שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צט
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן צט ~
ב"ה, ה' שמות תרצ"א
שלו' וכט"ס א"כ הרב המאוח"ג חו"ב בנש"ק וכו' כש"ת מוה"ר יוסף שווארץ נ"י מ"מ בעיר גרויסווארדיין יצ"ו.
מכתבו הגיעני בדבר השאלה מרב גדול א' שהיה לו וויכוח בקהלתו במה שרוצים שגם נשים יספידו המתים, והלוא מקודם היה המנהג נשים מקוננות וכו', תמה אני האיך יעלה על הדעת ככה לעת כזאת
והנה שיתכוון באופן שקולם יהיה נשמע בין האנשים בודאי דאסור מצו הזין כי קול באשה ערוה והספד אינו אלא הרמת קול כמבואר בגמרא ברכות (דף ו) אגרא דהספידא דלויי ופי' הרמב"ן ז"ל הובא בב"י סי' שד"ת דלויי שיגביה קולו וכן הוא בטוש"ע סימן הנ"ל, ומבואר בהדיא בגמרא סוכה דף נ"ב שדרשו מקרא וספדה הארץ משפחות משפחות לבד וגו' אמרו ק"ו ומה לעת"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד וכו', והרי לך בהדיא כי נלמד מקרא שאף בשעת ההספד אנו מוזהרין בהבדלה והפרשה מן הנשים באופן דלא ליגרי יצה"ר א�פשי' ובסנהדרין דף כ' ע"א גבי מקום שנהגו לצאת אחר המטה הביאו התוס' שם ויש פלוגתא אם בעת צרה חיישינן להירהורא, ובשד"א מערכת אבילות אות קצ"ט פלפל בזה הרבה שהוא פלוגתת אבא שאול ורבנן בקידושין דף פ' אם בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו וקיי"ל כרבנן שדרשו מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו דאפילו בשעת אנינות עלול לחטוא והנה הביא שם בשם כמה מפרשים שהקשו על הך פלוגתא מגמרא סוכה הנ"ל שדרשו מקרא דאף בשעת הספד חיישינן, ותירוצם בזה דחוק מאד, ולפי ענ"ד לא קבה מידי דהרי מבואר באור זרוע (ח"א סימן תכ"ב) דגם אבא שאול לא הקיל אלא בקרובים דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרובים וודאי דאתי לידי עבירה דהרי אינם אוננים, ואם כן בהספד שעיקרו הרמת קול וישמעו רחוקים דלא תביר לבייהו פצל זה וודאי דאסור לכולי עלמא, ואף דבקרא מיירי בהספדו של משיח בן יוסף דהכל כקרוביו, מ"מ לאי כו"ע בבחי' זו שיהי' תביר ליבייהו כ"כ כמו הקרובים שחל עליהם אנינות, ואמרו חכז"ל (מו"ק כ"ה ע"א) ת"ת שמת הכל קרוביו ס"ד אלא כקרוביו בכ' הדמיון, וא"כ אין משם קושי' כלל גם י"ל דהספד שהוא הרמת קול חמיר טובא ואית למיחש טפי להרהורא ע"ד שאמרו בגמרא סוטה (דף מ"ח ע"א) זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, וכמה פוסקים חילקו גם בין יחוד להסתכלות והובא בשד"ח הנ"ל הרי דלאו כל אנפין שוין, וכמו כן אין להקשות גם מהרמת קול לענינים אחרים ולדינא נראה סתימת דברי השו"ע (סימן שנ'ג סעיף ד') דגם בקרובים ששייך בהו אנינות איכא למיחש וכמ"ש הנד"מ, ומכש"כ בהרמת קלא דהספידא שוודאי איסור גמור הוא שיתפרדו הנשים באופן שיש לחוש שיהי' נשמע קולן להאנשים שזהו בש"ס אליבא דכו"ע. ומה שהיו נשים מקוננות י"ל שהי' ע"ד המבואר במקרא אנשים לבד ונשים לבד. גם נראה מלשונם ז"ל שלא אמרו שבחים ומילי דהספידא כדרך הספדנים אלא היו עושין תנועות של בכי ודברי יללה כאשר הנשים יכולין יותר לשאת קינה ונהי אבל כל המנהג הזה של נשים מקוננות כבר נתבטל מקדמת דנא ולא לחנם נתבטל מנהג הזה מדורות הקודמים שהיו מנהיגים חכמים אבירים שלא נעשה במקומם שום דבר אלא ע"י עצתם, ואין ספק שראו בזה תקלה שא"א לעשות הבדלה והפרשה כראוי, ודרכן של העם לגמול חסדים ולילך לבית המת ואיכא חששא טובא בהרמת קולן דנשי כי הדורות מתמעטין והולכין בפירצה אחר פירצה, ומה גם בדור הפרוץ הזה שנפרץ במילואו בעו"ה שחלילה להנהיג מחדש ענין כזה שכבר נתבטל בכמה דורות שלפנינו שהיו גדולים וקדושים ולא אכשר דרא ואף באיסור דאורייתא מצוני כ"פ בש"ס ופוסקים מנהג עוקר הלכה ומכש"כ במה שמעיקרא לא היה אלא מנהג.
וגם בשחיטה שהוכיחו התוס' ריש חולין מהש"ס דנשים שוחטות אפילו לכתחילה, ועיין בב"י (ריש סימן א') שהפוסקים הסכימו לדעת התוס', והאגור (סי' אלף ס"ב) כתב וז"ל שאף על פי שדעת הפוסקים כן, המנהג שלא ישחטו, ולעולם לא ראיתי נוהגין לשחוט, ולכן אין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה מנהג אבותינו תורה הוא עכ"ל, וכתב הבית יוסף על זה ואני אומר שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחום היה אפשר לומר שהוא ראיה, אך ראיית לא ראינו אינה ראיה, אבל הרמ"א ז"ל שם סימן א' (העיף א') פסק כדברי האגור שאין להניחם לשחוט מחמת שנהגו כן, וכתב הש"ך (ס"ק א') דדעת האגור כמו שכתב מהרי"ק בשורש קע"ב דבמנהג וכהאי גוונא הוי לא ראינו ראיה 'כמו שכתב הרב בחושן משפט סימן ל"ז, ועיין שם בש"ך חושן משפט שהאריך טובא ומסיק דבמילתא דלא שכיחא לא ראינו אינה ראיה אך במילתא דשכיחא כמו שחיטה הוי לא ראינו ראיה ודעת הב"י נראה כמש"כ באורח מישור על הד"מ סק"א דעל כרחך אין מציאות לההיתר דנשים ישחטו כיון דא"א לשחוט אא"כ למד ה' שחיטה ובקי בהם והרי אסור לאשה ללמוד תורה כדלקען (סימן רמ"ו) אלא כשלמדו מעצמן או שאחרים למדו עמה באיסור וזה אינו שכיח [ובתוספות גיטין דף ב' ע"ב ד"ה עד אחד כתבו ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים לשחוט לה, וכבר ביאר התבו"ש בסימן א' סקי"ד מה שהקשו מנשים שאין יודעות ולא הקשו גם מאנשים שאינם יודעים דאפילו בזמן הש"ס לאו רובא דעלמא היו בקיאים דלא אמרו אלא רוב מצויין וכו' ומעשים בכל יום שאוכלים אצלם, אלא דנקטו נשים דכלהו הכי איתנייהו שאין יודעות ומ"מ הוי כבידה כיון דעכ"פ בעברה ושחטה בדיעבד כשר ודוגמא לזה אמרינן בשבת (דף מ"ג ע"א) טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן יעיי"ש עכ"פ מבואר בדברי התוס' האלו דסתם נשים אינן יודעות ה"ש] ולפי"ז נכונים דברי הב"י אף לפי מה שביאר הש"ך ז"ל דיש חילוק בין מילתא דשכיחא ולא שכיחא ושחיטה הוי מילתא דשכיחא טובא, מ"מ נשים שיודעות הל' ש חי טה הוא מילתא דלא שכיחא כלל וממילא דמטעם זה אינו שכיח שתהיה מותרת לשחוט יעיי"ש.
וראיתי בשו"מ מהדורא רביעאה ח"ג סימן מ"א באמצע התשובה שכתב ליישב דברי ההל' א"י מקושית התוס' שהקשו עליו מזבחים (דף ל"א ע"ב), די"ל בטעמו שכתב שאין הנשים שוחטות עפ"י מ"ש הר"ע גאון והובא בב"י סימן א' שכל טבח ושוחט שא"י בספרי הקודש ובתלמוד בכמה פרקים אינו יכול להיות שוחט ויש להחרים ולנדות עד שיקבלו עליהם כל זאת, ולפי"ז נשים דאינם רשאים ללמוד וא"א להם להיות בקיאות בתלמוד לכך אסרו להם לשחוט, אך האגור (סי' ב') כתב דמה שנשים מברכות ברכת התורה הוא טל קריאת הקרבנות ותפלות כנגד קרבנות תקנו ונשים חייבות בתפלה, ולפי"ז משמע דקרבנות מותרות ללמוד שגם הם חייבות בקרבנות וכיון שמותרות ללמוד דיני קרבנות גם הלכות שחיטה בכלל דנצרך לקרבנות שחיטת קדשים, אבל מעת שבוטל התמיד שוב אין להם ללמוד הל' שחיטה ואסורים לשחוט, והאריך בזה ולפיענ"ד דבריו תמוהים דהרי מה שכתב האגור דיש חיוב בקריאת העולה והקרבנות זה אדרבה לאחר שבוטל התמיד ומקיימין ונשלמה פרים שפתינו, וגס בקריאת פ' הקרבנות אין כם מהל' שחיטה כלל, ומ"ש שבשביל שהיו חייבין בקרבנות היו רשאין ללמוד הלכים שריטה משא"כ עכשיו, אינו מובן כלל, וכי בשביל שנתבטלו הקרבנות נתבטלו הל' שחיטה הלא שחיטת חולין מצוי יותר משחיטת קדשים והנשים מוזהרות על הזביחה כמו האנשים אך בשביל זה אינן צריכות ללמוד כי אפשר שישחטו האנשים עבורן וא"כ גם בקרבנות כן הוא דאף בעת שהוצרכו להביא קרבן היה אפשרות שיהיו אנשים שוחטים וכן היה באמת שלא שחטו כ"א מיוחסין שבישראל כמבואר בתוס' קידושין ע"ו וכתובות כ"ד
אמנם לפי דבריו שכתב שטעמו של בעל הלכות א"י הוא בשביל שאסרו ללמוד תורה עם הנשים, בפשיטות יש ליישב קושית התוס' מזבחים, דהרי זה הוא פלוגתת התנאים בן עזאי ור"א בסוטה כ"א ולדברי בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה וא"כ לא קהיא מידי מה שאמרו בזבחים דבשביל טמא במוקדשין הוא דנקט דיעבד ולא קאמרי בשביל נשים דהיו צריכין לומר מתני' דלא כבן עזאי דלדברי בן עזאי דחייבות ללמוד תורה נסתר הטעם ואין חילוק בין נשים לאנשים בענין זה וניחא להו יותר למנקט טמא במוקדשין שהוא אליבא דכו"ע כדרך הש"ס בכ"מ אבל באמת א"א להעמיס כלל טעם זה בדברי ההל' א"י דהרי כתב בהדיא הטעם שאין הנשים שוחטות בשביל שדעתן קלות וטעם זה שייך אף בבקיאות ויודעות היטב הל' שחיטה, ועיין בדרישה סימן א' שהאריך בביאור דברי הראשונים ז"ל בכוונת טעם זה אם דעתן קלות להתעלף או קלות בזהירות מן העבירות או בלפני עור יעיי"ש פירושים שונים, אבל זה וודאי שא"א להעמיס באלה הדברים שהוא בשביל איסור לימוד התורה
ולפענ"ד אחר שביאר לנו האגור ז"ל דאף שמדין התלמוד נשים שוחטות לכתחילה מ"מ המנהג מבטל הלכה, וזה וודאי דאותן החכמים שהנהיגו כן היה להם איזה טעם או מחמת שדעתן קלות או טעם אחר דומה לזה, א"כ לא קשה מידי גם על בעל הל' א"י מן הש"ס, שהרי לא נזכר בדבריו שאסור מדין התלמוד אלא שכתב סתם שלא ישחטו וי"ל שגם כוונתו אינו אלא בשביל שנהגו כן, ומ"ש בשביל שדעתן קלות הוא הסבר וטעם למנהג זה שלא ישחטו והתוס' ז"ל י"ל שלא היה במקומם מנהג זה, לכן לא באו אלא להוכיח שעכ"פ מדין התלמוד אין איסור, וי"ל דלדינא באמת לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתרי'.
אך דברי הש"ך שכ' בכוונת דברי הרמ"א והאגור דגם לא ראינו הוי ראיה יען שהשחיטה מצויה בכל יום, צריכין הבנה לכאורה כמש"כ לעיל דמנפ"מ במה שהשחיטה מצויה הלא בנשים א"א שיהי' מצוי כיון דאינם בני תורה ואולי כוונתם דכיון שהשחיטה שכיחא כ"כ בכל יומא א"א שלא יתרמי במשך שנים רבות באיזה פעם אשה הבקיאה בהל' שחיטה ומדלא אתרמי בשום פעם הוי ראיה שלא רצו להניח לאשה לשחוט, או אולי אם לא היה המנהג למנוע מהם השחיטה היה שכיח יותר שהיו לומדין דינים האלו כמו שלומדין שאר דינים השייכים להם ויהיה איך שיהיה להלכה הסכימו רוב האחרונים ז"ל כדעת הרמ"א והש"ך ועיין תבואות שור (שמלה חדשה סעיף י"ג ותבואות שור ס"ק י"ד וט"ו).
ובכה"ג בהך מנהגא דנשים מקוננות הדבר ברור דגם הב"י מודה דלא ראינו הוי ראיה, שהרי זה כתב בהדיא דאך בשביל זה חולק על האגור משום דאולי לא אתרמי שהיו רוצות לשחוט, ובני"ד א"א לומר כן דהרי בעת שהיה המנהג שהיו נשים מקוננות היה חיוב על כל אחד לעשות כן, כמבואר בטוש"ע סימן שד"מ דבמקום שהמנהג כן חייב להשכיר מקוננות ואם לא רצה מוציאין ממנו בע"כ והוא ממשנה כתובות ד' מ"ו אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת, וא"כ הדבר ברור ואם בכו"כ דורות ומשך שנים מרובות למאות לא נעשה כן בשום פעם אף להמכובדות שבדור הוי ראיה ברורה שהנהיגו כך למנוע מזה, וכו"ע מודי דמנהג אבותינו תורה וחלילה לשנות בפרט היכא דאיכא חשש תקלה ויצרא דעבירה ר"ל.
ומ"ש לעיל שנראה מלשונם ז"ל דאף מלפנים בעת שהיו נשים ייקוננית לא אמרו שבחים והספרים זה מסתבר בלא"ה, כי מבואר בשו"ע סי' שד"מ דאין להספיד אלא במדות טובות שהיו להמת וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת, ועיי"ש בב"י בשם הרא"ש שנפרעין מן המתים ע"ז, וכן מבואר שם שנפרעין מן כל העונים אחר המספידים וא"כ צריך לזה הבחנה יתירה במדותיו של המת שלא לגרום רעה ח"ו לעצמו ולמת, ואין זה אלא בכ"ח שיש בו דעת ותבונה להבין מהות מדותיהם של בנ"א ויודע לכלכל דבריו במשפט וא"א למסור זה לנשים, ועכשיו אף בין הרבנים המספידים שכיחי טובא מאותן שמצערין את המת הרבה בהפלגת דברים שלא היו ולא נבראו ושתיקתם יפה מדיבורם, על הראשונים אנו מצטערים והם באים להוסיף באופן שיש עוד חשש כפול ומכופל הירהורא דעבירה דחמיר טפי, ישתקע הדבר ולא יאמר.
מה ששאל עוד במה שרוצים להתיר לפתוח שערי בית הקברות למבקרים בשבת ויום טוב, הנה בשו"ע סימן תר"ה דבערב יום הכפורים יש מקומות שנוהגין לילך על הקברות, ובמג"א שם (ס"ק ה') ואין לומר תחינות אלא מה שמיוסד מקדמונים מאחר דאין אומרים תחנון, וצריך להבין לכאורה דהלא בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים גם התחנון המיוסד מקדמונים, ואולי כוונתו דבאמת כלוי זה במנהג, כמבואר בג"י ושו"ע סימן תר"ב ותר"י יעיי"ש במה שאין מרבין בסליחות במרב יום כפור וגם לענין אמירת א"מ ושאר מנהגים, והנה תועלת הליכה אל הקברות הוא להתחנן ולהתפלל שם יען שהתפלה נתקבלה שם ביותר כמבואר במהרי"ל והובא בשו"ע ומג"א סימן תקפ"א ועיין באה"ט שם (ס"ק י"ז), ואם כן באותן מקומות שנהגו לילך על הקברות בוודאי כבר נהגו לומר שם איזה תחינות והכל תלוי במנהג, ולזה כתב המג"א שעל כל פנים גם שם אין להרבות יותר מאלה המיוסדין מקדמונים שעל זה וודאי אין מנהג ברור להרבות כל כך ושוב הזר הדבר למה שנהגו שלא לומר תחנון בערב יום כפור, ובמקומנו אין המנהג כל כך גם בערב יום כפור לילך אל הקברות זולת מועטין שעושין כן, אמנם בשבת ויום טוב אין נוהגין כלל בזה, ויוכל להיות כיון דבשבת ויום טוב חמור יותר מצד הדין שאין אומרים תחנון כלל לכן נתפשט המנהג שלא לילך אז לבית הקברות כי כל תפלה שיתפללו שם הוי כאמירת תחנון
והעיקר הוא שבלאו הכי הביא המג"א ס"ס תקנ"ט (ס"ק ט"ו) בשם האר"י ז"ל שאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת ובפרט מי שנא תוקן עון קרי מתדבקים בו החיצונים ר"ל עכ"ל, וגם זה מבואר בכתבי האר"י ז"ל (עיין בספד שער היחודים דף ה') דלאו כל הזמנים מוכשרים לילך אל הקברות תנא בערב ראש חודש וט"ו לחודש, ואנחנו לא נדע בסודן של דברים אלו אלא שבימים שכבר נהגו על פי חכמים וצדיקים לילך אל הקברות אנו סומכין כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וכבר ככב המעבר יבוק (אמרי נועם פמ"א) ושאר כתבי קודש כי בהתפלה ענ קברי הצדיקים מתעורר זכותן, ובמג"א (סימן תקפ"א ס' ק ט"ז) הביא מהש"ס (סוטה דף ל"ד ע"ב) בכלב שהשתטח על קברי האבות, וגם בשביל זה נקברה רחל על הדרך שיתפללו בניה על קברה כמובא ברש"י ז"ל פרשת ויחי (מח, ז), ואמרו חכמינו ז"נ (פתיחתא דאיכה רבה סימן כ"ד) שאך בכח זה יהיה הגאולה בב"א
ובאמת לא הי' מהראוי נילך אלא על קברי הצדיקים נח על שאר קברים, ובסימן הקפ"א שכתב הרמ"א ז"נ שיש מקומות נוהגין לילך אל הקברות כתב על זה ה–ג"א בס"ק ט"ז ולהשכטח על קברי הצדיקים, ונראה שבא לבאר בזה דכוונתו אל הצדיקים דייקא ולא זולת, אך במקומות שכבר נהגו הכנ לילך אנ קברי אבותיהם יהי' מי שיהי' אין למחות בידם גם בזה ושומר פתאים ה'. אבל כל זה אינו אלא במה שאנו רואין שנהגו כבר, א–נם בשבת ויום טוב שלא נהגו כלל ולא נתברר יפי רשמים וכופרים שיהיה הזמן מוכשר נדבר, בוודאי דיש לחוט טפי למה שכתב המגן אברהם בשם האר"י ז"ל שלא יתדבקו בו החיצונים ח"ו, ואין לעשות חדשות
והנני בזה ידידו דושה"ט באה"ר
הק' יואל טייטלבוים