שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צב
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן צא ~
ב"ה, י"ג תשרי תשמ"ז
שלוכט"ס אל כבוד ידידי ש"ב הרב המאוה"ג חו"ב שלשלת פאר היוחסין מוכתר בנימוסין כש"ת מו"ה צבי האלבערשטאם נ"י.
מכתבן הגיעני . . מ"ש בענין מכירת הת"ת לעכו"ם, הנה ס"ת כשרה בודאי דאסור למכור (עיין יו"ד סימן רפ"א העיף א' ובאחרונים), אך אם היא פסולה באופן דמינכר לכל יש לצדד (עיין ברכי יוסף שם דין ד' וה') היכא שמודיעים לו שהיא פסולה (עיין שד"ח ח"ט סימן קל"ה תשו' הגאון מהר"ש הכהן מווילנא), אבל באמת כיון שיש שם הרבה שמות הקדושים וכשהוא ביד עכו"ם יוכל לבא לידי בזיונות כי מי יוכל לידע מה יעלה על דעתם לעשות ולא נכון לעשות כן, ולא אוכל להאריך מחמת הטירדא.
ידידו ש"ב דושת"ה באה"ר הק' יואל סייטלבוים סימן צב ב"ה
אל כבוד חתני יקירי בן אחי הרהגה"צ בנש"ק כש"ת מוה"ר יקותיאל ידא טייטלבוים שליט"א אבדק"ק ביגעט והגליל יצ"י הנה תלי"ת אתנו החיים והשני' והשי"ת יעזרינו לשמוע ולהשמיע בש"ט לעולם. והנה בהיותך פה הבטחתי לך להשיבך על מכתבך שכתבת לי זה כבר בדין הרכבת אילן, אבל יען שאז באותו השבוע שמתי לדרך פעמי ואח"כ הייתי מוטרד בכמה ענינים, לכן שוב נשאר מכתבך באמתחת הכתבים עד היום שלקחתיו בידי, ואל יפלא בעיניך הדבר כי לא אוכל לתאר לפניך אופני הטירדות המטרידים ומונעים אותי אף מכמה ענינים נחוצים מאוד ובפרט בענין כתיבת מכתבים, השי"ת יעזרני ויזכני עוד לעסוק בתורתו הקדושה כראוי.
והנה מבואר בהדיא בטוש"ע סוס"י רל"ה ס"ז שהפרי היוצא מן המורכב מותר אפילו לזה שעבר והרכיבו ואין חולק בזה, וא"כ לענין היתר הפירות שנסתפקת אין שום לפמ"ג בכל הפלפולים האלה כיון שאף אם הרכיבם הישראל בעצמו בזדון מותרים הפירות גם לו בלי שום פקפוק, וכל מה שטרח החת"ס בזה הוא רק לענין היתר קיום האילן כי לקיים כלאים הוא אסור מה"ת, וגס האבני צדק מה שמצדד בזה מטעם ס"ס הוא לענין קיום האילן, ומה שסיים לבסוף והפרי בודאי מותר גם לו, אינו סובב על מה שכתב למעלה מטעם כמק ספיקא אלת הוא ענין אחר שהפירות בודאי גם בלא"ה מותר כמו שהראה מקום לסוף סי' רל"ה, ועד"ז הוא גם כוונת החת"ס מה שסיים לבסוף וממילא שריא הפירות אח"כ אלא שלשונו מגומגם קצת בזה, וכבר כתב הפ"ת סוס"י רצ"ה סוס"ק ד' שסיום דברי החתם סופר בזה אינם מובנים.
ונם בנידון התת"ס והאבני לדק כהיתר הקרי ם, אין נפמ"מ'נ לכאורה במה שהארכת לפלפל אם הישראל עבד איסורא במה שצוה לעכו"ם להרכיב להנאת עצמו, כי איסור קיום כלאים אינו מטעם קנס שיהי' נפמ"נ אם הישראל עבד איסורא או לא, ובמקום שאסור לקיים כלאים אף אם זרע הנכרי בעצמו בשלו אסיר לישראל לקיימו אח"כ שזהו איסור אחר, ולהפוסקים דבלי מעשה אין איסור לקיים כלאים אין נפמ"מ'נ לראורה אף אם זרע הישראל בעצמו כיון דאיסורא דעבד עבד ועכשיו אינו עושה עוד איסור.
אך אולי יש מקום לומר דכיון שבתחלה עשה מעשה לזרוע הכלאים מחויב לעקרם אח"כ ואינו דומה לשאר מקיים בלי מעשה כיון שכל קיומם הוא ע"י מעשה שלו שעשה בתחלה, ובפרט שבעיקר דברי החת"ס שכתב להתיר בזה חלקו עליו האחרונים ז"ל והבו לה דלא להוסיף עלה וצ"ע עוד בזה.
והנה נסתפקת בהרכבת תפוח מאכל בתפוחי ◖ער אם מותרין הפירות, והבאת דברי אא"ז זלה"ה באבני צדק (חיו"ד סי' ק"כ) שמצדד לסתיר מטעם ס"ס, אך כתבת להסתפק כיון כהאבני צדק מצרף דעת החתם סופר (חיו"ד סי' רפ"ח) שמותר לקיימו, ובנידון שאלתך היה הגינה קודם ההרכבה גם כן של ישראל וההרכבה נעשה על פי ציווי הישראל ואולי בכגון זה אסירים הפירות
ובמ"ש לצדד דכיון שהגינה היתה של ישראל לא ,צפויה העכו"ם בהרכבת אילן בשל אחרים ולא שייך בזה לפני עור אלא בשביל איסור אמירה לנכרי, ולפי דעת הרמ"מ'א (סימן רצ"ז העיף ד') מותר הירא שהנכרי עושה לטובת עצמו הנה ההיתר בזה בשביל שגם בשבת מותר לומר לנכרי עשה מלאכתך בשבת עיין כ"מ וב"ח וש"ך, אבל היכא שהישראל מצוה לו לעשות מלאכה להנאת הישראל כ"ט מודי דאסור אף אם הנכרי מכוון נם להנאת עצמו,
(והיתר אריסות וקבלנות בשביל דעביד אדעתא דנפשי', הוא מטעם שלא ציוהו הישראל בפי' לעשות מלאכה בשבת ואמרינן דמנפשי' עביד, אבל היכא שציוהו בפירוש לעשות בשבת להנאתו אין היתר במה שגם הגוי עושה לטובת עצמו), ובכאן שהגינה היתה של ישראל ולא ידע כלל שיש איסור בהרכבה אין ספק שמה שצוה להנכרי להרכיב הי' כוונתו לצרכו ולא צוה להרכיב אילנות רק בשביל הנכרי בגינה שלו, וממילא דאף אם גם הגוי מכוון להנאת עצמו אין שום היתר בדבר ואולי היה המעשה בכגון זה שמחמת איזו סיבה צוה להרכיב אילנות רק בשביל העכו"ם לא לצרכו כלל ולא ביארם היטב במכתבך תוכן המעשה כי בלא"ה אין מקום לצדד מזה שום היתר כמבואר וזה פשוט.
ובעיקר הדבר מה שכתבת לחדש דאף לדעת הרמב"ם ז"ל לא נצטווה העכו"ם על הרבעה והרכבה אלא בשלו ולא בשל אחרים, הנה ממה שלא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מלכים (ה"ו) אחד בהמה שלו ואחד בהמת חבירו אין ראי', דהלא הרבה חילוקי דינים מבוארים ברמב"ם ז"ל הלכות כלאים בדיני הרבעת בהמה והרכבת אילן להקל ולהחמיר, ובה' מלכים לא כתב אלא דרך כלל שב"נ מצווה על הרבעה והרכבה ולא התחיל לבאר שם שום פרט מדינים אלו, כי סמך על מה שנתבארו במקומם בה' כלאים.
ומה שכתבת דזה נלמד מדרשה בתו"כ פ' קדושים אין לי אלא בהמתך בהמת אחרים מנין ת"ל את חקותי תשמרו, וזה לישראל נאמרה ולא לבן נח. הנה כל נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל כתבו דמה שכתב הרמב"ם ז"ל דבן נח נצטווה על הרבעה והרכבה הוא ממימרא דשמואל בסנהדרין דף ס' ע"א מדאמר קרא את חקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע יכו' מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, הרי דאיסור הרכבת אילן נלמד רק מהקישא דמה בהמתך אף פדך, וכיון שהוא נלמד מאותו קרא שהתחיל לומר את חקותי דדרשינן שחקקתי לך כבר למדין מזה על ב"נ, ושמעינן דכל מה שנלמד מאותו הקרא קאי גם על בן נח, וק"ו במה שלמדו מהתחלת הקרא מלשון תשמרו שאין נפמ"נ בין בהמה שלו לשל אחרים שאין זה דרשה מי"ג מדות אלא ממשמעות הכתוב וכמו שפירש שם הקרבן אהרן דמשמע תשמרו אותן תמיד בכל אופן שיהי' והוא סמוך לתיבת מקיפי דקאי על ב"נ. והמלבי"ם בפירושו כתב דמה שלמד מתקיפי תשמרו דאין הבדל בין בהמה שלו לשל אחרים היא לפי מה שדרשו ז"ל מזה דבן נח
מצווה על הכלאים וחקותי ר"ל חוקים שחקקתי לך כבר והיינו חוקי הטבע של מעשה בראשית שנבראו כל אחד ואחד בפ"ע וחוקי העולם הכוללים נאסרו גם לב"נ ואחר שתלה זה בחוקים הכוללים הקבועים במעשה בראשית אין הבדל בין בהמה שלו לשל אחרים או בין חי' לבהמה וכו'. גם בקרבן אהרן באות י"ז בדרשה דאילן מאכל על גבי אילן סרק הלך בדרך זה. ולפי פירוש זה בודאי דאסור בבן נח אף בשל אחרים דאין לנו לימוד לאסור בישראל בשל אחרים אלא בשביל דקאי על ב"נ שהוא מהחוקים הכוללים הקבועים במעשה בראשית שאין בזה הבדל בין שלו לשל אחרים, אלא גם לפי פירוש הפשוט שהבאתי נראה כמו שכתבתי.
וגם לפי המ"ד בסנהדרין דף נ"ו דמלמינהו דרשינן לאסור כלאים בב"נ נראה ג"כ דאין חילוק בב"נ בין שלו לשל אחרים אף דלדעה זו לא קאי קרא דחקותי תשמרו על ב"נ, דמה שהוצרכו ללמוד מחקותי תשמרו לרבות טל של אחרים הוא בשביל דמלשון בהמתך משמע מיעוט דוקא שלו מדלא אמר בהמה לכן הוצרך לרבות וכמ"ש בקרבן אהרן שם, משא"כ למ"ד דנלמד מלמינהו אין שום ס"ד לחלק בין שלו לשל אחרים, ואדרבא כיון שזה מיירי בתחילת הבריאה שנברא כל אחד ואחד בפ"ע והתוה"ק כתבה להקפיד שיהי' כן למינהו לעולם אין מקום לעשות הבדל והפרש בכל אופן ואופן, ואין צריכין לכל אלו הדרשות שדרשו בתו"כ מתקיפי תשמרו שהמה לפי הנלמד איסור כלאים מאותו הקרא דבהמתך ושדך.
ובתוס' ד"ה חוקים נתקשו טובא למה לי את חקותי תיפוק לי' מדכתיב למיניהו במעשה בראשית באילנות ובבהמה, ואם נימא דיש מקום לחלק בב"נ בין שלו לשל חבירו היל"ל דתרווייהו צריכי חד לשלו וחד לשל חבירו, אלא ודאי דמכל אחד מאלו הלימודים מחד מנהון ילפינן הכל ואין הבדל כלל בין שלו לשל חבירו.
ובעיה ◖ר הקושיא מה שהוצרך הכסף משנה ליתן טעם במה שכתב הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"א ה"ו) אסור לישראל להניח לעכו"ם שירכיב לו אילנות שהוא בשביל איסור אמירה לנכרי וכן כתבו גם הרדב"ז והר"י קורקוס ולא סגי לי' במה שהעכו"ם מצווה על הרכבת אילן ושייך לפ"ע, יש לומר דלפ"ע לא שייך אלא כשהוא כעין דקאי בתרי עברי דנהרא ולא כשיוכל לעשות האיסור בלא"ה, ואף דמדרבנן מיהא אסור גם בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, אבל כבר כתב הש"ך בסי' קנ"א ס"ק ו' והמג"א בסימן שמ"ז דבעכו"ם ומומר לא שייך מסייע ידי עוברי עבירה לכולי עלמא מאתר
שאינו חייב להפרישו מאיסור, ואף לדעת הרמ"א ז"ל שם שיש פלוגתא בזה, מ"מ כתב דהמנהג להקל כסברא הראשונה, ועכ"פ גם לדעתו ז"ל יש פלוגתא בזה בין הראשונים, ושפיר נקע הב"י הטעם בשביל איסור האמירה, דזה כבר ידעינן שהרמב"ם ז"ל סובר דאסור אמירה לנכרי בשאר איסורין כמ"ש בה' איסורי ביאה (פט"ז הי"ג) בסירוס ובהל' שכירות (פי"ג ה"ג) בחסימה, ולפי טעם זה אסור לעולם אף דעפ"י רוב אינו כעין דקאי בתרי עברי דנהרא.
עוי"ל דהנה במל"מ הקשה עוד דמדכתב הרמב"ם ז"ל ואסור לישראל להניח נראה דטעמי' לאו משום ההוא דפ' הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי, ומדבריו נראה דסבירא לי' דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמלתא כיון דהנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולכ"ע ולפענ"ד צ"ע גדול שיהי' אסור להניח את העכו"ם לעבור משום ולכ"ע אף בלא שום אמירה כלל, דנא מיבעיא לדעת הפוסקים דלא שייך לפ"ע בעכו"ם אלא היכא שהוא כעין תרי עברי דנהרא אבל היכא שיוכל לעשות האיסור בלא"ה אין שום איסור כלל אפילו מדרבנן אפילו לצוות לו לעשות האיסור, דכש"כ היכא שהוא עושה בעצמו, אלא אפילו לדעת הפוסקים דאסור לומר לו משום מסייע ידי עוברי עבירה, אבל שיהי' חיוב להפרישו לא מצינו בשום מקום, והש"ך כתב טעם להא דלא שייך מסייע ידי עוברי עבירה בעכו"ם בשביל שאין חיוב להפרישו, אבל להא שאין חיוב להפרישו לא כתב שום טעם וראי', כי הוא פשוט, והתוה"ק אמרה הוכח תוכיח את עמיתך דייקא ואין אנו אחראים מאומה בשביל האומות, ומבואר בגמ' ב"ב (ד ) שאסור להשיא לעכו"ם לעשות מצוה, והחו"י בסי' קפ"ה ה◗בה להשיג על הש"ך במ"ש שאין חיוב להפריש את המומר, אבל בגוי כתב גם הוא דוודאי אין מוטל עלינו להפרישו
ובמה שעמד לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אסיר לישראל להניח, כבר נתבאר בתשובת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' ר' דמ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לישראל להניח, טעמא, דכיון דעומד ורואה הוי כאילו אומר לו לעשות, אבל אם אין ישראל עושה רמז וגילוי דעת מותר הוא, דכיון דבעי' הוא ולא איפשטא דיינו לאסור אמירה בהדיא או דבר הדומה לאמירה יעיי"ש ומבואר בזה שכתב ליישב לשון להניח שהוא להורות דאף בלא אמירה ממש אלא ע"י רמז וגילוי דעת כעין אמירה ג"כ אסור,
וגם זה מבואר שם בדבריו בהדיא שאיסור זה הוא רק מהאיבעיא דפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ' ע"א) באיסור אמירה לנכרי ולא בשביל לפני עור יעיין שם באורך (ומה שנראה מתשובת הריצב"א המובא שם ושייך לפני עור בלא אמירה זה מיירי בנותן לעכו"ם למחצית שכר ויודע שבוודאי וכרבנן דנמצא שהיא הביאו לידי האיסור במעשה הנתינה ובכגון דא בודאי דשייך לפ"ע אף בלא אמירה ובפרט שיכול להיות דהוה שם כעין תרי עברי דנהרא מה שאין כן בשלא הביאו הישראל לידי כך וז"פ)
אמנם עדיין יש מקים לדקדק בל' הרמב"ם ז"ל דבלשון אסור להניח אינו מוזכר כלל דמיירי דוקא ע"י רמז וגילוי דעת ממנו אלא סתמא משמע הנחה בעלמא מה שמניחו לעשות הוא האיסור, והנה באמת אני מסתפק לדינא לדידן היכא שהעכו"ם מרכיב אילנות בשביל ישראל והישראל לא אמר לו כלל ואף לא עשה לו שום רמז וגילוי דעת אם מותר להניחו או מחויב למחות בידו, ואבאר קצת בזה
גרסינן בגמרא (בבא מציעא דף צ' ע"א) איבעיא להו מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות הני מילי לענין שבת אבל חסימה לא או דלמא לא שנא, ופי' רש"י ז"ל ודוש בה דישה שלך, ובתוספות חלקו ופירשו ודוש בתבואתי שמרויח באמירה לנכרי וכתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבילה, ושוב הביאו בשם ר"י ליישב דעת רש"י דיש לחלק בדבר ואפשר לאסור בחסימה אף כשאינו מרויח מאומה, וכבר צווחו קמאי ובתראי מהיכן הוציא רש"י ז"ל זה דמיירי בדישה של נכרי ולא ניחא לי' לפרש כפשוטו בדישה של ישראל ונאמרו ע"ז תירוצים שונים.
והנראה לפענ"ד, דהנה הרא"ש ז"ל כתב דמכאן פסק רסע"ג ז"ל דאסור לומר לנכרי ע"ש הילך מעות וקנה בשבת דהא קחזינן הכא דאע"ג דאינו דש מיד כ"א אחר החסימה הי' אסור, ושוב דחה דבריו דאין ראי' מכאן דהכא האמירה הי' בשעת איסור המעשה, וכן הביא הנמ"י בשם הרשב"א ז"ל כהוכחת דסמ"ג ז"ל ושוב הביא בשם הר"ן ז"ל ראי' אחרת מדהוצרכו לבקש טעם על מי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי, והשט"מ בשם הריטב"א ז"ל כתב וז"ל פי' דבהא נמי גזרו משום אמירה לנכרי שבות דלגבי שבת אפילו כשאומר לו במ"מ'ש שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהוא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביו"ט עכ"ל. הנה דבריו ברורים דבדין הוא לאסור אפילו כשאמר לו בשעת היתר דהא אפילו בלא אמירה כלל גם כן אסור בשעשה לצורך ישראל כמבואר בגמרא פרק כל כתבי (שבת דף קכ"ב ע"א) ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואין שום נפקא מינה באמירתו, וקשה טובא לכאורה על הרסע"ג והרא"ש והרשב"א והר"ן ושאר ראשונים ז"ל שטרחו בזה להביא ראי' לאסור. והנה מדברי הרדב"ז ז"ל שכתב שבשביל שהוא בעיא ילא איפשיטא דיינו לאסור האמירה, מזה מבואר שדעתו ז"ל דבכלל האיבעיא הי' גם זה אם לאסור אף בלי שום אמירה או רמז וגילוי דעת כלל כמו בשבת, דאם גם דעת בעל האיבעיא הי' להתיר בזה ולא נסתפק אלא כשהיה אמירה בהדיא, א"כ אף אילו נפשט האיבעיא אי( מקום לאסור יותר ולא הוצרך לומר בטעם ההיתר בשביל שלא נפשטה האיבעיא.
ולכאורה נראה כוונתו, דאף דבש"ס איתא בלשון מהי שיאמר לנכרי מ"מ מדסיים או דלמא ל"ש ש"מ דלגמרי רוצה לדמותו לשבת וממילא ונכלל בזה לאסור כשעשאו בשביל ישראל אף בלא שום אמירה כמו בשבת וכן משמע קצת מלשון השט"מ שהבאתי לעיל, ומה שהתחיל בלשון אמירה אין זה דיוק לכאורה דגם בשבת מבואר לשון זה בש"ס בכ"מ אמירה לנכרי שבות ואעפי"כ נכלל בו אף בלא אמירה דכולה חדא גזירה הוא
אמנם הדרישה בסי' של"ח הביא ראי' להתיר בלי אמירה מלשון האיבעיא דמידבעי באומר לנכרי אי אית ביה משום איסור אמירה לנכרי ש"מ דבלא אמירה אף דידע פשיטא דאין בו איסור, וזה לכאורה היפך ממה שהוכחתי לעיל מדברי הרדב"ז ז"ל.
אולם נראה דאפשר להשוותם, דבשבת פרק כל כתבי דף קכ"ב כתבו התוספות דלא דמי להא דאמר נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד הני מילי בכיבוי וכיוצא בו שאין הישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה הנכרי לא אמרינן דנכרי
אדעתא דנפשי' קעביד כיון שהישראל מתכוון להנאתו, וסובא זה במג"א סי' של"ד סקכ"ז, וכתב שם הערמ"ג וז"ל וי"ל בדליקה התירו וצ"ע עכ"ל.
והלה דבר גדול דיבר בזה, דהלא מבואר שם בגמ' (דף קכ"א ע"א) אמר ר"א בדליקה התירו לומר כל המבבה אינו מפסיד, ובכתובות דף ע' : אמרו בדליקה למעוטי מאי וכו' למעוטי שאר איסורי דשבת, ופרש"י ז"ל שם דמשו"ה התירו בדליקה יותר דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי, וא"כ קשה לכאורה למה הוצרכו התוס' ז"ל להמציא חילוק מחדש בין כיבוי לשאר מלאכות במה שא"צ לומר לו אל תכבה הלא יותר מזה התירו אף לומר כל המכבה אינו מפסיד בשביל הטעם שהוא דליקה, ואין לומר דהך מתני' דנכרי שבא לכבות לא מיירי בדליקה אלא בכיבוי נרות וכדומה דלא שייך לומר אדם בהול על ממונו, דהרי בגמרא רצו לסייע מהך מתניתין לר"א וגם לדייק להיפך אל תכבה לא אמרינן וכל המכבה אינו מפסיד נמי ל"א, ואם נימא דזה אינו מיירי כלל בדליקה אלא טעמא אחרינא אית בי' אין משם לא סייעתא ולא קושיא להך מימרא דר"א.
ואולי דעת התוס' ז"ל, דכיון דמתניתין סתמא קאמר ולא הוזכר שס דליקה כמו שאמר ר"א בדליקה להורות שבא למעוטי, נראה דהך דיצא דמתני' מיירי בכל גוונא ואין חילוק בזה בשום מין כובוי, ולהכי אף שהביאו בגמ' משם לכיבוי של דליקה צריך ליתן טעם גם לכיבוי שאינו של דליקה דכיון דסתמו הדברים מיירי בין בכיבוי של דליקה ובין בביבר שאינו של דליקה.
אמנם הרמב"ם ז"ל כשהעתיק משנה זו בפ"ו ה' שבת ה"ד כתב נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, הנה הוסיף על לשון המשנה נפלה דליקה בשבת ומזה נראה שדעתו ז"ל דלא מויהי במשנה זו אלא בכיבוי של דליקה וכמו שמשמט מפשטות דברי הש"ס שהביאו ממשנה זו לדר"א, הגם שיש לומר דמשו"ה דייק הרמב"ם ז"ל לומר נפלה דליקה להורות דאף בדליקה לא התירו לומר בהדיא כבה, אמנם כיון שיש בזה גם בכיבוי שאינו של דליקה חידוש דין לחלק בין שאר סלאכות כמש"כ התוס' והרמב"ם ז"ל השמיט זה והוסיף על לשון המשנה לומר נפלה דליקה, משמע דבא להורות דאך בזה מיירי מתניתין ומתח בזה קושיית התוס' משאר מלאכות דלהכי הקילו בכאן כיון שהוא דליקה ולא סבירא לי' כחילוק התוס' ז"ל (ונמצא לפי זה פלוגתא חדשה בין הרמב"ם והתוספות ז"ל אם להתיר בשאר כיבוי שאינה של דליקה שלא יצטרך לומר לנכרי אל תכבה ולא מצאתי בפוסקים מזה).
גם בשו"ע מדכתבו דין זה בסי' של"ד בדליקה י לא בסי' רע"ז ורע"א בשאר דיני כיבוי נראה שדעתם שאין זה אלא בדליקה, אך המג"א שהביא התוס' שם בודאי דסבירא לי' להקל בגל מיני כיבוי כדעת התוס', ולהלכה בוודאי יש להקל כהמג"א בפרט במילתא דרבנן אבל מדעת השו"ע לא נראה כן. אך ממ"ש בסימן ש"ז (סעי' ב') שמותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית כך בשבת כדי שיבין שבשבת הבאה יעשה כן, דקשה ע'ז קו' הלח"מ פ"ו מה' שבת דהלא אף אם אינו אומר לו מאומה הוא מחויב למחות בידו שלא לעשות, נראה לכאורה כמ"ש החיי"א כלל י"ז דמיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו כמו כיבוי שאין צריך למחות ובהדלקת הנר צ"ל דמיירי שיש גם נרות אחרות יעיי"ש, שמזה נראה דסברי ג"כ כשיטת התוס' אמנם בשו"ע התניא סי' ש"ז ס"ח כתב באופן אחר דמיירי כגון שאין המלאכה נעשית בחפצים של ישראל והנס רי אינו שכירו שא"צ למחות יעיי"ש, וא"כ אין ראי' למלאכת כיבוי וכדומה היכא שנעשית בחפצים של ישראל, ועיין עוד תוספת שבת סימן רע"ו ס"ק י"ת וצ"ע, ודברי הטו"ז סק"ב מה שהביא מאמירת כל המכבה אינו מפסיד צע"ג דהרי מבואר בגמרא בפרוש למעוטי בזה שאר איסורי שבת, וכבר העיר עליו הפרמ"ג שם אין מקומו פה להאריך יותר בזה
והנה גם הנאת חסימת השי ר בדישו אין שום הנאה ממעשה החסימה בעצמה ואינו אלא סילוק ההיזק שלא תאכל הבהמה התבואות, והוי כמו כיבוי שהוא סילוק ההיזק שלא תאכל האש, ונמצא דלדעת התוס' אין איסור בכעי"ז אף בשבת אם לא אמר בהדיא לעשות, ולפי"ז אף לדברי הדרישה דיש להוכיח מלשון האיבעיא מהו שיאמר דבלא אמירה פשיטא דמותר, עדיין יש לומר כדברי הרדב"ז דבהרכבת אילנות דעת בעל האיבעיא לאסור אף בלא אמירה כדמוכח ממ"ש א"ד לא שנא דאין חילוק בין שאר איסורים לשבת בזה, ומה שהתחיל לומר מהו שיאמר הוא בשביל דמיירי בחסימה שגם בשבת אינו אסור בכעי"ז אלא ע"י אמירה דווקא כמו בכיבוי, אבל כיון דל"ש בזה בין שאר איסורים לשבת ממילא ידעינן דבהרכבת אילנות דנהנה מגוף המלאכה אסור אף בלא אמירה כמו שאסור בכה"ג בשבת
ולפי"ז מיושבים היטב דברי הראשונים ז"ל שטרחו להביא ראי' מכאן לאסור אפי' כשאומר בשעת היתרא, אף דבודאי אסור אף בלי אמירה כלל, מ'מ נ"מ גדולה דבהך איסורא דחסימה אין איסור בלי אמירה וע"י האמירה אסור א כשה יא בשעת היתר, ושמעינן
מזה דאסור לומר אפילו בשעת היתר אף במלאכה שאינו נהנה ממלאכה עצמה. ומה שהביא הר"ן ז"ל מנותן כיסו לנכרי י"ל דדמי ג"כ לזה כמו שהביא הב"י בריש סימן רע"ו בשם הסמ"ג והתרומה לחלק בשליחת אגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות ולא דמי לנהנה מגוף המלאכה עצמה, וכמו כן י"ל בנתינת כיסו לנכרי שדמי לשליחת אגרת שאין האיסור אלא בהוצאה והבאה והרגש ההנאה אינו אלא בגוף החפץ, ושפיר נלמד גם משם לאיסור אף בכה"ג כשאומר בהדיא אפילו מע"ש
אך באמת לדעת הרא"ש ז"ל אין צריכין כאן כלל לחילוק זה בין היכא שהוא נהנה ממלאכה עצמה או לא, כיון דהרא"ש ז"ל מפרש דמיירי בדישה של נכרי כדעת רש"י ז"ל, וכבר כתבו התוס' דאם מיירי בדישה של נכ רי אין הישראל מרויח מאומה, ובזה פשיטא דאין איסור אף בכל מלאכה בלי אמירה, דאף אם לא נחית לחלק כמ"ש התוס' בכיבוי שאין ההנאה מגוף המלאכה, אבל זה ודאי שאין האיסור אלא כשמכוין העכו"ם להנאת ישראל ויש לישראל הנאה מזה באיזה אופן וכנלמד דין זה מהמבואר במשנה (שבת דף קכ"ב ע"א) נכרי שהדליק את הנר בשביל ישראל דווקא
ומה שהביא מהרסע"ג שאסור לומר מערב שבת הילך מעות וקנה בשבת, יש לומר דמיירי ג"כ כשאומר להעכו"ם לקנות לו לצורך עצמו, וצריך לומר בזה דמיירי באופן שגוף החפץ נקנה לישראל אלא הנאת השימוש הוא כולו לצורך העכו"ם לא בשביל הישראל כלל, או אפשר דאפילו כשגם גוף החפץ קנה העכו"ם לעצמו מ"מ כיון שהמעות הוא של ישראל בעת שעשה מעשה האיסור שהוא עסק הקנין הוי כעושה מלאכה לצורך העכו"ם בחפצים של ישראל ודמי לחסום פרתי ודוש בה דישה שלך שאסור לדעת הרא"ש ז"ל כשהוא ע"י אמירה. ולדרך הראשון שהבאתי משליחא אגרת שאין זה נהנה מגוף המלאכה, י"ל כן גם בקנין החפץ שלא נעשה בזה מעשה בגוף החפץ (וגם אפשר להנות מהחפץ ע"י שאלה וכדומה) והקנין אינו אלא כמו הוצאת והבאת החפץ ודמי לשליחת אגרת שאינו נהנה מגוף השליחות, ומיושבים דברי רז"ל שטרחו להביא ראי' לאסור מטעם אמירה. והריטב"א ז"ל המובא בשט"מ שכתב טעם איסור האמירה בשעת היתר בשביל שאסור אף בלי האמירה, לשיטתו הולך שכתב דמיירי בדישה של ישראל כמבואר גם זה שם בשט"מ וא"כ נעשה המלאכה בשביל ישראל, יה שכתבתי לחלק בחסימה כיון שאינו נהנה מגוף המלאכה, י"ל שאינו סובר חילוקם של התוספות דפרק כל כתבי וכמו שכתבתי דגם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שאינו סובר כן ולכן פשוט בעיניו לאסור בזה אף בלי אמירה
ולפי"ז אפשר ליישב דעת רש"י ז"ל שהוכיח שיטתו דמיירי בדישה של נכרי, די"ל שאיני סובר ג"כ לחנק בין היכא שאינו נהנה ממלאכה עצמה או לאו, ולדברי הרדב"ז ז"ל מהך דקאמר א"ד ל"ש משמע דלגמרי שוה לשבת לאסור אף בלי אמירה וי"ל דקשיא לי' לפי"ז קושיית הדרישה דממה שהתחיל מהו שיאמר משמע דאין איסור בלי אמירה וקשיא רישא לסיפא, וע"כ הוכיח דמיירי בדישה של נכרי, ובזה מיושב דאף דל"ש בין הך לאיסורי שבת מ"מ נקט אמירה דווקא דבמלאכת הנכרי אף בשבת אין איסור בלי אמירה.
והנה צע"ג במה שהביא הרדב"ז ז"ל ראי' לדבריו מתשו' הריצב"א שכתב גבי סירוס דלא שייך אמירה לנכרי שבות היכא דלא עביד רמז וגילוי דעת לסרסו שהרי נכרי שבא לכבות א"צ לומר לו אל תכבה, וזה תמוה מאד דמה ראי' הוא מעיבור דהרי בשבת בודאי דהדין הוא כן דאסור אף בלי אמירה, ובע"כ צריך לחלק מכיבוי או כמ"ש התוספות שאין הגוף נהנה ממלאכה, או בשביל דמיירי מדליקה, ואין מזה ראי' לשאר איסורין, ובהרכבת האילן הרדב"ז ז"ל בעצמו שם לא מצא טעם להתיר אלא בשביל דלא נפשטה האיבעיא אם דמי לשבת אבל ודאי דבשבת כהאי גוונא אסור ואינו דומה לכיבוי, ומהתימה שנסתייע לדבריו מתשובת הריצב"א ולא העיר שגוף דברי התשובה צריך ביאור, ואולי לא הביא את דבריו אלא בקצרה ובפנים דברי התשובה מתבאר יותר
נם עיקר דברי הרדב"ז ז"ל בזה צריכין תבלין מה שהקיל כשנעשה בלי אמירה יען שלא נפשטא האיבעיא, דלכאורה ממה נפשך אם דעת הרדב"ז ז"ל שאילו נפשטה האיבעיא היה מהראוי לאסור אף בלי אמירה, בע"כ שזה נכלל בכלל האיבעיא, א"כ כמו דמחמרינן בלא נפשטא האיבעיא באיסור אמירה, כמ"כ מהראוי להחמיר אף בלי אמירה כיון דכולה חד בעיא היא ומנ"ל לחלק.
ולכאורה י"ל, דהנה המל"מ בפי"ג מהל' שכירות הביא דברי הסמ"ג שכתב אמר לעכו"ם חסום פרתי וכו' היא בעיא דלא איפשטא הלכך אסור, וכתב עליו שהם דברים תמוהים דלדידי' דלא איפשטא אמאי אסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ולשאר רבוותא דאסור סבירא להו
דנפשטא האיבעיא לאיפור, אבל להפמ"ג דס"ל דלא נפשטא למה יהא אסור עכ"ד יעיי"ש.
ומהתימה שפשוט בעיניו דכל הני רבוותא דאסרי סברי ונפשטא האיבעיא ועינינו הרואות סרבה רבוותא דכתבו בהיפך, דהרי הרדב"ז ז"ל שהבאתי הוא מן האוסרין וכתב דלא נפשטא האיבעיא, וכן מבואר בלשון הבעל המאור ז"ל בסוף פ' הפועלים שכתב והאומר לגוי חסום פרתי היא בעי' דלא איפשטא ולחומרא, והרמב"ן ז"ל לא השיג עליו בזה מאומה, וכן מבואר בלשון הר"ן ז"ל פ' תולין (שבת דף קל"ט) שכתב . ואמירה לנכרי בשאר איסורין בעי' ולא איפשטא ונקטינן לה לחומרא, וכן מבואר בדברי הראב"ד פ"א מה' כלאים שהוא בעי' ולא איפשטא ולחומרא, ולפלא שלא העיר מכל אלו כאילו הסמ"ג יחיד בדבר.
ומה שהקשה הלא ספק דרבנן לקולא, י"ל דכללא היא בידינו שאין עושין ספק דרבנן לכתחילה בידים כמבואר בכ"מ, ומטעם זה כתבו כל הפוסקים שאין למכור ספק דרוסה לנכרי ועיין מג"א סי' תס"ז סק"ב, והה"מ בפ"ו מה' עירובין הל' י"ג כתב דבשביל זה אין מערבין עירובי חצירות ביהש"מ, וא"כ י"ל דמשו"ה החמירו באמירה לנכרי בשאר איסורין אף שהוא בעי' דלא איפשטא והוי ספק דרבנן מ"מ אסור לעשות כן לכתחילה להכניס עצמו בידים לבית הספק [שוב אחר כתבי זאת ראיתי בתשובת מהר"ם שיק או"ח סי' ק"ל שתמה ג"כ על המל"מ כנ"ל גם תי' קושייתו כאשר כתבתי].
ובזה עולה יפה דעת הרדב"ז ז"ל, שבשביל שהוא בעי, דלא איפשטא דיינו לאסור האמירה, דבאמת הי' ראוי להקל לגמרי שהוא ספק בדרבנן ואך שאסור לעשות כן לכתחילה, וא"כ הא תינח כשהוא אומר אי עושה רמז וגילוי דעת שבזה מכניס עצמו לבית הספק, משא"כ כשהעכו"ם עושה מעצמו והוא לא הכניס עצמו לספק זה, לא רמיא עלי' חיובא להחמיר בדרבנן
אבל שוב ראיתי כי הרדב"ז ז"ל בעצמו כבר הרגיש בקושיית המ"ל ותירצה וז"ל ונ"ל בטעמי של הרב ז"ל דאע"ג דאמירה לנכרי שבות מדרבנן הוא לא כל השבות שוה דשבות דאמירה לעכו"ם כיון דשייכא בכל האיסורין שבתורה חמיר טפי ואית לן למיזל לחומרא כאלו הוי איסור תורה עכ"ל ולפי"ז נסתר מה שכתבתי בזה אף כי הדברים נכונים בעצמם, אבל בדעת הרדב"ז א"א להעמיס זה כיון שהוא בעצמו כתב טעם אתר מה שהחמירו בספיקו כדין איסור תורה.
אבל מה שאפשר להשכיר גם לפי דבריו ז"ל מה שהקיל כשהוא בלא אמירה, דכבר הבאתי דעת התוס' דבכיבוי וכיו"ב אין לאסור כשהוא בלא אמירה בשביל שאינו נהנה מגוף המלאכה, וכתבתי דיש לומר דסובר הרדב"ז ז"ל גם בחסימה כן שהוא כעין מלאכת כינוי, ומשו"ה דייקו חכז"ל לומר בזה מהו "שיאמר" לנכרי, דבחתימה אינו אסור בצי אמירה, ולפי זה כיון שהטעם שהחמירו בזה בבעי' דלא איפשטא הוא בשביל דשייך בכל האיסורין שבתורה, א"כ התינח האמירה דשייך בכל מלאכות ובכל האיסורין, אבל כשהוא בלי אמירה שאינו אסור בכיבוי וכיו"ב וגם הא דקמן איסור החסימה שאינו חסור בסופן זה, א"כ אף דלפי דעת בעל האיבעיא דל"ש בין הך לאיסורי שבת יש לאסור כשנהנה ממלאכה עלמה אף בלי אמירה, מ"מ כיון דהוא בעי' דלא איפשטא אין לאסור בזה שאינו שוה בכל האיסורין ואינו תמור כאיסור תורה להחמיר בספיקו.
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהביא הריצב"א ראי' להתיר בסירוס כשהוא בלי אמירה ממתניתין דנכרי שבא לכבות, והרדב"ז הביא מזה להרכבת האילן, אף דלא דמי כלל לכיבוי מ"מ נשמע היתרא מהתם להכא, דכיון שאמרו נכרי שבא לכבות א"צ לומר לו אל תכבה דנשמע מזה דכשאינו נהנה ממלאכה עצמה אין בו איסור כשהוא בלי אמירה שלפי"ז יש מלאכות ואיסורין שאינן בכלל האיסור בכה"ג, וממילא דמותר בסירוס והרכבת האילן אף שנהנה התם מהמלאכה עצמה כיון שהוא בעיא שלא איפשטא ואין להחמיר בכה"ג.
ועכ"פ זה ברור ומפורש בדברי הרדב"ז ז"ל דטעם הקולא בזה הוא בשביל שהוא בעיא דלא איפשטא, ולפי"ז לדעת הרא"ש בפ' הפועלים שכתב בהדיא ונפשטא האיבעיא מהך דאבוה דשמואל כיון דלא קיימ"ל כר' חידקא דב"נ מצווים על הסירוס, ועיין באה"ע סי' ה' ח"מ סק"ח שכתב לדעת הב"י דרוב הפוסקים הסכימו דנפשטא האיבעיא דחסימה, וא"כ יש להחמיר אף בלי אמירה.
והטור בח י"מ סי' של"ח כ' עכו"ם הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו כלום אין בו איסור, וכבר הבאתי דעת הדרישה שפירש בזה דאעפ"י שהישראל יודע א"צ למחות בו כל שהוא שלא בפניו, ובשו"ע סעיף ה' שינה מלשון הטור וכתב עכו"ם הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום לא תחסום, ובאמת דבגמ' דייקינן מלשון
זה מיעבר הוא דלא עבר אבל איסורא אית בי', הגם שדחו אח"כ שאין ראי' די"ל איידי דתנא סיפא, זה כתבו לפי הס"ד דלא נפשטא האיבעיא אבל לפי המסקנא ונפשטא האיבעיא א"צ לומר בזה איידי, הגם דעדיין י"ל דמשא ליכא למשמע מינה, אבל באמת אין דרך הפוסקים לכתוב בלשון איידי, ותנא א"צ לפרש דבריו לא כן לשונות הפוסקים, ובפרט אחר שטרח הטור לבאר דאין בו איסור כלל למה שינה הוא ז"ל הלשון שיהי' מקום לטעות, ונראה מזה שהוא סובר באמת דיש איסורא בכה"ג.
ואולי למד כן מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' שכירות שכתב כלשון הזה אינו עובר עליו ולא כתב דלית בי' איסורא, וגם י"ל שלמד כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהרכבת האילן אסור להניח ולא אמר אסור לומר כקושיית המל"מ, ש"מ דגם בלא אמירה אסור, וי"ל שסובר הב"י שאין לחלק להקל באיסור החסימה בכה"ג כיון שאינו נהנה מגוף המלאכה, דלהרמב"ם ז"ל לשיטתו שמפרש הך דינא ונכרי שבא לכבות כשנפלה דליקה אין ראי' להקל בכך, וע"כ אינו סובר כדעת הטור שכתב שאין בזה איסור, והש"ך בסימן רצ"ז סק"ד כתב שדעת הרמב"ם שאסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה אפילו כשהוא לצורך עכו"ם ואין לישראל שום הנאה כיון שהבהמה היא של ישראל [ואין זה סותר למה שכתבו בפי' דברי הרמב"ם דמותר לומר לעכו"ם לזרוע כלאים כשהוא בשדה של עכו"ם, דשם י"ל דמיירי שהכל שייך להעכו"ם הכלאים והשדה משא"כ כאן שהפרה הוא של ישראל], ולפי זה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל סובר כפירוש רש"י ז"ל בבעיא דחסימה דמיירי בדישה של עכו"ם ואין ראי' משם להתיר כשנעשה בשביל ישראל וגם לדעת הטור והדרישה שמקילין שם בחסימה, אין ראי' להרכבת אילן שנהנה מגוף המלאכה, וכן משמע מדברי הטור בסירוס לאסור בכהאי גוונא סחרי כתב באבן העזר סימן ה' אסור לומר לעכו"ם לסרס ואם עשאו מעצמו מותר ואם הערים ישראל או אפילו לא הערים והעכו"ם מכירו ומכוון לטובת הישראל אסור וקונסין אותו, ומושכל לומר אסור וקונסין נראה דתרווייהו איתנייהו דאית בי' איסורא במעשה הסירוס שעשה העכו"ם בשבילו אף אם הוא לא הערים מאומה וגם קונסין אותו על להבא למכור הבהמה
והברכ"י סימן רצ"ז אות י' העתיק בסתם דברי הרדב"ז בקצרה דאם אינו עושה רמז וגילוי דעת מותר, ולפלא שלא העיר כי לפי מה שמבאר בפנים טעמו ונימוקו שהוא בשביל שהוא בעיא דלא איפשטא עדיין הדבר במחלוקה עומדת, והרדב"ז ז"ל לשיטתו שסובר דפשוט להלכה דב"נ מצווין על הסירוס ובפ"י מה' מלכים ה"ו תמה על הרמב"ם ז"ל במה שהשמיט הסירוס וא"כ ודאי דלא נפשטא האיבעיא, משא"כ כרמב"ם ז"ל שהשמיט שם סירוס ונראה דסבירא לי' דלא נצטוו על הסירוס כדעת הרא"ש וסייעתי' וא"כ נפשטה האיבעיא כמ"ש הרא"ש ז"ל.
ומעתה לפי"ז אין התחלה לקושיית המל"מ שהקשה על הב"י מהלשון אסור להניח ולא אמר אסור לומר, די"ל דהאמת הוא כן דאסור אף בלי אמירה, ואדרבה בזה מתורץ גם קושי' הראשונה דלא סגי לי' לאסור משום לפ"ע משום דקשי' לי' לשון להניח דנראה דאסור אף בלי אמירה ולא ניחא לי' למימר שיהי' בזה משום לפ"ע, דאף אם נימא דשייך איסור מסייע ידי עוברי עבירה בעכו"ם אבל ודאי שאין חיוב להפרישו כדפשוט להו להש"ך והחו"י בבירור, משא"כ בהך בעי' דפ' הפועלים דיש לאסור גם בזה, ונמצא קטיגורו של הב"י שהקשה עליו מלשון להניח נעשה לו סניגורו
אמנם התמיה הגדולה שיש בזה הוא מ"ש בכ"מ בה' כלאים בפירוש שאי אפשר לומר הטעם בשביל שבן נח מצווה על הכלאים יען שפסק בפרק ט' מהלכות מלכים דאין הלכם כר"א (סנהדרין דף נ"ו ע"ב), והלא מדכתב בפרק י' מהלכות מלכים דנצטווה על הרכבת אילן והכ"מ בעצמו כתב שם שהוא ממימרא דשמואל ומ"ש בפ"ט רק ז' מצות הוא לומר דאין נהרגין אלא על ז', א"כ לענין לפ"ע אין נפמ"נ בזה כלל דאף אם אין חיוב מיתה כיון דאיסורא בי' שייך לפ"ע ולזה לא יועילו כל התירוצים הנזכרים, וכבר תמהו בזה המל"מ והברכ"י ושאר גדולי האחרונים ז"ל המביאים את דבריו ואין פותר למו
ולחומר הנושא נלפענ"ד ליישב קצת, דהנה הפרישה בחושן משפט ריש סימן ע' הוכיח מדברי רש"י ז"ל (בבא מציעא דף ע"ה ע"ב) דלא שייך לפני עור אלא כשמביאו לעשות איסור במזיד לא בשוגג וכן משמע קצת מדברי הב"ח וסמ"ע שם, אמנם הרבה פוסקים חולקים ע"ז והביאו ראיות ברורות דשייך לפ"ע אף בשוגג, והמנ"ח בהשמטות סי' רל"ב חילק דבישראל אף שהוא שוגג אסור, אבל בנכרי אם אינו יודע שהוא איסור מבואר ברמב"ם הל' מלכים (פ"י הלכה א') דנכרי
שהוא שוגג בכהאי גוונא אינו עושה שום איסור אם כן אינו מכשילו כלל בזה ולא שייך לפני עור.
והנה הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים כתב דב"נ ששגג כגון שבעל אשת חבירו ודימה שהיא אשתו פטור מכלום, אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שאסורה עליי אלא עלה על לבו שדבר זה מותר הוא לו הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תחשב לו לשגגה שהי' לו ללמוד ולא למד, ולפי זה בשוגג שלא ידע הדין לא שייך סברת המנ"ח דשוגג כה"ג חמור אצלו יותר מבישראל ושוב שייך לפ"ע
והנה מה שב"נ נהרג על ז' מצות מבואר בגמ' סנהדרין דף נ'ז גלי רחמנא בחדא והוא הדין לכולהו, כי אין לנו לימוד אלא על שפיכת דמים, והנה מ"ש הרמב"ם דב"נ 'הרג באומר מותר על שהי' לו ללמוד ולא למד הוא מגמ' מלקות דף ט' שלמדו הקרא ויעכב השב אשת האיש וגו' מכאן שב"נ נהרג על שהי' לו ללמוד ולא למך, והנה לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דאינו נהרג אלא על ז' מצות בלבד צ"ל דהרכבת אילן אף שמצווה עליו אבל אין לו דמיון ללמדו מהז' מצות, דהלא גם בז' מצות אינו מבואר שנהרג אלא בחדא אלא דלמדין כולהו מחדא ובע"כ דהרכבת אילן אין ללמדו מהז' מצות
ולפי"ז גם בהך דיצא שחושבין אותו באומר מותר למזיד שנלמד מקרא דוכתה השב אשת האיש שנהרג על שהי' לו ללמוד ולא למד וקרא זה מיירי באשת איש שהוא אחד מהז' מצות, י"ל דא"א ללמוד משם על הרכבת האילן דרק הז' מצות למדין חד מחברי' ולא יותר ואילו הים אפשר ללמדו מהז' מצות הי' גם נהרג עליו, ומעתה אם אין לנו לימוד בהרכבת אילן שיהי' נחשב אצלו אומר מותר למזיד אלא כשוגג דיינינן לי' גס בזה, ובשוגג כבר כתב הרמב"ם ז"ל שאין כב"נ עושה שום איסור, ושוב שייך סברת המנ"ח דלא שייך בזה לפ"ע
ובזה אפשר ליישב דעת הכ"מ, דהרי וי דאי סתם עכו"ם לאו דיני גמירי ואינם יודעים הדין שמצווין על הרכבת האילן, ואף ע"ה שבישראל חזקתם שאין יודעים הדין ועיין שבועות דף י"ח, ובריש שבועות מבואר דלא אשכחן מי שלא הי' לו ידיעה מעולם אלא בתינוק שנשבה לבין הנכרים, והנכרים גופי' שמעולם לא שמרו המצות המוטלים עליהם לא הם ואבותיהם מעולם כמו שדרשו בגמרא (בבא קמא דף ל"ח ע"א) מהכתוב ראה ויתר גוים אם כן לא ידע ולא שמע כלל שיש איסור בדבר, ודוחק גדול לומר דהרמב"ם ז"ל מיירי דווקא בעכו"ם שרגיל בין ישראל ונתוודע לו הדין שגם הוא מצווה על הרכבת שאילן דכל כי האי ה י ה ליה לפרושי, ועוד דכיון דהרמב"ם ז"ל סתמא קאמר ולא חילק בין עכו"ם לעכו"ם ביודעים ובלא יודעים בוודאי דאסור לומר לכולהו, וא"כ הוא תלוי זה בזה דאילו הי' פוסק דנהרג על הרכבת האילן דנמצא דלמדין אותו מהז' מצות, א"כ ילפינן אותו גם לזה שיהי' נחשב באומר מותר כמזיד ושייך לפ"ע, אבל כיון דסובר כרבנן דאינו נהרג אלא על ז' מצות בלבד, אף דאסור בהרכבת אילן אבל כיון שאין בו חיוב מיתה דלא ילפינן אותו מהז' מצות, שוב אין לנו לימוד גם ע"ז לחשבו מזיד בכה"ג וא"כ א"א שיהי' איסור לפ"ע בכל עכו"ם בלי שום חילוק, ובע"כ שהוא משום בעיא דפ' הפועלים דזה בוודאי שייך בכל עכו"ם אף באותו שאינו יודע מאומה ומיושבין דברי הכ"מ.
ומה ששאל עוד באילני המאלינ"ס שעלו מאליהן ומזיק לאילנות אחרים אם יש היתר לעקרן עם עפר שיוכלו לחיות.
הנה להלכה בוודאי שיש אופן להתירן, ועיין באבני צדק חיו"ד סי' מ"ה שביאר כל אופני ההיתר בזה וקיבץ דעת הפוסקים בזה להלכה עם ביאור רחב, ולבסוף סיים וכ"ז להלכה אבל למעשה אי לדידי ציית טוב מזה ימחה שאינו נודד כל עיקר איל◖ כלל לא מיני' ולא מקצתי' ושומר נפשו ירחק מזה, וכן קבלתי מאבא מארי הגה"ק זלה"ה שבכל אופן ואופן אף במקום שהוא היתר גמור מצד הדין עדיין יש מקום לחוש לחשש סכנה ח'ץ (עיין ב"ק דף צ"א מ"ב וצוואת ריה"ת סימן נ"ג) ולא רצה מעולם להורות בדבר זה
ומה שנסתפק ע יד אם יש בהם משום מרצה בעלו מאליהן, זה משנה מפורשת בערלה פ"א ודין מבואר בשו"ע סי' רצ"ד סעיף כ"ז העולה מאליו ברה"י חייב במקום טרשים פטור יעיי"ש, אך אם נמשך מאיזה ענף תחת הקרקע מאילנות הישנים ובשביל כן הוא מצמיח במקו"א, גם זה דין מבואר בסעיף ט"ז במגרון מענפי האילן תחת הקרקע וראשו יצא מהצד האחר יעיי"ש (אם חתכו מצד זה מעיקר האילן או שאינו יונק ממנו חייב בערלה, וכ"ז שהיא מחובר ויונק ממנו חש1ג כאחד מענפיו ופטור).
ומ"ש לצדד בשביל שה י א סמיך לגדר והראה מקום לסעיף כ"ג, הנה שם מבואר שכשאינו לצורך אכילה אלא להיות גדר לשדה וגס צריך שיהי' ניכר שאינו לצורך אכילה אז פטור, והוא מהמשנה דריש מס' ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור, ואלו האילנות אינם אלא בשביל המאכל ולא להיות לגדר ואף אינם ראוים לכך וניכרים לכל שלא נעשו לגדר ואין שום לפמ"ג בנטייתם לגדר.
והנני בזה חותנך ודודו דיש"ס וטב"ע באהבה רבה ובלונ"ח
הק' יואל טייטלבוים