שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צז

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << יורה דעה סימן צו• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן צח >>

~ סימן צז ~

ב"ה

שלו' וכט"ס לכבוד הרב .

אחדשת"ה, הגיעני מכתבו זה כבר י לא השבתי על אתר כי בתחלה חשבתי שלא לבא עוד בכתובים בענין זה, כי אני עמוס התלאה מרוב העירדות העצומות והרבה מכתבים הכרחים נשארו אצלי בלי תשובה אף במלות קצרות מאפס הפנאי וק"ו בזה שצריך קצת אריכות לבאר הענין, וכעת אין נ"מ להלכה כי כבר עבר שנת השמיטה ובהשמיטה הבע"ל אקוה בטח שנזכה לישועה ולגאולה ומלאה הארץ דעה ויכירו הכל האמת ועכשיו בחנם להרבות בדברים, ולפי דעתי אילו הי' נותן לב יותר להענין הי' רואה בעצמו האמת שהוא איסור גמור ואין מקום כלל להיתרים כאלו, עכ"ז נתיישבתי אח"כ יען שהוא ענין חמור ועוקצה כללית אולי מהראוי להשיב עוד הפעם, ואולי יהי' בזה קצת תועלת להסיר הטעות, ולזה חשבתי להשיב אך הפעם, אבל מחמת הטירדות הנחתיו עד עת הפנוי ולזה נשמט הדבר ואחר עד עתה, אבל גם כעת הנני נאחז בסבך הטירדות ולא אוכל לסדר ולדקדק כ"כ בלשון, עכ"ז ראיתי להשיב קצת לעיקר הענין והמבקש האמת יראה אמיתות הדברים.

א

והנה בראשי נה הקשה עלי מתשו' הרמב"ם שבקובן שמבואר שם שאפילו עבר וזרע או נטע באיסור הפירות מותרין מה"ת והבין מדבריו שגם מדרבנן אין איסור אלא מגזירת הספיחין. סנה הקובץ ההוא הוא ממלקט א' בזמננו שלקט מתשו' הרמב"ם ומקור תשו' ההוא הוא מס' פאה"ד להרמב"ם ז"ל הנדפס מכבר זה איזה מאות שנה ושם בסי' ט"ו נכתבה התשו' ההיא ככתבה וכלשונה מתחלה ועד סוף כמו שהעתיקה בקובץ, אך תיבה א' שינה לבסוף שזה מהפך הכונה ומביא לידי טעות וז"ל שם בפאה"ד בסיום דבריו : ואפילו לישראל לא אסרה התורה אלא זריעה בלבד אבל הירק היוצא נ(אליו או אם עבר וזרע הוא מותר מה"ת כמו כלאי זרעים שאסור לזורעה ומותר לאכול הדבר היוצא מאלי' ורבנן הוא דגזרו עליו שלא לגרום מכשול לעוברי עבירה ויבוא לזרוע, עכ"ל אות באות. והרידב"ז בספרו הנדפס אצל פאת השולחן בהל' שביעית סי' ג' נתקשה טובא בלשון הרמב"ם ז"ל בזה דפתח בתרתי הירק היוצא מאליו או אם עבר וזרע מותר מה"ת וסיים מותר לאכול הדבר היוצא מאליו והשמיט עבר וזרע, ולמה לא כתב סתם ומותר לאכול, ומבואר בזה שאינו מתיר בעבר וזרע אלא היוצא מאליו. והאריך שם הרידב"ז לבאר שדעת הרמב"ם דבעבר וזרע אסורין הפירות מה"ת, ומ"ש מקודם עבר וזרע מותר מה"ת הכוונה רק שבשביל העבירה של הזריעה לא נאסר מה"ת, אך נאסר בשביל שביתת הארץ שהקפידה התוה"ק על שביתת הארץ ואינו מותר אלא היוצא מאליו לא הנזרע מאליו, יעיי"ש שהאריך טובא בביאור הענין וכתב שהוא ברור שיש ראיה מדברי הרמב"ם האלו שסובר שאסור מה"ת בעבר וזרע.

והנה הרבה יש לפלפל בדבריו, גם קשה לפענ"ד להעמיס כן בלשון הרמב"ם ז"ל, אבל זה ודאי שאף אם לא נימא כדברי הרידב"ז שיש ראיה מדבריו לאסור מה"ת עכ"פ לאיסור מדרבנן בודאי יש ראיה מדבריו, שהרי השמיט בסיום ההיתר עבר וזרע ואם הוא אסור עכ"פ מדרבנן לכן השמיטו כיון שעוסק שם בגזירת ספיחין ובעבר וזרע אין היתר אף היכא דליכא גזירת ספיחין, ולא הזכיר עבר וזרע אלא בתחלה שכתב בפי' שמדבר רק מאיסור מה"ת, אבל לבסוף שכתב סתם ומותר לא כתב אלא דבר היוצא מאליו שבעבר וזרע אין היתר

מדרבנן בשום דבר אף במה שאין שם גזירת ספיחין וז"ב, וא"כ מאותה התשובה הוא ראיה לאיסור ולא להיתר כמ"ש כ"ח נ"י. ומה שדימה אותו הרמב"ם ז"ל לכלאי זרעים אינו אלא לענין זה בלבד שאסרה התוה"ק הזריעה ולא נאסר הפרי מחמת עבירת הזריעה, אבל ודאי דלאו לכל מילי דמי לכלאי זרעים שהרי שביעית חמורה דאית בי' איסור שביתת הארן וכמה ענינים וגזירות החמירו בשביעית מה שאינו בכלאי זרעים וז"פ. ואך בהעתקת הקובץ שינה בתיבה אחת שבמקום שהיה נכתב ,,היוצא מאליו" כתב "היוצא מ מ נ ה ", ומלשון זה אין הכרח שכוונתו על היוצא מאליו כי הלשון היוצא ממנה אפשר לפרש גם אם יצא ע"י שעבר וזרע וא"כ אין ראי' כלל, אבל כיון שאנו רואים הלשון בס' פאה"ד שהוא מקדמת דנא בודאי השינוי הזה שנעשה בזמנינו בהקובן הוא טעות המעתיק ובלא"ה כתב שם ברידב"ז שבבירור שטעות הדפוס יש בתשו' הזאת כי נשתרבבו הדברים ומסובבים הרבה וא"א למיקם עלה דמילתא. ובקובץ הנדפס הוסיף עוד בטעות אמנם גם מלשון הקובץ אף שאין ראיה לאיסור אבל גם להיתר אין ראיה כי מסתמיות הלשון היוצא ממנה אין ראיה דמיירי גם בעבר וזרע, ואדרבה יותר נוטה הכוונה בלשון היוצא ממנה שכוונתו על היוצא מאליו, ואם כוונתו על עבר וזרע הו"ל לבאר בפי' כיון שהוא רבותא יותר, ואך בתחילה כשכתב היתר מה"ת שם הזכיר עבר וזרע, אבל אין משם ראיה כלל להיתר מדרבנן. והרמב"ם ז"ל לא נחית שם באותה התשו' לבאר כל דיני השמיטה אלא בא שם לפרש המשנה וביאר דיני הספיחין, ואגב כתב שמה"ת אין איסור אף בעבר וזרע, אבל לא נחית שם לבאר כל הפרטים איך הדין מדרבנן בעבר וזרע ואין ראיה כלל וז"ב.

ולפענ"ד אף מדברי הרא"ה ז"ל בס' החינוך (מצוה שכ"ח) אין ראי' דלא כ' אלא שמותר מדאוריי', ואף שלא כתב אח"כ רק איסור הספיחין, י"ל דמש"ה כתב ספיחין שהוא רבותא יותר דאסור אף ביוצא מאלו ובזרע או נטע באיסור הוא ק"ו שאסור אף באילנות כמ"ש הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ונדפס כעת בש"ס מס' סוכה פרק לולב הגזול בהשגותיו על הרז"ה שם, וז"ל אמר אברהם של צרפתי הוא זה ואינו נכון שלא אסרה התורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל השמור ביד גוי לא אסרה תורה, ועוד איזה שבח יש בין שמור לשאינו שמור, אבל של עזקה הוא ארץ עבודה ומטוייבת ואם ספיחין אסורין בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של גוי בין של ישראל עכ"ל. ותמה עליו הבכ"א דכיון שמודה לשיטת הרז"ה ור"ת ורבותיו של רש"י דפירות המשומרין בשביעית אסורין מה"ת, ואך מחלק דזה דווקא המשומר ביד ישראל אבל שמור ביד גוי אינו אסור כיון שאינו מוזהר על והשביעית תשמטנה, א"כ קשה גם לפי פירושו דפי' עזקה ארץ עבודה ומטוייבת למה יהיה אסור כשהוא של גוי, הלא הגוי אינו מוזהר שלא לעבוד הארץ בשביעית, ומ"ש איסור עבודת הארן מאיסור שמירת הפירות, ומה שהביא ראי' מספיקין אינו ראיה, דספיחין אינם אסורין אלא בפירי האדמה אבל בפירות האילן אין שם איסור בכיסין. עוד הקשה מהמשנה דנטייגה (פ"ד מ"ב) דאוכלין לבית הלל

ב

(הנה מה שהק' מהמשנה דנטייבה כבר ביארתי בתשו' הקודמת דהמשנה מיירי רק בחרישה לבד לא בזריעה כלל, אבל הראב"ד ז"ל כתב ארץ עבודה ומטוייבת, הוסיף מלת ,,עבודה", ור"ל שנעבדה היטב כמו שפירשו גם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמו"י שכ' (יבמות קכב.) עזקה פי' חופר חו עושה להם כמין גדר למלאותו עפר ואברויי אילנא הוא ואסורין הפירות שבאו מעבודת שביעית, ומזה לא מיירי המשנה ולק"מ ומ"ש שאין חילוק בין איסור עבודת הארן לאיסור שמירת הפירות, הנה בתשו' הקודמת הבאתי דברי המהר"ם שיק שכתב לחלק דבעבודת הארץ איכא הלאו דל"ת כ"ת, אבל אחר כתבי זאת התבוננתי דאף שסברת המהר"ם שיק נכונה, מ"מ א"א להעמיס זה בלשון הראב"ד ז"ל, שהרי הראב"ד למד איסור עבודת הארץ מק"ו מספיקין, ואם כוונכו בשביל ל"ת כ"ת אינו ענין כלל לספיחין שבספיחין לא נעשה שום תועבה ואינו אלא איסור דרבנן.

אמנם מה שהקשה כ"ת על המהר"ם שיק שאינו מתורץ דברי הראב"ד באיסור דל"ת כ"ת כיון שאוסר גס בשנ גוי שאינו מלווה על הזריעה זה אינו כנוס, שהרי מבואר ברש"י ז"ל חולין ד' קי"ד דהיכא שאסור משום ל"ת כ"ת אסור אף בנעשה ע"י עכו"ם כיון שהוא מתועב, וע"כ צ"ל כן שהרי ודאי בב"ח אף למ"ד דאסור משום ל"ת כ"ת אף בנתבשל ע"י נכרי אסור, וא"כ מתורץ שפיר דברי הראב"ד ונשמור שלא נעשה מלאכה בגוף הפירות ולא שייך ל"ת כ"ת אין לאסור בעכו"ם שלא נצטוו על והשביעית תשמטנה, אבל בעבודת הארץ דאברויי אילנא הוא אם שייך בי' ל"ת כ"ת ודאי דאסור אף בשל גוי דאף שלא עשה שום איסור מ"מ בדבר המתועב אין נ"מ בין של גוי לשל ישראל כמבואר

ומה שהקשה עוד שיש פ וסקים סי ברים שאינו אסור מדאורייתא, גברא אגברא קרמית, הלא בודאי יש בזה פלוגתא, והרבה פוסקים סוברים שאסור מדאורייתא כאשר יתבאר להלן, והרידב"ז (סי' ג') סובר גם בדעת הרמב"ם שאסור מדאורייתא. ומה שהקשה מהש"ס כבר נתחבטו הרגה בכעין קושיא זו על הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' פולי המוקדשים שכתב על המטיל מוס בקדשים שהאוכל ממנו כזית לוקה משום ל"כ כ"ת והוא מהספרי, והרבה לתמוה עליו המ"ל בפ"ד מהל' בכורות שהוא נגד הש"ס שאסור רק משום קנס. ויותר תמיה שהוא בעצמו פסק כן בהל' בכורות שאסור משום קנסא והשג"א בחידושיו סימן ט' האריך הרבה בדברי הרמב"ם האלו ולא מלא שום תי' ובתוס' בכורות ד' ל"ד ד"ה ומי כתבו דיש בזה פלוגתא. ובאמת שבענין ל"ת כ"ת יש מבוכה רבה וענין עמוק שצריך אריכות גדול ולא באתי להרחיב הדיבור בזה, ולא הבאתי דברי המהר"ם שיק לפסק הלכה לאסור משום ל"ת כ"ת דאם באנו לאסור משום ל"ת כ"כ צריכין לאסור אף בשל גוי. וגם המהר"ם שיק אינו מדבר שם להלכה אלא לתרץ דברי הראב"ד, ולא הבאתי דברי המהר"ם שוק אלא לסניף למה שכתבתי בלא"ה שיש חילוק בין חרישה לזריעה. ועי' פרישה חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ג שכ' באיסור שביעית דאם זרע באיסור פירותי' אסורין משום ל"ת כ"ת וכן כתבו כמה פוסקים. ולפענ"ד אולי אפשר לומר דשייך הלשין ל"ת כ"ת חף לשיטת האומרים שהוא מדרבנן, דהתוס' בבכורות ד' ל"ד על הקושיא שהקשו נהא דאמר שם בצורם אוזן דאסור משום קנסא ובספרי מבואר שאסור משום ל"ת כ"ת אלמא דאורייתא הוא, ובתי' האחרון שם תי' דהך דספרי אסמכתא, ומדרצו להשוות בזה דברי הש"ס עם הספרי ש"מ דאף במה שאסרו חז"ל מטעם קנסא שייך לומר דאסמכי' אלאו דל"ת כ"ת, ויש נ"מ בין איסור דרבנן דאסמכי' אקרא ובין שאר איסור דרבנן שחמור יותר עי"ז כמ"ש המג"א באו"ח סי' פ"ט ס"ק י"ד דאף דבתפלת המנחה אין צריך להפסיק מ"מ בשחרית שאני כיון דאסמכי' אקרא דל"ת על הדם צריך להפסיק אף ששניהם דרבנן מ"מ חמור יותר כיון דאית בי' אסמכתא. אבל מכמה פוסקים נראה שאסור מדאורייתא משום ל"ת כ"ת, גם בדברי הראב"ד הבינו הרבה פוסקים שסובר שאסור מה"ת, אבל לפענ"ד לא נראה כן יען שלמדה מספיקין, ואף דברישא בשמור נראה ודאי שסובר שאסור מדאורייתא בשל ישראל שהרי בשל ישראל הסכים להר"'ה, והרז"ה כתב בהדיא שהוא אסור מה"ת, צ"ל לדעת הראב"ד דכיון דאיסור שמור הוא מקרא וענבי נזיריך שפירושו אותן שהפרשת מבני אום ואינם מן המופקר, אין ללמוד מזה אלא ליקח מן השמור שלוקח מן האיסור ממש, אבל אם הי' קודם משומר ואח"כ הפקירו או אפילו הי' נעבד באיסור שחמור יותר מ"מ כיון שבשעה שלוקחו כבר נעשה מעשה א"א ללמוד זה מהקרא דמיירי בלוקח מן המשומר ממש, ואך רבנן החמירו יותר בנעבדה באיסור כיון דעיקר הפרי בא מעבודת שביעית איכא למיגזר ביה יותר ויש פוסקים שסוברים בהיפך שאין איסור אכילה מה"ת אלא בלעבור באיסור לא בשמור כלל כמ"ש הרא"ם בפי' השני על התו"כ שעל הקרא דוהיתה שבת הארן לכם לאכלה דמן השבות אתה אוכל דהפי' הוא שאסור לאכול ממה שנעבדה באיסור ולא שבת, וכן פי' הק"א ועוד כמה מפרשים, וזה נראה גס דעת רש"י ז"ל, שהרשב"א ז"ל תי' דעת רש"י מקושית הר"ת דאזיל לשיטתו שבפירושו בחומש, וא"א להשוות דעת רש"י שבגמרא עם פירושו שבחומש שהביא התו"כ דמן השבות אתה אוכל, אלא בדרך זה שסובר שבשעור מותר דקרא דענני נזיריך לא מיירי באכילה, אבל נעבדה באיסור נלמד מקרא דוהיתה שבת הארץ וגו' דמיירי באכילה שאסור מה"ת, ובס' ערוך לנר על מס' יבמות כתב להשוות דברי רש"י ז"ל עם פירושו שבחומש לפי פי' הראשון של הרא"ם, אבל לפענ"ד קשה להעמיס זה בפירושו שבש"ס, אבל לפי פי' השני שברא"ם א"ש היטב ובפרט שרוב המפרשים פירשו כן דברי התו"כ ודו"ק בזה כי קצרתי

והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמו"י (יבמות דף קכ"ב ע"א) הסכימו לדעת רש"י שלא אסרה התורה אכילת הפירות מהשמור, אך בנעבדה באיסור הסכימו כולם שאסור, אבל לא נתבאר בדבריהם אם הוא מה"ת מדרשתהתו"כ דמן השבות אתה אוכל שהובא ברש"י ז"ל פ' בהר, או הוא מדרבנן. אך מדברי הנמ"י שסיים לבסוף שקנסוהו רבנן לאסור פירותיו נראה שסובר שהוא מדרבנן, וכן מדברי הראב"ד כיון שלמדה מכעיסין צ"ל שהוא מדרבנן, ומה דאסר בשל גוי אפשר דבנעבדה באיסור שמלאכת האיסור והתיעוב הוא בגוף הפרי יש לגזור יותר כשאוכלה אף משל גוי שלא יעשה אח"כ המלאכה בעצמה, משא"כ בשמור שאין המלאכה והתיעוב בגוף הפרי, ובפרט אם נימא דאסמכי' אקרא דל"ת כ"ת דשם אין נפקא מינה בין של גוי לשל ישראל. אי נמי יש לומר דגם הראב"ד ז"ל טעמו שאוסר בשל גוי שמא לקחם מישראל, וכמו שפירש הב"י (אבקת רוכל סימן כ"ד) גם בדעת רבותיו של רש"י, אף שכתבו סתמא שאסור בשל גוי והא דלא חש לזה הראב"ד ז"ל

בשמור י"ל דסובר דבשמור אין האיסור אלא כשלקחו מן המשומר לא כשלקחו מן ההפקר אף שהיה קודם שמור באיזה פעם כי מאי דהוה הוה, כיון שאין השימור בגוף הפרי, ולכן גם בעכו"ם אף שלקחם משל ישראל, כיון שעכשיו הוא במקום ההיתר שהטכו"ם לא נצטוה אין לאוסרו, משא"כ כשנעשה ע"י אברויי אילנא שנעשה גוף הפרי באיסור נשארה באיסורה אף שבא אח"כ ליד עכו"ם, וזה מבואר בלשון הראב"ד במה שכתב איזה שבא יש בין שמור לשאינו שמור, ומבואר שע"ז סובב כוונתו אם ניכר איזה שבח בגוף הפרי וכן נראה גם מלשון הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמו"י. ומיושב בזה גם מה שנתקשה הרדב"ז (פ"ד הל' כ"ט) דאם הראב"ד אוסר בשל גוי למה אינו משיג על הרמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה שהתיר בשל גוי ולהנ"ל מיושב דהרמב"ם שם מיירי בנלקח משדה הגוי באופן דידעינן בודאי שהוא משל גוי ובזה אפשר גם הראב"ד ז"ל לא אסר אלא בכה"ג שבש"ס יבמות דמיירי בנכרי שהביא פירות ולא ידעינן מהיכן הם ושמא הם משל ישראל.

אבל קושית הרפ"ח לכאורה עדיין צ"ע, דאף שסברת הראב"ד הוא דבנעבדה באיסור אף באילנות הוא גזירה קרובה יותר מגזירת הספיחין שבזרעים ועשה ק"ו ע"ז שלפברתו הוא חמור טפי וא"א לפלוג על הראב"ד בסברא, אבל מ"מ קשיא דהלא מבואר במשנה מס' ידים פ"ג דאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים וכתב בס' כריתות שאף בק"ו אין דנין ועיי"ש בא"ר ובשאר מפרשים דדבריהם צורך סייג לפי הנראה להם ואין ללמוד זמ"ז, וא"כ שפיר הקשה הבכ"א דכיון שגזירת ספיחין הוא רק בזרעים אין ללמוד משם אילנות שהם שני ענינים, דאף שהוא ק"ו כיון שנעבדה באיסור מ"מ אף בק"ו אין למדין ד"ס מד"ס אבל הנראה בדעת הראב"ד ז"ל, כי הרמב"ן וסייעתו כתבו מקור להאיסור בנעבדה בשביעית מהמתני' (פ"ב מ"ו) דנוטע בשביעית יעקור, ונראה שגם הראב"ד סובר כן שהרי בפ"ד מה' שמיטה בה' ט"ו בדין עבר וזרעו בשביעית כתב שם הראב"ד טעם זה לאסור ממתניתין דנוטע בשביעית יעקור, וגס שלפי פירושו בש"ס בפירות של עזקה נלמד משם שאסור בכה"ג, וכיון שיש לעיקר הדין מקור בש"ס שפיר אפשר למיסבר הטעם בשביל שהוא ק"ו, והראב"ד לא האריך בכאן להביא המקור, אלא כתב הסבר הענין כדרכו בכ"מ, ובש"ס מצינו כמ"פ שלומדין ד"ס זמ"ז וגם עושין פירכות מזל"ז, וגם בהך מתני' דנוטע בשביעית עשו רומיא דר"מ אדר"מ בגיטין ד' נ"ג וכבר כתבו הפוסקים דהא דאין לומדין ד"ס זמ"ז הוא רק כשאין הלימוד בגמ' כי הם ידעו שורש הגזירה מה שאפשר ללמוד זמ"ז והוא מוכרח בכ"מ בש"ס כנודע, וא"כ אין קושיא טל הק"ו שכתב כאן הראב"ד ז"ל

ועכ"פ חזינן ודאי סברת הראב"ד ז"ל דגזירת ספיחין בזרעים הוא רבותא יותר מלעבדה באיסור באילנות שהוא ק"ו, וא"כ אין ראי' גם מס' החינוך שכתב שם אח"כ גזירת ספיחין ושביק נעבדה באיסור, דדרך הפוסקים לכתוב מה שהוא רבותא יותר. ומדברי תשו' הרמב"ם אף לפי נוסחת הקובץ בודאי דאין ראיה כמו שכתבתי למעלה ועי' ב"י סי' קנ"ט שהביא מתה"ד דאף דספק בטהרת ידים טהור ונקטינן לקולא בספק פלוגתא דרבוותא, מ"מ מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסק גאון אחר בהדיא להיתר אלא דדייקינן מיני' בהוכחה והכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשין בהדיא יעיי"ש. וא"כ אף לפי דבריו שמצא איזה הוכחה א"א לסתור דברים המפורשים לאיסור בשאר כל הפוסקים כאשר יתבאר עוד בזה אבל באמת אין שום הוכחה כלל כאשר כתבתי, ולפי הנוסח שבתשו' הרמב"ם בס' פאה"ד עוד יש ראי' גדולה לאיסור ובחנם הרעיש במכתבו בתשו' ההיא כ"כ.

ג

מ"ש מדברי הרמב"ם פ"ד הל' ט"ו שמבואר בדבריו להיתר והאריך בזה בדברי הראב"ד ומהר"י קורקוס ובדברי הכ"מ והרדב"ז כ"ז אינו ענין כלל לנ"ד, ותמה אני שלא הרגיש שכ"ז לא מיירי אלא בנלקע בשמינית שהגמר פרי הוא בשמינית, לא בנלקט בשביעית והרמב"ם ז"ל במתק לשונו אף שגם בהתחלה כתב ויצא לשמינית וא"כ ידעינן מזה בודאי דמיירי בנלקט בשמינית, אעפי"כ לא הספיק עצמו בזה ולבסוף בסיום ההיתר חזר ואמר הואיל ונלקט בשמינית, ואף שדרכו לקצר ולמנות התיבות ממ האריך בכאן שלא לטעות ח"ו להתיר פירות שביעית שנעבדו וגם נלקטו בשביעית והראב"ד ז"ל חולק גם בזה דכיון דמבואר במתני' הנוטע בשביעית יעקור ש"מ דע"י נטיעה של שביעית אין לו תקנה ואין הולכין אחר גמר הפרי שהיה בשמינית. וכן מבואר בתירוצו של המהר"י קורקוס שכתב בלשונו שאעפ"י שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר הפרי, הרי שההיתר הוא בשביל שהולכים אחר גמר הפרי, וא"כ כשנגמר הפרי וגם נלקט בשביעית אין היתר וכן הוא לשון הרדב"ז ז"ל כגון שלא הספיקו לעקור אותם עד שנכנסה שמינית ואפילו תימא דקנסינן לי' מ"מ בעינן למידע אם יש עליהם איסור שביעית

לאחרים או לא, א"נ דמית ולא קנסינן בנו אחריו, עכ"ל. הרי שעיקר תי' הוא רק בשביל שלא הספיקו לעקור אותם עד שנכנסה שמינית וגם בזה מסתפק שמא אסור אף לאחריני, אלא דבעית לא קנסינן בנו אחריו, וא"כ נלקטו בשביעית עצמה לא מצא מקום להסתפק אם להתיר אף לאחריני דבודאי אסור לכל כסתימת כל הפוסקים. אך במהר"י קורקוס פ"ד הל' כ"ט מסתפק לבסוף בזרע ישראל בקרקע הגוי ואין לשונו ברור שם בכל אותו הסעיף כמבואר למעיין והנה סמך שם באמצע דבריו על מ"ש בהל' ט"ו שאם עבר ולא עקרו הפירות מותרים, ושם מיירי רק בילא לשמינית, ואולי גם בהל' כ"ט מיירי בכה"ג היכא שעבר ולא עקרו ונלקט אח"כ בשמינית, אלא שקיצר בלשונו וסמך על מה שכתב לעיל, ובפ"ד הל' א' גבי שדה שנטייבה אוכלין פירותי' כתב שם המהר"י קורקוס בהדיא פי' שצמחו מאליהן ופשוט עכ"ל. הרי שפשוט בעיניו שאין היתר אכילת הפירות אלא בצמחי מאליהן והוא לא עשה אלא החרישה בלבד, אבל בנעבדה באיסור ולא צמחו מאליהן אסורים. ונראה מזה שדעתו ז"ל שאסור מן התורה, שהרי בכל אותו הסעיף אינו מדבר הרמב"ם ז"ל אלא מדין תורה, ואף שהמהר"י קורקוס פי' המשנה דלא נאכל דקאי אפתיתין, אין זה סותר לדינא שאסורין הפירות כשנעבדה באיסור כאשר כתבתי בתשו' הקודמת שאין אלו הפירושים חולקין לדינא. ועכשיו ראיתי בערוך השולחן סימן ט"ו הלכה ה' שכתב גם כן שהרמב"ם בפירושו פירש לא נאכל בעבר וזרע ובחיבורו פירש דקאי אספיחין ולדינא על הפירושים אמת, ועכ"פ גם המהר"י קורקוס כתב בשני מקומות לאיסור, ובהלכה כ"ט אין הלשון ברור, ויש שם כמה סתירות, וכפי הנראה יש טעות הדפיס או טעות המעתיק כאשר רגיל טובא בספרים הנדפסים כעת מחדש ממעתיקי זמנינו מכ"י ישנים כנודע.

ולדינא הנה לדעת רב י תיו של רש"י והתוס' והרא"ש והר"'ה והראב"ד הפירות אסורים כשלקחם מן השמור, אף שלא נעשה איסור בגוף הפירות, וכשנלקחו מישראל אסורים באכילה מדאורייתא לדעת כולם ואך בנלקחו מן הגוי יש פלוגתא ביניהם אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והרמב"ן והרשב"א והריעב"א והנמו"י שהסכימו לדעת רש"י שלא נאסרו הפירות מחמת איסור השימור כתבו כולם שהיכא שנעבדו באיסור נאסרו הפירות, וזה ודאי אסור אף לאחריני כי המה גוף האיסור שבאו ע"י עבודת שביעית, וכמ"ש הראב"ד שהוא ק"ו מספיקין וספיחין ג"כ נאסרו לכל העולם מחמת הגזירה אף שצמחו מאליהם וק"ו כשנוצר באיסורו וכולם כתבו בזה לפרש דברי הגמ' ביבמות דמיירי בלוקח מן הנכרי, וחזינן דאף בנכרי שלא נצטוה ולא עביד שופ איסורא לא בלקיחתן ולא במכירתן אעפי"כ אסורין הפירות גם לאחרים שקנו מידו כש"כ בשקנו מידי כעוברי עבירה שאסורין.

ומ"ש הרמב"ן שלא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם אלא שלא יקחו אותם מן המשומר, זה כתב רק באיסור השימור שאין השבח בגוף הפרי לאסור הפרי עי"ז כמ"ש הראב"ד ז"ל ואין האיסור אלא בשביל שלוקחו מן המקום המשומר, וא"כ אם הפקירו אח"כ ולקחו שאר אדם מן המופקר תו אין עליו איסור, משא"כ בנעבדה באיסור שהאיסור הוא בגוף הפרי שבא מעבודת האיסור אין נ"מ מאיזה מקום לוקחו, וכל היכא דאיתא איסורא עמי' ואסור לכל העולם ולדעת רש"י ז"ל סוא אסור מה"ת, וכן כתבו הרבה ראשונים ואחרונים כאשר זכרתי לעיל, ועכ"פ מדרבנן ודאי אסורין.

ומה שכתב שאין ראיה מהרמב"ן לפסול האתרוגים לאחרים דהרי גם הרדב"ז פירש כן בנוטע בשביעית יעקור דיש לומר דהפירות אסורין רק להנוטע אבל לאחרים מותרין. הנה מדברי הרדב"ז שהביא מבואר ההיפך מדבריו שהרי התחיל לומר כגון שלא הספיקו לעקור אותם עד שנכנסת שמינית, ובזה תירץ דאף דקתני במתניתין הנוטע בשביעית יעקור, כל מקום יש לומר דבלא הספיקו לעקור עד שנכנסת שמינית הפירות מותרין, ועל זה סיים אחר כך ואפילו תימא דקנסינן לי' מ"מ'מ בעינן למידע אם יש עליהם איסור שביעית לאחרים או לא, א"נ דמית ולא קנסינן בנו אחריו, הרי דרק בשלא נלקט עד שנה שמינית מסתפק אם נאסר לאחרים, דאי היה כוונתו דיש מקום להסתפק אף בנלקט בשביעית עצמו להתירו לאחרים לא היה צריך להקדים הקדמה זו שלא הספיקו לעקור עד שנכנס שמינית, בקיצור הי' לו לתרץ די"ל שמותר לאחרים, וע"כ דזה ברור בעיניו דבשביעית עצמו שאמרו ע"ז הנוטע בשביעית יעקור אסור בודאי לכל העולם, ואך במה שהוסיף לומר דגם בשמינית קנסינן לי' גם בזה אינו ברור בעיניו שמותר לאחרים, ומסתפק דשמא רק בבנו מותר יען שכבר מת ובנו מאליו הוא זוכה וזה קיל מלאחריני בחייו כאשר יתבאר עוד להלן. גם בהל' כ"ט כתב הרדב"ז בסתמא שפירות שנעבדו באיסור אסורין כפי' הרמב"ם במתני' דלא נאכל, ולשון לא נאכל משמע ודאי שאינו נאכל לשום אדם.

ומה שדחה דברי הרדב"ז במה שפי' דברי הרמב"ם דמיירי במית ולא קנסינן בנו אחריו ממ"ש הרמב"ם

בפ"ג הל' י"א דאם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור, איני יודע מה קושיא דזה ודאי דקודם עקירה בשביעית מחייבין גם היורש לעקור, אבל הרדב"ז מיירי בלא עקר ונכנס לשמינית ודנין רק על הפירות, ובזה לא קנסינן את היורש לאסור את הפירות עליו, והלא כ"ת רוצה להתיר בכה"ג לאחרים אף בחייו גם בשביעית עצמו, ומה קושי' טל הרדב"ז שמתיר רק בשמינית דוקא ליורש ומה שהביא הרמב"ן בסוף דבריו מתני' דשדה שנטייבה לא תזרע במוצאי שביעית, זה כתב דרך רבותא דאפי' בשדה שנטייבה שלא עשה אלא החרישה בלבד וגס כבר עבר השביעית אעפי"כ החמירו חכז"ל שלא יזרע, אבל ודאי דבנעבדו הפירות באיסור חמור יותר, וכמו שכתב הראב"ד על פירות האילן שנעבדו באיסור שהוא ק"ו מספיקין אף דשם החמירו יותר לאסור אף בפירות האילן מה שאינו אסור בספיחין ומצינו כ"פ כן בפוסקים.

ד

ומ"ש עוד דזה ברור דאם אתרוג הוא דכשר לצאת בו מצות אתרוג כמו באתרוג של תרומה דישראל נפיק ביה מחמת שיכול ליתנו לב"ב כהן, וכמו כן גם כאן כיון דמותר לאחרים מותר ליתנו גם במתנה לאחרים, והביא על זה דנרי הערוך השולחן (סימן י"ז סעיף ג') שהביא ראיה מדאמרו (פ"ד מ"ג) שאסור לתופרה שמע מינה דבחנם שרי, ואם כן הוי היתר אכילה כמו תרומה לישראל דשרי לצאת בו. הנה אף לפי דבריו שפירות שנעבדו באיסור שרי לאחריני וגם מותר בכה"ג ליתנם במתנה, שכ"ז אינו כאשר יתבאר עוד להלן, אבל גם לפי דבריו האיך ברור בעיניו שמותר לצאת בו הלא הוא פלוגתא בגמרא (סוכה דף ל"ה) דלחד מ"ד סגי באית בי' היתר אכילה ולחד מ"ד צריך שיהיה בו דין ממון, ופירש"י ז"ל למ"ד היתר אכילה פי' שיכול ליתנו לב"ב כהן, אבל למ"ד שצריך שיהי' בו דין ממון, פי' שמקדש בה את האשה ומוכרה לכהנים והדמים שלו, וא"כ בכאן שאסור למכרו ולקדש בו את האשה שאינו מתנה בחינם לא הוי דין ממון, והפוסקים לא הכריעו בזה, ונראה דעתם דצריך באתרוג תרווייהו, היתר אכילה ודין ממון, כי גם בש"ס לא הכריעו בזה וכתבו לתרץ כל הדינים שבמשנה אליבא דתרווייהו וא"א להקל כלל, והאיך ברור בעיניו להתיר אתרוג שאין בו דין ממון

אבל גם למ"ד היתר אכילה שבנה יסודו על מה שחידש שמותר ליתנו בחנם, הנה ברי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן פ' חמישי סי' י"ג כתב כ"פ מכר ומתנה בחדא מחתא וכמו שאסור ללוקח כמו כן אסור למקבל מתנה דחד טעמא הוא שלא יהנו מעשיו, ואך שהפקירו וזכה בו אחר מן ההפקר בזה כתב דלא דמי למתנה שנהנה במה שנותן אבל זוכה מן ההפקר דמי לבן היורש יעיי"ש שהוא דבר פשוט בעיניו דלא כמ"ש בערוך השולחן. וגדולה מזו מבואר בב"י יו"ד סוף סימן קי"ז על הך דינא שאסור לעשות סחורה בדבר האסור מן התורה, והביא מדברי הגהות מיימוני ית (הלכות מאכלות אסורות פרק ח') דכשם שאסור לעשות בו סחורה כך אסור לקנותו כדי ליתנו לנכרי, וכתב הבית יוסף הטעם משום דמתנה כמו עכר הוא דאי לאו דקבל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' מידי, הרי דאף שאינו מוזכר בש"ם רק סחורה אטפי"כ אמרינן דמתנה ממילא משמע, וכמו דאין נפ"מ במכירה בין אם הריווח הוא הרבה או מעט כמו כן במתנה כיון שיש לו עכ"פ איזה תועלת הוא שוה למכירה, ולא אמרינן מדלא אמר רבותא יותר מתנה ש"מ דמותר, כי אין בזה רבותא יותר חיל בתר טעמא וחדא הוא, ומה שאמרו לשון סחורה או מכירה אורחא דמילתא נקט שכן הוא דרכן של בני אדם לסחור ולמכור בכל יום תמיד ולא ליתן מתנות, ועיין בגמרא נדה דף כ"ב ע"א כי יזוב זוב דמה אורחא דמילתא נקט, ולעולם אפילו דם יבש נמי, ובתוספות יבמות דף ק"ד ע"ב ד"ה דאמר דהא דמספקא בפרק נערה אי חרש מיפר או לא מיפר משום דלאו בר שמיעה הוא, היינו משום דשמא לא כתב קרא ושמע אלא אורחא דמילתא הכי הוי דכי שמע מיפר, וכמ"כ אמרינן בש"ס שדבר הכתוב בהוה ופירש"י ז"ל בדבר הרגיל להיות, ובגמ' ע"ז ד' כ"ב בבעיא דסתמא מאי ופשיט מרישא אם התנו מתחלה מותר הא סתמא אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר אלא מהא ליכא למשמע מיני', וכתב שם הרמב"ן בחי' דלא סתרי הדיוקים דאיכא למימר אורחא דמילתא נקט. ובאמת כי הך דיוקא שדייק בערוך השי לחן מדאמר שאסור לתופרה ולא אמר שאסור במתנה ש"מ דבמתנה מותר, הנה אדרבה יותר יש לדייק ממה דאמרי' במ"ק י"ג ובגיטין מ"ד ובבכורות ל"ד על הך מתני' דשדה שנטייבה לא תזרע במוצאי שביעית אמר ר"י ב"ח נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה, ואם נימא דגם בחייו אם נותנה במתנה לאחר מותר לזורעה הול"ל רבותא יותר שגם בחייו מותר במתנה ולמה אמר דווקא במת דלא אהני לי' מעשיו כלום, אלא וודאי דהיכא שהוא נותן אסור ולא אמרו חכרה או מכרה אלא בשביל שהוא אוקמא דמילתא כאשר הבאתי לעיל כמה ראיות שדרך המקראות והש"ס לדבר כאורחא דמילתא ואין נ"מ כלל בין מתנה למכר לפי הטעם שאמרו עליו חכז"ל שלא יהנו מעשיו הרעים ועכ"פ מבואר ברי"ט אלגזי דמתנה אסורה כמכר וא"כ אין להתיר.

וכד דייקינן מתק לשונו של רש"י ז"ל שכתב בתרומה שיכול ליתנו לב"ב כהן שלכאורה אינו מובן שום נ"מ בין ב"ב או כהן אחר ולמה האריך בחנם לפרש איזה כהן הול"ל בקיצור שיכול ליתנו לכהן, גם אינו מובן בלשון שיכול ליתנו לכהן דמשמע שהרשות והיכולת בידו ליתנו לכהן הלא חיובא רמי' עלי' והוא מחוייב מדאורייתא ליתן התרומה להכהן. ונראה בזה דהנה החוו"ד בסכרו נחלת יעקב במס' סוכה דף ל"ה העלה במה שאמרו שצריך באתרוג שיהי' בו דין ממון לא סגי אם יש לאחרים בו דין ממון אלא צריך שיהי' בו דין ממון לעצמו ואי לאו הכי לא מקרי לכם, ולפי"ז אינו מובן לכאורה למה בהיתר אכילה סגי אם יש לו היתר אכילה לאחרים אף שאין לו לעצמו היתר אכילה בו, הלא גם היתר אכילה הוא מקרא דלכם כמו שכתבו שם ברש"י ותוספות, וצריך לומר דכיון שלמדו חכמינו ז"ל (ספרי נשא ל"ד) מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו שטובת הנאה לבעלים א"כ חזינן דע"י טובת הנאה שיוכל לבחור לו הכהן שירצה קראו הכ' שהוא שלו, וא"כ מיקרי נמי לכם ע"י טובת הנאה זו, ולכן דייק רש"י ז"ל לומר שיכול ליתנו לבן בתו כהן דע"י שהיכולת בידו לבחור את בן בתו ליתן לו ע"י טובת הנאה הזו מיקרי לכם. וא"כ כיון דלא מיקרי לכם אלא בשביל שיכול ליתנו לאותו שהוא רוצה בו ויש לו הנאה מנתינתו וזה וודאי אסור היכא שאסרו עליו חכז"ל שלא יהנו מעשיו הרעים שזה ודאי דמי ממש למכר, ואף לדברי הערוך השלחן שמדייק ממה שלא נקטו בלשונם שאסור במתנה י"ל דלא נקטו מתנה בשביל דלאו מילתא פסיקתא הוא לאיסור דמתנה אפשר להיות לאדם שאינו מכירו ואין לו שום הנאה מנתינתו, ואף דסוף כל סוף יחזיק לו טובה לא חשו כ"כ, ובשביל מתנה כזו לא מקרי לכם אם לא יוכל לבחור לעצמו ליתן כרצונו וזה אני אומר לפי דברי הערוך השלחן אבל כבר הבאתי דברי המהרי"ט אלגזי והגמ"י והב"י דכל מתנה הוי כמכר לענין זה ודבריהם ברורים כמבואר לעיל.

הארכתי בזה לבאר עיקר ההלכה אם מ י חר במתנה, אבל בנ"ד אין נ"מ בזה דאף אלו הי' ההלכה שמותר במתנה צ"ל הטעם דבמתנה שהוא בחנם לא נתקיים מחשבתו כמו במכר לכן לא אסרי', אבל כיון שע"י היתר המתנה מתיר האתרוגים למצוה נמצא דנתקיים בזה כל מחשבתו בשלימות שהרי כל העבירות שעשה מתחלה ועד סוף הן במלאכות האסורות ובשמירת הפירות ובהבאתן לחוץ לארץ לסחור בהן הכל היה כוונתו רק בשביל שיקחו אותם למצוה שיתעשר בזה כי לאכילה אינו שוה כלום להביאן לכאן, ואם אתה מתירם למלוה אתה מקיים את כל מעשי העבירות שעשו היפך ממה שגזרו חכז"ל שלא יהנו מעשיו הרעים, וח"ו לא עלה על דעת הערוך השלחן להתיר בכה"ג אלא דווקא במתנה שהוא באמת בחנם ואין לו תועלת, אבל כבד נתבאר שם בכה"ג אסור

כתבתי כ"ז לר י ותא דמילתא לפי דבריו אבל באמת לא כתב הערוך השולחן להתיר במתנה אלא דוקא בחרישה ששם מצינו ההיתר דלא קנסו לאחריני, גם לא החמירו כ"כ בחרישה לקלקל החרישה כמו בנוטע בשביעית יעקור, וגם מהראי' שהביא שאסרו לחוכרה ולא כ' מתנה שם מיירי בחרש בלבד ופשיטא שאין להביא ראי' משם לפירות שנעבדו באיסור, והלא בלעבור באיסור גס הערוך השלחן אוסר לגמרי שהרי כתב על פי' המשנה דלא נאכל דלדינא כל הפירושים אמת, וכמו שספיחין אסורין לכל העולם אף לבנו אח רי ו כמו כן פירות שנעבדו באיסור ואדרבה הוא ק"ו מכעיסין כמ"ש הראב"ד ונתבאר לעיל ואין בו היתר אכילה כלל, והדבר ברו◗ שאין יוצאין בו למצוה והמברך על אתרוג כזה ברכתו לבטלה ואינו יוצא ידי המצוה מלבד מה שעובר בזה על איסורין החמורין של שביעית שהוא בעוה"ר גם מכשול לרבים ר"ל

ה

מ"ש באיסור פירות משי מרים שיש הרבה ראשונים שמתירים, הנה באיסור משומרים יש פלוגתא גדולה בין הראשונים אבל אותן המתירים במשומרים אוסרים בלעבור באיסור כאשר ביארתי לעיל, וא"כ בנ"ד שהוא תרתי לריעותא משומר וגם נעבדה באיסור כו"ע מודי דאסור

ומה שחידש עוד דאף האוסרין פירות משומרין מ"ע יוכל ליתנם לבהמתו, והביא ראיה מהרמב"ן (ויקרא כה, ז) שעל הראשונים דסברי דביעור פירושו שמבער הפירות מן העולם הקשה דלא מצינו דפירות שביעית יהי' מן הנשרפין או מן הנקברים ואילו על הראשונים דסברי דשמור אסור מן התורה לא הקשה כן והוכיח מזה דמותר ליתנם לבהמתו, אבל אין זה הוכחה, חדא דכל הני דחשיב במתני' (תמורה לג ) שהוא מהנשרפין או מהנקברין יש על כאו"א מהם לימוד מן הקרא, ולכן גם בביעור אם

פירושו שצריך לבערו מן העולם מבואר ביעורו בקרא, ושפיר קשה לי' דליחשבי' במתני', אבל בפירות השמורין אף אם אסורין ליתנם לבהמתו באופן שהוא נהנה מהם אבל מ"מ יוכל להפקירם לפני בהמות וחיות דעלמא באופן שאין נהנה מהם, ועכ"פ אינו מבואר מקרא שצריך ביעור דווקא, גס י"ל שאינם אסורים אלא להלוקחים מן המשומר אבל אם הפקירם אח"כ יש להם תקנה אבל גם בלא"ה אין זה הוכחה דהלא הוא חולק גם בלא"ה מטעמים אחרים על האוסרים פירות שמורים ואין צורך לחשוב גם קושי' זו. ועי' בגמ' יבמות דף מ"א ע"ב שהקשה ולאו מי אותביני' חדא זימנא נימא מהא נמי תהוי תיובתא, ופירש"י ז"ל ונ"מ דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך, הרי שבמקום שאין נפ"מ אין להרבות בקושיות במקום שיש קושיות גם בלא"ה, ועי' ב"ק ד' מ"א ברש"י ד"ה מודה שכתב וה"ה דמלי למיפרך נמי אעד אחד, והנה לא ביקש שום תי' על דמצי למיפרך ולא פריך שכן הוא הדרך להשמיט לפעמים קושיא שאין נ"מ לחשבה, וכן הוא שם בתוס' ד"ה מודה דהוי מצי למיפרך אעד אחד אלא הפשוט יותר נקט, ומצינו כעין זה הרבה פעמים בש"ס ופוסקים ואין זה שום הוכחה מדברי הרמב"ן ממה שהשמיט איזה קושי' במקום א' והקשה הפשוט יותר גם מדברי ערוך השלחן (הלכות שמיטה ויובל סימן כ"א סעיף ו') אין ראי' ואדרבא מולא כתב להאכיל לבהחתו משמע שסובר שאסור בכהאי גוונא וכוונתו רק לפני בהמות וחיות דעלמא שאין לו שום הנאה. ולדינא בנ"ד אין נ"מ גם בזה דאף שיש שיטות דפירות האסורין רק באכילה ולא בהנאה יוצאין בהן, אבל כבר איפסק הילכתא בשו"ע סי' תרי"ט סעיף ה' שאתרוג האסור באכילה פסול לצאת בו, וכתב שם המג"א בס"ק כ' דסבירא לי' דאעפ"י שמותר בהנאה כיון דאסור באכילה פסול כל ז', ולא הובא שם דעה אחרת לא בשו"ע ולא בנושאי כליו, וכבר כתבו שדעה שלא הובאה בשו"ע א"א לצרפה אף לס"ס שכבר קבלנו עלינו לפסוק כהשו"ע, והתומים (סי' כ"ה) כתב מטעם זה שאף המוחזק לא יוכל לטעון קים לי נגד השו"ע, אך האמת הוא שאסור לכל הדיעות בפרט למ"ד שצריך שיהיה בו דין ממון כמבואר לעיל

ו

מה שתפס איתי על לשוני במה שכתבתי שרוב הראשונים איסרים הפירות אף בקרקע של עכו"ם וגם נעבד מ"י עכו"ם, ובא לחשבון שאינו רוב כי הב"י כתב באבקת רוכל (סי' כ"ד) דטעם רבותיו של רש"י הוא שמא לקחם מישראל והמהר"ם גלאנטי שס כתב דגם בדברי ר"ת י"ל כן, הנה המהר"ם גלאנטי העיר שם על הב"י למה לא כתב גם בדעת ר"ת כן, אבל מבואר ברא"ש סוף פ"ק דקידושין בהדיא שהר"ם ז"ל הביא ראיה שא"א לאוקמא הך ברייתא שלקחו העכו"ם מישראל וע"כ מיירי כשגדלו משלו יעיי"ש, וא"כ שפיר כתב הב"י דלדעת ר"ת נוהג בשל עכו"ם, גם הרז"ה כתב בהדיא שאסור מה"ת אף בשל עכו"ם, והנך רואה שהב"י באבקת רוכל שכתב להתיר בשל עכו"ם כתב הטעם בשביל שהרמב"ם הוא מרא דאתרא ופליג ולא אמר הטעם בשביל שרוב מתירין, ואילו היה רואה שיש רוב מתירין לא היה צריך לומר הטעם שהוא מרא דאתרא, דהיכא שיש רוב הלכה כרבים בכל העולם לא דווקא במקום שהוא מרא דאתרא, והשלה"ק בשער האותיות אות ק' בדיני מצות התלויות בארן כ' שגם הרמב"ם ז"ל לא התיר פירות העכו"ם בשביעית אלא כשהגוי נותן לו במתנה או מוכר לו בעד חתיכת בשר וכיו"ב אבל לקנות ממנו בדמים אסור יעיי"ש שהאריך, וכבר האריכו המבי"ט והמהרי"ט לבאר שנוהג דין שביעית אף בפירות הנלקחים מן העכו"ם אפילו להקל שלא לעשק אפילו בלא ברכה, ולפלא שהמהרי"ט בסי' מ"ג הביא שהב"י היה נוהג בתחילה לעשרן בלא ברכה אח"כ הכריחו אביו הרב המבי"ט והחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר ולא הי' מי שיערער בדבר, יבתשובת הב"י שבאבקת רוכל כתב ההיפך שחכמי העיר מיחו בהמבי"ט והוכרז בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרשו תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית, והארזים (בענין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית) כתב שגם הבית יוסף בסוף ימיי צא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל וכן טמא דבר, והשלה"ק שהיה אחריהם כתב גם כן שנוהגין קדושת שביעית בפירות עכו"ם, וקשה להבין גופא דעובדא היכי הוה כי בודאי כל דבריהם אמת ויש סתירות גדולות בדבריהם בסיפור המציאות, והברכ"י בסימן של"א אות י' כתב ליישב שהיו זמנים שונים, ועדיין אינו מובן, ועכ"פ זה וודאי כי אך השפעת הב"י היתה בזה מה שהקילו בפירות עכו"ם לענין שביעית, וכן הביא שם בברכ"י תשובת המהר"ם בן חביב שכתב אנו סומכין על סברת מרן, והרי שסמכו בזה רק על הב"י וא"כ אין להקל יותר ממה שהקיל הב"י, ובנעבדו ע"י ישראל תף שהשדה היא באמת של עכו"ם אוסרו הב"י וזה דעת כל החכמים שהרי החכמים שכנגדו אסרו אף בנעבדו ע"י עכו"ם.

ז

מ"ש בדבר קניית האתרוגים הודה במקצת שאסור ליקח אתרוגים משומרים אך מצא עצה ליקח

בהבלעה, והוציא כן מדברי הש"ס סוכה צ"ט שסיים הברייתא שם דבלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. והבין דמה שאמר ר"ה מבליע לי' אתרוג בלולב קאי על הלוקח מן המשומר אף בלקח ממקום המשומר בעצמו, ותמה אני האיך יעלה על הדעת לפרש כן בדברי הש"ס ראשית הנה מבואר בדברי התוס' ד"ה יותר שנתקשו ממתני' דמעילה שאין באתרוג יותר ממזון ג' סעודות, ותי' דהתם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים. הרי שהוכרחו לומר דיש בדמי אתרוג יותר ממזון ג' סעודות, כי כל הלכה זו דאתרוג במתנה או בהבלעה מיירי רק בלוקח מן המופקר דמותר עד שיעור ג' סעודות לא בלוקח מן המשומר שארו ר אף בכל שהוא והנה אמרו בזה הלוקח מע"ה וכן אמרו הטעם לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה, ואלו היה מיירי בלוקח מוודאי שמור אין נ"מ אם הוא ע"ה או ת"ח וגאון אם הוא שומר פירות שביעית רשע הוא כמבואר בסנהדרין כ'ץ, ואך בלא ראינוהו עובר עבירה יש נ"מ בין ע"ה לחבר ובמ"ה חשדינן לי' אבל יען שלא ראינו אותו עובר עבירה בשביל שאנן חשדינן לי' א"א לקנסו אלא שלכתחילה אין מוסרין לו דמי שביעית מפני החשדא יען שהוא גזיה"כ ששביעית תופסת דמי', אבל מה שנלמד מהקרא שתופסת דמי' אינו אלא כשניתנו המעות ע"ש הפירות אבל כשהובלעו הדמים בלולב לא נתפס עליהם הקדושה ולכן אין איסור, אבל כשוודאי שמרם שגזרו עליו חכז"ל שלא יהנו מעשיו הרעים אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.

ובפהר"י ק י רקום פ"ח הל' י' כתב על דברי התוס, שהוכרחו לתרץ שאתרוג למצוה הוא ביוקר שזה לפי שפירשו הם במן המשומר דהיינו ממקום שיעורו מש"ה קשיא להו, אבל לפי שיטת רבינו דמן המשומר היינו שכמותן נשמרין א"כ אתרוג וודאי דמשומר הוא כמו תאנים ורמונים וכיון שכן אין באתרוג היתר ג' סעודות אלא אפיל י כ"ש אסור ולא קשיא מידי עכ"ל. וכוונתו מבוארת דלדעת הרמב"ם ז"ל שפי' במן המשומר דהיינו פירות שכמותן נשמרים דא"כ פירות שכמותן נשמרים אף בלוקחן ממקום המופקר אסור אפילו כחצי איסר דחשדינן למ"ה כיון שדרכן של פירות אלו להיות נשמרין, וא"כ באתרוג א"א כלל שיהיה לו דין לוקח מן המופקר אף בלוקחו מן ההפקר כיון שכמותו נשמר אסור לעולם אפי' כחצי איסר לכן לק"מ, אבל לפי' התוס' שפירשו מן השמור ר"ל מהשמור בוודאי וא"כ גפ באתרוג אם אינו לוקחו ממקום השמור יש לו דין לוקח מן המופקר שמותר עד ג' סעודות לכן קשה קושיית התוספות והוכרחו לתרץ שהוא ביוקר

ומ"ש המהר"י קורקוס בלשונו על פי' התוס' דהא אפשר דבמקום מופקר מיירי, בוודאי שאין הכוונה דמיירי בשניהם בין במשומד ובין במופקר דא"כ עדיין קושי' התוס' לק"מ אם אפשר לאוקמי' גם במשומד שאסור אפילו כחצי איסר, דאף דבמתני' תני סתמא מ"מ תנא ין צריך לפרש דבריו וכן דרך המשניות בכל הש"ס דבמתני' קתני סתמא ומוקמינן המתני' בגוונא דמתיישבא שפיר, ובקיצור כללי התלמוד הנדפס בסוף מסכת ברכות כתב וז"ל, דרכי התנאים לסתום דבריהם ולא לפרש ולזה אנו יכולים לדוחקא ולהוציאם ממשמעותס לומר הכא במאי עסקינן או הכי קאמר וכיוצא בזה אבל האמוראים דרכם לפרש ולא לסתום ולזה אין אנו יכולים לזורקם ולהוציאם ממשמעותם יעיי"ש, והנה זה אינו דוחק והוצאה ממשמעות כלל לאוקמי' בלוקח מן המשומר ובכגון דא אף באמוראים דרך הש"ס לומר הכי קאמר וכיוצא בזה ומכש"כ בתנאים אבל הכוונה פשוטה מאוד בדברי המהר"י קורקוס דלהרמב"ם ז"ל א"א לאוקמי' כלל בלוקח מן המופקר כיון דאתרוג יש לו דין וודאי משומר, דאף שלא ראינוהו עובר עבירה ולא נאסרו הפירות, מ"מ י"ל דין וודאי משומר לענין זה שאסור ליקח אפילו כחצי איסר מטעם חשדא ולק"מ, אבל לפי' התוס' שאפשר דבמקום מופקר מיירי א"כ כל שלא ראינוהו עובר עבירה א"א להוציאו מחזקתו ולומר עליו שוודאי שמר כל היכא שאפשר שהי' מופקר כי אין לנו בו אלא חשדא בעלמא לא חזקת רשע ומותר ליקח עד מזון ג' סעודות, דזה וודאי שא"א לאוקמי' מתני' כשראינו בוודאי ששמר באופן שא"א כלל לומר שהוא מקום מופקר שאז אסור אף במתנה ובהבלעה, וז"פ וברור בכוונחו

והרי שנתבאר גם מדבריו שלדעת המפרשים במן המשומר שלקחו מן השמור א"א לאוקמי' הך התירא דמתנה והבלעה כאשר ביארתי שאין זה אלא כשכל טעם האיסור רק בשביל שחושדין לע"ה, וא"כ בנ"ד שלוקחין מן המשומר בוודאי אין מקום לדבר מזה כלל, ואף לדעת המתירין הפירות שנשמרו אבל להרשע העובר בוודאי קנסינן שאסור לקנות ממנו, וכבר ביארתי מהמהרי"ט אלגזי והגמ"י והב"י שכל היכא שאסור לקנות אסור גם במתנה דחד טעמא הוא, ואפילו לדברי הערוך השולחן שהתיר במתנה יען שהוא בחנם, אבל זה ודאי שלא התיר אלא כשהוא באמת בחנם ולא אהני מעשיו הרעים דלא חייש שמא אח"כ יחזיק לו טובה, אבל היכא שאינו רוצה ליתן במתנה אלא יען שמבליע לו דמים יקרים בהלולב ואהני מעשיו הרעים בשלימות גמור זה וודאי הוי כמכר ממש לענין זה בלי שום הפרש

ואסור לכו"ע, ואין תועלת בהבלעה אלא לענין זה שלא יתפסו הדמים בקדושת שביעית לא זולת כמבואר. וכ"ז אף אילו לא היה אלא איסור שמור בלבד, אבל כאן גם נעבדו באיסור ובוודאי אפור לקנותם וגם הפירות בעצמם אסורים לכל העולם כמבואר, והלא לחזק ידי עוברי עבירה בשביעית אף בשאילת שלום בלבד מבואר במשנה שאסור, ומכש"כ להבליעם דמים יקרים בעד העבירה, וכל זה ברור ופשוט ושמעתי מאותן שהיו בשוק האתרוגים במשך הימים ההם וראו הכל שהיו מוכרין וקונין כאחריני שביעית בכל היום כמו בשאר השנים בלי שום הבלעה ולא הי' בזה שום עירעור ואך כששאל א' על איסור שביעית אמרו שיש היתר בהבלעה ויצא בהיתר, ועל סמך היתר זה הי' הולך המסחר בלי שום הבלעה שלא היה אלא פתחון פה להיתר אבל באמת אין בזה שום סרך היתר.

ח

מה שאסף בחפניו לבקש מקילין לעשות מלאכה בשביעית בשדה עכו"ם, הנה בראשונה הביא דברי רש"י ז"ל בסנהדרין כ"ו שפי' אגיסטון שכיר אצל עכו"ם, שמזה נראה לכאו' שבשדה עכו"ם מותר לעשות מלאכה. ודחו התוספות פי' זה שהוא נגד הגמ' דאין עודרין עם העכו"ם ובתשו' הקודמת כתבתי דאפשר אין כוונת רש"י ז"ל בשביל שמותר, אלא דע"י שהוא שכיר לעכו"ם יכסהו העכו"ם ע"י הערכאות לעשות מלאכתו דזה ודאי שלפי חוק הערכאות יוכל לכופו כשהוא שכיר, ואולי גם אם לא יציית לרחוק יוכל למסרו לתפיסה שהוא סכנה, כמו שכתבו בארנונא, וכן משמע קצת מדאמר שכיר ולא אמר סתם שהוא של עכו"ם.

אמנם לדינא אין נפקא מינה בזה דאף לפי פשטות דברי רש"י ז"ל שנראה מפירושו בלשון אגיסטון דמותר בשל עכו"ם, וצריך לומר דפליג אסוגיא דאיו עודרין עם הנכרי בשביעית וא"כ צריך לדון הלכה כדברי מי, ומבואר בש"ס וברי"ף ורא"ש במקומות אין מספר דכל היכא דשקיל וטרי בש"ס אליבא דאיזה מ"ד לתרץ המשנה כוותיה ש"מ דהלכה כמותו, עי' יד מלאכי מאות ת"ח עד אות תי"ב, שאסף איש טהור באריכות שדעת רוב מנין ורוב בנין דאף ביחיד נגד רבים אם הש"ס שקו"ט בדעת היחיד ש"מ דסברי הלכה כמותו אף נגד הרבים ואף דלפעמים מצינו ג"כ שכתבו לתת איזה תנא או אמורא אף דלית הילכתא כוותי', עי' ב"ח חו"מ ריש סי' כ"ה שכתב לחלק דהיכא דמוכח בתלמודא דלא קיי"ל הכי ליכא קושיא מהא דפריך בתלמודא למ"מ'ד דלא ס"ל הכי, אבל מהיכא דלא מוכח בתלמודא מידי וסתמא דתלמודא פריך ממילתא דחד ודאי דהילכתא הכי. וכן הוא הסכמת כל הפוסקים. וא"כ בנ"ד דפרכינן על הך מימרא דרב דאין עודרין עם הנכרי מסתם מתני' וטרחינן לתרץ המתני' כוותי', דלפי"ז אף אלו היה מבואר בהדיא בש"ס שיש פלוגתא בזה אם עכ"פ לא כתבו הכרעה להלכה אמרינן דאותה המימרא שטרחו בש"ס ליישבה הילכתא היא, ומכש"כ כאן שלא מצינו בהדיא פלוגתא בש"ס בזה אלא אותו המ"ד שאמר יכול לומר אגיסטון אני שקראו אותו אח"כ רשע בשביל מימרא זו, ואולי לכן קראו אותו כן בשביל שכל ההיתר של אגיסטון אינו, דבאמת אינו מובן, דכיון שלא ידעו דבר ברור כמו שאמר שם הלב יודע וכו' וכן אמר אח"כ ולימא נמי אגיסטון א"כ מה עון עשה מה שלמד זכות על מי שמעשיו סתומים ואין ידוע לנו ולהנ"ל אפשר לומר שהוא בשביל שאף אילו היה האמת שהוא אגיסטון אין בו היתר, וכן משמע קצת דבמה שאמר לעקל אני צריך אמר הלב יודע ובמה שאמר אגיסטון אני לא אמרו כלום אם יש ספק בדבר, ואפשר סברי דאין נפקא מינה דגם אגיסטון אסור. ומה שפירש"י ז"ל שנעשו סניגורין לרשעים, י"ל הכוונה דודאי יוכל כאו"א להגיד דעתו להלכה בביהמ"ד אף יחיד נגד רבים, וכך דרכה של תורה, אבל להורות הוראה נגד הרבים זה ודאי אסור אף היכא שברור בעיניו להיתר, וכמו שהביאו התוס' בפסחים נ"א מהירושלמי שקלל רשב"י קללה נמרצת לאותו שאכל ספיחי כרוב בשביעית ואף שהיה ברור בעיניו להיתר, יזה שנעשה סניגורין לרשעים במעשיהם הוי כעושה מעשה שהחזיק ידי עוברי עבירה

ויהיה איך שיהיה הפירוש בש"ס מאיזה טעם שהוא מה שקראו אותם קשר רשעים, אבל עכ"פ זה ודאי שנדחו דבריו, והאיך אפשר לדחות בזה סוגי' ערוכה בש"ס מה שטרחו ליישב ולהעמיד להלכה, והלא אותה המימרא הנידחת בש"ס בודאי גרע משאר פלוגתא שלא נאמרה עלי' בש"ס שום הכרעה כלל ואינו דוחה בקו"ע שבש"ס ומה שפירש"י ז"ל באגיסטון לא כתב שכן הוא הלכה אלא כתב לפרש דברי המ"ד ההוא, ולהלכה בודאי שא"א לדחות סתמיות הסוגיא דאין עודרין ומה שדחו התוס' פי' זה צ"ל בשביל דלא נראה להם כלל אף לעשות פלוגתא בזה להמציא פלוגתא חדשה שאין לה שום רמז בש"ס ובירושלמי איכא פלוגתא באיזה אופן מותר לומר לעכו"ם בדיבור אבל לסייע עמו במלאכה לא מצינו שום מ"ד ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועיין תשו' חכ"צ סי' קל"ד באמצע התשו' שכתב וז"ל : ודבר ברור הוא לרגיל ובקי בדרכי התלמוד שאין לנו

לחדש ולברוח מלבינו מחלוקת בין תנאים ואמוראים כ"א במקום ובענין שהם חולקים בודאי, לא זולת, וזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד, עכ"ל ובגיטין דף ס"ב כתבו לחד תירוצא דתליא בפלוגתא דיש קנין כדי ליישב הקושי' אבל כיון שיש להם תירוצים אחרים דחו אותו התוס' שלא לעשות פלוגתא והשמיטוהו בסנהדרין, וכבר הבאתי בתשו' הקודמת שאם במקום א' כתבו התוס' שני תירוצים ובמקום א' השמיטו האחד ש"מ שאינו סובר כאותו התי', וכן כתב הרא"ש בברכות פ' היה קורא סי' ט', ובתוס' מס' שבת פ' ב"מ ד' כ"ה ד"ה גזירה, על הש"ס, דאם במקום אחד מביא ב' או ג' טעמים ובמקום אחר לא הזכיר אלא האחד יש להבין כי הוא העיקר להלכה ובאמת כיון שכתבו בש"ס בסתמא דאין עודרין עם הנכרי ולא כתבו שום טעם לא נוכל לבדות מלבינו שהוא בשביל דאין קנין, וכתליו אם שביעית בזמה"ז דאורייתא לעשות פלוגתא בדבר ובש"ס ע"ז דף ל"ה כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא אינש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בי', ופירש"י ז"ל דילמא איכא דלית לי' ההיא טעמא ולא בדיל מיני' ומזלזל בי', אבל השתא דלא מגלי טעמא דמלתא בדלי מיני' כ"ע דסברי קמו רבנן במילתא דאתי מיני' חורבא ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא הרי דאף היכא שיש טעם בגזירה שאפשר לחלוק ע"ז מ"מ כיון דלא מגלי טעמא ע"כ כו"ע סברי כן דלא נוכל לומר הטעם מעצמנו, ובכאן לא גילו שום טעם למה אין עודרין עם הנכרי, ובפרט שנוכל לומר שהוא גזירה סתם דגם בספיחין של עכו"ם הקשה הרמב"ם ז"ל בתשובה (פאר הדור סימן ט"ו) למה אין גוזרין אטו ספיחי ישראל, אלא שתירץ שכיון שספורי ישראל גם כן אינו אלא גזירה הוי ספיחי עכו"ם אטו ספיחי ישראל גזירה לגזירה, והא תינח בספיחין אבל בעשיית מלאכה שהוא דאורייתא בישראל שפיר גזרו עשיית מלאכה בשל עכו"ם אטו של ישראל, או מטעם אחר שאנחנו לא נדע ואף למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, כמו איסור ספיחין שהוא דרבנן ולא מצינו היתר בזה אף למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, וכן מלאכה דרבנן שהתירו במו"ק בבית השלחין משום פסידא שלא תשאר הארץ מליחה למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, אבל בבית הבעל דליכא טעם זה לא התירו אף למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, וכן בכל מילי דרבנן שיש בשביעית הוא כן

והמבי"ט שהביא ג"כ דברי הסה"כ ללמוד ממנו ששביעית בזה"ז דרבנן ופסק כן להלכה ואעפי"כ נכנס בעובי הקורה להכריח את הב"י וסייעתו לנהוג דין שביעית בשל עכו"ם שהוא מטעם דאין קנין לנכרי כמ"ש במהרי"ט, ומכש"כ שאסור לפי"ז לעשות מלאכה בשל עכו"ם, כי הוא ברור בעיניו שאינו תלוי כלל בפלוגתא דשביעית בזה"ז, וכן הב"י שכתב בדעת הרמב"ם שסובר דבעוד שהשדה הוא ביד עכו"ם הוא מופקע ממצות ויש לו קנין לענין זה, ואעפי"כ פסק דאין עודרין עמו כי היא הלכה פסוקה שאינו תלוי בשום טעם או פלוגתא, דלמ"ד שביעית בזה"ז דאורייתא הוי זה דאין עודרין ג"כ מדאורייתא ולמ"ד דרבנן אסור גם זה מדרבנן, ולכן שפיר דלא ניחא להו להתוס' לעשות שום פלוגת בזה והוצרכו לפרש באגיסטון כפירוש אחר. אבל רש"י ז"ל, יען שנראה לו יותר מלשון אגיסטון שפירושו שכיר לא חש לומר שאותו המ"ד פליג על סוגי' דאין עודרין, אבל אין פלוגתת רש"י ותוס' בזה אלא בפירושא דלשון הש"ס וכ"פ חולקים המה בפירושא דש"ס אף במקום שאין נ"מ להלכה, וכן כאן להלכה אף לפי פי' רש"י ז"ל באותו המ"ד דאגיסטון לא דחינן בזה סוגי' ערוכה בש"ס שכתבו לאסור בלי שום טעם ופרכינן לאוקמא מתני' כוותי'.

ולא מצינו בש"ס שום טעם או פלוגתא בהך הלכה דאין עודרין עם העכו"ם זולת אותו המ"ד דאגיסטון דלית הלכתא כוותי', ולרש"י בלא"ה צ"ל שדעתו ז"ל שאסור שהרי הביא גם ל"א בפירושא דאגיסטון שהוא ארנונא, וכיון שהביא שני לשונות ולא הכריע ביניהם הוי גם דעת אותו המ"ד בספק ואינו מוציא מידי ודאי סוגי' ערוכה שאסרו בלי שום ספק. ונודע שדעת הרבה פוסקים שהסברא המובא באחרונה באיזה פוסק ש"מ שהוא העיקר בעיניו, וא"כ גם לדעת רש"י ז"ל העיקר בעיניו בפירושא דאגיסטון ארנונא כפי' התוס' שהביאו באחרונה אמנם אף לדעת הפוסקים שאין הכרע בזה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והנה זה ודאי דלהך פירושא באגיסעון שהוא ארנונא אין שום מקום ספק לעשות פלוגתא על הך סוגי' דאין עודרין דלא מצינו במקום אחר בש"ס שום רמז פלוגתא בזה ובודאי דלא נוכל לבדות מלבינו על סוגי' סתומה שבש"ס טעמים וכלונסות שלא הוזכרו בשום מקום, וא"כ אין לחשוב בזה אלא להך פירושא דאגיסטון שכיר, וכיון שרש"י ז"ל הביא הב' פירושים ולא הכריע ודאי שברור הדבר שלהלכה דעת רש"י ז"ל שאסור

מה שהביא מס' מהרש"ם וספה"ת, אין ס' מהרש"ם וסה"ת בידי ולא ידעתי מהם, אמנם גם כפי מה שהעתיק במכתבו מלשונם איני רואה בדבריהם פסק הלכה והיתר, כי לא כתבו אלא ליישב דעת רש"י ז"ל

מקושיית התוס' שאין לפרש כלל אף בדעת אותו המ"ד דאגיסטון נגד סוגי' ערוכה שלא נמצא שום פלוגתא עליו, אבל הס כתבו שאפשר ליישב דעת רש"י ז"ל וכל דבריהם סובבים שם להכריע ששביעית בזה"ז דרבנן נגד שיטת התוס' שסוברים שהוא דאורייתא, וע"ז כתבו שכיון שהוא דרבנן אין קושי' על רש"י מה שפי' בדעת אותו המ"ד שסובר להקל בדרבנן, אבל להלכה גם רש"י ז"ל אינו סובר כן. וכן נראה לשון הסה"כ שכתב ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר וכו' ומתיישב בכך פירש"י ז"ל, ולא אמר סתם בקיצור שמטעם זה מותר אלא שנוכל לומר דמותר ומבואר בלשון זה שלא אמר החלטה להיתר אלא שיש אפשרות לומר כן ליישב פירש"י ז"ל. וכן כתב בס' המהרש"ם אין כאן קושיא על רש"י ז"ל וכל דבריהם סי כבים רק ליישב פירש"י ז"ל לפי שיטתם שהוא דרבנן. והמבי"ט שהביא כל דברי הסה"כ האלו לסייעתא לפסק הלכה ששביעית בזה"ז דרבנן ולא העיר מאומה שדברי הסה"כ האלו המה בהיפך מפסק שלו במקו"א שהכריע בבירור שיש קדושה לשדה עכו"ם בשביעית אף לאכילת הפירות ומכש"כ לעשיית מלאכה, ע"כ שברור בעיניו שאין הכרח כלל לומר שאם שביעית בזה"ז דרבנן אין קדושה לשדה עכו"ם ולא כחב כן הסה"ת אלא שנוכל ליישב כן דעת רש"י ז"ל, אבל וודאי שאין הכרח לומר כן

ואף דמלשון הכו"פ (פרק מ"ז) שהביא שם במבי"ט שכתב בלשונו והב"ח כתב דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם ואפי' מדרבנן ולא הסכים בזה טהור קודש מדרבי אליעזר כולי, ומזה משמע קצת שהבין הכו"פ מדברי סה"ת שמותר להלכה מדכתב סתם דשביעית מותר, ואין בידי הספר כו"פ דאולי המבי"ט לא העתיק כל דבריו יען שאין נ"מ לדידי' הלכה זו, שהרי המבי"ט בלא"ה פסק שאסור לעשות מלאכה בשדה עכו"ם בשביעית ולא הביא דברי הסה"כ אלא ללמוד ממנו ששביעית בזה"ז דרבנן. אמנם אף מלשון זה של הכו"פ אין לבנות יסוד על דיוק זה דאפשר קיצר בכו"פ בהעתק הלשון מספה"ת דודאי אילו היה מביא דבריו לפסק הלכה לפסוק כוותי' היה מדייק בלישני' להעתיק בלשון ברור, אבל כיון שחלק עליו כאשר כחב על דבריו ולא הסכים בזה טהור קודש, לכן הביאו בקצרה מה שכתב דבשביעית מותר, כי אין נ"מ בין אם כתבו לפסק הלכה או כתבו לפירושא בדברי המ"ד דאגיסטון הוא חולק עליו כאשר חלקו גם התוס' אהך פירושא, ומצינו גם בש"ס כה"ג. ועי' בקיצור כללי התלמוד שהביא מכמה מקומות דדרך הגמרא לקצר משניות של טהרות ולא לבד בקיצור לשון כ"א בקיצור ענין או דין כו' כיון דלאו בהאי דינא עסוק, עכ"ל יעיי"ש ומכש"כ בפוסקים כשאין רואין נ"ר להלכה אין מדקדקין כ"כ בהעתק הלשון אם חסר איזה תיבות, וכיון שבמקור הס' בספה"ת כתב רק שנוכל לומר כן ואין ראיה כלל מדבריו שסובר כן להלכה א"א להוסיף על דבריו ולומר שדעתו כן להלכה. והעיקר שהענין קשה מאוד לפסוק להלכה כמ"ד דאגיסטון שאין דעתו מבוררת אף לדעת רש"י ז"ל, כיון שכתב שני פירושים וגם נדתן דבריו בש"ס, האיך אפשר לדחות עבור זה סוגי' ערוכה דאין עודרין עם הנכרי שטרחו בש"ס ליישבה עם המשנה. וכבר כתבו הראשונים ז"ל מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין, וכש"כ בזה שאין בו דוחק בלשון הפוסק אלא קיצור בלשון המעתיק ושכיח טובא דלא דקו בכה"ג. ומה שהביא המבי"ט ראיה מדברי הכו"פ על הסת"ם הוא רק לענין זה דעכ"פ ברור מדבריו שסובר שביעית בזה"ז דרבנן, אבל מהלכה זו אם לעשות מלאכה בשדה עכו"ם בשביעית אין עסקו שם כלל כי הוא אוסר בלא"ה וחולק ע"ז לגמרי.

ט

ומה שהביא מהרשב"ם דלפי דברי המהרש"ס גם הרשב"ם סובר שמותר לעשות מלאכה בשדה עכו"ם בשביעית, זה ודאי אינו כלום, שהרי לא כתב אלא שהרשב"ם סובר דשביעית בזה"ז דרבנן ומותר לאכול פירות הגוי, אבל אין רמז בזה לעשות מלאכה. והרי הרמב"ם ז"ל (פרק ד' הלכה כ"ט) סובר בהדיא שמותר לאכול פירות הגוי בשביעית ובעשיית מלאכה כתב בהדיא (פרק ח' הלכה ח') שאסור. וכן הוא בשאר הראשונים ז"ל, כאשר יתבאר עוד להלן. וכי בשביל שכתבו ליישב דעת רש"י ז"ל שאפשר לומר בדבריו דאיכא מאן דאמר שסובר שדינים אלו תלוים זה בזה הכרח לומר כן גם בדעת הרשב"ם, הלא איכא למימר שהרשב"ם סובר כדעת שארי הראשונים ז"ל שאין דינים אלו תלויים זה בזה כלל, ובפרט לפי מה שכתבתי שגם רש"י ז"ל אינו סובר כן להלכה

ולפענ"ד מדברי הרשב"ם האלו עוד ראיה בהיפך, דהרי שם בגמרא בבא בתרא פרק הספינה דף צ' ע'ב הוא ברייתא דמותר לאדם לאצור פירות בא"י ג' שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, וע"ז מביא אח"כ מימרא דריב"ח שאמר לשמעי' פוק אצור לי פירי ג' שנים וכתב ע"ז הרשב"ם שסבירא לי' קד ישה ראשונה קדשה לעת"ל כמאן דאמר במגילה, וקשה לכאורה למה המתין הרשב"ם בדבריו לומר כן על ריב"ח הלא גם בברייתא שהיא מוקדמת היה צריך לפרש כן שסוברת קדשה לעת"ל, גם כיון שיש לו ברייתא במקומה שסוברת

כן למה הוצרך להביא ממגילה, ונראה מזה שמברייתא אין הכרח לומר כן אלא מדברי ריב"ח ואינו מובן הטעם ואפשר לומר דבשלה"ק בשער האותיות בדיני שביעית כתב כמש"כ הרמב"ם דפירות כותי מותרים היינו כשהכותי נותן לו בחנם, אבל לקנות ממנו בדמים אסור מאחר ששביעית תופס את דמי' ושניהם נאסרין בקדושת שביעית, נמצא זו הפרוטה שנתן לסרוחים בעד הפירות הוא מחויב לאכלה בקדושת שביעית, ואם תבא הפרוטה זו ביד ישראל יכשל בה, ולא מיבעי' אם שביעית בזה"ז דאורייתא דמחויב לחשוש חשש זה, אלא אפילו למאן דאית לי' שהוא דרבנן אין להתיר, עיי"ש. ואין כן דעת הב"י שסובר שאין לפירות הגוי קדושת שביעית כלל, ובפרט החומרא שכ' שאף אם הוא מדרבנן יש לחוש שמא תחזור הפרוטה ליד ישראל הוא חומרא גדולה דהוי ס"ס בדרבנן שמא לא תבא ליד ישראל, ושמא יאכלנה בקדושת שביעית, ואין נראה כן דעת שאר פוסקים. ואפשר סובר הרשב"ם דפירות עכו"ם יש להם קדושת שביעית, ואעפי"כ לאסור לקנות בדמים שמא תחזור הפרוטה ליד ישראל אין לחוש לזה אלא כשהוא דאורייתא לא בדרבנן, ולכן י"ל דבברייתא דמותר לאצור פירות מיירי למכור לעולם כמ"ש הרשב"ם, ולמכור לעולם דשכיחי עמי הארן טובא שאסור למסור להם פירות שביעית זה אסור אפילו אם הוא דרבנן, אף דכדי חייו שהוא מזון ג' סעודות מותר ליתן לו, אבל אמרו חכז"ל מנחות ק"ג ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר, ומביאו רש"י ז"ל שם בקרא, ופי' סשכ"ח דשמא באיזה פעם לא ימצא וימות ברעב, הרי דמי שאסור לו לקנות רק על יום א' יש חשש גויעה ברעב דלאו בכל יומא מתרחיש, ואם כן שפיר אפשר לאוקמא הברייתא אף אם הוא מדרבנן, משא"כ כריב"ח שאמר לשמעי' אצור לי דהיינו בשבילי, וריב"ח בודאי היה מותר לקנות אף בשביעית עצמה כמה דבעי, ואף אם לא ירצו למכור לו אלא בדמים מכל מקום אין החשש אלא מחמת ספק שמא תחזור הפרוטה לישראל וזה אינו אסור אלא בדאורייתא לא בספיקא דרבנן, לכן הוצרך לאוקמא דווקא הך דריר"ח כמאן דאמר קדשה לעת"ל.

ולפי"ז אדרבה יש ראיה מדברי הרשב"ם האלו שסובר דאף למ"ד שביעית בזה"ז דרכנן יש קדושה בשל עכו"ם, מדלא אוקים הברייתא כמ"ד דאורייתא אלא דוקא כריב"ח כנז"ל. ולדעת הב"י דאין שביעית נוהג כלל בפירות עכ י"ם צ"ל שהיה החשש שמא לקחן מישראל או שמא לא היה שכיח אז בזמן ההוא פירות עכו"ם ויהי' איך שיהי' אין סרך ראי' מהרשב"ם להתיר א"ו במלאכה, וגם המהרש"ם לא כתב כן.

אלא שאף מה שכתב המהרש"ם בדברי הרשב"ם שסובר שביעית בזמן הזה דרבנן גם כן אינו ברור כל פך כי אינו מוזכר כלל בדברי הרשב"ם שאינו סובר כריב"ח דקדשה לעתיד לבוא, וצריך לומר שדייק מלשון

סבירא לי' שאמר שמשמע מזה דאך ריב"ח סבירא לי'

כן ואינו להלכה כאשר יש מדייקין כן בדברי הגמרא במקום שאמרו הלשון קסבר, אבל עי' בברכ"י או"ח סימן שמ"ג אות ז' ז"ה ואפשר שאינו מופת חותך אומרו קסבר לומר שאינה הלכה, ואימור דלאו דוקא נקט הכי, וכן כתב עוד במח"ב או"ח סימן של"ט אות י"ג דיש חולקין על דקדוק זה דמדקאמר הש"ס קסבר משמע שאינה הלכה, וכש"כ בדברי המפ' יע"ש מ"ש עוד בזה, ועכ"פ אין זה דבר ברור

גם מה שהחליט בדעת רש"י שסובר שביעית בזה"ז דרבנן מדפי' כן בסנהדרין כ"ו גבי ר' ינאי בארנונא, אמנם בשאג"א בשו"ת החדשות סי' ט"ו הוכיח בראיה ברורה מד' רש"י ז"ל שסוגר דשביעית בזה"ז דאורייתא, דבמס' ע"ז ט' ע"ב גבי האי דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי כ' רשיז"ל וז"ל דקיי"ל שביעית בזה"ז נהגא, ואפי' לרבי ואמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, מודה הוא דמדרבנן נהגא, וכן כתב הרא"ש. והרי שהתחילו דקיי"ל שביעית נוהגת בזמן הזה, אלא שאפילו לרבי הוצרכו לומר שהוא דרבנן, וזה ודאי ראי' הוא, אך לא כתב שפ השג"א מה יענה לדברי רש"י בסנהדרין שכתב שם שהוא דרבנן והוא סתירה לכאורה ונראה די"ל כי הרמב"ם ז"ל כתב בהקדמה שר' ינאי הי' מבית דינו של רבי שקיבל ממנו וא"כ הי' תלמידו של רבי, וידוע שדרך הש"ס בכ"מ להקשות מתלמיד לרבו, כי עפ"י רוב התלמיד הולך בשיטת רבו, זולת במקום שנמצא בפי' שחולק עליו, ועי' שבת ד' קכ"ח ע"א דפריך והא רב הונא תלמיד דרב הוי ורב כר"י סבירא לי' ובשבועות ד' י"ג ע"א קאמר אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד ס"ל כרבי', ובביצה דף מ' ובסנהדרין דף ו' הקשו והא רב הונא תלמיד דרב הוה ואמר רב, וכמוהו רבים בש"ס אין מספר שהקשו בפשיטות מרב לתלמיד דסתמא סבר כוותי', ולכן בסנהדרין דמיירי בדרבי ינאי שהי' תלמידו של רבי שפיר פי' בשיטתו דשביעית בזה"ז דרבנן דודאי הולך בשיטת רבו, ואצ"ל שהוא פק"נ, אבל להלכה קיי"ל כרבנן נגד רבי כמו שהאריך בזה השאג"א, וצ"ל שהוא פק"נ.

י

מ"ש מהגר"א ז"ל (יו"ד סימן של"א סעיף ב') ומדהביא דברי ספר התרומות ליישב דברי רש"י ז"ל שמע מינה דסובר דמותר לעשות מלאכה בשדה נכרי בשביעית, כבר כתבתי דזה אינו, דאף לדעת רש"י ז"ל אסור, ובדברי הגר"א ע"כ צ"ל שאוסר שהרי במס' שביעית פ"ד משנה ג' בהך דמחזיקין ידי עכו"ם בשביעית הביא ע"ז בשנות אלי' הפלוגתא שבירושלמי חד אמר חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא וחרנא אמר איישר, ולשני אלו המ"ד אסור לעשות מלאכה בשדה עכו"ם בשביעית אפילו ע"י עכו"ם, שהרי גם לאותו מ"ד דמותר לומר לו חרוש בה טבאות מדקאמר ואנא נסיב לה מינך בכר שמיטתא משמע כלליות לו לעשות מלאכתו שיקח בשביעית עצמו אסור, ולמ"ד שא"ל איישר אינו מותר אלא כעין שאילת שלו' בעלמא, כמבואר כ"ז במפרשים שם. ואם דעת הגר"א ז"ל להתיר להחזיק ידי עכו"ם אף בעשיית מלאכה שיעשה הישראל בעצמו הו"ל למימר רבותא יותר, והאיך הניח הפלוגתא על הך סוגיא דאין עודרין שהוא הלכה בש"ס בבלי והביא הפלוגתא שבירושלמי שהוא נגד ההלכה, דלפי הפלוגתא שבירושלמי אינו מותר אלא החזקה בדברים בלבד, ובאמת שפשטות הלשון דמחזיקין ידי עכו"ם נראה יותר שהוא במלאכה שהרי כן היה דעת הש"ס בתחלה שהקשה מזה על ר"י א"ר, אלא שכדי לתרץ דברי ר"י אמר רב שאין עודרין עם העכו"ם אוקמי' להך דמחזיקין ידי עכו"ם בדברים, וא"כ אם נימא דהך דר"י אמר רב אינה הלכה ומותר לעשות מלאכה הדרן לקמייתא לפרש מחזיקין במלאכה, וא"כ מדלא פי' הגר"א כן וגם טרח והביא הפלוגתא שבירושלמי שהכל מיירי רק בדברים ע"כ ברור שדעתו שאסור לעשות מלאכה, ואין מקום לטעות בזה. וברש"י ביצה דף י"ט ע"א שאין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב דא"כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא, וכש"כ הוא בכאן שאם מותר במלאכה הו"ל לאשמעינן מלאכה ולא דברים.

עוד ראי' שאין עלי' תשובה מתחלת המשנה שם, חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית, ופירשו כולם וכן כתב הגר"א ז"ל וז"ל יכול ישראל לקבל מן הנכרי שדה בכך וכך כורין לשנה אעפ"י שהנכרי חורשה בשביעית והוא זורעה במוצאי שביעית וגרם לנכרי לחרשה בשביעית, ואם נימא דגם הישראל בעצמו מותר לעשות מלאכה האיך יש מציאות לומר דאשמעינן שאין איסור במה שגורם לעכו"ם לעשות מלאכה, ומזה משמע ג"כ דאף ע"י עכו"ם לצוות לו בהדיא שיעשה מלאכה בשביעית אסור אפילו בשדה של עכו"ם כי לא התירו אלא הגרמא, וכן מבואר בפי' הרא"ש שכתב על הך ד חי כרין נירין שבשביל עצמו חרשה הנכרי כדי שיוסיפו בדמי חכירותי', ומדהוצרך לבקש טעם על ההיתר יען שעשה בשביל עצמו מבואר שאם הוא בשביל ישראל אסור אף שנעשה ע"י עכו"ם. ובמהר"י קורקוס פ"א הל' י"ג הביא ג"כ פי' הרא"ש וביאר דבריו שאין הנכרי שליח הישראל דלה,את עצמו הוא חורש, א"כ מבואר בדבריו שגם הוא סובר דאם הנכרי שליח הישראל אסור אף בשדה עכו"ם אף שהוא סובר שביעית בזה"ז דרבנן. וכן בפ"ח ה"ח הראה מקום לד' הרא"ש האלו שהביא בפ"א, גם כ' שם דמש"ס בבלי נראה דהלכה כמ"ד איישר שאינו מותר אלא החזקת דברים בעלמא ואסור לומר לו חרוש בה טבאות וכו'. ובמשנה אחרונה שעל המשניות דפוסי וילנא נתקשה במשנה דחוכרין דמה אשמעינן דמותר אף על פי שגורם לעכו"ם לחרוש הלא כיון שאין הנכרי מצווה על השביעית אין כאן לפני עור, ותי' דלדיוקא תני לה חוכרין הות דשרי אבל לעדור עמו אסור. והנה לפי מ"ש הרא"ש והמהר"י קורקוס דההיתר הוא בשביל שהנכרי עושה לדעת עצמו ולא הוי שלוחו של ישראל, הא אם עושה בסליחות ישראל אסור, דאף שאין הנכרי מצווה הלא גם בשבת אין הנכרי מצווה ואדרבה נכרי ששבת חייב מיתה, אבל אם עושה בשליחות ישראל אסור אף כשעושה מעצמו בשביל ישראל, דגזרינן אטו אמירה, ומכש"כ בשביעית דחמור יותר בזה, שהרי בשבת אין שום ציווי מדאורייתא על קרקעות ושאר דברים שלא לעשות מלאכה ע"י עכו"ם זולת בשביתת בהמתו שמצווה עלי', אבל בשביעית מצווין מה"ת על שביתת הארץ דכתיב ושבתה הארץ כמבואר בגמ' ע"ז ד' ט"ו ע"ב מי דמי אדם מלווה על שביתת בהמתו בשבת, אמר אביי והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, וא"כ למ"ד אין קנין לנכרי הוא דאורייתא ואף למ"ד יש קנין לנכרי י"ל דגזרו אטו שדה ישראל שהוא דאורייתא, ועכ"פ חמור הוא משבת דשבת א"א כלל שיהיה איסור דאורייתא ע"י עכו"ם במלאכת שדה ואעפי"כ גזרינן באמירה לנכרי, וא"כ טובא אשמעינן בזה דאף שגורם לעכו"ם לעשות מלאכה מ"מ לא נקרא שלוחו כיון שעושה לדעת עצמו ומותר ולק"מ, אבל מ"מ הדיוק הוא אמת ויציב, דמדתני חוכרין דמותר לגרום בודאי דלעדור עמו אסור.

והנה באמת אינו מובן לפירש"י ז"ל וסיועא י שפירשו באגיסטון דמותר לעשות מלאכה אצל עכו"ם, האיך יתיישב אליבא דאותו מ"ד המשנה דחוכרין נירין, בשלמא המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם אפשר שפי' כס"ד דש"ס דמחזיקין ידיו במלאכה, אבל במשנה דחוכרין נירין דא"א לפרש כן, ע"כ נראה משם דאסור לעשות עמו במלאכה ואולי כיון שדבריו תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן

י"ל דסובר דאותו המשנה הוא כרבנן דשביעית בזה"ז דאורייתא והוא סובר כרבי דשביעית בזה"ז דרבנן ואף דהלכה כסתם משנה מ"מ הלא כתבו התוספית בע"ז ז' ע"א ד"ה פשיטא דגם בהך כללא דהלכה כסתם משנה איכא פלוגתא דאמוראי והביאו גם משמואל שאינו סובר הלכה כסתם משנה, וא"כ י"ל דגם אותו המ"מ'ד דאגיסטון אינו סובר הל' כסתם משנה, דבלא"ה כתבתי שאין דעת רש"י וסייעתו לפסוק להל' כאותו מ"ד דאג,סעון נגד הסוגי' דאין עודרין אלא שבקשו מקום לפרשו לפי איזה שיטה שאפ"ל דהכי ס"ל, א"נ אולי אפשר לדחוק אליבי' דמש"ה תני במתני' חוכרין אטו סיפא דאסור מישראל דשם בודאי אסור אפילו החכירה, וזה דוחק גדול מכמה טעמים שאין להאריך בזה.

אבל ודאי שלדעת כל המפרשים והגר"א בתוכם שמפרשים ד' המשנה דאשמעינן דשרי אעפ"י שגורם לעכו"ם לעשות מלאכה הדבר ברור שסברי דדוקא לגרום מוכר אבל לעשות מלאכה אסור ומעתה כיון שאני רואין בבירור דעת הגר"א בשני מקומות במשנה דחוכרין נירין ובמשנה דמחזיקין ידי עכו"ם שסובר שעשיית מלאכה אסור, ע"כ שמה שהביא בסי' של"א שבזה מתורץ קושית התוס' באגיסטון אינו אלא לתרץ דגרי רש"י ז"ל בדעת אותו המ"ד, אבל להלכה לא הביאו כלל בפירושיו למשנה כיון דאידחי אותו המ"ד בש"ס, ושם בסימן של"א סובבים דבריו רק לבאר שיטתו שבזה"ז הוא דרבנן, אבל נענין עשיית מלאכה אינו תלוי בזה כלל כמו שהוא לפי פשטות הסוגיא דאין עודרין כמו שהבאתי כמה פוסקים בזה ובאמת כיון שכולם לא כתבו זה אלא לתרץ דברי רש"י מקושית התוס' ורש"י ז"ל בעצמו בודאי לא הכריע להלכה כן שהרי הביא שתי הלשונות בלי הכרעה האיך אפשר לומר שהם הכריעו להלכה יותר מדברי רש"י ז"ל כיון שכל עצמם לא באו בזה אלא לתרץ דברי רש"י ז"ל, ובפרט בדברי הגר"א שמבואר מדבריו בהדיא במס' שביעית בשני מקומות שאסור לעשות מלאכה אפילו ע"י עכו"ם, אף אלו היה בסימן של"א סתירה לזה העיקר מ"ש במס' שביעית, כמבואר בתשו' מ"ב סימן מ"א דבמקום שיש סתירה בדברי איזה פוסק סמכינן יוכר על מה שנכתב במקומו, כמבואר בש"ס סנהדרין (דף ל"ד ע"ב) דמקשה תרי סתמי אהדדי ומשני דהאי סתמא עדיף משום דקתני גבי הילכתא דדינא, ופירש"י ז"ל דקהני לה גבי דיני ממונות, והביא זה בשיוכה"ג או"ח כה"כ סימן ל"ט, וכן בזה במס' שביעית שם הוא דיני שביעית וא"כ סמכינן יותר על מ"ש שם ממ"ש בסימן של"א דרך אגב שלא במקום דיני שביעית

אבל האמת הברור הוא שאין דבריו סותרין כלל, ועי' ר"ן נדרים ד' מ' ע"ב דכיון שיש סתירה בדברי שמואל אמרינן חדא מיני' הלכה וחדא מיני' הלכה למעשה, והביא ראיות לדבר, הרי דאף דודאי לא אמרי' במימרא שהובאה סתם בש"ס שאינה אלא להלכה ולא למעשה, אבל כשיש סתירה אומרים זה ובכאן שא"ל לומר כלל שאמרה אפי' להלכה כי לא הביא זה אנ לתרץ קושית התוס' בודאי שאין להעלות על הדעת לעשות מזה סתירה, ודעתו ברורה כדבריו שבמס' שביעית שאסור ומדברי הגר"א ראי' לדברינו שכל אותן שכתבו לתרץ דברי רש"י ז"ל אין כוונכם להלכה, וכ"ת כשחשב לבסוף דעות המתירין כ' בפשיטות על הגר"א שסובר כן להדיא שמותר לעשות מלאכה דאורייתא בשדה נכרי, וממש נהפוך הוא, שמדברי הגר"א במס' שביעית מבואר בהדיא שאסור, ומסי' של"א אין ראי' כלל כמו שכתבתי ובפרט שהגר"א ז"ל לא הביא כלל דברי הכו"פ, ואפשר יותר לומר שהבין בדברי כפר"ת שלא כתב כן להלכה אלא לתרץ קושית התוס' על רש"י ז"ל אמנם אף מי שירצה להתעקש שדעת סה"ת דמותר להלכה מחמת קילור לשון של הכו"פ, אבל מ"מ הלא המבי"ט הביא גם דברי הכו"פ ואעפי"כ סובר להלכה שאסור בשדה עכו"ם ולא עלה על דעת שום אדם להקשות סתירה בדברי המבי"ט, והכל יודעין בבירור שאף שהעתיק כל דברי הסה"כ והרי"ט בסתמא בלי שום עירעור מ"מ סובר להלכה דאסור בשוה עכו"ם ואין שום סתירה ממה שהביא דברי הסה"כ והכו"פ לענין שביעית בזה"ז, וא"כ האיך יעלה על הדעת לעשות בזה סתירה בדברי הגר"א ז"ל יותר מבדברי המבי"ט והראי' שבסבתו ממתני' הוא ראי' מכרחת בודאי, והלא הגר"א ז"ל דרכו לקצר בכל מה דאפשר ולא כתב אף דיבור לבטלה, והאיך טרח להביא כל השקו"ט והפלוגתא שבירושלמי אילו היה לפי דעתו נדחה כ"ז מהלכה, גם לא היה טורח לפרש המשנה דמחזיקין בדברים אילו היה דעתו דמחזיקין סתם בכל ענין אף בנ◖לאכה, ואין מקום להסתפק כלל בדעת הגר"א שבודאי אוסר, ואף לא היה צורך כלל להאריך בזה לרוב כסכוסי, אך הארכתי בביאור זה להוציא מלב הטועין וכן דעת כל הפוסקים דאסור

והנה גם הרי"ף בהלכותיו גיטין ד' ס"ב הביא להלכה הך סוגי' דאין עודרין ופירושא דמשנה דמחזיקין רק בדברים גם בתוס' והרמב"ם והרא"ש מפורש לאסור וכן הראב"ד לא הגי' על הרמב"ם בזה וכבר כתבו דבמקום שהראב"ד אינו מגיה על הרמב"ם מסכים לדבריו גם הר"'ה לא הגי' על הרי"ף בזה. וכן הוא בר"ש הזקן על המשנה. וכל מפרשי המשנה מראשון

שבראשונים עד אחרון שבאחרונים והגר"א בתוכם, כולם הולכים בדרך זה לאסור כאשר ביארתי, וכן הפוסקים אחריהם הב"י והמבי"ט והרדב"ז ומהר"י קורקוס ועוד הרבה פוסקים אין ספורות למו כולם כתבו לאסור, ומרש"י והערוך (ערך אגיסטון) אין ראי' להלכה כאשר כתבתי, ובפרט ברש"י שכ' שני הלשונות, ומהרשב"ם בודאי דאין שום ראיה. אלא שבסה"כ ומהרש"ס אין לשונם מבורר כ"כ ומצא מקום לתפוס בלשונם מה שאינו כן לפענ"ד. אבל אף אלו היה כדבריו שנראה מלשונם להתיר הוי דיעות יחידות נגד כל הני רבוותא ואין חוששין לדעת יחיד כזה ק"ו מב"ש במקום ב"ה דאינה משנה. והב"י כתב בהקדמה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש המה הפוסקים שכל בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, ובמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת הלכה כוותי' בין להקל בין להחמיר, והביא הברכ"י בחו"מ סי' כ"ה שלפסק זה הסכימו מאתים רבנים, אלא שהרמ"א ז"ל אין דעתו כן במקום שפוסקים אחרים חולקים, אבל כשרוב הפוסקים עמהם כו"ע מודו שכן הלכה והסמ"ע בחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט הביא מהמרדכי שפוסקים בכל מקום כהרי"ף אם לא במקום שהתוס' חולקים וכתב המג"א בסימן תמ"ז דק"ו כשהתוס' והרי"ף שניהם בדעה אחת דפוסקים כוותי', וא"כ בודאי שהוא ק"ו דאם גם הרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים המה בדעה אחת עם הרי"ף והתוס', שאין לצרף כלל דעות יחידות נגדם, ובפרט שעכ"פ אין לשונם מבורר להלכה. וכבר הבאתי מהב"י סי' קנ"ט בשם התה"ד שאף היכא שאפשר לסמוך על הפוסק מ"מ אם אין לשונו ברור א"א לדחות בזה מה שמפורש בפוסק אחר לאיסור כ"ז אני כותב לרווחא דמילתא, אבל האמת לפענ"ד שגם הסה"כ והמהרש"ס אין דעתם להתיר להלכה כאשר ביארתי לעיל.

יא

מה שהביא דעת הרז"ה בתשובה שבסה"ת שער מ"ה דאין שביעית נוהג כלל בזה"ז, הנה מלבד שהיא דיהה יחידית ממש נגד כל הפוסקים ולא הביא אותו שום פוסק אלא אותן שחלקו עליו אבל באמת גם דעת הרז"ה אינו כמו שהבין כ"ת, דהלא הרי"ף ז"ל הביא בהלכותיו כל דיני שמיעת ולא השיג עליו מאומה, וגם כ"ת הביא

דברי הרדב"ז (כ' ד הלכה כ"ט) שכתב שאי אפשר לומר

שהראב"ד אוסר פירות עכו"ם מדלא השיג על הרמב"ם, וכן כתבו הרבה פוסקים, וכ"ת כתב עבור זה שהראב"ד חזר בו ממ"ש בס' תמים דעים. והנה אין לנו מ"ז גילוי דעת בדברי הראב"ד אלא יען שאנו רואים דרכו לעשות

השגות בהרבה הלכות שברמב"ם אנו יודעין שבדק כל דבריו ובמקום שאינו משיג בודאי הסכים עמו. ומכש"כ בבעה"מ שכתב כן בפי' בהקדמתו על דברי הרי"ף שמלבינו ומבררו כפי כחו ולקוטב זה חיבר ס' המאור והאריך בשבח גדלות הרי"ף ז"ל ושהלכותיו המה שורש לספרו שעשה עיי"ש, א"כ העיד בפי' שמברר דברי הרי"ף בכ"מ ובמקום שאינו משיג עליו סובר הלכה כמותו, א"כ בדיני שמיטה שלא העיר עליו מאומה בודאי שדעתו כמותו להלכה ועוו יותר מזה שמוסיף עוד לבאר דיני המלו' על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד אם משמטין ואם דעתו שאין שמיטה נוהג כלל בזה"ז למה האריך לבאר במה שאינו נ"מ עכשיו כלל ואדרבה היה לו להשיג על הרי"ף על אותן ההלכות שהביא ולא להוסיף עליו. וע"כ נראה שדעתו ז"ל שנוהג שמיטה בזה"ז אף שמיטת כספים. ואולי חזר בזה כמו שחזר גם הראב"ד ז"ל, וכבר נודע דעת הב"י (יו"ד סימן שמ"א חו"מ סימן קכ"ו) וכמה פוסקים ברמב"ם ורא"ש, שכל היכא שהפסקים סותרים את התשובות, הפסקים עיקר נגד התשובות, וכבר אמרתי בזה טעמים נכונים, לא עת האסף פה ואף המפקפקים בזה על כל פנים כיון דלא ידעינן איזה מהם חיבר לאחרונה א"א לידע דעתו כלל. אבל באמת נראה שא"צ לומר כלל שסותר עצמו בתשו' עם מה שנראה מפסקים שעשה על הרי"ף, כי אפשר תרווייהו אמת, דכתב החכ"צ בתשו' סי' ע"ג שידוע הוא כשהפוסק מביא הרבה צדדים להתיר אין לסמוך על כל צד בפ"ע אף דקאמר ועוד, והביא ע"ז מתוס' כתובות ד' פ"ה ע"ב ד"ה ועוד דאף דאמר ועוד מ"מ לא מהני הני תרי טעמי זה בלא זה. וכן הביאו הפוסקים בשם הרדב"ז (סימן תתקל"ד) ועיין ב"ח חושן משפט סימן פ"ד אות ז' שכתב דדרך התשובות לצרף טעמים רבים אף על גב דלאו כולהו טעמו אליבא דהילכתא אלא לרווחא דמילתא ומיישב בזה דברי תשובות הרא"ש. ועיין תוספות יבמות ד' ס"ט ע"ב ד"ה אמי דאין סתירה למאי דאמר אביי אליבא דרב דהולד ממזר ובכתובות אמר למאי ניחוש דלא סגי התפ בטעמא קמא בלא ועוד וכ"פ מצינו כן בש"ס ופוסקים וגדולה מזו כתבו התוס' בסוכה ד' כ"ד ע"א ד"ה ר"י דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר הטעם אותו טעם המפ ירש במשנה אלא טעם אחר שלא הזכירו כלל, והביאו ע"ז מכמה מקומות

והנה שם באותה התשובה כתב הח"ס ליישב המנהג שנהגו משנים קדמוניות לגבות כספים בשביעית בלא פרוזכול, וכתב שם הטעם דהמלו' ע"מ שלא תשמיטני

בשביעית אין שביעית משמטתו, דכיון שכבר נהגו כן שלא ישמטו בשביעית כל מאן דיזיף אדעתא דמנהגא יזיף, והו"ל כנ(לו' ע"מ שלא תשמיטני בשביעית. וכתב שם שזה הטעם נכין לסמוך עליו. וגם הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ט"ז סימן ב') כתב זה הטעם, ואף שלהרא"ש ז"ל לא הונח דעתו בזה ולא נראה בעיניו, אף על פי כן הניח להם מנהגם ולא היה מוחה מטעם זה כמובא גם בבית יוסף (חושן משפט סימן ס"ז), והרז"ה ראה לנכון לסמוך על זה. גם כתב שם טעם לפי שהוא בחוץ לארץ. ובספר התרומות סביא קודם דעת בעל העיטור דיש חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הזה בשמיטת כספים, ואחר כך כתב גם הרז"ה בתשובותיו פסק שאינו נוהג עכשיו, ומשמע דבחדא מחתא מחתינהו, אף שבעל העיטור לא הקיל אלא בחוץ לארץ ובארץ ישראל כתב שנוהג שמיטת כספים אף בזמן הזה, ואם נן י"ל דאף הרז"ה לא הקיל אלא בצירוף הני טעמי שהוא בחו"ל וגם הוא כמתנה שהכל הולך אחר המנהג. ואולי טעם זה הוא העיקר, וא"כ לק"מ מה שלא הגי' כלום על הרי"ף כיון דהרי"ף מיירי מעיקר הדין לא היכא שהוא מנהג ובטל טעם זה דהוי כמתנה, ושפיר יכול להיות שגם הרז"ה אינו מקיל בכה"ג, והלא אף כשאין לנו שום גילוי דעת מהפוסק אמרינן שאין ללמוד מדברי הפוסק להתיר אלא בצירוף כל הטעמים, דלא ידעינן איזה טעם הוא עיקר בעיניו, ומכש"כ כשיש לנו גילוי דעת מספר המאור שהוא בשתיקה כהודאה לדברי הרי"ף, בודאי דצ"ל דמה שמקיל בתשובה הוא בצירוף הטעמים ואין בזה סתירה וכבר הבאתי דברי הר"ן נדרים דף מ' ע"ב דהיכא דאיכא סתירה בדברי אמורא אמרינן חדא מיני' הלכה וחדא מיני' הלכה למעשה, ומכש"כ היכא דיש חילוק בטעמים שגם בלא"ה אמרינן כן, נמלא לפי"ז שגם הרז"ה לא התיר אלא בשמיטת כספים שמותר ע"י תנאי ומועיל המנהג כמו תנאי וגם הוא בחו"ל, אבל היכא שאין לנו אלו הטעמים לא התיר אף הח"ס.

וגם כיון שכל התשובה ההיא מיירי בשמיטת כספים אין להביא ראי' משם על שמיטת קרקע שהוא חמור יותר, שהרי הרמב"ם ז"ל סובר דשמיטת קרקע הוא דאורייתא ושמיטת כספים הוא מדרבנן, וכמ"ש הכ"ע בפ"ד מהל' שמיטה הל' כ"ה ובמל"מ שס דהרמב"ם מפרש דליובל קרי שמיטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעליהן ביובל כמ"ש בפ"ט וסובר דלא הוקש שביעית ליובל אלא בדדמי לי' דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר, ושמיטת כספים כמו כן מופקעין ממלו' ללו', אך המל"מ נתקשה שם ובמ"ק (ב ) אמרינן וחרישה וזריעה בשביעית מי שרי, אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי הוא, אלמא דהקישא דרבי קאי גם אחרישה וזריעה, וא"כ איך מזכה שערא אליבא דבי תרי דבפרוזבול פסק כרבי ובחרישה וזריעה פסק כרבנן דלית להו הקישא, וכן נתקשה טובא גם בשאג"א החדשות סט"ו דהאיך אפשר לחלק בין הנושאים ומה חילוק בין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים הלא שניהם נלמדו מאותו ההיקש, והמעיין בשאג"א יראה שגם הוא סובר שהרמב"ם פסק כן אלא שחולק עליו מחמת אותו הקושי' ופסק גם בשמיטת כספים שהוא מדאורייתא אבל הפר"ח בס' מים חיים הצרכת בש"ס מס' גיטין ד' ל"ו כתב שפסק הרמב"ם הוא נכון וברור ומיישבו היטב ולק"מ ובשמיטת קרקעות פסק הרמב"ם כרבנן דכן הוא בדין דקיי"ל הלכה :רבי מחבירו ולא מחביריו אבל בשמיטת כספים כיון דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דשנויא דרבא דהפקר בי"ד הפקר לא קאי אקושיא קמייתא וכמ"ש בפ"ט הל' ע"ז א"כ ע"כ הלל וב"ד ס"ל כרבי דשמיטה בזה"ז דרבנן ומש"ה פסק בהא כרבי, והפר"ח הוסיף עוד אח"כ דגם רבי ורבנן לא פליגי אלא בשמיטת קרקעות אבל בשמיטת כספים אף רבנ( מודו דהאיך אפשר לומר דפליגי רבנן אב"ה דכי היכא דאשכחן דפליגי צריכא למימר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, והא דאמר בגמרא בשביעית בזה"ז ורבי הוא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה אלא משום דאיהו אמרה בבי מדרשא איתמרא על שמי'. ולפענ"ד לא אמרו שא"א לחלוק על ב"ה אלא בפלוגתת ב"ש עם ב"ה שע"ז נמנו וגמרו דהלכה כב"ה שהיו מרובין אבל במה דלא פליגי ב"ש עם ב"ה ע"ז לא נמנו וגמרו ואפשר לומר שהיו רבנן אחרים שחלקו על הלל ולא מצינו בש"ס שא"א לפלוג על הלל בשום דבר, וע"כ ל"ל כן לפי דעת כל המפרשים שפירשו דפלוגתת רבי ורבנן הוא גם בשמיטת כספים בפשטיות דברי הש"ס וכן כתב רש"י ז"ל שם הלל כרבי ס"ל

אבל דברי הרמב"ם לפענ"ד מיושבין לנכון שהוציא כן מדברי הש"ס שהכריעו בשמיטת כספים כרבי, דלשיטתו דשנויא דרבא הפקר בי"ד הפקר לא קאי אקושי' קמייתא ע"כ סתם משנה דפרוזבול הוא כרבי וכל השקו"ט שבש"ס דשקלי וטרי טובא בדיני פרוזבול הכל הוא רק אליבא דרבי וע"כ שהכריעו כן להלכה, והראב"ד שסובר בהשגותיו פ"ט בשנויא דרבא קאי גם על קושי' קמייתא והלכה כמותו נראה מזה שסובר דגם שמיטת כספים הוי מה"ת, ויש עוד ראיות אחרות שסובר הראב"ד כן ודברי המהר"י קורקוס בזה צע"ג ואין להאריך בזה כעת עכ"פ לשיטת הרמב"ם הי' לו הכרח מן הש"ס דבשמיטת כספים ס"ל כרבי, אבל בשמיטת קרקעות מלבד

מה שכתב הפר"ח דהדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים, יש גם ראי' מהש"ס (מו"ק שם) דסברי בהא הל' כרבנן, חדא דהרי רבא מתרץ המשנה אליבא דרבנן וקיי"ל הלכה כרבא לגבי אביי, ואף בפרוזבול השיג הראב"ד על הרמב"ם (פ"ד הט"ז) למה לא פסק כרבא אבל שם דעת הרמב"ם כדעת התוספות דלא קאי רבא אהך אם כן בכאן הלכה כרבא ועוד דלמסקנא קאמר שם בש"ס דרבי גמליאל ובית דינו נמנו על שני הפרקים דלפני שביעית ובטלום ושקלי וטרי טובא האיך מצו לבטלם, ומסיק דהילכתא גמירי לה וכי גמירי הילכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין ביה המקדש קיים לא ופירשו התוספות שם דף ד' ע"א ד"ה אלא דקדייק ר"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד דכך ניתנו א"ו למילף סמכינהו רחמנא עכ"פ חזינן שבקשו טעם מהלכה שאינה נוהגת הוספות שביעית אחר החורבן, א"כ ע"כ דסברי דשביעית עצמה נוהגת אף אתר החורבן שאין היובל נוהג דאם שביעית עצמה אינה נוהגת כלל האיך שייך למילף מהלכה על התוס', גם למה שקלי וטרי כ"כ האיך התירו ר"ג ובי"ד כיון שהוא מהילכתא ולחד מ"ד מקראי הלא כיון שהיה אחר החורבן שהכל הוא מדרבנן בוודאי שהיה בכחם להתיר מה שנראה בעיניהם כמו שהוא כן גם בחרישה וזריעה אליבא דרבי ובפרוזבול, וע"כ שכל אותו השקו"ט סברי שביעית בזמן הזה דאורייתא, והרמב"ם פסק כרבא בפ"א מהל' שמיטה הל' י' דלאביי הכל מותר, וא"כ מוקמי' למתני' כרבנן דשביעית בזמן הזה דאורייתא ובוודאי דהלכה כוותי' וכן הוא ברמב"ם פ"ג הל' א'

ולפענ"ד עוד ראיה ברורה מן הש"ס דסברי הלכה כרבנן מגיטין נ"ג ע"ב שהקשו ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא וכו' מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הנה החליטו דשביעית דאורייתא כמו שבת ואין לחלק ביניהם, ולכאורה צריך באמת להבין דהלא אפשר לומר דר"מ סבר כרבי ואין כאן רומי', וראיתי במהרש"א שהעיר בזה וכתב וז"ל ולא ניחא לי' לתלמודא לומר דאיירי בשביעית בזה"ז דל"ה רק מדרבנן כדאמרינן בפ' השולח ובפ"ק דמ"ק ע"ש וק"ל, הנה כ' שק"ל למה לא ניחא לי' לאוקמי' בשביעית בזה"ז אבל לא כתב הטעם, ואינו מובן לכאורה הלא ר"מ היה אאר ההורכן ובזמנו דיבר והלא תקנת הלל בפרוזבול שהיה בפני הבית מאה שנה קודם החורבן ניחא לי' לאוקמי' שעשה תקנה על אחר החורבן, גם המשנה דמ"ק ניחא לי' לאוקמי' כן, רק ר"מ שנולד אחר החורבן לא ניחא ליה לאוקמיה דמיירי בזמנו, ועיין תוספות ביצה דף ה' ע"א ד"ה הא שכתבו על ר' יוסי שאי אפשר לומר שאמר דיניו על קודם החורבן דכיון שר' יוסי הי' אחר החורבן אין נ"מ על קודם החורבן דמאי דהוה הוה, וא"כ גם ר"מ בוודאי מיירי ע"כ בשביעית בזה"ז גם א"א לומר שאמר הילכתא למשיחא כיון דמיירי בקנסו שוגג אטו מזיד בזה כו"ע מודי דא"א לומר הילכתא למשיחא כמבואר בתוס' סנהדרין ד' נ"א ע"ב ד"ה הילכתא ובתו"י יומא דף י"ג ע"א ד"ה הלכה דהיכא דמדבר מעבירה ואיסורא בודאי דא"א לומר הילכתא למשיחא שאז יהיו כולם צדיקים ולא יהיה מציאות לעבירות, וא"כ ע"כ מיירי רק בשביעית בזה"ז והאיך פשוט לי' שסובר שהוא דאורייתא לעשות עי"ז רומיא בדבריו. ונראה דשם בפרוזבול שהוא בשמיטת כספים ניחא להו לאוקמי' כרבי דהוי דרבנן דסברי שכן הלכה, ובמ"ק לא אוקמי' כן אלא אביי אבל סתמא דתלמודא סברי הלכה כרבא לגבי אביי וסברי דשמיטת קרקעות בזה"ז דאורייתא לכן לא ניחא להו לאוקמי' שלא אליבא דהילכתא נמצא לפי"ז שפסקו של הרמב"ם ז"ל ברור מאד ולק"מ קו' המל"מ והשג"א, דאף דפלוגתת רבי ורבנן הוא בין בשמיטת קרקע ובין בשמיטת כספים אבל הכרעת הש"ס הוא לחלק בין הנושאים ולא סברי הך הקישא דרבי אלא בשמיטת כספים

ולפענ"ד עוד הסבר לחילוק זה, דהנה מהקרא דזה דבר השמיטה שמוע שבשתי שמיטות הכתוב מדבר שמעינן הקישא להקיש שביעית ליובל שאין שביעית ליכנ אלא בזמן שיובל נוהג, אמנם בתו"כ ס' בהר פ' ב' למדו מקרא מנין עשה שביעית אעפ"י שאין יובל ת"ל והיו לך וגו', ור"י וחכמים כרוייהו מודו בזה דשביעית נוהגת אעפ"י שאין יובל ונמצא דהלימודים סותרים, ועי' תוס' חולין דף קע"ז ע"א ד"ה מה דבאיכא ק"ו וגז"ש הסותרין זא"ז הוא פלוגתת התנאים אם אמרינן אהני ק"ו ואהני גז"ש או אמרינן אין גז"ש למחצה ונדחה הק"ו לגמרי, וכן בזבחים ד' מ"ח שהוא פלוגתת התנאים אם גז"ש מדורא או הקישא עדיפא כתבו שם התוס' ד"ה דכולי דאף דלכו"ע גז"ש עדיפא אבל בהא פליגי אם לעשות הגז"ש למחצה שלא לבטל ההיקש לגמרי או גם בכה"ג גז"ש עדיפא שלא לעשות גז"ש למחצה אף אם יתבטל ההיקש ובהני לימודים דהקישא דשני שמיטות ובהלימוד שבתו"כ שסותרים זא"ז אין לנו לכאורה גילוי דעת הי מינייהו עדיפא, ואפשר שהכריעו בזה הש"ס דאהני תרוייהו ולהכי בהקישא שהוא מקרא דזה דבר השמיטה שמוט דמיירי כל הפרשה משמיטת כספים דכתיב אח"כ לא יגוש את רעהו לכן נשאר ההיקש על שמיטת כספים

שאינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג, אבל הלימוד דתו"כ שהוא בפ' בהר דמיירי כל הפרשה משמיטת קרקעות נשאר הלימוד על שמיטת קרקעות שנוהג אעפ"י שאין היובל נוהג, נמצא שיש מקור מהתוה"ק להחילוק שבין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים

ונתיישב גם הקושיא שהקשו דכיון דלדעת הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ו) אף תרומה אינו מן התורה אלא כשכל יושביה עליה ולמה חמיר יותר שמיטה, ולהנ"ל מיושב דעל שמיטה איכא לימוד מקרא בתורת כהנים דאף בעת שאין היובל נוהג שזה בזמן שאין כל יושביה עליה אף על פי כן נוהג שמיטה אבל בתרומה אין לנו לימוד ע"ז ורבי יוכל להיות שאינו סובר הלימוד שבתו"כ כמ"ש רש"י ז"ל שם בגיטין, ולכן אף דההיקש הוא בקרא דשמיטת כספים מ"מ אין היקש למחצה וממילא אימעוט הכל, ורבנן אפשר לא ס"ל הך הקישא, אבל בש"ם הכריעו ללמוד כתרווייהו ואהני תרווייהו, ונמצא שיש חילוק בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, וכ"פ מצינו בש"ס שעשו הכרעה וסברי בחד מילתא כאיזה מ"ד ובחד מילתא כאידך. וכן נראה דעת הרא"ש דבע"ז (פ"ק סי' ז') משמע שסובר שביעית בזה"ז דאורייתא כמו שהוכיח מדבריו השג"א, ובפ"ק דמכות (סי' ג') גבי תרי לישני דשמואל במלו' עשר שנים יכו' כתב שם הרא"ש דשמיטת כספים דרבנן. ונראה מזה שסובר כהרמב"ם ז"ל לחלק בין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים, ולכן בע"ז דנ"מ למידע שני דשביעית אף לענין שמיטת קרקע לכן כתב דקיי"ל שהוא מה"ת, אבל במכות דמיירי רק בכספים כתב דהוי דרבנן.

הגה הארכתי לבאר קצת שיטת הרמב"ם ועכ"פ זה ודאי שיש דיעות שאין למדין מיובל אלא שמיעת כספים ולא שמיטת קרקעות, וע"כ אין להביא ראי' מזה לזה, והבעה"מ לא מיירי שם אלא ממנהגא דשמיטת כספים בחו"ל, ואף שבעיקר הפלוגתא שבין רבי ורבנן לא כתב לחלק בכך, אבל כיון שאין עסקו שם בשמיטת קרקעות כלל לא ירד לחלק בכך, ואף שהביא אח"כ טעם ששייך גם בשמיטת קרקעות כבר הבאתי שדרך הבעלי תשובות להביא טעמים אף שאינם אליבא דהילכתא לרווחא דמילתא, וכיון שאנו רואים שם בתשובתו שכל ההוכחה שלו דקיי"ל כרבי הוא מדיני פרוזבול שזה מיירי בשמיטת כסכום אן ראיה שסובר כן לחלכה גם בשמיטת קרקע, ובפרט שגם בשמיטת כספים אינו מתיר בסתם אלא בצירוף כל הטעמים כמו שנתבאר למעלה. ובאמת שגם באותו הדין דמיירי הח"כ במה שלא היו נוהגין בשמיטת כספים שגם המהרי"ק (שורש צ"ב) והתה"ד (סי' ד"ש) צדדו להקל בזה וכן הרא"ש חוכך קלת ועוד שאר פוסקים שכתבו בזה, ואעפי"כ לא פסק בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז ס"א) כוותי', ועי' בתומים שהאריך בזה בדברי מוהר בלהבת אש, אבל בנ"ד גם הרז"ה לא כתב כלל להקל. ויצא לנו מכל הנ"ל שלהתיר בפירוש להלכה לעשות מלאכה בשדה עכו"ם אין לנו שום פוסק אפילו דעת יחיד, והאוסרים המרובים שהמה רוב מנין ורוב בנין גדול כותבים דברים ברורים להלכה ואין מקום להסתפק בזה

יב

מה שאסף את הפוסקים הסוברים שביעית בזה"ז דרבנן ולדידהו מותר משום ארנונא אף כשאין סכנה אלא הפסד ממון בלבד הנה הביא הפוסקים הסוברים שהוא דרבנן ולא הביא הפוסקים הסוברים שהוא דאורייתא, והחרדים (מצוות התלויות בארץ פ"ב אות י"ד) כתב שרוב הפוסקים סוברים שביעית בזמן הזה דאורייתא, ועיין תומים סימן ס"ז, וכבר הבאתי דברי השאגת אריה והפרי חדש שברור בעיניהם כאותן השיטות שסוברים שהוא מדאורייתא, וכן כתב החתם סופר (בהגהות לשו"ע חו"מ סימן ס"ז) והרבה פוסקים אין ספורות למו, ובלימוד הישיבה ביארתי בארוכה שרוב הראשונים סוברים שביעית בזה"ז דאורייתא, וביארתי גם דברי הכ"מ הנראים כסותרים לכאורה, ולא עת להאריך בזה כי באמת להלכה א"א להכניס הראש בזה כי הרבה פוסקים גדולים ועצומים בראשונים ובגדולי האחרונים בין מצד הסוברים שהוא מדאורייתא ובין מצד הסוברים שהוא מדרבנן ואין בערכנו להכריע בזה, אבל עכ"פ זה וודאי שמידי ספיקא לא נפקא והוא ספק עצום של פלוגתא דרבוותא, ומבואר בטו"ז יו"ד סי' שמ"ב ס"ק א' בשם הר"ן דבכל מילי דמספקא לן אי הוי מה"ת או מדרבנן מקרי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וא"כ א"א להקל ולסמוך על הפוסקים ששביעית בזה"ז דרבנן כיון שהוא עכ"פ ספיקא דאורייתא ולחומרא. אמנם גם להסוברים שהיא דרבנן אין להתיר בשאר הפסד אלא בארנונא, והראב"ד (בהשגות פרק א' הלכה י"א כתב טעם ההיתר בשביל שגוזלים את השדות אם אין עובדה ומיירי במקום שלא כבשום עולי בבל. הנה במקום שלא כבשום עולי בבל ששם וודאי דרבנן ואעפי"כ לא סגי לי' להתיר בשביל הפסד הארנונא שצריך ליתן אף אם לא יזרע אלא הוצרך לטעם שגוזלין את השדות שזה וודאי ענין יותר גדול הרבה מהפסד. ועי' בתשו' ריב"ש סי' ק"א שכתב שלקנים

שדה בא"י מידי עכו"ם היא מצוה גדולה יותר מלעלות בטלתו לארץ ישראל, אף שהפליגו חכמינו ז"ל בהמצוה לדור בארץ ישראל ואמרו (כתובות דף ק"י ע"ב) כל הדר בחוץ לאת דומה כמי שאין לו אלקי ועוד שאר מאמרים, עם כל זה אין ללמוד להתיר איזה שבות בשביל העלי' לא"י ממה שהתירו לכתוב אונו בשבת עבור קניית שדה בא"י, כי זה שלא תשתקע ארן קדושה ביד טמאים היא מצוה יותר גדולה ואין למדין ממנה לשאר מצות יעיי"ש, וא"כ זה שגוזלין השדות ומשתקעין עי"ז ביד הטמאים הוא ענין יותר גדול שאין למדין ממנו לשאר מצות, ומכל שכן להפסד ממון בלבד, ואית בזה איסורי דאורייתא שגוזרין גם בשכירות על ידי זה כמו שאמרו בגמרא עבודה זרה (דף כ"א ע"א) שדה דאית בי' תרתי איסור חני' ואיסור הפקעה מן המצות גזרינן בי'. גם י"ל שהוא כענין חלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה שע"י שיזרע עכשיו בשביל הארנונא ישאר הקרקע בידו ויתקיימו שם הרבה מצות תרו"מ ושמועות הבאים וכדומה, וא"כ בוודאי שאין להביא ראיה משם להתיר בשביל הפסד אף בהפסד ארנונא במקום שאין גוזלין ממנו השדה.

גם שאר פוסקים שלא כתב י כדברי הראב"ד אלא כתבו סתם להתיר בארנונא בשביל הפסד ממון, בוודאי שאין כוונתם לכל מיני הפסד, שהרי גם בשמיטת כספים איכא הפסד גדול ומשום הכי הוצרך הלל הזקן לטרוח לתקן פרוזבול שהוא תקנה לעניים ולעשירים כמבואר בגיטין (לו ), והטעם הוא דהוי מוסר שטרותיו לב"ד ולא קרי' בי' לא יגוש, ואף ע"ז אמר שמואל עולבנא דדייני הוא, אבל לולא הפרוזבול לא היה מועיל הפסד העניים והעשירים להכיר איסור שביעית ח"ו אף שזה מיירי אליבא דרבי ששביעית בזה"ז דרבנן, ובפרט בשמיטת קרקעות שאינו אוסף התבואות שלו בכל השנה והכל הולך לאיבוד לעיניו אף אם עני הוא ואין לו מה יאכל לא מצינו היתר בגמ' אלא בארנונא דווקא, גם המבי"ט והמהרי"ט לא מיירי אלא בארנונא כאשר יתבאר להלן מילתא בטעמא

וראיה ברורה מן הש"ס שאין להתיר איסור שביעית בשביל עניות ודוחק, דבגמ' ע"ז ד' ס"ב ע"ב דבי ר' ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית אמרו לי' לר' יוחנן אמר יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר, ופירש"י ז"ל כיון דההוא שעתא לא הוו הנך בעין לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עליהן, ועי' בתוס' ד"ה יזפי הטעם מה שהקפידו עליהם אותן שבאו ואמרו לר"י, ועי' רדב"ז על הרמב"ם פ"ח מהל' שמיטה הל' כ' דמש"ה לא התירו זה אלא לעניים משום תקנתם ולא לעשירים משום דמחזי כעושה סחורה בפירות שביעית והשתא אי נימא דלר' ינאי לשיטתו שמתיר משום ארנונא מותר גם משום דוחק אחר, הלא מרא דהך עובדא דיזפי פירי שביעית מעניים הוא דבי ר' ינאי ומה הקפידו עליו ואמרו לר' יוחנן, גם ר"י לא מצא להם תירוץ אלא דלא הוי חליפין, הלא איכא למימר ר' ינאי לשיטתו דסובר שביעית בזה"ז דרבנן ומוכר משום פסידא ולכן תקנת עניים הוי ג"כ פסידא, וע"כ שאין זה טענה כלל, ואף לר' ינאי לא הותר אלא ארנונא דווקא.

(בסוכה דף ל"ט ע"א דאין מ וסכין דמי פיר י ת שביעית לע"ה יותר ממזון ג' סעודות, ופירש"י ז"ל דמזון ג' סעודות מותר למסור לו שהוא כדי חייו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח הי"ב), ע"ז אמרו בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר גם זה אסור והנה ברישא בלוקח מן המופקר שאין שם שום איסור אלא חשדא בעלמא וספק שמא לא ישמרם בקדושת שביעית ואעפי"כ אין מתירין אלא כדי חייו ליום א', וכבר הבאתי דברי הש"ס דמי שאין לו אלא טל יום אחד קרא עליו הכתוב ולא תאמין בחייך אעפי"כ לא התירו לו יותר, ובסיפא שהוא באיסור אף כדי חייו ליום אחד אין מתירין, ובוודאי שאיסור מלאכה בשביעית שהוא עיקר האיסור חמור יותר מאיסור הפירות, ובפרט דלרש"י ז"ל לא נאסרין הפירות ואינו אלא חשדא קרובה יותר שמערים למכרן, וחכמינו ז"ל (סוכה דף מ' ע"ב ועוד פ"מ) קראו לאיסור סחורה בפירות שביעית אבקה של שביעית נגד איסור מלאכה שחמור יותר הרי שאין מתירין איסור שביעית אף בשביל כדי חייו זולת בפקוח נפש כמבואר הדין בשאר איסורים, ודין זה הוא בש"ס ופוסקים בלי שום חולק אף בזמן הזה.

ופן בלשון הש"ס (סנהדרין דף כ"ו) בתחלה היו אומרום אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסים ומאי נינהו ארנונא חזרו לומר, ואי נימא דגם בשביל עניות הותר וכי טרם שהיו האנסים לא היו גם עניים הלא עניים שכיחי וקיימי, ומבואר בגמרא ראש השנה דף ו' דאף דאינו עובר על בל תאחר עד ג' רגלים אבל בצדקה מיחייב לאלתר, מאי טעמא דהא קיימי עניים, הרי שעניים היו לעולם ואף על פי כן לא היה היתר עד האנסים וכן בסנהדרין דף כ"ו שאמר 'כול לומר לעקל וכו' והקשו שם לימרו אגיסטון ולא אמר לימרו עני הוא שאין לו מה יאכל שזה היה שכיח יותר, ועל

פרחו שאין היתר, ולא מצינו בכל הש"ס היתר אחר אלא בארנונא ואין לך אלא מה שאמרו חכמים

ובגמרא ב"ב ד' צ' ע"ב גבי אין אוצרין פירות וכו' ומותר לאדם לאצור פירות בא"י ג' שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, ופירש רשב"ם דמותר לאצור בשנה שישית על ג' שנים שישית ושביעית ושמינית למכור לעולם פן ימותו בשביעית ובשמינית ברעב, הרי שהי' אז בשביעית חשש גויעה ברעב ח"ו ואעפ"כ אם אירע שלא הי' אוצרי פירות וכגון אם הי' בשנה שישית שנת בצורת שמבואר שם בגמ' שבשנת בצורת אסור לאצור פירות, ואעפי"כ לא מצינו בשום מקום שבכה"ג מותר לחלל ח"ו את השביעית, ובנמו"י שם סוף פ"ה דב"ב כתב וז"ל, משמע מהכא שאף במקום שמותר לאצור וליקח מן השוק כמו בג' שנים אלו מפני שאינו נמצא בשדות בשלש שנים אלו לאכול מהם אפי"ה בשנת בצורת אסור לאצור, ומבואר בזה דאף אחר שנת בצורת שאסור לאצור החיוב לשמור את השביעית.

ובירושלמי פרק א' דדמאי ובפרק ג' דמסכת תענית אמרו רבי בעי משרי שמיטתא סליק ר' פנחס בן יאיר לגבי' אמר ליה מה עיבוריא עבדין אמר ליה עולשין יפות וכו' ידע רבי דלית הוא מסכמא עימי', ופי' במהרש"ס פ"ו דמס' שביעית ד' צ"ה ע"ב דמה דבעי רבי להתיר שביעית היה בשנת בצורת והנה מדאמר בעא מישרי ולא אמר דשרי בזה מבואר שהיה רק ברצונו להתיר אבל כיון שראה שאין רפב"י מסכים עמו ביטל דעתו מפני רפב"י, וא"כ בוודאי שלהלכה אסור לחלל שביעית אף בשנת בצורת כדעת רפב"י כיון שרבי בעצמו ביטל דעתו מפניו, ובש"ס בבלי לא הובא זה כלל ולא בשום פוסק ופשוט שכן הוא ההלכה כנ"ל, ובגמ' נדה ד' ט' בריבה אחת שאמרו די' שעתה אמרו לו אין שעת הדחק ראי' מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו, וכתבו שם הפוסקים דשנת בצורת הוי שעת הדחק וגם הפסד מרובה, וזה אף כשאינו כן אלא באדם א' שכן היה המעשה בריבה אחת, ובוודאי שבשנת בצורת שבשביעית שזה נוגע לכל ישראל על הכלל כולו שזה הרבה גרע יותר בהפסד וברעבון, ובגמ' ב"ב ד' ח' רעב קשה מחרב, ועכ"פ זה וודאי ששביעית שבשנת בצורת גרע הרבה יותר משאר הפסד ממון שאין שם רעבון כ"כ, וא"כ אף אלו היה ההלכה שמותר בשביעית בשנת בצורת ג"כ לא היה ראי' לשאר מיני הפסד, ומכש"כ כשגם בשנת בצורת ביטל רבי דעתו ולא התיר הוי ק"ו ב"ב של ק"ו שאין להתיר בשאר הפסד ממון, וע"כ מה שסמכו על רבי להתיר בארנונא הוא בשביל שיש חילוק בין ארנונא לשאר הפסד ממון ולשלח בצורת ואין לדמות הענינים כלל כאשר יתבאר להלן.

גם בדברי המהרי"ט עצמו ע"כ ל"ל כן, שבהתחלת התשו' סימן נ"ב הגיא ראיה דמותר בארנונא אף גלא פק"נ אלא בשביל הפסד ממון והביא גם ממס' מו"ק שהתירו משום פסידא במשקין בית השלחין, ובסוף התשובה הקשה וז"ל וא"ת ויפרעו להס דמים ולא יחרושו ואמאי מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו ולדרוש להו למאן דאפשר לרצות בממון דאסור, וכ"ת שלא הי' המלכות מתרצה בממון אפ כן כוונתם להעביר ויהרג ואל יעבור, וי"ל שלא היו רוצים שתהא הארץ שממה שרוב השדות היו ביד ישראל, וכן ראיתי בדברי הר"ן שכתב להנאת עצמן היו עושים לגבות הארנונות שאין רצון המלכות לקפח השדות ולכאורה סיפא לאו רישא, דברישא התחיל לומר דההיתר הוא בשביל הפסד ממון בלבד ובסיפא אמר דאם אפשר לרצות במעות אסור ואין משגיחין על ההפסד וטעם ההיתר הוא רק בשביל שהוא גזירת המלכות וא"א באופן אחר אלא לשלם הארנונא ממה שתוציא השדה בעבודתה שלא יקופחו השדות וא"כ אינו ענין להפסד ממון, וע"כ שכוונתו במה שכתב הפסד ממון הוא לאפוקי משיטת התוס' והרמב"ם וסייעתם דסברי דמיירי רק מפק"נ, וע"ז הביא דעת הסוברים דאין צריך אונס גדול כ"כ כפק"נ אלא אף באונס ממון שלא בא אלא על עסקי ממון מ"מ שרי, ואין כוונתו על שאר מיני הפסד אלא דווקא בהפסד ממון שבארנונא, ואף שעדיין לשונו צ"ע אבל וודאי שאין כוונתו על הפסד אחר אלא במקום שהוא גזירת מלכות, וידוע שהמהרי"ט הולך בכ"מ בשיטת המבי"ט אביו ורבו וכבר הבאתי (אות ט') מדברי הש"ס שמביאין ראיה מדברי התלמיד על שיטת רבו גם לעשות קושיא עי"ז, וא"כ נראה שגם דעת המבי"ט כן, ומ"ש הפסד ממון הכוונה רק על הפסד ממון שבארנונא לא הפסד אחר, ואף שלא כתב לחלק בזה, הרי חזינן שגם המהרי"ט בתחילת תשובתו כתב כלשון המבי"ט ואך מתוך פלפולו שלבסוף הוכיח סופו על תחילתו שאינו מדבר אלא בארנונא, והשאלה בהמבי"ט היה בארנונא ומזה דבר בכל התשובה לא בענין אחר, וי"ל שלא ביאר החילוק בין ארנונא להפסד אחר יען שלא נשאל אלא על הארנונא, גם יוכל להיות שהיה דבר פשוט בעיניו שלא נזכר בש"ס אלא ארנונא ואין מדמין בגזירת חכמים זל"ז כמבואר במשנה (מסכת ידים פ"ג מ"ב) אף במקום שאין טעם לחלק ומכל שכן כשיש טעמא רבא נסלק כאשר יתבאר כל זה להלן

ומה שכתב שהביאו הי(בי"ט והמהרי"ט ראיה ממועד קטן דשרי משום פסידא אינו אלא לחזק הדברים

דחזינן גם שם שהתירו אף שאינו פקו"נ, דוודאי אי אפשר לוניר שלמדין משם על ענין אחר כאשר הבאתי משנהמפורשת שאין למדין ד"ס זה מזה, אלא כתבו כדרך בעלי תשובות לחזק דבריהם ודעתם דכיון שכתבו סכם ארנונא אין הכרח לומר דצריך דווקא פק"נ דמצינו כן גם במק"א שתקנו אף במקום שאינו פק"נ, וכבר הבאתי דברי הב"ח שדרך בעלי תשובות לחזק דבריהם לרווחא דמילתא אף במה שאינו עיקר כלל. ועד נאמן לפי' זה הוא המהרי"ט בעצמו שהביא ראיה זו ממסכת מ"ק שהתירו במשקין בית השלחין משום פסידא ובסיום דבריו כתב שהוא משום גזירת מלכות שלא יקופחו השדות וא"א לפייס אף בהפסד ממון, וגם שם בהך דינא דמ"ק במשקין בית השלחין כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שמיטה הל' י' הטעם שהתירו זה שאם לח ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה, א"כ אין זה דומה לשאר הפסד כיון שהוא השחתת כל הארץ גם לא יתקיים בה עוד מצות התלויות בארץ, וע"כ הכרח נומר שאין דעת הפוסקים להתיר בהפסד אחר דמה גבול תתן לאותו ההפסד, דא"א לומר שבכל היכא דאיכא הפסד אין שביעית נוהג, דהרי א"א שביעית שלא יהי' הפסד הן במניעת הזריעה והן במניעת אסיפת התבואה שיש לו היזק גדול משלו כאשר כתבתי למעלה, וא"כ אתה צריך לחלק בין הפסד להפסד ונתת דבריך לשיעורין ותור כאו"א בידו, ואין ספק שאלו הי' דעת הפוסקים להתיר בזה הי' מבארים איזה גבול וערך אבל לא אמרו אלא בארנונא שכן אמרו חכז"ל.

יג

ובארנונא י"ל ע"ד שאמרו בסנהדרין ד' י"ח מלך לא דנין אותו משום מעשה שהיה7 ובוודאי שהיכא דרואין סכנה לא הי' מהצורך לעשות תקנה דלא לידייני' וה רי גם בלא"ה אין לך ובר שעומד בפני פק"נ, וגם קודם התקנה בוודאי לא היו עושין במקום שהיו רוחין פק"נ, אבל התקנה הי' אף במלך שהוא צדיק ומקבל עליי דין חכמים לא פלוג רבנן רשום מעשה שהי' זולת ברילכות בית דוד דחזקתי' תקיף ולעשות דין הוא חיוב ואורייתא ודעת הרמב"ם ז"ל (ה' ו(לכים פ"ט הי"ד) דמשום הכי הרגו בני יעקב את כל אנשי שכם בשביל שבני נח מלווין על הדינים והיו מחוייבין לעשות דין בשכם על הגזילה שגזל את דינה ונהרגין על זה, ואף הרמב"ן ז"ל בפרשת וישלח שחלק על הרמב"ם דאין נהרגין על זה אבל בוודאי דהוי איוב דאורייתא בפרט בישראל, והתוה"ק אמרה לא כגורי מפני איש ואעפי"כ במלך טשו תקנה קבועה לדורות שלא לעשות שום דין יהי' מי שיהי' אם אינו ממלכות בית דוד משום לא פלוג עבור מעשה שהי' פ"א, וכמו כן י"ל בארנונא שהוא גזירת המלכות אף בעת שאין שום סכנה לא פלוג רבנן בזה בדינא דמלכותא, דלאו בכל עת אפשר להבחין ולפעמים יארע לו שלא יוכל לשלם אח"כ ויהיה חמת המלך בערה בו וא"א לידע עד היכן הדברים מגיעים, וכתב הר"י בפ"ב דמס' אבות על המשנה דהוו זהירין ברשות דאין חקר לתבונתו ומי ירד לסוף דעתו, ובפסחים ד' קי"ב ע'ב אמרו אל תבריח עצמך מן המכס דלמא משכחו לך ושקלי מינך כל דאית לך, ומזה ראיה לדברי הראב"ד שהיו גוזלין השדה שהרי אמרו דשקלי כנ דאית לי' וק"ו אותו השדה שהי' חיוב המכס בשבילה, ובמס' שמחות פ"ב סוף הל' ט' כתבו וז"ל כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים ולא שופך דמים בלבד אלא כאלו עובד עכו"ם ומגלה עריות ומחלל שבתות, ופי' שם בנחלת יעקב שע"י שגנב את המכס צריך לפעמים לברוח וגם צריך להעלים שהוא יהודי ועי"כ יוכל לבוא לידי כמה עבירות חמורות ואיידי דקתני לעיל בחייבי מיתות בי"ד נקט נמי שהגונב הוי נמי כחייבי מיתות בי"ד עכ"ל יעיי"ש והרי שחשו במניעת תשלומי המכס שיוכל להביא לכל ראשי העבירות כולן ר"ל, וא"כ אין תימה מה שלא העמידו דבריהם בשביעית דרבנן במקום הארנונא

ובתוספות גיטין ד' ס"ב שהביאו ג"כ תי' זה דמש"ה מותר בא רי ונא בשביל ששביעית בזה"ז דרבנן וסיימו אע"ג דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו, הרי לך בפי' בדב רי התוס' שאף לפי אותו התי' שאין הטעם בשביל פק"נ אלא בשביל שהוא דרבנן מ"מ אין ההיתר אלא בשביל שהוא גבי מלך והוא כמו שכתבתי ובמנחות דף ל"ח ט"א שער המזרח עליו שושן הבירה צורה מ"ט חד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהם, ופירש"י ז"ל מלכות פרס, וע"ז אמר ר"י לעולם תהא אימת מלכות עליך

אפשר לאוקמא דברי המד"ר כשאין פקוח נפש, ולדעת הראב"ד דמיירי כשגוזלין השדה או לדעת המהרי"ט דמיירי במקום שהמלכיות מקפידים שלא יקופחו השדות ואינו מועיל תשלום המיסים, איכא לאוקמא דברי המד"ר היכא שאין שם אלו החששות או אפשר סובר אותו המ"ד שביעית בזה"ז דאורייתא, וכן נראה שלמד מגז"ש ובקרא אינו מבואר ארנונא אלא שלשיטתו פי' דאף היכא שצריך לשלם ארנונא אסור, אבל עכ"פ חזינן שלא קרא גבורי כח רק בשביל הארנונא לא בשביל הפסד התבואה והפירות או בשביל עניות וכדומה שאר הפסד, ומשמע שהארנונא הוא הנסיון היותר מכל הנסיונות שיש בזה וצריך כח וגבורת לעמוד בנסיונו יותר מבשאר הפסידות ואין ללמוד שום דבר מארנונא ועכ"פ אין לדמות פענינים שאמרו חכמינו ז"ל.

ובשיטה מקי בצח מסכת כמורה דף י"ב בהשמטות הנדפסים בסוף המסכת כתב על מה שכתבו בשאובין לפי חשבון כלים וז"ל ואל תתמה מה לי בכלי א' מה לי בשני כלים, דהא שאובה דרבנן הוא והם אמרו והם אמרו, והרבה חילוקים יש בפסול ג' לוגין במס' מקואות בפ"ג הסוחט את כסותו וכו' א"ר עקיבא לא אמרו מטילין אלא מטיל כלומר בהעלה אחת והיה סובר ר"ע שכך היה הקבלה, וחכמים אומרים לא אמרו אלא שנפלו ולשון זה משמע בין בב"א בין בג' פעמים הרי שאף שאין שום נ"מ בין כלי א' לג' כי גזירת ג' לוגין הוא בשביל כולו שאוב או בשביל טבילה בכלים ואין נ"מ באיזה אופן באו הג' לוגין, מ"מ אין לנו אלא הלשון שאמרו חכמים בדיוק יאין להוסיף על לשונם אף במה שאין טעם לחלק אפילו לחומרא, ומכ"ש בארנונא שהיה התקנה לקולא אין לכיתוף על דבריהם אף אילו לא היה טעם לחלק, ומכש"כ כשאפשר לומר עוד טעם לחלק בין ארנונא שהוא גזירת מלכות לשאר הפסד, וע"כ שיש חילוק כאשר ביארתי מהש"ס דברים ברורים שלא התירו בשביל דוחק אחר

ובמד"ר פ' ויקרא (פ"א סימן א') גבורי כח עושי דברו במה הכתוב מדבר אר"י בשומרי שביעית הכ' מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקלא בוירא כרמא בוירא ויהבי ארנונא ושותק יש לך גבור גדול מזה, וא"ת אינו מדבר משומרי שביעית נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן וזה דבר השמיטה מה דבר הנאמר להלן בשומרי שביעית אף דבר הנאמר כאן בשומרי שביעית. ולכאורה הוא נגד הש"ס שבארנונא מותר, אך לדעת הסוברים שגם בארנונא אינו מותר אלא כשהוא פק"נ

מה שהביא מהסמ"ע (ח ישן משפט סימן ס"ז סק"ב) דבשביעית דרבנן לא נאמר הברכה וצויתי את ברכתי, גם מזה ראי' לדברינו, שהסמ"ע כתב זה לפרש דברי התוספות (גיטין לו ) שלא תקנו חכמים גס יובל שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו באיסור שתי שנים, אבל באמת במה שאמרה התוה"ק וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית שם לא נזכר שמינית כי גם על שנה אחת של שביעית חלה הקושיא דמה נאכל אם אין זורעים ואוספין התבואה, ואך במה שכתב אח"כ וצויתי את ברכתי שם הוסיף שיהי' הברכה אף בשנת היובל

שהוא שתי שנים, וא"כ חזינן דבשביעית עצמה אף שיש הקושיא דמה נאכל ואין בזה הברכה הכתובה בתורה ע"ז אעפי"כ לא חשו חכז"ל ותקנו לעשות שביעית, אך שתי שנים שהוא וודאי קשה יותר לא רצו להטריח כ"כ, אבל איל י היו עושים שתי שנים בוודאי הי' החיוב לעשות כדבריהם גם בזה. אך עיקר הדבר מה שכתב הסמ"ע שבשביעית דרבנן לא חל הברכה אינו אלא לפי אותו התי', אבל יש עוד הרבה תי' אחרים לקושיא זו בראשונים ובאחרונים שאין מוכרחין לומר כן, ומסתבר יותר שהועילו החכמים בתקנתם גם להמשיך את הברכה אך עוונותינו גרמו לנו לעכב את הברכה ר"ל, והרבה יש לדבר בזה ואין להאריך.

שוב התבוננתי בדברי המבי"ט שם בתשו' סי' ס"ד שהשאלה הי' בא' ששכר שדה מגוי לזמן עשר שנים והישראל הוריד בשדה ההיא אריסין גוים אשר היו אריסי בתי אבות בשדה ההיא מקדמת דנא, והיה השאלה דשמא אינו מחויב למחות להערל שלא יעבוד בשביעית כיון שאינו אומר לו לרדת למלאכה בשביעית אלא הוא מעצמו יורד לתוך השדה, או דילמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל דשכירות ליומא תימכר הוא וחייב שהארץ תשבות מהעבודה חייב שלא להניח הגוי לעבוד את האדמה, ועל ספק זה סובבים כל דבריו להתיר בשביעית דרבנן מחמת ארנונא אף שאינו פק"נ, וגם סיים לבסוף דדוקא בשביעית עצמה או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי אבל בהבלעה כמה שנים שרי אפילו עובדה בשנת השמיטה דאפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית יעיי"ש, א"כ היה לו להמבי"ט בנידון שאלתו עוד היתר עצום שלא השכיר השדה להטכו"ם לצורך שביעית גם לא ידע בתחלה אם יעבוד בשביעית ולא אמר לו מעולם לעשות מלאכה בשביעית אלא שהתיר לו שלא יהיה מחויב למחות בכנוי העובד, ונראה שגם זה לא היה מתיר אלא בצירוף טעמא דארנונא ושביעית דרבנן, וא"כ יוכל להיות שלא היה סומך למעשה להתיר גם על טעמא דארנונא בלבד אלא בצירוף הטעם שלא היה אומר להעכו"ם לעשות מלאכה כמו דחזינן שטרח לבסוף לבאר דמותר מטעם זה. ואף שמשטחיות לשונו כשדבר מארנונא משמע דמתיר בשביל טעם זה, אבל כבר הבאתי (אות י"א) מה שכתבו הפוסקים שאין לסמוך על דעת הפוסק אלא כשיש כל הטעמים שהובאו בנידון דידי' דאפשר לא סמך אלא בצירוף כל הטעמים וכן דרך כותבי תשו', והתוס' כ' שלפעמים אין כותבין כלל הטעם העיקרי אלא טעם אחר, ולכן אמרו חז"ל (ב"ב קל ) אין למדין הלכה מפי מעשה דא"א לידע טעמו, א"כ אף בארנונא ממש א"א ללמוד למעשה מדברי המבי"ט אלא

כמעשה שהים לפניו שלא היה אומר כלל להעכו"ם לעשות מלאכה אבל לא להגיד לעכו"ם לעשות מלאכה בשביעית, ומכש"כ שיעשה ח"ו הישראל בעצמו כמו שעושין עכשיו בעו"ה זה וודאי אי אפשר ללמוד מדברי המבי"ט. וזה אף אילו היה ארנונא ממש אבל הפסד אחר שאינו ארנונא בלא"ה אין שום היתר כלל לכל הדיעות כאשר הארכתי למעלה.

ועיין תשו' מהר"ם שיק או"ח סי' ע"א שנשאל מת"ח א' שהתיר לעצמו איזה איסור בשביל פרנסתו שהוא כדי חייו וחיי ביתו גס היה אדם חלוש ושבור וגם לא רצה להתבטל מת"ת שהוא נגד כולם, והשיב המהר"ם שיק שזה פשוט שאפילו באיסור דרבנן אסור לפרנס את עצמו ואת ביתו אלא במקום שהתירו חכמים משום כדי חייו עיין בסנהדרין כ"ו לענין חרישה בשביעית או משום פסידא כעין צינור שעלה בו קשקשים אבל במקום שלא התירו בפי' אין מדמין בגזירות חכז"ל כמבואר בפוסקים והאריך להביא ראיות ע"ז, ואח"כ כתב ותו דלפי ס"ד וסברת מעלתו הותרה הרצועה לעסוק במו"מ בשבת להחיות נפשו וחס לי' למרי' ולזרעא דאבא לימא הכי ודברים כאלו נשמעו מפריצי הדור שמחכים על עצמם בסברות כאלו לחלל שבת במו"מ משום כדי חייהם ומענה בפיהם וחי בהם כתיב והכל פקו"נ אצלם אבל שקר נסכם וכדי בזיון וקצף שבדברים כאלו יבטלו איסור שבת ויו"ט וריבית ושאר דיני תורה וכי יד ה' תקצר לפרנס בהיתר, עכ"ל יעיי"ש שהאריך בדברים אמיתים וככה הוא גם בנ"ד

מה שהביא משמן המור אין הס' בידי ולא אוכל לידע הכוונה מס' שאיני רואה בפנים, אבל אין נ"מ שמלבד שמחוייבין לחוש לדעת האומרים שהוא דאורייתא ואנו רואים שרוב הפוסקים אומרים הטעם בארנונא בשביל פקו"נ כדברי הירושלמי, גם לדעת הסוברין שהוא דרבנן ואין סוברים הטעם בשביל פקו"נ מבואר בראב"ד ובמכרי"ט וכן נראה דעת התוס' שאין ההיתר אלא בשביל גזירת מלכות ומי יוכל לחלוק עליהם, ואף אם ימצא באיזה פוסק לשון שאינו מבורר שיוכל לדייק מדבריו פלוגתא ג' לעשות היתר אף בהפסד בלבד, שזה כלל גדול אפושי פלוגתא לא מפשינן אם לא במקום שמפורש, ואף אלו הי' מפורש איזה פלוגתא בזה הוי וודאי צירוף אלו השני דיעות האומרים שהוא דאורייתא ואין היתר אלא בפק"נ, והאומריס שאף אם הוא מדרבנן לא מצינו היתר אלא בארנונא שהיא גזירת מלכות או בשביל שגוזלין השדות, רובא דרובא מהפוסקים, ובטלי דעת המועטין דהלכה כרבים אף להקל ומכש"כ להחמיר,

ובפרט שלא מצינו לשון מבורר בשום פוסק להקל וא"א לדחות דברי הפוסקים המבוררים אף אלו לא היו מרובין. כ"ז אני כותב לרווחא דמילתא לפי דבריו אבל האמת הברור כבר ביארתי שא"א להעמיס בשום פוסק להוסיף על דברי חכז"ל מה שלא נזכר בדבריהם, וכו"ע לא דברו אלא מהיתר ארנונא באיזה אופן להתירו לא משום ענין אחר כלל וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו.

יד

מ"ש עוד דבימינו אלה שמירת שביעית הוא ממש פקוח נפשות כי עם רב כזה מאין ישיגו סיפוקם אם הארץ תעזב מהם שנה שלימה, וגם ע"י שמירת השביעית ירד מצבם הכספי ויאבדו נאמנותם וערכם בעיני שאר ממלכות ולא ישיגו כלום, וזה יוכל להביא עוד מלחמה נוראה ואשמיד חלילה את הארץ, כהנה וכהנה האריך בדברים שאין בהם שום ממש כלל ועיקר, והציקתני רוח בטני בראותי דברים מבהילים כאלו לדבר כ"כ סרה על שמירת תוה"ק, ואין לי ע"ז שום לימוד זכות אחר אלא שכפי הנראה אין כ"ת בקי כלל במצב א"י ואינו יודע למי להאמין, ובעיני ראיתי את כל המצב כולו ודברתי עם הבקיאים ומבינים היטב וכל מה ששמע בזה הוא הבל ורעות רוח, ואדרבה ע"י שמירת השביעית היו מצילים את כל המדינה ומ"ש מאין ישיגו סיפוקם, הנה קמח ללחם בלא"ה מביאים יותר משמונים או תשעים אחוזים מחו"ל כי אין להם במדינתם, וזה ראיתי בעצמי כשהייתי שס בשנת השביעית שלחם הי' די והותר לכל שומרי שביעית כי רובא דרובא מהקמחים המה מחוץ לארץ, כי לא כימים הראשונים הימים האלה שבימים הראשונים לא הי' בניקל דרכי האניות בלב ים והי' קשה להביא הסיפוק מעבר לים לכן הי' הקושי' מה נאכל והיו עלולים לגוע ברעב ח"ו ואטפי"כ שמרו השביעית, אבל עכשיו אפשר להביא הכל בניקל מחו"ל ומוכרחין לעשות כן בלחם אף בשאר השנים, אך הדוחק שהי' לשומרי שביעית הוא בירקות ופירות, שזה יש להם מגידולי האת לכן אין מביאים מחו"ל, אבל אילו היו רוצים הממשלה היו שולחים מחו"ל הרבה אניות מלאים ירקות ופירות בחנם אין כסף די והותר כי בלא"ה שולחים מחו"ל חבילות ומזון וסקריפס לרוב בני המדינה, אבל אניות של ירקות ופירות אינן יקרות כ"כ וכאו"א מישראל הי' רוצה ליקח חבל במשלוח הזה לצורך מזון הכרחי לבני א"י והיו מרויחים בזה הרבה שהי' אפשרות שיהי' להם כל הצורך הזה בחנם, והמה מתיגעים בכל פעם לעשות מגבית חדש בשם חדש והמגבית הזה הי' יותר טוב מכל המגביות

שעושים, ובשנה שלפני השביעית כשהתחילו לסדר את ההיתרים היו יכולים לנסות דרך זה והיו רואים שמרויחים וממילא הי' טובה ג"כ למצב הכסכי, אבל לא רצו לנסות זה, כי אין הצר שוה בנזק המלך ורוצים יותר בהפרת הדת מהרווחים. אבל מה לנו להאריך בזה וכי המדובר שאנו דנין עבור איסור שביעית הוא בשביל אותה הממשלה הלא אותה הממשלה היא מלכות המינות ר"ל ועוברים על כל התורה כולה וכל נימוסיהם וחוקותיהם המה רק חוקי העכו"ם אין להם אף חוק א' שיהי' עפ"י התוה"ק ואדרבה עושים כל התחבולות להעביר על הדת וכן הוא יותר משמונים אחוזים בהמדינה כי הביאו לשם עוברי הדת ועוקרים וחלק גדול מהיראים הפכו למינות מ"י כפי' ותחבולות שונות, וא"כ כל אותן שנתהפכו למינות אין נ"מ באיסורים והיתרים ונצטוינו שלא להגיד להם מאומה כמבואר בגמ' יבמות ד' ס"ה ע"ב שהוא חובה שלא לומר דבר שלא נשמע שנאמר אל תוכח לץ, וכ' רבינו בחיי בריש פ' שמות שעל ג' כיתות נצטווינו שלא להוכיחם כלל והם לצים כסילים רשעים ומבאר שם כ"ז מקראי ובפרט לאפיקורסים ומינים ר"ל, וא"כ אין המדובר אלא אפשר לערך עשרים אחוזים מהמדינה שהמה שומרים התורה והמצות ועבורם יש די מירקות ופירות שבשדות הנכרים כי יש לערך זה שדות לנכרים, ואילו היו רוצים הממשלה לסדר כפי חוק הדעמאקראצי ניחן לכאו"א כרצונו עכ"פ כמו שעשה אחשורוש דכתיב בי' לעשות כרצון איש ואיש ואחז"ל (מגילה יב ) זה המן ומרדכי, היו יכולים לסדרליתן לשומרי שביעית משדה הנכרים, ואזי לא הי' נשמע שום צעקה בעולם. ונודע כי שם הבעלי שדות אינם רשאים למכור לשום אדם לפי החוק אלא הכל לוקחים הממשלה והמה מסדרים חילוק המחין לכאו"א וזה עשה הדחק כי א"א לקנות מהגוים אלא מהממשלה, והבטיחו מתחלה לסדר כן ליתן לשומרי שביעית משדה הגוים אבל למעשה לא עשו כן כי מתכוונים המה להעביר על הדת, ומבואר בירושלמי (פ"ד ה"ב) גם בארנונא דאם אין מתכוונים להנאתם אלא להעביר על הדת הוא בכלל יהרג ואל יעבור, וככה הי' עכשיו איסור השביעית בארן ישראל שהיו מתכוונים להעביר על הדת והיה החיוב ביהרג ואל יעבור, וחוץ לזה הנה רוב שומרי התורה והמצות שם שמרו את השביעית כי כל גדולי ארץ ישראל האמתיים צווחו ככרוכי' שאסור זולת אותן הרבנים הנמכרים לממשלת המינות, אך היו גם כן אנשים אשר מקלם יגיד להם וסומכים על היתרים ממי שהוא, וכל השומרי שביעית ת"ל יתברך עלתה להם השנה והי' להם קצת סיוע מחוץ לאת בתבילות וסקריפס וכדומה גם סבלו דחקות, אבל עבר השמיטה ולא הי' מזה שום נזק לשום אדם בעולם, ואילו לא הי' ההיתרים בעולם הי' הסיוע מחו"ל במדה גדושה הרכה יותר והי' מספיק אף אילו היו הרבה שומרי שביעית יותר, כי ע"י ההיתרים נתקרר הדבר אצל הנע"ב ואדרבא היו כועסים על כשומרי שביעית כי על כל מי שאמר שאסור הביטו אחריו ואמרו עליו שהוא שונא ישראל שמדבר בזה סרה על ממשלת המינות והרבנים המתירים פעלו בההיתרים ג' דברים, שהיראים סבלו דוחק, וגם הכשילו הרבה אנשים וחללו את השמיטה, וגם נתנו יד לפושעים להתפאר שיוכלו לומר שעושים כתורה וכהלכה. וכתב בעקידה פ' וירא שלכן הי' גדול כ"כ עון סדום ועמורה אף שהיו גם שאר אומות שעשו עבירות כאלו אבל בשאר האומות היו העבירות דרך פירצה ובסדום הי' להם משפטים כאלו ואף עבירה קלה אם הוא דרך משפט חמור יותר אפילו מעבירה חמורה כשהיא דרך פירצה כי מה שהוא דרך פירצה אפשר לעשות תשובה אבל כשהוא דרך משפט אי אפשר שיבא לידי תשובה פי הותרה לו, ועד"ז כתב בנוע"מ פ' מטות לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה דר"ל שכל דבריהם שעשו אמרו עליו שהוא כן ד"ת, וא"כ חמור יותר עון המתירים מעון הפורצים שזה עון סדום ועמורה לעשות מהעבירה דין תורה, ונודע לכל כי מה ששכל כ"כ נאמנותם וערכם במצב הכספי הוא ע"י נימוסיהם וחוקותיהם לא טובים, חוקי הסאליאליזם הקרוב לקאמוניזם ששברו כל בפרנסות והמסתרים שרוצים להביא הכל תחת ידיהם ועשו את העם דלים ורשים, וכל אותן שרצו להביא הון רב לא"י למסחרים ולבתי חרושת נסוגו אחור בשביל נימוסיהם, והם אינם רוצים לוותר מנימוסיהם גם עבור שפלות מצב הכספי, אבל הרבנים רוצים לוותר מהתוה"ק לתקן מצבם וערכם בעיני האומות אבל הוא שוא והבל שבהכרח הדת לא יתקנו, והתוה"ק העידה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וע"ש ברש"י ז"ל שאך בשמירת התוה"ק יתגדלו בעיני האומות. גם מ"ש ששמירת השביעית יוכל לגרום ח"ו מלחמה נוראה, התוה"ק העידה בהיפך שאמרו חכז"ל (שבת ל"ג ע"א) שבעון שמיטה ישראל גולים מארצם ולמדו זה מקראי, ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה ורשעה שלהם מה ששמע מהם סברות בדויות דברים של מה בכך, הארכתי בזה שמרוב צערי ושיחו דברתי עד הנה, אבל קצרה היריעה מהכיל מה שיש לדבר עוד בזה. וכפי הנראה גרם לכ"ת לכתוב דברים זרים כאלה יען שראה כן באיזה ספר הנדפס כעת שהוא מאמין לדבריו ומביאו אח"כ במכתבו ולהלן אדבר מזה שאין בדבריו ממש והאמת יורה דרכו.

ובלאו הכי לא ידעתי מה רצה בזה, הלא כל עסקינו כעת בנידון האתרוגים ובזה אין מקום לכל ההיתרים שכתב אף לפי דבריו, כי מבואר גם בתשובת מבי"ט ח"ג סי' מ"ו שאף במקום שמתירים משום ארנונא אין להתיר אלא מה שצריך להארנונא בלבד לא יותר, ואם א"א לצמצם חלק הארנונא וזורע יותר צריך לנהוג בכל הנשאר בקדושת שביעית בכל הלכותיו, וא"כ כל ההיתרים שכתב שהוא כדי חייהם של תושבי הארץ לא שייכי כלל באתרוגים שרק איזה סוחרי שביעית מרבים בנטיעות האתרוגים עבור המסחר להביאם לחו"ל שזה וודאי אסור לכל הדברות ולכל האמירות ולא התיר בכה"ג שום אדם מעולם והאריכות בזה אך למותר

גפ בשאר שנים יש להסתפק אם להביא אתרוגים מא"י לחו"ל דמבואר בגמרא ב"ב ד' צ' ובשו"ע חו"מ סימן רל"א דאסור להביא פירות א"י לחו"ל. וראיתי כעת בבית יצחק יו"ד סי' קכ"א שכתב בזה סברות לכאן ולכאן וצידד להתיר, וכמדומני שהי' בזה מחלוקת בין הגדולים שהיו גדולים שכתבו ליקח אתרוגי א"י, אבל הרבה גדולים לא הסכימו כלל להביא אתרוגי א"י לחו"ל, וכן שמעתי מפ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה שלא הסכים כלל לאתרוגי א"י, ולא אכניס עצמי כעת בזה, אבל עכ"פ זה ודאי חזינן דעת חכז"ל שחשו יותר לרוב התושבים, שגם בהבאת פירות שאסרו הנה אותן הסוחריס המביאים הפירות היו מרוויחים ועושים עסקים בזה כי בחנם לא היו מביאים, ואעפי"כ אסרום כיון שלרוב התושבים היה חסרון, וגם באתרוגים לרובא דרובא מהתושבים הוא חסרון הבאת האתרוגים משם שנתייקר השער, ואך איזה סוחרים יחידים עשירים מתעשרים בזה יותר, וא"כ גם בשאר שנים אינו דבר נכון כ"כ. אמנם בשנת השביעית שהוא איסור חמור ונורא אף למי שצריך כדי חייו, א"כ כשאין המדובר אלא מאיזה סוחרים שאני מכיר אותם ואת מעשיהם והמה עשירים מעסקים שונים ורוצים להתעשר יותר גם מאתרוגי שביעית ואין במניעת הבאת פירות שביעית לחו"ל שום דוחק או הפסד ונזק כלל וכלל לא, אלא מניעת הריוח של איזה עשירים שלא יתעשרו יותר7 הכי אפשר להעלות על הדעת להיתרים כאלו

ובאמת שגם בלא"ה האתרוגים האלו פסולים המה שהמה מורכבים, ונתברר לי כן בהיותי שמה אחר החקירה והדרישה, וזה איזה שנים שדברתי פה באמעריקע עם ראש הסוחרים שרוב אתר יני ארץ ישראל המובאים לכאן הוא על ידו, והודה לפני בפה מלא שהמה מורכבים, וגם בשנה זו הובאו רוב אתרוגי א"י על ידי אותו הסוחר וא"כ על ידי שקונים פה הרבה מאתרוגי א"י מרבים שם באיסור הרכבת האילן, שצריכין עבור האתרוגים המרובין שמביאין לכאן, ואם כן כל הקונים פה ידם במעל הזה שעוברים על לא תעשה דאורייתא. ואף שזה הרבה שנים שכתבו איזה גדולים להדר לקנות אתרוגי א"י, הלא מבואר בדבריהם הנדפסים שהטעם העיקר הוא ששם אפשר להיות השגחה שלא יהיו מורכבים וע"ז הי' אפשרות לחשוב אז, ונהירנא שגם אז חלקו עליהם הרבה גדולים. אבל עכשיו שכבר נתברר שהחפשים ידם על העליונה וגם נפרץ כ"כ איסור הרכבת האילן שגם אותן שאינם חפשים נעשה להם כהיתר כדרך סוחרי זמנינו, וא"א להיות השגחה כראוי, כי אין כח בי"ד יפה, אין ספק שע"י שקונים פה הרבה מאתרוגי א"י מחטיאים את הארץ שמרבים שם זרע ישראל עי"ז באיסורי דאורייתא של הרכבת האילן וזה אף בשאר שנים, אך לא ראיתי להאריך בפרט זה שהוא כעת דבר שלא נשמע, כי בעו"ה האמת נעדרת ואין האמת מקובל כלל אצל העולם, אבל בשנה זו שרובץ עוד האיסור הנורא של שביעית הגורם הגלות והצרות הנוראות לכל כלל ישראל בעוה"ר, החיוב להגיד האמת אף במסירת נפש ממש

טו

ועכשיו אדבר מענין המכירה, וראשית אבאר אם יש מציאות שיהיה אופן היתר למכירה זו, והנה הביא מדברי החינוך (מצוה של"ט) שהביא דעת הרמב"ן בלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות, דרצה לומר שלא ימכרנה לעכו"ם למי שיחזיק בה לעולם, ואם התנה עם העכו"ם להחזירה לו מותר ומשמע מזה דאם מוכר לעכו"ם בתנאי להחזירה מותר, ואף על גב דהתם מיירי רק מלאו דלא תמכר לצמיתות, מכל מקום כיון שכתב סתם מותר, משמע לגמרי וליכא עוד איסור דלא תחנם, ועל ראיה זו סמכו המתירים כאשר ראיתי באיזה אחרוני זמנינו, ואין להם אחרת אבל באמת גם זה לאו כלום הוא, כי בודאי כיון שמבואר במשנה ובגמ' (ע"ז דף כ' ע"ב) דאף מחובר לקצקע אסור למכור להם אף דלא משהי לה, ועכ"פ זה ודאי שאינו אלא לאותה השנה ולא יותר ולא גרע ממכירה לזמן וע"כ דגם מכירה לזמן אסור. וכן שכירות אסור, ופשיטא דשכירות אינו יוכר ממכירה לזמן. ומחמת דקדוק לשון החינוך שכתב מותר א"א לדחות מה שפשוט ומבואר בש"ס, אף אילו היו צריכין למשכוני אנפשין לתרץ הלשון. אבל באמת אינו דקדוק כלל ומעיקרא לק"מ, דאף דכתב סתם מותר

מצינו כ"פ בלשון מותר שהכוונה דמותר מאותו האיסור דאיירי בי' אבל אסור מחמת איסור אחר, עיין תו"י שבת ד' ג' ריש ע"א בבא דרישא פטור ומותר, והקשו התוס' הא אסור משום לפנ"ע ל"ת מכשול, ותי' בתו"י די"ל דמ"מ לאיסור שבת פטור ומותר וכן כ' שם הרא"ש בפשיטות שדחה כל התירוצים, אלא סיים וז"ל אע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי לי' פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת וכן כתב שם הר"ן שכל תירוצי התוס' אינם אלא להתלמד, ומיהו עיקר קושיא ליתא, דכי אמרינן בגמרא מותר מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקינן באיסור ל"ע ובלכא דידי' מידי, עכ"ל ועיין אה"ע סימן קכ"ד בח"מ סק"א שפי' בזה דברי הטור והרמב"ם שכתבו שמותר לכתחלה לכתוב גע על איסורי הנאה ופירש דבריהם שמצד איסור הגט אין בו דררא דאיסורא, אבל עדיין אסור משום נהנה מאיסור הנאה, ומצינו זה הרבה פעמים בש"ם ופוסקים לאין מספר (עיין של"ה תורה שבעל פה כלל רבי) ואם כן אין שום קושי' אם נימא גם בדברי החינוך שכוונתו מותר מצד הלאו דל"ת לצמיתות דאיירי בי', אבל לא מיירי מנאו דלא תחנם דעדיין אסור, וא"א למידק מזה דין חוש נגד פשטיות דברי הש"ס והפוסקים

אמנם אין צריכין לכ"ז כי איכא גוונא שבאמת מותר מכירה לזמן, דהנה נתקשו המפרשים למה צריכין השני לאוין לא תחנם ולא תמכר לצמיתות, אף דלא קשה כ"כ כי איכא למימר לעבור עליו בשני לאוין, אבל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה ונלפטנ"ד דתרווייהו מיצרך צריכי דמבואר בחינוך מצוה תכ"ו בלאו דלא תחנם ובמלוה צ"ד בלאו דלא ישבו בארצך דבגר תושב לא שייכי לאוי אלו, וכן הוא ברמב"ם פ"י מהל' עכו"ם, וצ"ל הטעם דבגר תושב שקיבל עליו ז' מצות לא שייך שמא ילמוד ממעשיו כיון שעושה כל מה שנצטו', ומבואר בירושלמי מס' דמאי פ"ה הל' ח' דמדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות שמעינן הא אם

נמכרה חלוטה, ור"ל דמדמזהיר שלא תמכר לעכו"ם לפי

שהיא מכירה לצמיתות ש"מ דהלכה היא כן שבנמכרה לעכו"ם הוי מכירה חלוטה וא"צ להחזירה ביובל, ולכן הוי מכירה לצמוחי ת, וצ"ל הטעם שכח העכו"ם יפה בזה מישראל, דבישראל כיון שנצטוו על היובל ע"כ לא חלה המכירה אלא עד היובל, אבל העכו"ם שלא נצטו' כלל להחזיר ביובל הוי סתם מכירה לחלוטין, וא"כ בגר תושב שגם הוא לא נצטוה על היובל אם נמכר לו קרקע בא"י הוי מכירה לחלוטין כי לא קיבל עליו אלא ז' מצות ונא יובל, ואם כן לענין זה אין נפקא מינה בינו לבין העכו"ם ולפי זה מיושב שפיר דתרווייהו מוצריו צריכי, דבגר תושב שקבל עליו ז' מצות שהוא מחסידי אומות העולם לא שייך לאו דלא תחנם כאשר הבתי מספר החינוך והרמב"ם, אבל הלאו דלא תמכר לצמיתות שייך שפיר בגר תושב כיון שגם אצלו היא מכירה חלוטה, ולכן צריכא ללאו דלא תמכר לצמיתות עבור גר תושב, ובגר תושב אם התנה להחזירה ודאי דמותר לגמרי, כיון שאצלו לא שייך הלאו דלא תחנם, והלאו דלא תחנם צריכא עבור נכרי שאינו גר תושב כי אילו לא היה אלא הלאו דלא תמכר לצמיתות היינו אומרים שגם בעכו"ם שאינו ג"ת מותר אם התנה להחזירה, אבל עכשיו שנאמר הלאו דלא תחנם על העכו"ם שוב אינו מועיל תנאי וגם מכירה לזמן אסור ואף דעכשיו אין נ"מ בזה דבזה"ז אינו נוהג דין גר תושב דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג, כמ"ש שם בחינוך וברמב"ם, ועכשיו בלא"ה אין בנמצא כלל גוי שקבל עליו ז' מצות, אבל החינוך בא לפרש הלאוין, וא"כ אין שום קושיא בלשון החינוך אף אם נימא דלשון מותר הוא לגמרי בלא שום איסור אתר, כיון דמיירי שם בלאו דלא תמכר לצמיתות שעיקר הלאו נאמר על גר תושב, ואצלו באמת מותר מכירה לזמן בלי שום איסור כנז"ל.

טז

וכ"ז צריכין במכירת בתים וקרקעות שאין בהם שדות, שבזה אין האיסור אלא בשביל לאו דלא תחנם ולא המכר לצמיתות, אמנם בשדה דאית בי' תרתי גם האיסור דקא מפקע לה ממצות, ואיסור הפקעה ממצות הוא ודאי אף כשאינו מופקע אלא לזמן, שהרי כתבו התוס' (ע"ז דף כ"א ע"א) דצ"ל דזה אתיא כמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע, דאין לפרש דאף למ"ד אין קנין מ"מ חשובה הפקעה, כיון שהוא ביד העכו"ם וזורעה ונמצא דלא מתקיימה בה מצית התלויות בה, דא"כ מאי קאמר בסמוך שדה דאית בי' תרתי גזרו שכירות אטו מכירה, הלא בשכירות גופא איכא הפקעה שלא יעשר העכו"פ מאותה התבואה, וע"פ דאתיא כמ"ד יש קנין דכשמוכרה לעכו"ם הוא מפקיעה ממש שאפילו ירע ישראל לא יתחייב במעשר יעיי"ש בתוספות, ואי נימא דגה מכירה דאית בי' הפקעה אינו אסור כשהוא לזמן אין התחלה להוכחת התוס' שא"צ לגזור שכירות אטו מכירה דבשכירות גופי' איכא ג"כ הפקעה, הלא שכירות אינו אלא לזמן וגם מכירה לזמן מותר,' ואין האיסור אלא כשהוא כן לעולם, וא"כ חילוק גדול בין שכירות למכירה, וע"כ ברור שדעת הת וס' באיסור הפקעה ממצות שאין שום חילוק

כלל בין אם הוא לזמן או לעולם, והוכרחו למימר שאין איסור הפקעה מה שאינו מקיים המצות, אלא איסור הפקעה הוא רק מה שנתחללה הארן ומופקעת מהקדושה שאין עלי' עוד שום חיוב מלוה, וזה רק למ"ד יש קנין לנכרי, ומש"ה אין איסור בשכירות אלא משום גזירה. ולפי"ז אם נימא דגם במכירה לזמן יש קנין לנכרי ומופקעת מן המצות ודאי דזה אסרה התוה"ק, כיון שעכשיו הוא מפקיעה ממצות. וא"כ אף לפי דבריו דמשמע מלשון החינוך דמותר מכירה לזמן, לא הזכיר שם שדות ואיסור הפקעה ממצות, ולא איירי אלא מלאו דלא תמכר או לא תחנם דשייך גבי סתם קרקע שאינה שדה וכבר כתבתי דלדעתי ברור שגם משום לאו דלא תחנם אסור אפי' לזמן אלא לרווחא דמילתא כתבתי דבשדה ואילנות דאית בהו הפקעה ודאי אסור מכירה לזמן ואני תמה על מחברי זמנינו שדברו מאיסור לא תחנם אם שייך כשהוא לזמן, ישום אחד מהם לא העיר מאיסור הפקעה ממצות שבזה ודאי אין פ"פ לבע"ד לחלוק ולהתיר על זמן.

ואף דיש ראשונים שפירשו סוגי' זו והפקעה אף למ"ד אין קנין, כבר הארכתי בביאור דבר זה דלהרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"י) לשיטתו דסובר דאף למ"ד אין קנין הוא רק לענין שאם ליקרו אח"כ הישראל בחזרה לא הוי ככיבוש יחיד אבל בעודו ביד הנכרי הוא מופקע ממצות, וא"כ אף למ"ד אין קנין יש חילוק בין מכירה לשכירות, דבשכירות לא מופקע כלל אבל במכירה הוא מופקע עכ"פ על אותו הזמן טרם שבא ליד ישראל בחזרה, וזה ברור.

וישבתי בזה סתירת התוס' דבגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אמר כתבו ומיהו אשכחן ר"מ דסבר יש קנין בספ"ק דע"ז דקרי לי' הפקעה ממצות וכי פריך הכא לר"א הוה מצי למימר אנא דאמרי כר"מ אלא דמשני שפיר. ולכאורה קשה טובא למה אמר דהוה מצי למימר אנא דאמרי כר"מ שהוא שלא אליבא דהילכתא שהרי איפסיק הילכתא בסוגי' דע"ז הלכה כר"י, הלא אותה הראי' דיש קנין ממה דאמר שמופקע מן המצות וגזרינן שכירות אטו מכירה הוא גם מר"י דהרי בין לר"מ ובין לר"י הוכרחו בש"ס שם בע"ז לפרש כן, ונמצא דכל אותה המשנה של ר"מ ור"י תר יוייהו י כל השקי"ט שבש"ס שם סברי כולהו דיש קנין, וא"כ כן הלכה. ולמה לא הקשו על רבה מאותה המשנה כמו שהקשו ממשניות אחרות. ובע"ז דף כ"א ע"א ד"ה הא ששם העמידו התוס' דבריהם על דברי ר' משרשי' שסובב שם לפרש דברי ר"מ ששם לא מיירי עדיין מד' ר"י שמה כ' התוס' דא"א לומר הסברא דמה שאין הגוי מעשר הוי הפקעה מדאמר בסמוך לר"י דגזרינן שכירות אטו מכירה, והוא בהיפך ממה דכ' בגיטין, דבגיטין שביק ר"י ופרט ר"מ ובע"ז שעומד שם במקום דמיירי מר"מ שביק את ר"מ ופרט ר"י, והול"ל בסתמא דכן כתבו בסוגי' כיון שכתבו כן בין לר"מ ובין לר''י.

ולהנ"ל מיושב, דכבר ביאר החת"ם (בחי' לגיטין) דמה שסובר הרמב"ם הפי' בהך לימוד דאין קנין לנכרי שהוא רק לענין שאם לוקחו אח"כ הישראל לא הוי כיבוש יחיד, זה מצי לפרש רק לשיטתו דסובר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, אבל למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ע"כ גם הרמב"ם ז"ל סובר דאליבי' הכוונה בלימוד דאין קנין שגם בעודו ביד הנכרי אינו מופקע כלל, דא"א לפרש אליבי' הכוונה שאינו נקרא כיבוש יחיד אח"כ דכיון שהוא סובר דלעולם גם כיבוש יחיד שמיה כיבוש אין נפקא מינה אם הוא כיבוש יחיד או לאו. והנה מבואר שם בסוגיא דעבודה זרה דבזה פליגי ר"מ ור"י, דר"מ סובר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ור"י סובר לא שמיה כיבוש, וא"כ מתורץ שפיר מה דבגיטין שבקי התוס' דברי ר"י ונקטי רק ר"מ, דשם באו להוכיח דאיכא מ"ד שסובר יש קנין, וזה א"א להוכיח רק מדברי ר"מ, דלר"י דסובר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואפשר לפרש הלימוד דאין קנין שהוא ע"ז שלא יהיה נקרא אח"כ כיבוש יחיד, אבל בעודו ביד הלכ רי אית בי' הפקעה, שפיר אפשר לפרש הסוגיא דאית ביה הפקעה וגזרינן שכירות אטו מכירת אף למ"ד אין קנין ואין ראיה אך לר"מ דסובר כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"א לפרש אליבי' הלימוד דאין קנין אלא לענין זה שגם בעודו ביד הנכרי אינו מופקע, וע"כ דסבר כמ"ד יש קנין, ואין קושיא מאותה המשנה על רבה דמצי סבר כר"י שבמשנה שם דהלכה כוותי' ובע"ז ששם סובב לבאר אותה הסברא דא"א לומר שנקרא הפקעה מה שהגוי אינו מעשר, וזה מוכח גם מר"י, דאף דר"י מצי סבר כמ"ד אין קנין אלא דקאי על כיבוש יחיד ובעודו ביד הנכרי הוא מופקע ושפיר אמר דגזרינן שכירות אטו מכירה, אבל ס"ס מוכח גם מדבריו שאינו נקרא הפקעה אלא מה שהוא מופקע לא מה שהגוי אינו מעשר, ולכן פרט ר"י לרבותא לומר שסברא זו הוא הכרח גם מדברי ר"י אבל בעיקר הדבר שכתב שם דאתיא כמ"ד יש קנין זה כתב רק בשביל דמיירי שם בש"ס אליבא דר"מ ולשיטתו ע"כ דאתיא כמ"ד יש קנין ובלימוד הישיבה הארכתי בזה לבאר דברי הראשונים וליישב כמה סתירות ברש"י ותוספות לא עת להאריך פה בפלפול

ולדינא כיון שמבואר בתוסכות בהחלט שבמבירה לזמן אית בי' איסור הפקעה מדאורייתא ועשו מזה קושיא והוכחה, א"כ אף שבענין אין קנין ויש קנין הוא פלוגתא בין הראשונים, אבל על החלטה זו של איסור הפקעה לזמן לא מצינו דפליגי ואפשר לפרש דברי הראשונים בכמה גווני, א"כ לא נוכל לבדות מלבינו פלוגתא חדשה להלכה בין הראשונים, והדבר ברור שלא נוכל לחלוק להלכה על החלטת התוספות במה שלא נמצא בפירוש בשום מקום מדברי הראשוניפ לחלוק על החלטה זו, וכי אטעמא דפירושים ניקום ונסמוך.

ונראה דמכירה כזו שעושין להפקיעה ממצות חמורה יותר משאר מכירות שעושין בשביל איזה תועלת אחרת וההפקעה ממילא בא, וג"ז אסור, אבל כשאין שום הועלת במכירה ואינה אלא הערמה בעלמא ומתבן ין רק להפקיעה ממצות, א"כ הוא מתכוון בפי' רק לאותו דבר שאסרה התוה"ק ונראה דאיסור הפקעת קרקע א'י מן המצות הוא איסור דאורייתא שהרי בשביל לאו דלא תחנם שהוא איסור דאורייתא לא גזרו שכירות אטו נ כירה, וכשנתוסף גם איסור הפקעה ממצות גזרו גם על שכירות, ואם איסור הפקעה ממצות הוא דרבנן אין סברא לומר דבשביל איסור דאורייתא לא גזרינן וכשנתוסף איסור דרבנן גזרינן, הלא גזירה בדרבנן הוא גזירה לגזירה, ואף דהטעם הוא בשביל דאית ביה תרתי, אבל לגבי דאורייתא מה יוסיף תת כח מה שהוא דרבנן לענין גזירה, וע"כ דאורייתא הוא, וכן נראה מתשו' הריב"ש, ובמק"א ביארתי מקור האיסור בזה ולפי דברי התוס' הפקעת קרקע א"י מן המצות וחילול קדושתה הוא איסור חמור יותר ממה שלא נתקיימו המצות בעת שקדושתה וחיוב המצות עלי', שהרי למ"מ'ד אין קנין אף שהמצות לא יוכלו להתקיים כיון שהוא ביד העכו"ם, מ"מ כיון שעכ"פ לא נפקע החיוב מעלי' אין האיסור כ"כ כמו למ"ד יש קנין ונפקע החיוב מעלי'. וא"כ במה שרוצים לתקן במכירה להפקיע חיוב המצות מעלי' מקלקלים יותר, כיון והפקעה גופי' איסור חמור

יותר

יז

אלא דהאמת הוא שלא הועילו כלום במכירה זו ואין בה ממש כלל כאשר אבאר, כי הנה מופרחיס לעשות מכירה לזמן דבסתם מכירה גם המה מודים שאסורנ ומכירה ע"מ להחזיר ג"כ א"א, דלא מהני אף בחמץ עי' סי' כר"ח סעיף ג', ואף לדעת האומרים דאינו אלא מחמת חומרת חמץ מ"מ הוי הטעם כמ"ש שם במג"א דכיון שהוא תלוי ועומד ואי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה א"כ אין החמץ ברשות ישראל בפסח ואינו עובר, והא תינח בחמץ דסגי מה שאינו ברשות ישראל, אבל בשביעית לא סגי מה שאינו ברשות ישראל, כי רק קנין הנכרי מפקיע מן החיוב למ"ד יש קנין לנכרי, וכשהוא תלוי ועומד בספק אם יתקיים התנאי לא הוי קנין עדיין ולא הוי אלא כפקדון כמו שהביא שם המג"א מהרדב"ז, וזה ודאי אינו מועיל להפקיע הארץ מקדושתה, ולכן עושין מכירה לזמן שאינו תלוי בתנאי עכ"פ, אבל מכירה לזמן מבואר בר"ן נדרים ד' כ"ט שאינו אלא קנין פירות כמו מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שאינו קנין הגוף. ומבואר בירושלמי פ"ה דמס' דמאי הל' ח' בפלוגתא דיש קנין לנכרי ואין קנין דאף למ"ד אין קנין לנכרי מודה הוא דיש לו קנין נכסים, אמר ר' בא אוכלת פי רי ת ומבואר דקנין פירות לא סגי להפקיע קרקע א"י ממצות, דלכן אף שמודה שיש לו קנין פירות אינו מועיל כיון שאינו קנין הגוף, וא"כ אף למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מ"מ לא שמעינן מדבריו אלא קנין עולמית, שהוא קנין הגוף, אבל מכירה לזמן גם אליבי' הוי רק קנין פירות ואינו מועיל ואף שבקה"ח סי' רמ"א (ס"ק ד') סובר כדעת ר' אביגדור שגם מכירה לזמן הוי קנין הגוף מחמת ראיות שהביא לדבריו, אבל בנה"מ שם (ביאורים ס"ק ה') דחה כל ראיותיו והביא תשובת הרא"ש (כלל ל"ה כיין ב') שחלק על הר' אביגדור, והריטב"א (קידושין דף ו' ע"ב) וכל הפוסקים ראשונים ואח רי נים סוברים כדעת הרא"ש והכריע בצה"מ כדעת המרובין, וכן הובא בפתחי תשובה סימן רמ"א (ס"ק ו') בשם תשו' חמדת שלמה (סימן י'), וכן הוא בשו"מ מהדו"ג (סימן ת"ד) ועוד כמה פוסקים. ונמצא דלדעת רוב הפוסקים מכירה לזמן לא הוי אלא קנין פירות ואינו מפקיע אף לדעת האומרים יש קנין לנכרי, וא"כ כיון דמה דסומכין על האומרים יש קנין לנכרי הוא ג"כ קולא גדולה נגד הרבה פוסקים שסוברים אין קנין לנכרי, א"כ במכירה לזמן ונצטרף עוד דעת רוב הפוסקים שאינו קנין הגוף ואינו מועיל אף לדעת האומרים יש קנין, הוי ס"ס ורובא להחמיר שאין סומכין ע"ז כלל

ועוד נראה לפע"ד דאפי' לדעת הקס"ח שסובר כדברי הר' אביגדור דאף מכירה לזמן הוי קנין הגוף, מ"מ אין ברור לנו להתיר בכה"ג, כי הקה"ח שכתב דמה שכתב הר"ן דמכירה לזמן לא הוי אלא קנין פירות אין זה אלא לענין אישות, מודה דלאו לכל מילי דמי מכירה לזמן למכירה עולמית, אלא דשם באתרוג יש לו ראיות דאף קנין לשעה הוי קנין הגוף ומקרי לכם, ועכ"פ גרע מקנין עולמית, כיון דלא דמי לכל מילי, והמעיין בר"ן

בפנים יראה ברור שא"א לפרש באופן אחר אלא דגרע קנין לזמן מקנין עולמית, וא"כ בקרקע א"י דלמ"ד אין קנין אינו מועיל שום קנין בעולם אף הקנין המועיל בכל דבר, וגם התם בהקרקע א"י נגד המוכר קנהו העכו"ם לכל מילי שיוכל לעשות בהשדה כרצונו, אלא דלגבי חלקו של הקב"ה שהיא הקדושה שיש על הקרקע בחיוב המצות, ע"ז אינו מועיל שום קנין בעולם, ואך למ"ד יש קנין למד מקרא דוהארץ נתן לבני אדם שמועיל הקנין כמבואר שם בגמ', וא"כ אפשר דלא מרבינן מהקרא אלא הקנין היותר מובחר שהוא קנין עולמית המועיל בכל מילי, וכלל גדול הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן, ואין להרחיק פלוגתא, וא"כ אפשר דלא פליג על מ"ד אין קנין אלא בסתם קנינים דמיירי בקנין עולמית לא בקנין לזמן דגרע, ויוכל להיות דכו"ע מודו בזה דאינו מועיל.

וקצת יש להעיר עוד לפימ"ש החת"ס תו"מ סימן קל"א לתרץ הקושיא למה באתרוג הוי גם קנין פירות לכם, וגביכורים לא יוכל לומר בזה האדמה אשר נתת לי, ותירץ דבביכורים אי הוה כתיב האדמה אשר לי הוה מיקרי לי, אך המקרא ביכורים מדבר לנוכח הקב"ה אשר נתת לי, וא"כ בעי כעין שנתנה הקב"ה, והוא יתב' נתן מתנה מוחלטת לצמיתות ולא קנין פירות בעלמא אי לאו וקנין פירות הוי כקנין הגוף, אבל אי קנין פירות אינה כקנין הגוף אינה בכלל נתת לי וא"כ י"ל גם בזה שאנו דנין נגד חלקו של הקב"ה בקדושת הארץ ולא לנגד המוכר כלל כנז"ל, ומרבינן מקרא דוהארץ נתן לבני אדם, שר"ל שהשי"ת הוא הנותן, וא"כ אפשר לא מרבינן מקרא אלא כדרך מתנותיו של הקב"ה שהוא מכירה מוחלטת לצמיתות, לא קנין לזמן.

וי"ל עוד כיון דשאר מכירה לזמן יוכל הקונה לחפור בהשדה בורות שיחין ומערות ולקלקלה לגמרי כמו שכתב הרמב"ם הלכות מכירה פרק כ"ג ה"ו שהקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם ועיין בקצות החשן סימן רנ"ז ואם כן בקרקע ארץ ישראל שמוכרין כל ארץ ישראל לערבי שאם ירצה הערבי לחפור בורות שיחין ומערות ולקלקל ולהחריב כל א"י בודאי לא יניחו אותו לא הממשלה ולא המוכרין, ואף אם כותבין בהשטר שיוכל לחפור בה בורות שיחין ומערות הוא שקר גלוי לכל, וא"כ גרע משאר מכירה לזמן

ועכ"פ לדעת רוב הפוסקים בודאי דאינו מועיל מכירה לזמן אף אם הוא מוכר באמת על אותו הזמן, וק"ו בזה שאינה אלא הערמה בעלמא, לא מבעי' לדעת התבואות שור (בחידושיו למסכת פסחים דף כ"א) שהערמה אינו מועיל כלום אלא מדרבנן, ומש"ה אינו מועיל אלא בדרבנן דהם אמרו והם אמרו, וצ"ל דהוי תקנת חכמים וא"כ בכאן שהקנין לנכרי הוא עבירה גדולה ועשו גזירה שגם שכירות אסור היאך אפשר לומר שעשו עוד תקנה שיועיל הקנין שיתקיים העבירה, וא"א ללמוד הערמה זו משאר הערמות שאין בהם סרך עבירה אלא אפילו לדעת המקור חיים (סימן מ"ח ס"ק י"א) שפליג על התבואות שור וסובר דהערמה מהני מצד הדין דדברים שבלב אינם דברים, אמנם לאו בכל מילי אמרינן דברים שבלב אינם דברים ובחושן משפט סימן ר"ז כתב הרמ"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים, וכתב הסמ"ע סק"י הטעם דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש מה שאין כן במתנה דהוא בחנם דאומדן דעת כל שהוא מבטל המעשה ואמרינן בי' דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם. והנה בודאי דבמתנה אמרינן יותר דנתן בעין יפה מנמכר כמבואר במס' ב"ב דף ס"ה ובשאר דוכתי, וצ"ל דזה רק כשנותן באמת אבל היכא שהי' לו איזה דברים שבלב נגד המתנה מרגישין יוכר באומד הדעת כיון שאין הדרך כ"כ ליתן בחנם כמו מכירה שהוא דבר ההו' ורגיל בכל עת למכור בעד מעות ואין מרגישין כ"כ בדברים שבלב, וא"כ כש"כ במכירה זו שהוא באיסור ואף הרבנים המתירין לא התירו אלא מדוחק ודווקא על אותה השנה ובסתם אין מציאות להתיר מכירה כזו, ובודאי גרע ממתנה דדברים שבלב האלו הויין דברים והכל יודעין שאינו אלא הערמה בעלמא מחמת הדוחק

ובמסכת בבא מלישא דף קי"ח בספיחי שביעית חיישינן לחד מ"ד שמא לא ימסרם יפה יפה, ואף דיודע הדין שצריך להיות משל ציבור, ואם לא ימסרם יפה יפה אין יוצאין בו, עפ"ז חיישינן כיון דנח לו שיקרבו משלו שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם, כמו שפי' רש"י ז"ל שם ונתקעה במל"מ פ"ד מה' שקלים למה חיישינן לזה הלא אף אם אין לבו שלם דברים שבלב לא הויין דברים כיון שאמר בפיו שנותן בלב שלם תירץ שס בהגהות ממהר"י כולי עפ"י דברי התוס' והרא"ש דדברים שבלב המוכיחין הויין דברים כיון שאנן סהדי הוי כאלו פי', ולכן לפי פירש"י ז"ל דנח לו בלבו שיקרבו משלו הוי משום זה דברים המוכיחין וא"כ התם שאינו אלא קצת רצון ונייח נפש והוא נגד הדין הברור שצריך למסרו לציבור, ואעפי"כ בשביל אותו הניית נפש יש סברא דהוי דברים המוכיחין, ומכל שכן בכאן שהוא איסור גמור ואין עושין זה בשום פעם ואין ספק

דלא נייח לי' לישראל למסור א"י ביד נכרי, בודאי דלכל הדעות הוי דברים המוכיחין שאינו אלא הערמה בעלמא ודברים שבלב בזה הויין דברים.

וק"ן בתשובת אבני לדק או"ח סימן כ"א נשאל באיש א' שעשה מקח עם נכרים בקבלנות על כמה אלפים לבנות לו על שדה שלו, ושכח להתנות שלא יעשו בשנת, והם עושים בשבת כמו בחול, כי לא יניחו בלתי אם ישלם להם בעה"ב גם בעבור יום השבת, אם יש לזה היתר ע"י הערמת מכירה שימכור להם השדה, וא"כ בשלהם הם עושים בשנת. והשיב דחלילה וחלילה להקל בזה על הערמת מכירה לעשות מלאכתו ע"י מכרום בשבת, ואין זה דומה למכירת חמן, מלבד דהתם סגי בגילוי דעת בעלמא, וכמ"ש הר"ן, אף גם זאת בחמץ שעומד למסחר א"כ דעתו למכירה גמורה אם הגוי יתן דמי מחירו של חמץ, אבל בית ושדה שלו שטתה רוצה לבנות עליו, אנן סהדי ואומדנא דמוכח שאינו מוכר באמת בלב שלם שאין אדם עשוי למכור שדהו וביתו, והערמתו ניכרת שהכל יודעין שלא מכרו בלב שלם. ובאיכא אומדנא דמוכח אין מכירתו כלום, דביש אומדנא דמוכח אמרינן דברים שבלב הוי דברים, יעיי"ש שמזהיר להשואל באזהרה כפולה לבל ישמע זה על פיו. והנה התם באמת עדיין יש סברא לומר שלפעמים יזדמן באדם א' שמוכר את ביתו ואת שדהו, אך יען שאין זה דבר הרגיל כל כך דעתו ז"ל שזה הוי הערמה ניכרת ואין במכירתו כלום, וא"כ מובן בנ"ד שא"א כלל שיזדמן כזאת למכור כל א"י לעכו"ם והכל יודעין שאסור ולא היו מתירין כזאת אלא בשביל שהוא הערמה להפקעת איסור שביעית, הכי יש להסתפק עוד אם הוי אומדנא דמוכח שאין במכירה זו כלום.

יח

וי"ל עוד דכאן אנו דנין רק על חלקו של הקב"ה בקדושת המצות לא נגד המוכר כמ"ש לעיל ולמדין מהקרא דוהארץ נתן לבני אדם שהשי"ת הוא הנותן ולגבי הקב"ה בודאי דברים שבלב הויין דברים, וגם שם בספיחי שביעית שנתקשה המל"מ על חששא דשמא לא ימסרם יפה, יש הרבה מתרצים דבהקדש הויין דברים שבלב דברים

גם מה שכתבתי דכיון שעושין בכשרות בכל השנה כאדם העושה בשלו הוי הערמה ניכרת זה אמת ויציב, דמה שכתב דכיון שהוא מתנאי המכירה שהקונה מעמיד מצדו את כל האנשים העומדים עעשיו בהקרקעות שיהיו העסקנים מצידו לעשות הכל בהקרקעות לטובת הקונה וכל ההוצאות והשבח וההפסד הכל הוא על חשבון הקונה והקונה ישלם לכל העובדים ואין שום יסור בזה שיהא הישראל פקיד ועוסק בהשדה בתור שכיר להנכרי בשביעית, ואין זה סתירה להעבירה כלל, הנה כתב זה לפי שיטתו שאין איסור לעשות מלאכי בשביעית בשדה עכו"ם, אבל כבר בארתי דברים ברורים כשמלה שאין שום היתר לישראל לעשות מלאכה בשדה עכו"ם אפי' ע"י פועלים נכרים, ורק גרמא בעלמא מותר כדברי כל המפ' והגר"א בהוכר על משנה דחוכרין נירין מעכו"ם, וכן ע"ד שכתב הירושלמי שהביאו גם הגר"א על המשנה דמחזיקין ידי עכו"ם, אבל להעמיד פועל בפי' אסור בלי ספק, וא"כ הוי ודאי איסור גמור להיות פקיד אפילו בשדה נכרי להעמיד שס פועלים אפילו פועלים נכרים, ומכש"כ כשמעמיד פועלים מישראל שזה ודאי איסור חמור יותר, וגם הפירות אסורים באיסור גמור, אפילו אלו היה השדה באמת של הנכרי, ומכירה הנעשית בערמה ובתנאים כאלו האסורים בהחלט אין כה ממש ובטלה ומבוטלה והוי ודאי הערמה ניכרת ע"י עסקם שם בכל השנה באיסור גמור, גם בגוף התנאים שהכל הוא לטובת הקונה והשבח וההפסד על חשבונו ומשלם להעובדים, אבל כל השנה חולפת ועוברת שכל דבר נעשה ע"י הישראל והכל יודעין בלי ספק שאין להגוי שום מגע ומש בדבר לא שבח ולא הפסד, ולא משלם להעובדים, וידוע לכל בכל השנה כולה אפילו לתינוקות שכל התנאים האלו המה שקר מתחילה ועד סוף, הכי אין זה דברים המוכיחים

ועיין בנחלת יעקב מהגה"ק בעל מק"ח ז"ל בתשובותיו סימן א' שהיה לו וויכוח עם הגה"ק בעל דעת קדושים ז"ל שכתב לו הוכחות לאסור כדעת התב"ש בדבר מכירת הבהמות, וא' מן הטענות דמכירת חמץ אם מגלה דעתו שאין המכירה לגמרי מבטל המכירה, והשיב לו על כל השגותיו, אך בזה אם מגלה דעתו כתב גם הוא שיכול לדרוש ברבים שאסור לגלות דעת, ומי שמגלה דעתו חמצו אסור בהנאה, יעיי"ש. וכן משמע מדברי הראב"ד בסוף פ"ק דע"ז ד' כ"ב ע"א גבי ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' אם התנו מתחילה מותר, ואם באו לחשבון אבות והביא שם הר"ן בשם הראב"ד ז"ל דאפי' התנו אם אח"כ באו לחשבון אסור דכיון דבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא ולכאו' מה איכפת לן אם הערמה הוא,הלא הערמה בדרבנן שרי, וצ"ל דכיון דבאו לחשבון הוי גילוי דעת והערמה ניכרת ואסור והב"ח והמג"א (סי' רמ"ה סק"ב) כ' דגם רש"י ישאר מפרשים סברי כן, ואף להסוברים דפליגי, הנה שם

אין שום איסור מצד הדין אלא משום דמחזי כשלוחו, ושפיר י"ל דכיון דהתנו מעיקרא תו לא מיחזי כשלוחו, אבל היכא שאסור מצד הדין וצריך מכירה מעליא ודאי דחמור יותר אם יש גילוי דעת ולא הוי דברים שבלב, ועכ"פ מבואר בנחלת יעקב דסברי תרווייהו דגילוי דעת אוסר וא"כ בזה שאותן הרבנים שעושין המכירה להתיר מחמת שהוא ע"י המכירה של הגוי וגם השבח הכל הוא של הגוי, וכל מה שעושה הישראל הכל הוא לטובת הגוי הקונה וכמ"ש גם מעלתו שזהו טעם ההיתר, וא"כ כיון שהן המה הכותבים ומפרסמים במכתבי עתים באזהרה נחוצה לקנות מהם מחמת שהמה אתרוגי ישראל ולא אתרוגי גוים, אין לך גילוי דעת יותר מזה שהבי"ד והבע"ב שעשו את המכירה צועקים בפרהסיא שהוא שקר ואינו של הגוי כלל אלא של ישראל והוי ודאי הערמה ניכרת לא דברים שבלב

ובפרט מה שעושין כעת שמוכרים כל ארץ ישראל להנכרי ונודע שרוב האיברים מחזיקי השדות המה אפ'קורסים ר"ל ומורדים להכעיס ואינם רוצים כלל בתקנת חכמים וכל המכירה הוא לשחוק בעיניהם ושלהם בודאי אסור, אבל הרבנים כעת מוכרין הכל בלי ידיעתם ומתירין הכל והסומך על ההיתרים שלהם הוא קונה הכל בלי הפרש, וא"כ אף לפי דבריהם בטעמי ההיתר מכשילים את הרבים, ובודאי כי אותן שהתירו בתחלה לא התירו אלא למי שמבקש לעשות מכירה, והלא גם בחמץ ובשבת אין עושין שטר מכירה אלא למי שבא לעשות, אבל שיעשו הב"ד שטר מכירה עבור הקמצים של כל העיר ולהתיר כל החמצים אף של אותן שלא באו למכור כלל, זה לא שמענו מעולם, ואדרבא אוסרין החמץ למי שלא בא לעשות שטר מכירה, וכן הוא בשבת, ושם קיל יותר דסגי אם יוצא מרשות ישראל, אף שלא נקנה לנכרי, וגם דשם רצון חכמים הוא שיהיה כן, כמ"ש בחידושי הרשב"א שבת ד' י"ח גבי גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו, דאף דלא הוי בפני שלשה מכל מקום הפקר בית דין הוא דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, אבל כאן חמור בכפילא דלא סגי במה שיוצא מרשות ישראל, כי צריך שיהיה קנין גמור לעכו"ם שיופקע מן המצות, גם אין רצון חכמים בזה שיהיה נקנה להנכרי ויתחלל הארץ מקדושתה להיות נפקע מן המצות ויהיה לו שם חני' לנכרי שלא שייך בזה לומר הפקר ב"ד הפקר, והמה מקילין בזה כ"כ לעשות מכירה כללית ובהערמה ניכרת מה שלא נשמע כזאת בישראל ואין לך קוה"ש בפרהסיא יותר מזה ר"ל והאמת הברור הוא שאף המכירה פרטית למי שבא למכור אין המכירה כלום, כאשר ביארתי למעלה

יט

ועתה אדברה במה שהכחיש את דברי שכתבתי שהגאונים ריל"ד וכש"כ היו מן האוסרים יען שמצא בס' פלוני שכותב בהיפך ותפס אותי כאילו הי' דברי אותו הס' כנתינתן מסיני, כשהייתי בא"י שנה שלימה זה לפני שבע שנים אחר שמיטה הט"ל הי' לי עם אותו המחבר וויכוח גדול ונצטערתי עליו עד מאד כי ראיתי שכרוך אחר דבריהם עגור התחברות עמהם, ומקבל טובה מהם. ומבואר בשו"ע תו"מ סימן י"ד דעשיר אלם בעירו מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, הרי שאף בבתי דינים כמו אותן שהיו בימי הראשונים חיישינן שעשיר אלם יטה אי תם מדרך האמת, ועיי"ש בפ"ת כמה חילוקים ובת' חכ"צ (סי' י"ד) שחילק בין רבים דלא חשידי לעשות שלא כדת, ובאלו הכתות למיניהם שכל הטעמים אופני' בהו שהמה אלמים ותקיפים ועשירים ורבים ועושים כל מעשיהם שלא כדת, בוודאי שעלולים להטות דעת בני אדם. וזה ראיתי בעת שצא הי' להם עדיין הממשלה, אלא כמו שאמרו בגמ' סנהדרין ד' ק"ה חוצפא מלכותא בלא תגא, ומכש"כ עכשיו שהממשלה בידם, זה גרם לאותו המחבר לכתוב כרצונם, ובפרט שאותו המחבר עלול לטעותים כאשר יראה הרואה גם בספרו זה בין בדבר הלכה ובין בסיפורי מעשיות שלו ובעיקר הדבר מה שכ"כ מאמין לדבריו, אילו היינו עכשיו בירושלים הייתי יכול לברר ע"י זקני וגדולי ירושלים שכל דבריו אינם אמיתיים, אבל אנחנו פה ממרחק ואי אפשר להרחיק עדותו, אבל עכ"ז באיזה פרטים יוכל להתברר גם פה מספר פאת השלחן שהדפיס הגאון העלום הרידב"ז, והוא בנמצא פה עירנו, ונודע כי הגאון הרידב"ז ז"ל מלבד רוב גאונותו בש"ס בבלי וירושלמי היה איש אמת, וימצא שם דברים גלוים וידועים באיזה פרטים המכחישים דברי הספר פלוני בהחלט, ומזה יוכל לדון על הכל כי החלק יעיד על הכלל.

והנה כתב שהגאונים הריל"ד ור' שמואל סאלאנט היו אח"כ מן המתירים, ועיין בריש ספר פאת השלחן שהדפיס שם הרידב"ז ז"ל את הקול קורא שיצא מירושלים בשנת תר"ע הנקרא שבת לה' בקול חוצב להבות אש על איסור השמיטה, וכתב שם שהוא העתק אות באות מהקול קורא אשר הוציאו רבני וחכמי ירושלים, ובראשם הגאונים המפורסמים מוהר"ח ברלין ומהרי"ו דיסקין והבכי דינים, על דבר השמיטה דשנת תר"ע לפ"ק, ובאמצע הקול קורא כתוב וז"ל "והנה עוד בתחילת קיץ העבר געוד שהגאון האדיר הצדיק מוהרש"ס זצ"ל עדיין היה חי אתנו, התאספנו בהסכמתו וטכסנו עצה מה

לעשות שלא תהיה שנת השביעית הבע"ל מתחללת ח"ו ג"כ כהראשונות, ולא נוסיף חלילה עוד לחטוא בזה כראשונים", עכ"ל הנה זה עדות ברורה על הגאון רש"ם על סוף ימיו עד פטירתו ז"ל שהיה דעתו מוחלטת לאיסור. וסיפר זקן א' מגדולי ירושלים האיך שנתאספו בתחלת שנת תרס"ט גאוני הארץ בבית הגרש"ס עפ"י הזמנת הגאון הרידב"ז והגרח"נ ועוד כמה גאוני ארץ והי' שם גם הרב קוק וכשאמר הרב קוק שלכך נכנס בעובי הקורה של ההיתר משום שאחז"ל (קידושין כא ) מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוט י ת ואל יאכלו בשר נבלות, השיב לו הגרש"ס ז"ל בפה מלא כי ההיתר שלו היא נבלה ממש, ואותו הזקן הדפיס מימרא זו בשנת תר"ע בעתון "החבצלת" מספר ט"ו, ובכמה גליונות אחרי זה, ומימרא זו שאמר הגרש"ס כן ידועה לכמה זקנים בירושלים וזקן א' שאל את המחבר ספר פלוני שהביאו כ"ת מדוע חזר בו בכמה דברים ממה שכתב בקונטרסו בשנת תרס"ט, ולא הביא המעשה מה שאמר הגרש"ס, והשיב שצריכין להתחשב עם המציאות והעובדה עכשיו במדינה חדשה שצריכין להקל ומובן הרעיון שיש בתשובה זו. וכ"ז אפשר לברר שם בירושליס, וכאן א"א לברר אלא מה שנדפס בספר פאת השלחן, אבל די גם בזה.

גם מבואר שם בספר פאת השלחן שמהמדפיסים אח הקול קורא הנ"ל היה בראש הגאון מהרי"ו דיסקין ז"ל שהיה בנו של הגאון מול"ד ז"ל. ואילו היה יודע שדעת אביו היה אח"כ להתיר, לא היה נכנס בעובי הקורה לכתוב כ"כ מרורות על ההיתר נגד ועת אביו ז"ל. וידוע שהגאון רי"ו דיסקין חתם כל ימיו נגד כל ההיתרים בזה, ואסר הפירות שביעית הנמכרים ע"י הרבנים ידועים. גם הגאון ר' חיים זאנענפעלד ז"ל שהי' אב"ד הראשון בסעדה החרדית שהיה נאמן ביתו של הגאון ריל"ד ז"ל היה כל ימיו נגד ההיתרים באיסור שביעית, וזה ידוע לכל זקני ירושלים שהיו נכנסים ויוצאים בבית הגאון ר"ח זאנענפעלד ז"ל ויראה עוד מ"ש בהקדמת בית רידב"ז שבס' פאת השלחן שכתב באמצע דבריו כשכתב מרורות על כמש"כ וז"ל פוק חזי העזות והחוצפה מה עשו, מכ"ע יהודי א' כתב במכ"ע הטמא שלו בשנת תר"ע שאינו יודע מה קול הרעש הזה בדבר השמיטה, הלא בשנת תרמ"ט כל הגאונים התירו, וקאזיל וחשיב ומתחיל מהגאון ריל"ד וכל הרבנים שמהם נדפס בחיבוריהם איסור גמור, ומונה וסופר אותם שהתירו, עכ"ל. ואילו היה האמת כן שהגאון ריל"ד היה אח"כ מן המתירים, אין זה עזות כ"כ מה שחשבו בין המתירין, והגאון הרידב"ז ז"ל לא היה יכול להתמרמר כ"כ על דברי התש"ע בזה, כי אם היה אח"כ מן המתירין, כן הוא האמת שכך דעתו ומה שהיה בשנת תרמ"ט מאי דהוה הוה, כיון שהעיקר הוא בכל פוסק מה שאמר באחרונה אבל ברור שדעתו האחרונה עו סוף ימיו היה להחמיר כמו שכתב בתחלה בשנת תרמ"ט

ומה שהביא בס' פלוני שבשמיטה דשנת תרנ"ו היה הרב דיפו אצל הגאון הול"ך, והשפיע עליו שהסכים להתיר, כפי השמועה השפיע עליו אז בשנה ההוא שהסכים לפרט א', לא על כל ההיתר כמ"ש, אלא על פרט א', ויען שלא נתברר אצלי באר היטב אופן הפרט לכן איני כותבו בפרטיות, אבל זה ברור שלא הסכים על כל דבריו גם על הפרט שהסכים לא היה בלב שלם, והעיקר שתיכף אח"כ בשמועות האחרות חזר לגמרי מהשפעה זו שהשפיע עליו הרב דיפו, ועמד על משמרתו עד סוף ימיו להחמיר, כמ"ש בתחלה בשנת תרמ"ט, ויראה עוד בתחלת ס' פאת השלחן בין המכתבים שנדפסו אודות ענין שביעית, נדפס שם מכתב מהגאון אבדק"ק לבוב ז"ל, ובאמצע דבריו כחב וז"ל ובאמת מה יתן ומה יוסיף פלפולים בזה, פלפלת למאי חזי, הדבר כבר יצא לאיסור מפי גדולי עולם עליהם אין להוסיף, וחלילה וחלילה לבקש היתרים רפויים להתיר מה שאסרו והנה יראה מזה עד כמה נתפשט האיסור בין כל גדולי ישראל עד שלא ראה מציאות לפלפל על זה לבקש היתרים, ואילו היו הגאונים האלו ראשי ירושלים בין המתירין, בודאי לא היה כותב כן, אבל ברור הוא לכל יודעי האמת שהיו מן המחמירין עד סוף ימיהם, דלא כמ"ש בס' פלוני שהביא כ"ת.

ומ"ש עוד הטעם שחזרו בהם הגאונים היל"ל והרש"ס מאיסורם, יען שגם בת חי לה בשנת חכמ"ח מה שצויתי על ההיתר היה הטעם שבאם יאסרו על המוכרים להשתמש בהיתר המכירה יקיימו דיני השמיטה בכל פרטיה ויכופר עון השמיטה מהעבר ויתקרב הגאולה, ונמצא לפי"ז דגם בתחלה לא היה דעתם שאסור אלא שגזרו כן יען שחשבו זה לתקנה. אבל הרואה את דבריהם מה שכתבו בלשונות חמורות כ"כ בתוקף האיסור וכתבו על הגדולים המתירים שצריכין לעשות כרשב"י שקלל בקללה נמרצת את המקיל כדבריו, וקרא עליו פורץ גדר ישכנו נחש וכן הוה, אף שהוא בעצמו היה דעתו להקל יען שחבריו חולקין עליו שאסור והלכה כמותם, גם כתבו בלשון בתמי' מי הוא אשר ישא לשוא נפשו לחפש אחר היתרים בתחבולות לבעל מצות התלויות בארץ, גם כתבו על המתירים שאינו אלא מחמת טעות שהטעו אותם, כהנה וכהנה כ' דברים קשים וכדים, אשר חלילה לכתוב כן אילו לא היה דעתם מוחלטת שודאי אסור

על פי הדין ואף חכמינו ז"ל שהיה בכחם לגזור גזירות כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים שהיו צריכין לומר שהוא מותר מה"ת אלא שנראה להם לגזור בזה, אבל אם אמרו סתם שהוא אסור עוברים על בל תוסיף, ובפרט בדורות האלו א"א לנו כלל לגזור גזירות מדעתינו, ואין להסתפק בזה שכתבו האמת שלדעתם הוא איסור חמור. ורעיון כזה שכתב על חכמי הדור אינו אלא הוצאת לעז טל החכמים ונותן יד לפושעים שאומרים על הרבנים שכותבים מה שנראה בעיניהם, אף אם אין הדין כן, וחלילה להרהר כן על דבריהם ובאמת כבר הראתי לדעת שאסרו עד סוף ימיהם, וכן כל תלמידיהם שבאו אחריהם, גם שארי גדולי ישראל האמיתים.

ועיין עוד בהקדמת בית רידב"ז שבספר פאת השלחן שכתב שאחר שהתיר הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא היו מפה יהודים בקאוונא לאחר המעשה ושאלו אותו כיצד התיר דבר האסור הזה, וענה להם אשר הכופרים הטעו אותו שהוא פיקוח נפשות. ומזה נראה אשר גם הגאון מקוונא ז"ל נתחרט אח"כ ואמר שהטעו אותו הכופרים והדברים בעצמם מוכיחין כן כיון שכל אלו שהתירו בשנת תרמ"ט כ' בפי' שאין מתירין אלא על אותו השמיטה לא על שמיטות אחרות, ואילו הי' דעתם אח"כ בשמועות אחרות ג"כ להתיר מדוע טמנו ידם בצלחת ולא נראה מהם שום תמונת אות אלא מספרים סיפורי מעשיות מהם שהתירו, ובשמיטה הראשונה שהתירו וגם כתבו שאין מתירין על שמיטות אחרות כ"ז נדפס בכתב ולשון שלהם ובחתימת שמם ובשמיטות האחרות לא נראה מהם שום כתב וחתימה אלא סיפורי מעשיות בעלמא, ומזה מובן שלא רצו לכתוב עוד בזה וסמכו על מ"ש שאין מתירים בשמועות אחרות כעת הגיע לידי ספר ישועות מלכו מהגאון ר"י מקוטנא ז"ל שהוא היה מאותו הב"ד שהתירו בשנת תרמ"ט, והיה עמוד התוך ביניהם, וכתב בספרו בתשו' סי' נ"ע שאף שהיה דעתו להתיר עכ"ז הוא מושך עכשיו ידו מזה.

ומ"ש שאף שלא כתבו בשמועות האחרות אפשר לסמוך על דבריהם שכתבו בשמיטה העברה, אין הלכה כן, ומבואר בגמרא ב"ב דף ק"ל אין למדין הלכה מפי מעשה, ופי' רשב"ם אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דפלוני לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר וטעה בסברא ובפרט בזה שאמרו בפירוש שאינם רוצים שיעשו מעשה על פיהם בשמועות אחרות עד שיאמרו מחדש

א"א לידע טעמם ונימוקם בזה, ולא כתבו על שנים אחרות להתיר אפילו בשעת הדחק, כמו שהוא ברוב הלכות שנמצאים פרטים שאין להתירם אלא בשעת הדחק וכותבים כן כל הפוסקים וכל הגדולים שדבר זה אין להתיר אלא בשעת הדחק וסומכוס בכל מקום על התוכי הוראות בזה שידעו להפריש בין שעת הדחק לשלא בשעת הדחק, וכאן לא עשו כן אלא סגרו הדרך לגמרי וכתבו שאינם רוצים להתיר אלא על אותה השנה, א"כ בודאי שא"א להשתמש בדבריהם יותר ממה שכתבו. והאמת הוא שהיה סיבה בדבר שנכנסו אז בהיתר זה, אך אותה הסיבה אין לבאר בכתב.

וזקני ירושלים אומרים באמת שאילו היו רואים המתירים הראשונים עכשיו את הפרצה הנוראה שנסתבבה מזה היו צווחין ככרוכי' שאין להתיר, והלא בפי' אמרו שלא יעשה הישראל מלאכה בעצמו אף מי שהוא עני שא"א לו לשכור פועלים נכרים לא יעשה מלאכה דאורייתא, נמצא דעשיית מלאכה ע"י ישראל אסרו גם המה, ומה שמתירים עכשיו גם זה בטענה שהוא פק"נ זה דעת עצמם והיתר חדש, אבל האיך אפשר לתלות בגדולים מה שלא נאמר בדבריהם, אלא אדרבה אמרו בפי' שאסור. ובאמת כי טענה זו של פקו"נ לאו טענה חדשה הוא, כי מה שהתירו אותן הגדולים בשנת תרמ"ט הי' ג"כ ע"י סיבה זו שהטעו אותם האפיקורסים שהוא פקו"נ, כמבואר זה בפי' בהפסק הנחתם אז מכל חכמי ירושלים ובראשם הגאונים ריל"ד ודס"פ ז"ל, והרידב"ז הביא שהגאון מקאוונא בעצמו אמר כן, גם א"א לתרץ דבריהם באופן אחר ואין שום מקום להיתריס אלא טעם זה שראו הדבר כעין פקו"נ, ואעפי"כ לא התירו לעשות מלאכה, ועכשיו באים שוב בטענה זו שבדו האפיקורסים מלבם לעשות מזה פקו"נ לסמות עיני ההולכים אחר דבריהם וכבר הבאתי (אות י"ג) מהמהר"ם שיק שאצל פריצי עמנו הכל פקו"נ אבל כ"ז שרר והוא ברור בלי ספק שאילו הי' שומרים את השביעית בארצנו הי' טובה גדולה להמדינה אף בגשמיות לפי דרך הטבע וכ"ת כתב על היתר המכירה שאין להאריך בזה יען שכבר התירו הזקנים, הנה חרד את כל החרדה הזאת שבודאי מותר מחמת האמונה בגדולים המתירים, ואיני יודע למה לא חרד יותר מהגאונים האוסרים שהיו מרובין מהמתירים ואסרו סתם לעולם, ודבריהם ברו רי ם בש"ס ופוסקים, והמתירים לא התירו אלא על אותה השנה ולא יותר, גם העידו חכמי ירושלים על המתירים שהי' מחמת טעות שהטעו אותם, והנך רואה שהגאון מלבוב כתב ממש בהיפך שאין מקום לפלפל בזה, יען שכבר יצא באיסור מפי גדולי הדור, גם למה לא חרד להתיר עשיית מלאכה שגם המתירים אסרו זה ולא הי' טל זה שום היתר משום גדול מעולם.

כ

מ"ש שהמציאו לעשות המכר באופן שיש צירוף מג' היתרים, הוא דבר שאין לו שחר, כיון שבעצמו כתב שכל א' מאלו הג' אסור, א"כ בצירוף הג' הוא ג' איסורים, ולא ג' היתרים, וכי גם בזה איסורין מבטלין זא"ז ומ"ש דכיון דחלות המכירה נעשה מסיבת הנכרי ע"י שלא קיים התנאי לכן אין הישראל עובר על איסור דלא תחנם, זה אינו מובן כלל, דהלא א"א שתחול המכירה בלא דעת המוכר, ואך המוכר נתן כח זה להעכו"ם שיהיה הברירה בידו שלא לקיים התנאי ולקנות גם הקרקע, וא"כ עובר המוכר במה שמסר זה ביד העכו"ם שיהיה לו חני' בקרקע א"י, ולהפקיע הארץ מקדושתה גם כיון שכתב בעצמו דמדקתני (ע"ז דף כ' ע"ב) ע"מ לקצוץ וקוצץ, מוכח שאין היתר אלא בקוצץ מיד, וכשנותן לעכו"ם ברירה זו שאם לא יקוץ יקנה עוד את כל הקרקע ושוב אינו קוצץ כלל, א"כ אין בזה היתר המבואר במשנה לדעת ר"י שאינו אלא בקוצץ מיד, וא"כ עבר תיכף בשעת מכירת האילנות על אופן זה, ושוב כשקונה גם הקרקע נתוסף פשע על פשע בכפלים ולא אוכל להאמין שיצא זה מפי איזה גדול אלא הכותבים מחמת סמיות עינים תלו עצמם באילן גדול ותלו בוקי סרוקי בגדולים.

כא

אחר כתבי כל הנ"ל בעת חתימת מכתבי זה בא אלי איש א' מא"י ובידו הס' מהרש"ם על ירושלמי זרעים שבו תלה כ"ת כל יסודו להתיר מלאכה בשביעית בזה"ז דהך סוגי' דאין עודרין עם העכו"ם הוא שלא כהלכתא, עכשיו כשבא זה לביתי עם הס' הנ"ל ראיתי שלהלכה פסק הוא בפי' כדעת הרי"ף והרמב"ם שאסור הכל אפילו בקרקע הגוים, וכתב וז"ל קיי"ל קרקע אינה נגזלת ואינה נתמכת לעולם וא"י בחזקהנו עומדת לעולם ואעפ"י שאין לנו שם שלטון, ומש'ה תנן מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע יאמר לו תתחזק או תצליח, אבל לא יותר מכן, אעפ"י שהשדה הוא של גוי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד וכו' אבל לא יסעדנו ביד, הרי לך מבואר שאעפ"י שהגוים היו חורשין שדותיהם אפ"ה בקושי התירו הדיבור ואף זה הוא מפני דרכי שלום, עכ"ל יעיי"ש שהאריך טובא.

ומבואר לפי דבריו באר היטב להלכה שאפילו ע"י עכו"ם אסור לעשות מלאכה אפי' בשדה הגוי כי אף הדיבור של חיזוק בלבד לא התירו אלא בקושי מפני דרכי שלום. וכן כתב בפ"ד במתני' דמחזיקין ידי גוים בשביעית וז"ל . בגמ' פליגי בה אמוראי משום דקיי"ל אין עודרין עם העכו"ם בשביע'ת מש"ה נדחקו לתרצה. הרי צך בפירוש שזה דוחק לומר דלא מיירי המשנה אלא בדיבור, אך מוכרחין לפרש כן המשנה עשים דקיי"ל אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, וא"כ יש הכרח מסתמיות הסוגי' דקיי"ל כהך דאין עודרין עם העכו"ם, ומי יוכל לחלוק על המוכרח מדברי הירושלמי דקיי"ל כמ"מ'ד אין עודרין עם העכו"ם, גם סתמיות הסוגיא דבבלי הוא כן. וא"כ מ"ש בפ"ו לדעת רש"י ז"ל אינו אלא לתרץ קושית התוס' אליבי' דאיכא לפרש כן בהך מ"ד דאגיסטון, אבל להלכה אף רש"י ז"ל אינו סובר לחלוק על סתמיות הסוגי' דבבלי וירושלמי. וכן הוא גם כוונת הספר התרומה שהביאו הרש"פ, ופשיטא שכן הוא דעת הגר"א שהביא דברי הירושלמי ואומר בהדיא כמו שביארתי למעלה ובחנם טרח עלי להמציא היתר מוברי המסרש"ס כי הפה שהתיר הוא שאוסר בפירוש ולא כתב ההיתר אלא אליבא דהך מ"ד דאגיסטון שקראו עליו חכז"ל מה שקראו עליו, ובודאי דלית הלכתא כוותיה. ואילו היה ספר המהרש"ס בידי לא הייתי צריך להאריך כ"כ לבא לידי ביאור הענין כי הדברים יוצאים מפורשים בספר ההוא בעצמו. ותלי"ת שהנחני בדרך אמת.

ומה שכתב המהרש"ם הטעם דקרקע אינה נגזלת, על כרחך אין כוונתו לחלק בין אם בא הקרקע ליד הנכרי בגזילה או במכירה, דאם כן לא היה צורך לדחוק ולתרץ דברי המשנה דמחזיקין דאפשר לאוקמי' כשבא לידו במכירה, גם לא היה צורך לבקש תירוץ על קושית התוספות מהך דאין עודרין כיון דאפשר לחלק בדבר, ועל כרחך דכוונתו כמו שכתב בפירוש דמעת החורבן שחמסו הגוים את א"י מישראל נשארה ברשות ישראל דקרקע אינה נגזלת ולכן כל א"י הוא ברשות ישראל שקודם החורבן להם וליורשיהם ואין שום כח אח"כ שיוכל להביא קרקע א"י ביד עכו"ם, או אפשר לא פלוג רבנן ואסרו לעולם לעשות מלאכה בשדה עכו"ם משום דסתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו, כמבואר בסוכה דף ל'. ויש להאריך עוד בביאור טעם זה שכ' המהרש"ם, אך אין פנאי להאריך יותר. ועכ"פ זה ודאי דבגמ' איתא סתא אין עודרין עם העכו"ס והטעמים שנאמרו בזה יש לנ י רשות לאומרם בשביל הסבר, אחל לא לחדש הלכות מסברת עצמו. וזה ברור בלי ספק להמעיין בדברי המהרש"ם שאוסר סתם בכל אופן ואופן כסתמיות הסוגי' ומעתה אין שום כ"פ לבע"ד לחלוק ולבקש איזה צד היתר לעשות מלאכה בשדה עכו"ם שאסור לכו"ע, ומכש"כ כשאין השדה כלל של העכו"ם אלא ע"י אותה המכירה שהיא אסורה, וגם הוא לזמן, ובהערמה, וגם ניכרת, ועוד כמה טעמים שאינו מועיל, כאשר ביארתי למעלה, והדברים ברורים ואמיתים

השי"ת ירחם במהרה, ויוציאנו מאפילה לאורה, ובאלה הימים המבורכים, נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים

והנני ידידושת"ה באה"ר, מברכו בחג כשר ושמח

הק' יואל טייטלבוים