שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן קה
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן קה ~
ב"ה, סאטמאר יצ"ו
שלום וכט"ס אל כבוד ש"ב ידידי הרב הגאון המפורסם נן ההדסים חו"ב טובא אוצר בלום בנש"ק מאלים ותרשישים כש"ת מו"ה צבי מייזליש שליט"א דומ"ץ בק"ק ווייטצען יצ"ו.
אחדשת"ה כמשפט, הגיעני מכתבו ע"ד אשר בעו"ה בא לכמה נשים שבעליהן שהם בעבודת הצבא מתו ונקברו ר"ל ונחתם משרי הקאמענדאנט, אי שרי להתאבל ולומר קדיש.
הנה בעיקר הדבר אם לתחיה לאשה להנשא עפ"י עדות הערכאות הוא נבי כה גדולה בין הפוסקים כאשר הזכיר במכתבו, וחידוש הוא בעיני שז' זלה"ה בא"ל סי' כ"ה שהתיר עפ"י עדות הע◗כאות הביא שכן גם דעת מרן ז"ל בד"ח ח"א סי' ל"ג דערכאות נאמנים מטעם דלא מרעי אנפשייהו, והאמת שכן נראה שם בסי' ל"כ דמתחילה החליט וכתב דערסאת נאמנים ולא הביא ע"ז שום סברא להחמיר אלא שמפקפק בשביל שלא נאמר קברתיו, ואך אח"כ כשכתב סברא דאין צריכין לומר קברתיו ע"ז הביא בשם חותנו ז"ל שלא רצה להורות בזה לא איסור ולא היתר, אמנם בח"ב סימן נ"ה ככב בפירוש שקבלה בידו מחותנו הגאון ז"ל שלא להקל על ידי הערכאות, וכן כתב בהשמטות סימן ל"ט דבעיקר עדות הערכאות דעתם נוטה להחמיר אלא שלא רצו להפריע ולא אמרו לא איסור ולא היתר, וזה ננעיד גם על דבריו שבח" סי' ל"ג, ויותר חידוש על השואל שם בא"צ באותה התשובה שהוא הגה"צ האבדק"ק צאנז זלה"ה בנו של מרן הד"ם ז"ל והחליט שם בשאלתו בערכאות יש להם דין מסל"ת והוא נגד דעת אביו ז"ל בכפילא כמבואר בד"ח שלולא החששות שכתב היא ז"ל הערשאות עליתי ממפל"ת, אבל מחמת החששות שכתב גרועים ממסל 'ת, וא"כ ממל"ת אין לדמותם לדין מסל"ת ולא הזכיר כלל דעת אביו מרן זלה"ה.
וכאשר התבוננתי באופן וסדר עדות הערכאות שבזמנינו לפענ"ד אין זו שום דמיון כלל לשטרי הערכאות המוזכר בש"ס גיטין (דף י ) אשר על סוגיא זו דשטרי ערכאות נבנה יסוד כל המתירין, ועוד יותר ממה שכתבו בד"ח ועט"ר ראיתי בזה הרבה חילוקים וסתירות ומעולם לא רציתי להזדקק להתיר ע"י עדות הערכאות בלבד אלא שאם כתבו לרבנים אחרים והתירו לא הייתי מתערב בדבר ולא אמרתי לא איסור ולא היתר, ואם הד"ת וחותנו זלה"ה לא רצו להכריע בכגון דא ולא אמרו לא איסור ולא היתר מה יעשו איזובי קיר כמונו.
והנה לא ראיתי להאריך פה מה שצלה"ד לפלפל בזה כי טרידנא טובא ואין נ 'מ כעת כמ"ש במכתבו שזה וד,אי לכל הדעות צריך להמתין עד אחר המלחמה שאז בודאי יתבררו הרבה דברים מה שא"א להחכים כעת ובטח גם כאשה אין ברצונה להנשא עד אחר המלחמה, ואך מת של"מ כעת אם ינהגו אבילות ויאמרו קדיש
ולפענ"ד באבילות שפיר כתב שלא ינהגו אבילות, כי בלא"ה כיון שיש גדולים שאין סומכין על עדות הערכאות, הלכה כדברי המיקל באבל, וכללא כייל הרמב"י ז"ל הביא דבריו הש"ך בסי' שצ"ז דעדות שמשיאין האשה על פי' מתאבלים עלי', וא"כ זה תלוי בזה, והביא שם הטו"ז בשם המהר"ם מינץ דכוון דהקילו בסכק אבילות אין להחמיר שהו,א חומרא דאתי לידי קולא שמבטל ת"ת זנוהג באבילות בשבת בדברים שבננציה, וא"כ בודאי יש נוה חשש תקלה דמאבילות יש ראי' שי�וא י דאי שמת ולא ספק כיון דמספק אין נוהגין אבילות ואין לך עדות גדולה מזו התיר האשה ולכן יש למרות שלא ינהגו אבילות
אמנם באמירת קדיש נלפענ"ד דאין הדין כן כי גם בעיקר הדבר לא הבנתי ם שהחמירו כ"כ בתשו' עבודת הגרשוני (סימן י"ח) וחנוך בית יודא (סימן צ"א) ושבות יעקב (ח"א סימן ק"ב) לדמות אמירת קדיש לאבילות והספד והשכבה המוזכר בבית יוסף, ודעת חכם אחד בעה"נ שאין לדמות אמירת קדיש לכל הני וכן הוא דעת חכם א' בתשו' חב"י אך חלקו עליהם, אבל בתשו' מהרי"ל הוא ראי' חזקה שכ' בפירוש בסי' ל"ו דאף בספק אם מת אבוו רש לו חזקת חיים מ"ע רשאי לומר קדיש במקום שאין דוחה את הודאי, ומ"ש שאין ראי' מהרו"נ די"ל דהמהרי"ל מיירי בשאין נו אשה ואין חשש תקלה, אבל סו"ס כיון שמותר לומר קדיש מספק אין ראי' מאמירת הקדיש להכיר האשה, ומבואר בכ1ט"ג סי' י"ז הנהות הב"י אות נ"ז דממה שכתבו המרדכי והרא"ש דאפילו בגוי המתכוין להעיד מתאבלין עליו לא ר◖שי:מדברי המחבר כיון דלדידהי מתאבלין אף על עדות שאין ראוי להתיר האשה לכן נא אתי למטעי ואין חשש תקלה ואך המחבר ז"ל כתב כתי האת וההלכה שכל עדות שאינו מסכיק להתיר האשה אינו עדות לאבילות לכן צריך למחות להתאבל דכיון דהא בהא תליא אתי למטעי יעיי"ש באורך, ומינה דאמירת קדיש שמותר לומר על הססק אינו תלוי בעדות להתיר האשה כמו לדעת הרא"ש וסמרדכי באבילות
ומ"ש בתשו' חב"י בשם נד י ל א' דאם נימא דכ'ון שאומרים על הסכק אין ן תקלה א"כ ה"ל להתיר לקונן ולהסכים מספק, צא הבנתי למה יעשו כזאת לקונן ולהספיד מספק, בודאי הקדיש שהוא תועלת גדול להנשמה צריך לחוש לבקצתו אף מספק משא"כ בקינה והסחד הלא אדרבא מבואר בגמ' מ"ק דף י"ת ברית כרותה לשפתים ולמדו זה מן הקרא והביאו שם מעשה שלא אמר אלא מספק אי הוה בדידי' מי מזלזלת בי' בוא האי �והואי כשגנה היוצאה מלפני השליט ואיתרע בי' מלתא ר"ל ועיי"ש וכן הוא בכתובות ד' ס"ב שאמר כפו מטתו והואי כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשי', ומצאנו כמה מעשיות בש"ס כיוצ"ב, ובברכות ד' י"ט כללא הוא דכיוצא לעולם אל יפתח אדם פה לשטן ואמר ר' יוסף מאי קראה כמעט כסדום היינו מאי אהדר לי' נביא שמעו דבר ה' קציני סדום ומבואר זה גם בשו"ע סי' שע"ו ס"ב שאל יפתח אדם פה לשטן בשום דבר רע וכיו"ב, א"כ בודאי דאין לקונן ולהספיד ולומר השכבה יכיו"ב על סספק דשמא הוא חי ו,בזה שמזכירין את שמו ואומרים עליו שמת ר"ל ברית ברומה לשפתים ופותח פה לשטן וכו' יפול להזיק לו כנז"ל ויש סכנה בדבר אשר בודאי אין לעשות כן אלא בשיודעין בו ודאי שמת ולכן אתי למטעי עי' להתיר האשה, משא"כ באמירת קדיש שמבואר בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד וז"ל הא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלו,מר קדיש אך אם אביו ואמו מקפידים ישמע נהם עכ"ל, ועכ"פ כיון שעפ"י האמת אין לירא כלל משום היזק באמירת קדיש אף כשאביו ואמו בחיים כי אין מזכירין בקדיש שם מיחה ולא שום דבר רע ח"ו אלא שמקדשין ש'ש ברבים למה לא יאמר'ו זה על ספק לעובת נשמתו.
ומ"ש בשבות יעקב די"ל דהמהרי"ל אזל לשיטתו שכתב בתשובתו סי' ס"ד במקום שאין יתום מותר לומר קדיש אף מי שאביו ואמו בחיים, אכן לפי המנהג שכתב ביו"ו סי' שע"ו דאם אין אבל על אביו ואמו קדיש יתום מי שאין לו אב ואם אפשר דאסור, תמיהני הצח באו"ח סי' קל"ב שם כתב ג"כ הרמ"א כמו ביו"ד סי' שע"ו ואם אין יתום בביהכ"נ יאמר קדיש מי שאין לו אב ואם, ואעפ"כ סיים אח"כ דאף מי שיש לי או"א יכול לומר קדיש אם אינן מקעידין והוא מתשוב' המהרי"ל הנ"ל כנרשם שם, והרי לך בהדיא שגם הרמ"א ז"ל סובר כדעת המהרי"ל בזה ומה שכתב שם בתחילה וכן ביו"ד סימן שע"ו שיאמר מי שאין לו אב ואם בעל כרחך צריך לומר משום דלפעמים אביו ואמו מקפידין ושכיחי זקנים שאין להם אב ואם לכן יאמרו הם, וביו"ד הלכות אבילות שאין עסקו שם לדבר אלא מדיני יתומים לבן לא סיים כל סדבריס, אך באו"ח ששם הוא מקומן של כל דיני הקדיש סיים בביאור יותר שבאמת יוכל לומר אף מי שאו"א בחיים ואין העיכיב בדב[ר אלא כשהם מקפידין, וסשבו"י צא הביא אלא דבריו שביו"ד לכן מצא מקום להסתפק אפשר דאסור אבל באו"ח נתברר הספק ודברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר,
ובבית יוסף סימן שע"ו הביא משם הר"ם ז"ל דמצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אף שאמו עשתה לו צוואה לומר בשבילה כנוד האב קודם לכבוד האם, וכתב על זה בדרכי משה שבסוף הסי' כתב סכ"י מ'הו נפנו לומר לעולם קדיש אפי' בחיי אביו, ועל סמך זה כתב שם בכמ')א ס"ד שנהגו ות◗ קדיש על אמו אף שאביו עדיין חי אין בידו לצחות שלא יאמר קדיש על אמו.
ולכאורה צריך להבין כיון ומצד הדין יש בידו למחות כמ"ש הב"י כיון דכבוד אב קודם לכבוד האם, והא דכבוד האב קודם מבואר בגמ' (קידושין לא ) בשביל שהוא ואמו חייבין בכבודו, וכבוד האב היא דאורייתא, וא"כ כשאינו שומע לו הוא עובר בזה על מ"ע דאורייתא והאיך שייך מנהג לעבור על דאורייתא בקום ועשה כמבואר בגמ' ר"ה דף ט"ו ע"ב במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן לי' ועיין בפר"ח במנהגי איסור סי' תצ"ו העיף י' שדעתו דאף במנהג שהוא נגד איסור דרבנן צריך נבעלו, והיא פלוגתא גדולה בין הראשונים דיש סוברים דבאיסור דרבנן אמרינן מצהג עוקר הלכה, והרבה סוברים אף בדאורייתא אם הוא בשוא"ת אבל כשאינו בשוא"ת הכל מודים שא"א לעבור על דאוריית מחמת המנהג דלא עדיף מתקנת חכז"ל שא"א להם לעקור דאורייתא אלח בשוא"ת וק"ו מהגא בפמא, וא"כ בהך שאומר קדיש נגד צווי והחפדת אביו שאינו בשוא"ת האיך סמך אמנהגא אם לא מצא מקור לדבר ס"י הסלט
וע"ע שקפידא זו שאביו מקפיד שלא לומר קדיש אינו אלא קפידא של הבל שכ"י האמת א"א בשום אופן לכגיע לאביו שום נזק ח"ו מאמירת הקדיש אף כשהוא חי ונניקר מצות כ'בוד אנ הוא רק במה ששייך לו דהיינו ממה שיוכל לכגיע לו איזה כבוד או תועלת או בזיון והיזק ח"ו, אבל במה שאין בו מאו אלא קפידא של חנם אין זה מעיקר החיוב דאורייתא, ואך לכתחילה צריך לחוש להקפדחו בכל אופן ואופן, ולכן כשאביו ואמו שניהם חיים ואך רוצה צימר קדיש על אחרים אפשר למצוה זו שתתקיים ע"י אחרים לפן ישמע הם אף בקעידא של הבל משא"כ כשצריך לומר קדיש על אמו הא"א להשלים תועלת אמירת הבן ע"י אחרים בכגון דא אין לחוש על ק'פידא של הבל, וכיון שיש לתרץ המנהג שלא יהי' נגד ההלכה צפן סמך אמנהגא.
שוב ראיתי ביש"ש קידושין סימן ס"ג שכתב שאין לשמוע לאביו אם ותה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו דמאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום על או"א 1בדא דר'ע ה יי כתצוה לו לטבור על רבוי סופרים, ע1ד אביו שמוחה בדבר עובר על ואו לרעך כמוך ואסור לו לשע בםבר זה עיי"ש, והו"ד בקצרה בפ"ת (סימן ר"מ סקי"ד), ומדבריו ז"ל נראה שהוא מעיקר הדין וא"צ להקש מנהגא, ועל כל פנים ברור שאין מקום לומר שום חשש היזק ח"ו באמירת קדיש שאם היה איזה חשש בקפידא זו שמקפיד אביו לא הוה שייך לומר שעובר על ואהבת לרעך כמוך דהרי חייך קודמין, ואינו עובר על דין תורה במה שהוא בשוא"ת בדבר שיוכל להזיק לאביו ח"ו ובנ"ד שאין אביו בכאן שיקפיד על אמירת הקדיש אין סברא לומר שמא הוא חי ויקפיד אח"כ בשונא לביסו כיון שאז לא יאמרו וה שאמרו מכבר מאי אכפת ליה מה דהוה הוה, ועוד כיון דמבואר במהרי"ל ושאר פוסקים שאין לירח מזה כלל זי לנו להחמיר אם שומעין בפי' שמקפיד, אבל כיון שאינו אומר בפי' מוקעינן אדינא ודעת העוסקים שא"צ להסןפיד בזה ולכ יחוש מסתיקא שלא ינוח דעתו מדעת הפוסקים ויקפיד קפידא של חנם, וגם כיון שעושין זה לטובתו שמא הוא צריך לאותו דבר מסתברא דניחא לי' מה שעושין בשבילו, ואף אילו היה מקום להסתפק בדבר ג"כ אינו אלא ס"ם שמא הוא חי ושמא הוא מקפיד, ובפרט דאף אם ,,דעין בבירור שמ◗◖שיד אינו מעיקר מצות כבוד אב לשמוע אלוו בזה כיון שהוא קפידא של חנם כמבואר לעיל, אבל לאידך גיסא נהך ספיקא שמא הוא צריך לחותו דבר הוא סחק נמור שיש תועלת גדול לנשחתו, ובודאי דחיובא רמיא על הבנים לות לתיבת אכיהם אף מםסק דספקא דכיבוד אב הוא סחיקא דאורייתא ולחמרא ולדעת היהרש"ל יש בזה גם ספק מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא דאורייתא מלבד מצות כיבוד אב והוא עובר על התוה אם אינו מקיים, דמש"ה אסור לשמוע לאביו בזה כמובא נעיל דברי היש"ש, וכבר כתבו הראשונים ז"ל שאם מונעים מלומר הקדיש השייך לו היא נוזל את החתים, וזה ודאי אמת הה שכתבו ז"ל שלא י'כל מסתק נדחית את הודאי כי בכל דיני גזילות אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל במקום שאין דוחין את הודאי גם ספק גזל הוא מן התורת.
והרב"י והשבו"י הרגישו שיש לומר דאין להתמיה בקדיש כיון שמציל מדינו של גיהנם, אך כתבו שיש ללמוד מהשכבה שמוזכר בבית יוסף (אבן העזר סימן י"ז) שאין לאמרו אף שגם ההשכבה הוא תועלת להציל, ובאמת אין זה דמיון כי השכבה אינו אלא מנהג איזה קבילות בספרד ובשאר מקומות אין נוהגין בה כלל ואין לו שופ מקור בדברי חכז"ל והפוסקים, ומי לנו גדול מהאר"י ז"ל שהי' מלעיג מאוד על ההסכבות ואמר שאין מעלין ולפעמים מורידין ח"ו כמבואר בש–ר המצות סו"פ ויחי, ואף באותן המקומות שנהגו ע"כ לא הי' בדרך חיוב כי הכל יודעין שלא הי' מנהג זה בכל הקהילות, ובכה"ג שאין בו חיוב ואין התועלת ברור כל כך יש לומר דבספק יש לחוש יותר למה שמבואר בלברר חז"ל ברית כרותה לשפתים ואל יפתח פה לשטן כיון שמזכירין בהשכבה בפי' שמו בין המתים ועל כל פנים כשיש חשש תקלה שפיר כתב הבית יוסף לבטלו אלא יעשו כמו אותן הקהילות שגם בלאו הכי אין אומרים, והאיך אפשר ללמוד מזה אמירת הקדיש שהוא מדברי חז"ל בעובדא דר"ע כנודע ונתפשט בבל ישראל בכל אתר ואתר והוא חיוב גמור כמבואר בפוסקים ואין בו שום נזק אלא תועלת ברו◗ בל"ס ומה רא,י' לנעל סקדיש מדין השכבה
וחכם א' המוזכר בתשו' תב"י הביא ראי' שאין לדמות אמירת הקדיש לפל טי דברים שזכרו בצוהקים לכעלם מחעש תקלה מולא סזכירו כלום בשום הקום מדין אמירת הקדיש, והחב"י השב לו 1בשביל שאמירת הקדיש לא נזכר בימ' ולא בפוסקים ראשונים לכן לא הזכירו האחרונים בפי' הקדיש דבכלל ספסירא ואבילות יהשבכה הוא נפלל, וזה פלא דהקדיש יש לו מקור בדברי חכז"ל (בל"ר פ"ב) בעובדא דר"ע כנודע וכל הפוסקים מלאים ממנו וכמה סימנים בשולחן ערוך בהרבה חלוקי דינים הנלקחים מדברי הראשונים ז"ל מה שאין כן ההשכבה שאין לו שום מקור לא בדברי חכז"ל ולא בדברי הפוסקים כלל ואינו אלא מנהג בעלמא, האיך אפשר לומר שישבוק הקדיש שאין לו מקור בגמ' ונקט ההשלכה שאין לו מקור כלל, יותר הוה ליה למנקט הקדיש והי' מהסכנה בכלל או עכ"פ למנקט שניהם, וא"כ ראי' מחה שלא הי' דעתם ז"ל למנוע הקדיש אלא ההשככה כלכו מפטמים אמיתים פפתכתי לעיל.
והשבו"י כתב שיש ללמוד דין הקדיש מהני תרתי השכבה ולכישת שחורין וםה שם למוד מ"ד מה הצד עיי"ש, וזה פלא שלא מצינו לימוד הה הצד אלא בגמ' במילי דאורייתא שכך נמסר הלימוד הזה מסיני משא"כ בדברי סופרים כמבואר במס' ידים (פ"ג מ"ב) וק"ו במה שחידשו הפוסקים איזה חשש מדעתן שאין לדמות אלא הדומה ממש לא ע"ד מה הצד, וגם דעל מה הצד פרכינן אף פירכא כל דהוא (חולין קט"ו ) וכאן יש פירכא גדולה דבשניהם אין בהם חיוב כלל משא"כ בקדיש שהוא חיוב גמור.
נם מה שהביא מהרמב"ם והטוש"ע בחו"מ סימן רפ"ד במי שטבע במים שאין להם סוף אע"פ שאין משיאין את אשתו מכל מקום היורשין יורדין לנחלה שלא כחמורו בדברים האלה א,לא מפני איסור כרת אבל לא לענין ממון עכ"ל, גם זה ראיה חזקה דלא חיישינן שע"י שינחילו את היורשים יטעו להתיר את האשה ומ"ש השבות יעקב דשם יוכלו לתלות אולי צוה בחייו שיורדי לנכסיו או הוריו כאפוטרופוס, לפענ"ד כיון שאף בממון שזה ודאי שתפסק אין מוציאין ממון ואעכי"כ אנו סומכין שיתלו בדבר שאינו מצוי ב'ב כי אמרו חכז"ל (ב"מ ט"ה ) הכותב כל נכסיו לבניו בחייו הוא מהלועקים ואינם נענים, וק"ו בקדיש שמותר לומר על הספק שלא יתלו עי"ז לומר שודאי מח.
וגם האיך נסמוך להקל כהוחדנז נחלה על סמך שיתלו בדבר שאינו אחת הלא מסשה בי"ד אית לי' קלא ואף בסתם ג' בני אדם שאינם ב"ד אמרינן (ב"ב ל"ט) מחאה בפני ג' הוי מחאה אפי' שלא בפניו דחברך חברא אית לי' וא"א לומר שלא שמע ומה"ט מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בי' משום לישצא בישא וק"ו במסשה ב"[ד שמורידין לה עפ"י גוית עדות על הטביעה במים שאין להם סוף הנה נתפרסם שהיה הורדת נחלה ע"י שדנו אותו לו ולא מפטמים אחרים שלא היו ונא נבראו, גם האשה בעלמה יודעת האמת שלא צוה להוריד את בניו לנחלתו בחייו וגם לא העמידוהו כאפטרופוס אלא מחמת דנו אותו למת והיא נאמנת כמ שנאמת לומר מת בעלי ותכל להעיד לפני הבי"ד גס תוכל להביא עדים אחרים ששנעו מצםה הבי"ד, וע"כ דאך בשביל הכי לא חיישינן בזה כלל כיון שט!"י סלכה צאו הא בהא תליא משא"כ אבילות שטפ"י הלכם אין חתאנלין אלא על עדות שמשיאין את האשה והא בהא תליא, וא"כ ק"ו בקדיש שאין לו דמיון כלל עכ"י סלכה לה'תר האשה ואף לא להורדת נחלה שהא להוציא ממון שצריך עכ"פ ראי' ברורכ לזה יותר מצאמירת הקדיש.
ובעבוה"ג פלפל הרבה בדברי הרמב"ם האלו ותוכן דבריו שהורדת נתלה איצו תלוי טם שאין משיאין את סאשה משא"כ הקדיש לפי יהב שאין אומרים קדיש מי שיש לו או"א הוי דינו כאבילות שתלוי אם משיאין את האשה.
עוד כתב בחב"י דכיון שהעולם סוברים בא' שאומר קדיש דנודאי מת אביו ויכול להיות שא' שישמע ממנו שאומר קדיש ילך למקום אחר ויספר דרך מקרה פלוני חת והשני ששמע מזה שפלוני מת לא ידע אם אמר זה מחמת שמיעת הקדיש ואח"כ ילך השני לבי"ד ויעיד ששמע שפלוני מת ובזה לא נצטרך לומר לחוש לבי"ד טועין אלא אפי' ממחין וסנהדראות יתירו עי"ז כי עדות אשה א"צ דרישה וחקירה ובע"א שמעיד ששמע שמת מתירין על פיו, וזה לכאורת הטה גדולה
אמנם באחת ה�יין בלשון הב"י סי' י"ז שאחר שהבאא מד,ברי הה"מ לשון התוספתא אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו שוב כתב ועל זה אני סומך למות ביד אשה שנתעלם בעלה ואין עדות להתירה שלא תספידנו, וכן הוא לשון הרמ"א ז"ל (שם סעיף ה') שמע קול מקוננות שהזכירוהו בין המתים יספדוהו משיאין את אשתו, וע"ז סיים ולכן יש למחות שלא לספוד אדם עד שיודעין שמת, ובביאור הגר"א שם כתב מקור הלכה זו מכתובות פ"ב (כד .) דבמקום שמעלין מתרומה ליוחסין אין חולקין לו תרומה, הרי שהכל תלוי בעיקר ההלכה אם משיאין את האשה עפ"י קול המקוננות, כי בודאי גם שם הי' המנהג נסתמא שלא להספיד עד שיודעין נו שמת כי אילו הי' הדרך להספיד מספק לא הי' מספיק זה להתיר את האשה והיאך התירו בלי שמיעה משום עדות בעולם אלא מקול המקיננות נלכד, וע"כ שלא הי' הדרך להסתרך כלל מספק, וז"ב, וא"כ למה הוצרך הב"י לומר בלשונו על התוספתא הנ"ל שע"ז אני סומך למחות שלא להספיד ככל סמיכתו יען שבו6ר שם הר�לכה שמשיאין את כאשה עפ"י המקוצנות, הלא אפי' אי לא הי' ההלכה כן להשיא את האשה עפ"י המקוננות צדיין יש לחוש שכיון שאין הדרך נהסכי'ד אלא מי שיודעין בו שמת יוכל להיות שמי ששנע את הה'ד יחשוב שבודאי חת וילך למקום א' ויספר דרך מקה שפלוני מת והשני ששמע ממנו יעיד אח"כ בבי"ד וכמו שחשש החב"י לענין הקדיש, ומדאיצטריך הב"י לדייק שכל סמיכתו אך על הלכה זו שמשיאין עפ"י אותה המקוננת, בע"כ שלא הי' חושש אלא בדבר ספ"י הדין משיאין על אותה הדבר בעצמו כמו הספד והשכבה וכדומה וכ"ש בביאור הגר"א שיש לזה מקו◗ בגמ' לענין תרומה שהכל תלוי במקום אפ מעלין מתרומה ליוחסין, ואילו לא היה חשיאין עפ"י אוו הסספד לא הי' סומך למחות שמא יתגלגל הדבר וישמע אחר ואחר מפי אסר כי אי אפשר לנו לבדות מלבנו גזירות שאין להם מקור בתלמוד, ואם בסכך שאין היזק כ"כ המת אם אין נםפידין אותו לא הי' מיחה להספוד'ו אצא בשביל שמשיאין עפ"י אותו ההספד, ק'ץ בהקדיש שהוא גזילת הי בכתיכם המת שטנו הוא באותו שטה שאין לו שם תקוה אחרת אלא ה בניו אומרים פבורו קדיש
ועכ"פ כי ין שמקור הלכה 'ו אינו אלא י'ידב◗י הב"י והרמ"א האלו, א"א ללמוד מדבריהם אלא מה שהם אמרו, ובא כתשו' עגוה"ג אף שנם הוא מן המחמירין שלא לומר קד,ש אעפ"כ כתב בפי' הטעם שתביא להבי"ד ראי' לדבריה מן הקדיש ולא חש לשמיעת אחר ואחר מפי אחר אלא שחשש שהבי"ד יתירו על ידי הקדיש בעצמו ולא נחית לדברי הניהרי'יל ולפל מה שכתבנו שאין משיאין עכ"י הקדיש.
הוצרכתי לכל זה נגד וברי החב"ד דמיירי בעובדא שהי' בשעת שלו' שמשיאין עפ"י עד אחד שאומר מת ואין שואלין אותו יותר, אבל בנ"ד שהוא שעת מלחמה בלא"ה אין ום לדברי התכונו הא כי בשעת ������ צריך לומר כובסין, וזה שסבר שת ט"י ששמע הקדיש זה לא יאמר קברתיו אלא סתם שמת, וכן באחרים ששמעו ממון שום א' מהם לא יאמר קברתיו, וממילא צא יתירו סבי"ד ע"פ, ואין החשש איו שהבד"ד י ע"י דיש דייקא שיסברו שאין אומרים קדיש אלא אם צחברר בירור גמור ע"י עדות שאמרו קברתיו וכדומה וא"כ אין החשש אלא בשביל בי"ד ט◖עין שיטצ כ"כ נד ההלבה. והנה החב"י והשבו"י הרגשו ימד צרם תשו' ����י"ל, אך דח ראי' זו בה שי"ל שהחכרי"ל מיירי במי שאין לו אשה להחיוה וכבר הארכתי שאין זה מספיק, אבל הוצרכתי לכל זה לפי שיטתם שיש לחלק בין רווק למי שיש לו אשה, אמנם לדברי המהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים (אה"ע סי' י"ז ס"ק ס') וכן משמעות דברי הש"ך (יו"ד סי' שע"ה סק"ז) ובתשובות ש"י למורא ועוד כמה פוסקים שאין לחלק כלל בין רווק למי שיש לו אשה, ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים לעשות תרתי דסתרי, א"כ בע"כ צ"ל בדעת המהרי"ל לחלק בין קדיש להספד ואבילות, כי אילו היה דינו שוה להספד ואבילות אין לחלק בין רווק למי שיש לו אשה
ועכ"פ יש לנו עד סיע מדעת כשה כוסקים לאותן החכמים המוזכרים טביה'צ רוב"י שמקילין באמירת הקדם ויש לגו על מה לסמוך בדבר שאינו אלא משום גזירה, ועיין בתשו' כצסת חזר◖אל סי' נ"ג דמפעע ג"כ שדעתו להקל באמירת קדיש, אך אעפ"כ צא הייתי מכניס עצמי לומר בפי' לעשות נעשה צד כל אלו הגדולים שהחמ'רו ובפרט שהעידו שא מנהג כיה גדולים שהחמירו ואף שנלע"ד ברור מה :כתבתי מ'�◖ מה אני ומה הכרעתי בדבר שנפתח בגדולים שבדורות שלפנינו, אמנם בנ"ד כבשה גדולים מתירין בעדות הערכאות, אף שמסתבר מאד דעת המחמירין, מ"מ לענין גזירות האלו י"ל כמ"ש ����י'ץ הובא :יג"א סי' רס"א ס"ק ז' בקבלו עליהם את השבת אין להחמיר באמירה להדליק אא הצר, דכיון שיש מקמות שנא קבל את השבת, דמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי ולדידן מיסתם לא סתים, וכ'כ האחרונים ז"ל בכמה דברים כיוצא בו, ואולי נם הנתננ'רין שלא לומר רדיש, מיירי רק בגוונא דליכא שום דעה להתיר האשה כאשר הוא סתמיות דבריהם שא"א להתיוה, ועכ"פ כשיש עוד סויף דעות החתוכין אף להנשא, אינו מבורר בדבריהם להחמיר בכה"כ, ויש לסמוך על המקילין שהבאתי והראתי פנים שהעיקר כדבריסס, ובאמת כיון שעפ"י הלכה אין להתיר האשה ע"י אמירת הקדיש, והחשש הוא רק לוש לבי"ד טועין כמבואר לעיל, ובכגון דא, אותו הבי"ד בקשין ולות, די להס עדות סערהאות, כי ימצאו בזה כמה מתירין בפי', ואשר שם לבו להתבונן ואינו סומך על כל מה שמוצא כתוב באיזה ספר, זה ודאי לא יסמוך על אמירת הקדיש.
עוד ראיתי בזה דבר חדש מה שלא סזכירו האחרנים ז"ל, כי הנה הה"מ (פי"ג מה' גירושין ה"ע) אחר שהביא וברי התוספתא אלו, דאפי' שמע קול מקוננות ה י א עדות להתיר האשה, סיים שכתבה הרשב"א ז"ל וכן העתיק הב"י לשון זה שהוא מהרשב"א ז"ל. ולכאורה מה שייך לחזק דברי החיספתא מהרשב"א זיל כירא ועוד צרדא אלא צ"ל כיון דלא הובאו דברי התוספתא אלו בש"ם, אולי יש פלוגתא בדבר ואינו הלפס, לכן הביאו שהרשב"א ז"ל כתבה ובודאי נתברר לו שהוא להלכה, ועכ"פ המקור שמצאו בראשונים ז"ל בהלכה זו, הוא רק דברי הרשב"א זיל ולא הביאו משום פוסק אחר, ובדברי הרשב"א ז"ל לא הראו מקום, אך ראיתי בתשובותיו ח"ב הנקרא ,,תולדות אדם" סי' ל"ב שהביא דברי התוס' האלו, וכתב שכל זה אינו אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה שאפשר לומר בדדמי, אין להתיר אף ממה שהזכירוהו הקהילות בין המתים בהזכרת נשמות, שכ"ז אפשר להיות בדדמי, עיין שס שהאריך.
ומעתה לפ"ז בעובדא דידן נסתר היסוד ונפל הבנין, כיון שכתב הב"י שמה שוא סומך ספם יהשפבה, הוא על יסוד ופסתא זו שמשיאין אח האשה עפ"י קול סמקונות, וא"כ אין כ אנא סח שלום, אבל בש מס שלא נאמה הלכם זו כלל, אין שום יסד לדברים האלו למחות אף ההספד והשכבה, ולא ראיתי בפוסקים מי שהביא דנרי הרשב"א האלו אלא בכה"ג סימן י"ז הנהות הב"י ס"ק נ"ט, וקצת צ"ע למה לא הביאו בשו'ע, ואולי בשביל שהביא אותה הלכה דש(ט קול מקוננות משיאין אח אשת! באותה סייף שמשיאין ע"ט י,ד אחד ואשה וע:ד מינן ממילא שדין א' להם, ובאמת היכא שצריך עדות גמורה ב' עדים עשרים, אין לסמוך על עדות כזו של סמ'עת קול הקוננזת, ואך בעדות אשה סומכין על זה כמו בע"א ואשה ועבד, ולכן כשכתב אח"כ דבע"א לחמה צריך שיאמר רברתיו, ממילא נכלל כל א)לו הגוונים שאין בהם עד,ות מווה, שאין למחיר בלא אמירת קברתיו
ולדינא זה ודאי ניון שכן מבואר ברשב"א ז"ל שאין להתיר עי"ז ולא מצינו חולק בדבר, אין מקום להקל עוד, ובפרט לפי מה שהעתקתי שלא הביאו משום פוסק מקור הלכה זו אלא מן הרשב"א ז"ל, אלו הי' מוצאין איזה פוסק שהקיל יותר מן הרשב"א והיה דעתם לפסוק כוותי', הי' מביאין אותו, ומדלא הביאו אלא מדברי הרשב"א ז"ל בע"כ שדעתם ז"ל כי אין לנו אלא כדברי הרשב"א ז"ל, וא"כ כל עיקר הלכה זו לא שייך כלל בשעת מלחמה אך עדיין יש לפקפק, כיון דבשו"ע ופוסקים לא הזכירו דברי הרשב"א האלו, ותשו' הרשב"א והכנה"ג אינם מצויים כ"כ, עדיין יש לחוש לבי"ד טועין שלא ידעו מזה החילוק ולא יעלה על דעתם כלל, אמנם כיון שבלא"ה כתבתי כמה טעמים להקל באמירת קדיש, יש לי עכ"פ עוד סניף גדול גם מזה אבל אבילות ולבישת שאורין וכדוה יצהגו עלל, כי אין עושין דברים כאלו מספק, ומילא צריך למחות בידם מחשש תקלה, וכמ' לעיל כהספד והשכבה דיש חשש בשביל ברית סרוחה לשפתים, ו כן הוא באבילות ולכישת שחורין דיש לחוש אף שאין אומרים כלל בכה, ואולי מעשה חמיר מדיבורא, ואמרו בגמ' כריתות (ו ) הובא בטואו"ח סי' תקב"ג סימנא מילתא, והחת"ס ז"ל הי' גברא ד◗◖שדנא אף בלימוד ה' אבילות כנ1דע, אמנם לימוד הלכה תורה היא, אבל לעשות עשה אבילות וכדומה, הנה אמרו חכז"ל (גיטין נז ◗) כי עליך הורגנו כל היום אלו ת"ח ש�ראין ה' שחיטה בעצמן, הרי שלהראות על עצמו איזה סימן של דבר רע ח'ץ, הוא ענין מס"נ, וא"כ אין לעשות בעצמו נםפק מעשים כאלו שמורין על איזה דבר רע ח'ץ, אבל הקדיש שאין בו אלא קידוש ש"ש ברבים, היא הטובה האמיתית שעינינו כלות ומיחלות אלי'.
אעפ"כ יעשו כמ"ש כתשו' כנסת יחזקאל, שיאספו מנין בביתם ושם יאמרו הקדיש ולא בביהכ"נ, וביום שקשה להם לאסוף מנין בביתם, כמו ביום קה"ת וכדומה, יחאספו שם עשרה אחרי אשרי ובא לציון, ואם יאמרו איזה קדישים כמו קדיש דרבנן אחר אין כאלקינו או אחר עשנת איזהו, ועוד ק"י אחר עלינו וכדומר, סגי בהכי, כי מלפנים שהי' המנהג לחן הקדישים בין הית1חים, לא הי' מגוע לכאו"א הרכה קדישים, ו יוכלו לעשות לעולם, והרווחצו בזה כי לכל הדיעות תרי תמיה מדכה דכירי אינשי, 1בפם"ג הוי חרי תמיהי, חדא דאף שאומרין קדיש אינם נוהגין אבילות, והשנית צפידין שלא יא�מר בבהכ' ברוב עם כי אם בביתם, ובהכי ודאי מדכר דכ�רי שאינו אלא טל סספק, ואין הוראם מזה היר את האשה.
גם יאמרו להם בפי' שיכוונו על תנאי, שאם אביהם חי וקים, יהי' הקדיש עבור י עולם, מבואר בשו"ע (סימן שע"ו העיף ד') שבמקום שאין אבל יאמר קדיש יתום עבור מתי עולם, ובפרט כעת בעוה"ר שהי' מה שהי' שאין שם אף אחד שיאמר קדיש ומצוה לומר עבורם.
והוא ברחמיו ית"ש יציל את כל עמו ישראל בחהוה, מכל צוקה וצרה, ונזכה נראות בישועתו, בהתרוממות קרן עדתו, ויתגדל שם שמים, וראה עין בעין בשוב ה' ציון וירושלים.
והנני ש"ב ידידו דושה"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים
אחר כתבי כל הנ"ל הראוני בתשו' מהר"י אסאד חיי')ד סי' שס"ה כחליט שלח לזמר קדיש אם אין עד'ת שראוי להתיר את סאשה, יאסף דעת כפוסקים המחמירין בהספד ואבילות והשכבה, גס הביא דברי תשו' עבוה"ג וחב"י ושבו"י שמדמין דין הקדיש לדברים הנזכרים, וכבר כתבתי בזה לעיל
ומה שהביא ע"ז תשו' הרמ"ה שבסי' תשו' הרשב"א, זה פלא, דשם מבואר ההיפך שלא החמיר שלא לומר קדיש אלא כשמשיג גבול יתום אחר שהוא חייב ודאי, אבל כשאין שם השגת גבול אין לירא מלומר קדיש, והוא לשון המהרי"ל ז"ל, כי גם תשו' הרמ"ה האלו המה ?מהרי"ל כמ"ש החיד"א בשם הבדולים, אך מה שהביא מהיש"ש פ' כתרא דיבמות שם מבואר בפי' שס' מ1חה מלו,מר ר◖,דיש כמו כהםפד, ועיינתי שס בעצים, וכתב כן בפסיעות בר◖יטר בלי שום ביאור, וכמ ובתי בלא"ה שאין בכחנו לחלוק על העבוה"ג וסייעתו אף שאין אצ מבצים טמם, בפרט כ אחר שראיתי שכבר כתב כן נם היש"ש ואין (כיבין את הארי, מ"ע בנ"ד שה1ח פלבה ובטלות סצכאות עדוין נ"ל כמו שכתכתי, כי באופנים האלו אין סתירה מדברי היש"ש, ך0צטכשמאסרמניובגיס1 לא בביהע'צ כצ שכתבתי ע וד הראוני באור זרוע שהוא מקור דברי כמהרי"ל הנ"ל, והוא באו"ז הלכות שבת סימן נ' וז"ל מנהגנו בארץ כנען וכן המנהג בני ריינוס, לאחר שיאמרו הצבור אין כאלוקינו עומד היתום ואומר קדיש, חבל בכרפס ראיתי שאינם מרפיזים על כך מי ואמר הקדיש, אם נער יתום, או מי שיש לו או"א, וכמנפגינו מסתברא משום מעשה שהי' ברע"ק, והעתיק ע"ז מדברי חכז"ל שארכוח האי עוכדא דר"ע, שע"י הקדיש מציל לאביו מן העורעניות, וכן הביא עוד משם ורו הר"א ז"ל שהוא מהתדב"א עיי"ש, ומבואר מוה ךצהג מי צרכת הי' דאף ש�' שס יתום לא הי' נ◖סופיזין אם אמר הקדיש מי שיש לו או"א, ואך מנהג שארי המקומות דכשהיה שם יתום הי' סקפידים שיאמר הית ים, נגל בשלא הוצך איזה יתום לומר קדיש לא הי' שום קעידא אם אמר הקדיש מי שיש לו או"א, דהרי האו" הביא הראי' למנהגם מהך עבדא דר"ע, ינםם אין ראי' אלא שסיכום יאמר קדיש להציל אב מן העורעניות, אבל כשאין יתום אין עשם ראי' כלל וע"כ דלא מ לחלוק אמנהג בני צרפת אצא במה שלא הי' מ◗פיוין שם כלל אם יאמר היתום קדיש, אבל כשאין צורך בהרדיש לאיזה יתום, לח פלג כלל על מנהג בני צרפת שאנת קדיש אף מי שיש לו אז'א, וצמצא כי בימי הראשונים ז"ל לא הי' חצםג בום מקום להקעיד שלא למר קדיש בחיי או"א, ודברי האו"ז א צד המהרי"ל ז"ל דיו כבואר שם.
ובזה 'ש לדחות קצת הראי' שהביא אוח החכם שבשו"ת חב"י דלא דמי אמירת קדיש להספד והשכבה, מה שהב"י וכל השוחקים :תגו םחות להספיד ו◗לומר השכבה ט הזכירו כלל מהקדוש וע"כ דלא מי, ולהנ"ל י"ל כן דיסו,ד כל דבריהם שכתבו ש,'ש חשש תקלה ע"י הקדיש, היא בשביל התנה שנסיי שאין אומרים כלל קדיש מי שיש לו אויא, וא"כ בימי הרגשנים שח הי' עדיין א מצהנ זה, והי' אומרים קדיש אף מי שש לו או"א, נסילא לא הי' נ◖ם לת ילחוש לתקלה, ויל להיות שגם גום הנ"י וסייעתו הי' נוהגין עדיין יצ הראשונים בזה, ולבן לא כתבו למחות גם בהקדיש, משא"כ בזמן האונים שתפשט המג שצא דאמר קדיש בחיי או"א, אז מצאה החפידא מקום לחוש לתקלה, אבל בטח◖ר הדבר נהחצניר כ"כ ע"ימצה גזהבספק כבר כתבתי שאיוו מובן לענ)ד שו"ר בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צ"ה שנשאל בישוב שיש נו מין מצ1מלם ולכם יש נהם או"א, וא' מהם אבל על או"א דהיינו לחסר י"כ חודש, מי יאמר קדוש יתום ר התפוצה, והשב כיון שנתפשט המצסצ במקום שאן אבל כלל ונום יש יכם או"א, אומרים זא"ז הבע"ב, א"כ ה"ה האן אומרים הי"ב זא"ז, ולכן אין שום העדר כבד אם אומר קדיש אחר י"ג תורש, ואינו עושה בזה או"א רשהים, כיון שבם שאר בע"ב אומרים אין קבידא כלל עכ'צ, וזה סותר שהחמיר כ"כ בח"א סי' ק"ב מחות מלומר דיש אף בסכק אם חת אביו, דאף וי"ל דכאן מיירי בנויו דליכא למיחש להיתר גונה, אבל כיון דיסוד כל החומרא בזה היא ק עב'ר המנהג שאין אומרים קדיש בחיי או"א, כמבואר בעביה"ג וב"י וכן בשבו"י, ואין נו טעם אחר בדבר, א"כ לפ"מ שהעיד השב1"י בעצמו שנתפשט המנהג שבמקום שאין אבל שצריך לומר רדיש, אומרים קדיש אם שיש לכם או"א, תו אין מקום לטעות על ידי הקדיש שבדאי אביו, והלא כל הטורח שטרחו בזה למחות ממר קדיש בשביל חשש תקלה, הוא אך כשאין שם אבל, דבמקום שיש שם אבל שצריך לומר קדיש, בלא"ה צריך למחות מנור קדיש בספק משום השגת גבול דאין ספק מוציא מידי ודאי וזה מב'ואר גם במסרי"ל והוא פשוט, וכשאין שם אבל נסתר כל היסוד שבנו על סמנהג.
וביותר הוא סוכר את דבריו, שבסי' ק"ב שם כתב שלפי המנהג שכ' הרמ"א שבמקום שאין שם אבל אומר קדיש מי שאין לו אב, אפשר דאסור לומר מ שש לו אב, וכבר פת:תי לעיל מה שקשה עציו בזה, ובפאן הוא נסצמו כתב ההיפך, שאם אין שם אבל, אף שיש שם מי שאין לו או"א, אלא שהוא אחר י"ב חודש שאינו צריך לומר קדיש, אומרים קדיש גם שארי הבט"כ אף איתם שיש להס או"א, פי אך בשביל זה התיר לומר לזה שהוא לאחר י"ב חודש שאינו עושה בזה או"א רשעים, יען שגם שארי הבע"ב אומרים, וא"כ אלו הי' אסור לשארי הבע"ב, הי' אסור נם לה שהוא אחר י"ב חודש, בשביל העדר כבוד אביו (דוחק גדיל לטעעים בבריו, דס שכתב שנתפשט סנננהג כמקום שאין שם אבל אומרים קדיש א,ותם שיש להם או"א, סכוום אם אין שם כלל מי שאין לו או"א אף מי שהוא טוור י"ב חודש, ומ"ש להחדר עי"ז לומר לאחר י"ב חודש שאינו העדר הכבוד, הכוונה בבי�ל ����◖ם אחר כשאין שס כלל מי שאין לו או"א המנהג סאו'מרים קדיש בחיי או')א, לכן אין גזה עו,ד העדר עבוד לאותו שהוא לאתר י"ב חודש, אף ששם נמקום שוא שם מקעידין שאין אומרים קדיש שארי הבע"ב, דמלב,ד שאין זה מסתבר כלל ובן, אי אכשר העמיס זה בלשונו כואר להמעיין בדבריו ויש לישב בדוחק אלא שאין להאריך כ"כ בזה, ודבריו צ"ע עכ"פ הרי חזינן שהשבו"י בעצמו שהוא מהמחמירין טובא למחות מלומר קדיש כמבואר בתשובתו ת"ב סי' קי"ד, העה שאסר הוא הפה שהתיר שבמקום שאין שם אבל, הוא םיד על ההג לומ מי שיש א')א, ובודאי דבאופן זה אין מקום לטעות עי"ז לומר מת אב�ו, וא"כ לפמ"ש בלא"ה צחסוף מנין בברכו, יוקל לאסוף שם בכוונה רק מחותן שיש להם או')א, ובכה"ג גם השבו"י מון1ה, ואין ראי' גם משאר המחמירין
שוב ראיתי בשו"ת ארי' דבי עיור חאה"ע סי' ו' שנשאל שם בענין עגנה, וכתב דאף דלא יוכל להורות היתר עד עת פנאי שיוכל לירד אל העיון, מ"מ לענין אמ'רת הקדיש כתב להשואל שייכל צםמוך על דעתו נלכד, שאינו חמור אמירת הקדיש כו היר האשה ועיין שם. י אף שאין נ"ד דוה לגמרי לנדון דידי' ועדיין יש לחלק, מ"מ יש לנו בנ"ד עוד טעמים אחרים, וחזי לאיצטרופא לכל מה שכתבתי, ויש בדברי האתחונים ז"ל עוד פלפולים כהלכה ז י, אלא שאין לי פנאי בעת לחפש כ"כ בסערים ולפלפל בכל פרטי ךבריהם, וסנלפצ1צ"ד כתבתי
ידיד י ש"ב ווחת"ה דאה"ר
הנ"ל