה, דאי פריש יפרשו.
ובזה יתבארו דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ו') כשקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות וטענתם הי' עד"ז דכשהחזיר הקב"ה את התורה לאומה"ע, הודיע להם העונשים תחלה דכך דינם דאי פריש יפרשו מיד וכן אירע להם שחזרו מיד ולא קיבלוה. משא"כ לישראל הודיע הקב"ה מתן שכרן תחלה כדי שיקבלוה, ולזה באו בטענה מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, שהודיעו להם מתן שכרן תחלה כדי שיתקרבו משא"כ לאומה"ע, והשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שבני מביאין: דלפי שזרע קודש מחצבתם, ע"כ חזקתם שיבואו לידי לשמה, ע"כ מוטב להודיע מתן שכרן תחלה כדי שיקבלו, ומתוך שלא לשמה יבואו לעשות לשמה, משא"כ באומה"ע חזקתם רעוע ומקולקל וסופם שיחזרו לסורם ולא יבואו לידי לשמה לעולם ע"כ הצורך להודיע להם העונשים תחילה דאי פריש יפרשו מיד.
נחזור לענין הפרשה, דיתרו ה"ה מאומה"ע ובבואו להתגייר מצד הדין הי' ראוי להראות לו התרחקות תחלה, כדין עכו"ם הבא להתגייר שאומרים לו מה ראית וכו', ואח"כ מודיעין לו מתן שכרה, משא"כ אם יעשו כבוד גדול שמא יתגייר שלא לשמה דבעכו"ם לא מהני ועד"ז הי' ספיקותו של משרע"ה אם יצא לקראתו להראות לו התקרבות וליתן לו כבוד מיד, או צריך להתחיל בהתרחקות תחלה כדין עכו"ם הבא להתגייר, עד שאמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם וכו' אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לש"ש וכו', אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו, מיד ויצא משה לקראת חותנו עכ"ל המדרש (הובא לעיל) ולדרכנו הכוונה שהעיד עליו הקב"ה שכוונתו לש"ש וע"כ אין צורך לרחקו תחילה כדין האומה"ע אבל קרבהו מיד, ומ"ש אני הוא שאמרתי והי' העולם אפ"ל דבריאת העולם הי' ע"ש העתיד ע"מ שיקבלו ישראל את התורה, דאל"ה אין להם קיום, וע"כ דהבוי"ת קים לי' בגוויהו דסופם לקבל לש"ש ולא יחזרו בהו, וכמו"כ קים לי ביתרו שיתגייר לש"ש ולא יחזור וע"כ קרבהו ואל תרחיקהו.
ועתה נבאר במאמה"כ עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, ולתרץ קושית הרא"ם והגו"א זלה"ה (לעיל קושיא ג') בהקדם דברי הגמ' (ע"ז י"ד ע"ב) א"ל חסדא לאבימי גמירי דמס' ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פרקי הוויין ואנן חמשה תנן. וכבר עמדתי על מדוכה זו כ"פ, דאיך יתכן שנתמעטו הלכות ע"ז אצלינו, והיתכן שנחסר לנו חלק מתוה"ק וצורך גדול בידיעתם כדי לפרוש מהם, ופירשתי בכמה אנפין והנ"ל לעניננו עפימ"ש הרמב"ם ז"ל דרוב מצות התורה הם לעשות הרחקה מדרכי עוע"ז, והעיד שמצא בספריהם שהיו עושים לע"ז כל אלה הדברים שהרחיקנו הבוי"ת במצותיו מהם עייש"ד, ומעתה יתבאר על נכון דאחר שזכינו לקבלת התורה, יש ביכולתינו להשיג כל אותן דקדוקי ע"ז והרחקות מדרכי עוע"ז שנמצאו בד' מאה פרקי של אאע"ה, דהרי הם כלולים ברוב מצות התורה, אבל בימי אאע"ה שעדיין לא ניתנה תורה, אף שלעצמו השיג כל התורה עד שלא ניתנה, אבל לא הי' אפשר לו ללמדה עם אחרים כי לא השיגוה ולא נצטוו כ"א בז' מצות וע"ז מכללם, וע"כ במס' ע"ז של אאע"ה היו לו ד' מאה פרקי, שהיו כתובים בה כל הרחקות ודקדוקי ע"ז שכלולים בכל מצות התורה, משא"כ לנו שקבלנו כל התרי"ג מצות ופירושהם כבר נכללו בהם כל אלה הרחקות ואין לנו צורך בד' מאות פרקי הללו ובזה יתורץ קושית המפרשים הנ"ל, דמ"ש דוד המע"ה כי גדול ד' ואדוננו מכל האלהים, יתכן שהשיג כל בחי' ע"ז מהתוה"ק, שרוב המצות הם להתרחק מדרכי עבודתם כמ"ש הרמב"ם ז"ל, משא"כ יתרו שבא להתגייר עכשיו ולא השיג עדיין המצות וטעמיהם, ומהיכן ידע כי גדול ד' מכל האלהים, וע"כ הכריחו רז"ל מזה שלא הניח ע"ז שלא עבדה דאל"ה מנא ידע.
ואפ"ל בכוונת הכתוב כי גדול ד' מכל האלהים, דאין זה בגדר חכמה להעריך גדולתו ית"ש נגד אפס ואין הבל וריק, ולא יתכן לומר ששגג יתרו בזה, דא"כ לא הי"ל להכתוב לספר שגיונו, גם הטעם כי בדבר אשר זדו עליהם צ"ב (עיין קושיא ד' ה'). ונל"פ בהקדם דברי הרמב"ן ז"ל כי בדבר אשר זדו עליהם, פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים, וטעם זה מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם, ולא הי' על המצריים בזה העונש הגדול, אבל הזידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם וכו', והנה השם ראה את מחשבתם ונוקם מהם על זדון לבם וכו' כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם, וד' רואה ללבב ועושה משפט העשוקים ונוקם ובעל חימה ואין מוחה בידו עכלה"ק, ואפשר להוסיף נופך כי הנה המצרים היו עובדים לאלהות הרבה, והיו בוטחים בעזרתם להרע לישראל, אבל הקב"ה עשה שפטים בכל אלהי מצרים להודיע שאין בהם ממש ואין עוד מלבדו ית', וכמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ד', ודרשו רז"ל של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ, והנה כל אחד מהמצריים נתברר לו בע"ז שלו שאין בו ממש אבל יתרו הי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, כאמרז"ל שלא הניח ע"ז שלא עבדה ועכשיו נתוודע לו גדולתו ית"ש שאין עוד מלבדו וגם כח הע"ז והכשפים הם מכח אלקי ולא יצוייר ב' רשויות ח"ו, וז"ש כי גדול ד' מכל האלהים, ר"ל שנתוודע אליו גדולתו ית"ש, מכל האלהים (אשר הכיר וידע בכולן) ולא שהעריך גדולתו ית"ש שהוא גדלה ונעלה עליהם, דא"כ הול"ל על כל אלהים, ובאמרו מכל האלהים יתפרש הכוונה שנתחדש אליו ידיעה זו מכל אלהים, ואמר עוד כי בדבר אשר זדו עליהם, שענשם הקב"ה על זדון לבם שחשבו להכרית את ישראל, ובטחו בכח ע"ז, והנה לא ידע אדם מזה, כנראה מדברי הרמב"ן ז"ל שהסתירו והעלימו מחשבתם הרעה, כ"א יתרו שהי' מיועצי פרעה ידע מצפונם, ומכל זה נתוודע לו כי גדול ד' הרואה ללבב ועושה משפט לעשוקים ואין מוחה בידו.
פרשת יתרו
שמחת חנוך בית המדרש דוחה תענית יום הכיפורים
במסיבה לחינוך בית הכנסת
ויצא משה לקראת חותנו וגו' וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה. במדרש ילקוט איתא ויבאו האהלה זה בית המדרש. והוא תמוה מאי בעי בזה. ואנה נרמז בדברי הכתוב שבאו לביהמ"ד.
ב) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים. ויש לדקדק דמלשון הכתוב שאמר ויבא אהרן וגו' לאכל לחם 'עם' חותן משה, משמע דאהרן וזקני ישראל היו טפלים ליתרו, וכהא דאיתא ביבמות (דף ל"ח ע"ב) מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, משמע שיורשי הבעל הם טפלים ליורשי האב, ותימה איך יתכן לומר כן שיהיה יתרו עיקר ואהרן וכל זקני ישראל טפלים אליו.
ונראה לבאר בהקדם מה שהקשו רבותינו בעהתו"ס על פירש"י ז"ל ויהי ממחרת ממחרת יוהכ"פ היה. ותמהו עליו דלפי"ז נמצא כי משה יצא לקראת חותנו ביוהכ"פ, ומיד אח"כ כתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו', משמע שגם הסעודה בו ביום היתה, א"כ נמצא כי אהרן וכל זקני ישראל לא התענו ביוהכ"פ. וקשה שהרי אחר מ''ת היה ונתחייבו להתענות ביוהכ"פ, והאוכל בו חייב כרת, וכיצד עברו אהרן וזקני ישראל מצות ה', והסבו לסעודה עם יתרו, עיי"ש מה שנדחקו לתרץ.
ולי נראה לתרץ באופן אחר. דהנה לכאורה יש להקשות על הא דכתב רש"י ז"ל ומשה היכן הלך אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם, ע"כ. ותמוה הוא איך היה משה משמש אותם בסעודה, והרי אמרו ז"ל במס' קידושין (דף ע' ע"א) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ע"כ. וכ"ש משרע"ה שדין מלך עליו ודאי שאין לו להתבזות בפני רבים ואיך זלזל בעצמו ושמש לפניהם בסעודה.
ואשר אנכי אחזה בישוב הדבר, דהנה לכאורה י"ל דקושית בעלי התוספות מעיקרא ליתא, שהרי אמרו ז"ל במסכת גיטין (דף ס' ע"א) אמר ר' לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן וחדא מינייהו פרשה אחרי מות (ופירש"י אעפ"י שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות וגו' ע"כ). הרי שפרשת יום הכיפורים לא נאמרה עד ר"ח ניסן, ולפי זה לק"מ קושית בעהתו"ס, שהרי עדיין לא נצטוו ישראל להתענות ביוהכ"פ עד ר"ח ניסן בשנה שנייה והיתה אכילתם בהיתר, אלא שיש לומר דקושית בעלי התוספות היא על מה שלא גלה משה לישראל מצוה זו, כדי שיהיו נמנעים מלאכול ביוהכ"פ, דאף שלא נודעה עדיין מצוה זו לישראל מ"מ משה ודאי ידע שיצווה הקב"ה להתענות ביוה"כ, שהרי בהיותו בהר ארבעים יום וארבעים לילה למד את כל התורה כולה, ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כדאיתא במד"ר (ס"פ כי תשא) וכיון שמשה ידע שיצוה הקב"ה להתענות, מה טעם העלים זאת מישראל והניחם לאכל לחם ביוהכ"פ.
ונראה לתרץ קושיא זו עפ"י מה דאיתא במס' מו"ק (ט' ע"א) א"ר פרנך א''ר יוחנן אותה שנה (שחנך שלמה את המקדש) לא עשו ישראל את יוהכ"פ. (פירש"י לפי ששבעה ימים שלפני הסוכות כל יום עשו שמחה ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההוא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום) והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי העוה"ב מאי דרוש אמרו ק''ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד (של נשיאים) דוחה שבת שהוא איסור סקילה מקדש שקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור (דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור הוא) ויוהכ"פ ענוש כרת לא כ"ש אלא אמאי היו דואגים התם צורך גבוה (במשכן היו הקרבנות לגבוה) הכא צורך הדיוט (בחנוכת הבית דהדיוט משתה) וכו' ע"כ. הרי מזה כי בעבור חנוך ביהמ"ק הותר להם לאכול ולשתות ביוהכ"פ.
ועפ"י זה נבא לביאור הענין דהנה בפרשת בהעלותך כתיב שאמר משה ליתרו אל נא תעזוב אותנו וגו' והיית לנו לעינים. ופירש רש"י דבר אחר כל דבר שיתעלם מעינינו תהי' אתה מאיר עינינו. וביאור הדבר כי אף שמשה ידע כל צפונות התורה וכל רז לא אניס ליה, מ"מ כל אחד נמסר לו חלק תורה השייך לנשמתו, ואי אפשר לחלקו להתגלות ע"י אחר, וכדאיתא במדרש תנחומא ב' יתרו (י"א) עיי"ש. ולפיכך הוצרכו שיאיר יתרו עיניהם בחלק התורה השייך אליו
והנה כשם שבתפלה יש לכל שבט שער בפני עצמו, שדרכו פורחת ועולה תפלת אותו השבט, השמימה כידוע מדברי האר"י הקדוש (הובא בהקדמת פע"ח) שלצד זה יש נוסחאות משונות זו מזו בתפלה כמו כן בלימוד התורה יש לכל אחד שער מיוחד לפי חלק תורתו. ויתכן כי הוצרכו להקים ביהמ"ד מיוחד ליתרו, ששם ילמוד תורה ויגלה חלקי התורה השייכים לנשמתו.
וזה אפ"ל בכוונת הילקוט הנ"ל ויבאו האהלה זה ביהמ"ד, כלומר שהקימו בהמ"ד מיוחד עבורו, וא"כ נמצא כי בו ביום הוקם ונתחנך בית מדרשו של יתרו. והנה בית המדרש הוא בבחינת ביהמ"ק כאמרם ז"ל (מגילה כ"ט ע"א) ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י"א) אמר ר' יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, ונמצא כי מצד הדין הותר להם לאכול ביוהכ"פ, משום שנתחנך ביהמ"ד של יתרו בו ביום, דוגמת מה שאכלו ישראל ביוהכ"פ בעת חינוך בהמ"ק הראשון. ויתכן כי אילו היו יודעים שעתיד הקב"ה לצוות על איסור אכילה ביוהכ"פ, לא היו סומכים על שמחת חינוך בהמ"ד, והיו מתענים ביוהכ"פ, כי יש לחלק בין חינוך ביהמ"ד לחינוך בהמ"ק כמובן. אלא שמכיון שעדיין לא נאמר להם ציווי זה עדיין, סמך משה על כך ששמחת חינוך בהמ"ד דוחה את תענית יוהכ"פ, בצירוף עם הטעם שעדיין לא נצטוו להתענות ביוהכ"פ, ולכן לא גלה להם משה שהם עתידים להצטוות על כך, כי היה חפץ שיקיימו מצות חינוך בהמ"ד באכילה ושתיה. אמנם משרע"ה לא היה יכול להשתתף עמהם בסעודה זו, שהרי הוא ידע כבר שהתורה עתידה לצוות להתענות ביוהכ"פ, ואילו היה מסב עמהם בסעודה ולא היה אוכל היה נודע להם טעם שהוא נמנע מלאכול, והוא רצה להעלים זאת, כמבואר כדי שתהי' שמחת החינוך בשלמות. ולפיכך התחכם להיות עומד ומשמש לפניהם, כדי שלא ירגישו בכך שהוא אינו אוכל עמהם. ותהי' חדוה שלימה.
והשתא מבוארים היטב כל הדקדוקים, כי הנה הא דאיתא בילקוט ויבאו האהלה זה ביהמ"ד שפיר מובן מהיכן יליף זאת, שהרי זאת נשמע ממה שאכלו ביום הכפורים ולא גלה להם משה שהם צריכים להתענות, ועל כרחך לומר כנ"ל שאכלו לטעם חינוך בהמ"ד שהקימו לצורך יתרו. ומובן היטב מה שאמר הכתוב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם ''עם'' חותן משה (קושיא ב) כי אמנם היו הם טפלים אליו בסעודה זו, שהרי כל מה שהותר להם לאכול באותה סעודה היה בשביל חינוך בהמ"ד שהקימו בעבורו.
ועל פי דברנו יתבאר היטב גם מה שסיים הכתוב לאכל לחם וגו' לפני האלקים, ופרש"י כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובים בה כאילו נהנה מזיו השכינה. דהנה נתבאר כי הותר להם לאכול ביוהכ"פ משום חינוך ביהמ"ד, ולכאורה יש לפקפק בדבר כדאיתא במס' מו"ק הנ"ל דליכא למילף שידחה חינוך ביהמ"ק את יום הכיפורים ממה שחנוכת המשכן דוחה שבת, דאיכא למיפרך התם צורך גבוה שהקריבו הנשיאים קרבנות, והכא צורך הדיוט שאכלו ושתו. ועל כן אמר הכתוב לפני האלקים, כלומר שבסעודה זו היה צורך גבוה וכפירש"י ז''ל שהאוכל מסעודת ת"ח כאילו נהנה מזיו השכינה, ולפיכך אין כאן בית מיחוש כלל.
פרשת יתרו
ביאור פסוקים על דרך הרמז בענין מעלת הגר והבעל תשובה
(מכתי"ק) ויחד יתרו פירש"י ז"ל וישמח יתרו זה פשוטו, ומ"א נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי' עכ"ל, ותמהו המפורשים האיך אפשר לומר על צדיק אמת שהצטער על איבוד מצרים: הלא כתיב משנאך ה' אשנא: גם הטעם שאמרו גיורא לא תבזי ארמאה באפי' אינו מובן, דמצינו בעובדי' על שהי' גר אדומי הי' מבזה את האדומים יותר, ומי שהי' עמהם מתחלה יודע פחיתות ערכם יותר, גם הקשו הלא בכתוב מפורש להדיא ויחד יתרו ''על כל הטובה'' ואיך אפשר לומר דקאי על מפלת מצרים.
ב) בגמרא סנהדרין (דף צ"ד ע"א) רב ושמואל רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר שנעשה חדודים חדודים כל בשרו, אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא וכו', וכתב המהרש"א ז"ל דלגירסא זו נראה דרב מייתי ראי' לדברי שמואל בר פלוגתי', ודרך התלמוד לומר בכה"ג תרגמא רב אליבא דשמואל, וע"כ הכריע כגירסת הילקוט שגרס רב פפא עיי"ש, אולם בכל הספרים שלפנינו איתא הגירסא אמר רב היינו דאמרי אינשי וכו', וצ"ב.
ואפשר לומר בהקדם לבאר הכתוב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, פירש"י ז"ל לבית יעקב אלו הנשים תאמר בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, וסיום הפרשה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, פירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר, ותמהו המפורשים הלא פרט לו הקב"ה כל הדיבורים שיאמר, וכולם הם דברים רכים והבטחה לטובה ולא נמצא בהם דברים קשים, ונאמרה לכולם בלשון אחד, ואיך יהי' רכה לזה וקשה לזה.
ונל"פ כי הנה הצדיקים האמיתיים כל ימיהם בתשובה על הימים שעברו, שלא השלימו א"ע בעבודת השי"ת כראוי בערך השגתם הרמה, וכל מה שרואים יותר חסדי השי"ת ורב טובות שפועל עם ישראל, הם מתלהבים יותר בעבודת השי"ת, ומתמרמרים בלבבם יותר על הימים שעברו שנדמה בעיניהם כאלו כלו בהבל ימיהם וקיצרו בעבודת השי"ת מכפי הראוי לעבדו, והובא בסידורו של שבת (ח"ב דרוש ג') מעשה בשם רב סעדי' גאון שהתארח פ"א בדרך במלון, וקירב אותו בעל המלון במיטה כסא שלחן מנורה כפי יכלתו. אך לא ידע גודל ערכו שהוא רב סעדי' גאון, ולפני פרידתו משם נתוודע לו גדולת וחשיבות האורח, והתחנן לפני הגאון ונפל לפני רגליו שימחול לו על שלא קירב אותו בכבוד הראוי לגאון כמותו, ושאלו הגאון ז"ל הלא קירב אותו הרבה וסיפק לו כל הצטרכותו ולא חסר לו מאומה, אמנם הוא השיב אמריו שאלמלי הי' יודע שהוא רב סעדי' גאון הי' מכבדו כפי ערכו הרבה יותר, ולסיבת חסרון ידיעתו בוודאי קיצר מהראוי לכבדו וע"ז מבקש מחילתו, ומאז סיגף עצמו הגאון ז"ל בסיגופים גדולים. באמרו שלמד ק"ו מזה שהתחרט כ"כ על שקיצר בכבודו של בו"ד מחמת חסרון ידיעה, וק"ו במה שהוא מתבונן בכל יום יותר ויותר בגדולת הקב"ה, שראוי לעשות תשובה שלימה על הימים שעברו, שלא ידע כ"כ מגדולתו כמו אחר כך, וקיצר עי"ז בעבודה הראוי' לפניו ית"ש.
ומעתה י"ל אף שלא אמר השי"ת למשה כ"א דברים רכים, להודיע לישראל גודל ההתקרבות ורוב הטובה שיעשה להם השי"ת, כמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מ"מ נכללו בדיבורים אלו ב' בחינות, לבית יעקב אלו הנשים אין זה אלא אמירה רכה, שהתענגו מאוד מהבטחות הטובות שיזכו ע"י קיום מצותיו ית"ש, אמנם לבית ישראל הם הבני עלי' יש בזה דברים קשים כגידין, כי בשמעם גודל החסד והגדולה שיזכו ע"י קיום התורה והמצות, ורוב התקרבותו של הקב"ה לישראל, התמרמרו מאוד על הימים שעברו שקיצרו בעבודת השי"ת לפי ערך השגתם של אח"כ, והי' להם דברים הקשים כגידין מרוב הצער והמרירות.
ובזה יובן דברי רשיז"ל עה"כ אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פירש"י לא פחות ולא יותר, שהתפלאו המפורשים ז"ל הכי יהי' ס"ד שיפחות או ירבה משרע"ה על דבריו ית"ש עד שהוצרך להזהירו ע"ז, ולהנ"ל מובן שמפני שהודיעו ית' שיהי' בזה שני בחינות אמירה רכה ודברים קשים, ויפלא בעיניו שלא ימצא באלה הדברים שינוי הענינים, ויהי' מקום לטעות שיגיד לו ית' עוד דיבורים אחרים להגיד לבני ישראל, לזה סיים אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל לא פחות ולא יותר, כי באלו הדברים עצמם נכללו השני בחינות וכל אחד ישיג לפי ערכו והשגתו.
ועד"ז אפשר לפרש ב' הפירושים בפסוק ויחד יתרו, דלפי פשוטו הוא לשון שמחה, ועפ"י הדרש שנעשה בשרו חדודין חדודין ושניהם צדקו יחדיו, כי על עצם הטובה שעשה הקב"ה לישראל הי' שמח אבל לעומת זה לאשר ראה גודל הטוב שעשה הקב"ה לישראל, התמרמר מאוד על מעשיו שעברו, ועל שלא זכה לידבק בדרכם בימים הקודמים, ולזה מחמת התבוננות בגודל טובתו ית"ש נעשה בשרו חדודין חדודין כדרך הבעלי תשובה האמיתיים, והנה בגמרא איתא סתם שנעשה חדודין חדודין כל בשרו ולא נזכר כלל על מה הי' הצער ושפיר אפשר לפרש כנ"ל, אולם ברשיז"ל מבואר להדיא שהי' מיצר ודואג על איבוד מצרים. אמנם גם בדבריו הקדושים ז"ל יל"פ עפ"י דרכינו עפ"י מה שכתבו בספה"ק כי האיש הירא את דבר ה' אינו ממתין לעשות תשובה עד שיבואו עליו רעות וצרות ח"ו המעוררין את האדם לתשובה, כמ"ש הכתוב בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלקיך וגו' אלא אף בראייתו בתוה"ק גודל העונשין עד כמה העון גורם די לו לעורר את לבו לתשובה, וק"ו בראותו משפטי ה' דין הנעשה ברשעים בפועל ממש הוא מתעורר לתשובה שלימה, וזה שממתין עד שיבואו עליו ממש העונשין ח"ו זהו מדריגה פחותה מאוד.
ובזה יובן דברי רש"י ז"ל שהי' מיצר ודואג על איבוד מצרים, כי באמת גם הוא בתחילה לא הניח ע"ז שלא עבדה ועשה כמעשה ארץ מצרים, ולזה הי' מיצר ודואג על איבוד מצרים, שראה עד כמה גרמו עונותיהם, והתעורר בלבו מחדש להיות מיצר ודואג על מעשיו הקודמים שהי' עושה כמוהם, ומה שאמר הכתוב על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אין זה סתירה כי הא והא גרמו, כי בהעריך גודל הטובה אשר עשה ה' לישראל נגד גודל המפלה שהי' למצרים, הי' נראה לו בחוש גודל המרחק שבין הצדיקים לרשעים, לזה נעשה בשרו חדודין חדודין והי' מיצר ודואג על מעשיו לעשות תשובה שלימה לידבק בדרכי הצדיקים.
ואפ"ל עוד בהקדם דברי רש"י ז"ל בפ' תולדות עה"פ ויעתר לו ה' לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומקשים מזה על מ"ש הטור (או"ח סי' נ"ו) לענין ש"ץ אם הוא ממשפחה בזוי' והוא צדיק, טוב לקרב מזרע הרחוקים. משמע אפי' יש כמוהו מזרע קרובים, והייט"ב פנים (במאמר קדישין ליל ב' דסוכות אות י"ד) כתב דיש להביא ראי' לדברי הטור, מדברי הגמרא (תענית דף כ"ה ע"ב) ירד ר"א ולא נענה וירד ר"ע ונענה, לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, ופי' המפורשים מפני שר"ע הי' בן גרים ונולד במזג במדות רעות, והעביר מדותיו והפכן לטוב, מפני זה נענה יותר מר"א שנולד במזג טוב, ולפי"ז קשה מכאן שגם רבקה היתה ראוי' להיות נענה יותר מיצחק, שהיתה בת רשע ואחות רשע ושינתה מידותי' ומעשי' לטוב ואמאי לו ולא לה עיי"ש מה שתירץ בזה.
ולפענ"ד אפשר לומר דזה תליא בפלוגתת אמוראי בגמ' (ברכות דף ל"ד ע"א) דא"ר חייא ב"א אמר ר"י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך, ופליגא דר"א דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר שלו' שלו' לרחוק ולקרוב וכו', ונתקשו המפורשים בטעם הדבר שהוא רחוק מן השכל שיהי' לבעלי תשובה מעלה יתירה על צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא, (ועי' מהרש"א שם) ולפי הנ"ל יובן דכמו שאמרו בר"ע שנענה בתפלתו יותר מר"א בשביל שהי' בן גרים ונולד מתחלה במזג רע והי' לו עבודה לעבור על מדותיו להפכן לטוב, כמו כן הבעל תשובה מקודם הי' במזג רע וכששב בתשובה הי' לו עבודה גדולה להפך מדותיו שהורגל בהן, לכן גדלה מעלתו יותר, ולפי"ז י"ל דהך מילתא אם טוב לקרב מזרע רחוקים או צדיק בן צדיק עדיף, תליא בפלוגתא זו אם בעלי תשובה גדולים יותר או צדיק מעיקרא.
ומעתה י"ל דבזה פליגי רב ושמואל (בגמ' דסנהדרין הנ"ל) דשמואל סבר דעדיף צדיק מעיקרא מבעל תשובה, ולפי"ז יתרו שבא מזרע עכו"ם וגם הוא בעצמו הי' עובד ע"ז, לא הי' לו אפשרות להגיע למעלת ישראל שהיו בני צדיקים ולא חטאו כמותו, ולפי"ז שפיר מפרש דאחר ששמע כל הטובה שעשה הקב"ה לישראל נעשה בשרו חדודין חדודין, שהי' מיצר ודואג על מעשיו הקודמים, יען שע"י מעשים האלו א"א לו עוד שיגיע למעלת ישראל, כי אין מעלת הבעל תשובה שהי' עכו"ם ובן עכו"ם גדולה כ"כ, ורב אפשר ס"ל דמעלת הבעל תשובה גדולה ויתירה על מעלת הצדיקים, ויוכל להגיע למעלה יתירה מישראל, לזה לא ניחא לי' לפרש שנעשה בשרו חדודין חדודין על הטובה שעשה ה' לישראל, כי הי' לו מקום להתחזק בשמחה שיגיע אליו הטובה ביותר מישראל ע"י מעשיו הקודמים אם יזכה לתשובה.
וי"ל שזה הכוונה במה שאמרו גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', דר"ל שאין להחליש דעת הגר לאמור בפניו סברא זו, דגרוע יותר מי שהי' עכו"ם או מזרע עכו"ם, די"ל סברא להיפוך דלפי שהוא מעביר על מידותיו מעלתו יתירה ואין להחליש דעתו שלא יתרשל בעבודה ח"ו, ומוטב יותר לקרבו כמו שהזהירה התוה"ק במ"ו מקומות על אונאת הגר, (בבא מציעא נ"ט ע"ב), ועל ידי זה יתחזק בעבודתו יתברך שמו שידע כמה גדלה מעלתו אם יעבוד השי"ת באמת, ומעתה מובן שפיר מה שרב אמר גיורא עד עשרה וכו' שזה ראי' לשיטתו, שלא רצה לפרש כדברי שמואל שנעשה בשרו וכו' כי אדרבה הי' לו לשמוח הרבה בהטובה שעשה הקב"ה לישראל, כי לשיטתו יוכל להגיע למעלה גדולה מישראל והבן, (ע"כ מכתי"ק).
ויחד יתרו על כל הטובה וגו', בגמרא (סנהדרין צ"ד ע"א) רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו פירש"י שמל בשרו ונתגייר, יל"ד דלא מצינו בשום מקום שהמילה מצותה בחרב חדה, והנה רב דורש ויחד מלשון חדה אבל חרב ודאי לא נרמז בכתוב כלל, והול"ל שהעביר סכין חדה או איזמל חד דאין דרך למול בחרב.
ויל"פ ע"ד הרמז עפי"ד המדרש (הובא בבעלי התוס') עה"פ ויתייצבו בתחתית ההר, וז"ל כי כשנתן הקב"ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה, ואמר להם אם אתם מקבלין התורה מוטב, ואם לאו תהרגו בחרב הה"ד אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו' ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו וגו' כי פי ה' דבר, והיכן דבר בשעת מ"ת התנה עמהן וכו' ע"כ דברי המדרש, ועד"ז יתפרש אמרם ז"ל שהעביר חרב חדה על בשרו, דהנה מילה בלא קבלת עול תורה ומצות אינו מועיל כלום, ורמז הכתוב שיתרו בשעה שמל עצמו קבל עליו עול התורה והמצות בשלימות, מדת עונשם ומתן שכרם, וז"פ שהעביר חרב חדה על בשרו ר"ל החרב הכרוך בתוך התורה העבירה על בשרו וקבל על עצמו כדרך שקבלו ישראל בשעת מ"ת.
עוד יל"פ העביר חרב חדה על בשרו, בהקדם דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה לפרש הפסוק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב דתיבת לפי צ"ב והול"ל ויחלוש יהושע וגו' בחרב: אך הכוונה דמה שלא שינו לשונם לדבר בלשון האומות להתדמות אליהם הוא שעמדה להם וכו' וז"ש ויחלוש יהושע לפי' חרב, ר"ל דפי המדבר בלה"ק הי' החרב ונצחום את"ד ז"ל, ואפ"ל עוד רמז בזה דידוע שכלי זיינם של ישראל הם תפלות ותחנונים להבורא ב"ה, והתפלה נרמז בשם חרב וכמו שפי' הת"א עה"כ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי, וז"ש ויחלוש יהושע את עמלק וגו' ר"ל שהתגבר עליו בכח התפלה שהתפלל להשי"ת, שהתפלה נקרא חרב והוא בפה וזהו לפי חרב, וכמו שדרשו בגמרא (ר"ה דף כ"ט ע"א) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, והתפלה הוא עבודה שבלב והיו משעבדים את לבם בתפלה ובקבלת עומ"ש.
והנה יתרו עד שלא מל א"ע לא הי' מתוקן בכח התפלה כראוי, שאף בישראל הנימול ונפגם בריתו ר"ל, דרשו רז"ל במס' נדה (דף י"ג ע"ב) הפסוק (ישעי' א') גם כי תרבו תפלה איננו שומע ידיכם דמים מלאו עיי"ש, ומכ"ש אם לא נימול כלל דא"א להיות שלם במדה זו, אבל אחר שמל יתרו נתעלה בכח התפלה והי' תפילתו שגורה בפיו, וזהו סימן שהתפלה מתקבלת כמו שאמרז"ל ברחב"ד במס' ברכות (דף ל"ד ע"ב) והנה בגמ' שם (דף ה' ע"א) כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר (תהלים קמ"ט) רוממות א"ל בגרונם וחרב פיפיות בידם. מבואר שהתפלה נקראת חרב, ועד"ז יל"פ שהעביר חרב חדה על בשרו הכוונה שע"י שמל עצמו זכה לכח התפלה שנקראת חרב והבן.
פרשת יתרו
ביאור פסוקים על דרך הרמז בענין מעלת הגר והבעל תשובה
(מכתי"ק) ויחד יתרו פירש"י ז"ל וישמח יתרו זה פשוטו, ומ"א נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי' עכ"ל, ותמהו המפורשים האיך אפשר לומר על צדיק אמת שהצטער על איבוד מצרים: הלא כתיב משנאך ה' אשנא: גם הטעם שאמרו גיורא לא תבזי ארמאה באפי' אינו מובן, דמצינו בעובדי' על שהי' גר אדומי הי' מבזה את האדומים יותר, ומי שהי' עמהם מתחלה יודע פחיתות ערכם יותר, גם הקשו הלא בכתוב מפורש להדיא ויחד יתרו ''על כל הטובה'' ואיך אפשר לומר דקאי על מפלת מצרים.
ב) בגמרא סנהדרין (דף צ"ד ע"א) רב ושמואל רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר שנעשה חדודים חדודים כל בשרו, אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא וכו', וכתב המהרש"א ז"ל דלגירסא זו נראה דרב מייתי ראי' לדברי שמואל בר פלוגתי', ודרך התלמוד לומר בכה"ג תרגמא רב אליבא דשמואל, וע"כ הכריע כגירסת הילקוט שגרס רב פפא עיי"ש, אולם בכל הספרים שלפנינו איתא הגירסא אמר רב היינו דאמרי אינשי וכו', וצ"ב.
ואפשר לומר בהקדם לבאר הכתוב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, פירש"י ז"ל לבית יעקב אלו הנשים תאמר בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל דברים קשים כגידין, וסיום הפרשה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, פירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר, ותמהו המפורשים הלא פרט לו הקב"ה כל הדיבורים שיאמר, וכולם הם דברים רכים והבטחה לטובה ולא נמצא בהם דברים קשים, ונאמרה לכולם בלשון אחד, ואיך יהי' רכה לזה וקשה לזה.
ונל"פ כי הנה הצדיקים האמיתיים כל ימיהם בתשובה על הימים שעברו, שלא השלימו א"ע בעבודת השי"ת כראוי בערך השגתם הרמה, וכל מה שרואים יותר חסדי השי"ת ורב טובות שפועל עם ישראל, הם מתלהבים יותר בעבודת השי"ת, ומתמרמרים בלבבם יותר על הימים שעברו שנדמה בעיניהם כאלו כלו בהבל ימיהם וקיצרו בעבודת השי"ת מכפי הראוי לעבדו, והובא בסידורו של שבת (ח"ב דרוש ג') מעשה בשם רב סעדי' גאון שהתארח פ"א בדרך במלון, וקירב אותו בעל המלון במיטה כסא שלחן מנורה כפי יכלתו. אך לא ידע גודל ערכו שהוא רב סעדי' גאון, ולפני פרידתו משם נתוודע לו גדולת וחשיבות האורח, והתחנן לפני הגאון ונפל לפני רגליו שימחול לו על שלא קירב אותו בכבוד הראוי לגאון כמותו, ושאלו הגאון ז"ל הלא קירב אותו הרבה וסיפק לו כל הצטרכותו ולא חסר לו מאומה, אמנם הוא השיב אמריו שאלמלי הי' יודע שהוא רב סעדי' גאון הי' מכבדו כפי ערכו הרבה יותר, ולסיבת חסרון ידיעתו בוודאי קיצר מהראוי לכבדו וע"ז מבקש מחילתו, ומאז סיגף עצמו הגאון ז"ל בסיגופים גדולים. באמרו שלמד ק"ו מזה שהתחרט כ"כ על שקיצר בכבודו של בו"ד מחמת חסרון ידיעה, וק"ו במה שהוא מתבונן בכל יום יותר ויותר בגדולת הקב"ה, שראוי לעשות תשובה שלימה על הימים שעברו, שלא ידע כ"כ מגדולתו כמו אחר כך, וקיצר עי"ז בעבודה הראוי' לפניו ית"ש.
ומעתה י"ל אף שלא אמר השי"ת למשה כ"א דברים רכים, להודיע לישראל גודל ההתקרבות ורוב הטובה שיעשה להם השי"ת, כמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מ"מ נכללו בדיבורים אלו ב' בחינות, לבית יעקב אלו הנשים אין זה אלא אמירה רכה, שהתענגו מאוד מהבטחות הטובות שיזכו ע"י קיום מצותיו ית"ש, אמנם לבית ישראל הם הבני עלי' יש בזה דברים קשים כגידין, כי בשמעם גודל החסד והגדולה שיזכו ע"י קיום התורה והמצות, ורוב התקרבותו של הקב"ה לישראל, התמרמרו מאוד על הימים שעברו שקיצרו בעבודת השי"ת לפי ערך השגתם של אח"כ, והי' להם דברים הקשים כגידין מרוב הצער והמרירות.
ובזה יובן דברי רשיז"ל עה"כ אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פירש"י לא פחות ולא יותר, שהתפלאו המפורשים ז"ל הכי יהי' ס"ד שיפחות או ירבה משרע"ה על דבריו ית"ש עד שהוצרך להזהירו ע"ז, ולהנ"ל מובן שמפני שהודיעו ית' שיהי' בזה שני בחינות אמירה רכה ודברים קשים, ויפלא בעיניו שלא ימצא באלה הדברים שינוי הענינים, ויהי' מקום לטעות שיגיד לו ית' עוד דיבורים אחרים להגיד לבני ישראל, לזה סיים אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל לא פחות ולא יותר, כי באלו הדברים עצמם נכללו השני בחינות וכל אחד ישיג לפי ערכו והשגתו.
ועד"ז אפשר לפרש ב' הפירושים בפסוק ויחד יתרו, דלפי פשוטו הוא לשון שמחה, ועפ"י הדרש שנעשה בשרו חדודין חדודין ושניהם צדקו יחדיו, כי על עצם הטובה שעשה הקב"ה לישראל הי' שמח אבל לעומת זה לאשר ראה גודל הטוב שעשה הקב"ה לישראל, התמרמר מאוד על מעשיו שעברו, ועל שלא זכה לידבק בדרכם בימים הקודמים, ולזה מחמת התבוננות בגודל טובתו ית"ש נעשה בשרו חדודין חדודין כדרך הבעלי תשובה האמיתיים, והנה בגמרא איתא סתם שנעשה חדודין חדודין כל בשרו ולא נזכר כלל על מה הי' הצער ושפיר אפשר לפרש כנ"ל, אולם ברשיז"ל מבואר להדיא שהי' מיצר ודואג על איבוד מצרים. אמנם גם בדבריו הקדושים ז"ל יל"פ עפ"י דרכינו עפ"י מה שכתבו בספה"ק כי האיש הירא את דבר ה' אינו ממתין לעשות תשובה עד שיבואו עליו רעות וצרות ח"ו המעוררין את האדם לתשובה, כמ"ש הכתוב בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלקיך וגו' אלא אף בראייתו בתוה"ק גודל העונשין עד כמה העון גורם די לו לעורר את לבו לתשובה, וק"ו בראותו משפטי ה' דין הנעשה ברשעים בפועל ממש הוא מתעורר לתשובה שלימה, וזה שממתין עד שיבואו עליו ממש העונשין ח"ו זהו מדריגה פחותה מאוד.
ובזה יובן דברי רש"י ז"ל שהי' מיצר ודואג על איבוד מצרים, כי באמת גם הוא בתחילה לא הניח ע"ז שלא עבדה ועשה כמעשה ארץ מצרים, ולזה הי' מיצר ודואג על איבוד מצרים, שראה עד כמה גרמו עונותיהם, והתעורר בלבו מחדש להיות מיצר ודואג על מעשיו הקודמים שהי' עושה כמוהם, ומה שאמר הכתוב על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אין זה סתירה כי הא והא גרמו, כי בהעריך גודל הטובה אשר עשה ה' לישראל נגד גודל המפלה שהי' למצרים, הי' נראה לו בחוש גודל המרחק שבין הצדיקים לרשעים, לזה נעשה בשרו חדודין חדודין והי' מיצר ודואג על מעשיו לעשות תשובה שלימה לידבק בדרכי הצדיקים.
ואפ"ל עוד בהקדם דברי רש"י ז"ל בפ' תולדות עה"פ ויעתר לו ה' לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומקשים מזה על מ"ש הטור (או"ח סי' נ"ו) לענין ש"ץ אם הוא ממשפחה בזוי' והוא צדיק, טוב לקרב מזרע הרחוקים. משמע אפי' יש כמוהו מזרע קרובים, והייט"ב פנים (במאמר קדישין ליל ב' דסוכות אות י"ד) כתב דיש להביא ראי' לדברי הטור, מדברי הגמרא (תענית דף כ"ה ע"ב) ירד ר"א ולא נענה וירד ר"ע ונענה, לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, ופי' המפורשים מפני שר"ע הי' בן גרים ונולד במזג במדות רעות, והעביר מדותיו והפכן לטוב, מפני זה נענה יותר מר"א שנולד במזג טוב, ולפי"ז קשה מכאן שגם רבקה היתה ראוי' להיות נענה יותר מיצחק, שהיתה בת רשע ואחות רשע ושינתה מידותי' ומעשי' לטוב ואמאי לו ולא לה עיי"ש מה שתירץ בזה.
ולפענ"ד אפשר לומר דזה תליא בפלוגתת אמוראי בגמ' (ברכות דף ל"ד ע"א) דא"ר חייא ב"א אמר ר"י כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך, ופליגא דר"א דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר שלו' שלו' לרחוק ולקרוב וכו', ונתקשו המפורשים בטעם הדבר שהוא רחוק מן השכל שיהי' לבעלי תשובה מעלה יתירה על צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא, (ועי' מהרש"א שם) ולפי הנ"ל יובן דכמו שאמרו בר"ע שנענה בתפלתו יותר מר"א בשביל שהי' בן גרים ונולד מתחלה במזג רע והי' לו עבודה לעבור על מדותיו להפכן לטוב, כמו כן הבעל תשובה מקודם הי' במזג רע וכששב בתשובה הי' לו עבודה גדולה להפך מדותיו שהורגל בהן, לכן גדלה מעלתו יותר, ולפי"ז י"ל דהך מילתא אם טוב לקרב מזרע רחוקים או צדיק בן צדיק עדיף, תליא בפלוגתא זו אם בעלי תשובה גדולים יותר או צדיק מעיקרא.
ומעתה י"ל דבזה פליגי רב ושמואל (בגמ' דסנהדרין הנ"ל) דשמואל סבר דעדיף צדיק מעיקרא מבעל תשובה, ולפי"ז יתרו שבא מזרע עכו"ם וגם הוא בעצמו הי' עובד ע"ז, לא הי' לו אפשרות להגיע למעלת ישראל שהיו בני צדיקים ולא חטאו כמותו, ולפי"ז שפיר מפרש דאחר ששמע כל הטובה שעשה הקב"ה לישראל נעשה בשרו חדודין חדודין, שהי' מיצר ודואג על מעשיו הקודמים, יען שע"י מעשים האלו א"א לו עוד שיגיע למעלת ישראל, כי אין מעלת הבעל תשובה שהי' עכו"ם ובן עכו"ם גדולה כ"כ, ורב אפשר ס"ל דמעלת הבעל תשובה גדולה ויתירה על מעלת הצדיקים, ויוכל להגיע למעלה יתירה מישראל, לזה לא ניחא לי' לפרש שנעשה בשרו חדודין חדודין על הטובה שעשה ה' לישראל, כי הי' לו מקום להתחזק בשמחה שיגיע אליו הטובה ביותר מישראל ע"י מעשיו הקודמים אם יזכה לתשובה.
וי"ל שזה הכוונה במה שאמרו גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', דר"ל שאין להחליש דעת הגר לאמור בפניו סברא זו, דגרוע יותר מי שהי' עכו"ם או מזרע עכו"ם, די"ל סברא להיפוך דלפי שהוא מעביר על מידותיו מעלתו יתירה ואין להחליש דעתו שלא יתרשל בעבודה ח"ו, ומוטב יותר לקרבו כמו שהזהירה התוה"ק במ"ו מקומות על אונאת הגר, (בבא מציעא נ"ט ע"ב), ועל ידי זה יתחזק בעבודתו יתברך שמו שידע כמה גדלה מעלתו אם יעבוד השי"ת באמת, ומעתה מובן שפיר מה שרב אמר גיורא עד עשרה וכו' שזה ראי' לשיטתו, שלא רצה לפרש כדברי שמואל שנעשה בשרו וכו' כי אדרבה הי' לו לשמוח הרבה בהטובה שעשה הקב"ה לישראל, כי לשיטתו יוכל להגיע למעלה גדולה מישראל והבן, (ע"כ מכתי"ק).
ויחד יתרו על כל הטובה וגו', בגמרא (סנהדרין צ"ד ע"א) רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו פירש"י שמל בשרו ונתגייר, יל"ד דלא מצינו בשום מקום שהמילה מצותה בחרב חדה, והנה רב דורש ויחד מלשון חדה אבל חרב ודאי לא נרמז בכתוב כלל, והול"ל שהעביר סכין חדה או איזמל חד דאין דרך למול בחרב.
ויל"פ ע"ד הרמז עפי"ד המדרש (הובא בבעלי התוס') עה"פ ויתייצבו בתחתית ההר, וז"ל כי כשנתן הקב"ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה, ואמר להם אם אתם מקבלין התורה מוטב, ואם לאו תהרגו בחרב הה"ד אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו' ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו וגו' כי פי ה' דבר, והיכן דבר בשעת מ"ת התנה עמהן וכו' ע"כ דברי המדרש, ועד"ז יתפרש אמרם ז"ל שהעביר חרב חדה על בשרו, דהנה מילה בלא קבלת עול תורה ומצות אינו מועיל כלום, ורמז הכתוב שיתרו בשעה שמל עצמו קבל עליו עול התורה והמצות בשלימות, מדת עונשם ומתן שכרם, וז"פ שהעביר חרב חדה על בשרו ר"ל החרב הכרוך בתוך התורה העבירה על בשרו וקבל על עצמו כדרך שקבלו ישראל בשעת מ"ת.
עוד יל"פ העביר חרב חדה על בשרו, בהקדם דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה לפרש הפסוק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב דתיבת לפי צ"ב והול"ל ויחלוש יהושע וגו' בחרב: אך הכוונה דמה שלא שינו לשונם לדבר בלשון האומות להתדמות אליהם הוא שעמדה להם וכו' וז"ש ויחלוש יהושע לפי' חרב, ר"ל דפי המדבר בלה"ק הי' החרב ונצחום את"ד ז"ל, ואפ"ל עוד רמז בזה דידוע שכלי זיינם של ישראל הם תפלות ותחנונים להבורא ב"ה, והתפלה נרמז בשם חרב וכמו שפי' הת"א עה"כ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי, וז"ש ויחלוש יהושע את עמלק וגו' ר"ל שהתגבר עליו בכח התפלה שהתפלל להשי"ת, שהתפלה נקרא חרב והוא בפה וזהו לפי חרב, וכמו שדרשו בגמרא (ר"ה דף כ"ט ע"א) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, והתפלה הוא עבודה שבלב והיו משעבדים את לבם בתפלה ובקבלת עומ"ש.
והנה יתרו עד שלא מל א"ע לא הי' מתוקן בכח התפלה כראוי, שאף בישראל הנימול ונפגם בריתו ר"ל, דרשו רז"ל במס' נדה (דף י"ג ע"ב) הפסוק (ישעי' א') גם כי תרבו תפלה איננו שומע ידיכם דמים מלאו עיי"ש, ומכ"ש אם לא נימול כלל דא"א להיות שלם במדה זו, אבל אחר שמל יתרו נתעלה בכח התפלה והי' תפילתו שגורה בפיו, וזהו סימן שהתפלה מתקבלת כמו שאמרז"ל ברחב"ד במס' ברכות (דף ל"ד ע"ב) והנה בגמ' שם (דף ה' ע"א) כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר (תהלים קמ"ט) רוממות א"ל בגרונם וחרב פיפיות בידם. מבואר שהתפלה נקראת חרב, ועד"ז יל"פ שהעביר חרב חדה על בשרו הכוונה שע"י שמל עצמו זכה לכח התפלה שנקראת חרב והבן.
פרשת יתרו
בענין ייחוד שם הוי"ה על ישראל ומדת הדין על אומות העולם
ויאמר יתרו וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. הקשה האלשיך הקדוש שמדברים אלו נראה כאילו נתן יתרו ממש בע"ז, לומר כי גם המה יש בידם יכלת ח"ו, אלא שהשי"ת גדול מהם. ואיך יתכן שיאמר יתרו כדברים האלה, אחר אשר פירש מע"ז, והכיר וידע אשר אך הבל ותוהו המה אלילים אלמים ורוח אין בקרבם
ב) כי בדבר אשר זדו עליהם פירש"י כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים, ע"כ. וצריך ביאור שהרי מאומרו ''כי'' בדבר אשר זדו עליהם נראה כי מה שנפרע מהם הקב"ה במדה כנגד מדה הרי זה כנתינת טעם אל מה שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו', ולכאורה גם אילו לא היה הקב"ה נפרע מהם במדה כנגד מדה דוקא, אלא היה מכה אותם בשאר עונשים קשים ומרים באותות ובמופתים וביד חזקה, היתה נודעת גדולת השי"ת, וא"כ למה נתן טעם אל אומרו עתה ידעתי כי גדול ה', ממה שנפרע מהם הקב"ה במדה כנגד מדה ונאבדו במים. ג) להלן בפרשה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגו' פירש"י ז"ל בית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה ותגיד לבני ישראל וכו' פרש לזכרים דברים הקשים כגידין. והקשו המפרשים שהרי לא מצינו בכתוב אלא שליחות אחת, ואותה נצווה לומר לכולם הן לנשים הן לאנשים, ואיך יתכן לצוות על אמירת דברים אלו עצמם לנשים בלשון רכה ולזכרים בדבור קשה, ממה נפשך אם הוא ציווי קשה איך יאמרה לנשים באמירה רכה, ואם הדברים עצמם הם רכים ונוחים לשומעיהם, איך יאמר דברים הללו לאנשים בדבור קשה. ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים פירש"י ז''ל לא מסורת הוא בידכם וכו' אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם ע"כ. והקשה בספר בנין אריאל דמאי הוכחה היא זו ממה שלא נפרע מהם הקב"ה עד עכשיו שלא נפרע מהם אלא בעבור ישראל, דלמא לא נתמלאה סאתם עד אותה שעה, ומשו"ה אף שהיו חייבים על כמה עבירות לא נענשו עד עתה, אבל עדיין יש לומר שלא בא עליהם העונש בעבור ישראל בלבד.
ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. צריך ביאור דמה נתינת טעם היא זו שעל כן בחר לו י"ה ישראל לסגולתו לפי שכל הארץ שלו היא.
ונראה לבאר הענין בהקדם מה שפירש"י ז"ל בר"פ בראשית דכתיב בראשית ברא אלקים ולא אמר ברא ה' (ר"ל שהול"ל ברא ה' אלקים כדכתיב להלן ביום עשות ה' אלקים וגו') שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים ע"כ. וכן איתא בב"ר (פי"ב ט"ו). ותמהו המפרשים היאך תתכן חזרה אצל הקב"ה ההוא אמר ולא יעשה. וגם קשה שאם בסופו של דבר לא נתקיים מה שרצה לברוא את העולם במדת הדין, א"כ מדוע כתבה תורה בראשית ברא אלקים, שפירושו שהשי"ת ברא את העולם במדת הדין בלבד. והרי לא בראו אלא בשיתוף עם מדת הרחמים. ועוד יל"ד מדוע הקדים הכתוב להלן, ארץ לשמים כדכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ולכאורה היה ראוי להקדים שמים לארץ, כדכתיב בתחלת הפרשה בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ.
ונראה לומר עפ"י מה שכתב בסה"ק בני יששכר (מאמרי חדש סיון מאמר ב ה) לבאר מאה"כ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', דהנה אמרו ז"ל (ב"ר כ"א ו') אין ועתה אלא תשובה. והנה בתנחומא פרשת האזינו איתא דאין מועלת תשובה אלא לישראל ולא לאומות העולם, וכן פסק הרמ"ע מפאנו והמבי"ט בספר בית אלקים. ובספר לימודי ה' נתן כמה טעמים לדבר שאין מועלת תשובה אלא בישראל, וחד מנהון הוא היות שהקב"ה הרבה לישראל התורה והמצוות ודקדוקי המצוות וענפיהן לאין משער, בכדי לקדש כל איבריהן וגידיהן וכוחות גופותיהן, עד שיהיו כמלאכי קדש, והנה האדם יצור חומר תכבד עליו משא עבודת הקדש, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ע"כ חשובים כאנוסים, משא"כ הגויים המעט מצוות הניתן להם אם לא ישמעו מזידים הם נגד כבוד המלך. ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ועפ"י זה יתבאר מאה"כ ועתה אם שמוע וגו' דהנה ישראל בעת קבלת התורה חששו איך אפשר להם לקבל התורה ומצוותיה הרחבים מני ים, ואי אפשר ליצור חומר לעמוד בהם, ובאים לידי חטאים, ומצד הדין לא מהני להו תשובה, דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, על כן הבטיחם השי"ת שיקבלם בתשובה. וז"ש ועתה תהיו בטוחים שאקבל אתכם בתשובה הנרמזת בתיבת ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, והייתם לי בזאת המעלה סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אבל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהנכם עמוסים במצוות, כדי שיתקדש גופכם כמלאכי רוח משרתי אש ומרוב המצוות והדקדוקים אתם חשובים כאנוסים, עכת"ד הבני יששכר ז"ל.
ועל פי זה יבוארו דברי רש"י ז"ל הנ"ל היטב, דהנה טעם ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין הוא לפי שאין העולם יכול להתקיים במדת הדין בלבד, כי מצד הדין הנפש החוטאת היא תמות, ואין מועיל לה תשובה, אך אין דבר זה שייך אלא בישראל שהם מסובלים במצוות, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מרוב המצוות ודקדוקיהן כמבואר בבני יששכר משא"כ באומות העולם אשר לא קבלו כי אם שבע מצוות, לפיכך מתנהג הקב"ה עמהם במדת הדין בלבד, כאשר היתה מחשבתו בתחלת הבריאה, כי בקל יוכלו לשמור מצוות מעטות אלו. ומיושב שפיר מה שהקשינו כי דבר אחד מדבריו יתברך לא שב ריקם, ונתקיימה גם מחשבתו אשר חשב בתחלת הבריאה להנהיג את העולם במדת הדין, שהרי מה ששיתף מדת הרחמים עם מדת הדין אינו אלא בישראל, אבל באומות העולם מתנהג הקב"ה במדת הדין בלבד, ואין מועלת להם תשובה.
גם נתיישב בזה מה שדקדקנו לעיל שהקדים הכתוב ארץ לשמים, כי נתכוון בזה להודיע טעם ששתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין, כדכתיב ביום עשות ה' אלקים וגו', היא לצד שאין העולם יכול להתקיים במדת הדין בלבד, שהרי עתידין ישראל לקבל את התורה, ולפי שהם שוכני תבל ויושבי ארץ, אשר הנסיונות והתגברות היצר גדולים בה מאד, לא יתכן שלא יכשלו בחטא, והוצרך הקב"ה לשתף מדת הרחמים במדת הדין, כדי שיהא לעולם קיום. וז"ש הכתוב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, כי הארץ היא הסובבת לשתוף מדה"ר למדה"ד
ובדרך זו נראה לבאר דברי רש"י ז"ל בר"פ בראשית א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אוה"ע לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' אומות יאמרו כל הארץ של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו' וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. ע"כ. ויש להקשות במה יסתם פי האומות, הלא עדיין יטענו מה טעם הדבר שהקב"ה נטלה מאתנו ונתנה לכם, ומפני מה אתם ראוים לרשת את הארץ יותר ממנו. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י ז"ל שנראה מלשונו כאילו הקשה כאן ב' קושיות, מתחלה הקשה שהיה צריך להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם, והדר כתב ''ומה טעם פתח בבראשית ולכאורה זה מיותר לגמרי, שהרי כבר הקשה שהיה צריך להתחיל את התורה מהחדש הזה לכם.
ונראה כי אמנם מה שהוסיף רש"י ז"ל לכתוב ומה טעם פתח בבראשית, היא תמיהה בפני עצמה. והכוונה למה שהקשינו לעיל דכיון שלא ברא הקב"ה את העולם במדת הדין בלבד, כאשר עלה ברצונו בתחלה, א"כ מה טעם נאמר בראשית ברא אלקים. וז"ש רש"י ומה טעם פתח בבראשית" פירוש למה פתח בראשית ברא אלקים, הוה ליה לפתוח בראשית ברא ה' אלקים. ועל כך מתרץ משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. והכוונה על פי הידוע שכאשר הקב"ה מעניש את האדם במדת הדין אין הוא בעצמו מענישו, כי אם ע"י שליח כי מפי עליון לא תצא הרעות.
וזה פירוש הכתוב כח מעשיו הגיד לעמו, ולא כתיב ''כחו" הגיד לעמו: דהכוונה על מדת הדין שהמה שלוחי המקום להעניש, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחות כאמרז"ל, לפיכך אמה"כ כח ''מעשיו" לשון רבים, והכוונה לכח מדת הדין, אשר לכל אתר משתלח מלאך אחר להעניש. וזה ביאור הכתוב כח מעשיו הגיד לעמו, כלומר שעל כן נכתב בתורה כח מדת הדין שהעולם נברא בו, כדכתיב בראשית ברא אלקים כדי לתת להם לישראל, נחלת גוים, הם אומות העולם, שהקב"ה מתנהג עמהם בתוקף מדת הדין. ואין להם טענה על אשר כבשו ישראל את ארצם, כי את כל התועבות עשו הגויים יושבי הארץ, ולצד שהקב"ה מתנהג עמהם במדת הדין, אין רחמים בדין, ונידונו לגירושין ונתן הקב"ה ארצם לנחלה לישראל עבדו. וז"ש רש"י ז"ל שאם יאמרו אוה"ע לסטים אתם וכו' יאמרו כל הארץ של הקב"ה וכו' ''וברצונו'' נטלה מכם ונתנה לנו, כלומר לפי שעמכם הוא מתנהג במדת הדין, כאשר עלה ברצונו ובמחשבתו בתחלת הבריאה, לכן נטלה מכם ונתנה לנו.
היוצא מזה כי כאשר השי"ת מעניש את האומות הוא דן אותם במדת הדין. אכן יש בחינה נוספת ועונש חמור יותר מעונש הבא מצד מדת הדין וכמו שכתב קדושת זקיני זלה"ה בישמח משה פרשת וארא לבאר מאה"כ וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' ודקדקו המפרשים מה טעם שנה הכתוב מדבור לאמירה גם משנה מאלקים להוי"ה ושארי דקדוקים.
וביאר על פי מה שכתבו הקדמונים במאה"כ (שמות כ"ב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. שהכוונה דהנה מה שציותה תורה על השבת העבוט לעני בכל יום, ואסרה לקיחת רבית, ושלא יגוש המלוה את הלוה, לכאורה אין אזהרות אלו כפי שורת הדין. לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי, לא בבחינת היותי שופט, אלא בבחינה אחרת והיא כי חנון אני, ובהכרח ארחם ואחוס על העניים והאביונים. ועיין במהר"י אברבנאל. הרי מצינו כי פעמים הדין נצמח מכח מדת הרחמים, ובזה יובן מאמרם ז"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדה"ד. ועל פי זה יבואר, כי הנה בסוף פרשת שמות אמה"כ עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי הדין נתעורר על המצרים מרוב הרחמנות על ישראל, א"כ הוא דין קשה מאד שגם מדת הרחמים מסכמת עליו, והיא סבתו, והיינו שמסיים הכתוב שביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם כי הדין כפול, ועל כן מפרש הכתוב וידבר אלקים אל משה, שהוא מדת הדין, ויאמר אליו אני ה' מדת הרחמים, כי ממנו נתעורר הדין הקשה מאד עכ"ד ק"ז זלה"ה.
ועל פי זה אפשר להפך בזכותו של יתרו, כי מה שאמר כי גדול ה' מכל האלקים לא היתה כוונתו על הע"ז ח"ו, שהרי אילו נאמר כן הרי הוא כנותן בה ממש, כמו שהקשה האלשיך הק', אלא לצד שראה גודל העונשים והמכות ששלח הקב"ה על המצרים, נודע לו כי גדול העונש הבא מכח מדת הרחמים, דהיינו שמתעורר הדין ע"י שהקב"ה מרחם על ישראל, יותר מעונש הבא מצד מדת הדין. וז"ש כי גדול ''ה" כלומר העונש הבא מצד שם הוי"ה, מכל האלקים הם העונשים הבאים מצד מדת אלקים שהוא הדין. כי לכך כמה עבירות עשו עד עתה ולא נפרע מהם הקב"ה אלא עתה, לפי שהרעו לישראל, וגברו רחמיו יתברך עליהם. וא"ת מאין נדע כי נענשו המצרים משום שהתגברו רחמי הקב"ה על ישראל, דילמא נענשו בעבור כל מעשיהם, ומה שלא נענשו עד עתה הוא משום שעכשיו נתמלאה סאתם. על כך נתן טעם לדבריו, כי בדבר אשר זדו עליהם, וכמו שפירש"י ז"ל בקדרה שבשלו בה נתבשלו, וא"כ נענשו במדה כנגד מדה, וכדאיתא במד"ר שכל המכות שהביא הקב"ה עליהם היו מכוונות נגד מה שהצירו לישראל וא"כ זה לך האות שבא עליהם העונש בעבור ישראל, כי אם היו נענשים על כל מעשיהם הרעים מדוע נענשו במכות המכוונות למה שהרעו לישראל דוקא. ובזה נתיישבו הדקדוקים הנ"ל (קושיא א' ב' ד).
וכדי לבאר מאה"כ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לו סגולה וגו' כי לי כל הארץ. (עיין קושיא ה') נראה דהנה מבואר בזה"ק פ' משפטים (דף צ''ו ע"א) וז"ל ת"ח כל שמהן וכל כנויין דשמהן דאית ליה לקב"ה כלהו מתפשטן לארחייהו וכו' בר שמא יחידאה בריר דכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א דכתיב (דברים ל"ב) כי חלק ה' עמו וכתיב (דברים ד) ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש ושמא חד מכל שאר שמהן דיליה וכו' ואקרי אלקים ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאי וכו' ואתפליג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין וכו' עכ"ל הזה"ק. מבואר מדבריו דשם הוי"ה ב"ה יחד הקב"ה על עמו ישראל ואילו שם אלקים חלק לממונים המנהיגים לאומות העולם. וכיוצא בזה איתא בפרדר"א (פכ"ד) בדור הפלגה ירד הקב"ה וע' מלאכים הסובבים כסא כבודו ומנה מלאך על כל לשון וכו' והפיל גורלות ביניהם ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם וביתו. ועל פי מה שכתב בסה"ק בני יששכר הנ"ל מובן היטב טעם שיחד הקב"ה שמו המיוחד שם הוי"ה ב"ה על ישראל, כי שאר האומות הם יכולים להתנהג בשם אלקים, שהוא מדת הדין, שאין להם אלא מצוות מעטות, ולפיכך אין תשובה מועילה גבייהו, אלא ענוש יענשו על כל דבר פשע. ולצד זה מסר הקב"ה אותם ביד השלוחים שרי מעלה, כי מדה"ד להעניש עוברי רצונו יתברך הרי הוא ביד שליח, ואין הקב"ה בעצמו מעניש, משא"כ ישראל שאינם יכולים להתקיים כ"א בשתוף מדת הרחמים, לצד רבוי המצוות שהם טעונים בהם לפיכך יחד הקב"ה עליהם שם הוי"ה ב"ה
וז"ש הכתוב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי שתקבלו עליכם עול תורה ומצוות והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר שייחד המקום שמו המיוחד שם הוי"ה ב"ה עליכם, ולא תהיו נתונים תחת ממשלת השרים כשאר האומות. ונתן טעם לדבר כי לי כל הארץ, כלומר כי מעת הבריאה שתף הקב"ה שם הוי"ה ב"ה בבריאת הארץ, לפי שראה שלא יוכל להתקיים במדה"ד וזש"ה כי 'לי' כל הארץ ששיתף הקב"ה בבריאתו שם הוי"ה ב"ה שהוא שם המיוחד לו בלבד, וכמו שאמר הכתוב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, כי בסבת הארץ הקדים הקב"ה מדת הרחמים.
ובדרך זה יתבאר מה שפירש"י ז"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים יאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל הם הזכרים ידבר אליהם דברים קשים כגידים. כי הנה בית יעקב מכונים פשוטי העם וקטני בעלי השגה, ובני העליה מכונים בשם ישראל, והנה אף שנאמרו דברים אלו עצמם הן לפשוטי העם והן לבני העליה, מ"מ היו הדברים אמירה רכה לפשוטים, כי נודע להם שמתנהג הקב"ה עמהם במדת הרחמים בשם הוי"ה ב"ה, לא כשאר האומות שהוא מתנהג עמהם במדת הדין. ועל כן היו דברים אלו להם למשיב נפש כי אף אם יחטאו לא יענשו מיד ותועיל להם תשובה.
אמנם אף שלפשוטו העם היתה זאת נחמה, מ"מ לבני העלייה היו דברים אלו קשים כגידים, כי נודע להם כמה קשה שמירת התורה והמצוות, ובניקל יכול האדם להכשל בהם, ואף אם יש להם תקנה בתשובה, מ"מ התעצבו אל לבם, כי עלולים הם להכשל בחטא, ומאד קשה על האדם לחזור אל המדרגה הראשונה שהיה בה קודם החטא.
פרשת יתרו
מחשבת רשעה כמעשה אצל עכו"ם
עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם, פרש"י כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים עכ"ל, ובת"א פי' ארי בפתגמא די חשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון, וצ"ב וכי במחשבה בלבד דמו לאבדם במים, והרי עשו כן בפועל, ומבואר במד"ר פ' ויחי (פ' צ"ז ס"ה) ס' רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה א' וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה.
ב) בילקוט (פ' בשלח רמז רמ"א) בשם מדרש אבכיר, בשעה שבקש הקב"ה להטביע את מצרים. עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה, ואמר לפניו רבש"ע נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים וכו', למה אתה רוצה להטביע מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגום מהם וכו', והשיב לו הקב"ה פרעה כפר בי וכו' מי עשה כזה ולא הבין אינו ראוי לטבעו במים הוא וכל חילו וכו' עכ"ד המדרש בקיצור, (הובא בדברנו לעיל פ' בשלח) ולכאורה אינו מובן האיך החציף כ"כ לטעון טענה מזוייפת לפני הבוית"ש, כלום הטביעו בני מבניך, והבוית"ש גלוי לפניו כל הנעלמות ומכ"ש הנגלות, ומה שהשליכו אלפים ורבבות מישראל ליאור הי' גלוי וידוע לכל, ולא עבידא לשקר במילתא דגלויי הפכו גם צ"ב מה שהשיב לו הקב"ה שראוי לטבעו במים מטעם שכפר בו ית' והלא מספיק הטעם שראוי לטבעו מדה כנגד מדה על שהשליך ילדי ישראל ליאור, וכבר ביארנו בזה כמה אנפין ועוד לאלקי מילין.
ואפ"ל עפימ"ד במדרש ילקוט (פ' בשלח רמז רל"א) עה"פ ופרעה הקריב כיון שראה פרעה שישראל חונים על הים: אמר בעל צפון הסכים על דעת גזרתי, אני חשבתי לאבדן במים, והוא התחיל לאבדן במים, התחיל מזבח ומקטר ומנסך ומשתחוה לע"ז שלו לכך נאמר ופרעה הקריב וכעי"ז כתבו בעלי התוס' עה"פ לפני בעל צפון, חשב פרעה בלבו הוא מטעה אותן כדי להסכים על גזרתי לאבדם במים, אלך ואעבדנו לכך נאמר ופרעה הקריב וכו' מלמד שהקריב קרבן לפניו. עכ"פ מבואר שבמחשבה זו רדף אחרי בני ישראל לטובעם בים סוף. אלא שנתהפך מחשבתם אשר זדו ונתקיימה בהם, וכמו שדרשו רז"ל (סוטה י"א ע"א) כי בדבר אשר זדו עליהם, בקדרה שבשלו בה נתבשלו עיי"ש, ומעתה אפשר לומר דמה שנטבעו המצרים בים, לא הי' מטעם מדה כנגד מדה על שהשליכו ילדי ישראל ליאור, ואפשר דעל זה קיבלו עונשם נפש תחת נפש במכת בכורות, דאמרז"ל בפסיקתא שהרגו הבכורים באבותיהם ס' רבוא, ואין בית אשר אין שם מת, ואלמלי לא רדפו אחרי ישראל כבר נשלמה מדת עונשם במכות אשר סבלו, אלא שעכשיו הוסיפו להרע וחשבו להטביע כל ישראל בים סוף וע"כ נדונו מדה כנגד מדה ונטבעו כולם.
והנה אמרו רז"ל בקידושין (דף מ' ע"א) דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ובעכו"ם להיפך והטעם מבואר בדברי המפרשים דישראל יש להם חזקת כשרות, וע"ז מחשבה טובה הקב"ה מצרפה להם למעשה, דחזקה אלמלי הי' סיפק בידו הי' גומרה להביא לידי מעשה, אלא שנאנס ולא עשאה ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משא"כ במחשבה רעה א"א לדון עלי' מטעם חזקה, ובעכו"ם להיפך דחזקתם רעוע ומקולקל ונדונים אף על המחשבה כמעשה מטעם חזקה, שאלמלי הי' סיפק בידם להרע לא היו נמנעים, וע"כ נדונו המצרים ונטבעו בים בשביל המחשבה שרצו להטביע את ישראל.
ובזה יתבאר דברי המדרש שטען עוזא שר מצרים לפני הקב"ה כלום הטביעו בני מבניך או הרגום מהם, דר"ל מה שרדפו אחריהם לטובען בים, לא הי' אלא במחשבה, ומדוע יהי' דנים לטובעם בפועל ואין זה מדה כנגד מדה והשיב לו הקב"ה פרעה והמצריים כפרו בי והרבה פעמים התריתי בהם ושלחתי לו עשר מכות ולא הועלתי, והרי חזקתם רעוע ומקולקל וע"כ דינם ליענש על המחשבה כמעשה, וא"ש דברי הת"א ופרש"י ז"ל בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בי' דנינון, שנענשו המצרים להטבע בים בשביל המחשבה שחשבו להטביע את ישראל בים כמבואר במדרש הנ"ל.
פרשת יתרו
עיון בדברי יתרו ומשה בדין על פי רוח הקודש
ויהי ממחרת וגו' ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב, וירא חותן משה ויאמר וגו' מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר ועד ערב ויאמר משה וגו' כי יהי' להם דבר בא אלי וגו' והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו וגו'. והדקדוקים רבו בפרשה זו. חדא צריך ביאור מה השיב משה לשאלת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וגו', דמה שהשיבו משה כי יהי' להם דבר בא אלי וגו' עדיין איננה תשובה לשאלתו, מדוע הוא מטריח את העם לעמוד עליו מבקר עד ערב.
ב) עוד דקדקו המפרשים וכן הקשה הזה"ק דפתח בלשון רבים כי יהי' להם דבר. ומסיים בלשון יחיד ''בא" אלי, והל"ל ''באים'' אלי.
ג) גם יש לדקדק על שינוי הלשון בין דברי משה ליתרו לבין עצת יתרו אליו. שמשה אמר והודעתי את חקי האלקים וגו', ויתרו אמר והזהרת אתהם את החוקים וגו' למה נקט משה לשון הודעה ויתרו לשון אזהרה, הלא דבר הוא.
ד) בגמרא שבת (דף י' ע"א) תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר ועד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ע"כ. וקשה דלכאורה לא שייך לדרוש הכי אלא במאה"כ ויעמוד העם על משה מן הבקר ועד הערב, דהתם איכא למימר שהתה"ק באה להודיע אותנו מעלת הדן דין אמת לאמתו שהוא כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. אך כיצד נפרש לפי"ז דברי הפסוק להלן בשאלת יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך ''מבקר ועד ערב" דלפי דברי הגמרא הנ"ל נמצא כי שאלתו היתה מדוע אתה יושב ודן את העם בדין אמת לאמתו ואתה כשותף להקב"ה במעשה בראשית, ובודאי דלא יתכן לומר שזו היתה שאלת יתרו למשה, שהרי מה שאלה היא זו. אדרבה מעלה גדולה הוא שהוא דן דין אמת לאמתו ונעשה שותף להקב"ה במע"ב. וגם ליכא למימר דהכא פירוש הפסוק הוא כפשוטו, שהיו נצבים עליו מבקר ועד ערב, שהרי באמת לא דנם אלא שעה אחת, כדקאמר בגמ' שם וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו.
ה) עוד יש להקשות דהנה איתא במכילתא (הובא ברש"י ז"ל) למה נקרא שמו יתרו שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה ע"כ. הרי מבואר כי שבח גדול הוא ליתרו, והיתה עצתו אמונה להקל מעל משה עולו הכבד ולשומו על השופטים. ואילו בפרשת דברים בתוכחת משה אל ישראל כתיב ואומר אליכם וגו' הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו' ואשימם בראשיכם וכתיב ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות, ופירש"י ז"ל כי גם זה הוא מדברי התוכחה שהוכיחן משה, שהיה לישראל להשיבו ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה וכו' ע"כ. מהכא משמע כי לא טובה היתה עצת יתרו, ומוטב היה להם לישראל אילו משה לבדו היה שופטם, וזה סותר אל מה שנתבאר לעיל כי יתרו דבר טוב על ישראל, ושבחו הכתוב על עצתו והוסיף לו אות אחת על שמו.
וכדי לבאר הענין נקדים הא דאיתא בזה"ק פרשת יתרו (ע"ח ע"א) וז"ל כי יהי' להם דבר בא אלי באים אלי לא כתיב אלא בא אלי דא רוח קודשא דהוי אתי לגביה וביה הוה ידע. עכ"ל הק'. ולכאורה יש לתמוה כיצד היה רשאי משה לדון את ישראל על פי רוח הקודש, והרי תורה לא בשמים היא כאמרם ז"ל בבבא מציעא ס"פ הזהב (דף נ"ט ע"ב). וקושיא כעין זו הקשה בספר כפות תמרים על אמרם ז''ל ביומא (דף ע"ה ע"א) תניא ר' יוסי אומר וכו' המן היה מגיד לישראל מה שבחורין ובסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר מכרת לי אמר להם משה דינו לבקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו ואם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. והקשה כנ"ל כיצד היה משה דן על פי הגדת המן והלא תורה לא בשמים היא. ותירץ הכפו"ת ז"ל כי באמת לא סמך משה על הגדת המן אלא הוציא לאור משפטו של כל אחד, אלא שהגדת המן היתה ליתר שאת לחזק פסק דינו של משה עיי"ש. אך עדיין קשה על דברי הזה"ק הנ"ל שכתב שהיה דן משה ברוה"ק, דליכא למימר כתירוצו של הכפות תמרים.
ונראה לומר דהנה במתני' (סנהדרין כד ע"ב) אמר לו נאמנים עלי שלשה רועי בקר אינו יכול לחזור בו, ע"כ. והכי הלכתא. הרי כי אם הצדדים הבאים לדין מקבלים על עצמם לקיים פסק מי שאינו ראוי לדין על פי הלכה, אעפ"כ דינם דין ואינם יכולים לחזור, וא"כ מסתברא לומר דכ"ש אם קבלו ישראל על עצמם לקיים כפי אשר ידון אותם משה ברוח הקדש ודאי שדינו דין. ומיושבים שפיר דברי הזה"ק שהיה משה דן אותם ברוח הקדש, שהרי בקבלו על עצמם שפיר דמי לדון אותם על פי רוה"ק.
ונבא לביאור הענין דהנה התוס' (במגלה דף ט"ו ע"ב ובכמה מקומות) כתבו דהא דנקט בגמ' כל דיין שדן דין אמת לאמתו פירושו דבדין מרומה חיוב הדיין לחקור העדים בטוב עד שיתברר האמת ואז ידון אותו לאמתו ע"כ. נמצא דהא דאמרו ז"ל כל דיין הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שייך רק במקום שהדיין צריך להתייגע ולטרוח בבירור הדין, וכמו שכתבו התוספות ז"ל דזהו פירוש דין אמת לאמתו.
והנה משרע"ה היה סבור כי ישראל הנה הנם במעלה גדולה, שהרי למחרת יום הכפורים היה המעשה, וכבר שבו בתשובה על חטאם ונתרצה להם הקב"ה, ונצטוו לעשות לו משכן לשכון כבודו בתוכם. ולפיכך היה לבו סמוך ובטוח כי אין נמצאים בקרב ישראל אינשי דלא מעלי החפצים לרמות את חבריהם בדין אלא כולם כאחד משתוקקים לדעת קושט דברי אמת, מי מב' הצדדים זכאי ומי חייב על פי דין תורה, וכאשר יגזור עליהם משה כן יעשו מרצונם הטוב, שהרי הם חפצים ומתאווים לעשות כאשר יצטוו מבית דינו הצדק של משה. ואם אכן אמת היה הדבר כן לא היה צורך להתייגע בבירור וחקירת העדים, שהרי כפיהם כן לבם שווה וכולם דוברי אמת בלבבם. ולפי שהיה משה סבור כן לא מנה להם דיינים אלא ישב בעצמו לדון את העם, כי היה סבור שכל העם מקבלים על עצמם לדון כפי אשר יורה להם ברוח הנשפע אליו, ואין צורך למנות דיינים ולהרבות בחקירות העדים, אכן יתרו ידע והבין מעמד העם, וראה כי נמצאים בינותם גם אנשים בעלי מדות גרועות, אשר יש את נפשם לרמות חבריהם בדין, ואינם חפצים לקבל על עצמם שידון משה אותם על פי רוה"ק, שהרי אם הדין נפסק על פי רוה"ק לא יתכן לרמות כי תתגלה מיד תרמיתם, וא"כ כיון שאין הם מתרצים לדונם על פי רוה"ק, בהכרח ידין אותם משרע"ה בבירור אמיתות הדברים, ובטורח חקירת העדים, כמו שנתבאר שלא יתכן לדין על פי רוה"ק אלא היכא שהם מתרצים לכך.
ועל פי זה יתבארו היטב טענת יתרו למשה ותשובת משה אליו, כי הנה יתרו טען מדוע אתה יושב לבדך ואינך ממנה דיינים לשפוט את העם, שהרי וכל העם נצב עליך מבקר ועד ערב, כלומר אף שאתה דן אותם רק שעה אחת, מ"מ כיון שאתה צריך לטרוח ולחקור העדים ולהוציא משפע לאורה ולדון דין אמת לאמתו, מעלה עליך הכתוב כאלו אתה דן אותם מבקר ועד ערב, וכיון שכל כך גדולה מעלת הדנים דין אמת לאמתו, מדוע אין אתה ממנה גם דיינים אחרים כדי להקל מעלך טורח המשפט, וגם לזכותם בגודל המעלה, שיחשב להם כאילו נעשו שותפים להקב"ה במעשה בראשית, ועל כך השיבו משה כי יהי' להם דבר ''בא" אלי, שבאה אלי השפעת רוח הקדש לדין אותם, ואין צורך לחקירת העדים ולטרוח בהוצאת דין אמת לאמתו, כי סבר משה שכל ישראל מקבלים על עצמם שידין אותם ברוה"ק, שהרי הם רוצים בדין אמת ואין חפצים לרמות א' את חבירו, כמבואר וזה שאמר ''והודעתי" את הדרך ילכו בה, כלומר שאין צורך לכוף אותם על קיום הדין. אלא סגי בהודעת המשפט והמה מעצמם חפצים לעשות כתורה וכמשפט, ומשום כך אין צורך למנות שאר דיינים לטרוח בבירור המשפט וחקירת העדים שהרי הם מקבלים על עצמם שידון אותם משה ברוה"ק, וגם אם ימנה שאר דיינים לשפוט את העם לא יקבלו שכר כדן דין אמת לאמתו, שהרי אין צורך בכך.
אמנם יתרו לא קבל תשובת משה, וחזר וטען לא טוב הדבר אשר אתה עושה, כי נמצאים בין העם גם שפלים ופחותים החשודים לרמות חבריהם, ואינם מרוצים לקבל על עצמם לדון ברוה"ק, ולפיכך חייב אתה לטרוח בחקירת העדים וצדדי הטענות וגם יש צורך לכוף אותם לקיים המשפט, כי יש אנשים שאינם חפצים לעשות משפט. וזה שדקדק בדבריו לומר ''והזהרת" אתהם את החוקים, כי לא די בהודעת המשפט כמו שאתה סבור, אלא צריך להזהיר אותם ולכופם על כך.
ולפי זה יש לפרש גם סיום דברי יתרו ואת המעשה אשר יעשון דהנה עשיה פירושו גם לשון כפיה מלשון גט מעושה וזהו ואת המעשה אשר ''יעשון" כלומר שיכפו אותם על קיום המשפט ולפיכך יעץ יתרו למשה למנות דיינים על העם שיטרחו בביאור הטענות והעדים ויוציאו לאור דין אמת לאמתו. ואכן כאשר נודע למשה מעמד העם ומצבו וכי נמצאים ביניהם גם חשודים לרמות מיד שמע לקול חותנו ויעש כאשר אמר.
ובדברנו נתבארו כל הדקדוקים הנ"ל בפרשה זו. ועל פי זה מיושב גם מה שהקשינו לעיל, דהכא משמע שעצת יתרו היתה טובה ונאמנה, ובשכר זאת הוסיף לו הכתוב אות אחת על שמו ואילו בפרשת דברים הוכיח משה את ישראל על שהסכימו למינוי שופטים עליהם. ומה מאד ינעמו הדברים על פי מה שביארנו, כי הן אמת הדבר כי היתה עצתו של יתרו אמונה, והוא דיבר טוב על ישראל, למנות שופטים עליהם ולהקל מעל משה, אכן סבת הדבר שהוצרכו לכך היתה, משום שנמצאו ביניהם אינשי דלא מעלי שלא רצו לקבל עליהם מה שידון אותם משה על פי רוה"ק. וזה י"ל בדברי הכתוב בפרשת דברים ותקרבון אלי ותאמרון טוב הדבר אשר דברת לעשות, דתיבת לעשות יתירא לכאורה, וי"ל שהכוונה לעשות, היינו לכפות, פירוש שאינם חפצים לקבל מרצונם הטוב מה שיפסוק להם משה על פי רוה"ק, אלא הם חפצים לדון בחקירות ודרישות ולכפות על קיום הדין. ועל זאת הוכיחם משה וכפירוש רש"י ז"ל שהיה לכם לומר ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך וכו'. כלומר שהיה מן הראוי שיתרצו במה שידון אותם משה ברוה"ק, אלא שהם מאנו בכך כמ"ש רש"י ז"ל שם ידעתי מחשבותיכם הייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינים הרבה וכו', כי היו חפצים לרמות, ועל כך היו ראוים לתוכחה.
פרשת יתרו
ביאור על דין מינוי הדיינים ומחלוקת הערב רב על רכוש מצרים
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, בגמרא (שבת דף י' ע"א) הקשו וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית וכו', אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה וכו' עכ"ד הגמ', ויל"ד דכמו"כ יקשה במאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ולגבי העם אין שייך לדרוש כן ששעה אחת ביום נחשב להם כאילו עמדו כל היום. ב) ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, יל"ד הלא יתרו שאל אותו על הנעשה כבר שראה העם עומדים אצלו כל היום, א"כ הו"ל להשיב בלשון עבר כי בא אלי העם לדרוש אלקים, ומה זה שאמר יבוא בלשון עתיד, והגם שרש"י ז"ל פי' שהכוונה כי בא לשון הוה ומצינו כן גם בשאר מקומות שנכתב לשון עתיד במקום לשון הוה, עכ"ז בכל מקום טעמא בעי למה משנה הפסוק מעבר לעתיד.
ג) כי יהי' להם דבר בא אלי וגו', גם כאן יל"ד שאמר בלשון עתיד כי יהי' להם, ותוך כדי דיבור חזר לומר בא אלי לשון עבר.
ד) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, בגמרא (סנהדרין דף י"ח ע"א) תנו רבנן ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות וגו', שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י"ב אלף, שרי עשרות ששת רבוא נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות עכ"ד הגמ', ולכאורה יפלא למה הוצרכו קרוב לפ' אלף דיינים בדור המדבר, ולא מצינו הלכה זו קבועה לדורות שיתחייב להושיב בי"ד לכל עשרה מישראל, ומדוע נשתנה דור המדבר בזה, והרי מפרשה זו אנו למדין הרבה הלכות בענין מינוי הדיינים כמבואר בגמ' דסנהדרין שם, ולא למדו חכז"ל לעשות כן לדורות להרבות בדיינים כ"כ, וירושלים בשלותה היתה רבתי עם, בכל חצר וחצר כפלים כיוצאי מצרים כמבואר במדרש איכה, ואעפ"כ הי' מספיק בי"ד א' של ע"א, וב' בתי דינים של כ"ג, כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' סנהדרין ה"ג) ומדוע בהיות ישראל במדבר ולמדו תורה מפי משרע"ה, ולא עסקו במשא ומתן שהיו כולם אוכלי מן למה הי' הצורך להרבות בדיינים כ"כ, ועיין בראב"ע זלה"ה שהקשה דאיך יתכן להיות שמינית המחנה דיינים וראשי העם.
ה) עוד קשה דהרי החשבון שרי מאות ששת אלפים וכן כולהו נחשב בערך מספרם של ישראל ששים רבוא, והרי חוץ מס' רבוא ישראל הי' הערב רב שהיו מרובים עליהם פי כמה, ולפי החשבון המפורש בגמ' לא היו ממנים להם דיינים כלל, ואיך יתכן זה, וכי לא הי' להם ריב ומשפט בין אדם לחבירו שיצרכו לבתי דינים, ואדרבה בני ישראל מוחלים ומוותרים זה לזה ובאים לידי פשר מבלי לעמוד לדין, משא"כ הערב רב מחזיקים בריב ומחלוקת, ואיך לא הושיבו להם דיינים כלל והוא משולל הבנה.
ולבאר הענין נקדים דברי המדרש ילקוט (פ' בהעלותך רמז תשכ"ו) ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו, א"ר יהודה אמר לו אתה שראית חן שנתן לאבותינו במצרים שנאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים (אל נא תעזוב אותנו) עכ"ד המדרש, ותמה ק"ז הישמח משה זלה"ה הלא נסים נפלאים יותר עשה הקב"ה לישראל, ולמה הזכיר משה נס זה דוקא. ויותר תמוה מה שאמר משה הלשון לאבותינו במצרים וכי יוצאי מצרים אבותיו היו, והלא הוא הוציאם ולא יצאו אבותיו כלל ולא ניתן להם חן השאלה והיא פלאי עכל"ק.
ונל"פ עפימ"ש החזקוני עה"פ וישב משה לשפוט את העם, יש מפרשים שאלו המשפטים היו מן הערב רב, שהיו תובעים מהם את שלל קרוביהם עכ"ל, והכוונה שאחר שהמצריים נטבעו בים עמדו הערב רב במקום יורשים, לתבוע מישראל הכלים והחפצים שנטלו בשאלה שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים כמ"ש רש"י בפ' וכל פטר חמור תפדה בשה, והנה הע"ר היו הרבה יותר מישראל, כמבואר בתרגום יונתן עה"פ וגם ערב רב עלה אתם ואוף נכראין סגיאין מנהון מאתן וארבעין רבוון סליקו עמהון וכו', וכולם באו לדון עם ישראל על הירושה, ויתכן שגם בינם לבין עצמם הי' להם סכסוכים רבים, ע"כ היו צריכים לדיינים הרבה, ולא הי' מספיק להם כל אלה הדיינים, אלא שלא הי' אפשר למנות דיינים יותר מטעם שנבאר, דלמנות דיינים מן הערב רב וודאי לא יתכן דלא הי' בהם אלה המעלות שמנה הכתוב אנשי אמת יראי אלקים וגו' ולמנות דיין מבני ישראל על עדה של ערב רב ג"כ לא רצה משרע"ה, דיש מקום לחוש שמא ימשך לדועותיהם: וכמו שפי' המלבים עה"פ (משלי י"ג כ') הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, דהול"ל הולך עם כסילים כמו ברישא דקרא, ואפ"ל הכוונה דהנעשה מנהיג על כסילים ורשעים, אף אם כוונתו להדריכם בדרך התורה ולהיישיר דרכם, סופו להימשך אחריהם וירוע כמותם עכ"ד, ולכן הי' הכרח שיהי' התמנות הדיין לכה"פ על עשרה מישראל כשרים, דכל בי עשרה שכינתא שריא, וע"י התחברות עדה קדושה מישראל הי"ל כח ההתגברות שלא להמשך אחר הע"ר, ומה"ט לא הי' אפשר למנות דיינים יותר מחשבון של אחד לעשרה, ובהכרח הספיקו לדון גם את הערב רב, ולדורות לא הי' צורך עוד לדיינים מרובים כ"כ בשביל הע"ר כי נתבטלו הם וטענותם.
והנה אליבא דאמת לא הי' בטענתם ממש דהרכוש שקבלו ישראל לא נתנו המצריים להם בתורת שאלה כמ"ש רשיז"ל עה"פ וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד, טול שנים ולך. ומזה ראי' שלא בתורת שאלה נתנוהו להם שאף מה שלא שאלו ינתן להם, אלא וודאי מעיקרא החליטו ליתנם בתורת מתנה לחלוטין ובלבד שיצאו מארצם מהר כי אמרו כולנו מתים, ואחר שיצאו נתחרטו על מתנתם, וכבר האריכו המפרשים מדוע צוה הקב"ה שיבקשו מהם בתורת שאלה וחלקי אמרה נפשי בטעמא דמילתא עפי"מ שכתב בספר אגרא דכלה בפ' ראה עה"פ ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, שאם נוטלין ממון או חפץ מאינשי דלא מעלי, משפיע אותו הממון בהמקבל השפעה רבה, ומכבה בו כח הקדושה, דכח הפועל בנפעל עיי"ש בדה"ק, ואפשר שזה רק כ"ז שהנותן בחיים, אז יש חשש שהמקבל ימשך אחר דעותיו הרעים, משא"כ אם הנותן כבר מת ליכא חששא.
ובזה יובן מה שנטלו ישראל רכושם של מצרים מעיקרא בדרך שאלה, דהי' חשש שלא ימשכו אחרי דעותיהם הרעות דכח הפועל בנפעל, לכך צוה הקב"ה שיקחו בתורת שאלה עד אחר קרי"ס שאז נאבדו המצריים מן העולם וקנאוהו מן ההפקר, ואולי גם המצריים הרהרו בתשובה בשעת מיתתם, ואין עוד חשש שימשכו אחר דעותיהם והיו יכולין לזכות בהרכוש, ועד הזמן ההוא צוה הקב"ה שיטלו בתורת שאלה ולא יכוונו לזכות בהם, גם לא השתמשו בהם מה"ט, אבל באמת כוונת המצריים לא הי' בדרך שאלה כנ"ל וממילא לא הי' להע"ר טענה להוציא מישראל רכושם של המצריים.
אמנם מאן ספין להעיד ע"ז לפני הדיינים, והרי בני ישראל הם נוגעים בדבר, והע"ר באו בטענה שניתן לישראל בתורת שאלה ומי יעיד להכחיש טענתם, ואפשר דיתרו שהי' בתחלה מיועצי פרעה, אף אחר שעזב את ארצם ונתיישב במדין, ידע בתכסיס המלוכה וסיבותיהם, ואולי שמע וקיבל משרי המלוכה מה שאירע להם עם ישראל בענין הרכוש, וכמו שאמה"כ וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל וגו' כי הוציא וגו', והוא יכול להעיד שנתנו המצריים הכל במתנה גמורה, כי לא הי' נוגע בעדותו כלל.
ובזה יל"פ מאמה"כ שאמר משרע"ה ליתרו אל נא תעזוב אותנו והיית לנו לעינים, פירש"י ז"ל כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו אתה תהי' מאיר עינינו, ולכאורה יפלא וכי הוצרך משרע"ה ליתרו שיאיר עיניו במה שנעלם ממנו, והלא כל רז לא אניס לי' וכל דבר הקשה יביאון אל משה, אבל להנ"ל יובן שהי' צורך אליו להעיד בבי"ד על דבר הרכוש שניתן לישראל במתנה מן המצריים לא בשאלה שלא הי' אפשר עדות זה ע''י זולתו, וזהו דבר שיתעלם מעינינו וכו', ולקושטא דמילתא השפעה זו שישראל מצאו חן בעיני המצריים והשאילו להם בא מכח ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ובאותה הבטחה לא נזכר לשון שאלה, והואיל דהשפעת החן באה מכוח אותה ההבטחה, וודאי שהמצריים לא נתנו בתורת שאלה רק בתורת מתנה, ואין לע"ר שום טענה, ואפשר זהו כוונת המדרש אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים ר"ל אותו החן שהי' לנו בעיני המצריים הי' בכח אבותינו. מכח הבטחת השי"ת לאברהם אבינו ע"ה, ובאותה הבטחה לא נאמר לשון שאלה, ואתה תוכל להעיד על זה שנתנו המצריים את רכושם לישראל בתורת מתנה, ועל כן אל נא תעזוב אותנו, כי אין לנו אחר זולת שיוכל להעיד על הדבר הזה.
ומעתה אפ"ל דמ"ש יתרו וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב הם היו הערב רב שהיו מחרחרי ריב ומחזיקים במחלוקת, משא"כ בני ישראל הכשרים הנ"ל, ואצלם יתפרש כפשוטו שעמדו שם מן הבוקר עד הערב ממש, ול"ק תורתן מתי נעשית, שהם לא השתדלו בעסק התורה, אבל משרע"ה לא הי' דן רק שעה א' ביום ומעלה עליו הכתוב כאלו עוסק כל היום, והנה אף שהערב רב כוונת ביאתם לדין הי' רק על עסקי ממון ומחלוקת בלבד, אבל משרע"ה האציל עליהם מהשפעת קדושתו ובקשו גם הם לדרוש אלקים.
ובזה יתבארו טעם השינויים שבפסוק מעבר לעתיד (עיין לעיל קושיא ב' ג') כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, כי תחלת ביאתם לא ע"ש כוונה זו הי'. אלא שאשפיע עליהם שיהי' תכלית ביאתם לדרוש אלקים, ולזה נאמר בלשון עתיד כי לא הי' בחי' ביאה בעבר, ואמר עוד כי יהי' להם דבר בא אלי, ר"ל מה שישיגו דבר בחי' קדושה, מחמת שבא אלי תחלה על עסקי ממון ואח"כ נהפך לבם לטוב לדרוש אלקים, ולז"א בא אלי בלשון עבר שהתכוין הכתוב על תחילת ביאתם והבן.
באופן אחר יתבאר דברי מדרש הנ"ל אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים וכו', עפי"מ שפי' האר"י הק' ז"ל בפסוק וינצלו את מצרים שדרשו חכז"ל (ברכות דף ט' ע"ב) עשאום כמצולה שאין בה דגים, הכוונה על נציה"ק שהוציאו משם ונתרוקנו המצריים מכל בחי' קדושה, והגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות הכתוב מיירי ברכוש מצרים שנטלו מהם כלי כסף וכלי זהב, יל"פ דהא בהא תליא עפי"מ שפי' ק"ז הייטב לב זלה"ה (פ' בהר) עה"פ או קנה מיד עמיתך. שכל חפץ או כלי שהאדם קונה שייכת לשורש נשמתו והוא צריך לתקן הנציה"ק הנמצאים בחפץ ההוא עיי"ש, נמצא דמה שנטלו רכושם הי' ג"כ לטעם בירור הניצוצין והדרש והפשט חדא נינהו, גם בענין הליכתן של ישראל במדבר כתב האוה"ח הק' (ריש פ' מסעי) שהי' לתכלית בירור ניצוצי הקדושה, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחד י"ב שעות, כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא עיי"ש, והאר"י הק' כתב דכל ענין הגלות לטעם שכ"א צריך להיות במקום השייך לשורש נשמתו לברר ניצוצי הקדושה, וכבר הארכתי בענין זה בספרי ויואל משה (מאמר ב' סי' קי"ד) עיי"ש.
והנה מה שביקש משה רבינו ע"ה ליתרו אל נא תעזוב אותנו השיג משרע"ה ההכרח שיהי' יתרו עמהם לתכלית בירור הניצוצין, ולברר דבריו אמר לו אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים, והשאילו להם כלי כסף וכלי זהב בשביל הבטחת הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ובודאי שלא הי' אברהם אבינו חומד ממון עד שהוצרך הקב"ה להבטיחו על רכוש גדול, אלא שהי' צורך גדול בדבר לברר על ידו ניצוצי הקדושה ומזה הטעם עצמו אל נא תעזוב אותנו, ולכך הזכיר לו נס זה דוקא החן שנתן לאבותינו במצרים כי הא בהא תליא והבן.
פרשת יתרו
ביאור על דין מינוי הדיינים ומחלוקת הערב רב על רכוש מצרים
ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, בגמרא (שבת דף י' ע"א) הקשו וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית וכו', אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה וכו' עכ"ד הגמ', ויל"ד דכמו"כ יקשה במאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ולגבי העם אין שייך לדרוש כן ששעה אחת ביום נחשב להם כאילו עמדו כל היום. ב) ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, יל"ד הלא יתרו שאל אותו על הנעשה כבר שראה העם עומדים אצלו כל היום, א"כ הו"ל להשיב בלשון עבר כי בא אלי העם לדרוש אלקים, ומה זה שאמר יבוא בלשון עתיד, והגם שרש"י ז"ל פי' שהכוונה כי בא לשון הוה ומצינו כן גם בשאר מקומות שנכתב לשון עתיד במקום לשון הוה, עכ"ז בכל מקום טעמא בעי למה משנה הפסוק מעבר לעתיד.
ג) כי יהי' להם דבר בא אלי וגו', גם כאן יל"ד שאמר בלשון עתיד כי יהי' להם, ותוך כדי דיבור חזר לומר בא אלי לשון עבר.
ד) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, בגמרא (סנהדרין דף י"ח ע"א) תנו רבנן ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות וגו', שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י"ב אלף, שרי עשרות ששת רבוא נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות עכ"ד הגמ', ולכאורה יפלא למה הוצרכו קרוב לפ' אלף דיינים בדור המדבר, ולא מצינו הלכה זו קבועה לדורות שיתחייב להושיב בי"ד לכל עשרה מישראל, ומדוע נשתנה דור המדבר בזה, והרי מפרשה זו אנו למדין הרבה הלכות בענין מינוי הדיינים כמבואר בגמ' דסנהדרין שם, ולא למדו חכז"ל לעשות כן לדורות להרבות בדיינים כ"כ, וירושלים בשלותה היתה רבתי עם, בכל חצר וחצר כפלים כיוצאי מצרים כמבואר במדרש איכה, ואעפ"כ הי' מספיק בי"ד א' של ע"א, וב' בתי דינים של כ"ג, כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' סנהדרין ה"ג) ומדוע בהיות ישראל במדבר ולמדו תורה מפי משרע"ה, ולא עסקו במשא ומתן שהיו כולם אוכלי מן למה הי' הצורך להרבות בדיינים כ"כ, ועיין בראב"ע זלה"ה שהקשה דאיך יתכן להיות שמינית המחנה דיינים וראשי העם.
ה) עוד קשה דהרי החשבון שרי מאות ששת אלפים וכן כולהו נחשב בערך מספרם של ישראל ששים רבוא, והרי חוץ מס' רבוא ישראל הי' הערב רב שהיו מרובים עליהם פי כמה, ולפי החשבון המפורש בגמ' לא היו ממנים להם דיינים כלל, ואיך יתכן זה, וכי לא הי' להם ריב ומשפט בין אדם לחבירו שיצרכו לבתי דינים, ואדרבה בני ישראל מוחלים ומוותרים זה לזה ובאים לידי פשר מבלי לעמוד לדין, משא"כ הערב רב מחזיקים בריב ומחלוקת, ואיך לא הושיבו להם דיינים כלל והוא משולל הבנה.
ולבאר הענין נקדים דברי המדרש ילקוט (פ' בהעלותך רמז תשכ"ו) ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו, א"ר יהודה אמר לו אתה שראית חן שנתן לאבותינו במצרים שנאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים (אל נא תעזוב אותנו) עכ"ד המדרש, ותמה ק"ז הישמח משה זלה"ה הלא נסים נפלאים יותר עשה הקב"ה לישראל, ולמה הזכיר משה נס זה דוקא. ויותר תמוה מה שאמר משה הלשון לאבותינו במצרים וכי יוצאי מצרים אבותיו היו, והלא הוא הוציאם ולא יצאו אבותיו כלל ולא ניתן להם חן השאלה והיא פלאי עכל"ק.
ונל"פ עפימ"ש החזקוני עה"פ וישב משה לשפוט את העם, יש מפרשים שאלו המשפטים היו מן הערב רב, שהיו תובעים מהם את שלל קרוביהם עכ"ל, והכוונה שאחר שהמצריים נטבעו בים עמדו הערב רב במקום יורשים, לתבוע מישראל הכלים והחפצים שנטלו בשאלה שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים כמ"ש רש"י בפ' וכל פטר חמור תפדה בשה, והנה הע"ר היו הרבה יותר מישראל, כמבואר בתרגום יונתן עה"פ וגם ערב רב עלה אתם ואוף נכראין סגיאין מנהון מאתן וארבעין רבוון סליקו עמהון וכו', וכולם באו לדון עם ישראל על הירושה, ויתכן שגם בינם לבין עצמם הי' להם סכסוכים רבים, ע"כ היו צריכים לדיינים הרבה, ולא הי' מספיק להם כל אלה הדיינים, אלא שלא הי' אפשר למנות דיינים יותר מטעם שנבאר, דלמנות דיינים מן הערב רב וודאי לא יתכן דלא הי' בהם אלה המעלות שמנה הכתוב אנשי אמת יראי אלקים וגו' ולמנות דיין מבני ישראל על עדה של ערב רב ג"כ לא רצה משרע"ה, דיש מקום לחוש שמא ימשך לדועותיהם: וכמו שפי' המלבים עה"פ (משלי י"ג כ') הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, דהול"ל הולך עם כסילים כמו ברישא דקרא, ואפ"ל הכוונה דהנעשה מנהיג על כסילים ורשעים, אף אם כוונתו להדריכם בדרך התורה ולהיישיר דרכם, סופו להימשך אחריהם וירוע כמותם עכ"ד, ולכן הי' הכרח שיהי' התמנות הדיין לכה"פ על עשרה מישראל כשרים, דכל בי עשרה שכינתא שריא, וע"י התחברות עדה קדושה מישראל הי"ל כח ההתגברות שלא להמשך אחר הע"ר, ומה"ט לא הי' אפשר למנות דיינים יותר מחשבון של אחד לעשרה, ובהכרח הספיקו לדון גם את הערב רב, ולדורות לא הי' צורך עוד לדיינים מרובים כ"כ בשביל הע"ר כי נתבטלו הם וטענותם.
והנה אליבא דאמת לא הי' בטענתם ממש דהרכוש שקבלו ישראל לא נתנו המצריים להם בתורת שאלה כמ"ש רשיז"ל עה"פ וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד, טול שנים ולך. ומזה ראי' שלא בתורת שאלה נתנוהו להם שאף מה שלא שאלו ינתן להם, אלא וודאי מעיקרא החליטו ליתנם בתורת מתנה לחלוטין ובלבד שיצאו מארצם מהר כי אמרו כולנו מתים, ואחר שיצאו נתחרטו על מתנתם, וכבר האריכו המפרשים מדוע צוה הקב"ה שיבקשו מהם בתורת שאלה וחלקי אמרה נפשי בטעמא דמילתא עפי"מ שכתב בספר אגרא דכלה בפ' ראה עה"פ ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, שאם נוטלין ממון או חפץ מאינשי דלא מעלי, משפיע אותו הממון בהמקבל השפעה רבה, ומכבה בו כח הקדושה, דכח הפועל בנפעל עיי"ש בדה"ק, ואפשר שזה רק כ"ז שהנותן בחיים, אז יש חשש שהמקבל ימשך אחר דעותיו הרעים, משא"כ אם הנותן כבר מת ליכא חששא.
ובזה יובן מה שנטלו ישראל רכושם של מצרים מעיקרא בדרך שאלה, דהי' חשש שלא ימשכו אחרי דעותיהם הרעות דכח הפועל בנפעל, לכך צוה הקב"ה שיקחו בתורת שאלה עד אחר קרי"ס שאז נאבדו המצריים מן העולם וקנאוהו מן ההפקר, ואולי גם המצריים הרהרו בתשובה בשעת מיתתם, ואין עוד חשש שימשכו אחר דעותיהם והיו יכולין לזכות בהרכוש, ועד הזמן ההוא צוה הקב"ה שיטלו בתורת שאלה ולא יכוונו לזכות בהם, גם לא השתמשו בהם מה"ט, אבל באמת כוונת המצריים לא הי' בדרך שאלה כנ"ל וממילא לא הי' להע"ר טענה להוציא מישראל רכושם של המצריים.
אמנם מאן ספין להעיד ע"ז לפני הדיינים, והרי בני ישראל הם נוגעים בדבר, והע"ר באו בטענה שניתן לישראל בתורת שאלה ומי יעיד להכחיש טענתם, ואפשר דיתרו שהי' בתחלה מיועצי פרעה, אף אחר שעזב את ארצם ונתיישב במדין, ידע בתכסיס המלוכה וסיבותיהם, ואולי שמע וקיבל משרי המלוכה מה שאירע להם עם ישראל בענין הרכוש, וכמו שאמה"כ וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל וגו' כי הוציא וגו', והוא יכול להעיד שנתנו המצריים הכל במתנה גמורה, כי לא הי' נוגע בעדותו כלל.
ובזה יל"פ מאמה"כ שאמר משרע"ה ליתרו אל נא תעזוב אותנו והיית לנו לעינים, פירש"י ז"ל כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו אתה תהי' מאיר עינינו, ולכאורה יפלא וכי הוצרך משרע"ה ליתרו שיאיר עיניו במה שנעלם ממנו, והלא כל רז לא אניס לי' וכל דבר הקשה יביאון אל משה, אבל להנ"ל יובן שהי' צורך אליו להעיד בבי"ד על דבר הרכוש שניתן לישראל במתנה מן המצריים לא בשאלה שלא הי' אפשר עדות זה ע''י זולתו, וזהו דבר שיתעלם מעינינו וכו', ולקושטא דמילתא השפעה זו שישראל מצאו חן בעיני המצריים והשאילו להם בא מכח ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ובאותה הבטחה לא נזכר לשון שאלה, והואיל דהשפעת החן באה מכוח אותה ההבטחה, וודאי שהמצריים לא נתנו בתורת שאלה רק בתורת מתנה, ואין לע"ר שום טענה, ואפשר זהו כוונת המדרש אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים ר"ל אותו החן שהי' לנו בעיני המצריים הי' בכח אבותינו. מכח הבטחת השי"ת לאברהם אבינו ע"ה, ובאותה הבטחה לא נאמר לשון שאלה, ואתה תוכל להעיד על זה שנתנו המצריים את רכושם לישראל בתורת מתנה, ועל כן אל נא תעזוב אותנו, כי אין לנו אחר זולת שיוכל להעיד על הדבר הזה.
ומעתה אפ"ל דמ"ש יתרו וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב הם היו הערב רב שהיו מחרחרי ריב ומחזיקים במחלוקת, משא"כ בני ישראל הכשרים הנ"ל, ואצלם יתפרש כפשוטו שעמדו שם מן הבוקר עד הערב ממש, ול"ק תורתן מתי נעשית, שהם לא השתדלו בעסק התורה, אבל משרע"ה לא הי' דן רק שעה א' ביום ומעלה עליו הכתוב כאלו עוסק כל היום, והנה אף שהערב רב כוונת ביאתם לדין הי' רק על עסקי ממון ומחלוקת בלבד, אבל משרע"ה האציל עליהם מהשפעת קדושתו ובקשו גם הם לדרוש אלקים.
ובזה יתבארו טעם השינויים שבפסוק מעבר לעתיד (עיין לעיל קושיא ב' ג') כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, כי תחלת ביאתם לא ע"ש כוונה זו הי'. אלא שאשפיע עליהם שיהי' תכלית ביאתם לדרוש אלקים, ולזה נאמר בלשון עתיד כי לא הי' בחי' ביאה בעבר, ואמר עוד כי יהי' להם דבר בא אלי, ר"ל מה שישיגו דבר בחי' קדושה, מחמת שבא אלי תחלה על עסקי ממון ואח"כ נהפך לבם לטוב לדרוש אלקים, ולז"א בא אלי בלשון עבר שהתכוין הכתוב על תחילת ביאתם והבן.
באופן אחר יתבאר דברי מדרש הנ"ל אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים וכו', עפי"מ שפי' האר"י הק' ז"ל בפסוק וינצלו את מצרים שדרשו חכז"ל (ברכות דף ט' ע"ב) עשאום כמצולה שאין בה דגים, הכוונה על נציה"ק שהוציאו משם ונתרוקנו המצריים מכל בחי' קדושה, והגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשטות הכתוב מיירי ברכוש מצרים שנטלו מהם כלי כסף וכלי זהב, יל"פ דהא בהא תליא עפי"מ שפי' ק"ז הייטב לב זלה"ה (פ' בהר) עה"פ או קנה מיד עמיתך. שכל חפץ או כלי שהאדם קונה שייכת לשורש נשמתו והוא צריך לתקן הנציה"ק הנמצאים בחפץ ההוא עיי"ש, נמצא דמה שנטלו רכושם הי' ג"כ לטעם בירור הניצוצין והדרש והפשט חדא נינהו, גם בענין הליכתן של ישראל במדבר כתב האוה"ח הק' (ריש פ' מסעי) שהי' לתכלית בירור ניצוצי הקדושה, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחד י"ב שעות, כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא עיי"ש, והאר"י הק' כתב דכל ענין הגלות לטעם שכ"א צריך להיות במקום השייך לשורש נשמתו לברר ניצוצי הקדושה, וכבר הארכתי בענין זה בספרי ויואל משה (מאמר ב' סי' קי"ד) עיי"ש.
והנה מה שביקש משה רבינו ע"ה ליתרו אל נא תעזוב אותנו השיג משרע"ה ההכרח שיהי' יתרו עמהם לתכלית בירור הניצוצין, ולברר דבריו אמר לו אתה ראית חן שנתן לאבותינו במצרים, והשאילו להם כלי כסף וכלי זהב בשביל הבטחת הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ובודאי שלא הי' אברהם אבינו חומד ממון עד שהוצרך הקב"ה להבטיחו על רכוש גדול, אלא שהי' צורך גדול בדבר לברר על ידו ניצוצי הקדושה ומזה הטעם עצמו אל נא תעזוב אותנו, ולכך הזכיר לו נס זה דוקא החן שנתן לאבותינו במצרים כי הא בהא תליא והבן.
פרשת יתרו
שארית ישראל - הארת פני משה רבינו בכל הדורות
באופן אחר יתבארו הדקדוקים שבפסוק ודברי המדרש ילקוט הנ"ל עפימ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ כי יבא אלי העם לדרוש אלקים וזל"ק, השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלקים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה ידבר להם וכו', ועוד שאני שופט אותם וכו', עוד כתב הרמב"ן ז"ל כעי"ז (בפ' במדבר) בענין מספר בנ"י וזל"ק, כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו. יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם וכו' ולכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו עליהם רחמים עכ"ד ז"ל, והרמ"ע מפאנו זלה"ה פי' עה"פ שאו את ראש כל עדת בנ"י וגו' במספר שמות לגלגלותם, שמרע"ה ראה בכ"א מישראל כל הגלגולים וכל הדורות העתידים לצאת ממנו עד סוף כל הדורות עכ"ד ז"ל, ובוודאי ביקש משרע"ה עליהם רחמים להמשיך להם טובה ברוחניות ובגשמיות.
ועד"ז אפ"ל רמז הפסוקים שיתרו שאל למשרע"ה מדוע אתה יושב לבדך וגו' השיב לו מרע"ה זה הדבר א"א להעשות על ידי שליח, והטעם כי יהי' להם דבר בא אלי, ר"ל כל מה שיהי' להם בדורות העתידים בא אלי, דכל א' מישראל שבא אל משה המשיך לו מרע"ה טובה לו ולדורות הבאים אחריו, וא"ש שהתחיל בלשון עתיד כי יהי' ומסיים בלשון עבר בא אלי, גם מ"ש כי יהי' להם בלשון רבים דהכוונה על עד סוף כל הדורות כולם באו עם זה האיש שבא אלי וא"א שיהי' נעשה זה ע''י שליח.
גם ירמוז כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, על כל הדורות מה שנמצאו עוד יהודים הדורשים את אלקים. הכל הוא ע"י אותה הברכה שבירך משה רבינו ע"ה את ישראל וז"ש בלשון עתיד כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים בכל הדורות הכל הוא על ידי וא"א פעולה זו ע"י אחר, והשיב לו יתרו אמת הדבר שזה מוכרח להעשות על ידך אבל דייך אם יבואו ישראל אליך בשביל זה לקבל ממך הברכות והודעת להם את הדרך ילכו בה וגו', אבל על ענין משפטים לשפוט בין איש ובין רעהו על זה תוכל למנות דיינים ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'.
ועד"ז יתבאר דברי המדרש ילקוט שאל יהודה איש כפר עכו את ר"ג מה ראה משה לומר כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, ר"ל מדוע אמר לשון עתיד הלא יתרו שאל אותו על אותו הזמן ומה ראה לומר בלשון עתיד כי יבוא, והשיב לו ר"ג אם לאו מה יאמר, כשהוא אומר לדרוש אלקים יפה אמר, ר"ל שכן הוא האמת שדורשי אלקים שבכל הדורות כולם הם מברכתו של מרע"ה שבדיבורו הקדוש שאמר לדרוש אלקים המשיך כח קדושה זו נצחי לדורות, ומברכתו עמך יבורך שנזכה לילך בדרך האמת בדרך התוה"ק ולהתדבק אל הקדושה, ונזכה לגאולה שלימה וישועה אמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פרשת יתרו
שורש ישי ומדריגת מורח ודאין
באופן אחר יתבאר דברי המדרש הנ"ל בהקדם מ"ש החיד"א ז"ל בספרו נחל קדומים בשם רבינו אפרים עה"פ כי יבוא אלי העם, תיבת אלי העם נוטריקון אליה עם רומז על אלי' הנביא, וצ"ב כוונת הרמז לכאן.
ונקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן שמלך המשיח יהי' לו מדריגת מורח ודאין. ומדריגה זו לא הי' גם למרע"ה, והארכתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' ל"ז) לבאר מנ"ל להרמב"ם ז"ל שלא הי' מדריגה זו למרע"ה עיי"ש, ואפשר דיצא לו מפרשה זו שאמר יתרו למשה נבול תבול גם אתה וגו' לא תוכל עשוהו לבדך, ואלמלי הי' דן בריח לבד לא יצדק בזה עייפות וגם אין שייך למנות שופטים אחרים שאין להם מדריגה זו, אלא וודאי שגם מרע"ה הי' דן עפ"י כללי התורה ולא בריח, ואפשר מפני שלא הי' הדור ראוי לכך ורק לימות המשיח יבוא השפעה גדולה מן השמים ורוח הטומאה יעביר מן הארץ אז יהי' למלך המשיח מדריגה זו, ומבואר בזוה"ק פ' פנחס (דף רמ"ו ע"א) שמלך המשיח יהי' מרע"ה, נמצא שהוא עצמו יזכה למדריגה זו לעתיד, ואפשר שיתרו הקשה קושיא זו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם וגו' וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ומדוע אין אתה דן בריח, שידע יתרו שמרע"ה ראוי למדריגה זו להיות מורח ודאין ומדוע אינך משתמש במדה זו ועל זה השיב משה לחותנו כי יבוא אלי העם וגו' פי' עדיין לא הגיע הזמן לזה ורק לעתיד כשיבוא אלי' הנביא עם העם אז יהי' לי מדריגה זו להיות מורח ודאין, אבל עכשיו עדיין לא הגיע הזמן לכך.
ואיתא במד"ר פ' ויחי (פרשה צ"ט סי' ח') ולו יקהת עמים מי שאומות העולם מתקהלין אליו שנאמר (ישעי' י"א) שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו, אבל בני ישראל ילמדו תורה מפי הקב"ה בעצמו ומרע"ה יהי' הסרסור בין ישראל להקב"ה, וזה שהשיב לו ר"ג כשהוא אומר לדרוש אלקים יפה אמר, ר"ל כשיבוא אותו זמן שיבוא אלי העם לדרוש את אלקים דייקא, שאני אהי' הסרסור לקרב אותם אל הקב"ה, אבל הם ילמדו תורה מאתו ית"ש וזה יהי' אחר ביאת אלי' הנביא אז אזכה למדריגת מורח ודאין, אבל עכשיו לא הגיע עוד הזמן, והנה הוקשה לו להשואל אומרו כי יבוא אלי בלשון עתיד והו"ל למימר כי בא אלי לשון עבר וע"ז תירץ כשהוא אומר לדרוש אלקים יפה אמר שקאי על לעתיד אחר ביאת אלי' שאז יזכה מרע"ה למדריגת מורח ודאין והבן.
פרשת יתרו
דרכי התשובה של דור המדבר
ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, כי יהי' להם דבר בא אלי וגו', דקדקו המפרשים דהתחיל בלשון רבים כי יהי' להם דבר, וסיים בל' יחיד בא אלי (ועיין פרש"י).
ואפ"ל עפי"ד הגמ' קידושין (דף מ' ע"ב) ראב"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה א' אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא א' יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה, פרש"י יראה אדם עצמו כאילו שקול, וכל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים, וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה, עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין וכו', ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים עכ"ל. והנה דור המדבר דור דיעה הי' יראת ד' על פניהם, וכאשר אירע צרה לצבור כל א' ואחד תלה הקלקלה בעצמו שהוא הגורם, ומיד פשפש במעשיו לתקן החסרון אשר בעבורו נגרם צער וצרה להכלל כולו, וז"ש כי יהי' להם דבר, ר"ל כאשר יארע דבר לכללות העם, בא אלי כל א' ואחד בא אלי לחפש דרך תשובה ולתקן החסרון כי תולה בעצמו שבעבורו בא הרעה הזאת, והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו שהתוה"ק הוא צרי ומרפא לכל חולי הנפש.
פרשת יתרו
אור הידיעה בתורה ותפלה
במסיבה להחזקת הישיבה
והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, צ"ב לפי פשוטו שכבר אמר והזהרתה וגו' את החקים ואת התורות, הרי נכלל בזה כל עשיותיו וחובתו של אדם להבוי"ת, ומה הוסיף הכתוב במאמר והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והכל נכלל בתוה"ק, וכבר אמור את החקים ואת התורות, גם יל"ד בשינוי הלשון והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות, הזכיר בהם לשון אזהרה, שצריך אזהרה רבא וזהירות יתירה לקיים החקים והתורות כאשר צוה ד', ואצל הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון הזכיר לשון ידיעה והודעת להם וגו' וצ"ב הכוונה בזה, וכי סגי בידיעה לבד, ובאזהרה כבר נכלל גם הידיעה, וצ"ב בשנותו מאזהרה לידיעה
ב) בגמרא (ב"ק דף ק' ע"א, ובמס' ב"מ ל' ע"ב) דרשו רז"ל פסוק זה, תני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים וכו', ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, ובמס' ב"מ פרש"י ז"ל זה בית חייהם ללמוד להם אומנות להתפרנס בו, חוקים ותורות כתיבי ברישי' דקרא עכ"ל, ובמס' ב"ק פרש"י ז"ל בית חייהם תלמוד תורה, וצ"ב דמשני פירושו מתורה לאומנות, גם דלא ניחא לי' במס' ב"מ לפרש בית חייהם זו תלמוד תורה, דחקים ותורות כבר כתיבי ברישי' דקרא, א"כ מדוע ניחא לי' לפרש כן במס' ב"ק, והרי תלמוד תורה נכלל ברישי' דקרא חקים ותורות, וכן הקשה בגליון הש"ס, והמהרש"א ז"ל בח"א מס' ב"מ) הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ דאפשר שהוא דבר נוסף ארישא דקרא, וזו בית חייהם משמע לקבוע להם בתי מדרשות לתורה עכ"ד ז"ל, אמנם אין זה מספיק דג"ז נכלל בתלמוד תורה, וכבר אמור חקים ותורות ברישא דקרא ועדיין צ"ב.
ואפשר לתרץ דברי רש"י ז"ל עפ"י דרכו של המהרש"א ז"ל בהוספת נופך קצת, דמה שפי' רש"י ז"ל במס' ב"ק בית חייהם תלמוד תורה, הוא דבר נוסף ארישא דקרא חקים ותורות, דבית חייהם משמע לקבוע בית לתורה, דהנה מלת בית הוא כינוי על השתלשלות הדורות: כמו שדרשו רז"ל במסכת סוטה (דף י"א ע"ב) עה"פ ויעש להם בתים בתי כהונה ובתי לוי' ומלכות, וכטעם הכתוב (ש"ב ז') מי אנכי ד' אלקים ומי ביתי וגו', וכתב הרמב"ן ז"ל (בפ' וירא) עה"פ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ירמוז על ידיעתו והשגחתו ית' הפרטיות עליו, כי ידיעת השם שהי' השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בנ"א מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עינו וכו' עכ"ד ז"ל, ואפ"ל ע"ד הרמז לענינינו והזהרת אתהם את החקים ואת התורות, זו אזהרה על קיום החקים והתורות שיקיימו בעצמם, ואמר הכתוב עוד והודעת להם זה ''בית" חייהם, היינו לקבוע בית לתורה, ולהעמיד יסוד השתלשלות הדורות לתורה הנרמז במלת בית, וכענין שנא' באאע"ה למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', ועי"ז זכה להשגחתו ית' הפרטית הנרמז בהבטחת כי ידעתיו, ואפשר דע"כ שינה הכתוב מאזהרה לידיעה, לרמוז כי הידיעה שהוא השגחתו ית' התמידית ישיגו בסיבת בית חייהם, אם יעמידו בית ודורות ישראל לתורה.
ואפ"ל עוד בהקדם דברי המד"ר (פרשה כ"ח סי' ב') כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו', ותגד לבני ישראל אלו האנשים, למה לנשים תחלה, כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה, ופי' היפ"ת ע"י שדיבר להן תחלה וכבדן טפי, תהיינה זריזות להנהיג בניהן לתורה ולא תתעצלנה לפי שאינן מצוות על ת"ת, אבל אין לפרש שמפני שמנהיגות בניהן לתורה עדיפי מאינשי וכו', דאנשים ה"ה מצווים על ת"ת וללמד הבנים, ואיך יתכן שיהיו גרועים מהנשים שאינם מצוות כלל עייש"ד, אמנם לפי פירושו קשה מדוע לא הקדימו האנשים תחלה מה"ט, כדי שיהיו מנהיגים את בניהם לתורה שנצטוו בה, ולמה לנשים תחלה, ובמתנות כהונה פי' מפני שהנשים מצויות בבית משא"כ האנשים, אמנם טעם זה לא נהיג בדור המדבר, שגם האנשים היו פנויים ממלאכה ואכלו את המן ושתו מי באר, ומדוע לא הקדימו לאנשים כדי שיהיו מנהיגים בניהם לתורה.
ונל"פ דהנה לגדל בנים לתורה ולהעמיד דורות ישרים צריך לזה זכות וסייעתא דשמיא, כי ישנם קישויים ועיכובים רבים הן ברוחניות והן בגשמיות כידוע, ואיך יגיע האדם לזכות גדול כזה והרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואמרו רז"ל בגמ' (קידושין דף ל"ט ע"ב) אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא אמאי לא אגין מצות עלי' כי היכי דלא ליתי לידי הרהור, מבואר דשכר מצו' ליכא אף להצילו מן ההרהור ולספק בידו לגמור מצותו עיי"ש, וא"כ מאין יזכה האדם להתגבר על כל הקישויים בגידול בניו לתורה, אמנם כ"כ המפרשים ז"ל דהעושה מצוה שלא נתחייב בה, והמביא עצמו לידי חיוב משתלם בשכרו בעוה"ז, ומעתה אפ"ל דע"כ הקדימו הנשים תחלה, כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה, דמפני שלא נצטוו בה מגיע להם להיות משתלם שכרן בעוה"ז, והשכר יהי' שיזכו לגמור המצו' בשלימות ולהעמיד דורות ישרים, אמנם לפי"ז איך יזכו האנשים לזה וה"ה מחוייבים בדבר, אולם אם נותנים להחזקת תלמוד תורה יותר מכפי כחו ויכולתו, ה"ה משתדל במצוה יתר על חיובו, והעושה מצוה יותר מכדי חיובו והמביא עצמו לידי חיוב משתלם בשכרו בעוה"ז, והעיקר השכר שיזכה להשלים המצו' ע"צ השלימות כנ"ל.
ועפי"ז יל"פ כי ב' הפירושים שברש"י ז"ל, מ"ש במס' ב"מ בית חייהם אומנות להתפרנס בו, ובמס' ב"ק בית חייהם תלמוד תורה. הם הא בהא תליין, כי בנ"א חושבים שמי שיש לו אומנות טוב ופרנסה בהרחבה, עי"ז יוכל להחזיק תלמוד תורה ביד רחבה כברכת ד' אשר נתן לו. הנה גם זה אמת שמי שחננו ד' בעושר ישיג ידו להחזקת התורה, אמנם גם להיפוך המשתדל בהחזקת התורה יותר מוכולתו, השי"ת משלם שכרו בעוה"ז ויזכה לאומנות טוב ופרנסה בהרחבה, שיוכל לעשות המצו' ע"צ השלימות, נמצא דב' הפירושים שברש"י ז"ל חדא נינהו, והא מביא לידי חבירו, שע"י האומנות להתפרנס בו יגיע לת"ת, וע"י התורה יזכה לפרנסה כנ"ל, וכדמרגלא בלשון חז"ל ד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר, ואף כאן פרש"י ז"ל במס' ב"ק בית חייהם תלמוד תורה, ועשירים במקום אחר בפי' למס' ב"מ, שזה מביא לעשירות ופרנסה טובה להתפרנס בו, ובזה יבואר הכתוב והזהרת אתהם את החקים ואת התורות, היינו מה שמחוייבים מצד החיוב, שע"ז יתכן לשון אזהרה, ואמר עוד והודעת להם זה בית חייהם, שיעשו פעלים לתורה יותר מהמחוייב. ולא יתכן לשון אזהרה כ"א על החיוב, והכוונה רק להודיעם שעי"ז יזכו לתורה ולפרנסה, שנכללו במלת בית חייהם כדברי רש"י ז"ל.
עוד יל"פ בטעם שינוי הפירושים בדברי רש"י ז"ל, דהנה במס' ב"מ הנ"ל הובא הך דרשה על עובדא דר' ישמעאל ברבי יוסי, דפגע בי' ההוא גברא טעון משא של עצים ועמד לפוש, וביקש מר"י בר"י שיסייענו לטעון, ושילם לו ר"י דמיהן שלא יתחייב בטעינה והקשו בגמ' והא ר"י ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הו', (ובלא"ה מפטר מטעינה) ותירצו ר' ישמעאל ב"ר יוסי לפנים משורת הדין עבד דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין עכ"ד הגמ' שם, ובמס' ב"ק הובא הך דרשא בעובדא דר' חייא ורב, והוא שאמרו שם המראה דינר לשולחני ונמצא רע, (פרש"י המראה דינר לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו) תני חדא אומן פטור הדיוט חייב וכו', אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למגמר כלל, (פרש"י דנכו ואיסור שולחנין אומנין היו) ההיא איתתא דאחזיא דינרא לר' חייא, אמר לה מעליא הוא, למחר אתאי לקמי' ואמרה לי' אחזיתי' ואמרו לי בישא הוא, וצוה ר' חייא לרב זיל חלפו' ניהלה (שישלם לה דינר דמי ההיזק) וכתוב אפנקסו דין עסק ביש, פרש"י רב שומר גנזיו של רבי חייא דודו הו'. דין עסק ביש פרש"י סחורה רעה הוא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא הי' לי לראותה, והקשו בגמ' מ"ש דנכו ואיסור דפטירי, משום דלא צריכי למגמר, (ר"ל שהיו בקיאים היטב בצורתא דזוזא) ר' חייא נמי לאו למגמר קא בעי, ותירצו ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד כדתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין עכ"ד הגמ', (ויל"ד בזה טובא ויפרטו הדקדוקים להלן)
ולענינינו במה דשני רש"י ז"ל פירושו מהכא להתם, אפ"ל דבמס' ב"מ אזיל רש"י לשיטת ר' ישמעאל בר' יוסי דעלי' קאי, ובמס' ב"ק לשיטת רב ור' חייא דמיירי בהו, דהנה במס' ברכות (ל"ה ע"ב) פליגי ר' ישמעאל ורשב"י, בפי' הכתוב ואספת דגנך מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, (פרש"י שלא יעסוק בדרך ארץ) תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך עכ"ד הגמ', ואזיל רשב"י לשיטתי' (במס' שבת ל"ג ע"ב) כשיצא מן המערה וראה בנ"א חורשין וזורעין אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, (פרש"י דאפשר ע"י נכרים והקב"ה מחלק מזון וריוח לעושי רצונו) מבואר דלשיטת רשב"י אסור לעסוק באומנות כ"א בתורה בלבד, ור"י ס"ל הנהג בהם מנהג דרך ארץ לעסוק באומנות וגם בתורה.
והנה בגמ' זבחים (קי"ט ע"א) אל המנוחה ואל הנחלה תנא דבי ר' ישמעאל זו וזו שילה, פרש"י ז"ל ואפ"ה יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל, ולשיטתי' אזיל דבקדושת ירושלים גופי' ס"ל דיש אחרי' היתר כדאמרי' במגילה (דף י' ע"א) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמה"ז ואוקימנא כר' ישמעאל, וכתבו התוס' ולא דק דהתם ר' ישמעאל ב''ר יוסי וכו' והכא ר' ישמעאל בן אלישע עיי"ש, עכ"פ מדברי רש"י ז"ל מבואר דס"ל דתרווייהו ר' ישמעאל ב"ר יוסי עיי"ש, וא"כ לשיטת רש"י ז"ל דסתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל ב"ר יוסי, וע"כ מפרש במס' ב"מ בית חייהם אומנות להתפרנס בו, דהרי מיירי התם בר' ישמעאל ב"ר יוסי, והוא סתם ר' ישמעאל דס"ל במס' ברכות הנהג בהם מדת דרך ארץ, והחיוב וההכרח לעסוק גם באומנות להתפרנס בו, ע"כ לשיטתו אזיל לפרש בית חייהם על אומנות, אמנם במס' ב"ק מיירי ברב ור' חייא, ורב הי' תלמיד מובהק מרשב''י כמ"ש בס' יונת אלם, ומצינו בגמ' בכ"מ דמקשינן אתלמיד משיטת רבו, דאורחא דמילתא דתלמיד כרבו ס"ל, ורשב"י ס"ל דאסור לעסוק באומנות כ"א בתורה בלבד, וע"כ לא רצה רש"י ז"ל לפרש שם בית חייהם זו אומנות להתפרנס בו, דאינה לשיטת רשב"י, לכן פרש"י זה תלמוד תורה, והכא והתם לשיטתייהו אזלו.
אמנם יקשה לפי הנחה זו דרב ור' חייא בשיטתי' דרשב"י אזלו, דצריך להיות מלאכתן נעשית ע"י אחרים ואין לעסוק באומנות כ"א בתורה לבד, א"כ איך היו הם בעצמם אומנים במלאכת השולחני, עו"ק מה שהקשו בגמ' בפשיטות מ''ש דנכו ואיסור דפטירי משום דלא צריכי למגמר, ר' חייא נמי לאו למגמר קא בעי, ר"ל שהי' ג"כ בקי בטיב המטבעות ומ"ט נתחייב לשלם אם אומן הי', ולכאורה מ"ט פשיטא להו כ"כ, והרי אמרז"ל (פסחים ק"ד ע"א) בר' מנחם בר סימאי, אמאי קרו לי' בנן של קדושים דלא אסתכל בצורתא דזוזא, וכתבו התוס' (במס' ע"ז נ' ע"א) וא"ת מה חסידות איכא בזה, הא אמרי' פרק שואל (שבת קמ"ט ע"א) דיוקנא עצמה אסורה להסתכל וכו' כדכתיב אל תפנו אל האלילים, ותירצו לחלק דשמא צורתא דזוזא שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואפ"ה לא מסתכל עיי"ש, עכ"פ אית בזה גדר קדושה ומדת חסידות, ומי לנו גדול מר' חייא כאמרז"ל בגמ' (ב"מ פ"ה ע"ב) ההוא מרבנן דא"ל לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי' בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל בי' וכו' עיי"ש, מבואר שהי' מדריגתו נשגבה על כולם, ומ"ט פשיטא לי' למקשה שהי' אומן בטיב המטבעות והרי אפשר שלא עיין בהם בהסתכלות מרוב חסידותו.
ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' שם (ב"מ פ"ה ע"ב) כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר"ח לר' חייא בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפולפולי, א"ל ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי וכו' ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וכו' ומקרינא חמשה ינוקי וכו' ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל, היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא, פרש"י שהי' זורע זרעוני פשתן וקולע ממנו רשתות ומכמורות, וצד בהם צביים, ותיקן מעורותיהם קלפים, וכתב עליהם חומשים ומשניות ולמדה לתינוקת ועי"ז עבד לי' לתורה דלא תשתכח מישראל עכ"ד הגמ', ויש לתמוה למה טרח ר' חייא בכל אלה לזרוע בעצמו הפשתן ולקלוע הרשתות ולצוד ולעשות קלף, וכי לא הי' בנמצא לקנות קלפים או עורות לעשות מהם קלפים, וסופרים שכותבים חומשים בשכר, וכל אלו המלאכות הי' אפשר שתיעשה ע"י אחרים, והעיקר התכלית ה"ה ללמד תורה לישראל שלא תשתכח תורה מישראל, ומ"ט הטריח בכל אלה המלאכות.
והמהרש"א ז"ל בח"א העיר בזה וביאר שהתכוין ר' חייא שכל מעשה הזה לתורה יהי' מתחלתו לשם שמים, ולא יהי' בו שום שתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לש"ש, כי אלו קנה בהמה לעורה הי' בו מצד המוכר שיתוף דבר אחר, אבל מתחלת גידול הכיתנא הי' לשם תורה ולמצוה עכ"ד ז"ל ופירושו אינו מספיק כי מהו החסרון בשלימות הפעולה אם מוכר הבהמה יתכוין לשם הרווחת ממון, ואף עושי הקלף והסופרים רשאים לעשות מלאכתן בשכר ולא מצינו זהירות בשום מקום שנטילת שכרן יפגים שלימות המצו' של כתיבת התורה, ואדרבה הזהירו בזוה"ק ר"פ תרומה (קכ"ח ע"א) דאסור להשתדל להשיג המצות בחנם בלא שכר בגין דלא זכי בההוא עובדא לאמשכא עלי' רוחא דקודשא אלא באגר שלים עיי"ש, א"כ מעולה יותר וגדלה מעלת המצוה אם נותנים עבורה אגר שלים, ואף אם המוכר מכווין להרווחת הממון אין בכוחו לדחות ולקלקל כוונת הקונה שמכווין להשיג, המצו' באגר שלים ולש"ש, ומ"ט הטריח ר' חייא לעשות כל אלו העבודות בעצמו: והי' אפשר שיהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים.
עוד יל"ד במ"ש ר' חנינא אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, והשיב לו ר' חייא דידי עדיפא דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל וכתב המהרש"א ז"ל יראה בזה שהשיב לו ר' חייא דדידי עדיפא מדידך, דאי משתכחת תורה ח"ו ודאי דהו' דידך עדיפא שע"י פלפולך תחזירה, אבל אנא עבידנא שלא תשתכח. וא"כ דידך אינה אלא בכח ודידי הוא בפועל, ויותר משובח דבר שהוא בפועל וכו' עכ"ד, ולכאורה קשה איך אמר ר' חנינא אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, הרי יש לנו הבטחה מהבוית"ש שלא תשתכח תורה מישראל לעולם, כמאמר רשב"י (שבת קל"ח ע"ב) ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנא' כי לא תשכח מפי זרעו, וא"כ ה"ז אפס המציאות ולא יצוייר האפשרות בו כלל, גם ממה שכתב ר' חייא חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה ולמדם לתינוקות שלא תשתכח תורה מישראל, משמע שהי' חשש השכחה על עצם ידיעת התורה בפשוטי המקראות והמשניות, וזה לא יתכן במציאות, גם לא יצדק על זה מאמר ר' חנינא מהדרנא לה מפילפולו.
ויתבאר כל זה עפי"מ שפירשתי (בדברינו ח"ב עמוד ש"י) מאמר רז"ל (שבת קל"ח ע"ב) עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו', רשב"י אומר ח"ו שתשתכח תורה מישראל וכו', אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, פרש"י הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת, ולכאורה ראוי להבין מדוע לא ימצאו הלכה ברורה, הרי אפשר לברר ההלכה עפ"י הכלל שנמסר לנו בתוה"ק אחרי רבים להטות, וכיון שדעת הרוב מכרעת איפסקא הלכה כמותם ואין מקום למחלוקת, אמנם כלל זה של אחרי רבים להטות שייך רק לגבי אלו שיש להם דעת תורה אמיתית, בלי תערובת והשפעה מדעת אחרת, וכמ"ש הרמ"א ז"ל (חו"מ סי' קס"ג) שא"א לצרף למנין הרוב כ"א אותם שאומרים דעתם לש"ש עיי"ש, משא"כ אלו הנשפעים מדעת הצבור ותאות הזמן, ויש להם נטי' להשפעת דעת אחרת חוץ מדרך התורה, א"א לצרף דעתם למנין הרוב, כי מחמת הנגיעה והשפעת העולם עלולים הם לחוות דעתם בהלכה, היפך דעת התורה והיפך דעתם האמיתי, וראו חז"ל ברוח קדשם שיהי' זמן כזאת שלא יכלו לסמוך על הכרעת הרוב ולזה לא ימצאו הלכה ברורה, ולבחי' זו קראו חז"ל שכחת התורה (עייש"ד ביתר ביאור).
ועד"ז יתבאר דברי הגמ' הנ"ל במעשה דר' חייא, עפ"י דרכו של המהרש"א ז"ל שהתכוין ר' חייא שכל מעשה הזה לתורה יהי' מתחלתו לשם שמים, אבל לא מטעמו של המהרש"א ז"ל דהכוונה לשם הרווחת ממון מקלקל ופוגם בשלימות הפעולה, דאדרבה מחשיבות המצוה לקנותה באגר שלים וא"צ לחוש אם כוונת המוכר לשם הרווחה, אמנם יש חשש אחר בזה, דהנה חפץ של מצוה צריך להיות ממקור ושורש הטהרה, כמ"ש בעורות של תפילין שצ"ל ממין המותר בפיך ונלמד מקרא למען תהי' תורת ד' בפיך, וכן בשופר של בהמה טמאה לא יתקע בו, ואף אם יהי' התוקע צדיק נשגב ומכוין בכל כוונות ויחודים של התקיעות: מ"מ אם הי' השופר מבהמה טמאה לא פעל כלום ועבודתו פגול ר"ל, והובא בס' חסידים (רמז תשע"א) שהי' סופר בעיר א' מתנהג כאילו הוא צדיק והוא רשע גמור, ונתיישב אח"כ בעיר אחרת, ובא חכם לאותה העיר וכו', ואמר לא אשב במקומו ולא אכתוב בקולמוסיו ולא בדיו שהי' לו ולא אתפלל בסידור שכתב לו כי אין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל, הרי מבואר שהחפץ של מצוה אם נעשה ע"י פעולת רשע, נכנס בו מכח הפועל וה"ה פיגול ולא ירצה למצות ה' כי אין קטיגור נעשה סניגור, וע"כ נזדרז ר' חייא בזהירות יתירה, שיהי' החינוך לתורה מראשית הפעולה וכל הכנותו' נעשים על ידו בטהרת הקודש ולש"ש, ולא רצה לקנות קלף מן השוק ולכתוב עליו ספרים ללמוד בו תורה לתשב"ר, אלא אף הפשתן זרע בעצמו וגידל הרשתות וצד הצביים, ולא סמך לבו שיהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים, כי מי יודע אם לא ישפע בתוכו ארס מכוחות הרע והסט"א ע"י מחשבת הפועל העושהו, וזהו סכנה גדולה לחינוך התורה, שאם המקור מושחת וטמא, זה מכניס פגם בנפש ומוליך שולל מני הדרך, עד כדי כך שנוטין מדרך האמת ר"ל וזהו שכחת התורה כנ"ל, וכן אם נוטלים החזקת ממון וכדומה ממקור מושחת ה"ה סכנה גדולה לחינוך התורה, ואיתא בזוה"ק פ' שמות (ג' ע"א) עה"פ אל תלחם את לחם רע עין וגו' (משלי כ"ג) דאי כד נחתי ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי וכו' עיי"ש.
ובזה יתבאר דברי הגמ' הנ"ל, כי ר' חנינא אמר ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפולפולי, ר"ל שאם ח"ו ישפעו לומדי תורה מדעת אחרת וינטו מדעת התורה, שזהו שכחת התורה כנ"ל הי"ל כח קדושה גדול כ"כ בפלפולא דאורייתא להאיר עיניהם ולהחזירם אל דרך האמת ודעת התורה וז"ש מהדרנא לה מפילפולי, אמנם ר' חייא השיב לו דידי עדיפא דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, הן אמת שכוחך גדול בפלפולא דאורייתא, אבל מי שתעה כבר מני הדרך קשה מאוד להחזירו ולפעמים לא יועיל ההשתדלות ע"כ יותר ארויח כשאשמר ואזהר בראשית החינוך שיהי' הכל על טהרת הקודש ועי"ז לא יטעו מן הדרך ולא יבואו לידי שכחת התורה, ולז"א רב כמה גדולים מעשה חייא.
והנה אמרי' בגמ' גיטין (דף ו' ע"א) א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל, פרש"י מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה וכו', והתוס' שם העתיקו לשון רש"י ז"ל מכי אתא רב לבבל והרבה ישיבות, מבואר שרב העמיד הרבה ישיבות, ור' חייא הרבה ת"ת לתשב"ר כמבואר בגמ' ב"מ הנ"ל, ואם כ"ז צריך לפרנס דייקא ממקורות כשרים, הוצרכו בהכרח לשפע ועשירות גדול, ואף דרשב"י ס"ל דאין לעסוק באומנות אלא יהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים כדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', כ"ז ניחא בפרנסת עצמו, אבל בחינוך לתלמוד תורה הרי הי"ל יסוד וגדר שלא יהי' מלאכתן נעשית ע"י אחרים שהרי אפי' הפשתן זרעו בעצמם ועשו הרשתות ומלאכת הצידה והקלף הכל בעצמם כמבואר בגמ' הנ"ל, ולא רצו לסמוך על הבטחת ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', דכיון שכל אחד צריך לעסוק בתורה, ע"כ אלו הזרים הם מעכו"ם, או מאותן שאינם בגדר לימוד התורה, ואם אלו יסייעו ויחזיקו ביסוד הקמת הישיבות ותלמוד תורה, הרי נסתר כל כוונתם. שהתעמלו שיהי' היסוד לתורה ממקור הקדושה והטהרה, לכן רב ור' חייא שהרבו ישיבות ות"ת הוצרכו בעצמן לעסוק באומנות ולאסוף ממון הרבה להחזקת התורה, והיו אומנים במלאכת השולחני ובקיאים בטיב המטבעות, והוכרחו להסתכל בצורתא דזוזא, להבחין אם הוא ממון טוב וכשר ואם ראוי להשתמש בו להחזקת התורה, ולזה פריך בגמ' ר' חייא נמי לאו למגמר בעי, שהי' בהכרח בקי בצורתא דזוזא וה"ה אומן ומ"ט חייבוהו לשלם, דכיון שהתייגע כ"כ בהקמת החינוך לתורה שיהי' כל מעשיה מראשיתו ממקור הקדושה, הוצרך להיות מבין על דינר אם מעליא הוא, ע"כ פריך בגמ' וכי ר' חייא למגמר בעי, הרי בודאי הי' בקי היטב והי' הכרח בדבר.
עכ"פ לשיטתם אין קושיא למה עסקו באומנות, אף דרב תלמיד רשב"י הוה והוא ס"ל דאין לעסוק באומנות כ"א בת"ת, אבל לצורך החינוך לת"ת רצו לעשות כל מעשיה בעצמן כמבואר בגמ' ב"מ הנ"ל, אמנם אעפ"כ פרש"י (במס' ב"ק) בעובדא דרב ור' חייא, בית חייהם זה תלמוד תורה דאף האומנות הי' רק לשם תלמוד תורה ולפרנסת ביתם לא השתדלו באומנות, אמנם בגמ' דב"מ דמיירי בר' ישמעאל ב"ר יוסי, ולשיטת רש"י ז"ל סתם ר' ישמעאל הוא ר' ישמעאל ב''ר יוסי, ור' ישמעאל ס"ל הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שצריך לעסוק גם באומנות, ע"כ פרש"י ז"ל לשיטתו בית חייהם אומנות להתפרנס בו.
ולענינינו אף שלא הגענו לבחי' זו כעובדא דר' חייא, ולהבחין בצורתא דזוזא הניתנת להחזקת הישיבה ות"ת מאין מקורו, אבל השי"ת שומר אותנו וכל אותן המקורות אשר ממונם מזיק לחינוך כשר, הם מעצמם נמנעים מלהחזיק בישיבתינו, ופלא מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה פ' בלק וזלה"ק והנה שומה מאת ד' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע וכו' כדי שלא יהי' להם התחברות וילמד ממנו וכו' ולא מבעי' אשר אלו אשר הם צדיקים אין מניחן השי"ת להתחבר עם הרשע ועושה ביניהם התרחקות, לא נודע לאיש מאין, אלא אף אלו שאינם עדיין בגדר צדיק גמור, רק שהם מתחברים לצדיקים אמיתיים, אין מניחן השי"ת להדבק בנפש רשע וכו' ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא, כך היא השנאה, כי השנאה היא לפי ההתרחקות עכ"ד הק', ובאמת ראוי להעיר מה צורך לבקש טעמים על זה, הרי הטבע מתחייבת כן, להיות כל דבר נמשך אחר מינו ושרשו, וכמ"ש בגמ' (ב"ק צ"ב ע"ב) דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים שכ"א הולך ומתדבק אצל מינו וכו' ובמאמר בן סירא כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו, ותנן במתני' כל המחובר לטמא טמא כל המחובר לטהור טהור, ותנינא בברייתא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ובמס' חולין (ס"ה ע"א) פליגי רבנן ור"א בזרזיר אי מין טהור הוא אם לאו, ור"א פשטה לי' מדמתחבר עם העורב שהוא טמא מכלל דטמא הוא ולכאורה מנין ידע הזרזיר בעצמו להתחבר עם העורב, וחז"ל אשר כל רז לא אניס להו טרחו לברר מינו, ומנין פשיטא לי' לזרזיר עצמו שעורב הוא מינו, אמנם נראה שכן הוטבע בטבע כל דבר להיות נמשך לשרשו ומינו וכידוע שהאש נמשך בטבע למעלה, מפני שהגלגל של אש הוא למעלה, ועפר נמשך למטה לשרשו ודבר זה הוא טבעיות, ולא שייך להקשות מדוע מתדבק הזרזיר עם העורב ולא למין אחר, כי הוא בעצמו אינו יודע טעם לדבר, אבל הטבע מחייב כן מפני שהוא טמא מתחבר אל הדומה, וכמו"כ מה שהרשע שונא לצדיק הוא לצד טבעו ומהותו, א"כ למה הוכרח ק"ז זלל"ה לפרש שהוא מפלאות השגחתו ית' שאין מניחם להתחבר ועושה ביניהם התרחקות, והרי מוטבע כן בטבע.
אמנם נראה דאף שטבע הרשע כן הוא לשנוא את הצדיק בהחלט, אולם ידוע דב' מינים שטבעיתם שונה, משתנים ע"י הרכבה לטבע שני, וכ"א מקבל מקצת טבע השני המורכב עמו, והרמב"ן הק' כתב (בפ' שופטים) בטעם איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים, יעשו פעולות נכריות, יולידו שנוים ממנהגו של עולם וכו' מלבד שהם עצמם שנוי ביצירה וכו' עיי"ש, ואין הקב"ה חפץ בשנוי טבעי הנבראים שהוטבע בהם מששת י"ב, אלא שאין הקב"ה מונע הבחירה מבנ"א, וניתנה להם הרשות והיכולת לשנות הטבעים ע"י הרכבה, אבל בשני סוגים אלו צדיק ורשע לא ניתן היכולת לבנ"א לשנות טבעותם ע"י פעולת ההרכבה, ואינו מקבל הרכבה אף אם יעשו כל פעולות שבעולם, וע"כ בא ק''ז זלה"ה לומר הטעם שהוא השגחה יתירה מהבוית"ש שהרשע ישנא לצדיק כדי שלא יתחברו זע"ז.
ובדרך אגב נל"פ בדברי הגמ' (דב"ק הנ"ל) ההוא איתתא דאחזיא דינרא לר' חייא וכו' וצוה לרב לשלם לה הדינר שהפסידה, וא"ל כתוב אפינקסי דין עסק ביש, פרש"י סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא הי' לי לראותה, ורב שומר גנזיו של ר' חייא דודו הו', ולכאורה התכלית הנרצה לרשום בפנקס סכום שהפסיד, כדי שיהי' החשבון מדוייק, אבל מה ענין לכתוב דין עסק ביש, וזה ידוע ומובן מאליו, ואין דרך כותבי פנקסי חשבונות לרשום אם עסק טוב או ביש עשו, כ"א כותבים כמה הפסידו או הרויחו, ואפ"ל כוונה אחרת בזה, דידוע שהצדיקים הי"ל פנקס מיוחד לחשבון הנפש, וכתבו בו כל עניניהם וכל תנועה והרהור, ובכל יום עשו חשבון מדוייק כמה החסירו מחובתם או ח"ו פגמו בדקה מן הדקה ועשו תשובה מעולה להשלים החסירות, או אם אירע להם ח"ו נזק בממונם או בגופם, מיד הרהרו תשובה בלבם, כי אין זה אלא בסיבת החטא, דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא, כאמרז"ל בגמ' (ברכות ה' ע"ב) רב הונא תקיפו לי' ד' מאה דני דחמרא, ואמרי לי' רבנן לעיין מר במילי' (פרש"י יפשפש במעשיו) דלא עביד קוב"ה דינא בלא דינא עיי"ש.
וכמו"כ אפ"ל לעניננו דלא בפנקס המסחר צוהו לכתבו, ולא סך ההיזק צוהו לרשום, כ"א בפנקס המיוחד לחשבון הנפש צוהו לכתוב דין עסק ביש, שנזדמן לו עסק רעה ואין זה מקרה, כ"א בסיבת החטא וצריך לפשפש במעשיו, כמו"כ אנו שנתאספנו להקים עולה של תורה, יראה כ"א להשתדל יותר מכפי יכולתו, ואם ח"ו לא נצא בהצלחה, נצטרך לכתוב בפנקסנו דין עסק ביש שחטאנו וצריך להרבות בתשובה, ע"כ ישים כ"א אל לבו שאין זה רק צדקה גרידא, רק נותנים לחלק מצרכיו, דכמו שצריך דירה וכלים וכל צרכי אדם, כן צריך מקום חינוך לתורה לבל יתבטל, וזה חלק מהפרנסה וכמו שפירשנו בדברי רש"י ז"ל דפי' במקו"א בית חייהם זה תלמוד תורה ובמס' ב"מ פי' אומנות להתפרנס בו, דזה מביא לזה וע"י החזקת הת"ת יזכה האדם לפרנסה בהרחבה שיוכל לעשות המצו' בשלימות, וכמו שמשקיע האדם ממון בעסקיו ע"מ להרויח כש"כ שצריך להשקיע בהחזקת ת"ת, וחז"ל רמזוהו בלשון בית חייהם כי זהו חיותינו, ואנו מקוין כי מכל ילד ותלמיד יצמח דורות שלמים מאמינים בהשי"ת ודבוקים בתוה"ק, ואם ח"ו לא נחזיק בזה נשבת כל חיינו כי החינוך הוא יסוד הכל, והבוכ"ע יעזרנו שנזכה לחזק ולהרחיב גבול התורה והקדושה, ולעשות רצון הבוית"ש מתוך נחת ושמחה, וננצל מכל צרה וצוקה, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקנו בנחת ובשמחה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
עוד אפ"ל במ"ש רז"ל והודעת להם זה בית חייהם ופרש"י ז"ל בית חייהם תלמוד תורה, ובתרגום יונתן מפרש והודעת להם וגו' ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנשתהון וכו', נראה שהוא מפרש ג"כ כדרשת רב יוסף בגמ' והודעת להם זה בית חייהם, שהתפלה בבית הכנסת מארכת ג"כ ימיו של אדם, ונכלל במשמעות בית חייהם כמו תורה אמנם צ"ב הכוונה לב' הפירושים איך נרמז כ''ז במלת והודעת להם, כי לא נתפרש באיזה ידיעה מדבר, ומנין לנו שהתכוין הכתוב על תורה ותפלה, וע"ד הפשיטות אפ"ל דלתורה ולתפלה צריך דעת יתירה, שיזכה האדם להבין עמקות התוה"ק, ואיך להתפלל שיהי' תפלתו לנחת רוח לפניו ית"ש, ע"כ נרמזו שניהם במלת והודעת להם, שצריך שיקדים אליהם הידיעה בתחלה.
ואפ"ל עוד בדרך רמז מוסר, דקדושת היסוד נקרא בלשון ידיעה, כמ"ש והאדם ידע את חו' והסבירו ז"ל מפני שצריך דעת יתירה להתנהג בה בקדושה וטהרה, וב' דברים אלו תורה ותפלה מועילים לקדש את האדם בקדושה זו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אין ההרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, נמצא שעסק התורה הוא סגולה ברורה להתקדש בידיעה זו, וע"כ נרמז בפסוק והודעת להם זה בית חייהם על קדושת היסוד, שהוא יסוד חיותו של אדם כידוע וע"כ פרש"י זה תלמוד תורה, שע"י עסק התורה יזכה האדם להתקדש בקדושה זו, ובתרגום יוב"ע פי' ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנשתהון וכו', שזו ג"כ סגולה נפלאה לשפוך תפלה ותחנונים להבוית"ש שיזכהו להתקדש בקדושת היסוד, ובאמת גם לעסק התורה צריך תפלה, שיזכה לכוין שמעתתא אליבא דהלכתא, וכמו שפי' אמרם ז"ל (מגילה כ"ח ע"ב) שמעתא בעא צילותא, שצריך האדם להתפלל לפני הבוי"ת שיזכה להשיג דרך האמת בתוה"ק ולפי"ז אינו חולק רש"י ז"ל על פי' יוב"ע, ושניהם צדקו יחדיו, והם ב' עצות נכונות איך שיגיע האדם לידיעה זו קדושת היסוד.
פרשת יתרו
צירוף היראה והבטחון במקומם
דרשה בק"ק האלמין יע"א שנת תרצ"ט לפ"ק
ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים וגו', פרש"י ז"ל ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך, ופי' המפרשים דדייק כן מדלא אמר לו ואתה תבחר מכל העם וגו', ומשמעות תחזה מגזירת חזיון שהוא בחי' נבואה ורוה"ק, אמנם ראוי להבין טעם הדבר מדוע צוהו יתרו להשתמש ברוה"ק לדבר זה, ולא סגי שיחקור ויבדוק היטב עד מקום שידו מגעת, גם יל"ד בטעם שינוי הלשונות שיתרו אמר ואתה תחזה מכל העם, וידוע דהעם היינו ערב רב, ובעשי' כתיב ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, וראוי להבין טעמו ונימוקו של יתרו שצוהו למנות ראשים מערב רב, ובודאי הי' לו טעם נכון בדבר, דאל"כ לא הי' התוה"ק מודיע טעותו, וא"כ אמאי לא עשה משרע"ה כדבריו.
ב) אם את הדבר הזה תעשה וגו' ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, ראוי להבין במה תהי' מנוי הדיינים סיבה וגרמא להבאת השלו', והרשב"ם פי' עפ"י פשוטו כי כל העם הנצב עליך מן הבקר ועד הערב, יבא מהרה איש איש אל ביתו בשלו' עכ"ל, אמנם טעם זה אינו מספיק עפימ"ש רז"ל במס' שבת (דף י' ע"א) ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום וכו' אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפי' שעה א' מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ולפי"ז מן הבקר ועד הערב לאו כפשוטו נאמרה, ובכלי יקר פי' עפ"י אמרם ז"ל (ספרי) כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם, וז"ש וגם כל העם הזה על מקומו: המיוחד להם והוא אדמת ישראל יבוא בשלו' ויזכו לירושת הארץ עכ"ד ז"ל, והוא דבר נחמד ומתאים במשמעות הכתוב, אלא שעדיין יש מקום לבעל דין לחלוק, דטרם מנוי הדיינים הי"ל ג"כ דיינים כשרים, שהי' משרע"ה בעצמו יושב ודן את ישראל, וא"כ במה יתרבה גרמת השלו' ע"י מנוי הדיינים.
ואפ"ל בדרך רמז לעניננו כי הנה מנהג ישראל תורה כשחכם בא לעיר מכבדין אותו לומר ד"ת ודברי תוכחה, ומהראוי להתבונן בטעם הדבר, ואולי יאות יותר לשמוע דברי מוסר מהרב מרא דאתרא. כי הוא יודע בטיב מצב עירו ובני קהלתו, ובפרט כי לדבריו מחויבים הם לציית יותר, משא"כ לאיש הבא ממקום אחר, אמנם כתב רש"י ז"ל (בר"פ דברים) מדברי הספרי שלא הוכיח משרע"ה את ישראל אלא סמוך למיתה, ממי למד מיעקב וכו' וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה וכן שמואל וכו', וא' מן הטעמים כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו. ושמא יבעט עי"ז בתוכחתו כי יחשוב מחמת שנאה הוא מתמיד בתוכחתו, וכתבו המפרשים דאין זה כ"א בתוכחה על מה שכבר נעשה, אבל לאפרושי מאיסורא אמרז"ל (ב"מ דף ל"א ע"א) הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים, וא"כ הרב מרא דאתרא אשר מוכרח להיות מוכיח וחוזר ומוכיח, אין לו שלו' בעירו מה"ט, אבל אם בא יבוא איש ממקום אחר אשר בודאי אין לו סיבה להיות בלבו טינא עליהם, ויאמר ג"כ כדברי הרב מרא דאתרא, אז יוכחו לדעת כי כל מה שהוכיחם הרב מרא דאתרא, דבריו כנים ואמיתיים ולא יתלו עוד סיבת התוכחה בטינא והקפדה, ועי"ז כל העם על מקומו יבא בשלו', ולז"א יתרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו ויתרבו הדיינים וגם הם יוכיחו את ישראל כמוך, ועי"ז כל העם הזה על מקומו יבא בשלו', שיתרבה השלו' בישראל ע"י שיוסר החשש של הטינא והקפדה שבלב.
או אפשר לומר באופן אחר קצת, כי כל אחד מישראל יש לו חלק תורתו, ויש בו גם דברי מוסר הרמוזים בפירושי המקראות, ואם יאמר אותם במקומו ועירו יתרבו שונאיו, כי ידמו קצתם שמפני השנאה על בני קהלתו הוא מתמיד להם בתוכחתו, אולם אם אמור יאמר דברי תוכחה גם במקום נכר אשר אין שם טעם לתלות בשנאה, אח"כ אם יבוא לביתו יהי' לו ג"כ שלו', או יאמר כי תכלית התוכחה שישמעו לדברי המוכיח, והנה הרב מרא דאתרא המוכיח לבני קהלתו תמיד, אם יאמר להם שישמעו לדבריו, יאמרו שלכבוד עצמו הוא דורש, אבל מוכיח הבא ממקום אחר יוכל לומר להם שישמעו לדברי הרב מרא דאתרא, ואז הכל על מקומו יבא בשלו'
ואפ"ל עפ"י דרך הכלי יקר זלה"ה שפי' כל העם על מקומו המיוחד להם והוא ארץ ישראל, יבא בשלום שיזכו לירושת הארץ. ועפ"י מ"ש הח"ס זלה"ה בדרשתו (ח' תמוז תקס"ט) שהי' עיר פ"ב במצור ובצרה, וברוב ענותנותו פי' הכתוב מגיננו ראה אלקים והבט פני משיחך שהם סוברים בעוה"ר שאני להם למגן, אבל לבבי לא כן ידמה וכו', אוי לאותה בושה אוי לדור שכך עלתה בימיו, שיהי' קהל גדול וחשוב מעם ד' נתונים בספק סכנה, ויהי' עיניהם נשואות לעני ואביון וכו', והנה ידוע כי משיח צדקנו סובל מרעין בישין בעונותינו יום יום, והקב"ה כמסתיר פניו ממנו עד עת קץ, אז ירא ד' ויביט עליו הבטה לטובה וכו', והנה א' מזמני הגאולה היותר בטוחים הוא בהיות ישראל בתכלית השפלות שאין למטה ממנו, אז ע"כ יביט פני משיחו וכו', ובמה יודע איפה שפלות בני ישראל הוא בראות אלקים את מגינם אשר יבטחו בו, אזי יראה ד' כמה מהשעור שפלות הגיעו שאין למטה ממנו, וז"ש קרא מגיננו ראה אלקים, אותו המגין שאנו חסים בצלו, ועי"ז והבט פני משיחך הבטה לטובה ולשנת גאולה עכלה"ק בגודל ענתנותו הקדושה, ועד"ז יש לרמוז במאמר יתרו ואתה תחזה מכל העם וגו', כי אם יבחרו המנהיגים מן העם היינו מדריגה הנמוכה כלפי בני ישראל כידוע, עי"ז כל העם הזה על מקומו יבא בשלו', שיביט הקב"ה פני משיחו לקרב הגאולה מיד ולהושיב את ישראל על אדמתן כדברי הח''ס זלל"ה.
ואפ"ל בטעמו של יתרו שיעץ לבחור המנהיגים מהערב רב עפימ"ש המפרשים לפרש הפסוק טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים, כי אין תוכחת מוסר מועיל לזולתו בלתי ממי שהוא דומה לו, ואם יוכיחנו מי שלא טעם טעם חטא מעולם, יאמר בלבו שזה אינו יודע כמה קשה לחוטא לפרוש מזה ולשוב, אבל אם יוכיחנו מי שחטא ושב, הרי הוא יודע טבעו של תשובה יקבל ממנו, וז"ש טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים, ר"ל מאותו איש ששמע כבר שיר כסילים ופירש הימנו ועשה תשובה עכ"ד ז"ל, ועד"ז אפ"ל במאמה"כ (פ' בהעלותך) שאמר משרע"ה ליתרו אל נא תעזוב אתנו כי ע"כ ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים, פרש"י כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהי' מאיר עינינו עכ"ל, והוא קושי הבנה דאיך יצוייר לומר כן לגבי משרע"ה שהי' מקור החכמה והתבונה, והדבר אשר יקשה ממנו הי' שואל מפי הגבורה, כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצו' ד', ואיך יתכן שהי' צריך לעצת יתרו להאיר עיניו במה שיתעלם ממנו, אמנם עפי"ד המפרשים הנ"ל אפ"ל שהתכוין ע"ד התשובה והתוכחה, דאולי ימצא מי שיאמר איך יוכיחם משרע"ה על התשובה והוא לא טעם טעם חטא מימיו, ע"כ הי' הצורך ליתרו שלא הניח ע"ז בעולם שלא עבדה, ולבסוף פירש מהם ועשה תשובה מעולה, ומעתה לא יהי' פתחון פה לבע"ד לחלוק.
ואפשר שזה הי' סברת יתרו שיעץ למשה רבינו ע"ה לבחור ראשי העם מהערב רב, מאותם שהיה בחי' הרע מוטבעת בהם בטבעיותם ואחר כך פרשו מדרכם ועלו למדריגה עליונה, ומהם יקבלו יותר דברי תוכחה, גם ילמדו מהם שאין לך דבר העומד בפני התשובה, ואף אם יהי' החוטא בדיוטא התחתונה יוכל לתקן דרכו ולעלות במדריגה רמה, אמנם לבחור מהערב רב אי אפשר לסמוך על חוש הראות, וכפי שיחקור בשכל אנושי כי הם צבועים ביותר, ועל כן אמר למשה רבע"ה ואתה תחזה מכל העם היינו מערב רב ברוה"ק שעליך, שצריך להשתמש ברוה"ק דייקא להבחין מי הראוי באמת, ומשה רבינו לא נחלק על דבריו, אבל צפה ברוה"ק ולא מצא אף א' מהערב רב שיהי' ראוי למנות מנהיג ישראל, ע"כ ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל דייקא ולא מן הערב רב.
ונתחיל לבאר בענין הפרשה וישמע יתרו וגו', פרש"י מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק, וכבר דקדקו המפרשים ז"ל מדוע נקט הנהו תרתי דוקא, ובמאמר הכתוב את כל אשר עשה אלקים וגו' נכלל כל הנסים.
ב) במדרש (הובא בס' אור צבי) מה שמע פרשת מקושש שמע, וצ"ב איך נתעורר משמיעת פ' מקושש דייקא, ומה ענין מקושש לגרום סיבת ביאתו.
ג) ויחד יתרו וגו', בגמ' סנהדרין (צ"ד ע"א) פליגי רב ושמואל רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו, (פרש"י ז"ל שמל את עצמו ונתגייר) ושמואל אמר שנעשה חדודים חדודים כל בשרו פרש"י שהי' מיצר מאוד על מפלת מצרים, אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפי', ויל"ד לדרשת רב שרמז הכתוב במלת ויחד שהעביר חרב חדה וכו', מהו הכוונה בזה, ואם כפרש"י שמל את עצמו ונתגייר, והרי יוצאין ידי חובת המילה אף בלא חרב חדה, ולשיטת שמואל קשה איך יתכן בצדיק כיתרו, שהי' מיצר על מפלת מצרים, ובאבוד רשעים רנה צ"ל, והמהרש"א ז"ל דקדק דלגרסתינו מייתי רב ראי' לדברי שמואל בר פלוגתי' במ"ש גיורא בעד עשרה דרי וכו', והול"ל תרגמא רב אליבא דשמואל.
ד) במדרש תנחומא בחדש השלישי לצאת בנ"י מאמ"צ וגו', ילמדנו רבינו החושש בפיו מהו לרפאותו בשבת, כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו לתוך פיו סם של רפואה בשבת מפני ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת וכו', ומנין א"ר אליער מק"ו, ומה מילה שהוא אבר א' מן אבריו של אדם דוחה את השבת, סכנת נפשות שהיא כל גופו של אדם אינו דין שתדחה את השבת עכ"ד המדרש, וצ"ב קישור הלכה זו אל הפסוק בחדש השלישי.
ה) עו"ק דבגמ' (יומא פ"ה ע"ב) איכא הרבה ילפותות דפיקוח נפש דוחה שבת, ור"א יליף לה ממילה כדברי המדרש כאן. ולמסקנא הביאו בגמ' ילפותא דשמואל, וחי בהם ולא שימות בהם, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל וכו', וכולהו אשכחן ודאי (ר"ל דמחללין שבת על ודאי פיקו"נ) ספק מנלן ודשמואל נלמד מינה דמחללין אף על הספק עיי"ש: וא"כ אמאי הביאו במדרש ילפותא דר"א ק"ו ממילה, והרי החושש בפיו אינו כ"א ספק נפשות כמבואר במדרש, ואיך נלמד ממילה דאף על ספק נפשות מחללין את השבת, ומה"ט נדחה בגמ' הך ילפותא דספק מנלן עיי"ש.
ונתחיל בביאור דברי התנחומא הנ"ל, דהנה בגמ' יומא הנ"ל, יליף ר"א דפיק"נ דוחה שבת בק"ו ממילה, ומה מילה שהוא א' מרמ"ח אבריו של אדם דוחה את השבת, ק"ו לסכנת כל גופו, ופרש"י מילה דוחה את השבת לפי שחייבין עלי' כרת לאחר זמן כך שנוי' בתוספתא עכ"ל, ר"ל דטעמא דמילה דוחה שבת הוא ג"כ משום פיקוח נפש, דאם לא ימול יתחייב כרת לאח"כ, ונעתיק לשון התוספתא (שבת פרק ט"ז הי"ג) א''ר יוסי מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת וכו', ר' אליעזר אמר מילה דוחה את השבת מפני מה, מפני שחייבין עלי' כרת לאחר זמן: והרי דברים ק"ו, ומה אם על אבר א' ממנו דוחה את השבת, דין הוא שידחה על כולו. אמרו לו לר"א ממקום שבאת, מה להלן ודאי ולא ספק (כגון אנדרוגינוס ונולד בין השמשות וספק בן ז' וספק בן ח') דלא דחיא מילתם את השבת, אף כאן בפיקו"נ בספק לא ידחה את השבת דדיו לבא מן הדין להיות כנדון עכ"ד התוספתא, ונדחה מה"ט ילפותא דר"א, דאנן קיי"ל דספק פיקו"נ נמי דוחה את השבת דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב כמבואר בפוסקים.
והקשה בכפות תמרים וז"ל צריך להבין מה הי' דעתו של ר"א, וכי לא ידע דמילה אינו דוחה את השבת אלא כשהוא ודאי ולא כשהוא ספק, וא"כ האיך אפשר למילף מיני' דפיקוח נפש דוחה שבת אף בספק, יש לומר דודאי ר"א מודה דספק מילה אינו דוחה את השבת, אבל ראייתו הוא באופן זה, דאם לא ימול בשבת אינו ודאי שיהי' חייב כרת לאחר זמן. דאפשר למולו אחר השבת מיד, ואפי' שהדבר הוא ספק שמא לא ימול לאחר זמן ויהי' חייב כרת, מ"מ מחללין עליו עתה את השבת למולו, כדי שלא יבוא לידי ספק כרת ק"ו בספק פיקוח נפש של כל גופו שדוחה את השבת, ולפי"ז אית לי' לר"א ילפיתא אף על ספק פיקו"נ דדחי שבת, מ"מ חכמים דחו לי' לסברת ר"א, דא"כ דמילה דוחה שבת משום פיקו"נ, אף בספק ערלה כגון אנדרוגינוס וכו' נמי ידחה מילתם את השבת, דהרי אפי' ספק ספיקא דפיקו"נ דוחה את השבת עכ"ד הכפות תמרים, עכ"פ מבואר לפי"ז דר"א יליף ממילה דאף ספק פיקו"נ דוחה שבת, ולפי"ז אפ"ל דר"א הנזכר בתנחומא הוא ר"א דתוספתא, וא"ש דפשטה לי' שאלת הלכה זו דהחושש בפיו שאינה אלא ספק פיקו"נ מק"ו ממילה דדחי שבת אף בספק, אלא דלא דחיא בס"ס וע"כ לא קיי"ל כוותי', אבל לענין שאלה זו דמיירי בספק שפיר נלמד מק"ו דר"א.
והנה בגמ' שבת (פ"ז ע"א) תניא בברייתא ששי, ששי בחודש ששי בשבת, ואתיא כר' יוסי דר"ח סיון הי' בא' בשבת, נמצא ששי בחודש, ששי בשבת הי', ושאלו ששי למאי, רבא אמר ששי לחנייתן (פרש"י שהרי בר"ח חנו (במדבר סיני) והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחודש, הוא ששי בשבת) רב אחא בר יעקב אמר למסען, (פרש"י אף למסען שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידים). וקמפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך ד' אלקיך ואמר ר"י אמר רב כאשר צוך במרה, מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד, (פרש"י הלכך כשנסעו מרפידים נסעו בשבת, שלא הוזהרו לילך יותר מאלפים אמה), ומר סבר אתחומין נמי איפקוד, וע"כ לא נסעו מרפידים עד א' בשבת והי' ששי אף למסען עכ"ד הגמ', ואולי דבעל המדרש הנ"ל סובר דאף אם נימא אתחומין נמי איפקוד במרה, מכל מקום יצאו חוץ לתחום והותרה נסיעתן מרפידים בשבת משום פיקוח נפש, כי תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזרו לתוהו ובהו, וכתב מהר"ל מפראג זלה"ה דכפוית ההר לא ע"צ העונש וכדי ליראם הי' כ"א דרך הטבע כן הוא, שאין קיום לעולם ויושבי' בלי קבלת התורה, ואמרז"ל במס' שבת (קכ"ט ע"ב) ביומא דעצרת נפיק זיקא ושמי' טבוח ואי לא קבלו ישראל תורה הו' טבח להו לבשרייהו ולדמייהו, נמצא שאם יתמהמהו ויתאחרו מלקבל את התורה בזמנו ה"ה סכנה לישראל ולקיום העולם, והנה הימים אשר חנו בהר סיני לפני קבלת התורה הי' מן ההכרח לצורך הכנתם, כמבואר שם בגמרא משפע כל יום ויום מה הי' משמשת, וא"ש שהקדימו נסיעתם בשבת, ואף אם איפקודו אתחומין ואף למ"ד תחומין דאורייתא, מ"מ הותרה משום ספק פיקו"נ שמא ע"י איחור נסיעתם יום א' ידחה קבלת התורה מיום התנאי, וקיום העולם וישראל תלויין בזה.
ובזה יתבארו דברי המדרש על מכונם, בחדש השלישי לצאת בנ"י מאמ"צ ביום הזה באו מדבר סיני, ואמרז"ל ביום הזה בראש חודש, ומשמע דביאתם לסיני הי' ביום הזה בר"ח אבל נסיעתן מרפידים הי' ביום שלפניו בשבת, והאיך הותר נסיעתם מחוץ לתחום למ"ד אתחומין נמי איפקוד, ע"כ הסמיכו לזה שאלת הלכה אם ספק נפשות דוחה את השבת, ויליף לה בק"ו ממילה שדוחה את השבת מחמת ספק נפשות, שמא אם ידחה מילתו לא ימול עוד לאח"כ ויתחייב כרת: ואף שזהו ספק רחוק, דאפשר למולו אחר השבת או הוא בעצמו לכשיגדל, אפ"ה דוחה את השבת מחמת ספק פיקו"נ כש"כ נסיעתם להר סיני שדוחה את השבת שיש בו פיקו"נ לכל ישראל ולקיום העולם, וא"ש קישור הלכה זו לכאן.
ועפ"י דרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל וישמע יתרו מה שמע פ' מקושש שמע, (לעיל קושיא ב') עפימ"ש האברבנאל זלה"ה דחטאו של המקושש הי' שהביא עצים מחוץ לתחום, עיי"ש שדייק כן מדכתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' דמלת במדבר מיותר, וזה מורה באיזה דבר חילל שבת, שהי' במדבר ואין עצים והוצרך לצאת מחוץ לתחום עכ"ד, וכן משמע קצת בספרי זוטא (הובא בילקו"ש) שדרשו ויהיו בנ"י במדבר על איסור תחומין והמוצאים אותו הלכו עד סוף אלפים אמה עיי"ש, וע"כ מדנגמר דינו למיתה נשמע מינה דתחומין דאורייתא ובלא"ה נצרך לומר דהוראת שעה הי', דאף אם תחומין דאורייתא אינו אלא בל"ת ולא מיתה, גם דכל חייבי מיתת ב"ד צריך להתרות בהן באיזה מיתה יתחייב אם יעבור ועדיין לא ידעו מיתתו במה כי לא פורש להם וגו', ועכ"ח דהוראת שעה הי', אבל אי נימא תחומין דרבנן לא הי' נאסר אז עדיין כלל ולא שייך התראה ולא מיתה אף בהוראת שעה, וע"כ דלשיטה זו ס"ל תחומין דאורייתא.
ולכאורה מדוע מיהר יתרו לבוא אל ישראל למקום מדבר צי' ושממה ולא המתין עד שיגיעו לארץ נושבת ויצטרף שם עמהם, אמנם ממה שנסעו ישראל מרפידים בשבת והלכו יותר מתחום שבת, מחשש שלא ידחה קבלת התורה יום א' כנ"ל, ומזה למד יתרו למהר ביאתו למדבר לקבל עליו עול תורה מיד, ולא רצה לאחר אף יום א' שמא יאבד הכל, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה לפרש מה שדרשו רז"ל ביום הזה באו מדבר סיני, בכל יום יהי' בעיניך כאלו היום נתנה, והוא עצה לנגד היצה"ר, דבכל יום יהי' בעיניו כאלו כל הביאה למדבר סיני הי' רק על יום זה ולא יותר, א"כ אין לדחות המצות על יום מחר וכו' עיי"ש, אמנם הי' מקום לומר דמה שיצאו חוץ לתחום בביאתם להר סיני, משום דתחומין לאו דאורייתא, אבל כששמע יתרו פ' מקושש שדנוהו למיתה מפני שעבר על איסור תחומין וע"כ דתחומין דאורייתא, ואעפ"כ נסעו מרפידים בשבת, מפני שלא יתאחר קבלת התורה יום א' ומשם למד יתרו ובא מיד, וז"ש פ' מקושש שמע ובא.
ויוצא לנו מכל דברינו מוסר השכל שיזדרז האדם בכל דבר מצוה וקדושה, לעשותה מיד כשיזדמן לפניו, ולא ידחה עשייתה על יום מחר או לאחר שעה, כי מכל הנ"ל למדנו שע"י איחור יום א' יש לחוש שיתבטל לגמרי, ומה"ט הותר לחלל שבת במצות מילה, שמא אם יתאחר לא יקיימו עוד לעולם ויתחייב כרת כמבואר בתוספתא, ולהוציא מדעת האומרים לכשאפנה אשנה, וכשיהי' לו הרחבת הדעת יותר אעסוק בתורה וארדוף אחר המצות לקיימם ובפרט בענין גידול בנים לחנכם לתורה ומצות, ישנם מתרשלים לומר עדיין הילד רך בשנים ויש פנאי להמתין עד שיגדל יותר ויתחזק בשכלו. אבל האמת לא כן הוא כי אם מתרשל האדם בקיום המצות יש לחוש שידחה גם לאח"כ, ואין זו רק עצת היצה"ר ואל תאבה ואל תשמע אליו.
באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל פרשת מקושש שמע ובא, דהנה אמרז"ל (יבמות ע"ב ע"א) בטעם שלא נמולו ישראל כל זמן היותם במדבר, משום דלא נשיב להו רוח צפונית, (פרש"י לא נשבה רוח צפונית ביום ולא זרחה חמה עליהם) דתניא כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא איבעית אימא משום דנזופים היו, פרש"י נזופים היו ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה עכ"ל, ולכאורה קשה על יתרו שבא אל המדבר ומל עצמו שם, כמ"ש ז''ל ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, ומדוע הכניס עצמו לסכנה כזו, וכל ישראל נמנעו למול מטעם זה, והי' לו למול במדין ולצאת אח"כ.
וגל'פ דהנה נחלקו רז"ל (במס' שבת צ"ו ע"ב) מה הי' חטאו של מקושש, אמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה, במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה, ואמרו בספרי (הובא ברש"י ז"ל פ' שלח) שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו, ולפי"ז מזיד הי', ויקשה מ"ש הכתוב (בפ' פנחס) כי בחטאו מת, וחטא היינו שוגג, ואיך יחשב לשוגג אם התרו בו ועבר על התראתו, ואפ"ל עפימ"ש התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפי') דאיתא במדרש צלפחד היינו מקושש ולשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ וכו', שוב אין מחויבין עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וכו' עכ"ד המדרש, והנה בששים רבוא ישראל יתכן שהי' תינוק א' שחל מילתו באותו שבת, ולשיטת ר' אליעזר דמכשירי מילה דוחה שבת, אפשר דהמלאכה שעשה צלפחד תולש או מעביר ד"א ברשות הרבים, הי' בו צורך למכשירי מילה שהותרה לר"א, גם ר' אליעזר הוא דס"ל (במס' פסחים מ"ו ע"ב) דאמרי' הואיל, וכתבו התוס' שם דא"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עיי"ש, ועכ"פ במילה דשכיח אפשר דהותר לר"א מטעם הואיל אלא שבמדבר כיון דלא זרחה החמה לא הי' מילה שכיחא ולא הותרה משום הואיל, אמנם צלפחד הי' מצפה שיתקרבו ישראל להקב"ה מיד ברגע א' ויהיו ראויים לזריחת החמה ויוכל למול באותה השבת מיד, ואפשר דאף לרבנן דאין מכשירי מילה דוחה שבת, משום דאפשר לעשותה מערב שבת, אבל בכה"ג דלא הי' מציאות המילה קיימת בע"ש, לא הוי בכלל אפשר לעשותה מע"ש והותרו מכשירי מילה בשבת לד"ה, ולפי"ז לא עשה עבירה במזיד כ"א כשוגג נחשב לו, וע"כ אמרו בנותיו כי בחטאו מת ואפשר דעל זה סמך יתרו ולא מל במדין, כי הי' מצפה שברגע א' אפשר שיתקרבו ישראל להקב"ה ולא יהיו נזופים, ובחר יותר להתגייר בבית דינו של משה, וז"ש פ' מקושש שמע ובא, כי ממנו למד דבר זה וע"כ בא מיד ולא נתמהמה למול בארצו ולאחר ביאתו לאח"כ.
ועפ"י דרכנו אפ"ל בדברי הגמ' במס' נזיר (דף כ"ג ע"א) אשה הפרם וד' יסלח לה, במה הכתוב מדבר באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו' שהיא צריכה כפרה וסליחה, וכשהי' מגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה הי' בוכה, ומה מי שנתכוין לעלות בידו חזיר, או שום עבירה בכוונה והי' בל"ס כפרה וסליחה, המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה עכ"ד הגמ' וראוי להבין מ"ט בכה ר''ע הכי התכוין מעולם לעלות בידו חזיר, או שום עבירה בכוונה יהי' בל"ס רחוק מבחי' זו וצ"ב ואפשר דר"ע לשיטתו דס"ל במס' שבת (צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד ויליף לי' בגז"ש, אמר לו ר"י בן בתירא עקיבא בין כך ובין אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק, אמנם ר"ע ס"ל כשיטת המדרש הנ"ל דמקושש לש"ש נתכוין ושפיר דמי לגלותו דאין בזה לעז, אבל כי מטא להאי קרא בכה, דלמד ק"ו על המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו חזיר צריך כפרה, ולכאורה למה צריך לק"ו והרי זה מזיד גמור ומה"ט לא יוצרך לכפרה, ואפשר הכוונה שידע שזה עבירה אלא שחשב שינצל מעשייתה, ולא עלתה לו ועלה בידו בשר חזיר ונכשל ר"ל, ועכ"פ נשמע מינה שלדבר עבירה אין לסמוך על בטחון שינצל ממנו, אבל החיוב להתרחק ממנו כמטחוי קשת, כי שמא לא ינצל ויעלה בידו בשר חזיר, וע"כ בכה ר"ע כי בהאי פחדא הוה יתיב שעתיד ליתן את הדין על שגילה דמקושש זה צלפחד דגנאי הוא לאותו צדיק אף דלש"ש נתכוין. דבאותה שעה עבירה הי' אלא שהי' מצפה שיתהפך להיתר ולמצוה כנ"ל, ובכה"ג צריך כפרה.
ועפ"כ יוצא לנו מזה מוסר השכל שאין להשתמש במדת הבטחון במקום שיש חשש אפי' על ספק עבירה, ולא כהמון השוטים שבמילי דשמיא יש להם בטחון גדול, ומכניסים את עצמם לידי ספק עבירה ולפעמים אף אם הספק קרוב, וסומכים על מדת הבטחון שינצלו ולא יכשלו, ואין זה כ"א עצת היצה"ר, וראוי לאדם שיתרחק מצ"ט שערי היתר כדי שלא יכשל בשער א' של איסור, וכתב הרבינו יונה זלה"ה שעל ספק עבירה צריך תשובה יותר מעל עבירה ודאית, וכלל זה יהי' שמור בידכם בענין כל דבר עבירה, ובפרט בענין הצניעות ותהלוכות הנשים, ואין כוונתי על אותן שהולכים בשערות מגולות ר"ל, כ"א מאלו שמתחילים להקל בכעין שער, וסומכים על בטחון שלא ירדו מטה ממדריגה למדריגה. אבל עינינו רואות שכל אלו שהתחילו להקל ירדו פלאים עשר מעלות אחורנית, ואני רגיל לומר שהקולר תלוי בצואר אלו שהתחילו להקל ולפרוץ גדר הראשונים. ואלו שהולכים בשערות מגולות הם כבר כתינוק שנשבה ר"ל, וכן הדבר בעניני המלבושים שנפרץ בעוה"ר להתלבש בבגדי פריצות ועזות, והמתחיל הוא הגורם ונענש אף על קלקלת האחרים, ובדרך צחות י"ל מה שאמר משרע"ה ליתרו והיית לנו לעינים פרש"י כל דבר שיתעלם מעינינו תהי' מאיר עינינו, כי ההמון עם רגילים לומר מאין יודע הת"ח המוכיח איזה בגדים הם לבוש הפריצות, ואם הוא מן הבקיאין כבר בטלה נאמנותו, אמנם יתרו טרם שנתגייר לא הניח ע"ז בעולם שלא עבדה. וראה והבין כל מעשיהם ותהלוכותיהם, ע"כ אמר לו משה רבינו ע"ה והיית לנו לעינים, כ"ד שיתעלם מעינינו, שנאסר לנו ההסתכלות וההתבוננות בו תהי' אתה מאיר עינינו, ובאמת מי שמבקש דרך האמת ומוכיח לש"ש משיג הכל אף בלתי הראות, ומאוד צריך להתרחק מתהלוכותיהם ושלא לחקות כמעשה הגוים ר"ל.
נחזור לבאר יתר הדקדוקים (לעיל קושיא ג' ה') דהנה אפ"ל עוד בטעם שמל יתרו א"ע במדבר ולא חש לסכנתא, עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' תשא) על מ"ש הרמ"א והש"ך (ביור"ד סי' קי"ז) דחסיד ויר"ש רשאי למסור עצמו עקידה"ש אפי' על מצוה קלה, ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד ויר"ש ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם, ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש על ב' פנים, א' כפי' רז"ל ולא שימות בהם, ב' שכל חיותו יהי' בהם, דהיינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהי' רק בתורה ומצות, וזולתן לא יהיו לו שום חיות בעולם וכו', עד שאם ירצו להעבירהו על א' ממצות ד' יפסק חיותו, ולפי"ז הוא להיפך דרשאי למסור עצמו ואדרבה מצווה על כך, והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדריגת כאו"א וכו', וא"כ אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם וכו', יהי' פי' הפסוק כפשוטו וחי בהם ולא שימות בהם, אמנם אצל הצדיקים הדבקים תמיד בו ית"ש וכו' עד שעיקר חיותם רק בתוה"ק, יתכן פי' הפסוק וחי בהם כפי' הב', וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש עייש"ד באריכות, ולפי"ז א"ש בפשטות דיתרו שהיה גר צדק ונדבק בהקדוש ברוך הוא עלה ונתעלה למדריגה זו, שזה הי' כל חיותו להדבק בתורה ובמצות, וע"כ לא חש לסכנתא ומסר נפשו על מצות מילה, ואפשר דמה"ט מלו ג"כ שבט לוי במדבר, כמ"ש רז"ל כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו שקיימו מצות מילה אף במדבר ולא חשו לסכנתא.
אמנם עכ"ז טעמא בעי מדוע לא מל א"ע במדין טרם שיצא מארצו, ולא הי' צורך להכניס א"ע בספק סכנה, ואפ"ל בהקדם מה שפרשתי מ"ד בתורת כהנים (הובא ברש"י ז"ל פ' אחרי) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, מנין שישיבתן של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו, תלמוד לומר אשר ישבתם בה עכ"ד התו"כ, ולכאורה הוא פליאה נשגבה והלא בני ישראל היו גדורים בעריות במצרים, ואיך ישיבתן של ישראל גרמה לכל המעשים האלו, ומדוע הי' אותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, ויל"פ בשני אופנים. האחד דאף שהאומות עושים מעשים מכוערים ומקולקלים ביותר, מ"מ לצד פחיתות ערכם אין מעשיהם גורמים פגם גדול כ"כ, לא כן עם בני ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. מפאת רוב חשיבותם אף בחטא קל גורמים פגם גדול בעולמות העליונים, ואותן האומות שישראל שרוים בתוכם הם הגורמים לכל זה ע"ד הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, וע"כ עבירה גוררת עבירה ונעשים מקולקלין יותר. ולז"א דאותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל וישיבתן של ישראל גרמה להם.
ואופן השני עפימ"ש רז"ל (סוכה נ"ב) יצה"ר מניח אומה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובת"ח יותר מכולם דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וע"כ מתגרה היצה"ר גם על האומות שישראל יושבים בתוכם, כדי שעי"ז יפיק זממו להתגרות בישראל, ושילמדו מהם לעשות כמעשיהם, וע"כ אותו מקום מקולקל מן הכל וישיבתן של ישראל גרמה להם, וככה אפשר לראות בחוש ובפועל שאם הרשע מתחבר לת"ח ואין כוונתו שלימה לשוב מדרכו הרעה, אז נעשה מקולקל עוד יותר ממה שהי' טרם התחברותו אל הת"ח מפני ב' טעמים, א' מפני שרצונו לבטל גם את הת"ח מעבודתו ועבירה גוררת עבירה וגורם לו להתקלקל יותר, והב' מפני שהיצה"ר מתגרה בת"ח יותר מכולם, והוא שמתדבק בת"ח שלא בכוונה טהורה, מתגבר היצה"ר גם עליו כדי להתגרות בת"ח השוכן אתו, ולזה נעשה מקולקל יותר.
והנה באאע"ה כתיב (בפ' לך) בעצם היום הזה נמול אברהם וגו', פרש"י ביום ולא בלילה, ולא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום וכן איתא במד"ר, והנה כמו"כ יתרו הי' נרדף במדין על שפירש מן הע"ז, כמ"ש רש"י עה"פ ויבואו הרועים ויגרשום, ואולי מה"ט נמנע ולא מל עצמו במדין, כי חשש אולי ירצו למנעו ועי"ז יגרע חלקם ויתקלקלו ביותר ולצד שחס עליהם מנע א"ע מלמול ביניהם ולזה א"ש דרב שדורש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, דהיינו שהכניס עצמו לסכנה למול במדבר, והטעם שלא מל במדין לצד שחס עליהם שלא יענשו בעבורו, ע"כ מביא רב ראי' לדברי עצמו מהיינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפי', ומתורץ קושית המהרש"א ז"ל.
ונקדים עוד מ"ד במכילתא (פ' יתרו) אמרו חכמים לא יתחבר אדם לרשע אפי' לקרבו לתורה, וכתב במרכבת המשנה שם דזה ודאי פליגי על המד"ר פ' וישלח (פר' ע"ו) שבשביל שמנע יעקב את דינה מלהשיאה לעשו, ואולי היתה מחזירתו למוטב, גלל כן נענש יעקב במעשה דשכם, ולשיטת הברייתא דקמן יפה עשה יעקב דאל יתחבר אדם לרשע אפי' לקרבו לתורה עכ"ד, אמנם אפושי פלוגתא לא מפשינן ובמקום שאין הכרח א"צ לעשות פלוגתא בין התנאים, וצ"ב להשוות דבריהם, גם לשיטת המכילתא מדוע נענש יעקב בדינה והרי יפה וכדין עשה במה שמנעה מעשו
עוד איתא במד"ר (שם פר' ע"ט ס"ח) ויקרא לו א"ל אלקי ישראל ר"ה בשם ר"ל אמר אפי' חזן הכנסת אינו נועל שררה לעצמו, ואתה היית נועל שררה לעצמך, מחר בתך יוצאה ומתענה, הה"ד ותצא דינה בת לאה, וצ"ב מה מדה כנגד מדה הוא זה, ונל"פ ב' המדרשים הנ"ל על קוטב א' דהנה הטעם שאמרו חכמים לא יתחבר אדם לרשע אפי' לקרבו לתורה, מפני שהחששא קרובה יותר שהרשע ברשעתו יקלקל גם את זה הרוצה להחזירו למוטב והאפשרות רחוקה שיחזור למוטב את הרשע שנשתרש רשעו כבר, וע"כ אסור להתחבר עמו בשום פנים, אבל אלמלי הי' ברור שיחזירו למוטב הי' רשאי להתחבר עמו כדי לקרבו לתורה, והנה פי' המפרשים עה"פ ראה נתתיך אלקים לפרעה, דהרי מפרעה ניטלה הבחירה כדי שיקשה לבו ויאבד, והוא דבר רע מאוד, ואין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ע"כ נתן הקב"ה למשה כח אלקי שיוכל לשלוט על בחירתו, וז"ש ראה נתתיך אלקים לפרעה, המורם מדבריהם שבחי' אלקים מורה על היותו שליט על הבחירה, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל אתה היית נוטל שררה לעצמך להקרא אלקי, ובחי' זו מורה היותך שליט על בחירת זולתך וא"כ הי' לך להשיאה לעשו את דינה דאולי היתה מחזירתו למוטב, ולא הי' לך למנעה מחשש שמא תתקלקל ע"י התחברותו, דהרי תוכל לשלוט ולמנוע בחירתו הרע, ובכה"ג אין כאן איסור דאל תתחבר לרשע אפי' לקרבו לתורה, וע"כ מחר בתך יוצאה וכו'. ובעוה"ר בדור הזה כבר נתחכם היצה"ר בתחבולותיו ומעשה שטן הצליח להעמיד כתות ומפלגות שונים ומשונים בדיעות כוזבות ר"ל, המפיצים ארס המינות ואביזרייהו דע"ז וג"ע ע"י ספריהם ועתוניהם וכדומה, וא"צ היצר הרע להסית אל ההתחברות עם הרשע, כי כ"כ פשתה המספחת וארס המינות ר"ל, עד אשר בידם להכניס דיעות נפסדות בבתי ישראל מקצה העולם ועד קצהו ד' ישמרנו מהם ומהמונם.
נחזור לעניננו דמה"ט יצאו ישראל ממצרים לפני כלות זמן שעבודם, משום דלא יכלו להתמהמה, וההתחברות אל המצריים הי' סכנה לקיומם, וכדברי המכילתא אל תתחבר לרשע אפי' לקרבו לתורה, דלולא זאת הי' מקום להשלים זמן הגלות ולהחזירם למוטב וכנ"ל, וידוע דסתם מכילתא הוא מכילתא דר' ישמעאל, ובזה יל"פ דברי המדרש פליאה הים ראה וינס ברייתא דר' ישמעאל ראה, דשר של ים הי' לו טענה אלימתא דעדיין לא נשלם זמן גלותם, ואינו מחוייב להקרע לפניהם מפאת התנאי כ"א אחרי כלות שעבודם, אמנם ממה שראה ברייתא דר' ישמעאל, דאל תתחבר לרשע אפי' לקרבו לתורה, השיג שא"א בענין אחר ולולא התמהמהו לא היו יכולים לצאת לעולם ולא הי' מציאות לקיום התנאי, ועכ"ח שקיום התנאי חל מיד וע"כ וינוס ובזה יתבארו דברי רז"ל מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק דמקרי"ס נשמע דאל תתחבר לרשע אפי' להחזירו למוטב כנ"ל ומלחמת עמלק נגרם ע"י הערב רב שאמרו היש ד' בקרבנו כאמרז"ל, ולא הי' יכול לנגוע רק באותן שהיו חוץ לעננים, כמ"ש ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, אותן שפלטם הענן, ולכאורה הרי הי' עצה להכניסם אל תוך הענן. והיו נמלטים ממלחמת עמלק מכל וכל אלא דא"א מטעם המכילתא דאל תתחבר לרשע אפי' להחזירו למוטב, וע"כ בחרו את הרע במיעוטו ובלבד שלא יתחברו לרשעים, ומזה למד יתרו לעזוב את ארצו מיד ולבוא אל המדבר להתדבק עם משה רבינו ע"ה וצדיקים עובדי ה', השי"ת יעזור שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלימה ולהתדבק בתוה"ק ובצדיקים אמיתיים ונזכה לקבל פני משיח צדקנו בשמחה ובנחת בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
פרשת יתרו
שורש פורה ראי' לרב ושמואל
באופן אחר יתבארו דקדוקים הנ"ל בפלוגתא דרב ושמואל בהקדם דברי מרן הקדוש בעל דברי חיים זלה"ה פ' נח עה"פ קץ כל בשר בא לפני וזל"ק, דהנה מבואר שחטא של דור המבול הי' ששחתו זרעם ולזה לא מהני תשובה וכו', אך עיקר הדבר למסור נפשו להקב"ה בהשתוקקות רב עד דכדוכה של נפש ומתוקן בזה מה שחרבו העולמות ובא עד הקץ ולז"א הכתוב שפיר קץ כל בשר וגו' עיי"ש דבה"ק שהאריך.
וביאור הענין עפי"מ המבואר בזוה"ק בכ"מ דאין מועיל תשובה לחטא הידוע, ולא ניחא למארייהו למימר הכי שלא יועיל תשובה כלל, שהרי אמרו בגמרא (יומא דף פ"ו ע"א) ד' חילוקי כפרה יש והחמור בכולן עון חילול השם שיסורים תולין ומיתה ממרקת. ואם נאמר דבחטא זה אין מועיל תשובה כלל א"כ הו"ל למנות ה' חילוקי כפרה, אלא וודאי דכוונת הזוה"ק דכ"ז שהאדם בחיים אינו יכול לתקנו לגמרי כמו בחילול השם שרק יום המיתה ממרק החטא לגמרי וכך הוא בחטא הזה, אבל יום המיתה מכפר על הכל, ומפורש בזוה"ק סו"פ במדבר וז"ל, אית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא, הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמי' ודאי למיתה ומסיר נפשי' וכו', כמאן דאתפטר מהאי עלמא ודאי, כדין קוב"ה מרחם עלוי' ומכפר לי' לחובי', עכ"פ מבואר דמסנ"פ באמת ברעותא דלבאי, נחשב לי' כאלו אתפטיר מהאי עלמא ומכפר על כל חטאיו כיום המיתה, וזה יועיל לכפר אף על חטא הידוע כדברי חיים זלה"ה.
ועד"ז יל"פ אמרם ז"ל תמיד (ל"ב ע"א) מה יעביד איניש ויחי', אמרו לי' ימית את עצמו, עכ"ד הגמ', ובוודאי אין הכוונה על המיתה בפועל ממש, דלא הרשתה התוה"ק לאדם מישראל להמית עצמו כ"א במקום שמצווה על קידוש השם וביהרג ואל יעבור, ולדרכינו הכוונה ימית את עצמו שימסור נפשו למיתה בכוונה אמיתית ונחשב לי' כאלו אתפטיר מהאי עלמא ומכפר לי' לחובי' כיום המיתה ממש, ומעתה יחי' ולא יצטרך לעונש בשביל כפרת עונותיו והבן.
ולדרכינו יתבאר קישור הפסוק ויחד יתרו על כל הטובה וגו', דלכאורה קשה לדברי שמואל שדורש ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין חדודין כל בשרו, א"כ מהו על כל הטובה, ונל"פ בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלה"ה בהפטורה לפ' ואתחנן שהקשה דהרי מגילת איכה מכלל הכתובים, וקיי"ל דכל הכתובים ברוה"ק נאמרו, ואיתא במס' שבת (דף ל' ע"ב) ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ע"כ: משמע אבל מתוך עצב אף של מצוה לא, וא"כ קשה הלא אין עצב גדול ממגילת קינות ואיך יתכן בזה רוה"ק, ותמצית תירוצו שיכול להיות עצב מצד זה, ושמחה מצד זה, כי הטובה שבכל הטובות היא התקרבות להשי"ת, והרעה הגדולה שבכל הרעות היא ההתרחקות וכו', ואין לך שמחה גדולה מזה מהעונשים שמקרבין אותנו אליו אחר התרחקות גדול, ומי שיש לו לב להבין ישכיל כי אין רע יותר מעצם העבירה המרחק מאתו ית', והעונש היא טוב המקרב עכ"ל בקיצור
וק"ז הייטב לב זלה"ה כתב בייטב פנים (ח"ב מאמר יפה לעינים אות י"ח) וזל"ק, אמרתי טוב לחוק בספר את אשר שמעתי בזה הפ' מפי קדשו של מוזלה"ה, סיפר לי כי בעת עמד על המחקר להבין דרכי החסידים והוטב בעיניו, עלה בלבו קושיא א', אשר מדרכן לשמוח תמיד, והלא מבואר בשו"ע ראוי לכל יר"ש שיהי' מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק, והי' בנסעו לקבל פני רבו הק' מו"ה יעקב יצחק זלה"ה מלובלין, עלה בלבו להתחנן אל ה' הבוחן לבות, אנה ה' אתה יודע מחשבותי ועומק לבבי כי רצוני לבלי יקשה דבעיני דבר, הי' נא עמדי וקומה בעזרתי אשר בבואי אל הצדיק הק' ההוא יתרץ לו קושיא הנזכרת וכו', והי' בבואו אל הצדיק הק' זלה"ה תיכף שאל אותו מדוע פניכם כחושים היום, הן אמת שכתב בשו"ע ראוי לכל יר"ש שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק, אבל כבר אמר החכם צהלה בפני ואבלי בלבי, הן תאמיני לנו כי אנחנו אומרים תקון חצות בבכי' והספד, ועם כל זה הכל בשמחה עיי"ש שהאריך בדברי קדשו.
ומצינו בדוד המלך ע"ה אחר שהתודה על עוונו בהתמרמרות עצומה אמר (תהלים נ"א) השיבה לי ששון ישעך וגו', דהנה בעל תשובה צריך להיות לבו נשבר בקרבו על חטאיו ולהתמרמר על מה שחטא נגד השי"ת, אבל עכ"ז צריך להיות בשמחה, דא"א לעבוד את השי"ת רק בשמחה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה, וזה עצמו שנשבר לבו בגודל התמרמרת לכבודו ית"ש בשביל שחטא לפניו יכול לתת שמחה בלבו כי הוא סימן שעדיין בוער בו ניצוץ הקדושה ויכול לטהר את עצמו ועד"ז אפשר להיות עצב מצד זה ושמח מצד זה.
ובזה יובן המשך הפסוק לדברי שמואל דדריש שנעשה בשרו חדודין חדודין מיצר ודואג על איבוד מצרים, והכוונה לדרכינו שנשבר לבו בקרבו בשביל מה שחטא גם הוא באותן החטאים שהמצריים נאבדו בשבילם והתאבל על חטאיו הקודמים, אבל עם כל זה הי' לו שמחה כפי' הפשוט של ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' וגו', ר"ל שהי' שמח שעכ"פ לעת זקנתו זכה להתקרב אל הקדושה וליכנס תחת כנפי השכינה, וראה את כל הטובות אשר עשה ה' לישראל שהיא הטובה היותר גדולה בעולם להתקרב להשי"ת, וגם מאיבוד המצריים ראה את גודל הרעה של התרחקות מהשי"ת, וע"י אלו השנים גדלה שמחתו על שזכה להתקרב להשי"ת, וז"ש ויחד יתרו כמשמעו וכמדרשו שנעשה בשרו חדודין מגודל הצער על חטאיו הקודמים, ועם זה הי' לו גם שמחה גדולה על מעשיו של עכשיו, נמצא דהפשט והדרש בקנה אחד עולים.
וכתבו רבותינו בעלי התוספות אהך דכתב רש"י ז"ל גיורא עד עשרה דרי לא תבזו ארמאה קמי', אומר ר"ת דמצא סמך לדבר ולששן עבד מצרי ירחע, ויתן את בתו לירחע עבדו לאשה, חשיב י"ג מירחע עבד ששן עד אלישמע ודריש בפסוק זה ישמעאל בן נתני' בן אלישמע שהי' מן הנתינים מכאן לגר שחזר לסורו עד י"ד דורות שהי' שופך דמים ועושה מעשה ארמי, וג' דורות לא קא חשיב לפי שגר מצרי אינו גר עד ג' דורות, ומשם ואילך תמצא עשרה דורות עכ"ל, הא למדת שעד עשרה דורות לא נזדכך שורש הרע שיש בו מאבותיו הגוים, ובזה יובן דמה שאמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', מייתי ראי' לדברי עצמו דדריש שהעביר חרב חדה על בשרו וע"ד שביארנו שקבל על עצמו מסנ"פ באמת ליכנס תחת חרב חדה, ומפרש מדוע עשה ככה דלפי שאמרו גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמי', כי יש בו עדיין שורש פורה מהנכרים כמ"ש בבעלי התוספות, ויתרו רצה לעקר ולשרש השורש הזה מלבו, ע"כ קבל ע"ע מסנ"פ באמת ליכנס תחת חרב חדה כנ"ל, ועי"ז יעקור מלבו לגמרי השורש הרע שיש בו מאבותיו וממעשיו הקודמים, נמצא שרב הביא ראי' לדברי עצמו, אלא שבגמרא העמידו ראייתו אחר מימרא דשמואל, מפני שזה גם ראי' לדברי שמואל דדריש שנעשה בשרו חדודים חדודים שהצטער והי' דואג על עצמו ממה שראה איבוד המצריים, וידע שגם בו נמצא עדיין משורש המצריים דעד עשרה דרי נמצא עוד שורש הרע, ומי שהוא גר צדק באמת יש לו צער גדול מזה ובהאי פחדא הוה יתיב פן יזיק לו. נמצא שראי' זו שהביא רב היא ראי' לדברי שניהם, ע"כ סידרוה בגמ' אחר מימרא דשמואל והבן.
פרשת יתרו
ביאור פלוגתת רב ושמואל בענין צערו של יתרו על מפלת מצרים וביישוב מדוע לא מלו ישראל במדבר
עוד אפ"ל ביישוב הדקדוקים הנ"ל בפלוגתא דרב ושמואל, עפ"י דרכנו הנ"ל באופן אחר קצת, דהנה אמרו רז"ל (יבמות ע"ב ע"א) בטעם שלא נמולו ישראל כל מ' שנה שהיו במדבר, משום דלא נשיב להו רוח צפונית ואיכא סכנתא, ומ"ט לא נשבה להם רוח צפונית, איב"ע משום דנזופים היו (פרש"י ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה, ובתוס' כתבו ממעשה מרגלים עיי"ש) ואיבעית אימא דלא נבדור ענני הכבוד עכ"ד הגמ', והגם דהכל הי' בדרך נס, והיכולת בידו ית' לעשות להם נס שינשב רוח צפונית ולא יבדרו ענני הכבוד, ואפשר דגם לתירוץ הב' צריכים אנו לצירוף טעם הראשון דנזופים היו ולא היו ראויין לנס כ"א מה שהי' הכרחי לקיום נפשותם, ועכ"פ לב' התירוצים יקשה יתרו האיך מל א"ע במדבר והכניס א"ע לסכנה, וכמו"כ קשה על שבט לוי שמלו עצמן במדבר כמ"ש רש"י ז"ל (בפ' ברכה) עה"פ כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו עיי"ש.
ואפ"ל דהנה לכאורה צ"ב מדוע לא יצאו ישראל חוץ לעננים למול את בניהם שם, דליתא לטעמא דלא נבדור עננים, ובודאי לא נמנע רוח צפונית מכל העולם כ"א במקום העננים ובמחנה ישראל דייקא, וא"כ חוץ לעננים אזלא סכנתא דמילה, דהי"ל תקנתא דרוח צפונית, ונל"פ עפימ"ש בזוה"ק (תשא קצ"א ע"ב) דערב רב הלכו חוץ למחנה ישראל ולבר מעננים, וענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. ובמעשה העגל באו הערב רב לפני אהרן ואמרו או שיכניסו אותם בכללות ישראל לתוך העננים ואם לאו יעשו העגל ויהא לן מאן דיהך קמנא כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן מוטב שיעשו העגל ולא ישתתפון בעמא קדישא, ואהרן לטב אתכוון וכו' עיי"ש, ואפשר דמה"ט לא יצאו ישראל חוץ לעננים למול שם, כי הי' הסכנה גדולה שם יותר שמא ילמדו מהערב רב, אבל שבט לוי שהיו כולם צדיקים וקדושים, הי' בכוחם להיזהר מהתחברותם ואפשר שיצאו חוץ לעננום למול את בניהם, וכמ"ש בגמ' (חגיגה ט"ו ע"ב) לענין ללמוד תורה מרב שאינו הגון, חילקו בין גדול לקטן, ופרש"י גדול היודע ליזהר שלא ילמד ממעשיו יכול ללמוד תורה מפיו עיי"ש, וז"ש כי שמרו אמרתך, וע"כ ובריתך ינצרו שיכלו לצאת חוץ לעננים, ויתרו ג"כ יצא חוץ למחנה למול א"ע, ואפשר משום שלא נחשדו הערב רב בעיניו כ"כ לרוע שגם הוא בעצמו גדל בין הרשעים וכהמשל שאמרו ברז"ל גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', וז"ש רב היינו דאמרי אינשי וכו', שהוא סייעתא גם לדבריו שדורש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה וכו', ויקשה האיך מל במדבר ואם יצא חוץ לעננים איך לא חש שמא ילמד מהערב רב, ולז"א היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי וכו', שאינו רואה חוב עליהם והבן.
ועד"ז יל"פ במאמה"כ ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך, פרש"י מדברי המכילתא שבקשו לצאת לקראתו, וראוי להבין מדוע נתאמץ כ"כ שיצא משה לקראתו, וכי כבוד הי' רודף וכל כוונתו הי' לש"ש כמבואר במדרש שהעיד עליו הקב"ה אדם זה כל כוונתו לשמים, ולדרכנו א"ש כי ידע יתרו שבתוך העננים לא יוכל למול מפני הסכנה, ולא רצה ליכנס לתוך העננים ולמחנה ישראל טרם שיתגייר וימול, ע"כ ביקש ממשרע"ה שיצא לקראתו וימולו ויגיירו שם, כי צריך בי"ד לגירות, גם מן הזהירות להדר אחר מוהל הגון ויר"ש, וכן מפורש בתרגום יוב"ע ונפק משה מתחות עננא יקרא לקדמות חמוי וסגיד ונשיק לי' וגיירי'
ולבאר דברי שמואל שהי' מיצר ודואג על מפלת מצרים, שהוא לכאורה דבר זר לומר כן על צדיק כמותו, יתבאר בהקדם דברי האור החיים הקדוש (בפרשת בשלח) על הפסוק ד' ימלוך לעולם ועד, וזל"ק טעם אמרו ד' ימלוך ולא ד' מלך. כי בא סוס פרעה וגו', פי' כולם הי' בטביעה כסוס א', והכוונה בזה כי לא נמלט מהם עד א' כשם שיטבע אדם אחד יטבעו כולם, והן אמת אם הי' מגיד לעולם בהפלגת ועוצם הנס, להכיר העולם גדולת תגבורת פאר נצחון והוד יסוד אמונתנו, כל שומעיו יתלהבו ויאמרו הבו יקר כי הוא זה אדונינו מלכנו ומעתה יהי' ד' למלך, אלא שלא הלכו ביבשה ונמלטו זולת בני ישראל וכו', ולהם לא ישמעו העכו"ם כי הם נוגעים בדבר להיותו אלהיהם עכ"ל האור החיים הק', ועפ"י דרכו יתבאר דברי המדרש הנ"ל ד' ימלוך לעולם ועד. למה כי בא סוס פרעה, ר"ל למה אמרו ישראל ימלוך ולא מלך, והטעם כי בא סוס פרעה וגו' כולם כסוס א' נטבעו ולא נשאר מהם עד אחד, ולא הי' שיפרסם גודל הנסים זולת ישראל וכנ"ל.
ועד"ז יל"פ לענינינו במאמה"כ ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. ודריש שמואל שנעשה בשרו חדודין חדודין פרש"י מיצר ודואג על מפלת מצרים, ולכאורה לפי דרשה זו איך יתקשר סיפא דקרא על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, וסיפי' לאו רישי', ולדרכנו הי' מיצר ומצטער שע"י איבודן של מצרים שנאבדו כולם כאיש א', לא נתפרסם בעולם הפלגת עוצם הנס וכל הטובה אשר עשה ד' לישראל ואלמלי נמלטו הי' נתקדש שם שמים על ידם, כי היו מספרים נסי ה' ב"ה לכל האומות והי' נתגלה כבוד מלכותו ית"ש בכל העולם, וז"ש בסיפא דקרא על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל ר"ל בשביל כל הטובה והנסים הי' מצטער על אבידתם, שלא נשאר מי שיעיד ויספר הטובות והנסים זולת ישראל אשר הם נוגעים בדבר כנ"ל.
אמנם ידוע כי מרשעים יצא רשע ואלמלי נמלטו המצרים לא הי' נצמח על ידיהם קידוש השם כי הרשעים המה כופרים בנסי ד' ותולים הכל במעשה כשפים, וכמו שעשו פרעה והחרטומים בעת צרתם הודו ואמרו ד' הצדיק, אצבע אלקים הוא וכדומה, ואחר שהיתה להם הרוחה חזרו לסורם ואמרו מעשה כשפים הוא וראתה חכמתו ית' שאין להם תקנה כ"א שיאבדו ועי"כ יתקדש ש"ש בישראל, וכמ"ש רש"י (פ' וארא עה"פ ואני אקשה) וז"ל גלוי לפני שאין נחת רוח באומות עוע"ז לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי, וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות עוע"ז כדי שישמעו ישראל וייראו וכו', ולעתיד תתגלה מלכותו יתב' בכל העולם ויכירו ויודו כל יושבי תבל כי אמת מלכנו אפס זולתו אולם יתרו מפני שהי' בתחלה עובד עבודה זרה ולא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה, ואחר כך נתגייר לשם שמים ונתדבק בהקב"ה ובישראל, חשב לפי בחינתו שאלמלי נמלטו המצריים הי' נצמח גם על ידיהם קידוש ש"ש שע"י הפלגות הנסים והצלת נפשותם היו משתנים לטובה, והיו מודים ומספרים בנסי השי"ת לפרסם גדולתו ומלכותו בעולם, וע"כ הי' מיצר על איבודם, וז"ש רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפי', לפי שאינו משיג חסרונם ושפלותם, ולטעם זה הי' יתרו מיצר על איבודם של מצרים, והרי זה ראי' אף לדברי שמואל וכמו"כ לדברי רב עפ"י דרכנו הראשון.
פרשת יתרו
שיטות רב ושמואל בדרשת "ראה ויתר גוים" ומעלת מצווה ועושה
באופן אחר אפשר לבאר דברי הגמ' הנ"ל (סנהדרין צ"ד ע"א) בפלוגתא דרב ושמואל, בהקדם דברי הגמ' (ב"ק ל"ח ע"א, ע"ז דף ב' ע"ב) תני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מה ראה ראה ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיומום עמד והתירן להם (ר"ל שפטרן מליענש עליהם, עיין פרש"י שם) והקשו בגמ' איתגורי אתגור א"כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר ברי' דרבנא לומר שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר, (פרש"י שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן) ומסקנת הגמ' שאינם מקבלים שכר כמצווה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה עכ"ד הגמ', ולהלן (שם פ"ז ע"א) אמר רב יוסף מריש הו"א מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא מפקדינא וקא עבידנא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, נמצא דטרם דשמיע לי' לרב יוסף להא דר' חנינא, והוה ס"ל דאינו מצווה ועושה עדיף טפי לא הי' יכול לדרוש ראה ויתר גוים שאינם מקבלים שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, שהרי אינו מצווה ועושה עדיף וע"כ לשיטתו אזיל לדרוש ויתר גוים שפטרן מעונש, ולמסקנא לא קיימי הך דרשה, שקיבל סברת ר' חנינא דמצווה ועושה עדיף, ומקרא ויתר גוים אתי' לדרשה דאין להם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה, אבל מעונשין לא פטרן כפרש"י ז"ל.
והנה המהרש"א ז"ל הקשה בגמ' דסנהדרין הנ"ל, לפי"ד רב דדריש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, איכא למידק דהאיך לא הי' יתרו נימול כבר, שהרי ממדין הי' ומדין מבני קטורה הוו שחייבין במילה כדמוכח בפ"ד מיתות, וי"ל דלענין פריעת המילה קאמר הכא שהעביר חרב חדה על בשרו להעביר ציצין המעכבין הפריעה, דלא ניתנה פריעת מילה לאאע"ה כמבואר בפ' הערל (יבמות ע"א ע"ב) עכ"ד המהרש"א ז"ל, אמנם יקשה למ"ד יתרו קודם מ"ת בא, מ"ט לא המתין במילתו עד אחר מ"ת שיצטווה על הפריעה, והרי מצווה ועושה עדיף טפי, וכמ"ש המפרשים לתרץ שהרי קיים א"א כל התורה עד שלא ניתנה ואפי' עירובי תבשילין ומילי דרבנן ומדוע במצות מילה דייקא המתין עד היותו בן צ"ט שנצטו' עלי', ותירצו דמצווה ועושה עדיף טפי, ובכל המצות כולן הי' אפשר בידו לחזור ולקיימן כמצווה ועושה, ע"כ לא המתין ומיהר לקיימן עכ"פ כאינו מצווה ועושה כ"ז שלא נצטווה בהן. אבל במצות מילה אם יקיימו פ"א טרם שנצטו', שוב לא יוכל עוד לקיימה כמצווה ועושה, ע"כ המתין ונתאחר כדי לקיימה מצו' מן המובחר, דמצווה ועושה עדיף טפי, וכמו"כ לפי"ז יקשה מדוע לא המתין יתרו עד שיצטווה עלי' לאחר מ"ת, וע"כ דיתרו ס"ל דאינו מצווה ועושה עדיף טפי, וא"כ ע"כ ראה ויתר גוים אתיא לדרשת רב יוסף שפטרן מעונשין, וע"כ רב לשיטתו שדורש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, וע"כ דיתרו ס"ל דאינו מצווה ועושה עדיף, ע"כ מביא ראי' לדבריו היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', וע"כ ניחא לי' כדרשת רב יוסף מעיקרא דפטרן הקב"ה לאומה"ע מעונשין, ול"ק לי' איתגורי אתגור
ולפרש דברי שמואל שהי' מיצר ודואג על איבודן של מצרים. שהוא לכאורה דבר זר לחשוב על צדיק כמותו שהצטער על איבודן של רשעים, אפ"ל עפימ"ש הקדושת לוי זלה"ה (בכללות הנסים) שע"י הכאת מצרים נתגדל ונתקדש שמו הגדול והקדוש בעולם וכו', ונתגלה אמיתות מציאותו שהוא הבורא ב"ה המשגיח אמיתי, ואז החל העם לדרוש בשמו הגדול וקרבו את ישראל לאביהם שבשמים ברחימא עזיזא, מחמת שראו כי הוא רב ושליט ובידו לגדל ולחזק לכל וגם להמצריים היתה טובה גדולה שנעשו כלים, שעל ידם נודע מציאות הבוב"ה, אלא שהאומות הם ערלי לב ועיניהם סתומות ולבם אטום להבין גודל הטובות שמגיע להם ע"י הכאת אלה עכדה"ק, ועד"ז אפ"ל שהי' מיצר ודואג על איבודן של מצרים, לא מפני שהי' מבקש טובתם, רק הי' מצטער על הטובה והזכות שניתוסף להם ע"י איבודן אבל רב לא ניחא לי' לדרוש הכי, וע"כ דורש ויחד יתרו שהעביר חרב חדה על בשרו, וא"ש שמביא רב ראי' לדברי עצמו, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', ומה"ט א"א לומר שהי' מצטער על טובת הרוחני שהגיע להם בתקון נפשותם.
פרשת יתרו
קריאה וקבלה כמעשה
בחדש השלישי לצאת בנ"י מאמ"צ וגו'. במדרש תנחומא ילמדנו רבינו החושש בפיו מהו לרפאותו בשבת, כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו לתוך פיו סם של רפואה בשבת, מפני ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת, שאמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה וכו' ע"כ, וצ"ב קישור שאלת הלכה זו לכאן, גם דהך טעמא דספק נפשות דוחה שבת, שאמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, הם דברי ר' שמעון בן מנסיא (במס' יומא פ"ה ע"ב) ויליף לי' מקרא ושמרו בנ"י את השבת עיי"ש, אמנם אנן קיי"ל דאפי' על חיי שעה מחללין את השבת, ואף שאינו בגדר שמירת שבתות הרבה. וילפינן לי' מוחי בהם ולא שימות בהם, וצ"ב מדוע הביאו במדרש הך טעמא דלא איקבע להלכה.
ונל"פ בהקדם דברי המדרש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני, ביום ההוא הול"ל ומהו ביום הזה, אלא לומר לך כ"ז שאתם קוראים לפני פרשה זו מעלה אני עליכם כאילו עמדתם לפני הר סיני וקבלתם את התורה מחדש עכ"ד המדרש, ויש בזה תנחומין והתחזקות גדול לבר ישראל שנתעורר בחג השבועות ומתבונן במצבו, איך שלא הכין א"ע כלום לקראת קבלת התורה, אל יפול רוחו ואל יתייאש לחשוב שאין לו תקנה עוד ח"ו, כי באמת הרבה מצות שבתורה א"א במציאות בזמן הזה לקיימן בפועל, כ"א בלימוד וקריאה בתורה כאמרז"ל כל העוסק בפ' עולה כאילו הקריב עולה, וכיו"ב שאר מצות, ומעתה אם פעולת המצוה בעצמה נשלמה ע"י הקריאה, ומעלה עליו הקב"ה כאלו עשאה, מכ"ש הכנה למצוה, וע"י שקוראין בתורה בחג השבועות בחדש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים וגו' וקבלת נעשה ונשמע והכנת הקדושה שעשו ישראל מר"ח עד יום מ"ת, כמפורש בסדר הפרשה, וישתדל לכוין בקריאתה שמשתוקק בכל כוונתו ורצונו. להכין ולהתקדש לקבלת התורה הרי נחשב לו הקריאה כאילו השלימה בפועל, וכמבואר במדרש הנ"ל.
ולפי"ז י"ל דאף לפי ילפותא דר"ש בן מנסיא, חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, מחללין את השבת אף על חיי שעה, דאף שאינו בגדר שמירת שבתות הרבה בפועל, אמנם הקריאה והקבלה בלבד נחשבת כמעשה, ואף חיי שעה בגדר קבלה זו שישתוקק לשמור עוד שבתות הרבה אם יזכהו ד' בחיים, וא"ש דמימרא דר"ש בן מנסיא אתיא כהלכתא ומחללין אף על חיי שעה, ובזה יובן קישור שאלת הלכה זו לכאן, בחדש השלישי לצאת בנ"י וגו' ביום הזה באו מדבר סיני, ומהך ילפינן דקריאה וקבלה נחשב כמעשה, ולכך הסמיכו אליו פשיטת הלכה זו ספק נפשות דוחה שבת אמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, ואף על חיי שעה מחללינן ועכ"ח מהאי טעמא דהקריאה והקבלה נחשבת כמעשה.
פרשת יתרו
שמירת הברית יסוד לקבלת התורה
ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, במדרש רבה (פ' כ"ח סי' ב') בית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה, ותגיד לבנ"י אלו האנשים דברים קשים כגידין. עוד דרשו רז"ל בית יעקב. אלו הפשוטי עם, ותגיד לבני ישראל אלו בני עלי', ולב' הדרשות יקשה דלא מצינו בפרשה ב' סוגי דיבורים, אמירה ודיבור קשה, וכל הפרשה הם דברי ניחומים והבטחות טובות, וא"א לומר שהוסיף משרע"ה עוד דיבורים והעלימם הכתוב, שהרי סיים הכתוב אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י ודרשו רז"ל (במכילתא) לא פחות ולא יותר. וכבר ביארנו בזה לעיל ועוד לאלקי מילין.
ב) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', פירש"י ז"ל בשם המכילתא זה יום שבאו ישראל לרעמסס וכו' שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן. ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כולם לרעמסס ובתרגום יוב"ע פי' וטענות יתכון על עננין כעל גדפי נשרין מן פלוסין ואובילת יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא, ובההוא לילא אתיבית יתכון לפילוסין וכו', ראוי להבין הלא הרבה נסים גדולים ומופלגים נעשו לישראל ביצי"מ, ומדוע בחר בנס זה דייקא להקדימו לפני קבלת התורה, ומה ענינו לקישור הפסוק שלאחריו ועתה אם שמע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וגו'.
ג) והייתם לי סגולה מכל העמים וגו', דקדקו המפורשים דמה רבותייהו שיהיו יתרים וחשובים מכל העמים, וכל הגוים כאין יחשבו וגדולים ישראל ממה"ש אם מקיימין רצונו ית"ש.
ד) במדרש תנחומא (פ' לך) איתא שאל אגריפס המלך את ר"א, (ובפסיקתא רבתי פר' כ"ג סי' ד' איתא עקילס הגר שאל את ר' אליעזר) אמר לו הואיל וחביבה היא מילה לפני הקב"ה מפני מה לא ניתנה בעשרת הדברות, אמר לו קודם עשרת הדברות ניתנה, דכתיב ושמרתם את בריתי זו ברית שבת וברית מילה עכ"ד המדרש, וראוי להבין דמה מקום לקושיא זו, וכמו"כ ישנם הרבה מצות חביבות שלא ניתנו בעשרת הדברות, כגון מצות ציצית ששקולה כנגד כל התורה כולה, גם תפילין הוקשו לתורה וכדומה בשאר המצות, ובכל אלו לא נודע לנו טעם הדבר מדוע לא ניתנו בעשרת הדברות, ותרי"ג מצות נאמרו בתורה ובעשרת הדברות ניתנו רק עשרה, ומדוע הקשה לו על מצות מילה יותר מבאחריני, ותו דהרי מצות מילה כבר ניתנה קודם מ"ת לאברהם וזרעו, ואיכא למ"ד דעשה שקודם הדיבור עדיפא טפי מעשה שלאחר הדיבור, א"כ הקושיא מעיקרא ליתא מדוע לא ניתנה בי' הדברות דכבר ניתנה קודם הדיבור, וחזרה ונשנה בפ' שמיני לאחר הדיבור, וצ"ב כוונת הקושיא.
ונל"פ עפימ"ד במד"ר (פ' משפטים פר' ל' סי' י"ב) אמר לו עקילס לאדריינוס המלך רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל וכו', אמר לך ולמד תורתן ואל תמול אמר לו עקילס אפי' חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ולמי לבני ישראל עכ"ד המדרש, ועד"ז יובן כוונת הקושיא כיון שבלעדי המילה א"א במציאות להגיע להשגת התורה, א"כ ה"ה סיבה לקבלת התורה ומצותי' וראוי שתקדים הסיבה להמסובב, ולזה שאל מדוע לא ניתנה בעשרת הדברות סמוך לקבלת התורה דייקא, והשיב לו ר"א דאה"נ לפני קבלת התורה הקדימה הקב"ה ואמר ושמרתם את בריתי זו ברית מילה.
ולבאר הענין יותר מדוע השגת התוה"ק במצוה זו יותר מבכל המצות, נקדים דברי הגמ' (סנהדרין דף נ"ט ע"א) א''ר יוסי בר' חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, והקשו בגמרא והרי מילה שנאמרה לבני נח וכו' ונשנית בסיני וכו' לישראל נאמרה ולא לבני נח וכו', והרי פרי' ורבי' שנאמרה לבני נח וכו', ונשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לבני נח וכו', והקשו בתוס' ד"ה והא פריה ורבי' תימה מנלן דלא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב לה בהדי שבע מצות, הא אמר לעיל קום ועשה לא קחשיב, ותירצו דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצווה על פרי' ורבי', מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל, והקשו המהרש"ל ומהרש"א ז"ל מדוע לא הקשו כן על דברי הגמ' לעיל והרי מילה שאינו נוהג בבני נח, ומנלן שאינו נוהג בב"נ, ותירץ במהרש"ל מאחר שמילה עונשה כרת, ואין עונש בלא אזהרה א"כ נקרא ל"ת, ר"ל שלא להשהותם בערלתם, ומדלא חשיב לה בהדי ז' מצות ש"מ שאינו נוהג בב"נ והמהרש"א תירץ דאם נאמר דנצטוו בני נח על המילה, א"כ כשידנו היתה תקיפה עליהם אמאי לא היו כופין אותם למול את עצמן עכ"ד ז"ל.
והנה על תירוצו של המהרש"ל יקשה מדברי הגמ' לעיל (שם דף נ"ח ע"ב) אר"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו, ואמר מר אזהרה שלהן זו הוא מיתתן וכו', והקשו וליחשבה גבי ז' מצות, ותירצו כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב עכ"ד הגמ', הרי מבואר שאף שיש עלי' לאו מפורש ואזהרתן זו מיתתן, מ"מ מפני שאופן קיומה בקום ועשה שנצטוו לעשות מלאכה ולא ישבותו, קום ועשה מקרי ולא נחשב גבי ז' מצות, וכמו"כ לענין מילה שקיומה בקום ועשה דוקא, שימול את עצמו. אף דאיכא ל"ת שלא להשהות הערלה, מ"מ קום ועשה מקרי ואין ראי' ממה דלא חשיב לה בז' מצות, דקום ועשה לא קא חשיב ותירוצו של המהרש"ל צ"ב.
ומה שתירץ המהרש"א דאם נאמר דנצטוו בני נח על המילה, א"כ כשידינו תקיפה אמאי לא כופין אותם למול, וע"כ ש"מ דאינו נוהג בב"נ, לכאורה אין מזה ראי' חזקה כ"כ, דמה שאין כופין אותם, דלא נכנסו ישראל בכלל הערבות עליהם, ורק ישראל ערבים זה לזה ולא לעם אחר, ואין לנו לכופם לקיים מצותם אף מה דנהיג בב"נ וא"כ אין ראי' כלל, גם יקשה על פירש"י ז"ל על מ"ש בגמ' והרי מילה שאינו נוהג בב"נ, כתב רש"י ז"ל מדלא חשבה גבי ז' מצות, ולכאורה מה ראי' הוא זו, והרי קום ועשה לא קחשיב.
ונל"פ בהקדם לפרש במאמר המשנה (נדרים ל"א ע"ב) גדולה מילה שאלמלא הוא לא ברא הקב"ה את עולמו. שנא' כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והקשה התויו"ט איך יקרא מצות המילה ברית יומם ולילה, והרי מילה בלילה פסולה, ואף למ"ד דשלא בזמנו כשרה בין ביום ובין בלילה, אבל עיקר המצו' בזמנו הוא, ודרשו רז"ל (מגילה דף כ' ע"א) ביום השמיני ימול ביום ולא בלילה, והוא ז"ל תירץ דמשעה שנימול הנה המצו' קיימת לעולם וחקוקה בגופו האות ברית קודש ביום ובלילה תמיד עייש"ד, אולם עדיין צ"ב דהרי עכ"פ אין זו פעולה תמידיות, ואיך יקרא לה בריתי יומם ולילה, וא"א לשנות את אשר כבר עשוהו ומעיקרא לא נעשית פעולת המצוה ע"י הנמול, כי ה"ה ממצות האב על הבן, ועדיין לא בא לכלל דעת ואין בידו למנוע ולעכב מכש"כ שא"א להוסיף פעולה לאחר שנעשית, ובמה יתקיים המצוה בתמידיות שיקרא לה הכתוב בריתי יומם ולילה.
אמנם יבואר עפימ"ש בספרי המקובלים דהשומר בריתו ולא פגם בחטא הידוע, שריא על ברית קודש שם הוי' מלגו וכו' והמטמא אותו שורה עליו שם ס"מ מלבר וכו', עכ"ד ז"ל, נמצא שע"י החטא פוגמין בגוף המצות באות ברית קודש, ורז"ל אמרו שהפוגם בריתו נמשך ערלתו, ואאע"ה עומד על פתח גהינום להציל הנמולים ואינו מכיר לו, ודבר זה צריך שמירה תמידיות יומם ולילה בלי הפסק, וכמ"ש רז"ל (כתובות דף מ"ו ע"א) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ובזה יובן מאמה"כ ואתה את בריתי תשמור, דלכאורה מצות המילה קיומה בקום ועשה, ומדוע כתיב תשמור שהוא ל"ת, כאמרז"ל (עירובין דף צ"ו ע"א) השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אמנם עפ"י שבארנו קיום מצו' זו עיקרה ע"י שמירה תמידית, ועי"ז נתקיים אות הברית בקדושתו, משא"כ ע"י פגמי חטא הידוע ר"ל מעביר מעליו ברית רשומו קדישא,
ומפורש כן בזוה"ק (פ' לך צ"ד ע"א) כתיב ובשר קודש יעברו מעליך, וכתיב והי' בריתי בבשרכם דתניא בכל זמנא דאתרשם בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את מני' חמי להקב"ה וכו' ואי לא זכי, דלא נטיר האי את, מה כתיב מנשמת אלקי יאבדו וכו' עכ"ל, וע"כ נקרא מצות המילה בריתי יומם ולילה, שחיוב קיומה תדיר ואין רשאין להסיח דעת הימנה אף רגע א', ומה שמקיימין המצוה ביום השמיני ה"ה סגולה והכנה על השמירה התמידיות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעם מצות המילה כדי להחליש כח התאוה, והאריז"ל כתב בסודן של דברים שמי שמקיים מצות מילה פריעה מציצה על כוונתו הראוי, הנימול מובטח שלא יכשל בעריות לעולם, האמנם לאו כל מוחא סביל דא לכוין בכל אלה הכוונות שכתב הוא ז"ל, עכ"ז באם מקיימין המצו' על דעתו ג"כ מועיל קצת ובעוה"ר במדינה זו ובדורנו בכ"מ בנ"א נפרצים בעריות עד מאוד, ואולי מפני שאינם מקיימים מצות מילה בשלימות, ומחסרים מצות מציצה בפה, ע"כ נחסר להם כח ההגנה להנצל מיצרא דעריות, ונאמנת עלינו עדותו של האריז"ל.
ועפ"י הנ"ל אפשר לתרץ דקדוק עצום (בפ' מתאוננים) דכתיב ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, ורז"ל בספרי דרשו עה"פ בוכה למשפחתיו, שהיו בוכין על עריות הנאסרות להם, ולכאורה כללא הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומפורש בפסוק טעם בכייתם שאמרו מי יאכילנו בשר, ופשטות המשמעות לא מיירי בעריות, אמנם לדרכנו אפ"ל דהא בהא תליא, דהנה הטעם שלא הי' להם בשר, מפני שבשר תאוה כבר נאסר להם משהוקם המשכן. ושלמים לא היו יכולין לאכול כי לא היו נמולים במדבר דלא נשבה להם רוח צפונית כאמרז"ל, וערל אסור אף בקדשים קלים, ומזה הטעם עצמו היו בוכין על עסקי עריות שנאסר להם, דמפני שלא נמולו הי' כח התגברות יצרא דעריות כבד עליהם עד מאוד, דזה בזה תליא כדברי הרמב"ם והאריז"ל, ובמ"ש מי יאכילנו בשר התאוננו על מצבם מה שיצרא דעריות חזקה עליהם כ"כ, אלא שהוציאו בלשון נקי ואמרו מי יאכילנו בשר, דאלמלי הותר להם הבשר שהיו יכולין להמול, לא הי' גם הנסיון הזה גדול עליהם כ"כ.
הדרן לעניננו לתרץ קושית המהרש"ל ומהרש"א ז"ל על התוס' (סנהדרין נ"ט ע"א) שהקשו בתוס' מנ"ל להמקשה דפרי' ורבי' לא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב לה בהדי ז' מצות, הא אמר לעיל דקום ועשה לא קא חשיב ותירצו בתוס' דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצוה על פו"ר, מצווה שלא להשחית זרע עכ"ד התוס', והקשו על זה, דמדוע ל"ק לי' לתוס' כמו"כ על מ"ש בגמ' והרי מילה דאינו נוהג בב"נ, והו"ל להקשות מנ"ל דאינו נוהג בב"נ, ואי משום דלא חשיב בז' מצות הרי קום ועשה לא קא חשיב ע"כ קושיתם, ולדרכנו אפ"ל דפשיטא להו לבעלי התוס' דמילה קיומה בשב ואל תעשה ג"כ, דמי שמצווה על המילה מצווה ג"כ שלא להשחית זרע וכדרך שתירצו התוס' על פרי' ורבי', אלא שבמילה פשיטא להם טפי, ומעיקרא ל"ק להם כלל, דהנה האי כללא שכיילו התוס' דמי שמצוה על פו"ר מצוה נמי שלא להשחית זרע, לכאורה אין זה הכרח ופשיטא כ"כ, דהרי פו"ר יש לה שיעור וכבר קיים המצו' בב' בנים או בן ובת ותליא בפלוגתת ב"ש וב"ה, גם זמני העונה יש להם שיעור כמבואר בגמ', ולפי"ז יש סברא לצדד דאף אם יעשה שניהם ח"ו, אעפ"כ נתקיים מצות פו"ר במדת השיעור שחייבתו התוה"ק, אלא שהתוס' בתירוצם החליטו דהמצוו' על פו"ר מצווה ג"כ שלא להשחית זרעו, דע"י השחתת זרע הראוי לפרות ולרבות מבעל קיום המצו', ואף למעלה מן השיעור בכלל מצוה הוא, אלא דליתא בכלל החיוב, ועכ"פ לא פשיטא להו כ"כ דשב ואל תעשה נמי הוא אמנם במילה מעיקרא ל"ק להו כלל, ופשיטא להו דשב ואל תעשה נמי הוא, דודאי לא סגי במה שיקיים מצות המילה בקום ועשה פעם א' אלא שמוטל עליו חיוב שמירה תמידית שלא להשחית זרע ר"ל, דאל"כ מעביר מעליו ח"ו רשימו קדישא אות ברית קודש, ואף ההרהור בלבד פוגם ר"ל באות הברית, דהרהורי עבירה קשים מעבירה כאמרז"ל (יומא דף כ"ט ע"א), נמצא שקיומה בשב ואל תעשה ג"כ, ומדלא חשיב לי' בהדי ז' מצות, ש"מ דלא נאמרה לב"נ
היוצא לנו מדברנו שבמצות מילה נכלל חובת השמירה על קדושת הברית, וזהו יסוד כל התורה ועבודת מעשה המצות כולם, ועד"ש בספה"ק נוע"א זלה"ה בהנהגת האדם, דחטאת נעורים של אדם מסמין עיניו מלהשיג דרך האמת בתוה"ק עיי"ש, ומבואר בספה"ק דכתות המזיקים הנבראים מפגמי העבירה, המה מונעים את האדם ומטרידים אותו בתורה ותפלה ובמעשה המצות, נמצא דבתקון מידה זו תליא השגת התוה"ק ועבודת המצות, ובזה יתבארו דברי התנחומא והפסיקתא (לעיל קושיא ד') מפני מה לא ניתנה מילה בעשרת הדברות, והגם שדרשו רז"ל שנכלל בלאו דלא תנאף, מ"מ לא נתבאר בו פרטי השמירה, וכיון דבזה תליא שמירת כל המצות, גם יסוד האמונה שנצטוו ישראל במאמר אנכי ולא יהי' לך תליא בזה, כי פגם הברית מכניס בלבו של אדם ספיקות בעקרי האמונה והרהורי מינות ר"ל, ומצינו שכללם הכתוב יחדיו דכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו רז"ל (ברכות דף י"ב ע"ב) אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, והא' גורם לחבירו ר"ל, נמצא שא"א להשלים קיום כל העשרת הדברות, אם לא תקדים אלי' שמירת הברית, ע"כ יפה שאל אגריפס את ר"א הגדול הואיל וחביבה מילה לפני הקב"ה. מפני מה לא ניתנה בי' הדברות, והשיב לו ר"א תשובה נכונה דקודם עשרת הדברות ניתנה, דכתיב ושמרתם את בריתי זו ברית מילה, וטרם התחילו בהכנת ג' הימים להתקדש למעמד הנבחר, הקדים הבוי"ת להם אזהרה זו ושמרתם את בריתי שהוא הקדמה ותנאי לכל התורה כולה, גם הובטחו שע"י שמירת הברית יזכו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, דאיתא בזוה"ק מאן דנטיר ברית זוכה למלכות, ועד"ז יתבאר דרשתם ז"ל שהי' אמירה זו רכה לנשים, ודיבור קשה לאנשים (עיין לעיל קושיא א') דהנה מצות מילה אינה נוהגת בנשים דלאו בני מילה נינהו, גם נסיון חטא זה כבד וקשה יותר באנשים, כמ"ש האוהחה"ק (בפ' ויחי) שהנקבה מהס"מ מתגרת יותר עיי"ש, הגם שיש לנשים ג"כ נסיונות, אבל אינו דומה להנסיון של אנשים, ולזה כשהקדים משרע"ה לישראל אזהרה זו ושמרתם את בריתי, זו נטירת הברית השיגו נסיונות הקשים שיעברו עליהם בזה, ע"כ היתה דיבור קשה לאנשים ואמירה רכה לנשים.
וע"כ פרשה זו שקורין בה קבלת התורה, ופ' משפטים הוא ג"כ הגמר של קבלת התורה שקבלו עליהם ישראל כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, המה מסוגלים מאוד לתקון פגם הברית, כי הקריאה מעורר הזמן כידוע, ואז בשעת קבלת התורה קימו וקבלו ישראל עליהם ועל זרעם שמירת הברית, שהיתה הקדמה ותנאי לפני מ"ת כנ"ל, וכל או"א ישים אל לבו חומר הענין ושפלות המצב, ובפרט בדור האחרון הזה שהנסיונות גדולים הרבה יותר, שכשיצאו ישראל ממצרים הי' להם התקרבות גדול להשי"ת ועשו כל ישראל תשובה וראו התגלות שמו ית', ואף במצרים גופא לא היו ישראל בשפלות כזה, שהי' עמהם צדיקי הדור עמרם משה ואהרן ולא פסקה הנבואה מהם, ובעוה"ר עכשיו חשכו הרואות ואין לנו להשען כ"א על חסדי הבוית"ש, והעיקר שלא להניח אף משהו מדרכי אבותינו ורבותינו הק' שאם מזניחים רק כחוט השערה, הא' גורר את חבירו והיום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך, עד שמתדמין ח"ו לגמרי לתהלוכות ומנהגי רובא דעלמא, ובאמת בדורנו זה צריך להרבות בגדרים וסייגים יותר מבדורות הקודמים, מחמת ההתגברות הנורא ושפלות המצב, וכל אחד ישגיח על ב"ב שילבשו מלבושי צניעות בדרכי אבותינו, ובל יראה ובל ימצא גילוי שער אף משהו, שאסורה משום ערוה, וכתב במדרש פנחס מהרה"ק ר' פנחס מקאריץ זלה"ה שהגאולה תלוי בחוט השערה עכ"ד, ואינו מבאר כוונתו מהו חוט השערה, ובעוה"ר ישנם הרבה עבירות גסות כעבותות העגלה ומעכבין הגאולה, ואולי רמז בדבה"ק על אלו המתפרצים לגלות שער ראשן (שקורין ביי האר) ואף חוט השערה דלא ניתנה האיסור לשיעורין. וזה מביא לפריצות עוד ודוחה את הגאולה השם ישמרנו.
באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל כה תאמר לבית יעקב אמירה רכה וכו' ותגיד לבנ"י דברים קשים כגידין, בהקדם דברי הגמ' (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא ב"ח מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וכו' והקשו בתוס' ואע"ג שכבר הקדימו נעשה לנשמע, ומדוע הי' צורך לכפי' ותירצו שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה עכ"ד ז"ל, ולכאורה צ"ב דאדרבה כשיראו האש הגדולה יתגדל פחדם ויהיו יראים לחזור מקבלתם הקודמת, ויתבאר בהקדם דברי הגמ' (סוכה נ"ב ע"א) לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצה"ר, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה עכ"ד הגמ', ולכאורה צריך הסבר ענין הדמיון הזה, דבאמת היצה"ר גדול ורב חילו ותקפו ובפרט אצל הרשעים, ומדוע נדמה להם כחוט השערה, והצדיקים שמשפילים אותו בחייהם מדוע נדמה להם כהר גבוה.
ואפ"ל עפימ"ד בגמ' (שם) א"ר אסי יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנא' הוי מושכי עון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, וכך הוא דרכו של יצה"ר מתחיל לפתות לדבר קטן וקל, ואח"כ מסית מן הקל אל החמור, עד שמתגדל ומתרחב כעבותות העגלה ויותר הרבה, אמנם הרשעים שאין מתגברים לנגדו כלל ושומעים לפיתויו אף בדבר קטן וקל אין צורך שיתגבר עליהם היצה"ר יותר ויותר, שכבר הם בידו, ולכל אשר יחפוץ יטהו, נמצא שאין מכירים כחו הגדול של היצה"ר, שמעולם לא בא אליהם בכחו הגדול שלא הי' צורך לזה כלל, משא"כ הצדיקים כל עומת שמתגברים להלחם נגד היצה"ר ותחבולותיו מתגבר עליהם היצה"ר יותר ויותר, כל יום ויום בתחבולות שונות והתגברות יותר, כמ"ש רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ולז"א רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וע"כ לעתיד כ"א יראה ויכיר היצה"ר שלו, והרשעים יהי' נדמה להם כחוט השערה, שכן הי' מדת גדלו וכחו באמת ואף על זה לא התגברו ולא עמדו לנגדו, וע"כ יהיו בוכין לע"ל האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, והצדיקים יהי' נדמה להם להר גבוה שכן הוא האמת.
ועד"ז יתבאר לענינינו שהי' אמירה זו רכה לפשוטי עם, וקשים כגידין לבני עלי', כי הבוי"ת הקדים לפני נתינת התורה להזהירם, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', והוא אזהרה להיפרש ולהיבדל מכל דרכיהם ומעשיהם הרעים, וכמ"ש האוהחה"ק יכוין ד' במאמר זה להודיע להם בחי' היראה, באומרו אשר עשיתי למצרים, פי' אשר יסרתי יסורי נחמה לממאן עשות מאמרי כמה מכות רעות באין מספר וכו', והי' הדבר הזה לכם לאות לעובר על מצותי כי אתנקם ממנו ביסורי נקמה וכו' כאשר ראיתם וקחו מוסר עכ"ל, גם הבטיח להם הבוית"ש בשכר זה שיבדלו ויפרשו מדרכי האומות והייתם לו סגולה מכל העמים מדה כ"מ, וע"כ הפשוטו עם שלא השיגו אף במצרים כחו הגדול של היצה"ר הי' נדמה להם כחוט השערה ודבר קטן וקל להיפרש ולהיבדל מדרכי המצרים, ולזה הי' להם אמירה רכה בשמעם שבניקל יזכו להבטחה זו והייתם לי סגולה מכל העמים, משא"כ בני עלי' שהי' היצה"ר נדמה בפניהם להר גבוה, השיגו גודל הנסיונות ועד היכן הדברים קשים להיפרש מדרכי האומות, גם כי בחי' ההבדלה והפרשה רבים הם, וכ"א משיג לפי ערכו ולפי דעתו, כי ענין הבדלה תליא בבחי' הדעת, כמ"ש רז"ל (ירושלמי ברכות ה' ב') אם אין דעת הבדלה מנין (והארכנו בזה במקו"א) משל לחבל ארוך מאוד אפי' כמה פרסאות, כ"ז שאדם נוגע בראשו הא' מתנענע בכחו קצהו השני, וכמו"כ בענין ההבדלה אם יש ח"ו אף נטי' קלה כחוט השערה לדרכי האומות והרשעים, אין זה בגדר הבדלה כלל, ולזה הי' דיבור קשה לבני עלי', שהשיגו הנסיונות הגדולים בזה, אולם אחר שעשו ישראל הכנה גדולה למ"ת, ונתקדשו ונטהרו בג' ימי הגבלה וכל ישראל עשו תשובה נתעלו גם הפשוטי עם והשיגו כחו של היצה"ר כי גדול הוא כהר גבוה, ואולי זה כוונת התוס' בתירוצם שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם, רמז על כוחות היצר שנקרא כן בדרז"ל, כמ"ש חזו דאת נורא ואנא בשרא, נורא בי' עמרם וכן בכ"מ וז"פ כשיראו האש הגדולה שישיגו גודל כוחות היצר הרע שאין ביכולת האדם לעמוד נגדו, ולולא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ופן מחמת יראתם יחזרו מקבלתם, כי יהיו יראים מהנסיונות, ולזה הי' צורך לכפיית ההר.
ולבאר הדקדוקים במאמה"כ ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', (עיין קושיא ב') אפ"ל עפי"ד התרגום יוב"ע שהיו העננים נושאים את ישראל למקום המקדש והקריבו שם הפסח, ומיד החזירו אותם למצרים ויצאו ליום המחרת, ולכאורה ראוי להבין אחרי שכבר היו ישראל במקום המקדש, מה צורך הי' להחזירם לטומאת מצרים שלא יכלו להתמהמה שם מגודל הטומאה, וכמה גלגולי סיבות עברו עליהם עד שהגיעו עוד הפעם אל מקום המקדש בימי שלמה, ואלמלי נשארו שם היו נפטרים מכל אלה הנסיונות וצרות, אמנם הבוי"ת הראה להם בזה שהכל עשה בעתו ובזמנו, ועדיין לא הגיע זמן יציאתם ממצרים עד בוקר, גם לא היו ראויים עדיין להתיישב בארץ ישראל, ע"כ הוכרחו לחזור למצרים ולחכות על הזמן הנקצב מאתו ית' להוציאם ממצרים ואז בשעה קלה נקבצו ויצאו מיד וא"א להקדים אף רגע א' ומי שאין מאמין בזה ומהרהר אפי' במחשבה שאפשר להקדים גאולה או ישועה ע"י פעולה אנושית ה"ז כופר בכל התורה, כאשר בארנו הענין בכ"מ, וע"כ כאשר הבטיח הבוי"ת לישראל והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' הזהירם ג"כ שאל ידמו לחשוב שאפשר להשיג גדולה זו בעצמם בכל אשר יתאוו, ולז"א אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכבר הייתם במקום המקדש, והמצריים כבר היו נכנעים מפני כובד המכות והתחננו אליכם שתצאו מארצם, ואעפ"כ הי' ההכרח שתחזרו אליהם עד הרגע שיהי' רצון הבוי"ת שתצאו, וא"א להקדים אף כחוט השערה, ומשם תקחו מוסר גם לדורות, והשי"ת יאיר עיניהם של ישראל ויכירו דרך האמת, שהכל בהשגחה פרטית ומכש"כ בענין הגאולה כל פעולה אנושי הוא העברת פי ד' ולא תצלח. ומה שבידנו לעשות הוא לקיים מצות התוה"ק ולבקש רחמים ותחנונים מהבוית"ש על דבר ישועה ורחמים, הרחמן יזכנו בב"א.
פרשת יתרו
שירת הנשמות בקבלת התורה
באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל בהקדם להעיר עוד במאמה"כ ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', שדקדק האור החיים הקדוש על כפילת הלשון שמוע תשמעו, גם דקדק במאמה"כ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' למה הוצרך לומר ואתם כיון שעד עתה להם הי' מדבר, עיי"ש שפי' עפ"י דרכו ועוד לאלקי מילין.
ב) במדרש (הובא בקדושת יו"ט) כששמע משה אנכי ה' אלקיך פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי וצ"ב.
ואפ"ל דהנה בשעת קבלת התורה הי' התרוממות גדול שזכו ישראל במעמד הנבחר אל מה שלא זכו אלי' נביאי הדורות שכולם שמעו וראו קול הדיבור מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך, ולנבואה מאירה כזו לא זכה כ"א משה רבינו כמ"ש פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות וגו' מה שלא זכו כל הנביאים זולתו וכל ישראל זכו לזה במתן תורה ואמרז"ל שכל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות עמדו במעמד הנבחר ושמעו קול אלקים חיים כמ"ש את אשר ישנו פה עמנו ואת אשר איננו פה, והי' צורך לזה הכנה יתירה כמ"ש וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ואף לבושים הגשמיים היו צריכים כבוס וטהרה, מכל שכן לבושי הנפש הפנימיים והבוי"ת השפיע על ישראל רוח קדושה וטהרה שנתקרבו להבוי"ת בכל לבבם ובכל נפשם, ונשאר רשימא קדישא זו בכל דורות ישראל שכולם עמדו שם במעמד הנבחר ונתקדשו בקדושה עליונה כמלאכי השרת, חוץ ממינים ואפיקורסים כמ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן בידוע שלא עמדו אבותיהם על הר סיני, דאותן שעמדו שם הובטחו מהבוי"ת שלא יכזבו באמונתם כמ"ש וגם בך יאמינו לעולם ובעוה"ר ע"י אריכת הגלות נשקענו בנ' שערי טומאה, ורק בכח אותה ההשפעה שקבלנו במ"ת אנו מתקיימים, וכמ"ש האוהחה"ק דבמצרים אלמלי נפלו לשער הנו"ן לא היו יכולים לצאת לעולם מפני שהי' עוד קודם מ"ת, אבל עכשיו ע"י כח התורה יש לנו תקומה לצאת אפי משער הנו"ן עייש"ד, וע"כ הפרשיות האלו שקורין בהם יצי"מ ומתן תורה המה מסוגלים לתיקון הנפש ולהתקרב אצל הבוית"ש, שאותה ההשפעה נשארה נצחי לדורות והקריאה מעורר הזמן כידוע, ואפשר שלזה ירמוז כפילת הלשון ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ששמיעה זו של מ"ת יגרום לכם שמיעה לעתיד, שכל קיומינו וכח ההתגברות נגד הנסיונות הקשים, הוא רק מהשפעת אותה הקדושה שזכינו אלי' במעמד הנבחר.
ואפ"ל עוד ע"ד שדרשו רז"ל במדרש תנחומא עה"פ אם שמע תשמעו (תבוא ס"ד), אם שמעת בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, והנה לעתיד כשיזכו ישראל לשמוע תורה מפי הקב"ה, יתגלה להם השגה בפנימיות התורה עד אין שיעור ואין חקר ובלי דמיון לערך השגתם בעוה"ז וכמו שאמרז"ל במד"ר (קהלת פר' ב' סי' א') תורה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח. (עיין בדברינו פרשת מקץ עמוד של"ד הארכנו בביאור זה) אמנם הכל נמשך מהשמיעה ראשונה של מ"ת, ולולי חטא העגל הי' העולם התקון מיד והיו ישראל זוכים מיד לבחי' התגלות בתורה כמו לעתיד. אלא שע"י גרמת החטא נדחה ונתאחר בעוה"ר, ועכ"פ ישראל עשו הכנה לזה בשעת מ"ת, ובכח הזה יתקיימו ויזכו לשמיעה דלעתיד, ואפשר לרמוז זה במה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שע"י העשי' נזכה לשמיעה לעתיד מפי הקב"ה, והנה הפשוטי עם הבינו הדברים כפשוטן והי' אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים, שיזכו מיד לבחי' דלעתיד וע"כ הי' להם אמירה רכה, ובאמת לולא החטא היו זוכין לזה מיד, אבל בני עלי' שבישראל השיגו שהרבה נסיונות יעברו על ישראל עד שיזכו לזה, ומי יודע מי יזכה וע"כ הי' להם דברים קשים כגידין.
ומ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', ומלת ואתם לכאורה מיותר, אפ"ל עפימ"ד במדרש ילקוט (רמז רע"ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' מכאן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל, משעשו העגל ניטלו מהם ונתנו לכהנים. וידוע שכל מה שנתקלקל ונפגם בסיבת החטא, יחזור לתיקונו ושלימותו לעת"ל כשיתוקנו החטאים ויבוקש העון ואיננו, נמצא אז יהיו כל ישראל ממלכת כהנים ואוכלי קדשים, ואיתא במד"ר (פ' ואתחנן פר' ב' סי' ה') א"ל הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן הם באים עמך וכו' ואתה בא בראשם, נמצא שהי' הבטחה מהבורא ית"ש שדור המדבר בעצמם יקומו בתחי', ולזה רמז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', שאתם בעצמכם תזכו להיות כהנים.
או אפ"ל דהנה אחר שחטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, וכן אחר מעשה מרגלים ויאמר ה' אל משה וגו' אכנו בדבר ואורישנו ופירש"י וא"ת מה אעשה לשבועת האבות, ואעשה אותך לגוי גדול שאתה מזרעם. אמנם פעל משרע"ה בתפלתו להשיב החימה ולבטל הגזירה, ומעיקרא כך הי' רצונו ית"ש, אלא שפתח פתח למשרע"ה שיתפלל עבורם כאמרז"ל, ואפשר שזה נרמז בהבטחתו ית' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', שאתם בעצמכם תזכו לזה ותתקיים שבועת האבות בכל ישראל ולא בזרעו של משרע"ה בלבד, והנה הפשוטי עם הבינו ההבטחה כפשוטו, וע"כ הי' להם אמירה רכה, אבל בני עלי' השיגו ממה שהוצרך לדייק ואתם שיהי' הגזירה מוחלטת על דור המדבר שימותו במדבר, גם שיהי' קטרוג כלי' ר"ל על ישראל וע"כ הי' להם הבטחה זו דיבור קשה.
ואפ"ל עוד בהקדם לבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ב') כששמע משה אנכי ה' אלקיך פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי וצ"ב, ונל"פ עפימ"ש האוהחה"ק עה"פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור אנכי ה' אלקיך וגו' וזל"ק יתבאר ע"ד אומרם ז"ל (תנחומא פרשת תולדות) שאין הקב"ה מייחד שמו על הנבראים בחיים חיותם משום (איוב ט"ו) הן בקדושיו לא יאמין וכו', והוא אומרו וידבר אלקים את כל הדברים האלה פי' בתגבורת הדיבור כמו שפי' דברים שאין האוזן יכולה לשמוע, והטעם היא לאמור להם אנכי ה"א פי' לייחד שמו על כל אחד ואחד מהם לומר לו אלקיך וכו', ולדברי רז"ל (שבת פ"ח) שאמרו שפרחה נשמתם נמצאת אומר כי כשיחד שמו עליהם הי' זמן יציאת נשמה, אז אמר לכל אחד מהם אלקיך וכו' עכלה"ק.
והנה בדברי הפוסקים יש פלוגתא אם גר יכול לברך ברכת שלא עשני גוי דהרי בתחילת לידתו גוי הי', וכתב המג"א באו"ח (סי' מ"ו סעיף ד' סק"י) דלפמ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בו נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן יעיי"ש, ומעתה אם בשינה שהוא רק א' מס' במיתה, יש בית מיחוש על התדבקות נשמת עכו"ם ותקנו רז"ל לטעם זה ברכת הודאה שלא עשני גוי. מכש"כ בשעת מ''ת שיצאה נשמתן לגמרי, רק שהבוי"ת החיה אותם בעל של תחי' בדרך נס. ולגודל קדושת מדריגתם של ישראל, היו כוחות הטומאה משתוקקים להדבק בהם יותר, כמ"ש האוהחה"ק (ר"פ חקת) כי ע"י שקבלו התורה נעשו עם בנ"י דבר שהרוחניים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם (עייש"ד באריכות) א"כ וודאי היו צריכין להודות ברוך שלא עשני גוי, על שלא נדבק בהם נפש דטומאה, ואף משרע"ה הגם שלא יצאה נשמתו בדברו ית' אליו, כי הבוי"ת נתן לו כח ועוז לסבול כח הדיבור, מ"מ ע"ז גופא הי"ל להודות שנעשה לו נס ולא יצאה נשמתו וע"כ פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי, על שניצול מהתדבקות הרע או אפשר דמפני שכל ישראל נתחייבו בברכה ההוא, ע"כ פתח משרע"ה ואמר ברוך שלא עשני גוי להוציא הרבים ידי חובתם.
ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל כששמע משה אנכי ה' אלקיך, ר"ל שיחד הקב"ה שמו ית' על כאו"א מישראל לומר לו אלקיך והטעם מפני שפרחה נשמתם בדיבור ראשון, וע"כ פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי מה"ט שכתבו המקובלים לברך ברכה זו על יציאת נשמה בכל לילה כנ"ל, ועד"ז ירמוז מה שדייק לומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, דראתה חכמתו ית"ש שלא יהי' בישראל כח לסבול עוז דיבורו ית' ויצא נשמתם, וא"כ יוכל להיות התחלפות נשמה ולא יזכו הם בעצמם לכל אלה הבטחות טובות לזה דייק הבוי"ת בהבטחתו לומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שיתקיימו ההבטחות האלה בעצמכם והבן.
פרשת יתרו
חינוך הבנים והבנות על פי דרך התורה
ומשה עלה אל האלקים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. פירש"י כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל, וכו' לזכרים דברים הקשים כגידין, ע"כ. והקשו המפרשים שהרי אין מבואר בדברי הכתוב אלא מאמר אחד, ואם מאמר רך הוא א"כ בע"כ גם לזכרים יאמרם בלשון רכה, ואם קשים הדברים לשומעיהם א"כ גם כאשר יאמרו הדברים לפני הנשים לא יהיו נוחים וערבים להם, ואיך יתכן היות אלו דברים נאמרים לאלו במענה רך ולאלו בדבור קשה.
ב) במד"ר (פכ"ח ב) איתא כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו' ותגיד לבני ישראל אלו האנשים וכו' למה לנשים תחלה וכו' כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה וכו' עכ"ד. ופירש ביפה תואר דמשום שהקדים הכתוב את הנשים לאנשים וכבדן טפי, תהיינה זריזות להנהיג בניהן לת"ת, ולא תתעצלנה מסבת היותם פטורים ממצות ת"ת. אבל אין לפרש שמפני שמנהיגות בניהם לתורה עדיפי מאינשי וכו' שהרי אנשים הנם מצווים על ת"ת וחינוך הבנים, ואיך יתכן שיהיו הם גרועים מן הנשים שאינם מצוות עליה כלל, עכ"ד יעיי"ש. אמנם לפי פירושו קשה שהרי עיקר מצות תלמוד תורה מוטלת על האנשים, וא"כ היה ראוי להקדים את האנשים לנשים בכתוב, כדי שיהיו האנשים זריזין להנהיג בניהם לת"ת, משום דעיקר חיובא עלייהו רמיא. ומקצת מן המפרשים ביארו כוונת המדרש כי לצד שהנשים מצויות בביתם תמיד משום כל כבודה בת מלך פנימה, לפיכך זירזם הכתוב ביותר להשגיח על בניהן להנהיגן לת"ת, שהרי יש להם פנאי לכך יותר מן האנשים, השטים למצוא טרף לביתם. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, וכ"כ המתנות כהונה. אך גם על פירוש זה קשה, שלא שייך לומר טעם זה בדור המדבר שהרי גם האנשים היו פנויים ממלאכה, כי המטיר ה' להם לחם מן השמים ומצור החלמיש הוציא להם מים, וא"כ מדוע זירז הכתוב את הנשים להנהיג בניהם לת"ת יותר מן האנשים.
ונראה בהקדם מה שביארנו דברי המכילתא פרשת בשלח, וז"ל, לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו ישראל לארץ מיד מחזיקים איש בשדהו וכו' והן בטלין מן התורה אלא אקיפם במדבר מ' שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן ע"כ. ולכאורה קשה שנתן המכילתא טעם אחר מן המבואר בקרא דכתיב ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וכו' כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ופירשנו (בדברינו פ' בשלח עמוד שנ"ו) שדברי המכילתא תואמים יחדיו עם טעם הכתוב, דהנה רש"י ז"ל פירש פן ינחם העם וגו' ושבו מצרימה יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. והכוונה שאין החשש כי ישובו בפועל למצרים. שהרי מה' מצעדי גבר כוננו ואם אין חפץ לה' בשובם למצרים היה מעכבם מלשוב גם אילו הלכו בדרך קרובה, כי לא תבצר ממנו כל מזמה. אלא ע"כ לומר כי החשש היה פן יחשבו מחשבה רעה לשוב למצרים, ואילו היו נכנסים לארץ ובלבם מחשבות רעות כאלו. לא היו יכולים להתקיים בארץ, כי חמור מאד פגם מחשבה רעה ולא תסבול אותם קדושת הארץ. לפיכך הקיפם השי"ת בדרך ארוכה שתתיישב התורה בגופן ויסירו מחשבות רעות מלבבם.
וזה הוא המכוון גם בדברי המכילתא דהנה צ"ב מה דאיתא במכילתא אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו ישראל לארץ מיד מחזיקים איש בשדהו וכו' והן בטלין מן התורה. ולכאורה אין מקום לחשש זה, שהרי אמרו ז"ל (ברכות ל"ה ע"ב) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים וא"כ אף אילו נכנסו לארץ מיד לא היו צריכים לעסוק בעבודת שדה וכרם, שהרי הבטיחן הכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. אלא על כרחך שהחשש היה פן לא יהיו עושי רצונו של מקום, מחמת שיחשבו מחשבה לשוב מצרימה, ואף אם בפועל הם עושים רצש"מ, מ"מ כבר לא מיקרו עושים רצש"מ בשלימות גמור, אלא הם בבחינת עושים ואינם עושים, ולא נאמרה הבטחה זו אלא כאשר ישראל עושים רצש"מ בשלימות גמורה, כמ"ש התוספות שם. והשתא דברי המכילתא שנתן טעם שלא הכניסם לארץ מיד, מפני החשש דשמא יפנו איש לשדהו ואיש לכרמו ולא יהיו עסוקים בתורה, הם עצמם דברי הכתוב, והא בהא תליין, כי ע"י שיחשבו מחשבת פיגול לשוב למצרים לא יהיו בגדר עושי רצש"מ, ומשום הכי יפנו לעבודת שדה וכרם ובלא התורה מה ערך יש לישיבת הארץ.
ועל פי זה נבא אל הביאור במה שדרשו ז"ל כה תאמר לבית יעקב אמירה רכה ותגיד לבני ישראל דברים הקשים כגידים. דהנה איתא במדרש דבית יעקב רומז על פשוטו העם ובני ישראל הם בני העליה. ונקדים עוד דאיתא במד"ר (ספרי ר"פ דברים הובא בילקוט שם) עה"פ אחד עשר יום מחורב וגו' וז"ל אילו זכו ישראל לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל עליהם המקום למ' יום ארבעים שנה וכו' ר' יהודה אומר אילו זכו ישראל לג' ימים היו נכנסין לארץ וכו', ע"כ. והנה פשוטי העם כאשר שמעו הדברים הנאמרים בפרשה שהקדים הכתוב נשים לאנשים המה ראו כן תמהו מה זה עשה ה' ככה להקדים ולהזהיר הנשים על הנהגת בניהם לת"ת, והרי האנשים חייבים במצוה זו ומתוך כך שפטו בדעתם כי עתידים הם להכנס לארץ מיד, ולהתעסק בעבודת שדה וכרם ולפיכך הקדימה תורה נשים, דלפי שהם יושבים בביתם יש להם פנאי להתעסק בחינוך בניהם ולהנהיגם לת"ת. והיו הדברים הללו להם אמירה רכה כי חשבו שלא יאריכו להם ימי שבתם במדבר, ובעוד ימים אחדים יזכו להכנס לארץ, וגם יהיו פטורים מהעול הכבד של עסק התורה יומם ולילה שהרי יהיו עסוקים בעבודת שדה וכרם, והיתה זאת להם למשיב נפש, כי עול כבד מוטל על התלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם ולילה, לפי שהצר הצורר הוא היצר מתאמץ בכל כוחו להתגבר עליהם ולהסיתם לרע, כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שהיצר הרע מניח כל האומות ומתגרה בישראל ובת"ח יותר מכולם. וזאת היא העבודה הקשה ביותר שיתגבר האדם על פיתויי היצה"ר ויפקיר עצמו כמדבר לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה כל ימיו ולילותיו. וגם לפי מה שדרשו ז"ל בית יעקב אלו הנשים, נמי ניחא שהיו הדברים הללו להם לאמירה רכה, כי שמחו בכך שגם המה יזכו לקחת חלק במצוות תלמוד תורה באמטוי בנייהו לבי כנישתא: ומורא לא יעלה על ראשם פן לא יצאו ידי חובתם כראוי, כי בקל תמצא ידם לקיים מצוה זו שנצטוו בה, ודי להם במה שהם מגדלות בנינו לת"ת, ואין להם לחוש כ"כ מהסתת היצר. וכי השטן יעמוד על ימינם לשטנם, כי אין עליהם התגברות היצר גדולה כ"כ כמו בת"ח העוסקים בתורה.
אמנם בני העליה אשר בקרב ישראל הבינו יותר פנימיות הענין, וידעו כי לא יתכן שיכנסו לארץ מיד אא"כ יהיו עושים רצונו של מקום בשלמות הגמור, כי אז יתקיים בהם ועמדו זרים ורעו צאנכם, ויהיו פנויים לעסק התורה וכדדריש במכילתא והייתם לי סגולה שתהיו פנויים לי ועוסקים בדברי תורתי (ופירש במרכבת המשנה דזהו לשיטת רשב"י דס"ל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים והמה פנויים ללמוד תורה) וממה שהקדים הכתוב נשים לאנשים נוכחו לדעת כי לא יכנסו לארץ מיד, שהרי אם יהיו ראוים להכנס לארץ מיד יהיו בבחי' עושי רצש"מ ותהי' מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ואין צורך להזהיר את הנשים להנהיג בניהם לת"ת, כי גם האנשים פנויים ממלאכה ובידם להתעסק בהנהגת בניהם לת"ת, אלא ודאי שעליהם לשהות במדבר עד שתבלל התורה בגופם והא דהקדים הכתוב נשים לאנשים, הוא משום הדורות הבאים, שיכנסו לארץ, ויהיו עסוקים במלאכה, ולא יהי' להם פנאי להנהיג בניהם לת"ת, ולכן לשמע הדברים האלה. שלא יזכו להכנס לארץ מיד, התעצבו האנשים אל לבם, והיו הדברים קשים להם כגידים.
תוכן הדברים כי ישכיל האדם ויתבונן אשר בקל תמצא ידו לקיים מצות תלמוד תורה, ע"י שינהיג בניו לתלמוד תורה ויחזיק מעידית נכסיו את לימוד התורה, ואזי אף אם הוא טרוד כל היום על המחיה ועל הכלכלה נחשב לו לימוד התורה של תנוקות של בית רבן כאילו הוא עצמו עסק בה כל היום כי ע"י שהוא מנהיג בניו לת"ת ומחזיק ידי לומדי תורה הריהו שותף עמהם, ויש לו חלק בלימודם. אמנם לא משום כך יעלה בדעתו כי הוא פטור לגמרי מלעסוק בתורה, דאכתי חיובא רמיא עליה לקבוע לעצמו עתים לתורה תמידין כסדרן ולא יעבור. ואעפ"כ הרי אף בעת שהוא פנוי מעסקיו עדיין אינו יושב ועוסק בתורה כל היום כחוב המוטל עליו, כי כבד הדבר מאד ויצר סוכן בו, לכן בודאי נאה לו לקחת חלק בלימוד התורה במעלתה הגבוה ביותר ולהחזיק תורתן של תשב"ר הבל שאין בו חטא. וגם מזה אל יניח ידו לקבוע עתים לת"ת.
ובענין חינוך הבנים מועלת החובה על הורי הילדים להשגיח על בניהם בעינא פקיחא ולהנהיגן לת"ת, ולא על הבנים בלבד כי אם גם על הבנות מחוייבים להשגיח שיתחנכו ברוח האמונה בהשי"ת ובתוה"ק, ולא ילכו לרעות בשדות אחרים להתחנך בבתי חינוך הלומדים בשפת עברית. וכבר גליתי דעתי כי אף שצריכים אנחנו לתמיכת הנדיבים בעם לישיבה ולמוסדות, לא משום כך אסוג אחור מלגלות דעתי, להוי ידוע כי לשון עברית שבדו להם האפיקורסים היא מינות וגרוע אלפים ורבבות מדרגות עד אין שיעור וערך משאר לשונות האומות שנעשו ע"י ע' שרי מעלה כדאיתא בפרקי דר"א פמ"א, ולא כן הלשון הטמא הקרוי עברית נתחבר ע"י מינים ואפיקורסים הכופרים בכל ר"ל, והם גרועים הרבה מעוע"ז. ולא זאת בלבד, אלא שבלשון עצמו ישנם דברי מינות, כידוע ליודעים שישנם בלשון זה כמה מלים שאין להם פירוש אחר כי אם בכוונה לשם מינות, וגם השינויים שעשו בלשון הקדש הוא כפירה כמבואר בדברי רבינו בחיי פ' וירא וכידוע הם שינו שמונים אחוז מלה"ק, ועיין בספרי ויואל משה מאמר לשון הקדש הארכתי בפרטי הדברים (מסי' כ"ב ואילך) ושם הבאתי מתשובת אוהל יעקב למהר"י ששפורט זי"ע שהאריך כי מנהג שנתחדש ע"י אדם רשע אין לנהוג בו אף אם בעצם הוא דבר טוב, עיין שם. ואם במנהג שבעצם הוא טוב. אלא משום שהנהיגו אדם רשע כל כך החמירו חכמים שאין לנהוג בו, על אחת כמה וכמה שאסור לדבר בלשון שבדו להם האפיקורסים מלבם, ועיקר תכליתם הוא להפיץ ע"י כך את רעיון הציונות שהמירה את כל העולם, ומפיצה מינות וכפירה מקצה העולם ועד קצהו, ועוד בטרם נתיסדה המדינה העבירו מיליונען יהודים על דתם, ובפרט היום המה מעבירים על הדת באמצעות מדינתם. לפיכך איסור גמור הוא לדבר בשפת עברית, כי בזה הרי הוא נמשך אחר מעשי המינות והאפיקורסים מהרסי ומחריבי הדת, והרי הוא מודה בכך במינות ובאפיקורסות ומודה בעבודה זרה וכופר בכל התורה כולה. וזהו אמת וברור להלכה לאמתה של תורה.
ולעניננו נראה לומר בדרך רמז דהנה תורה"ק היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור, ואפ"ל כי הקדימה התוה"ק את הנשים לאנשים כדי לזרזם ביותר להתנהג בדרך התורה, כי בהם המכשלה מצויה יותר שמלמדים אותם לשון זו וזורקין בקרבם ארס טומאת הציונות ורעל המינות, והרי מושרש בקרבם כח המינות, ואח"כ הם הולכות ונישאות לבני תורה, ומהרסות בתים שלימים בישראל, כי הארס שקלטו בנערותם מפעפע בהם ויוצא, על כן זהו יסוד החינוך ללמד את הבנות אך ורק בבתי חינוך שאין לומדים בהם שפה זו, ובעד כל הון דעלמא אסור ח"ו להראות כל תנועה של הסכמה לכך, וכל אחד חייב למחות על זאת בביתו, ולמנוע את בנותיו מלימוד שפת עברית שהיא מינות ואפיקורסות.
ואפשר לומר עוד בדרך רמז במאה"כ כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, דהנה פעמים מצינו שהוא"ו בתחלת התיבה היא וא"ו המחברת ופעמים שהוא וא"ו המחלקת, וכדמצינו בגמרא כמה פעמים (עיין סנהדרין ס"ו ע"א, חולין ע"ח ע"ב, ועי' ב"ב י"ט ע"א) דוא"ו הוי כאילו כתיב או לחלק. ולדרכנו י"ל כי הנה אם זוכים לגדל גם את הבנות בדרך ישראל סבא, אזי כאשר המה הולכות ונישאות השלום שורה בביתם, כי בניקל יוכלו בעליהם להנהיג ביתם כראוי, והוא תהי' לו לעזר, וזה רמז הכתוב כה תאמר לבית יעקב, כי אם תאמר לבית יעקב אלו הנשים שתדריכם בדרכי התורה והיראה אזי תהי' זאת להם אמירה רכה, ותמצאן מנוחה אשה בית אישה, ושלום ושלוה יהי' שורה בינותם. אך אם ח"ו הבנות מקבלות חינוך קלוקל, אזי ותגיד לבני ישראל, האי וא"ו הוא כאלו הוי כתיב ''או'' לחלק, כלומר שאין כאן אמירה רכה, כי אם דברים הקשים כגידים, כי אף אם הבנים קבלו חינוך טוב ע"ד ישראל סבא, מ"מ בהגיע עתם עת דודים וישתדך עם אחת מהנה, והיא צריכה להיות לו לעזר ולהועיל בחינוך הבנים שהרי היא מצויה בבית, ולצד שהיא נתחנכה בבתי חינוך שאינם כהוגן דברים הקשים כגידים אתה נותן לפניהם. כי גם בלא"ה ההתנגדות לדרך הישן גדולה מאד וכמה קשה לעמוד בהם, ונוסף גם הוא על שונאינו ותוצאותיו מי ישורם. והשי"ת יעזור שנוכל לגדל דורות ישראל בניקל בלי שום קושי וצרות, אלא בהרחבת הדעת בנחת ובשמחה נגדל בנינו ובנותינו, ונצא בעקבי הצאן המה אבותינו ורבותינו לחנך את צאצאינו ע"ד שחינכו המה, כי לא נשתנה מאומה כאז כן עתה ורצון השי"ת לא נשתנה, כמ"ש החת"ס ז"ל בצוואתו יש לנו אב זקן לא נשתנה ולא ישתנה, ואנו מקוים שנזכה מהרה ויתקיים בנו מקרא שכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכל אלו המשתתפים בהחזקת בתי חינוך כאלו יעזרם הבוכ"ע שיגן עליהם זכות זה שיזכו להשיג דעת אמת בתורה וביהדות, ולגדל דורות נאמנים לה' ולתורתו, ולסייע בהחזקת וגידול דורות נאמנים, ויתברכו בברכות שמים מעל ויותר ממה שהפרישו לצדקה עתיד השי"ת להחזיר להם, כמאמר התנא ריש פאה שמצות ת"ת היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם לעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. ואמרו ז"ל (ביצה ט"ז ע"א) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. וכאשר עת דודים יעורר א-ל ונזכה לקבל פני משיח צדקינו, יהיה בידינו להראות מה פעלנו בתורה וביהדות, ובכך נזכה לקבל פניו בנחת ובשמחה. והבוכ"ע יעזור שנזכה להוושע בכל מיני ישועות טובות בשפע ברכה והצלחה מתוך נחת ושמחה, וננצל מכל צרה וצוקה, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
פרשת יתרו
הכנת ישראל לקבלת התורה בקדושה וטהרה
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי וגו', ראוי להבין אומרו לך אל העם דמיותר ולא מצינו כן בשאר ציוויים שיצוה אותו הקב"ה בפרטיות לך אל העם, וכבר נכלל באמרו ית' דבר אל בנ"י או אמור להם, וממילא מובן שצריך לילך אל העם ולדבר עמהם, וכמו"כ כאן הי' מספיק הציווי וקדשתם היום וגו' ומובן מאליו שצריך לילך אליהם.
ב) ויאמר אליו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך וגו', צ"ב הכוונה באומרו ית' לך רד דמצינו אחר מעשה העגל שא"ל הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך, ודרשו רז"ל (ברכות דף ל"ב ע"א) רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, אמנם עכשיו שהיו ישראל ברום המעלה שפסקה זוהמתן ועמדו במעמד הנבחר צ"ב הכוונה במ"ש לו הקב"ה לך רד.
ונל"פ דהנה בגמרא (שבת דף פ"ו ע"א) מוכח שטעם הפרישה קודם מ"ת הי' בשביל פולטת ש"ז, דפליגי ר' ישמעאל וראב"ע עד כמה עונות מיטמאה הפולטת, ואוקמי בגמ' דראב"ע כרבנן ס"ל דבחמשה בשבת עביד פרישה, ור' ישמעאל כר' יוסי דאמר בד' בשבת עביד פרישה עיי"ש, ומוכח מסוגיא דהתם שהטעם של ג' ימי הגבלה בשביל הנשים היתה שלא יטמאו בפליטתן בשעת מ"ת, אמנם אם לטעם זה לחוד הי' מספיק שיאמר אל תגשו אל אשה, ולמה הוצרך הקב"ה לצוות לך אל העם וקדשתם היום ומחר, אלא וודאי שיש בזה עוד כוונה נוספת לעשות הכנת קדושה גם בשביל אנשים וכן משמע גם בפרקי דר"א (פרק מ"א) דאיתא שם ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשת היום ומחר, וכי מה היתה קדושתן של ישראל במדבר וכו', אלא על ההפרשה מנשותיהן, ומשה דן דין בינו לבין עצמו, אמר משה ילך אדם אצל אשתו ונמצאו מתעכבין מלקבל התורה, מה עשה הוסיף להם יום אחד משלו וכו', נמצאו טהורים ב' ימים וכו', משמע דלטעם קדושת וטהרת האנשים הוצרכו לב' ימים, לא כמו שנראה מהגמרא דילן דרק בשביל פולטת ש"ז חששו, וכ"כ שם בפי' ביאור הרד"ל וז"ל משמע פשט הלשון דכאן, דלאו משום פליטה חשו לה כדאמר בגמ' שבת שם, אלא משום שיכינו עצמם ב' ימים בטהרה ע"כ, ובאמת תרוייהו איתנייהו ואלו ואלו דא"ח, וכן הוא בכל מצות שבתורה ישנם טעמים רבים עד אין חקר וכולם אמיתיים.
והנה איתא בגמרא שם (דף פ"ז ע"א) הוסיף משרע"ה יום אחד מדעתו, מאי דריש היום ומחר, היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא לי', ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא, וכתבו התוס' אין זו דרשה גמורה דאי לאו הכי אין זה מדעתו עכ"ד, וקשה דאם אינו דרשה גמורה, איך דרשו מרע"ה לדחות בשביל זה מ"ת יום אחד, ובמדרש ילקוט (רמז רע"ט) איתא הוסיף משה יום א' משלו, א"ל הקב"ה, משה כמה נפשות מישראל היו באות באותו לילה אלא מה שעשית יהא עשוי שנא' והיו נכונים עכ"ד המדרש, וראוי להבין מעיקרא איך הוסיף משרע"ה על הציווי, ואם נכלל זה בהציווי היום ומחר כדרשתם ז"ל מ"ט לא ציוהו הקב"ה בפירוש על דבר זה.
והנ"ל בביאור הענין עפ"י המבואר בפרקי דר"א דהטעם שהוסיף משה על ימי הפרישה יום א' בשביל קדושת וטהרת בנ"י נגע בה, שיעברו עליהם ב' ימים טהורים קודם מ"ת, וכן מבואר בתנא דבי אלי' (פרק י"ח) א"ל הקב"ה למשה וכו' שיקדשו את עצמם בב' ימים וכו', בא משה ואמר להם שיכינו את עצמם ג' ימים וכו' אמר להם בדלו עצמיכם מעבירה וכו' ומכל דבר מכוער כדי שתהיו טהורים בשעה שתעמדו על הר סיני עכ"ד המדרש, וע"כ הי' צורך להכנה גדולה בקדושה יתירה, שיעברו עליהם ב' ימים טהורים בלי שום נדנוד דבר מכוער ותאוה גופנית שגורם להביא לידי הרהור ועבירה, ולזה נצטוו אל תגשו אל אשה אף בדרך מצוה, דלפי שמקושר עם תאוות גופניות מביא צד טומאה על האדם, ע"כ הוצרכו ישראל לפרוש מזה לגמרי באותן הימים שקודם מ''ת וק"ו בן בנו של ק"ו הוצאת זרע שלא במקום מצוה שיש בה טומאה גדולה מאוד וכמו שהאריכו הספה"ק בגודל הפגם של חטא הידוע, שהנכשל בה ר"ל נמצאת שם האשת זנונים הידועה ונדבקת בו ח"ו, ונופלים ניצוצי קדושה לתוך עמקי הקליפות והסע"א.
ואפ"ל ברמז הכתוב שאמר להם מרע"ה אל תגשו אל אשה, דמצינו לשון הגשה גם על המחשבה, כמ"ש וגם הכהנים הנגשים אל ה' המכוון בו על דביקות המחשבה בהשי"ת, כמו"כ צוה להם אל תגשו אל אשה, ר"ל אף במחשבתם לא יגשו וע"ד שאמרו רז"ל בגמ' (כתובות דף מ"ו ע"א) אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ואף ממחשבה לדבר מצוה יפרשו מפני שמביא טומאה כנ"ל, וק"ו מהרהור עבירה שגורם טומאה גדולה, וודאי שצריכין להזהר ובפרט לפני קבלת התורה שהכינו א"ע לקבל פני השכינה במעמד הנבחר.
עוד יש לרמוז אל תגשו אל אשה דאם ח"ו נכשלין בחטא ההוא, נמצאת שם אשת זנונים הידועה ונדבקת באדם כמבואר בספה"ק, ולזה אמר להם אל תגשו אל אשה הידועה, דמצינו במדרש (ב"ר פ' צ"ג סי' ו') שדרשו תיבת ויגש בכמה דרשות הגשה לתפלה לדורן ולמלחמה ועוד עיי"ש, כמו"כ יש לדרוש כאן אומרו אל תגשו שלא יהי' להם ח"ו בחי' התקרבות לאשת זנונים הידועה.
ולכאורה איך יהיו בטוחים שלא ימצא בכל הכלל ישראל אפילו אחד שיכשל בטומאת קרי ע"י הרהור, והתינח בציווי אל תגשו אל אשה כפשוטו יכול כ"א להזהר שהוא ביד האדם לפרוש הימנה אבל במחשבה שאינו ביד האדם להזהר ממנה ובפרט שהי' התגברות הסט"א גדולה מאוד למנוע קבלת התורה, ואמרז"ל במתני' דאבות (פרק ה' מ"ח) דלא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ בדרך נס, וביאר התויו"ט זלה"ה דצורך הנס הי' מפני שהיצ"ט והיצה"ר מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו', ולזה הי' קרוב מאוד הכהן להיות בעל קרי עיי"ש, וק"ו בהכנה ליום המקודש זמן מתן תורתינו. שמיום שנברא העולם עד ביאת משיח צדקינו אין עוד יום נורא וקדוש כזה, שכל בריאת העולם הי' תלוי ועומד עד יום הששי בסיון, וכל הכלל ישראל היו צריכין להיות קדושים וטהורום בלי שום מכשול, שאם הי' חסר מהם אפילו אחד לא הי' יכול להיות מ"ת כמבואר במכילתא עה"פ כי ביום השלישי ירד ה' על ההר לעיני כל העם, מלמד שאם היו חסרין עד אחד אינן כדאי לקבל ע"כ, ולפי"ז איך היו בטוחים שלא ימצא בכל ישראל אפילו אחד מהם שלא יכשל בדבר מכוער, ויתעכב ח"ו קבלת התורה.
אמנם לזה אמר הקב"ה למרע"ה והיו נכונים ליום השלישי, דלכאורה אם הוא לשון ציווי לחוד הול"ל יהיו נכונים. ובאומרו והיו משמעותו מלשון הבטחה שהבטיח הקב"ה למרע"ה שאם יעשו ישראל מצידם כל ההכנות עד מקום שידם מגעת, יעזור להם הקב"ה לשמור אותם מדבר שאינו ברשותם וכמו שנעשה נס לכה"ג ביוהכ"פ, ולזה צוה הקב"ה למשה לך אל העם וקדשתם וגו', וירמוז לשון הליכה על הליכה רוחנית וע"ד שאה"כ והלכת בדרכיו, אם בחקותי תלכו וכיוצא בו, ועד"ז אמר לו הקב"ה לך אל העם ר"ל שתשפיע מקדושתך בפנימיות לבבם וברעיונותם לקדש ולטהר אותם ויתקנו מה שפגמו עד עכשיו, דאף שלא נכשלו בעריות במצרים כמבואר בזוה"ק, מ"מ אם מידי עבירה יצאו מידי הרהור לא יצאו, ולא ימלט שלא נכשלו בחטא הידוע והוצרך מרע"ה להשפיע כח התיקון לכ"א כפי כוחו וכפי ערכו, שיש הרבה ענינים שלבני אדם גדולים במעלה נחשב לעבירה משא"כ לקטני ערך.
ובזה יבואר מה שאמר הקב"ה למרע"ה לך אל העם שיתחבר עמהם ויביט בפנימיות לבבם לכ"א כפי ערכו, להביא אותו לידי טהרה ותשובה שלימה, ויקדש אותם באלו השני ימים קודם מ"ת, וכן עשה מרע"ה שהלך והתבונן בפנימיות לבבם והכיר בחלק מבני ישראל שלא הי' אצלם לילה העבר בקדושה, וידוע שהצדיקים בדורות שלפנינו הכירו בהפנים של כל איש אם יש עליו מזה הפגם שהוא חקוקה על פרצוף האדם, ומכש"כ מרע"ה וודאי שהי' לו מדריגה זו להכיר בכ"א אם לא נכשל ח"ו, וע"כ הוסיף יום אחד מדעתו כאמרז"ל מפני שיום הראשון לא הי' לילו עמו, ר"ל שבלילה שעברה לא הי' עוד שלימות בקדושה וטהרה, ולא נשמרו כל ישראל ממכשול חטא זה, ובמה שהוסיף משרע"ה יום א' לאחר זמן מ"ת לא שינה ח"ו מדעתו של הקב"ה, כי כך נצטוה מפי הקב"ה לך אל העם ותתבונן בהם, ואח"כ וקדשתם היום ומחר נמצא מסרו הקב"ה למשרע"ה לעשות כפי הצורך וערך מצבם של ישראל בהכנת הקדושה, ומצינו כמו"כ בהרבה ענינים שמסרו הקב"ה לחכמי הדור, במלאכת חול המועד וכדומה, גם מטעם שלא רצה הקב"ה לגלות למשרע"ה מצבן של ישראל, וכענין שאמר ליהושע אצל מעשה עכן (סנהדרין דף י"א ע"א) וכי דלטור אני, אלא לך והטל גורלות, וכמו"כ אמר לו כאן למרע"ה לך אל העם, ואתה בעצמך תתבונן על מצבם ותשיג מאימת יתחילו השני ימים של הכנה, ולזה אמרז"ל הוסיף משה יום אחד מדעתו, מפני שהקב"ה מסר דבר זה לדעתו הקדושה של מרע"ה, והוא הבין והכיר בישראל שהיום הראשון לא הי' לילו עמו והתחיל המנין מיום המחרת.
ואפשר ירמוז מאמר הקב"ה למשה לך רד ע"ד שדרשו רז"ל במקו"א רד מגדולתך, וכמו"כ כאן יש בזה בחי' הורדה קצת למדריגת מרע"ה, להתחבר עם כ"א מישראל גם פשוטי העם, והוצרך לזה לצורך ההכנה למ"ת לקדש ולטהר את ישראל ולהשפיע כח התיקון לכ"א כפי בחינתו וערך נפשו והבן.
פרשת יתרו
אריכות ההשמעה במתן תורה לפי בחינת המקבל
ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלקים יעננו בקול, יל"ד מדוע כתבה התורה הק' בלשון עתיד משה ידבר והאלקים יעננו וגו' ובשעת כתיבת התורה כבר הי', והול"ל משה דיבר והאלקים ענהו גם מלת בקול נראה כמיותר לכאורה.
ואפ"ל בדרך רמז כי הנה דיבורו ית' ראוי להיות נצחי כמוהו, ולפי"ז אותן הקולות של מעמד הנבחר הם נצחיים וקיימים לעולם, גם הדברות שנאמרו מפי משה רבינו לישראל, כיון ששכינה מדברת מתוך גרונו, הרי הם כדיבורו ית' בעצמו, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' בשלח) עה"פ מה תצעק אלי, דמה"ט הי' צריך להיות קרי"ס ע''י המטה דייקא, כי כל מעשיו של הקב"ה בעצמו ראוי להיות נצחי כמוהו, וכאן הי' בקיעת הים רק לפי שעה, ואח"כ שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, ולכך הוצרך להיות ע"י שליח ובמטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודיבורו הוא דבר ד' בעצמו עכדה"ק, ולפי"ז גם הדברות ששמעו ישראל מפי משרע"ה המה נצחיים וקיימים, ובודאי צדיקים האמיתיים של כל הדורות זכו לשמוע קולות דמ"ת גם בימיהם כל אחד לפי בחינתו ומדריגת קדושתו, ואף פשוטי העם שאינם שומעים מ"מ מרגישים הארת קדושה מאותן הקולות דמ"ת שעומדים קיימים לעולם, וכ"א מרגיש כפי בחינתו וערכו.
ונקדים דברי המדרש (שמות רבה פכ"ט ס"א) השמע עם קול אלקים מדבר, המינין שאלו את ר' שמלאי, אמרו לו אלוהות הרבה יש בעולם, אמר להם למה, אמרו לו שהרי כתיב השמע עם קול אלקים (בלשון רבים) אמר להם שמא כתיב מדברים אלא מדבר, אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב חזר ר' לוי ופירשה אמר להם השמע עם קול אלקים, כיצד אלו הי' כתיב קול ד' בכוחו, לא הי' העולם יכול לעמוד, אלא קול ד' בכח, בכח של כל או"א. הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן אמר הקב"ה לישראל לא בשביל ששמעתם קולות הרבה, תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ד' אלקיך שנא' אנכי ד' אלקיך עכ"ד המדרש, ופי' המתנות כהונה והמפורשים שלכן אמר קול אלקים כלומר קולות הרבה, ואלו הי' כתוב קול א-ל הי' פירושו קול חזק אחד, ואמר קול בלשון יחיד שכל א' שמע רק קול אחד הראוי לפי כוחו עכ"ד, וכיון שכן הי' במעמד הנבחר שהשמיע הבוי"ת קולו לכל א' כפי כוחו, אף בדורות שלאחריו נרגש הארת הקול לכל אחד כפי בחינתו כנ"ל.
ועד"ז יתבאר רמז הפסוק ויתיישבו הדקדוקים על נכון, משה ידבר והאלקים יעננו בקול, והטעם שנאמרה בלשון עתיד, מפני שקיומו נצחי ונשמע לכל דורות ישראל, אלא שנתחלק בחי' השמיעה כפי ערך המקבל, וכל אחד מרגיש כפי הכנתו ומדריגת קדושתו, וע"כ סיים והאלקים בלשון רבים, יעננו בקול ר"ל קול אחד, וכדרשת רז"ל במדרש עה"פ השמע עם קול אלקים מדבר, שהיו קולות רבים, וכ"א שמע קול אחד הראוי לפי כוחו, ועד"ז גם בדורות הבאים והבן.
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, פרש"י מדברי המכילתא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור א' מה שא"א לאדם לומר כן, א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך, שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, וכתב מהר"ל זלה"ה בספרו גור ארי' על פרש"י שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדבור א', ואע"ג שלא הבינו בדבור זה כלום אמרם בדבור א' לומר כי כל התורה ענין אחד ודיבור אחד שהרי כל התורה הם יוצאים מי' הדברות וכו', ועשרת הדברות נאמרה בדבור אחד, הרי כל התורה דבור אחד, ונפק"מ בזה שאם אמר שכל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק א' ה"ה ככופר בכל התורה. כי מאחר שכל התורה כולה דבור אחד הוא אין זה בלא זה דה"ה כמו נקודה א' וכו' עכ"ל עיי"ש.
ואפ"ל עפ"י דרכו עוד טעם מה שאמרם ית' בדבור א' אף שא"א לאוזן לשמוע, בהקדם דברי הגמ' גיטין (דף ס' ע"א) א"ר יוחנן משום ר' בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה וכו' ר"ש בן לקיש אמר תורה חתומה ניתנה שנא' לקוח את ספר התורה הזאת, ואידך נמי הכתיב לקוח, ההוא לבתר דאידבק עכ"ד הגמ', וכתב בעל שבות יעקב בפירושו עיון יעקב על אגדות הש"ס דפלוגתתן תליא בפלוגתא דתנאי (סנהדרין נ"ט ע"א) בפירוש הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה וגו', אי מורשה הפירוש ירושה היא להם, או מאורסה ודינם כנערה המאורסה עיי"ש, וקיי"ל בפ"ק דקידושין (דף ז' ע"א) המקדש חצי אשה אינה מקודשת אפי' אמר חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר קמבעי' אי פסקה ואינה מקודשת, לכן ס"ל לרשב"ל תורה חתומה ניתנה דכיון שהתורה דמיא לנערה מאורסה שנתקדשה לישראל. לכן צריך להיות תמימה בלי הפסק, משא"כ ר' יוחנן דס"ל מגילה מגילה ניתנה סבר ירושה היא, דיש לה הפסק וירשו זה אחר זה עכ"ל השבות יעקב.
ולכאורה קשה על הנחה זו, דהרי האירוסין הי' בשעת נתינת הלוחות. כמ"ש רז"ל במדרש ששיבר משרע"ה את הלוחות מטעם מוטב שידונו כפנוי' עיי"ש, ואף למ"ד תורה חתומה ניתנה לא נמסר לישראל כולה עד לבסוף מ' שנה, דיליף לי' מהאי קרא לקוח את ספר התורה הזה, גם אמרי' בגמ' (גיטין שם) דלכ"ע שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, ופרש"י כשחזר והשלימה דילג ח' פרשיות אלה הכתובים כבר עיי"ש, וא"כ קשה למ"ד מאורסה ודינם כנערה מאורסה, הרי אין קידושין לחצאין וצריך להיות תמימה בלי הפסק, אמנם יתבאר עפי"ד מהר"ל הנ"ל דכל התורה נכלל בי' הדברות ונאמרו בדיבור אחד רצוף. להורות כי כל התורה ענין אחד ודיבור א', וא"ש כי בנתינת הלוחות נגמרו האירוסין בשלימות בלי הפסק, אף כשחזר ופירשה לישראל לא ניתנה להם בבת אחת, ואפשר דאידך מ"ד דס"ל מגילה מגילה ניתנה, טעמי' כיון דלא נתפרש להם בב"א כ"א בזה אחר זה, והנאמר להם בדיבור א' א"א לאוזן לשמוע, ע"כ אזלינן בתר זמן פירושה, וס"ל מורשה ירושה היא להם, וירושה יש לה הפסק.
ונקדים עוד מ"ד בגמ' סנהדרין (שם) א''ר יוחנן עכו"ם שעוסק תורה חייב מיתה שנא' תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא להם והקשו בגמ' וליחשבה גבי ז' מצות, ותירצו מ"ד מורשה מגזל קא גזיל לי' (פרש"י והא חשיב גזל בשבע מצות) מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה (ובכלל ג"ע הוא:) וכתב העיון יעקב דנפק"מ בין שני דיעות אלו דלמ"ד מגזל גזיל אם ישראל רוצה למחול חלקו הרשות בידו, משא"כ לאידך מ"ד דינו כנערה המאורסה אינו יכול למחול עכ"ד, והנה בגמ' שם הקשו אדברי ר' יוחנן דאמר עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, והתניא הי' ר' מאיר אומר מנין שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה ה"ה ככהן גדול, ותירצו בגמ' התם בז' מצות דידהו, (אבל בכל התורה נאסר להם ללמוד ואם עבר חייב מיתה) אמנם כ"ז למ"ד מאורסה אבל למאן דס"ל מורשה ירושה היא להם, ועכו"ם העוסק בתורה ה"ה בכלל גזל, א"כ אפשר לישראל למחול חלקו. ומתוקמא ברייתא דר' מאיר אף בכל התורה כולה.
ולדרכינו יתבאר דברי המדרש (הובא בקדושת יו"ט) כששמע משה אנכי ד' אלקיך וגו' פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי, דקשה כקושית המכילתא הנ"ל כיון שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור א' א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך, ותירצו שחזר ופירש כל דיבור ודיבור בפ"ע, אמנם לפי"ז הראשונות מדוע נאמרו בדיבור א', וא"א לאוזן לשמוע, וע"כ כדי לכלול כל התורה בדבור א' כדברי המהר"ל זלה"ה, ומזה ראי' דהתורה מאורסה לישראל כמ"ש השבות יעקב דלהך מ"ד הי' נתינתה בלי הפסק כארוסין, ולפי"ז לא מהני מחילה וא"א לעכו"ם לעסוק בתורה בשום פנים, מיד פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי.
פרשת יתרו
התייחדות ישראל בקבלת התורה ושמירתה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, במדרש תנחומא את מוצא כשבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, החזירה על כל האומות ולא קבלוה בקש להחזיר העולם למדידת מימיו שנא' (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, כיון שקבלוה ישראל נתיישב העולם לפיכך וידבר אלקים עכ"ד המדרש, וצ"ב סיום דברי המדרש לפיכך וידבר אלקים, דהאיך נלמד מזה אדלעיל מיני' כיון שקבלוה ישראל נתיישב העולם.
ב) במדרש פליאה (הובא בקדושת יו"ט) כששמע משה אנכי ד' אלקיך פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי וצ"ב.
ג) לא יהי' לך אלהים אחרים וגו', איתא במכילתא ר' יוסי אומר אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לעובדיהם לומר אילו נקרא בשמו כבר הי' בהם צורך. והרי נקראו בשמו, ואימתי נקראו בשמו בימי אנוש שנא' אז הוחל לקרוא בשם ד' עכ"ד המכילתא, וצ"ב דמנפק"מ בקריאת השם, והבל המה בל יועילו לא לעצמם ולא לאחרים והאיך יהי' פתחון פה לעובדיהם שאלו נקראו בשמו כבר הי' בהם צורך, ועיין במרכבת המשנה שעמד בזה וביאר עפ"י דרכו.
ד) עוד שם להלן במכילתא כיצד נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה וכו', לא יהי' לך אלהים אחרים, וכתיב כנגדו לא תנאף, מגיד הכתוב שכל מי שעובד ע"ז מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף וכו', והקשה במרכבת המשנה וז"ל איכא למידק דמי נתלה במי, והרי ע"ז חמורה שהיא מהנסקלין ואשת איש בחנק, ואם כוונתו להיות חומר ע"ז בנוסף כאלו בא גם על א"א, הלא מצינו חומר בע"ז שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, עיי"ש תירוצו.
ה) עוד איתא במכילתא ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ר' אליעזר אומר זה ברית שבת, ר' עקיבא אומר זה ברית מילה וע"ז וכו' עכ"ד המכילתא, וצ"ב דכבר נכלל שמירת כל התורה ומצותי' במ"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ומדוע פרט עוד את אלו שבת ע"ז ומילה, וה"ה בכלל כל התורה, גם ודאי א"א שיזכו לכל הגדולה והמעלה שהובטח להם והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', כ"א בשכר שמירת כל התורה ומצותי', א"כ מדוע הזהיר הכתוב על שמירת אלה השלש דייקא.
ולבאר הענין נקדים דברי המד"ר פ' ואתחנן (פ"ב סי' י"ח) אריב"ל אמר הקב"ה הואיל וכך הוא עונשה של ע"ז קשה, צריך אני להזהיר אותם עלי', שלא יאמרו אילו הזהירנו עלי' פרשנו ממנה, אמר לו הקב"ה לישעי' לא תהא סבור שמא לא הזהרתי אותם על עבודת כוכבים תחלה, עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותם על ע"ז, מנין שכך כתיב (ישעי' מ"ח) ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך, בטרם תבא לסיני השמעתיך ברכות וקללות וכו' עכ"ד המדרש, ונתייגעו המפרשים בכוונת דברי המדרש דאזהרה זו על ע"ז אימת היתה, והיכן מצינו שהשמיע הקב"ה לישראל ברכות וקללות על אזהרת ע"ז טרם באו לסיני, ויש מפרשים דקאי על מה שנצטוו במרה על ז' מצות וע"ז בכללם, אמנם פי' זה אינו מחוור, דהרי באזהרה זו נצטוו גם בני נח על הע"ז דבכלל ז' מצות הוא א"כ אין אזהרה זו מיוחדת לישראל בלבד, גם דשם לא נצטוו על השיתוף, דע"ז בשיתוף לא נאסרה לבני נח ואין זה בסוג חומר הע"ז שהוזהרו ישראל עלי' לאחר מ"ת שנאסר להם אף השיתוף, וצ"ב דברי המדרש.
אמנם יתבאר עפי"ד המכילתא הנ"ל ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ר"א אומר זה ברית שבת רע"א זה ברית מילה וע"ז, ואף דעל השבת כבר נצטוו במרה, ומילה ניתנה לאאע"ה, וע"ז מכלל מצות בני נח שכבר הי' נוהגת בהם, אבל חזר והזהיר הקב"ה אותם על ג' אלו לפני קבלת התורה, דזהו תנאי קודם למעשה דא"א שיזכו ישראל לקבלת התורה כ"א שיקדימו שמירת ברית שבת מילה וע"ז, וע"כ נתייחד להם האזהרה בשמירת אלה השלשה אף שניתנה להם בסיני כל התורה ומצותי' וגם אלו בכללן, אבל שמירת אלה הג' הם תנאי לקבלת התורה כמו שיתבאר, ואפשר שזה כוונת המד"ר עד שלא באו לסיני לקבל את התורה הזהרתי אותם על ע"ז.
ובזה יתבאר קישור הפסוקים ושמרתם את בריתי והייתם לו סגולה מכל העמים וגו'. ולכאורה צ"ב וכי זו בלבד רבותייהו דישראל שחשובין מכל האומות עוע"ז, והרי כתב רש"י ז"ל בפסחים (דף כ"ב ע"א. ד"ה אותו) דאפי' כלב חשוב יותר מהם, ואיך אחר כל המעלות שמנה הכתוב, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ייחס להם מעלה זו שיהיו יתרים מכל העמים, והרי אינם בסוג אחד כלל כמו שאמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממה"ש, ומיד בתריה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומה מעליותא היא בכך שיהיו ישראל סגולה מן העמים לעומת כל המעלות הנפלאות הללו. ואפשר לומר דהנה הבורא יתברך רצה ליתן את התורה גם לאומה"ע, אמנם כבר כתבו מפוה"ת דאלמלי קבלוה הי' ניתן להם רק פשטיות התורה ומצות מעשיות, אבל השגת האלקות בפנימיות התורה שזכו ישראל אלי', לא היו ראויים אומה"ע לבחי' זו, ורק בני ישראל נבחרו לגדולה זו, וגם מעוף השמים נסתרה שנעלמה אף ממה"ש כאמרז"ל.
ואפ"ל עוד שרצה הקב"ה ליתן לאומה"ע רק תורה שבכתב אבל לא תושבע"פ שהוא מסטורין דמלכא כאמרז"ל, ולא זכו אלי' רק בני ישראל, וזה אומרו והייתם לי סגולה מכל העמים, הכוונה על נתינת התורה שיזכו להשגה יתירה בפנימיות התורה ובזה יהיו סגולה מכל העמים שאינם ראויים לזה, אבל בתנאי שתקדים אליה ושמרתם את בריתי זו ברית מילה ונכלל בזה שמירת מידת היסוד, וברית שבת וע"ז, ואף שנצטוו כבר בכל אלה, אבל עכשיו הוזהרו על השמירה יתירה, דא"א לזכות להשגה בפנימיות התורה כ"א שתקדים השמירה המעולה בשלש אלה.
ואפ"ל עוד בכוונת דרשתם ז"ל ושמרתם את בריתי זו ברית מילה ושבת וע"ז, כי חובת השמירה באלה השלש גדלה ויתירה על חובת השמירה בכל המצות כולן, דבכל המצות צריך שמירה רק בשעת עשי' וקצת הכנה מוקדם לעשייתה, כגון למשל מצות תפילין שאסור להסיח דעתו ממנה, מ"מ אין זה כ"א בשעת קיום המצוה, וכמו"כ עד"ז בכל המצות, אבל שמירת הברית מתחייב בכל רגע ורגע, דאם מסיח האדם דעתו אפי רגע א' מחובת שמירה זו, יוכל לבוא לידי הרהור רע וזה גורם ר"ל לידי מעשה, וכמו שדרשו רז"ל (כתובות דף מ"ו ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וחיוב שמירה זו נוהג בכל עת ובכל רגע, דאין רגע בלא פגע והעין רואה והלב חומד וכו' וע"כ חיוב השמירה תמידית בלי הפסק, וכמו"כ השמירה מאיסור ע"ז חיובה תמידית ואין לה הפסק, דאם יעלה במחשבתו ח"ו אף ספק כל דהוא בעיקרי האמונה, סופו מביא לידי ע"ז ר"ל, וכמ"ש רז"ל (שבת ק"ח ע"א) כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז והולך ועובד וע"כ צריך שמירה מלפני' להתרחק מכל נדנוד מחשבת פגול בעקרי האמונה, ולא תפרד דעתו מהשמירה אף רגע כי הנסיונות גדולים וקשים מאוד בענין זה, ועד"ז בשבת חובת השמירה מלפני' ושלא יסיח דעתו הימנה דאל"ה קשה להנצל ממכשול ר"ל, והנה מצינו שדרשו רז"ל מלת שמור מלפני' כמו שמור את חודש האביב (דברים ט"ז) ופרש"י ז"ל מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה, והוא מגמ' (ר"ה כ"א ע"א), וכן פי' בספורנו שמור בהתמדת השגחה שיהי' ניסן חודש האביב, ע"י עבורי החדשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה, וכמו"כ ושמרתם את בריתי שדרשו רז"ל במכילתא על שמירת הברית ע"ז ושבת חובת השמירה מלפני' טרם שיבוא לידי נסיון, ונאמרה להם אזהרה זו קודם מתן תורה, דא"א לזכות להשגה אמיתית בתוה"ק כ"א בשמירת אלה השלש כנ"ל.
ונבוא לבאר דברי המכילתא (לעיל בקושיא ג') אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פ"פ לעובדיהם לומר אילו נקראו בשמו כבר הי' בהם צורך וכו', ויתבאר עפי"ד האוהחה"ק בפ' זו עה"פ לא יהי' לך אלהים אחרים, ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הוי' אחר שהיא אלהים מה שלא הי' כן קודם, ונתבאר הענין יותר בדבריו בפ' העגל עה"פ אלה אלהיך ישראל וז"ל קשה איך יאמן הטפשות והבערות לדור דיעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו', אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוצואם מאמ"צ, ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחי' האלהות וכו', ותהי' העבודה לחלק מהכל עייש"ד, ועד"ז ביאר הרמב"ן ז"ל טעות אומות הקדמונים שהיו עובדים לאנשים, כי בראותם לא' מבנ"א ממשלה גדולה ומזלו עולה מאוד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבותם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו, וזה הי' דעת פרעה כדברי רבותינו, ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וחירם וחביריו שעשו עצמן אלוהות כי היו רשעים לא שוטים גמורים עכ"ל עה"פ לא תעשה לך פסל עיי"ש.
וזה היתה כוונתם של דור אנוש לקרוא שמות העצבים בשמו של הקב"ה, כמשה"כ אז הוחל לקרוא בשם ד' פרש"י לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות, כי היו מדמין עי"ז להכין בו בחי' האלהות ולהמשיך עליו כח השפעה מן השמים ובכח השפעה זו יפעול עניניהם כפי רצונם. כי היו מאמינים במציאות הבוית"ש, אלא שהיו עובדין ע"ז בשיתוף כידוע, ובזה יתבאר דברי המכילתא אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פ"פ לעובדיהם לומר אילו נקראו בשמו הי' בהם צורך, שזה הי' טעותם להכין עי"ז בו בחי' אלהות, ע"כ קראם הכתוב אלהים אחרים להורות שאף אם יקרא בשמו ית' ה"ה ע"ז וצריך להתרחק מהם ומעובדיהם, וזה שסיים במכילתא והרי נקראו בשמו, ר"ל שהכתוב קראם כן ואעפ"כ צונו הקב"ה להשמר מכל נדנוד ע"ז, ואימתי נקראו בשמו בימי אנוש שנא' אז הוחל לקרוא בשם ד', שזה הי' טעותם כנ"ל, וע"כ להוציא טעות הזה מלבינו קראם הכתוב אלהים אחרים והבן.
ואיתא במד"ר פ' ואתחנן (פ"ב סי"ח) רבנן אמרי הואיל ואין בעבודת כוכבים ממש למה קורא אותן אלהות, אמר ר' פנחס בר חמא כדי ליתן שכר לכל מי שפורש ממנה, אמר הקב"ה אע"פ שאין בה ממש כיון שפורש אדם ממנה, מעלה אני עליו כאלו הוא עובד למי שיש בו ממש ובא לו אצלי עכ"ד המדרש, וראוי להבין במה יגדל שכר הפורש ממנה ע"י שקראן הכתוב בשם זה, וסוכ"ס אין בהם ממש ויובן עפ"י דרכנו הנ"ל, דע"י קריאת שם אלהות עליהם, יתגדל בחי' הנסיון, כי בנ"א טועים ומדמים שיש בו ממש ח"ו וכח אלוהות, וככה עושים המסיתים לע"ז דמינות בזמננו, שמכנים בשמות דקדושה להרעיון ע"ז שלהם, ומקצתם קוראים עצמם בשמות הקדמונים שכל מעשיהם הי' לש"ש, וכ"ז להטעות בנ"א, ועי"ז נתפסים ברשתם גם תמימים וישרים, ואלמלא היו מתלבשים בשמות דקדושה, הי' מתגלה יותר מעשיהם המכוערים ומחשבתם הרעה, ועכ"פ עי"ז יתגדל בחי' הנסיון, ולכך קורא הכתוב לע"ז אלהות, לפי שעתידין עובדי ע"ז לקראתם כך, ולהודיע שאין בהם ממש, ואיזה שם שיהי' להם מ"מ ע"ז הוא ואסרה הבוי"ת, אבל לפי שבזה מגדילים בחי' הנסיון, ע"כ נתרבה שכר הפורש מהם ומעלה עליו הכתוב כאילו פירש מדבר שיש בו ממש.
ומ"ש במכילתא לא יהי' לך וכתיב כנגדו לא תנאף, מגיד הכתוב שכל מי שעובד ע"ז מעלה עליו הכתוב כאלו מנאף, ולכאורה הרי ע"ז חמורה יותר, ומדוע יתלה החמור בקל, ואפ"ל בפשטות עפימ"ש רש"י בפ' בלק, שאף האומות גדרו עצמם מעריות מדור המבול, ומכ"ש ישראל שהיו גדורים מעריות אף במצרים, אבל יצרא דע"ז היתה תקיפא בימיהם כאמרז"ל וקודם מתן תורה לא נצטוו ישראל על השיתוף ולא היו זהירין בה כ"כ, ודרך הכתובים לשבר את האוזן במה שיכולה לשמוע, ועל כי חטא דעריות הי' מקובל בעיניהם למעשה מכוער ונתרחקו הימנה, משא"כ מע"ז שלא הי' מושגת אצלם כ"כ כובד החטא ע"י הסתת היצה"ר שהי' שולט אז, ע"כ תלה הכתוב לדמות העובד ע"ז כאלו מנאף אף שבאמת חמור ממנה, כדי לשבר את האוזן במה שיכולה לשמוע לפי ערך השגתה, ואפ"ל עוד עפימ"ד בגמ' (סנהדרין ס"ג ע"ב) יודעין היו ישראל בעכו"ם שאין בהם ממש, ולא עבדו עכו"ם אלא להתיר להם עריות בפהרסיא פרש"י שהי' יצרן תוקפן על עריות אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחו אותנו על העריות, ועל כי זה מביא לזה, לכן אמרז"ל דשכל מי שעובד ע"ז כאלו מנאף, שמביא עצמו לידי כך.
ובמד"ר אנכי ה' אלקיך א"ר שמעון בן יוחאי אמר להם הקב"ה לישראל אלקי אני על כל באי עולם, אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם איני נקרא אלקי עובדי כוכבים ומזלות אלא אלקי ישראל, וזכו ישראל לזה מפני שהמה לבדם מיוחדים לשמו ית' כי אפס זולתו, ומרחיקים עצמם מע"ז בשיתוף משא"כ האומות העולם, ע"כ מדה כנגד מדה נתייחד שמו ית' עליהם בלבד ונקרא אלקי ישראל ובזה יתבאר דברי המדרש כששמע משה אנכי ד' אלקיך פתח ואמר שלא עשני גוי, שבדבור זה הבטיח הבוי"ת שלא יזכו להתיחדות אלקות כ"א בנ"י לבדם ולא עשה כן לכל גוי.
נחזור לראש דברינו לבאר דברי המדרש וידבר אלקים את כל הדברים האלה וגו' כשביקש הקב"ה ליתן את התורה החזירה על כל האומות ולא קבלוה, בקש להחזיר העולם למדידת מימיו וכו' כיון שקבלוה ישראל נתיישב העולם וכו' אמנם איפה יהי' תקנתן של דורות האחרונים שיתמעט כח התורה, ובאיזה זכות יתיישב ויתקיים העולם, ע"כ תיקן הקב"ה והקדים הרפואה עפ"י אמרם ז"ל במד"ר (פ' יתרו כ"ח סי' ו') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קיבלו מהר סיני וכו' אף הנשמות העתידות להבראות וכו' כ"א ואחד קבל את שלו וכו' אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, ובתנחומא מבואר יותר שכ"א קיבל חלקו בסיני, אלא שלא ניתנה להתגלות כ"א בעתו ובזמנו: וכתבו בספה"ק שא"א שיבוא לידי התגלות כי אם ע"י מי שזכה בו לחלקו כפי בחי' שורש נשמתו, כי כ"א יש לו אחיזה באות מתורתינו הקדושה, וכל החידושים והרמזים וסודות שיש באות זה, צריך שיבואו לידי התגלות על ידו לפי ששייכים אל שורש נשמתו והוא חלקו בתוה"ק (עיין בדברינו פ' בשלח) נמצא בכל דור ודור נתגלין חלקי התורה שהיו נעלמים עד הנה ונמשך קבלת התורה, ובכח זה מתקיים העולם.
ובזה יתבאר סיום דברי המדרש לפיכך נאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ונמשך אל דיבור הקודם, שרצה הקב"ה להפוך את כל העולם למים, כיון שקבלוה ישראל נתיישב העולם, ולכאורה במה יהי' תקנתן של דורות אחרונים, ע"כ סיים לפיכך נאמר וידבר אלקים את ''כל הדברים האלה'' ונרמז בזה שכל א' וא' קיבל את שלו מסיני ועתיד להתגלות בכל דור ודור ובכח זה נתקיים העולם, ונזכה להיות דבוקים בתוה"ק כי הוא חיינו וקיומינו ונזכה להתדבק בדרך האמת ולהתקרב אל הבוית"ש, ובמהרה נוושע בכל מיני ישועות ולראות בביאת משיח צדקנו בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
פרשת יתרו
שלימות הגאולה תלויה בתיקון מעשינו
אנכי ד' אלקיך במד"ר (פ' כ"ט סי' ט') הה"ד (עמוס ג') ארי' שאג מי לא יירא וכו' וצ"ב, ונל"פ בהקדם קושיית המפרשים ז"ל מדוע אמר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתיך, ונבאר על פי מ"ש בספה"ק דברי חיים (בדרושים לפסח) וז"ל הנה באמת אף שהי' להם להיות במצרים ת"ל שנים חישב הקב"ה הקץ ע"י קישוי השעבוד וריבוי העם להשלים המנין ת"ל שנים כדי שלא להשתקע שם ח"ו, ובאמת כתב האר"י הקדוש ז"ל שלזה באו שארי הגלויות להשלים המנין השנים עדי יתוקנו בתכלית התקון הראוי. אך באמת אם לא חטאו עוד אחר יציאתן ממצרים, לא היו צריכין להגלות והיו מתוקנים בחשבון הזה שחשב הקב"ה קישוי השעבוד וריבוי העם כנ"ל, אך מחמת חטאם נתעורר עליהם הקטרוג שלא השלימו חשבון השנים וכו', ומפרש בזה ליל שמורים לד' להוציאם מארץ מצרים, היינו שהקב"ה שמר הרגע כי אלמלי נשתקעו עוד רגע ח"ו, נשתקעו במצרים וכו', הוא הלילה הזה שמורים לכל בנ"י לדורותם, ובהם תלוי הדבר אם ייטיבו מעשיהם לא יצטרכו עוד יותר לגלות, ויהי' הלילה הזה גאולת עולם, ואם לאו ח"ו יצטרפו עוד בגלויות עד סוף הגאולה העתידה במהרה עכ"ל הק' מבואר דאלמלי זכו ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים באמת ובלב שלם היו נפטרים מעול הגליות לעולם, וז"ש נכי ד' אלקיך שתקבלו עול מלכותי עליכם, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אז תהי' היציאה שלימה ותמה שאין אחרי' גלות עוד. והנה בשעת מ"ת זכו ישראל להזדככות גדול ותיקנו כל פגמי הנפש מהרשימא שנשאר בהם מגלות מצרים, כאמרז"ל שנתרפאו כל מומי הגוף ומכ"ש מומי הנפש, וע"כ הימים האלה הקריאה מעורר הזמן ומסוגלים לתיקון הנפש ובזה תליא גאולתינו כנ"ל.
ואיתא בספה"ק לפרש ברמז הכתוב ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה, דלכאורה הול"ל באו בלשון עבר שכבר באו. אלא דכל הגלויות הם להשלים גלות מצרים שהוא שורש הגלויות, ובכל דור ודור כאו"א מישראל מהבאים מצרימה לסבול עול גלות עדי יושלם תיקון הראוי, ולזה אמר הבאים לשון הוה, וצריך להמשיך נס היציאה ע"י פעולת מצות ומע"ט וקבלת עומ"ש באמת, ולזה אנו עושים כל המצות זכר ליציאת מצרים. שבעשייתן נתעורר ונמשך יציאת מצרים הנוהג בכל דור ודור, ובזה א"ש מ"ש אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתיך, כי יציאה זו מחוייבת תמידי עדי נזכה לגאולה אמיתית ורוח הטומאה תעבור מן הארץ, ותליא במעשינו ולטעם זה מזכירין אותה בכל מעשה המצו', ונזכר ג"כ בראש עשרת הדברות מה"ט.
ובזה יל"פ דברי המדרש (הובא בקדושת יו"ט) בשעה שאמר הקב"ה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ, פתח משה ואמר ברוך שלא עשני גוי וצריך ביאור, ואפשר לומר דהנה לעתיד יהי' תקון גם לאומה"ע ויתקרבו ויספחו על בית ישראל, וכולם יהיו גרים גרורים לע"ל, אמנם ממ"ש הקב"ה אשר הוצאתיך וגו', השיג משרע"ה שעדיין בחי' היציאה לא נשלם ונמשכת תמידית עד ביאת הגואל ותליא בבחי' מעשינו ולזה פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי, כי עדיין לא הגיע עת תקון השלם ולא נתקרבו אל הקדושה עדיין. ובזה יל"פ דברי המדרש הנ"ל הה"ד ארי' שאג מי לא יירא, כי חודש אב מזלו ארי' וירמוז אל החורבן והגלות, כי בו נחרב הבית בראשונה ובשני', גם במד"ר דרשו רז"ל הפסוק ארי' שאג על החורבן וז"ל ביהמ"ק נקרא ארי' וכו' ומלכות בית דוד נקרא ארי' וכו' ישראל נקרא ארי' וכו' ונבוכדנצר נקרא ארי' שנא' (ירמי' ד') עלה ארי' מסבכו והחריב ביהמ"ק ונטל מלכות בית דוד והגלה את ישראל, והקב"ה אומר אי' מעון אריות היכן בני באותה שעה שאג ישאג על נוהו עכ"ד המדרש וע"כ הסמיכו במדרש הפסוק הזה למאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שנרמז בו כי עודנה לא נשלם היציאה, והגלות והחורבן מעותד ר"ל עדי נתקן מעשינו, ולז"א ארי' שאג מי לא יירא, ויה"ר שנזכה לטהר נפשותינו ולראות בישועתו ית', ולא נדחה ח"ו מרוב עוונותינו יראו עינינו וישמח לבינו בישועותו ית"ש ובישועת כל ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
פרשת יתרו
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני בכל הדורות
אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, פרש"י מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים ת"ל ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים עכ"ל ויל"ד דמבית עבדים מיותר, גם האור החיים הק' דקדק על כפל הלשון מארץ מצרים מבית עבדים עיי"ש, ובפרט שיש בו מקום לטעות, גם הלשון בבית צ"ב, דהרי לא היו בביתם ממש, ואם הכוונה לומר ברשותם הי"ל בפירוש כן, גם שהוא מיותר לגמרי, דכיון שהיו עבדים אליו, ודאי שהיו ברשותו בכל מקום בין בבית ובין בשדה, ובמכילתא דר' ישמעאל דרשו רז"ל מבית עבדים מבית העובדים ע"ז, ולפי"ז יתפרש מבית עבדים על המצרים שהיו עובדי ע"ז.
ב) לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, דרשו רז"ל במכילתא וכי אלהות הן והלא כבר נאמר כי לא אלהים וגו', ומה ת"ל אלהים אחרים, אלא שאחרים קורין אותן אלהות וכו' ר' אליעזר אומר אלהים אחרים שהם מחדשים אלהות בכל יום, הא כיצד הי' לו של זהב, נצרך לו עשאו של כסף, נצרך לו עשה של נחושת וכו', וכן הוא אומר (דברים ל"ב) חדשים מקרוב באו, ר' יצחק אמר אלו נפרש להם כל שמותם לא הי' מספיק כל העורות שבעולם, פי' במרכבת המשנה דע"כ מכנהו הכתוב אלהים אחרים דא"א לאסוקי בשמייהו. על פני למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר שלא נצטוו על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים לכך נאמר על פני, לומר מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד ע"ז עד סוף כל הדורות עכ"ד המכילתא, ותמהו המפרשים מדוע הוצרך להזהיר שזו נוהג לדורות יותר מבשאר הדברות שנצטוו כולם לדורי דורות ואין בהם פתחון פה כלל, וכן הקשה במרכבת המשנה ונשאר בצ"ע, גם צ"ב דברי ר' יצחק אלו נפרש כל שמותם לא הי' מספיק כל העורות שבעולם, והרי אמרז"ל שפרעה הי' לו פנקס בבית גנזיו שהיו כתוב בו כל אומה ואומה וע"ז שלה, הרי יש מציאות לפורטם כולם, גם אמרז"ל ביתרו שלא הניח ע"ז בעולם שלא עבדה, א"כ בהכרח יש להם קצבה, ואם הכוונה שלא רצה הכתוב להאריך בפרטות שמותיהם, ע"כ מכנהו אלהים אחרים, אבל א"כ לא יצדק הלשון לא הי' מספיק כל העורות שבעולם וצ"ב
ונל"פ בהקדם דברי האוהחה"ק (בפ' ראה) עה"פ כי יסיתך אחיך וגו' לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותוך פי' כי בא בטענה נגד מה שנתחייב האדם בקבלת התורה שלא לעבוד אלהים אחרים, ואומר לו כי אין עליו החיוב אלא דוקא בע"ז שידע וקבל שלא לעבדה, אבל ע"ז אשר לא ידעום מעולם אין עליו טענת מה שקבל שלא לעבוד. כי לא עלה זה על דעת אז כשקבל, והוא אומרו אשר לא ידעת אתה, ולא אתה לבד אלא ואבותיך גם הם כשקבלו עליהם איסור ע"ז לא ידעו זו וכו' ע"כ אמה"כ לא תאבה ולא תשמע אליו וכו' עכדה"ק ועד"ז יתבארו הדקדוקים בפרשה זו, דהתוה"ק היא נצחי ונרמז בה שעתידין לעמוד מסיתים בטענת הסתה זו, שאין זה הע"ז שאסרה תורה, ואחרת היא שלא הי' בכלל הקבלה שקבלו ישראל במ"ת, כי הרי זה נתחדש אח"כ שלא ידעת ולא ידעון אבותיך, וכמ"ש המסיתים שבדורנו שהרי גלוי וידוע לכל שהצדיקים בדורות שלפנינו הרעישו עוז ולחמו במסנ"פ נגד הע"ז הציונית, ונאסר במנין גדול של תקיפי קדושי עילאי, ומי יהין לחלוק על דבריהם הקדושים ח"ו, אמנם שלוחי היצה"ר מסיתים לומר שנשתנה המצב ונשתנו העתים וזו אחרת הוא ולא הי' בכלל האיסור, ע"כ הזהירה התוה"ק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, שאף ע"ז שיתחדש במשך הדורות, ויאמרו המסיתים שהם אלהים אחרים ולא זה שאסרה תורה, גם זה לא יהי' לך, כי כל זה נכלל במאמר השי"ת לא יהי' לך אלהים אחרים, והוציאו הכתוב בלשון זה אלהים אחרים, לכלול באיסור גם המתחדשים במשך הזמן כדרשת ר' אליעזר במכילתא. ובזה יובן מאמר ר' יצחק אלו נפרש להם כל שמותם לא הי' מספיק כל העורות שבעולם. דאף שפרעה כתב בפנקסו כל ע"ז שבעולם, אבל הכתוב ירמוז במאמר אלהים אחרים עד סוף כל הדורות, וכדרשת המכילתא אלהים אחרים שהם מחדשים אלהות בכל יום, וזה ודאי א"א לפרט.
ונל"פ בכוונת הכפל מארץ מצרים מבית עבדים (עיין קושיא א') דהנה נודע ענין יציאת מצרים מלבד שנשתחררו ישראל משעבוד הגוף בחומר ולבנים, העיקר הגדול מה שיצאו ממ"ט שערי טומאה שהיו משוקעים בה וכמו שדרשו במכילתא מבית עבדים מבית העובדים ע"ז ולכן כל המצות הם זכר ליציאת מצרים, כי מאז קדשנו ית' וקרבנו למצותיו, והנה אמרז"ל (שבת ק"ה ע"ב) כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד. מאי קרא לא יהי' בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר עכ"ד הגמ', ולכאורה אינו מובן הכוונה דהרי רואין במציאות שאף אם אין לאדם כח להתגבר נגד הסתת יצרו, ונכשל ר"ל לפעמים בעבירה א' או יותר, אבל שיבוא לעבוד ע"ז לא ימצא אף בא' מני אלף ויש מפרשים דהכוונה שיכשל ח"ו בעבירות חמורות שנחשב כאילו עובד ע"ז וכמ"ש רז"ל כל המוציא ז"ל כאילו עובד ע"ז, כל הכועס כאילו עוע"ז, וכל המחליף בדיבורו וכו' וכהנה רבים, אולם בדורנו עכשיו יובן הכוונה כפשוטו, דכל אלו ההולכים בעצת יצרם ר"ל, לסוף מכניס בלבם ספיקות באמונה והרהורי מינות דגרוע מע"ז, ואולי על זה ירמוז כפילת הלשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דנוסף על שהוציאנו ית' ממצרים ושיחרר אותנו משעבוד הגוף. הצילנו מבית עבדים עובדי ע"ז כדרשת המכילתא, וקדשנו וטהרנו במצותיו שיהי' בתינו נקי מכל טומאת ותועבת מצרים ומ"ש מבית עבדים ירמוז אף לדורות, דכל התורה מקושר ביצ"מ, והדבוק בתוה"ק ומצותי' זוכה להנצל מבית עבדים שלא יהי' ביתו ח"ו בית העובדים או דבר המביא לידי כך, וזה העיקר בנס יציאת מצרים וע"כ כפל הכתוב לומר מבית עבדים, ואפשר שהוא מענפי המצו', דאנכי ד' אלקיך הוא ציווי להאמין במציאות הבוית"ש ויחודו ואחדותו ית', וא"א להגיע לידי כך זולתי אם משגיחים על תהלוכת הבית שלא יהי' בית העובדים ר"ל ולא דבר המביא לידי כך.
פרשת יתרו
ביאור על מאמר הפליאה בענין ברכת שלא עשני גוי
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, במדרש הובא בקדושת יו"ט לכ"ק אבא מארי זלה"ה כששמע משה אנכי ה' אלקיך פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי וצ"ב. וכבר ביארנו בזה לעיל ועוד לאלקי מילין.
ב) הקשו המפורשים במאמה"כ אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, מדוע לא אמר אשר בראתיך.
ונל"פ בהקדם ליישב הקושיא שהביא הטו"ז בנוסח ברכת שלא עשני גוי, מדוע נתקן בלשון שלילה ולא מברכינן שעשני ישראל כדרך שאר ברכות, ואפ"ל בהסבר הענין עפי"מ דאיתא בגמרא (מנחות דף מ"ב ע"א) הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה, כי נח נפשי' דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב, ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה, והא אמר רב יהודא אמר רב מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו ולא העובדי כוכבים יעשו, והא מאי רומיא, אמר רב יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים, בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך, עכ"ד הגמ', ופירש"י הטעם (בד"ה כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אינו צריך ברכה) דאין יכול לומר אשר קדשנו, דהא עו"כ נמי כשר בה, והתוס' פירשו (ד"ה בישראל) דמשמע צונו ולא לאחרים עכ"ד ז"ל, מבואר דאם נימא דעשיית הנכרי כשירה בציצית, אף שעושהו רק בשביל ישראל, והוא עצמו אינו במצוה זו, מ"מ א"צ ישראל לברך, דאין יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא לאחרים דהא גם עכו"ם כשר בה, וזהו יסוד ברכת המצות להודות להשי"ת שישראל מיוחדים בטובה זו, ולא עשה כן לכל גוי
ואפשר שלזה לא אמר אשר בראתיך כי אין ישראל מיוחדים בטובה זו, משא"כ אשר הוצאתיך מארץ מצרים מיוחדת לישראל בלבד, ואולי דמהאי טעמא תיקנו רז"ל לברך שלא עשני גוי בלשון שלילה, להודות לפניו ית' על אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא לאחרים ולא עשה כן לכל גוי ואין לעכו"ם חלק בהם, ובזה יבואר דברי הפליאה כששמע משה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו' ולא אמר אשר בראתיך, וע"כ דעיקר השבח מה שישראל בלבדם מיוחדים בטובתו ית', וע"כ פתח ואמר ברוך שלא עשני גוי בלשון שלילה והבן.